השקפת הפסיכולוגיה על הדת..

היי, שאלה אולי לא קשורה טיפה לפורום, אך בכל זאת אשמח אם תעזרו לי.. קצת עליי אני בן 24..עובר כרגע טיפול נפשי אצל פסיכולוג קליני..מטופל תרופתית ונמצא כשמונה חודשים בטיפול פסיכולוגי..מתחיל להרגיש את האפקט של הטיפול ואת השינוי שחל בי..גם בעקבות הטיפול התרופתי..יותר מתקשר..יותר מדבר..יותר משוחח..יותר מכיר את עצמי... הייתי במשבר בעקבות חיים לא קלים שעברתי..התעללות נפשית מצד האם.. (שעדיין נמשכת פחות או יותר..).. לא גדלתי עם הוריי.. גדלתי בסביבה בעייתית..והיו לי קשיים במשך החיים...כיום אני עובד למחייתי ומתגורר לבד.. העניין הוא שתמיד היתה לי זיקה לדת..ואני מפחד ממנה..אני רוצה להתחיל תהליך של חזרה בתשובה (באופן איטי) אבל אני לא יודע אם זה "נכון"..אם זאת הדרך האמיתית..כי אני לא רוצה לברוח אליה מתוך "חולשה" או משהו כזה..אני רוצה יותר להכיר את עצמי..ומפריע לי משהו שפרויד אמר פעם ש " הדת היא סוג של נוירוזה (ואולי הטובה שבנוירוזות)"...זאת אומרת שאם אני אחזור בתשובה אני אעבור מנוריוזה אחת לנוריוזה אחרת..וזה קשה לי לקבל את זה..כאילו..קשה לי לקבל את זה שאני צריך להאמין במשהו שכביכול אני לא מאמין בו..יש לי זיקה לדת..ואני מתחבר אליה..וכשאני נזכר ומסתכל אחורה..אני זוכר שבתקופות קשות בחיים שלי..בארץ ובחו"ל..אני זוכר את עצמי מניח תפילין..הולך לבית הכנסת..מתקרב לדת...גם בחו"ל כשהייתי לבד נמשכתי לבית חב"ד..אבל אני לא יודע אם זה הדבר הנכון מבחינתי לעשות כרגע..אני מרגיש שאם אני אתחזק בדת אני אתחזק גם נפשית..אבל כאילו קשה לי לראות את הדת כ"נחמה"..או כ"מקום מפלט"..זה כאילו יגיד על עצמי ש"לא הצלחתי"..ש"ברחתי" לדת..ש"הפסדתי"...שאני יכול למצות את עצמי ולאו דווקא בדת..ולהתחזק נפשית לאו דווקא בדת..אבל לדוגמא כשאני "חוטא" (מוציא זרע לבטלה באוננות לצורך העניין) אז אני מרגש אשם..כאילו מרגיש רע...וגם מרגיש לא טוב בגוף..ואני לא יודע כבר מה קורה איתי..זאת אומרת היום כשאוננתי, ידעתי מלפני כן שאני לא צריך לעשות את זה..ושזה לא נכון בשבילי..ובכל זאת עשיתי בגלל התאווה שלי..לספק את היצר מהר מהר..ובסוף נפלתי והתבאסתי נורא...בקיצור אני די מתוסבך ולא יודע מה לעשות אשמח לתשובה תודה מראש.. :)