פורום פסיכולוגיה קלינית

שוב מאיים סוף השבוע. אני לא מוותרת אולי לא מבינה את התנועות והמשמעות אבל לא מוותרת. קצת כמו לצעוד במקום, במקום דרוך, ואני דורכת שמאל ימין שמאל בעקשות, עבודה, משברים, אנשים, כאבים, כדורים, בית, ילדים, אוכל, כלים, כאבים, שמאל, ימין, עייפות, לילה, נדודי שינה, בחילות, כאבים, שמאל, ימין, בוקר, דמעה, ייאוש, שמאל, ימין

מבינה ומזדהה... ברור שלא נוותר!! אולי ביחד קצת יותר קל??? כאן איתך...

נשמע לי קשה אבל שומעת את המאמץ ואת זה לא מוותרת... שולחת חיבוק חם וכוחות, אם בכלל ניתן. איתך בדרך הקשה.

גם לא לוותר ולהאחז מליפול לבור ולמטה זה המון המון אל תזלזלי בעצמך ...איתך כאן

שירה יקרה נשמע קשה אבל רואה את הכוחות שיש לך... איתך יחד...

רק רציתי להגיד לך שאני גאה בך ..אני בטוחה שכתבתי לך גם למטה. כל הכבוד על הקבוצה ועל התהליך.. כל כך מזדהה איתך עם הרצון לשתף את המטפלת הקודמת בהצלחות של הדרך.האמת מאמינה גם שמגיע להן כי חלק מהעבודה שנעשתה בעבר מניבה פירות היום..זה התהליך המתמשך. כל כך נפלא ומרגש לראות את זה אצלך ...מחבקת. וד.א - גם את ראוייה

תודה על מילותייך, הן מחזקות אותי מאד.

אולי היא לא התקבלה... אווף חבל..תודה אביב יקרה על מילותייך

רבות אנו כותבים על הפיצול , הניתוקים , חלקים , קולות ... יכולה ורוצה לשתף אותכן בתהליך שלי רק מהמקום האישי שלי .. עושה את זה כי אני יודעת כמה זה מפחיד משתק גורם לחרדה ואולי הנסיון האישי שלי יעזור לכן... ואולי הנסיון שלכן יעזור לי . מבחינתי כל הפחדים גם מגיעים דרך חלקים /קולות מסויימים פעם הייתי דוחקת אותם ...בטון של אל תבלבלו לי במוח , תזוזו מכאן אתם סתם מפריעים (ואז הם היו באים מהדלת האחורית בהתנגחויות בטיפול , ינשוף צעד אחורה ..). היום אני נוקטת דרך אחרת . יותר ישירה ומספרת עליהם בטיפול ..גם אם מביך לא נעים והכי שבהגיון מבינה שזה מטומטם וילדותי , נכון אבל זה ישנו. אישית מה שהבנתי על עצמי ואולי יתאים לכן זה שהשחור לבן שאנחנו מדברות עליו זה הקצוות בן ההגיון והרגש . רוב הזמן אני עובדת מההגיון ודוחקת את הרגש כי הוא מפחיד / מאיים / מביך לא נוח לעיכול ... הדבר הכי חשוב בעיני ואני כותבת את זה כאן כל הזמן זה לתת מקום לקולות ולחלקים האלה . מובן שלא בכל מקום ולא בכל זמן אבל בחדר הטיפול זה המקום ..וכן זה נשמע הכי הזוי ומטורף לשמוע את עצמי מדברת בקול של ילדה זה הזוי לשחק בבובות בחדר שלה זה הזוי עד מטורף להיות שם ותמיד זה נותן הרגשה של מה ההצגה הזו למה אני מתנהגת ככה מה זה השגעון הזה . אבל אני יודעת שזה המקומות / הגנות שהצילו את חיי . מירב הקושי שלי היום זה להתקרב לחלק של הנערה , שם ההתנהגות שלי לא נעימה לפעמים , אבל יש בי גם תכונות מדהימות שבאות משם . אהבת הזולת , חוש צדק מטורף , אומץ כוחות ועוד המון המון דברים טובים שאני לומדת להכיר . זה לא פשוט ולא קל כי כשהיא באה אני הולכת וההיפך ..אבל בשביל ההחלמה כדי שהשיג שילוב של האסרטיביות והפסימיות כדי שלא יהיה כל הזמן שחור ולבן אני חייבת לקבל את החלק הזה על כל מה שיש בו ...(וזה השיח שאני מנהלת עם אודי כאן) ינשוף יקרה הצעד שעשית הוא ענקי להסכים לשמוע לקבל להיות איתם זה מדהים בעיני ..את יודעת ביום שהרגשתי ש"כולם"אני הייתי הכי מאושרת בעולם ...פתאום אני מצליחה לא רק לדבר עם עצמי בקול רם כי אם לנהל שיחות עם כל הקולות , להקשיב להם לענות להם לראות עם הבקשות מקובלות או לא ..מן הסתם אני לא אקח דובי או בובה לעבודה אבל כן בבית אני אתן להם זמן להיות. שירה הרצון שלך לגעת לנסות להיות לאט לאט יקרה תצליחי לבטוח בעצמך במי שאתך מלווה ותאפשרי ..שוב רק מעצמי זה מגיע שזה נכון לנפש אין לדחוק בדברים אבל בהחלט אסור לוותר לקולות שבאים ממקום של הרס .. אתן חשובות ומגיע לכן רק טוב והרבה ..אשמח לתגובותיכן אוהבת אותכן מאוד וגאה בכן שאתן לא מוותרות ..

תודה על השיתוף אביב יקרה. יש לי המון מה לומר אבל לא יודעת איך.

הייתי שמחה מאוד מאוד אם היית פשוט כותבת אם זה נכון לך ובטוח לך...גם מפוצל אני כנראה אבין אבל שוב את מוכרחה קודם לשמור על עצמך ...

אני רוצה לאומר לך שהשיתופים שלך ממש- אבל ממש- מקלים עלי- הדרך שעברת ושאת עדיין עוברת.!! בגלל כשאת במקום קצת יותר מתקדם ממנו התיאורים שלך על הכל כל כך משקףת את חוויתי- ואז אני פחות נבהלת . את מתנה בשבילי בחיים אביב- אוהבת

וינשופי זה הדדי גם אני נתרמת ממך כל הזמן . חיבוק

אודי תודה באמת על הכל ..אודי זה יצא ממש ארוך , בבקשה איש יקר אם זה שוב בשעות כל כך מאוחרות ..הכי בסדר בעולם שנמשיך שבוע הבא כשיהיה לך פנאי לזה ..וגם אם לא זה לא כזה חשוב.תודה שוב על הכל ..השיח איתך עוזר לי לתפוס קצהו של זנב עם החלק הזה שכל כך חשוב לי לראות / להתחבר להביא למצב שלם . גם עכשיו השיח מפוצל אז מנסה שוב. עזבתי את השיח ההוא ומנצלת את השיח והשיקוף בנינו כי מבחינתי הוא דומה , מההבט האישי שלי .ומכוון שהוא רק בנינו הוא פחות יוצר הדים. אז כמו שכתבתי השיח גם עכשיו מפוצל , התגובה מהבטן הייתה בניתוק גמור. התגובה שלך אלי, השיקוף,יצר פיצול ורעשים וכאוס ברמות על. זאת הסיבה, שכתבתי בשישי שאני עוצרת כאן (אני שמחה על ההזדמנות לראות את זה ) בכל פעם שניסיתי לקרוא , מה שכתבתי מהניתוק ומה שענית, התנתקתי שוב ושוב..מה שלימדני שאני מתנתקת גם מהכתוב שלי עצמי..(די ביאס ההבנה ) מה שאני מבקשת .. אם תוכל, לשקף לי את התחושות שלך, להודעה הזו שלי(העתקתי למטה )האם גם זו העלתה תחושות לא נעימות / תוקפניות ..זאת הודעה שניכתבה לא בשלוף אחרי לילה ללא שינה ועדין די מפוצלת ... מחשבות 30/6 " אודי חשבתי על מה שכתבת קראתי שוב ושוב ומעבר לתחושה הראשונית (שעלייה הגבתי באוטומט ) מנסה לחשוב מה אני לא הבנתי ממך.. לגבי האז ושם השיח ההוא מעניין אותי כמובן שמעניינת אותי ההתנהגות שלי כל הזמן וזה בסדר שיקוף של כאן ועכשיו ... אם אני מבינה נכון יש לך הרגשה שאני מגיבה ברוב המקרים לאנשים על אוטומט אם זאת באמת התחושה שלך אתה מוכן לחדד (שוב מסבירה הרצון ללכת נובע מההרגשה המוגזמת שאני לוקחת מקום . בהשוואה למציאות אודיטוריום מלא בסטודנטים שכולם שותקים . מי ישן מי בפלא מי סתם עושה טובה שכאן. ואני שבאמת.לומדת מתוך עניין שואלת שאלות מתעניינת . מוצאת את עצמי בסוף ההרצאה מתנצלת בפני המרצה שאני מפריעה . גם כאן הרצון ללכת זה התחושה שאני מפריעה שאני חריגה שאני כותבת נמצאת ומשתלטת על המרחב ) בקשר לעזרה לאחר מודה שקשה לי לוותר לשחרר גם במציאות העבודה שלי האבק בכל הגופים האפשריים רווחה.בריאות בטחון לא לוותר על מטופל ואם אני לא מצליחה אז לפחות שיכניסו אדם אחר שלא יוותרו על המטופל ,לא יכולה לסבול את המחשבה שלא עשיתי הכל לעזור כן זה הפצע שלי לב ליבו לא הפגיעה שלי כי אם זה שלא ראו או לא רצו לראות או ויתרו גם המטפלת הקודמת למרות כל מה שעשתה עבורי המקום הזה שויתרה עלי בסוף מדממת עד היום . כן זה ראשוני כל כך הרצון הזה שלא משנה מה לא יוותרו עלייך ויראו אותך ...בגלל מי שאני בגלל הכל כך הרבה אין כניסה ששמתי אני לא נשברת מאין כניסה ומנסה בדרכים הכי יצירתיות להגיע אל האחר. כן בגלל שלא ראו אותי יש בי רגישות כל כך גבוהה לראות את האחר אבל למדתי שאני גם ייצור חי וגם עלי אסור לי לוותר. ממקום של שנים של ריצוי בודקת מאיפה אני עוזרת. לפעמים אני מודה כמו במקרה ההוא אני יהיה במקום המושיע -הקרבן שזה בהחלט מקום רע ולא בריא . חושבת שהעלתי את העניין עכשיו אולי בגלל המקום הזה של חלקי בעדר שאני מחפשת עליו תשובה ... בקשר לתגובה שדברתי עם המטפלת זה היה בקשר למשהו שנכתב לי ולסוריקיטה והיה ברור לי שנכתב מכוונות טובות אבל האיך היה לסובב מברג ישר לנשמה . לא הגבתי על זה בכוונה וחיכיתי לראות אך סוריקיטה תגיב שהיה ברור לי שהיא תמצא מילים נקיות מבלי לתת מקום לרגשות שעלו בה . שוב אודי אשמח שתחדד את מה שלא הבנתי ממך ותוסיף עוד חומר למחשבה ... ותודה על ההערכה למרות שלא ממש הבנתי על מה ולמה אבל זה ריכך תחושות קשות שעלו בי ..."

:) לתשובתך אליי. בפגישות האחרונות אני מדברת על שליטה בחיי, אני יותר פועלת, פחות מרצה, עושה מה שנכון עבורי...מרגישה שיכולה לשנות דברים...ומשתנה. היא אומרת שנכנסתי לעולם המבוגרים, שזה אחד הדברים בלהיות מבוגר, השליטה. אני גם הרבה פחות חרדה או פוחדת. כשהגעתי אליה בהתחלה אמרתי שאני שונאת מבוגרים, אכן לא התחברתי לעולם הבוגר ובהרגשתי אני עדיין ילדה ולא כל כך ידעתי מה אני........זה קורה לי עדיין מדי פעם, אבל אני חושבת שפתאום אני מגלה אותי :) קשה להסביר מקווה שתבין. לא רציתי להתבגר בכלל, לא חושבת שרציתי שזה מה שיקרה בטיפול, רציתי פשוט להרגיש טוב,לא להיות כל כך לחוצה מכל דבר..לא לחשוב שחור לבן, לא להכנס לדיכאונות כאלה חשוכים...ובעיקר לא הבנתי למה אני לא מרגישה אישה אלא יותר ילדה הייתי בבלבול גדול.....היום יכולה לומר שמתחברת יותר לצד הנשי שבי, הכל חדש ומופלא וכאילו קצת נולדתי מחדש. כתבתי לך למטה בתוך הודעה של נטע שתתייחס אליי גם בנושא הזה.....הנושא הזה די סגור כבר בתוכי, השלמתי איתו, עברתי תהליך לא פשוט, אין בי שום רצון לכעוס, לתבוע או להאשים....היה, נגמר ויש סטטוס קוו ביחסים שלי איתו וזה מה שאני רוצה...נכון, יש בי עוד כאב, אבל הוא תמיד יהיה שם, ולמדתי שלא הכל שחור לבן, גם הטוב שאני מספרת עליו הוא לא אבסלוטי, עוד יהיו נפילות וכאבים אבל אני מאמינה שאצא מתוכם ואדע להתמודד אתם יותר טוב! ועכשיו, האם הגיע זמן להפרד ממנה? זהו שאני לא רוצה להפרד גם אם טוב לי וגם אחרי השגת המטרות, האם יש מצב להשאר לתמיד???? האם בכלל היא תסכים? אני בטוחה שהיא תגיד שצריך לדבר על זה כשאעלה את נושא הפרידה, היא לא העלתה...אודי, האם מטפל מעלה את הנושא כשהוא רואה שהאדם השיג מטרותיו או מחכה לראות מה המטופל יגיד ומתי?? כי אם שתינו נחכה....לא יודעת. לא רוצה להפרד עדיין, והפעם כנראה שהמושכות בידי והשליטה על זה גם תשאר בידיי...אה ועוד משהו, נפגש רק בעוד שבועיים לפגישה הבאה והפעם אני ממש בסדר עם זה,געגוע טוב, וואו, כמה שינוי בבת אחת. מיכל (השלמה, כמובן)

איזה יופי יקרה! אהבתי(:

