פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי מה נשמע? איך היה החופש? ברוך השב! יש לי בעיה אודי עם דמויות סמכות אני כל כך ממסה לעבוד על זה היום באתי לשוחח עם המנהלת שלי ממקום מכובד. הקשבתי וסיפרתי על התחושות שלי. אני לא זוכרת אבל כנראה אמרתי משהו על ברוטליות. כל כך הקשבתי נתתי לה להחליט, שאלתי אותה והיא אמרה את המילה האחרונה ואז שעה אחרי אני מקבלת כזה שאיך אני רוצה לחזור למקום שיש בו מנהלת ברוטאלית? אוף למה לא הולך לי???

ווואווו.... :))) אודיייייייי !!!!!! כל כך שמחה שחזרת !!!! :))))) ממש מוזר.... ממש ממש התגעגעתי אליך... שאלתי את עצמי אם אתה במדבר ? עושה יוגה ? מרגיש חיבור עמוק לעצמך וליקום.... שאלתי את עצמי איפה אתה בדיוק... התגעגעתי.. היה בי גם רצון להיות איתך בשקט של המדבר.. פשוט להיות... כייףףףףףףף כייףףףףףףףףף שחזרת , ואתה בסדר, והעולם בסדר, ולא פגע בעולם ברק, והעולם נשאר על תילו. והנה, אתה כבר העילת הודעות ואפילו ענית על כמה מהן. משמע, הכל בסדר :))) כייף שבאת לעולם !!! כייף שאתה קיים !!!! שלך-במבי.

ההודעה שלך כל כך מקסימה... אפשר להרגיש אותך ממש חיה ומדברת בה. מה שלומך יקרה?

איזה כייף לראות אותך כאן ...ברוך הבא , מקווה שבאמת הצלחת לנוח ולאגור כוחות שיהיה שבוע טוב ונפלא

אז.......אתה חוזר היום?????? מקווה שכן, מקווה שנהנית ואגרת כוחות! התגעגעתי :) בקשר לניסיון פרידה...אני זאת שהעליתי שוב את עניין הפרידה...היא רוצה שנדבר על זה, אני, כנראה רוצה כבר לברוח, נמאס לי כי אם לא פותחים שוב ואני באה ומדברת על המון חוזקות שלי (שהיא אגב אמרה שגם להם יש מקום וזה דווקא טוב) ויש המון דברים חיוביים ב"ה. אבל העניין שלשמו באתי לא סגור בכלל ואני לא פותחת יותר או מעלה את זה והיא לעומתה גם לא, היא רוצה תמיד שזה יבוא ממני...אז נמאס לי למרוח סתם פגישות וכסף :( זה יקר בטרוף!!!! ולדבר על דברים חיוביים אפשר עם כל אחד...קשה לי הדרגה של פרידה, הייתי בזה איתה פעם אחת ואחר כך כמעט שוב זה קרה כי היא עברה מקום שלא יכולתי לסבול ועדיין אני במקום הזה שכנראה בגלל המקום הספה שם הפכה למשהו שלא בא לי להתקרב אליו...בחדר הקודם הייתה ספה יפה לבנה נעימה...פה הספה בצבע חום /מוקה...אמרתי לה בצבע חרא(סליחה על המילה)..היא אמרה מוקה אמרתי לה מוקה זה של מבוגרים מגעילים.....וכך לא מצליחה לבוא לספה רק על הכורסה/ כיסא כזה....מבאס כל כך :( ואני הייתי רק אצלה מעולם לא אצל מטפלת אחרת ואין מצב שאלך לאחרת.....ואם אני כבר אצלה.......אוף איך אתן בנות? אודי אתה חוזר היום :) זה משמח אותי. הילדה הקטנה כבר מזמן לא נמצאת בטיפול, רק האישה שבי שאני לא ממש מתחברת אליה.... קשה להסביר.

עניתי לך גם שם :) את יודעת הספה , את בטוחה שזה רק הצבע , אפשר לפתור את זה בקלות תביאי אתך סדין או בד צבעוני תניחי מעל ושבי . אולי אפילו היא תהייה מוכנה שזה ישאר אצלה. לדעתי ואני רואה את זה אצלך לאורך זמן קשה לך לקבל את הטוב עם הרע אז זה או זה או זה (מוכר גם לי ) . את יודעת גם הקטנה וגם הגדולה יכולות להגיע לטיפול ואולי הגיע הזמן להתיידד עם הבוגרת ולהתחבר אליה. אל תברחי שוב אל תבדקי אם היא תילחם על הטיפול אל תחפשי עם הוא עוזר לך את יודעת שכן ..ואני כותבת לך והכי רוצה לשאול אותך באהבה ..מה את רוצה / צריכה לא מה אנחנו או היא אומרת מה את מיכל באמת באמת רוצה מהטיפול מעצמך , מה בעצם את מבקשת מאיתנו ..אתך אהובה חיבוק ענק

שלום, לפני כשבוע החלו לי תחושות של שריפה במקומות שונים בגוף. לעיתים בידיים לעיתים בגב לעיתים ברגליים. רציתי לדעת האם יכול להיות תופעה כזאת כתוצאה מלחץ נפשי מתמשך של שבועיים שנגרם בעקבות תקרית רפואית ומאוד הלחיץ אותי. היום מנסה לעשות נשימות ולהרגע.השריפות מגיעות לאו דווקא קורה בחרדה אבל זה בהחלט מוביל לחרדה בעקבות התחושה הלא נעימה שלעיתים נמשכת גם שעות. אשמח להכוונה. רופא משפחה אומר שזה מסטרס ורציתי לדעת האם זה יתכן באמת? תודה

היי, התחלתי ללכת לפסיכיאטרית בעקבות חרדות ומצבי רוח. סיפרתי לה גם שיש לי בעיה עם מיניות מבחינת חדירה אבל שכל שאר הדברים אני יכולה לעשות, ובפגישה השלישית איתה היא היא התחילה לשאול אותי המון שאלות על מיניות. הרגשתי שהיא שואלת אותי שאלות יותר מידי חודרניות למשל האם ידיד שלי ( שיש לנו קשר גם מיני) מנשק אותי בציצי ומנשק אותי בלמטה, היא שאלה אותי אם אני אוהבת את האיבר מין שלו, את הגודל והמראה של האיבר שלו.. שאלה אותי אם אני נגעלת מהזרע שלו..אם זה נוגע בי בבטן או בבגדים.. היא גם שאלה אותי אם אני עושה לייזר במפשעה אז אמרתי לה שעוד לא כי אני מתביישת.. אז היא שאלה אותי את מתביישת שייראו לך את החור? בקיצור, יצאתי מהפגישה בהלם והרגשתי סוג של מוטרדת מינית קצת (וכל הפגישה הייתי בחרדה ועניתי לה בתשובות של כן ולא) הרגשתי אי נוחות בפגישה למרות שהיא כן מאוד נחמדה ולא הצלחתי לאזור אומץ ולהגיד לה שאני מרגישה לא בנוח עם השאלות. אני אשמח לשמוע את דעתך האם זה מקובל לשאול שאלות כאלה, האם היא חצתה גבולות או שאני פשוט כבדה ולא זורמת? תודה רבה

