פורום פסיכולוגיה קלינית

..

חבל כי לא הספקתי להיות... ועכשיו כבר לא בא לי.

למה הוא מבקש מספר טלפון? ההודעה הקודמת ביקש, כותבת מהפלאפון... ההודעה שהרגע שלחתי זה שם את זה אוטומטי, עכשיו מחקתי. לרגע חשבתי שאולי טוב שצריך מספר טלפון כך אם קורה משו אפשר להגיע לכותבת.. אבל יותר מזה שמחה שאתה רואה.

הי חנה, נראה לי ששדה הטלפון אינו שדה חובה. גם בשורת המייל ניתן להוסיף רצף סתמי... אני, על כל פנים, נכנסת דרך המחשב, עם סיסמא, והמייל שרשמתי אמיתי, ואני מאד מקווה שהוא סימן זיהוי נוסף שלי. גם לעיניך, אודי. וחנה יקרה, שמחתי מאד על מה שכתבת לי למטה. שאת מרגישה אותי כאן, ממש חיה :-) שבוע טוב טוב, סוריקטה

לא יודעת יש לי הרגשה טובה פתאום... לא משו מיוחד, אז רציתי לשתף את התחושה הזו. אודי, זוכר ששבוע שעבר כעסתי שהיא לא ליוותה אותי לדלת ואני זו שהייתי צריכה לפתוח? אז היום, לא רק שליוותה אותי לדלת אלא ממש החוצה, זה היה נעים ואולי גם טיפה מוזר. חשבתי על זה אולי גם לה היה קשה שבוע שעבר ויצא שהיא לא רצתה לקום איתי לדלת, לא יודעת, מעניין. אם אזכור אספר לה שבוע הבא. הייתה פגישה טובה, סיפרתי קצת על המשפחה שלי וזה לא ברור מאליו, אולי היא תעבור קליניקה, עוד לא ידוע, רק סיפרה לי שאדע. אם תעבור זה יהיה לשכונה שבה הקליניקה של המטפלת הקודמת.

הי חנה יקרה, שמעי, את גיבורה. אני ממש גאה בכוחותייך ובהתקדמות שלך. ובכלל אני שמחה שלפעמים משאלות קטנות (גדולות) מתגשמות. מקווה שתוכלי להזכיר זאת לעצמך גם בעתות עקה חולפות. איזה יופי, שלך, סוריקטה

על כל ההודעות ממך, התרגשתי לקרוא אותן.

נחנקת מהמילים שנתקעות בתוכי

אודי אני לא יודעת איך בתוך הבועה רוצה לגעת לצאת ולא יכולה כמו בתוך כדור זכוכית סביבי חונק קפוא לא יכולה .איך יוצאים מכאן

אם תסכימי אשמח לבוא ולנפץ את הזכוכית...

שומעת את הכאב והמצוקה.מוכר כל כך.שולחת לך חיבוק חם.מקווה שתצליחע להרגיש מעט דרך הזכוכית.את כל כך נוגעת...

הי אביב יקרה, דברייך, והתיקון היפיפה שאודי הציע, מזכיר לי את ראשית דרכי הטיפולית. הדימוי שלי היה דימוי של ממברנה, שנחוץ אובייקט מאד מיוחד להתחבר לרצפטור מאד מסוים בה, על מנת לדייק. בהמשך, כמה חודשים לאחר מכן, התא הפך להיות תא ביצית, ודובר על הפרייה של תא זרע. אני מרגישה אותך כאילו מאד מאד לא פשוט לך לקבל דברים מן החוץ (ראיתי בדיוק בסופשבוע הרצאה של אודי שלנו באתר שלו בו הוא מדבר על 'אין כניסה'. מעניין). רעיון / הצעה: אולי את חוששת מאד (ומאידך כמהה) מהפרייה הדדית כזאת? שבוע טוב, סוריקטה

קראתי אותך וחושבת משהו בי התנגד אז יש משהו בדברייך וכנראה כל העצב שאני מחזיקה שלא יצא .יוצא כאן דרך המקלדת אין ספק שאני לא מסונכרנת .מצטערת שזה יוצא כאן ככה

לא בטוחה שהבנתי מה שאת אומרת האם חשבת שדרכתי על יבלת, על העצב שלך? את נשמעת אופטימית, ואם את בעשיה חיובית אז בוודאי תתגברי על המכשולים, אין כמו עשיה חיובית כדי לחתור קדימה. ואני סתם שאלה באמת מחוסר ידע כמה אפשר לחפור באירועים שקרו לנו הרי כל אחת מאתנו יודעת בדיוק מה ארע, מתי ארע, מי עשה ומה עשה, זה לא איזה דבר ששכחנו ואנו צריכים שיוציאו את זה מאתנו לאט לאט, אנחנו יודעות היטב את מקור הכאב, אז כמה צריכים לחפור בו? אני שואלת את זה כי אני באמת לא מבינה, כאילו לשחזר כל סיטואציה שוב ושוב ושוב, על כל פעם שפגעו והרסו לנו את הביפנוכו? אם כל שבוע היו חופרים לי שוב ושוב על מה שעשו לי חושבת שמלבד הכל, הייתי חוטפת את הג'ננה ופשוט צורחת, זה מה זה היה מעצבן אותי, לחזור על הכל. ואגב, סימולציה של הד ר, עם 'תיקון', היה מרגיש לי שקר אחד גדול. אף אחד לא יכול ל'תקן' לי את החוויה, היא לא ברת תיקון, לסלוח? יכולה גם בלי לחפור בזה כל שבוע. להבין אותם? מבינה.

הי סנדי, כתבת: "הרי כל אחת מאתנו יודעת בדיוק מה ארע, מתי ארע, מי עשה ומה עשה וגו'". סנדיי יקרה, אני לא ידעתי. אני לא ידעתי למה אני במצב המאד גרוע בו הייתי. לגמרי לא ידעתי. וגם לא ידעתי עד כמה גרוע המצב שלי. חשבתי שתוך שנה של טיפול חד שבועי, אני כבר עובדת, לומדת, מקימה משפחה. זה כל-כך היה רחוק מהמציאות... עברו כמה שנים עד שהבנתי בכלל מה קרה, ועד כמה היה מעוות. סוטה. חלף זמן עד שהבנתי שאירועים בחיים שלי, גם המוקדמים והן המאוחרים יותר התנהלו כפי שהתנהלו, עד שהצלחתי להרגיש כעס. לשם כך היה צריך להגיע לעומקים. הכואבים. המאיימים. זה לא רק שחזור. הפעם יש עד. זה קצת כמעין שינוי של ההיסטוריה, ככה אפשר לתפוס זאת גם. הפעם, במקרה הטוב, מצליחים להבין שקצת אחרת. ויש פרידה מהעבר. חיים איתו, אך לא אותו (אני לא מקורית כאן...). לא עובדים עלינו - התיקון לא עושה ריסטרט ולא מוחק את החוויה, גועלית ככל שתהיה. היא שם והיא חלק מאתנו. לטוב ולרע. ואני לא חושבת שלכל דבר מגיעה סליחה ומותר גם לא לסלוח. ואפשר, מבלי לחיות את הזעם על העבר. ואולי זה גם יותר 'נכון', או בריא. ושוב אזכיר, כי עברו הנורא ככל שיהיה של מישהו, עם כל ההבנה שבדבר, לא בהכרח אמור לתת לו לגיטמציה להתפרע ככל העולה על רוחו. שבוע טוב, סוריקטה

אודי, אני לא ממש מצליחה להבין... או להסביר.., אנסה בכל זאת. הקולות משתלטים עלי, מאיימים לצאת החוצה. כמו עדת תולעים שלא מפסיקות להתקדם ולכרסם. התוקפנות ההרסנית מופנית כלפי בעוצמות אני פוגעת בעצמי. היא גם מופנית כלפי הטיפול והמטפל.

הי שירה, מכירה מצבים כאלה, ולא יודעת מה המוצא. לפעמים גם הדברים שיש להם פוטנציאל ריכוך משמעותי לא עובדים. וקשה עד בלתי אפשרי לאתר את החמלה. איני שם, לאחרונה, אך אני ממשיכה, עדיין, וכפי שכבר הזכרתי כאן בעבר, לחפש איך ניתן לבטא את האגרסיות ללא ויסות או עידון, אך באופן שלא יפגע לא בנו ולא בזולתנו. אולי דרך שבסופו של דבר תביא להתפרצות של בכי והקלה. אין לי תשובה. מקווה שייטב. מאד מקווה. תקופות כאלה חולפות. טיפול תרופתי עשוי להקל (ומאידך, אלו גם יכולות להיות תופעות לוואי שלו). אני מאד מקווה שאת בידיים טובות. הלוואי שיוקל, סוריקטה

היה דווקא יחסית בסדר השבוע. מרגישה את המטפלת שלי מפוצלת לשניים. שונה בטיפול שלנו לעומת הקבוצה. היא כמובן יודעת מה אני מרגישה. מקווה שעם הזמן יתחבר לי. השנייה, נתנה לי מחמאה בסוף הפגישה השבוע...כשכולם כבר יצאו אמרה לי משהו כמו שאמרתי דברים חשובים היום. גם קיבלנו תרגול לבית, באמת צריכה לעשות. עוד לא הגעתי לזה. צריכה לקחת את הדפים מהאוטו < שאגב תוקן בצורה יפה (: >

הי חנה יקרה, מעריכה מאד את חריצותך, השקעתך והתמדתך. יישר כוח! שלך, סוריקטה

יש מגמה בהודעות שלך לחפש אותי בפינה וכל הזמן כאילו לחפש להוכיח אותי על משהו. תניחי לי. זה לא מעניין אותי. את סנגורית של פסיכולוגים??? יופי לך! בעינייך הם זכים וטהורים ותמיד בסדר וללא רבב ומלאכים ולא עושים שום נזקים ולא טועים לעולם ולא אשמים בכלום ולא אחראים לשום דבר. טוב הבנו. הם לא יכולים לעשות כלום . מה אני מצפה מהם בכלל. בסהכ גובים 400 שח לשעה על הכלום הזה... מה רוצים מהם.. אגב הם עושים אנליזות לספרציה! זה מה שהם עושים. לא משנה כמה מכאיב התהליך... אבל למלא קונקרטית כמיהות וצרכים, את זה הם לא עושים . נכון. יופי. באמת מה המטופלים רוצים ומצפים מהם. שיסתמו. הם כאלה טהורים הפסיכולןגים האלה. לדעתי היא צריכה לעלות את התעריף שלה ל 800 לשעה. תראי מה היא נאלצה לסבול - מטופלת אתיופית 1.20 כמוני שרוצה לשנות את צבע העור ללבן. כן. זה בדיוק מה שרציתי וכתבתי פה 7 שנים....

