פורום פסיכולוגיה קלינית

יקירתי, אני רואה אותך כותבת ומרגישה את הכאב שצורח בך... רציתי לכתוב לך כבר מזמן ולא הצלחתי. הלוואי ולצד הכוחות שאת מתארת שיש בך יהיה לך כח גם לאפשר לאנשים להתקרב ולגעת בפצעים שוב. הפעם עד שירפאו. אני יכולה רק לדמיין כמה חוויה רעה עם מטפל יכולה להרגיש משמעותית כשאת הכי חשופה. כואבת בשבילך. איתך אני לא חושבת שאת צריכה להתנהג "נורמלי" ולהסתיר את הפצעים כמו שכתבת. אבל את לא עוטפת את עצמך בחומה. את עוטפת את עצמך בקוצים. זה גורם לאנשים שרוצים להושיט לך יד לפחד להתקרב. להרתע. מנגד, כשאת מגיבה לאחרים- לקושי של מישהו אחר- כולך רוך ונעימות. את משאירה את הקוצים לרגע בצד. זה מאפשר חיבור. לא יודעת מה נכון לך. רק את כנראה. אבל חשבתי.. אולי אם תעצרי קצת מלפנות לאודי. תעצרי מלכתוב פוסטים משלך, אלא במשך תקופה שתבחרי רק תגיבי לאחרים ותהיי משענת שנראה לי שאת יודעת להיות, הקוצים לאט לאט ירגישו מיותרים. אולי יהיה לך נוח יותר לאפשר להתקרב אליך בלי להכאיב למי שבא. כשתשתמשי בכוחות שיש לך וברגישות כדי לעזור לאחרים מאמינה שמשהו בך יתרחב לאט לאט מאחלת לך מצע רך ועוטף לשים עליו את הראש לנוח. את בסדר. הכל בסדר.

התחברתי למה שכתבת לי. איירוני שרציתי לטפל מתי שהגעתי לטיפול הפסיכולוגי ההוא אבל אחרי שהיא הדגישה כל הזמן את עניין ה'עבדתי קשה' הזה זה נתן לי מן מסר שרק לאנשים ש'עובדים קשה' כמוה מותר ומתאים לטפל ולעזור לאחרים ולי לא... כאילו אני סוג ב'. אחת שלא עבדה מספיק קשה כמוה ולכן אין לי זכות להצטרף, להשתייך, להתיימר.. זה פגע בכל הנכונות שלי לתמוך ולתת לאחרים. פעם הייתי יותר קשובה ותומכת ומעודדת לאחרים. משהו בטיפול ההוא הפך אותי אנוכית וצינית להחריד. זה היה נוראי. כשהגעתי לשם שחרתי טוב, לעצמי ולאחרים. יצאתי משם קמצנית ומרירה בנשמה. כאילו היא תסכלה לי את הטוב אז התחלתי לתסכל לכולם. לעשות להם כמו שעשו לי. להחזיר לכולם שאם היא לא נתנה לי את הטוב שרציתי אני לא אתן לאחרים חוויה טובה יותר כי היא מיררה אותי. היא ככ מיררה אותי... :/ כבר אין לי כח וחשק לתמוך באף אחד ובכלום.. למרות שלפעמים אני כן עושה את זה. פעם הייתי עושה את זה יותר. מי אני שאתמוך באחרים? סתם לוזרית.. מה אני מבינה בזה. אם אני לא מצליחה לתמוך בי מספיק בעקביות אז לא אתיימר .. אני רוצה להצליח לתמוך בי . אהבתי את התגובה שלך. נראה לי אני צריכה פסק זמן מהפורום הזה קצת... כמעט רק שלילי יוצא לי פה משום מה.. נמאס לי מהשלילי הזה. רוצה כבר להצליח להרגיש עוצמות ויכולות. יוזמה.. להניע דברים בחיים. עייפה. נראה לי אפרוש לישון.. לילה טוב

כל מילה שווה זהב

התקשרתי לחברה פעמיים, לא ענתה. לא יודעת למה שלחית לה הודעה, הרי היא בטוח ראתה אם תרצה הייתה חוזרת אליי. אבל שלחתי ושאלתי- "מה קורה". ענתה שמצוננת ממש ונחה במיטה. אפילו לא שאלתי לגבי שבת. ירד לי החשק לרצות להיות אצלה, בהנחה שהיא בכלל יכולה. ושאלתי עוד אחת אם נשארת כאן וענתה שלא. אני לא באמת יודעת מה לעשות... ואני במיטה ובוכה ולא יודעת מה יהיה. לחפש סתם מישי לא קשורה ללכת אליה, לא בא לי. אז די, אין לי כבר כוח לחיפושים האלו, ובאמת שאין לי כרגע פתרון...

אגיד לך מה שקורה אצלנו, יש פנימיה של סטודנטים, הם מגיעים לארוחות שבת, זה כמעט רוטינה כל שבועיים בערך מישהו אחר לסעודה אחרת, היינו כל אחד מגיע פעם בשבועיים פעם בשלושה, הם מתקשרים מודיעים -שואלים וזהו מה שאת צריכה זה גם מאגר כזה של משפחות, לאו דווקא חברות, הרבה משפחות מארחות לשבת, בלי קשר לחברות מגיעים אלי כל מיני, יש הרבה סמינרים של חוצניקים מתקשרים בכל פעם שואלים עם שתיים שלוש יכולות להגיע אני לא יודעת באיזה איזור את גרה, אבל אם יש קרוב משפחתות דתיות/חרדיות אין לי ספק שתוכלי בקלות למצא 5-6 משפחות שאצלן את יכולה להתארח, וכך כל פעם תגיעי למישהו אחר, זה אפילו יהיה לך מעניין, לראות כל מיני סוגי בתים

סוקריטה מקסימה.. רק לומר שוב תודה. נגעת בי בלי ממש להתכוון. סליחה שלא הגבתי להודעות שלך ושל מימה בתגובה אליי. לפעמים אני חייבת להעלם קצת מכל המקומות שהשארתי בהם טביעת אצבע.. פחדתי לכתוב למה Stranger. שמישהו שמכיר - מישהי שמכירה- בטעות תקרא את זה ותדע. זה לא סביר.. זה כינוי שנתנה לי חברה טובה מאוד לפני שנים ונגע בי. נשאר איתי. כמו דמות חלופית כשלא נוח. מסיכה שנוח לי מאחוריה. בעקבות השאלה שלך יצא לי לחשוב על הכינוי הזה שהיה מאוד אינסטנקטיבי עבורי ולא באמת עצרתי להתעמק בו עד הסוף. אני חושבת שהוא הוענק לי מתוך התייחסות למסתוריות. אני חושבת שאימצתי אותו דווקא בגלל תחושת הזרות שהרגשתי נוח בתוכה. לא עד הסוף חלק מכלום אף פעם. רק בכאילו. חוזרת למעטה השקיפות שלי קצת עכשיו.. לנוח מרגישה שאוהבת אותך בלי להכיר.. תודה

יו, תודה, חמד, אני נבוכה מעט :-) ממש מתוק ומקסים בעיניי שמישהי קרובה כל-כך בחרה עבורך כינוי קולע שהתחברת אליו. מה שתיארת הוא קצת, אולי, גם, כמו ללכת-עם-ולהרגיש-בלי. תודה על השיתוף, לרגע או יותר, שלך, סוריקטה

אני מנסה. באמת. רק תדעו. שבת טובה.

רק עכשיו הצלחתי להכנס להודעות אז תודה על השבת שלום ושבוע טוב בשבילך יקרה

סםרי קצת יותר בהרחבה, אם רוצה הגדילי קצת את החרך, רוצה להכיר אותך יותר

דר שלום, קרה מקרה עם אישה מאד פגיעה שהיא נפגעה ממישהי. ניסיתי להרגיע אותה מזה ואז היא כעסה ונפגעה ממני. בזמן האחרון אני רואה שלא תמיד יש לה מצב רוח כנראה מכל מיני סיבות. והיא אמרה לי שאין לה כח לכלום, היא נשמעה לי אולי מיואשת מהחיים. בהמשך שאלתי לשלומה והיא אמרה שהמצב רוח טוב ושאני לא צריכה לדאוג. רציתי לספר זאת למישהי שמכירה אותה שאולי היא תוכל לשוחח איתה והיא אמרה לי לא לספר. אני דואגת לשלומה הנפשי. האם אני צריכה לשתף זאת עם מישהי שאולי תוכל לעזור לה למרות שהיא אמרה לא לספר. זאת אותה אחת שהיא נפגעה ממנה.

אמרת שתשמח לשמוע... אבל אני לא בטוחה. סופ"ש הקרוב לא הגיע לי בטוב, צריכה לחפש את מקומי... שכחתי כבר מה זה ואת התחושות הרעות שנלוות ואת המחשבות הקשות. חזרתי ממנה קודם, היה קשה ובכיתי הרבה. כבר הספקתי לשכוח את ההרגשה הרעה הזו והיא חזרה שוב... מחכה שחברה תענה לי כי חשבתי לנסוע אליה אם תוכל בכלל. אם לא, אצטרך לנסוע למקום אחר, כי לבד זו האפשרות הגרועה ביותר בשבילי. אולי פעם אצליח שלא אבל כרגע לא מתאפשר. לא טוב לי עם זה בכלל, אבל לפחות מעודדת את עצמי שמצבו הנפשי טוב יותר מאז ומדמיינת אותי עושה עוד דברים מלבד לבכות על מר גורלי במיטה.

מטפלת בגוף בלי להרגיש לא בשבילי ככה שהכועסים לא יגיעו בשבילה . זה בסדר שומרת על האכילה עושה פעילות ולא מדברת עם אף אחד על זה .לא כמה לא מה ככה כאילו לא עושה ..אבל נקיון הסוכר מהגוף מורגש בנוסף לקורס הזה ולמה שעולה בנפש שאני דוחקת הגוף שוב משלם את המחיר. אני מודה רמת האשמה הלקאה העצמית והשנאה העצמית כמה שאני אדחוק זה שם לא יכולה להשתחרר מההרגשה שאם הלכתי אז אני אשמה ... הגוף מתפרק כמות הכדורים שאני לוקחת ולא נושמת כמעט ... עד מתי אני יהרוג את עצמי ...

היי אביבוש)( בינתיים עד שתצליחי לאהוב שולחת לך את אהבתי וחיבוק אליך, לנערה, ולכל חלק שבך! שבת שלום!

אני על סף קריסה, מזדהה עם כל מילה שלך מרגישה שהגוף קורס

אפילו שאתה טוען שזה לא רלוונטי עבורי- מה זה?? לפחות מגיע לי לנסות להבין

חשבתי בתחילה לרשום לך משהו, כמין אות אזהרה שלא תכנס לרשימה השחורה, והנה ביטאת את זה בצורה כל כך חושפנית.

ומחקתי ושוב וזה נעלם לא שם בתוך העץ של מימה ועכשיו אתה כבר כאן ועוד רגע הולך ..