אפשרתי לחלקים שבתוכי מקום היום אני נבהלתי.. קצת מפחדת.. מרגיש לי כל כך עזוי. החלקים לא מרגישים לי אמיתיים- התבוננתי בהם ופחדתי אני מעורערת... קצת באי שקט מתקשה להבין מה שהיה אני לא בטוחה שזה טוב לי אני מפחדת

מילים שלך מרגיעות

היש של המטפלת. מאד מאד מאד הייתי רוצה אותו לעצמי. להיות היא. להיות אחת הילדות שלה. להיות הצל שלה. כל אחת מהאפשרויות האלו היתה טובה מבחינתי. ויש את האבל שכמה שאני אתאמץ אני אוכל להתקרב ליש כמו שלה, אבל מהרבה בחינות מאוחר מדי ואני לא אוכל להשיג את מה שיש לה. היא גם אמרה לי מילים קשות, אני זוכרת סוריקטה שאמרת שגם המטפל שלך אמר לך בזמנו דברים לא פשוטים. היא אמרה שהמשאלות שלי פרברטיות. היא אמרה עוד דברים קשים והוסיפה שאיך שהיא מתנסחת זה בגלל שהיא מנסה להיות עדינה ובפועל היא חושבת דברים הרבה יותר קשים. וגם, במקביל לזה שהיא לא כאן ואני מדרדרת ביקשתי מהרופא שמלווה להפגש איתי, וקבענו תאריכים ועכשיו הוא אמר לי שהוא העביר את השעה שקבע איתי למקרה דחוף אחר. לא יודעת אם יותר מעציב או מכעיס. אפילו לא הצלחתי להגיד שמרגיש לי רע מה שהוא עשה לי... גלי

הי גלי, שמחה שאת ממשיכה. כן, נכון, גם המטפל שלי אמר לי מילים שלא פשוט לשמוע, מניחה שגם המילה 'פרוורטית' הייתה שם, ועל כן גם אני מאד מעריכה ואוהבת אותו. על המראה הישרה ששם אל מול פניי. על האומץ והישירות והכוח. ולכן גם כתבתי לאודי שאני אוהבת אותו. זה אחד הדברים, האמת, שאני מעריכה אפילו באופן יוצא דופן. אחרת עוד הייתי עלולה לחשוב על המטפל, למשל, שהוא סמרטוט או משהו. את מה יודעת מה עוד המטפל אמר לי? הוא אמר 'אני לא אבא שלך'. אבל הוסיף, אני האנליטיקאי שלך, ואני אבא של ילדיי ולא אנליטיקאי שלהם. תפקיד אחר. והיש שלו - לא אוכל להתקרב לשם, אבל מבחינת הידע, הוא העניק וקצת מזה יש לי והוא נכס שלי. ואוף גדול עם מה שקרה עם הרופא. מכעיס ומייאש ומרגיש לא פייר. לעזאזל. :-/ אוהבת, סוריקטה

שירה, ינשוף מיכ גולם חנה אביב ואודי, התגובות שלכן מובילות אותי כמו שובל טוב... בא לי שרשור החזקת ידיים, בואו נחזיק ידיים אחת לשניה נעמוד במעגל קרוב קרוב.... ו..... ו.. הולך? הילה

יקירתי, החזקת ידיים במעגל כמה נחמד ונעים... איתך לאורך כל הדרך! חזקי ואמצי!! הילה, זה עשה בי משהו ההודעה הזו......נגע כל כך... כמה מחשבות, את אמיצה! ומקווה שהצעד הזה הוא נבון וטוב עבורך (לא מתאים לכל אחד ולא מובן מאליו כלל) בהחלט צעד ענק!! וואו... אז איתך לאן שיובילו הדרכים, הולך להיות לא פשוט ויודעת שאת מודעת לזה....ואגב מקווה שעם הילדים יש גם התקדמות ואולי מה שקרה עם אסתי ז"ל יוביל לדרך חדשה בעולם הרבני והחרדי למרות שהם בטוחים שהדרך שלהם נכונה וזאת בעיה רצינית...הלוואי!! בהצלחה רבה, מיכל

מושיטה אליך יד שנאחז אחד את השניה!! אנחנו לא לבד יותר הילה!! איתך, ינשוף

אני במעגל איתך ועם כולן.. חיבוק

איתך, הילה. מושיטה לך יד ועוד אחת. שירה

יש עוד מקום? יישר כוח! סוריקטה

באיחור קל... הילה יקרה, תודה על ההזמנה!!

כמה שההודעה שלך שם למטה ריגשה אותי , תפסה אותי במקום מבולבל ומפוצל אבל חדרה את כל הקירות והקולות ... איזה התקדמות , איזה פתיחות וכנות כל כך שמחה עבורך שאת שם ...מאמינה בך וברור מעל לכל ספק שמגיע לך שאת ראוייה אפילו יותר מראוייה ...ראויים לך . אוהבת אותך חיבוק

הי אביבי, תודה שאת כאן. כתבתי לך גם למטה ואעתיק: נהדר בעיניי שהבאת לטיפול את התכתובת מכאן, ולא דחקת הצידה כי נושא-חשוב-אחר-בוער או גובר עליו בסדר הקדימיות. נהדר שאת גם מוכנה להקשיב לעתים ושאת מכירה שבהיות תגובת בטן שוללת מכל וכל יש לחשוד ולבדוק. בעדך, סוריקטה

הי יקרה שוב הגבתי לך אתמול ולא עלה:) , זה יעלה בוודאי מאוחר יותר או בכלל לא ...אז מנצלשת את העץ הזה ..גם לתגובה שלך על כך שלקחתי לטיפול. סוריקטוש השיח מתחילתו עם אודי השאלות על אז היו כדי לקחת לטיפול..ברור ומובן לי שכאן יש לי הזדמנות כי הדברים כתובים , מתועדים וכך הם נשארים לי כדי לעשות עליהם עבודה . רוב מה שאני כותבת כאן , ברור שכל מה שאני כותבת בהבט האישי מגיע לחדר. סתם כי בא לי לשתף אותך העצירה שכתבתי לאודי הייתה לנסות לעצור את הפיצול והכאוס שהייתי בתוכם ..והיותר חשוב היה המעבר לא ידעתי איך "כולנו" נגיב לקליניקה החדשה.. וסוריקיטה אני מאושרת יש לי מטפלת ויש לי מקום בטוח ..כל התקופה זה היה מטפלת אבל מקום כל כך לא בטוח, ומאוד המוני (גם לדעתה ) ומה שלומך את? האם עברה תחושת הבלבול...חיבוק וסופ"ש רך נעים ופעיל בדברים מרחיבי נפש ...

כמה הודעות שכתבתי לא עלו ..האחת לסוריקיטה למטה ושתיים לך ..האמת שאלו שכתבתי לך מעניינות אותי כי כתבתי אותן במצב די גרוע וכתבתי כדי לראות ולזכור אחר כך ... ןלסוריקיטה אכתוב חדש:) אז מנסה להמשיך אתך את השיח במגבלות המדייה ובמגבלות של מי שאני והפעם נוקטת יתר זהירות כי השיח ההוא באמת פיצל וטרגר ברמות.. אז חוזרת וקוראת שוב ושוב את מה שכתבת לי בתגובה הראשונה ונעלמת בכל פעם מחדש אבל כל פעם מצליחה להחזיק באיזה קצה של זנב... כמו שכתבתי הפיצול הוא גדול יותר ממה שהבנתי ואין גם תקשורת בכתוב , קוראת את מה שכתבתי לך ולא מצליחה להבין (האמת אודי גם לא מבינה מה תוקפני שם , מבינה למה ההרגשה הלא נעימה שלך אחרי המילים הטובות שלך שאתה מעריך, מניחה שהערכה היא כלפי העבודה שאני עושה ..והשימוש בפורום לצורך התקדמות)זה מדהים איך אני קוראת וישר חוזרת לנעליים של החלק ההוא (הנערה ) יודעת שאתה לא רוצה שאכתוב מפוצל אז אני אנסה אבל זה ממש קשה עד בילתי אפשרי ..אני (הנערה) לא מצליחה לקבל שום ביקורת לא טובה לא רעה , יותר מזה לא מאמינה למילים טובות (עצוב) ורואה בהם חנופה או מקום לרכך ואז לפגוע אבל כדרך בני נעורים גם היא דוחפת ומאוד מאוד רוצה מקום . עצוב כל כך ...מה שעוד למדתי זה שאני רואה כל דבר קטן כל קוצו של יוד וזה אשיו עבורי וטרגדייה והרגשה לא מובנת , מחוקה ... כמובן שתחושת המחיקות לא קשורה להיום ..וזה שכתבת שאלה דבריה של המטפלת ולא שלי , זה בסדר ויותר ממובן שבשעות שאתה מגיב יהיו טעויות וחוסר תשומת לב..אבל תאר לעצמך מה קורה בטיפול .. האמת אודי שתוך כדי השיח והכתיבה לסוריקיטה הבנתי גם שיש לי כעס/כאב על כך שאפשרת אז את המילים הכל כך כואבות בתוך המקום שכתב את הפגיעה (שוב מי שכתב אז את הפגיעה זה אני מהחלק ההוא ..והמילים האלה פוגעות כל כך ) יותר מזה ואודי באמת כותבת ואין בי רצון לפגוע , מנסה כן להגיד דברים שמרגישה ולא רק להבין אותך מההגיון ... אז שלא הייתי מסוגלת לחזור נלחמת על הקשר בנינו ,אבל בתחושה שלי זה היה רק בגלל שבמבי התערבה ..עכשיו וזה מה שהבנתי בכל העניין ... גם אז אלו היו התחושות מצד אחד של מי שאני(האקטיבי )ואילו בצד השני (הפסיבי) הבנתי שזה בסדר ושאתה מתאמץ כל כך ללכת בן הטיפות וליישר את ההדורים לכל הכיוונים ודחקתי את מה שעלה ברגש האמת שעושה את זה תמיד כי יודעת שמגיבה מהרגש(הנערה ) זה פוגע באחר אז מעדיפה את ההיגיון.---התהליך מבורך שיהיה בסוף זה יהיה איחוד מבורך ואסרטיביות .. עכשיו אחרי כל המלל והנסיון להסביר מאוד רוצה להבין יותר האם גם ההודעה השנייה זאת שכתבת לי עלייה (מחשבות מה30.6 )שענית בשיח הקודם האם גם היא נחוותה לא נעימה , תוקפנית... אודי ואשמח לכל דבר שאתה רואה ואני לא במידת האפשר במדייה .. לא יודעת מתי תכנס וזה בסדר גם אם תגיב מחר מבינה את המורכבות בשאלות... ואודי שוב הכי הכי תודה שאתה כל כך מאפשר ...אתה כל כך מיוחד .

אודי יקר, צודק וגם עכשיו השיח מפוצל. אז מחלקת לשניים ..כאן תודה על אז יותר ממובן לי הכל ..

עכשיו מבינה עוד משהו.. מי שהחלה את השיח ההוא גרמה לטריגר לאחת ומילותייה של אותה אחת גרמה לטריגר כמעט לכולנו ..וכך יצא שזו שהגיבה מהמקום הכואב שלה קיבלה אש צלפים מכולנו בגלל הטריגרים שלנו ... אכן הרבה יותר מסודר ...תודה

יקירתי, באותו יום, גם אני חוויתי את תגובותייך כמתנגדות ותוקפניות (נשמע קצת מבהיל, אבל נזכור שבכל אחד מאיתנו יש חלקים כאלה. ההכרות והקבלה שלהם, כנראה הופכת אותנו כלפי חוץ למעודנים יותר). ולא רק בהודעות שלך, או של מישהי ספציפית אחרת יש תוקפנות, בהרבה הודעות אחרות כאן גם. חושבת שמכירה את ההיות במקום שאינו מבין כלל מה היה תוקפני. לעתים מילים או מעשים שכביכול נעשים מתוך כוונה טובה או עדינה לכאורה. היום אני כן מצליחה לראות אצלי. בדרך כלל, אני חושבת. חשוב להכיר, ואת באמת מאד משתדלת, וכולי תקווה שהאנרגיות ינותבו להשתדלות בכיוון הבונה והמצמיח. שלך, סוריקטה

וואו הילה. קראתי את ההודעה שלך והרגשתי שחטפתי בוקס בבטן. ממש היה קשה לי לנשום. הרגשתי מבועתת. יש בי צד שרוצה לגונן עלייך מכיוון שלא "קל שם בחוץ". אבל אני מבינה שאת בחרת לעשות את הצעד הזה אחרי תהליך שעברת... משהו שהבשיל אצלך... אני גם יודעת שאת בטיפול ויש מי "שמחזיק" ושומר עלייך. ובכל זאת... קשה לי עם זה. אולי אני מקנאה?? אולי חוששת לך?? אולי כועסת?? כועסת שאת מגלה את הסוד.... לא יודעת.... אודי, למה אני מגיבה ככה? מה לא בסדר אצלי? נטע.