הרמתי ידיים דגל לבן זהו, לא קוראת לא מגיבה. אין לזה באמת תכלית, עד שזה לא יבא מהביפנוכו שלך

אודי, יום קשה עבר על כוחותינו עוד התרסקות וטרוף בוער משהו מנסה לפרוץ גבולות ולצאת החוצה. צעקות קולות ודליפות החוצה. אני המאופקת גם מתפרצת פתאום, תוקפנית, הרסנית. אני כל כך עייפה שירה

זה לא פשוט מצטערת שזה הופך אותך לתוקפנית . חיבוק ענק אם נכון לך זה יגמר פעם זה חייב..

בא לך לעשות אגרוף על כדור, להוציא עליו את הזעם? ישנם כדורים מיודים בספורט, מכווצ'ים אותם, זורקים אותם, דורכים עליהם, ממש אפשר להוציא עליהם הרבה תסכולים

התלבטתי אם לכתוב לך את מה שאני רוצה, כי זו ממש דודה פולניה, את מכירה אותן אם את משמינה, הן אומרות לך שאת נראית כמו חזיר אם את מרזה, הן שואלות אם אין לך סרטן אם יש לך חבר מוצלח הן שואלות מה הוא מצא בך, ואם אין לך חבר, הם שואלות מה קרה, אין אף אידיוט שמוצא בך עניין? וכך הלאה והלאה. אבל מה שחשבתי הוא כך, קודם כל התמונה שאני רואה אותך, היא שאת מוקפת בפרחים שצומחים מעל הגדר, חתולות מסתובבות לך בין הרגליים, וכולך עם רצון של נתינה. וכל זה לא משלים את החסר של הבן זוג, שחסר, ואז מגיעה האשליה, של המטפל, והוא כאילו לוקח את המקום של בן הזוג שחסר. האשליה לא נוצרת בוואקום ולא מאליה, יש שניים בטנגו הזה, וזה חלק 'מהטיפול', ואני חוששת שבאיזה שהוא מקום, האשליה הזו יכולה להרפות את ידייך, מלהשקיע את כל המאמצים כדי למצא בן זוג, שהרי הבועה הזו של 'המטפל' כ/מאהב/בן זוג/חבר, תתנפץ, ועם מה תשארי ביד? רק רציתי שתהיה לך המודעות, האם 'הבמקום' הזה, לא מרפה את ידייך. יש בך כל כך הרבה הכלה, ויכולת להתקשר, הלוואי ותמצאי את מי שיעריך את זה, ויתן לך משהו אמיתי.... מקווה שלא דרכתי על יבלות, אך כמה ימים אני מסתובבת עם הרצון לומר לך את זה, והחלטתי כן לומר, לפעמים, מה שרואים מכאן לא רואים משם.

הי סאנדי יקרה, כיף שקראת בשמי. ובכלל לא דרכת על יבלות. רק מעט תיקונים- המטפל הוא בכלל מטפלת, והפנטזיה איתה יותר שתאמץ אותי מאשר פנטזיה זוגית.. אולי חשבת כי סיפרתי על מטפל שפעם היה מתקשר אלי להעיר אותי בבוקר? אפילו אודי מכיר את המטפל הזה.. חמוד הוא... דיברת לא מזמן על קנאה, המטפל הזה בכלל לא צעיר, ותמיד ראיתי ליד ביתו/הקליניקה, אישה צעירה ותינוק, והנחתי שאלו הבת והנכד, וביום שהוא סיפר לי שזו אישתו ובנו התרסקתי מרוב קנאה ועזבתי... היום המטפלת סיפרה לי משהו על הילדים שלה שגם גמר אותי מקנאה, בינתיים הצלחתי לא לעזוב... ולגבי זוגיות.. יש בחודשיים האחרונים מישהו... אני מאד מתלבטת לגביו... הוא מבוגר ממני בשנים רבות, והוא מעורר בי המון חרדות, ויש גם הרבה צורך שלי בספייס, הוא מבחינתו כבר היה רוצה לגור יחד לפחות, ואני שמה ברקסים, הוא מאד טוב, ורגיש וקשוב ומתחשב ומשקיע ומפנק... ולמרות כל זאת אני לא מצליחה להרגיש שמאד רוצה את הקשר איתו... שואלת את עצמי אם זה קשור לדברים של אודי למימה, על החיפוש אחר מושלמות, כי יש בו דברים בולטים לא מושלמים... שואלת את עצמי כמה מותר לי להיות בררנית או לשמוח שמישהו כזה רוצה... ושואלת את עצמי איך מחליטים, כי בגילי אסור לי לבזבז זמן, ומצד אחד יש חלקים שנעימים ומצד שני חלקים שמאד לא.. ואני מנסה לדבר את שני החלקים בהרבה עדינות... אני אשמח אם גם אתה אודי תתיחס... ואם זה לא יותר מדי לבקש גם חוכמתה של סוריקטה תתקבל בהוקרת תודה:) צריכה לישון תכף כבר השעון המעורר יצלצל... לילה טוב גלי

אפילו דודה פולניה לא יכולה לייעץ עם כל כך קצת אינפורמציה אבל אלי תנסי לכתוב על דף פלוס ומינוס לתת לדברים ביטוימוחשי, רציונאלי, ולראות האם הרג שלכאן או לכאן מתגבר על השכל. מבינה את הקנאה של רוצה גם. פעם הייתה לי הפלה, שמאד שברה את רוחי, כל כך רציתי את הילד כמה שבועות אחרי זה הלכתי לקניות בסופר גדול, ככה סתם, מטיילת עם העגלה, ופתאום נכנסתי לאיזור של התינוקים, ואני ראה טיטולים מטרנה, ואני מסתחררת, מרגישה שמישהו נתן לי בוקש בתוך הלב שאני הולכת לפיול החוורתי, אנשים נגשו לשאול אם אני צריכה מים, פשוט התרסקתי לחלוטין, זה הביא לי את כל 'האבל' בחזרה, במקום שלא ציפיתי לראות תזכורת לתינוק. כך שלאו דווקא הדברים הם מקנאה, לפעמים זה תזכורת, מכת לחי על מה שרוצים בדיוק את נשמעת עם עין מאד טובה, ומפרגנת, יש לך פשוט חסר אגב, זה שהוא מבוגר, זה לא רק יחסי השאלה היא כה הוא מבוגר, ומתי הוא הופך להיות לנטל

הי גלי ממי שלי, גם לי יש/ הייתה פנטזיה שהמטפל שלי (אנו בני אותו גיל, בערך) יאמץ אותי. הוא ואשתו. ואיכשהו אני מצליחה להרגיש שזה די כך. במובנים טיפוליים. אני שמחה שאני 'קצת' בת שלו, במובן זה שהוא מורה החיים שלי. בת של איש שהגיע מאד מאד רחוק (הודות לצניעות, הודות לפנטזיות שדווקא אינן מרחיקות לכת, הודות לקבלת התסכולים והאכזבות במציאות, הודות להשקעה רבה, נחישות והתמדה, לכוחות הנפש שלו, לדעתנות ועוד), ומשאלת לבי היא שלוואי והיה כך כשהייתי קטנה, אבל הוא גם איתי הקטנה. ולי היה האבא שלי. גם האמא. על יתרונותיהם וחסרונותיהם. שבדרכם נתנו את חלקם במי שאני. הוא לא מחליף. היום היה יום מקסים. הלכתי לטייל באוויר הפתוח, באזור שקרוב למקום מגוריו, קרוב לאזור של המשפחה שלו. דמיינתי שאני פוגשת אותם, כולם, הוא, אשתו, הילדים. אני יודעת איך נראים כולם. לא מתוך חפירות מאחורי הגב – אני יודעת, כי הוא הראה לי. הוא סיפר ושיתף. אבל רק עכשיו. אחרי שנות טיפול רבות. עכשיו, כי נראה שבעיתוי הנוכחי אני יכולה לעמוד בכך. מבלי לקנא באופן הרסני. אני חושבת שקינאתי באופן שאפשר היה לומר עליו שהוא כמעט חסר שיפוט. לעתים, בעיניי, להיעדר השיתוף בשלבים מסוימים, ישנן סיבות שנוגעות לטיפול ונועדו להגן על המטופל. זה לא שמישהו פה סודי, כי הוא פרנואיד מסתורי או משהו. גלי, חושבני שאני מכירה את הקנאה הזו. מכירה את השקיקה לבלעדיות בקשר (אולי גם על כך את מדברת). הטיפול לימדני לוותר המון. להתפשר. אם כי, לא בכל מחיר. ואת יודעת, טיפה גדלתי, אולי, ואני עדיין רוצה שבשעה היחידה שיש לי בשבוע, שעה שהיא שלי, להיות קצת קטנה. לקחת את המקום הזה. לגבי הזוגיות – שמחתי לשמוע שיש מישהו על אף הדילמות. גם אם זהו ניסיון שהוא נקודת ציון לבאות. וגם אם מרגיש מאוחר קמעה. מניחה שהעניין מורכב מכפי שניתן להעלות על הכתב. גם פרטים מעטים מאד נחשפים כאן, בפומבי, כביכול. אני מאמינה שאתן משוחחות על כך בטיפול. חשבתי להזכיר שמה שהמטפלת תאמר, ולא היא בלבד, אלו הצעות. את יכולה לקחת בשתי ידיים, את יכולה להדוף, את יכולה לקבל רק חלק וכדומה. לנסות להרכיב תמונה שלמה יותר, ולזכור את חלקך באחריות. לבינתיים, ו... עוד שבוע, שלך, סוריקטה