שלום רב ד"ר,אני בהתלבטות אם להמשיך עם המטפל הנוכחי ואולי תוכל לעזור לי. אני בת 20 , הסיפור שלי שהתחלתי לסבול מחרדה חברתית והימנעות מסיטואציות חברתיות לפני 7 שנים בעקבות אירוע טראומטי שעבר עליי, המקום היחידי שהייתי הולכת אליו זה בית הספר בלית ברירה. אף פעם לא הייתי יוצאת עם חברים אחר הצהריים אבל סך הכל בכיתה הרגשתי יחסית בסדר, אך בכיתה י"א(לפני 3.5 שנים) התחלתי לסבול מהתקפי חרדה קשים בכיתה אם למשל מורה היה שואל אותי שאלה,או סתם לשבת בכיתה הייתי מתחילה להזיע בטירוף ודפיקות לב,לעיתים הייתי ממש בורחת מהשיעור ומסתגרת בשירותים ובוכה. ההתמודדות היום-יומית עם החשיפה הזאת וההתקפי חרדה בלתי פוסקים בבית הספר גרמו לי לדיכאון,הייתי חוזרת הביתה ובוכה וחושבת כל הזמן על מוות. כשהגיע סוף סוף החופש הגדול רציתי לעזור לעצמי ולהגיע לכיתה י"ב רגועה יותר. הלכתי לפסיכאטרית שרשמה לי נוגדי דיכאון וגם התחלתי טיפול אצל פסיכולוגית קלינית. תוך כמה שבועות מתחילת הטיפול התרופתי והפסיכולוגי החלו לי כאבי בטן ודימומים ממערכת העיכול.. בסופו של דבר אובחנה לי מחלת מעי דלקתית ונאלצתי להפסיק את הטיפול הפסיכולוגי בגלל שהייתי צריכה לנסוע שעה שלמה בתחבורה ציבורית למקום הטיפול וזה היה לי קשה מאוד בשל הכאבים. כעת אובחן אצלי עוד מצב רפואי בבטן ובאגן לא פשוט שמצריך ניתוח, מצב נדיר בגילי. לא התגייסתי לצבא, אני בתפקוד אפסי. לא לומדת,לא עובדת,סובלת מכאבים כל הזמן,בעיות שינה קשות..אני כותבת את ההודעה הזאת כמעט ב6 בבוקר אחרי לילה ללא שינה,לעיתים קרובות מאוד נרדמת רק בצהריים עד הלילה וחוזר חלילה...בזכות הטיפול התרופתי לדיכאון שאני מקבלת המצב רוח שלי יציב ואני גם יודעת להעסיק את עצמי בקריאת ספרים,סדרות וכדומה..נהייתי מאוד אדישה למצב,למרות שאני יודעת שזה מצב לא שפוי בכלל.בעצם,חוץ מלישון,לאכול,לסבול מכאבים ולבלות לילות שלמים בשירותים אני לא עושה כלום. התחלתי ללכת לפסיכולוג קליני דרך הקופה שזה מקל עלינו מאוד כי קשה כלכלית לשלם על הטיפולים הפסיכולוגיים בנוסף לרופאים פרטיים כל הזמן וכדומה.. הוא איש חביב,אני מרגישה שהוא לא שופטני ומאוד מכיל,מאוד חששתי ללכת לגבר(הוא בעצם היחיד שמקבל דרך הקופה בעיר שלי) מכיוון שיש לי חרדה מאוד רצינית מהמין השני אך בסופו של דבר אני מתמודדת עם זה יפה מאוד ולא מרגישה לחוצה בפגישות בכלל... העניין הוא שאני לא בטוחה שהוא המטפל בשבילי ושסוג הטיפול שלו הוא מה שאני צריכה.. אני בעיקר מדברת בטיפול על דברים שקרו לי בעבר שגרמו לחרדה החברתית וגם על דברים שמציקים לי כיום כמו הכאבים וכדומה,אך אני לא מרגישה שהוא נותן לי כלים להתמודדות עם מה שקורה לי כרגע,הרי אני לא מתפקדת,אני רוצה לחזור לתפקוד. ואני גם מרגישה לא נוח לספר לו על התופעות הגופניות המביכות שאני סובלת מהן...יש לי גם בעיות בדימוי גוף עם איברים מסוימים שמאוד מפריעים לי ואני ממש לא מרגישה בנוח לדבר על זה איתו... יש גם דברים טכניים שמפריעים לי ואולי זה ישמע קטנוני. בפגישה הקודמת הוא התעסק 2 דקות בטלפון וביקש את סליחתי אבל תוך כדי שאל אותי שאלות וזה הרגיש לי מאוד מזלזל, בפגישה נוספת הגעתי 2 דקות לפני והוא יצא מהחדר ואמר לי כמה דקות אני מגיע,בסדר?בסדר...חזר עם ריח של סיגריות,וזה מרגיש לי נורא לא מקצועי שלמרות שהגעתי כבר הוא יצא לעשן סיגריה,מכור ככל שיהיה..ולעיתים הוא מחייך שאני מספרת לו דברים בלי קשר לכלום,כלומר אין על מה לחייך וזה דיי מציק. בנוסף מסתבר שהוא היה כותב מאמרים בזמנו באתר מוכר שלא קשורים לפסיכולוגיה ודיי הציק לי לקרוא דברים אישיים שלו בתור מטופלת.(זה עלה לי שחיפשתי את השם שלו בגוגל)עכשיו,מהיותי אדם מנומס אני מרגישה מאוד לא בנוח להגיד לו את הדברים האלה,בפגישתנו האחרונה אני אמרתי שאני לא בטוחה אם אני רוצה להמשיך את הטיפול,ואמרתי לו שקשה לי להגיד לו דברים לא נחמדים והוא אמר שזה חלק חשוב מהטיפול ושאני ארגיש בנוח,אבל לא הצלחתי להגיד את כל הדברים האלה, זה נשמע לי מאוד מביך להגיד לאדם "למה אתה חזרת עם ריח של סיגריות".. אני מאוד מתלבטת האם להמשיך,במיוחד כי אני לא בטוחה שזה הטיפול שאני צריכה,אולי אני צריכה פסיכולוג רפואי?אולי משהו יותר אקטיבי..? אשמח לעצתך..תודה רבה!

כל חיי שיקרתי על כל מיי דברים זה יכול להיות דברים סופר קטנים ויכול להיות על דברים סופר גדולים (כמו מה אני עושה בחיים וכאלה..) לאחרונה אני פחות ופחות משקרת (עובדת על עצמי קשה מאוד) אני פשוט לא מבינה למה ששואלים אותי שאלה הדבר הראשון שיעלה לי לראש זה איזושהי הנפצה ולא האמת.. מה לא בסדר בי?

הכי גרועה בפרידות, כי בפרידות, בין השאר, גם נזכרים שתלויים. וגם בחולשות, אולי. עצובה ושבורת לב. משכתבתי, וראיתי אל נגד עיניי, זה, אולי, קצת פחות כואב לרגע. חיבוק אחרון ודי :-( סוריקטה

סוריקיטה מתוקה ...וזה חיכה כאן כל השבוע והנה חזרנו ולאט לאט כולם יגיעו ויהיה שוב ביחד עם חוויות טובות יותר או פחות ..חיבוק של שבוע חדש

כתבתי שיש חיים אחר המוות. ואז כתבתי בהמשך שאני לא ממש מרשה לעצמי להרפות מהמטפל הקודם שלי. משום מה היתה התייחסות רק לחלק השני, כשאני בעיקר רציתי להדגיש את החלק הראשון. הטיפול שלי הסתיים בצורה טראגית. היינו ביחד במעמקי נפשי. זאת היתה טרגדיה. ומאז עברתי 5 מטפלים. באמת באמת שניסיתי. הייתי עם אחת במשך חמישה חודשים אפילו שמההתחלה הרגשתי שזה לא זה. וכך הלאה. עד שהחלטתי על הפסקה. שבעתי מהכל. אבל, מה שרציתי לספר זה שיש חיים אחר המוות. ויש בעולם עוד מטפלים טובים ומותאמים, וכדאי להמשיך לנסות. יש תקווה

