פורום פסיכולוגיה קלינית

מטופלים שהתהליך הטיפולי עשוי לכלול חוויות של שחזורי טראומות לא מודעות שהן קשורות לקושי שלהם בהווה לנהל ולהתנהל בתוך מערכות יחסים קרובות עם אנשים? למה ההבהרה הזאת לא רשומה באדום עם כוכבית על מסמך חוזי כתוב! על נייר. לצד סיכומי העלויות ומועדי פגישות? למה מותר לכם לקחת מאיתנו כסף ועוד ככ הרבה ולהותיר בטעות שנדמה לנו ש'קונים אוזן קשבת ואמפתיה ותמיכה' למה לא כתוב באדום בחוזה בעוד כוכבית 'הקשר הטיפולי נועד להווה אמצעי שמסייע למטופל בטווח הרחוק בחייו הממשיים במציאות ולא מדובר בקשר בפניי עצמו שנועד למימוש קונקרטית' למה שכמטופלת שאלתי את המטפלת מה עושים בטיפול פסיכולוגי אף פעם לא קיבלתי תשובה אמיתית ברורה!! הכי מנומק שלה זה היה לענות "מנסים להבין את עצמנו'. זאת לא תשובה שחושפת דבר על טבעו של התהליך!! אודי בבקשה על תמחוק. תפרסם. הביקורת הזאת צריכה להשמע ואף יותר מכך. להוביל לתביעות ממשיות בשטח לדעתי. אם החוזה באמת היה חוזה. באמת היה ברור גלוי ושקוף. אם שניים היו מתכנסים שם למטרה משותפת בצורה ששניהם פחות או יותר מבינים על מה ולמה ולא כופים עמימות יתר מזהרת כי המטפל רוצה לא להפריע להשלכות . .. למה? בשביל להגיד לי אחכ 'הכל השלכות וכדאי לך להתמקד בסיבה האמיתית שהיא ההורים?'... ככה לא מטפלים בבני אדם. יש פה במקרה עורך דין שקורא? יש מטופלים שמרגישים בול אותו דבר? יש סיכוי לתביעה נגד מי שעשו מאיתנו צחוק והרשו לעצמם לא להסביר לנו דברים כדי שנבין גם??? מה זה רק להתנשא 'עבדתי קשה' רגע לפני שהיא משחזרת לי שם את חווית החוסר אונים המודחקת התהומית שלי ואיזה 'התמוטטות נפשית שקרתה אך לא נחוותה'? אתה נורמלים?? אז מה היא ישבה שם רגע לפני וחייכה לי מול הקשיים במקום להציע תקווה? היא יכלה להשתמש בכלים מה cbt .. שום כלים לא היו לה! היא לא החזיקה אותי בחרדותיי והתמודדויותיי בשום צורה!!! היא רק... אלוהים יודע מה היא עשתה... ישבה ושתקה או ישבה ושיקפה... בעיקר תסכלה ותסכלה ... גם ההסבר על הגבולות לא ברור. אודי אתה טענת 'גבולות שומרים'. זהו, נגמר ההסבר. זהו? סליחה ואם בחוויה שלי האינוס גבולות החד צדדי הזה היה ממית ולא שומר??? מי אתה שתחליט שהם שומרים?? ואולי שחזרתי שם את העובדה שנולדתי פג זעיר בחודש שישי להריון ושאנרתי לה 'אני צריכה/רוצה עוד זמן לפגישות' היא קבעה שלא. שאני לא באמת צריכה את זה ותסכלה ללט רחם. אולי החוויה המתקנת שלי שם הייתה אמורה להיות שהיא כן תסכים??? מי אתם שתקבעו לי באופן חד צדדי מה כן ומה לא??? מי היא ששיקפה לי שם 'כמו שהמיתו בך חלקים?' במקום להחזיק את התקווה או לבחור כל התייחסות אפשרית אחרת (ויש מיליון) חוץ מאמירה אומללה ומכווצת ולא אנושית שכזאת??? איפה איש המקצוע שלא רק יאשר 'היא עשתה טעויות. קיבלת טיפול גרוע' אלא גם יסכים להעיד בכתב בתור חו"ד מוגמר.? לא קיים דבר כזה. ואני מזועזעת . מאז. מאז אני מזועזעת. כי גיליתי שאין אלוהים לעולם הזה. אין אבא שומר. אין אבא שומר שיזעק לאמא 'תגידי את מטומטמת? את לא רואה מה את עושה לילדה? תקשיבי לה!! תתגייסי כשהיא צריכה אותך''. כשהפסיכולוגית תסכלה אותי וחוויתי את החוסר אונים הנזקק בביתי בין הפגישות וככ הייתי צריכה אותי. התפללתי שתענה לי. לטלפון. להודעות. שתעזור לי להגיע. הנשמה יצאה עד שזה קרה. היא גרמה לי להתבוסס בתוך השחזור הרבה יותר מדי זמן. בכלל לא עם אצבע על הדופק. ביקשתי מאלוהים שיעזור. הוא לא היה שם. איך אני יודעת? כי היא עדיין לא הייתה שם מתגייסת למעני להחזיק להכיל לעזור לעכל... איזה יופי זה נשמע בספרים אז? במציאות זה לא היה ככה. אני זוכרת הכל!! ואחכ שחתמתי ביטוח לאומי והזדעזעתי מהשלכות חברתיות אפשרויות כי זעזע לי את תפיסת הערך והדימוי העצמי. נזקקתי לה. היא לא הייתה שם. היא אף פעם לא הייתה שם ברגעי האמת של הסערות הרגשיות הפנימיות שלי שנזקקו לחוץ מחזיק ותומך. איך היא הטילה אחריות עליי לבוא לפגישות שלה? להתאים את עצמי לתנאים שלה ואצלה? הייתי שם. כל מה שנזקקתי לו בחוויה שלי הנאיבית היה תוספת חצי שעה ממנה. לפגישות. היא תסכלה ואפילו אמרה 'את לא באמת צריכה' לא הבנתי על סמך מה היא קבעה אבל כן הבנתי שהיא בעמדת 'אצלי הכח לקבוע לא אצלך'. ואז זה שחזר לי את הנורא מכל וזעקת 'ויתרת עליי' בקעה ממני. ולא משנה כמה היא ניסתה לתרץ שהיא לא יכולה כי.. כל מיני תירוצים. בנקל הפרכתי הכל והיה ברור שהיא מנסה ליישם עליי פה משהו מלאכותית וכל הסיטואציה לא הייתה קשר אמיתי אכפתי ואותנטי מעולם. בניגוד גמור למה שהלב שיווע לו. שלה יהיה אכפת ממני. שהיא תרצה טוב בשבילי באמת. ולא תגיד לי באופן צבוע 'להסתפק' בזמן שכל החיים שלה עצמה מלאים בככ הרבה 'יש' שאצלי הוא איננו. ועוד היא זאת שעולים לה התעריפים , מעניין שלעצמם הם לא חושבים שצריך 'להסתפק'.. והיא מטיפה לי או מנסה לכפות שהנפש תסכים תכנע ותיישר קו עם משהו שלא רצתה ולא ייחלה לו מעולם. 'להסתפק' בתנאים של האחר כפי שהאחר קובע ומחליט אותם במקום לאפשר לי את החוויה שבכוחי לייצר תנאים מותאמים משלי. בעצם כל האנשים המצליחים בעולם הם כאלה שלא מקשיבים לגבולות שאחרים מנסים לכפות עליהם ולהכתיב להם. תחשבו על זה. טיפול פסיכולוגי מסרס בני אדם. פתאום הדימיון בין המילה קשר למילה 'קשירה' נעשה ככ בולט שזה מצמית אותי. וכן ברגליים שלי יכולתי בכל שלב לבחור לקום וללכת משם! אבל בנפש שלי הרגשתי קשורה אליה ושהייתי זקוקה ממנה לדברים. לתמיכה. לאישור. זה לא הגיע בצורה שלה חשתי שנזקקתי. וזה פשוט היה נוראי. האם יש קייס לתביעה? למה לא? למה לא מגיע לי אם בכלל לא הייתי מודעת לסיכונים שאני נחשפת אליהם ולעובדה שבוחשים לי שם בזכרונות . חושפים ואף מייצרים חדשים לא הייתה אמורה להיות לי הזכות להבין את זה כאשר נדרשתי לשלם לה × שח עבור כל פגישה??? אין להם אלוהים. אני רוצה שיתחיל להיות להם אלוהים. חוצפנים קלינים בכירים. ככה לא אמורים לטפל בנפשם של בני אדם!! זה לא נקרא 'חוזים ראויים' ככה. ולפניכם התוצאה. אסור לשתוק ולעבור הלאה לסדר היום כאילו כלום. במילא אי אפשר. במילא זה קשה. כי באמת לא ציפיתי מעולם לעבור כזאת טלטלה אדירה כאשר שמתי בתמימותי פעמיי לתוך הקליניקה הזאת. זה פשוט בלתי נתפס. הלפני ואחרי של חיי. העדר הרצף שניתן להכלה. הקפיצות האלה שבין 'אני רוצה להיות פסיכולוגית'-'נכות נפשית מביטוח לאומי קצבה. חארטה שיקומיסטי'. אני מתחרטת שאי פעם הקשתי לאנשים אחרים ונתתי להם להוביל אותי בצורה כזאת. כל חיי רציתי משהו שישקם לי את הערך והדימוי. גם אם זה היה דיאטות... עכשיו כבר אי אפשר. קשה לי להתרומם מורלית אחרי המפלה הזאת. הנפש מרגישה שחטפה מכה חזקה מדי. ואני באמת זקוקה לכסף אחרת הייתי מבטלת את ההכרה אבל זה בכלל לא העניין. הענין הוא לקלוט את כל הפערים המטורפים האלה מלכתתחילה ולהבין כיצד הם משתרעים עוד הרבה מלפני הטיפול פשוט לא יכולתי להבחין אז... איך תמיד לא הייתי בטיונינג עם בעולם והחיים בעולם ושלביו המצופים. תמיד במשברים או מפלט באכילה או בדימיון.. מחפשת זהות 'כן אנורקסית/בולימית מוצלחת או לא..' חושבת שהפרעה כמו אנורקסיה זה מגניב.. אחכ עוברת ליוגה כי רציתי לפייס את החיבור לגוף. והיה בא לי ללמוד פסיכולוגיה. והולכת למטפלת קוהוטיהנית שאמורה להבין בהפרעות אכילה . בעצמה רזה וחטובה מאד ואומרת לי בטון תקיף שכזה 'עבדתי קשה..'. לא מבינה מה הקטע. מאז ומעולם הייתי בצד המוחלש. הרבה לפני שידעתי את זה. אבל מה זה עוזר לי עכשיו??? בגילי לאנשים יש קריירות זוגיות ואפילו לרובם כבר ילדים... מה זה עוזר לי להבין דברים עכשיו? אני רוצה קשר. לאהוב. אבל לא יודעת כיצד. אז מה זה עוזר לי?

זה אף פעם לא מספיק...אף פעם...זה יסוד הגעגוע.יש עיקרום החזקה בטיפול בעיצורים כמונו שיהיה נסבל ואז אחרי כמה שנים טובות הגעגוע מתחמם,עוטף ממלא וכיף איתו מתחת לשמיכת פוך...זה קשר אמיתי,אי אפשר לקנות אהבה בכסף,גם אמון,בטחון וכו'.בכבף את קונה מקצועיות.ושאר זה מה שמצליחים לבנות...אבל נכון כמו לכל קשר יש לקשר טיפולי מגבלות משלו ולפעמים זה קשה... חלום

מי קבע ש'אף פעם לא מספיק'? האם היא ניסתה לתת לי את החצי שעה כדי לבדוק אם מספיק או לא??? על פי מה קןבעים מראש דבר כזה???? אני לא בדקתי אם מספיק לי או לא!! לא ניתנה לי ההזדמנות. זאת העבודה שלהם מלכתחילה לייצר חוויה של התמודדות עם חסר !!! זה לא 'לא מספיק' כי זה אף פעם לא מספיק למטופל. זה 'לא מספיק' כי המטפל דואג עם פרקטיקת התסכולים המובנית מראש שלו לייצר חוויה של חסר למטופל! ואחכ אמורים לדבר על כל מה שמתעורר ולבחון רגשות ותחושות שעולים... אבל אם הצורה היא שחזור טראומטי משולב עם פגיעה נרקיסיסית קשה מוקדמת יותר הטיפול הזה בעייתי. היא יכלה גם להציע פתרון ביניים של לתת לי פגישה או שתיים עם תוספת חצי שעה אבל לא באופן קבוע. רק כדי להקל עליי את האפשרות לבוא ולדבר . היא בכלל לא האמינה למצוקה הנפשית שלי לדעתי. עצם הסירוב בדיוק בזמן שבו כמהתי ככ להאמין באכפתיות שלי ממני גרם לשחזור חווית נטישה בצורה רהטראומטיזציה. אני לא חווה געגוע למה שהיה אלא כעס זעם ורצון לנקם על הפגיעה בי ... זה מה שאמור להיות??? ממש ממש לא. אבל אי אפשר למחוק מה שהיה. כן אפשר לנסות לתבוע אם חשה שהייתה רשלנות שהזיקה לי. אבל זה רק בכאילו. לא באמת אפשר לתבוע אף אחד על שום דבר. הם פועלים כמו קבוצת כח. מצד אחד אומרים לי 'נעשו טעויות. קיבלת טיפול לא מותאם גרוע' מצד שני 'לא נכנס איתך לתהליך של תביעה'. אי אפשר לעשות כלום. להרים ידיים בתבוסה מול משהו שנכפה עליך מבחוץ ככה. בלע שאף אחד שאל אותך או הסביר לך כלום או הכין אותך. טראומה בפני עצמה. טראומה לערך ולדימוי העצמיים. טראומה לתחושת הזהות שגם ככה לא היו משהו . טראומה להכרה. פשוט טראומטיות נוראית ואף אחד מוצא לנכון שלגימיטי לתבוע על תוצאה של חוויה מטלטלת שכזו. ולגבי הטענה 'זה אף פעם לא יספיק' זה שקר וכזב!!! קודם שיתנו את המעט תוספות שביקשתי! אחכ נבחן באמת אם מספיק או לא!!! אונסים פרקטיקת תסכולים וחסר מלכתחילה ביודעין חד צדדי ותוך כדי טוענים בשביל המטופל מראש: 'הצרכים שלך אינסופיים. זה אף פעם לא יספיק'. וואלה יופי. ממש נביאים. איך הם יודעים מה מ וכמה ולמה יספיק או לא יספיק??? זה בכלל לא מעניין אותם. זאת טענת כסתח!!! להסב חוויה של חסר הייתה מטרתם האפריורית. גם אם היה מספיק היו נמנעים מזה כי אין לי שום כוונה שלמטופל יהיה מספק ונוח שם. שינוח לו על עלי הדפנה של הפטפטת הטיפולית. זה ממש לא הכוונה. להיפך!! אבל על רהטראומה הם אמורים להזהיר מראש!! שמטופל יבין לפחות שכלית למה הוא עשוי לחשוף את עצמו ומה הפואטנה בכלל. נא לפרסם.