לא כתבתי לך בזמן האחרון, כי הייתי כאובה מדי מהכאב שלך, הרגשתי כאילו מכניסים מברג לתוך פצע פתוח ופעור בתוכך, ורגשת חדלון שאיני יכולה לעזור לך. אבל חשבתי אולי כמו האמרה חושך לא מגרשים עם מקלות אלא עם אור, אולי נכניס את האור? מה את אוהבת לעשות? אולי תשתלי פרחים עונתיים, הם כל כך יפהפיים, אני פשוט משוגעת עליהם כשהם פורחים והכל צבעוני. אולי תנגני, יש לך חוש לזה? אני עושה עכשיו פעם בשבוע אצלי בבית שלוש מנגנות על גיטרה, סתם בשביל הכיף, להכניס שמחה. מה עם אומנות, ציור, צילום, או יצירה? אולי כושר? אין לך מושג מה זה עושה לגוף ולנפש פעולות הכושר הללו. חושבת שאם יהיה לך סיפוק והנאה, זה יהיה כמו רטיה על הכאב שלך. הראש לך שיהיה במקום שיעשה לך נעים וטוב.

סנדי יקרה .אכן יש בי עצב אני לא כל כך נוגעת בו אבל כן פתח.י דברים חא פשוטים לעיכול .וההתמודדות מול הפרעת האכילה שלי וחיבור לגוף ממש לא קלים . אבל זה לאנעושה אותי לא שמחה ומצטערת שככה זה יוצא כאן .אני בעשייה מדהימה לומדת עובדת עושה מתקדמת .בגדול אני אדם אופטימי ככה שלא הפסקתי לרגע לשיר ולחייך וכן זה המהות הגם וגם הם שנהם כאן ואולי זה בסדר. זה יקח זמן ואני יסכים לגעת לכאוב ולעבד את הדברים ואז עוד פינת אור תהייה שם עבורי. תודה יקרה שכתבת וראית אותי זה הרבה .ומה שלומך את ??מזמן גם לא כתבת עלייך

בחורה גמדה, בגובה 1.20, ממוצא אתיופי, מגיעה לפסיכולוג ואומרת, מה אני מבקשת, רק להיות .70 בלונדינית עם עיניים כחולות. חצי מדינה יש לה את הנתונים שאני מבקשת, אז למה אין לי? מה את מצפה שיעשה אתה הפסיכולוג? פסיכולוג אמור לעזור לך למקסם את הנתונים שיש לך הוא לא זה שמחלק את הנתונים אם את מכירה בכל מיני חסרים שיש בך, איך את מצפה שפסיכולוג ישנה אותם ואם הוא יתן לך הכרה, שאת אומללה, ומסכנה, ואין יותר אומללה ממך על פני כדור הארץ, זה מה שיתן לך את כדור המרץ לעשות משהו עם הנתונים שלך?

לכן אני אוותר על המאמץ לענות.

עדין בבועה מפחדת לצאת מפחדת לתת לעצמי לגעת בנגיעות הקטנות שמאפשרת זה שורף כל כך. פתאום מבינה למה בחלקים מסויימים מרגישה שהיא מתעלמת ממני/מחלק ממני שעדין מרגיש ניפרד . אודי זה נורא ההבנה הזו שאני בעצם הדחייה שלי את עצמי ואי המוכנות לגעת בכאב בבדידות באין פוגעת בעצמי כל כך . היום עוד שעור מהקורס הזה אני מץמודדת טוב יותר מזכירה לעצמי שלא עלי מדברים שלא כתוב לי על המצח ..הידיעה שבסוף השעור יש לי שיחה עם רשת בטחון שומרת. אודי עצוב לי בפנים כל כך ..מפחדת לתת לעצב הזה לצאת וגם לא כאן המקום ובכל זאת אני כאן מנסה להיות ....

את לומדת מקצוע טיפולי אביב?

בגדול לא בנגיעות כן קצת קשה להסביר מבלי לחשוף

אליכן

מתגעגעת אלייך יופי שקפצת .חיבוק וכוחות להמשיך....

הי הילה, טוב שבאת. הזרועות פתוחות. שלך, סוריקטה

מה שלומך? איך את מרגישה?

חנה סוריקטה ואביב מה שלומי? תחושה של ניתוק אתמול אכלתי הרבה קרואסונים למרות שאסור לי. חשבתי על החסר של חיי, הילדים- ושאולי הוואקום הזה מנסה להתמלא בכל דרך....... הילה

קוראת פה הרבה. עוקבת. אבל מזמן כבר הפסקתי לכתוב כאן.. מי שזוכר אותי מפה אולי זוכר מעט מהסיפור שלי בטיפול. בכל אופן, מאחר שעניין הגעגוע עולה פה הרבה, חשבתי לשתף במשפט יפה שקראתי ובעיני מתמצת את העניין בדיוק: "הגעגוע הוא אולי הנוכחות העזה ביותר בעולם". (מאת: רבקה מרים).

גם אני הרגשתי היום געגוע למישהו שהכרתי אבל יודעת שזה לא הדדי. קצת עצוב. אני באמת אוהבת את הבחור ולכן עוזבת אותו לנפשו. אני יודעת שאם הוא היה רוצה ומעוניין הוא היה יודע ליצור איתי קשר. לא בא לי להעיק ולהדחף ולכפות את עצמי בכח ולגרום לו סתם מתוך נימוס להעתר להתייחס אליי... מתגעגעת אליו בשקט. בזכרונות. מודה לו על רגש שאהבה שהוא נתן לי הזדמנות להרגיש כלפיו ביני לביני. לא ציפיתי לזה... געגוע... חוויה די בודדה בעיני. אהבתי את המשפט שהבאת.

טוב שבאת לבקר...

אז מה זה אומר במינוחים הפסיכולגים בעצם אודי? העובדה שאני כלל לא מאמינה בה ולה? ורק "אורבת" לרגעים הללו? מעל שנתיים אני מבזבזת בניסיון להוכיח לעצמי שאי אפשר לתת אמון באף אחד? ואגב היא די מצדיקה את העובדה שאי אפשר לתת בה אמון. חבל שאני לא יכולה לספר לך בדיוק מה קרה .. היית מצדיק אותי ולא אומר שאני אורבת לה...

אהובה שאת יורה לעצמך ברגל ובראש והורגת את הטיפול ..... דברי איתה אולי יהיה מה להציל ואם לא אז תעשו סגירה אבל להשאר ככה זה לא הגיוני.

על ההרגשה שאת לא יכולה לתת בה אמון? זה נראה לי משהו קריטי שחבל שיהיה ברקע מוסתר ולא מדובר. אם ההרגשה לא תעלם/תשתפר הייתי שוקלת להחליף מטפלת... מאד כזה להעזר מאנשים שאנחנו לא חשים אמון בסיסי איתם לדעתי.

היום קורה לך משהו טוב מחזקת

מצטרפת לאביב ומימה. את לא יכולה להישאר בטיפול בלי לדבר על זה... זה רק יהרוס ויחבל בקשר ובטיפול. תנסי, לאט לאט. את צריכה את זה בשבילך.

אודי, אני רוצה לחזור למטפלת ההיא. היא ענתה לי להודעה שלי, כתבה שהיא בחופשה וכתבה לי שמות של מטפלות שאני יכולה לפנות אליהם. כתבתי לה שאני צריכה אותה. אודי, אני מאוד מאוד מבולבלת. אני לא יודעת אם אני אישה או אם אני ילדה, ואולי אני שניהם..אפשר להיות שניהם בו זמנית?..אני לא יודעת אם אני בחורה טובה ושקטה כמו ביומיום - או בחורה "מתפרעת" שרוקדת בצורה חופשית, כמו שהייתי בחו"ל? אני לא מצליחה להכיל את החלקים השונים בי. אני מפחדת לספר על המחשבות הללו שלי, כדי שהיא לא תחשוב שאני מוזרה ולא תרצה לטפל בי.. אודי, הבילבול שלי הוא רציונאלי? אני כבר לא יודעת מי אני.

כל כך זוכרת את ההרגשה הזו כמו בסרט של קונילמל ..אם אני אנני אני אז מי אני בכלל.... וברצינות את גם וגם יקרה זה לוקח זמן ורגע אחד את אשה ורגע אחד ילדה ואחר כך את מבינה שזה בסדר ואת גם וגם .... איתך בבילבול ובקושי

בתוך הבוגרת ישנה הילדה הקטנה, היא שם ותלווה אותך תמיד. לכולנו יש הופעה של יום יום, ופעמים שאנו מרשות לעצמנו להשתחרר, בכל מיני אופנים. את גם וגם וגם, כל המכלול זה את

גם וגם? גם אני הרגשתי חלקים שונים בטיפול שבאו לידי ביטוי באופן מאד מבלבל.. פעם בוגרת ומסוגלת, פעם ילדה תלותית וחסרת אונים, פעם טובה, פעם מיניפולטיבית. כלום לא היה ברור. גם לא לי.... זה היה מבלבל. לא יודעת מה לומר לך חוץ מלאחל לך שעם הזמן תגיעי לאינטגרציה המיוחלת ותרגישי שכל ההיבטים של האישיות שלך יכולים לבוא לידי ביטוי בלי צורך לפצל ולהקצין ולהפריד ולהסתיר... שהתנועה בין מימדים שונים של עצמך תהיה יותר טבעית ונינוחה ופחות מטלטלת... לגבי פרידות ממטפלים.. אני האחרונה לדעת איך להתמודד עם זה.. לפעמים הם לא משאירים לנו ברירה אלא להתמודד. כך או אחרת.

