נזקי הפסיכולוגיה

שלום לכם, התלבטתי עם לעלות את מחשבותי בכתב כאן - אמרתי לעצמי, ליאת עזבי אותך ממלחמות, עברת מספיק. לבסוף מה שהכריע היה הרצון לחזק את קולי שהלך ונעלם עם השנים האחרונות...אני החלטתי שאני לא מוכנה להיות יותר שותפה "לכת" ולשטיפות המח שנעשות בידי הפסיכולוגים. כמובן שאני עושה כאן הכללות ויתכן שיש צדיקים בסדום אבל דווקא אלו שחוו טיפול פסיכולוגי כושל שהביא להידרדרות שכל המילים לתארה לא יעזרו בשביל שההבנה תתפס במח האנושי. (וכאן צביאל יקירי, אני הבנתי אותך לכל אורך הדרך, אך יחד עם זאת, החלטתי שבנוסף למה שקרה לי - אני לא הוסיף חטא על פשע בכך שאמשיך בדרך של לחימה והשמעת קול בודד למען אחרים שהפכו לאזובי הקיר , אלא אנסה להמשיך עכשיו הלאה...לאחר כתיבת מילים אלו). היתה לי התנסות כושלת עם מטפלת שקשה לי לתארה בגלל שכל מילה שתכתב תתקבל על ידכם בהסתייגות ו"בידיעה" מלאה על בעיה שלי לכל ביקורת שתכתב. כמו-כן, גם ניסיון שלי לקבל עזרה מגיסתי (פסיכולוגית קלינית), בעת מצוקתי נחל כישלון והרס טוטאלי בהמשך ולו בגלל שהיה קשה לה לקבל או להשלים עם העובדה - שטיפול פסיכולוגי עלול לעיתים להביא למשבר כשלי. גיסתי שעד לאותו המקרה - היתה עבורי כמשפחה , אשתו של אחי ואמא לאחיינים המקסימים שלי הפכה באחת את עורה ונהגה בי כבחולה נפשית ע"פ כל הסטיגמות המוכרות. הפאזל התחיל להסתדר כאשר הצלחתי לקבל דברים טובים דווקא מאנשי טיפול - ללא רישיון ממשרד הבריאות, כלומר: מעו"ס קלינית ועוד... אני מודה לספי ולמרים ברנר שענו לי על שאלה 'פשוטה' שכ"כ הטרידה אותי ודרכה ניסיתי להבין מה קרה לי ומה עבר עלי (דברים משונים בהחלט). התשובה שקיבלתי- שהנזקים האפשריים מטיפול כושל עלול להביא לרגרסיה, לעצירה בהתפתחות האישית, חשדנות וחוסר אמון באנשים, התרחקות מאנשים כדי לא להיפגע והימנעות מזוגיות. (ואני לתומי חשבתי שחלתי בנפש קשה באחת מ-3 המחלות הנפשיות הקשות ביותר). בצורה הפוכה משהו, דווקא ההסבר הכנה העניק לי תחושה טובה. גיסתי לא היתה מוכנה להתמודד עם השאלה הזו שלי- על נזקים ושינויים לרעה מטיפול וככל שנידחתי ככה פיתחתי יותר ויותר את הפרעת " מינכהאוזן" (לא לגמרי בטוחה שזו ההגדרה הנכונה למצבי), והאמנתי שאני חולה ונהייתי חולה יותר ויותר , ואימצתי ופעלתי ע"פ התסמינים השונים של מחלות. ואם נחזור רגע להתחלה אזי, גם המערכת הפסיכאטרית הציבורית דחפה לי יותר ויותר תרופות (טוב שעצרתי את זה בזמן יחסית), כשהן הרחיקו אותי יותר ויותר מעצמי, מרגשותי ומכאביי. הייתי קהה רגשית ואפטית ואלה היו בדיוק הדברים שגרמו למצב שלי להמשך כל כך הרבה זמן בצורה הכי מיותרת שניתן לתאר. אותה פסיכולוגית כושלת הטיחה בי ביקורת שאני "כולי פאסדה" על ימין ועל שמאל. שכל הביקורת שלי על הטיפול ועל הרצון שלי לעוזבו קיבלו אבחנות "שהכל הם השלכות שלי ויש לי שגעון גדלות". כמובן, שאחרי אבחנות מבדלות אלו שעושים פסיכולוגים קלינים (בעיקר כושלים ומסרסרים), מביאים אותך לעמדה שאתה לא מאמין למחשבותך יותר ונשאר תלוש ואבוד בתוך הטיפול ומחוצה לה. אולי זו היתה פאסדה של אותה פסיכולוגית שקשה היה לי להתעמת עם חולשותיה (שניכרו לרוב), ומנגד עם הצלחתי החברתית והתעסוקתית??? ואם הבעתי אי- הסכמה לטיפול שלה היה זה כאילו בעצם דחיתי אותה ולא "חיבבתי" אותה כפי שחשקה?! אז אני שואלת אתכם- מדוע אני הייתי צריכה לאבד את 'קולי' ? ומה קורה עם כל אזובי הקיר מטיפולים אלו? היכן הם נעלמו / נקברו? מדוע אין מי שישמיע את קולם (פסיכולוגים קליניים, ארגונים וכו'יב)? מי יפצה אותי על 4 שנים- ארבע שנים מגיל 31 ועד 35 שהם השנים החשובות והמכריעות בבניה ובביסוס החיים? מי יפצה אותי על 4 שנים של רגרסיה חמורה מנשוא שאת ההרס שגרפה סיבבה לא ניתן לשקם? 4 שנים שהחלו מאיבוד קול (תרתי משמע), לא יכולתי כמעט לדבר ובכלל כל מה שקשור להביא את רגשותי ומחשבותי עד שבתהליך הדרגתי ועצמאי בלי שאדע איך לטפל - בגלל שלא ידעתי מה עובר עלי (הרי האמנתי שאני סכיזופרנית לכל הפחות או שנפשי התפצלה). תהליך כל כך איטי שקצת חזר אלי צלם אנוש היום ואני מסוגלת לדבר, לחשוב ולהרגיש- מה שנאי מרגישה וחושבת כיום זה כבר סיפור אחר. אני משערת שיכולתי עוד כאן להמשיך ולכתוב עד מחר - אבל באמת שחבל לי על הזמן ועלי לחזור ולהתפנות לחיי ולנסות להצילם. ליאת

