פורום פסיכולוגיה קלינית

בעניין עם מימה. עד עכשיו אני פשוט התפעלתי מיכולתו של אודי לשמור על סבלנותו, בוודאי שלכל אחת יש כבוד, ויש מקום, וקשה מאד להדיר מישהי, מאד לא נעים כאשר משלחים מישהו ואומרים לה שהיא לא רצויה (גם אני קבלתי 'מקדימה' מאודי בהתכחסות שלי עם במבי - שחשתי שהייתה מאד חד צדדית מצידו ולא מאוזנת), אך המקום כאן הוציא ממימה את כל האנרגיות השליליות שלה, זה לא עשה לה טוב בלשון המעטה, ולא פעם הוריד את הרמה של המקום עם הגסויות למקום לא מכובד, גם לאחרים, לא יודעת מה שהיה הקש ששבר את גב הגמל, אבל לא קשה לנחש. בוודאי שמימה צריכה עזרה, אבל לצערי לא ראיתי שהפורום הצליח לעזור לה, להפך.... גלי - מימה קוראת אותנו, כך שאם את רוצה לארגן עץ לומר שלום, זו תהיה ג'סה מאד יפה ומרגשת. ואגב, זה לא משהו סופי, אני מתארת לעצמי, רק יכולת לאסוף את עצמה

עצוב אבל הכרחי .לפחות כרגע, לדעתי.

לכולנו יש רגעים שאנו לא בפוקוס.

מה שלומך? חשבתי עלייך היום כשאמרו בחדשות שהיו אזעקות בצפון...

איזה קטע.. גם אני,מייד חשבתי על אודי ברגע שדיברו בחדשות על האזעקות בצפון.. אני גם נכנסתי לחרדות כשראיתי שאודי לא מעלה הודעות ולא עונה.. פחדתי.. נבהלתי.. הפנטזיות התחילו לעבוד שעות נוספות.. המשכתי להקשיב בחדשות ונרגעתי כשאמרו שלא קרה משהו... עכשיו נרגעתי עוד יותר כשראיתי שאודי העלה את ההודעות.. ואודי יקר ! תשמור על עצמך, בבקשה... אתה משמעותי מאוד עבור הרבה מאוד אנשים פה.... שלכם-במבי.

כמה הודעות מחכות לך... המון עבודה. מעריכה אותך ממש. ליבי איתך. אתה לא חייב לענות על הכל היום. לאט לאט. כולם יחכו בסבלנות..

הי רוני יקרה, ... ואנחנו, את, אני, וכל האחרים/ות יכולים בינתיים לתרום ולרשום את מילותינו לחברי הפורום הממתינים. ד"ש לכלבלבית המתוקה, שלך, סוריקטה

אני אוהבת אותך. במבי.

איבדתי את הדרך מה שחשוב נעלם. אני מבינה עד כמה אבדה לי הדרך . ויודעת שמה

שפעמיים ברח באותה הנקודה ..(מה פרוייד היה אומר על זה ) וברצינות אני פשוט מתחילה להבין יותר ויותר.כואבת הפרדה ועצובה מאוד ויודעת שזה הכי נכון לשתיינו...אני עייפתי מוכרחה שילכו איתי לאט יותר . עם מטרות קטנטנות בדרך גם עם המטרה הרחוקה ברורה ...

יש לה את חוש הכיוון את תמצאי את הדרך הנפלאה, את תסעי באוטסטרדה, מול נוף מדהים כשאת ליד ההגה, ואת מובילה ומנווטת, עם אוויר הרים שאת נושמת מלא ראותיך

לא יודעת..אני חושבת שהקשר עם המטפלת הנוכחית הוא לגמרי בסדר, הוא טוב ומיטיב ויש גבולות ברורים. ואולי גם מצידי אני באה לקשר הזה עם יותר תובנות ויותר בגרות ומודעות.. לא יודעת מה היה קורה עם הקודמת בנסיבות אחרות, וכנראה שיש לפחות מישהי אחת בעולם הזה - שחושבת שמיקה היא מקרה סופר קשה לטיפול ושלא מחבבת אותי במיוחד (כנראה שלא כולם יאהבו אותי בחיים האלה). אני מאמינה שהכול קורה לטובה - וכנראה שבמסעי הייתי צריכה לעבור גם בתחנה שלה. וכנראה שזה לא הסתדר בינינו, ותכלס זה כבר לא חשוב למה... ועם המטפלת הנוכחית, אני לא חושבת שאני רוצה את הרגשות העוצמתיים האלה, טוב לי כך - עם פגישות סדירות, חיבה הדדית, וטיפול שקורה בחדר ולא במיילים. אני אוהבת את המקום הפרטי שיש לי , אי של יציבות והתבוננות וקבלה, בחיים העמוסים שלי. ואני מצליחה לראות תוצאות גם מחוץ לחדר וזה לא מפחיד אותי כמו פעם אני בסדר, וטוב לי בדיוק היכן שאני. ומה יהיה בעתיד - כנראה שרק ה' יודע.. אודי, סוריקטה - תודה לכם..

לפעמים טוב גם הרוגע, השגרה, בלי הריגושים הקיצוניים שאמנם מזרימים את האדרנלין, אבל מוציאים אותנו משיווי המשקל

גל של כאב ועצב ונפילה לתהום הקרבנות האומללה מטפסת על גל של כעס ואבדן הדרך .על הבטחות שנאמרו וניכתבו ולא ימומשו....דרך הבנה על מה זכיתי על שש שנים מלאות באהבה נתינה אין קץ חמלה וטוב שאין כמוהו.. מבינה איך נפלתי בשנה האחרונה למקום שמשחזר את אבא ..את הפחד שילך את המוכנות לעשות הכל שישאר עד שנה

את המשפט אפילו בשבילי ..עד ששמה שקורה שאני כל כך מרגישה כלום מחוק שאני תוקפת ...וזה הכל בתוכי וכלום לא שייך לבחוץ וזה הכי עצוב ועד שלא אלמד לנפץ את הרטואל הזה אני אפול לשם בכל קשר קרוב ואינטימי ....

אביב יקרה, חסרים לי פרטים בתמונה, אך האם ישנה אפשרות בה תיקחו מרחק זו מזו של פרק זמן שהוא ואחר-כך תחזורנה לעבוד יחד? הייתי מאד רוצה להאמין באפשרות הזאת. אני מאמינה שהיא התאימה לך מאד לתקופה מסוימת, ועכשיו, אולי פחות, אבל ייתכן שמשהו יכול להיבנות מחדש עם קצת אוויר בין לבין? את כותבת 'גלים גלים' ואני נזכרת בתרגילי הרגליים האהובים שאני עושה לתינוקי שאני מטפלת בו. מחשבות בוקר של הרבה תקווה עבורך, שלך, סוריקטה

הי אודי, אני מרגישה שהלכתי לאיבוד, הימים ארוכים ולמרות שאני עסוקה הריקנות גדולה ואני רק מחכה שהיום יגמר. אי השקט בפנים והמקלה שמלווה ללא הרף מעייפים אותי. אני מאוד זקוקה לו, למטפל, לנוכחות שלו, למילים שלו ונראה שזה הזמן היחידי שאני מחכה לו. קורה לא מעט שבדרך אליו הולכים לאיבוד כל הדברים שאני רוצה לומר ואני נאלמת בפגישה. אני פוחדת להכביד עליו, פוחדת שינטוש אותי ומשתדלת גם להתאפק ולא להביא את עצמת הרגשות והאינטנסיביות כל הזמן. אני מרגישה שאני צריכה לשמור גם עליו בתוך הקשר. הייתי רוצה לכתוב משהו אחר, בתחושה שלי אני כותבת עוד מאותו הדבר, אבל אני לא ממש מצליחה. הכל נשמע עגמומי וכבד כל כך. ככה הם חיי. אני מותשת. שירה

ימות החורף הם ימים אפורים אך קצרים! הקור לא עושה להרבה אנשים טוב, שמעתי שזה תלוי שיום הולדת, מי שנולד בחורף אוהבת אותו, מי שנולד אביב - קיץ מעדיף את השמש והחום. יש משהו בימים האלו שמכרבל אותנו, ואולי גם מזעיף פנים. האם חם לך מספיק במקום שאת נמצאת? בית חם עם מרק וקניידלאך ומוזיקה ברקע יכול לעשות המון שינויים

שירה יקרה, בדיוק כתבתי ששעות האור הולכות ומתארכות מהיום לחצי השנה הקרובה. בעיניי זה דבר מעודד. משפר מצבי דיכאון. נראה לי שכדאי שתספרי למטפל על החששות שלך ועל תחושתך שאת צריכה לשמור עליו. אם לא עשית זאת עדיין. ואולי לא ככה הם חייך, אלא ככה את מרגישה עכשיו. כשמרגישים כך, נראה שזה המאה אחוז, אבל כנראה שזה לא ממש כך, ולא תמיד תמיד. בוקר רך, סוריקטה

אודי, האם אתה יכול לפרט קצת בנוגע מדוע החלטת לחסום את מימה ולא לאפשר לה להעלות הודעות? האם היא עברה על הכללים? זה מרגיש לי כמו "סתימת פיות". אשמח אם תשפוך אור ותאיר את עיניי. נטע.

מה שנעשה בפורום משקף הרבה מה שנעשה בחיים האמיתיים. כאן כמו שם, יש אנשים שקשה לקבוע עליהם חוות דעת, כי הם לא מחצינים את עצמם, ולא ממש נותנים לך להכיר אותם. (לא מצליחה להכיר בפורום למשל את רוני ואיה) ישנם אחרים שתורמים כל כך בכל מקום שהם נמצאים (כך למשל בפורום את אביב, סוריקטה, מיקה גלי – ומתארת לעצמי שישנן עוד שלא הזכרתי), וישנם אחרים שהם מלאי קוצים כמו קיפוד, חסרי הכרת הטוב, וכל מה שמנחה אותם זו קנאה, מהסוג של חוסר פרגון, אי יכולת לסבול את המחשבה שאולי ישנם כאלו שיש להם את מה שהם לא הצליחו להשיג. (מטעמים מובנים אני לא מזכירה שמות, אך בהחלט לא כל אלו שלא הוזכרו לדעתי שייכים לסוג הזה האחרון). והמעניין הוא, כאשר אתה קורא את הקשיים של אותם אנשים מהסוג השלישי, לפעמים אתה פשוט רואה שזה פועל יוצא של האופי שלהם, הם מתלוננים על בדידות, על חוסר תקשורת, על חוסר קבלה מאחרים, ואין ספק שההתנהלות שלהם בחוץ היא כמו בפורום, התנהלות של קנאה של חוסר פרגון, של קוצים, של חוסר הכרת הטוב, של חוסר יכולת לראות שלאחרים יש מה שהם רצו ואין להם, והם לא עושים את הקשר בין הדברים - בין ההתנהלות שלהם, לבין היחס שהם מקבלים מהסביבה כפועל יוצא מכך. אני בחיים האמיתים פשוט מתעלמת מאותם סוג שלישי, וזה גם מה שאעשה בפורום, זה לא אנשים שמונחים על ידי רציונאל ששיך בכלל לשכנע או לדבר, הם מונעים ממניעים אחרים לחלוטין. חושבת שכל קורא כדאי שיעשה חיפוש אחר שמו בפורום, ויעשה קורולציה לבין מה שהוא כותב על עצמו ביחס לסביבה הקיימת, לבין ההתנהלות הוירטואלית שלו, יגיע למסקנותיו בעצמו.