באמת תודה ! לא ממש מכירות.. כתבתי פעמיים שלוש בפורום. נקודתי. בעיקר שאלות. יותר באה לקרוא פה.. מרגיש שיצרתן פה ממש בית :) האמת?.. אין לי מושג איזה סוג טיפול זה.. אני קצת חדשה בעולם הזה. לא רגילה לבקש עזרה. אני מגיעה עם המחברות אליה בתיק. היא יודעת שהן שם. אבל היא לא רוצה לבקש שאוציא אותן. היא רוצה שזה יבוא ממני ואני לא מצליחה. לא יודעת איך לעשות את פיזית אפילו- היא תקרא / היא תקריא /אני אקריא? היא הציעה שאני אחזיק את המחברת בידיים שלי ואבחר מה להקריא. לא רוצה לבחור.. גם לא ממש יכולה להקריא. יש לי קצת קשיים של קשב וריכוז וקשה לי לקרוא.. ה"דברים" הם דווקא לא תוצאה של השלכה עליה. יותר תסכולים על הודעה שלא הגיעה ממנה, על ימים בהם הרגשתי שלא קורה כלום בשיחות האלה, על ימים קשים שלי שבהם עשיתי או חשבתי על דברים שהיא לא יודעת או שאני מתביישת בהם, על האופן והניסוח שבו הדברים נכתבו לפעמים שהם שונים לחלוטין ממי שאני באמת. בחוץ. מפחדת שאמנע מלהוציא את המחברת לגמרי והיא לעולם לא תדע ושוב סליחה על המגילה :)

אממ... אני יודעת שבטיפול שהייתי פעם נהגתי בין הפגישות לכתוב לה המון אבל לא לשלוח. יותר לכתוב את מחשבותיי בשיחות דימיוניות איתה. דברים שהייתי רוצה להגיד... הרבה פעמים בפגישות עצמן דווקא נושאי השיחה היו אחרים בפועל. ותמיד ליוותה אותי מן תחושת החמצה שלא הסתפקתי לדבר על כל מה שתכננתי... זה כנראה חלק מהחוויה הזאת של להפגיש אותנו עם חסר.. שאי אפשר להקיף הכל ולהספיק הכל... הייתי מציעה לך באמת לחשוב מה יותר משמעותי לך להביא. ובין אם עם מחברת או ללא מחברת- כל מה שיקרה הוא בבחינת חומר משמעותי שיכול ללמד משהו אותך עלייך. לפעמים באופנים מפתיעים ולא צפויים. בהצלחה לך.

הי Stranger, אם כך אשמח להכיר, ורק לכשתוכלי, כמו בטיפול. ואם תרצי גם לשתף מדוע בחרת בכינוי, יהיה נחמד. לאט לאט, בקצב שירגיש לך, בלי לחץ. יום אחד זה יקרה. כמובן, לא סתם מתוך פסיביות. אבל הייתי רוצה להאמין. יש איזה מקום בך שרוצה להשאיר את המטפלת במתח, אולי? להיות קצת מסתורית? מדבר אלייך? סוריקטה

עצוב לכם כשאודי סוגר את החלון למנוחת אמצע / סוף שבוע?

אני יודעת שזה לא יהיה מקובל ...לא אני יודעת שהוא יחזור זה נותן הפסקה ואיזה גבול טוב בצורך שלי להיות כאן לכתוב . לדעת להיות עצמאי קצת . במידה מסויימת זה נותן כוח ומנוחה

הי לאה, דווקא אני מחכה ליום הזה. מנוחה גם בשבילנו. ות'אמת, זה גם עוזר לי לזכור את הימים בשבוע. בסופי שבוע לעתים קרובות לא פשוט לי - אז איך המטפל שלי אמר - נסי להרחיב בימים אלו את הדעת. טוב לחפש במציאות, הגם שהיא מאכזבת. סוריקטה

עצוב לי מסיבות אחרות למיניהן.. אבל לא רק עצוב לי. יש גם רגשות נעימים יותר.. תודה לאל..

הי מימה, עצב הוא, כנראה, רגש הרבה יותר נעים, או, לפחות, רך, מזעם. אני לא רואה בלהיות עצוב משהו כל כך רע. סוריקטה

כתבתי ובטעות סגרתי את חלון התגובה ): אז אנסה שוב. לי עוזר שיש גבולות ברורים ויודעת מראש מתי אודי נמצא או לא, אחרת הייתי מסתבכת עם עצמי וסתם נכנסת לסרטים. ואני חושבת שמנוחת אמצע וסופ"ש נותנות קצת סדר בראש. מנוחה. סופ"ש יכול לפעמים להתחבר לי לעצב. לפעמים אם ארצה לכתוב משהו או להיות כאן ואודי כבר היה ויצא להפסקה, אתאכזב ויהיה לי קצת קשה עם זה שלא הספקתי.

אודי, אני רוצה לדבר איתך ולא מצליחה, רוצה לספר לך ולא יודעת איך או מה. שירה

אותה במלא הודעות...וגם אמרתי שהיא לא יודעת.. בקושי רבע ממה שאני עוברת.......ושאני משתפת אותה בדברים שיותר קל לי בהם........ובווטסאפ אמרתי ברמז למה זה קשור ושלא בגללה......אולי בגלל שלא רציתי להציף פה.......הווטסאפ שלה מוצף, דרוש מציל.....אודי?????????

שהערה אחת שמישי אמרה לי עכשיו העליבה אותי...ואני בסהכ אמרתי לה משו כדי שתרגיש טוב עם משהו שהיא רצתה לעשות ולא הסתדר לה..הרסה לי את הערב ועכשיו רק בא לי לבכות במיטה ולא לצאת

השתדלתי שלא וחצי הצלחתי (:

היא לא מתקשרת...עד כדי כך לא אכפת לה? ואם אכפת לה אז למה משחקי הכוחות הללו? היא טעתה, נכשלה בלשונה, והמעט שהאמין בה עד לאותו רגע נעלם ממני. מה ההנחיה שלכם במקרה שכזה לחכות שהמטופל יזום שיחה בעצמו? לא לקחת אחראיות על כשלון, אלא להעביר את האשמה על פרשנות המטופל כדי לא להרגיש רגשי אשמה? מגוחך, זה רק דוחף לפינה וסוגר ומרחיב את הדחיה שלי כלפיה, היא רק הייתה צריכה להתנצל, קצת "לחזר" והכל היה בסדר אבל לא , היא בחרה להתעלם, להתעלם אודי, אתה מבין גם שזרקתי סימן (כמו שאביב אומרת מחוש( היא התעלמה. בנתיים אני מתמודדת עם הדחיה שלה די יפה, אני בעיקר שונאת אותה המון!

לא יודעת מה קרה בנכן ועד כמה היא כשלה והייתה לאדם לרגע שלא עמד בבחינות שבחנת אותה וכרגע זה לא העניין. מה שחשוב זה הטיפול שלך תילחמי עליו על תחכי שמישהו אחר ילחם . יקרה דברי איתה לא מחוש את כולך . אני יודעת שזה לא פשוט זוכרת הייתי שם לא מזמן ...חיבוק ענק

עוד לוחמת ויתרה גם היא הייתה עם did זה עורר כל כך הרבה תהיות על ניראות והאפשרות באמת לעזור לנו כואב ככ

זאת בכלל לא אופצייה שחלפה במוחי פשוט כואב עד כמה הפגיעה הזו מונעת מאיתנו להעזר גם שכבר מושיטים לנו יד ..תודה שאתה כאן

תדעי שאני תמיד כאן...אם תרצי... גם אם בשקט... לא תמיד יש מילים ולא תמיד יש כוחות להכיל תהומות של כאב שכאן ... אבל אם תרצי-אני כאן. חיבוק חזק חלום

גם אני כאן ושם כשאת צריכה ורוצה

רואה מישי מהקבוצה ואומרת לעצמי, שאין לי כוח להיות כאן. ומשו קרה לאוטו שלי, סביר שבאשמתי, וזה מעצבן אותי, מחר בבוקר אלך למוסך. וזהו, תכף מתחילים

בן העלמות להימצאות בן מציאות לחלום בן עשייה לחידלון בן לדבר ולשתוק להבין או להרגיש מבולבלת לא יודעת מה קורה ומה באמת רוצה להגיד אולי רק להיות ולהאחז באי של שפיות אתמול הייתה פגישה לא פשוטה .טובה אבל קשה..פתחתי את התיבה ועכשיו לא פשוט להיות בכאב בבדידות בעצב אז בורחת מלהרגיש זה כמו לברוח מלהיות. היום בלימודים הייתי אבל לא הייתי שקועה בתוך עצמי מבודדת מכולם נעלמת ...ובאתי לכאן להיות ..זה עצוב כל כך שאני מבודדת את עצמי מהחיים וחיה בוירטואל ...

הי לך, כל כך מוכרת התחושה... את לא לבד! אני הייתי שמחה לשבת איתך, רק לשבת ולתת לך להרגיש שאת ממש לא עם עצמך. תסתכלי סביבך, אביב יקרה שלי.

באתי להיות לידך, איתך, אם אפשר. אין לי הרבה מילים או תובנות או משהו... רק להיות לידך כאן במרחב הוירטואלי, שלפעמים ממש אפשר לגעת דרכו ובו.