אין לי זכרונות מהתעללות, אבל החיים שלי זועקים הזנחה רגשית נפשעת בילדות. איכשהו סיפרתי לה על המשיכה שלי לסיפורי נפגעות מצד אחד, ומצד שני את הרתיעה החזקה. ולא יודעת איך נכנסתי לשם והיה פחד, סיוט, כולי רעדתי, הזעתי, לא יכלתי לנשום, הלב כאב כאב כאב, לא יכלתי לדבר, הפנים בערו. היא ניסתה להיות איתי אבל לא הצלחתי לאפשר לפתוח אפילו סדק קל של ביחד. היה לי לילה מסויט ומאוים ומסוכן. רעדתי גם בבוקר בעבודה, החזקתי יד של חברה טובה, ובכיתי בכיתי. במשך הבוקר השתחרר, לא לגמרי, אבל מאפשר לחיות בצורה סבירה. אני מפחדת מפחדת מפחדת זה פחד עמוק כל כך. ממקום השדרדותי ראשוני. לא מזכיר לי כלום, רק נמצא בעוצמה. תמיד ידעתי שאני חיה עם תיבות סגורות וחתומות היטב. תמיד ידעתי שעלי להיזהר מאד שהסגירה לא תיסדק. כי אם חלילה יהיה פתח צר וקטן ככל שיהיה.... הצילו!!!! השדים האלה המפחידים והשטניים.... משתוללים, רוקדים בפראות ופוערים את לשונם מולי בצחוק שטני פחד ... פחד .... העולם מפחיד... מפחדת

לאה מוכרת ההרגשה והתחושות , רק להגיד לך שתני לעצמך מקום תני מקום לכל התחושות שעולות בך אל תדחקי בעצמך לדעת כשזה יהיה נכון לך את תדעי .. יכולה לשתף אותך ממני ששנים דחקתי זכרתי דברים קטנים שוליים ואת כל ההתנהגויות שלי השלכתי על זה והייתי בטוחה שמשם הכל ...כשהגעתי למטפלת אמרתי לה בפגישה השנייה שאני חושבת שאבא פגע בי ומיד אמרתי שלדעתי זה שטויות ושאני אולי מנסה לחפש תשומי שכאילו יהיה לי "תיק" חברה אז אמרה לי אל תילחצי זה יבוא כשהנפש שלך תהיי מוכנה ולאה זה הגיע לצערי ...תני לה יד צעדי איתה בדרך ומה שצריך לבוא אתן יחד להתגבר על כל המכשולים וגם אנחנו כאן עבורך ..אתך ולעניין המטפלים אכן יש חיים לאחר המוות ..מסכימה איתך ויותר מזה כשהתלמיד מוכן המורה הנכון מגיע ..יכול להיות שהיית צריכה יותר זמן לעבד ולעכל את הפרידה הטראומטית כדי שתגיע מטפלת נכונה עבורך ..

חשבתי שלאמא אמור להיות אכפת מהילדים שלה.. ):

אמא , אמא כמה כאב יש לנו וכמה צורך וגעגוע וכמיהה ...מצטערת שזה כך יקרה זה באמת עצוב אוהבת אותך ואתך חיבוק עוטף ומכיל .

יש לי באמת רצון לחיבוק, אבל לא ממנה... אפילו מחברה אבל זה בקושי קורה.

היי אודי פספסתי את זה, מתי אתה יוצא לחופשה? בקשר לאוכל ולמה שמיכל כתבה- אני במאבק על האוכל אבל פול גז בנוטרל. לא משנה מה עושה ומנסה תקועה על אותו משקל כבר כמה חודשים וזה לא טוב. זה כל כך מפריע ומעיק אבל לא מצליח. במחלקה כן ביקשתי דיטאנית בגלל האוכל בבית חולים ועזר שלא עליתי במשקל. זה גם משהו בגלל שיש הרבה אוכל שם ומשעמם. קשה לי לאכול לפי תוכנית שנקבעה מראש. משהו מבפנים מתנגד לזה. ויש משהו בתוכי שאובססיבי לזה לפעמים עולה שלוש פעמים ביום על המשקל. הרבה מחשבןת על הגוף ויחסי אהבה שנאה. אוף זה קשה מאוד. קשה מאוד מאוד. הילה

אוכל , הרבה עבודה קצת קשה לי להרחיב כי התהליך באמת קשה ואני עושה מתחת לרדר ההרס ..מצאתי יקרה שכמה שאני פחות מתעסקת בזה כי אם עושה וזהו מבלי לתעד או לדבר על כך או להשקל (תזרקי אותו מהבית) וכל מה שבא זה בסדר . עצירה אז מה גם בטיפול יש עיכובים זה בסדר יקרה לאט לאט העיקר שהדרך שלך תהייה קדימה..אתך חיבוק התגעגעתי אלייך

טוב לשמוע על השחרור, ומקווה שחזרת עם כוחות מחודשים :) יש לך חבר שתומך, זה המון ולא מובן מאליו!!! ואפרופו "להתאבד יחד" זאת הייתה פעם בקשה של חבר שלי לשעבר עם עבר לא משהו ונפרדתי ממנו.....כי עשה לי רע....אז החבר שלך הוא בטח משהו מיוחד במינו!!!!!! שמרי עלייך יקרה ועליו!

היי יקירה תודה שחושבת עליי אוהבת הילה

אמנם יש לך עוד שבוע נכון? בכל זאת שיהיה לך כייף! ושקצת תתנתק מהעבודה, כלנו זקוקים לחופש, אתה יכול לומר לאן? סתם מסקרנות :) שבת שלום.

יום של פחמימות.....יש כאלה נכון....צריך איזונים.....אבל כשמשהו באיזון הנפשי שלי מתערער איתו גם האוכל :( מבאס. כל היום אני מכינה מטעמים וגם אוכלת מהם :( וזה ממש לא קרה לי המון המון זמן....חשבתי שיש לי שליטה כבר על זה..... לפעמים היא כמו אמא המטפלת כאילו שהורדתי במשקל בשבילה :( למרות שמעולם לא הזכירה זאת ככה......... ראית את התוכנית על האמהות עם האוכל השבוע? "בדמותה"? תמיד יש דגש על הקטע של הרזון הזה....של אנורקסיות. אני חושבת שבעיית השמנה בעייתית מאוד גם ביחסי אמא בת :( לא רק אנורקסיה ובולמיה....קצת הזכירו אבל ההיא שמלאה בתוכנית דברה כאילו טוב לה עם זה ולא ממש אכפת לה...אוף..בנות ראיתן? מה דעתכן?? נראה לי שיש אי הבנה בטיפול. היא דווקא הבהירה שלא נפרדים עכשיו.....אבל מרגישה שהיא רוצה שזה יהיה. ולא משנה מה היא תגיד, תחושות שלי. ועצוב לי כך......למרות שהכל בסדר.....לכאורה.

בדיוק חברה שלי סיפרה לי על התוכנית בדמותה... יש להם סיפור משפחתי עצוב של הפרעות אכילה, אמרה שהיה לה מעניין. חשובת שיש רגעים שיותר קשה לשמור וזה בסדר ואלו החיים. לפעמים קצת נופלים אבל הכיוון הוא להמישך ולא לוותר. את בדרך הנכונה! מאמינה בך ואיתך (:

הי יקירתי, פתחתי הודעה חדשה שמזכירה פרידות ותלות. אולי, בהקשר לדברים שרשמת כאן, היא תדבר אלייך. ומדוע העמסת על עצמך המון אוכל (ואולי בכלל מפנק ומהנה אפילו)? מילוי במקום להרגיש כאב, אולי? במקום להכיל אמירות מבחוץ, אולי? להפוך טוב לרע, אולי? והאשמה המוכרת שאת חשה (כך נראה לי)... לא מכירה את התוכניות, אנסה לחפש, יש מצב שיהיה לי מה לומר. מחשבות עבורך, סוריקטה

