פורום פסיכולוגיה קלינית

מה שלומך? מאחלת לך סופש חמים עם המשפחה. תודה שאתה כאן, ושאתה מאפשר גמישות... שלך הילה

סוריקטה, אביב, חנה, ואיה, תודה על ברכת הדרך.... התגעגעתי ואני כאן.... מאחלת לכולן סוף שבוע חמים עם אהבה בפנים ובחוץ. ואליך אורי.... אתה כאן? הילה

הי הילה, את מופלאה. גם אני חושבת על אורי. במיוחד בהקשר של חנוכה ונר ראשון שנדליק היום בערב. סוריקטה

אני באמת צריכה אחד כזה. בלי לגרום לי להרגיש בכוח

אמרתי לה היום ששבוע בין פגישה לפגישה זה הרבה זמן. ספציפית אין את הקבוצה בגלל חנוכה, אבל בלי קשר לכך שפוגשת אותה בקבוצה, היא חסרה לי. אמרה לי- שזה בסדר שאצור איתה קשר ושאם אני רוצה אפשר לדבר. ואני לא רגילה. אצל הפסיכולגוית, הייתי מקבלת הבנה שזה באמת קשה ושאולי אפשר לחשוב מה לעשות ברגעים האלו ושהיא חושבת עליי גם כשלא נפגשות. ועכשיו- היא בעצם נותנת לי את כל הזמן שלה כביכול... וזה מפחיד וזה מוזר. ואולי אני רוצה, ואולי מפחדת להגזים ואז שלא תסכים בכלל. אבל זה גם סוג טיפול אחר... אני הרבה פחות מנכסת (מלשון נכס) אותה אליי. מרגישה שרוצה אותה אבל עצם זה למשל שהיא בקבוצה ועוד מדברים איתה לידי והיא מתייחסת לאחרים ולא רק לי, כבר משנה את התמונה. לפני מספר פגשיות אחת הבנות אמרה למטפלת שלי שתתחדש על התספורת, זה כמובן הכעיס אותי קצת... אז אני לא באמת "משחררת" אותה גם לשאר. כמעט בתחילת כל פגישה שלנו היא שואלת אם אני רוצה לשתות משו... חוץ מפעמיים שביקשתי מים, לא רואה את עצמי שותה אצלה תה או קפה. הפסיכולגוית הראשונה פעם שתתה משהו חם ולא הציעה לי ואני כעסתי והרגשתי מסכנה וקטנה לידה. הפסיכולוגית האחרונה לא עשתה את זה ואני אוהבת אותה.. אבל היא גם קצת רחוקה ממני, אבל עברנו הרבה יחד. קצת גלשתי... והיום היא אמרה לי שאני עובדת ושזו דרך, ולאט לאט... ואני מקווה שבסדר. עוד לא מרגישה מאה אחוז סומכת עליה, מאה אחוז איתה ובנוח.. אבל מקווה שאצליח.

היי חנה אני קוראת אותך ומרגישה כאילו אני כתבתי חלק מהדברים... אצלי היא אפשרה לי לכתוב לה בין הפגישות. יוצא שנפגשות פעם בשבוע, ועוד פעם אני כותבת לה את תחושותי מהפגישה ומוסיפה באותה הודעה אם יש שאלות נוספות או צורך לעזרה והיא מגיבה כשמתאפשר לה. שבת שלום Aya

שוב אומרת לך גאה בך זאת דרך לא פשוטה בכלל ואת עושה צעד ועוד אחד כל הכבוד... חיבוק

הי יקרה, שמחתי לשמוע שמסתדר לך ...את רגישה וכנה ואני מתפעלת ממך מאוד...

היא בסדר:) בטוח יותר טוב מהטיפול הקודם .. אני מקווה שבמשך הזמן נכיר יותר ויהיה סבבה. בינתיים, מאד טוב שם... ו.. אודי?! אני עדיין חושבת על זה, שש שנים אתה פה 4 ימים בשבוע . זה פשוט ראוי להערצה! ולכל הבנות כאן, אני מאד רוצה להגיב לכן. אבל לא יודעת.. לא כל כך מוצאת את המילים המתאימות לכל אחת... שיהיה לכולם שבת שלום Aya

איזה כייף לקרוא שימשיך הטיפול הטוב מגיע לך...והקפה הפעם עלי ...:)

פונה אלייך כי עצוב לי לשמוע שאת כל הזמן פוחדת מחגים ולהשאר לבד....אז אני למדתי פשוט להזמין אליי, תזמיני אלייך!!! אל תחכי להזמנות של אחרים זה נשמע לי קצת לא יודעת, פאסיבי כזה שהכל יבוא אלייך, החתן החברות...לא יודעת, לא רוצה להשמע ביקורתית מדיי ומצטערת אם נשמע ביקורתי מדיי, אבל בשבילך ולמענך תתחילי להזמין אלייך גם לשבתות ולא משנה אם את בשכירות או לא יודעת...זה לא תירוץ אפשר גם להזמין חברה לצאת איתך ולא לחכות כל הזמן שיזמינו..תחשבי על זה..ומקווה שיהיה לך חג שמח, אני הזמנתי 30 איש אליי להדלקת נרות וערב אחר פחות אנשים....אבל ממש לא מחכה שיזמינו ... אלה מזמינה ואז רוצים להזמין גם אותנו וזה נחמד. חג שמח :)

אני לא חושבת שאני כועסת על מה שכתבת... חושבת שנוטה לספר כאן בעיקר את הדברים "הלא טובים" בחיים שלי. ולכן אולי אני מצטיירת לך כרגע כי מי שלא יוזמת בכלל. אני אכן שוכרת דירה עם עוד שותפות. אפילו כבר קבעתי שני ערבים בחנוכה עם חברות. ובסופ"ש אהיה עם המשפחה. וכשכתבתי שלא רוצה למצוא עצמי לבד, מבחינתי יכול להיות שגם אם יהיה ערב אחד בלבד כזה, ארגיש בודדה והוא יוכל להרוס לי גם את מה שהיה טוב. לפעמים מפחדת ליזום או להזמין כדי לא לשמוע לא, כי מישהו תכנן תוכניות אחרות... זה הכל. ושמחה שיצא לך להזמין ושתוכלי לארח. אני חושבת שגם אני נהנית לארח אנשים... את יודעת, אולי בעצם כן קצת נפגעתי. חושבת שמקומך שונה, יש לך בן זוג, ילדים... כתבת לי שאולי אני בעמדה פאסיבית בנוגע לחיפוש/מציאת בן זוג, חברים... יכול להיות שאני פחות פעילה בעניין אבל זה בעיקר כי מאוד קשה לי כרגע לחוות שוב כשלון וזה כן משהו שהייתי רוצה להתייחס אליו בטיפול הנוכחי שלי.

בקשר לשאלה עם הכעסים..אז תודה לשתיכן שהגבתן אודי ומימה, נא לא לריב על חשבוני :) מימה, אודי חושב כמו כל הפסיכולוגים שהתשובה אצלי...כמו תמיד תארתי לעצמי שיחזיר אליי ואני מבינה את הרעיון בתור מטופלת חמש וחצי שנים. מימה, תודה שענית לי וחשבת עליי...אכן עניין הכעסים מגיע אצל כל אחד מכיוון אחר אולי.. וסוריקטה אכן, אצלי זה פחד בעיקר, מביקורת נגדית...שהכל יחזור אליי כמו בומרנג ושזה לא בסדר לצעוק על מישהו להעביר עליו ביקורת קשה וכו' ולרוב מרגישה אשמה וכעס על עצמי ולא על אחר ואולי גם פוגעת בדרך זו או אחרת בי וחבל :( הכעס מופנה פנימה...אבל לא תמיד וגם כועסת על אנשים זה לא שזה לא קיים אבל לא אומרת להם את זה.... אודי, אכלתי פחמימות היום יותר מהרגיל וזה קשה כלכך ועוד מעט חנוכה בלעדיה אז פוחדת מהשמנה חזרה...אוףףףףףףףףףףף אני לא אנורקסית ולא בולמית אין הפרעה של ממש, אבל חשבתי שהירידה במשקל תעשה אותי מאושרת וטעיתי, מחשבה נאיבית כל כך...מאוכזבת מזה....אפשר להיות גם שמן מאושר? אולי..פתאום רוצה להחזיר את כל מה שהורדתי....למה זה קורה? למה אני כזו??????? לא אוהבת אותי שמנה או כשמרזה..עדיין לא מרגישה רזה בכלל :( למרות המחמאות והבגדים שצריך להחליף מלתחה שלימה....למה עדיין לא שלימה עם מה שהורדתי? עם עצמי???????? למה אני לא מאושרת???????? אוףףףףףףףףף וזהו, היא נסעה וזה מעצבן וקשה האם אוכל פחמימות עד שתבוא??????? אשמין הכל חזרה שתראה אותי שמנה שוב???????.אוףףףףףףףףףףףף מחשבות מפגרות......... :(

הי מיכל יקרה, את יודעת, בעיניי, פחמימות הן בכלל לא דבר רע בהכרח. הפחות מומלצות, להבנתי, הן הפחמימות הפשוטות, אז עדיף, אולי לאכול כאלה עם אינדקס גליקמי נמוך יותר. חשבת מדוע את ממלאת עצמך בנפח גדול של אוכל? אולי כדי לא להרגיש? אולי כדי לחוש כאב פיזי, נגיד, כאב בטן, במקום רגש שאולי יציף? אולי את מחפשת ליצור כלפי חוץ משהו שמבטא את הפנים? מקווה שאיזונים יצליחו להישמר, זה קשה... רעיונות, לילה, סוריקטה

לא רבים ;) לגבי האכילה.. אם הצלחת לרדת במשקל בקטע בריא ואסתטי אז תפרגני לעצמך. אולי במקום לאכול נסי למצוא פעילות אחרת שתסיח אותך עד שהמטפלת תשוב. אולי אפילו שינה.. פעילות גופנית, תחביבים למיניהם, מוזיקה, שופינג, טיול בפארק וכ וכ .. אינטרנט... זה מה שעוזר לי בתקופות המתנה לא רגועות.