תודה שאתם רואות אותי ותודה על הושטת היד זה המון בישבילי

תודה על תגובתך האחרונה אלי. שבוע טוב לך שירה

מה יכול להועיל? ניסיתי לצאת לכמה דייטים אבל משהו בי בורח. אני לא יכולה באמת ליצור קשר. ותמיד יש תירוץ למה זה לא מתאים.. אבל משהו בתוכי בורח כי אין לי מושג מה אני אמורה לעשות או להרגיש. קשה לי להתנהל ככה בחיים שהרצון הפנימי של עצמי לא ברור וגם התשוקה שכן קיימת בפנטזיה בדכ נכבית במגע עם המציאות.... שוב לחזור לטיפול אצל המטפלת האחרונה? היא הייתה פסיכותרפיסטית גופנית..לקחה ממני 200 לפגישה שזה נסבל...לחזור אליה? סתם כי היא כבר מוכרת ומכירה אותי לתת לה להכיל אותי? חיבבתי אותה. הבעיה שזה לא באמת פותר לי כלום מבחינה פנימית. אני רוצה כבר שתהיה בי בהירות. בהירות אמיתית. לא אמביולנטיות והססנות וכבדות בתנועה שלי בעולם. שיהיה משהו/מישהו שאפגוש ותהיה לי בהירות בלתי נתנת לערעור ולספק ש.. זה זה. שאני בבית. שהגעתי לנחלה שלי. שאני מרגישה אותי את עצמי ורצוני באופן ברור ומגשימה. רוב הבנים שיוצא לי לשוחח איתם מראים עניין ראשוני יותר גדול משלי. אבל חיצונית בדכ אני לא נמשכת אז אני חותכת.. אני בכלל תוהה האם אני בשלה לקשר . מה אתה חושב? נגיד הייתי פוגשת מישהו שחיצונית כן היה נראה לי ולא נפסל.. היית מצליחה להתקרב ולאפשר שיתקרב? ממש קשה לי עם זה. כל צעד פצפון בכיוון מעייף ושוחק כי מעורר בי גירוי של עומס ריגושי.. לפעמים אני תוהה אולי הייתי תינוק שטלטלו אותו ועשו לו סלט במח.. משהו בקרבה.. שמה לב שאני תמיד מחפשת מהאפשרות שיפלשו את הגבולות. שידחפו לי הרצון של האחר. שינסו ללחוץ עליי. האמת שזה גם קורה אבל לרוב אני כן מצליחה לשמור על הגבולות שלי ולעמוד על המשמר. הבעיה שבא לי כבר לפגוש מישהו שיוריד ממני את כל ההגנות האלה ויאפשר לי להרפות. להשען ולהיות. לאהוב.... יש לי מסוגלות לזה ופשוט לא מצאתי עדיין את האדם הנכון או שאין לי מסוגלות כזאת בכלל ואני סתם מבזבזת לעצמי את הזמן לשווא? מה אתה חושב? ומה הקטע שאני ככ בררנית מבחינה חיצונית...קשה לי לחשוב על מגע עם אנשים לא יפים בעיני. הבעיה שזה ממש הרוב. רוב הבנות יוצאות עם בני זוג שאני הייתי מחשיבה לא מספיק יפים בעיני... לא מבינה למה הבררנות החיצונית שלי ככ גבוהה. זה כאילו אני חשה רתיעה וסלידה ממש בקלות. בגלל אף/עיניים/קרחת/שיניים.... לא יכולה להתעלם מזה.מצד שני כשיש מישהו באמת יפה אז אני מוצאת תירוץ אחר - האופי, או שהוא בכלל לא מעוניין בי מהצד שלו.... מאד קשה לי לנסות להכיר ככה. קשה צאנס לסובייקטיביות של אנשים שהחיצוניות הופכת למעין מחסום עבורי. ודווקא פגשתי כמה בנים שהיו אחלה אנשים בסהכ.. אבל קשה לי. לתת צאנס. להתקרב. לאפשר שיכירו אותי... זה הרבה מפגש מתמיד עם הלא נודע נכון?? היכולת להגיב תוך כדי תנועה.. הרבה מזה. אבל החושים שלי צריכים להרגיש חשק ולא רתיעה. בלי הבסיס הזה לא יעזור כמה הבחור 'מקסים'. יש לך טיפ בשבילי איך אני יצליח לתת צאנס יותר אמיתי לקשר פוטנציאלי ולברוח פחות מהר?

מהם חיי אם לא משהו שהתברר כמוגבל וחסר עד מאד מאז ומתמיד. הבדידות. ההקשרות הפגועה.. נמאס לי שאתה מייחס לי דברים לא נכונים :/ אני יודעת לקבל מגבלות וגבולות מתי שזה מוצדק ומתאים. לי קשה לפעמים להציב אותם אבל השתפרתי בזה ובכל מקרה אני ממש לא חיה באיזה פנטזיה על 'מושלם'. אל דאגה הקולגה שלך אנסה לי מספיק תסכולים על הנפש כדי להיפך- לייאש אותי בכלל. נמאס לי שאתה מייחס לי הפנטזיה הינקותית הזאת בזמן שהחיים שלי זה ממש לא 'מושלם'. זה חצוף אפילו. כולי כאב רגשי כבר שנים בוכה בלילות. על מה אתה מדבר??? איזה 'מושלם'? ממתי הרצון הכמיהה והתקווה לאהבה ונחת זה פנטזיה למושלמות... מה רק לסבול צריך כל הזמן? אתה רוצה להגיד שאנשים במערכות יחסים רק חווים מגבלות וחוסרים השכם וערב וזאת המציאות? זה ככ איירוני שעם כל הכאב הפנימי שאני סוחבת בתוכי אתה מייחס לי מן נאיביות כזאת של לא מוכנה לוותר על המושלם. איזה מושלם? איפה? רק כי אני מקווה למצוא מזור לנפשי והרגשה טובה שתפעם בי.

יש משהו במה שאתה אומר. פשוט החיים שלי ככ לא פנטזיה ומושלמות שמוזר לי שמייחסים לי חתירה כזאת. אני יותר מרגישה כמו אדם מרוסק שכמה לחבל הצלה . שתהיה אהבה. וחוצמזה זה גם מציאותי לא להמשך למי שלא מושך חיצונית. זה נראה לי לגיטימי לרצות שתהיה התאמה בזה .. נראה בהמשך מה יהיה. במילא הקטע הרגשי הרבה יותר קשה אחכ. אני אנסה לא לברוח מהר פעם הבאה :/

הי אודי, למה געגוע זה דבר טוב?

הי אודי וחברים/ות, חלמתי (גם) חלום על הפורום. וחשבתי לשתף. לפני שחלמתי באותו לילה עלו בי מחשבות, בזמן ערות, שלפני פרידה כל אחד / אחת מאתנו תשלח לך לתא כלשהו ובאופן חד פעמי את שמה ותמונה שלה. זה קרה ביום בו החלפתי תמונת פרופיל בפייסבוק. בתמונה מופיעים כל חלקיי, אלו שניתן לראות מהחזית, ובתנוחה בה אני נראית. גם על כך, משערת, יש מה לומר. בחלום שלחתי הודעה לפורום, דווקא ממכשיר טלפון שאינו שלי. ההודעה משום מה נשלחה בפורמט של מעבד תמלילים וכך גם הגיעה לפורום, והיו רשומים בה קורות החיים שלי (CV) בצרוף אותה תמונה ועוד תמונה לא שייכת, כללית לגמרי, שהצטרפה לשם מהטלפון האחר. כל זה קרה בזמן שהפורום היה במנוחה, ולא היה לי אל מי לפנות ולבקש – אנא, זהירות, לא לפרסם. ומדוע היה חשוב לי לבקש מייד כל כך? משום שגיליתי שניתן לראות את הכל הכל, עוד לפני הפרסום, מופיע על גב הטלפון, על הכיסוי, (שם במציאות אין צג בכלל). מניחה שבאיזה מקום החלום מתאר, בין השאר, את המשאלה / חרדות מחשיפה. ואולי גם מדבר כ'מכסה טפח – מגלה טפחיים'. יש על מה לחשוב יותר לעומק, יום נעים, סוריקטה

הי סוריקיטה, אותי מעניין שכתבת שנשלחו גם קורות החיים שלך... לפעמים אני תופסת אותך כאן כ-סוג של מטפלת..הממ, יותר כמו אודי מאשר כמו הבנות... :-) יש לך גם תשובות מאוד מעניינות ומחכימות

קראתי אותך כבר אז אך אין לי מילים ברורות. המחשבה הראשונית שעלתה לי, זה איזה יופי שאת משתפת וגם שאת חלק מאיתנו. אולי בהתחלה תפסתי אותך קצת נמצאת כאן מהצד ועכשיו מרגישה אותך כאן, ממש חיה.

שימח אותי שכתבת טוב שאת כאן ואפילו האמנתי לך... בשבילי זה הרבה. תודה שכתבת

את תורמת הרבה, יש לך קבלה, גם את מה ששלך על כל המכלול, וגם את השני יש לך טאצ' מיוחד שמאד ניכר, אוהבת לקרא אותך

