הי אודי

בוקר (או לילה?) טוב - תלוי מתי תקרא... אז זהו.. שיש לי שאלה שאני מקווה שתענה בכנות על סמך דבריי כמובן. הפסיכולוגית לאחרונה נשברת לפניי ומודה שקשה לה איתי ובאמת שאני לא מתקשרת אליה יומיום (וגם לא כל יומיים..) או "חונקת" אותה ברצון לתשומת לב. זה קורה בעקבות ניסיון לדבר איתה מחוץ לשעות הטיפול כשאני נכנסת לחרדה ולסרטים בנוגע לטיפול - למשל אם ההצפה נובעת מהעלאת מספר הפגישות. איכשהו היא נפגעה מזה באופן אישי כעסה והתפרצה אח"כ בפגישה שהיא לא יודעת אם תוכל בכלל לעזור לי-ושניה אחר כך אמרה שבטח היא השתגעה שאמרה לי את זה ושבוע אח"כ - שהדברים לא היו צריכים להיאמר. וזה כבר קרה פעם או פעמיים בעבר. עכשיו, אני קצת אובדת עצות כי מעבר לתחושת ההיפגעות , ההשפלה, הדחיה הנוראית, אני תוהה אם נכון שמטופל יישאר בכזה טיפול שמחזק את הדפוס של חייו - שמגורש ונותר חסר כוחות לעזוב ולשמור על כבודו, בגלל התלות שאולי גם מחוזקת על ידי תחושת חוסר הבטחון שיש בקשר? בקיצור אני מרגישה בלופ (או יותר פלונטר?) שקשה לי להשתחרר ממנו וגם לא יודעת אם זה מה שנכון לעשות. מרגישה כמו אישה מוכה שאחרי שמקבלת את "הלטיפה" מסכימה להישאר וחוזר חלילה. אודי, קשה לי מאד לתפקד והפרדוקס שהטיפול הפך לבעיה נוספת על ערימת הבעיות שכבר.. בבקשה תענה לי בכנות מה אתה חושב ואם אפשר -כיצד היית נוהג לו היית במקומי ?? תודה ורק טוב בשבילך !

תודה רבה על תשובתך הכה מהירה, אכפתית וכנה. ההתבוננות אם הבנתי אותה נכון.. קיימת וגם התקיימה לאחר המשבר הקודם. השאלה אם לא צריך לבוא יישום בעקבותיה? רכישת כלים במטרה לשבור את הדפוס? למנוע את חזרתו? (לא יודעת.. פשוט מרגישה כל כך חלשה ונחותה מולה) מודה לך מאד מאד