היה לי מאוד עצוב לקרוא את הודעתך. אבל את בחורה חכמה וחזקה ואת תתעלי את הכאב לכוח.ובסוף את תנצחי את החיים. שולחת לך הרבה חיבוקים((((((((())))))))) ואהבה והעצמה. שחהיה לך יום מקסים ושבוע פורה. אמן!!!!

תודה הופ יקרה, שמחה מאד לקרוא את הודעותייך האחרונות, הנוגעות לטיפוח עצמי, בילוי והנאה. יפה לך :-) שלך, סוריקטה

לפני כחצי שנה בעלי התחיל להתלונן על כאבי ראש ובעיות עיכול כאבי בטל עשה בדיקות הכ יצא תקין...כמו כן היה מספר שיש לחצים בעבודה פיטורים ושאין לו זמן לנשום...ומאז המצב בבית התחיל ךהשתנות הוא היה יוצא להליכות נוסע לחוף הים וחוזר אחרי חמש או שש שעות ככה מספר פעמים בשבוע...אחכ מצא לו תחביב חדש ללכת לדוג..בהתחלה זה היה רק בסופי שבוע היה הולך לדוג לילות שלמים ועכשיו גם באמצע שבוע...הוא נראה מרוחק ממני ומהילדים...כל טענה שלי כלפיו מה קורה לו הוא מאשים אותי בחזרה..טוען שהוא רוצה חופש ושקט ומאדים גם הרבה את עצמו...הוא גם לא אוכל הרבה ולאחר שקראתי תסמינים לדכאון בגברים אני מתחילה להבין שזה דכאון הנטייה להשכיח את הכאב בעזרת התמכרות לתחביב חדש..אני שיתפתי גם את המשפחות והוא מצידו מתרחק מכולם...ההתמכרות מחריפה הוא ממש מתעסק בזה מהרגע שחוזר מהעבודה וכל סופי שבוע הוא בקושי בבית..מיותר לציין שהשינה שלו נפגמה לגמרי כי לילות שלמים הוא יושב מול הים ודג...מה עושים..איך מטפלים??..איך גורמים לו להבין שהוא בדכאון או משבר...כבר כמעט הגענו לרבנות כי רק לאחרונה הבנתי שזה דכאון ולחצתי עליו מאוד שאני לא מעוניינת להמשיך לחיות כשהוא כך..כרגע אנחנו בקושי מתקשרים..

מה אתה חושב על להכיר אנשים מהמין השני רק לצורכי הגשמת ריגושים? לא בתור בן זוג להפגיש את ההורים וכזה... לגיטימי? שאני חושבת על 'קשר נורמטיבי רציני' ממש לא בא לי :/ בא לי משהו שפשוט יכניס קצת עניין לחיים המשעממים האלה... לגיטימי לא? אני בטוחה שההורים שלי לא היו בעד דבר כזה... הם קצת מיושנים כאלה.. בייחוד שאני בת..

אבל גם מלא סכנות כי צריך להזהר מטיפוסים מפוקפקים.. וגפ סקס צריך להיות בטוח ואני בכלל כזאת חששית והססנית שאני לא עושה הנחות ורוצה שהצד בשני יבדק בכל הבדיקות לפני שזורמים לשכב וגם אז רק עם קונדום ... וכבר קרה לי שהצד השני ניסה לייתר את כל העניין ואני לא אוהבת את זה! לא אוהבת את כל החוויה הזאת שבשביל לשמור על עצמי אני צריכה כאילו לבאס את הפרטנר ולהתעקש בזמן שהוא בכלל מנסה להקל ראש .. וכבר קרה לי שויתרתי ככה על הזדמנות כי לא זרמו איתי לפי הראש שלי... לגיטימי אבל זה סיפור בשבילי למצוא אנשים שגם יבוא לי לשכב איתם מלכתחילה וגם שיזרמו איתי בקצב שלי ולפי הראש שלי בדיוק... בכל מקרה אני לא אוותר על מה שחשוב לי. הרגשת בטחון זה הכי חשוב שיש.

שעושים משהו לא כמו שהיא חושבת שצריך או נכון או שהיא רוצה אז זה = שמשגעים אותה. ככה אמא שלי. תמיד עושים לה. תמיד משגעים אותה. תמיד אחרים אשמים והיא מן קורבן של כולם. תמיד הכוונות שלה טובות. תמיד היא יודעת מה ואיך נכון וצריך ואם מישהו חושב אחרת או רוצה אחרת הוא משגע אותה.. מה הקטע שלה להשתגע ככ הרבה מכל דבר? הביטוי 'אל תשגעו אותי' הוא ביטוי שגור אצלה.

מוחק ומשגע בחזרה indid.

אני שמחה שאת חושבת על מציאת עבודה חדשה, מגיע לך. חשבת אולי גם להשתלם, היום יש כל כך הרבה אפשרויות להשתלם בכל תחום שרוצים, יש גם הרבה מימון לדברים האלו, אם יש לך עובדת סוציאלית היא אמורה לעזור לך בזה. כאב לי שהיה לי עצוב, את אדם כל כך מקסים, אין לי ספק שמי שמכיר אותך מוקיר זאת. מקווה כל כך שתמצאי עבודה שיהיה לך בה גם סיפוק וגם אתגר וגם כלכלית תשתלם לך. יש לי הרגשה שכאשר תעבדי בעבודה משתלמת ומאתגרת, גם הקולות שבראש יהיו יותר שקטים, זה הא בהא תליה, אחד תלוי בשני. היית רוצה לעשות סיעור מוחות בפורום, או שזה לא מתאים לך? היינו, אם היית מספרת על הכישורים שלך, יכולנו לחשוב יחדיו היכן היית יכולה להוציא אותם מהכוח אל הפועל, אבל כנראה זה לא רעיון טוב, יותר מדי חושפני, אגב היום יש גם הרבה מאד מקומות שמתאימים לך מקומות עבודה - לא משרד העבודה - מאבחנים מה מתאים לך, נותנים מימון להשתלם בזה ועוזרים למצא עבודה. חיבוקים חמים לך יקרה, ומקוה שתהיה לך שבת שלום

הי סנדיי יקרה, תודה על כל הרעיונות שהצעת - ארשום לפניי, אנסה לברר דרך הטיפול בהתאם ליכולתי. ובאמת, כך אני חושבת, אבחר את חדר הטיפול האינטימי. לאט לאט ועדין עדין עדין. חיבוקים חמים מלבי, ואחזור על דברי אודי - את מהווה קול חשוב כאן. שלך, סוריקטה

איזה יופי של מקצוע להיות צלמת, כל כך הרבה פעמים הבטחתי לעצמי להשתלם בזה, אני חושבת שזה מרתק מה שעדשת המצלמה יכולה להנציח, זווית שונות, דברים מדהימים. יופי לך שאת במקצוע 'שמח' שכזה, בדרך כלל מצלמים כאשר נמצאים בסיטואציה שמחה, והפן האומנטי עושה את כל ההבדל. תהני חת שתיים שלוש... להגיד cheese

תודה סנדיי. זה אמנם לא העיסוק בעיקרי שלי, אבל אין ספק שמוסיף המון שמחה וצבע לחיי. כדאי לך :-) ( זהירות- ממכר )

אבל כשאני קוראת אותך אני מוצאת קווי דמיון בין האופי שלך לשלי. אני רואה שאת נחרצת, מביע את דעתך, יש לך כושר ביטוי אבל יש הבדל גדול ביננו, בעוד שאני תמיד נלחמת כדי להתקדם בחיים, את נלחמת כדי להשאר תקועה! את פשוט מכניסה את כל המשאבים והיכולות שלך כדי לתקוע יתדות בתקיעות שלך, את לא מרשה לעצמך להרפות. אני לעומת זאת, תמיד נלחמת כדי להתקדם, כדי להטיב את חיי. יש לי משברים, ואז אני פועלת כדי לצאת מהם, לצאת ולהצליח. את לא מרשה לעצמך בשום אופן להצליח. אני רואה אותך בעוד 15 שנים, אשה בת שישים, שעדיין מקללת את המטפלת שהייתה לה בגיל 24, את לא מרשה לעצמך לזוז משם. בגלל שאני לא רופאה ולא פסיכולוגית, אני יכולה להרשות לעצמי לתת לך דיאגנוזות מבלי שיאשימו אותי ברשלנות, לכן אני אומרת, מהמקום הכי כנה והכי איכפתי שבי, מימה - את לא תצליחי לצאת מזה לבד בלי כדורים. תאמיני לי כדור סרוקסט של 20 מ"ג, יהיה הישועה שלך, תתחילי כמה ימים חצי כדור, אחר כך כדור שלם ובהמשך שני כדורים (את צריכה לפנות לרופא שיתן לך את זה, אילו תרופות שמקבלים רק עם מרשם רופא ואסור בשום אופן לקחת אותם ללא מרשם, ומה שאני אומרת לך לא מבוסס על ידע רפואי לכן את חייבת לראות רופא), כאשר תקחי את הכדור, כעבור חודש ימים לא תאמיני איך שאת בן אדם אחר. את הכדור את צריכה לקחת ביחד עם טיפול פסיכולוגי, הם הולכים שלובים האחד עם השני. את לפתע תרגישי שאת רואה את השמש, שיש אור, את תרגישי קלילה, את תרגישי שאת יכולה לכבוש את העולם. ואז, מהמצב הזה, את תתחילי לדאות כלפי מעלה, את תצליחי בלימודים, את תרגישי סיפוק, את תקבעי לעצמך ייעדים ואת תשיגי אותם, את תגלי עולם, כבר לא יהיה לך נחיתות כלפי אחרים, כי את תמצי את כל היכולות שלך, העניין עם המטפלת יראה לך איזוטרי. ואת יודעת מה בואי נניח שהמטפלת שלך היא איומה שאין כמותה, נעמיד אותה לדין פלילי והיא תשב 10 שנים בכלא, בנוסף תתבעי אותו אזרחית והיא תשלם לך מאה אלף ¤, בסדר, סגרנו אתה חשבון, ומה עכשיו? מה הלאה? אחרי שהיא כבר יושבת בבית הסוהר, את מוכנה להמשיך את החיים שלך? תרחמי על עצמך, קחי אחריות על החיים שלך, תפסיקי לשחק עם פיפי וקקה כל הזמן, כי זה מה שאת עושה, אכלו לי, שתו לי, לקחו לי, הרסו לי, חרבנו לי, אנחנו יודעים כל העולם כולו נבלות, ואת הקורבן של כולם, או קיי, מודים באשמה, ועכשיו את צריכה להמשיך הלאה, תאמיני לי, הרכבת ממשיכה לדהור ולנסוע, כולם מתקדמים, את לא מזיקה לאף אחד אלא רק לעצמך בתקיעות הזו שלך. רק את סובלת מזה, זה מין מזוכיזם. תאמיני לי מימה - שיש לי שק שלם של טענות על הרבה מאד אנשים, ולכן מה? אני אתן לזה לתקוע אותי? מה זה ייתן לי? צריכים לשים את הדגש על כאן ועכשיו ועל העתיד, ולהפסיק להתבוסס בבוץ. בואי נאמר שבגיל 24 היית עוברת תאונת דרכים, והיא הייתה משתקת אותך לכמה שנים, נגיד שהמפגש עם המטפלת הייתה תאונה, בסדר, אנשים משתקמים מתאונות, מי שיש לו אתגרים, מי שמוכן לרוץ קדימה מתקדם. במקום לקנא, במקום להרגיש נחיתית תעשי מעשה, את יודעת אחרי השואה האיומה, כל כך הרבה אנשים בנו בתים, הקימו דורות, ולא נתנו למאורעות הנוראים להרוס להם את העתיד. לכל אחד יש שואה קטנה משל עצמו, החכמה היא להשתקם וללכת קדימה, ולא להיות כל הזמן תקועה. ואני, אישית לא מאמינה שאת יכולה לצאת מזה בלי כדורים, זה כבר יותר מדי שנים, אגב הכדורים הם רק לתקופה מסוימת כמה חודשים, ואחר כך את ממשיכה בכוחות עצמך, אך כדי להוציא את הסוסים מהבוץ וכדי שתוכלי להתחיל את המסע את חייבת קצת כדורים כדי לעזור לך. קחי אותי, לפני חודשיים הייתי בהתקפי חרדה נוראיים חשבתי שהם יגמרו אותי, הפסיכולוג סרב לתת לי תרופה, אז עקפתי אותו, עשיתי מחקרים גיליתי מה התרופה הנכונה, קבלתי מרשם מהרופאת משפחה, ו... תוך כמה ימים פסקו על התקפי החרדה הנוראיים!!! זה החיים שלי, ולא של הפסיכולוג, ואני לא הייתי מוכנה להשאר עם התקפי חרדה קשים שכאלו, ועם כל הכבוד לדיאגנוזה שלו, אני ידעתי מה אני מרגישה וידעתי שאלו התקפי חרדה!

העליתי את נושא הכדורים מול הפסיכיאטרית ותהיה לי איתה פגישה שבוע הבא.. האפשרות תבחן.. אני אנסה להציג לה איך אני כותבת כאן כי זה משהו שלא מקבל ביטוי בשיחות עצמן או בחיים ממש. כמו מובלעות של דברים שקורים לי. בלי אינטגרציה ממש..

חייבת לזוז מהמסך אבל אעשה זאת מאוחר יותר. זה ממש מרשים אותי כמה שאת משקיעה מעצמך בהודעות לבנות. אפילו שאמרת דברים שחשבת שיכעיסו אותי יותר מהדברים עצמם בלטה לי ההשקעת זמן ותשומת לב. זה ככ שונה מאותו משפט לקוני שמטפל יכול להציע בתקופה לסערה 'אני מבין. נדבר בבפגישה'.. יש אנשים שכנראה יותר מזיז להם מאחרים ויותר בוער בהם להתייחס. זה יפה בעיני. על תשכחי בתוך כל זה לשמור על עצמך גם! חשוב .כאמור אקרא בעיון יותר מאוחר.