הי סנדיי יקרה, אכתוב בתמציתיות, לפי שעה - אני בהחלט עושה חיפוש של הכינוי שלי בפורום, וגם חיפוש כינויים אחרים, כדי לקבל תמונה שלמה יותר, או לראות תהליכים, מחד, או קיבעון, מאידך. ובהחלט חושבת על המציאות vs מה שנכתב, מתנהג כאן. להתראות, בינתיים, סוריקטה

לסנדיי יקרה, רציתי לכתוב לך עוד אתמול: בניגוד למה שכתבו כאן בנות אחרות (שאותן אני מאוד מעריכה ואוהבת)- בעיניי, את ממש לא נחוות כביקורתית או תוקפנית. להיפך, אני מאוד מעריכה בך את הכנות, את היושרה, ואת הישירות שלך - לטוב ולרע. אני אוהבת נשים כמוך. את לא מפחדת להביע את דעתך- גם אם היא שונה. את בעלת קריירה , מסוגלת לפרנס עצמך בכבוד, מביעה עצמך בהרהיטות ובתבונה..ובעלת רגישות רבה לאחרים ומלאה בעזרה לזולת. איני חשה ממך ולו טיפה של נימת זלזול או התנשאות. אבל, לגבי מה שרשמת על האנשים מהסוג השלישי - אני נוטה שלא להסכים. אני לא נכנסת כאן לספקולציות עם עצמי למי התכוונת מהבנות ולמי לא, אבל - נוכחתי לדעת (בעזרתה של סוריקטה, אגב) שבכל הנוגע לאנשים אחרים, ולקשר עם אנשים אחרים - אל לנו להיות נחרצים ולצאת בהצהרות חד משמעיות. כי אנשים וקשר עם אנשים זה דבר מאוד מורכב. ולפעמים פשוט צריך לומר, "אני פגועה ונעלבתי" - במקום לפגוע ולהאשים בחזרה.

לומר נעלבתי, וזהו.. זה להיות מהנעלבין ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, הלוואי והייתי שייכת לשם, אני לא. כאשר יש בקורת אמיתית, כולי אוזן לשמוע כאשר האוזן היא ממניעים לא טהורים, של קנאה שמקורה בחוסר פרגון, שלדעתי היא שורש הרע בעולם, אני אומרת לבן אדם בדיוק מה אני חושבת עליו.

הי, רוצה לשתף אותך וגם לשאול.. בחמישי בערב ראיתי שהתחלת לענות להודעות לפי סדר עולה (כפי שאני מזהה פעמים רבות בדרך בו אתה עונה לכולנו) לפתע פתאום , ללא אזהרה כלשהי ראיתי הודעה חדשה שמיענת למימה... כשקראתי את תוכן ההודעה נעצרה נשימתי.. נבהלתי. מאוד !!! לאחר כמה שניות (?) דקות (?) חזרתי לקרוא את הודעותיה האחרונות של מימה ולא מצאתי משהו חריג/יוצא דופן.. ואז שאלתי את עצמי אם התרחש משהו מאחורי הקלעים ? מימה כתבה הודעה שחרגה באופן בוטה ממה שאתה מאפשר, ולכן קטעת את רצף התגובות אלינו וכתבת (בחמת זעם ???) למימה את שכתבת ???? מה קרה ???? אותי זה קצת הכניס לחרדה... שאלתי את עצמי פתאום אם גם לי יקרה מתישהו משהו כזה ???? נזכרתי פתאום גם בהתכתבות הראשונה שלנו כשהגעתי לפני למעלה מ 6 שנים.. זוכר אודי ? אני זוכרת שאז , בתחילת דרכנו המשותפת, כתבתי באמת בתום לב והתגובה שלך אז ממש ממש שיתקה לי את הנשמה... אודי, אם אתה יכול.. בבקשה, תשתף מה קרה שפתאום כתבת למימה כזו הודעה קשה . שלי, הצמיתה את הנשמה... במבי. וחוצמזה חזרתי עכשיו מאמא צביה והקראתי לה את ההודה ששלחתי לך בחמישי ,ואת תגובתך. אני לא כ"כ הבנתי את המשמעות של תגובתך אלי, אמא צביה דווקה מאוד אהבה אותה... (את תגובתך) לפעמים אני לא מבינה .. לא אותך ולא את אמא צביה... ואז אני נשארת לבד..

הי במבי אחותי, ראשית אזכיר, שאני, כנראה, שונה כאן, במובן זה שהמחשב שלי הולך לישון מוקדם, ואיני רואה את הודעות המענה של אודי, כמו גם את ההודעות שעולות מאוחר, בזמן בו הן קורות קורות, אלא רק למחרת. ויש בזה משהו טוב ונינוח עבורי. לא בזמן אמת, אלא ברגוע, אחרי הלילה. בלי לחץ, וכשרמת החרדות נמוכה בהרבה. הפרידות הללו שאת מזכירה, שמרגישות לך, לנו, בבום פתאומי, הן פעמים רבות ציון דרך בתהליך ואפילו תהליך מתמשך מאד. גם עם מימה (שלום מימה, אם את קוראת) היה כך בעיניי כאן. ואת יודעת, אפילו הרגשתי שאודי ממש בהודעותיו האחרונות מנסה להתקרב למימה (אליך, מימה). מזמין אותה לספר כדי להכירה עוד. משקיע בתשובות. מספר הודעות של מימה (שלך, מימה) שכן הועלו גם תקפו את אודי באופן אישי וזלזלו בו מאד. לא פשוט. פעמים לא מעטות הוזכר אופן השימוש בפורום. של כל אחד מאתנו. ובקשר לדמיון ופנטזיות - לפעמים צריך לזכור שאלו מקומות שהמחשבות שלנו נודדות אליהם, אבל זה לא מה שקורה באמת. זה רק דמיון. בוקר של אור, מהיום וחצי שנה הלאה הימים יתארכו. באהבה, סוריקטה

וזה כבר השבוע השלישי שאני מיטלטלת בין הביטולים כמה קשה!!! הבוקר אני קמה ומתארגנת לפגישה התעוררתי מאוחר חשבתי איך להתלבש ולקחת מונית... היה צליל של הודעה שהתעלמתי ממנה... ואז.... שוב הודעת ביטול נפל לי הלב!!! אני בכלל בנקודת שבירה צריכה לכתוב דוחות(אני אתה) שעורי בית ועוד ועוד עבודות ומטלות... ובפנים נגמר לי הכח.... מיום חמישי לא מסוגלת להתרכז בשום דבר!!! אשמח לכל תגובה.... הילה

כל כך מובן וקשה...מקווה שהוא בסדר...ואם הוא מבטל סימן שבאמת לא יכל..זה לא בגללך.

וואוו.. זה באמת קשה... ביטול ושוב ושוב.. הרצפה נעלמת.. ועוד אחרי שאת מתכוננת וכמעט כבר יוצאת לפגישה.. וואוו.... הילה.. רוצה להיות איתך.. בשקט.. רוצה שאחוז בכף ידך ? ננשום נשימות עמוקות.. נרפה.. ונקשיב לשיר האיילה של יונה וולך בביצוע עלמא.. נריח את מי המעיין, נתבונן באיילה ששותה מים בנקיק נסתר בין הצוקים.. ואולי גם נמצא את מעיין חיינו... (?) איתך-במבי.

אוהבת אותך יקרה כוחות בשקים והמון חיבוקים ...את יכןלה תזכירי חעצמך שיש לך כוחות תדביקי דפים על המקרר ובכל מקום בבית את מסוגלת זה קשה אבל את לא לבד אפילו שיש ביטולים ...סומכת עלייך

אוי, איזו התנפצות פנימית. בונים על תמיכה עיקרית ונדמה שהיא קורסת. אנחנו כאן, יקירתי, שלך, סוריקטה

חיבוק

הוא שוב ביטל.....

לא יודעת אם התכוונת אלי . אבל יודעת שההודעות שלי לא פשוטות אז מצטערת שההודעות שלי קשות כל כך ואשתדל שלא ...יום טוב עם הרבה כוחות ואנרגיה נכונה...

השתגעת ?? לדעתי ,הילה לא התכוונה אלייך.. את יודעת מה ? זה גם לא משנה.. זה המקום בו את נמצאת. וזה מה שחשוב !! תאפשרי לעצמך להיות במקום בו את נמצאת ואנחנו נכיל.. כשאני מדמה את עצמי במקומך , עורי נעשה חידודין חידודין... אני הייתי מתה !! לא חושבת שהייתי מצליחה לשרוד... מאוד מאוד מעריכה אותך על אופן ההתמודדות שלך. היכולת להבין גם את המטפלת וגם אותך ובאיזשהו אופן להכיל את המורכבות הזו... בכלל לא פשוט ואני מלאה הערכה על תעצומות הנפש שלך.. ומבקשת ממך ואותך, בבקשה, המשיכי להיות את, כפי שאת על כל המורכבות... זו את !!! איתך-במבי.

יקרה חלילה וחס! לגמריי איתך במאבקיך הצודקים ובכוחות המופלאים הילה

בוקר אור, שבוע טוב לכולם לחץ כבר על הבוקר... נשיקות לכולם, סוריקטה

תשמרי עלייך . אוהבת חסרות לי המילים שלך החכמות והנכונות ...אבל מרגיש לי שזה נוגע בך מידי ..אז תשמרי עלייך חיבוק

אביב יקרה ואהובה, את מוזמנת לכוון אותי, אנסה לעזור. הרגשתי שאת זקוקה למקום בינך לבינך ושתמיכה ללא יותר מידי מילים היא, אולי, מתאימה יותר לעכשיו. אבל ייתכן שטעות בידי, ואין זו התמונה השלמה. את עוברת קושי עצום כרגע, עצום עצום. אני מבחינה בכך היטב. בוקר, מתוקה שלי, שמרי גם את על עצמך (ואנחנו גם, בדרך האפשרית כאן - לא נפיל הכל עליך, טוב?) סוריקטה

אני...

הי, צננת תפסה אותי. עובדת ומתפקדת כרגיל. רק האף - דולף ואפצ'י ואפיפות כללית כזאת. הכנתי לעצמי איזה עשר כוסות תה היום. איכשהו, אני גם שמחה שהגוף שלי מרשה לעצמו להיות קצת חולה. מבחינתי זאת עדות למצב נפשי בריא יותר. שמשהו חדר מהחוץ פנימה. שמשהו מאפשר גם להיות קצת חלש. מניחה שיעבור בקרוב. יום שלישי יום מנוחה שיהיה. שלכם, סוריקטה

תרגישי טוב... והמשך שבוע נפלא!

אביב כל כך מקווה שאת מוצאת את עצמך ממש, לא עם מנטרות אלא עם כוחות נפש פנימיים, עם יכולות כמו שיש לך, את לביאה ויש בך כל כך הרבה חיות קורנת. רציתי כבר הרבה זמן לכתוב לך משהו, לא עשיתי זאת, בגלל שזה יותר מדי יחשוף אותי, וכל הזמן אני מתלבטת, חושבת שגם לאודי יהיה עניין במה שאני רוצה לכתוב אבל אחרי מחשבה רבה, הגעתי למסקנה שאני לא יכולה לכתוב זאת כאן בפומבי... אבל אני כן חושבת שכדאי לך לשמוע, אי לכך אם זה מעניין אותך, את יכולה לקבל מאודי את המייל שלי, ואני אשלח לך בפרטי עם העתק לאודי, כשהדברים מכוונים רק אליך. אם לא בא לך, זה בסדר, תרגישי טוב עם עצמך ועם כל מה שקורה מסביב, ואני ממש אבין אם לא בא לך. שיהיה לך שבוע נפלא ממש

בכל בסדר מנטרות זה דבר שעוזר להניע ולהרים מהתחתית ...כואב לי עצוב לי וכן אני חזקה . לא רוצה לפגוע בך אבל קשר כמו שיש לי איתה ובכוונה אומרת יש כי גם שניפרד הערך של הקשר והקשר ישארו כמובן בצורה אחרת אבל היא תמיד תהייה מלאך שעטף ונגע בי. אנשים לא מגיעים אלנו סתם גם מפגש וירטואלי בננו הוא לא סתם .. יקרה אודי לא מעביר מיילים טוב שכך אם נכון לך פתחי מייל אחר ותניחי כאן אני יענה לך...ואם לא תנסי לכתוב מה שנכון לך מבלי לחשוף את עצמך ...העיקר לשמור על עצמך

יכול להעביר לאביב את המייל של סנדיי? תודה

אני רוצה לכתוב לך מזווית אחרת לגמרי, בלי קשר למטפלת, ובקשתי מאודי שימסור לך את המייל שלי, הוא יש לו את המייל של שתינו, אלא אם כן המייל של מפברק, שלי לא, הוא אמיתי

היינו אם אכתוב את המייל תהיה מוכן למחוק אותו אחרי כמה שעות? לא רוצה את המייל שלי מתנוסס כאן לתפארת, מתארת לעצמי שגם אביב לא, אז מה כן ביכולתנו לעשות?