כל כך הרבה דברים ביחד... עבודה, חופש... מרגישה לבד. וכן, אני מנסה. אבל כשחברה כותבת לי בהודעה שמדבר ואחכ כשמנסה להתקשר היא שולחת הודעה שאין לה כוח לדבר... נכון שזה לא אישי אבל זה מעליב. כשמנסה להתקשר לאמא שלי והיא לא עונה.. ולא חוזרת, זה מכעיס אותי ומעליב מאוד. ואז כשעונה אחרי שאני התקשרתי שוב, היא אומרת לי שהזמינה איזה מישי לשבת, אורחת שממש לא בא לי עליה, ואני מבינה מהמילים שלה וגם מדברים שהיו שאני לא באמת חשובה לה... אז לא בא לי לנסוע, אבל דווקא יצא שבשבת יש משו שכדאי שאסע, אז גם לא יודעת איפה אהיה. ודפקתי את האוטו כי לא הייתי זהירה ושילמתי 1000 שח ונשארתי עם שבר בפח... ולשמוע 'חברה' בטלפון לידי מדברת על זה שתסע לחופש עם חברות אחרות, אז מרגישה שוב בצד. וחשבנו להיפגש היום 3 בנות ואני הייתי צריכה להיות במוסך בבוקר כי הזמינו לי חלק שנשבר, אז ה'חברה' אומרת לשניה, טוב אז אולי נעשה משו רק שתינו... והייתי באה אם הייתי יכולה... זה גם פגע בי, לפחות אל תגידי לי את זה, הרגשתי שממש זורה לי מלח על הפצעים. בקיצור, הדבר היחיד שרוצה עכשיו זה להיות במיטה ולבכות, אין לי באמת כוח לעשות משו עם עצמי. והיום אין לי טיפול עם המטפלת כי היא לא נמצאת, נפגשנו בתחילת שבוע אבל פעם הבאה רק בחמישי הבא. ואין לי כוח להטריד אותה, כבר אתמול התכתבי איתה קצת ולא נעים לי יותר. ואודי, כתבת על הרימונים... שבוע שעבר הייתי בצפון עם חברות וגם ראיתי רימונים(: ותהנה בחופש ושיהיה סופ"ש נעים לכולנו...

כאן יחד איתך... לפחות ורטואלי אפשר קצת ביחד

חנה מתוקה, מבאס ממש שהכל יחד....היית עם חברות שבוע שעבר וזה יופי! ובכלל החברות לא מתכוונות להעליב, פשוט לקחת למקום שלך הנעלב..מוכר לי גם. מקווה שיהיה סופ"ש טוב בכל זאת.

זה עוזר! שבת שלום (:

הי חנה מתוקה, את יודעת, בדברייך הזכרת לי שהמטפל שלי הזכיר שאני נקשרת לבעלי חיים ואליהם מופנים הרגשות שלי, וגם, שבין השאר מהחיות לא מצפים שירימו אליך טלפון, שיקבעו פגישה ויגיעו בזמן וכדומה. מאנשים יש סיכוי רב יותר להתאכזב, כנראה. האפשרות האחרת, שאני די נמצאת בה, היא להיות אדם מאד מאד בודד. ובעיניי, כתבת כמה יש לך - יש לך חברות, יש לך מכונית ואת נוהגת בה, יש אנשים במוסך שעוזרים לך לתקן את הרכב, יש אישה שהיא אמא שלך ויש ביניכן קשר כלשהו, יש לך עבודה, יש לך חופש, ועוד. שיהיה יותר טוב, סוריקטה

מאחלת לך חופש מהנה.. תודה על המקום הזה שמרגישים בטוחים בו

אודי וכולן שבת שלום רכה טובה ונעימה ..ואודי חופש טוב ומוצלח של שקט וטעינת מצברים ..והרבה הרבה מנוחה לנפש ..

חיבוק...

.

אני עדיין כועסת על החוויה שעברתי בטיפול פסיכולוגי. למרות כל ההתקדמויות. הזכרונות שלי של מה שהשתחזר - החוסר אונים הנוראי, זעקות לעזרה, אשמה על צרכים מיידיים ונואשים של תלות, והפגיעות הנרקיסיסטיות שגרמו לי לזעם נוראי חושק שיניים. כל אלה זכרונות שנשארו בי. פחות משתלט עליי מפעם אבל עדיין - זכרונות של חוויה גרועה שכל זה השתחזר מול מטפלת אטומה בלתי רגישה שמחייכת מול כאבים, שעונה באטימות או שלא עונה בכלל ומפקירה לחוויה הנוראית. ממש הרגשתי איך רציתי שהיא תיקח אחריות ותיזום את ההגעה לקראתי . את חוסר היכולת שלי ליזום בעצמי ותחושת ההשפלה הקיומית העמוקה שלא מאמינים לאמיתות של החוויה הרגשית שלי. כיום בטיפולים וסיטואציות חיים בהווה לא חווה רגרסיות בסדר גודל כזה . עדיין נפגעת וקשה לי ועובדת על עצמי והנפרדות שלי ותקווה להעצמה... אבל ברמת הזכרונות מהטיפול ההוא זה נרשם סדוק מזעזע וגרוע. משפיל וקשה.. ביזבזתי המון זמן בבחישה שם אבל זכרונות הם זכרונות ואם אני מבינה טיפול אמור לרשום חוויה מטיבה לא? או שסתם להפוך את הטראומה הלא מודעת למודעת ולאפשר לאדם לבחור אחרת בהווה, מתוך יותר מודעות ויכולת לאדנות עצמית ? אני צודקת? עדיין קשה לי עם מצבים של עימותים וחילוקי דעות. ביקורת שמוטחת בי וחוסר פרגון.. עדיין קשה לי במצבים כאלה לעמוד חסינה מול האנרגיה וההשפעה השלילית שמנסים להטיל עליי. אני יכולה בקלות רבה להעמיד פנים שזה לא נוגע בי כלל. איש מבחוץ לא ינחש. אבל החוכמה היא להיות חסין באמת מבפנים לא? בעל בטחון ויכולת לסמוך על עצמו באמת לא? קשה לי שאנשים לא מפרגנים לי ולא מעצימים אותי. אני מרגישה זקוקה לזה. לחיזוקים, אישורים, אמונה בי, שיקופים חיוביים, שייכות. זקוקה להכל. בלי כל זה ביחס החברתי כלפיי נהיה לי עצוב והבטחון מתערער.... מרגישה שעדיין אין לי זהות לגמרי מגובשת משלי כמו שצריך עם יוזמה ויכולת התממשות. ואני נאבקת להגיע לזה הידעת שבמסגרת 'שיקום מקצועי' הפנו אותי פעם למפעל ייצור ורצו שאעבוד שם משרה מלאה במינימום ולהחתים אותי לפנסיה??? הם חשבו שזאת 'עזרה'? . הרגשתי שרוצים לדכא ולרצוח את נפשי בשירות הדימוי של 'תפקוד תעסוקתי'. הקשבתי וסמכתי על אנשי מקצוע טיפוליים וכך הובילו אותי.... הגעתי למקומות שמעולם לא חפצתי. לא ככה. הזדעזעתי מכך שהקשבתי לאחרים שינחו אותי בחיי. ועכשיו במסגרת לימודים מסוימת שבחרתי ללמוד בה ותכף אסיים , לומדת איתי מישהי אחת עם תעודת הוראה שהיא סמכותנית כזאת וחושבת שהיא יודעת הכי טוב וגם דיברה אליי מלמעלה ואני ככ לא אוהבת את זה . למה אנשים עושים את זה?? למה הם מדברים כמו סמכות חינוכית לאחר בלי שבכלל ביקשו מהם ? למה הם חושבים את עצמם ככה? נפגעתי וכעסתי מאד. ובעיקר נפגעתי. טיפוסים כאלה עושים לי לא טוב. מערערים את חדוות הקיום שלי. אשמח להתייחסותך