זה היה מיועד לך לכולם לא בעץ של מימה .אבל זה כבר עבר :)

מבינה בהגיון רק שעדין לא שם ברגש ..כנראה שזה עוד משרת אותי והלוואי והייתי מבינה במה ...אבל גם זה יגיע :)

בא לי שמישהו יכיל לי את הכאב והעצב. זה מה שבא לי. כמה אפשר לסחוב לבד???? בוכה שאני לבד. בלילות. בכל מיני מקומות. בוכה לעצמי חרישית, מנגבת פנים וממשיכה הלאה. "תפקוד". לבד בבית. בוכה. חושבת איך ההורים בקרוב יכנסו ועליי לנגב את הפנים, שלא יראו, שלא ידאגו.. בוכה. עצוב לי מי יכיל את הכאב שלי?? הפסיכולוגית הכלבה הקלינית הבכירה אמרה לי פעם שעליי לעבור דרך הכאב. בסהכ רציתי דברים טובים כשבאתי אליה. היא לא שאלה אותי מה רציתי או לא רציתי. יש לה פרקטיקה ליישם והיא כפתה על הנפש שלי לעבור את זה ואחרי שחזור אמרה עם חיוך של הישג על הפנים 'עכשיו את מודעת ואי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור'. מאז 5 שנים אני הולכת לישון עם כאב ועצב בלילות . גם לפני זה היה כאב אבל עכשיו זה שונה, הוא יותר עצוב. בהתחלה התעסקתי בעיקר בכעס אבל עכשיו כאב ועצב.. שלבי האבל המזורגגים האלה... מי יכיל את העצב והכאב שלי??? למה אני תמיד לבד עם זה תמיד לבד. מי מחפש בחורה לא אנרגטית וזורמת ומושכת שהוא מת לזיין אלא מישהי לחבק ולאהוב ולרפא ולהעצים?? מי לא מפחד מכאב ועצב? מי מוכן לנשק לי את הדמעות וללחוש שהוא אוהב אותי במקום להרתע ולהציע שאעטה על הפנים חיוך כי ככה יותר נעים ונחמד לו בחיים.. מי יהיה התיקון שלי??? יש בכלל דבר כזה תיקון???? איך אפשר להגיד בדייט מה באמת בא לי??? שבא לי לבכות ובא לי שמישהו כבר יחבק לי את הכאב המזורגג הזה וירפא אותי. יאהב אותי. נמאס לי מבנים! "היי את אששש" "איזה חיוך מקסים יש לך" "מחפש מישהי נאה משכילה אינטיליגנטית עצמאית עם שמחת חיים' ולפעמים מוסיפים גם 'משפחתית" . ואני רק חושבת לעצמי... האירוניה. אוי האירוניה. נדמה להם שאני הדברים האלה בזמן שעמוק בפנים אני ככ לא. אני נפש פצועה ואני צריכה מישהו שיחבק ויכיל את הכאב. איפה שלב העיבוד שהיה צריך להיות. למה ה'לעבור דרך הכאב' הזה שהיא אמרה נמשך ככ הרבה זמן??? איפה התיקון והריפוי?? נו, מר מומחה. תגיד משהו. אתה פסיכולוג לא? אמור להבין בנפש ובפתרונות למצוקותיה. מה אני אמורה לעשות כדי להחלים מהכאב והעצב האלה ולהפוך לבחורה נורמלית שמסוגלת להמשך גופנית לאחרים ולחוש תשוקה וחשק ומגע וללהיות ביחד?? בא לי ביחד - לא זיונים!! שמישהו יחבק לי את הכאב וינשק את הדמעות וילחש מילים מעודדות והבטחה שהוא לא ינטוש עד שיתרפאו לי פצעי הנפש. במקום זה יש סתם מכוערים (סליחה. אני רגישה לחיצוניות מה לעשות..) או יפים אבל חרמנים שמחפשים אחת חייכנית עם שמחת חיים וחשק גופנית ומנטאלית כדי שיהיה כיף.. אני לא מסוגלת לחשוק באף אחד. אני צריכה מישהו שיחבק לי את הכאב. זאת מבחינתי האינטימות שדרושה לי ולא 'זיונים' ולא המועקה מהתקווה הסמויה שלהם: 'מעניינת אם היא יורדת. יבאס אותי אם לא ' בא לי מישהו שיאהב אחרת. באופן שירפא אותי. יש דבר כזה? אהבה שהיא לא השלכה של התשוקות שלהם עליי ועל הגוף שלי. אהבה שתרפא את גרעין הנפש. יש דבר כזה? מישהן שירפא דווקא אותי, דווקא עם הכאב, דווקא בלי החשק, ויחשוב לעצמו שזה פשוט מקסים בעיניו ואותי הוא רוצה. תמיד יש לי הרגשה שאם מישהו יהיה מסוגל להכיל בשבילי את זה ועדיין לרצות אותי אז זה יגרום בהמשך לחשק שלי להתעורר. כי ככה אהבה פועלת. נו אודי, יש לך משהו להגיד או שוב תשאיר אותי לדבר עם עצמי :/

מימה יקרה, ... אבל מה שנראה כאן, ובייחוד בשימוש במדיה הזאת הוא שהכוח המנצח אצלך הוא רק ה-אני-יכולה-לבד. אפשר, וכמה וכמה אנשים עושים זאת, להשתמש באינטרנט כדי דווקא להכחיש את הצורך בחוץ ובזולת. אפשר לכתוב כאילו לא קיים מישהו עם נפש משלו בצד שממול. ראי גם המשפטים שאודי מצטט מדברייך. הם יכולים להישמע מבזים, מזלזלים ולעגנים ממש. בדרך כלל, למרבית הצער, וגם לא, זה לא בדיוק הולך. אני מכירה את דרך הראייה של ההתחלה ושל הסוף כאילו אין דרך באמצע, כאילו יש קפיצה אינסטנט מפה לשם ולא תהליך. אבל , מה לעשות, במציאות יש דרך. ושינוי כמו שאני מצליחה להבין שאת מחפשת אינו יכול להיות, בעיניי דבר שטחי, כי אם משהו עמוק. עמוק מאד. והדרך שאני מכירה למצב כה מורכב ופגוע, וכנראה שגם זו הדרך שאודי, בתור איש מקצוע הזכיר, היא טיפול עומק. ארוך שנים. אומר לך ת'אמת, שאילו ידעתי שהתהליך כל כך ארוך וכואב מלכתחילה, ומניב תוצאות שבעיניי אחדים עשויות להראות עלובות ומאכזבות למדי (והן לא! רק הציפיות היו מרחיקות לכת מידי למצב) אולי לא הייתי בוחרת להיכנס לתוכו. אז אולי טוב שלא ידעתי. גם תינוק לא יודע מהם החיים, אלא מתוך חוויה של שנים שנים של צמיחה. ואצל תינוקות עוד רך וגמיש. מילים של בוקר, סוריקטה

אודי מה עושים שכואב ועצוב מבפנים כל פעם שחושבים על קרבה אינטימית?? שכל מה שבא זה מישהו שיחבק ויאהב אותי בזמן שאני בוכה יגיד שאני מקסימה והוא רוצה דווקא אותי וממש לא מרתיע אותו לראות אותי בוכה.. לא בא לי לזייף חיוכים ושמישהו יגיד לי כמה שבעיניו אני מושכת ואיך הוא מחפש פרטנרית אנרגטית עם שמחת חיים עצמאית ומשפחתית'... מרגיש כאילו אין אהבה בעולם. אין לי כח לזייף חיוכים ומשהו שאני לא. כל הרעיון של אינטימיות זה שיהיה מקום אחד בעולם המזורגג הזה שאפשר להיות בלי מסכות. ואצלי להיות בלי מסכות= לבכות. אני בוכה בלילות כבר שנים אודי... אתה פסיכולוג מומחה לא?? מה הפתרון למצב שלי??? מה אמורים לעשות אנשים עם נפש פצועה שרוצים אהבה? לא זיונים! אהבה. מה הסיכוי שזה יקרה?? מה הפתרון לאנשים? או שהאלטרנטיבה היחידה שלי היא לשלם מאות שקלים לשעה בשבוע לאנשי מקצוע בשביל העונג המפוקפק לבכות במחיצת מישהו שמוכן לשבת שם איתך ולהכיל את זה בא לי שההיא תמות אודי. מטופל לא אמור לצאת מ'טיפול' במצב כזה. נו אתם המומחים לא? מה אני אמורה לעשות עם הכאב והעצב האלה? מי יכיל אותם בשבילי?

הי מימה, אני מהאנשים האלה שמשלמים מאות שקלים לשבוע, וגם אז ההכלה אינה טוטאלית, היא רק משהו ממש קטן ורחוק מזה. ובכל זאת, אני מעדיפה שיהא זה איש מקצוע, לעניינים המסוימים הללו, מבחינות מסוימות קל יותר לתת תמורה שמוגדרת מאד, כאילו מתחילה ונגמרת - כסף - במקום, אולי להרגיש איזו מחויבות רגשית מוגדרת פחות ומבלבלת יותר יש גם צד כזה. סוריקטה

לא יודעת..........כעס אולי זאת הכותרת? לי קשה כל כך... מעולם לא היה כך בטיפול.....שבוע שעבר ממש שתפתי אותה למרות שהמקום מעצבן...ישבתי על הרצפה, שתפתי בכאב גדול ועוד.....ואז אחר כך התנתקתי ממנה, לא כתבתי לה בין הפגישה הזו לשנייה, (מה שבזמן האחרון נהיה ממש הרבה.. כתבתי הרבה בין פגישות שוב)והיום נפגשנו והייתה שתיקה ארוכה ואני אדם מאוד פטפטן ותמיד יש על מה לדבר...אמרתי שאין על מה לדבר היום או יותר נכון לשם מה לדבר :( ואז היא רצתה שהילדה הכועסת תדבר וישבתי על כיסא אחר לדבר את הכעס ועדיין רק קצת מהכעס יצא.... ואז היא הייתה אמורה לצאת יחד איתי ואמרה "נצא יחד" גם משהו ש...אוף...לא ממש רציתי שנצא יחד......אבל לא אמרתי דבר ורק הלכתי לצידה ככה בלי להסתכל בכלל ..בעצם די הלכתי לפניה קצת....או להתייחס לעובדה שהיא לצידי ........ו.......לא יודעת רע לי עכשיו......והיא עוד הודיעה בשבוע שעבר שעוד מעט היא נוסעת לה לחו"ל.......אוףףףףףףףףף כל כך קשה המקום הזה......וכאילו שוב הכל או לא כלום......ואם כלום נשארת לבד נורא!!!!!! ילדה שרוצה תשומי :( בא לי לבכות.