יעצת לי ללכת להיפנוזה עם חלק משלל בעיותיי. בתור אחת שנותנת פייט לחיים, ורגילה תמיד לקיים באדיקות את מילות השיר "כל ימים עוברים עלי בתוך זירה... על ידי תמיד חובש את הכפפות..." בתור אחת שמנוסה הרבה מאד שנים בהיפנוזה, (הרבה לפני חוק ההיפנוזה!) חשבתי שיש הרבה מהמשותף בין הדברים. אתה וודאי זוכר היטב את המצב הנפשי שלי בקיץ, הייתי חצי משוגעת, ברוך השם, עברנו את הגל הזה, חזרתי לאיזון נפלא, והנה נפל עלי התקף הכאבים המטורפים. לקחתי את כל התרופות הנרקוטיות, ואז... פשוט אבדתי את חדות המחשבה. אי אפשר להונות אנשים, משלמים לי בשביל היכולת לחשוב ולא כדי להיות מסוממת! הפסקתי את כולן, ונכנסתי לקריז שאי אפשר לתאר! מי שלא היה שם לא יבין במה המדובר, ובאותה עת, כשחשבתי שהעולם מגיע לסופו, חשבתי עליך, ומדוע לא נתת לי מכות כשאמרתי שאני מסממת את עצמי, אבל אתה רק משקף ולא מנחית, נכון? אבל לא נכנעתי, אמרתי אתן פייט לחיים, או/או, או שחיה או שלא חיה, ככה אי אפשר, ועכשיו נלחמת בכאבים עם כל הכוח בהחלטה ברורה שלא רק שלא רוצה את הקנביס הרפואי, שיעשה אותי לגמרי מסטולית אלא שאין יותר את התרופות הנרקוטיות האחרות ויהי מה, רק משככי כאבים 'רגילים'. (הייתי אצל מומחה, הוא פתח את המחשב ונבהל, שאל מה זה כל הרשימה הזו של התרופות שלך, שאלתי, אתה מכיר עוד משכך כאבים שלא נתנו לי???) אבל בעזרת השם, אני אלחם, ואתגבר. אז חשבתי, מה זו בעצם המלחמה לחיים? זה הצבת אתגר, ומיצוי כל הפוטנציאל הפנימי כדי להשיג את המטרה, וזה בעצם גם הכוח של ההיפנוט, מתוך הרפיה להביא את האדם להכיר את כוחותיו החבויים ולהשתמש בהם, לשנות התניות כדי לקבל כוחות להתגבר, כך שראיתי הרבה מהמשותף בדברים, המלחמה על החיים, זו בעצם היפנוזה עצמית, סחיטת היכולת הפנימית עד לטיפה האחרונה, זה לא קל, אבל בעזרת השם אצליח. אז זהו, החדות חזרה במלואה, לצד כל הבדיקות המקיפות צריכה לדעת שאם אין אני לי מי לי, לא לתת לכאבים הפיזיים להכניע אותי. להילחם, כמו שאני יודעת לעשות זאת, ורגילה לעשות זאת, בכל החזיתות. הבדיחה שאתה רואה אותי לעולם לא תנחש. שכבתי במיטה בלי יכולת לזוז מספר ימים, בלי ללכת לעבודה, לבסוף הגעתי לעבודה לפגישה, ישבנו כמה שעות, והלקוחות אומרים, וואו אנחנו נשארנו כבר בלי נשמה, אבל את נראה שזה אפילו לא מזיז לך, את מלאת כוחות וחיוניות, נו... זה בגלל שאת כל כך צעירה. (כמובן שטעו בהערכת גילי, וכנראה לא שמעו על אגרון!), גם זה טוב, זו ברכה שאני צריכה להודות עליה, זו מתנה משמים.

הי סנדיי, כואב לי לפעמים לקרוא את מה שאת כותבת. מצד אחד, פעילה , "נותנת פייט לחיים" ומצד שני, דווקא הפעלתנות הזו לוקחת ממך כוחות כה רבים ומזיקה לך מעולם לא לקחתי תרופות פסיכיאטריות, ומעולם לא הייתי בהיפנוזה אבל ההיגיון שלי אומר - שתרופה אמורה להועיל, וברגע שהיא הופכת אותך למסוממת ותלויה, אז משהו לא נכון וחסר.. לפעמים, לפעמים צריך לדעת גם לנוח. וגם, לפעמים, "להיות פעילה" זו סוג של תרופה, שמשמשת גם הסחת דעת - מדברים אחרים שאנחנו לא רוצים להרגיש או להתמודד איתם. בקיצור, אני חושבת שאת צריכה לנוח.

לנוח זה טוב כשעייפים, אבל יש לי בעיה בשלד של הגוף, לא באברים הפנימיים, לכן כל בדיקות הדם תמיד בסדר, אבל העצמות, מה שמחזיק את הגוף עשוי מסוג ב', אם אכנע, אהיה חצי משותקת מכאבים, כבר הייתי שם, ליות במטה לא עוזר, לכן ניסיתי לסמם את עצמי וזה היה נורא, עכשיו אני נלחמת בדרכים אחרות, פשוט מכריחה את עצמי לחיות עם הכאב כאילו הוא לא קיים, כאילו והוא חבר שלי, כאילו וכך זה צריך להיות, ולא משהו שצריך להפסיק את סדר היום שלי, אני דורשת מעצמי להתרגל לכאבים, ולא לראות בהם כמשהו שיעצור אותי אם הייתי יודעת שמנוחה תגרום להם ללכת, הייתי לוקחת ערמה של ספרים, ונחה, אבל זה לא עוזר כלום, להפך אולי דווקא הספורט יעזור יותר לכל אני רצה ומתהלכת, עד שכבר לא יכולה יותר ומתקפלת ואז עושה סטופ. נראה מה שיהיה. אני לא טיפוס של לנוח כן טיפוס של לנסוע, ואת זה אני עושה, אבל בעזרת השם זה יעבור, כבר הייתי ב'גלים' כאלו של כאבים נוראים, והם חלפו, זה כמו שמישהו הרביץ לי חזק חזק בחלק העליון של הכאב, ובחלק התחתון, כאבים שלפעמים לא נותנים להתישר, אבל כפי שאמרתי, אני אחיה עם זה, היום אחזור לברכה, אכריח את עצמי, נראה מה יהיה. תודה שחשבת עלי.

שלום לך sunday לא נראה לי שיצא לנו להכיר. מזמן מזמן כתבתי פה קצת. מאז נכנסת מידי פעם לקרוא. משהו בך מרתק אותי, גישתך ותפיסתך שונה מאד מאד משלי. אפילו הפוכה. יחד עם זאת משהו בזה מושך אותי. את נחווית אצלי כמו המטייל שרץ קדימה, שרוצה לראות עוד ולהספיק עוד וגם אם היום כבר נגמר ובתיכנון היה עוד שביל שתוכנן, לא יוותר ויתעקש לעשות גם אותו. ובמהלך יום הטיול, מתזז בין האחרונים והראשונים. חוזר אחורה כדי לדחוף קדימה את אלה שנגמר להם הכח. רציתי לשאול אותך, מה מניע אותך להילחם ככה על החיים? זו שאלה שאני לא מעיזה לשאול בקול בד"כ כי זה נשמע קצת לא נורמאלי, אבל מה גורם לך כ"כ לרצות לחיות, להצליח, לדחוף, להניע, להילחם?

הבחנה מדויקת בחלקה, אני נלחמת על החיים אבל לא נלחמת לחיות, וזה שני הבדלים גדולים. לא זוכרת שראיתי אותך את כנראה מהוותיקות. היו לי קשיים לא פשוטים בילדותי, ורק רציתי להתאבד, וניסיתי לעשות זאת כבר מגיל 8.5. אבל אצלי זה או או, או לא להיות או להלחם שהחיים יהיו טובים, מגיל אפס. אני תמיד אומרת מה שעושים צריכים לעשות הכי טוב. מקום שאני מרגישה שהגעתי ל DEAD END אז אני לא גבורה גדולה ואני רוצה להיפרד יפה מהחיים ומכולם אבל כל עוד אני יכולה, אני להילחם זה בא מחלקים טובים וחלקים לא טובים בי. חלקים לא טובים זה פרפקציוניזם מוגזם, שכל מה שאני עושה חייב להיות הכי טוב שאני יכולה לעשות, וזה לא טוב לפעמים אם כי זה דוחף קדימה. זה בא גם מחלקים טובים, חלקם שקבלתי במתנה מהאלוקים, כמו יכולות ורצון ויכולת לבצע דברים, הדבר שאני לא יכולה לסבול הוא ליפול לנטל, שיצטרכו לעשות בשבילי, להזדקק לעזרה, (וזה לא טוב בי), זה כנראה תוצאה של הילדות הקשה שלי, ששם הייתי צריכה להיות הכל בשביל עצמי, (כאשר הגעתי למצבים של חוסר לחם לאכול ובגד ללבוש וגג על הראש בצורה הכי פשוטה שאת יכולה לתאר לעצמך), ידעתי שכל העול עלי, ידעתי שאם אני לא אעשה לא יהיה מי שיעשה את זה, אז עשיתי את זה, וזה טבוע בדמי, אז גם היום כשהנתונים כל כך שונים, הילדה בפנים לא שוקטת, ולא יכולה לחשוב על חסר, הצטרכות,. זה גם נובע מכך שיש סביבי כמה וכמה שהם לא יכולים לדאוג לעצמם, והם מוטלים עלי, ואני עושה זאת, ומשתדלת בשמחה, אך מבקשת מאלוקים שיקח אותי אליו לפני שיביא אותי למצב כזה, אולי הראיה הקרובה אם אלו שלא יכולים לדאוג לעצמם ונצרכים לכוחות שלי, מחריפה את המאבק שלי, אם חיים, אז חיים עם עשייה. אגב, התיאור שלך על הטיול מדויק מאד, גם על ביקור בכל המקומות וגם על הדאגה לאחרים שילכו גם. למרות המושלמות שעוטפת היום את האישיות שלי, היא נובעת ונדחפת מכל מיני דברים שלאו דווקא מושלמים, ולפעמים קשים. ולפעמים אני נשחקת, ויודעת שאם אשחק, לא מוכנה להמשיך להיות כאן, לא מוכנה להיות נצרכת, רוצה להיות זו שנותנת, לא זו שמקבלת, החיים זרקו אותי לתוך המקום של חסר, כאשר החסר הכלכלי, היה הצד הקל והפשוט שקל לי לדבר עליו, לא רוצה לחזור לשם! החיים שלי מורכבים, עכשיו הם מלאי אקשן ומעניינים, העובדות שלי מתות לעבוד אצלי, לא רק בגלל היחס הטוב, אלא כי זה מעניין ונחמד, אבל לא נולדתי עם כפית של זהב, וגם היום החיים עם כל הוורדים יש גם קוצים. עכשיו אני נלחמת עם הכאבים, נראה מה יהיה, מקווה שאצליח. ספרי על עצמך

כתבתי לך אתמול ארוכות ולא נקלט ובכל זאת...סבבה לדחוף קדימה לנסות לפתור אתגרים להתקדם ...אבל מלחמה הורגת פוצעת מלחמה זה קרב זה שכול זה ריח של רקבון מלחמה זה שנאה זה דחפיים חייתיים מלחמה זה תחרות על כלום ...לעומת החיים ופתרון קשיים שזה זרימה ותקיעות ואהבה וחמלה וחברות ושנאה ועצב וכאב ושכול וחיים ופרחיים לפעמים נבולים ...בזרימה לפעמים נעצרים דוחפים ומתקדמים ולפעמים מבינים שאין מה לדחוף ועוברים נתיב....סנדי יקרה אל תלחמי תחיי טפלי בעצמך בגופך בנפשך באהבה את לא מכונה חסרת רגשות וחיות שמחליפים בה חלק ...שחררי את התקיעות של הגוף והנפש באהבה מנסיון זה הרבה יותר קל...כאב הגוף בא להגיד לנו משהו כאב הנפש גם כן..אנשים באים להגיד לנו משהו וכשאנחנו לא אוהבים אותם או נפגעים מהם זאת.תקיעות אז עוד יותר להבין למה מה המסר מה אני עוד לא למדתי ...באהבה וחיבוק איתך

