פורום פסיכולוגיה קלינית

אנחנו נשואים 36 בעלי עזב תבית חודשים יש חוסר תיקשורת בעיות כלכליות מדירה שעכשו עברנו יש לי הרגשה שזה בגידה הוא בורח ממפגשים איתי מתחמק ודוחה אןתם

סוריקטה הדיבה לי להודעה וראיתי במייל אבל לא עלה... פשוט הודעות מאוחרות יותר כן.. ותודה אודי, תודה על המקום הזה, כרגע לא מצליחה לראות את עצמי בלעדיו וכמובן שלך יש חלק גדול מאוד בזה.

אני מרגישה שאט אט כולן חוזרות.. ומרשה לעצמי גם... בעדינות... רוצה לאחל לכם שבת שלום. Aya

הי איה, יופי שגם את כאן :-) שבוע טוב, סוריקטה

מבינה אותך ושמחה שניכנסת ..השורה הזו שזה רק צעד ראשון גם אותי הבהילה מאוד וכי קצת קשה ולא ממש בטוח אבל את יודעת אני סומכת על אודי שהוא עושה צעדים עבוריינו ולטובתיינו . תודה יקרה שכתבת באמת דאגתי לך ...

אביב,מיכל וסוריקטה, קראתי את ההזמנה שלכן אותי לחזור.. לא הייתי מסוגלת.. קראתי את כל ההודעות שנכתבו אך האצבעות לא היו מסוגלות להקיש ולו אות אחת.. היה בי מעין שיתוק מחרדה/פחד.. היה בי גם המון המון זעם על אודי.. לא הצלחתי להבין למה בחר באקט כל כך קשה.. שאלתי את עצמי אם נאמר יהיה לי בלגן עם אמא צביה היא תאמר ,טוב, בואי לא נפגש שבוע בשלב ראשון ו.. ???? כאילו מה ???? מה זה ??? כן, אני יודעת שזה קשה הרבה יותר היות ומדובר על קבוצה ולא קשר מטפל/מטופל. ובעיקר קשה יותר היות והקשר הוא באמצעות מדיה וירטואלית.. יודעת את זה.. ובכל אופן.. זה היה לי קשה בטירוףףף.. אולי אפשר להגדיר/להגביל את השיח.. אך לסגור ? ואוו..הרגשתי שממש אין לי רצפה.. אולי בגלל שיש בי כזה אמון .. ?? לא יודעת.. בכל אופן רוצה לומר לכן אביב,מיכל,סוריקטה וחנה תודה !! זה מחמם את הלב.. במבי.

... המממ... הי, .. משונה לכתוב פה.. משונה.. לא בטוח.. מפחיד. מרגיש לא בטוח פה. אודי... וואוו... חשבתי בתחילה שלא אצליח אפילו לבטא את שמך... משונה... ... איך ??????????????????????????????????????????????????? איך יכולת ????????????????????????????????????????? למה ?????????????????????????? איך ??????????????????????? לסגור מהרגע להרגע את הפורום בלי יכולת להתכונן .. כך, כשאתה מרגיש שיש רצפה, פתאום כך, מהרגע להרגע הפורום נסגר לשבוע אם אמירה שזה בשלב ראשון...... וואוו.. אודי אין לך מושג מה זה עשה לי.. לא הרגשתי מוכנה נפשית לזה.. סוריקטה, אני לא הרגשתי שהתרחש פה תהליך לגבי סגירת הפורום . לא !!!! גם לא חשבתי שאם מתרחשת סערה, נכון לנהוג כך. אני הרגשתי כמו שגולם תיארה, הרגשתי שזה עונש קבוצתי. וכן, הרגשתי כמו שגולם תיארה ואמרה (אם אני זוכרת נכון ) שמרגיש לא בטוח אם הפורום יכול להסגר כך מהרגע להרגע ללא הכנה,ללא תהליך מסודר... וואוו אודי, איך יכולת לעשות את זה ? הרגשתי שאני נענשת על לא עוול בכפי. הרגשתי מבולבלת ..עדיין מרגישה כך.. הרגשתי שאתה מוציא ממך חלק קשה ונוקשה במקום בו צריך שיהיה רוך... אוףף אודי... זוכרת גם שאתה עושה הכל בהתנדבות ולמעשה מלווה אותי ברוך, ברגישות, מדייק אותי באופן מדהים כבר שש וחצי שנים... זוכרת לך את כל זה אודי.. ואולי דווקה בגלל זה לא יכולתי להאמין כשקראתי את ההודעה ההיא שכתבת... זה ממש הרגיש לי שחותך את המוח מהצרימה של האקט הזה... ווואוו אודי.. זהו :((( אין לי יותר מה לומר... :(( משונה.. ודווקה עכשיו פתאום מרגיש לי צורך לכתוב שלך -במבי .. :(((((

זו הייתה תגובתי הרגע שראיתי את הודעתך. חיכיתי לך וחשבתי עלייך בתקופה הזו. גם לי הרגיש לא בטוח כאן ואחר (שונה). לקח לי זמן לחזור ועדיין מרגישה שיש "משהו באוויר". הרבה רגשות, אבל שמחה בשבילך שמצאת את הדרך שלך לשוב לכאן. היית חסרה בנוף. מה שלומך?

במבי, ראשית - אני אוהבת אותך. חושבת שאת אמיצה. הייתה לי הרגשה שתבחרי לכתוב היום, לפני שנסגר השבוע, כלומר, קיוויתי, וזה אכן קרה. אני שמחה שכה בחרת לעשות, אם זה בסדר לומר. את יודעת, נראה לי, שדרך הראייה שלי אולי מעט שונה, היות שאני רואה את ההודעות לא בעת שהן עולות לאוויר, אלא כמעט תמיד רק למחרת בבוקר, אחרי שנת לילה. מנסיון, על פי רוב, צפייה בהודעות בזמן אמת ולחץ, נעשית מתוך מצב חרדתי מאד, ריגוש יתר, ואז יש סיכוי סביר שהייתי חווה את ההודעה בהלם ובפרשנויות שנובעות מתוך עולם של חרדות. נראה לי שההתבוננות על הפורום ממעוף הלוויין, או כמו שאודי השתמש במילה פרספקטיבה, יש בה כדי לסייע לי. יש לנו במשותף, יקירתי, ואני מבינה, כך נראה לי, לעתים דרכי ראייה שונות, ושל משתתפות מגוונות כאן. מקווה שנדבר, שלך, סוריקטה

במבי, תודה שהצלחת להבין את רגשותיי.

תודה שכתבת, אלו הן גם רגשותי.. Aya

אחרי פגישה איתה, לא פשוטה. התחיל בקבוצה שהיה ממש קשה, לא הייתי מסוגלת להיות שם. פיזית נכחתי, אבל זהו. לא דיברתי, התעסקתי בפלאפון, בעיקר ברחתי. דיברנו על זה. לצערי יש יותר מדי דברים שמקשים עליי שם ונראה שבכל פגישה יכול לצוץ משהו חדש שמקשה עליי. אמרה שזו החלטה שלי והיא לא רוצה שהיא זו שתחליט עבורי, למרות שהייתה רוצה להגיד לי להמשיך ולא לוותר. אני מרגישה מחוברת אליה אני חושבת וזה טוב לי. אני עוד לא לגמרי במקום כנראה שמוכן ל"עבודה". הייתי רוצה. מרגישה קצת מבולבלת פתאום. אודי, הייתי רוצה ממך מילים שיעזרו לי. זה בסדר לבקש? מילים כמו- שיש רגעים קשים ושזו דרך. ואולי בעיקר שעוד לא מאוחר ותמיד אפשר לנסות ולשנות. ומי יודע אולי גם להצליח? מה אתה חושב?

אני לא אודי אבל את יודעת שאפשר לשנות ולא מאוחר... תיראי פעם היית כותבת כאן וכמעט לא מגיבה כמו בקבוצה האמיתית קצת בתוך עצמך. והיום את כותבת מגיבה לנו תומכת עוזרת ...מאמינה שגם בקבוצה הלא וירטואלית תצליחי וחנה תזכרי שלוותר ולפרוש אפשר תמיד ...אז תני לזה עוד קצת זמן

אני מנסה או לפחות רוצה להצליח לנסות... זה השלב הראשון.

הי אודי, המטפלת שלי מפסיקה לטפל באזור מגורים שלי. יהיו לנו עוד מפגשים לפרידה, היא גם תעזור לי למצוא מישהי אחרת ואמרה שאוכל להתקשר ולעדכן אותה...אני מאוד מאוד מאוד עצובה, אבל לא כועסת עליה ומבינה.

ועצוב לי בשבילך יחד עם זה שמחה שהיא שם בשבילך ומוכנה שתהיו עוד קצת בקשר. פרידה זה לא פשוט. (סליחה, פתאום נזכרת בשלי עכשיו ורוצה לבכות)

עצוב ולא פשוט מבינה אותך וסומכת עלייך שתמשיכי בתהליך ...

יש שיר של גבריאל פרייל שנקרא אולי מוות. אפס ריח אורנים וכמיהות הצבעים גוססים ברחובות בתמונות העיר מתנכרת אהבה נמחית עימות חסר משמעות בין אור לצל אף אחד לא מתקשר אלי מתמעטים חוטי התקשורת אולי כך מתחיל המוות לספר משהו על קיומו... סליחה אם טעיתי במילים. אני כותבת מהזיכרון ולא היו לי כוחות לשלוף את הספר בשביל לדייק למקור. כמה עצב אפשר לבלוע? (חייבת להזכיר שבמקור הציטוט הוא כמה רוע אפשר לבלוע ומתייחס לפיטום אווזים שבו דוחסים לקיבה של האווזים דייסה במשקל שליש ממשקל גופם מדי יום! כמה רוע יש בעולם הזה...) וחזרה לעיסוק הטפל בעצמי.. המטפלת לא מבינה אותי. כתבתי על זה בתגובה לאביב. וזה שובר אותי. מישהי אחרת יקרה ומשמעותית בחיי כועסת עלי. בהתחלה היא לקחה ממני פסק זמן שזה היה מעליב ומשפיל, אחרי זה היא חזרה במטח של האשמות, וכשניסיתי לשים רגע בצד את העלבון שלי והכעס שלי, ולנסות לשמוע מה היא אומרת ולהגיב, היא שוב חזרה להתעלם. ומי שמכיר אותי יודע שאם רוצים לפגוע בי אבל ממש חזק, ולשבור את רוחי, כל מה שצריך זה להתעלם ממני. אני יוצאת ממקום העבודה וישר מתחילות לזלוג הדמעות, ואנשים שהם סוג של לקוחות רואים אותי ככה. המטפלת אומרת שאני פוגעת בחלקה הטובה היחידה שהצלחתי ליצור- מקום העבודה. בתוך הסיוט הזה למטפלת אפילו אין שעה פנויה להוסיף לי כדי להקל. אני לא מבינה את זה? היא עובדת בקליניקה במשרה מלאה? בטוח שלא.. אז איך היא לא יכולה מתישהו בערב לקפוץ לעוד שעה כדי לפגוש אותי? אני כבר לא יודעת, מה בריא ומה חולה, אני הולכת הרבה לרופאים ואני לא יודעת אם אני מנסה לרפא את עצמי או אם אני יוצרת מחלות ומתאהבת בהן בסגנון מינכהאוזני. כ"כ בא לי לחזור לקומפרטבלי נאמ. לטשטש הכל, באלכוהול, בכדורי שינה. בפייסבוק בזמן האחרון הכל נחווה לי כטריגר ואני מבלה את זמני שם בלעשות הייד לעוד ועוד אזורים, עד שאוכל לעצום לגמרי את העיניים. אתם יודעים, יש לי גילוי די אינטימי לגלות לכם, המטפלת שאני אצלה עכשיו, אנחנו יחד רק כמה חודשים, וכשהתקשרתי אליה במקור היא לא יכלה לקבל אותי והפנתה לעמיתה. אני נפגשתי עם העמיתה שנתנה פרוגנוזה קשה.. כזאת שמדברת על אישפוז וכזאת שרואה אותי מאד מאד חולה ולא מאמינה שיכול להשתפר, והיא גם לא הסכימה לקבל אותי. ואז חזרתי למקורית, שבסוף הסכימה לקבל אותי ושגישתה היא ממש 180 מעלות משל ההיא. עכשיו היא חושבת שאני יכולה להשיג הכל ולהיות בריאה לגמרי. ואני שואלת את עצמי אצל מי מהמטפלות עדיף היה לי להיות? על פניו אפשר היה לומר שברור שאצל האופטימית שמחזיקה את התקווה. אבל מה אם זאת תקוות שווא, מה אם היא שולחת אותי למרוץ אחרי הזנב של עצמי, לשנים נוספות של מאמצים וניסיונות להתקדם, שבסופם יתברר שאני באותה הנקודה? שהפרוגנוזה של השנייה היתה מדויקת ושהחולי גדול מדי... אני פשוט מותשת מהחיים האלה...