זה היה קצרצר. שכחתי כמה הנפילה מרסקת. מזל שמיהרתי לכתוב אחרת לא הייתי יודעת שקרה באמת, שהיה כזה רגע שרציתי להאחז בחיים. שירה

את כאן משמע שאת עדין רוצה רק שקשה

נכון, שירה, ניצוץ קטן, גחלת, שאומרת שיצר החיים קיים שם. אולי קשה לו בתור התחלה לשרוד באור המאיים. בעיניי, משמעותי מאד שכתבת והשארת את הדגל הזה. שלך, סוריקטה

שלום לכולם, אני מעוניינת לקבל עצה לגבי סוג טיפול שיתאים לי. אני סובלת מדיכאון כבר מספר שנים. חלק גדול מזה נובע מהיחסים עם אבא שלי שהתרחק מהמשפחה (מעדיפה לא להיכנס לפרטים פה). יש לי בטחון עצמי נמוך ויחד עם הדיכאון, זה משפיע על חיי היומיום שלי למרות שאני אמא נשואה באושר ובקושי רואה את אבא שלי. לפני כשנתיים עברתי כ-20 טיפולים אצל פסיכולוגית ובכל המפגשים דיברנו על העבר. זה עזר לי לפרוק, אך לא הרגשתי שמצבי משתפר. האם סוג אחר של טיפול יוכל להתאים לי? קראתי קצת על CBT אבל אני לא בטוחה שזו השיטה שהכי תתאים לי. תודה רבה, ש'

חזרתי מחופש בחו"ל. שבתי קצת חולה. סה"כ מרגישה בסדר. מפחיד לי להרגיש בסדר. מעניין למה... אודי, יש לך אולי הסבר? אולי זה החשש שלי שזה השקט שלפני הסערה? אנחנו גם חושבים על הבאת עוד ילד. אני לא בטוחה שאני רוצה אבל מופעל עלי לחץ ואני רוצה שלמתוק שלי יהיה אח או אחות. מתלבטת... בקושי מסתדרת עם ילד אחד... אז עוד אחד??

הי נטע, טוב שאת כאן. בעיניי, ייתכן שהשקט מפחיד, היות שאין בו את העוצמות של הרעש, בעלות האמפליטודה הגבוהה, שמרגישות, לכאורה 'חיות', כשבעצם יש בהן יותר יצר מוות. בוקר, סוריקטה

החיים מחייכים אליי טפו טפו. החלטתי שאני הולכת לטרוף אותם. אני ברת עשייה ואופטימיות. תודה למי שתמך בי פה בשעת משבר. מאחלת לכן שתמצאו את כתר.המלכות שלכן. אוהבתכן. שלכן בהוקרה הופ.

חשבתי עלייך השבוע אני שמחה שימשיך ככה

היי סוריקיטה, קראתי שכתבת כאן , הממ..לא זוכרת למי, על הרצון שלנו למיסתוריות, אולי בשאיפה שזה יגרום לאנשים להתעניין, את יכולה לרשום קצת למה הכוונה? מה עומד מאחורי זה לדעתך? אני מרגישה שכשאנשים באמת מכירים אותי - הם מתרחקים...כאילו, שאז מגלים שאין בי שום דבר מעניין. תודה.

הי מיקה, כמדומני, כתבתי ל – Starnger על המסתוריות. אולי בעיקר בגלל הכינוי שבחרה. מה שיוצא לי לחשוב עליו כרגע הוא כזה - פעם פעם מישהי כתבה בפורום הזה או אחר, שמתאים לה להיכנס כל פעם בכינוי חדש, כאילו זו פעם ראשונה לה, כאילו להמציא את עצמה מחדש, כי התגובות להכרות ראשונית לכאורה מושקעות יותר. מצליחים להרשים יותר. ויש אולי איזה מן תחושת "היי". משהו כזה, להבנתי קורה בתחילת הכרויות ובמהלך הזמן קורה שיש איזו התרגלות והרגשות לא תמיד עוצמתיים. זה לא אומר בהכרח לא מעניינת. ואולי מידי פעם אפשר לייצר מעין פיקים כאלה של התרגשויות. מחשבות חלקיות של ערב, סוריקטה

הי אביב יקרה, האמת ששלחתי לך תגובה בהמשך ועץ למטה, אך היות שהוא ותיק החלטתי לרשום אותה שוב ולפתוח הודעה עבורך. התגובה בהמשך לעץ הזה: http://www.doctors.co.il/forum-6/message-1034676#message-1034676 ראשית, חושבני שאני יכולה להבין עד כמה קשה. החשיפה לקהל ובלימודים, היא דבר, שלמשל, עבורי מכניסה מאד לחרדות, מתח ובהלה ואז גם החלקים המפריעים יותר באים לידי ביטוי. אם בלימודים עסקינן - ניסיתי לפני מספר שנים לקחת קורס אחד. אחד ויחיד בתחום אהוב. רגשית היה מאד מורכב לי. החרדות תפסו מקום, השביתו כמעט. ובאותה תקופה המטפל בדיוק נסע באופן פתאומי לחו"ל לתקופה ארוכה. בדיעבד, אני יודעת למה, וגם למה לא היה זמין עבורי. ובדיוק כל-כך רציתי. בדיוק בתקופה הזאת כמהתי למישהו שיהיה עמי בצמידות, שייתן יד בקביעות. כמו אמא להראות לה ציור שעשיתי בדיוק כשאח חדש נולד. איזו אכזבה הייתה זאת, אובדן אמון. ועוד אח"כ אמר לי המטפל שדרישותיי גבלו בחוסר שיפוט - כמה מעליב. אפילו לא ידעתי אז מה קרה ומדוע זה היה לא לעניין... אומרים שצומחים מאירועים כאלה. מאידך – מי רוצה לגדול בכלל. יש גם קול כזה. נראה לי שאני פחות נוטה לדבר על עצמי במילים של פיצול, ניתוק, או מצמידה לי הגדרות. יכולה לומר שהמצב שלי בהתחלה היה מאד מאד רע ועכשיו שינוי משמעותי, הכל יחסי, כמובן. הניסוח שלי, כפי שרשמתי כאן פעם הוא שאני עשויה יותר מבפנים. מניחה שמחוברת יותר. אם קודם היו המון מצבי פרגמנטציה בתחושה של חוסר ישע נוראי – היום הם פחותים. ואגב, כולנו מתחברים ומתפרקים כל הזמן. ההבדל, להבנתי, בין מצב, שבואי נקרא לו פתולוגי, לבין מצב 'רגיל' (נוירוטי?) הוא עוצמת הפירוק, הנפתח שהוא תופס, אם הוא בכלל מגיע לחוויה, פרק הזמן שהוא נמשך והתדירות. שוב, משהו שהזכרתי כאן פעמים מספר. מעניין שהמטפל שלי ראה את התקווה בתוך המצב שנראה מאד מייאש. אם כי, גם הוא לעתים ואולי אפילו לא קרובות חשב לוותר. אבל הוא עבד עם עמיתיו והתייעץ, ויצא שנפלתי עליו בעיתוי כזה עבור שנינו שהעסק הצליח להמשיך. דברים של בדיעבד. את יודעת - השיוט בין הגילאים הוא דבר חינני בעיניי. זאת תכונה שאני אוהבת. אני כרגע מטפלת בתינוקות, ונראה לי שאיכשהו זה עוזר לי ממש להזדהות עם החרדות הראשוניות שלהם. אבל, כמובן, גם מה שלמדתי באנליזה. על אף ההגדרה – אני תופסת אותך לגמרי כאדם אחד. וכמה טוב שאת נכנסת באותו כינוי. בעבר, אויה לי, נהגתי להשתמש בשלושים אלף כינויים ורציתי כל כך שיכירו ויחברו. בסוף יצא שהייתי משתתפת קבועה שהמנהלים לא זיהו והכירו. כמעט לא ידעו על קיומי. ועוד אומר, שאני חושבת שבכל אחד באים לידי ביטוי חלקים שונים במצבים שונים. אבל אני מבינה את השוני המהותי מהמצב ה'רגיל', למה שאת מתארת. הפדיחה אותה את מתארת בתחושתך. חוסר ההתאמה. מקווה שמילותיי אלייך יפילו מעט אור. מאמינה בך. בכן. את משקיעה המון. וכמו שאני אומרת לתינוק בו אני מטפלת, תינוק שיש לו כמה צדדים חלשים והוא זקוק ללווי התפתחותי שאני מעניקה לו - את גיבורה. ואני יודעת שקשה ויש צדדים מאד חלשים. חשבתי גם על העבודה שהמנחים להתפתחות התינוק יועצים לנו. הם עובדים גם על ההורים/ מטפלים, שהם לא יתייאשו מההתקדמות האיטית של התינוק וימשיכו להאמין בו ולעודד אותו. אני בוחרת, מידי פעם להפסיק את המאמץ ולעשות לו גם דברים שהוא ממש אוהב והוא נח בהם. אודי שלח לך שיר מקסים, ישבתי ושמעתי אותי גם אני. בוקר ובהצלחה! סוריקטה

וואוו איזה השקעה תודה על העטיפה המילים הרכות ועצם היותך .את מדהימה וגיבורה בעצמך . איזו דרך עשית ועדין עושה . תודה יקרה על האמון בי לפעמים לרגע אני מרפה ורוצה לא לעשות לא להאמין לא לקוות לעזוב אבל זה רק לרגע אחד ותמיד יש אנשים בשטח מלאכים שיהיו שם עבורי. בקשר לניק זה רק בגלל אודי.אני מכבדת את הבקשה שלו ומכבדת את הכנות שלו בקשר לקושי מול הכתיבה המפורקת לכן גם משתדלת לכתוב לא מפורק . אני בטוחה שהתינוקות שאת מלווה ודואגת להם יהיו גם מבוגרים מאושרים בזכותך. אוהבת אותך מאוד .חיבוק

אודי, משהו רווח לי היום, בין הנשימות היה מרווח ואויר. אני חייבת לכתוב את זה, לתעד את הרגע שכמוהו לא נחווה כבר המון זמן. קצת שקט היה בתוך הרעש, מרווחים. שלך שירה

הי שירה יקרה, כל-כך שמחה לשמוע. אספר כאן דבר מה - את יודעת, תקופה ארוכה לאחר שהתחלתי את הטיפול הרגשתי לראשונה חיבור קטן. שביב שנייה זה היה. ואז, אז אמרתי לעצמי " וואו, זה היה שווה את הארבעים אלף ש"ח", שזה הסכום ששילמתי עד אותו רגע. מאז עבר עוד זמן, ובעייה גופנית מציקה מאד מאד שנשאתי שנים רבות - חלפה. בגיל ההתבגרות - אז הבעייה הייתה בשיאה קיבלתי טיפולים תרופתיים, חשבו לנתח ולכרות חלקים. בדיעבד, קרה שהטיפול חולל פלאים בנושא זה. מחשבות, יופי ממי שלי. כן ירבו וכן יתמשכו. שלך, סוריקטה

את הרכות העצומה שלך הרגשתי עד כאן. תודה על תגובותייך המיטיבות כל כך. וגם תודה ששיתפת בחלקים מהמסע שלך. שלך שירה

איזה יופי טוב שרשמת כאן בעץ תמיד אפשר לחזור ולהיות

גם פה, זמנים אחרים...נותן מקום נרחב לשיח......שינית קצת גישה בתשובות...לא יודעת ..מתקשה להסביר :( עסוק???? אוףףףףףף מה בכלל משנה????..זה בתוך פורום, למה זה הפך למשנה לי???????? ואני מי אני מה אני??? מבולבלת.....עם הטיפול שמתנדנד לי כבר כמה (ימים/שבועות)...," אני חושב על זה ואחר כך שוכח כי ככה זה בחיים :( " אוףףףףףף צריך באמת ספר על מה הפורם עושה לאנשים.... לא מתקשרת בין פגישות אז אולי זה טוב ????? אוףףףף אבל ומה בפגישה? בכלל לא כמו פעם :( לא מתקשרת רגיל.....באסה. במקום לברוח מפה (או משם)כתבתי הודעה ויש הרבה זמן עד שתעלה במילא....