כל כך הולם אותך להיות ככה, יש בך כל כך הרבה רכות בפנים. תני לכל הביפנוכה היפה שלך לצאת החוצה, תחשבי רק על עצמך, מה את יכולה להוציא מעצמך מהכוח אל הפועל, תשכחי מכל העולם, מאמא שלך, מהמטפלת, מכ-ו-ל-ם, רק את נמצאת, תכנסי עם עצמך לעומק ותדלי משם את כל היהלומים, יש לך מלא, תוציאי אותם לאור השמש

תודה סנדי על העידוד הזה. הלוואי ואת צודקת.. עד היום קשה לי לומר לאנשים שיש לי ביטוח לאומי וכ. הבושה תוקעת. למשל בלימודים שאני לומדת עכשיו זה ממומן לי מטעם השיקום המקצועי של בטל והכרתי שם מישהי ממש חמודה ויש בינינו המון שיחות אבל לא סיפרתי לה על זה כי אני פשוט מתביישת שזה המצב ולא שאני מרוויחה בכוחות עצמי ויודעת מה לעשות עם עצמי בחיים ... אני לא מוצלחת וזה מפריע לי. הלואי וזה בר שינוי כמו שאת אומרת .. כתבתי לך כבר למעלה שאני מתכוונת לבחון עם הפסיכיאטרית את נושא התרופות... נקווה לטוב. אני רוצה להפסיק להתבייש ולהרגיש נחותה. באמת. והקטע עם הפסיכולוגית זה משהו פסיכולוגי שקורה לי כי הטיפול נקטע בשלב טראומטי ללא עיבוד ותיקון טובים מספיק. זאת יותר הרגשה שנסחפת אליה. אין לי באמת יכולת לצעדים משפטיים. בררתי פעם וזה לא משהו שאפשר לבסס עליו תביעת רשלנות. אבל רגשות הכעס וכ פשוט עולים כל פעם.. מעייף. אני צריכה להנות יותר מהחיים. מהחושים. מאנשים. מיצירה.. פשוט להתעסק בעבר הבעיה שבגלל ההיסטוריה שלי אני מרגישה בושה ונחותה.. זה מביש לי. לא נעים. לא נעים אפילו לציין בשיחה. אבל בא לי לעשות את זה. להתעלות על המחסום ולא לפחד שבגלל העבר שלי מישהו ישפוט אותי! להיות גאה בי. להיות גאה! כי ככה. כי מגיע לי גם. עברתי המון קשיים בלתי נראים לאחרים. הכל קשיים. מגיע לי להיות גאה בי על מה ששרדתי ולהנות מהחיים האלה. לא רוצה שישפטו אותי על העבר. שתהיה תקווה לשנות ולהשתנות.

דגים מתים בים שוקעים דגים חיים שוחים ומתקדמים את כל הזמן שוחה את יש בך כוח את תצאי מזה, תביאי ללפסיכיאטרית את כל מה שאת כתבת ומה שאני כתבת לך כאן בפוט על התרופה, זה יעשה לך פלאים ביחד עם טיפול פסיבולוגי מתקן, ביחד את תעלי על דרך המלך ולא תאמיני שהדברים האיזוטריים הללו בכלל הפריעו לך, את מוצלחת מאד אין לך מה להיות נחיתית יש לך יכולת וורבלית מצוינת יש בך הרבה כישורים שנראים מהכתביה שלך את רק צריכה להבשיל אותם ממש ממש אין לך מה להרגיש נחיתית, כי את לא! ותאמיני לדוגרית כמוני שאומרת לך את זה, את כבר יודעת שאני לא אומרת סתם!

כל ההודעות שלך הן מלאות רכות, לא ראיתי אותך בכלל יורה צרורות. אין שום נוקשות, עד כמה שאני ראיתי במה שאת כותבת, את גם לא שיפוטית כלפי האחר, את נראית לי מאד מכילה ומאד רגישה, ואת קולטת גלים גם כשהם אדווה, את מבחינה בהם. מה שכן נראה לי, שיש לך בעיה בזהות הדתית. אני לא יודעת בדיוק לאיזה זרם את שייכת, אבל קראתי את ההודעה הזו שלך, אתמול הייתי בגבעת שמואל עיר של דתיים שפויים ונורמלים שמאפשרים לנשים שלהם ללכת עם מכנסיים וללא כיסוי ראש שהנשים מסתובבות עם סמארטפון ללא הצורך להסתיר שנשים יכולות לנהוג - ולא להתבייש בכך, או להרגיש שזה "תפקידו של הגבר". שנשים לומדות , רוכשות השכלה. עובדות בסביבה מעורבת. שהדגש הוא על האדם, ולא על מוצאו ועדתו. וחשבתי שקטגורית, ההבחנה שלך שגויה. מה כוונתי? ישנם כל מיני זרמים, בארץ בוודאי, יש לך חילוניים, חילוניים - מסורתיים, מסורתיים, דתיים, דתיים - לייט, חרדלים, חרדים, חרדים מודרניים, נטורי קרטא, ועוד. אין לנו הגדרה מדויקת לכל מגזר ומגזר, אך בגדול יש לכל מגזר את האיפיונים שלו. אדם יכול למאוס בזרם אחד וללכת לזרם אחר, בין שהוא נהיה דתי יותר או פחות, אבל אדם לא יכול לדרוש לשנות את האיפיונים של המגזר על פי רצונותיו. את גם תסכימי שאי אפשר יהיה לומר שאדם שמחלל שבת, אוכל נבלות וטרפות ואוכל ביום כיפור, הוא דתי. למה לא? את מבינה שהעקרונות הללו, הם חלק בלתי נפרד מהיות אדם דתי, ולא יתכן שיחלל שבת ויאכל ביום כפור ויקרא דתי. הגדרות של מגזר הן לא פונקציה של שפוי או לא שפוי, הן פונקציה של אמונה מסוימת. אף מגזר לא שפוי יותר מהמגזר אחר, אלא כל אחד עם האיפיונים שלו. אני לא מכירה את האוכלוסיה של גבעת שמואל, אבל אם זה כמו שאת אומרת, שהן הולכות בגילוי ראש, ובמכנסיים, הן לא נכנסות להגדרה של חרדים, ואולי אפילו לא של דתיים, הייתי יותר רואה אותם כדתיים לייט, או מסורתיים. אני לא בא לחוות דעה על קבוצה זו או אחרת, אני רק מרגישה שיש לך קצת בעיה בזהות וההשתייכות שלך המגזרית. מגזר חרדי שמתנגד שנשים תלבשנה מכנסיים ותלכנה בגילוי ראש, בסך הכל פועל על פי הפסיקה של רבותיו, ואף אחד לא יאשים את הרמב"ם שלא היה שפוי! אני חושבת שיש בך מלחמה פנימית, השתייכות למשהו מסוים, ורצון להיות שייכת למשהו אחר, לדעתי הפסיחה הזו על שני הסעיפים גורמת לך לקשיים, אלו לא קשיים פסיכולוגיים, אלו קשיים אמוניים ואני חושבת שכדי לקבל את שלוות נפשך, את צריכה להחליט בעניין זה. אגב, לא כל המאפיינים שאמרת שייכים רק למגזר אחד, היום יש לך הרבה מאד נשים חרדיות (ואפילו ערביות!) שנוהגות ברכב, ומוציאות תואר, כך שהחלוקה היא לא דיכוטומית כפי שציינת אותה. יד כאן שישים שניות של אבחון אישיות על ידי סנדיי!!

היי סנדיי, אני שוקלת להגיע אלייך לאיבחון :-) אבל האמת שמאוד הופתעתי מתשובתך: אני כן רואה עצמי כבחורה מאוד ביקורתית וסופר קשה וקשוחה. וצערי, לא ממש מצליחה להכיל אחרים שקרובים אליי. לא יודעת, אולי זו הרגשה פנימית שלי. ואולי החלק היותר מכיל שלי מצליח להביא עצמו לידי ביטוי כאן. שמחתי לקרוא. אני גרה בעיר חרדית, אך כבר די הרבה זמן לא מגדירה עצמי כזאת וגם לא שואפת. למען האמת, אם זה תלוי בי ולא בהגדרות חיצוניות שאנשים "מלבישים" עליי בשל חזותי - אני במובנים מסויימים לא מגדירה עצמי דתייה כלל. הופתעתי לגבי מה שכתבת על נשים שמתהלכות עם מכנסיים וללא כיסוי ראש - מדוע שלא יקראו דתיות? האם למגזר מסוים יש בעלות על המושג דתי? מה זה בכלל דתי? בשל הגישה הזו, יש אנשים ששופטים אותי ויש לי קושי למצוא בית ספר ראוי לילדיי. לא יודעת..."אל תסתכל בקנקן...." כיום, אני ממש לא מאמינה בהגדרות. מגדירה עצמי בת אדם וזהו. ורבנים, רובם לא ראוים להיקרא כך בעיניי.תפקידם לבטל את ההגדרות והפערים ולא להעמיק אותם ולהנציח אותם במגזרים שלמים. צדקת לגבי המאבק הפנימי שמלווה אותי.(לאו דווקא בהקשר הדתי) וצדקת מאוד לגבי הדיכוטומיה. זה קשה מנשוא. תודה לך יקרה...ומפתיע שלקח לך שישים שניות.. :-)

אודי שהתקוממתי ונפגעתי מהערת 'העבדתי קשה' שלה אתה ציינת שאפשר לפרש את זה גם אחרת... לא כהתנשאות וכ.. אודי זה משנה בכלל מבחינת טיפול ? הרי המטופל בה מתוך סובייקטיביות נתונה שמבוססת על ניסיון חייו ומגיב כפי שמגיב. זה לא רלוונטי שאולי מישהו אחר היה מפרש אחרת. אתה כאן מול מטופל ספציפי שקיבל את זה ככה. עכשיו השאלה מה אתה כמטפל עושה עם זה? האם תפתח את נושא הרגישות שהתגלתה פה לבחינה ודיון? לדעתי מן הראוי היה לעשות זאת אתה יודע מה היא עשתה? היא משכה בכתפיים חייכה בקלות דעת והפטירה 'נו, אין שום דבר שהייתי אומרת שהיית מקבלת' זה לא נכון וזאת אמירה נוראית בעיני. אחכ היא גם חזרה על אותה גישה של 'עבדתי קשה' בהזדמנויות אחרות. זה הרגיש כאילו היא עושה לי דווקא או משהו אבל בעיקר פשוט הרגיש כמו אטימות נוראית לחוויה שלי בעצם ישבתי שם וספגתי ביזוי נרקיסיסטי עד אשר התגלגלתי לעו"ס שהתייחסה אחרת ועם שדר של הבנה לקשיים תפקודים והכרה בממשותם אודי אני שואלת אותך ברצינות - רגישות שכזאת לא אמורה להיות גם חלק מארגז כלים של פסיכולוג?? מה רק עוסים יודעים להעניק אותה? בבקשה תאיר את עיני.

אתם אנשי מקצוע ופוגשים אנשים מתקשים מדי יום ביומו... למה שלא יהיה דבר של מה בכך להתייחס ברגישות ואמפתיה לקשייהם בלי לרמוס נרקיסיסטית??? לא ברור לי. זה לא אומר שבהכרח מוותרים ומרימים ידיים אבל כן הכרה בעובדת קיומם של הקשיים. שאם "לעבוד קשה' או לא זה לא תמעד עניין של בחירה כי יש אנשים עם משאבים אנרגטיים מדולדלים יותר... או קושי רב יותר להרים עצמם לפעולה ולהתמיד. זה לא עניין של בחירה. זאת פשוט עובדה. אז להכיר בקושי מצד אחד, ועדיין לא לוותר לו מצד שני. מה שהפסיכולוגית עשתה היה הכי לא נכון. לא הכירה בקושי היחסי שלי, לא נתנה עידוד וכלים כיצד לא לוותר למרות קיומו ובמקום זה הדגישה את החוזקות של עצמה בצורה מנותקת ומנתקת. זה לא אמור להיות עניין מיוחד שאיש מקצוע יהיה מסוגל להביע הבנה ורגישות לקושי!! גם אם המקצוע שלו נועד להעצים ולשנות דפוסים לאנשים. אנושיות בסיסית חייבת להיות שם!!!

באמת מצטערת על מה שכתבתי שם. האמת שברגע שכתבתי משהו בטוחי ידע שזה לא הוגן ולא נכון ובכל זאת כתבתי ושלחתי אולי כדי שזה ישאר נטוע ואני יראה ויבין איך זה ניראה ומרגיש , וזה בדיוק מה שקורה לי משהו בתוכי יודע שזה לא בסדר והחלק הזה הנרקסיסטי ככ מניפולטיבי וככ לא מתפשר וכמו שמימה כתבה זה פשוט פורץ מתוכי (אני אלמד לעצור לפני ולא להתנצל אחרי ) אז סליחה על הנסיון להביא את הדברים לכאן תודה ענקית ששמת את הגבול והחזרת אותי לטיפול אני יודעת שבסוף אני אצליח להביא את עצמי מבלי להביא את החלקים הקשים שלי יחד . אודי אני באמת באמת מצטערת על התגובה המגעילה ולא הוגנת ותודה שאתה מאפשר ושאתה כאן ...פנים טובות ככ בתוך החשיכה :)

אסור להראות חולשה וצריך להיות שזוף אבל לפעמים אני חש כמו צעיפים חיוורים של נשים יהודיות שהתעלפו בחתונות וביום הכיפורים. אסור להראות חולשה וצריך לעשות רשימה של כל החפצים שאפשר להעמיס על עגלת ילדים בלי ילדים. המצב הוא עכשיו כזה שאם אני מוציא את הפקק מן האמבט אחר הרחצה הנעימה והמפנקת אני חושש שכל ירושלים ועמה כל העולם יזרמו לתוך החושך הגדול ביום אני מציב מלכודות לזכרונותיי ובלילה אני עובד במפעלי בלעם להפוך קללה לברכה וברכה לקללה. ואסור להראות חולשה. לפעמים אני מתמוטט בתוכי בלי שרואים עלי. אני כמו אמבולנס מהלך על שתי רגליים ומטלטל בתוכי את הממטט אל לא-עזרה משמיע קול צופר מיילל ואנשים חושבים שזה דיבור רגיל. יהודה עמיחי. כואב להשמיע קול צופר מיילל ושאנשים יחשבו שזה דיבור רגיל, אולי עוזר במקצת המילים שמנסות לשקף את התחושה הזאת שלך, גלי

וואו גלי, איזה טקסט מדוייק, מראה לעליבות. יש משהו שנותן לפחות תוקף בקריאה בטקסט... לא המצאתי כלום ואני לא לבד. תודה שחשבת עלי שלך שירה

איפה כתבתי שהמצאת ושאת לבד? הכוונה היתה רק לכאב והתחושה שעולה מהשיר.. שלך, גלי

לא בא לי לשתף כרגע בכלום, רק להיות. לילה טוב ושבת טובה.

רציתי לשלוח לך הודעת חיפוש...איפה את אהובה ....שולחת כוח וחיבוק ענק

האם יש משהו כזה?