אין חולי גדול מידי תמיד אבל תמיד אפשר לשפר ...כמובן שבהתאם למציאות הקיימת אבל כל חצי פסיעה קדימה זאת התקדמות...תסמכי על מי שמחזיק תקווה שם בטוח אפשר להתקדם ...חיבוק

שאלות גדולות.. כבר לא יודעת כלום... חיבוק גדול!

הי גלי גלי, חיפשתי את השירים ברשת, ומצאתי חלק ממילותיהם, וגם שירים נוספים ומידע על המשורר. חוויית בדידות... גלי, את יודעת, עשיתי לי סופשבוע של טופו ואגוזים מתוך מחשבה עלייך. בטיפול יש הימור, אפשר לעזור לו, כנראה. ההרס מגביר מקום, אוי... נקווה שיתכווץ? שלך, סוריקטה

אודי וכולן , אני כאן ולא כאן לומדת להוריד צורך בנוכחות בנראות , להיות פחות אובססיבית לשמור על עצמי. אודי שאלתי את עצמי המון שאלות חלקן ידעתי את התשובה עוד ברגע שכתבתי כמו המקום שממנו כתבתי . חייבת להגיד שהייתי בכל מצבי משולש הדרמה של הקרבן. מקווה ללמוד לעצור רגע לפני שאני נכנסת מאחת הפינות כי מניסיון זה תמיד נעצר אצלי בפינה האחרונה התוקפנית . עלו בי עוד שאלות מורכבות על אשמה ולקיחת אחריות , אשמה בכלל , כעס ותוקפנות , פגיעה ותסכול ... אודי אחת השאלות ששאלתי את עצמי זה מה הפורום משרת אצלי ? למה אני נאחזת להישאר במקום שגורם לי לרגרסיה כזו ..ונכון שהייתי ברגרסיה ונכון שהיו רגעים שאפילו לטראומטיזציה עד כדי שהמטפלת ממש לא הצליחה להבין למה אני עושה את זה לעצמי. ואודי האמת שלמדתי על עצמי המון (כמו תמיד במצבי רגרסיה ) והחשוב ביותר אודי זה שאני כאן בגלל הרצפה , ההכלה החום והיחס שתמיד נתת לי במיוחד ברגעים הכי קשים ..ועל כך תודה אני לעולם לא ישכח את היד האיתנה והמושטת שלך ... אז אודי אמנם לא על תקן של מטופלת שלך וכן וירטואלי ובכל זאת תדע לך שהנגיעה שאתה נוגע כאן באנשים היא כל כך משמעותית . אתה בהחלט חלק משמעותי במסע שלי . ממשיכה לבנות תהליך נכון אמיתי אמיץ וכנה בטיפול תוך סגירה התהליך הטיפולי הקודם בצורה כזו שיוכל להמשיך ולהתקיים בי מבלי שיעורר רגשות חזקים כל כך . שוב סמסטר חדש וקורסים מאתגרים אבל אני חזקה וקשובה לעצמי יותר . מודעת לזה שדוחקת ולא נותנת מקום לכל הסערה שהוצפה בי , המון קונפליקטים בן החלקים המון שליטה שלי לא לאפשר להם לצאת כרגע והמון המון כאבי ראש וחוסר שינה --לא פשוט מאתגר מתגעגעת מאוד אל כולם ..קראתי את כולכן וראיתי גם את מי שלא כאן . שבוחרת לתת לנפש מרחב מכאן להתכנס בתוך עצמה . ומי שבוחרת לעשות זאת מתוך קושי לבחור את המילים לתת לעצמה מקום ונוכחות . שולחת יד מטיבה למי שרוצה להאחז ולתת לעצמה מקום אפילו לרגע קט ... מיקה את יודעת אני רואה אותך שואלת את עצמך את אותה שאלה שוב ושוב בהבטים שונים ובצורות שונות "מי אני מאיפה באתי ולאן אני הולכת " אגלה לך בסוד גם אני ...כולנו כאן ולא רק כאן בוחנים את הזהות שלנו את המקום שה"חיים" לקחו אותנו אליו ואת המקום שאנחנו רוצים להיות בו ..לעיתים מיקה זה קו דק ומטעה ..אני יודעת שהרבה פעמים אני בודקת האם באמת אני רוצה או שזה בה ממקום של הרס לחבל במה שטוב לי ...וכמו אודי חושבת שבתוך הטיפול השאלות האלה מקבלות את התשובות הנכונות ביותר ..אל תרגישי זיוף קבלי שזה המקום העכשוי שלך ..מחר יכול להיות מקום אחר . שירה יקרה קראתי אותך , מקווה שקצת עוכל שהצעקה השקטה בכל זאת קיבלה קול וצבע ..כל כך מבינה אותך את הקושי . מבינה את הצורך והקושי של בן הזוג לקבל שלא הכל בסדר שיש קשיים , לקבל את הפיצולים את המקום ה"חדש" שאת נימצאת בו .. מרגישה שחיה בשני עולמות זה הפנימי ,הפורום הטיפול וזה החיצוני שבו יש את העבודה בעל משפחה ..ליבי איתך חיבוק עוטף הילה אהובה קראתי אותך הכל כל מילה הצטמררתי איתך חיבקתי עטפתי שלחתי כוחות ואנרגיה לסיוטים תמשיכי להוציא אותם עד שיראו אור יום ולא יכאבו כל כך ..והמשכתי לקרוא אותך על הספר שלך מדהים הכי מאמינה בך שאת יכולה ושתצליחי וכן מאוד מבינה את הריסת הקיים ובניית חדש ובכל זאת שמתי לב אצלי שזאת לא הריסה מוחלטת או בנייה מחודשת זה יחד ..בכל צעד של הריסה צומח או יותר נכון מונבט זרע חדש ..כל כך שמחה לראות אותך צומחת ככה . גלי יקרה ולוחמנית בוודאי ששמתי לב שלא היית בתוך השיח שנעלמת ובכל זאת יודעת שתגיעי ברגעים שנכונים לך . האמנתי שאם את לא נמצאת בשיח אז זה מה שנכון לך עכשיו ..מה שלומך עכשיו ? מקווה שהוטב קצת . שוב עשית גיחונת כזו שמעיזה להכניס את אצבעות למים הקרים ונעלמת ...ממש ממש מקווה שהשתפר נטע יקרה ...איך אני שמחה לקרוא אותך אסופה יותר רגועה יותר שלמה משהו ..נותנת לעצמך להיות מטופלת עטופה מוגנת מוכלת מבלי להאבק ..מגיע לך טוב שמחה שאת מאפשרת לטוב דרך אלייך ... רוני מיוחדת ויקרה אוהבת שאת מאפשרת לך מקום וזה לא סתם זה מנוח לנפש מרגוע לכאב מגיע לך ... מיכל אמנם הגבתי לך שם למטה על השיר המיוחד הכואב והנוגע שמחה שאת מאפשרת לעצמך לגעת בפצע לחבק ולטפל בך ...חיבוק סוריקיטה אהובה כל כך תודה על היותך את כמו פנס מאירה את הדרך..אכן שלם רגוע בריא ומבינה את הזהירות המהוססת את הפחד מהמקום הזה הבריא שמה התנפץ ...סוריקיטה תזכרי שגם אדם בריא לפעמים נחלש ומתפרק ונאסף שוב לידי אדם שלם והפרוק נעשה תוך הבנה ומודעות ..מאמינה שהשלם שהשגת בעבודה קשה ומשותפת עם רופא הנפש שלך יישאר כך לתמיד ואפילו ישתבח עוד .... חנה האמיצה הנה נכנסת גם שקשה ואולי אפילו למרות שקשה ..נכנסת ושיתפת בקושי שלך שוב באומץ רב ...את משנה יקרה כל הזמן מכאן מהצד החיים שלך לא נראים תקועים . רואה אותך צומחת על אף ולמרות הקשיים חותרת עוד ועוד לתזוזה . יקרה את זורעת את זרעי השינוי, הצמיחה לא נעשית ביום אחד לאט לאט זה יהיה ואת תיראי את הדרך המופלאה שאת עושה . פרסונה לא בטוחה שראיתי אותך כאן לפני מקווה שהצלחת להאסף ...בכל מקרה ברוכה הבאה מקווה שלא שכחתי אף אחת ואם כן אז סליחה ,קצת קשה היה לקרוא את כל ההודעות ...רוצה לאחל לכולם סופ"ש נעים שלם עד כמה שאפשר , רגוע ומועיל . אוהבת מחבקת עם אנרגיות הכי טובות שאפשר אביב

תודה על ההתייחסות אלי. אצלי הכאב עדיין עז ורב.. מרגיש שהכל משובש, ומרגיש, אגב רצפה, שאני כבר לא יודעת מי מחזיק את השיגעון ומי מחזיק את השפיות, איפה הרצפה ואיפה התקרה. המטפלת ואני מאד חלוקות בנושא מסויים, ואני מצד אחד יודעת שאם הלכתי אליה אני צריכה לסמוך על זה שהיא מחזיקה את השפיות ומשהו בתפיסה שלי מעוות, ולנסות להקשיב למה שהיא מנסה להראות לי... ומצד שאני אני לא מצליחה, אני מרגישה שהיא טועה ובגדול וזה קשה נורא... מלא מחשבות אובדניות, מלא יאוש, אין לי כוח יותר...

שמחה לראותך כאן(: תודה מקסימה. שימחת אותי. חיבוק חם ובהצלחה בסמסטר

הי אביב, את עושה עבודה כל כך טובה. מרשים. כן, ידוע יודעת, כך למדתי, שכולנו, כל בני האדם מתפרקים ומתחברים כל הזמן. המצב הפחות בריא הוא מצב בו הפירוק עמוק יותר, הופך להיות חוויה נכבדת מעל פני השטח, נמשך יותר זמן, ויש פחות חיבורים. שיהיה סופ"ש נעים, שלך, סוריקטה

חיבוק ..לא יודעת למה מרגישה אותך שיהיה סופ"ש קל וטוב ....