הי מיכל יקרה, הייתי קוראת לזה צמיחה וגדילה. אישית, מעדיפה מאד מצב של שיח קבוצתי מול פניות לאודי בלבד. או, לפחות, כמו שאודי כתב לרוני - "גם וגם זה בסדר". האם את מרגישה בך חרדה פן תינטשי ותעזבי לנפשך לכשתגדלי? וגם - אני לא בקטע של לשכוח, אלא דווקא לזכור, כחלק, מחובר. לזכור, ועם זאת להשאיר דברים מסויימים לעבר. שלך, סוריקטה

גם וגם..שיח קבוצתי בסדר...כן צריך לצמוח. אני במצב של שינויים ועליי לקבלם. מובן. תמיד פוחדת להשאר לבד...נטושה....וכן כדאי לזכור ולא לשכוח את העבר....הכל מובן. היום בפגישה פשוט רציתי לעשות דליט להכל....לשכוח אותה זה לא כל כך פשוט ...ההכל או לא כלום הזה.........

היי מיכלי אהובה יופי שאת לא בורחת להיפך יקרה מתוך הקושי את פורחת זה בסוף יסתדר אתן תסתדרו ותימצאו מקום נוח להמשיך ... אני מאמינה בכן ....חיבוק

למה קובעים לי מי יכול/רוצה או לא יכול/רוצה לעשות שינוי??? למה במקום להבין את החוויה שלי דוחפים לי ועליי בכח כל מיני התרשמויות זרות מבחוץ בלי בכלל להכיר אותי ולהבין אותי??? אני טוענת שלפסיכולוגית היה כח ממשי. היה לה כח ממשי ביותר להשפיע עליי. לטוב או לרע. למילים שלה היה כח ממשי!!! למוכנות שלה לבוא לקראתי או לחלופין לתסכל אותי - היו לדברים האלה השפעות רגשיות ממשיות ביותר!!! ממשיות על הנפש, על הזכרון, על ההרגשה, על התפיסה העצמית שלי. והיא עשתה שימוש לא מטיב בכח הזה שהענקתי לה. היא כשלה להבין מה באמת יטיב עימי. והייתה לה יכולת כזאת. עם רק הייתה יודעת להתייחס נכון יותר. אני מוכנה להשבע באלוהים. היה לה כח ממשי להשפיע עליי. הענקתי לה את המשמעותיות הזאת ושם היה לה את הכח והעוצמות האלה - היא לא עשתה בהם שימוש מטיב. אחר כך אמרו לי שהכל השלכות. מנסים להתכחש לעובדה של הכח הזה של מטפל על מטופל. למידת ההשפעה שיכולה להיות לו. לעוצמה שבה מילים נכונות או שגויות הוא חוסר ביחס ומילים - הדברים האלה יכולים לחלחל עמוק. אומרים שאני לא רוצה/יכולה לעשות שינוי. בשנים האחרון עשיתי מלא שינויים. יצאתי מהבית. גרתי לבד תקופה. הכרתי מישהו וניפרדנו. התחלתי ללמוד משהו חדש. נסעתי לטיול קצר בחול כדי להתמודד עם החרדה שלי בזה . ניסיתי לצאת יותר להיות עם אנשים למרות שזה לא תמיד קל ונוח. עשיתי מיליון מאמצים!!!! אז החוצפה הזאת לסכם אותי שאני סתם לא רוצה/יכולה להשתנות. בדבר אחד אני באמת לא משתנה - בטענה שלי שקיבלתי טיפול פסיכולוגי פוגעני וגרוע!! והרגשת התערומת הפנימית. בהרגשה של הכאב שלא נגמר בתוכי שמאז אני בוכה ככ הרבה בלילות כי הטיפול הזה חשף ככ הרבה כאב וכעס והשאיר אותי ככה עם פצע פעור מדמם בהרגשה שאני חשופה ומושפלת ומופקרת . כי איבדתי יכולת לחוות את המטפלת בצורה חיובית. איך אפשר לחוות בצורה חיובית מישהו שישב וחייך(!!!!!) מול הכאבים הקשיים והכעסים שלך?? למה אני צריכה שבכלל יהיה לי זכרון כזה בראש מטיפול?? הכל אזלת יד של מטפלת לא רגישה וגרועה. והמומנטום! המומנטום!!!! הידיעה שאם היו באותו זמן תגובות מותאמות יותר ורגישות יותר ומכבדות יותר וקשובות יותר עם כל הכח והמשמעותיות שהענקתי לה שם - היה יכול להיות לי גורל אחר במחשבות ובזכרון. לא רק שחזור וכאב. גם עיבוד ופיוס ותקווה. היא השאירה אותי לבד לחפש את התקווה למצוא או לגווע בלעדיה. כבר לא היה אכפת לה. והיא הייתה משמעותית כזאת.. עשיתי ממנה. זה קרס. ואז היכולת שלי להפוך קשרים למשמעותיים גם נפגעה. כבר לא האמנתי לאף אחד ולשום דבר. עד שבא בחור שכן גרם לי להרגיש ולאהוב. לצערי זה היה חד צדדי למדי אבל הוא החזיר לי את התקווה שבהנתן האדם שיודע להתייחס נכון אליי הלב שלי יוכל להרגיש שוב דברים טובים - תקווה. כנראה שהאדם הזה כבר לא יהיה 'פסיכולוג' ואם יהיה מישהו כזה בחיים עצמם זה עניין של מזל טהור. כי שיש פצע בנפש אתה תלוי באחר. בזולת מבחוץ שיהיה מוכן לראות אותך נמוך וכואב שם בפצע ולחבק ועדיין לרצות אותך. וזה לא נראה לי שקיים. איך אפשר שמישהו ירצה אותך עם כאב? אנשים נמשכים לחיוכים. אז אני מחייכת ביום. בוכה בלילה. איך אמרה לי הפסיכולוגית בטון הקר המרוחק שלה שלאחר שחזור כאב לי להבחין סביבי באנשים מאוהבים? "את רואה וכואב לך שלאנשים יש חיים יותר טובים?". כי כאילו לפני זה לא הייתי מחוברת לצרכים שלי בקשר בכלל. והיא השאירה אותי ככה. ופה אודי מסכם מה שמסכם. שאני אומרת לו תסביר לי למה אתה מתכוון או איזה תקווה התייאשת או מה... הוא לא מסביר. מה הטעם. הוא רק מסכם לכולם שמימה 'לא יכולה/רוצה להשתנות. מימה צריכה לנגב את הדמעות וללכת ללימודים לתפקד ולחייך כאילו הכל כרגיל בחיים. אין פצעים, אין כאבים עמוקים בנפש. תסלחו לה. היא צריכה לנרמל את עצמה ולצאת לתפקד כאחד האדם. אם רק אלוהים יכל להעיד בשבילי שהוא מסכים שהתנהלות טיפולית אחרת יכלה להוציא תגובה אחרת ממני. אבל אין. אין עדים. זאת המשמעות העמוקה ביותר של להיות לבד. שאתה מרגיש משהו שרק אתה מרגיש אותו. אבל רק אתה. לבד.. ואף אחד לא מבין/מקשיב/מאמין. הם יקחו הכל ויגידו שאני עושה השלכות ומסרבת לקחת אחריות על עצמי והצד שלי והחלק שלי.. זה לא נכון. וזה גם לא משנה כבר. מה שהיה היה. לא היה לי מזל. אולי מכאן ואליו יהיה לי יותר מזל. אני מקווה שכן. אני מצידי אשתדל להיות פחות אנטי. אני חייבת לעוף ללימודים.

את יודעת עכשיו הכי בעולם אני רוצה לחבק אותך לעטוף אותך ברכות ולהבטיח לך שיהיה טוב ...אבל אין עולם כזה כמו שאת רוצה . מימה דווקא אני חושבת שכולנו הבנו אותך שלחנו לך יד וגלגל הצלה ואת מסרבת לאחוז ..לא בגלל שאת לא רוצה בגלל שהידיים שלך עמוסות בטראומות המטפלת ...מבינה אותך מאוד אבל לצערי זהלא ממש עוזר לך ...ובכל זאת תידעי לךשרואה אותך וכאן עבורך ...

המון ומחקתי הכל .... אין לי מילים נכונות ובכל זאת רוצה להיות כאן כי זה נותן לי כוח לשרוד ... חלקים שבי רוצים להעלם להרוס להתפרק ולנוח ..וחלקים אחרים נאבקים לשפיות ...עייפתי אפשר יום אחד פשוט משעמם

מאחלת לך שתמצאי את הנחת שאת צריכה. אמן

הי סאנדי יקרה אשמח שתסבירי עם מה את לא מסכימה במה שכתבתי לאודי ולמימה.. ולגבי הבחור.. הוא עוד לא בגיל סיעודי, למרות שכולנו נגיע לשם מוקדם או מאוחר יותר, כנראה, אולי לפי השיקול שאת מעלה הוא יגיע לשם הרבה לפני ויהיה לנטל, אבל על זה אני באמת לא חושבת כי מי יודע מה יהיה.. סיכוי הרבה יותר גדול שבעוד שנה אני אצלול לדיכאון והוא יצטרך לטפל בי... באמת לא יודעת איך יודעים, הרבה דברים קטנים מפריעים לי, ואני מנסה לומר לעצמי שהם קטנים אבל הם ממש מפריעים, אני לא מצליחה להרפות מהם.. בחור מהעבר שלי עכשיו הקים משפחה חדשה, נפלאות הפייסבוק שומרות אותי מעודכנת.. ואני מדמיינת שאם הייתי עם הבחור הנוכחי פוגשת את הקודם וזוגתו ברחוב, ההרגשה העיקרית היתה בושה.. גם עלי שהשתנתי לרעה בחיצוניות, וגם על בן הזוג והחיצוניות שלו.. ולכאורה זה לא חשוב מה אחרים חושבים, אבל הבושה הזאת זה חלקים שלי.. שאני לא שווה ושלא מגיע לי מישהו שווה... המטפלת אומרת שזה בכלל לא קשור לבחור, שזאת אני שמתקדמת ומנסה לשים מקלות בגלגלים.. שאני לא רוצה אותו בגלל שהוא רוצה אותי ורואה את הטוב שבי... אני לא לגמרי מצליחה להסביר למה אני לא רוצה אותו, מרגיש לי כמו ברמה של אינסטינקט, צריך לסמוך על אינסטינקטים? לא יודעת... סאנדי יקרה, תשמרי על עצמך ועל הבריאות שלך, תתיעצי עם אנשי מקצוע רציניים בהחלטות שלך כדי שלא תזיקי לעצמך. תודה שאת כאן. גלי

בקשר למימה אני חושבת שזה יפגע אם אכתוב כאילו והיא שקופה, לכן אייחד את דברי אלו לך וגם לה, לא מכירה את מימה בחוץ, אבל גם בפורום היא משדרת אנרגיות שליליות ברמות על, היא נעולה על הקבעון, ואין מה שיאמרו לה כדי שישחרר אותה מכך. או שהיא לא רוצה או שהיא לא יכולה אבל התוצאה היא זהה, ולהפך נראה לי שככל שמתייחסים לעניין יותר, זה נותן דלק לאותן אנרגיות שליליות, ובזה הצדקתי את אודי, שכן גם אני כבר כתבתי לה שלא אקרא אותה יותר ולא אגיב לה יותר. בקשר לחבר שלך, וואו! אני כל כך מקווה שתקבלי את ההחלטה הנכונה. אני יכולה לתת לך איזה טסט שתעשי לעצמך תארי לעצמך שהוא מתקשר ואומר לך, מצטער אבל הגעתי למסקנה שאנחנו לא מתאימים, איך היית מרגישה אז, תנסי לבדוק את עצמך בצורה הכי אמיתית שאת יכולה. והבריאות שלי, ת'אמת? על הפנים

כתבתי הודעה לסוריקטה בשרשור שבוע טוב והיא לא עלתה. תוכל לבדוק?