השיר ההוא...כן הציפור לא עפה ...אבל בלי מסמרים ...עם המון אהבה ויחד ושיתוף והבנה זו של זו...בויתור. המסמרים ישנם זה ברור אבל הם הרבה פחות חשובים והם לא העיקר..יש בקשר הזה הרבה יותר ממסמרים . אודי זה מדהים אני מדמה את זה למסע על ההר הלכנו יחד השביל נהייה צר מלא קוצים ואבנים אני עייפתי היא דחפה וכשלא עזר קשרה את עצמה אלי ורצה קדימה קצת נחבתתי בסלעים צרחתי כעסתי השתוללתי החבל נשחק ...עצרנו שתיינו ובהבנה שככה זה לא נכון כל אחת ממשיכה בדרכה אבל החבל אודי החבל שם ותמיד יהיה רחוק יותר מנותק יותר מהעין אבל הקשר הזה תמיד יהיה לי בלב ...ולא יודעת למה אני גם יודעת שבמעגלי החיים אני והיא עוד ניפגש ...(לא ממקום של פנטזיה מן תחושה פנימית ברורה ,בדיוק כמו שידעתי שניגמר עוד לפני שאמרה ) אני אוהבת אותה כל כך ושמחה על הזכות שהייתה לי להכיר אשה כמוה

שלום לכולם היני חדשה פה ובדרך כלל לא פונה לפורמים אך הפעם הרגשתי כי אני חייבת, מרגישה כי עליי לקבל כלים להתמוד עם מה שעובר עליי. אני יודעת שנמצאת כרגע במצב של דכאון איני אוכלת אין לי מצב רוח ויורדת במשקל. אני לא צריכה כדורים או דברים כאלה כרגע שיעזרו כי המצב לא חמור זה דכאון כמו של כולם שנפרדים לאחר מערכת יחסים אך פה זה קצת מורכב יותר. באוגוסט הכרתי מישהו מדהים בחור זהב, הוא סיפר לי שבר השתלה של לב ו 2 ריאות, זה לא הפריע לי והחחלטתי שאני ממשיכה לצאת איתו, הייתה ביניו אהבה ענקית, אומנם לאט לאט לאחר חודש וחצי המצב שלו קצת הדרדר לא הרבה והוא אושפז בבית חולים 10 ימים, החלטתי שאני עדין איתו ונסעתי כל יומיים מהצפון אליו בית חולים בלינסון בפת. הוא ידע שאני אוהבת אותו הוא הרגיש זאת וכך גם אני. לאחר שהתחשרר מבית חולים בתקוםה הזאת הרגשתי קצת אחרת לא ידעתי איך להתמודד עם המצב ולאחר שהתשחקרר אמרתעי לו איך מרגישה לצערי הוא נפגע והחליט לסיים את הקשר, היום בדיעבד מסתבר לי שהייתה יכולה להיות שזה רק תיאוץ בלבד. חודש אחרי, כן אננו רק חודש לצערי הוא במצב קשה מאוד בטיפול נמרץ מורדם ומונשם לאחר השתלה נוספת של ריאות, ואני, אני נקרעת מזה, כי ביקש מהמשפחה שלא תעדכן אותי לגבי מצבו כי הוא רוצה להגן עליי, הןא נפרד ממני הוא שחרר אותי כי הוא רוצה שיהיה לי טוב בחים הוא יודע שלא יוכל להעניק לי חיים רגילים וזה משהו שלא יודעת איך להתמודד איתו כי אני אוהבת אוו מאוד ורוצה להיות שם עבורו, אני בחורה עקשנית ולא מווותרת, המפשחה שלו ביקשה שאכבד אותם ולא אגיע לבית החוליןם ואני נקרעת, נקרעת ולא יודעת מה לעשות מצד אחד אני רוצה לראותו לדעת שהוא בסדרף מצד שני המצב כל כך עדין שלא רוצה עם המשפחה שלו כרגע מריבות וויכוחוים, הם יודעים שוא יקר וחשוב לי. זה לא שנפרדנו לפני חצי שנה או שנה, רק חודש! לפני חודש עוד נסענו ביחד וטיילנו וזה מה שהור אותי ומכאיב לי כל כך שבמשך חודש המצב שלו הדרדר עד כדי כך שהיה חייב להיות בבית חולים. שגם שם הוא היה ולא סיפר לי את האמת אמר שהוא בבית של אחיו, הוא לא רצה להדאיג אותי, אבל הוא לא מבין שזה שמנסה שלאאדע מה קורה איתו כדי למנוע ממני דאגה רק הופך את זה חמור יותר, אני מבולבלת ולא יודעת מה לעשות לכן פונה לפורום שיכולו לעזור לי להתמודד ולתת לי כלים אני מרגישה כל כ חסרת אונים.... תודה.

מקפיצה

יש לי רגשות אשמה בגלל מה שאמרתי לא בגלל המצב שהגיע אליו. יש לי רגשות אשם כי לא היתי לדעתי צריכה להגיד את מה שאמרתי, וההתלבטות נובעת מזה שאיני יודעת כיצד המשפחה תגיב שאגי לשם, הרי בקשה ממני לא להגיע ולכבד אותם ואני מעוניינת בבלאגן עמם וכמו שאמרת גם הוא נמצא במצב עדין ואיני יודעת כיצד ישפיע עליו המצב אם אגיע ואריב עם המשפחה שלו או אם אגיע ואראה אותו לכן אני בדילמה אבל אין זה אומר שלא אוהבת אותו, אם לא היה מאושפז הייתי נוסעת אליו כמו שהייתי עושה עד עכשיו. הייתי מתניעה את הרכב מודיעה לו אני בדרך וזהו מעמידה לו עובדה, ככה הייתי עושה לו והייתי רואה אותו ונפגשת איתו , אבל עכשיו המצב יותר מורכב, הוא מאושפז ומתאושש והמצב רגיש מאוד אני הולכת עם הלב אבל גם נסה ללכת עם הרש אבל שוב אי זה אומר שלא אוהבת אותו לרגע

רצית שיהיה שיח..שאם רוצים לומר משהו אז שיהיה לאותו אדם ולא דרכך...אז עשיתי את מה שבקשת ולא בקשתי שתאמר אתה לסנדיי........ אבל בדיעבד מעדיפה שתמחק את ההודעה האחרונה שכתבתי הערב ובסופו של דבר יודעת שלא תמחק. אני לא מתכוונת לפגוע באף אחד ומקווה שכלם מבינים זאת, אבל אודי, קשה לי שיעשו עליי סטנד אפ, ועל זה לא הגבת כלל :( על הפחד שלי מזה....שמישהו ירצה להשתלט על הערב ויחליט שהוא זה שיעזור/ יציל אותנו....גם אם היא לא חושבת שזאת השתלטות לקחת ממך את המקום של הגיטרה ולנגן איתך....ואני חושבת שזה די שקוף ולא פרשנויות פרוידיאניות כמו שכתבה...ובכלל לכלנו יש הצלחות אז מה? אני מרגישה התנשאות וכאילו שהיא מעלינו...קשה לי עם זה חשבתי שפה המקום שונה..חשבתי שאולי גם תגיב קצת..לא יודעת...... אני לא זקוקה להכוונה של מאמן אישי, אם הייתי רוצה כזה הייתי הולכת למאמן אישי :( או למישהו שיעביר ביקורות.. קבלתי כאלה מספיק בילדות ועד היום ממשפחתי.... קשה לי איתה וגם לא נראה שהיא מבינה בכלל......סליחה. מרגישה צורך ללכת מכאן עכשיו ולא לכתוב יותר בפורם לעת עתה....אז להתראות בינתיים עד שארגיש בטוח..... מ.

שבעתי!!! אין לי צורך, לא חושבת לקרא הודעות של מיכל ולא להגיב אליהן, נסתדר יופי אחת בלי השנייה.

ממש לא, זו כבר תקופה ארוכה שאני חשה בדברים והכי הצחיק אותי שהיא כתבה, שהיא לא מסוגלת לפגוע באחרים ולא להראות כעס, איך ענתה לה אז סריקוסה? שפשוט אין לה מודעת עצמית, ממש לא הסתכלה במראה כבר הרבה זמן. לי זה הספיק אודי, שבעתי!

הי אודי, רשמת לי בתגובה להודעה שלי שאתה מכיר את סוג ההתלבטויות שלי... מה פירוש "סוג התלבטויות"? איזה סוג? אשמח אם תענה, תודה..

האור אכן מסלק את החשיכה, אבל לפעמים הוא מאיר פינות שלא היינו רוצים... לפעמים אני רוצה רק חדר חשוך לחלוטין, כי האור לא עושה לי טוב, לפעמים רוצים להצטנף דווקא בחושך, ולא פעם לא רוצים שיאירו כל מקום, אמנם אור השמש הוא החיטוי הטוב ביותר, זה מה שצד ג' רוצה, אבל בדרך כלל אדם לכשלעצמו, לא מעוניין להאיר הכל, רוצה פינות מסוימות שתשארנה בעמימות.... כך שעם כל הקונוטציה לכאורה החיובית של האור, צריכים לקחת את החבילה בכללותה. מקווה שיש לך מאיר בנשמה במקום שרק יעשה לך טוב

מה שלומך ? מזמן לא דיברנו :) אני חושבת שלפעמים,כשאנחנו מעדיפים, ובוחרים להישאר בחשיכה בגלל שהאור עושה לנו לא טוב. אז, לפעמים, הגוף מדבר את הפינות החשוכות הללו באמצעים שעומדים לרשותו... למשל באמצעות מיגרנה, או רעד בלתי נשלט בגוף וכו'.. ייתכן שלפעמים פרוז'קטור מאיר באור חזק ואולי כואב מדי.. ייתכן ומה שאודי הציע לי בזמנו, שלפעמים אפשר גם נר מאיר.. כן... אני חושבת שאודי צודק... במבי.

אני יודעת שאת לא מתכוונת להשתלט בנגינה הכוונה בלהיות זו שמובילה ודווקא פה אין מוביל...או מישהו שינהיג, את יכולה להרגע! כך אני חוויתי את זה..וגם חנה. ואת לא אוהבת פרשנויות זה בסדר, את לא חייבת לאהוב, כל אחד חווה אחרת. גם אני הייתי באגודת הסטודנטים אז מה? בי בחרו גם...זה לא הופך אותי ליותר מוצלחת, אבל ההרגשה שלי היא שאת מרגישה כזו שחייבת להיות תמיד במרכז, או בשליטה, בסוף את עייפה ומתלוננת... אז את אחראית לעייפות שלך!זה לא בדי אן אי זו בחירה! אני מאמינה בבחירה, כשבחרתי להיות באגודת הסטודנטים ולנסות להבחר זו בחירה שלי הייתה! כשבחרתי להוריד פרופיל כי עייפתי ממשהו גם זו בחירה, הבחירה שלך היא לבלוט ולא ממש להיות "כמו כלם" זה בסדר...אבל לי יש הרגשת התנשאות שקשה לי.זה בסדר,זה שלי...אבל משהו בך מעורר אצלי אנטיגוניזם, מה לעשות? מצטערת.

