אויר

אני באמת לא מבקשת הרבה. (אולי רוצה / חולמת על הרבה, אבל לחלוטין לא מבקשת.) אני רק רוצה לנשום. לנשום סדיר, בקצב אחיד, ברצף, בהנאה, בתחושת רווחה על כל נשימה ונשימה. רוצה לשאוף מלוא חופניים אויר צח. צח לחלוטין, טהור ומשכר, למלא בו את הריאות עד לרוויה, ולנשוף. לנשוף בעדינות ובנחת, לא למהר, לא להיחפז, פשוט לנשום. ולהרגיש קיימת. ואולי אפילו – רגועה. בלי אלפי מחשבות בהולות שמתרוצצות ללא הרף ונחבטות זו בזו ברעש מחליא. פשוט לרוקן את הראש. והלב. ולנשום. בשקט. בשלוה. ביציבות. ובדעת צלולה ונקייה. אפשר?!