למשל מישהו שמפחד שאחרים יקנאו בו בעקבות הצלחה או מפחד לחקור ולבחון למה הוא באמת מסוגל להגיע כי קשה לו לקחת סיכון ולתפקד בתנאי אי וודאות.. ובטח יש עוד כל מיני סיבה שמייצרות מן תמונה כזאת שנראה לפיה שאדם חושש מהצלחה.. לי למשל יש פחד מהצלחה אבל זה כי אני ככ בערך מעוך עם עצמי שקשה לי לתפוס את עצמי כמצליינית משוחררת. פורצת גבולות 'הנוחות' .. יש מן חסמים למיניהם שגורם לאנשים רבים אפילו לא לנסות להצליח.. ולפעמים זה גם הפחד מכשלון כי כל ניסיון להצליח יכול גם שלא להתממש אז זה עשוי להתפרש ככשלון.. צריכה להיות יכולת לשאת את זה ולא לוותר ..

זאת לא אני, לא להתבלבל

אני שואלת כי אני רוצה רוצה להרחיב את הידע שלי.

ימים קשים בתוך ימים קשים הכל מרצד ונראה לא אמיתי, העולם, האנשים, אני רוצה רק להתחבא, לישון, לא להיות, לא להרגיש, לא לדעת. הלוואי שהיה כפתור לאיתחול של הכל, הייתי לוחצת restart, נכבית ושוב עולה, הפעם אולי עם הגדרות טובות יותר, עם נקודת פתיחה נקייה. לפעמיםמאני שואלת את.עצמי איך זה שאשה אחת באמצע החיים צועקת כל כך חזק ומרגישה שאף אחד לא שומע או לא יכול לעשות משהו כדי לעזור לה להציל את עצמה.

ממש תארת יפה ומוחשי ככ את ההרגשה והרצון הזה לדף חדש נקי ולא מלוכלך ומקומט ועייף מכל תלאות ההיסטוריים שנדמה שעברו עלינו.. יכולה להזדהות.. זה הבעיה עם זכרונות שאי אפשר לכבות, למחוק אותם, להחליף אותם.. והכי מעצבן אותי אישית שנראה שחוויות מטיבות בהווה לא נחרטות ככ חזק כמו שחוויות שליליות מהעבר נצרבו איכשהו... מה שגם גורם לדעתי לכך שכל פגיעה מיד מורגשת ומעסיקה את המערכת ולעומת זאת דברים טובים עוברים את הראדר בלי להשאיר חותם מוחש ככ... הלוואי והיה אפשר מחדש לארגן את קולטני החוויה.. אם תמצאי את הכפתור תגלי לי ..

איפה התגובה שלי לשירה ?

אני חא מצליחה להבין את התשובות שלך... אני מרגישה שהן כל כך קרות ולא משנה מה אומר או כמה חזק אצעק... אני יודעת שתכעס אבל חייבת לשתף אותך בחוויה שלי כאן אודי למה אתה לא אוהב שאני כאן?

אני קוראת אותך מידי פעם כאן.אז אני חלום.מקווה שלא הפרעתי לך כאן...את יודעת,לפעמים נדמה לי שכשאנחנו צועקות שאף אחד אינו שומעה אנחנו מתכוונות לאותם דמויות שלא שמעו ולא ישמעו כנראה...כי יש הרבה שכן שומעים.אפילו כאן,אודי שומעה,הנה אני הקטנה שמעתי גם...כשאנחנו מדברות-שומעים...אבל יש כאלה ששומעים בעיקרון רק את עצמם...ואין הרבה מה לעשות עם זה...כך נדמה לי. שמחתי לשמוע אותך, אל תוותרי על ההגדרות, את נשמעת אחראית,אמיצה ורגישה. עדיף לעשות "דלית" לכמה ווירוסים שנכנסו לעולמך בלי רשות וגורמו הרבה הרס וחורבן... חלום,בתקווה

חלום שכתבת לי והארת לי שלך שירה

היה טוב.. גם מוזר חושבת שהשיחה של המטפלת הנוכחית איתה עוררה את הרצון הזה

אני פטפטנית בד"כ, תמיד יש לי מה לומר.....הפעם :( כל כך...ולא פונה לאוכל מעולם זה לא קרה שלא פניתי לאוכל כשרע ועכשיו השינוי קורה אבל.....זה כל כך קשה...(שוקלת 25 קילו פחות ממה ששקלתי כשהתחלתי לבוא אליה...בשנה הראשונה לטיפול עליתי עשרה קילו...בשנה אחר כך התאזן ובשנה וחצי האחרונות הורדתי מלא...ושומרת על כך מספר חודשים...לא מובן מאליו)לא פונה גם לכתיבה לעומת זאת..אף תו אות או מילה, לא במטאפורה ולא בדימוי... הכל פשוט עצוב מדיי לזה......חבל... השכלתי לכתוב לה שתשים לב אם התכנים לא עוברים לכתיבה בווטסאפ במקום לחדר כי שם לא ניתן לומר דבר :( אני מודעת לעצמי יותר שזה יכול לקרות והיא... לא ממש אכפת לה לענות לי....אבל......היא גם צריכה לשים לב! אוףףףףףףףףף חושבת ברצינות על פרידה הפעם.......כואב כל כך.

הי מיכל אהובה, אני שומעת את שאת מספרת על מחשבותייך, ואני, מאידך, שומעת כל כך את הרצון העז להישאר, להמשיך, להתחיל למרות החרדות הגדולות משהו חדש, לקפוץ מדרגה וללכת הלאה. לא לעצור. בתחילה בצעדים הססניים, ואחר-כך באופן בטוח יותר. חיבוק, סוריקטה

כל הכבוד לך על 25 קילו פחות.מקנאה בך!וואו!הלוואי עלי... קשה לי להבין למה את רוצה להפרד כאשר את כל כך זקוקה לתמיכה שלה?בגלל משהו חיצוני?קראתי שהיא עוברת,זה הסיבה.היא עוברת רחוק מאוד?..סתם,את לא חייבת לענות...לי יש תקופות שאני נפגשת פעם בחודש ומעדכנת פעם בשבוע בהודעה קצרה והיא עונה לי ויש תקופות שאני חוזרת לטיפול כמו עכשיו...אבל להפרד...אני לא מסוגלת...אני אשאר לבד בעולם וכנראה יהיה נורא נורא עצוב כמוך וזה גדול עלי...היא אומרת לי שאני חייבת להפרד,אני .מיד מעדכנת אותה...ככה זה אצלי.מבינה אותך כל כך...הקונפליקט הזה בין צורך להיות גדולה ואצמאית לבין צורך להיות קשורה ועטופה... חלום

זה פוסט טראומה? מה זה? למה ככ קשה להרפות? למה התסכולים של ההווה מחזירים אותי לכאבים וכעסים מהעבר??

זה כן סוג של פוסט טראומטיות או לא? אולי ענית שזאת סתם אובססיביות? כבר לא זוכרת...

אודי, אני יודעת שכל הודעה שנשלחת ,אתה מעלה, אלא אם כן ההודעה לא עומדת בכללים.. אודי... שלחתי הודעה על הבושה העצומה.. אודי.. אני גם מתביישת שתעלה את ההודעה ההיא.. אני רוצה למחוק את ההודעות לגבי יום ההולדת אבל אני גם רוצה התייחסות כי אני לא אוויר. כי כן נולדתי.. אודי.. אני לא יודעת מה אני רוצה. וכל כך ,כל כך התרגשתי מהמילים של שירה וגם של הבנות הנוספות שכתבו. זה כל כך מציף אותי. קודם חזרתי מאמא צביה וכמובן סיפרתי לה הכל. גם כמה שהכל הזוי פה בפורום. ואמא צביה אמרה לי שאני עושה פה עכשיו עבודה מאוד עמוקה עם כל הקטע של גם לבקש ולאפשר להרגיש ??? לא זוכרת כבר. ושכן רציתי ולא התעלמתי (??) מהרצון/צורך (?) שגם אני רוצה.. והמוצפות שלי .שאני לא מצליחה להכיל כשאני מקבלת הרבה טוב. אני לא מצליחה לראות ולשמוע טוב העיניים כזה נעצמות לי מבושה/מהצפה אני אפילו פתאום לא מסתדרת עם חלקי הגוף שלי. לא יודעת מה לעשות עם היד והרגל .הם פתאום לא מסתדרים לי בגוף אודי קשה לי מאוד גם עם עצם יום ההולדת וגם עם ההודעה שכתבתי לסוריקטה והתגובה שלה ושל שירה ואביב וסנדיי ואני כבר לא זוכרת מי עוד זה מציף אותי לגמרי מרגיש לי שאני חייבת לברוח לעצים ולמים ולציפורים אודי מרגיש לי שאני ממש מתה מבושה והצפה של הבושה והטוב ביחד

זה בסדר .זה כל כך מובן לאט חאט זה יהיה קל יותר לתפוש מקום לקבל טוב

למה את מרגישה בושה? על מה? למה לקבל טוב זה מעורר בושה? אולי פשוט קצת קשה לך עם התשומת לב? להיות המוקד תשומת הלב? קצת מהווה 'גירוי יתר'? אבל זאת בטח לא בושה לקבל יחס טוב . נהפוכו. זה נחמד ונעים :)

את בסדר... מרגישה שהתערער לך קצת אבל מקווה שתצליחי למצב של רגיעה. הכל בסדר יקרה! חיבוק

הי אודי היקר מאד, הי בנות יקרות מאד, לא'דעת, מן עצוב. כאן המקום היחיד שחגג איתי. כל-כך תודה לכם אנשים טובים. סיפרתי למטפל - ונראה לי שהוא שמח על כך שמצאתי לי את המקום הזה השבוע. הוא אמר שיעזור לי למצוא עבודה חדשה, נתן לי רעיונות למחשבה, כיוונים. שיהיה סופ"ש רגוע, ומלא אהבה, שלכם, סוריקטה

הי סוריקטה אני צלמת , ובארגון שאני פעילה הטילו עלי משימה (או יותר נכון - זכות) - לשלוח ברכה ליומולדת... אז אני שולחת לכל אחד ברכה וגם תמונה. אני שולחת גם לך, למרות שאי אפשר באמת. מקווה שהגיעה :-)

סיגל יקרה, בוקר אור, שבוע טוב, כמה טוב לשמוע שאת צלמת. אני כל כך אוהבת תמונות, ובעיקר מקצועיות. הגיעה באהבה רבה :-) המוני תודות שהיית איתי וחלקת מיצירתך ומילותייך גם (מעריכה עד למאד). שלך, סוריקטה

בלי מילים יושבת איתך ...אם את רוצה את עכולה להניח את הראש על כתף שלי עם תרשי לי אחבק ...בכל מקרה רק חהגיד שאני איתך

אביב מתוקה ויקרה, אכן יש לי משאלה שאוכל להפיל ראש על מישהו ואז אולי להצליח סוף סוף גם לבכות. תודה, יקירתי, שיבואו ימים קלים לכולנו, שלך, סוריקטה

את יקרה וחשובה. ומשמח לשמוע על המטפל היקר שלך.

חנה חביבה ויקרה מאד, המטפל שלי הוא גם חבר. הוא באמת רוצה לעזור, גם לו יש משאלה לתת מילה למישהו, לספר אודותיי. הוא קצת גרוע בלהיות סנטימנטלי, ואף אחרים מתלוננים עליו, כך העיד, אבל הוא באמת אחד האנשים החשובים בחיי. שבוע טוב, והלוואי שיהיה לך קל בהתנסות החדשה, את ממש אמיצה בעיניי, שתדעי. חיבוק גדול מאד בחזרה, שלך, סוריקטה

שמחה שמצאת לך פינה שאפשר כן להרגיש שיש מי שמשתתף איתך בציון יום ההולדת. בהצלחה עם חיפוש העבודה . גם לי היה מן יום עצוב כזה . הברזים בעיניים דלפו לי כל היום .. יקרה גם את. תרגישי טוב .

הי מימה יקרה, האמת שכמה אנשים התקשרו, ואפילו דיברו נחמד, אך לא היו מפגשים פנים מול פנים. או מתנות, או ברכות כתובות. עם זאת, כמה מהאנשים שאני בקשר קרוב איתם, עברו על היום ללא אזכור. ובעיקר, מה שתמיד משאיר אותי בהלם כל פעם מחדש, למרות שזה חוזר וקורה - זה שעבור אמא שלי התאריך לא קיים. אני רואה אותה פעם בשנה, ביומולדת שלה, והמפגש נראה קטן וחביב אפילו. יום ההולדת שלה חל כמה ימים לפניי, ואחרי המפגש הזה – שקט. שקט מוחלט. לעולם אינה שואלת איך אני חיה ומה עושה. אם חסר לי משהו. אני יודעת שזה כך, ועדיין, משהו נצבט בפנים. מאד. שבוע טוב, מקווה לעבור אותו למרות שמתחיל בעצבות גדולה, שרוצה להתפרץ, אולי, אבל לא מצליחה לבכות. עדיין לא. שלך, סוריקטה

אודי יקר, כתבת ששירים עבורך הם קפסולות של רגש. ניסוח מדהים בעיניי. ובכן, אצרף, אמנם לא שיר עם מילים, אלא מוזיקה טהורה. אחד הקטעים העצובים שנכתבו: samuel barber adagio for strings https://www.youtube.com/watch?v=KylMqxLzNGo שיהיה כוח לעבור את השבוע, שלך, סוריקטה

את הגבת לי ולא עלה, אבל ראיתי דרך המייל. אז תודה יקרה, את מקסימה. תודה על החיזוק והאמונה. זה מה שכתבת: חנה אהובה, מחבר: סוריקטה טלפון: תאריך: 4/11/2015 שעה: 20:26 הי חנה אהובה, חיבוק ונשיקה גם לך, מקווה שתסתגלי לחדש. ממה שאני מכירה כאן, את יודעת להצליח בזה, יודעת, למרות הקולות שקוראים לבטל את הניסיון. מן הלב, שלך, סוריקטה

יש דף אחד שהיא כתבה עליו הכל בפרטים ועכשיו היא לא מעיזה לראות אותו ו"להחשף". זה דף אחד עם כמה מילים והוא כל כך מפחיד.

זאת התחלה תני אותו למטפלת בטיפול ..לאט משם זה יבוא ואולי תעיזי לאחוז לה ביד ולהיות שם איתה/איתך בקושי בכאב ...מחבקת אם את מרשה

נשמע אכן מאיים הדף הזה. יש דפים כאלה לפעמים. אולי יש גם דף נוסף שהיא יכולה לכתוב עליו גם דברים שהיא יכולה להעז לקרוא?