ואכן באת! אויש נשלח קודם בטעות... פשוט קפצו לי השורות אז התחלתי הודעה חדשה ובטעות שלחתי את הקודמת. עוד שבוע עבר... ואני סה"כ בסדר. לא משו מיוחד כרגע. תכף אצא אליה לטיפול ומקווה שיהיה בסדר. לא דיברנו מאז הקבוצה בשני...

אודי תשמור על עצמך כמו שאתה אומר לנו ... אני מאמינה שקראת מה שכתבתי לסוריקיטה.... :) הרגשה טובה כל כך שתמשיך... שתהייה שבת טובה ... שבת שלמה...

פתאום לא מוצאת אותי לא פה ולא בכלל

הי רוני, היש משהו שיכול לחבר אותך יותר לקרקע, למציאות? מפגש כלשהו? כך, בכל אופן, אני תופסת שת המושג 'עוגן' שאודי הזכיר. ולפעמים מתפזרים, ההרגשה של חוסר האונים מפחידה מאד. מקווה שיחלוף מהר. ליל מנוחה, שלך, סוריקטה

https://youtu.be/dxx-ljxkQHk

הי שירה יקרה, התכוונת שהמתנת לאודי? הוא הגיע. האמת שגם אני רציתי לראות שהודעות תעלנה. אנא שירה אהובה, זכרי - גם אנחנו כאן - אך יתרה מכך - ישנם אנשים במציאות שלך, ממשיים, שיכולים להעניק עבורך את המיטב באופן קונקרטי. מעבר למשאלה ענקית בפנים. יש יותר מדמות אחת. יש כמה. בוקר אור, שלך, סוריקטה

וואו אודי 6 שנים זה המון, כמה דברים הספקתי לעשות בשנים האלו... שאלת מה אני רואה במפגש שלנו? אני רואה אישה נעימה. פשוטה. נקיה. מסודרת. משכילה וחכמה. אני נורא מתביישת לשאול אותה פרטים עליה ולחדור לפרטיות שלה...

ואתה עוד לא הופעת..היא צריכה חופש הודתה..מרגישה שבגללי...בטח לא רק....חשבתי היטב מה לומר בפגישה ולא להכביד ולא רציתי לדבר על יחסינו שוב.....אז דברתי על משהו שהציק לי.....לא רציני... מעולם לא עברתי את גבול החופשה.נתק מוחלט כשהיא בחופש כמובן.....לא מתכוונת גם לשנות זאת............רוצה שתהנה, באמת רוצה.......שתחזור עם כוחות כי אני זקוקה לכוחות שלה......היא אמרה שאני אמיצה במלחמות אבל לא אומץ ולא כלום רק מתפללת שיהיה לי כח לא ליפול.......ואחלתי נסיעה טובה שתשמור על עצמה....אמרתי לה שלא רוצה שתסע אבל אני יודעת שהיא נוסעת וגם חוזרת כמו תמיד והיא אמרה כמו שאני נוסעת וחוזרת.....לא יודעת אתגעגע ומקווה שגעגוע טוב :( יש מלא זמן עד שנפגש שוב.......ופיתויים של אוכל.......

מיכ את יכולה לבד והיא תחזור...ואוף זה קשה ...אבל אנחנו כאן כדי שיהיה קל יותר...איתך חיבוק

מן הסתם יצמחו דברים חדשים גם הם יצמחו ממי שאני מתוך האפר וההריסות ...אבל הם יצמחו משם . ההבנה של ההרס ההבנה של מי אני ומיאפה באתי ההבנה של מה שנהרס כואבת בלי קשר למה שצומח או לא ... לא יודעת אולי אני טועה אבל ניראה לי ששנהם חשובים לא ???

הי אביב יקרה, להערכתי יצמחו לצד ההרס. ישנם חלקים שנותרו בריאים, מספיק חלקים. אחרת, כמדומני, לא היה ניתן לטפל בך. וכמו שאת רואה - ניתן. גם אני חושבת שצריך שלכולם יהיה מקום. מקום אולי עם איזונים חדשים. בוקר אור, רצה לעבודה, שלך, סוריקטה

להלן סיכום השבוע שלי - כולם מוזמנים להצטרף - בשבוע האחרון (שבעה פלוס ימים לאחור עד עתה) עבדתי באופן מאד אינטנסיבי, כולל שישי בבוקר ומוצ"ש. יזמתי שיחה בנושא השכר ועמדתי על תשלום שעות נוספות כראוי. זה לא הרבה, אמנם, אבל חשובה העמדה הלא ותרנית, זו שאינה לוקחת בקלות לאחור. אפילו אני מוכנה להציג עצמי כמשקיענית. ומניחה שגם רואים זאת, ומאמציי נושאים פרי. מחכה לפגישה שלנו, לספר למטפל. גיליתי שאני יכולה לעבוד די הרבה שעות, שזהו סוג של חוזקה, אך גם שזה די הקצה, שאני זקוקה למנוחה. לאחרונה השינה שלי מסתיימת בשעות מוקדמות, כנראה, מידי. יוצא לי גם לחשוב על גילי, שאינו צעיר כבר (מהמבוגרות בפורום, לדעתי), קצת נחלש בכל מיני מקומות. בנפש, דווקא, כנראה שהתחזק. מתגאה בגמישות שלי, היחסית, גוף ונפש. מחכה גם לחנוכה, להדליק נרות עם ילדים חמודים. אין לי משפחה, אך נחמד לי להצטרף (עם כל הדיכאון שבכך) למשפחות חדשות גדלות ומתפתחות. שלכם, סוריקטה

כן לא פשוט לעבוד הרבה שעות וכל הכבוד שביקשת תוספת ..מקווה שהשבוע יהיה קל יותר...חיבוק ולשבוע שלי מעניין עמוס בטרוף לדעתי קצת הגזמתי במה שהעמסתי אבל זה חלק מהעיניין ללכת ללמוד בגיל שהוא כפול מגילם של הסטודנטים שסביבי.. השבוע קרה משהו מאתגר לא פשוט מטלטל אבל אני צומחת ממנו פתאום שלווה שקט כזה לא מובן של קבלה של הרגשה שאני /אנחנו סוף כל סוף מובנים לגמרי בטיפול כל המורכבות .... תחושה כללית של כולם שאני בידיים טובות ומבינות....ובכלל נראה לי שאני בשלה להסיר קליפות ולהגיע למצב של תודעה משותפת ושיתוף פעולה .. הרגשה טובה של שלם....

הי מתוקה, הלוואי שימשיך. ויישר כוח. תשמעי, אני אפילו מקנאה בך שאת לומדת. ואני מאמינה שאולי גם אני אוכל ללמוד קצת. ממש כל הכבוד. יודעת שמאש לא פשוט, ויודעת כמה החרדות יכולות לאיים. גם יודעת שאת חזקה, שיש בך חלקים כאלה, כמו שאת מתארת כיוצאי דופן וייחודיים ומאמינה בך. שבת שקטה, שלך, סוריקטה

לא יודעת, כאב לי לשמוע אותך. מצטערת אם זה מכאיב או מצער אותך יותר... שמחה שהצלחת לבקש את שמגיע לך בעבודה. ועוד יותר שמחה שאת מצליחה לקום ולהצטרף לאחרים ולחגוג איתם את החג. אני קצת מפחדת מהחג הזה אגב, לא רוצה למצוא את עצמי לבד בו.

חנה יקרה, מאד אוהבת לראות איך את עובדת יפה. מרגש. באמת. שהאור יגבר על החושך, שלך, סוריקטה

בעיקר הייתי ברכבת הרים... מעלה ומטה, בגלל הנסיבות. דווקא אני מאד ברגיעה כללית - כנראה בגלל התרופה, נמצאת באיזון נפשי לגמרי. אבל... הכאבים חזרו לתקוף, חשבתי שאוכל בלי הפרקוסט, זה לא הולך, מנסה לקבל את הקאנביס הרפואי. (לפתע הבנתי מדוע כולם מזהירים אותי מהפרקוסט, זה לא שאני מפתחת תלות, זה פשוט שצריכים להעלותא ת המינון אחרת זה לא מועיל, כאן טמון הכשל!) בלי כוונה פגעתי בבן שלי, וזה כאב לי נורא, ולקח לו ולי זמן להתאושש, אבל הדברים חזרו למסלול. הייתה לי אכזבה השבוע, רציתי לנסוע לניו יורק, אבל בדיעבד, גם זה הסתדר, קבענו לוח זמנים אחר כדי לנוח, (ואני צריכה את זה דחוף אחרי החודשים האחרונים הלוחצים) סך הכל החיים בסדר, זורמים, חיה טוב עם עצמי בדרך כלל, וזה הישג בפני עצמו, כי בדרך כלל יש לי הרבה טענות לעצמי על עצמי. העבודה זורמת, מקווה מאד להתסדר עם הכאבים כדי שאוכל לחזור לפעילות הגופנית שלי, ההליך לקבל את הקאנביס הוא דרך מרפאת כאב, והם עשו לי תור רק לעוד 3 חודשים!!!! אראה אם יש דרך פרטית להגיע לזה מוקדם יותר, אבל זה מטורף!!!

היי חנה מה שלומך? אני קוראת אותך כל הזמן. וואוו איזה כברת דרך... הילה

אבל אני לא מרגישה את הדרך כרגע... אלא בעיקר קושי. מקווה שיהיה טוב יותר.

אודי וכולם היי, לא פשוט לי בלימודים.... הפסיכולוג מתעקש שניפגש יותר כדי לתת לי גב. אני לא מאמינה שאני כותבת, התחלתי לטפל בעצמי.. אני הילה בעצמי מטפלת באחרים.... וואוו זה כל כך בהתחלה... יצרתי קשר טוב עם המדריכה שלי, וכל כך טוב לי איתה מרגישה שהיא נותנת לי ביטחון... אני רוצה..... שמה???? הילה

הי הילה מתוקה, את נשמעת טוב. ד"ש של בינתיים, שלך, סוריקטה

זה לא פשוט את אמיצה ועם כוח להתמודד אבל תקשיבי למי שרוצה לעזור זה בסדר לקבל יותר עזרה .. חיבוק ענק

ושמחה שהיא נותנת לך הרגשת בטחון...