אני שוקלת לפנות לטיפול קבוצתי במכון כלשהו במרכז הארץ . לא נמצאת בטיפול כרגע מלמד מפגשים תמיכתיים אחת לתקופה מתי שאני יוזמת לפי הצורך עם פסיכותרפיסטית גופנית האם אתה יכול להמליץ לי מה יחסן אותי מול מתקפות ביקורת עויינות של אחרים? אני כן חשה בנפרדות שזה שלהם ומהם ולא שלי וממני אבל זה עדיין לא פותר את הצורך שכן יש לי בחיזוקים ושייכות ועידוד. ממש זקוקה לזה. לצערי בלימודים זאת שקיוויתי לקבל ממנה עידוד ותמיכה הייתה אותה אחת שלתדהמתי גם תקפה אותי ביחס עויין. לא לגמרי יודעת מה היו המניעים שלה. בסוף שמרנו על דיפלומטיות ביחסים אחרי שהערתי לה ברגשנות על שנפגעתי. אבל הזכרון של החוויה הפוגענית נשאר כמו מיקרו טראומה שמהדהדת. ותמיד זה ככה. אני לא רוצה שדברים כאלה ישפיעו עליי יותר ולא רוצה לקפוא אלא להגיב!! בבטחון. מה היית ממליץ לי? איזה סוג טיפול? נגיד פרטני או קבוצתי? נראה לי קבוצתי כיום כבר יותר מתאים. אבל איך אדע שהוא יעזור לי בזה ספציפית ? מה יכול לתקן זכרונות לא טובים מחוויות שליליות ולהזין במשהו מעצים? ובעיקר בעולם האמיתי- איך מתמודדים? קצת נמאס לי מבועות טיפוליות . לכן שלפחות יהיה קבוצתי...

עוד מעט פוגשת את המטפל יש אוויר נעים ברחוב והחופש לא מאיים כל כך.

לשמוע..שמרי עלייך ילדה ,חיבוק

שמחה בשבילך.. לאט לאט תחזרי לעצמך... איתך- ינשוף

שמחה ממש לשמוע! מקווה שאת מרגישה יותר טוב

הי לכם.. איפה אני? בגדול , במקום טוב.. למה כותבת ? כי כנראה יש בי צורך היום להנכיח את עצמי ... אולי שילוב של געגועים אליכם ואולי גם אם אני מאירה בפנס פנימי לתוכי פנימה.. "נזכרת" שכשהפגשתי עם אמא צביה בשני נשארתי קצת עם "טעם מר בפה" דיברנו והזכרתי איזה סיפור מהעבר עם מטפלת קודמת שהיתה לי לפני שנים ואמא צביה "צידדה בעדה" מה שכאב לי זה לא העובדה שהיא צידדה במטפלת (כנראה מהזדהות ייתר) לא כ"כ ה"מה" אלא יותר ה"איך",האמוציות ששמעתי בצליל קולה של אמא צביה.. הרגשתי שאני נשארת לבד, ולא מובנת.. אני אמורה להיפגש עם אמא צביה עוד מעט.. בא לי להבריז, בא לי "להעניש אותה" ולפגוע בה.. אני יודעת שכשאגיע,לא אעשה אקטינג אאוט,אלא אומר לה מה שאומרת לכם ונדבר על זה עוד ועוד ועוד עד שייצא עשן.. לפעמים נמאס לי .. עייפה.. במבי.

רק לאומר לך שאני כל כך מבינה אותך... טיפול- ללמוד להיות בקשר- ממש לא פשוט לנו כאן יחד איתך, ינשוף

יופי שבאת, את יודעת, לפעמים הייתי חושבת כל כך הרבה בראש, מביאה לשיחה, ובפועל דיברנו, והזמן שנמשך יוצא קצר למדי ודי. פתאום - הפתעה - ציפיה של עוד ועוד ועוד, ו... הופ, נגמר. איך היה בסוף? תרצי לספר? שלך, סוריקטה

הרבה זמן לא היית כאן... מה שלומך? מזדהה עם התחושה של לעשות לה דווקא בטיפול ולא לבוא או לכעוס... אני הרבה פעמים "איימתי" עליה אבל אף פעם לא מימשתי. רוצה לספר איך היה לכן בסוף?

אני לא רוצה לסיים כי נראה שזה נח עכשיו.....ונראה כי אני כבר לא רלוונטית עבורה :( והיא כל כך עסוקה בזמן האחרון :( אוףףףףףףףףףף פעם אני חושבת שהייתי נהיית פשוט עצובה ומחפשת רע כדי להישאר.....אולי מעין תחמון שכזה :( וגם היו רחמים עצמיים, אני כבר לא שם, אבל רוצה להישאר....אי אפשר להישאר אם אין עוד מטרות ממש לעבוד עליהם???? כי היא שאלה מה עוד המטרות שלי וחנטרשתי משהו על התמודדות עם חרדה שהיא הבינה כנראה שזה חרטה כי היא אמרה לי שאפשר להתגבר על זה לבד....ו.....אוף אודי.....מה עושים? לא רוצה לאבד אותה.......

אני רחוקה מלסיים טיפול אבל ממש יכולה להבין את כל מה שזה יכול לעורר. חושבת שסיום אמור להעשות בהדרגה ובקצב שלך ושהוא גם תהליך.. תהליך בו שתקחי כמה זמן שאת זקוקה לו. אני חושבת על עצמי, עם עבר של המון נטישה, שהפרידה יכול בהחלט לקחת זמן. אני הייתי רוצה להאמין שביחד'- את יחד עם המטפלת שלך תוכלו לקחת את הזמן הזה... שלך, ינשוף

אמרתי שאני לא רוצה להיפרד ודווקא עשיתי מעין סיכום על כל הדברים שהשתנו אצלי, זה מדהים שגם דברים שלא חשבתי עליהם השתנו לטובה :) ....אבל היא לעומתה אמרה נצטרך לדבר על פרידות וכו' ושזה לא יהיה במיידי כך אמרה וגם לראות עוד קצת כמו שאמרה פעם שזה מחזיק לאורך זמן.... אבל לא ממש מתחשק לי, לא יודעת, זה נשמע כאילו לא משנה לה אם אלך :( ובכלל אני לא אוהבת לדבר על זה לאורך זמן, עדיף לי ללכת בלי למתוח יותר מדיי ודווקא היא חושבת שזה עוד "נושא לשיחה" איך אדע? ובכלל דווקא האישו הכי גדול לא עולה בכלל כבר הרבה זמן אולי בגלל שכאילו זה נפתר? כי ביחסים היום ביני לבעלי הכל בסדר וזה כבר לא כל כך שם..... היא לא שמה לב לזה שהפסקתי לדבר על זה? לא יודעת אם כדאי להפסיק באמת להתבחבש בעבר או לעבור הלאה ופשוט להיפרד ממנה.......במילא לא מדברים כבר על העבר ממזמן רק על חוזק ועל היום.... ואני פוחדת להעלות זאת שוב שמא אחזור אחורה....אודי, תמיד יהיה על מה לדבר נכון? אז איך אדע? ואיך אדע אם לדבר על העבר שוב...או פשוט לשכוח ממנו, נו טוב לא לשכוח אבל שזה יהיה חלק מחיי בלי להטריד הכוונה.....אודי???? ?האם אפשר לומר שלא אוטרד יותר מהעבר????

מן הלב, פרחים ועלווה ירוקה גם בעיצומו של קיץ. אודי, שיהיה אחלה חופש בשבוע הבא. ולמי שבמדבר - גם סוקולנטים הולך. באהבה, סוריקטה

גם בגינה שלי יש רימונים. ננסיים :-)

אין על הטבע! שבוע שעבר הייתי בצפון, ליד הנחל! היה מקסים

שלום וברכה אומרים שלבעלי הפרעת אישיות גבולית יש לעתים פגיעה בבוחן המציאות הבא לידי בהבחנה בין "עצמי" ל"לא עצמי", רציתי לדעת כיצד זה בא לידי ביטוי (אפשר דוגמה בבקשה?) תודה

עוד לא ניכנסת שתהייה בריא איש יקר ..אמצע שבוע נעים לך ..

