אימת אי הודאות

אני זוכרת שעשיתי אידיאליזציה לפסיכולוגים ולמקצוע. חשבתי הם יודעים משהו, ז"א מבינים איך לרפא אנשים מבעיות, למשל איך לגרום לאנורקסית להתחיל לרצות לאכול (גיליתי שאת זה לא ממש יודעים איך..) אבל בפועל בטיפול לא באמת דיברו על ריפוי בעיות. זה היה טיפול 'פסיכותרפיה פסיכואנליטית' וככל שחיפשתי פשר יותר התחלתי ללכת לאיבוד יותר ויותר כי לא מצאתי פשר. פתחתי וקראתי במיליון ספרים, מחפשת שם תשובה לסימן שאלה, אולי הבנה ל'מה עושים בטיפול פסיכולוגי'. לא מצאתי פשר. זה התחיל להלחיץ אותי שאחרי קריאה מרובה אני נותרתי באותו בלבול והתחלתי לנסות להפנות את השאלה לפסיכולוגית אבל אף פעם לא קיבלתי תשובה ברורה. וגם קרה שבסוף זעקתי במן זעקת שבר מולה 'מה לכל הרוחות עושים פה, אני כבר לא מבינה כלום'. והיא ישבה נינוחה בכסא שלה ושיקפה "קשה לך עם אי ידיעה?". ותבינו, זה הרגיש מעליב ומשפיל (בין יתר הדברים האחרים שהרגישו כך עקב פערים). שאני מנסה לדמיין מהצד את הסיטואציה אני מדמיינת אותי בתור אדם מתפתל שמנסה להבין מה מהות הסיטואציה בה הוא נתון ומנגד אדם שצופה בו מתפתל ומשקף משהו על ההתפתלות במקום לסייע להרגעתה. ואולי בדיעבד אפשר לומר שזה שיקף לי כמה קשה עבורי לשהות בחוויה ללא מעורבות ניתוחית של השכל, להתמסר למשהו לא נודע, לראות מה מתפתח ברגע האמת, פתיחות. פתיחות למשהו שיכול להתגלות רק , איך אודי אמר? תוך כדי תנועה... הבנתי נכון את הכוונה שלך באמירה הזאת אודי? רק חבל שכל הפן של האבחון הפסיכיאטרי הוא כזה אנטיתזה לכל הגישה הזאת. הכי מגדיר, הכי מקבע, הכי כולא לתוך תוויות ומסתמך עליהן. האיירוניה הפרדוקסלית של תחום בריאות הנפש.

למימה זה מהות הטיפול זה שאת יודעת משהו לא תמיד עוזר החוויה התנועה החיפוש והגישוש זה חלק מחווית הטיפול..... נראה שבאמת קשה לך עם חוסר וודאות עם עמימות..... זה משהו שאפשר לעבוד עליו בטיפול...... הילה