נשמע מאד מעניין:) כל הכבוד לך. חדש לי, שזה העיסוק שלך. שיהיה לך בהצלחה.

אני בת 21 והשתחררתי לא מזמן מהצבא.    בעבר הייתי חותכת את עצמי ואני כבר 5 שנים לא עושה את זה. הותקפתי מינית פעמיים בגיל 13 ו16 והייתי גם מקיאה.    בזמן האחרון אני מרגישה דחף לפגוע בעצמי ולחתוך את עצמי, מן הרגשה כזאת שאני רוצה להיות שוב בדיכאון ולהרוס לעצמי.    אגב  אני דיי יציבה כיום,    אני אחרי שירות קרבי של 3 שנים, יצאתי לפיקוד, למרות שהיו לי הרבה קשיים בצבא ועצב ורע אבל לפחות הצלחתי לסיים.   עכשיו אני לומדת לפסיכומטרי ואני גם מדריכה.   אבל אני פשוט רוצה שיהיה לי רע לפעמים.    אני מרגישה ככה אבל לא הזקתי לעצמי.   אתה חושב שהייתה מציע לי ללכת לפסיכולוג לטיפול? אני חוששת שעצם הטיפול יחזיר אותי לתקופות לא טובות ואני אצטרך שוב להיכנס לעניינים שהמשכתי בהם הלאה. אני פשוט רוב הזמן כן מאושרת. תודה.

את דוחקת את מה שהיה וזה צף...אל תשרפי חיים שלמים על הדחקה זה משלם מחירים כבדים יותר מהקושי של הטיפול...מאמינה ביעילות הטיפול ...מאמינה שההבדל הוא בן לשרוד ללחיות ...מגיע לך לחיות וטובבבב.....בכל מקרה אל תישארי עם זה לבד את נשמעת צעירה עם כוחות ויכולות ...

שלום, רציתי לשאול האם זה תקין שילדה בת 8 ציירה על הדובי שלה איבר מין גברי? האם זה עשוי להעיד על משהו שעברה?? תודה

אמרתי להן שקשה לי ושלא טוב לי... אמרו שאמשיך לדבר על זה בטיפול שלי... שבוע הבא אין קבוצה בגלל חנוכה, אבל זה לא ככ משנה מבחינתי. תוהה אולי באמת זה היה מוקדם מדי בשבילי. יש שם שתיים שמכירות, כנראה מקבוצה קודמת.. שתיהן דיברו היום על ואחת אמרה שאחותה טרם התחתנה, בת 27. השניה צעירה מגיל זה אמרה - למה היא עוד לא התחתנה??? ואני תהיתי לעצמי באותו רגע, למה אני צריכה להיות עם כאלו אנשים באותה קבוצה, ומדובר בסהכ ב6 אנשים בקבוצה. אחד מהם אמר שלא נעים לו לדבר כל פעם ששואלים משו ולהיות הראשון, אז מישהי ענתה לו שהוא מציל אותנו בזה שהןא מדבר ואני חשבתי לעצמי, מי זה אותנו... תדברי בשם עצמך. ולא חסר עוד דוג ואין לי כוח לספר וגם לא יפה להגיד מה בדיוק קורה שם, למקרה שמישהו קורא או יקרא כאן אולי... וגם מעצבן אותי שהמטפלת שלי שם...

מה שלומך ???

הי אני לא כל כך.בטוב ואין לי כל.כך מילים תודה על.ההתעניינות מעריכה את.זה מאוד וגם רואה אותך ואיתך גם אם שותקת שלך שירה

מוזר, אני לא מכירה אותה. חודשיים של טיפול ולא יודעת מי עומדת מאחורי הדמות שכלפיה אני משליכה את עצמי. מעניין שאותך אודי, אני מכירה יותר טוב... זה נורמלי?

מקופת חולים מכבי, באזור תל אביב. יש חייה כזו? אינני מוצא, חברתי היא אמרקאית. אינני מחפש מישהי דוברת אנגלית, אני רוצה מישהי שתוכל לדרב איתה ברמה שלה, זה חשוב לי

[email protected] תודה.

להיות אמא לא ראויה להיות בכלל

לא יודעת זה מצטעק לי בראש. אני על הפנים...

הצלחתי לתפוס את הזנב רגע לפני זה אמור לעשות אותי שמחה אבל זה עשה אותי מאוד מבולבלת ועצובה ההבנה של מי אני ..בכלל אני מתחילה להבין שאני בת גילי ולא בת שש עשרה ובחיים אני לא יהיה שם ..הלימודים האלה פתחו פתח לתקווה ויחד עם זה הציבו מראה כואבת שיש דברים שלעולם לא יקרו ...הם גזלו ממני הכל . וכן אני יודעת לראות את מה שיש וזה לא מעט ויחד עם זה ...זה כואב....אני חושבת שאני מתבגרת וכעס הופך לכאב אמיתי...

בהצלחה בלימודים אני ממש מאמינה בך הילה

הי אביבי, את יודעת, גם אני מבוגרת, ואובדנים רבים יש שם (ולכן, הדיכאון, בו טמון, כך נראה לי, גם ויתור על משאלות לא ראליות לעכשיו), ולצדם, בכל זאת, יש תקווה. כתבת שיש. אז המשפט שחמק לך שם "גזלו ממני הכל", כנראה, לא ממש מדויק. באמת צריך כוחות מיוחדים במצב אותו את מתארת כדי לעבור תהליך של לימודים לימודים. מאמינה בך. ואפילו מקנאה. שלך, סוריקטה

הם גזלו ממני הכל. כל מה שיש לי שהקמתי שעשיתי זה בזכותי לא בזכותם..הוא לא רק פגע בי והרס לי את מי שאני הוא גזל ממני את הנורמליות .. .. אני רואה את ילדיי ורואה אותי ....ברור שאפשר לעשות ואני עושה ויחד עם זאת הם גזלו ממני את הילדות את הבגרות חצי חיים וגםהחצי השני מתנהל משם ...וכן זה ממש לא מובן מאליו הלימודים ואני כבר לא בטוחה שזה רעיון נכון ...המחירשאני משלמת מאוד גבוה ....

אודי, יש לי שאלה, מדוע יש אנשים שלא מסוגלים לכעוס? האם הכעס הוא הכרחי לפעמים?... הוא יכול להרוס זה ברור.....מדוע אני פוחדת כל כך מכעסים? ממתחים??? למה יש אנשים שלא פוחדים מכלום????? ולמה אני תמיד פוחדת ממה יהיה ואיך יגידו?? וכל כך קשה לי כשכועסים עליי או כשאני כועסת על מישהו(בדרך כלל לא כועסת על מישהו בקול)...למה זה קורה ובבקשה אל תשאל אותי למה זה קורה לי, או ממה אני פוחדת...בבקשה תסביר הפעם, טוב? ועוד דבר, לפעמים בארץ שלנו עד שלא מרימים קול צעקה לא קורה כלום...וכל כך קשה לי עם זה.....למה????

אנשים שמפחדים לכעוס בדכ חווים את התוקפנות שגלומה בכעס שלהם כמשהו הרסני שלאחריו אין ממנו תקנה. או שהם מפחדים שהאחר יהרס ואז ירגישו אשמים או לחלופין הם מפחדים שהאחר במקום להבין אותם ולשמוע ולכבד יגיב בתוקפנות משל עצמו כפליים ויהרוס אותם, או סתם לא יקח ברצינות ואז ירגישו שקופים. הפחד לכעוס זה כי כך או אחרת הדחף התוקפני שמגוייס בשירות ביטויי הכעס מרגיש לא מווסת והרסני לעצמי או לאחר. אין חוויה של בטחון שאני פשוט מביע את עצמי, מציב גבול, עומד עליו. מאמין ומצפה שיכבדו ולא שיתקיפו חזרה או יזלזלו. הרבה מאד אנשים המקור לקושי לכעוס נובע ממקום דומה ואפשר לתת הסברים כלליים. אני לא מבינה למה לא לענות לשאלה שלך. הרי ביקשת. עם זאת התשובה הסופית והמתאימה ביותר לך אישית אכן רק את יכולה לדעת. כרגע את בטח חשה איך יש מחסום פנימי אצלך ביכולת לבטא כעס. למרות שבינך לבין עצמך את כן מסוגלת לכעוס בלב. אפשר גם ללמוד לבטא כעס. דווקא בטיפול הרבה פעמים זה מה שקורה. הוא מכעיס (עקרון ה 'תסכול מוביל לתוקפנות). אבל במקום ביטוי בפעולה מצפים שתדברי ותבטאי במילים. בעיני זה בדיוק זה - עבודה על היכולת לבטא כעס. והמטפל אמור לשרוד.

הי מיכל יקרה, אנ'לא חושבת שיש אנשים שלא מסוגלים לכעוס. ייתכן, כמו, למשל, אצלי, שהכעס חוזר פנימה, או לא מורגש ככזה בשלב ראשון. גם נראה לי שמי שאומר שאינו כועס לעולם - או שאינו מודע, או שמכחיש, או שמשקר. לא מאמינה שיש אנשים שלא פוחדים מכלום. אולי יש מי שנדמה לו שהוא כל יכול לרגע, אך מפגש עם המציאות מראה לו, בסופו של דבר, שזה אינו המצב. החשש מביקורת ובטחון נמוך - מוכר. אולי, כי לא פשוט להיות לא-מושלמים, חלקיים או אומניפוטנטים/כל-יכולים. פתאום אני נזכרת במהפכה הצרפתית דווקא. בוקר, סוריקטה

והתגובה שלי לא פורסמה. לדעתי אודי צריך לענות לך קצת מעבר ל"מה הסיבה בשבילך" . כי ביקשת הסבר מפורש וקיימים הסברים כלליים לזה.

הי כולם, סנדיי - השמעת את הקול שפחות התאימה לו רוטינה בזמן מסוים ונראה לי שאני כל-כך יכולה להבין מדוע זה יכול לעצבן או לאכזב; אביב - השמעת את הקול המרגיש בטחון עם דבר קבוע מאד, ונראה לי שבכולנו יש גם צד כזה; על כל פנים - כל אחת או אחד מאתנו יכול לפתוח מעין עץ סיכום (אם ומתי שמתחשק, כאן, כנראה רצוי שכבר ביום רביעי). יוכלו להצטרף אליו וגם לא. איך שיצא. חשבתי על כך לא פעם. לכתוב בעיקר בשביל עצמי. לפעמים מחפשת לי מילת כותרת מגדירה או מחברת. שלכם, סוריקטה

לא הבנתי.