אודי, אני בתקופה מאוד רגועה בחיים. גם בטיפול רגוע. סוף סוף הסערות נרגעו. אני מרגישה שהמטפל עוטף אותי, וזה מרגיש לי נעים. מאפשר מדי פעם לעצום את העיניים "ולשחרר" קצת. אנחנו גם מאד מתלבטים לגבי הבאת ילד נוסף... עצם המחשבה על כך מרגשת אותי מאד. נטע.

איזה כיף זו תחושה נעימה עם המטפל ובטיפול, וכמובן שגם בחיים.

היי אודי, מה יכולה להיות הסיבה לזה שאני מאתגרת את עצמי? אני נמצאת בתקופה של בניה מהמסד ועד הטפחות. בהתחלה זה היה הרס של הבניין הישן הכל התפורר עד היסוד. אחרי זה שלב של יציקת יסודות חדשים, מי אני? מה אני רוצה להיות? ועוד היום אני עסוקה בבניה של הבית- לימודים, זוגיות, מצב כלכלי ועוד... יש בע משהו שרק רוצה לגדול, להתפתח ולפרוח! והכי חשוב היום הילדים באים!! איזה כייף!! הילה

דברים טובים, את בונה ויוצרת ומתקדמת. נשמע טוב, ואת יודעת ההודעה שלך גורמת לי להאמין בעצמי (אז תודה) שמחה מאוד בשבילך!

אני מאוד בעייתי באוכל, אני לא אוכל כל דבר, למש לחם, חומוס, גבינה, פירה, קוסקוס, טונה וכו'. זה מאוד מפריע לי לאיכות החיים, אני מבקש סיוע דחוף, תודה רבה

אני מבקש לדעת איפה עושים את ההיפנות, וכמה זה עולה, אני מאוד רוצה לעשות, זה יכול מאוד לעזור לי, תודה רבה על העזרה והתמיכה

לפני כשלוש שנים קיימתי יחסי מין עם ידידה, והחלטתי לבצע בדיקת איידס. התייעצתי עם שני רופאים לקראת הבדיקה. רופא אחד אמר לי לבצע בדיקת איידס כעבור חודשיים מרגע המגע החשוד, ואילו רופא אחר אמר לי לעשות את הבדיקה כשלושה חודשים לאחר המגע החשוד. בנוסף, אני זוכר את התאריך שבו קיימתי יחסי מין עם הידידה, אבל מאחר ולא רשמתי אותו, אני תמיד חי בתחושה שאולי הבדיקה שביצעתי אינה תקפה. כלומר, אני מרגיש כל הזמן אי ודאות לגבי תאריך ביצוע בדיקת האיידס ולגבי התאריך של המגע החשוד עם הידידה. אני מתחיל לחשוב שאולי יש לי חרדה ממחלת האיידס. חוץ מזה, אני מרגיש שאני כבר לא סומך על אף רופא לגבי הזמן שבו יש לבצע בדיקת איידס לאחר המגע החשוד, כי כל אחד אומר משהו אחר, ואז זה מכניס אותי שוב לאי ודאות. כיום אני חי באי ודאות אם יש לי או אין לי איידס, למרות שהבדיקה יצאה תקינה, כי אני לא סומך על מה שאמרו לי הרופאים לגבי משך הזמן שיש לחכות מרגע המגע החשוד ועד לביצוע הבדיקה. זה מתבטא אצלי בסימפטומים הבאים - כאבי חזה במשך כל היום, חוסר ריכוז , ולחצים פיזיים בראש כתוצאה מהמחשבה על אי הודאות. תחושות אלה פוגעות לי בתפקוד. השאלה כיצד אני יכול שוב לסמוך על רופאים, ולהפסיק לחשוב באופן קיצוני על התאריכי בדיקה?

לא מצליחה להתקדם, לרצות, ללמוד, לעשות, לשנות, להשתנות. תקועה במקום. גם בחיים, גם בטיפול.

שלום לך, נראה לי שלא יצא לנו עד כה להיות בקשר ישיר, אבל אוהבת לקרוא אותך. ההודעה שלך פגשה אותי במקום מוכר וחשבתי מתוך המקום שלי, שאולי יש מאחורי כל הלא מצליחה הזה איזה פחד ענק שחוסם ולא מאפשר ומנגד אותו הפחד ההרסני גם משרת אתך? מה יקרה אם תתקדמי, תרצי, תעשי, תשני? בחודשים האחרונים גיליתי שלמרכיב התנועה יש כוח מרפא ומניע תהליכים של ממש. לפעמים כשהכל תקוע כך, בנוסף לעיסוק בעולם הפנימי ובמודעות, שינוי דפוסי התנהגות וכו' אולי יעזור לנוע פיזית. זה יכול להיות באופן עצמאי וגם במסגרת טיפולית. בשבילי התוקף שנותנת דמות מטפלת חשוב וטוב. זה פותח הרבה הרבה תובנות חדשות על החיים, על המקום שמעיזים לתפוס, על היחס לגוף, על היכולת לשחרר ולהיות בתנועה אותנטית, על החיבור לעצמי, לזמן, למקום ועוד ועוד. וכל זה בלי הרבה דיבורים (שגם להם יש מקום אבל זה משהו אחר), דרך תנועה שמולידה תנועה.

תודה על מילותייך! אני בטוחה שיש בי פחד והוא כנראה גורם לי "לרצות" להישאר במקום ולפחד להעז... מקווה שאצליח לנוע (:

באתי כדי לצעוק כמו שאני יודעת הכי טוב. לצעוק בשקט. אבל כאן צעקה היא צעקה והנה אני צועקת כי הרעש גדול וכל העסוק התקשורתי בעוד פרשייה מעלה את סף הרעש והצעקה. סליחה שירה

אבל ככ קשה לי עכשיו ואני מקווה שאצליח לפני שהפורום יצא להפסקה. ממש אבל ממש לא פשוט לי בקבוצה וגם לא בטיפול. זה לא משהו חד פעמי, זה בגלים. אני לא יודעת אם הטיפול הזה מתאים לי. ובכלל קשה לי בחיים. בפגישה האחרונה שהייתי אצלה, הרגשתי מיואשת ועלתה לי המחשבה לנסות שוב טיפול תרופתי. לא שיתפתי אותה. בכלל, כבר מרגישה קושי לשתף ולדבר איתה. ממש לא קל לי.

שלום, בגיל קטן היו לי התקפי בכי ביום ובלילה. ביום אחרי שקיבלתי מתנה קטנה נרגעתי ובלילה ראיתי רוחות רפאים שמהם פחדתי ולכן בכיתי. לא רציתי לאכול שם. הייתי חולה ונתנו לי אנטיביוטיקה. עברנו לישראל וכבר הפסיקו לי התקפי בכי (לא ראיתי רוחות רפאים) והתחלתי לאכול ונבראתי אבל התחילו לי התקפי זעם. זה בא והולך אם זה בלימודים ואם זה בחיפוש עבודה. גם נסיעה מדירה של משפחה מירושלים לדירה שלי במקום אחר בארץ גורם לי בסיום הנסיעה להתקף זעם. למה זה קורה לי? תודה.

הי אודי, המטפל שלי אומר שאני בריאה. שיש הרבה אובדנים עליהם אני מתאבלת, שעכשיו עוסקים בחדש ובשינוי ההווה. אני יודעת שויתרתי על המון פנטזיות. אולי אפשר לכעוס שהאנליזה לקחה אותן, הן מעניקות מעין מעטה הגנה, אך בכאילו. לקחה, אבל נתנה אמת. אוהבת אמת. האנליזה כאילו שינתה לי את ההיסטוריה. דבר מדהים. נתתי אותו לי. אני בריאה (יחסית) אודי. אתה רואה את זה? :-) סוריקטה

סוריקטה אהובה, את בריאה באמת. ומדהימה. תודה על היותך

סנפקין ואודי, אודי וסנופקין יקרים, יפים שאתם, המון המון אחריות יש בלומר את שאמרנו. נשמור על השלם והטוב, שלכם, סוריקטה

כבר אז קראתי וראיתי אותך אך לא היה ביכולתי להגיב. מסכימה איתך בכל מילה! ובטח שאפשר לראות את בריאה, באמת! ואמרתי כבר בעבר אבל זה שוב זה עולה לי, אז אגיד שוב... שמחה מאד לראות אותך גם מנקודות אחרות בחייך. שמחה שאת משתפת, גם בכאב ובקושי. שמחה מאוד בשבילך שאת יוצרת לך חיים בריאים ונכונים. ((לב))

חנה, את מותק אמיתית. באמת. שלך, סוריקטה

ממשיכה להרוס. הכל. לא מצליחה להפסיק

אז למה את הורסת? נראה שיש משהו שמציק לך

היי, אני התחלתי לכתוב את סיפור חיי המטרה: ספר הילה

וואו. איזה כיף לך. בהצלחה.

תודה תשמרי על עצמך

היי אודי, אני מרגישה שהחיים שלי הם מזויפים.. אני לא מתלבשת כפי שאני רוצה, אני לא עוסקת במקצוע שאני אוהבת, וגם מבחינה זוגית אני לא תמיד נוכחת באמת ומביעה את רצונותיי קשה לי לחיות כך, אבל אני פוחדת מאוד לשנות. פוחדת להפסיד את כל מה שיש לי עד כה. כאילו רק בשביל - "גחמות" שלי..איך אפשר לקבל ביטחון?

שלום למנהל הפורום ולכל מי שקורא אני מניחה שאני צריכה לכתוב משהו על עצמי ולשאול שאלה, אולי להגיד משהו אמיתי לשם שינוי, אולי זה קצת טיפ טיפונת יותר פשוט במקום הזה, שלא רואים ולא באמת מכירים. אבל יכול להיות שהבעיה היא לא המקום אלא העצמי שבכלל לא נמצא מאחורי המסכה. אני בטח אצטער על השטויות שכתבתי. ובכל זאת דבר אמיתי אחד...אני מרגישה הבוקר כמו שום דבר, או קליפת השום, אוסף של אברים שלא קשורים אחד לשני ולא קשורים לכלום (עוד מעט אני יאסוף את עצמי וימשיך ללכת לשומקום). מצטערת שאני כזו מבאסת. מצד שני הכל טוב ואפילו יותר מטוב, באמת. מאחלת לכולם שבוע טוב וכו'...

קודם כל תודה על ההתייחסות, זה לא מובן מאיליו שמישהו מתייחס למישהו ללא שום תמורה. ודבר שני לא התכוונתי להיות חמקמקה כתבתי ללא מחשבה, באופן "אסוציאטיבי" ותוך כדי כתיבה חשבתי שבסה"כ אם מסתכלים מבחוץ באמת הכל בסדר, ז"א אני לא חייבת כסף לשוק האפור, לא סיעודית, לא נולדתי בימי הביניים וכיו"ב...והאמת היא שגם התחלתי לחשוש שאם אני מתבכיינת סתם יקרו דברים רעים חו"ח חשיבה קצת ילדותית וטפשית.