סליחה שמתערבת למרות שההודעה אינה מיועדת לכלם... אבל כל כך מובן, הכל בסדר, את בסדר, זאת תגובה טבעית וזה הגיוני לחוש כך, מי שעברה יודעת....הרגשתי דומה לשלך :( לא קל. אבל כל אחד ומה שמתאים לו. אודי, זה צעד שלא כל אחד מסוגל אליו, וזה מאוד מורכב, תוכל לומר משהו בעניין הזה? לא יודעת בעצם מה מבקשת מקווה שאתה מבין...המטפלת אמרה שכל מה שאני עושה עכשיו זה להכנס לעולם המבוגרים, כלומר מתנהגת באחריות, מרגישה שיש לי שליטה על חיי, שליטה זה חלק מלהיות מבוגר כך הסבירה לי, שתדע ש"רק" "הדבר הזה" הוא גדול ממני ולא תמיד יש שליטה בזה......אפילו שזה בתוך הודעה של נטע, חשוב שתגיב גם לי....תודה. מיכל

היי, מה שלומך? ברוך שובך... אני חושבת נטע, שאולי את משווה ביני לבינך... ואין כאן מקום להשוואה. כל אחת נמצאת במקום אחר בתהליך... ממליצה לך על הספר טראומה והחלמה של ג'ודית הרמן- מתארת מאוד יפה את התהליכים והשלבים בטיפול. אוהבת אותך הילה

אודי אני עוסקת בענף שיש מלא בעלי מקצוע קטנים שנזקקים לשירותיהם על הדרך. המורה שלי ציין שאחד מבעלי מקצוע שהוא מכיר עובד עם מחירים קצת יותר גבוהים ובדכ לא אוהב שמפנים אליו סטודנטים כי הם מבקשים הנחות כל הזמן ולא בראש שלו להכנס להתמקחויות ולהוריד מחירים לאנשים.. אמרתי שסבבה, טוב לדעת כי אם אלך לאדם הזה אני אחסוך מעצמי את מאמצי ההתמקחות על המחיר ואדע שאין מה לקוות להנחות איתו. מה שיציע אקנה את השרות במחיר שלו או אוותר. בדכ אני כן מנסה לבדוק מחירים ולהתמקח וגם משיגה הנחות פה ושם לפעמים. מבחינתי זאת פעילות שגרתית והגיונית בשוק כלכלי שבו יש נותני שירותים שמתחרים זה בזה וכצרכנית אני מחפשת הצעות משתלמות ממי שבוחרת לרכוש את השירות ממנו. זה נראה לי הווי מקובל ושגרתי בחוקי השוק הכלכלי. בחורה צעירה הביעה בפניי תפיסה אחרת שלדעתה להתמקח זה מביע זלזול באדם שמעריך את העבודה שלו בערך כלכלי מסוים ומצפה לקבל את הסכום הזה. לדעתה אם אני מנסה להתמקח כדי להוריד אותו מהסכום ולהשיג מחיר מופחת זה מביע זלזול באותו אדם ואם לא מתאים לי המחיר שלו אז שפשוט לא אפנה אליו. לדעתי זה לא מביע זלזול בכלל אלא מבטאת את זכותי הלגיטימית לנסות לבדוק אם ניתו להשיג מחיר נמוך יותר כי הרי בשורה תחתונה כסף הוא משאב שמחליף ידיים ונראה לי הכי טבעי להתמקח עליו. לא עניתי לאותה בחורה אבל הרגשתי מן חוסר בטחון ערעור של האמונה שלי בדרכי והרגשתי מבוקרת מהדעה שלה שלמעשה מכילה ביקורת על התנהלות כמו שלי... שואלת אותך האם לדעתך יש 'נכון/לא נכון' בנוגע להתנהלות מסוג התמקחות על עלות שירותים מול עסקים קטנים... וגם למה אני מרגישה ככה מעורערת וחסרת בטחון מול דעה שונה של האחר או ביקורת? אני רוצה להעצים את עצמי כך שדעות אחרים ששונות משלי לא יפריעו לי ככ. גם שמתי לב שמתי שהתנהלתי בחופשיות ודומיננטיות יחסית במרחב שלי אז היו אנשים בכיתה שביקרו אותי ונידו אותי למרות שלא עשיתי רע לאף אחד מהם. סתם הפריע להם שתפסתי מקום בחופשיות... זה ערער לי את הבטחון החוויה של חוסר שייכות פתאום. והנקודות בהם קולטת אחרים מעבירים עליי ביקורת. אני משתדלת לא להראות כלפי חוץ אבל קשה לי עם זה. מה דעתך על הכל?? איך מתמודדים עם הקשיים האלה בבטחון העצמי כשניצבים מול אחר שמבקר אותך/צוחק עליך/חושב אחרת ומשמיע את דעתו בתקיפות? איך ממשיכים לעמוד איתן ובטוח בלי להתערער ולחוש פגיעה בבטחון הפנימי והחברתי שלי? נמאס לי לחפש אישורים מבחוץ מאחרים. בגלל כל מיני דברים כאלה קשה לי עם בני אדם ולשהות במחיצתם.

מה שלומך? נהדר שחזרת;) לגביי מה שכתבת אולי זה קשור לאני העצמי. ככל שהאני שלנו יותר מגובש ובהיר אנחנו מרגישים טוב יותר עם דעותינו. ועוד משהו- יכול להיות שאת מזדהה יתר על המידה עם הדעה של האדם האחר? וכאילו משהו בך הולך לאיבוד? אחרון- את יכולה לבדוק האם את רוצה לעשות שינוי בהתנהלות שלך מול עסקים, לפי מה שנראה לך מתאים לך ולאישיות שלך. זה שטחים אפורים לא נראה לי שיש כאן נכון ולא נכון... ביי לבינתיים הילה

לצערי ועם מחיר כבד אני לא מרפה וגם לא מאפשרת. לא מסוגלת/רוצה להקשיב בפנים עושה אותם הדברים ומצפה לתוצאות אחרות. ככל שאני נלחמת ומתנגדת המצוקה בתוכי גוברת... זה אבסורד אבל אני לא זזה מהמשבצת המוכרת וה"בטוח". אני מרגישה שאני מחבלת את הטיפול- ומרגישה כל כך הרבה חוסר אונים מול הפחד המשתק. אני מאוד מיוואשת מעצמי..

אולי כדאי להרפות קצת? לא להלחם כל כך? אל תתייאשי...

אחרי שכתבתי כאן הלכתי לטיפול ושחררתי- אפשרתי לקולות בתוך הראש מקום.. יש הקלה אני רוצה להאמין שיכול להמשיך כך.. שלא אחזור אחורנית וכמו שמטפלת שלי אמרה" את תמיד הולכת צעד אחד קדימה ושניים אחורה" ברור שיהיה ירידות... מודה מאוד על המקום הזה שאפשר לי לעשות את השינוי...

הי יקירה, האם יכול להיות שאלו מנגנוני הגנה ששרתו אותך בתקופה מסויימת? לפעמים לוקח לגוף ולנפש זמן להיפטר מהגנות ישנות. זמן וסבלנות- הדברים יקרו, הכי חשוב להמשיך ולא לוותר. הילה

תודה מיכ, תהילה וכמובן לך אודי על התמיכה והבנה- זה המון בשבילי

מילים מדוייקות כל כך , אם הבנתי נכון את כוחות הפחד וההרס לראות כניסיון להגן ולא לחבל ...תודה

אודי יקר! להיות חלק מ...שייכות, נראות, להיות שותף, לפעול, אלו דברים שאני מאוד מאמינה בהם ומובילים אותי בחינוך. סנופקין, ינשוף, אביב וגולם יקרות, אכן מקווה שימשיך כך... לא להאמין אבל שנתיים לדיאטה, חצי שנה על אותו משקל! כבר הישג בפני עצמו!, הרגשת שייכות לאט לאט לעולם...לעבודה, לחיי החברה שהשתנו קצת...רוצים בחברתי ואני קצת בורחת אבל נראה :) מרגישה שלימה יותר ולכן יכולה לומר לכם היום, שכבר "מיכ" פחות רלוונטי. תמיד חשבתי על אנשים שמתחברים, "חברות הכי טובות" החבר'ה מהתיכון, מהצבא וכו'..מעולם לא היו לי כאלה. גם כשניסו לקרב אני הרחקתי והיום זה השתנה, אבל עדיין יש חומה סביבי קצת...השאלה כמה נותנים לאחר להתקרב, להרגיש אותך...לא יודעת. שוב מינונים....העיקר מרגישה במקום טוב היום! גם עם המשקל, גם עם הילדים שלי בעלי הקשב וריכוז גם בעבודה וגם בחברה..ואוו...זה מפחיד קצת המעורבות שלי בחיים :) אני רוצה לחיות, לחוות, להרגיש ובטוב! וגם לשתף ולא לפחד מהטוב לכן שתפתי אתכם, מיכל.

מזדהה עם הרבה ממה שכתבת- את הרצון להתקרב ובו זמנית הפחד שמלווה אותו. שמחה לשמוע שאת במקום טוב היום.. תהני ממנו!!! איתך , ינשוף

יקירה, איזה יופי ואיזה שינוי! מצרפת את השיר של רוני דלומי: תן לי מחר בו אוכל להחזיר על הזמן שהיה בי סגור, כי אם רק תתן אז אוכל לקיים להבעיר ולשרוף את חומות בדידותי. כי אם רק תתן אז אוכל לתקן להבעיר ולשרוף את חומות שתיקתי https://youtu.be/spCQCjDPMvE

שלום אודי, לו היו ברשותך דברים של מטופל לשעבר שנפתר ואינו רוצה בחשיפתם. האם היית נמנע מחשיפתם בשל החיסיון, או ברמה הערכית? או שהיית רואה צורך להעביר את הדברים לידי המשפחה (אין מטופל- אין חיסיון)? מסקרנות אותי גבולות החיסיון :) תודה

מקווה יקרה בהמשך להודעות קודמות שלך ..שאת לא שוב ...חיבוק ותשמרי עלייך תמיד ...

הגוף מדבר את כל המילים שלא מוצאות דרך החוצה וכואב לי כואב לי כואב לי משככי כאבים כדורי הרגעה צומות הפרעת אכילה אין הפוגה התקף בתוך התקף בתוך התקף דיייייייי

הי שירה ממי, יכולה להזדהות איתך בתחושת האין מילים. נורא. כן הצלחת לכתוב כאן, גם זה משהו. אולי. שלך, סוריקטה

היו לא מעט רגעים קשים ומחשבות על עזיבה.. ואפשר לומר שאני גאה בעצמי שהצלחתי לסיים למרות הכל. בוא נגיד שאני מרגישה רק בתחילת הדרך אבל שמחה על מה שכן יש. וקיבלתי חיבוק משתיהן ואפילו שתיים מהמטפלת שלי. יש לי רצון גם לספר לפסיכולוגית שהסתיימה הקבוצה ושתהיה גאה בי

חנה, כל הכבוד לך!! Aya

הי חנה מתוקה, אם מותר לומר - גם אני גאה בך! מקסים. שלך, סוריקטה

שימחתם אותי מאוד!

שלום, שמי ליאת בת 26 אני מחפשת אחר מטפלת מתאימה תקופה ארוכה...אחרי מספר ניסיונות טיפוליים שלא צלחו ובזבוז של המון משאבים בדרך. הבנתי שהטיפול שלי צריך להיות משולב גופנפש, גם במישור הפיזי וגם במישור הנפשי - ולכן חשבתי לפנות לפסיכולוגית רפואית - אך מקריאה באינטרנט הבנתי שפסיכולוגיה רפואית מטפלת בהתמודדות הנפשית עם מחלות קונקרטיות... ואני בעצם מחפשת מישהי שתעזור לי למצוא את השורש הנפשי שהביא אותי למצב הבריאותי... ( בשנה האחרונה אני בהתדרדרות בריאותית רצינית ללא שום ממצא קונקרטי, אך מצבי הנפשי היה לא טוב עוד הרבה שנים לפני..ובעצם מיסודו תמיד היה רעוע גם בתקופות ה"פורחות") מציינת שאני מכירה את הפסיכותרפיה הגופנית ואף התנסתי בה אבל תמיד הרגשתי שבגלל שהמטפלת היא פסיכותרפיסטית בלבד (ולא פסיכולוגית קלינית) היא לא מאבחנת את מצבי האמיתי חוץ מלהעצים אותי ושבעצם לא מתבצע ריפוי בטיפול אלא רק יותר לכיוון של העצמה...וזה היה לא יעיל. ה"בעיה" מהשורש ליוותה אותי כל החיים לא משנה באיזה גן עדן הייתי - הבנתי שזה לא העבודה, החברה, המשפחה...זה בי, זה אני. צריכה לרפא משהו פנימי ועמוק כל כך רק שעד היום לא הצלחתי להגיע אליו...ל"בעיה" האמיתית. במידה וקיימת פסיכולוגית קלינית שהיא גם פסיכותרפיסטית גופנית - זה אולי יכול להיות שילוב טוב. בנוסף, שיטות כמו ביופידבק, SE והיפנוזה נראות לי גם חשובות - בעיקר מאמינה בעבודה עם תת המודע.. כמו כן תהיתי לגבי נוירופסיכולגיה/שיקומית/אנליטית - הגישות והשיטות הן רבות ואני ממש טובעת... בהתאם למה שכתבתי אשמח לקבל ממכם הכוונה לגבי : * סוג טיפול/מטפלת/התמחות/שיטות רצויות עבורי * המלצה על מישהי מתאימה מירושלים מצפה לתשובתכם, תודה ! ליאת

יש לי מישהי מקסימה להציע לך.. אני לא יודעת מה הנוהל כאן אם אפשר לפרסם שמות של מטפלים או איך אפשר ליצור איתך קשר. היא פסיכולוגית קלינית ויש לה רישיון לעסוק בהפנוזה... אולי תוכלי ליצור איתה קשר.

אודי שוב תודה על השיקוף כמובן שהדפסתי הכל ולקחתי אתמול לטיפול...המון הבנות כואבות ...הניתוק הרבה יותר גדול מימה שהבנתי אבל ..יש קצה של זנב ,אז נאחזת בו ...ותמיד אשמח לשיקופים נוספים גם אם לא פשוט ... אודי אפשר לגלות לך סוד ...יש לי מטפלת והיא פשוט נפלאה . ואני הכי שמחה בעולם כי היא עברה קליניקה . פעם ראשונה ביותר משש שנות טיפול שאני שמחה על המעבר..והפעם חשבנו על כל הדברים שקטנים צריכים וזה פשוט הרבה יותר קל . וחוששת מהתלות חוששת להישרף שוב ובכל זאת קשר חדש נירקם ומתחזק ...וחוששת מהקרבה ומאפשרת ומדברת על הקושי היום אני יכולה להגיד שיש חיבור ותהליך בן הישן לחדש . אני מאושרת... אודי תודה שאתה כאן

איזה יופי. אני שמחה בשבילך. Aya

הי אביב, נהדר בעיניי שהבאת לטיפול את התכתובת מכאן, ולא דחקת הצידה כי נושא-חשוב-אחר-בוער או גובר עליו בסדר הקדימיות. נהדר שאת גם מוכנה להקשיב לעתים ושאת מכירה שבהיות תגובת בטן שוללת מכל וכל יש לחשוד ולבדוק. בעדך, סוריקטה

ברור שהבאתי לטיפול זאת הייתה המטרה מהתחלה ... והקדימות היה המעבר קליניקה שהיה השבוע . לא ידעתי עד כמה זה יטלטל שבוע קודם זה נגמר מאוד לא טוב בחורים שחורים וניתוקים מטורפים ... יודעת שאת בעדי תמיד !!!!!!! גם אני בעדך ...