הי רוני יקרה, כיף שהצטרפת לעץ. להבנתי, סנדיי התכוונה לכך שקיים בה קול שמצפה לכך שבסופי שבוע אודי ירשום הודעה בו הוא קצת יפרט על ההתרחשות כאן במהלך השבוע, מעבר ל'שלט הקבוע' שלכאורה מונח על הדלת עם 'סגירת הבסטה'. הפרישה למנוחה. אני מציעה שנעשה זאת בעצמנו, אם אודי לא וזאת דרכו - אנחנו יכולים לנסות. את מוזמנת גם. ולכולם - אשמח אם יהא זה מתוך מחשבה והשקעה. נסו, גם אם יש קול כזה, משליך, פחות לבטל. שלך, שלכם, סוריקטה

הי אביב, מוזמנת :-) סוריקטה

יכול לעבור שבוע סוער והידיעה של אודי מזכירה לי תמיד מדריך טיולים, יש בה מין מקצב כזה, אני רואה את כולם בטור עורפי, נעלי ספורט תרמילים על הגב, ואודי בראש צועד, והתנועה המונוטונית הזו לא מראה שום דבר על הסערות שעברו

הי סנדיי, נראה לי שאודי משאיר לנו מקום גדול גדול לספר על חוויותינו שלנו. ייתכן, שחלק מאתנו אף עשוי לחוש שאודי יכול דווקא 'להפריע' כאן. למי שאנחנו עצמנו. לדימיון שלנו. קרי, יש, גם, קול כזה. ואודי - המון תודה על המקום שאתה נותן (גם לי). חשוב לי להשמיע את קולי, ואני מקווה שהמעגלים בהם אני משמיעה אותו - יתרחבו. סוריקטה

הי אודי, ככל שאני הופכת בדבר, אני מבינה שהילדה הקטנה שבי לא תיעלם אף פעם. היא תמיד תישאר כאן חלק ממני ותתבע בדרכה שלה התייחסות, שכנראה הייתה חסרה לה\לי במשך תקופת חיים שלמה. אני שוב לא יודעת למה אני כותבת כאן..כי אין לי שאלה מוגדרת...אבל אני רוצה לכתוב שאני יודעת שיהיה לי בסדר. בסוף אני אצליח להיות כמו האישה הזו שנמצאת בתמונה שלי על הקיר. גאה וזקופה ומשדרת קבלה והשלמה עצמית...אבל בניגוד אלייה, אני אלבש לי שרשרת פנינים יפה כזו ביחד עם גרביים צבעוניות וילדותיות ואני ארגיש עם זה הכי טוב בעולם, כאילו זה הדבר הכי טבעי לעשות.. אודי, למרות הגוף שאני כה שונאת - אני אוהבת אותי מאוד מאוד.

כייף לקרוא אותך...

המסלול שאני עברתי, אחרי הטיפול הראשון המיתולוגי שבו עוצמת הצרכים שלי התנפצה וחוויתי את התסכול העז, שהנה מקום שאמור להכיל וכיצד יתכן שהוא כ"כ חלקי, ואז היה זעם אדיר עליה שנמשך מספר שנים. האשמתי אותה במצב שלי. היום אני כבר לא מאשימה. אני חושבת שהיו אולי דברים שבדיעבד היה כדאי לו היתה עושה אחרת, אבל שהיא באמת השתדלה, ואני לא הייתי מוכנה נפשית למפלצת שיצאה ממני, מפלצת שרוצה עוד ועוד קורבנות, ואי אפשר להשביע אותה, כשקיבלתי עוד חמש דקות זה הרגיע את המפלצת לרגע אבל מיד התעורר שוב הפחד, האם המטפלת נאמנה, האם באמת אכפת לה ואוהבת את המפלצת, וכבר היתה צריכה לתת עוד קורבן ועוד אחד.. עד שכבר כלום לא היה יכול להספיק מלבד הטוטאליות של היות המפלצת והמטפלת יחד רק שתיהן (וכבר דמיינתי איך אני אורזת לקראת מעבר לביתה). וכשהיה כ"כ קשה להיות מפלצת, היה יותר פשוט להפוך אותה למפלצת ולשנוא אותה. על שלא נתנה מספיק. על שאם היתה מדייקת יותר, מתאמצת יותר, הייתי מצליחה באמת להרגיש את הקשר ואז המפלצת היתה נרגעת. היום אני יודעת שזו בדיה. היום אני יודעת שהיה נוח להסתכל עליה ולשים עליה את האשמה. מימה, את גם קוראת את זה? במסלול שאני עברתי, אחרי הרבה שנים של זעם מטורף, עברתי מהזעם לייאוש כזה, של בובת סמרטוטים שאומרת לעולם- תעשו בי מה שתרצו. והעולם אמר טיפול נוסף, אז הרפיתי, נתתי למים לשאת אותי כי כבר לא היה כוח להלחם. ואחרי זה היה עוד טיפול ועוד אחד ועוד אחד. והיו גם לא מעט מטפלים שסירבו לקבל על עצמם טיפול קשה כזה. כאב רב ודוקר היו הסירובים האלו. אבל היום אחרי המון שנות טיפול, אני כבר לא במקום הזועם שהייתי, השגתי כ"כ הרבה, השגים שהייתי משוכנעת מהגיל הרך שלא יהיו מנת חלקי. נפקחו לי העיניים, ובינתיים, עדיין לא קל, המון מאבקים, ולחץ של השעון המתקתק להספיק לפני שיהיה מאוחר מדי כי לא התחלתי את המרוץ באותה נקודת התחלה כמו כולם, אבל עדיין טיפול יציב שמלווה ותומך ומחזיק.. ואוו מרגיש לי שחשפתי כאן המון.. מקווה שאפאחד לא יזהה.. שלכם, גלי

הי גלי, אין לי הרבה מה לכתוב לך כרגע. אבל תדעי שאני מאוד אוהבת לקרוא אותך..לא זוכרת אם אמרתי לך או לא...

ריגשת אותי, גם אני אוהבת לקרוא אותך 3>

תודה ...כל כך דייקת בחוטים דקים ואמיתיים ..מרגשת . חיבוק עם נכון לך

הי אביבוש, איזה כיף מה שכתבת לי, מוכנה לחיבוק רק אם את מוכנה לקבל אחד בחזרה ;-)

גלי יקרה מאד, רק רוצה להגיד: אהבתי. עוטפת, סוריקטה

אני גם אוהבת! ועוטפת!

וואו! כל הכבוד אבל.. אני לא בטוחה שבאמת הייתה כזו מפלצת, את יודעת זה הולך פיפטי פיפטי, וממשיכים הלאה את לא צריכה לקחת את כל האשמה עליך, היו עוד כמה גורמים זעם הוא לא הפתרון, נכון ממשיכים הלאה את מלחמת הקיום, אבל את רחוקה מלהיות מפלצת

הי סאנדי, אם היית יודעת מה עשיתי לה בשנות הזעם ומה עשיתי למטפלים אחרים שלי, אני לא כ"כ בטוחה שלא היית חושבת שאני מפלצת.. ככ היה קשה להם מולי שהיו צריכים לשלוף את התותחים הכבדים.. משטרה, עורכי דין... בתקופה האחרונה נורא רציתי לפגוש אותה, להראות לה שאני במקום אחר, להתנצל, אבל בעיקר שהיא תראה בי משהו אחר. היא סרבה להפגש. אני מבינה אותה.. אבל עצוב, היא כ"כ משמעותית לי. עדיין.. תמיד..

ואני כבר חשבתי לפי הכותרת שאתה מצטט לי שיר. לא נורא, אני אקשיב לו לבד בחושך ;-)

הבן שלי, בבת עיני, שאין יום שאינו מתקשר אלי מהבסיס, שאי אפשר לאהוב יותר ממה שאני אוהבת אותו, התקשר וסיפר ודיבר, ורצה תגובה, ובגלל שהייתי תקועה בחלק הראשון של השיחה שהדאיג אותי, נתתי תגובה לחלק השני, בלי קשר, שיש בה לפגוע בו עד הסוף, ואפילו לא שמתי לב. הייתי כל כך מודאגת ממה שסיפר לי בתחילה. ואחרי שדברנו חצי שעה ונפרדנו, עשר דקות לאחר מכן הוא מתקשר, ואומר שלא הבין למה אמרתי כך וכך וכך, והוא חוזר על מה שאמרתי, ואני רוצה שהאדמה תבלע אותי ומה שמגיע זה לי הרג, חנק וסקילה בשביל לומר את מה שאמרתי, והצלחתי לשבור את לבו לרסיסים, וניסיתי לתקן, ובקושי הצלחתי, ואחר כך התקשרתי אני שוב, והוא בכה ואני בכיתי, והוא ניסה להרגיע אותי שהכל בסדר, אבל אני יודעת שהכל לא בסדר, והוא בקש ואתחנן שארגע כדי שאוכל לישון, ואמרתי לו שרק עם כדורי הרגעה, אז הוא צחק, ואולי זה קצת יפוגג את מה שפגעתי בו, ואיך יכולתי להיות כל כך אטומה, איך לא שמתי לב מה שאמרתי, איך איך איך, איך לא הבנתי, איך אמרתי מה שאמרתי, ואם לא היה חוזר ומתקשר אפילו לא הייתי יודעת כמה פגעתי, הוא כל כך קרוב אלי, מספר את הכל (עד כמה שאני יודעת) אני הבן אדם שהוא הכי מספר לי כל דבר, איך יכולתי כך להגיב??? למה זה הגיע לו?