מייעצת לך לקרא את ההודעה שלך למימה בנדון, הכל נמצא בכלי החיפוש. וזה בסדר, לא מתכוונת לקרא אותך יותר ולא להגיב לך,

אני אומרת הצטרפי בכייף, אל פחד!! אף אחד לא יבקר, ישפוט או יעליב!! המטרה להנות מהיחד, מההכלה של כלם ואת רצויה ומוזמנת!! וואו...פתאום התחלתי להבין את ההדים של ההזמנה שלי ושכלם רוצים לדעת איך הם נראים בעיניי...זה קשה מאוד לראות אדם דרך כתיבה פה בפורם בלבד כי זה די חד מימדי פה..(ראי מה קרה לי מול סנדיי) בכל אופן אותך אני רואה כאדם צנוע ועניו, (את לא תתפארי בהשגייך אך כלנו מעריכות את כל מה שאת עוברת!! זה ראוי להערכה רבה!) אני מקווה שתבואי עם בחור נחמד ותהיה התקדמות גם בזה! מעניין מה תביאי...לך מתאים להביא מתנה לבית, אולי ברכת הבית כמו בחנוכת הבית? כי את תודי על כך שהוזמנת :) למרות שאין צורך להודות כי כלם מוזמנים. ואולי אפילו תתאהבי במקום שאני גרה כי יש פה אוכלוסיה דתית מקסימה!! ...אני מזמינה אותך לגור לידי...באהבה רבה, מיכל

איזה כיף שראית אותי. פחדתי אולי לא תשימי לב. ותודה על ההזמנה למסיבה ובמיוחד על ההזמנה לגור לידך... תודה וחיבוק ממני!!

גלי יפה שלי, הי גלי יקרה. כותבת לך בהמשך לתגובתך בעץ שמיכל הנפלאה (תודה, מיכל אהובה) פתחה עבורך. ראה ראיתי גם אותך. ארשום גם כמה מילים לך, מיכל - מיכל יקרה, נפלא, בעיניי, שאת תורמת לצמיחתם, גדילתם והתפתחותם של קטנטנים בשלבים חשובים כל-כך בחייהם. מוערך מאד. אני משוכנעת שאת אחראית מאד, וגם אם יש בך צד שמזדהה עם דבריו הבואי-נאמר-בלשון-המעטה לא מחמיאים במיוחד של אחיך כלפייך, נסי לזכור, הגם שלא תמיד פשוט, שזה קול של 'טרול'. האמירה הזאת, כנראה, מצביעה יותר על מי שהוא, או על אותו חלק בו שהעז לבוא לידי ביטוי כלפייך בעת שהביע אותם. על הקול הזה, אפשר אולי לומר שאינו רצוי. כולנו סה"כ, אני חושבת, מרחפים במחשבות לעתים, שאולי גם שמורות להזדמנויות מסוימות. מסיבת חנוכה שלך הייתה רעיון מעולה. נהניתי מאד. את יודעת, אודי הציע שיביא גיטרה. סנדיי הציעה להיות שותפה גם במוזיקה. לו הייתי מתמידה בנגינה על פסנתר הייתי גם אני רוצה להצטרף. אבל חשבתי שאוכל להצטרף לקול השירה והזמר. אין לי בדיוק קול של זמיר וגם המנעד שלי מצומצם למדי, אבל למדתי לא להתבייש לשיר לזאטוטים שאני מטפלת בהם. העיקר, בעיניי, שהם שומעים קול מוכר. שהם יודעים שאני משתדלת עבורם. ובחזרה אלייך גלי הנבונה שלנו, קלפים השלכתיים, יאללה בואי נרוץ עם האסוציאציות. הנחת בפניי קלפים רבים. בחרתי בכמה מהם. קלף העורבים --- שוב חשבתי על הציפורים המיוחדות - עורבים הן ציפורים שבין השאר חברותיות, מעניינות ונבונות מאד. ואפרופו זמרה שהזכרתי קודם, הן גם ציפורי שיר. קלף ההשתלבות והנוכחות --- אמרו הזויה? כמו שכתבתי קודם למיכל, את יכולה לבחור להתייחס לקול הזה כאל קול של 'טרול'. להכיר את קיומו של חלק בך שמזדהה עם הקול הזה, ומאידך, לדעת את מקומו. נראה לי גם שבכל אחד יש קטעים 'הזויים', או יוצאי דופן. לטוב ולרע. אולי מתבוננים במידה שלהם מתוך התמונה הכללית, וכן, בהתייחס לחברה. אפשר להיות קצת קיצוני ועדיין על הקשת ולא לחלוטין מחוץ לתחום. ואיכשהו, אני גם חושבת, שלהנכיח את עצמך אומר גם להקטין איזו חומה בינך לזולת, לחוץ. להפריד. ולכאוב את הגבול הזה. קלף יום ההולדת --- עץ יומולדת לך כאן. מי שירצה יוכל להצטרף. מזמינה קצת בחשאי ובאמצע ההודעה, כדי לא לפדח יותר מידי. קצת בהיחבא, כמו שאת. את יודעת, במציאות שלי היום הזה היה מאד 'אומלל'. יום ההולדת שמור לי אצלי בתפקיד של איה החמור :-). והיה זה גם שבוע של עבודה קשה במיוחד, אבל כאן, בפורום, הקדמתי וחגגתי. בדיעבד, נראה לי שזה היה רעיון טוב למדי. ובכן, ליום הולדתך, מה הייתי מביאה לך? הייתי מביאה לך כרטיס ברכה מעשה ידיי עם דוגמא של דולפינים מקפצים בין גלי הים ודגיגים משייטים. הייתי מכינה תבשיל אורז פרא, גם קציצות המורכבות מעדשים, תרד וטחינה וגם ירקות שורש אפויים בשמן זית ממש מיוחדים. קלף המשאלות --- ציפיות יומולדת וציפיות רגשיות בכלל. אני כן נוטה להאמין ולחשוב, שאנשים יכולים להיות שם בשבילך, אבל, להיות שם בדברים שהם יכולים ומוכנים לתת, שאלו לאו דווקא הדברים שהיית חפצה בהם במשאלת לב הגדולה. כן נראה לי שאפשר להשתמש בהם, בכל אחד במשהו קטן שהוא כן מסוגל. תהא זאת פשרה, יהא זה מאכזב, או חלקי, צנוע. לא הקרבה. וגם עצוב. אומרים שיותר טוב מכלום. כתבתי פעם למימה (והיא לא הסכימה, ועדיין אני איתנה בדעתי, למרות שחושבת שהבנתי למה היא התכוונה באופן הניסוח שלה) שעצב עדיף על זעם. עצב נקשר לי גם לגעגוע וגם למיניות במובן הרך שלה. קלף סינדרלה --- נזכרתי שבתחילת הטיפול, מהדברים הראשונים והקטנים שנגלו בו לעיניי ולתפיסתי דאז, היה נושא תסביך סינדרלה. ואצטט מתוך ויקיפדיה: 'בבסיס התסביך קימת ציפייה נשית פסיבית ורומנטית לנסיך בדמותו של גבר שיציל את האישה משממונה ויעניק לחייה משמעות'...'בספר מביאה דאולינג (המחברת) מחקרים המדגימים את הפחד הנשי מפני הצלחה, ואת רמת הביטחון הנמוכה שיש לנשים בכישוריהן וביכולתן, גם כאשר רמת המשכל שלהן גבוהה ביותר.' קלף הצמיחה וקלף המראה --- גלי, הזכרת את הצמיחה של המטפלת. את יודעת, הטיפול הנוכחי שלי היה בשעתו קשה מאד מאד ואינטנסיבי מאד, וגם מדהים מאד, ומשכו השתרע על פני שנים, עתה הוא נינוח. המטפל שלי כבר היה במקום גבוה למדי כשהתחלתי את הטיפול, והוא צמח מאד מאז. האמת שאני מרגישה שצמחנו איכשהו יחד. אני, בדרכי, מהבורות השחורים והעמוקים שלי, והוא טיפס בסולם שלו, וחלק מזה אולי קשור גם לטיפול בי ובמטופלים אחרים. הלמידה שלו מתוך הניסיון שלו במקצוע. מרגישה גם שאודי צומח נגד עיננו. באיזשהו מקום אני מתבוננת על המטפל כמראה. האופן בו אנו רואים אותו יכול להעיד על משהו פנימי בנו, מעבר לקנאה המדוברת, שהיא קלף בפני עצמו. קלף האגדות --- סינדרלה; היפיפייה הנרדמת ('לישון מאה שנה'); נסיכת העורבים. ובכלל עורב חיה מאד סמלית באגדות רבות. ונחזור לקלף המשאלות. שבוע טוב, סוריקטה

תודה..

הי עפרה, הנה אנסה לפתוח עבורך עץ חדש. חי וקיים. הזכרת מילים, שלהבנתי מאבדות משמעות, שאובדים הקשרים. בעיניי סוג של חרדה גדולה גדולה. יש לך מושג ממה נובעת החרדה? מקירבה, ממגע? מחשיפה? מציעה כמה רעיונות למחשבה, מזמינה אותך להצטרף, שלך, סוריקטה

הי... דבר ראשון, תודה שהגבת, וחשבת, ושאלת... ובנוגע לשאלה שהעלית - הכל נכון... לא יודעת מה יותר ומה פחות, אבל גם תקשורת בסיסית, קירבה מינימלית (כמו לדוגמה - לראות שמגיבים למילים שלי ולענות...) מפחידים ממש וגורמים לי לרצות להעלם, להאלם. זאת מין בחירה בלתי אפשרית - לתקשר ולהשתגע, או להיות לבד ולהשתגע...

מיקה מתוקה, הי, רושמת לך כאן את תגובתי לדברייך בעץ שפתחת ביום חמישי וכותרתו 'אני בסדר?' ובכן, אציע את מחשבותיי - יכול להיות שמה שראית במטפלת הקודמת גם העיד על איך שהיית אז, ומה שאת רואה בנוכחית מעיד, אולי, על איך שאת היום. אולי הראייה שלך גם היא השתנתה, מעבר לשוני הקיים בין המטפלות. אולי גם בעקבות הטיפול הקודם נוצרה בך איזו הגנה, ואולי גם זמנית, מפני עוצמות של רגשות. אלו השערות, כמובן. מיקה - השתמשת בביטוי הנחרץ (עם סימן קריאה) 'היא לא התאימה לי'. הייתי מתנסחת אולי באופן עדין יותר והייתי אומרת שייתכן שהתאימה לך באופן חלקי (אולי מידי), וייתכן שלזמן חלקי. וכן, אקח בחשבון את המצב בו היית אז, שהוא אמור להיות שונה, ולו רק מתוקף חלוף הזמן, מהמצב בו את היום. בכל מקרה - זה הכי טוב שהיה. התחלת מחדש במשבצת חדשה. אוכל לספר עליי, שהיו לי מטפלים אחרים בעבר, אבל, כנראה, שהייתי אני במצב פחות מתאים לטיפול, ייתכן מאד שאז, בימים ההם עוד הייתי מחוברת מידי מידי לאנשים שיצרוני. אמא/אבא. מגוננת. לא נמצא משקל שהצליח במיוחד לשנות איזונים, כי, כנראה, אני לא התרתי. אוהבת את הקלילות והפשטות שבך כעת. פחות סבוך, קל ונינוח. זורם. גם כשהאמפליטודות נמוכות יחסית והריגושים מתונים - יש חיים. שבוע טוב, סוריקטה

סוריקטה יקרה, לצערי הרב, היא לא התאימה לי! (וכן, שוב עם סימן קריאה) הלוואי והיא הייתה מתאימה לי... אהבתי אותה מאוד מאוד מאוד. נכון שהראייה שלי השתנתה, ונכון שהיום אני מתונה יותר בהבעת רגשות ולמרות כל זאת: היא כאדם לא התאימה לי – פחות הרגשתי איתה בנוח מאשר עכשיו – וזה מאוד בולט בהרגשה שלי בנוסף, ההכשרה שלה (היא אינה פסיכולוגית, אלא בעלת הכשרה לטיפול בנושא מאוד מאוד מאוד ספיציפי) - לא התאימה (היא אמרה לי זאת, אגב, והפנתה אותי למטפלת מתאימה) ובין אינספור הדברים שלמדתי מהטיפול הקודם: זה שאם הייתי הולכת אליה היום לפגישת ייעוץ ראשונה, לא הייתי חוזרת לפגישה שנייה. אלא ניגשת לטיפול מתאים יותר ואני מודה ומברכת את היום, שבו היא "זרקה" אותי מהטיפול (לא הייתה דרך אחרת שאלך מיוזמתי) אין לי שנאה כלפיה (למרות שלא סיימנו יפה בכלל, אני מבינה שלא הייתה דרך אחרת) אך כן נפגעתי ממנה מאוד ומה למדתי מכך? לדעת לדבר ולנהל דיאלוג פתוח ומכבד, כי אחרת שלא מעלים דברים - נוצרות הרבה אי הבנות וחיכוכים ואז האמון נשבר, ולא תמיד אפשר לתקן. ואז הדרך לפרידה הבלתי נמנעת קצרה. ואני מנסה ליישם זאת עם בעלי וגם עם המטפלת הנוכחית. וזה שוב חידד אצלי, את היכולת המוזרה שלי, להיקשר לנשים עם סגנון אישיותי מאוד מסוים (וזה קרה לי בעבר עם מורה מבית ספר ועם מנהלת בעבודה) – ולא לראות שום דבר מעבר לכך ואולי באמת, כפי שכתבת, הקושי שלי בהבעת רגשות אחרי כל מה שקרה, משמש כמחסום לקשר עם המטפלת הנוכחית – אני אדבר על כך בפגישה הקרובה תודה

