שאלות מהותיות על יחסי מטפל-מטופל

1) האם פסיכולוג שהמטופל שלו מתקשה בהבעת רגשותיו,צריך להוות עבורו דוגמא אישית לכך??כלומר להביע גם הוא,את רגשותיו שלו בנוגע לדברים שרלוונטים לטיפול ולקשר בינהם ולא לשתוק ולחכות שרק המטופל יעשה זאת?? ושהפסיכולוג שרוצה לעודד לשיח כנה ופתוח בינו לבין המטופל,צריך לאפשר זאת גם מצידו ולהיות כנה כלפי תחושותיו שלו?כדי לאפשר קרקע נוחה לזה מצד המטופל? 2)נאמר שמטופלת חשה רגשות מעורבים או איזשהו מתח מיני שכזה כלפיי המטפל(דבר שהגיוני שיקרה),והיא עצמה מתקשה להעלות ולדבר על כך,האם המטפל צריך ליזום וליצור שיח על כך , או לחכות עד שהיא תביא את זה מצידה,כנל לגבי שאר עניינים ונושאים?ואם זה לא בא מצידה ולא מדובר,האם זה לא מחבל בטיפול עצמו והתפתחותו? 3)איך מטופל יכול להרגיש הכי בטוח בעולם להיות מי שהוא,על כל המעצבנות התוקפנות התובענות וכו שלו,גם כלפיי המטפל,ולא לאבד את האמפטייה וההכלה של המטפל כלפיו?ומה אם זה אבד והמטפל לא חש אמפטייה כלפי האדם שיושב מולו ולא מסוגל כבר להכילו??