נסעתי היום שלוש וחצי שעות לכל צד, כדי להגיע אליו, להביא לו בלי סוף דברים טובים, לחבק אותו ולהגיד לו שמי שעושה פיגוע צריכים לנטרל אותו, וזה מה שהיו צריכים לעשות לי. הייתי חייבת לחבק אותו, ולראות אותו מחייך, אמר לי שהוא עצוב בגלל משהו אחר, שאני לא יכולה לעזור בו, אבל אני מקווה שהצלחתי למחוק את הדיביליות שלי אתמול

היי יקרה, כן זו אני מפעם..כותבת לך בהודעה חדשה לוודא שתראי את זה. אני בסדר..עברתי המון כולל אשפוזים שזה היה השיא עבורי אבל הרבה מאחוריי...ברוך השם! אני אומנם לא כותבת פה אבל נכנסת לקרוא..ומתעדכנת..שולחת חיזוקים וחיבוק וירטואלי, אם אפשר :)

שאת בסדר עכשיו...תודה על החיזוקים וחיבוק חזרה :) אם יתאים אשמח לשמוע קצת יותר איך את..

ההשלמה הנפשית הזו שלי לא הגיעה מייד. בערך בגיל 24 היה לי את האומץ לומר עד כאן ולא יותר... אבל כעסתי, נורא כעסתי, הכעס בעבע בי למרות שלא הוצאתי אותי על האשמים. זוכרת שנים שרבתי עם אמא שלי על אלף שטויות, הייתי יכולה להרים את הגג בשביל דברים שנראו מה בכך, אך אני ידעתי שזה הכעס הנוראי שלי על מה שעוללו לי, לפעמים לא הייתי יכולה להסתכל עליה. אבל כשהיא בגרה וגם אני בגרתי הגעתי לתובנות אחרות, ויכולתי לראות עוד פרספקטיבות, אבל בהחלט שהיו לי שנים לא קלות בכלל עם הכעסים על מי שפגעו בי. הדבר היחידי שהצליח להביא קצת מזור לנפשי הפצועה באותן שנים, היה כאשר אני נהייתי אמא, וראיתי כיצד מה שהיה חסר לי יש לילדים שלי, ואז הרגשתי כאילו ושמו לי רטייה על פצע מדמם, כאילו דרכם יכולתי לראות את אור השמש והילדות, ועם כל זה, עדיין היו לי שנים שקשה היה לי מאד לסלוח, ולהמשיך הלאה.

דובר כאן כמה פעמים על סגירת מעגלים, עד עכשיו לא הגבתי לזה, כי יש לי פרספקטיבה אחרת. זוכרת שישבתי אצל המטפל שרצה לעשות אנליזה ושאלתי אותו, ומה תעשה, תייצג את המקום של הורי, של סבי וסבתי של הדודים? ומה תעשה? תחזיר לי את הילדות האבודה שלי? התשובה שלו הייתה "וואו כמה שאת צינית!" אבל זו האמת, את הילדות שלי לא יחזירו לי, וסגירת מעגלים? לא זה מה שיתקן את העוול. אמא שלי כבר מבוגרת מאד, היא צלולה אבל מדי פעם מעורפלת. לפני כמה חודשים כשהגעתי אליה, היא הסתכלה עלי חזק ושאלה: "סנדיי, כשאת היית ילדה, האם היה כך וכך?" עכשיו השאלה הזו היא ליבת הצרות שלי, בשאלה אחת היא בעצם סכמה את המקור לאשמה שלה בעושק הילדות שלי. הסתכלתי עליה, ראיתי את העיניים שלה מתחננות לשמוע את תשובתי, חבקתי אותה ואמרתי לה "אמא, מה פתאום, בחיים לא, הייתה לי את הילדות הכי מאושרת בחיים שלי, ואת היית האמא הכי טובה שיכולה להיות, הלוואי ואני הייתי יכולה להיות אמא כל כך טובה כמוך! כל החיים שלי היו כיף אחד גדול! תמיד, תמיד הייתי מאושרת והייתי שמחה." ואז אמי נשמה נשימה עמוקה, נשימה של רווחה והיא אמרה לי: ככה גם אני זכרתי את הדברים, אבל לא הייתי בטוחה, ורציתי לשמוע ממך. אמרתי לה, שזה לא ידאיג אותך לעולם, תמיד עשית אותי רק מאושרת, אין על הילדות שלי. היא חבקה אותי עם ידיים חלשות ורועדות ואמרה, אני תמיד כל כך אהבתי אותך, תמיד יותר מכולם. אז מה היה יוצא לי אם הייתי 'סוגרת אתה מעגל', וזורקת לה בפרצוף בדיוק מה היה? לראות את הפנים הנינוחות שלה, אחרי מה שאמרתי, סגר לי יותר מעגלים מאשר כל אמירה אחרת, אין לי כל רצון לזרוק לאף אחד בפרצוף את מה שעשו לי. זוכרת בגיל ההתבגרות, שניסיתי לעשות זאת פעמיים עם אבי, זוכרת את הבכי ההיסטרי שלי, בכי ללא שליטה, זורקת לו את הכל, רוצה תשובות, ומבקשת שינוי, זוכרת אותו מחבק אותי, מבטיח שהכל ישתנה, ו.... נאדה, כלום... מה שהיה הוא שיהיה. בגרתי מאז, אלוקים החזיר לי עשרת מונים על כל הצער שהיה לי קודם, אלוקים פיצה אותי. אני מאמינה שלכל אדם יש את סאת עוגמת הנפש שלו בחיים, וגם את סאת האושר, יש מי שמנהיג את הבירה, ודואג לעשות את האיזונים, אף אחד לא יכול לשנות את השנים הקשות שלי שגזלו ממני את כל הילדות, אף אחד לא יכול לשים על סוויטש ולשנות את מה שהיה, אי אפשר להחזיר את הגלגל ולתת לי שנות ילדות חסרות דאגה, כאשר בעצם אף פעם כמעט ולא הייתה לי ילדות, אבדתי אותי לגמרי בגיל שמונה וחצי, אבל גם קודם לכן היו בקיעים, שנות הילדות שלי אינן, וגם להביא את כל הנוגעים בדבר להכרה לא ישנה את המצב, מה גם שחלק נכבד מהם נמצאים כבר בעולם אחר, אז מה נשאר? אז לפחות עושה לי טוב לדעת שאמי הישישה נחה דעתה, והיא מפנטזת מחדש את העבר, מוחקת מהתודעה כל מה שהיא יודעת שלא היה נכון, ומשכתבת את ההיסטוריה, אני שמחה בשבילה, רוצה שתחיה את השנים שנשארו לה עם הרגשה טובה, ולא עם מצפון. זה מה שנכון לי, לא אומר שזה נכון לכל אחד, יש כאלו שמרגישים שצריכים לסגור מעגלים. רק רציתי שגם הקול הזה ישמע, ויתן עוד כיוון לחשיבה. יש לי מה לומר על טענות של בנות מדוע האמהות לא באו לעזרתן, אבל זה בנושא אחר לחלוטין ולא שייך לפוסט הזה.

הי סנדיי, אני חושבת כמוך פעם ניסיתי לעמת את אימא שלי עם תחושות קשות שיש לי ממנה כבר הרבה שנים, וזה היה מיותר ורק פגע בה. היא לא מבינה וכנראה לעולם לא תבין עד כמה ההתנהלות שלה בעבר ובהווה פוגעת בי. אני לומדת להשלים עם המצב - שהיא כך וזהו זה... וכן, זה עצוב ופוגע מאוד. ומאוד מאוד חסרה לי הרגשה של אימא מבחינה רגשית. והיום, לא אכפת לי שאמא שלי תחשוב שהיא "אם השנה" אם זה עושה לה טוב. במידה מסויימת, גם היא הפסידה אותי. והכלות\אחיניות\אחיות שלה, שאותן היא אוהבת ומעריכה ואיתן היא כן אוהבת לדבר, הן לא הבנות שלה כמוני..אז כן, באסה גם לה.

אני אוהבת את אמי מאד, אני חושבת שהיא עשתה המון טעויות אני חושבת שיש לה בלי סוף באגים אני חושבת שהיא פעלה עם רגש בלי שכל אני חושבת שלא היה לה ייעוץ נכון אני חושבת שהיא שכחה שאני ילדה קטנה ולא אמא שלה אני חושבת שהיא לא הבינה ממש את המשמעות של מה שהיא עשתה אני חושבת שהיא פשוט לא הבינה על איזה כתפיים היא זורקת את הכל אבל אני כן אוהבת אותה, אני כן עושה כל מה שאני יכולה כדי לשמח אותה היו לי שנים קשות שנים שהיה לי קשה לדבר אתה בכלל, כי הייתי מלאה בכעסים כשאמי הייתה צעירה לא היה שייך לדבר אתה היא הייתה נכנסת להיסטריה, צורחת, דופקת את הראש בקיר, ומאיימת בהתקף לב, סרטן, וכו', בכלל לא היה עם מי לדבר. עכשיו הרכבת נסעה ואתה הילדות שלי אבל אני כן אוהבת אותם

"יש בזה אצילות נפש רבה, לא לצער אדם זקן ותשוש" אהבתי מאד. את אשר עשתה לי אמי (וגם אבי) הבנתי רק בטיפול, לאחר שנים. לא יהא עימות בכל מקרה, וכך נכון לי. וכמו שאמרת את העבודה עשיתי מול עצמי. היום, וכבר שנים, שאיני בקשר זועם עם אף לא אחד מהם. אחי, החכם והאהוב, נוהג לומר - נפרדתי כבר משניהם. ואני מבינה. יום נעים, סוריקטה

כתבתי כבר שפעם בשבוע אנחנו מנגנות בגיטרה בערב. היום זה יצא ממש קונצרט, ואז אמרתי לחברות, בואי נלך לבית הורי לשמח את אמא שלי, לא יכולה לתאר לכם את החוויה שזו הייתה, השירה, הנגינה, היה כל כך סוחף, והיה שם נכדים שרקדו, זה היה פשוט דלק לנשמה. והשאלה המתבקשת - על הקשרים שלי עם אמא שלי, וזה מצריך הודעה בפני עצמה.