הי מיקה יקרה, כתבת יפה מאד. והבנתי. שמחתי לקרוא שלמדת מהניסיון. האמת שגם אני, לפני הטיפול הנוכחי ניסיתי מטפל אחר, שגם הוא לא פסיכולוג, וגם אין לו שום תואר בתחום :-/, עדיין לא ידעתי והכרתי את המושגים, ופגישה אחת הספיקה לי, למזלי, כדי לדעת לא לחזור. והשאר היסטוריה. אוהבת לקרוא אותך, שלך, סוריקטה

חנה חביבה, אני חושבת שכולנו כאן עדים לכך שאת עובדת ממש יפה ומתמידה לאורך זמן. את לגמרי שווה את המחמאה, וראויה להתגאות בה. אאחל לך שבוע טוב והתחדשויות, שלך, סוריקטה

תודה סוריקטה היקרה. אאחל בחזרה גם לך שיהיה שבוע טוב. וחיבוק ממני!

הי שירה יקרה, קוראת אותך, תומכת מאד, ומצטרפת לדברי החכמה היפיפיים של אודי אלייך. בעדינות, סוריקטה

תודה לך אשה יקרה, על העדינות ועל שאת קוראת אותי ואיתי. שלך שירה

הי במבי אחותי, את יודעת, נראה לי שגם אני מרגישה לאחרונה געגועים. משהו חדש יחסית לי. געגועים למטפל, אולי. מאד מרגש, בעיניי, לשמוע על המרחב החדש יחסית שפתחת לך. מרחב נוסף לאנליזה. שהיא אינה בלעדית ומצטרף אליה. שותף. הדף שמונח לידך ובקרבתך יכול לספוג, המקלדת גם. מניחה שהוא מודפס ויוצא לאור (או שמא הוא נרשם בכתב יד?), למקום בטוח, אז כנראה, שלמרות החרדות, גם את קצת מצליחה להכיל. וכנראה שגם אמא צביה. שעדה לתכנים. יש לי תחושה שאת בדרך הטובה, שתהא לך שנה יצירתית עוד יותר, סוריקטה

אני קוראת את מילותייך אלי וגם את ההודעות הנוספות... וואוללה סוריקטה... גם אני הייתי רוצה לשבת על ידך ולשמוע את קולך, שרה, כמו לזאטוטים ששפר עליהם מזלם שאת זו שמטפלת בהם.. לא תאמיני.. יש בי קצת קנאה על אותם זאטוטים... יש בי קול שאומר : גם אני רוצה ! גם אני רוצה ! אמרתי לך כבר מס' פעמים לדעתי.. שמתחשק לי לשלוח את אמא צביה אלייך להדרכה.. לדעתי, גם אמרתי לה את זה כמה פעמים.. את יודעת מה סוריקטה ? אולי באמת תדריכי פסיכואנליטיקאים ? גם תוכלי להתפרנס בסבבה, גם תממשי קצת מהפוטנציאל העצום שגלום בך ועל הדרך אולי תשפרי גם את הטיפול הפסיכואנליטי בארץ ... :)) לא כל כך הבנתי את ההודעה שכתבת לגלי על הקלפים ... פיספסתי משהו ? סוריקטה,אחותי שלי האהובה.. שלך-במבי.

הי מתוקה, בוקר, בהתכוננות לעוד יום עבודה (אתמול עבדתי 12 שעות וגם אני מצוננת קצת, צרות קטנות), אכתוב קצרות ואולי בהמשך אספיק עוד - רעיון הקלפים היה של גלי והיא העלתה אותו בעץ שמיכל היקרה פתחה עבורה. אני המשכתי בכיוון שלי. נתתי כותרות לנושאים שמשכו את עיניי וקראתי להם קלפים. אני מציעה עיסוי תינוקות ולישה לכל אחד, עם זמזומי הרגעה :-) בינתיים, שיהיה יום מקסים ופורה, סוריקטה

כל הזמן פה.קוראת הכל.ונכון,שהמון זמן לא כתבתי.לא פשוט לי הכל. הרבה מהמורות,דאגות,טרדות,מועקות,חששות,חרדות,תסכולים,ומעט מדיי שמחה ותחושה של טוב שמספק. כולל גם מהטיפול.שמעורר לא מעט וביחס כל הזמן,גם אליו ולקשר שלנו.וזה מעייף גם ומרגיש מאד מתסכל.ובטח כשהבדידות גדולה,וזה מאד ממלא. ואני עדיין כל הזמן תוהה...,וגם במקומות שלמשל גם מרגישה אותו,מחבב אותי ,מחוייך,רוצה בקרבתי,..איך באמת יכולה לדעת וכדי גם להקביל מהקשר הזה לחיים האמיתיים..,שאכן זה כך..?כשהרי הוא פועל ,בעיקר מתוך מקום טיפולי,כולל בשדרים שלו אליי.ושאם...,היינו בעולם האמיתי,בכלל לא בטוח שהיה ממשיך ורוצה להיות בקשר איתי. שלא נדבר שהמטפל הקודם התקשה מאד,ובסוף, הקשר(טיפול) גם נגמר,ובאכזריות רבה מצידו. כך ש..,אולי בכלל המטפל הנוכחי גם מונע מהמקום הזה אלי, וכדי לנסות ולתקן את הפגיעה והנזק שנשאר.(ואחרי ככ הרבה זמן שכבר עבר). כך שקשה לי אפילו להסתמך על זה, ובאמת להרגיש ולדעת שהכל אמיתי,ולא מגמתי...,ולמרות כל הקשיים שגם מעוררת בו. כשגם קירבה הולכת וגדלה..,ואיתו,בסופו של דבר רק תתסכל אותי אולי אפילו יותר, ואולי גם תשלה יותר,וכשאני רוצה ממנו גם הרבה יותר.ומתקשה להסתפק רק ב "תנאים של חיבה"..., כך ש...שוב...הכל מרגיש כמו מין מעגל קסמים סגור ותוקע.במקום להיפך. והחיים שלי מלאים בעיקר בדאגות ..,וגם מסתבר בשטויות..,וזה נורא מתסכל.בטח בגילי. ובכלל בכל מצבי הקיומי כולל הגופני שככ מקשה עליי,ומונע חיות אמיתית.ושוב..,זה מעגל סגור שלא ברור לי מה תכליתו ואיך באמת אצליח לצאת ממנו.ויש הרבה עייפות,דכדוך,הלקאה,אשמה ואי ידיעה כבר,מה ממשי,מה לא, מה שלי,מה לא, ומה בינהם..., ועוד סופש..,והזמן עובר.

קרן יקרה רק להגיד לך שקראתי ...שולחת חיבוק אם נכון ....

לגבי מימה, אולי תתן לנו זמן, כמה ימים, שבוע, שנוכל להפרד כראוי? נראה לי שיכול להיות נכון למימה ולכולנו...

הי אודי, אני מצטרפת לגלי גם אני חושבת שזה יותר נכון

זה קשור לזה שלא נפגשנו הכאב סמיך ועמוק ונורא

2 חברות הבינו שאני לא במצב רוח טוב וקפצו אליי קודם לביקור קצר. אפשר לומר שחזרתי למצבי הרגיל שהוא אמנם לא מצוין אבל סביר סהכ. ואם אספיק לפני שתלך אז שתהיה שבת שלום ותודה אודי על המקום המיוחד הזה. מקום חשוב עבורי .

ראשית, מתגעגעת מאוד ! שנית, רוצה לשתף .. ממש ממש רוצה לשתף.. מפחדת.. הרי המרחב פתוח.. מפחדת לכתוב מפורט בכדי שאם מי מפה מכיר אותי לא יזהה אותי.. אוףף זה קשה.. אנסה.. אתה יודע שהפחתנו מ 5 ל 4 בשבוע ,נכון ? הסיבה המרכזית היא כיוון שרציתי להתנסות בסדנת כתיבה כלשהי.. אודי.. המון שדים יוצאים בכתיבה החופשית הזו.. סיפור חיי יוצא דרך הדיו על הנייר.. אני מעריכה את חוזקם של הדפים שמצליחים להכיל את שהדיו כותבת עליהם.. אודי.. כן.. למחרת בבוקר אני נפגשת עם אמא צביה ואנחנו מעבדים את שהדף הצליח להכיל.. לא בטוחה שאני מצליחה להכיל.. אני בהצפה של פחדים וחרדות איומות מאז שמתערבבות עם פחדים של היום מהעבודה התובענית שדורשת ממני המון..אולי זו אני שדורשת מעצמי את המקסימום ??? אודי אני בחרדות ופחדים איומים.. סדנת הכתיבה הזו מבחינתי היא סוג של מכינה לקראת חזרתי לפיסול שכן גם בכתיבה אני כותבת מתוך שחרור ואפשור לאצבעות להניע את העט על הדפים.. ללא מחשבה סדורה ..משהו שמזכיר כמו מתוך ערות /חלימה.. כפי שהרגשתי כשפיסלתי.. אודי.. אני מפחדת.. מפחדת מתריסים חלודים שחורקים ומעוררים את כל השדים ,השלדים שבעבר.. אתה מצליח לשמוע את חריקות העצמות שמשמיעים השלדים שפוערים פה פתוח וצחוק רע, חלוד, עמום יוצא מפיהם כשחושפים שיניים חדות.. אתה מתבונן ננבהם קפוא.. לא מצליח להשמיע אף לא לחש..קפוא מתבונן באימה בחורי ארובות עינייהם.... שלדים שרוקדים את ריקוד המוות וחורקים בעצמותיהם הישנות.. אודייי דיייייייייייייי

היי אודי, יש הודעות שקשה לי לקרוא;( הילה

ראשית, מתגעגעת מאוד ! שנית, רוצה לשתף .. ממש ממש רוצה לשתף.. מפחדת.. הרי המרחב פתוח.. מפחדת לכתוב מפורט בכדי שאם מי מפה מכיר אותי לא יזהה אותי.. אוףף זה קשה.. אנסה.. אתה יודע שהפחתנו מ 5 ל 4 בשבוע ,נכון ? הסיבה המרכזית היא כיוון שרציתי להתנסות בסדנת כתיבה כלשהי.. אודי.. המון שדים יוצאים בכתיבה החופשית הזו.. סיפור חיי יוצא דרך הדיו על הנייר.. אני מעריכה את חוזקם של הדפים שמצליחים להכיל את שהדיו כותבת עליהם.. אודי.. כן.. למחרת בבוקר אני נפגשת עם אמא צביה ואנחנו מעבדים את שהדף הצליח להכיל.. לא בטוחה שאני מצליחה להכיל.. אני בהצפה של פחדים וחרדות איומות מאז שמתערבבות עם פחדים של היום מהעבודה התובענית שדורשת ממני המון..אולי זו אני שדורשת מעצמי את המקסימום ??? אודי אני בחרדות ופחדים איומים.. סדנת הכתיבה הזו מבחינתי היא סוג של מכינה לקראת חזרתי לפיסול שכן גם בכתיבה אני כותבת מתוך שחרור ואפשור לאצבעות להניע את העט על הדפים.. ללא מחשבה סדורה ..משהו שמזכיר כמו מתוך ערות /חלימה.. כפי שהרגשתי כשפיסלתי.. אודי.. אני מפחדת.. מפחדת מתריסים חלודים שחורקים ומעוררים את כל השדים ,השלדים שבעבר.. אתה מצליח לשמוע את חריקות העצמות שמשמיעים השלדים שפוערים פה פתוח וצחוק רע, חלוד, עמום יוצא מפיהם כשחושפים שיניים חדות.. אתה מתבונן ננבהם קפוא.. לא מצליח להשמיע אף לא לחש..קפוא מתבונן באימה בחורי ארובות עינייהם.... שלדים שרוקדים את ריקוד המוות וחורקים בעצמותיהם הישנות.. אדדודיייייי דיייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי אודי

אני מתבלבלת

אבל לא מצליחה... שוב שבת. ואפילו יש איזו אפשרות אך היא לא הכי מזהירה בשבילי ... וזה לא משנה כי אני כרגע במיטה בוכה ולא מצליחה. וסביר שבסוף יסתדר אבל עד שלא אדע בוודאות לא אוכל להמשיך כאילו הכל טוב, אז נמצאת במיטה ולא טוב לי. אולי אם אשן אז לא אשתגע לפחות.

