היכן האחריות למטופלים?

אודי שלום, אני סטודנטית לתואר שני בעבודה סוציאלית קלינית. לאחרונה, קראתי ונתקלתי בהמון מקרים של פסיכולוגים שאינם מאפשרים למטופלים שלהם ליצור איתם קשר בין פגישות בעת מצוקה או דחיפות. אני חייבת לומר שזה די מזעזע אותי. היכן האחריות של אותם הפסיכולוגים? האם ברגע שהמטופל עוזב את חדר הטיפולים האחריות של הפסיכולוג כלפיו מסתיימת??? הרי ידוע לכולם שטיפול פסיכולוגי אינו נגמר ברגע שדלת חדר הטיפולים נסגרת והמטופל הולך לדרכו. טיפול יכול להיות מכאיב, מעורר מצוקה ומציף מאוד (למשל, טיפול בטראומה). האם זה נכון ומקצועי להשאיר את המטופל לבד??? כל מטפל צריך לקבוע מהם סוג וכמות התקשורת שהוא מוכן לקבל בין פגישות, ומהם גבולות התקשורת אבל למנוע לחלוטין בהחלט לא אנושי! אני בתור עובדת סוציאלית מקבלת טלפונים ופניות גם מעבר לשעות העבודה הרשמיות שלי. מורה מקבלת טלפונים ומיילים גם מעבר לשעות בית הספר (ואגב, שתיהן אינן מרוויחות 400 ש"ח ל50 דקות). טיפול טוב ומסור אינו מסתיים כאשר השעה 17:00 מגיעה. ממליצה לכולם לקרוא את המאמר של נעמה בר שדה: "אלסטיות הרחם הטיפולי בתוך ומעבר לקליניקה". אני חושבת שיש בהחלט מקום לשנות גישה. אני מכירה אישה שהייתה פיזית פוגעת בעצמה ובזכות מטפלת מסורה שהייתה גמישה ולא פחדה "לפרוץ" קצת את הגבולות, חייה ניצלו. עצוב לי לשמוע על סוג אחר של מטפלים.

חבל שיש כאלה אבל אני חושבת שממש לא כולם כאלה...אצלי יש הענות רבה בין הפגישות תלוי במצב...היא מחליטה מתי לענות לי ומתי לא, מציבה גבולות כשצריך ועוזרת במצבים שצריך.....איני יודעת מה קראת ומקווה שזה לא רוב..

תכף אגש לקרוא את המאמר שציינת. את יודעת, זה לא כזה פשוט?! זה לא שחור או לבן, אולי היינו רוצים שיהיה כך. אני יכולה לספר לי מה היה אצלי- במשך שנה הייתי בטיפול אצל מטפלת, היא הייתה לפני לידה וחודש לפני התחלתי לשלוח לה הודעות. יותר מדי. עד אז כנראה שלא העזתי.. וזה לא עשה לי טוב. אבל היא ילדה וזו לא הייתה תקופה ארוכה. הלכתי למחליפה בעת החופשת לידה (ולבסוף גם נשארתי אצלה), היא הייתה מאוד נחמדה והציעה לי על ההתחלה בעצמה שאם אני צריכה היא זמינה בשבילי בהודעות ובטלפונים. אני מעדיפה הודעות, כי לדבר זה קשה מדי. ואז שלחתי לה הודעות ועוד כמה ועוד כמה. וזה לא נגמר. נכון שלפעמים היה רע ובאמת הייתי צריכה אותה. אבל הרוב לא. ולא יכולתי לעצור את עצמי. אם לא הייתה עונה לי מיד (וזה כמובן קרה לעתים תכופות), המשכתי בהודעות כגון "למה את לא עונה לי?", את לא אוהבת אותי, אני שונאת שאת לא מתייחסת אליי ועוד כהנה וכהנה. בפעם האחרונה שלחתי קרוב לעשרים הודעות עד שהיא התקשרה ושמה לזה סוף, פשוט לא הצלחתי לעצור את עצמי. לאחר מכן בטיפול כשנפגשנו, אמרה שהיא לא מוכנה יותר להודעות ממני. ואם אשלח היא לא תקרא. נכון שהיה לי קשה לקבל את זה, אבל זה היה אך ורק לטובתי. מאז לא שולחת לה שום הודעה. אני יכולה להתקשר אליה רק אם באמת אני צריכה אותה ואם קרה משהו שלא יכול לחכות עד לפגישה. ואני בטוחה שלפחות המטפלת שלי וגם זו הקודמת יקבלו בברכה שיחה ממטופל במידת הצורך, אבל לא כמשהו קבוע. אצלי לפחות זה רק מזיק (ואני לא מאמינה שאני אומרת את זה , כי ברור שאני רוצה קשר איתה במהלך השבוע, בין הפגישות). אולי אני זו רק דוגמא אחת, אבל כל מטופל עומד בפני עצמו וכל אחד זקוק או לא זקוק לדבר אחר.