כל כך חשוב לי מה שכתבת... אני זקוקה לתוקף בימים אלה. תודה, מקרב לב. שלך שירה

התלבטתי אם לכתוב או לא, אבל חשתי שזו אג'נדה שלי, שאני כן רוצה להביע. רוצה להדגיש, לא מתכוונת לאף אחת ספציפית, זו אג'נדה שלי מימים ימימה, בלי כל קשר לכותבים כאן, למרות שזה אקטואלי כאן, מתנצלת מראש אם מישהי נפגעת, וחוזרת ומדגישה, שאני לא מתכוונת לאף אחת ספציפית, ויתירה מכך, אני חושבת שזה אקטואלי עבור כל אחד, תלוי במינונים, שעושים את כל ההבדל. כל אחד נגוע בכך במידה זו או אחרת. זה לא פוסט קל, אז מי שבין כה וכה אין לה מצב רוח שלא תקרא. ואחרי כל ההקדמה הקצרה הזו. אני רוצה לדבר על שנאה ועל קנאה. יש שני סוגים של קנאה. ישנה קנאה, שבעקרון היא אפילו חיובית, קנאת סופרים תרבה חכמה. הקנאה הזו היא זו שמזיזה את כל ההתפתחויות בעולם, היא זו שגורמת לאנשים להוציא מהכוח אל הפועל את הפוטנציאל שלהם, היא זו שגורמת לאדם להציב מטרה, ולשאוף להגיע אליה. הוא רואה שאפשר להשיג את הדבר, כי האחר השיג אותו, משכך גם הוא יכול להשיג ושואף להשיג את המטרה. אדם רואה שהאחר הצליח לרזות, הוא אומר גם אני רוצה, ועושה דיאטה נכנס למשטר חיים בריא ומרזה. אדם רואה שאצל השני תמיד נקי ומסודר, הוא גם רוצה לחיות בסביבה נעימה, ולכן גם הוא מזיז את עצמו ומקרצף את הבית והוא נקי. אדם בהיי טק, רואה לאן הגיעו אחרים, והוא משקיע את כל כולו בהמצאות, מדינה מקנאה במדינה במירוץ של התחמשות, של התפתחות, וההשוואה הזו, הקנאה הזו מדרבנת את כל המדינות להשקיע ולהגיע להשגים. הקנאה הזו בבסיסה אומרת, גם אני רוצה שיהיה לי. הקנאה השניה, היא קנאה אחרת, היא קנאה של חוסר פרגון, היא קנאה של למה לשני יש. הקנאה הזו היא שעומדת בבסיס כל המלחמות, הן בין האומות, הן בתוך המשפחה, והן בכל חברה. יש בדיחה שאומרת שביום כיפור בתפילות כל נדרי, כולם בוכים, כתוב שם מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו וכו' והבדיחה אומרת, שיש כאלו שבוכים 'מי ימות', מתפללים שהם יהיו בריאים וחיים, אבל יש אחרים שבוכים 'מי יחיה' כואב להם שהשני חי. יש קנאה שפשוט לא מפרגנת לשני שיש לו. אדם קנה רכב משפחתי חדש, הוא מאושר, רואה שלשכן שלו יש רכב מנהלים, וכל השמחה יוצאת לו. אדם קנה דירה, מאושר בה, עד שרואה את הדירה של השכן שיותר יפה. אנשים לא מפרגנים שלאחרים יש את מה שלהם אין. תמיד יש מי שיפה יותר, עשיר יותר, מוצלח יותר, ילדיו מוצלחים יותר, ויש אנשים שלא סופרים את הברכות של עצמם, אלא נעצבים אל לבם על הברכות שיש לאחרים! אני לא מתכוונת על ההתכווצות שיש בלב לאשה ללא בן זוג כשהיא רואה זוג מחובק, היא פשוט רוצה גם בן זוג. אשה ערירה שמקבלת כאב עצוב כשרואה ילדים, זה לא שהיא לא מפרגנת אותם אבל היא רוצה ילד לעצמה, אני לא מדברת על מי שרוצה לעצמו, אני מדברת על חוסר הפרגון שלשני יש. ולא מדובר על אדם שלקח ממך משהו, אלא קנאה מגעילה, קנאה שלא יכולה לסבול שלאחר יש, קנאה שמביאה לשנאה של האחר, לא בגלל שהוא פגע בך, לא בגלל שהוא עשה משהו לא טוב, אלא רק בגלל שטוב לו! שונאים אותו כי טוב לו, כי לי אין. אין בעולם אדם שהוא מושלם, אין בעולם אדם שיש לו הכל, אחד עשיר יותר, שני יפה יותר, שלישי חכם יותר, רביעי יש לו משפחה תומכת יותר, לאף אחד אין מושלמות בכל המישורים. הקנאים מן הסוג השני, לא משנה מה שיש להם כן, תמיד הם יקנאו באחרים כי לאחרים יש יותר ממה שיש להם, הם לא יספרו את הברכות שיש להם, אלא יקללו את הברכות שיש לשני. וזה מה שכתוב בפרקי אבות: כל מי שיש בידו שלושה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלושה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידו של בלעם הרשע" (אבות ה יט). זה ההבדל בין אברהם אבינו, איש החסד, שהייתה לו עיין טובה, הוא פרגן לאחרים, הכניס אורחים, רצה לתת משלו לעומת בלעם הרשע, שהייתה לו עין רעה, לא פרגן לאף אחד כלום, והיה נותן להם עין הרע, והייתה לו נפש רחבה, רצה עוד ועוד ועד, זה הולך ביחד. מי שלעולם לא מסתפק במה שיש לו, תמיד רוצה את של אחרים, ושונא אותם כי יש להם יותר ממה שיש לו. והעולם הוא לא טיפש, כמים הפנים אל הפנים, מי שמקנא, ושונא, ולא מפרגן, העולם שונא אותו, לא סובל אותו, אין לו חברים, מתרחקים ממנו, לא רוצים את חברתו, ואז הוא עוד יותר ממורמר, על העולם הנוראי הזה שלא סובל אותו, ויש לו רשימה ארוכה של עוולות שכל העולם ואשתו עשו לו. אבל שורש הדברים הוא חוסר הפרגון שלו לאחרים. מי משפרגן לשני, מי ששמח שלשני יש משהו, גורם שהשני יאהב אותו ויחזיר לו אהבה, גורם לכך שהוא יהיה מקובל, ובסופו של דבר הוא יהיה אדם מאושר יותר. למען הסר ספק, אני שבה ומדגישה, אדם שמרגיש חלישות הדעת כי ראה סיטואציה שמזכירה לו את הכאב שלו, לא אליו הכוונה. זה מובן שאדם יש לו כאב של עצמו, וכאשר הוא רואה דברים שמזכירים לו את החסר שלו, זה כואב לו, אבל השאלה היא, מה הוא רוצה שיהיה לו או שלא יהיה לאחרים? זו הפואנטה, שהרי איזו טובה תצמח לו מזה שגם לאחרים אין? יש אמרה ביידיש שאומרת שהרבה אנשים מוכנים להוציא לעצמם עין אחת העיקר שלשני יוציאו את שני העיניים, וזה מבוסס על סיפור שמלך רצה להטיב עם שני אנשים ואמר לאחד, בקש כל מה שאתה רוצה ואתן לך, אבל לחברך אתן כפול. יכול היה אותו אדם לבקש עולם ומלואו, אך הידיעה שלחברו יהיה כפול, לא נתנה לו מנוח, ולכן הוא בקש שהמלך יוציא לו עין, העיקר שלחבר שלו יוציאו שתי עיניים. לא אכפת לו כמה מיליונים יהיו לו, הוא לא יסבול שלשני יהיה יותר. הפואנטה היא לא למלא את החסר של עצמו, אלא ההשוואה הנצחית, מה יש לשני, ועל פי זה למדוד את האושר שלו, תמיד חייב שלו יהיה יותר, אחרת הוא לא מאושר. צריכים לדעת להבחין את המקור של הקנאה, מה אני רוצה, אני רוצה שיהיה לי, או שלא יהיה לשני. מה יתן לי אם אין לשני? יש אנשים שהחסר של השני זה האושר שלהם, לראות את המפלה של השני מביא להם יותר נחת מאשר לראות את עצמם מצליחים, הם פשוט חיים מהכשלונות של השני. אדם שמפרגן לשני, הוא אהוב, רוצים את חברתו, מפרגנים לו בחזרה. לשנוא את האחר רק מפני שיש לו, היא מידה דוחה, ועבורה לא צריכים פסיכולוגים ולא פסיכיאטרים, אם אדם הוא אמוני, שיקרא ספרי מוסר, אם הוא אינלגנט שיקרא ספרים של פילוסופים בנדון, שימצא מה שמדבר אליו, שיראה לו את המראה האמיתי של סוג קנאה שכזה.

הי סנדיי, אני חושבת שאף פעם לא שונאים את האחר "רק בגלל שיש לו", לפעמים אנשים שונאים\מקנאים את האחר כי העובדה "שיש לו" יושבת אצלם על איזשהוא חוסר מסוים או פצע (כפי שכתבת), ואז ה-"קנאה" (כפי שהגדרת אותה) היא לא באדם ספציפי שאותו שונאים (כפי שכתבת, ואני לא מסכימה עם זה) אלא בכמעט כל אדם שיהיה שם... אני לא מוצאת היגיון ובאופן אישי לא מכירה אנשים ששונאים ומקנאים סתם כך, מרוע...לרגשות יש סיבה והיא בד"כ גם מוצדקת, (אפילו אם מקורה בפירוש שגוי.) אבל מאוד מאמינה שאיזשהו עשיר - השמח בחלקו..

אם את לא מכירה אנשים שלא מפרגנים, ומרגיז אותם שלשני יש יותר מאשר להם, ולאו דווקא שהם מסכנים, אלא לאחר יש מכונית יותר יפה, בית יותר יפה וכו', אם לא פגשת בזה אשריך וכנראה לך יש עין מאד מאד טובה

אקח את זה למקום שלי ואתייחס משם- בטיפול גיליתי שאני חשתי די קנאית וביתר שאת מול המטפלת הספציפית שכל היבט בה ניכר כ'מעל הממוצע'. אבל מוכרחה לומר שלחלוטין זאת הייתה קנאה מהסוג שרוצה גם לעצמו וממש ממש לא בקטע של להרוס לאחר. אולי דעאש בקטע כזה.... אבל מה אם זה שיש לו הרבה לוקח מזה שיש לו קצת- ממנו ועל חשבונו ובתמורה הוא בעצם מפגין יחס שמתנשא עליו? הפערים בלתי נסבלים וזה שיש לו פחות מבקש קצת לאזן אבל נענה בשלילה. אומרים לו מצד אחד 'תסתפק במה שאני נותן. לא תקבל יותר' מצד שני זה שיש לו הרבה יותר גם ככה כן מרשה לעצמו לדרוש עוד יותר . למשל בצורת אמירה של 'עלה לי התעריף'. יש פה משהו ככ לא מאוזן שזה משחית את הנפש של מי שבסהכ ביקש לעצמו מעט צמצום פערים. התקרבות לשיוויון יחסי שבמילא לא יהיה באמת שווה לעולם גם ככה. אז אם אדם נעשה מר מזה אני בהחלט יכולה להבין את ההקשר שגרם לנפשו הזכה והטובה ושואפת הטוב 'להחמיץ' כך. או להפוך מרה. רוב האנשים לא נולדים רעים. הרבה מהם נדחפים מרוב חוסר אמפתיה וחוויה של צדק אנושי לחוש דברים שליליים שמעולם לא רצו בכך. יש הבדל בין ההרסנות החולנית של דעש שמחפשת לזרוע הרס ורוע במתכוון כי שונאים את השפע והחופש שבמערב לבין אדם פרטי שמייחל להתחשבות ועזרה ונתקל באטימות שחווה אותה לא אנושית מרוב שאינה גמישה להתחשב במי שיש לו פחות. בין אם משאבים או חוסן. גם לאנשים כאלה יש צורך לזכות בהכרה והערכה ולא שיסמנו אותם כבלתי עומדים בקריטריונים של עושר/השכלה/עשייה ולכן מצדיקים את ניצול נחיתום החברתי מעמדי. תסתכלי על כל מבנה התעסוקה. כיצד מעמד הפועלים שמרוויח מינימום מעשיר את מי שמעליו. צריך לעזור לאנשים להוציא מעצמם את המיטב ולתגמל אותם על כך. לא להתנשא ולהצדיק פערים בגלל הבדלים שלא מבחירה.