רוצה ככ לכתוב תחת ניק אחר להעלם ויחד אם זאת ככ צריכה להראות להיות. ..מכבדת אותך אודי ואני לא יעשה את זה אבל המצוקה נוראית בפנים הלבה רותחת הכל סוער וגועש ...רוצה לכתוב בצורה פרובוקטיבית הכל כל מה שהוא עשה לי כל מה שהוא עולל לי לא יכולה יותר לשתוק ....זה מטורף אודי ...אני לא יכולה יותר להחזיק את זה בפנים. איך יכול להיות שילדה נערה נפגעת בבית בחוץ בבית ספר שום מקום לא בטוח לה מה כתוב לי על המצח .. ואיך לכל הרוחות אף אחד לא רואה רוצה לסמם את עצמי עם אוכל עד שאעלם...דיי היא/אני לא יכולה לשתוק יותר.....רוצה ככ רוצה ..... מחזיקה את עצמי כי מגיע לי אחרת ...אודי מה הדרך אמצע בן הניראות העירומה האובססיבית לבין העלמות ....אודי סליחה ככ סליחה שמשגעת אותך זקוקה לעוגן להאחז ....

אני שומעת את הקושי ואת הכאב. אין סיבה שתשארי עם זה לבד . ועד שאודי יגיע , שולחת לך. https://www.youtube.com/watch?v=MsPkgjcWHPM

אביב, אני מרגישה שאני עומדת לידך ושתינו רועדות מאימה ביחד, באותן נקודות בזמן, בעולם שמתנהל כאילו כלום לא קורה אבל הכל כל כך לא בסדר. איתך שירה

איתך. לא יודעת מה התשובה. מה דרך האמצע.. אולי עניין של התאזנות פנימית שלוקחת זמן... את פה ולא תעלמי רק הלוואי שהפצעים שיצרו בתוכך בעבר יגלידו איכשהו וזה פחות יטריף, פחות ישגע.. כי תזכי למצוא איזו עוצמה פנימית לשרוד למרות הכל . בלי הדחף להעלם או להטביע באוכל את כל הסערות הפנימיות בגלל דברים לא נתפסים של החיים... מגיע לך רק טוב. שלווה נחת ונוכחות גאה ולא נעלמת.

עצוב השארת אותי ככ עצובה . גם אם אתה צודק ואני זאת שביקשתי ...מרגישה שאיבדתי את הרצפה כאן . סליחה

אביב,יקרה...לבי נחרד לאוצמת הצעקה.את נשמעת ונוכחת וזה חוצב את הנשמה.זכותך לצעוק את הטירוף הזה לעולם שראה ולא רצה לראות ושתק.מותר לכן לחיות,להתחבר,להקיא את הכאב ולהתחיל להנות מהחיים.מגיע לך את עצמך!ואת עולמך!היום את יכולה להגן על כולכן,המטפלת שלך תעזור לך,הרי היא נלחמת עליך כי מגיע לך.שולחת חיבוק חם ועוטף לכולכן.אני גאה לשמוע אותך באמת הכי פנימית שלך.מורידה כובע...אל תעלמי,את חשובה ואהובה כאן על כולם. חלום,בחום

קראתי אותך כמה פעמים ..תודה אהובה את צודקת היא נלחמת יחד איתי, אבל כרגע לא מסוגלת להיות שם בכאב עם עוד מישהו אסור מותר אסור ככ טבוע בי עמוק אז באה וכשכואבת עודפת בציניות בכאילו לא אכפת ועוד דרכים ותחפושות .. והכי עצוב שהיום יש למי ואני לא מסוגלת לגעת בכאב ליד אחר .. ובינתיים הלב מדמם את הכאב....הי אבל אני חזקה ונתגבר ואת מה שלומך יקרה ספרי קצת מהעובר אותך אם נכון לך ....

... מרגישה שממש מתה.. מתה ..מתה מבושה .. :(((( מתביישת מסוריקטה, משירה , ומכולם פה.. ממש מרגיש קושי להקליד.. מרגיש נורא... קשה להקליד.. איזו בושה.. כמו לבקש צדקה.. נדבה... כאילו להגיד ,גם אני נולדתי ..אז... ???? וואוו איזו בושה... כן..כתוב בתעודת זהות שנולדתי ב 7 לנובמבר.. אז מה ? אפילו לא יודעת מה אני רוצה/צריכה.. כל כולה ,כתוב בתעודת זהות שנולדתי.. אז מה ?? וואוו.. כשראיתי את ההודעה והרעיון היפיפה שלך שירה !!! שמחתי בשביל סוריקטה.. אני מאוד מאוד מאוד אוהבת אותה.. ויחד עם זה הרגשתי שהלב נחתך לי לרסיסים .. כאילו ,הרגשתי שאני אויר... וקראתי את ההודעות עכשיו ו... וואוו.. שירה !!!! קראתי.. העץ שפתחת .. וואוו.. כמו הגשם בחוץ גם גשם מהעיניים שלי.. לא יודעת מה לומר שירה.... זה מביא בכי.. כל כך .. כל כך.. המילים שלך... לא יודעת.. משהו כל כך בדיוק. שירה... וואוו.. המילים שלך... וסוריקטה וסנדיי ואביב וכולכם.. לא יודעת מה רוצה לומר לכם.. אני בהצפה מוחלטת.. כל כך מבולבלת.. וואוו.. זה גם הרגישות והאיכפתיות והדיוק וגם שכאילו ביקשתי כזה ????? זה נקרא שביקשתי ??? אנימתה !!!! איזו בושה !!! מרגישה מתה מבושה :((

שיומולדת זה היום היחיד בשנה שבו אומרים לך תודה כאדם. לא כי עשית או נתת משהו רק כי אתה אתה , ועל כך מודים לך ומברכים אותך. לפני מה שאני רואה כאן, יש הרבה מה להודות לך במבי :-) יומולדת שמח. נ.ב- ובעניין הבושה? נקווה שכבר שכחת מזה :-)

אני גם יודעת למות מבושה עד עלפון או ניתוקים...למרות שלאחרונה זה קורה פחות ופחות אני יכולה להבין אותך נדמה לי...אני יודעת כמה זה קשה,שורף ומפרק...שולחת לך חיבוק אם מתאים לך ו...המון המון מזל טוב,המון בלונים צבעוניים ועוגת שוקולד עם סוכריות צבעוניות וקרם...סליחה שהכל ווירטואלי אבל מכל הלב.ועכשיו שיר:"היום יום הולדת!..."נו המשך את יודעת...המון שנים של בריאות,כוח,פרנסה ושמחת חיים !..מגיע לך ((-:

במבי יקרה, מבטיחה לך שהעץ נפתח רק ממקום של לתת לך מקום ובכלל לא כנדבה... אפילו התלבטתי כי לא רציתי שתהיה לך תחושה לא טובה שהעץ נפתח אחרי שכתבת את ההודעה לסוריקטה, שם, דרך אגב, ראיתי לראשונה שגם לך יש יומולדת. מאחלת לך שהשבת תהיה לך מיוחדת, השביעי, ביום השביעי, עם טיול נחמד אולי בגשם המטהר וחיבוק ענק גם שלך לעצמך. את אהובה! שלך, שירה

הי במבי אחותי, יכול להיות שרצית רק והכי. בלעדי שלך, ושיעופו כולם לעננים ולך יהיה כל המקום כולו. ונדמה לי שבכולנו יש משאלה כזו. ואולי במי שחסר לו כל-כך היא תופסת גודל כמעט אינסופי שכזה. אכן הייתי בדילמה האם לפתוח עץ עבורך. שיערתי, וכך גם קרה, ששירה המקסימה בחרה לעשות זאת עוד לפני ששבתי לכאן. אני מניחה שהיה מרגיש התאמה חזקה יותר אלמלא היית אומרת מפורשות. כמעין העברת מחשבה ללא מילים. התמזגותי כזה. אני בכ"א זכרתי את התאריך שלך. לגמרי. מזכירה לך את משאלת האמא המחבקת. שלך, סוריקטה

המטפלת של עכשיו דיברה עם הקודמת בטלפון בשביל להבין קצת יותר לגבי התרופות. היום היא אמרה לי שהיא מסרה לי דש חם ושביקשה למסור שהיא חושבת עליי. ואני כמובן חייכתי לעצמי. גם אני רציתי למסור לה דש אבל התביישתי לבקש ממנה למסור לה. שאלתי אותה היום בטיפול אם זה בסדר שאדבר איתה והיא בכלל לא הבינה למה אני שואלת. אמרה שיודעת שזה היה טיפול חשוב, גם ארוך ושמבחינתה אין בעיה. אם כמובן זה בסדר גם מבחינת הפסיכולו'. אני לא באמת רוצה להיות איתה בקשר כי מן הסתם זה לא יעשה לי טוב. רק רציתי לספר לה שאני בטיפול ושתהחלתי את הקבוצה, שאני מתגעגעת אליה.. שעכשיו בחורף השמיכה שלי ממנה כל הזמן איתי במיטה וזהו. שלחתי לה הודעה שאני רוצה לדבר איתה קצת ושאמרתי גם למטפלת שאני רוצה לדבר איתה. אמרה שתשתדל לחזור אליי בערב. אני רק מקווה שלא עשיתי טעות... אני חושבת שזה יעשה לי טוב. אולי קצת יבלבל... טוב, לא יודעת.. נראה מה יהיה.

חנה יקרה, תודה שאת משתפת....וואו! יש לך אומץ! אני פשוט מעריצה אותך על כל השינויים האלה..תני לזה זמן! אני לעומתך מרגישה כל כך לא יציבה עם שינויים ועוד הכל עם אותה מטפלת..מוזר.אני רוצה לעזוב :( בהצלחה יקרה! נשמע שאת בדרך הנכונה!

תודה על המחמאה. ומיכל, שינויים זה תמיד קשה. גם אני עברתי מקום אצל הקודמת ומאוד כעסתי עליה. אמרתי לה כל הזמן כמה אני שונאת את המקום שלה. ואם היינו ממשיכות, אני חושבת שגם עכשיו הייתי אומרת לה שזה מקום שאני לא אוהבת... אודי גם אמר לך משהו, לא זוכרת את המילים במדויק, שתנסי לקחת את מה שכן עובר איתכן יחד, מעבר למקום הפיזי. זה קשה מיכל, אבל אני מאמינה, לפחות משתדלת להאמין, שלכל דבר יש סיבה, ושלא סתם דברים קורים. לא תמיד עוזר, אבל תני לזה זמן. היא אותה המטפלת, בשינוי מקום, תנסי להיאחז בנקודות המוכרות שלכן ביחד.

כבר מההתחלה לא חשבתי שזה מה שיעזור. די רציתי בגלל סיבות לא הכי נכונת בשבילי. עכשיו אני קצת מפחדת להפסיק, למרות שאני די מפסקיה לבד, בערך. התקשרתי לקבוע אצל הפסיכיאטרית, חדשה, זו שעובדת עם המטפלת שלי, ששייכת לקבוצה. אמרה שיש לה תור רק עוד חודש אבל אם דחוף אפשר לנסות להזיז מישהו אחר. נראה לי בינתיים שבסדר ויכולה לחכות. אמרתי למטפלת של עכשיו שאני צריכה את עזרתה לקראת הפגישה כדי שלא אהיה פסל ושהיא תוכל לעזור לי. אני צריכה לחשוב אולי אני בכלל לא צריכה אותה... בכל זאת כמה מאות שקלים (:

כשאמרתי לך שאני רוצה משפחה- שאלת/אמרת לי מדוע לא. אבל אני לא יכולה לבד להיות המשפחה על עצמי... אני יודעת למה אתה מתכוון, מן הסתם בלי שאעשה משהו לא יקרה כלום, אני יודעת. אני חושבת שאולי כרגע לא יודעת איך לגשת ולהתחיל אפילו. טוב אבל לפחות קצת אופטימית ומאמינה שעוד אפשר. מקווה.

את פשוט מיוחדת והצעדים שאת עושה מרגשים ומדהימים אני גאה בך ושמחה ככ שהכרתי אותך ...מחבקת

איזה כיף שאת גאה בי. שימחת אותי.

הקבוצה היא קבוצה לימודית ולא טיפולית, אבל מן הסתם יש משמעות לשאר החברים בקבוצה ואיכשהו לי קשה עם זה. מרגישה שהם "לא מעניינים אותי", לא רוצה לשמוע על הבעיות שלהם... כמובן שיש רוב מוחץ לבנות (: היא הרגיעה אותי ואמרה שלאט לאט, ואם לא טוב לא חייבים. וזה עוזר לי. אני לא אחליט כבר עכשיו במיוחד שאני יודעת שהקבוצה היא חלק מהטיפול ונכון לעכשיו אני בוחרת להיות בטיפול הזה. יש שתי מנחות שאחת מהן היא המטפלת שלי ואני חושבת שזה טוב לי. ככה יותר קל לי ולא צריכה להסביר היא רואה אותי שם וגם אני אותה. נפגשנו הייתה הכרות ממש קצרה, והן בעיקר הסבירו באופן כללי, הסכמות וכאלו. ואפילו קיבלתי ממנה מחמאה היום (: הן דיברו משהו על טמפרמנט ומישהו שאל מה זה, והן ניסו לחשוב מה המילה בעברית (נדמה לי ששתיהן לא ילידות הארץ..) עניתי שמזג. היום היא אמרה לי משהו על זה. היא רצתה שאספר לה על העבודה שלי.. אמרתי שלא רוצה ושמתביישת. אמרה שאולי כשארגיש שהיא לא שיפוטית כלפיי יהיה יותר קל... אני חושבת שאני ידועת שהיא לא אבל באמת שעוד מוקדם וקשה לי. שאלה איך היא לי לראות אותה בקבוצה, אמרתי שלא רוצה לחשוב על זה שאולי יש לה שם עוד מטופלים... ואז הוספתי שבכללי לא רוצה שיהיו לה עוד מטופלים ממני. ושתינו חייכנו. אמרה שחשבה עליי השבוע, טוב גם שלחתי לה הודעות, אז בטח לא הייתה לה ברירה אלא לחשוב עליי. אמרה שחושבת כמה הטיפול הקודם שונה מעכשיו. גם לה אמרתי שאני רק רוצה את השמיכה והכרית שלי. עוזר שהיא מבינה ואיתי. עזרה לי לחשוב יותר על כאן ועכשיו ולא ככ רחוק.. לאט לאט.

הי חנה , אהבתי את המשפט שלך : "אני יודעת שהקבוצה היא חלק מהטיפול ונכון לעכשיו אני בוחרת להיות בטיפול הזה." לדעתי זו המהות, הידיעה והבחירה. נראה שאת הולכת יפה מאוד מול המטפלת ( שנשמעת מקסימה) ומול ההשתלבות בקבוצה. בהצלחה!

אני באמת מקווה שאני בדרך שנכונה עבורי. אני גם חושבת שהיא מקסימה (:

זה פותח ומגוון דברים שיש עוד אנשים ביחד שיכולים לחשוב יחד ולהגיב זה לזה. עוד נקודות מבט... וטוב שהמטפלת המוכרת בסביבה . נותן הרגשת בטחון אני מתארת לי.. בהצלחה חנה :)

חושבת שטוב שהיא שם בסביבה...