היפנוזה וכאבים לא הלך לי המטפל הקודם השכיב אותי על הרצפה (כמה מביך זה היה) הדביק לי את הגב לרצפה (היפונטית) וניסה לגרש את הכאב, כלום. אבל החלטתי... הרי לפני כמה שנים הייתי לוקחת שלוש פעמים ביום שני כדורים, לאט לאט הפחתי וכאשר הפסקתי הייתי בקריז נוראי איזה חודש, שרדנו. עכשיו כולה כדור אחד בבוקר, מקסימום עוד חודשיים אכנס לקריז, גם אותו נעבור, הכושר שלי חשוב לי יותר ואני לא יכולה להיות עם מצפון כל פעם שאני לוקחת את הכדור, אז אני אומרת לעצמי שזו ההחלטה הנכונה, ומקווה שלאט לאט הכושר יוכיח את עצמו והכאבים ילכו בנוסף, אקח מאמנת כושר אתי לחדר כושר שתבדוק אם אני פועלת כראוי. אקח מומחית לשחיה אתי לבריכה שתראה שהתנועות שלי נכונות ואבקש מהמאמן שמגיע לכאן שיבדוק את הפעילות האירובית שלי ויחליט אם אני מתעללת בגופי, עד כאן מה שמחייב אותי המצפון לעשות ואת השאר נשאיר לאלוקים, אגב, אם אתה מאמין שאתה יכול לעזור לי יותר טוב בהיפנוט, לכאבים ו/או לחוסר יכולת להרדם, מוכנה לשלם תועפות עבור זה, מוכנה להגיע לצפון בשביל זה, ומוכנה גם לא לכתוב בפורום אם זה מה שנדרש.

היי יקרה תרגישי טוב יודעת מה זה כאבי גב משתקים עד כדי שימוש בהליכון מאמינה בך אבל אל תדחקי בך יותר מידי

תודה שקראת את המגילה שלי, תודה על תגובתך

שלא טוב לי בקבוצה עם כל מי ששם... הם לא מעניינים אותי ואני כן מנסה. נראה לי לפחות. היום בכל מקרה לא אשלח, אולי מחר, אולי גם אחכה לפגישה...

איזה איפוק למרות הקושי את מחכה אני גאה בך ..את ממש אמיצה ועושה דרך מדהימה קדימה ...חיבוק לילה טוב יקרה ומחר יום חדש טוב יותר מהיום

הי לאודי ולמימה, נכנסת כאן לשיחה ביניכם, כי הדברים ששניכם אמרתם מאד מאד לא פשוטים לעיכול. אני מאד מכירה את התחושות שלך מימה, של הכעס והזעם והתחושה שהדרך היחידה שיתיחסו אלי היא שישנאו אותי וזה עדיף על פני האפשרות שיהיו אדישים אלי... וגם מכירה את התחושות שלך אודי, את התחושה שבזה שאתה נותן מקום לחלקים הפתולוגיים אתה קצת מעצים את "המפלצת" ואת העייפות אל מול הקול העקשן של מימה שלא שומע ולא מקשיב ורק יושב וצועק "זה לא בסדר מה שעשו לי! תשמעו אותי ותראו כמה פגעו בי וכמה זה לא בסדר!". אני לא יודעת אודי מה היית עושה אם מימה היתה מטופלת שלך, אני רוצה להאמין שאולי היית חושב להציע לה לעבור לטיפול אחר, אני רוצה להאמין שלא היית אומר לה שהיא רצחה את התקווה שלך לגביה... אני כ"כ הרבה נמצאת בנקודות בזמן של אובדן תקווה, ואני לא יודעת לאיזה תהום זה היה מרסק אותי אם דמות טיפולית משמעותית (וכל הזעם של מימה כלפיך רק מראה לי כמה אתה דמות כזאת עבורה) היה אומר לי משפט כזה. מי כמוך בטח מכיר את המהפכים שאנשים יכולים לעבור, אולי לא בנקודת זמן הזאת, אולי לא בקונסטלציה הנוכחית של הפורום, אבל לרצוח את התקווה? באמת אודי, אתה באמת משוכנע שבעוד עשרים שנה מימה תהיה באותו מקום שהיא היום? מאד אשמח אם תגיב, ומימה, לך אני אומרת למרות שלא בא לך כנראה לשמוע אותי, אל תוותרי על התקווה! עברת דברים קשים בחיים שהטיפול הוא אחד מהם, אבל אפשר לעשות תהליך עם זה, לא למחוק את מה שהיה, בלי שיעשו עליך חרם, אפשר למצוא מקום שבו תוכלי להניח את כל הדברים הקשים שעברת ואז קצת גם להרפות מהם. זה לגמרי אפשרי ושוב אני אומרת לך שזה מניסיון אישי של חוויות מאד מאד דומות שעברתי... יכול להיות שהפורום באמת לא עושה לך טוב, אל תקחי את האמירה הזאת למקום שאת לא רצויה, כי לפחות מבחינתי ומבחינת עוד הרבה בנות כאן שמשקיעות וכותבות לך את כן רצויה, אבל כנראה שהניסיון להשתחרר ממשהו שיושב לך על החזה כאן, לא מצליח, זה לא באמת משחרר אותך ורק משחזר תחושות קשות... אשמח גם אם את תגיבי אבל אני מניחה שזה לא יקרה... משהו בי מעצבן אותך, מעניין למה... אז רק חוזרת ומבקשת, אל תוותרי על התקווה ותנסי למצוא דברים שמקדמים אותך, הפורום כאן לא מצליח לעשות את זה, עם כל הכאב על כך שקיווית שאולי מכאן תבוא ישועה... שלך, גלי

לא מסכימה אתך דווקא מסכימה עם אודי ולדעתי טוב מאוחר מאף פעם לא

נראה לי לא יזיק לי פסק זמן מפה. להיפך אולי... אתעסק יותר בדברים אחרים.. אולי הקול הכועס יפנה מקום קצת לקולות אחרים בתוכי שלא קשורים לפה ולמה שעברתי (יותר יש לי בעיה עם איך שעברתי ופחות עם המה. אם האיך היה יותר מותאם גם המה היה יותר נסבל פחות מכעיס ופוגעני נרקיסיסטית) אשתדל לנסות דברים חדשים.. מי יודע.. . תודה על ההודעה שלך.

יצאתי, לא מוצאת עצמי שם. מרגישה לא קשורה. אחת מהמנחות יצאה אליי ושאלה אם אני בסדר. לא אשקר, נעים לי שהיא באה אליי, אבל באמת שמטילה ספק בהתאמה שלי לקבוצה הזו. טוב,אחזור לשם בכל זאת.

אודי התגעגעתי.. גם לכולכן בנות. אביב קפה משהו?!:) האמנם פחות נעזרת (הכל בתוך הטיפול) אתה יודע?! מאד נח לדבר איתה מרגיש מאד חופשי .. אבל הייתי רוצה לשאול אותה שאלות (לא אישיות) כמו לדוג: האם יש לה ילדים? ואני מתביישת..

קפה בשמחה ויופי שבאת שמחה שאת מצליחה להעזר בטיפול ככה זה צריך להיות ...

התנצלות על זה שרשמתי לך 'ברוב טמטומך'. אז לא ניסחתי את עצמי בצורה יפה כלפיך... לא ברור לי איזה תקווה הייתה לך לגביי, זאת שאמרת שהתייאשת ממנה. זאת שאתה טוען שרצחתי אותה.. איזה תקווה זאת הייתה? ש..מה? תזכיר לי :/ או שהשפה הלא יפה שלי היא סתם תירוץ להעיף אותי וזה מה שבא לך לעשות וזהו. ואז תארגן הכל ככה שזה ישרת את המטרה הזאת.. תאמת גם לי לא ברור כבר בשביל מה אני רושמת פה. יש חיים שלמים בחוץ ועדיף להתרכז שם. אם רק יכולתי לעשות את זה כמו שצריך -בקלילות. בגלל שקשה לי עם כל מיני דברים אני רושמת פה... אבל אתה צודק. זה חסר תועלת ותכלית להיות פה בשבילי. הנה בזה לפחות שנינו מסכימים. סוף סוף יש הסכמה על משהו. גם ככה התגובות האלה לא עוזרות . משאיר אותי עם עצמי תקועה. אני אסתדר לבד בכוחות עצמי. אני אסמוך עליי.

סליחה שאני מציפה היום אפילו אני לא זיהיתי כמה זה טריגרי מנסה לכתוב לא דיסוציאטיבי אודי יש לך שיר לתזמורת שיצאה זמנית מאיזון ומנגנת בהמון קולות....

אני לא אודי ואני לא מומחים בשירים...רק להגיד שאני שומעת...וזה לא חלום...

אמיתית תודה שאת כאן

לא תמיד יש לי מילים ואני מכירה אותי שאני ככה בקבוצות מתנהגת כמו שקופה, לא נוגעת ואז נעלבת שלא רואים. אז אתן בסדר ואני?צריכה להמשיך לנסות... ואודי.... אני מפחדת חשלוח הודעה לא אליך, כי אני צריכה שתגיב. אז זה גם וגם..טוב?

מבחינתי את לא שקופה ולנוכחות שלך יש המון חשיבות בעיני ...מה שלומך ?

ככה ככה. תודה!

רוני יקרה, רואים אותך. בוודאי שרואים. לפחות אני רואה, ותמיד שמה לב לנוכחותך. יש בה משהו שאיני יכולה להתעלם ממנו כלל וכלל. וכשאת כותבת יותר מילים, מנסחת רגשותייך, ואני מבינה מדברייך שמאד קשה עבודך, זה, להרגשתי, ממש עוזר למצוא מילים גם אצלי. בהודעה ההיא רשמתי את שמות הבנות להן שלחתי הודעות בסופשבוע משום שההודעות נרשמו על עצים ותיקים יחסית. יופי שכתבת לנו, לגמרי בעדך, סוריקטה

תודה!!