התגעגעתי אליכם :) תקופה טובה, קשה לי להכנס לכאן ולקרוא כאב. זה מחזיר אותי לכאב שאצלי כרגע בהמתנה...(יודעת שישנו בפנים) אז אל תחשבו שעזבתי אתכן....לאט אבל בטוח, שחור ולבן הופך לצבעוני, להחזיק את החבל בשני הקצוות לא קל...... ואביב אל תפרשי למה לא כותבים כאן, טוב? המטפלת שלי ממש לא אוהבת שאני מכניסה לה מילים לפה כהגדרתה או מפרשת אותה... אצלי יש המון שיפור ופוחדת לדווח עליו אולי שמא יתהפך?? אני אומרת למטפלת שלי שאם היא לא שומעת ממני בין הפגישות סימן שהכל טוב :) כך שלא כתבתי כי הייתי בעומס של דברים ודווקא טובים....מרגישה אמא טובה דיה, שיודעת ועושה למען ילדיה ויש תוצאות. מבחינה רפואית, ימים יגידו, יש עוד בדיקות אבל מקבלת ברוח טובה, ועושה מה שצריך. דואגת לעצמי וזה הכי חשוב מבחינתי. וכן חשובה, אודי המילים האלה מהדהדות בי כל הזמן שאני נחשבת, חשובה...שנים היה לי קשה להאמין בזה...שאני שווה משהו למישהו...זה עושה לי טוב לדעת זאת, תודה אודי, מעריצה אותך שאתה מחזיק פה מעמד כל כך הרבה זמן ויש לך סבלנות לקרוא את כלם..וואו...תודה שאתה פה, אתה איש יקר כל כך! כמה התמדה וכוחות!!! אוהבת אתכם והתגעגעתי אז באתי...חושבת שלדעת מינון נכון להיעזר, שלא תהיה "תלות ממאירה" כמו שאתה כותב לנו, חשוב לי כרגע. ולהרגיש חלק, שייכות, ונראות (סוריקטה יקרה) חשוב לכלנו. אתכם ובלבבי כלכם, מיכל

איזה כיף מיכל. שימשיך לך :)

חדשה כאן לכן לא מכירה אותך- שומעת המון כוח במילים שלך- שאת סומכת על עצמך ועושה מה שהכי נכון ומדוייק לך- זה נשמע דבר טוב

הכי הכי שמחה בעולם שטוב לך....איזה כייף לקרוא אותך ,ברור שאת אמא טובה ברור שאת חשובה...

מיכ, שמחה לשמוע שאת בתקופה טובה

הי מיכל יקרה, טוב טוב לשמוע ממך. ומותר, לך, בעיניי, גם ללכת לדרכך, וקצת 'לעזוב אותנו'. להיפגש, לומר שלום, וגם לשוב אם תחפצי בכל אינטנסיביות המתאימה לך והסבירה. שנפח הטוב יתפוס מקום מספיק לכדי תחושת שלם, שלך, סוריקטה

אני בטיפול שנתיים עם מטפלת מדהימה ואכפתית ומאוד קשורה אליה. היום היא הודיעה לי לקראת סוף הפגישה שהיא יוצאת לחופשה של חודש.היא מעולם לא יצאה לחופשה כ"כ ארוכה.שמחה בשבילה שהיא יוצאת לחופשה שלה מגיע לה גם לנוח ,יחד עם זאת אני זקוקה לה פעם-פעמיים בשבוע לפרוק את מה שמעיק עליי ,היא עוזרת לי לעשות סדר בחיים ובתחושת הבלבול המאוד גדולה שיש אצלי בפנים.בקיצור אני זקוקה לה ולטיפול כמו אוויר. אני רגילה שהיא שם כל שבוע ובכלל לא העליתי על דעתי שהיא תיסע לכל כך הרבה זמן תוהה אם היא תאפשר לפנות אליה בזמן החופשה במייל או להתקשר או שפאף תעלם וזהו. יש עוד שלושה חודשים עד החופשה ועוד נדבר על זה.אבל בינתיים הידיעה שהיא לא תהיה קצת מערערת.. כאשר יצאתי מהפגישה ונסעתי הביתה היו לי דמעות בעינים..קשה לי עם פרידות לא יודעת איך להכיל את זה ....

הי...אני מעולם לא יצרתי קשר עם המטפלת כשהייתה בחופשה אפילו שהיה סופר קשה, תחשבי על זה גם אנחנו לא אוהבים ליצור קשר עם העבודה בחופש. אבל תדברי אתה, אולי תסכים. ואם זאת תקופה תמיד יש אפשרות ללכת למטפל אחר רק לתקופה של החופשה....בהצלחה.

כמה שאנחנו מבינים שחופשים הם הכרחיים למטפלים שלנו -חשוב שהם דואגים לעצמם כדי שיכלו לטפל בנו כמו שצריך- יחד עם זה -קשה לנו, כמה שאני יודעת ומבינה אטתך!!! אולי מטפלת שלך תוכל לשמור איתך קשר באמצעות סמסים קצרים או דרך אחרת- חשוב לשתף אותה...

תודה רבה על התגובות שלכן ינשוף את צודקת לחלוטין גם למטפלים שלנו מגיע חופש כמובן שאמשיך לדבר איתה על זה כאן זה רק לעזר בנוסף תודה!

זה באמת קשה. אני בטוחה שתדברו על זה ותמצאו את הדרך שמתאימה לשתיכן... אני חושבת שברור שצריך לאפשר למטפל את החופש שלו, אבל יחד עם זה, אני במצבים שבהם הייתה בחופשה מצאנו את הדרך שמתאימה לשתינו כדי שלא אשאר לבד. ואני לא מרגישה עם זה רע, אם לא היה מתאים לה הייתה אומרת וגם לא מדובר על יותר מדי בזמן החופש.

שימחת אותי

חנה, סוריקטה, סנופקין פרסונה רוני ואביב. המון תודה על ההתיחסות ועל הישיבה לצידי בכאב הגדול. אני לא מצליחה להמנע מהבורות המוכרים, קשה לי, ואני כועסת עליה שהיא ב"יש" שלה, אז מחפשת דרכים להעניש אותה, וגם את עצמי על הדרך כמובן.. מלחמות..

גלי יקרה, אם תרצי לומר עוד ולהמשיך - בואי נקפוץ למעלה (בשרשורים)? היית רוצה את ה'יש' שלה? שלך, סוריקטה

ה ג ש ת י ת ל ו נ ה ע ל א ב א

הילה יקרה, וואו!!!! צעד כה אמיץ. את גיבורה ונלחמת וגם תנצחי. ברור. שלך שירה

קראתי אותך ותגובה ראשונית היתה פחד(וזה שלי בלי קשר אליך) אני מבינה שלא הגעת להחלטה הזאת ביום אחד ושהמטפלת שלך מלווה אותך - זו באמת צעד ענק- את אמיצה מאוד!!!!!! מאחלת לך המון כוחות - מאמינה שלא יהיה קל - שולחת לך כוחות.

הילה יקרה, כמה כוחות יש לך!!!!!! ואומץ!!!!!!! ולימודים והכל... את אמיצה... הלוואי שזה יעזור לך להתמודד עם הכל. בהצלחה רבה!!!!!! קראתי אותך ודמעות מציפות אותי...גם על מותה של אסתי, איזה עולם...קשה. איתך, מיכל

את אמיצה כאן אתך כמה שתצטרכי...חיבוק

הילה, חיבוק גדול. מסכימה עם חברותי, את חזקה!

כמה כוחות צריך ואומץ. שולחת חיבוק חם ואיתך יקרה.

כל הכבוד הילה!! בהצלחה! Aya

וואו, הילה. שלך, סוריקטה

שלום דר', אני בת 27 ויש לי בעיית דימוי גוף גדולה. מאז ומתמיד הייתי רזונת מאוד. רגליים רזות, אגן צר ואין הרבה שומן בגוף. אני 1.72 מ' ושוקלת 54. אוכל שלוש ארוחות ביום. מפריע לי שאני מאוד רזה ולא מספיק 'נשית'. אני רואה את הגוף שלי כנערי אם כי יש חזה בינוני. מפריע לי המבנה שהוא כמו משולש הפוך, כתפיים רחבות ביחס לאגן שהוא צר, כמו של ילדה. כואב לי שאפילו נערות בנות 15 נראות יותר נשיות ממני. למה אני כזו צרה? אנשים חושבים שאני מתחת לגיל 18 ואותי זה מעליב. לדעתי גם מבחינה שכלית אני לא עברתי את גיל ההתבגרות. אבל באמת קשה לי לקבל את הגוף שלי. לא מתמידה בכושר, אחרי חודש מפסיקה. איך אקבל את הגוף שלי? למה אגן הוא צר כמו של ילדה,) אני בחורה גבוהה)? למה לא משמינה? ועם מי עוד להתייעץ? תודה מראש

אני מתנצלת בזה שאני לא מגיבה להודעתכם- אני קוראת אתכן אבל מתקשה להבין אתכן מרוב הרעש בראש. רק שתדעו שאני רוצה להגיב ובכל אופן לבי אתכן. לשבועיים אחרונות יש לי כאבי ראש חזקים מאוד שלא מרפים לשניה- מלווים בבחילות. בקושי שינה ומקשה עלי לתפקד. הלכתי לרופא שכמובן לא מצא כלום. מטפלת מציעה לדבר עם הכאבי ראש אבל אינני מצליחה- מרגישה עומס, והמון כאב בפנים. כאילו לא היה מספיק הסיויטים ועכשיו הכאבים הפיזיים. מנסה לכתוב ולהתחבר אבל מנותקת ממה שמחולל בתוכי. מנסה לקבל ולא להלחם אבל קשה לי... אין לי שקט בראש לשניה...

כל כך מזדהה עם מה שכתבת... גם אצלי הגוף צועק מכאב ואין שקט, לרגע. לא מצליחה לדבר איתם, עם הקולות. זה הזוי כמעט כמו לשמוע אותם, לא? איתך שירה

מצטערת שאת מזדהה... מצד שני מקל עלי שמציאות שלי לא יוצא דופן..מאחלת לשנינו את היכולת להתחבר ולהקשיב בפנים- איתך, ינשוף

עוד קצת ...בסוף יש קצת שקט או סתם רגיעה ...מחבקת

בוקר, שבוע חדש, אודי, אני רוצה לומר לך שאני אוהבת אותך. רוצה, ואמרתי למטפל שלי שאני אוהבת אותו. יודע למה? גם בגלל אהבת האמת. המראה הישרה. הצניעות. אמרתי לו שהוא נראה לי לרגע כמו העי"ג (ענק גדול ידידותי), ושאלנו את עצמנו מדוע הופכים דברים לענקים כמו מוטיב מוכר בסיפורי פנטזיות ומיתולוגיות וכד'. הוא, כמובן, תיקן והחזיר את עצמו ליצור בן אנוש. אמת. אני צריכה חיבוק. ממישהו. לא המטפל ולא אתה או הפורום ולא אמא. כנראה שאיזה בחור נחמד וחביב וחכם גם. האם אני ראויה והאם אאפשר. לפחות תחילתה של מחשבה וכיוון. נשיקות גם לחתולים, לציפורים ולצמחים, סוריקטה

את מדהימה! ריגשת אותי ממש, כנראה בגלל שזו גם משאלה שלי. התרגשתי לראות את הפתיחות... שולחת חיבוק אם מתאים...

חנה, את כל כך חמודה ומתוקה. תודה :-) סוריקטה

סוריקיטה יקרה גאה בך איזה צעד אמיץ ...ואת בהחלט ראויה

הי אודי ובנות יקרות. אני גם מרגישה,ושוב חזק...,ובנוסף לאחרות שמתארות כאן את תחושותיהן, מאד חסומה,סגורה,לא מצליחה להגיד במפגש כבר כלום ושום דבר על כלום.ואפילו כבר לא מסוגלת לכתוב לו. מה זה אודי כל עניין החסימה הזו שהרבה פה מדברות עליה ועל תחושה קשה בטיפול שתקוע שלא מתאפשר..., מה בעצם המשותף לכולנו, שכך זה מתרחש ומסתבר שלא רק אצלי...??אולי זה יעזור לי להבין משהו...,על הקורה והמצב הזה שלי. ככ מתסכל הכל.ונראה כמו ללא פתרון כבר.וכשהכל סוגר ולא מאפשר וטעון וכעוס ועמום ולא ברור וכשלא מאפשר להגיד כבר כלום.והמרחק רק גדל.

