פיגומים?

הייתי רוצה בשקט, בפינה, אם הייתה פה כזאת... הייתי בדרך לכתוב הודעה על חוסר אונים. לא קל לספר חוסר אונים. אם כי נדמה לי שאני מספרת אותו כל הזמן בעצם נוכחותי. אבל במקום לכתוב הודעה על/שהיא חוסר אונים, דיברתי עם מישהו קרוב, ואמרתי שאני חסרת אונים , וגוועת. (טוב נו, לא בדיוק וגם לא בערך במילים האלו). ביקשתי שיחזיקו לי את היד כמו ילדה קטנה בגן שעשועים מול מגלשה גבוהה, או לפני חיסון. אולי אפשר לומר, מצאתי בי טיפונת אונים לפחות בשביל זה. אני נבוכה נורא מפה. לא רוצה טפיחה על השכם, כי אז אהיה עוד יותר נבוכה. (הסיפור החוזר: הריעו לגילת, שסופסוף, ואחרי מאמצים כבירים, עושה את מה שכולם עשו כבר מזמן, אפילו מבלי לשים לב...) חוץ מזה, זה ממש עוד לא "לעשות" , רק ניסיתי לשים איזה עוגן. תעודת ביטוח. אז אם אפשר רק, אולי, גם פה לשים איזה עוגן. (בודקת, לא בטוחה בכלל, אם זה נכון לי, להשאיר סימן. לא ברור לי אם זה מחבל או מסייע. גם מה כבר עשיתי, מי שישמע...). לומר או לא לומר את הפחד שזה יתמסמס עם הרוח..? שריח הגשם הזה שהסתיו מביא איתו, שמטריף את החושים של צמחים מיובשים הזועקים למים, אולי הוא שוב פטה מורגנה. והגשם לא יבוא. לעולם. שאני בכלל כבר מתה. זה תלוי כנראה בעוד קצת אונים. מביך. אבל אולי פה לפחות יכולה לנסות לספר כמה אני חסרה אותם? זה עניין מוזר, עם הכוח. כשכבר עושים, זה נראה כ"כ קטן. גם פתאום מתמלאים בעוד כוח. אנרגיה מתגברת. זה טוב, אני חושבת. אבל אז התחושה: אז מאיפה החוסר, הריק, השואב הזה, חסר הטעם... גם אפשר, כך נדמה לי, להיות חסרת אונים ומלאה בהם בו זמנית. ולא ברור האם החוסר הזה הוא אשליה או ריק קיים. אפשר לחפש סיבות. מוצאת אולי. מפעם-פעם, מעצבנות-מפגרות. אז יופי, אפשר לומר "חוסר אונים נרכש", ועכשיו זו מילה יפה, לספרי פסיכולוגיה. זה לא יפה כשזה אתה. ומה שחוסר אונים מעורר בסביבה: שאט נפש? ובך: אשמתי. אשמתי הוא, ולכן אשמתי הכל. ויותר גרוע: הרגשה של משהו מת שם בפנים. רוצה שהעוגנים האלו יהיו עוגן מחזק ומקדם, פיגומים, כמו בסנפלינג אולי (או בטיפוס הרים? יש איזה ספורט כזה, נדמה לי, שאתה שם עוגן כל פעם ואז מתקדם קצת?). ולא עוגן שמשאיר במקום. גילת, ילדה מגודלת.

היי גילת, ילדה גדלה ומגדלת (כאיחול לפעיל, לא לסביל), נראה לי שממש לא סתם משתמשים במילה חללים כשמדברים על מתים. משהו מת בפנים, הלך, נרקב, השאיר חלל. או אולי משהו היה צריך לגדול, נגדע באיבו והשאיר בועת אוויר. ועכשיו היסודות רעועים... קשה להחזיק מבנה כשכל הזמן חיים בתחושה שהוא מט לנפול. כל האונים הולכים אליו, כמו פירצה למים או לרוח. אולי משם התחושה שיש אונים אבל את חסרה אותם כל כך? אני לא חושבת שכדאי לפרק הכל ולבנות מהתחלה. אני גם לא חושבת שבאמת יש דרך למלא את הבולענים האלו. אני תוהה מה כן, מחפשת גם אני את התשובה. האם צריך לנתק אותם מהזרם, שהמים לא יברחו לשם? האם צריך להתקין להם מסגרת, שתחזיק אותם נפרדים אך קיימים ומורגשים? עוגנים. טיפוס הרים כשהפסגה מעוננת, כשזוכרים שהנפילה למטה ארוכה ותכאב, כשלא יודעים כמה יש עוד לטפס, כשלא יודעים באיזה מסלול כדאי לבחור. כשלא יודעים איך הגענו בכלל לתחתית ההר הזה ואם נפלנו או התחלנו שם. ואז חיפוש ההסברים, שימלאו משהו. אני מעוררת גועל, אני אשמה. זה לא הופך את התחושה שהם נכונים לפחות חזקה, העובדה שהם תחבושת זמנית, ח"ע עד שנגיע לרופא. אבל אולי כדאי לחשוב, לזכור שחשוב מתישהו להוריד את חוסם העורקים, כדי שלא יווצר נמק. תהיות משונות, זיגזוגי מטאפורות, לא מצליחה לחשוב בבירור כמה זה במקום. אבל זה נכתב מתוך הזדהות, הבנה ורצון להיות איתך קצת. אז אני מקווה שזה יעבור טוב. נעמה.