לא ענית לי... אתה נכלל בחברים וחברות, לא?

סתם באתי כי אין לי איפה להיות

היי אודי, עדיין מאוכזבת ממך אבל מקבלת אותך כמו שאתה, ועם כל "הפגמים", ובטוחה בכוונות הטובות שלך, וזה המון... מקבלת את זה שאתה אולי חושב אחרת ממני. מקווה שגם לך היה זמן להתבונן, ואולי לחשוב מה היה אפשר לעשות אחרת. נטע.

כן רוצה לשמוע את הצד המקצועי הרי ברגע שהתחיל העליהום, יכולתי להתכווץ, להעללם, לגמגם מילים שלא התכוונתי, וזה בוודאי היה מוציא אותי מהמקום של השעיר לעזאזל, אז מה לדעתך אומר שלא עשיתי את זה, ממש הייתי רוצה לקרא חומר על זה יותר מאשר להבין על עצמי, שכפי שאמרתי אני בדרך כלל לא שעיר לעזאזל, הייתי רוצה לחקור את התופעה, להבין אותה בכללותה

אם בא לך לקרוא על זה תקראי תורת קבוצות של ביון. חלום

שלום חברות וחברים. לא בא לי להיות פולניה קורבנית אבל קצת מבואסת מההרגשה שגם כשאני נעלמת אף אחד לא שם לב, או אפילו אם שם לב, לא ממש טורח לומר משהו בעניין. אני יודעת שהיה כאן ועדיין סוער. ובכל זאת. אני בתקופה מאד קשה. אני יודעת מה הטריגר, זה היה צפוי שתהיה תקופה קשה. ובכל זאת. אין לי כבר כוח לחיים שבהם אחת לתקופה אני נופלת ככה. איך אפשר לשאוף, למשל להורות, כשבילט אין באישיות יש תקופות קשות כ"כ. לא רחמים על הילד שצריך לחיות עם אמא כזאת? אני מרגישה שאין אף אחד שנמצא שם בשבילי. וזו בדידות נוראה. ויש לא מעט אנשים שאני מושקעת כנראה יותר מדי בעזרה להם. והעזרה הזאת מצד אחד קצת גורמת לי להרגיש קומפוטנטית, ומצד שני אני מרגישה שאני לא מצליחה רק להושיט לאנשים יד כדי לצאת מהבור, אני מרגישה שאני נופלת לשם ביחד איתם, ואז הכל מתערבב ואני לא יודעת מה שלי ומה שלהם. אגב, סנדי, אני לא יודעת אם מתאים לך להחשף מולי מחוץ לפורום, אבל יש לי הרגשה שאת יכולה לעזור לחלק מהאנשים שאני מנסה לסייע להם, אז אם מתאים לך תגידי ואני אכתוב את המייל שלי ונעבור לתקשר שם. לקבל את מה שיש לאהוב את מה שיש לחיות את ההווה Do not read beauty magazine they will only make you feel ugly! יש עוד רעיונות למשפטי ניו אייג שצריך להפנים ואף פעם אי אפשר להפנים? כלום לא מוציא אותי מהבור החשוך הזה שאני נמצאת בו עכשיו. ואני מנסה המון דברים. כאילו הסתובבתי שנים במבוך ועכשיו אני כבר יודעת בוודאות שעברתי בכל הנתיבים וכולם מגיעים למבוי סתום. ורק בא לי למצוא את כפתור ה exit מהמשחק הזה. ויש מישהו שכועס עלי על החתולים שאני מאכילה. וצועק ומקלל. ואין לי כוחות להתמודד עם זה. אני מקפידה מאד שהאזור ישאר נקי, ואני מאמינה שהצדק והחוק בצד שלי. ובכל זאת. די כבר.

ועוד איך, גלי. אקרא יותר כשאהיה ליד מחשב. אענה גם לך בהרחבה, מיקה. מקווה שאספיק. שלכן, סוריקטה

מאד חושבתי עליך בתקופה האחרונה וניסיתי לנחש מדוע את לא מביעה את דעתך, ות'אמת, לא הגעתי למסכנה חד משמעית, אבל ממש חשבתי על העניין שאת לא מגיבה ולא היה לי כל ספק שאת כאן נמצאת

הי גלי יקרה, המשך לדבריי הקודמים - כן, אני, לדוגמא, לא כתבתי שחסרונך מורגש. את צודקת. מניחה שאולי קנאת בכך שכן חיפשו מישהי אחרת. שאני הצטרפתי, אולי? פעם הייתי לוקחת עליי את התפקיד הזה. מוצאת את מי שנעלם. מנסה לא לפספס. היום נראה לי שמשהו השתנה. לעתים אני בכל זאת בוחרת בדרך הזו, לעתים לאו. איפשהו נראה לי שמוטלת כאן אחריות יתר עליי, כזולת. התנהגתי כך מול המטפל, ואיכשהו הבנתי שמשהו כאן לא הכי הוגן כלפיו. אולי אף תוקפני, תובעני מידי. מכירה בעולמי את המשאלה שאמא תמצא אותי. תראה שאני מתגוללת ב***. תאהב. המממ... זה גם קצת לשחק בקקי (סליחה על הביטוי). זה לא הניב את התוצאות המיוחלות, זה לא... כמו-כן, מכירה את ההרגשה ש'אף אחד לא נמצא שם בשבילי'. ואני חושבת שכן יש אנשים שיכולים להיות שם, אבל באופן מוגבל, לדברים מסוימים, ואנשים שונים בתפקידים שונים. איפה את מאכילה את החתולים, באזור גלוי? בשעות פעילות של אנשים? על פני שטח רחב? מזון יבש? החתולים מעוקרים? כנראה נושא מורכב יותר מכפי שנראה במבט ראשון. מאד רגיש. מאד. וגלי, אולי למבוך יש עוד מימדים? מכירה את הסרט 'המבוך'? יחי כפתור ה - Esc במחשב. בינתיים, שלך, סוריקטה

הוא ביקש ממני לשתוק הוא קשר לי את השפתיים צעקתי ואף אחד לא שמע הוא פתח את הקשר וביקש שאצעק אז ששתקתי הוא חדר אותי ואמר שזה כייף הוא הפשיט אותי ואמר את מוגנת אחרי זה נהיה חושך ןאור ושוב חושך וגשם וסערה אבל בפנים זה אותו דבר חרב ומפורק ובזוי זה לא משתנה גם כשיחלפו ימים רבים תינוקות יוולדו וזקנים ימותו בפנים זה יישאר מפורק וחצוי ואפל וחסר תקנה את לא מכירה את האיש הזה אבל הוא אבא שלך הוא נאצי בפרצוף אחר הוא אבא שלך בפורים את לעולם לא תפגשי אותך לפני המוות תבוא השלווה ועד אז את תתייסרי כל לילה וכל שעה עד שיבוא המלאך שיגאל אותך מזה

הי סוריקטה, כתבת לסנדי שבתור ילדה היית מושא להתעללות ושהטיפול לימד אותך שיש לך אחריות בכך ויכול להיות שאולי אף שאפת בתת המודע להיות במקום הזה, שמספק הנאה מסויימת. אני מזדהה עם מילותך, ומכירה את הפוזציה הזו..אך לא מצליחה להבין מהי ההנאה שניתן לשאוב מכך ...לי זכורה בעיקר בדידות שזה בערך מה שאני מרגישה היום במסגרת החברתית שבה אני נמצאת.. תוכלי להרחיב...אם תרצי...

הי מיקה, ההנאה היא של החלק החולה של אמא. אמא שלי חולת msbp. בכל מיני דרכים משונות ניסיתי להאמין שאוכל לרפא אותה, לקבל ממנה את החלקים הבריאים, או החומלים. יש בזה עיוות, כאמור. טיפה גדול עליי עכשיו, וייתכן שאיני מדייקת, אני אדם מאד מאד בודד גם היום. שיהיה סופ"ש נעים, סוריקטה

אודי, הסביבה רוצה לשמוע שבסדר, ואני אומרת אני בסדר, מרגישה יותר טוב. גם לעצמי אני אומרת. בן הזוג שלי מעביר ביקורת על התפקוד שלי, למרות שאני עושה הכל. אני מרגישה אשמה ומשתדלת עוד ועוד ועוד. אבל זה לא מספיק, מסתבר. הוא מנותק ממני ועסוק בענייניו שלו. זה כואב לי. למרות שדיברתי איתו ואמרתי שאני זקוקה לעזרתו ואף אמרתי איך. רק רציתי שיהיה נוכח יותר בשבילי. זכותו לא לרצות להיות איתי. הסביבה הקרובה שלי לא מתקפת. זה משאיר אותי מאוד לבד. קשה.לי מאוד לחיות את הפער העצום הזה בין אני המתפקדת,, עובדת, אמא ועוד, לבין הסערה שאינה פוסקת בפנים. אני די מותשת. שלך, שירה

לצוות המקצועי שלום רב, אמא שלי בזמן האחרון מאוד עצבנית,מרבה לישון הרבה (מחליפה את היום בלילה),צועקת ולא רוצה לדבר עם אף אחד (כולל הילדים והכלות). היא טוענת שהיא מאוכזבת מההתנהגות שלהם (גם ששולחים לה הודעות היא לא עונה) אני מנסה לדבר איתה על ההתנהגות שלה אך ללא הועיל,היא מתעצבנת גם עליי שלא אתערב. השאלה מה לעשות בנידון? אודה לעזרתכם

היי אודי אני לא חושבת שאני מהווה את הקורבן הקלאסי, מה אם כן לדעת שם אותי בפניה של קורבן האם אולי זה גוליבר שהיגע לארץ הגמדים? היינו, הכמות יש לה משמעות לא רק האיכות? ואולי צריכים קודם להגדיר מה זה קורבן, מה זה עושה לקורבן, מה זה עושה למקרבן? מעניין הפרספקטיבה הזו כי אני פעם לא רואה אותי. גם בשנים ארוכות של מניפולציות יותר באה על עצמי בטענת של השתמשתי בחוזק שלי, מאשר להאשים אחרים שעשו אותי קורבן, בדרך כלל אני לא פוסעת בשביל הזה, אז אני לא ממש מכירה אותו, ואדרבא הייתי שמחה לחשוב על כיוון חדש, אולי זה יתכן גם בפרספקטיבה של ראיה אחרת

רציתי לדעת האם בארץ יש מקום שמשתמשים בטכנולוגיית מציאות מדומה בשביל פוביות?

לא ירדתי לעומק דעתך, מה הקשר עם הקורבן, הרי לא כל קורבן הוא אותו קורבן אדם שהלך ברחוב ותקעו לו סכין, אינו דומה לאשה מוכה, כל המאפיינים שלהם שונים. שעיר לעזאזל בוודאי שמישהו בוחר בו, מה התרומה של השעיר לזה? האם זה אפיון מסוים, או שונה בהקשרים שונים. אשמח מאד לקרא מאמרים על זה, ,אני בדרך כלל לא שעיר לעזאזל, אם כי אני יכולה לעורר פרובוקציה עם מה שאני אומרת אבל כאשר אלו קשרים מתמשכים, בדרך כלל לומדים להכיר אותי, ובדרך כלל לא נותנים להבדלי הגישות להשפיע באופן אישי. אני מיודדת מאד מאד עם אנשים שבסקאלה, ההשקפתית, הפוליטית, הדתת אנחנו דבר והיפוכו, וזה לא מפריע, למרות שיש לנו וויכוחים שיכולים להעיר את המתים.