שלום וברכה אני בן 28 ומתעניין בנוגע להכוונה לימודית\תעסוקתית כרגע אני לומד במכינה שיקומית מטעם הביטוח הלאומי יש בידי בגרות מלאה (השלמתי לאחר הצבא את הכול במשך שנתיים), ממוצע של 80 בערך לפני כ-5 או 6 שנים בערך עשיתי אבחון תעסוקתי באדם מילוא, ושם נאמר לי ללכת לכיוון חברתי (פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, חינוך בלתי פורמלי, שירות לקוחות...) – בערך זה מה שאני זוכר בשנים האחרונות עברתי משבר לא פשוט בכלל (אמי התאבדה, ובנוגע למצבי אני מתמודד עם קשיים במישור הנפשי גם על רקע הילדות הלא פשוטה שעברתי, אני מטופל גם מס' שנים על בסיס שבועי בפסיכותרפיה..) לפני כחצי שנה עברתי אבחון פסיכולוגי – IQ 95 שמורכב מ-VIQ=106 ו-PIQ=81 היה פער משמעותי בין התפקוד המילולי הגבוה יותר לתפקוד הביצועי הנמוך יותר נראה שהאפקט הדיכאוני והמשבר בשנים האחרונות גרמו לכך בנוסף עלה באבחון שהיה קושי להתמודד עם מטלות מוגבלות בזמן – עבודה איטית למדי נכון לעכשיו אני מנסה לגבש תכנית לימודית (אני זכאי לשיקום מקצועי מביטוח לאומי), אני נורא מבולבל לגבי בחירת מקצוע, מגיעה לי גם הכוונה תעסוקתית מטעמם, אך איני יודע אם זה הזמן הנכון לגשת אליו (בגלל המצב הנפשי המורכב) במהלך השנים עבדתי בעבודות מזדמנות (ברמן קפה בעיקר.. חובב קפה מושבע ), דווקא אהבתי את האינטראקציה עם אנשים, עבדתי גם במשך שנה בצהרון עם ילדים (וגם כן אהבתי את החיבור עמם), למדתי קורס טכנאי מחשבים, אך לא המשכתי בו מפני שהיה שם המון חומר באנגלית וקצת הסתבכתי (האנגלית שלי זה חלק די חלש, בבגרות שעשיתי הוצאתי 70 ב-4 יחידות) הכיוון שמעניין אותי הוא אכן חברתי, אך בתוכו ישנם הרבה תחומים וזה מבלבל.. חשבתי על עבודה סוציאלית או פסיכולוגיה, הבנתי שתואר ראשון בעבודה סוציאלית מקנה לך גם מקצוע, העניין שבתחום זה פוגשים הרבה מקרים לא פשוטים, ואיני יודע האם יש לי כוחות להתמודד עם זה (נכון לעכשיו..).. אני גם תוהה האם נכון להיכנס בשלב זה ללימודים אקדמאיים ? או שכדאי לגבש ולחזק עוד את הביטחון העצמי והנפש..? אני נורא חושש מלהתחיל מסלול לימודי ולנשור.. בד"כ זה משהו שחוזר על עצמו אצלי.. :\ הזכאות לשיקום המקצועי הינה חד פעמית, ולכן איני רוצה להיות פזיז בהחלטה על הכיוון המקצועי אני דווקא חושב שיש לי יכולות למידה (אני נורא אוהב ללמוד ולקרוא גם בזמני הפנוי – בעיקר על תחום הפסיכולוגיה והנפש), אך שוב איני יודע האם זה נכון ללכת לכיוון הזה, דווקא בגלל מה שעברתי, והאם יש לי יכולות להתמקצע ולעבוד במקצוע טיפולי.. אני תוהה גם האם בעתיד אני אתחזק ואשנה את עמדתי, וכן אוכל להיכנס לתחום הנ"ל.. או שאולי אפשר ללמוד לימודים בסיסיים ובאותו זמן להתגבש על כיוון ספציפי? ואם כן – אז איזה תחום? וגם אולי צריך לקחת בחשבון את עניין קצב העבודה האיטי, שבפסיכומטרי לדוגמא אני עלול להיכשל (זה מה שמאבחנת אמרה לי, שאולי כדאי "לעקוף" את הפסיכומטרי בגלל קצב העבודה האיטי, שכן הפסיכומטרי עיקרו הוא הזמן..) אשמח לייעוץ, תודה מראש ושבת שלום :]

הי אודי , סליחה באמת מכל הלב , עצוב לי מאוד בחלק הבריא ובעיקר בחלק שכתב .. עצוב שככה חווית את תגובתי " תוקפנית מאוד"... ובעיקר שככה חווית אותי ולא הצלחתי להעביר את מה שבאמת הרגשתי (שוב זה מרגיש מפלצתי שאף אחד לא מסוגל לראות אותי ולהבין). תודה לך איש יקר על שיקוף כנה ואמיץ ומודה לך עד מאוד על המתנה הזו, בהחלט מתנה ענקית שמחדדת את מה שאני אומרת כל הזמן אתה חלק מאוד משמעותי בתהליך שאני עושה ... מן הסתם אני עוד אחזור איתך לכאן , כרגע עושה תהליך מסויים בטיפול ולא יכולה להביא את זה לשם . מכוון וזאת מדייה חשופה מן הסתם אני מביאה לכאן רק חלקי דברים אז סליחה שעוצרת כאן.. לא בורחת מהשיח ויש לי המון שאלות נוספות אלייך ,אבל קודם חייבת לנסות להבין עם עצמי איפה אני מתחילה ואיפה החלקים האחרים ומה בעצם אני (החלק הבריא ) מסוגל לראות להבין מחלקים אחרים אפילו בכתוב.. אוף אודי מרגישה ששוב מסבכת את הכל ---השיח הזה מתחילתו גורם לפיצול מטורף (לא נבהלת מזה מנסה להבין עם עצמי למה? ומה עומד שם מאחור , מה שבטוח אודי המון המון כאב ) שוב סליחה אודי ותודה ,תודה , תודה ...

זה בסדר..כל כך נוגע, עוטף , מרגיע .. תודה לך באמת , ימים לא פשוטים והפיצול חוגג :((((

בהשפעה של כדורי השינה... מעיזה יותר להיכנס לפה שוב. אז לילה טוב לכולן וסופש נעים.

אודי תודה, אביב תודה, סוריקטה תודה. תודה על היחס. אודי, לשאלתך, מבחינתי תחושת השעמום היא להיות בטיפול, לדבר ולהשאר עם הכאב האמיתי בפנים לבד... אודי, איך היית עוזר לי אם הייתי מטופלת שלך? האם אתה מרגיש את הכאב הפנימי (של המטופל שלך)? אני בספק אם המטפלת שלי מרגישה את רחשי ליבי. אביב, תודה על תגובתך, אני בעיקר מרגישה בדידות, בדידות גם בתוך הטיפול. ותודה על השיר שהקדשת לי. סוריקטה, תודה על הסיעור מוחין שאכן פתח לי כיווני חשיבה, אני בעיקר מרגישה שאין התקדמות משמעותית מכיוון שאני עמוסה במחסומים. שבת שלום! Aya

רוצה לישון ולא לקום או לפחות רק בעוד יומיים...

הי אודי, מצטערת אם אני אינטנסיבית, אני נורא מנסה להאחז בדבריך ולמצוא את הקצה שיעזור לי או לתת לך את הקצה שתכוון אותי. אני הופכת והופכת ולא מוצאת מען חיצוני. בין הקולות צעקות של כאב כמו גופה היא שוכבת שם פצועה וחבולה המומה וכואבת. שירה

יקרה, מרגישה איך את הולכת איתי כבר כברת דרך ואינך מרפה. מצטערת שאין לי מילים לתת לך, רק לאמר שגם אני רואה אותך ומרגישה בכאבייך. תודה שאת איתי שירה

שימרי עלייך יקרה , באמת כאן איתך ותזכרי שגם בחיים האמיתיים יש אנשים שאיתך תני להם להיות איתך ..מחבקת

שימרי על עצמך ...

כשאת קוראת לי (כותבת בשמי) אני יכולה ממש להרגיש אותך והצורך הראשוני ביותר שעולה מקריאתך הוא להניח את ראשי בחיקך. זה המון בשבילי. מרגיש לי כל כך אמיתי. תודה על כל המילים הנבונות והנוגעות. שלך שירה

הי שירה יקירתי, חייכתי בשלווה למקרא דברייך. איחולי בריאות והקלה, מכל הלב, סוריקטה

די כבר

שימרי עלייך אהובה ...נותנת יד האחזי בה

שוב גם את כנראה קראת אותי ולא הובנתי. קצת, מבאס להבין שאני לא מובנת, אבל יודעת שאני כותבת מהפלאפון ועוד בלי פסיקים , כשלפעמים חלק אחד מתחיל ואחר מסיים קצת יוצא סלט. שוב הסערה שדיברתי עלייה זה מצבי הנפשי וזה שייך למה שהיה כאן בשיח ההוא (מנסה אם הבנתי את אודי נכון להשתמש בכאן ועכשיו) ממש לא מנסה להזמין סערה ולכן הזהירות והחשש מלקפוץ למים . הערכה של אודי תמיד תמיד מחממת את הלב ומשקיטה רעשים אבל האמת לא הבנתי על מה ...אבל זאת כבר שריטה אחרת (זה קורה לי גם בטיפול כל הזמן) לא מתגוננת על השימוש שלי בפורום. בודקת בקול רם , אולי צריכה אישור שאני בסדר , אולי זאת הייתה דרכי הנסתרת להגיד את מה שחשבתי לעשות , כן כל הזמן בודקת עם עצמי עד כמה אני מגזימה במקום שלוקחת כי יודעת שלוקחת המון מקום ורוצה ללמוד לקחת פחות . הלקיחת מקום הזו הוא משהו שהייתי רוצה ללמוד לשנות כאן ולא רק כאן - ניראות בוודאי שגם אז מצאתי קווי דמיון במקום הקרבני הפגוע שהופך לתקפן ולא רק גם בנכונות ללכת מחוץ לקופסא ולא תמיד עם הזרם ...העיניין שדקה לפני כבר ידעתי שאני הולכת להגיב מגעיל ולא יכולתי לעצור ..הייתי כל כך פגועה , מהמילים הקשות בתוך מקום שאמור להיות מוגן. - אבל שום דבר לא מצדיק תוקפנות וכן בעניין הזה אני לא שלמה עם עצמי . גם יודעת שבלי להתכוון השפעתי על הקבוצה, אולי גם על מי שלא הגיב ,בזה שאני הגבתי . וזה לוקח אותי למה שקורה היום בפורום, יכולה לכתוב לך רק מהמקום שלי נכון שאני כאן וכותבת אבל חד עין יכול להבחין שהכתיבה שלי שונה . לא שזה רע אבל אני בהחלט לא מרגישה לגמרי בטוח . ועדין הזיכרון הזה צרוב לי בנשמה בכאב חד . שנים הייתי בפורום אחר הוא היה פתוח ורוב השיחות היו בנינו בזמן אמת . כמעט אף פעם לא היו סערות והתנגחויות ולא שלא העלנו מחשבות או הגיגים . שמרנו אחת על השנייה וכן זה משהו שניסיתי להעתיק לכאן את השרשורים בנינו בלי אודי את היחד והתומך . את יודעת החברות שלי האמיתיות היום זה בנות שהכרתי בפורום שם , לכן כל כך כאב לי ועדין כואב המילים הקשות שהושמעו כלפי השימוש בדברים כואבים ששיתפתי . אני חזרתי יש רבות שלא חזרו ...וכן גם זה שאודי פחות כאן (אודי באמת תודה על היש ) משפיע רבות. סוריקיטה המון דברים רצים לי בראש כרגע שאין לי להם מילים בהקשר של השיח הזה על הפורום על אמיתי על ניראות ....שיהיה סופ"ש נפלא

הי אביב יקרה, חושבת שאמרתי פעם שאיני חושבת שאנו אומרות דברים מאד שונים או הפוכים, או מתנגחים, אך אולי המילים אותן אנו בוחרות ודרך הניסוח יחודית לכל אחת. גם אני היום כותבת ביתר זהירות. זהירות היא מילה שנדמה לי שאודי הזכיר בזמנו. זכרי זאת גם. לעתים עולות בפורום הודעות, מכל מיני סוגים, תוקפניות, או בעלות ניחוח אובדני או פגיעה עצמית חזק, ואני תוהה מדוע כן הועלו ופורסמו, ואולי רק בשלב מאוחר הושם גבול. נראה לי שחלקנו עדיין תוהות מדוע היה מקום לחלק מההודעות אז. ההודעות הן מראה של פני הכותב, ובאיזה אופן הפורום יש גם תמונת פנים של המנהל. אני מרגישה שהיית מאד רוצה כתיבה חופשית ללא סינון. בפורום הזה, בו אודי, כך נראה לי, חפץ בכך מאד בתחילת הדרך, העניין הזה סחף תמיד למצבים שליליים מאד, בעיניי. התחברתי מאד לדברים שאודי רשם לך, וגם לו כתבת שאת חשה שלא הובנת. הרגשה מוכרת. משהו בפנים גם מרגיש כך מותקף ותוקף. אולי. עדיין היית כותבת לך גם בהמשך לדברייך כעת מילים דומות לאלו שכתבתי קודם. ייתכן שאני טועה, כמובן. ייתכן גם שאיני מובנת בעצמי. אני מרגישה בלבול, וגם זה מצב לגיטימי. סופשבוע רך, שלך, סוריקטה

היי אודי השבוע הזה דחס לתוכו כל כך הרבה דברים. חברה שהתאבדה בוודאי שמעתם על מותה של אסתי עליה השלום. זה טלטל אותי, אותנו אנחנו (היוצאים בשאלה) משפחה אחת. אין לתאר את השבוע וחצי האחרון. הדאגה כשנעלמה, חוסר הוודאות, ואז הוודאות הנוראית במוות שלה. החזקנו יחד אחד את השניה ועדיין מחזיקים. בנוסף, דיון בבית הדין הרבני- על כך ועל הילדים אכתוב בהמשך. והיום מבחן ראשון בסטטיסטיקה- התאמצתי במבחן ועשיתי לעצמי בקרה נוקשה. אוף. קשה צריכה מיטה נעימה ושוקו חם. וממכן/ם מילים טובות ומנחמות. הילה

הילה יקרה , מתוקה שלי כל כך חשבתי עלייך כששמעתי את החדשות אבל חיכיתי שתיכנסי ..תיארתי לעצמי עד כמה זה טלטל את עולמך.. מזכירה לך שאת חזקה ויש סביבך אנשים שאוהבים אותך ואיתך ..חיבוק ענק ועוטף את כולך

לא כל כך חזקה בניחומים האמת אבל משתתפת בצערך. מאחלת לך הצלחה במבחן. עדיף לך בחום הזה שוקו קור, ובמקום מיטה חוף קסום מגבת פרושה על החול ים הרך מתחת לשמשיה.

נשמע קשה, הרבה דברים. וביטול של פגישה יכול לטלטל במיוחד ברגעים הקשים האלו... איתך...