הי אודי, מהמקום המאוד קשה שלי רציתי שתדע שאני גם עובדת מאוד קשה בטיפול ושהמטפל שלי מאוד משתדל בשבילי. יש בי הרבה כעס והאשמות על עצמי, על שהגעתי למצב הזה ואיני מצליחה לצאת ממנו. אני מתפקדת כאם וגם עובדת למרות שאני לא רוצה להיות באינטראקציה עם אף אחד, והאמהות מאוד מכבידה עלי. כמובן שגם על כך אני חשה אשמה. בטיפול יש נסיונות ליצןר קשר עם חלקים שלי שמנותקים ממני לחלוטין ותקועים אי שם רחוק רחוק בזמן. הרעש הזה שאני שומעת כל הזמן, הצעקות, הבכי, הביקורת, הדחף לפגוע בעצמי ולמות ועוד, הם החלקים האלה שאין ביניהם הרמוניה או סנכרון. הדכאון ניזון מהם. אני מניחה שעצם העובדה שאני ממשיכה ללכת באדיקות למפגשים הטיפוליים יש בה מן התקווה, למרות שאני לא רואה איך משהו משתפר או ישתפר בקרוב, מה שגם מגביר את התחושה שאני חסרת כוחות וחסרת ערך. רציתי לשתף אותך. תודה שירה

בסוף היא שאלה אם היא יכולה להגיד לי משו, עניתי שכן. אמרה שחשוב לה להגיד לי שאני עובדת ועושה... ובאמת, אני כבר לא הייתי בטוחה בזה בעצמי ושמחתי שאמרה לי את זה בעצמה.

הי אודי, הכתיבה כאן של בנות לגבי הקשר עם המטפלת ועזיבה של טיפול - מחזירה אותי לפעמים לקשר שלי עם המטפלת הקודמת (אם כי פחות ופחות..) אני כמובן לא מעוניינת לכתוב עלייה, והרגעים שמתפרצים אצלי הרגשות כלפייה הולכים ומתמעטים, אבל זה ממש גורם לי לחשוב - מה היה בה שגרם לי להתעקש על הקשר ולא להרפות (אפילו שהוא לא היה טוב לי ומתאים) אודי, היא לא התאימה לי! לא בסגנון הלבוש שלה , לא בסגנון הדיבור שלה, ולא באופי שלה. המטפלת הנוכחית (שגם היא אינה דתיה כלל) משרה עליי רוגע ואמון ותחושה טבעית וטובה. יש לה דיבור נעים, היא מקרינה אמינות ויושרה ואני לא חשה חודרנות (אבל כן מבוכה לפעמים) אז למה התעקשתי כל כך עם הקודמת????? אני חושבת שאני יודעת למה (אולי...) כי הקודמת , מהרגע הראשון שראיתי אותה - היא הייתה כמו כל הנשים האלה שכותבים עליהם בעיתוני נשים, היא הייתה מוצלחת, וסמכותית, בעלת ביטחון עצמי מטורף. היא הייתה מושלמת! היא הייתה נשית כזו, ובטוחה בעצמה כמו שאני לא אהיה אף פעם וממש רציתי שהיא תאהב אותי, שאני אקבל אישור לכך שגם אני שווה ונשית ומוצלחת! רציתי שאחת כמוה תאהב אותי. אחת כמוה!!!! והנוכחית, היא כזאת פשוטה ורגילה ואמיתית וטבעית. ויש לי הערכה אמיתית אליה. וזהו. אני לא מצליחה לחוש אליה את עוצמת הרגשות שהיו לי עם הקודמת. היא פשוט טובה מידי.. אני מחבבת אותה מאוד. וזהו. אתה חושב שזה בסדר שאלו התחושות שלי כלפיה? האם מטופל לא חייב להרגיש יותר כלפי המטפל שלו? איפה כל הרגשות העוצמתיים שלי? איפה הכעס? איפה הכאב הפיזי בלב? איפה העצבות הנוראית? איפה הבחילות הקשות אחרי הפגישה? נדודי השינה? איפה הגעגוע? איפה התרגשות מטורפת של שמחה לאחר מייל ממנה? איפה המבטים בתמונה שלה? איפה הפחד הגדול שהיה לי מהקודמת? ואני מדברת עם המטפלת הנוכחית על אותם תכנים...ואפילו יותר... אודי, זה בסדר?

קראתי את כולכן תודה על יד מושטת ורגע מזמנכם זה נוגע ...לכל מי שחושבת שאני מדהימה אני לא אני מבינה אותי ומבינה אותה וכן כמו שאודי כתב זה קשה עד בילתי נסבל לשתיינו גם לה לא קל היא נלחמה איתי יחד ירקה דם בטיפול הזה ...כל צעד שעשיתי כל דבר שהשגתי כמו הלימודים העבודה על הגוף לא באו בקלות בכלל וכן יש לי המון המון השגים וכוחות אני במקום שיודע שהוא צריך לשמור על עצמו וברוב המקרים גם מצליחה. כן הגיע הזמן להמשיך הלאהה וכמו שהיא אמרה לתת את המקל למורה הבא מסכימה איתה בשנה האחרונה זה היה מטורף אבל קיבלתי מזה כל כך הרבה מעולם לא נילחמו עלי כל כך מעולם לא נילחמתי על עצמי כל כך מעולם לא נתתי למישהו להיות קרוב אלי כל כך מעולם לא הסתכנו להתקרב אלי כל כך והיא עשתה את זה תוך כדי צימצום המרחק בנינו שבירת גבולות יותר קרוב מימה שהיא הייתה פשוט אי אפשר ..היא לא עזבה אותי ולא ויתרה עלי אנחנו נפרדות זה עצוב ובו בזמן גם שמח כואב אבל בידיעה ברורה אני יודעת שהיא תמיד תמיד תהייה שם עבורי דמות כל כך מטיבה .זה כמו לסיים בית ספר יסודי עם המורה המכילה והעוטפת ולעבור לחטיבה יותר עצמאות יותר בטחון גדולה יותר ....אני בהחלט יודעת שהיא משהו מיוחד נדיר הקשר בנינו הוא קשר מיוחד מכבד ואוהב הרבה עבודה הושקעה שם כדי להיות בכזה קשר. אודי תודה שאתה כאן עבורי ....ותודה שאתה לא שופט

אם כך..,כשעכשיו התמונה,ואיך שזה\את נשמע...,מתקבל אחרת. וטוב שכך את מרגישה . ומתוך מקום מחוזק בטוח ואהוב וכמובן בוגר מאד,ממשיכה בדרכך הלאה. יישר כוח, ובתוך כל המורכבות של הדבר כולו וכמובן הקשר הנל שמסתיים,וכל התחושות שמעורר. והרבה הצלחה. ואת אכן נשמעת בנאדם מאד מיוחד.

כן ברור שזה נשמע אחרת מהמקום הקרבני :) כואב לי ועצוב ואני די בתחתית אבל מזכירה לעצמי את הטוב שזכיתי בו . זאת דוגמא מעולה כשמי שכותב על המטפל וחושבים שהמטפל גרוע ונוראי לכן אני תמיד מעודדת לנסות שוב ולא לוותר כי מהעיניים הפגועות שלנו הם אוייבי העם .ועדין ברור שכמו שלי יש חלקים הרסנים שחיבלו בטיפול לה היו המון כשלים במיוחד בשנה האחרונה. היא צימצמה את הקליניקה ואמרה שמבחינתה גם אם אני יהיה היחידה היא תמשיך ואכן היא המשיכה אבל היא לא הייתה עם אותם כוחות .שוב מה שהיא נתנה לי הכוחות היכולות ההכלה האין סופית אין דברים כאלה

קוראת אותך את מדהימה. ההבנה והראיה של הדברים זה ממש לא מובן מאליו. איתך בכאב Aya

מצטערת שלא היו בי הכוחות להיות איתך ...ושוב אני אגיד לא לוותר לבדוק עד כמה הכשלים האלה הם שלנו ....איתך

הי אביב, אני בטוחה שתצאי מחוזקת

תודה

זה נשמע ממקום מחזק...הלוואי שתגדלי ותצמחי מזה...וואו...כמה עוצמה וכח יש בך!!! את תתגברי בטוח!!! אוהבת אותך ומחבקת בחום :)

אני אגדל ואצמח זה ייקח זמן אני יבוא לקטר ולבכות ולהתקרבן ואתם תזכירו לי שזה בסדר ויש לי כוחית והכל יהיה בסדר. ולאט לאט נצמח ....

מרגישה את הכאב אבל יחד עם החוזק והאמונה שזה הצעד הנכון בשבילכן. מזדהה כ"כ עם מה שאת אורמת. על המלחמה כמו שאת מתארת של שתיכן בטיפול ועל ההתקרבות ובמיוחד על הקשר שלכן ועל הידיעה שהיא תמיד תהיה בלבך. חיבוק חם... וההודעה שלך מזכירה לי פתאום את זה שהיום בטיפול אצל המטפלת, לרגע נזכרתי בה ורציתי להיות אצלה ולשכב שם עם השמיכה שלי ):

זה כואב עד בילתי אנושי אבל את יודעת היית שם וגם ראית שאפשר להיות במקום אחר ...

את יודעת ? חשבתי עכשיו שוב על הניק שבחרת.. בתקופת האביב מתגלה לעיננו הפריחה, הצמיחה.. את פירות העבודה הקשה שמתרחשת בעונת חורף רואים באביב... לאחר ההודעה הזו. הכואבת, מרגשת ומלאת תקווה ואופטימיות יכולה לראות קו חיבור עדין בין הניק שבחרת לתהליך הכואב והמרגש שאת עוברת.. איתך-במבי.

כן אני עכשיו נדה בן ימי חורף סוערים לבן אביב נעים . בן פיצול מטורף וקורבנות לבן תודה והבנה שתמיד הכל לטובה ...תודה במבי על התזכורת

כן יש בי חלקים הרסניים לצערי הם באו להגן עליו ..עכשיו שזה רגע לפני הנערה הזו (אני) לא מפסיקה לבכות שרק לה היא רוצה לספר את הכל ..אודי אני בשחזורים מטורפים לא ישנתי דקה הלילה שנה אנחנו מנסות להגיע אלהם . לא מאמינה שהיא תסכים להיות שם איתי בהם ואת האמת אודי מטפלת אחרת אני לא ייתן כרגע להגיע לשם .זה זיכרונות קשים הכי קשים מימה שכבר כתבתי כאן אתה יכול להבין את העוצמות שאני מדברת עלהם. אני פשוט בייאוש טוטלי ...