הי אודי, הקיום שלי אכן אפור, תפל ובלתי נסבל, אך אינו פאסיבי. למעט פסק הזמן האשפוזי, כמעט שאיני מוותרת על קיום אקטיבי... אפור, תפל או מיותר, כפי שאני חווה אותו. סוריקטה, סנדי, אביב ופרסונה, תודה על תגובותיכן, שבכל אחת מצאתי משהו, הסבר, פשר, אפשרות. ולשיר היפה עד כאב, למדני אלוהי... בדיוק בנקודה בה אבד הטעם... ללמוד להתבונן, פשוט להתבונן. הלוואי ויכולתי, הלוואי שאוכל.

הי שירה נפלאה, את יודעת, לרגע העלתי במוחי את הרעיון שאולי זו דרכך לחיות, מבלי לדעת ולהרגיש, אולי כהגנה מפני כוחות פנימיים שיהרסו לך, אלו המביטים בצרות עין על הנאתך. זאת השערה מתוך המוכר לי בעולמי. עצוב שקולות כאלה משיגים שליטה כבירה כזאת. עצוב. וכל הכבוד לך. דעי, בעיניי את מצליחה הרבה מכפי שאני. שלך, סוריקטה

יקרה שאת, כל כך מיטיבה לתאר במילים... תודה על המילים שלך שעוזרות לי לחשוב גם אחרת. תודה שאת.

אני רואה אותי כמו רכבת דוהרת שירדה מהפסים והורסת כל מה שבא איתה במגע אימפולסיבית, לא מרוסנת, פוגענית. ואני לא מצליחה לעצור..

חםעמים ישנם הרבה פבים, נפרדים לדרכים שונות, לאו דווקא ירדת מהמהפסים את נשמעת מאד לא כאחת שירדה, ממש לא את בדרך, רק גלי אותה תגלי מקום מקום מופלא

הי רוני, ... ואני מציעה את רעיון הלונה פארק, זה עשוי להיות מפחיד עד לשמיים, אבל ברוב המקרים מאד מוגן וחוזרים לקרקע. רק בכאילו. דימיון ומציאות. בסוף יש בלימה. תמיד, נכון? וכמו שכתבתי לא מזמן, לא בהכרח התרסקות טוטאלית. בוקר, סוריקטה

קרה משהו.... לא רוצה רחמים כשאני פה כותבת, לא הבאתי על עצמי כלום...בחיי לא!!!!!! וכיום אני בוגרת..... לא בוכה כדי ש.....אבל כשרע זה המקום שבו אני משתפת...וזה עוזר לי להרגיש לא לבד...אז תודה שכתבת על יד....כי ארצה שתהיה על ידי....רק ליד..... יד נראית גדולה ומאיימת, אך היא קטנה ועלובה כנראה, יד זרה משוטטת במקום חשוך, יד אחת ו....עוד משהו... והיא??? רק נכנסת לפינה חשוכה מביטה ואולי סתם בוהה, ידיה לא זזות, רגליה לא נעות, יד נשענת, לא משמיעה הגה, וידיה לא משות מההגה... לא זזה, רק נוסעת בזמן אחר זמן לא מוכר.... הזמן אוזל וזולג בין ידיה, מתערבב עם שארית חייה, כי לא ניתן להשיב את הזמן......

בבקשה יקרה אני כל כך דואגת לך ... אני יודעת שהסגירה הפתאומית שמטה את הרצפה ובכל זאת . אז רק שתדעי את חסרה כל כך ...חיבוק

מצטרפת...מחכות לך, מכינות קרקע נחיתה רכה...

בי במבי, התחלנו שיחה יפה כל כך ופתוחה, הנמשיך ביחד? שלך, סוריקטה

... כפי שציינתי למטה ביתר פירוט - לא נראה לי שזה היה פתאומי. זה היה תהליך. וכך נראה לי גם לגבי כל הפעמים הקודמות בהן היו התרחשויות דומות. אלו מחשבותיי להבוקר, שלכן באהבה, סוריקטה

אהלן לכולם, רציתי לשאול איך הייתן מגיבות אם מחר יש לכן יום הולדת והיום בטיפול דיברנו על זה קצת ..הייתן מצפות בסוף הפגישה לאיזו מ ברכה מהלב ממנה ? יצאתי היום מהפגישה בבאסה מהתעלמות בסוף הפגישה כאלו אנחנו לא מכירות אני המון המון שנים בטיפול חתיכת דברים עברנו יחד. אנחנו בתק' נהדרת ורגועה בטיפול כבר המון זמן אבל היום התאכזבתי התנהגה בסוף כאילו אני זרה לה (אני יודעת זו הפרשנות שלי ).הייתי מצפה מהמטפלת שלי שהיא יודעת כמה היא משמעותית לי בחיים לקצת יחס קרוב יותר .מילה ברכה איחול..לא יותר ..רק זה . מבאס אותי .

ברוכה הבאה! מובנת כל כך ההרגשה...אני לפני יום הולדת אומרת לה ומדברות על זה וזה מה שחשוב! ואיני יודעת מה עלה בעקבות השיחה על יום ההולדת אבל אם מדברים על זה אז זה זה... מהות הטיפול לא? דברי על התחושה אני בטוחה שתשמח לאחל...מזל טוב! מיכל

קודם כל מזל טוב ושפע של ברכות ואיחולים. זה קורה לפעמים לרגע לא חושבים .אבל מה שחשוב שבך זה נגע זה פגע ולכן הייתי מביאה את זה לטיפול ...

אבל לפעמים כשאני קוראת אותך, נראה לי שאין מישהו עם גב חזק שמוכן להילחם בשבילך, ובשביל הצדק שמגיע לך. תאמיני לי הילה שאני לא היחידה, יש עוד כאלו שתרמנה את דגל המלחמה מקום של חוסר צדק, אל תאבדי את הבטחון שלך אל תתני להם לתקוע לך בראש דברים שלא נכונים רק ממה ששמעתי ממך כאן, נראה לי שהם זקוקים מי שינענע אותם וחזקף מישהו שהם ידעו שלא פוחד מהם ומוכן להלחם על הצדק מאחלת לך שתמצאי את אלו שיהיו מוכנים להילחם על הצדק שלך

