עכבר מעבדה

כמו עכבר מעבדה שמחפש בטרוף את הפתח הנכון בתוך המבוך הזה, אני מנסה לקבל עזרה, בינתיים, אצל הפסיכיאטר שלפני האשפוז ואצל הפסיכולוג שלפני האשפוז. לא ברור מה אני עושה. אחרי הפרידה כל כך מוזר ולא ממש נכון לחזור. השעה שלי, שחיכתה לי המון זמן לדבריו, כבר אינה שלי. טיפול לא יוכל להתקיים כאן כי את ה"דבר האמיתי", כלומר שיחות ופתיחת הטראומה נעשה במקום המיועד. אני כבר מרגישה שהתרחקתי. שכל העניין היה הרצף, האחזקה האינטנסיבית, ההתחברות לעצמי בזמן האשפוז, התחושה שהאני עכשיו חשוף ומאפשר מגע. ועכשיו לאן יפנה העכבר, בתוך מבנה שקירותיו כבר אינם שלמים, והיציאה ממנו אינה נראית, והוא הולך במעגלים ומביט במי שמביטים בו כמחפש רמז ליציאה, ומזדעזע מהנקישות על מיכל הזכוכית או הפלסטיק, ומריח את האוכל שמחכה לו בסוף המבוך, אף שהוא יודע שהמזון מורעל. האם יעצר כמבין שעליו להרפות ולנוח, לספור את דקותיו ושעותיו ולגסוס עד שיחדל, או שמא ימשיך מונע ביצריו החייתיים אל עבר המזון, אף שיודע הוא כי הוא מורעל. בכל מקרה, נדון העכבר למוות. מילי

כשאתה מסכם ואומר שדבר לא השפיע על גורלו של העכבר. נראה שאבדתי את השליטה על מה שקורה ואולי אפילו על מה שאני מרגישה וחושבת. חופשה נעימה