שלום לכולן ראיתי שיש פה בעיקר בנות, וגם בנות שחוו פגיעות מיניות..יש לכן אולי המלצה על גניקולוגית רגישה באזור המרכז עם קופת חולים כללית? תודה מראש לין

הי לין, גם אני עברתי פגיעות מיניות ארוכות שנים מגברים, אבל את הפגיעה העיקרית התוקפנית ואולי לא נחשבת מינית כלל, עברתי אצל אמא בבית. ומעניין, ברפואת נשים (גם) אני פונה רק לרופאים גברים. הם מאד ענייניים. והגעתי אליהם פשוט דרך המוקד ללא המלצות. ויצא ממש בסדר, וגם קל"ב. אולי תנסי לברר במוקד, ייתכן שהם יכולים לעזור? סוריקטה

אני בטיפול כבר שנים. לאחרונה הפסיכולוג שלי נהיה מפורסם ומופיע בכל מיני כלי תתקשורת. זה קשה ודיברתי איתו על זה אבל אין יותר מדי מה לעשות ואני גם לא מצפה שיעשה אחרת. כדאי לעבור למטפל אחר ? תודה ...........

המוצפות קצת נרגעה. אולי אפשר לכתוב. בעבודה נתנו לי תפקיד ואחרי יום אחד המנהלת החליטה לקחת לי אותו. דיברה איתי מגעיל ולא יכולתי לעמוד בזה יותר. הבכי שטף אותי והמחשבות למות כבר הציפו... בן זוגי אמר במיון שלאחרונה אני מרבה להגיד: בוא נתאבד ביחד. אבל זהו זה מאחורי קצת יותר חזקה ופחות מעוכה. מחכה לחזור לטיפול ולחיים. הילה

חושבת עליך ודאגתי לך... הלוואי שתשחררי בקרוב מחוזקת... שמחה שהוקל לך... איתך,ינשוף

זה מה שאני הכי רוצים. רק להרגיש בטוחים ומוגנת- להתקרבל קטן קטן בידיים שעטפות ושומרות- ידיים שבטוחות. כואב הכמיהה..כי זה לעולם לא יתממש... רוצים את אימא... אימא אוהבת...

לתחושה, לכאורה, של היעדר זולת... מאידך, כשאת והזולת חד המה, גם אין, אולי, הגדרה של 'את'... ינשוף, משאלה מוכרת. מציאות מבאסת. כנראה שהיה לנו מעט מידי בראשית הדרך. שלך, סוריקטה

כל כך מבינה אמא כאב שלא נגמר ...חיבוק ענק .

על ההקשבה והמילים המבינות.. אכן הכמיהה הגדול ביותר היא שיחזיקו אותנו ביחד- זו התפילה המתמדת שלי כי לרוב אני מרגישה מפורקת ולא מוחזקת בתוך הגוף וגם לא בתוך הנפש..

הי בנות, כותבת ככה בתור התחלה - אביב, לא בטוח שאני מרגישה חשופה כרגע. כתבתי לא פעם והרבה יותר בעבר על ההיסטוריה שלי, כך נראה לי. וסיפרתי גם בעולם. בדרך שסיפרתי. אני מרגישה, אולי, שהסיפור לא זכיר. לעתים קל להכחשה, ובכלל שאנשים מתעסקים יותר בעולמם שלהם. אני חושבת שאיכשהו היום אני בוחרת מתי ולמי לספר ומה. מתארת לעצמי שמהחשש אותו הרגשתי בדברייך - פן מישהו ישתמש בפרטים כדי לפגוע בדיוק בלב ולסובב את החרב. משהו, שכך נראה לי, חווית כאן באופן עוצמתי ביותר. וגם אני חוויתי בפורום אחר בעבר הרחוק. גם בחיים מול הדמויות ההן. ועוד. גלי, אני עדיין חושבת שהקלונקס ידידי. התחלתי להשתמש בו לאחרונה, אולי שנתיים, במינון נמוך מאד, אחרי שעשרות שנים לא הצלחתי להירדם ולישון שינה רצופה. סבל נוראי בלילות, שנתן את אותותיו ביום, שעות האור, הירדמויות רגעיות כאלה לשביבי שנייה, ועיוותים אחרים. עדיין נוטה לכנות אותו כמשהו שהציל את חיי, כמו גם את האנליזה, והם קשורים זה בזה. לא לקחתי תרופות בשלב התחלתי, וגם 'ניצחתי' את רובן, כאשר כן ניסיתי אותן. לעניין החופש - מניחה שאולי זה משהו שיתהווה. וממש לאט, אבל איני יודעת. אולי משהו מעט מתוחכם יותר מאשר אני מעזה. אולי משהו שמרחיב יותר את הנפש. ימים יגידו. ואולי הייתי רוצה שיתנו לי חופש מתנה. אני לא מקבלת מתנות מאנשים. גם לא ביומולדת, למשל. איכשהו מרגישה שגם זה מבאס למדי. משערת שבהמשך אכתוב גם לבנות נוספות, בינתיים, סוריקטה

הי סוריקיטה , אני שמחה שאינך מרגישה חשופה. לא התכוונתי לחשש שיעשו שימוש לרעה במה שכתבת.נכון שמאוד ניפגעתי אז אבל יחד עם זאת הייתה גם המון אהבה ואמפטיה כאן עבורי . בכל מקרה מה שהתכוונתי היה שלא חשוב מה שאת כותבת על עצמך טוב או רע את אחרי זה לוקחת כמה צעדים אחורה מה שנראה כמי שהיה לו קשה החשיפה שלו הלקיחת מקום הישירה ולא עקיפה. מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי בכל מקרה אני שמחה שזה בסדר לך ולא קשה. שבוע טוב

אודי, כתבתי פה מוקדם יותר היום, הייתי ברגע מאד לא טוב ואני ממש מבקשת שלא תעלה את מה שכתבתי. מצטערת...

היי דר מה שלומך? אשמח לדעת מהי פסיכולוגיה קלינית, במה מדובר למעשה ? אני בן 29, סטודנט, לאחרונה אני חושש שאני סובל מהפרעת קשב וריכוז. אני מרגיש שאני חייב לדבר עם מישהו, חייב הכוונה מסויימת ( לאו דווקא בתחום הלימודי), חייב להציף את כל הבעיות שיש לי, מרגיש שיש לי כל כך הרבה בעיות שגורמות לי לאי מימוש הפוטנציאל שקיים בי. אובד עצות, ובמקום להתעסק בתכלס אני מתעסק בדברים הלא חשובים. האם פסיכולוג זה הכיוון ? האם זה יכול לפגוע בעתיד ? ואם כדאי ללכת אז איך כדאי? מהקופה או באופן פרטי ? תודה רבה לך ושיהיה שבוע נהדר !