הי סנדיי יקרה, גם את משקיענית. אוסיף גם שקנאה ('הטובה') או צרות עין ('הרעה') יכולות להתקיים, להבנתי, גם בין חלקים שונים באותו אדם. לעכב או לתמרץ. אמצע שבוע נעים, סוריקטה

דפוסי חשיבה והתנהלות של מצליחנים. ההרצאה נקראת 'פריצת גבולות' לא יכולתי שלא להרהר כמה זה שונה בשם מהעקרון בטיפולים פסיכולוגים של 'אכיפת גבולות'.

מה עם כל אלה שמעידים שעזר להם? כולם שרלטנים?? לפחות הם מציעים איזו תקווה... ברור שאני מתייחס לזה בביקורתיות אבל באותה מידה טיפול פסיכולןגי נחווה לי קיצוני לכיוון השני. מראש שדוחפים 'מציאות ומגבלותיה' חונקים את נפשו של האדם ושוברים אותה. יש דברים שאולי כן אפשר לשנות. בכלים התנסותיים וקוגניטיביים. לאמן את המח. אני לא רואה שבטיפול דינמי מאפשרים תרגולת כזאת. בכל מקרה עם מהטיפול הפסיכולוגי יצאתי בהרגשה מרוסקת זה דווקא מאזן אותי לשמוע קשקושים מהסוג של אימוץ חשיבה חיובית .. לא שיוצא לי ככ להצליח ליישם את זה... בעע

...

אודי רוצה לשתף אותך בדפוס שלי שעולה גם כאן . ההרגשה הזו שכועסים עלי שאני לא בסדר . מסתובבת כאן בתחושה שאתה כועס עלי למרות שבחלק הבריא ברור לי שזה לא ככה והכל בסדר .אבל התחושות הפנימיות שאתה כועס ועצם הכתיבה הזו זה חלק מהדפוס שהפעם אני נותנת לו מקום במודע . זה מה שקורה לי מול אנשים ואז אם יגידו לי שלא כועסים אני לא מאמינה ובעצם גורמת לזה לקרות עד שבסוף התחושה שלי שהנה צדקתי וכועסים עלי. נבואה שמגשימה את עצמה . זה מה שקורה לי לרוב בטיפול מודעת לטריקיות בעצם הכתיבה הזו אבל מנסה להבין האם ניתן לשנות את התחושה הזו בלי המאבק בן החלקים .פשוט להגיע למצב בריא שלא מפחד מכעס ..לא סובלת שכועסים לא רק עלי בכלל מוכנה לעשות הכל העיקר שלא יהיה כעס .

אני יודעת שזה בסדר ואלה החרדות שלי העניין הוא הדפוס לא הכאן ...הדפוס אם אפשר לשנות או שהתבנית המוכרת תמיד תהייה ותמיד אצטרך להאבק ב"רק " חרדות

הי אביב יקרה, ראשית מזמין מאד, בעיניי, לצרף את השיר המדהים, הכעס, של רוקפור: https://www.youtube.com/watch?v=Tw6ExvpuKT0 ולהמשך - מה שאת מתארת מוכר לי מהעבר. תהיתי אם אתן מדברות על כך בטיפול ומנסות למצוא פרשנות. אציע את שלי - אני באמת חושבת שבעת חרדות, שאולי באות בשילוב עם משאלת ההתמזגות הטוטאלית - התחושה שתיארת מתעצמת. ואני רואה זאת, כחרדה המתעוררת מפני קיומו של זולת השונה מאתנו, נפרד מאתנו ואינו מותאם במאה אחוז. שקיים גבול: היכן שהאחד מתחיל, היכן שהוא נגמר. משהו שאני נוטה להזכיר כאן רבות. כשאת שואלת מישהו/י, ובפרט מישהו קרוב "האם אתה כועס עליי?" לדעתי גם אם הוא כועס או לאו, השאלה הזו מעמידה אותו במבוכה והרבה פעמים אינו יודע איך לאכול אותה. מאיפה זה בא? השאלה כשלעצמה, במיוחד אם היא חוזרת על עצמה, היא זו המרגיזה והמעצבנת. אני ממליצה לנסות ככל האפשר להימנע מלשאול את הסביבה בחוץ את השאלה הזו. היא מסבכת, בעיניי. לשאול את עצמך – כן. לנסות להסביר לעצמך – כן. ועוד שאלה שחשבתי שאולי כדאי לך לשאול את עצמך – האם המעשים הטובים שאת עושה – יש בהם, באיזה מקום, גם כדי לנסות להפיג את כעס הסביבה עליך. לתת משקל לטוב, כך שיוותרו לך על הרע? וגם... האם חווית הפעם בתשובתו של אודי כעס כלפייך? אולי כי התאכזבת ממנה, ציפית למשהו אחר? מחשבות של בוקר, שלך, סוריקטה

כל הכבוד אתם תמיד משקיע בתשובות שלך והן לעולם לא שבלוניות ניכרת המחשבה שאת שמה בהם

ממש אוהבת את מחשבות הבוקר שלך,... אצלי בבוקר אני חושבת:" מה התעוררתי לעוד יום?!"

יקרה אני יודעת שהשאלה היא זאת שגורמת לנבואה שמגשימה את עצמה זה ברור ומובן לי הדפוס. ולא לא חוויתי בתשובות של אודי כעס התחושה היא שלי מתוך חציית הגבול והתגובה המאוד לא הוגנת שלי . לכן שאלתי את אודי על הדפוס הזה אבל ברור לי שכדי לשנות את התבנית האוטומטית אני צריכה כל פעם לשאול את כל השאלות האלה ששאלת ועוד ... ולשאלה האם אני עושה טוב כדי לחפות אז לא וכן.. כאן ממש לא ואני לא מרגישה שמנסה לרצות אף אחד אני באמת אוהבת את הבנות ואת המקום וכותבת באמת מכל הלב . בחיים בחוץ לפעמים אני אמצא את עצמי מרצה את השני רק כדי למנוע מריבות וסיכסוכים.

אודי, אני כאן אבל מתאפקת שלא להיות תובענית חסרת גבולות. אז אני לא כל כך יודעת מה לומר... שירה

הי שירה יקרה, אני חושבת שלכשתוכלי להרגיש שאת נותנת לסובביך להיות מי שהם, כך תוכלי לחוש גם ביותר רכות ולהאמין באהבה. הדורשנות הקיצונית, לעתים, נעשית ממקום של שיפוט מציאות מעוות, ואולי דווקא כאן חשובים הגבולות, ולפעמים צורבים מכאב. למשאלה מותר להיות בפנים. אולי צריך ללמוד לוותר עליה כקיום מציאותי, ולהתאבל. מאידך, באיזה מקום, יש איזו הגנה, לכאורה, בלחיות ולנסות להגשים משאלות שכאלה. אך כאן, נדמה לי, שנדונו לתסכול אינסופי. את המציאות נפגוש תמיד בסופו של דבר. וכשלא מוכנים, היא באה בבום. יום נעים, סוריקטה

אחי רווק בן 45 מתגורר עם הורי. לאחרונה גיליתי שהוא אגרן כפייתי כשפתחתי את הדלת בחדרו( שעד עכשיו היה איסור עלי או אחיותיי להכנס לשם) יום אחד הגעתי שלא היה בבית והחדר לא היה נעול נכנסתי וחשכו עיני החדר מלא עד אפס מקום בחפצים בערימות ושקיות ניילון והכל מטונף טישו משומש על הריצפה ויש שביל ממש צר להכנס לחדר. התעמתתי איתו בשיחה טלפונית על המצב והוא צרח כמו משוגע ממש בהיסטריה שלא אתערב ושלא הייתה לי זכות להכנס לחדר, עד כדי כך איבד שליטה שניתקתי את השיחה כולי רועדת מפחד שיעשה משהו להורים שלי. מאז עבר חודש והמצב מחמיר אין לו מקום בחדר הוא מילא את המקלט של הבניין בחפצים ועכשיו גם ממלא להוריי את החדר שינה. הם אנשים מבוגרים וחולים ולא מבינים שיש לו בעייה חושבים רק שהוא מדוכא בגלל שלא התחתן והקים משפחה. ממש חבל לי ואני רוצה לעזור לו ולקחת אותו לטיפול איך אפשר לעשות את זה? הוא לא יוצר קשר איתי ועם אחיותיי וכשאנחנו מגיעות להורים מסתגר וננעל בחדר.

האם תוכל להמליץ על חומר קריאה שיוכל לעזור לי להשתחרר מטראומות מיניות? אולי אם אבין את התהליך הפסיכולוגי אוכל להשתחרר במעט?