לא נפגעתי, יש לי נוכחות, בהחלט, אבל לא לרע, זה סוג של כריזמה מנהיגותית, שאפילו אין לי שליטה עליה, היא שם ונוכחת, אבל בדרך כלל, מביאה לאנשים רוגע, כי הם מסתמכים, כי הם מרגישים מוגנים, כי הם יודעים שהדברים בשליטה. כך שאני לא בטוחה שזה משתלב אם מה שאת חושבת אבל אני יכולה להצטרף לגיטרה של אודי, מתה לנגן. יכולה גם להביא עוגות, שתשתכחו מדיאטה.

נחמד הכינוי מיכלוש :) מקרב... כנראה שדווקא בגלל שיש לך כריזמה מנהיגותית מלחיץ אותי...(כנראה שבאמת סומכים עלייך וזה מקסים!) חבל שאת חווה ביקורתיות, דווקא התכוונתי שאת מראה חוזקות, אישה חזקה כזו, זה הכל! אולי חשבת כך כי את גם קצת ביקורתית כלפי עצמך וכלפנו לפעמים? תחשבי על זה...

הרצון לנגן עם אודי, מראה שאת רוצה לשלוט :) ולהנהיג את הקבוצה וזה דבר שאותי קצת ...לא יודעת להגדיר, מחבל בקרבה שלי אלייך אולי.... אבל בכייף אם יסכים...והנה עוגות זה קרבה! מעניין הא?

גם אני הרגשתי ככה לגבי הרצון של סנדיי לנגן יחד עם אודי. מקווה שזה בסדר שפלשתי... רציתי גם להצטרף אבל לא יצא... מפחדת. מה את אומרת מיכל?

כבר כתבתי כאן כמה פעמים על נגינת הגיטרה שלי כל שבוע, הכיף שלי, נגינה היא ממש לא ממקום של שליטה, ואני לא רואה כיצד הנגינה של אודי מראה על שליטה, נגינה מגיעה ממקום של לשמח את המנגן ואת השומעים. מסכימה אתך שכריזמה ומנהיגות זה בהחלט דבר שיכול לעורר אנטגוניזם. תמיד הייתי הוועד המייצג של הסטודנטים, בכל תואר ובכל מוסד. זוכרת פעם שנבחרתי עם 95% של הסטודנטים, החמישה שלא בחרו התמרמרו, מה יש לכם אתה די מספיק, אמר לו אחד, תקשיב את יכול לאהוב או לשנוא את סנדי, אבל היא היחידה שתשיג לנו בהנהלה כל מה שנרצה, לכן בוחרים בה. ביקורת, מה לעשות, תמיד מרכיבה את המשקפיים הללו, בעיקר כלפי עצמי, ומאד לא רצה עם העדר ועם מה שאין, ודווקא מה שכולם חושבים, יכולה בהחלט, לומר דברים שהם לא משתלבים עם מה שאחרים חושבים. מבינה שזה יכול להלחיץ, זה בסדר, תרגישי טוב עם זה מיכלוש, אני בסרט הזה תמיד. אבל אני אומר לך סוד, להיות בצמרת, ולהיות במנהיגות זה לא רק זכויות, זה הרבה הרבה מאד חובות, זו נשיאה בעול, תמיד, זו עשייה עצומה, זה הרגשה של מחויבות כלפי כל כך הרבה דברים, שכולל מלבד עשיה גם בלי סוף מצפון שלא עושה מספיק, דרישה אין סופית מעצמי, עם בקורת על כל צעד ושעל. לא פעם רוצה לעזוב את ההגה, פשוט להרים רגליים ולנוח, שמישהו אחר יקח את המשוכות, לפעמיים עייפה כל כך, אבל כל אחד עם הדי אן איי שלו, כך שלא הכל תמיד נוצץ בכל עמדה שהיא.

אודי, לא הייתי פה המון זמן, וגם כשכן - לא מצליחה להיות באמת. ניסיתי כמה פעמים לקרוא הודעות של אחרות, ניסיתי גם עכשיו, אבל זה לא הולך. רואה אותיות, מילים, מצליחה בקושי לשמוע, אבל בכלל לא להקשיב. אני יודעת, יודעת שקשה למצוא מילים בשבילי, שאני לא משאירה פתח, שכמעט בלתי אפשרי לעזור לי. אבל... אולי... אולי כן תנסה, בבקשה, לשלוח לי כמה מילים? פשוט הכל ככ... אין לי כח לתאר את זה שוב. (ושוב ושוב ושוב...) מתארת לעצמי שאתה יכול לנחש לבד. כלום לא השתנה, זה רק מחמיר. אבל אולי, אם מישהו יקרא את המילים שלי, יהיה איתי ולו לרגע וירטואלי אחד, ויעניק לי מעט מילים משלו, אולי אז, לרגע אחד קטן, יהיה לי קיום. (בכל מקרה, תודה על המקום הזה, שלך, שמאפשר לפחות לבקש...)

יש לך קיום והיום נתת את לעצמך מקום ומילים. תודה על המילים כך שיותר מובן מה אפשר לעזור לך ....אז שולחת צרור מילים חמות מקרקעות מילים שומרות ומנחמות מילים מכילות...וכוחות המון כוחות ..שולחת מרחוק גם מילים מחבקות נוגעות לא נוגעות כדי לא להפחיד ...איתך

מטפלים משקרים לפעמים שהם נוסעים לחו"ל רק בשביל לגרום למטופל להמתין יותר בין פגישות ולבחון איך הוא מגיב? שמעתי טענה כזאת פעם... בכל אופן המטפלת בנוכחית שאני בתקשורת איתה אמורה לשוב מטיול בחול בתחילת החודש ואני קצת מתגעגעת אליה כי לשם שינוי חווה אותה חיובית. אבל אני מפחדת לחוות מולה שוב פתאום תלות, חוסר אונים, שנאה ושטויות... איבדתי 7 שנים מהחיים בגלל טיפול שנוהל בצורה גרועה מבזה ומקוממת. היה שם ככ הרבה עם מה לעבוד. הייתי חשופה. הוסרו כל ההגנות. כל הטראומות היו בחוץ. זעקות. כאב. זעזוע. ובמקום להסביר לי מהו טיפול וליצור קרקע של ברית עבודה חיובית היא התנשאה עליי נרקיסיסטית ואחכ הטראומטיות פרצה בבת אחת נוכח תסכול בקשה.. והכל הזדעזע .. זה קרה לפני 7 שנים וקשה לא לחשוב שאולי אם היה מטפל אחר עם התייחסויות אחרות הייתי עכשיו כבר במקום הרבה יותר מתקדם מבחינת היכולת לקרבה אינטימית וקשר. אבל זה לא רק זה. גם הביטוח לאומי כמהלומה נרקיסיסטית. חוסר הערך שבי כמו קיבל חותמת. "נחותה". אני רוצה לאהוב את עצמי ולהרגיש בטחון. באמת. אבל אין לי אמונה שמישהו שווה אי פעם יאהב אותי. ואני רוצה מישהו שווה. מישהו שכן מתפקד וכן יש לו 'כושר השתכרות' וכן יכול לעזור לי לחוות יותר בחיים ולא סתם רק 'להתקיים בעוני יחד'. אבל אף אדם שווה לא ירצה אותי עד שלא אהיה שווה בעצמי. מלכוד 22. מעצבן אותי ש'רמת חיים' נאותה זאת נחלתם של עשירים בלבד. דירות מעוצבות משלהם. הצבע הקיר לא מתקלף. המים בברז לא דולפים מהחריץ שבין המתכת לקרמיקה. המרצפות משיש ולא כאלה של פעם שלא החליפו כבר 30 שנה... יש עוזרת ומנקה שאפשר להזמין פעם שבשבוע. דירה נורמלי משלהם שבטח נעים להם לארח בה אנשים כי היא יפה ויש להם אנשים לארח כי יש להם חברים ויש להם שמחות. הילדים חוגגים בכיף ימי הולדת ובת מצווש והכל כזה נעים ונחמד בבית כאלה של אנשים שיש להם. עושר ואושר. פיסית ומנטאלית. ואני משלמת מדי פעם ללכת למטפלת שיש לה בית יפה. הפעם אני לא מקנאה או כועסת. גם כי ספציפית אותה אני מחבבת וחשה חום וגם כי זאת הזדמנות משלי להשלות את עצמי שאני בחיקו של בית יפה פעם ב.. שמקבל אותי בשעריו ואפשר שם קצת להיות ולנוח. עדיף מבית עני מכוער. חוצמזה שהוא יפה אבל לא מתנשא. יפה אבל לא מגונדר. במן טוב טעם סולידי שכזה.. אבל קשה שלא לשים לב לפער שאצלה הצבע בקירות לא מתקלף וזה לא כמו שאבא שלי אוהב לתקן דברים עם חבלים וסלוטייפ העיקר שיתפקדו.. והערך האסתטי כבר לא חשוב. כל אחד והבית שלו... וזה אפילו לא שלי. שלהם. לי אין.

הי מימה, התיאוריה שמטפלים מתסכלים בכוונה כדי לבחון מטופלים – יש בה, בעיניי, אלמנטים פרנואידים. קורים דברים, כי אנחנו במציאות, לא עושים פה ניסויים בבני אדם. את הביטוי הזה "הוסרו כל ההגנות" שמעתי לא פעם בפורומים ואני נוטה להאמין שאין דבר כזה. ראי - אני בכלל, אבל בכלל לא עשירה פיננסית. רגשית – הרבה יותר מפעם. רמת החיים שלי נאותה למדי לעומת העבר, גם אם היא פחותה בהרבה מזאת של סובביי, אבל, לפי שעה אני מסתפקת בה. גם לא בטוחה שהנפש שלי הייתה כרגע עומדת ביותר. מאמינה גם שכדי שיהיה לך בן זוג עשוי מבפנים, גם את צריכה להיות כזאת באיזה אופן. הכי חייכתי שכתבת על אבא שלך, שמתקן בסלוטייפ, האמת, שייתכן שזה קשור לחרדת ההתפרקות שלו. או ל'כשרונות' החיבור שלו. גם אותך. בית הוא מושג מורכב כל-כך. הלוואי שיהיה לך. שתרגישי שיש לך. וגם אני. שלך, סוריקטה

אבל למה אתה חושב שאני בורחת מהקבוצה? אתה לא סתם אומר לי את זה כל פעם, נכון? לכתוב הודעה בהפסקה, זה עד כדי כך נורא? זה לא שכל השאר נמצאים יחד... כל אחד בעיסוקו וגם ככה מדובר בעשר דקות. אתה יודע אבל מה קשה לי יותר? זה שהיא שם וגם בטיפול שלי. מרגישה קושי עם זה. מרגישה שהיא שני אנשים שונים, ושבקבוצה אני מתרחקת ממנה. אולי כי רוצה אותה רק בשבילי? יכול להיות, פתאום זה מה שעלה לי. מה אתה חושב אודי? ולילה טוב!

אם היית נכנס לטיפול רפואי. לא היו מסבירים לך מה הבעיה ומה תופעות הלוואי והסיכונים של הטיפול בבעיה אבל אחכ היית מגלה מהם עקב שהתתממשו במהלך הטיפול בך ובעקבותיו - מה היית מרגיש כלפי מי שטיפל בך ולא טרח להסביר לך דעת מבעוד מועד?

אני ממש מתקדמת שם בניטרול של המטען הזה, המטורף. תמיד כשאני מצליחה אני נבהלת ובורחת. מקווה להצליח להישאר.

הי רוני, כתבת שיש לך כלבה מדהימה. חשיפה קטנה ויפיפיה גם כאן. ואני אומרת כלבים מדהימים גם יודעים לסייע כל כך כל כך בריפוי הנפש. מוציאים אותנו החוצה לטיול, מרימים אותנו מהמיטה, שמים עלינו ראש כשעצוב. מחממים בפרוותם ובקרבתם. יש בהם יצר חיים נוגע ללב. ועוד ועוד. הכלבה היא גם חלק חומל ורך בך, כך אני רואה זאת. יופי שהבאת אותה לכאן. מצטרפת לביג לייק של מיכל. שלך, סוריקטה

תודה!

לא ביקשתי ולא רציתי מעולם להרגיש שנאה. מעולם ! רציתי אהבה וטוב. ושיהיה לי טוב. שבכלל שיהיה טוב. זה כל מה שרציתי.