שאלת לגבי הטיפול, התחלתי לפני מספר חודשים טיפול שנקרא די בי טי. (אל הדי בי טי עברתי אחרי שהייתי שנתיים וקצת אצל פסיכולוגית בטיפול והגענו יחד למסקנה שאני כנראה צריכה סוג טיפול אחר וכך יצא שהגעתי אליו). הטיפול כולל: טיפול פרטני וקבוצתי אחת לשבוע. הקבוצה מוגדרת כקבוצת לימוד ומנחים אותה שתי מטפלות, שאחת מהן היא גם המטפלת שלי בטיפול הפרטני. זה בגדול הרקע... אם יש לך משהו שמעניין אותך או לא ברור מוזמנת לשאול.

הידע שלי באמת לא מרשים מה זה די בי טי, איך עושים טיפול בקבוצה, כל אחד מספר מה לוחץ לו? זה נשמע קצת מלחיץ

בעקרון בכל פגישה לומדים חומר, מתרגלים אותו, מדברים על השעורי בית. מי שרוצה משתף. וגם כשמשתפים לא שופכים הכל החוצה, בשביל זה כל אחד נמצא בטיפול פרטני גם כן. סורי שלא מרחיבה פשוט לא במיטבי... ראיתי גם שכתבת לי לגבי שבתות- אני לא באמת אלך להתארח אצל אנשים שלא מכירה וגם כאלו שמכירה לא תמיד מתאים לי להיות אצלם שבת שלמה. בתאוריה הייתי חושבת שיכול להתיאם לי, אבל זה לא בשבילי. לרוב, גם מסתדרת בשבתות בלי להסתבך יותר מדי. ושוב תודה על המחשבות.

בכל החזיתות...בבית ביני לבן זוגי על הקשר שלנו, על הילדים שלי במערכת החינוך שלצערי לא בנויה לילדים שונים :( בטיפול, על הקשר... רוצה להלחם עליו במקום לבוא מנוכרת כל כך, הייתי מנוכרת והיא הרגישה את הריחוק....והחלטתי שאתקרב אפילו שהיא נוסעת, מכריחה את עצמי להגיע אליה השבוע אפילו שממש צפוף לי בלוח הזמנים ולה אין זמן אחר להפגש... כי יודעת שלא נתראה כי היא נוסעת :( אוףףףףףףףף קשה להלחם יותר קל לומר נואש ולשקוע בדיכאון לאכול עד אובדן...הפעם החלטתי להלחם.....עצובה, עייפה ורצוצה אבל נלחמת, על כל מה שחשוב לי בעולם הזה..הבית הילדים והקשר איתה!!! וגם בעיה רפואית שאין לי ברירה אלא לטפל בה! אודי, אני עצובה אבל לא מיואשת..לא רוצה להגיע למצב של יאוש....מחזיקה מעמד. ואצטרך עוד מעט להחזיק גם בלעדיה כשהיא תיסע.....לפעמים אני חושבת שדיכאון זה מנוחה כזו עבורי לברוח אל האוכל והבכי והרחמים העצמיים...אז נמאס לי!!ויותר לא בורחת!!!

היי קצת תגבורת :) וכן את לא מוותרת קצת סימנטיקה של מילים במלחמה יש פצועים כשאת לא מוותרת את לא מוותרת עלייך כי מגיע לך...אז משאית בדרך אלייך עם מה שבדיוק יעזור לך...המון אהבה כוח וחיבוקים ..איתך https://www.youtube.com/watch?v=5WEggKymynE

תודה אביב שיר מקסים!! קוראים לזה אהבה :) יש בי אהבה והיא תנצח! אכן! ואודי, הלואי שאוכל לקבל ככה בפשטות כזו בלי מלחמות........אגב בביה"ס לצערי למי שיש ילדים עם בעיות קשב וריכוז מבין שזה מלחמות ולא רק לקבל....עדיין אחרי אבחונים אין הבנה ולא תמיד הילד מקבל את מה שמגיע לו, לא מבינים שזה כמו ילד נכה שמבקשים ממנו ללכת בלי עזרים :(

אולי תתן לזה מינוח אחר, אבל החיים הם מלחמת קיום, כל אתגר שצריכים להשיג אותו הוא סוג של מלחמה, התמודדות זו גם מלחמה, שאלה של הגדרה, מבינה את מיכל עייפתי, עייפתי כל כך

הי אודי, בכל התקופה שאני כותבת כאן, אתה מרגיש שדברים אצלי השתנו? אני מרגישה שינוי מסויים... אולי בגישה שלי, בהבנה שלי, בהסתכלות שלי על דברים... אבל, עדיין יש לי קשיים... בעיקר עם בעלי, למרות שאנחנו אוהבים מאוד. לא יודעת למה אני כותבת כאן עכשיו..אולי תסכול? שאני לא מצליחה לממש דברים שאני רוצה. אולי פחד? הרבה זוגות מתגרשים היום...ואף אחד לא חסין.. ואולי אכזבה..ממני... ואני מרגישה אמא גרועה ואישה גרועה - למרות שאני טובה וראויה... ומתחשק לי פשוט ללכת לטייל, אני ובעלי ביחד, איפשהוא...לשבת שנינו עם שוקו חם, ופשוט ליהנות מהשקט. אודי, אני רוצה לעשות את זה איתו. ובלי הגועל והבהלה וכל המחשבות בראש, שעושות לי רעש ...

מיקה יקרה כל כך את גדלה וצומחת מול עינינו . הפעם הראשונה שכתבת הייתה לי הרגשה של ילדה /נערה צעירה שצריכה עטיפה ועכשיו את כבר גדולה ... ותעשי תזמיני אותו לבית קפה עם שוקו חם וכשיעלו לך המחשבות תזכירי לעצמך להסתכל סביב שהיום זה אחרת ואחר כך תוכלי לעשות את זה עוד ועוד בסיטואציות אחרות . לאט לאט זה עינין של אימון איתך

עם הרבה קצף לפעמים צריכים את השקט כדי ללבן דברים, הפחד לנגוע בדברים רגישים גורם לריחוק, ואולי גם לפחד.

וכן קצת מציפה ..אבל כל כך התרגשתי לשמוע את זה לקרוא את המילים . של שיר שלא הכרתי בכלל...וכנראה אשמע עוד ועוד ...אז רוצה לחלוק אותו אתכם באהבה ענקית והמון כוחות לכל אחת ואחד למסע המיוחד שלו ..לצאת מעבדות לחרות כי מגיע לנו ..ולא משנה מה הקולות שבראש אומרים https://www.youtube.com/watch?v=xAV6HkC-v44

שבוא אפשר לנשום ...שבוא עוד מאיר אור ... לכולנו שבוע טוב שבוע עם הרבה אור ושקט אהבה וכוח , אודי תודה שאתה שומר עליינו ודואג שיהיה לנו מקום שבו עוד אפשר לנשום שיש בו אור ואפשר לקבל ותת ופשוט להיות. https://www.youtube.com/watch?v=iE-lp0rICnw

הי כולם, בוקר אור, שבוע טוב לכולם עם הרבה תקווה, חמלה ואהבה. שלכם, סוריקטה

אוהבת שבוע טוב גם לך יקרה

גם לך שבוע טוב! מחר, יוצאת לטיול עם העבודה, איזה כיף יום חופש(:

אבל לא עלה... אולי יעלה מחר? לא יודעת. אז סוריקטה יקרה, איחלתי לך גם שבוע טוב. וסיפרתי שמחר יוצאת לטיול מטעם העבודה... מקווה שיהיה כיף, חייבת התאווררות מהשגרה הזו כבר.

שתי תגובות אותו דבר... אודי למה העלית את האחרונה? עכשיו סתם לא נעים לי

הי יקירתי, אשמח לשמוע איך עבר היום, שלך, סוריקטה

אמרתי לך כבר פעם שהלוואי והיית שכנתי זה מה זה יכול היה להיות טוב, שתי הנרקומניות – עם כל הכדורים הללו. אל תפגעי, כך אני צוחקת על עצמי וכוללת אותך אתי. חייבים להפסיק אני הפסקתי עכשיו בגלל מיחושים נוראים, עקצוצים בלשון, חצי שיתוק בלשון, וכל צד שמאל מהבהב עכשיו תקשיבי למה שרציתי לומר לך, אמרתי כבר פעם שיש לי כמה כובעים, ומתוך רצוני להשאר אנונימית אני לא מפרטת, אבל זה מביא אותי לכל מיני מחוזות. פעם הגיע אלי אשה, מטופחת, רהוטה, ממורכזת, והיא מספרת לי שהיא חולה במחלת הסכיזופרניה, חטפתי שוק, אבל היא בצורה מאד עניינית מספרת לי שהיא לוקחת כדורים כבר שנים ולכן התפקוד שלה ראוי, והיא גם מראה לי אישור על כך מפרופסור ידוע שם. חלפו כמה שנים, ובגלל סיבות שונות הפרופסור הזה היה צריך להגיע למשרדי, מדברים על דה ועל הה, ואז אני נזכרת שהוא הרופא של אותה אחת, ומכיוון שכלפי היא הורידה את החסיון הרפואי, אני אומרת לו, תגיד לי, הגברת הזאתי, מה מצאת בה שכתבת שהיא חולת שסכיזופרניה. והוא אומר לי, להגיד לך את האמת, בעיני היא נראתה בריאה לחלוטין, אז שאלתי, אם כן מדוע נתת לה כזה אישור, הוא אומר היא הגיע אלי עם תיק רפואי של רופא אחר, סיפרה את הסיפור, סיפרה שהיא לוקחת כדורים ובקשה אישור, ועשיתי כדבריה אבל לדעתי היא בריאה. טוב, אמרתי, בוא נעלה את הכלה על הקו, אני מתקשרת לאותה גברת ואומרת לה, ידידתי, יושב לידי הפרופסור, והוא טוען שאת בריאה, כפי שאני טועת כל השנים, אז אולי הגיע זמן לבדוק אם באמת יש לך את המחלה אם אין. בואי תעברי שוב אבחונים והיא אומרת לי באדישות, עזבי סנדיי, הוא לא יכול היה לאבחן אותי כי אני על כדורים, אם היה רואה אותי שבועיים בלי כדורים אז היה מבין כמה אני חולה. את לא רוצה לנסות שוב איבחונים? שאלתי, והיא בשלה – לא. אין לי נסיון פסיכיאטרי, אבל נסיון חיים יש לי, ואני בטוחה שאין לה את המחלה. אין לי מושג מדוע היא כל כך בטוחה שיש לה, אבל מתוך שעות של שיחות אתה, אני מעידה שהיא מאה אחוז בסדר, והלוואי וכדורים יכלו כך לפעול על אדם חולה. ההיכרות שלי אתה הצריכה הרבה חישובהים, מחשבות וניתוחים ואת הכל עשתה נפלא. ולמה משנה כל הסיפור הארוך הזה, אביבוש, אני קוראת אותך כאן כמה חודשים, את נשמעת לי מה זה נורמלית, לכל דבר. את מספרת על כל מיני הגדרות ורעשים, ואני אומרת לך קחי את כולם , שימי בתוך קרטונים, סגרי עם נילון עבה, שימי על ספינה ושלחי לטורקיה!!!! תשמיעי את הקול זמיר שיש לך, את הקול הנפלא הזה, תני לי להחזיק לך את היד, נחזק אחת את השניה בתקופה הלא קלה הזו, תאמיני בעצמך, יש בך כל כך הרבה, כל השאר בספינה לאיסטנבול, לא שייך אליך בכלל. אין לי ספק שכאשר תדעי כמה את נפלא, כמה יש בך, כמה שלמות, לא תתני לשום קולות להפריע לך את חייך. חבל שאת לא שכנתי, הייתי צריכה מישהי כמוך לידי, עכשיו, כשלא כל כך קל לי