הי שמחה בכל פעם שאת באה . תראי אנשים באים והולכים יש מי שכותב רק שקשה לו יש מי שכותב דווקא שטוב לו . יודעת גם שזה סוף שנה יש מי שעסוק במבחנים , בסוף שנת לימודים ועוד ...ויש את מי שצמח ומרגיש שלא זקוק לרצפה והמשיך הלאה זה הכי הכי נפלא בעיני. את דייקת לי משהו שיהיה חסר לי שכנראה אודי הרגיש בתוך השאלות שלי . אכן הפורום חשוב לי וכן במידה מסוימת קיבלתי על עצמי מקום שמאחד ששומר על הפורום (אני לא היחידה בתפקיד הזה) גם סוריקיטה דייקה במחשבה על האשמה ... כן קשה לי לוותר על האחר ,אבל בכל מקרה בודקת שאני לא נלחמת במקום האחר, אולי באמת אני קצת מרגישה כמו מי שנשאר לבד לשמור מאין ש.ג תפקיד שלא כל כך נוח לי ונכון לי (תמיד בודקת עם עצמי אם נוח לי במקום שלי )...וכן חשבתי פשוט להיות ולא להיות כדי לאפשר למישהו אחר להיכנס לנישה הזו ...כי תמיד יש מי שימלא חלל ככה זה ביקום .לא התכוונתי ללכת ממקום של לברוח פשוט להוריד פרופיל השיח איתך ועם סוריקיטה מאוד חשוב ומעניין לדעתי והלוואי והיו מצטרפים נוספים לכאן .ומשמעות ברור שהיא סובייקטיבית , יודעת למה כרגע המקום מאוד משמעותי בעיני וזה בסדר שאצל האחר זה אחרת . והשיר שלך מושלם ..אוהבת

ותודה על המילים

אודי חשבתי על מה שכתבת קראתי שוב ושוב ומעבר לתחושה הראשונית (שעלייה הגבתי באוטומט ) מנסה לחשוב מה אני לא הבנתי ממך.. לגבי האז ושם השיח ההוא מעניין אותי כמובן שמעניינת אותי ההתנהגות שלי כל הזמן וזה בסדר שיקוף של כאן ועכשיו ... אם אני מבינה נכון יש לך הרגשה שאני מגיבה ברוב המקרים לאנשים על אוטומט אם זאת באמת התחושה שלך אתה מוכן לחדד (שוב מסבירה הרצון ללכת נובע מההרגשה המוגזמת שאני לוקחת מקום . בהשוואה למציאות אודיטוריום מלא בסטודנטים שכולם שותקים . מי ישן מי בפלא מי סתם עושה טובה שכאן. ואני שבאמת.לומדת מתוך עניין שואלת שאלות מתעניינת . מוצאת את עצמי בסוף ההרצאה מתנצלת בפני המרצה שאני מפריעה . גם כאן הרצון ללכת זה התחושה שאני מפריעה שאני חריגה שאני כותבת נמצאת ומשתלטת על המרחב ) בקשר לעזרה לאחר מודה שקשה לי לוותר לשחרר גם במציאות העבודה שלי האבק בכל הגופים האפשריים רווחה.בריאות בטחון לא לוותר על מטופל ואם אני לא מצליחה אז לפחות שיכניסו אדם אחר שלא יוותרו על המטופל ,לא יכולה לסבול את המחשבה שלא עשיתי הכל לעזור כן זה הפצע שלי לב ליבו לא הפגיעה שלי כי אם זה שלא ראו או לא רצו לראות או ויתרו גם המטפלת הקודמת למרות כל מה שעשתה עבורי המקום הזה שויתרה עלי בסוף מדממת עד היום . כן זה ראשוני כל כך הרצון הזה שלא משנה מה לא יוותרו עלייך ויראו אותך ...בגלל מי שאני בגלל הכל כך הרבה אין כניסה ששמתי אני לא נשברת מאין כניסה ומנסה בדרכים הכי יצירתיות להגיע אל האחר. כן בגלל שלא ראו אותי יש בי רגישות כל כך גבוהה לראות את האחר אבל למדתי שאני גם ייצור חי וגם עלי אסור לי לוותר. ממקום של שנים של ריצוי בודקת מאיפה אני עוזרת. לפעמים אני מודה כמו במקרה ההוא אני יהיה במקום המושיע -הקרבן שזה בהחלט מקום רע ולא בריא . חושבת שהעלתי את העניין עכשיו אולי בגלל המקום הזה של חלקי בעדר שאני מחפשת עליו תשובה ... בקשר לתגובה שדברתי עם המטפלת זה היה בקשר למשהו שנכתב לי ולסוריקיטה והיה ברור לי שנכתב מכוונות טובות אבל האיך היה לסובב מברג ישר לנשמה . לא הגבתי על זה בכוונה וחיכיתי לראות אך סוריקיטה תגיב שהיה ברור לי שהיא תמצא מילים נקיות מבלי לתת מקום לרגשות שעלו בה . שוב אודי אשמח שתחדד את מה שלא הבנתי ממך ותוסיף עוד חומר למחשבה ... ותודה על ההערכה למרות שלא ממש הבנתי על מה ולמה אבל זה ריכך תחושות קשות שעלו בי ...

הי! כשכתבתי לך את הכותרת פתאום נזכרתי בסרט אביבה אהובתי, ככה קוראים לו? סרט מצויין, גם קצת על הסתרה וגילוי. לא בטוחה שהבנתי איך את עושה את זה, איך לא מסתירים ולא מגלים. תוכלי ללמד אותי? אני מקווה שאת צודקת ושאני קצת מתקדמת. אני לא בטוחה. אני אגלה שיש שבר גדול בחיים שלי. אדם קרוב נהרג בתאונה לפני יומיים. יומיים לפני כן עוד ישבתי וצחקתי איתו. אני לא מצליחה לברר עם עצמי מה אני מרגישה סביב המוות שלו, כל מה שאני מצליחה להרגיש זה שאני רוצה למות או לחילופין לפרוש לאיזה מוסד סגור. לא באמת מבינה מה עובר עלי, נעה בין בכי ופאניקה לבין מקומות שאני מנסה מאד להחזיק אחרים שנשברים לבין מקומות של ניתוק... וכתבתי למטפלת על ימי האימה האלו והיא גם התאדתה. אני מנסה לקבל את זה שיתכן זמנים בחופשה שאין לה עשר דקות לקרוא ולהגיב, אבל גם האין-מענה מאד מבהיל.. היא כועסת? היא מתנתקת? ואיך אפשר לחיות בידיעה שהכל כ"כ שברירי, שאדם שהיום אתה יושב איתו על קפה יכול מחר ללכת ולא לשוב? איך אפשר לחיות ככה ולהשאר רגועים? הפלתי עליך מלא אביב, סליחה.. אשמח גם לתגובות של אחרים. ימים קשים.. גלי

לגבי ההסתרה כן זה מאוד מאוד קשה , הייתי רגילה להרגיש שאני חייבת לענות על הכל . לט לאט למדתי לענות רק על מה שאני רוצה . אם הייתי הולכת למרפאה ומישהו מתקשר ושואל איפה אני הייתי ענה בדיוק ואז למדתי שאפשר להגיד אני במקום ציבורי ולא יכולה לדבר ...או בשעת הצפה , כואב לי מרגישה רע מוצפת מבלי לתת דיווח למה ...ושוב זה תהליך לאט לאט תיראי איך אנשים "נורמטיבים" מגיבים . מצטערת לקרוא על האבדן והכאב שאת חשה . כן זה לא פשוט ולא קל לעיכול והבנה לא הכל אננו חייבים להבין לא לכל דבר יש תשובות ...איתך יקרה מחבקת שימרי עלייך והמטפלת אולי הטלפון לא מחובר להודעות אולי ראתה חשבה להגיב אחר כך ושכחה היא בחופש זה מטרתו של החופש לנקות אותו מהראש מדאגות ואחריות אין סופית להשתחרר..אלף ואחד דברים יכולים להיות לא רק התעלמות וכעס ... אוהבת ומחבקת

אני מאד צריכה את החיבוק הזה עכשיו, תודה רבה!

נשמע לא פשוט בכלל. שולחת לך הרבה כוחות ומשתתפת בצער. ליבי איתך.

על מילותייך. עזר לי שכתבת. נקווה שישתפר קצת עם הזמן..

ממש ממש מצטערת, זה כל כך נורא. אני יכולה לומר לך רק שאפשר לחיות עם הידיעה הזו, בעצם אנחנו יודעים כל הזמן שהכל זמני, הזמן קצוב, כל מי שנולד ימות, ושום דבר בעצם לא בטוח. אבל דווקא בגלל זה צריך לחיות בכל רגע ורגע אולי אפילו להודות על מה שיש, לא שמישהו צריך את התודה שלנו ואני ממש לא סגורה למי צריך להודות, אבל צריך בשביל שזה יעזור להרגיש שיש על מה.

אובדן כואב, פתאומי ומטלטל נורא. מרגישה את ההלם שלך, זה כל כך קרוב והכל בכאוס ונראה לא הגיוני. במיוחד שזה מוות פתאומי ולא צפוי. טוב להרגיש, גם כשכואב, ולבכות. אני מאמינה שהמוות הוא לא סוף. החיים ממשיכים בצורה אחרת, "במצב צבירה" אחר, בעולם אחר. כאילו יש לעולם כמה קומות וכשמגיעים לדרגה מסוימת עולים קומה, רק מי שהגיע לדרגה הזו עולה לקומה הבאה. ואנחנו נשארים כאן עם הגעגוע הצורב, החלל שנפער בלב וההבנה שאולי מתלווה אליה תחושת חוסר אונים והפחד שזה לא בשליטתנו. איתך

איזה אסון טראגי. נורא... עצוב לשמוע, אין לי הרבה מילים. אנחנו, לפחות, כאן. איתך, סוריקטה

עצוב. פתאום וללא הכנה... משתתפת בצערך ושולחת חיבוק אם מתאים...

עברתי איבחון לפני יותר מ10 שנים, אינני יודעת עד כמה הוא מדוייק, הייתי ילדה ולא גיליתי את עצמי באיבחון. היום קבעתי איבחון חדש באיזה מכון, באיבחון יערך עוד כמעט חודש. אבל אני ממש מסוקרנת לדעת מה הכיוון, זה אוכל אותי יום יום. ידוע לי שאני סובלת מדיכאון מז'ורי, דיסתימיה, OCD, חרדה חברתית וחרדה כללית. אבל יש לי עוד משהו מוזר- אני חשה פיצול בתוכי, אבל בדעת מלאה. כלומר- לעיתים אני חשה שאני הכי חכמה בעולם. מה זה חשה? אני בטוחה בזה, ולרוב אני גם מוכיחה את עצמי. אבל לפעמים אני חושבת שאני כל כך מטומטמת, שעדיף לי לשתוק. לפעמים אני מסתכלת במראה ופשוט חושבת: "אין, אין יופי כזה, את מושלמת" ומצד שני יש לי הפרעות אכילה. אני מתמכרת בקלות (עבר של אלכוהול, כדורי הרגעה וכדומה) אני עצבנית נורא, קשה מאוד להרגיע אותי, אני הורחת לישון כל פעם שאני עצבנית. אני מסלקת את חבר שלי על פעם שהוא אומר משהו שלא מוצא חן בעיניי.. אבל מצד שני אני פוחדת פחד מוות מבגידות ורוצה לקשור אותו אלי ושלא יזוז לרגע. אני אדם שיכול לנהל מפעל ענק, אבל לא מסוגלת לעמוד בלחץ של רעיון עבודה. אני תמיד מחפשת עידודים חיצוניים, לרוב אני מקבלת בקלות מחמאות לגבי קו החשיבה שלי והמראה החיצוני שלי, אבל אחרי המחמאות אני עלולה לחשוב: "משקרים לי, אני טיפשה ומכוערת". אני כל הזמן חושבת שאני שמנה ועושה דיאטות רצח (אני לא בדיוק ילדה) ומצד שני מסתכלת במראה עם חזיה ותחתון ומאוהבת בעצמי. אני אימביוולנטית לחלוטין, נרקסיסטית עם שנאה עצמית.. איזה מן דבר זה? אני כותבת שירים כבר שנים, ואחרי שהשיר מולחן, אני באמת בוכה מרוה הכישרון העצום שלי. ואח"כ מתלוננת שזה חרא ושכל אחד יכול לכתוב את זה. אהבה שנראה עצמית. אני גם פוצעת את עצמי מידי פעם, חתכים קטנים, פצעים בראש... אני באמת באמת לא יודעת למה. חפרתי כבר לגבי ההפרעות שלי ולא ראיתי שום סימפטומים שכאלה. אז מה בעצם יש לי? אני משוגעת? אני נורמלית? מה קורה איתי? איך אפשר לשנוא ולאהוב את עצמך באותה מידה? זה פשוט בלתי אפשרי ור לאחרונה אני מבינה שאני חיב ככה כבר 15 שנים.. בידיעה שככה כולם חיים. כל מי שיש לו מה לומר- מוזמן. אני מחכה לאיבחון, אבל הסקרנות אוכלת לי את הבשר. תודה מראש לכל מי שיגיב

הי מישהי , לא יודעת מה יש לך מצטערת שלא יכולה לעזור ולא נראה לי שניתן לעשות אבחונים בצורה כזאת בפורומים . אבל עד האיבחון בואי ותעבירי את הימים שאת מרגישה מסוקרנת ואולי במתח כאן איתנו ...

את יודעת, בתור תרגיל אינטלקטואלי, התיאור שלך העלה לי כל מיני מחשבות לגבי אבחנה אבל לא נראה לי נכון לזרוק אבחנות על גבי הפורום, ובעיני השאלה החשובה היא למה את כ"כ רוצה אבחנה? מה זה משנה השם? את סובלת, זה ברור, ולא כתבת אם את בטיפול כלשהו, ולדעתי שילוב של טיפול פסיכולוגי עם אולי איזון תרופתי יכול להקל על חייך. מה את אומרת?

אודי האמת שאחרי שכתבתי לך וכשראיתי שכמעט רק הודעות שלי עלו רציתי פשוט לסגת, זה מרגיש כמו לשבת בקבוצה המון כסאות במעגל ואנשים באים יושבים לרגע ואולי יותר ואז אינם ואני לא מרפה מהכסא ... ובכל זאת מכוון וסוריקיטה כתבה ועניתי לה והאמת שפשוט אני מאוד רוצה שיקוף להתנהגות שלי ולחלק שלי אז ... קופצת למים,מעבר לקורבנות ולפוסט טראומה של כל המשתתפים מעבר לסערה הפנימית שאישית הייתי בה שלא הצלחתי לעצור את עצמי מלהגיב ...(כשהבאתי את זה לטיפול, המטפלת שאלה אותי איך הייתי רוצה להגיב . עניתי כמו סוריקיטה שקול , נושם , חכם ...כזה שלמרות שמבין ורואה ואולי זה גם נוגע לא נותן לרגשות לנהל אותו) באותם ימים התחושה שלי הייתה שבלי לשים לב כן לקחת צד, (לא מבחינת מי צודק לא צודק ) כי אם אכן בגלל שכקבוצה היה משקל גדול לצד אחד ומישהי אחת - שאתה קראת לזה שעיר לעזאזל בצד השני חושבת במרחק הזמן שכן היה במידה מסויימת אפקט העדר ויחד עם זאת חושבת שכל מי שהיה בשיח וגם מי שבחר לא להגיב בכלל , מי שבחר לירות ולהעלם כולם ככולם חוו רגשות קשים מהשיח .(שהוירטואליות רק העצימה ) אם בגלל מה ואיך שהדברים ניכתבו ובעיקר מעוצמות פנימיות -והמילים היו רק טריגר .לשני הצדדים כמובן ... אודי כן הייתי רוצה שתשקף לי רק עלי, איך זה היה נראה לך מהצד (סוריקיטה את מוזמנת בוודאי גם )

אני עוזרת רק שנכון לי ולא מאוטומט שמחייב . השאלות על האוטומט לא היו קשורות לכאן מעולם לא עניתי למישהו כי הייתי חייבת . ובעקרון כבר שנים לא עוזרת מתוך ריצוי או בגלל שלא נעים לי וחייבת רק עם אני רוצה באמת . לגבי ההשארות כאן זה המקום שלא מרגיש נוח בזה שאני היחידה שנמצאת כאילו תופסת את כל המקום . ...ואז רוצה ללכת ולא להשאר אולי פשוט להיות כמו כולם .. לגבי השקול וחושב זאת אני שאמרתי למטפלת שלשם אני חותרת זה המקום שאני רוצה להיות בו להצליח לנשום לפני שאני יורה .. ולגבי הכאן ולא שם ???לא יודעת למה אתה מתכוון אבל בסדר. השם הוא למעשה שיקוף של ההתנהגות שלי כשאני מעורפלת מוצפת ולא מסונכרנת.