שלום וברכה, בן 28, מס' שאלות אם התקיימה אצלי אפיזודה פסיכוטית מנטילה של 60 מ"ג פאקסט, האם גם זה יכול להתקיים מנטילת לוסטרל? ואם כן באיזה מינון? (מה המינון השווה של 60 מג פאקסט בלוסטרל?) הבנתי שלוסטרל יותר בטוחה מאשר פאקסט בלא להיכנס למצב פסיכוטי האם ניתן לאבחון הפרעה סכיזו-אפקטיבית רק ע"פ אפיזודה פסיכוטית אחת שנגרמה מנטילת 60 מ"ג פאקסט? (יש לציין שלא היה דיכאון קליני ברקע, וגם האפיזודה הפסיכוטית לא הייתה מאנית במלואה, היו לה מעט סממנים מאניים, זה היה יותר סוג של פרנויה, לא היה בזבוז כספים וכיו"ב..) והאם ע"פ אפיזודה פסיכוטית אחת ניתן לאבחן "מחלה"? או שיש מצבים שגם בהפרעות אישיות ישנה אפשרות לגלישה למצבים פסיכוטיים קצרים (ללא מחלה או הפרעה מז'ורית) ? יש לציין שנעשה אבחון פסיכולוגי מקיף לפני כחצי שנה, ונאמר שם על בוחן מציאות גבולי "במצבים משוחררים מקונפליקטים רגשיים - בוחן מציאות תקין במצבים בעלי מטען רגשי ועמומים - יכול להיות פגיעה בשיפוט או שיפוט מוזר ולא תואם" האם זה יכול להתקיים גם בהפרעת אישיות או שבוחן מציאות גבולי מחייב גם במחלה? האבחון נעשה בזמן שהיו סימפטומים של דיכאון (לא דיכאון קליני), ז"א מבחינה חברתית הייתי מתפקד, היה תיאבון די רגיל, פשוט לא הייתה עבודה מסודרת או לימודים או כיוון מסוים בחיים – מה שיצר מצב רוח "חרא" ותקיעות בחיים למשך 5 שנים בערך.. יש לציין גם שברקע היה ציקלותימיה (זה בלט בעיקר כשהתחלתי טיפול ב-SSRI במינון גבוה) בכול הבדיקות הפסיכיאטריות שהיו (והיו די הרבה) לא אבחנו סממנים פסיכוטיים, רק לעתים שיפוט ותובנה חלקיים עם אפקט דיספורי חרדתי.. היה גם פעם אחת שהיה מחשבות overvalued idea לאחר שלא ישנתי איזה 24 שעות והייתי בלחץ שהייתי צריך ללכת עייף ככה לעבודה.. באשפוזי היחיד לפני כשנתיים שארך שבועיים וחצי (מרצון), אבחנו רק "mixed personality disorder" קווי אישיות Cluster B וגם C (תלותיות), ללא הפרעה מז'ורית (מחלה) יש לציין שברקע חיים קשים עם אימא שהייתה מכורה לסמים המון שנים (והתאבדה לפני כשלוש שנים), אבא לא היה בתמונה (היו גירושין כשהייתי בן 6) תודה מראש על העזרה ושבת שלום

תודה רבה שאתה מעדכן אותנו... לי זה ממש עוזר!

כנחש פיתון הולכת לאיבוד במרוצת המילים , בעיניים עצומות אין דבר מלבד החיוך והתום, חיצוניות של נועם, לבביות ומרץ, חופשיות להיות, להחליט החלטות ולחלום. אך מעבר למילים הטובות, החום שעוטף בתוך תוכי אולי משהו מלפף כנחש פיתון, עולה על צוואר ומחניק בגרון. מכניסה את עצמי למצב הדמדומים של חיים באופוריה, בכייף של צלילים. משהו מזדחל מעבר לפינה, רוחש ולוחש שאולי איני מוכנה? לפתע חשכת מילים עולה מתוכי, איש לא יבין מה הלחש יביא.... סליחה

בעקבות מה שרוני כתבה, גם לי היה איזה עניין עם מים בחדר של הפסיכולוג. לפני כמה שבועות באחד הימים החמים הנוראיים האלה כמעט דרסתי נמייה בדרך לפגישה עם הפסיכ', ראיתי אותה יותר נכון אותו כמעט בטוח שזה היה הוא ולא היא לפי הגודל, הוא יצא מהענפים של הסוף שבצד הכביש בטח היה צמא מאוד והלך לחפש מים בבריכות הדגים שיש בדרך, היה איזה 40 מעלות, האטתי כדי לתת לו את הזמן לעבור אך הוא החליט אחרי שניסה לעבור את הכביש לחזור על עקבותיו לשיחים, נאלצתי לבצע עצירה מוחלטת באמצע הכביש מזל שלא היה אף אחד מאחורי, כמעט דרסתי את החיה הטיפשה... חשבתי לעצמי שאולי זה סימן לא הכי טוב למשהו... הגעתי לפגישה קצת נסערת וקצת צמאה אולי מהבהלה. סתם אמרתי, סתם כי לא היה לי משהו טוב יותר לומר - שאני לא שותה הרבה אפילו בימים הכי חמים ושזה לא הרגל כל כך טוב (זה באמת ככה )..ושאולי אשתה קצת מהמים שיש על השולחן. השולחן שלו נמוך עם מפה משובצת צהובה ויש עליו קופסה פרחונית של ממחטות נייר (למי שבוכה) ובקבוק מים מינרליים כחול כהה סן בנדטו עם שתי כוסות קרטון חד פעמיות אחת בצד שלו ואחת בצד של המטופל פעם במקום הקודם היו לו כוסות זכוכית ויש גם שעון קטן שאני רואה רק את גבו במקום הקודם יכולתי מזווית מסויימת אם ישבתי על הספה ולא על הכורסה לראות את השעון שעל הקיר, המקום הקודם היה יותר מרווח ויותר נחמד לטעמי. אני באה אליו זה כבר קרוב לשמונה שנים ואף פעם לא השתמשתי בשום דבר מהשולחן וגם לא עלה על דעתי לקחת משהו, לא הרגשתי שאני צריכה וגם אם הרגשתי בכל זאת לא שתיתי ולא בכיתי אצלו, וגם לא הלכתי לשירותים אני לא יודעת אם יש שם בכלל. אחרי שעבר איזה זמן שדיברנו ולא שתיתי וגם לא התכוונתי לשתות משום שעבר לי הצימאון בינתיים, התחיל סימפוזיון שלם מצידו על עניין שתיית המים, הסתבר שכוס המים הפכה למעיין שופע ... הוא לא רצה להניח לזה, הרגשתי שהוא ממש מעמיד אותי עם הגב לקיר עד שאמרתי לו שאם הייתי יודעת שיחפור על זה כל כך הרבה הייתי שותה בהתחלה וגמרנו ובכל זאת לא שתיתי, רציתי כדי שיניח לי אבל הייתי כמו משותקת ידי לא נענתה לי משום מה נזכרתי בפרספונה בתה של דמטר שאכלה את גרגרי הרימון ונשארה לעד בממלכת השאול של האדס. בסוף הפתעתי את עצמי פתאום אמרתי לו שאני אשתה אם גם הוא ישתה, במחשבה לאחור זה הרבה יותר נועז וחצוף מהבקשה שלא יביט בי כשאני שותה (זו היתה ההצעה שלו כשהתוודיתי שאני לא רוצה שיביט בי כשאני שותה אבל לי זה נראה לא יפה וממש לא מנומס ואפילו טיפשי לבקש בקשה שכזו ) הוא הסכים . מזגתי לו קצת מים כמה שביקש וגם לי הרמתי את הכוס החד פעמית אמרתי לו בצחוק "לחיים" ושתינו.

יודעת אהובה שאחרי שכתבת על עצמך על כאב ופרוק וקושי ...נגעת ,התקרבת נתת לראות אותך ...את מרגישה חשופה . אז רק לשלוח לך חיבוק עוטף וכוחות ושיהיה סופ"ש קל נעים וממלא באנרגיות חיוביות

הי אודי, בכל פעם שאני קוראת על מישהי שנאנסה או הוטרדה וכתוב שהיא "קפאה" אני לא ממש מבינה מה הסיפור שלה. כאילו, מה יש לקפוא? פשוט עושים את זה וזהו, ממש לא ביג דיל. אודי, זה באמת מה שהראש שלי חושב. מצד שני, כשהייתי לפני כמה זמן בטיפול ברפואה משלימה, המטפלת אמרה שהגוף שלי כל כך מתנגד ומתוח ונרתע, שזה קשה לה לטפל בי. ומדובר בטיפול ממש לא מיני, והגוף שלי מגיב בצורה כזו! הפער הזה הוא בלתי נתפס! אני לא מצליחה לגשר עליו, או להבין אותו..