ראשית שלחתי לך כמה הודעות עם שמך שנית זה נורא מעליב להיות שקופה שלישית, תדעי לך שאלו שבקו האש חוטפות גם אש, לכל מטבע יש שני צדדים רביעית, תגיבי יותר לבנות, אז יגיבו לך יותר ומעל הכל אני חושבת שיש לך נפש מאד פיוטית, המוסתר מרובה על הנגלה, ואוהבת לקרא אותך

תודה רבה

תודה שהגבת זה המון

הי אביבונת, שלחתי לך גם חיבוק בעץ למטה ועוד הודעה הקשורה לדיסוציאטיביות. מכאן איני מצליחה לראות אם ההודעות מופיעות. בינתיים - קבלי חיבוק כפול. שלך, סוריקטה

צודה יקרה חיבוק חזרה כן גם לי יש עוד צורות של דיסוציאציות אבל הפיצול הורג אותי וכל פעם שאני חושבת שעברתי מסוכה אני מגלה עוד ...זה די מעייף בעיקר לשמור שהקטנים בעיקר לא יגיעו במצבים שהם לא צריכים להגיע . תארי לעצמך שאני עונה למרצה בקול צייצני של בת חמש ...קצת פדיחה . ושאלה אם נכון לך האם סבלת מפיצול ?או יותר מדוייק יש אינטגרציה מלאה בסוף או שהשריטה לתמיד זה מעניין שחייתי ככה כל חיי וחשבתי שכולם ככה לפעמים בני חמש ולפעמים בני שש עשרה ומדברים לעצמם ...

מראש בבקשה שאף אחת לא תיפגע , כלום מימה שניכתב אינו מופנה כלפי זו או אחרת. כל התהיות הם שלי. אני מדגישה שלי, מהמקום שאליו הדברים לוקחים אותי . להיפך שמחה על ההפרייה וסיעור המוחות והיכולות לעלות תהיות בעקבות. כאב וכתיבה בפורום, בעקבות כמה דברים שניכתבו אלי כאן ולא רק כאן. במקומות אחרים הייתי בורחת או כותבת את הכאב בניק אחר. איך שהוא, בכתיבה שלי אולי בגלל הניתוק שאני נימצאת בו ,יוצא כאב יותר גדול מימה שאני מרגישה באותו הרגע. הלוואי והייתי מצליחה להרגיש את הכאב ,להוציא אותו ,לא רק בכתיבה כי אם להתחבר אליו ולהרגיש אותו. משהו במנגנון שלי, מרגיש צורך להתנצל ,בכל פעם שמישהו כותב לי למה אני כותבת כאב? כאילו עדין שם בבית, שאסור לכתוב או להרגיש כאב . והכי אני מרגישה שבגלל השוני שלי בגלל הDID שגם אני שוכחת שיש שוני אני מרגישה כל כך לא מובנת . הכי אני יודעת לבוא ממקום של כוח ולדחוק את הכאב ודווקא אני מנסה לתת לו קול וצבע . לקח לי המון זמן שהצלחתי לבכות בטיפול וגם זה כשזה כבר קורה זה בניתוק . ואולי באמת,אני צריכה לבוא רק ממקום של כוח כי בסופו של יום למטבע שני צדדים וכשיש כאב יש גם שמחה וכשיש חושך יש גם אור. האמת לא יודעת ? רק פתאום מרגישה שאולי אני לא בסדר במה שאני כותבת ויש רצון אז לברוח (שוב שאף אחת לא תיקח את זה אישית זה דפוס שלי) אודי צריכה שיקוף שלך ובסופו של יום ברור שזה יגיע לטיפול.

זה כל כך מבודד וקשה ההפרעה הזו מי שלא שם פשוט לא יכול להביו כמה ההתמודדות קשה ומטורפת בדברים הכי טריווילים של החיים ...

כתבתי לך קודם ולא ניקלט... זה כל כך קשה לחיות עם הפיצול הזה וכל כך קשה להסביר עד כמה בדברים קטנים טריויאלים זה כל כך אחרת ... אז תודה זה עזר לאסוף .

ומה שכתבתי היה כי יריתי באפלה, לא מכירה אותך, אבל אוהבת אותך, ורוצה כל כך בטובתך, אז ניסיתי לראות אולי מתחת מסתתר עוד משהו שלא ראינו אבל את יותר מבסדר, והייתי מתה שתהיי שכנה שלי

נגיד שאני פוגשת חברה ואני רואה איזשהו סימן שמזכיר עניין שהוא טראומתי בשבילי, אז הכל מתחיל לצרוח בקרבי, ואני מוחקת טוטלית, והוא לא קיים ולא קיים, זה נקרא פלשבק?

החרדה שלי עצומה כל כך, כך שאני דוחה את המשך המחשבות, הרגשות או כל מה שיהיה. הכל צורח בקרבי, וההתכחשות חוגגת. תמונות לא מצליחות לעלות. אתה עדיין היית קורא לזה פלשבק?

שלום ביאוש מבקשת עזרה למצב פשוט מטורף.. אני בת 40 בעלי 46 רקע התמכרות לסמים נקיים 10 שנים מטופלים. לנו יחד 2 ילדים מדהימים יחד 14 שנים בשנתיים האחרונות גיליתי שבעלי מכור קשות לאוננות שגוברת עד כדי השתלטות על רב היום .. (שירותים) ובלילה במשך כל הלילה עד הבוקר מאונן ללא הפסקה.. כל יום והקצב במצב מחמיר יותר ויותר מאחר.. פעמים רבות ניסיתי לעזור ממקום שנפגעה מערכת היחסים בנינו למעשה מתה.. הוא באופן מטורף מכחיש מעשיו אני כבר ממש במצב של חוסר אומים ושפיות מה עושים במצב כזה? איך פותרים את החושך הזה

אודי. שמת לב שכמעט כל פעם שמישהי כותבת פה לכולם, לא מזכירים אותי.לא פונים אלי . לא סתם ....?(סוקריטה, הפעם..)

מזדהה עם ההרגשה, זה באמת לא נעים. גם לי נצבט הלב כשרואה שמישהי כותבת הודעה ומזכירה מספר בנות ואותי למשל לא. אני אישית, בוחרת שלא לציין שמות כי יודעת שאי אפשר לזכור את כולן כמובן. ספציפית לגבי ההודעה של סוריקטה, היא התייחסה, אם הבנתי נכון, לבנות שכתבה להן תגובות. ואני רואה את זה הרבה כאן, וזה בסדר בעיניי שבנות בוחרות להגיב למי שהתייחסה להודעה שלהן.

בעצם זה יהיה להחמיא לעצמי לחשוב שבכלל יש לך יחס של רגש ככ חזק כמו שנאה כלפיי.. למה מי אני בכלל פה.. יותר נכון יהיה לומר שאתה בכלל לא סופר אותי :/ נכון? עובדה שאתה כבר לא מגיב לי לכלום..... פעם אפילו ניסית לחסום לי הודעות. זה כאילו אסור שתהיה ביקורת . לא יודעת. מודה שהפסדתי. לא עזר לי למחות ולכעוס ולחפש להטיל אחריות על המטפלת על מה שפגע בי מבחינתי. באמת שאף אחד לא שם זין . אני בן אדם שאף אחד לא שם זין. ומשאירים אותי לבד עם זה או שאוותר על זה ואהיה משהו אחר, שזורם עם החיים ומניח לכל העבר ובעבר לא משנה מה קרה ומה פגע, כאילו אסור לי להתעסק בזה יותר. כאילו שאם אתעסק בזה אחטוף חרם חברתי והדרך היחידה להחלץ מהחרם זה לסתום את הפה ולהמשיך הלאה. אני ממש מרגישה שככה זה. שזה מה שקובעים לי שיהיה. שלא שואלים אותי ולא שמים עליי. אני מרגישה שלא שמים עליי. אני מרגישה כמו אפס . אז מי אני באמת???? המימה שפה מתלוננת או אותה בחורה חייכנית מהחיים שבחוץ? איך זה שיש בי קולות שונים ככ שמתקיימים באותו גוף? מי אני באמת? ואתה בטח כהרגלך לא תעזור לי בכלום. לא בטוח אפילו שתטרח להתייחס. מי אני באמת?????? כי יש מימה שכועסת ורוצה 'לסגור חשבונות' ויש מימה שרוצה לחיות ולהנות מהחיים ושיהיה לי טוב. וזה כאילו לא מסתדר ביחד. אז מי אני באמת?????? יש לי בחירה פתאום. יצאתי לדייט הכרתי מישהו , הכל היה נחמד ופתאום יש בי פחד שאולי אני סתם עושה הצגה מולו ויש בתוכי 'חלקים מתים' כמו שהפסיכולוגית אמרה ואתה ברוב הטמטום שלך גם הסכמת איתה. למה אתם רוצחים אותי בעודי חיה??? הנה יצאתי לדייט ויש תקווה ומצד שני פחד שהפסיכולוגים קבעו שיש בי חלקים מתים- אז איך תהיה לי תקווה אם הם מתים יא מטורפים? אז החלקים שלי מתים או חיים????? פתאום אני מפחדת! אני מפחדת שהטוב לא יחזיק לי. כבר בא לי לברוח. תגיד שיש בי חלקים חיים!!! תהיה בן אדם ותגיד שהחלקים שבי חיים לא פחות משל אף אחד אחר ויש לי את כל התקווה שבעולם להיות בן אדם מאושר ומלא!! תהיה בן אדם!! הנה אני משליכה עליך עכשיו את כל מה שהיה בא לי להגיד לה.. אוף. דייט חיובי מסכן אחד וכולי לחצים.... אני לא רוצה לברוח מזה כ"כ מהר . זה יהיה הפתרון הקל. אני רוצה לתת צ'אנס אמיתי ליצירת קשר. אבל קשה לי. מלחיץ. אני אנשום עמוק וימשיך להתמודד עם זה.

אודי תודה חקח לי זמן להבין אבל זה חילחל אכן דימוי רך יותר ופחות נוקשה ולא עביר. בכלל ניראה לי שהחלק הזה של הנערה מתרקח קצת .פחות קוצים וניקשות ויותר גמישות.אודי אני מתבגרת :) שבוע טוב

אודי, אני לא שומעת את הקולות החומלים. יש הרבה קולות חזקים מאוד שמניעים אותי. אני מניחה שיש גם את הקול שעדין עוצר אותי ומרסן אותי, כי הנה עודני כאן. ואני גם מנסה להחזיק חזק בקולות חיצוניים שרוצים לעזור לי, כמו זה שלך. שבוע טוב לך אודי יקר

אין פתרון קס אלא לתת להם מקום לכל הקולות שנשמעים ...אני עשיתי את זה בהתחלה בכתיבה .לא קראתי הייתי שולחת או מביאה לטיפול ..לאט לאט יכולתי לבנות בתוכי קולות קצת רכים יותר .בכלל שירה תיראי מה כתבתי לסנדי למטה ב19 לחודש ותידעי זה אפשרי . אני היום מאבדת זמן עדין אבל בקטנה ממש .יותר שם גם בניתוק שומעת מרגישה גם אם לא תמיד יכולה להגיב .יש יותר שיח בני לבין החלקים .ושירה אני נאספת מהר יותר ...בבקשה יקרה הדרך קשה אבל זה אפשרי ומשתלם .