'בהערכה רבה' כאן ועכשיו של אודי אומר המון, לא? שרדת את זה? :-) ממשיכה קצת את העץ למטה כאן. כתבתי לך הודעה נוספת, כתגובה, ועכשיו אני חושבת על זה שניתן יהיה לראות אותה רק דרך מחשב, אולי. אני חושבת שרשמתי כבר אז, וגם את מצאת בעצמך את הדמיון, ולכן, אני חושבת שהחיכוך היה מכאיב נורא. אומרים גם שמלחמות ושנאה נובעות לעתים יותר בגלל דמיון מאשר שוני. אני משתדלת תמיד לזכור שמאחורי המסך יש אדם. וגם אם לפעמים בא לי לכתוב כתיבה טרולית, אני משתדלת להימנע מכך. זה קצת שטוח ורדוד ומכוער, אולי? מנסה לא להשיב באותן פנים, כשמישהו כן בוחר בדרך כזאת. יכולה להבין מכיוונך את הראייה של לקיחת הצד. שעיר לעזאזל, בעיניי, הוא תואר קצת גרנדיוזי, כמו נגיד מלך, אולי, רק לכיוון ההפוך. הייתי מעצימה פחות, מקטינה מימדים ומחזירה לכיוון הבנאדם. ובטח שאני שמה לב שאחר פה. בהרגשתי, לפחות, הדומיננטי היא הזמינות של אודי. וזה לא רע בהכרח. יכול לעזור 'לספור עד עשר' ופחות לשלוף מהמותן, לא? סערה - זה לא מה שקורה כאן עכשיו. אולי את מנסה להזמין אותה, נמשכת אליה? שששש שיהיה סופ"ש מנוחה ורגוע, שלך, גם בהרכה רבה, ותודה על המילים, סוריקטה

לא בטוחה שעושה נכון כשמגיבה לנושא הזה שעולה, כנראה שגם אצלי משהו עדיין יושב חזק בבטן. שגם מעורר פחד להגיב וגם רוצה לצאת החוצה. מפחדת שטועה וכותבת שטויות, אקח את הסיכון ואם זה נשמע כמו שטויות הרשו לעצמכם לעבור הלאה ללא התייחסות. מכיון שסוריקטה השתמשה במילים "כתיבה טרולית", אמנם על צורת כתיבה שהיא לכאורה יכולה להשתמש בה אך נמנעת, אעיז ואכתוב (זה מה שהרגשתי באותה תקופה אך לא רציתי לכתוב כי חששתי שאני טועה בגדול והעדפתי לדון לכף זכות) שממש הרגשתי שטרול השתלט על הפורום. זה היה נראה אמין לחלוטין אבל התחושה הפנימית החזקה שלי היתה שמישהו מנסה לחרב את המקום הזה, להסית אנשים אחד כנגד השני, לגרום לכאוס. אני חושבת שכל הסערה שהתעוררה היתה לא בגלל הנושא הרגיש ולא בגלל שאנשים לא יודעים לדבר פה אחד עם השני, אלא בגלל שמישהו לקח על הנושא הרגיש והכואב הזה טרמפ כדי לזרוע פה הרס. קל לזעזע, לעורר סערה, לפגוע, להוציא מאנשים תגובות קיצוניות שלא מתאימות להם, לגרום לחוסר אונים, לצורך להגיב בצורה נואשת כאילו זה הקרב על החיים כשמצליחים למצוא את הנושא הרגיש והנפיץ הזה. ככה אני מרגישה שזאת היתה הכוונה הלא תמימה מאחורי הדברים. מרגישה שאנשים נפגעו, איבדו אמון, לקחו צעד אחורה. משהו השתנה ואבד, ומחולל הסערה נעלם כלא היה. סליחה אם כל זה נשמע הזוי ופרנואידי

מצטערת שעדין זה מה שאת מרגישה ...וזה בסדר לכתוב מה שאת מרגישה . את הכאב חוסר הבטחון ... אישית ממש לא רואה את הדברים ככה רואה קשר גדול וכואב ועצוב לדעתי במקום שאותה אחת לא חזרה לבין הסיבה שהיא הגיבה כפי שהגיבה...רואה את הקושי שלה בדיוק כמו את הקושי של כולנו .. לא היה שם רוע או זדוניות היה שם המון המון כאב וטריגרים וקושי ... זה הכי עצוב כי טרולים זה בסדר באים לרגע אתה לא מאכיל וזה עובר כאן זה היה לגמרי שונה ..ושוב אולי אני טועה ותמימה.. כשפתחתי את השיח עם אודי באמת קיוויתי שאנחנו אחרי שלב החיפוש אחרי האשמים ובשלב של לקיחת אחריות אז סליחה יקרה על מה שאכתוב ובאמת לא רוצה לפגוע הייתי רוצה לראות את השיח הזה בלי האשמות אחד מול השני כי כולנו גם מי שהיה כאן ובחר ללכת /לא להגיב וכו ...בעצם לקח חלק בשיח בעמדה זו או אחרת . שיהיה סופ"ש מקסים ...ובכלל מה שלומך?

אודי, אני מנסה...התוכן הוא צעקה גדולה, בליל של קולות, כאבים וכעסים. כמו מרוצה פנימית שאינה פוסקת. הכל צורח ומבקש לצאת, לפרוץ את גבולות הגוף והנפש. אני חושבת שאני היא המען. הכל כלוא בתוכי והכל מופנה כלפי. מצד אחד אני חרדה מכל התנהלות יומיומית ומצד שני מתפקדת ועל פניו חיי השגרתיים מלאים בתוכן, אבל ריקים לגמרי. אני לא מצליחה לתרגם את הכאוס הפנימי למילים, לרגע אני יודעת מה מהות הסבל ולרגע איני מבינה דבר. לרב איני מבינה דבר. הטיפול תקוע והוא חש תסכול ואף מביע אותו. אני מרגישה אשמה שאיני מצליחה להשתמש במרחב הטיפולי כדי לעזור לעצמי. תחושת האין מוצא הפנימית משתקפת גם בטיפול וגורמת לתסכול. אני רואה את הקריסה ולא מצליחה לעצור אותה. הגוף שלי מגיב לכאב בכאב משלו וכאב שאני גורמת לו. אני רק רוצה לעצום עיניים להרגיש איך הכל נרגע ולא לפקוח אותן שוב.

שירה יקרה יקרה... אין לי הרבה מילים בשבילך, כמוך כנראה, גם אין לי מילים בשבילי. אני לומדת. מנסה ללמוד אבל שום דבר לא נוגע. לא באמת. לא מתאר, לא משקף. הכל חיצוני וזר. יש לי תחושה- אולי נטולת קשר למציאות- את כותבת? יכול להיות שתרגישי נוח יותר בכתיבה מאשר בדיבור? יש משהו בדף, שמסוגל לספוג הכל- לא כועס, לא מעליב, לא שופט... יכול להיות שכתיבה לעצמך יכולה לעזור לשחרר קצת? אולי אפילו יותר מהטיפול שמרגיש לפעמים כמו מבוי סתום? אני התחלתי לכתוב לעצמי לפני שנה. זה התחיל טכני מאוד. לא ידעתי מה אני אמורה לכתוב לדף, מה לספר לו. המון דברים קרו מאז. המון השתנה. גם בכתיבה. הדפים האלו נשארו עד היום ביני לבין עצמי, אבל יש לא מעט ימים שהם מצילים אותי. והכי חשוב- הם *אף פעם* לא מאכזבים. תמיד הייתה לי בעיה של זיכרון. בשנה האחרונה היא הולכת ומחמירה באופן קיצוני. אני לא זוכרת פרטים של אירועים ושיחות- אבל בעיקר תחושות. זה לחיות מבפנים בגיהנום, אבל מהר מאוד לשכוח שהיית שם.. לא כייף כמו שזה עלול להשתמע. כששוכחים אי אפשר לספר, לשתף, להסביר.. בכל אופן, הקושי עם הזיכרון מוביל אותי להיתמך בעיקר באינטואיציות. הקושי במילים משאיר אותי להיתמך בעיקר בדימויים. את יודעת שירה? כשאני קוראת אותך, את מזכירה לי ים... לים יש המון משמעות מבחינתי- אחד המקומות המפחידים והקסומים בעולם כולו. לפני שנים, אהבתי לשבת על החוף בלילה. להשקיף עליו עומד שם לבד בשקט שלו, אמיתי. אני אוהבת את הים בלילה. בקיץ, ביום, הוא הומה מידיי, מוסתר מידיי- לא הוא. כשיותר מידיי אנשים סביבו, זה נראה כאילו הם מכריחים אותו ללבוש מסיכה. להיות מישהו אחר.. ככה זה הרגיש לי תמיד. תמיד חשבתי על הכוחות העצומים שיש בו בים- כמו בים שלך, שירה. היכולת להתאים את עצמו לילדים ומשפחות ורעש במהלך היום, עד שמאפשרים לו להתכנס אל עצמו בלילה. חשבתי על כל מה שקורה לו מתחת, על הזרמים העצומים והבורות, על עולם חיים מקביל- מלא ושלם- שמתחולל שם מתחת לפני הים, וכמה אנחנו רואים רק את המסיכה השקטה שלו לרוב. פני המים הרגועים והמזמינים. לפעמים גם לים נמאס. לפעמים גם הוא מתפרץ וגועש ובולע את כל מי שרק מעז להתקרב אליו. נראה לי שהוא פשוט חייב לפרוק קצת את כל ההכלה והסובלנות. לפעמים הוא כל כך גועש שצריך פשוט לתת לו קצת הפסקה. לעזוב אותו בשקט עד שירגע. חשוב לקחת לפעמים הפסקה כדי לנשום. אני לא אתיימר לנחש איך את מרגישה ועם אילו זרמים את מתמודדת, אבל הם נשמעים אכזריים. לפעמים הפער הזה בין השקט של בחוץ לרעש של בפנים מתעצם במכפלות, רק כי נדמה שאף אחד לעולם לא יבין, לא יראה, לא ידע.. לפעמים מתחשק לקרוע את המעטפת החיצונית ה'שלמה' הזו רק כדי לצרוח לאנשים בפנים כמה הם לא מבינים ועיוורים. לקרוע את המעטפת החיצונים ולזרוק להם הכל בפנים הכי חזק. הכי כואב שאפשר. שירה, את בחורה אמיצה על עצם ההתמודדות. אני מסתכלת עלייך, קוראת אותך, מחכה לראות אותך מנצחת את הסערה. בסוף כל עונת רחצה עמוסה ומעייפת שצריך להכיל בה עולם צוהל (לכאורה), מגיע הזמן לנוח. מגיעה מנוחה לפני המים אבל גם לחיים שמתחת.  הלוואי ויגיעו אליך ימים של נחמה במהירה.  הלוואי ותהיי סבלנית מספיק כדי לאפשר להם להגיע. תנשמי עמוק. רק עוד קצת. מחכה איתך *** ולאביב וסוקריטה הנפלאות, סליחה ענקית שלא עניתי להודעות שלכן אליי. לא יכולתי. המקום שהייתי בו לא קיים עוד מבחינתי. לא היה מעולם. תודה על כל הטוב שלכן. תודה שאתן מחזיקות את הפורום הזה עבור כל מי מאיתנו שרק מציץ ובורח. אתן קרן שמש מדהימה. כל אחת מכן בפני עצמה.