סנדי קודם כל תודה על המחשבה ...וזהירות!!!!!!!!!!!!!!!!! אני מבינה אותך בדקויות ואני גם ההיגיון שלי בריא כאחת שעובדת עם אנשים עם בעיות נפשיות זהירות להגיד להוריד כדורים .נכון שהמקום וירטואלי וככזה יש שצופים מהצד אחד הדברים הקשים ביותר לנפגעי הנפש זה שהם משחקים עם הכדורים כי זה גורם לירידה מטורפת. ותתפלאי יש המון אנשים שליוויתי שעם הכדורים היו בתפקוד מעולה ודקה בלי התפקוד ירד למינימום או לאשפוז. ואלי ...זה גם לסוריקיטה - השימוש שלי הגלוי בשם ההפרעה והאיבחון הוא לא עבורי הוא בדיוק עבור כל אלו שמרגישים משוגעים לא נורמליים בגלל האבחון . הרצון שלי הוא להראות שזה בסדר הם לא לבד וכן זאת המציאות ואתה אני חיה . הפיצול שלי הוא מגיל 4 כך שכל חיי אני חיה בפיצול ורק לפני כמה שנים אובחנתי . סנדי האמת שאני שאלתי את המטפלת שלי שנתיים קודם אם זה לא ניראה לה והיא רק כשהייתה בטוחה אמרה לי כן . אישית אני ללא כדורים גם את הכדורים הנרקוטים לכאבים כמעט את כולם זרקתי ברגע שהבנתי שזה עניין של איזון בן הגוף לנפש ואני משתמשת בהם לעיתים רחוקות. מה כן אני מדברת אני מרשה לעצמי להביא את הכאב את העצב את הקושי להרגיש רגשות שדחקתי כל השנים . זה קשה זה מציף וזה מה שאת רואה כאן. הקולות האלה הם חלק ממני שלחתי לך מאמרים זה קשה להבין ..אבל אני אנסה להסביר לך כשאת מדברת על ילדה פנימית לי יש כזאת ויש לה קיום לפעמים משלה שלא קשור אלי שזה כולל משחקים של ילדה עם בובות ודובים ודיבור של ילדה ..אני לא יכולה להתעלם מהקול הזה אסור לי כדי להתחבר אליו אני צריכה להקשיב לה כי היא אומרת את מה שאני לא יכולה /רוצה להרגיש אבל היא זאת אני . אם בפגישה האחרונה שכבתי על הרצפה עם הבובה ובכיתי בקול של ילדה שאני לא דומה לו ...ברור לי שזה אשיו שהוא מאוד קשה לי וכן אני אעלה את זה וייתן לזה איוורור ויש להניח שזה כבר לא יהיה טריגר כל כך קשה . מחמיא לי שאת רוצה להיות שכנה שלי ואני אשמח להיות כאן ולתמוך בך ברגעים קשים אבל סנדי תני לעצמך להרגיש את הקושי קצת שחררי בלי להתפרק עד נקודה שלפני . תהיי קצת יותר רכה לעצמך ...איתך אוהבת חיבוק

אני חוזרת ומדגישה שהידע שלי בפסיכיאטריה הוא שואף לאפס, רק מה שאני יודעת מנסיון החיים. אבל האמון שלי ברופאים הוא לא מי יודע מה. כפי שכתבתי, לא נתנו תחזית של כאבי תופת שיגרמו לשיתוק, שלא אוכל לקום מהמטה, ואגלה לך עוד דבר, יש לי בת עם 100% נכות, 100 אחות נכות בגלל המחלה ו 100 יכולת להשתכר, בפעם אחרת אני אדבר על זה, ותביני עד כמה האמון שלי בהבחנות של רופאים הוא לא מרקיע שחקים. עכשיו העפתי את התרופות הנקוטיות ולוקחת תרופות לשיכוך כאבים, שעושים לי הרגשה של אולקוס אבל זה פיזי, הכל כואב, כואב כואב... אני יותר מדי אנרגטית כדי שאוכל להכנע לכאבים אגב הילדה הקטנה, אני מתה על בובות ודובונים וכו', זוכרת שהיית בחורה וכל החדר שלי היה עם בובות וכלים וכו', ואמא שלי הייתה בטוחה שאני פסיכית על כל הראש, היום בבמשרד המפואר שלי מככבות בובות חרסינה יפיפיות. לקוח שובינסט בקש לדעת מה פתאום בובות? אמרתי לו מדוע לא פריעים לך מכוניות מרוץ במשרדים אחרים? כי אתה חתיכת שובניסט, אבל בשביל השובניסטים הללו הכנסתי גם מכוניות מרוץ יקרות, ויש לי עוד מגוון של קישוטים 'ילדותיים' במשרד, ואני מתה עליהם, וכשאני קונה צעצועים ומשחקים 'לילדים' אני קונה את זה קודם כל כי אני אוהבת את זה, כולם מתים לבקר כאןבשבת , כי אני שעות משחקת עם כל הגילים, אז מה לעשות אני לא חושבת שזו הפרעה נפשית, אצלי בכל אופן לא, לא מאבחנת אותך, רק רוצה לומר לך שזה הכיף שלי!!! ובכל מה שנוגע לילדה הקטנה, רציתי לכתוב על זה פוסט, אבל דווקא לייחד אותו לבמבי, אז כשאעשה זאת אזכיר את שמך. בכל אופן את מקסימה, ותרגישי טוב, ולכי עם הפנים קדימה!!! ואני שמחה שאת לא לוקחת כדורים.

נכון שאנשים יכולים להרוס לעצמם את החיים כשהם מפסיקים כדורים, ואני אישית מכירה אדם שכזה. אבל.. לפעמים חיים נהרסים גם כי הולכים כמו תיש עוור אחרי הרופאים, ואת זה אני גם יודעת מניסיון עצמי קחי את התקפי החרדה שהיו לי לפני כמה חודשים, זה היה נורא, לא יכולה לתאר לך מה זה היה לקבל את ההתקפים הללו, כמעט שגמרו אותי, ובסוף נתתי לעצמי את המרשם, ומאז, איזה רגיעה, איזה יופי!!! תארי לעצמך שהייתי הולכת עם הדיאגנוזה של הרופא שהכל בסדר, עד היום הייתי נמקה עם ההתקפים, או שאולי הם כבר היו גומרים אותי לחלוטין לעומת זה, הרופא האידיוט שגזר עלי שיתוק, אם הייתי מאמינה לו, ולא נלחמת, איפה הייתי היום כך שלדעתי מה שצריכים זה גם להשתמש בהגיון שלנו, לא להשאר לגמרי מקובעים ואת יודעת מה אפשר פשרה לשמוע עוד חוות דעת של עוד רופא לפעמים אפילו של יותר מאחד לא מתכוונת אליך ספציפית אלא באופן כללי, כשיהיה לי כוח נפשי אספר על הבת שלי, ותביני למה אני מתכוונת, אבל כדי לספר עליה אני באמת צריכה יותר כוח נפשי.

סנדי הכדורים שדיברתי עלהם הייתה נקודתית לבעייה שצצה ופשוט לא הייתה לי ברירה הבעיה שהחרדות מהקורס ומימה שזה מציף הגבירו את הבעיה אז הם גם לא כל כך עוזרים לא נורא נעבור גם את זה ...לקח לי זמן להבין על איזה כדורים מדובר

הי מימה, את כותבת כאן הרבה על רצונך לזוגיות ולילדים ולחיי חברה תוססים אך בשאר המלל שנכתב כאן את כותבת בדיוק את ההפך, אפילו שלא באופן מפורש. את בטוחה שאת רוצה??? את פועלת להשיג זאת? נכון, משפחה זה מעצבן, ומטפלות שחצניות זה מעצבן, ובנים זה מעצבן, ולשלם כסף זה מעצבן...אבל, להיות לבד זה עצוב! ועצוב גובר על מעצבן... ולכל ה"מעצבן הזה" יש בהחלט קשר למיניות חסומה אז יאללה כבר, מימה, בחייאת... תעשי איזה מהלך...תזרמי... תמצאי בחור חמוד ותזמיני אותו לצאת, תשתי יין לבן (אבל לא להשתכר!), ותאכלי עוגת שוקולד טעימה ומפוצצת בקלוריות. ופשוט תדברי ותצחקי ותנסי להיפתח ולשתף..סוג של משחק, אימון. אפילו תזמיני אותו לרקוד. סתם, בשביל הכיף. תתחילי לצבור חוויות טובות. והוא ירצה, ואת מתישהוא תרצי, ובסוף אולי יהיו לכם ילדים קטנים וחמודים...מימים ומימות קטנים כאלה... יש עולם שלם יפה שם בחוץ.. נו, שחררי כבר...

אהבתי את הזרימה של הכתיבה שלך

סנדי את בתחרות עם מישהו?

