פצע נרקיסיסטי

איך מטפלים בדבר הזה? ומה עושים אם המטפלת בכבודה ועצמה פוצעת אותי נרקיסיסטית מעצם היותה כפי שהיא? אשה מצליחה, מרשימה יפה וחטובה (יש לי הפרעת אכילה אז זה צובט שבעתיים) ואמידה כלכלית, בקיצור החיים הטובים- ולא, זאת לא השלכה זאת המציאות!! יש לה חיים טובים! אבל הבעיה שלי אין ממש חיים, בעיקר מבוזבזים ללא התממשות אמיתית-בגלל חרדות התפתחותיות ותסביכים, ואני כל הזמן צרת עין ומרגישה נחותה וברור לי שהבת שלה למשל קיבלה הזדמנויות בחיים שמעולם לא עמדו לרשותי הן התפתחותית וחברתית כאחד.... מה עושים?? אמרתי פעם למטפלת שהטיפול אצלה הרגיש לי כמו 'טבח נרקיסיסטי'. היא סתם משכה בכתפיים ואפילו לא התייחסה באופן משכך, כאילו מודה 'שככה זה' וזהו.... איפה המילים העוטפות שיחבשו את הפצעים? איפה האמפתיה, החמלה, משהו שיועיל? רק השאירו אותי כ"כ לבד. כ"כ לבד עם הפצע של עצמי. הלוואי וידעתי איך לרפא אותו. איך באמת אפשר בעולם כ"כ תחרותי, הישגי ומוחצן לחיות בשלום עם עצמך והערך העצמי שלך כשאין לך ניסיון חיים, מיומנויות וכוחות כמו לאחרים. במקום זה יש רזומה של תסביכים? קשה לי, מביש 'לצאת לאור'. אפילו לאכול נורמלי אני לא מצליחה (בגלל בולימיה)... רק בגלל שהיו לי קשיים, זה כמו סוד מביש פתאום. לא בטוחה שהכוונות הטובות הובילו אותי למקום חיובי. נקלעתי לתקופה של המנעות, חוסר תפקוד ורצו לעזור לי למצוא עבודה אז איזה עובדת סוציאלית הציעה תהליך של הכרה בנכות בשביל שיקום תעסוקתי וניסיתי את זה בהתחלה, אבל בסוף הרגשתי מבחינה נרקיסיסטית מאוד לא נוח עם כל הסיפור ופרשתי מהמסגרת... איך מרימים ראש חזרה מול העולם ומול אנשים בגאווה אחרי שאתה מגיע כ"כ נמוך? הפצע הנרקיסיסטי שלי מקשה עלי לקבל עזרה מאנשים, זה מעליב אותי שהם חווים סיפוק ממשהו שקשור לחולשות שלי. איזה גורל זה... רוצה להיות אדם חופשי שאין לו מה להתבייש, אין מה להסתיר, אין מה להסביר. ולא להרגיש צרות עין באחרים שיש להם דברים שלי אין... איך עושים את זה?.... :/ איך משתחררים, איך שוכחים מדברים רעים שחוויתי, התנפצות של חלומות, התמודות עם משברים ולמרות הכל לא מפחדים להתחכך עם העולם, להכיר אנשים ולאפשר להם להכיר אותי, למרות שיש לי 'הסטורית קשיים מביישת'? הפצע הנרקיסיסטי הזה הוא חרא של דבר!

אני כל כך מבינה אותך...פעם ראשונה שאני קוראת כאן שלמישהיא יש בעייה של אכילה..כמוני..התחברתי להודעה שלך כי גם אני הרגשתי כמוך..הרגשתי שאני לא יכולה לדבר על "הפרעת אכילה" עם פסיכולוגית רזה, שנראית ממש טוב!! כן היא כזאת!!וגם חכמה ומוכשרת מאוד!! בקיצור חשבתי שהיא בכלל לא תבין מה זה לאכול מתוך דחף..אבל העזתי והיא הייתה מדהימה!!! והבנתי שזה שלי..המחשבות האלה..אני מציעה להמשיך ודבר איתה ולפתוח הכל!!!! שיהיה בהצלחה. מיכל