היי סנדי ותודה זה לא נכון אני לא לבד

היי אודי, רוצה לומר כמה דברים, אבל אעשה זאת בפוסטים נפרדים אבל שאלתה שאלה מאד חכמה, באיזה שהוא מקום, נראה לך שקבלתי את מה שבקשתי, וההוכחה שלא עשיתי כל פעולות כדי למנוע זאת, מכאן, שבעצם אתה רוצה לטעון שהקורבן הוא האשם, יש בי אשמה על כך שהפכתי השעיר לעזאזל של כולם. אבל.... תתפלא לשמוע, זה לא לגמרי לא נכון.... יש בזה משהו אמיתי בהחלט. אשתדל לקצר ממש על אירוע שהיה לי השבוע, שמצד אחד יחזק את מה שאתה אומר, אבל.... סופו של האירוע כל כך מדהים, שאני מייעצת לך לשבת לפני שתקרא, והוא יוכיח לך משהו באותו נושא, ויוכיח לך כמה הדברים הם רציונאליים או לא. אתן הכל ממש בראשי פרקים. הגיעו אלי אלמנה עם יתומים, אנשים אלימים השתלטו על רכוש שלהם. הם פנו למשטרה, עורכי דין, כולם מפחדים ממשפחות (פשע) אלו, ואפילו עסקנים פוחדים מהם, אף אחד לא יכול לעזור להם, והם מיואשים, ואז הגיעו אלי, אמרו להם שאם יש מישהי שלא תפחד מאף אחד זו אני. שמעתי אותם, אבל בקשתי לבדוק את הנושא, כי אי אפשר לדעת מה נכון, בדקתי ובדקתי וראיתי שמדובר אכן באנשים אלימים שעושים ככל העולה על רוחם, כאשר הם יודעים שיש להם דרכים מגוונות לסתום לכולם את הפה ואף אחד לא מעיז ללחום אתם, ווודאתי שאכן הרכוש שייך לאלמנה וליתומים. שלחתי לאותם אלימים הודעה, שאם הם לא מפנים את המקום, אני פורצת אליו, ומסלקת אותם. הם כמובן לא הגיבו, ארגנתי פורץ, ארגנתי חבר'ה, העפנו אותם מהמקום. הם הביאו גדוד שלם של עבריינים, אני הזעקתי את המשטרה. קרה משהו מאד מעניין, ברגע שניידת צריכה להגיע, כל השפנים מתחילים לפחוד, כל החבר'ה שהיו כאן לעזור לי, כל אחד מתחיל לגמגם, זה צריך ללכת, זה לא בדיוק היה חלק מהפריצה, זה לא ידע במה מדובר, זה מבקש שאבטיח שלא אומר את שמו, אחד לא היה שמוכן היה להגיע עם שמו האמיתי. אמרתי להם, תרגעו, הכל עלי! סוף סוף מגיעה ניידת, הם רוצים לדעת מה קורה, ואני אומרת להם את שמי המלא, מוציאה תעודת זהות, אומרת להם שאני זו שפרצתי את הדלת, אני עומדת מאחורי כל האירוע שיש כאן. הם שואלים אותי אם אני מבינה את המשמעות, אם אני רוצה להתייעץ עם עורך דין, אמרתי להם לא רוצה שום עורך דין, מבינה את כל המשמעות, ואני רוצה שתעיפו מכאן את כל הנבלות הללו! מכאן ומשם, עוד ניידת עוד ניידת, עוד פושעים, ואז שוטר חכם נותן עצה, שעד הבוקר שני הצדדים יתחייבו לא לפלוש לדירות, ומחר אלוקים גדול. אמרתי לו אין דרך, מי שצודק לא עושה פשרות, אני לא זזה משם, החזקה שלי והם מתבקשים לעשות את המוטל עליהם, לא מוותרת אפילו לא על מילימטר. בקשו שכולנו נגש לתחנת משטרה, אמרתי להם בכיף, אבל זאת בתנאי שניידת אחת תישאר שם לשמור על האנשים שלי שנמצאים בדירות אם לאו אני לא זזה, ומצידי שינסו לעכב/לעצור אותי, לחקור אותי באזהרה, לא אכפת לי, לא מעניין אותי, אבל לא אפקיר את המקום לעברינים. אחרי צעקות וצרחות מכל הצדדים, הסכימו לתנאי שלי, וכולנו לתחנת המשטרה, השעה אמצע הלילה. הולך שם שמח, לילה של הרבה עצורים, עבריינים רוצים להתפטר ממני מה שיותר מהר, מביאים עוד חוקר ועוד חוקר, בתחילה לא רוצים בכלל לשמוע אותי, לבסוף אני משכנעת חוקר אחד שייתן לי חמש דקות בלי הצד השני, והוא יבין הכל. הוא הסכים. מהר מאד הוא הבין במה המדובר, הלך לדבר עם הצד השני, ושוב מגיע לי עם עצת פשרה, הם ישתלטו עד הבוקר על חצי ואני על חצי, ואני אומרת לו אין מצב, לא מוותרת אפילו לא על סנטימטר. ואז החוקר יוצא לדבר עם העבריינים, חוזר אלי ולוחש 'את מה זה צודקת, אני רואה בדיוק עם מי יש לי עסק'! ואז כדי להתפטר מכל הסיפור אומרים, או קיי ניתן צו מנהלי ללילה שהם העבריינים לא נכנסים לשם ורק החברה שלי נמצאים שם, אבל את מתחייבת בבוקר לפנות לבית משפט. אני אומרת על הכיפק. אני בקושי יש לי רגע לנשום, ומרגישה בהתאם, אבל יודעת שאין ברירה. בבוקר אני במחוזי שולחים אותי לסניף אחד של השלום, אחרי כמה שעות לסניף אחר, מעיפים אותי מבית משפט אחד לשני. מכאן משם, מגיע כבר שבע בערב, עד שסוף סוף מוצאים מי השופטת שצריכה לטפל בזה, ואז פונים אליה מהמשרד, והיא מתחילה לצרוח שבשעה כזו היא לא עובדת, הצעקות שלה יכולים להחריש מישהו, היא שואלת אם זה שאלה של חיים ומוות, אני אומרת שלא, רק מכות, ילכו מכות וזה בסדר, אבל אחרי שהיא ככה צרחה, אמרתי שתלך הביתה נביא עוד חברת שמירה ללילה, יעלה לי עוד כמה אלפים. בכל אופן מכאן לשם ערבו את האחראית על המחוז של כל בתי המשפט, והיא חייבה את השופטת לקבל מידית את התיק. (רק זה חסר להם שאמרתי שילכו מכות והם לא טיפלו בעניין!) שוב אני נסחבת בסניף בית המשפט שבוהיא נמצאת, אני רק מגיעה והיא לא סותמת את הפה, וצורחת, אמרתי לה שתלך לשלום אקח חברת שמירה, והיא לא מפסיקה לצרוח, ולא תתן צווים ולא ולא ולא, ושאבא מחר בבוקר. עכשיו, קח בחשבון שכל הלילה הקודם נלחמתי עם הבריונים והייתי בתחנת המשטרה, כל היום מעיפים אותי מבית משפט אח לשני, השעה כבר שמונה בערב, ואני מרגישה שאני אתעלף תכף, פשוט רע לי, ולחשוב שלמחרת בשמונה בבוקר שוב להתחיל הכל מהתחלה. הרגשתי שאני נגמרת, פיזית לא מסוגלת יותר, הרגשתי כאבים עצומים בחזה, וחשבתי שתכף אפול מהרגליים, ואז הסתכלתי לשופטת בפנים ואמרתי, גבירתי, אני פשוט לא מסוגלת פיזית, אני מתמוטטת, כל הלילה הייתי אתם, כל היום זרקתם אותי ממקום אחד לשני לא יכולה יותר, לא יכולה לבא בבוקר וכאן מגיעה הפאנץ' ליין, קח כסא שלא תיפול ותוך כדי שאני אומרת לה את זה, מתחילות לזלוג לי דמעות מהעיניים, הייתי פשוט ממוטטת, הגוף שלי אבד מעמיתו האמיצה, והדמעות זולגות להן. ואז הלא יאמן קורה, כאילו ולקחת קוביה והחלפת אותה צד, היא מייד רצה להביא לי טישו, נהיית רכה כמו חמאה, ואמרה, מה השאלה בטח מגיע לך כל מה שאת רוצה, מה השאלה, את צודקת בהחלט, כל הבקשות שלך מובנות מאליהן, ובוודאי שאי אפשר לחכות לבוקר, את צודקת שהמשטרה ובית המשפט חייבים לתת הגנה מיידית. ונתנה החלטה עוד הרבה יותר ממה שבקשתי. ומה אני מנסה לומר, לפעמים החוזק שלי, העוצמה, מתקבל בצורה כזו ששום דבר לא יכול להפיל אותי, וזה עושה קל לאנשים לזרוק אלי את הכל, כי בטוחים שאני אוכל לספוג את הכל, אבל כאשר רואים את המבצר הזה שהוא גם יכול להישבר גם יכול ליפול, גם יכול אפילו להזיל דמעות, זה נראה פשוט כמו איזה מטהמורפוזה. גם השופטת הקשוחה, שבעצם ראתה בי אשה חזקה ביותר, הייתה בטוחה שהיא יכולה להמשיך לטרטר אותי,אבל כאשר הבינה שעומד לפניה בשר ודם, אשה שגם היא יכולה להגיע לקצה הכוחות שלה, שהיא לא עשויה מברזל, לפתע היא ראתה את הדברים אחרת, לא כי היא שמעה דבר חכמה אחר ממני, אלא מה שלא עושה השכל עושים הדמעות אני חושבת שגם כאן בפורום, אני לא משתמשת בקשיים שלי, לא משתמשת בפגיעות שלי, לא מנסה לסחוט רחמים, לא מנסה להיבנות על סמך הקושי העצום שהיה לי בחיים, לא תוקעת בכל הודעה כמה הרסו לי את החיים, אני משדרת את החזקה, היפה, העשירה, בעלת המשפחה הנפלאה, ומי אני שאעיז לתת חוות דעת שיכולה לפגוע בכל מיני נשים שהן מסכנות והן אומללות, והצד של נכון או לא נכון בכלל לא רלוונטי, מסתכלים על מי שאומר ולא על מה שאומר, איך שאלה אותי פעם סנופקין, מה את בכלל מחפשת כאן, יעני מיס שלמות, מה את מחפשת בפורום בו כל אחת נושאת את הדגל של הפגיעה בה. אני חושבת שהעובדה שאני לא משתמשת בקשיים של עבר/הווה/עתיד, שאני משדרת עוצמה, שבהחלט קיימת, עושה אותי TARGET להיות שעיר לעזאזל, לאף אחד אין מצפון לרדת עלי, היא חזקה מספיק, לאף אחד לא מפריע להפיל עלי את כל הצרות שהיו להם עוד מגלגולים קודמים, לאף אחד לא מפריע להשמיץ אותי עם דברים שמעולם לא אמרתי זאתי' סנדי זאת עם העוצמה והכוח שלה, שלא תבא לכאן, וכמה שימרטו לה את הנוצות, לא יזיק לה. אם את כל מה שהייתי כותבת, הייתי כותבת מהפן של אחת שעברה פגיעות עצומות, (ואגב רוצה להתייחס לזה בהיבט אחר לחלוטין בפוסט אחר), אם הייתי אומרת את מה שאמרתי, אבל לא הייתי שוכחת בכל משפט שני להזכיר את החיים הקשים מנשוא שהיו לי, זה היה נשמע אחרת. אם לכל הפחות הייתי קצת מגמגמת, לא אומרת את מה שאני אומרת בנחרצות, אלא אומרת, שזאת עניות דעתי אבל כמובן שיש מקום לדעות אחרות, ושאני לא חושבת שדווקא האמת שלי צודקת ואני רואה אותה מהמבט שלי, זה גם היה עובר. גם חזקה וגם מדברת בנחרצות, זה כבר יותר מדי, ובכלל אחת שטוב לה בחיים שלא תעיז לדבר בפני מי שהיה להן כל כך הרבה קשיים, מי היא שיש לה בכלל להביע דעה שיכולה לפגוע באחרת שנפגע בחיים אבל היות ואני משדרת מצליחנות כוח ועוצמה, והיות ואני אומרת את מה שאני מאמינה בו בצורה מאד נחרצת, והיות וגם בחיים האמיתיים וגם בווירטואלים אני מעולם לא מנסה להיבנות מהקושי העצום שהיה מנת חלקי, אי לכך, אני מהווה CANDITATE מצוין להשליך עלי כל אחד את צרותיו. שים לב, לדגל שכל כך הרבה מניפות כל הזמן, בין אם קשור או לא, לפגיעה שלהם, לא באה לכאן למדוד פגיעות, אבל לא חושבת שהפגיעות בי הן דבר של מה בכך, אבל אני לא מנופפת בהם, אני מדברת עליהם כשזה רלוונטי למה שאני רוצה לומר, אבל לא כדי להכריח אנשים לקבל את דעתי, לא כדי לסתום לאחרים את הפיות

הי, אני לא תמיד מסכימה עם מה שאת כותבת, אבל אני מחבבת אותך מאוד. את בין הבנות החביבות עליי כאן. ויש בך הרבה תכונות שאני מוצאת כראויות וטובות.

מי שתמיד מסכימים אין להם סיעור מוחות וזה בדרך כלל אחד שמאבד את האישיות שלו כלפי השני כך שזה מאד טוב שכל אחד יש לו אג'נדה הוא פתוח לשמוע מה השני אומר, אבל מעביר את הכל במסננת

כתבת (אמנם משפט קטן ולא כ"כ משמעותי בתוך כל הסיפור הארוך והמתיש שעבר/ עובר עליך) : "איך שאלה אותי פעם סנופקין, מה את בכלל מחפשת כאן, יעני מיס שלמות, מה את מחפשת בפורום בו כל אחת נושאת את הדגל של הפגיעה בה" באמת?זה מה ששמעת ששאלתי? אז מכיון שאני שאלתי זאת ואני יודעת בודאות מה שאלתי, אני יכולה להגיד לך באופן חד משמעי שזה לא מה ששאלתי וגם מאחורי המילים זה לא מה ששאלתי. שאלתי מתוך אכפתיות ורצון להבין אותך. מה את צריכה? מה את מבקשת? התנועה מאחורי המילים היתה רכינה כלפייך עם עיניים מביטות באהבה ולב פתוח. כנראה שמעת משהו אחר לגמרי ממה שהתכוונתי ( שלא קשור אליי כלל) ושוב זה רק מחזק את האמירה שלי שכל אחד שומע את הדברים מהמקום שלו עם כל הבלאגן שלו ולעיתים (קרובות) השמיעה הזו מוציאה דברים מהקשרם. חיכיתי שם לתגובתך ונעצבתי כשהיא לא הגיעה, עכשיו אני מבינה למה. וצר לי שזה מה ששמעת. אף פעם לא נדע איזה אוזניים יקלטו את הדברים שלנו ואיך, ומה הפרשנויות שישימו מאחורי המילים.