בוקר אור, השמש כבר יצאה, חיכיתי לה. הגעתי לפורום רק אחרי פרידת סופשבוע, כתבתי אתמול, מוצ"ש, והיום לפנות בוקר הודעות המשך לכן - חנה, אביב, סנדיי, שירה גלי ומימה. במבי, את בסביבה? אשאל לשלומך - איך עברה שבת יומולדת של לפני שבועיים? תרצי לחלוק? מצפה לי יום ארוך וגדוש, וכן גם השבוע. מעייף, טיפה יותר מידי. הלוואי שיהיו כוחות לעבור אותו ואחר-כך גם לנוח ולמצוא זמן בילוי לעצמנו. אני די בסדר לאחרונה. ארגנתי לי נעליים, בישלתי. אומרים שתוספת המשקל בגוף היטיבה עמי. לחיי הצמיחה וההתפתחות. איש בדרכו, בהתאם ליכולתיו ובקצב שלו. שבוע טוב, שבוע אור, שלכם באהבה, סוריקטה

הייתה לי שבת טובה עם חברים, היה מז"א טוב. עכשיו לא מרגישה הכי טוב, אבל לפחות זה רק פיזי וההבדל ניכר. סוריקטה- איזה כיף שאת דואגת לעצמך- נעליים, אוכל. זה חשוב ומשמח. מצטרפת לברכות שלך ומברכת אותך בחזרה, שגם את תצמחי ותתקדמי בדרך שלך ובכיוון הנכונים לך. אוהבת וחיבוק גדול ממני, חנה

לעבור את השבוע הכי בקלות שאפשר

שבוע טוב לך, קראתי את ההודעה שלך מספר פעמים, תמיד יש לך מילים שמעוררות מחשבות ורגשות... את מדברת על האימוץ שלך בטיפול ועל הרצון שלי באימוץ, וכותבת שאקח את דברי המטפלת כעוד דיעה... ואני, אולי לצערי, עדיין במקום התפתחותי שזקוקה להורה שיחליט בשבילי... הלוואי שהיא או את אולי סאנדי או אודי היו אומרים לי מה לעשות... לה אני אומרת שאני רוצה ממנה אישור לעזוב אותו, והיא עונה שהיא לא מחלקת אישורים... מדהים איך המשאלה לאימוץ לא מתפוגגת כ"כ הרבה שנים, ועוד יותר מדהים כמה את מצליחה לקבל את החלקיות ולהרגיש את האימוץ... מחשבות של ערב... שלך, גלי.

סליחה על האורך הכי גרוע כאשר אדם לא שלם עם מה שהוא עושה, ולא יודע אם הוא בכיוון הנכון, אני מרגישה בלופ ובדרך של LOSE LOSE, לא משנה מה שאבחר, התוצאות לא תהיינה טובות! טיפה היסטוריה, תמיד הייתי סובלת מכאבי גב, גם כשהייתי ילדה, אבל לפני כמה שנים, היו לי כאבי תופת בגב, לא יכולתי לזוז, לא לעמוד על הרגליים, לא כלום, בקושי הגעתי לאורטופד, שלח אותי לבדיקות, ואחרי שבחן אותם, נתן הכרזה דרמטית חדה ומרושעת, בערך במילים אלו "את... תגידי תודה שעכשיו את על הליכון, לא ירחוק היום ולא תוכלי אפילו במיטה לשבת, המצב שלך הוא פרוגרסיבי, יש ניוון בחוט השדרה, דיסקים מחוקים ועוד... את עומדת לבלות את חייך במיטה בלי יכולת לזוז" הרמתי את עיני ואמרתי לו, לא בקשתי את ברכותיך שמור אותם לעצמך, אם אתה לא יכול לעזור לי, אל תקלל. באתי הביתה ובכיתי, לא על התחזית, אלא על הרשעות של האדם להעיף בי ככה, כשאני לבדי, כזו תחזית. (אגב, הייתי לפני חודש בקופת חולים, ראיתי שם מודעה לזכרו של אותו רופא!) בכל אופן, המצב שלי אז התדרדר, בבית ובמשרד הייתי כל הזמן על 'כסא משרדי', לא עומדת לרגע, הולכת על הגלגלים, בחוץ הולכת עם הליכון, לא מסוגלת אפילו לרדת את המדרכה לכביש בלי עזרה, והשיא הגיע כאשר נכנסתי לעשות אמבטיה, ולא הצלחתי לצאת! ואז אמרתי, עד כאן, או למות או לחיות, אבל חיים כאלו לא באים בחשבון! בגלל המצב שלי והכאבים הרופאים נותנו לי משככי כאבים חמורים ביותר שנמצאים בפקודת הסמים, אמרתי, נעשה הבדלה בין הכאבים לבין היכולות, לקחתי בלי סוף כדורים, לא חשתי שום כאב, ועכשיו אמרתי אגיע לכושר, הבאתי מאמנת אישית, אמרתי לה אל תתיאשי אני עוד אגיע רחוק. עשיתי בבית חדר כושר, עם הליכון, ואליפטיקל, וכדור ענק, ומשקלות, ומוט על הדלת ורצועות של RTX לא חלפו כמה חודשים הורדתי את המינון של התרופות, הכושר עלה לי, והיום אני רצה טסה כמו איילת, ועושה כושר כאילו והייתי אטלטית, הולכת לחדר כושר מקסים, עם המון מכשירים, עושה גם אירובי בבית על המכשירים, שוחה, ויכולה ללכת קילומטרים ברגל, בכיף. אבל... כאן מגיע האבל בזמן האחרון, לא יכולה לצאת מהמטה, בלי לקחת את החומרים הללו, זה אפילו לא כאב כל כך עז, כמו איזה ענן שתופס אותי וצולב אותי למטה שאני לא יכולה לזוז. הלכתי לשאול במומחים, חלק אמרו אולי נפשי, אולי מחלה, טוב, אמרתי ננסה, הרי היו לי את הרעידות והתקפי החרדה הנוראיים, לקחתי את התרופה שגם טובה לדכאון. עזרה נפלא להתקפי החרדה, אבל מהמטה לא יכולה לצאת, אז מה עושה לוקחת כל יום כדור מאותם סמים, ואז מתפקדת נהדר. אבל כל הרופאים כולם, לא היה אחד שלא, כולם הזהירו אותו, לקיחת הכדורים הללו על בסיס קבוע, היא דרך חד סיטרית, להפוך אותי מכורה, כולם שבים ומזהירים אותי. נותנים לי את התרופה כי זכותי לקבל אותה עם המצב הפאתלוגי, אבל כולם אומרים, תדעי לך שאת תהרסי לך את החיים. אז מה האופציה? לא לקחת, בסדר, ואז לא לעשות את הכושר, ואז, לחזור לחוסר היכולת שלי לזוז, וזה מה שקרה, ניסיתי חודש לא לקחת את הכדור, ומימילא גם לא לעשות כושר לא בבית ולא במכון, וכל הכאבים הנחמדים התחילו לחזור, וגם הוספתי במשקל. עכשיו יש כאלו שאומרים, רגע, הכאבים זה מהכושר, תורידי הילוך, הורדתי הילוך, אבל כואב, לך תדע ממה זה. הנורולוגית, כבר אבחנה מחלות, לא מתאים לי המחלות הללו אבל גם לא מתאים לי להיות מכורה מתאים לי נורא ההרגשה הטובה, היכולת לתפקד, לעבוד בלי סוף, גם במשרד, גם בבית, גם בבריכה בחדר כושר, ואם זה נפשי, אז מדוע כדור שאמור להרגיע כאבים מאפשר לי להיות קלה כאילה? ואוי לי בכל אופציה שהיא, אם עושה כושר, טוענים שהכושר גורם לי לכאבים, לא עושה כושר, חוזרת לאט לאט למה שהיה לפני כמה שנים, מצב שאני לא מוכנה לקבל אותו בשום פנים ואופן, אז נכון לעכשיו, לוקחת כל יום כדורים בבוקר, אבל מרגישה שאני לא עושה את הדבר הנכון, מרגישה בלופ.... אני תמיד מאד אנרגטית, וגם פרפקיוניסטית, אז יש לי הרבה דרישות מעצמי, בכל המובנים, וממש לא חושבת לחזור למצב של נכות, טוב מותי מחיי אם אלו הם החיים, אין מצב שאני אחזור אליהם. אני דורשת מעצמי לעשות הכל, ולהיות בכושר כדי שאוכל לעשות הכל, אני נותנת פייט, אבל פוחדת שאולי אני אצליח במערכה זו אך אפסיד את כל המלחמה, לאחר מכן. תגידי שאגיע לאיזון, אבל מי יודעת איפה נקודת האיזון? גם כשהורדתי הילוך בכושר, כואב לי, כמה זמן יכאב מהכושר? ובינתיים הכושר שלי הולך ויורד אם אני לא מתחזקת אותו. לא יודעת מה אני רוצה ממך אודי, זה לופ שלא יודעת איך אפתור אותו. היה אצלי עכשיו מאמן כושר שאמר שאפנה לרופא מיוחד לפגיעות מכושר שהוא יאבחן אותי ויקבע, אבל איך הוא ידע? הנורולגית נגעה בשרירים הם כאבו, אופסס נתנה הבחנה לש מחלה, אמרתי לה, רגע, אני עושה כושר אולי זה מזה, היא אמרה לא לא , הסימפטומים שלך, מראים על מחלה, לא קונה את הלוקש הזה. די מפוחדת מהצומת שאני עומדת בה כעת. כמו שאמרתי LOSE LOSE כאילו בפניה מחכה לי הדבר. אגב, אם היית רואה אותי לעולם לא היית מאמין בהיסטוריה הזו שלי, אני משדרת בריאות, יכולות גם פיזיות, גמישה, מי שראה קודם ורואה עכשיו נשאר עם פה פעור, אך מי שלא ידע, לעולם לא יאמין.

נשמע קשה מה שאת עוברת... רק רציתי שתדעי שקראתי ושולחת חיבוק והרבה רפואה שלמה.

את יודעת שגולם זו רק תקופה ארעית, רק הכנה לכבוד הפרפר המקסים שיבקע... אז אולי תתני גז, ותתני לגולם לפרוס את הכנפיים המקסימות של הפרפר?

נראה שאני גולם מאותגר... זה שדוחף את הכנפים ולא קורה כלום , גולם שהתעייף גם מלנסות.