הי לאה, לפעמים חייבים זולת, מעבר לפידבקים עצמיים. גם כשאת קוראת, את מפרשת דברים מתוך עולמך הפנימי, ואולי כאן ישנה בועה שצריך קצת לפרוץ אותה. כנראה, שרק מבחוץ. בוקר, סוריקטה

תודה על המילים היפות. אין לי ספק שלא אוכל להירפא אלא על ידי מישהו חיצוני לי שיוביל אותי בבטחה אל תוך המקומות המפחידים האלה, שילמד אותי לחיות איתם בשלום. אבל.... כרגע אני לא מסוגלת ליצור מערכת קשר חדשה. )-;

התייעצות קצת בעייתית כי למורכבות קשה לעבור פה.. אבל בעקבות התקפי חרדה (ואולי דיכאון) התחלתי-המשכתי טיפול ותרופות לפני כחודשיים. בעצת המטפלת שלי התחלתי לכתוב מחשבות ותחושות במה שהפך כבר לשתי מחברות עבות. העניין הוא... שהפער אצלי בין דיבור לכתיבה הוא עצום. במילים, בעפ, אני לא מחוברת. קשה לי להסביר הרבה פעמים ומנגד בכתיבה אין לי פילטרים של הגנה בכלל. הדברים כאילו נכתבים מעצמם ומשקפים מחשבות ותחושות מאוד ראשוניות. הרעיון המקורי היה שאכתוב בתקופה קצרה שבה לא יכולתי להגיע לטיפול, וכשאחזור אביא את זה לשם. המשכתי לכתוב כי זה עזר לי לעבד מחשבות ולחבר נקודות שלא היו מתחברות לי אחרת. אני כבר הרבה יותר טוב היום. נראה לי.. זה חדש עוד. אבל לא מצליחה להביא את המחברת לחדר. זה שקוף מידי, לפעמים מביך- בגלל התחושות הלא מעובדות שיש שם גם- לגבי המטפלת לפעמים למרות שהיא מדהימה, בגלל דברים שעלו לי וכאילו נכתבו מעצמם והבהילו אותי קצת אחרי שהרמתי את העט, גם בגלל שמי שנמצא בדפים מרגיש לי לא אני. מישהי אחרת.. קשה לי עם החשיפה העצומה הזאת גם בגלל עצם החשיפה שאין ממנה דרך חזרה וגם בגלל התכנים שהזכרתי. ומצד שני- כמובן- המקום הזה שכל כך רוצה שפעם אחת יראו אותו... יודעת מה "התשובה הנכונה" אבל לא יודעת אם אני מסוגלת לעמוד בה ואם היא באמת נכונה לי... ולכן כנראה פחות מחפשת את התשובה הנכונה ויותר תשובה שאוכל לחיות איתה. נאבקת עם עצמי כבר קרוב לחודש בשאלה הזאת מה הייתן/ם עושים?...

הי, אנחנו מכירות מפעם? לדעתי, ואולי כבר עשית זאת - לספר למטפלת שיש מחברות עבות כאלה ולתאר בדיוק את הקושי שרשמת כאן. אפילו להדפיס את הודעתך זאת ולהביא לטיפול. יש מצב, ודי סביר שאם תעשי כן, היא תבקש ממך לקרוא בעצמך מהדף. לא אומר שזה פשוט, אבל חשוב מאד. אם את באנליזה (?) יש לך סוג של גיבוי של פגישות קרובות יחסית, ואז עשויה להיות תחושה שיש יותר לאן ליפול עם החרדות שתתעוררנה. שלב שני – הייתי נושאת עמי את המחברות בתיק ומביאה לפגישה, כשהן בתיק, ובשלב כלשהו מנסה לספר שהן שם. אולי זה יכול גם לתת קצת דחיפה. מדוע את פוחדת מהתכנים? מרגשות אהבה? מרגשות אהבה לצד זעם, ואולי דחייה וגועל? מזכירה, ומניחה שאת יודעת היטב, שפעמים רבות מדובר על השלכות על המטפל ולאו דווקא תיאור של מי שהוא על באמת, אלא יותר חלקים בך. ובסדר, לכל אחד מאיתנו יש חלקים כאלה. מי שיאמר שלאו – או שהוא משקר, או שהוא מכחיש. היה ותוכלי לקרוא חומר מהמחברות, וזה הרבה, ומאמינה שהתכנים יחשפו ובאופן הדרגתי – הייתי רואה בכך סוג של צמיחה. ייתכן מאד שהחרדות תתעצמנה ותרגישי צורך להחזקה קרובה יותר. גם על כך אפשר לדבר. חודש - המממ... בעיניי, לא הרבה זמן... מחשבות ראשוניות של בוקר, להת', סוריקטה

אודי, אמנם יש זמן עד שתשוב לכאן בראשון... אבל רואה במייל את התגובות לרוב ההודעות מכאן. ופתחתי ורואה כותרת "חיבוק", מחבר: אודי ואני חושבת לעצמי במה זכיתי לחיבוק ממך (: ואם אתה לא זוכר, זו הייתה תגובתך לשאלה שלי האם ולמה אתה לא מאפשר חיבוק בטיפול.

מתגעגעת אליך פתאום.. מאחלת לך שבת טובה, רכה ומלאת אנרגיות חיוביות.. גם לכולכם :)) שלכם-במבי.

וכל מה שבא לי זה לבכות

אודי יקר רוצה לאחל לך מנוחה טובה ולהודות לך שאתה כאן כל כך עוטף ותומך . מאפשר לנו ליפול ולקום ולצמוח תודה על המקום הזה, תודה שאתה כאן גם שעמוס לך ולא מתאים. כל כך לא מובן מאליו שיש פינה כזו שאפשר לזכור שאתה לא לבד וברגעים קשים לשבת כאן לנוח לאגור כוחות ולהמשיך זה פשוט מרגש כל פעם מחדש .שתהייה לך שבת טובה רכה ונעימה. https://www.youtube.com/watch?v=m7LF7XTQInc

אמרתי קודם שאולי חושבת שהם חסרים לי או לא ברורים. מצד שני שתינו חתמנו!! על הסכם טיפולי, או איך שלא נקרא לזה. לא שכתוב שם הרבה. אבל נניח היא אמורה לחזור אליי עד 6 שעות. וגם הדי בי טי הזה, קצת מעצבן. נניח אמרתי לה היום משהו על זה שהיא בקבוצה, אז היא הגיבה והתייחסה לזה שזו ההיררכיה השנייה (שמתייחסת לקשר הטיפולי בעצם, ליחסים בין שתינו). ונמאס לי כל הזמן לשמוע הגדרות ומושגים. מרגיש לי מאוד לא טבעי. גם בהתכתבות שלנו מלפני שבוע, היא התייחסה לזה שעכשיו אני מרגישה ככה, המוקד על הכאן ועכשיו הפריע לי. אם אני כותבת שרע לי שונאת שאומרים לי שזו ההרגשה עכשיו, כאילו לוקחים ממני את זה שזה ככה כל הזמן, למרות שהיא צודקת.

ביקשתי ממנה לפני כמה פגישות, זה היה בסוף אז אולי היא לא הבינה למה כי לא הסברתי את עצמי וגם לא המשכנו לדבר על זה. רציתי שהיא תפתח את הדלת בסוף הפגישה ושלא אני אלך ואסובב את המפתח.. סתם כי מרגיש לי כאילו מעיפים אותי משם... והיום היא אמרה לי שאנחנו צריכות לסיים, ואמרה שוב אחרי רגע כי לא התייחסתי. וקמתי והיא לא קמה גם איתי, אז הלכתי ופתחתי לה. וגם מעצבן אותי שבהודעות שלה היא לא שמה פסיק במקום הנכון. לא עושה רווח אחריו. ומשום מה זה מדגיש את שתי המילים האלו, בגלל הטעות כביכול. לא יודעת מעצבן אותי כי זה כאילו שגיאות כתיב, וסליחה אם יש בנות שגם יש להן, אבל כיאלו מצפה ממנה להיות מושלמת. יודעת שלא. ולפי השם שלה, למרות שאין מבטא יש מצב שהיא לא נולדה בארץ. ומפריע לה כמה פעמים שהיא לא רואה אותי מדברת ומה אני יכולה לעשות? לא עושה זאת בכוונה. גם אמרתי לה שבקבוצה לא מרגיש לי נוח להגיד לה דברים שלא קשורים. נניח לפנות אליה בהפסקה ולספר לה שדבירתי עם הפסיכיאטרית... היא אמרה משהו שלא צריך חוקים, או שאני מפרשת ככה. ואני יודעת שהורגלתי לטיפול מוגדר מאוד ביחס לגבולות שלו וכל פעם שלא הפריע לי. בטיפול הקודם- אמרה לי חמש דקות לפני שסיימנו שאדע ואם ארצה משהו. לא חרגה בזמן אף פעם. ועוד כל מיני. אגב עכשיו הטיפול הוא של שעה ובמחשבה זה מאוד נעים לי, כי כמה שיותר יותר טוב לי.

היה לי כיף בעבודה היום. המעסיקה פירגנה לי על משהו וזה הרגיש נחמד

אלא לא הודעות 'שיטנה'. פגעו בי. במקום להסביר דברים ברגישות מכבדת.

אני שונאת להשתתק. זה מתסכל. כלואה

בזמן עבר, במקום רחוק, עמד בית ילדותה היציב, כך לפחות האמינה... בזמן עבר, במקום רחוק, הייתה חולמנית ורגועה, כך לפחות הרגישה... בזמן עבר, במקום רחוק עטופה ומוגנת מהעולם, כך לפחות זכרה... אמונה, רגש וזיכרון יכולים לתעתע ולעיתים אף לטלטל את הספינה השוקעת ממילא... עבר והווה מתעתעים בי כנראה, ומה טומן בחובו העתיד? מתעתע גם הוא מטלטל כתמיד...