ליאת שלום, אני שומע הרבה כעסהנובע מכאב שאת ככל הנראה חשה. חלק מהכאב הזה הוא על ההרגשה שלך שלא שמעו אותך, וגם כאן את חוששת שאם תאמרי את שאת רוצה יראו אותך רק כקטגוריה אבחונית, שאני אמהר להבין מה קורה לך, מבלי באמת להקשיב. תחושה שכזו אני מניח גורמת להרגשת איום, הרגשה מותקפת, אולי גם של חוסר אונים. שאל מולה נותר לך רק לתקוף חזרה, לתת גם לי לפסיכולוגית שלך ואולי לפסיכולוגים אחרים להרגיש מעט ממה שהרגשת - שאת שפטת אותם, יודעת עליהם הכל מראש, על כולם ללא היכרות עמם. אני מניח שכרגע זוהי הרגשתך, אני מקווה יחד איתך שאכן תצליחי להרגיש טוב יותר עם עצמך ואולי בתוך כך גם עם עולם הפסיכולוגיה, שאני לפחות מאמין שאין בו רק רע. דרור

ליאת... מאחר שדברייך מועתקים מהיכנשהו (צביאל? הרי מדובר בצביאל רופא, לא? והוא לא שותף כאן כמנהל ו/או כמשתתף בפורום בכל צורה שהיא... לפחות לא נתקלתי בו כאן בשבועות האחרונים) קצת קשה להתייחס אליהם בהקשר הנכון... אבל אני רוצה לספר לך, שהתנסויות כושלות היו גם לי. למען האמת, מגיל 15 בערך אני מטופלת. המטפלת הנוכחית שלי היא המטפלת השלישית שלי... בין לבין היו נסיונות כושלים נוספים להתחיל טיפול - הם לא הגיעו רחוק, נפלו אחרי 1-3 פגישות היכרות ראשונות. וזה לא כולל את כל הפסיכיאטריים שעברתי, עד שמצאתי את הנוכחי... אז אני חושבת, שאחרי 4 השנים שלך, רק 4 בעיניי, יש לי דעה לא פחות מוצקה משלך. אבל לפני כן - אני מסכימה איתך, שלעתים טיפול פסיכולוגי עשוי להזיק במקום להועיל. האם מדובר במשהו שניתן להסיק מן הפרט אל הכלל? לחלוטין לא! בדיוק כפי שלא ניתן להסיק, שכל אחד ואחת יכולים להרוויח משהו מטיפול פסיכולוגי דינמי באוריינטציה אנליטית. בדיוק זו הסיבה, שיש היום כל-כך הרבה שיטות (CBT, פסיכודרמה, טיפול באומנות, זאותרפיה וכו'). "מינכהאוזן", אגב, זו הפרעה שבה אנשים פוגעים בעצמן בכוונה תחילה כדי לקבל טיפול... האם פגעת בעצמך? גרמת למצב שבו יהיה צורך באשפוז, למשל, כשבפועל היית בריאה? אנשים עם סינדרום מינכהאוזן מסוגלים להרעיל את עצמם, למשל, כדי שיאשפזו אותם ויטפלו בהם... עשית לעצמך דברים כאלה? והכי חשוב - איבדת את קולך כי היית מוכנה לוותר עליו, כנראה!!! כי אני לא מוכנה לוותר עליו, וזה לא קורה לי!!! מעולם לא ולעולם לא!!! לא הסכמתי מעולם לקחת תרופות שלא נראו לי, גם אם ניסו לשכנע אותי שזה הכי נכון עבורי!!! מי יודע יותר טוב ממני מה הסימפטומים שלי?! מי יודע יותר טוב ממני מתי טוב טוב לי ומתי רע לי?! ואולי היית זקוקה למסכת התלאות הזו כדי להבין, שרק את אחראית לגורלך, ולא אף-אחד אחר?! קל, קל מאוד אפילו, להאשים את כולם בעוד שאת קורבן של המערכת... ולא, אני לא חושבת שהמערכת לעולם לא טועה... לצערנו הרב, טעויות קורות כל הזמן, ואנשים צריכים לעמוד על שלהם ולהילחם על זכותם להיות מי שהם באמת, ולא עוד אבחנה שגויה... אבל העובדה שזה נמשך 4 שנים מעידה, שאולי - רק אולי - היה לך נוח במקום הזה זמן מה, עד שהבנת שבעצם זה לא טוב לך יותר. להאשים את כולם זה קל... לקחת אחריות זה כבד... ואני יודעת... גם אני נתקלתי בקירות אטומים לעתים. אבל לא וויתרתי כשחשבתי, שמישהו טועה מולי, נלחמתי עם כל מה שיש לי... עם כל הכלים שלי גם כשהשפיות שלי היתה ממני והלאה (כן, אני באמת חולה... לא עשו ממני כזו)! כי, כאמור, לא יכול להיות שכל העולם אשם ואני תמיד הקורבן! זה מאוד נוח לחשוב ולהאמין בזה... אבל זה רחוק מהאמת, לגבי כל אחד.