לא מה שאומרים זה מה ששומעים אבל אני חברתי זאת לכמה וכמה משפטים של שם, אבל אולי טעיתי

כנראה חסר לי מושגים הבנתי שאתה רואה בי אשמה וקבלת אותה, בגלל מה שאני מדרת ואתה אומר, שזה סוג של קורבן, אז מה החלק שלי בו? מה בעצם אתה מנסה להכליל כשאתה אומר קורבן. האינטראקציה שלי אתו? אז לא אוהבת לחטוף מכולם, אל חושבת להוריד את הראש ולשנות את המנגינה, למה בדיוק חשבת

שאני חושבת שבאופן לא מודע, עשויה להיות משיכה למקום הזה, שיכול להסב הנאה, פרוורטית, אולי. אומרת זאת, משום שבהיותי ילדה הייתי אובייקט ההתעלות בבית הספר - הפשיטו, סגרו בשירותים, זרקו עליי פח זבל, דחו באופן קיצוני, גרשו את כולם מהחצר בנוכחותי, אמרו מילים מעליבות מאד. ולא היה פייסבוק... הטיפול לימדני שכן הייתה לי אחריות בכך. מתוך מערכת היחסים בבית. ונפריד בין אחריות לאשמה. מילותיי כאן באות גם מהמקום הזה, שלכם, סוריקטה

כתבתי לך למטה ..בהודעה שלך אלי "תודה על הכנות " לא יודעת אם ראית ובחרת לא להגיב (מה שבסדר וזכותך ) או שפשוט לא ראית ...אז כותבת לך כאן שוב אני באמת מתנצלת ומבקשת את סליחתך על הפגיעה שפגעתי בך .. לא מנסה שוב להסביר אותי זה ממש לא חשוב ולא קשור , היד שלי הייתה קלה על המקלדת והגבתי מהבטן מתוך הכאב שלי והכפתורים שלי ועל כך אני מתנצלת באמת מכל הלב ... וכמו שכתבתי לך למטה אני אוהבת את מה שאת מביאה איתך את הרציונליות שלך את השוני גם אם לא תמיד מסכימה איתך אוהבת את סיעור המוחות שאת עושה לי בראש ... ושוב מדגישה לך ולכולם הרצון והצורך שלי בהחלפת הניק לא קשורה אלייך כלל ולא לשיח הזה. מקווה שתימצאי בליבך את היכולת לסלוח ..שוב מושיטה יד לשלום

הכאב והצער שלך היה מאד ניכר, עזבי, ממשיכים הלאה, אולי עוד יבא יום שנוכל רציונאלית לדסקד כל דבר, בינתיים , מה שהניע היה כאב, ובוודאי שאת לא נתפסת על דברים שאמרת מתוך כאבף, אל תדאגי הכל בסדר

הגבתי לך שם למטה ולא ניקלט ... את כל כך מבינה אותי עד הנימים הדקים .. כן חלק מהרצון ללכת זה הערבוב הזה הכל כך חזק של החוץ לפנים. כרגע יקרה הפנים כל כך סוער וקשה וקשור לא קשור לכאן והכל מעורבב וכואב ... יודעת שהכי נכון זה לא להיות כאן ליצור מרחק ולא יכולה ...אני בטוחה שאת מבינה אותי כי היית שם ויודעת שזה עדין כואב לא רוצה להיכנס לשם עכשיו ...(את יודעת שאפילו החיבוק של כולן לא חודר את הלבד זה עצוב כל כך ) אז הדרך להיות ולא להיות זה שוב למחוק את עצמי וזה גם כבר לא נכון לי מה גם שאני מאוד מכבדת את אודי ואותכן ולא חושבת שזה הוגן לבוא עם ניק אחר . ובקשר לחלקים הפחות יפים הם שלי הם חלק ממי שאני ואני לומדת לחיות איתם ..אני לא מתביישת בהם אני עצובה כשאני לא מצליחה לשלוט ברגשות האלו ופוגעת באחר וזה ממש לא משנה לי אם נפגעתי קודם ...הדרך לחיות איתם בשלום עוד ארוכה וכאן אולי ההרגשה שלך שאני לא מסכימה איתך . אני פשוט עדין לא שם אני עוד צועדת , אני אגיע ....

הי אביב, מאמינה בך, מאמינים בך. ועוד אוסיף ואומר שיש לי תחושה שלפעמים (ואולי גם את) אנחנו רואים את עצמנו מורכבים ומסובכים בהרבה מכפי שאנחנו. הייתי רואה זאת כדבר מעודד עם כיוון חזק יותר של תקווה. מקווה שתחושת הבלבול תתמתן. הביטחון יגדל. משהו יתרכך, יתמוסס ויאפשר התחממות פנימית מחיבוק מגדיר. שלך, סוריקטה

קרועה בן לשמוע לבטן שאומרת לעזוב ,לבן הלב שממען ללכת קרועה בן לעבור לניק אחר שמוחק אותי לבן להשאר בניק שמסכן אותי קרועה בן דאגה לסנדי שאני יודעת מכל הלב שאין לה שום כוונה לפגוע והיא הולכת עם האמת שלה בלי לחשוב לרגע מה זה עושה לאחרים ומה זה יעשה לה פשוט דוהרת מתוך המקומות הפגיעים שלה לתוך האש עם האמת שלה מתוך אולי פחד שיסתמו לה את הפה ..(מצטערת סנדי אומרת לך שוב לא הייתה לי שום כוונה כזו כמו שכתבתי לך למטה וכבר כתבתי לך פעם אנחנו כל כך דומות ) לבן דאגה לנטע ומיקה ובמבי ..לא יכולה להפסיק לחשוב על במבי מה הסגירה הזו הפתאומית עשתה לה וכלכך מחכה שתחזור ולכולן יודע שהטלטלה קשה .... קרועה בן תחושות שונות שכאן עולות בן הרגשה שבן השורות מרגישה אודי אותך כן לוקח צד ,מנסה להבין את השיח אותך... לפחות מבחינתי יש הפרדה מוחלטת בן השיח לבן הפגיעה שנפגעתי ..שוב אומר השיח לגיטימי בהחלט ולא ממנו גפגעתי וחבל שאני לא מצליחה להעביר במילים הכתובות את מה שמרגישה בלב. וכן מצטערת שהגבתי מהבטן מתוך הכאב ופגעתי בך סנדי וחושבת שאת תיארת את ההרגשה הזו הכי טוב בעצמך .... sundayתאריך:19/10/2015שעה:22:21 לפעמים שואלים אותי מה היית עושה בעניין פלוני אם הייתה לי דרך להשפיע, נאמר ענין פוליטי מורכב, או עניינים אחרים, ולא פעם אני אומרת, ברוך השם שאני לא צריכה להכריע, כי אין לי כתפיים מספיק רחבות לזה, ואני ממש לא מקנא במי שצריך לקבל את ההחלטות. נזכרתי בזה כשחשבתי על העבודה של אודי כאן, בכל הנוגע להעלאת פוסטים. אודי ברשותך, אנסה לראות אם אני נכנסת לראש שלך. אודי מעלה את הפוסטים ורוצה שניקח אחריות על מה שאנו כותבים, שלא נסתמך על הצנזורה שלו, ושנקח אחריות גם על התגובות שעלולות הפוסטים שלי להנפיק, היינו, כל אחת שכותבת תקח אחריות ראשית כלפי מי שהיא כתבה עליו, ושנית כלפי עצמה, וכלפי התגובות שהיא קבלה. מה גם שאודי עסוק ביותר, ואין לו גם זמן כדי לנפות את הדברים. מצד שני, ישנם פוסטים, שיכולים להשפיע הרבה מעבר לווירטואליה, יכולים לגרום לאנשים, בתוך החיים האמיתיים שלהם למשבר. דוגמא מוגזמת לכך היא האנשים שהתאבדו בגלל שיימינג שקבלו ברשת, נכון ששם לא היה מדובר בניק, אלא בשם אמיתי, אבל מאחורי כל ניק ישנו אדם, וכן, האדם הוא רגיש גם למה ש'חוטף' הניק שלו, וזה יכול מאד להפריע גם בחיים האמיתיים. ואז אני חושבת לעצמי, טוב שאני לא בנעליים של אודי, ולא צריכה להכריע בדברים הללו. כי זה לא פשוט. נכון שמי שכותב פוסט ומתקיף את האחר, צריך לקחת בחשבון שהוא יקבל בחזרה, בצורה מאוזנת או לא מאוזנת, אבל זה בהחלט חלק מהאחריות של אדם שכותב. אבל... לפעמים אנשים לא משערים את גודל הפגיעה בשני , ולכן לא יכולים לאמוד את התגובות שיקבלו, ולפעמים התגובה יכולה להיות חריפה מעבר למה שהם לקחו בחשבון. האיזון כאן למי שאחראי הוא בהחלט לא פשוט. אני בהחלט חושבת שהמדיניות הזו של אודי, בסופו של יום תגרום לכל אחת לקחת יותר אחריות על מה שהיא כותבת, לחשוב לפני שהיא שולחת, ולהיות יותר מודעת לתוצאות שעלולות להגיע מאותו פוסט, אני בהחלט חושבת שיש כאן למידה ואפילו למידה לחיים, שהרי בחיים האמיתיים אין מישהו שפורס לנו רשת כדי לתפוס אותנו. ועם כל זה, שמחה שאני לא בנעליו... "במבי, אני לא חושבת שתארת לעצמך כמה אני אפגע מהפוסט שלך, באיזה הלם הייתי שקבלתי אותו. כנראה גם לא לקחת בחשבון את המצב הנפשי שלי באותם ימים, כשהייתי בהתקפי חרדה נוראיים, כשמצב הרוח שלי היה בקנטים ממש, וההודעה שלך היא בדיוק מה שהייתי צריכה כדי לסגור את ארון הקבורה, אין לי ספק שכאשר כתבת את זה, לא לקחת את כל הדברים בחשבון. אמנם הבנת שרוח הפוסט היא לא לפי התקנון, וגם כתבת את זה, אבל אין לי ספק שאם היית מודעת לאימפקט שההודעה הזו עשתה לי לא היית מעלה אותה. גם לא לקחת בחשבון, שההודעות שלנו לא עולות מיידית, היינו ההודעת ביטול שלך, עלתה הרבה הרבה אחרי שההודעה הראשונה עלתה, והרבה אחרי שהודעות שלי כבר נשלחו. ואני, הגבתי מתוך כעס, יריתי מתוך רגשי פגיעה, ומיד התחרטתי על זה, כשם שאת התחרטת על שליחת ההודעה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי, אודי קבל את ההודעות והחליט להעלות אותם, וגם את ההודעה שלי שבקשתי בה שלא יעלה את ההודעות. למרות שאנו כאן תחת ניקים, תדעי לך שהפגיעה שלך מאד מאד הפריעה לי, חשבתי עליך הרבה, הצטערתי בצערך, ואני רוצה להתנצל ולשמוע ממך שאת מוחלת לי, אני באמת רוצה שתפסקי לכאוב בגלל ההודעה שלי, תקחי אותה בפרופורציה, היא נכתבה מתוך כאב וכעס, ואני רוצה שתמצאי בלבך מקום לסלוח. ואני רוצה לומר לך, כמה שזה ישמע לך הזוי, שבתפילת נעילה ביום כיפור כאשר התפללתי, אמרתי במפורש שאני סולחת למטפל שלי על מה שעשה לי (בלי כל קשר שאני לא חוזרת אליו), ואמרתי גם שאני מוחלת לך על הכאב שהסבת לי, וכמו שמצאתי בלבי מקום למחול לך, מקווה שתמצאי מקום בלבך גם למחול לי. כל טוב" וזה בסה"כ מה שאני לפחות מנסה להגיד כאן בתוך השיח לשני הצדדים ... ולא זה לא לסתום פיות ואפשר להגיד הכל רק להבין איפה זה פוגש את השני. אין מה לעשות אנחנו לא בבית משפט ולא בדיון בטלויזיה וכן רובינו כאן נפגענו שלא באשמתינו וזה מטרגר מאוד אז סליחה שכן בתוך פורום כזה שבה לתת תמיכה קשה לי לקבל חוסר רגישות כזה ושוב אני חוזרת ואומרת זה שלי . ולא אודי לא שכחתי לרגע מאיכן השיח התחיל הוא התחיל מהכללה של מיקה מול כל הגברים מתוך הכאב של הפגיעה שלה ..ולא זה לא אומר שאני כאמא לבנים רוצה לשמוע הכללה כזו וכן כאמא לבנות אני מודאגת מאיך מסבירים לבנות את העולם היום. ושוב אולי מגיבה מהבטן כרגע ..מצטערת לא יכולה אחרת ומאוד אבין אודי אם לא תעלה ותצנזר הדבר האחרון שרוצה לגרום עכשיו זה לגלים .... האמת אודי מרגישה כרגע כל כך קרועה אשמה פגועה לא שייכת וכן זה הכל שלי מהעולמות שלי אבל אלו הם העולמות שלי, מצטערת שאני כזאת מורכבת .....עצוב לי כל כך

:-) סוריקטה

יד מקיפה את גופי הסגור, אך רחוקה היא מלפתוח, לעתים מונחת כך סתם על כתפי, ולידי שלי לא אמצא מנוח... יד רכה המנסה להתקרב, במקום הרך נמצא הקשה מנשוא, יד מצמררת גורמת לכאב, והיד בוחנת בתוך כיסאו... יד ועוד אחת מצטרפת והנה היא חובקת, כאם את בתה הפעוטה, כסבתא את נכדתה, כך נראה מבחוץ החיבוק הנחוץ, אך עתה ידה הקפוצה נאבקת.....

