כחוט הסערה

תקראו לזה איך שתרצו לקרוא לזה, אובדנות, בריחה, כיאוטיות. לא, כיאוטיות זאת סתם מילה דרמטית. אני לא קוראת לזה. אין לזה מילה. חלומות מתזזים אותי, אני ערה וישנה בו זמנית. מבולבלת מהי המציאות שלי, מהי מציאות האחר.. מרפרפת מעל הבטן שלי, היא מקרקרת.. מחפשת, מוצאת את הדופק.. פומ פומ, פומ פומ.. פאקינג מפעים בי רוח חיים.. ואני מרגישה אותו – עוצמתי, מחייה אותי.. את הנבלה המתה שאני. הרגש הראשון מחפש את המוות שאני כה צמאה לו. והרגש השני, מתעוות לו אל מול המציאות. לעזאזל. אני עדין בחיים. לעזאזל, אולי אני לא רוצה למות. נקרעת בין חיים לחיים פטתיים, משתמשת בכל כלי לברוח מההתמודדות הבוגרת, המציאותית. אני מ-ש-ת-מ-ש-ת. פשוט כך, ממש כך. משתמשת רק בכל אמצעי אחר. נבלה. ידי רועדות, איפה היציבות, איפה הנעליים.. איפה הוא ואיפה אני. מי אני בכלל. בנאליות, זה כל מה שאנשים יודעים לאמר. ואני שואלת שוב; איפה אני. בלי בנאליות. א-נ-י א-י-פ-ה ??? אגואיסטית, אני חושבת לעצמי. לא. את בודקת. זה טוב. ועוד הפעם.. הקולות האלה.. הצרחות הפנימיות זה אומר זה ואחר קובע זה יד אחת פה, השניה הרחק אי שם כל הגידים בין מאיימים להקרע, הדם פוסק מלפעום הדופק נחלש ואני דופקת את עצמי אל תוך חלום מבועת נעים משומש חדש סתם עוד חלום עוד בריחה מהמציאות . היא אכזרית היא, המציאות. ואני..? אני תינוקת. רוצה לינוק ואין פיטמה נתנו לי בקבוק לא, לקחו לי אותו אמרו לי, תשתי לבד! אנחנו כבר לא נעזור לך, את – צריכה לבד. לבד ??? כן נילי, לבד. את יכולה..? את רוצה..? רק את יודעת. את מפחדת לספר. את מפחדת מכולם, את מפחדת בעיקר מעצמך. נזכרת אז, בזמן שהייתי הכי קרובה לסוף, מתגעגעת. כמהה לאותה הרגשה, לעוצמות.. עכשיו הכל מופנם, מפוחת. פאקינג תרופות.. לא מרשים לי להיות אני בלעדיהם.. אני רוצה את עצמי, לאאאאאאא אני לא רוצה.. :'-( לא רוצה כלום.. :'-( שקרנית. ~נילי~