הי שירה יקרה, לא הספקתי לכתוב לך אתמול בערב. המען, גם לדעתי, צריך להיות משהו חיצוני, זולת. גם הפורום הוא לא בדיוק חוץ, פעמים רבות, לדעתי, ובמיוחד במצבי חרדה, (כדראליזציה, דפרסונליזציה, דיסוציאציה, פרגמנטציה) ומצוקה, זה עדיין משאיר אותנו בתוך מחשבותינו אנו. דמיונותינו. מתמחזר מזין את עצמו פנימית. ומתעצם. נשמע לי כאילו את מחפשת סוג של הקזת דם. זו הייתה שיטה שחשבו שהיא מסייעת פעם, בדרך כלל היא לא. נראה לי. אבל אני חושבת שאפשר להבין את המטאפורה. קשה מאד להפריד למילים, לאחד אותן למשפטים ולפסקאות, ועדיין, נדמה לי שיש אולי צד שקצת מצליח? מה קורה עם האשפוז? החזקה צפופה? כל-כך מבינה אותך, וכל כך עצוב. איכשהו אני מרגישה שחייבים לפרוץ את המעגל, אבל מי שבנה את החומה נוגדת החדירה (מילה קשה מאד) צריך להתיר. הרגיעה אינה מיידת. אני זוכרת שאני הרגשתי משהו מתחבר רק אחרי שנים ורק לשביב שנייה, וזה היה כמו אור. כן, זה קיים בפנים. ואז הרגשתי שהיה שווה להשקיע כל כך הרבה רגשית וחומרית עבור הרגע הקטן ההוא. ולאט, מאד לאט התארכו משכי החיבור, והתדירות שלהם נעשתה גבוהה יותר. חיבוק לך, מתוקתי, סוריקטה

הי בנות יקרות, ממשיכה את העץ שפתחתי למטה. רוב תודות - קראתי, מאד מעניין לראות כיצד כל אחת בנפרד רואה את הדברים. זוויות שונות, לעתים מוכרות יותר, כמעט תמיד מאירות עיניים, פותחות מקום למחשבות המשך. שירה אהובה, בעיניי, הרעבה, או הקטנת עצמך, חיצונית וגם פנימית יש בה משהו שצועק 'תראו אותי' ומאידך אולי גם את ההיפך. שני קצוות. צד שמתכווץ, אך הוא מתכווץ, כי יש קול נוסף פנימי מאד מאד גרנדיוזי. לכאורה מאד אומניפוטנטי. אולי קיים גם קול שמחפש להעניש, או להראות לכולם - תראו מה עשו לי. תראו. איך אתם רואים ולא מצילים? איזה אפסים אתם. אביב יקרה, סוג של עץ מפוצל, אולי יצא. צודקת. האמת שהרגשתי מבוכה, בושה, אולי גם סלידה מהעץ המתמסר, הנזקק. קול מוכר. עץ הניזקקות אינו טכני או שכלתני בעיניי, אלא מאד רגשי. אני חושבת שאני כן נותנת מקום לרגשות ראשוניים, אבל בעיקר בתוך הטיפול הבטוח. אולי פחות, עדיין, בחוץ. הרבה מהדברים שאני כותבת באים גם בהמשך לרגשות שעולות בי לאחר קריאת דברייך והבנות האחרות. לו הייתה זו קבוצה אמיתית? וואי, אני מניחה שעדיין, כמו בחיים, הייתי מדברת בתוך הטיפול, מעבדת, ורק את התוצר מביאה לקבוצה. כמו כאן. קולות של התנגדות תוקפנית עד מאד לא תמיד קל לשמוע. (זה, אם את שואלת מדוע בחרתי, אולי, להתערב פחות בשיח ההוא). גם לי חסרים דיונים רבי משתתפים, ומכירה, בדומה למה שתיארת, את התחושה שחסרים קולות נוספים זולתי. מצד שני, לא יותר מידי. מטביע. כמה מהר אנחנו עוברות ברגש מצד לצד? מה המקום הנוח? שוב, מינונים. לא פעם אני בוחרת להמשיך לחשוב ולא להגיב, ולזכור, כמו שכתבתי בעץ אחר אתמול, אני חושבת, שאני לא אשמה בסבל העולם. (ותמיד יהיה שם קול כזה, אני מניחה. קול שאומר שבגללי אמא חולה וכאלה). פרסונה יקרה, יופי יופי שכתבת. אני שמחה. חשבתי בהמשך לדברייך על סוג של פיצול - חשיפה של דברים יפים וטובים בך, הסתרה של הפגמים, או ההיפך. והם קיימים. גם וגם. ומה מראים ולמי ומה האיזון והמינונים. ומה הציפיות לאור ההתערטלות. אני נוטה פעמים רבות להסתיר דווקא את הדברים הטובים. ולעתים אני הופכת טוב לרע. מקווה שנוכל להראות את השלם ופחות לפחוד מכך. אוהבת אתכם, סוריקטה

סוריקטה יקרה, יש הרבה מחאה בהרעבה, זה נכון. בתחילתו של המשבר הנוכחי לפני מספר שנים הסביבה הצליחה לראות ולדאוג רק בשל הירידה הדרסטית במשקל. באופן פרדוקסלי עם תחושת הרעב מתפתחת גם תחושת כח. הרגשתי כאילו דווקא האוכל מחליש אותי וההמנעות ממנו נותנת לי כח לשרוד.

הי שירה יקרה, זה מרגיש לי כמו הכי לא לרצות זולת וחוץ ולהזדקק ולהיות תלויה. הכחשה ממש. זו הגרנדיוזיות שעליה דיברתי. כאילו את יצרת את עצמך (ולא שני הורים, מילה מילה, הא?) ומתקיימת מתוכך. זה לא נכון, לי לא פשוט לתפוס את זה. מאד לא. וכאן, גם כאן, טמונה הטרגדיה של חיי. איכשהו מדבר אלייך? שלך, סוריקטה

את יודעת סוריקיטה מה שמעניין ...זה שכל מי שענה לך על עץ של הניראות זה בדיוק מי שחי כמונו עם דיסוציאציות ברמות שונות ....חומר למחשבה . ועל הרגשות הראשוניים אכן זאת מטרתי להגיע למקום שזה מגיע לטיפול ואז לכאן או שכן או שלא .. כרגע הוירטואליות מאפשרצ לי (ולא רק לי ) לתת מקום לדחפים רצונות רגשות שביום יום נידחקים .

הי אביב, זה בסדר. לגמרי. אני קצת מרגישה שאת קצת מתגוננת אולי? כאילו משהו בך אינו שלם עם דרכך והשימוש בפורום? אני כותבת כאן בבוקר. אחרי שכבר טיפלתי בגינה וביצורים וקצת בבית. כותבת כאן אחרי התעוררות, חלומות (הידד לקלונקס) ולפני שנחשפתי לעולם או פתחתי את הפה, ועדיין בתוך מחשבותיי שלי. ואז, גם כשהכי לא בא, יוצאת, עובדת בין 10 ל - 12 שעות. כשאני בחוץ (תרתי) הרבה פעמים אני שואלת את עצמי מה עשיתי כאן, בפורום. זה כמו שאני מגיעה לטיפול ושואלת את עצמי מה אני עושה שם בכלל. כי בכל זאת משהו צריך כיול, ניקוי עדשות. מעניין הקטע שאת מזכירה לגבי הדיסציאטיביות והמשתתפות. בינתיים, סוריקטה

היי אני בחור בן 25. סטודנט. לא יודע אם לקרוא לזה חרדות, אבל לפני כל אירוע או אפילו סתם שיחה עם מנהלת בעבודה שרוצה לדבר איתי, ואפילו בטלפון אני נכנס ללחץ דפיקות לב והרגשה לא טובה בגוף. גם לאחר מכן מרגיש כאילו משהו רודף אותי ואני לא רגוע ושלו. עד שאני מגיע למצב שאומר לעצמי רגע.. מה הבעיה בסה"כ חושב על התמונה הכללית של החיים שלי ומבין שהכל בסדר, צריך להרגע. אבל ככה זה תמיד. לפני ראיונות עבודה, בזמן ראיונות עבודה. פגישות חשובות, ואפילו בכיתה שאני צריך לדבר כולי נכנס לסטרס דפיקות לב אומר משהו ורק מחכה לרגע שיסתיים המשפט שאני צריך לומר ויעברו הלאה, ואם המרצה מחזירה לי תשובה אני בכלל לא קשוב אליה מרוב הלחץ וסתם אומר לה שהבנתי. אני לא האני הרגיל שלי. וגם בדייטים עם בחורות, לפחות בהתחלה כן... אחר כך זה מי שאני. ברור שזה לא תמיד ככה.. ולפעמים רמות הלחץ שונות ז זה תלוי בסיטואציה... לא יודע אם זה קשור לבעיית ביטחון. אבל זה מפריע לי. בא לי להיות אדם רגיל . שנכנס בחיוך לראיון עבודה נכנס בחיוך למנהל כאילו הכל בסדר (אולי אני גם עושה את זה אבל זה לא מה שאני מרגיש באמת בפנים). מה עושים.? זה מקרה שצריך טיפול פסיכולוגי?

מרגישה קצת נודניקית עם השירים שלי ...אבל אותי זה כל כך ריגש שממש רוצה לשתף אותכם איתו ...ולהגיד לכולם תודה על היותכם ... https://www.youtube.com/watch?v=Kf_CVU4Sqrw

אודי המון המון הרהורים כבר הרבה זמן על כאן (הוירטואלי ) על עצמי בתוך הקבוצה הזו ועל החוץ כמה נוגע - מקביל ... התשובה שלי לסוריקיטה על נראות גרמה לי לתהיות ..האם בכל מקרה זה נכון לעזור לשני , האם כל הושטת יד באמת ראויה לעזרה , לא מדברת במקרים של בקשה לעזרה בהתאבדות או רצח גנבה וכאלה ..גם לא במקרים שמישהו אומר שהוא צריך כסף לאוטובוס או אוכל וברור שזה ילך לסמים וכאלה שם מצאתי את הפתרון ואני יציע לקנות אוכל או משהו כזה במקום.. מתכוונת למצבים פשוטים של החיים כמו מישהו שלא נימצא באף הרצאה ויבקש את החומר מה שמציב אותי במקום של פרייר את המרצה במקום שלא נספר ואז העזרה "כאילו " פוגעת בי או באחר (במרצה) האם זה מקום שלי לשפוט ? לבקר ? ...האם אנחנו יודעים באמת למה אותו אחד לא היה ...האם זה משנה בכלל.. איך יודעים להפריד בן עזרה ממקום של ריצוי , המושיע במשולש הקרבן , או עזרה נכונה ..מהי עזרה נכונה בכלל ...( וואו יצאו לי המון שאלות משאירה את זה ככה אולי מישהו נוסף ירצה להגיב ) ושאלה שבאמת מכוונת רק אלייך ..אני עדין מאוד מאוד רוצה לפתוח את עניין השיח ההוא , לצערי משהו עבר מאז על הפורום ואין ספק שלא חזרנו (חלקינו לא חזרו בכלל) להיות קבוצה כמו שהייתה לפני.. בהרגשה שלי השיח עדין מוקדם ברמה של קבוצה (מבחינתי האישית מכוון ויש אנשים מאחורי המקלדת , וירטואלי לא ממש שונה מהאמיתי מעבר לזה שבווירטואלי אנחנו מרשים לעצמיינו להוציא דחפים רגשות שבמציאות היו נדחקים , ככה שהווירטואלי הוא יותר אמיתי ..) האם אתה חושב ששיח בני לבינך רק מהמקום האישי שלי ,של חלקי - ההתנהגות , הרגשות , והמקום שאני לקחתי כחלק מהקבוצה (כל אחד מאיתנו לקח תפקיד גם מי שלא הגיב ושתק) יפגע בקבוצה. ובאותה הזדמנות חופש נעים ...וקצת קשור וקצת לא פשוט נפלא ..בכלל פלייליסט מומלץ https://www.youtube.com/watch?v=JJaaaXYcsLE&list=PLCEfKngSFKqXGKqrQdCyK70uLLAcqy-ra&index=15

אביב, יופי של מחשבות, הי, כיף לדבר, בעיניי משחקת כאן גם ההרגשה של אשמה בסבל של מישהו אחר, וההחלטה אולי צריכה לכלול גם את הרגש הזה, או החרדות הקשורות לכך. כשמישהו בודה סיפור על אין-לי-כסף-לרכבת או אמא-שלי-אשפזה-בבית-חולים-עם אירוע-מוחי את יודעת מה אני עונה? אני מתבוננת בעיניים של הבנאדם, השקרן / או שקרנית ואומרת להם שאני לא בטוחה שמה שהם אומרים לי זו אמת. והם בורחים. אפשר גם לשאול לשמו של המבקש, ולפנות אליו כך. זה מאד שם גבול. 'מאיר (שם של אחד השנוררים שכבר פס מן העולם), אם תמשיך להטריד אקרא למשטרה'. והבנאדם מתקפל. אם זה מישהו שבסביבה כאן ברחובותינו - אני מתריעה בהודעות לשכנים שאני מכירה על המטרד. אפשר גם להזמין משטרה. וזה קורה במיוחד אם אני קונקרטית (גם) עם תינוק. בחלק אחר של המקרים אני מתבוננת סביבי ורואה ים של אנשים. שהפעם מישהו אחר זולתי יקבל עליו את התפקיד והאחריות. ולא פשוט לפעמים לקבל את האין-כל-יכולות. אביב, אם תרצי - תוכלי לספר מהו השינוי שאת חשה שהתחולל כאן, מה השינוי שאת מרגישה בקבוצה? את מדברת על השיח בדבר הפתיינות של הנפגעות? האם תוכלי לפרט, כדי שאהיה יותר בעניינים ואבין גם אני? נדבר, מקווה, שלך, סוריקטה

והפורום תביטי סביב ...משהו אחר כאן ,פחות יחד פחות קבוצה פחות אנשים ..(.לא רק השיח אשם גם הלחץ של אודי וזה שהוא מעלה הודעות מאוחר) האמת שהתכוונתי לא להגיב כי מרגישה כאן די אני ואת את ואני ...אז יש בי משהו שרוצה ללכת גם ...אבל אני כאן מנסה להבין את עצמי את המקום שלי ושל האחרים .. ואולי אולי זה בגלל שאישית באמת מרגישה את המקום אמיתי וגם אותכם וכנראה שבזה הכי צדקה סנדי זה רגעי זה ארעי ולא אמיתי ואפשר כך על פי אותה דעה לנהוג מבלי לחשוב על השני בכלל...

כי מה שהרבה פעמים ברור לי לא ממש ברור בכתיבה (שוכחת שחלקיות שיח היא אצלי בראש ) אז ברור לי שגם לסנדי יש המון המון רגישות אבל הגישה הרציונאלית שזה וירטואלי ולא באמת הכרות אישית מאפשרת כתיבה אחרת שנקראת מאוד לא רגישה .

גלי גלי לי ....יקרה זה בסדר שאת מטשטשת ושומרת עלייך...את יודעת משהו שאני מנסה ללמוד להיות במקום שלא מסתיר אבל לא מגלה כמו ילד הכל בעירום. לאט לאט לומדת שזה אפשרי, מתאמנת על זה כאן ולוקחת למציאות . רוצה לשתף אותך במשהו למקרה תשובתך , מרגיש לי שבכל זאת עם כל הקושי משהו מפוייס בך יותר . מבין שיש קושי ויודע שזה זמני והיא תחזור . מרגיש לי שאת כבר מצליחה למרות האכזבה מהתגובה שלה לכרטיס לדעת שהיא שם עבורך. זה לא מבטל מהקושי מהכאב הפיזי הנפשי מתחושת הלבד , מהבור מהחור השחור ...מזכירה לך שאנחנו כאן אתך גם עם וירטואלי ..אנחנו בכל זאת אנשים אמיתיים מעבר למקלדת . חיבוק עדין שלא יכאב ...