את עצמי בתוך העומס והאינטנסיביות .איבדתי אותי ..הרגשה לא יציבה בשום מקום מן תלושיות . יודעת שזה רק תקופה כזאת. תחושה של לבד גם שיחד מרחיקה את עצמי לא להרגיש לא להיות. הייתי שם בתור נערה יודעת שזה גיל שחייבת להיות בו לדבר עליו לגעת בו. זה בגרון חונק הגוף זוכר הכל גם מה שאני לא זוכרת ולא רוצה לזכור. לא יכולה להביא את זה לטיפול כי פוחדת שהחלקים הנרקסיסטים יגיעו גם, אז לא נוגעת . בקושי מצליחה להביא את עצמי בטיפול למרות שיש שיפור וזה נכון היה לא להביא את הכל לכאן . אודי פוחדת שהזכרונות יצאו כשאני יהיה לבד כמה זמן אפשר לכלוא אותם מלצאת ...פוחדת שאשתגע . לא סתם החלקים האלה נוצרו אז ... אוף שוב רצה סביב הזנב של עצמי

אתה צודק ואני ביקשתי ואני מודה לך על כך. אבל כרגע פשוט לא !!!!!!!!!!!!! והיא יודעת את זה כרגע היא לא מסוגלת להכיל אותי אותנו שם .אז שותקת .... להביא לטיפול כרדע זה להסתכן שוב שהלבה תישרוף אותה לא יהיו לי יותר הזדמנויות זה יחסל את הטיפול... לצערי כרגע הולכת על הבהונות ...... אבל תודה אודי וסליחה זה לא היה הוגן להביא את זה לכאן .שותקת

:) הלוואי

זה לא אני. זה במקום ועל חשבון עצמי. כי זה זועק. כי זאת פשוט אמת שרוצה להאמר. וכל פעם שאומרים לי לשתוק היא זועקת את עצמה שוב מתוכי כי ברור שמשהו לא בסדר. שדברים לא אמורים היו להיות ככה. שתהליכים טיפוליים לא אמורים להרגיש כמו 'תאונות דרכים'. ותאונות צריך למנוע! גם בכביש וגם בטיפול!! לאדם שמבקש ללמוד לנהוג מסבירים ומבהירים היטב את כל הסכנות שכרוכות בדבר. והוא מוכן בשביל הזכות לניידות. לתנועה . לסמוך על עצמו שידע להזהר . בטיפול פסיכולוגי אנליטי לא מסבירים שיכולות להיות 'תאונות'. לא מסבירים כלום בעצם. זה כאילו זועק את עצמו מתוכי שככה זה לא צריך להיות! שלומר שהחוזה הוא × שח על y מועדי פגישות. בלי אף מילה על טבעם ומהותם של התהליכים הרגשיים שעשויים לעבור שם זה לא בסדר ולא אמור להיות בסדר מבחינה משפטית. זאת הסתרה. זה העדר שקיפות נוראי ואיום. זה פגיעה בכבוד המטופל. בייחוד אם שאל והביע רצון להבין וקיבל תשובות עמומות ומתחמקות. שום הסבר אמיתי! יכלו להחתים אותו על נייר על תכלית התהליך והסיכויים והסיכונים. הם יודעים לא להבטיח דבר. זה לא מספיק!! בהתחלה היא דווקא אמרה לי 'את יכולה להעזר'. היא אמרה. לא היה לי מושג למה היא מתכוונת. האם באמת נעזרתי? יותר ניזוקתי מהרהטראומה מאשר להעזר . שימו לב כמה זה גבה ממני. זה זועק את עצמו מתוכי. אני לא בבחירה בכלל. כי שמתרחש איזה עוול שלא קיבל התייחסות נאותה אמיתית משהו זועק את עצמו. ככה זה. יש דברים שמלכתחילה אמורות היו להיות ולהעשות אחרת. טיפול עם הסכמה מדעת ולא ככה. לבזות מטופלים. לתת להם לגלות על הבשר תוך כדי תהליך את החריכות והצריבות . מה אני לא בו אדם??? במקום להגיד לי 'עבדתי קשה' לא היב מגיע לי שהיא תאמר 'כנראה עברת טראומות מוקדמות בהתפתחות שהשפיעו על היכולת שלך ליצור קשרים ולהיות באינטימיות וטיפול פסיכולוגי אנליטי מהסוג שאני מיישם ינסה לטפל בזה אבל יש תופעות לוואי ואין התחייבות להצלחה'. זה הרבה יותר חוזה ראוי ואמיתי!! ולא 'החוזה שלנו מפגש 50 דקות ב x שח'. העדר הדיבור הגלוי על כל מה שרגשי שם ואינטנסיבי וטראומטי כייתכנות זאת פשוט הסתרת מידע ברמת מרמה ופגיעה!!! כי למטפלים ברור כמו שהשמש זורחת השמיים בטיפולים הללו כרוכים בנגיעה בחוויות שכאלה. חווית להסביר את העניין כולל התכלית והפשר! אם היו מסבירים לי הייתי נשארת ועושה מאמצים לשרוד את זה ולהכיל את התהליך. אני סתם נבהלתי והזדעזעתי איך זה שבסהכ רציתי דברים טובים. הבנה תמיכה אמפתיה ומצאתי את עצמי חווה דברים קשים ככ מהתסכולים וקיטועי הפגישות ולא הסבירו לי כלום!!! התבוננו בי כמו עכבר מעבדה ופתרו אותי כמו תשבץ הגיון. לפעמים היא הייתה אומרת מולי לעצמה בקול רם את שם הרגש או החוויה שהיא מזהה. במקום לדבר אליי ואיתי!!! ולהסביר לי מה לכל הרוחות הולך. לדעת לשקף שיקופים ואז להודיע 'טוב זמננו תם' ולגבות תשלום זה לא הדרך לעבוד נכון עם שחזורים רגשיים שקורים. וכל העניין הזה של 'הניסיון שלנו מלמד שחשוב להגיע מסודר לפגישות'... מה? על מה היא מדברת??? למה היא לא מסבירה למה זה חשוב??? למה היא לא מסבירה מה שהיא מבינה ויודעת על מהות התהליך?? איך היא מסכמת דבר כזה אם רק היא מבינה על מה היא מדברת??? ועוד אומרת 'הניסיון שלנו'.. פתאום זה שלנו?? כל הטיפול היא דחפה לי את הנפרדות המנכרת שלה בצורה הפערים 'אני עבדתי קשה. אני הבאתי ילדים לסיפוק. אני לא ספרתי קלוריות מימי. המיתו בך חלקים?' לא היה שם שום 'אנחנו'!!! למרות שנפשי כמההה לאנחנו . שיהי שם זולתעצמי מזורגג. לא היה. ושזה הגיע לשלב הכשלון והשלמה שלה איתו כנראה היא פתאום הופכת את זה ל'ניסיון שלנו'.... מה שהניסיון שלי מלמד זה שיש אנשים שעושים פאשלות על חשבון נפשם של אחרים והם חסינים מלתת דין וחשבון כלשהו. זה מה שהניסיון שלי מלמד... אה כן ושהיו לי טראומות נטישה מוקדמות שלא ידעתי. מה הטעם לשחזר את זה אם הטיפול לא מציע גם תיקון??? לא מרפה את הפצע רק חושף ומשאיר אותך מדמם לבד אחרי שהמטפל בעל כוחות האגו ביזה אותך במילא שהוא 'עבד קשה'. הרי מה שנחשף שם למעשה חשף את הסיבות לחולשות אגו מהם סבלתי בחיי!! החוסר אונים הראשוני המודחק הזה. זה רק מבליט עוד יותר ומדגיש עוד יותר עד כמה ה'עבדתי קשה' הזה הייתי אמירה הכי לא מותאמת אם המטפל אמור כביכול להיות לי ל'זולת עצמי'. היא הייתה פאקינג בהכשרה קוהוטיאנית. כנראה שיש דברים שפשוט אי אפשר ללמוד באוניברטיסה או השתלמויות. זה צריך לבוא מהנשמה שהאנושית שלך בדיוק כמו שהכעס שלי על עוול , על טיפול שהיה יותר דומה ל'תאונת דרכים' זה מזדעק מן הנשמה העמוקה שלי. יהיה מי שיחליט לומר 'זה ביטוי לבאג מוחי כפייתי. קחי תרופה וחאלס'. אולי. אולי. כן בוא נדומם את קריאות העוול על כל מה שמרגיש עקום ולא בסדר ופשוט ניישר קו עם העקימות של העולם. בוא נשתוק ונחלוף ונמשיך הלאה. היה לי הרבה יותר קל אם הייתי מסוגלת למשיכה מיניות תשוקה ואהבה וזוכה לה עכשיו. מכיוון שזה לא המצב אני מרגישה שזכותי לזעוק ולכעוס על הפגיעה שפגעו במקום לעזור ולתקן את נפשי שתחווה תשוקת הקשרות בגוף ובנפש . אם הפסיכואנליזה לא מתקנת אין להם זכות בכלל לפעול. אנחנו לא עכברי מעבדה של אף אחד!!! זה זעק מתוכי. מה לעשות. הלכתי. ולחשוב שהכל אחרי ניסיון לדייט שלא צלח כי לא הרגשתי כלום. מתי יגיע מישהו שיגרום לי להרגיש שזה זה. שזה נועד להיות. שזה זה. משיכה תשוקה אהבה חיבור.. לא סתם סתמיות. לא משהו מאולץ. עד שלא יחבקו לי את הכאב חזק חזק ויכילו כמו שצריך כנראה זה לא יקרה לעולם. כמה אנשים אתם מכירים שמחבקים את הכאב שבזולת?? ומוכנים לרפא לו פצע עם שיקוי הקסמים הזה שנקרא 'אהבה'? רק באגדות יש דברים כאלה כנראה... אפשר גם לא לפרסם סתם פרקתי. סתם ארוך מייגע .. יוצא ממני בלי לשאול אולי.. כאילו איזו אמת רגשית תובעת להשמע לפני שמכבים אותה ומכבים לה את הקול... שיהרגו כבר את הקול הזה. סתם מעייף אותי. עדיף לשכוח מהעבר. שום בדיוק הבעיה. אי אפשר לשכוח שעברתי שם מה שעברתי. מצוקת החוסר אונים הזאת. היא לא עשתה לי התמרה. לא הסבירה מה עובר עליי לא שיככה למעני את החוויה הקשה.. הופקרתי כי לא באתי לפגישות כמו שהיה נוח לה. הלוז שלה היה יותר חשוב מהנשמה שלי. זאת הייתה חוויה נוראית. מבחינתם זה הכל האמא. הפסיכולוגית שה תמים. בסהכ השתחזרו דברים שלא קשורים אליה בכלל. זה רק השלכות כל הדברים האלה. הכל השלכות.. ככה הם עובדים עם הרגש. כאילו הוא לא ממשי. איום ונורא אני אומרת לכם. הם רוצחי נפש לא מטפלי נפש. הם לא מבינים כלום באיך צריך לעבוד עם רגשות וכמה חשוב להסביר דברים בחיבור ורכות ולא להותיר את המטופל לבד עמום והמום בתוך הדברים האלה. זה קרה פעם מזמן עברו כמה שנים .. אבל הזכרון זוכר. הזכרון הרגשי זוכר. ככה, בלי התמרה. בלי ההתמרה לחיבור, לאהבה, לתשוקה. להושעה. לסוף טוב. זה לא היה. הפקירו אותי. אודי היית מוכן לחיות בלי זוגיות וילדים? תחשוב הייתי מסרסת ממך ואז לוקחת כסף לשחזר לך רגשית את התהליך המסרס ואז אומרת לך 'עדיף להיות מודע מלא מודע'... אתם בני אדם אודי? הייתה צריך לראות באיזה אפס רגישות היא התייחסה אלי.. הם לא מזדהים הרי עם מטופלים.. לא צריך להזדהות. זה בסדר.אבל חובה להסביר דברים!! מה שידוע למטפל מבחינת פגיעה במנגנון יצירת הקשרים וביטוי הדחפים - חובה להסביר!!!!!!! לא לחשוף להם על הבשר ככה. זאת לא צורה וזה לא אמור להיות קביל משפטית כלל וכלל. חוזה זה הרבה יותר מרק מה שעל פניו! צריך לכלול התייחסויות גם לטבע התופעות שבתוכנו כי בזה מתעסקים שם! בדיוק בזה!

הי מימה, כמו בכל דבר במציאות - יש סיכוי ויש סיכון. אם מישהו מגיע לטיפול מתוך תפיסה שיש רק סיכוי - אם מאמינים - על זה מנסים לעבוד. אבל היות שאין הצלחות מושלמות, כפי שנאמר, גם זה יכול, למרבית הצער, שלא להצליח. "הביטי אמרה פיורי "מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים. מעולם לא הבטחתי לך צדק מוחלט... ומעולם לא הבטחתי לך שלווה או אושר. עזרתי ניתנת לך בכדי שתוכלי להיות חופשייה ללחום למען הדברים האלה. המציאות היחידה שאני מציעה היא אתגר, ולהיות בריאה פירושו להיות חופשייה לקבלו או לא, בכל דרגה שאת מסוגלת. אף פעם איני מבטיחה שקרים, ועולם גן הורדים של השלמות הינו שקר... וגם שעמום". (מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים / חנה גרין) סוריקטה

אבל היא גם לא הזהירה אותי שאני עלולה לחוות שם ירידה לשאול... ובטח שלא ציפית לדריכת כף רגל מרסקת נרקיסיסטית על הנפש שלי. הזעזוע הנרקיסיסטי היה טראומה בפני עצמה וחזקה לא פחות מטלטול השחזור הרגשיים למיניהם. אותם לפחות אפשר לייחס לעבר. את הזעזוע הנרקיסיסטי אני נאלצת לשאת מדי יום ביומו אלא עד אשר אולי עוד אזכה להצליח לשגשג בעשייה כלשהי כך או אחרת. כדי שממנה אשאב תחושת זהות ולא מן השבר שאירע ברצף חיי הנפש שלי בטיפול . מטפל אמור להיות שם גם כדי לעזור לאסוף את השברים. לא סתם להפקיר. והפגיעה הנרקיסיסטית שהיא הסבה לי היא רשלנות של ממש!! הערכה לא נכונה של כוחות אגו ומבנה אישיות. ממש טעות מקצועית. אבל ממש. זה שלה. זה לא קשור לציפיות ואכזבות שלי מגן עדן אבוד.. היו כמה רבדים בטיפול להתייחס אליהם. לא כולם כורח המציאות. חלקם פשוט תוצאה של חוסר זהירות של מטפל חוסר תשומת לב ושיקול מוטעה.. מול העוסית לא הרגשתי שום פגיעה נרקיסיסטית . הרגשתי מובנת! אין שום סיבה שפסיכולוגית לא תוכל לאפשר חוויה כזו של הבנה גם כן. היא הייתה צריכה לזהות את הצורך שלי בהבנה לקשיי ולהתייחס קצת יותר ברגישות וענווה. פשוט. זאת כבר לא ציפייה לגן עדן, אלא לאנושיות נאורה בסיסית בצורת היחס שמכירה בחולשות יחסיות ולא מתעלמת מהן. נהפוכו. מספקת כלים להתמודדות. בלי להכיר בקושי כדי בכלל אפשר לסייע? סתם לשבת ולהתנשא? זה היה שלה בלבד. אחריותה ואשמתה. לא שלי. וזו לא אמורה להיות ציפיית שווא לקוות להבנה לרגשותיך.