חייכתי שקראתי מה שכתבת לי. הלוואי :) הלוואי שיהיה. אני אנסה להגיע לזה

שלום לכולם. עד לפני שנה הייתי בטוח שאין לי שום בעיה. הייתי מאז ומתמיד אדם פרקטי כלומר לא הייתי פועל ומונע דרך הרגש אלא הייתי מסתכל על משהו שקורה או משהו שאני צריך לעשות בצורה פרקטית. תמיד הרגשתי שיש לי כוחות עצומים כדי להצליח וכשהייתה לי מטרה הגעתי אליה רק מהסיבה ששקעתי כל כך בזה בתוך עצמי וניתקתי את עצמי מהסביבה או כמעט מכל דבר שהוא לא המטרה הזו. למשל בלימודים או בספורט, הגעתי לאן שרציתי אבל לא התייעצתי בדרך איך לעשות זאת פשוט עשיתיבעזרת המידע הכי בסיסי שיש, כמו שאני רואה את זה ונכנסתי למלחמות עם עצמי להצליח כי מעבר לזה היה לי קשה בחוץ ועם אנשים. העניין הוא שעד לפני שנה וקצת לא הייתי מרבה לשים לב לסימנים חיצוניים של אנשים, כשמישהו היה מדבר איתי הייתי רוצה שהשיחה תיגמר או שהיא תגיע לחלק פרקטי כל שהוא שבו אני אוכל לתת את דעתי העניינית בלי יותר מדי "בלבולי מוח" למינהם. לא רציתי ולא היה בא לי לפתח שיחות עם אנשים שאני לא מכיר ולא קרובים אליי כי פשוט לא עניין אותי בכלל מה הם עושים בחיים או מה שלומם, מה המטרות שלהם, כי לפי דעתי זה לא תורם לי שום דבר להקשיב לאדם שמדבר ולא מגיע לנקודה בה אפשרי מבחינתי לתתת דעה עניינית. יש לי ידע נרחב במדעים, חלל, ביקום אני מרבה לקרוא וללמוד את הנושאים האלה, לאחרונה "התעוררתי" בעזרת האינטרנט ונתקלתי גם בהרצאות שמדברות על פסיכולוגיה. שתבינו עד לתקופה הזו הייתי בטוח שאני אדם בסדר גמור וזה שאנשים מדברים כל הזמן אחד עם השני זה סוג של אינטרס ואין להם באמת עניין אחד בשני. זה גם מנע ממני לגשת לנשים, כלומר חוויתי והייתי עם הרבה נשים בחיים אבל זה רק בגלל המראה החיצוני שלי, אני גבוה ושרירי ונראה טוב, אם לא הייתי כזה גם את הנשים האלה בספק אם הייתי מצליח להשיג. גם עם הנשים שהייתי לא הצלחתי להוציא את עצמי החוצה וזלזלתי בהן כי לא חשבתי שעוד משהו עובר להן במוח ובלב מעבר לזה שיש לנו אחלה סקס, כמו שאני חשבתי. מסתבר כנראה שטעיתי, מסתבר שיש לרגשות תפקיד חשוב, אני מצליח להתרגש רק שאני לבד, שאני שומע מוסיקה מסויימת או שאני מתבודד עם עצמי ונעלם לתוך העולם שלי. אולי יש לי אספרגר אני לא יודע, גם שאני עם חברים קרובים, שיש לי 5-6 כאלה אני לא יודע איך להיפתח רגשית בדיבור ורוב השיחות שלי איתם ענייניות ואני גם שם לב שבנושאים לא עניינים כמו אהבה וכאלה הם לא נפתחים בפניי כמו בפני אחרים אפילו עם חבר שאני מכיר 20+ שנה. וזה משגע אותי אני לא מצליח להשתנות אני הולך עדיין לפאבים או מקומות עם אנשים ורואה אנשים מדברים ולא מבין על מה לעזאזל הם מצליחים לנהל שיחות של שעות איך זה אפשרי בכלל. איך אני יוצא מהמבוך הזה שמישהו יתן לי עזרה אני רוצה להשתנות ואני חושב שאנשים גם רואים אותי כאחד כזה גבוה גדול וחסר רגש ואני גם לא רואה סיבה ללכת ולהוכיח להם אחרת כאילו מבחינתי הם יכולים ללכת לקיבינימט. אני חושב על זה שאני רוצה להכיר מישהי ולהיות איתה כאישה לחיים ואני לא מצליח להבין איך אני הולך לעשות את זה.. על מה אני אדבר איתה כל הזמן על מדעים וחלל? כמה היא תוכל לשמוע את זה איך אני אצליח לגרום לה להרגיש מה שאני מרגיש כשאני מתרגש וכשאני מתבודד עם עצמי. תודה.

לא ממש מבינה אודי. מילא לטעון שנשאבתי ל'דינמיקה של התעללות' מולה. עם כל השנאה שהרגשתי והקללות מרחוק כלפיה... אבל מולך? כי אמרתי 'ברוב טמטומך'? חשבתי שעברנו את זה. התנצלתי לא? לקחתי את הירידות עליך בחזרה. ובמילא אין לך כבר מה להגיד על כלום ממה שאני כותבת .. אני באמת לא מבינה בשביל מה אני כותבת פה...התעייף לי המח מזה.

הי מימה, כותבת לך כי כואב לי לראות את ההודעות שלך כאן מיותמות, אם הבנתי נכון אודי החליט שלא יענה לך יותר, זה עוד גבול ותסכול כמו שאת מכירה, אני מקווה שמתישהו תצליחי להבין שהוא מנסה לשמור גם על עצמו וגם עלייך.. שהוא מרגיש (אני מקווה שזה בסדר אודי שאני מפרשת אותך) כנראה שהוא נגרר איתך ליחסים לא בריאים. לא מעט אני שומעת אותך תוקפת אותו ואותו תוקף אותך. זה לא משהו טוב ומישהו צריך להיות מבוגר אחראי ולעצור את הדינמיקה ההרסנית. איך ממשיכים מכאן? את יודעת מה דעתי, אני חושבת שיש לך הרבה עבודה אבל שבטיפול הדברים האלה שיש לאחרים ושאת מקנאה בהם, יכולים להיות שלך (אספר לך שכשזה קרה לי בטיפול חוויתי את זה ממש כסוג של התעוררות, כאילו נפקחו לי העיניים ואני רואה לראשונה את העולם על כל האפשרויות הגלומות בו. וכשאני הרגשתי ככה באמת היה לעולם הרבה מה להציע לי, ואז גם החיים מאד השתנו). אני חוששת כמה כאב יכול להיות אם תמשיכי לכתוב כאן ללא מענה. זה משהו שנראה לך שאת מסוגלת לעמוד בו? הייתי מציעה לך לתכנן איך ממשיכים מכאן ולא פשוט לזרום עם להמשיך לרשום כאן מדי פעם, כי נראה לי שזה עלול להיות הרסני.. מה את אומרת?

לא משקפת את כל המטענים של השבוע החולף, אני צריכה ללמוד להכיר אותך יותר לעומק (איך אתם עושים סמיילילי? טכנית אני לא יודעת?:) (לחצתי על שני מקצים - זה מה שאתם עושים?)

נו על שיפט ונקודותים ואז שיפט וסוגר אחד....מקווה שתסתדרי . ואת יודעת אני אוהבת את השבלונה הקבועה זה נותן הרגשת בטחון, שינויים מפחידים אותי ...

שלום אודי..אני בטיפול 5 שנים.עם תלות קשה במטפלת. אני כל החיים שלי הייתי עצמאית..לא יודעת מה קרה לי בטיפול..כל חיי התמודדתי לבד עם הרבה דברים ופתאום הפכתי להיות תינוקת..מה זה הרגרסיה הזו? למה היא קוראת והאם ניתן להשתחרר ממנה? האם עליי לעשות משהו כדי להשתחרר מהתלות? אנחנו מדברות על זה המוןןןןן. בעבר הקשר היה כולל טלפונים..סמסים.חיבוקים..היום היא מציבה גבולות..ואני מפרשת שהיא כבר לא אוהבת שהיא מתרחקת..קשה לי..חושבת רק עלייה..היא כמו אם בשבילי..מה עושים?

גיגית יקרה! זאת את? מפעם? אולי אודי יענה לך שהתלות הכרחית לצמיחה... כך המטפלת שלי גם חושבת...אבל גם אני ככה, וכן יש גבולות וזה קשה אבל חייבים גם אותם והגבולות משתנים כי היא חושבת שאת יכולה להם! מאמינה שאת יכולה. וכן התלות הזאת היא שאלה של כלנו עד מתי? מתארת לעצמי שמהתלות תצמח בסוף עצמאות כלשהי...תספרי קצת יותר? ובטיפול חוזרים לפעם..לתלות שהייתה הכרחית כשלא קיבלנו אותה מההורים...מיכל.

כנראה שמצאתי איפה להיות, מקווה שיהיה גם נחמד. בכל מקרה אני כבר לא במיטה (:

צעד אחד קטן עבורך אבל צעד גדול לאנושות אני יודעת כמה כוחות צריכים בשביל זה שתהיה לך שבת טובה קצת מבולבל לי כל העניין של הקבוצה שלך והטיפול הפרטני, אם יתחשק לך תרחיבי את הדיבור

מה שלומך איך הגב? ...חיבוק לסופ"ש קל

זה לא רק הגב, זה סוג של קריסת מערכות, עקצוצים בלשון, ערפול בצד שמאל, מקווה שלא אנחת במיון, בינתיים מורידה מינוני תרופות, ונשרפת מכאבם עזים נורא.

לאודי ולכל חברי הקבוצה הילה

יופי שבאת לבקר

תודה לך....

הי מיקרה יקרה, תודה *לך* ולכולם. באמת שאתם עוזרים לי. ותודה גם לך שפתחת עבורי הודעה. המחשב שלי קורס לשעות ארוכות, לעתים קרובות. עוד מעט יבוא יומו. אההמממ, המחשב, לא אני. בכל אופן, כך גם יכולתי לראות את ההודעה בקלות רבה יותר דרך הסלולר. שבוע טוב, שלך מן הלב, סוריקטה