כתבתי הודעה לסוריקטה בשרשור שהיא התחילה ולא עלה, אשמח אם תבדוק. תודה גלי

קשה לי מאוד לסמוך טעות אחת קטן, חוסר יחס ,ואני מוחקת אנשים מבינה בהגיון שאין שלמות- גם אני לא.. רק אני מרגישה שאני צריכה להיות בהיכון מתמדת לפגיעה שעומד/"מרגיש" שעומד לקרות זה מורגש מאוד בטיפול... בין הטיפולים כל כך כועסים ש"נעלמה" שאני מוחקת אותה כדי לא לכואב..

לפעמים זה לוקח רק מילה אחת או שתיים כדי שדברים ישתנו. פתאום קלטתי אודי שכתבת לי שכאשר אני לא סומכת זה גם מקשה על צד השני. כמובן ידעתי את זה אבל היה משהו במילים שלך שהחלטתי האותו רגע שאני רוצה שיהיה אחרת- אתנהג "כאילו" שאני סומכת ואולי בעקבות ה"כאילו" זה יהפוך ל"באמת" סומכת.

מספרת.. יושבת בפגישה ויודעת שעובדת -לפי כוסות המים שהוא מוזג לי ... וגם.. שככל שקיבלתי יותר כוסות מים, למחרת אני יותר מפורקת..

טיפול זה דבר קשה ולא פשוט ..אבל יש לך עם מי ואת עובדת אז זה המון ..לצד הקושי תחבקי את עצמך על כך שאת עובדת ועושה עבורך ..איתך

היי, הצצתי בפורום נראה מקום מאוד נחמד ולבבי. אני מרגישה רע עם עצמי , בוכה בכל הזדמנות...מנותקת, הרגשה ממש של דיכאון. גם תוך כדי כתיבת הדברים יושבת ובוכה ... מה עושים ?

קוראת אתכן ועצוב......חיים לא פשוטים, מרגישה אשמה שספרתי על הטוב שלי...כאילו איך אני מעיזה לומר שהטיפול עזר וקידם????ואני במקום טוב...ובכלל האמנם כל כך טוב????. אוף........מרגישה מזניחה אתכן. סליחה. לא רוצה לשקוע ביגון קודר כזה כמו שאני בקלות יכולה לפול אליו....מצטערת וליבי אתכן. בהצלחה לכלן. ואודי יכול להיות שהלך רוח או מצב רוח מדבק???? לא רוצה לשקוע שוב...אבל גם לא להיות בהכחשת הרע....מבולבל לי כבר..ורוצה להיות פה כמה שיתאים לי.....מבולבל....

אני באמת שמחה שטוב לך יותר ומאמינה שהכי חשוב להקשיב בפנים ולעשות מה שנכון לך.

הי אין רע בלי טוב ואין טוב בלי רע ככה זה בחיים זה איזון . כן צער וכאב יכולים לדבק בעיקר אם את לא יודעת לעשות הפרדה . אז קודם כל שימרי עלייך ,תפסיקי להתנצל על איך וכמה את באה על כך שטוב או לא . אישית אם כל הרע והקושי והטלטלות החיים גם מאוד יפים בעיני ..... שימרי עלייך תהני מהטוב ותפסיקי לחפש את הרע יקרה הוא יודע לבוא לבד הוא לא צריך עזרה ;) חיבוק לסופש נעים טוב וקל

כבר יותר מחודש שאני באה לפגישות שמחות...משמחות כאלו, כאילו אני צריכה לשמח אותה, באמת שבסדר ויש טוב אבל, הרגשה שאי אפשר ללכת אחורה ולפתוח שוב...לא יודעת למה, באמת שיש התקדמות ודברים טובים, אך פוחדת שלצידם יש גם רע אולי...שוב העניין הזה שלדעת שיש גם טוב גם רע עולם צבעוני ולא טוב מוחלט או רע מוחלט. מצד שני פוחדת שנפרד כי בעצם מספרת לה דברים טובים....אז לשם מה אני באה? גם לחברות מספרת אותו הדבר. לא יודעת מה קורה איתי... חזרתי מפגישה שספרתי על חופשה שנהניתי בה וכשיצאתי ממנה, בבית, בכיתי, אין לי מושג על מה בכלל....ואם באמת הכל הסתדר? אז מה? ללכת, לעזוב? סתם לבזבז כסף על להגיד שהסתדר...לא יודעת. היא פעם אמרה שנחכה ונראה שבאמת יציב לאורך זמן, האם לתקופה כמו עכשיו היא התכוונה? לא יודעת גם מרגישה פה קצת אשמה שאני מספרת על הטוב ולאחרות רע....אז קצת הלכתי מכאן..אבל עכשיו....אוף, עצוב לי לשמוע וקשה גם ללכת כשלכן רע, זה לא פייר.....לא יודעת מה אני עושה כבר בטיפול שלי בכלל.........סך הכל רציתי להיות אדם רגיל...נורמלי.יש דבר כזה בכלל נורמלי?????? בעולם לא נורמלי????? והנה דמעות בעניים..שוב.

הי מיכל, אני שותפה להרגשה שלך לגבי הרעיון של לכתוב פה דברים טובים ואז מרגישים אשמה כי יש כאן גם הודעות פחות משמחות. אבל אני חושבת (או רוצה להאמין) שלכל אחת שכאן יש דברים חיוביים בחיים וההודעות שנכתבות אלו הם הצדדים שאנו רוצות לחשוף כרגע ולקבל עליהם התייחסות. וזה גם מתקשר לתכנים שאת מעלה בפגישה. אני מאמינה שזה בסדר לספר דברים טובים וגם עליהם ניתן להתבונן.

תקופה רעה ממש. אין ככ את מי לשתף והלבד עמוק ורחב ופוצע. שיתפתי פה בחשש, (אחרי ניסיון קודם שלא עלה, אולי כתבתי שם קשה מידי?) ופתאום כן היה מי שקרא אותי והניח לצידי מילים פשוטות ואמיתיות... אודי ואביב, זה משמעותי לי. תודה.

טוב שאת כותבת ומשתפת- זה המקום - גם לדברים קשים. אני משתפת בשבילי- כדי לעזור לעצמי ולשחרר קצת המעומס שבפנים- אפילו שאחרים לפעמים לא מגיבים ואכן לא קל לי עם זה אבל אני יודעת שאודי יגיב וזה המון בשבילי. מקווה שתמשיכי לשתף.

גם אני לא טובה בזה. אבל קוראת אותך.לגמרי.

מרשה לי להחזיק בשבילך אמפתיה וחמלה עד שתצליחי לעשות זאת עבורך ...מקווה שתבואי יותר שתרשי לעצמך להניח כאן מילים ולהרגיש קצת פחות לבד ..איתך באמת מכל הלב .

עצוב לי על הילה, מזדהה עם תחושותיה של ינשוף, כואב לי מאבקה העיקש של אביב ורק כלפי שירה אין בי חמלה והייתי רוצה להרוג אותה. קשה פה היום

עצוב ,גם לשירה מגיעה חמלה ואהבה ויחס ...תנסי קצת לחשוב על שירה כמו עליינו . שימרי עלייך

הרבה דברים שמעיקים עליי, בין חברות, בחיים... מרגישה שצריכה מנוחה מהחיים, מהשגרה. לנוח ולא לעשות כלום, מקווה שיצא לי בקרוב. דיברתי עם המטפלת השבוע בטלפון, הייתי צרכיה את עזרתה. זה מעניין הייתה שיחה מאוד פתוחה, גם בכיתי הרבה, אבל זה בעיקר בגלל שבטלפון יותר קל לי מאשר מולה בחדר...