הי אודי, התרגשתי לקרוא את הניסוח שכתבת לגבי שירים "קפסולות של רגש" רגש זה דבר שחסר לי לפעמים... כך, שלא יזיק לי מידי פעם תוסף.. (למרות שרק כלפי חוץ - מבפנים אני בחורה מאוד רגישה ותמיד הייתי) עקב כך, אני חוזרת בי מדבריי. אבל, למה פעמיים דוד לביא??? נו, גם עברי לידר ממש חמוד :-) יש לו איזה שיר...הכוס הכחולה "ויש לי את הרגש שאומר מתי שזה טוב.... ויש לי אותי, יש לי אותי לאהוב!" https://www.youtube.com/watch?v=pAWlDWT3Jb0

אחרי ששלחתי צפיתי שוב ושמתי לב לכך, משום מה זכרתי את דוד לביא פעמיים..אולי יותר דיבר אליי...

והיה כיף לרקוד. אוהבת מוזיקה וריקודים. וכולם יפים וכולם שמחים וכולם רוקדים.

וגם לך , שאת מצליחה למצוא את הטוב בכל יום ולתת לזה לחלחל ולהשפיע.

כל כך מדייק לי עכשיו https://www.youtube.com/watch?v=rPDzdqbGa6Q&index=1&list=RDrPDzdqbGa6Q

קראתי אותך מה שכתבת לי למטה ...מבינה אותך הכי בעולם אבל הם כולם את ..מבינה את ההתנגדות שלך. יודעת בתחילת הדרך כתבתי לילדה מכתב ארוך שתילך ולא תחזור וכשאובחנתי רציתי להרוג את כולם ..היום אני מבינה שאי אפשר להשאיר ילד בן חמש או ילדה בת חמש לבד אני חייבת להיות שם עבורם ...לפחות בתור התחלה תסכימי לדבר אליהם ועליהם בצורה מכבדת ולא מעליבה ופוגעת ...ואוף שירה זה קשה זה מתיש זה מטורף אבל כשמסכימים להקשיב להם הרבה יותר קל ... שולחת כוחות וחיבוק עוטף לכולך ..

אני באמת מרגישה שאת.מבינה אותי... תודה. הם לא מקשיבים לי רק משמיעים את קולם ומצווים ציוויים וצןעקים ןבוכים. בראש אני מבינה ויודעת שהם חלקים שלי. חלקם מתקשר בטיפול תחת היפנוזה. הם מופרדים ממני לגמרי כרגע. אני כועסת נורא כל הזמן ולא רוצה אותם. ומה שאת כותבת נכון.,, גם המטפל אמר דמייני שבתך בת החמש בוכה... ברור שאותה.אני הכי עוטפת אבל לזו שבתוכי אני לא יכולה כי זה.נראה לי הזוי לגמרי. אני לא מאמינה לעצמי... ובטח כלום כבר לא ברור ממה שניסיתי לומר לך. שלך שירה

וברור לי זה תהליך הייתי שם עדין יש רגעים שבטוחה שאני סתם מופרעת שרוצה תשומי ובכלל שאני ממציאה הכל...לאט יקרה רק חשוב שתקבלי אותם ותפסיקי לרצות להרוג אותם כי זה חלק ממך ..חיבוק

ההודעות של מיקה, במבי ואודי עשו לי ממש טוב על הלב, ומצאתי את עצמי במשך היום כמה פעמים נזכרת ומחייכת, תראו מה זה כשהווירטואלי והמציאות הולכים שלובות זרוע.

באמת מדהים . ואני כיף שאת נותנת לזה להיכנס , וליהשאר וגם משתפת אותנו .

במקום החדש...מסדרון ארוך עם מלא דלתות כל דלת משרד אחר..........בהתחלה עמדתי בחדר והסתכלתי הרבה זמן על הכל...כאילו בחנתי..... הסתובבתי ליד הספה...אח"כ בחרתי בספה ולא בכיסא (יש שני כיסאות אחד מול השני ויש ספה) היא העבירה את הדברים שלה....אבל אין תחושה של בית, כמה שניסתה לעצב :) עבורי? אולי...קנתה לי ספר עם הקדשה על דפים בכתב ידה (ביקשתי שלא תכתוב סיכום ומלאה את בקשתי)....בסוף החלטתי שלא להחליט מה לעשות ובקשתי ארכה לבוא גם שבוע הבא...ביקשה שאודיע אם לא אבוא 24 שעות לפני ושאודיע לה בפגישה אם החלטתי להמשיך וכיצד (אולי פעם בחודש) חשבתי על פרידה ותהליך אבל אי אפשר לעשות שם....הרגשה שאי אפשר לדבר שם על הכל כמו תמיד.............המקום הומה אדם מבחוץ.....וזה דפוק! אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף היא החליטה בכל זאת לשים שלט את שמה ולכתוב פסיכולוגית קלינית.....וגם למטה איפה שכתוב מספר חדר וכו'...אמרה לי כדי שלא אופתע כשאגיע לשם שוב...........אם אגיע בכלל......מבולבלת :( מעולם היא לא כתבה שלט עם המקצוע שלה..רק היה שמה בקטן על הפעמון.......ובכלל הכל היה במקומות שקטים בתוך בית ועכשיו אחר ממש אחר.........אחר במובן רע.......אוףףףףףףףףףףףףףףף איך אמצא בית כזה במקום ההוא????????????? מבאס אותי.........הלב רוצה לעזוב השכל אולי להמשיך........... :( עצוב לי...........הבאתי משהו טעים שהכנתי עבורה ועבורי (לא אפרט למה זה עבורה ועבורי)....לתחושה ביתית אכלנו יחד................אבל לא יכולתי לכתוב לה כלום.

באמת קשה להגיע למקום חדש, אחר, לא מוכר. ועוד כשאת מתלבטת האם להמשיך ואיך. הכל אחר ותמיד שינוי הוא קשה, בטח עכשיו. מקווה שעם הזמן תצליחי גם שם למצוא את המקום שלך, כמובן אם ואיך שיתאים לך. בינתיים, איתך...

מיכלי זה נשמע קשה... מבינה כל כך

לא פשוט .תודה ששיתפת ותמשיכי על תישארי עם הכל לבד..ואולי בכל זאת.תישקלי לשתף אותו :)

איך אתם עושים את הסמיילי!!! קראתי את ההודעה שלך, וחשבתי, אתה יודע הרבה מאד פעמים באינטראקציה בין אנשים, ולא משנה מהי אותה אינטראקציה, לקוחות, מטפל-מטופל, סתם מכרים, אפשר להכיר לשוחח לדבר, ויש איזו מין חומה של זרות, ולפעמים באיזה רגע מסוים, מביטים אחד לשני בעיניים, ומרגישים שאותה חומה נעלמה. אני יכולה לציין בדיוק מתי זה קרה ביננו, אתה בטח גם זוכר את אותה הודעה. תודה

ההודעה שלך כל כך חיממה את ליבי, אבל אני חושבת שגם ההודעות שלך יש בהם הרבה רכות, לראיה את יכולה לראות שאת לא מעוררת אנטגוניזם!!! וגם לא ראיתי אותך נותנת עצות כל היום כמו פולניה. אולי זה גם כי אני עושה רעש!! עוקבת אחר ההודעות שלך, ומקווה שתמצאי את המקום שלך גם בפנים וגם בסביבה, שיכיל אותך, ויקבל אותך

סנדיי יקרה, זה פשוט מפני שאיני פולניה :-) מעניין ומשמח אותי לשמוע שאת מזהה רכות בהודעות שלי תוכלי בבקשה לומר לי מה עוד את מזהה בהודעות שלי? נשמע שיש יכולת אבחנה לגבי אנשים - והייתי שמחה לדעת. אני אשמח אם תעני אני חשה לעיתים נוקשות וקשיחות בהודעות שלי וגם ילדותיות רבה והרבה חוסר ביטחון. משום מה, זה קצת מרגיש לי סותר... בכל אופן, אני שמחה שאת כאן - ותמשיכי לעשות את "הרעש הזה שלך" יש בו הרבה דברים טובים.

ההודעות שלכם ממש רגשו אותי, כשכתבתי את ההודעה הרגשתי ממש כמו פגע רע. ני רוצה להתייחס לכל אחד מכם בנפרד.

במבי יקרה, ליום הולדתך מאחלת לך ימים שקטים ושלווים, שתרגישי עטופה ומוקפת באהבה שאת ראויה לה ותמשיכי לצייר במילותייך המופלאות את ההוויה שלך ואותך, עדינת הנפש. אני מזמינה את החברות ואת אודי אל פלגי המים שמתחת לעץ לברך אותך ביום הולדתך. שלך, שירה

מה נעים ומה נפלא, לכל ילד ולכל בת מאחלת לך במבי, להחלים מהפציעה, (במבי הפצועה), שלהפך, כל אותן פציעות תהוונה בסיס לחיים נפלאים ומפעימים, עם יכולת הכלה של כל הטוב, ולקבל הרבה אומץ לדלג על כל המכשולים, ולהרגיש סיפוק אמיתי עם שליטה טובה על החיים שלך. שיהיה לך הרווחה וטוב בכל אשר תפני

מזל טוב אשה אהובה כתבתי לך אתמול הודעה שהנחתי כאן שתחכה לך והיא איננה ...אז מאחלת לך ימים שטופי אור והרבה מים טובים . שתתגברי על הקשיים והמכאובים ותגשימי את חלומותייך.ומכוון שיודעת שזה מורכב יום הולדת אז מותר להתרגש ושלא יציף מידי חיבוק

במבי, מזל טוב ליום הולדתך שחייך יהיו כמו ההודעות שלך - מלאות רגש, חיות ורכות ושתצליחי להגשים את כל חלומותייך...

שירה, את נהדרת שפתחת עץ כזה!! במבי יקרה! ברור שרוצים לאחל לך מזל טוב!! שירה פתחה עץ מיוחד עבורך!! ראית? איזה יופי!!! במבי יקירה! אושר, בריאות ושיתגשמו משאלות ליבך לטובה, שיהיה לך נעים ורך בלב, תמיד! :) אוהבת, מיכל

את יודעת מה אני אוהבת וככ מיוחד בך? כמו ששירה אמרה. יש בך הרבה רגש, הרבה דימויים, קוראת את המילים שלך ופשוט מדמיינת אותן מולי. ממש. מרגישה אותך מוחשית. מזל טוב יקרה, מאחלת לך המשך מסע טוב ונכון עם אמא צביה היקרה שלך ובשבילך ובעיקר אצלך ועם הסובבים אותך. חיבוק חם, במיוחד במז"א עכשיו.

מזל טוב. תשמרי על עצמך מקסימה כמו שאת!!

בא לי גם להצטרף לעץ האיחולים :) מזל טוב במבי יקרה. מאחלת שתהיה לך עם הרבה התחדשויות לטובה בעולמך הפנימי והחיצוני.

רשמתי אתמול בערב (5/11) הודעה, וכעת אני רואה שאינה מופיעה. אם כך אחזור על תוכנה, כדלהלן, וכך כתבתי (ושמרתי): שירה, איזה ניסוח מדהים וקולע בעיניי. (מתי חל יום הולדתך שלך? התחפצי לחלוק עמנו?) אצטרף לפלגי המים העדינים שמתחת לעץ, בנוסף למילים שכתבתי הבוקר לבמבי, ואאחל שוב ואשלח ברכותיי. בנינוחות ובלבביות, סוריקטה

איך היה ? אנחנו כאן עבורך יודעת שלא פשוט ולא קל ...אז שולחת עוד כוחות וחיבוקים .. ומזכירה לך שאת לא לבד

את מקסימה! תודה ששלחת כוחות. כתבתי למעלה איך היה...

למשל כדי לחדד תחושה של אוטונומיה ?? אני אחליט. אני אקבע .עליי. אל תתערבו לי איפה שלא מתאים. לא לסבול הערות על הגוף וכ.. זה נורמטיבי? והאם זה עובר מתישהו?

שאלה מצויינת אודי ששאלת אותי בהודעה קודמת...זה לא נראה לך דפוק אם 2 קרובים יושבים יחד, אחד מדבר והשני לא מקשיב או אפילו מתחמק מהקשבה? זה נורמלי? שאדם מדבר ומשתף ולא מקבל שום הרגשה ששמעו ,והבינו מה שיש לו להגיד.. . אף אחד לא דפוק אבל זאת התוצאה?? זאת תוצאה דפוקה. זה מרגיש מאד דפוק! תחשוב אתה תדבר על משהו אישי שמעסיק אותך עם מישהו קרוב, תצפה ליחס כלשהו לא? בטח לא להתעלמות והתחמקות ובטח לא אם הנושא אישי ורגיש. נראה לך נורמלי שתמצא את עצמך מדבר לקיר ככה במקום שתהיה אינטרקציה בינאישית כלשהי שם? ואז אתה מפסיק לדבר כי אתה מבין שאתה לבד בשיחה הזאת. אין פרטנר. זה לא דפוק??? זאת אמורה להיות המשפחה שלך אבל תכלס אתה לבד. ולהיות לבד ביחד זה הכי לבד שיש. זה לבד הכי מצמית והכי מעצבן ומנכר שיש. אז אם ככה זה מרגיש שאתה מנסה לדבר על עצמך עם מישהו שאמור להיות 'קרוב', הוא מתעלם, זה דפוק אודי. זה לא מרגיש שמשהו פה דפוק? בשבילך בטח שלא כי תופעות כאלה מפרנסות אנשים במקצוע שלך בלי סוף!! אולי זה מה שגורם לאנשים לשלם לזרים שיקשיבו להם... כי עם 'הקרובים' אי אפשר. בעיני זה דפוק אודי. איך זה לא דפוק בעיניך?

