אמא אל תלכי לעולם

שלום, אני בת 20 יש לי פחד נוראי לאבד את אמא, אני בכלל לא יודעת איך אני אחיה בלעדיה כשיגיע הזמן אני לא יכולה להסביר כמה אנחנו קשורות אחת לשניה . אני יודעת שכולם במוקדם או במאוחר מאבדים את הוריהם אבל בשבילי זה יהיה בלתי אפשרי, אפילו עכשיו כשאני חושבת על זה נהיה לי חם בבטן ודמעות בעיניים, אני לא יודעת מה אני אעשה בלעדיה, אני מעדיפה להיות איתה תמיד איפה שהיא תהיה וזה ממש מפחיד אותי לחשוב עלזה. כאילו לא יהיה משמעות לחיי כשהיא לא תהיה לידי.

ליאל שלום רב, את מתארת קשור עמוק והדוק מאד לאמך. נראה כי קיים אצלך קושי להתחיל לעשות הפרדה בינך לבינה. זהו תהליך פסיכולוגי לא קל, וכרוך לא פעם בכאב, אך זהו כאב הגדילה וההתבגרות. קשר הדוק כל כך עם האם, ונראה גם חסר גבולות במידה רבה, אינו בריא לאורך השנים, ועכשיו זה הזמן הטוב להתחיל תהליך של נפרדות. שימי לב, אינני מדברת על פרידה אלא על נפרדות. כך שכל אחת מכן היא אדם בפני עצמו, והקשר ביניכם אינו תלותי אלא קשר מפרה, מכיל ותומך באופן הדדי. לאור הקושי הרב שאת מעלה, הייתי ממליצה לך ללכת לטיפול. ככל שתתעלמי מהתופעה ו"תסחבי" אותה, הקושי יתגבר, וכל פעם זה יהיה קשה יותר. אם את זקוקה להמלצות למטפלים, אני יכולה לנסות לעזור. בברכה, טלי פרידמן

ליאל, אמא שלך תדאג שלא תפרדי ממנה. היא תגרום שכל חחיך תהיי איתה. לא תתחתני . לא תקימי משפחה. תתטפלי בה . היא תמות. את תשארי בסוף לבד. הנ"ל מנסיוני. עצתי. אלצי עצמך! צאי מהבית. אל תקבלי אישור על גברים שתהיה. היא תהיה ביקורתית (כאילו לטובתך ). אפילו תשכנעי עצמך שתשלחי לה הזמנה לחתונתך , עד כדי כך, גם אם היא לא תראה את בחיר ליבך עד החופה ! אחרת תשארי רווקה זקנה כמוני !!! אל תדוחי לה כלום בהתחלה במאולץ . א"כ יהיה טבעי. תסעי " כאילו". תתעלמי מימנה.עד שתתבגרי. אל תגורי קרוב אליה. אל תקבלי ממנה : הכל בשבילך, כל החיים נתתי לך. גם תפוח עוזב העץ. אם לא תעשי כך ת תהיי ערירה מרירה וגלמודה כמוני. חיי נהרסו.עד הרגע האחרון רציתי שיהיה לאמי טוב היא הלכה ואני בלי כלום-כי היא (למרות הצהרות הכוונות) לא נתנה לי לעזוב. אל תרוצי לפסיכולוגים, זה יקח שנים. קחי מילותי . תשנני אותם כמו תפילה " אני מוכרחה להתנתק" ותתנתקי . גם אם זה מאולץ בהתחלה. הצליחי. זה קשה. אבל אין לך בררה.מה לעשות אמך (ואני בטוח שהיא אוהבת אותך ) תיצור בך תלות ממית. אין לך בררה...... סימה

סימה שלום! מה שאת מתארת לא קורה אצלי, יש לי חיים משלי: תחביבים, חברות, חבר, מקצוע שאני רוצה לעסוק בו. אם אני מספרת לאמי הכל זה רק מרצון- היא החברה הכי טובה שלי. ולכן אני לא חושבת שאני תלויה בה כפי שאת מתארת. היא מאוד רוצה כשיגיע זמני שאתחתן ונותנת לי חופש מוחלט ופרטיות שאני צריכה . אני אדם אחד והיא אדם שני רק שאנחנו כל כך קשורות אחת עם השניה, ואין לי בעיה לגור לא בבית, כבר גרתי השנה הזאת לא בבית אלא בגרעין בתנועה ששרתתי בו, ועכשיו הצבא. מה שמפחיד אותי זה שהיא לא תהיה פה בכלל. אז לא יהיה לי למי לספר את הדברים החשובים ואם מי לדבר מי שתאהב אותי הכי בעולם ותהיה איתי תמיד . חברות רגילות זה לא אותו דבר.