הי מיכל, היטבת בעיניי לתאר, ואני רואה זאת כהיו אלו ידיים שלך ובתוכך, אלו הרכות, המאגדות, אלו המחמירות, הקפוצות. אלו ידיים קובעות כעת את מצב כף המאזניים? בוקר נעים, סוריקטה

תודה אבל ממש לא ידיי שלי! אולי לך זה הזכיר את עצמך? ידייך שלך...שלי לא!!!

כתיבה נוגעת ..מאחלת לך שהיד הקפוצה תשתחרר...ובעשבילך תקשיבי לשיר של ריטה מחכה ...

נוכחת בשקט ממתינה שתבוא, אודי הילה

הי אודי, בגילי הלא צעיר, היכן שהוא באמצע, אחרי חיים של עשיה ומשפחה וילודה ועוד ועוד פתאום הכל נעצר ואני לא מבינה מה ולמה להמשיך. זה נשמע קצת כמו לבטים של גיל ההתבגרות. לכאורה יש הכל אבל בעצם אין כלום חוץ מכאב זכרונות קשים וחוסר כוחות להמשיך. אני מנסה לומר לעצמי שמה שקרה נגמר כבר מזמן, שעכשיו אני גדולה ועצמאית ובשליטה. אבל משהו מסרב להמשיך. משהו לא מצליח לראות ולהרגיש את היש, את המשמעות שבדברים הקטנים של היומיום, את ההנאות מהדברים הקטנים, מהילדים, מהעבודה, מהטבע, מהמוזיקה והאומנות. הכל הפך תפל וחסר כל טעם. שבוע טוב, שירה

כשאנו צעירים יש לנו שאיפות, רוצים לכבוש את העולם כשאנו מתבגרים וכבשנו הרבה מהשאיפות זה משאיר לנו איזה VOID, למה נשאף עכשיו, הרי השגנו את מה שרצינו? אני חושבת שזה לא גיל ההתבגרות אלא להפך, דווקא שאנו מגיעים לגיל שאנו צריכים להתחיל להנות מכל מה שהשקענו, מבלי שיהיה לו עוד אוורסט לכבוש אנו מרגישים שאין למה לשאוף, הכל כאילו חוזר על עצמו, לשעתי זה רק מוכיח שהשגת הרבה בחיים

הי שירה שירה, אני מציעה לחשוב, אבל באמת, היכן את שימושית, היכן את משמעותית עבור נפשות אחרות. למשל, הבנות היפיפיות שלך, שניתנה להן חירות גם בזכותך. אולי לך יש תפקיד חשוב בשמירתה באופן המיטבי עבורן? בוקר, סוריקטה

ואולי זה רק תקופה כזאת מן דרך לכאוב את האין את הפגיעה כל מה שלא איפשרת לו מקום אז ..כשהעדפת להדחיק לא לזכור ולרוץ במרוץ כמו כולם במרוץ של העשיה ..כל דבר בקיצון אחד קודם הופך לקיצון השני ואז אם מאפשרים מתמתן והופך מאוזן ...תרשי לעצמך להרגיש את הכאב באמת אז הוא לא יצטרך להיות בקיצון ---אומרת את זה גם לעצמי וממשיכה להאבק בו .:) ושירה כשתימצא לך הדרך למדי אותה בבקשה

למדני אלוהי מילים: לאה גולדברג למדני אלוהי ברך והתפלל על סוד עלה קמל על נוגה פרי בשל על החירות הזאת לנשום לחוש לראות לדעת לייחל להיכשל למד את שפתותי ברכה ושיר הלל בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל לבל יהי יומי עליי כתמול שלשום לבל יהי עליי יומי הרגל

אבל זה בדיוק מה שרציתי להוסיף רק באין מחשב ויתרתי ...פשוט מתבקש בכלל בימים אלו בפורום ...תודה לך וברוכה הבאה

שלום אודי, שלום בנות יקרות, קוראים פעילים, קוראים בפאוזה זמנית, קוראים שקטים, קוראים מגיחים, איחוליי שיהיה לנו אוויר חדש להתחלות חדשות, התקדמויות כפי יכולתנו, וגם אם נקפוץ קצת מעל הפופיק, אפשר לקחת לאחור מבלי שתהא זו התרסקות והתנפצות אנושה. אודי יקר, השתמשת במילת המפתח 'תשוקה' בהמשך לדבריה החשובים של חלום, דיברנו על כך בטיפול. אני מטפלת בתינוק בהמון אהבה; מן הסתם החלפת החיתולים והרחצה, למשל, נוגעים באזורים פרטיים, אבל הפעולות נעשות ברוך רב ועטיפה ואין שם תשוקה. יש המון חיבוקים ונשיקות ועיסויים (או כמו שאני קוראת לזה - לישות). שתבוא תקופה בה נהיה מחוברים ושלמים עם עצמנו, ותצליח להימשך לה. והערה טכנית (סוריקטה או לא) ניתן להשתמש בכותרות הדורשות 20 תווים ב'תו השקוף'. הוא נמנה, אך אינו נראה. כמוני (?) ;-) תקוותי שלא ישתמשו בעצתי זאת לרעה. שבוע טוב, סוריקטה

סוריקטה, תארי לך שבאיזה שהוא שלב מישהו היה לוקח את הפעולות הטהרות הללו שלך ומוצא בהם דופי? פעם כתבה עובדת סוציאלית באחד הפורומים שלכל ההורים יש נטיות פדיפיליות..... מבינה לאן יכולים לקחת את זה?

הי סנדי, קולות רבים יש, ספקטרום רחב. בינהם גם קולות קיצוניים, למשל. סוטים, למשל. ואולי התפקיד של כל אחד מאיתנו בו פנימה (וכאן יש איזו מידה של שליטה, ככל הנראה) לתת לכל קול את המשקל שיתאים עבורו ברגע נתון, וליצור שלם שיש בו התמקדמות בבונה ופחות בהורס. מראה ישרה יחסית, ופחות מעוותת. וכאן נכנסים גם שיקולי חברה, תרבות וכד'. סוריקטה

אהבתי את הניתוח שלך, את הדברים שראית בעצמך, לפני ששמו לך מילים בפה, שיקפת דברים בצורה מאד אמיתית. לא רוצה להאריך, אני חושבת שכבר מספיק נאמר כאן על הנושא וכרגע אין בכלל מה לחדש בו, כל אחד אמר את מה שהיה לו, כל דבר מעבר זה רק רצון להשמיץ או כפי שאת ניתחת כל כך יפה, את מה שאדם רוצה לשכוח..... אהבתי את המילים שלך, כל אחת פנינה, הסכמתי אתך ממש, ואגב לכל אחד ואחד מאתנו, זה נורא נורא נכון, אמרת את הדברים בצורה הכי אמיתית ונכונה שמשליכה על כל יצור.

הי סנדי, דברייך חיממו את לבי, שמחתי שהתחברת אליהן. רוב תודות, שיהיה בוקר נפלא, שלך, סוריקטה

לקחו כאילו והשיח היה על אשמה של ילדים דבר שמעולם לא נאמר לא על ידי ולא על ידי מישהו אחר כאן. רואה זאת כהשמצה אמיתית כנגדי, הוצאת דיבה על דברים שלא אמרתי, והם בכלל לא היו ליבת השיח כאן. בכל מיני עטיפות, מנסים לפגוע דווקא בי, נראה שזה מותר, לעשות כל מיני קונספירציות, לחרף ולגדף אישית, נראה שהפגיעה הזו מותרת לעשות. כן אודי, מנסים בכל מיני דיבורים 'דיפלומטיים' לגרום לכך שאסתום את הפה, ולעולם לא אומר דבר שלא ימצא חן בעיני כותבות למיניהם.

תרשום לך ביומן ניפגש בעוד עשר שנים ותראה איך יהיה כאן מהפך בתלונות נשים, ולא לטובתן ואתה יודע למה? בזכות כל אלו שטוענות היום שאין מצב שאשה אשמה (מדברים על בוגרת, לא ילדה, לא משנה מה אמרה, מה עשתה, מה לבשה ומה לא לבשה, היא לעולם חפה וצחה) מזכיר לי לפני שנים עם איציק מרדכי לא יודעת מי צודק או לא אבל יוכי אשתו מהרה לעזוב אותו מעניין שאחרי שנים היא עוד קוראת לעצמה מרדכי שאלו למה אמרה שזה פותח לה הרבה דלתות אההה להשתמש בשמו שיפתח הרבה דלתות זה טוב, אבל לזרוק אותו בצרתו גם לגטימי אבל לא זו הפואנטה ג'וזי מוזה בתוכנית רדיו שלה התחילה עם התוכנית עד כמה לבה עם יוכי, עד כמה היא מבינה את הרגשות שלה, עד כמה היא מצדיקה אותה שהעיפה את חדל האישים שנים עברו הגלגל מסתובב לו ועכשיו סילון הוא בעין הסערה ומה אומרת ג'ודי? היא תכנס בכל אותן נשים, יש להם עבר והווה והיא תפרסם אותו, אההה??? מה קרה???? כשזה קרה בבית שלה פתאום הכל אחרת... כשזה קורה לבעל של מישהי, לבן שלה, לאהוב שלה פתאום דברים שרואים מכאן לא רואים משם תאמין לי שאני יודעת כל מיני דברים שקורים במערכת, ואני אומרת לך שגם בארץ וגם בחו"ל, דברים זזים, וזה דווקא בגלל האמירות המקוממות הללו, שאשה היא תמיד צחה כשלג, לא משנה מה עשתה לבשה, וכו', כל קיצוניות מביאה לקיצוניות ואלו שחושבות שעושות טובה לנשים לא מבינות את הבומרנג שהן מכינות לנשים. מיציתי את הנושא, חושבתני

ואולי אני טועה, אך אני מרגישה לעתים שיש גם כאן בפורום כמעין קנאה ותחרות על המקום של המסכנות, הקורבן האסקופה הנדרסת. ייתכן מאד שיש גם בי חלקים שנסחפים לשם. אולי קטע פולני משהו? אולי קיים משהו קצת גרנדיוזי בהיות במקום הזה? כך הייתי רואה זאת אצלי, בכל אופן. מחשבות בוקר לכולם, סוריקטה