הי גולם, מחשבות בוקר עבורך :-) את יודעת, כשאני קוראת אותך, ובה בעת לוקחת בחשבון את הדימוי שאליו את מתחברת, הכינוי, אני חושבת, בעיקר, על שני חלקים. חלק רך ויפה חלק נוקשה, בלתי מתפשר ואף סדיסט. כזה שנהנה לכלוא כבן ערובה את הפרפר שניסה לעוף, לתפוס מרחב וחופש. החלק הזה, שהוא חלק ממך וגם הוא - הוא את, אבל לא רק, משתלט, אבל גם החלק הרך איכשהו מגן עליו ומשתף פעולה. ראי עד כמה החלק הרך שומר לו אמונים. האם זה משהו שמוזכר בטיפול שלך? לפני זמן מה כתבת לי שאת קמה בבוקר והתחושה הדומיננטית היא משהו כמו אוף-למה-קמתי-עוד יום. איכשהו נוח גם להיות פסיבי. בשום אופן אין כאן האשמה. מניחה שמאד קל לקחת את המקום של תחושת האשמה וההתקפלות. אבל, מה שמאד לא פשוט הוא לקחת אחריות על כל החלקים ויחסי הגומלין ביניהם. תהליך. תהליך ארוך. אצלי, בקצב האיטי שלי, אמון נבדק במשך תקופה ארוכה משנתיים. מחזיקה לך אצבעות, אנא דברו. אנא. אולי אפילו נוכל לעזור לך כאן, עד כמה שניתן. להגן על הפרפר, להתיר לו חופש. גם אם ממש בקטנה בהתחלה. מן המוכר לי, לפעמים התחושה היא שהמחיר כבד מידי. שלך, סוריקטה

לפחות תני לאחרים לעזור לך רק זה לא לאבד תקווה ואמונה שזה אפשרי תני מקום לרופא (מטפלת) לשקם את הכנפיים הפגועות זה אפשרי יקרה את יודעת אחד הדברים שהגולם זקוק לו חוץ מחום ואהבה זה סבלנות וידיעה שבסוף הוא יהיה פרפר מדהים .אני מאמינה בך

סיפרת על ניצול בעבודה, יש לך יכולות להבין, לנתח, ולענות אולי תלמדי בנושא הזה? גם יביא לידי מימוש את הפוטנציאל שיש לך, וגם כלכלית ישתלם לך יותר? אוהבת לקרא את הניתוחים שלך, ואני לא היחידה

הי סנדיי, נדמה לי שלא השמתשתי במילה ניצול. חוסר כבוד היה דבר שהרגשתי. הנושא הזה בוודאי מדובר בפגישות אצלנו והמעקב רצוף. רק אוסיף כי הייתה נקודה בזמן בו יכולתי להקל על עצמי, וניסיתי, אך לאחר ש'לקחו אותי לשיחה', הלכתי קצת לאחור וקצת ויתרתי. כך שיכולתי, אולי לזכות למעט יותר כבוד, קרי לדאוג לכך בעצמי, והאחריות למצב, בחלקה, היא גם שלי. אנשים אומרים לי שאני מוכשרת בכמה תחומים. עדיין איני יודעת מה הכיוון וכמה כוחות הנפש יהיו לצדי. הכל הכל בטיפול, בעדינות ובקצב המתון שלי. המון המון תודה, על הרעיונות, על פקיחת העיניים ועל הרצון לעזור. לוקחת לגמרי לתשומת לבי, למחשבות עתידיות. שלך, סוריקטה

אשאל שאלה אולי לא כל כך פופולארית את מספרת על חיים מלאי עשייה בחיים האמיתיים, את מדבר על חזון והגשמה,\ כאן בפורום את משדרת מצוקה, קולות, והרבה מאד קשיים, עכשיו תנשמי עמוק, אולי יש משהו בפורום שמוציא ממך את הפוטנציאל הזה? אולי את מרגישה שכדי להיות חברה 'ליגלית' כאן בפורום את צריכה שתהיינה לך בעיות, ואז גם אודי יתייחס ואחרים יתיחסו, אולי הכתיבה כאן בצורה כזו באה למלא את הרצון להחזיק במקום שלך כאן בפורום? מקווה שתקבלי את שאלי בהבנה

זה בסדר שאת שואלת ואני אנסה לענות מהסוף להתחלה. דווקא אודי מחזק יותר ומורגש יותר מבחינתי כשאני במקום טוב אז לשאלה שלך ממש לא אני לא חושבת שאני מביאה רק קושי אני מביאה קושי וכוח קחי את השעור הזה כן זה קשה הגוף שלי מגיב בטרוף הפיצול חטגג חא הכל אני כוצבת אני נאבקת לא בטוחה עד כמה אחרים היו נאבקים כמוני לא לוותר אני מדברת עם מרכז התמיגה כל פעם שאני יוצאת מהשעור אני לוקחת כדור הרגעה כדי להכנס ואני מתמודדת אז כן אני מביאה הנה קושי כי אין מה לעשות הוא חלק מחיי לא במאה אחוז זמן אבל בחמישים כן . והטעפול כדי לצמצם את זה אבל בדרך זה לא פשוט

את יודעת אני לא יודעת מספיק לפרגן לעצמי רק לפני כמה ימים קלטתי מה זה בשבילי עם הדיסוציאציות האלה ללכת ללמוד בדרך כלל אני שופטת את עצמי ממקום נורמלי ואז מבחינתי אני די לוזרית שבגילי עוד לא הלכתי ללמוד . אז כן בחיים אני מאוד בעשייה ובבפנוכו שלי שמגיע הנה אני בכאב בעצב במלחמה השרדותית עם ובגלל ההפרעה הדיסוציאטיבית הזו אבל כמו שעלייך לא יראו גם עלי לא רואים וכאן אני מרשה לעצמי לבוא להניח את הקרביים ולהמשיך לשרוד . שאלה לי אלייך חזרה למה בעצם זה מפריע לך .או לנה את חושבת שזה צריך להיות אחרת .האם לא יכול להיות שכן עושה נאבקת אופטימית וקשה ..אני מנסה להבין כי באמת לא מבינה ...

לפעמים אין לי מילים אפילו שאני אדם מאוד ורבלי....אז סליחה שניסיתי ולא יצא. אני באה לשם....מרגישה נורא אבל באה.......משתפת בכל זאת אבל קשה......זה חדר ואין לאן לברוח...לפעמים שהיה לי קשה פשוט יצאתי למסדרון...לפינה אחרת....פה אין.....הסתובבתי כמו בתוך כלוב כזה..לא מצאתי פינה עד שישבתי על הרצפה וזהו...מהיום מקומי למטה...על הרצפה....לא בחרתי כיסא ולא ספה :( הכל כל כך קשה ואני באה....אני באה אליה :( כי צריך גם אומץ להפרד.....ואין לי אותו :( מה עושים??????היא אומרת שחזרנו לנקודת האמון שוב...כן קצת שוב לא מאמינה......והיא תקח חופשה ותסע לה בחנוכה, אמרה לי שחיכתה שקצת אגיע למקום ההוא ואז סיפרה אוף............מה עושים????????

זה טוב שאת מנסה ולא מפסיקה. עדיין קשה ומאוד מובן. הכל ככ שונה ולוקח זמן לבטוח ולהתרגל שוב. ושוב חופש, זה באמת מקשה על התהליך, אבל היא שם בשבילך ואת שם, אז זה אומר שאתן מנסות וממשיכות ועובדות, ובעייני זה מעולה, כי זה מה שחשוב. בהצלחה רבה, מקווה שלאט לאט תמצאי שוב את מקומך שם ואיתה.

שלום אני בן 36 ויש לי בעיה במערכות יחסים זוגיות ממושכות, בד"כ בתחילת הקשר אני מאוד מתלהב ונמשך לבחורה, אך לאחר מספר חודשים מועט (נשמל חודשיים) יורד לי משמעותית מהבחורה וזה יכול גם להגיע למצב של מיאוס וסלידה, ומן הסתם זמן קצר אח"כ הקשר מסתיים בד"כ מיוזמתי. בנוסף לכך יש לי OCD מאובחן ברמה קלה-בינונית ויש לי חשד שהוא קשור לבעיה הנ"ל. מה תחום הטיפול שעוסק בבעיה הזאת? וגם אני לא מעוניין להשקיע כסף רב ולכן מעוניין בטיפול פסיכולוגי אצל מישהו ממכבי, יש לי את רשימת כל המטפלים במכבי אך אני לא יודע שום דבר עליהם, איך אני מוצא שם מישהו טוב? תודה רבה.

שלום רב, לחבר שלי יש בעיית הימורים קשה. איך אני יכול לגמול אותו ?

סנדי אוף זה קשה להסביר זה כן דברים שאני לא רק לא זוכרת אני אפילו לא ידעתי על קיומם חלקים אחרים שלי החזיקו בזה כל השנים . יש בי עדין חלקים שאני מסרבת לשמוע שלא לדבר על חהבין ולעבד ולעכל וזה בדיוק מה שאני מנסה לעשות בתקופה האחרונה . אין לי בעייה לשתף אותך וזה אולי יעזור לאחרים .אני זוכרת שבהתחלה רק שמעתי רעש לא ברור והיה בי המון כעס שיצא עלי אחר כך היו קולות ברורים וכשנתתי חהם מקום באו אחרים ולתת להם מרום זה אומר להבין שיש לי ילדים בני ארבעחמש שצריכים מקום זה לקנות להם מכוניות לבנים ובובות לבנות . זה אומר לשים גבולות . בפגישה האחרונה בגלל שאני פחות מנותקת שמעתי מה שנאמר וצרחתי שהיא שקרנית שזה בפרוש חלק ממני אבל הוא לא . אם את באמת רוצה להבין יותר אז יש כמה ספרים טובים שכתבו אנשים עם הפרעה דיסוציאטיבית זה לא סתם חפירה זה בניית האני זה להבין שלא כולם מדברים לעצמם ולא כולם שומעים אנשים או ילדים מדברים מתוכם זה להתמודד עם מליון דברים מעבר לסטיגמה שהחברה בונה עלייך והקושי למצוא מטפל שיהיה מוכן לטפל בך .. מקווה שלא סיבכתי אותך יותר ולא לא דרכת לי על יבלת מנסיון אני יודעת שאם יש בי התנגדות זה אומר שיש שם משהו וזה מה שכתבתי לך ... וזה בסדר בלי פחד תמשיכי להזכיר לי לזוז מהמשבצת כי רק ככה מתקדמים חיבוק ענק

הי אביב, אהבתי שכתבת: "מנסיון אני יודעת שאם יש בי התנגדות זה אומר שיש שם משהו". ורק לידיעה, נאמר פעם שעליי אפשר לכתוב את מילון ההפרעות הדיסוציאטיביות. קרי - מן המוכר לי. היות שאני ותיקה כבר בטיפול, אני מניחה שבמובנים מסוימים אני נמצאת בשלבים אחרי אלו, הקשים מאד שאת עוברת בתקופה הנוכחית. אתן עוברות. את והמטפלת. ושם למטה הצטרפתי לאמירה שלא תמיד יודעים. שלך, סוריקטה

תודה יקרה

הכתיבה יצאה כל כך לא ברורה ואחר כך כל כך התנתקתי לאלפי חלקים קטנים סנדי אני יודעת שאת לא יכולה להצליח להבין בנינו מי כן (זה כזה תיחכום של המוח ) אז מצרפת כמה מאמרים http://www.macom.org.il/aftermath/topic_did/ http://www.tdil.org/index.php/2009-08-03-09-15-38/65-2009-08-22-18-53-39 http://www.tdil.org/index.php/2009-08-03-09-15-38/163-2014-09-30-10-13-40