שסנדיי העלתה. אולי יותר טוב שלא העלית? סתם כך באותה הזדמנות אשתף אתכם שטוב לי בטיפול הנוכחי. הרבה פחות מועקות. (יש פער גדול בהרגשה שלי כלפי שני הטיפולים) וגם אני לא מרגישה צורך לתקשר איתה בין הפגישות - הפגישות הן מכילות ומרגיעות. מזכיר לי בערך את מה שהולך כאן, אתה מרגיע מבין מתחשב ולפעמים אני כל כך רוצה להתחשב בך שאני צופה מהצד בשקט. אני אוהבת את המרחב הזה, את הבנות המקסימות כאן. ואותך.

חבל שלא העלית אותה. היתה איזה בעיה עם מה שכתבתי?

כואב לי שאני לא מצליחה לשתף את המטפלת במחשבות האלו שלי. אתמול בפגישה, פשוט רציתי להגיד ולא הצלחתי. וזה מכאיב לי כל כך.

לפעמים יש לי מחשבה נוראית בראש יש לי מין רצון כזה שאני אלך ברחוב ומישהוא יגע בי ללא רצוני אני יודעת שאני לא באמת רוצה זאת, אבל מצד שני - יש בי חלק שכן... אני רוצה להרגיש! להרגיש את ה-פחד את החשש והמבוכה... את התחושה הזו של חוסר ההבנה, שאדם נהנה ממך - ואת אפילו לא מבינה מה קורה. עכשיו אני כן מבינה... אני רוצה להרגיש כמה שזה מגעיל ונמוך ובהמתי אני רוצה להרגיש כמה כוחניות והשפלה יש במעשה כזה עד כמה גבולות הגוף והכבוד שלי נרמסים אבל אני יודעת שאני לא באמת רוצה את זה, כי אז אני אתפרק ואני גם מאוד מאוד מאוד פוחדת מכאב כזה אני כל כך פוחדת שיקרה לי דבר כזה.

.. את יודעת שאני מאוד מאוד אוהבת אותך. נכון ? וואו.. כ"כ מורכב לי... שירה פתחה עבורך עץ של יום הולדת וכתבה ..לא כ"כ זוכרת כבר, אבל ברוח הדברים ביקשה, הזמינה שהשבוע הזה יהיה עבורך.. אח"כ גם פתחה עבורך עץ יום הולדת שבנות רבות וגם אודי ברכו אותך.. סוריקטה אהובה, אני מאחלת לך שיהיה לך טוב וכל שתבקשי לו יהי.. הרגשתי שאינני מסוגלת לכתוב בעץ ההוא.. סיפרתי לך שגם לי יש יום הולדת השבוע.. לדעתי ,יומיים אחרייך. לא ? הרגשתי כמו יתומה עם מה שאמרתי לך.. כאילו אף אחד לא התייחס לזה שגם אני נולדתי :(((( זה גם מאוד מורכב לי כל העניין הזה של יום הולדת.. בכלל לא יודעת מה רוצה .. לא יודעת אם רוצה שיכתבו ? שיתעלמו? בא לי להעלם :(((( ואני ממשיכה לקרוא את ההודעות ופתאום אני רואה שהגבת למה שעניתי לגולם. גולם שאלה אותי למה הניק שבחרה מרגיש לי... ? ועניתי לה שבגלל שכשהייתי ילדה, הייתי חלשה מאוד בלימודים ובני משפחתי כינו אותי גולם, טיפשה ועוד שלל כינויים... ופתאום אני רואה שהגבת לי :"הם מפגרים".. כשקראתי את תגובתך פרצתי בכזה בכי... את מצליחה לגעת בי מאוד עמוק.. תודה שאת קיימת פה בעולם !!! שלך-במבי.

לא חושבת ששמתי לב לזה... את יקרה וחשובה לי מאוד. אולי זו הזדמנות לומר לך את זה. ואני הכי מבינה את הפגיעה שלך, הכי ברור ומובן מאליו. יקרה שיהיה לך יומולדת שמח, מקווה שתעשי משו שנעים וטוב לך. אני חושבת שפעם ראשונה השבוע ידעתי שיש לך ילדים. וזה ממש שימח אותי לשמוע.

הי במבי אחותי, זה השבוע שלך, והחודש שלך ושל כל ילידי נובמבר ולכל מי שיבחר. מזל טוב ענקי לך ומזל טוב גם לשותקים שנולדו בתאריך של היום, השבוע, החודש. מזל טוב לכם! בוודאי שאני זוכרת את יום ההולדת שלך, ובכל מקרה הייתי מזמינה את כולם כולם לזכור, והאמת קשה להאמין שלא זוכרים. אני איתך, במבי, ומבינה את תחושת הקנאה, ואת התחושה של אובדן המקום. אף אחד לא לקח לך באמת. אף לא אחד. לא בן משפחה שנולד, ולא אחר. אבל עם רגשות, כאמור, לא מתווכחים. במבי, הלוואי שתוכלי ליצור עוד ועוד, שהדמיון העשיר והמיוחד שלך יפרוץ במלוא יופיו. שתמשיכי להיות יפה שאת, ומוכשרת שאת, ומיוחדת שאת, ומוצלחת שאת. חיבוק עוטף, כזה שעוזר להרגיש את חלקיך מוגדרים היטב, שלך, סוריקטה

סיפרתי לגיסתי על הנושא של ביטוח לאומי. היא שאלה איך זה שיש לי זכויות ועל מה אז עניתי שהיו לי הפרעות אכילה וחרדות שיצרו קשיים תפקודיים בעבר ובסוף נתנו לי את ההכרה הזאת. היא לא אמרה כלום וזה היה לי מוזר, האי תגובה הזאת. שאלתי אותה מה היא חושבת אז היא אמרה "כלום, זה מה שזה". הרגשתי מוזר מאד לא מובנת ולא מוכלת. זהו? ככה? שום תגובה? שום הבעת עניין? שום אמירה אמפתית כלשהי? בסיטואציה אחרת בינינו היינו יחד עם האחיין (הילד שלה) וקצת ניסיתי לדבר ולהסביר על הטראומת נטישה ששחזרתי בטיפול, על איך שפעם לא היו לי מנגנונים לווסת מצוקה רגשית ריגושית הייתי פונה לטקטיקה של פציעה עצמית, אמרתי לה שזאת הסיבה להרבה התמכרויות שיש לאנשים כי בעצם אין להם מנגנוני התמודדות יעילים שאמורים היו להיות מופנים מדמויות מטפלות יציבות בילדות... שוב היא שתקה, היא התמקדה בדברים אחרים כאילו אני לא שם ולא דיברתי את כל זה. הרגשתי לבד מול קיר. הרגשתי שאולי היא לא רוצה לשמוע בכלל ולהתעסק בנושאים כאלה. לא הבנתי למה היא לא מסוגלת לגלות מעט עניין ואמפתיה, אפילו מתוך נימוס לפחות! הרי זה נושאים מאד אישיים שהתמודדתי איתם בסה"כ ותפסתי ממנה דמות משפחתית שאפשר לנסות לייצר קרבה סביב שיחה אמיתית על התמודדויות שעברתי או העניין שלי להבין בפסיכולוגיה ככה, אבל כלום, לא קיבלתי כלום ממנה. אפס הקשבה. אפס התייחסות. החוויה הייתה של התעלמות פשוט כאילו לא דיברתי. היא התעסקתי בתינוק, בחיתול, באוכל. ממש כאילו לא הייתי שם ולא דיברתי, כאילו מחקה אותי. הרגשתי מוזר. ממש הרגשתי מוזר. הרגשתי בחילה שפתחתי את עצמי מול קיר אטום וניסיתי להסביר את עצמי מול קיר מתעלם. אחכ סתם המשכתי לדבר איתה על אה ודה כאילו הדבר לא התרחש מעולם כשבתוכי סוחבת את המועקה מכל הדבר הזה. ירדנו עם התינוק לטייל ומסתבר שהיא שמה לי בתיק איזה שוקולד שהציעה לי ולא רציתי אז היא שמה לי בתיק על דעת עצמה. כעסתי עליה ואמרתי לה שזה עובר גבול מבחינתי, שלא תעשה דברים כאלה. והפרידה הייתה כאילו עם חיבוק, כאילו עם נשיקה, כאילו עם איחולים אבל האמת שאני מרגישה ממש מועקה וסלידה בתוכי ורגשות לא טובים שלא ראו אותי לא שמעו אותי לא התייחסו אליי פלשו לגבולות החפצים שלי... זה פשוט דוחה. בא לי לצרוח עליה "את סתומה או עושה את עצמך????" אוף, אודי מה דעתך??? מה דעתך מישהו פה חייב להיות דפוק . זאת אני או היא??? אודי נמאס לי לחיות בעולם עם אנשים פשוט הזויים נמאס לי. זאת 'המשפחה' שלי. אלוהים!!! אני רוצה משפחה אחרת, מבינה, תקשורתית. נורמלית ולא הזויה. נמאס לי. איזה מן דבר זה להתעלם מבן אדם שמשתף בדברים ככ אישיים על התמודדויות. איזה מן דבר זה??? זה 'משפחה' זה? אנשים זרים בד"כ נותנים לי התייחסויות יותר הגיונית מזה!! מה הקטע של ההזויה הזאת? נמאס לי ממנה. ועוד היא אמרה לי פעם שהיא תופסת מעצמה "מתקשרת" וראיתי על השולחן שלה שהיא קוראת איזה ספר על 'כוחו של התת מודע'. חתיכת בת יענה עיוורת יומרנית ופולשנית כמוה חושבת שיש לה יכולת לתקשר והבנה של התת מודע??? אלוהים ישמור איזה אנשים יש בעולם הזה. יחס מינימלי שפוגש את הזולת באופן מנטאלי אמיתי הם לא מסוגלים לתת. אני שונאת שיש לי משפחה שאין לי שום דיבור משותף איתם. אין לי אף אחד במשפחה הזאת שאני יכולה לומר שאני מרגישה איתם חיבור.

נכון ההורים המקוריים גרמו לטראומות המקוריות אבל שזה פוגע בכושר תפקוד של בן אדם מרוב חרדות ובריחה לסימפטומים והאדם הזה פונה לטיפול ורוצה גם ללמוד ולטפל ולהתפתח ואז מטפל מצד אחד לוקח תעריפים מצד שני מתנשא שהוא עבד קשה מול מטופל שכושר תפקודו נפגע בשל קשיים רגשיים במשך שנים זה ביזוי נרקיסיסיטי מכוער וצביעות גמורה ואני לא מבינה מה הבעיה להכיר בפגיעה המבזה הזאת של מטפל צבוע שלא מודה באמת- שאין שיוויון הזדמנויות בכלל!! שגורלות של אנשים נקבעים מדברים התפתחותיים עוד לפני שהם מודעים לזה בכלל. שכוחות האגו של המטפלת לעומת חולשת האגו שלי או פגיעה בתפקודים ניהוליים או בהקשרות הלא בטוחה - שום דבר מזה לא היה בחירה שלי!!! ולא באשמתי!!! וגם אני הייתי בחורה שאפתנית ואינטיליגנטית וזה השפיע בעל כורחי על חיי וגורלי מבחינת שגשוג ויכולת הגעה להישגים אז מה הקטע לשבת שם לנפנף בתעריפים ולומר באטימות והתנשאות מקוממת 'עבדתי קשה'. מה הקטע??? במקום להודות באמת!!! אם היא הייתה בנעליים שלי רוב הסיכויים שלא הייתה זוכה להגיע לאן שהגיע באקדמיה כי הייתה עסוקה בבולימיה וחרדות וחרא... אז מה הקטע??? למה הפגיעה הזאת הצבועה אתה לא מוכן להכיר בה ורק שב שוב ושוב לציין איך ההורים אחראים לטראומות ולא המטפלת... יש פה כמה רבדים של פגיעות! והפגיעה שהפסיכולוגית פגעה בכבודי כאדם 'כבודה' במקומה מונח. אני לא אתן שתכחיש את הממשות של זה. אם היית במקומי גם אתה היית כועס ונפגע מן הצביעות שבדבר. אתה לא במקומי. זה כל ההבדל. מבחינתם זה בסדר שהמוחלשים יעבדו את החזקים. זה נקרא 'סדר חברתי נורמטיבי' אצלכם. עלי זה לא מקובל. העצמי שלי כמהה להתממש למען עצמו ולא לעבוד כל חייו בשירות חזונותיהם של אחרים. נושא העבודה היה צריך להתפתח לשיח שמזהה כהלכה את רצונותיי האוטונומיים העמוקים ולא סתם לדחוף לי מהסמכות שלה 'לכי לעבוד. קודם לעבוד'. היא פגעה פגיעות משל עצמה שלא קשורות כבר להורים שלי והמגבלות הפסיכולוגיות שלהם.

פגיעה נרקיסיסטית היא לא פגיעה אמיתית בעיניך?? היא לא פגיעה ממשית?? זה לא כואב? לא צובט? לא מקומם? לא מכעיס? לא מעליב? לא שום דבר? פגיעה נרקיסיסטית היא לא פגיעה לדעתך? מי שאשם הוא רק מי ש'בוחר' להפגע? בגלל זה אתה מתעלם? שנוח לך אתה מציע שהטראומות המקוריות היו מההורים ולא מהפסיכולוגית הזאת . בסיידר. הבנו. אבל שאני מנסה לתאר מה כן פגע בי מהיחס שלה אתה דומם. היא טעתה וזהו. ההתייחסויות שהיא בחרה איתי לא היו רגישות ונכונות ומתאימות וזהו. זה בסדר להגיד שפסיכולוגית קלינית בכירה טעתה. גם אתם טועים לפעמים אודי. לא יהרוג אף אחד להודות בזה. גם ככה את ההשלכות מזה רק אני ספגתי. לא היא.. אז לפחות די לנקות אותה מכל אחריות שהיא ולייחס הכל לעבר רק כי זה נוח להציג את זה ככה. הבנו כבר שהטראומה המקורית היא מההורים.. זה לא האישו בכלל... דווקא בגלל שספגתי כבר כל מיני טראומות לא מתאים שאיזה פוצית קלינית בכירה תתרברב בהתנשאות צבועה שהיא 'עבדה קשה' להגיע למעמדה. זאת אולי עובדה אבל היא צריכה גם להתחשב בהקשר של עם מי היא מדברת. כי גם אני ניסיתי להתאמץ בחיים מאד. מעולם לא בחרתי בנוחות ופינוק סתם ככה!! אז היו לי חולשות. עדיין מגיע לי שיכבדו אותי!!!! ואני מאד מקווה גם שאני יותר חזקה מפעם. הכל השתפר דווקא כי העוסית הביעה הכרה לקשיים. באופן איירוני זה מחזק!!! עכשיו רק לנצח את מחסום הבושה זה הכל!! לא להתבייש בחולשות שהיו לי . לעולם ! הן לא היו באשמתי!!!