פורום פסיכולוגיה קלינית

הי אודי, אני מאושפזת... קשה לומר את זה. לא פשוט להיות כאן, אבל הגעתי לקצה. לא הצלחתי למצוא נקודת אחיזה בתוכי או שביב של כח. סערת הרגשות הלכה והקצינה ותחושות קשות של בדידות יאוש וחוסר ערך תפסו שליטה. זה עדיין בסדר לכתוב כאן? אם לא, פשוט לא תעלה את ההודעה. אודי הודעה אחת שלי מיום שני נותרה ללא מענה. תוכל? תודה שירה

אתה יודע ? אני אצל אמא צביה מיוני 2009. בחודש הראשון זה היה טיפול של פעם בשבוע, אח"כ נפגשנו פעמיים בשבוע במשך 5 חודשים. ואז היא אמרה לי שאני ראויה לאנליזה והתחלנו להיפגש 3 פעמים בשבוע במשך עשרה חודשים. וזה הפך לאנליזה של 4 פעמים בשבוע במשך שנה. ומאוקטובר 2011 נפגשנו 5 פעמים בשבוע. חלו שינויים טכניים בזמנים שלה, וגם בשלי. לא מצאנו זמן לפגישה חמישית ולכן מאוקטבר (אחרי סוכות) ירדנו ל 4 פגישות בשבוע. זה מטלטל אותי.. הרעיון לרדת ל 4 דווקה בא ממני. ישנו קורס שממש רציתי להשתתף והוא מתקיים בדיוק בזמן היחידי שאמא צביה פינתה עבורי למפגש החמישי.. מרגיש לי אחר.. לפעמים אני אפילו שואלת אותה אם היא זוכרת אותי.. משונה כזה... מה דעתך אודי ? אולי הייתי צריכה לוותר על הקורס ?

מה את רוצה לקבל על חמש קילו ראשונים שאת מרזה? אנחנו כאן בפורום, כולנו, נתן לך משהו פיזי או ווירטואלי אם את מרזה חמש קילו? עובר?!!!! יאלה קדימה לסתום את הפה, לאכול בלי סוכר לבן בלי קמח לבן, מלא פירות ומלא ירקות, עוף ודגים לעשות ספורט, לכי כל היום שלושה קילומטר בחצי שעה, זה יוצא 6 קילומטר לשעה. התחייבות שלי תוך שבועיים את מרזה חמש קילו. עשינו עסק?? יאללה, להתחיל מייד! ללכת לחנות ספורט לקנות משקולות של 2 קילו, כשיהיה לך אותם אתן לך מספר תרגילים יאללה, לא לשבת ככה, להכין מיד סלט, להעמיד ירקות לביטול באידוי, יאללה, מספיק, להתקלח, ולהחיל ללכת, דווחי לי איך היה.

קודם כל זה שאת מבטיחה בשם כולם שניתן לה איזו מתנה- תיאמת את זה עם אודי ועם יתר משתתפי הפורום או סתם החלטת לדבר ולקבוע דברים בשם אנשים אחרים על דעת עצמך? דבר שני אין לי מושג למה פנית להופ בנושא המשקל והחלטת שהיא צריכה לרזות אולי פספסתי משהו.. אבל גם אם כן מאיפה לך שזה מתאים לה ולא יחווה כצעד פולשני מטריד להתיימר להתערב לה ככה בנושא? היא הזמינה את שירותייך? ואם כבר התיימרת להציע לה את הטיפים שלך לישועה משקלית- מה את יודעת על נתוני הגובה משקל ומצב בריאותי שלה שאת מציעה לה ככה בשליפה פראית 'תוכנית אימונים ודיאטה' ומתיימרת לקבוע לה איך להתאמן ובאיזה קצב לרזות?? 5 קילו בשבועיים??? את מתחייבת לה?? וואלה יופי. לרדת בקצב של חמש קילו בשבועיים זה בכלל לא דבר מומלץ לעשות אגב.. את תתני לה תרגילים? איך בדיוק? את מאמנת כושר אישית שלה וקבעתן להפגש? ו'יאללה לסתום את הפה?'"... כרגע הייתי ממליצה את אותו טיפ לעוד מישהו, ודי לחכימא ברמיזה. יש ככ הרבה סיבות רגשיות מאחורי נטיה להפריז באכילה שהדבר הכי מטומטם שאפשר להגיד למישהו זה 'יאללה לסתום את הפה'. הקאוצ'ינג הוולגרי שאת מפגינה כאן יגרום לורדה רזיאל ז'קונט להחוויר. יאללה דיו דיו... קדימה. בואי תפתרי לכולנו את כל הבעיות בהינף לשון ומקלדת. לחשוב שלקחתי אותך ברצינות לרגע. אני מתחילה לחשוד שאת סתם הגעת לכאן להטריל . דווקא מתאים לך להיות מאלה שמבטיחים שינויים אינסטנט בתור אחת שהמליצה לי לא ללכת לקורסים קיקיוניים... את בעצמך נשמעת ככה- כריזמטית ויומרנית. יש לך כשרון לזה. כדאי לך לממש קריירה בכיוון. עוד תעשי כסף מלסחוף אחרים אחרי המילים והדירבונים שלך. כדאי לך- יהיו לך תעריפים! שיט אני כבר מקנאה. עזבי אצלי הכל מקנאה באמת. רוע לב אני. תשאלי את אודי- הוא כבר הסכים פעם שהרווחתי ביושר את הזכות שהתמונה שלי תפורסם ליד הערך 'צרות עין' במילון המונחים הפסיכואנליטיים השלם :( איזה רוע! Me . מה. הלכתי.

הי סנדיי, בוקר יום ראשון :-) את נשמעת כמו מאמנת ספורט, ומזכירה לי שאני עצמי עליתי חמישה קילו, וזה קצת, רק קצת מידי. אוסיף בהמשך לדברייך מעט את דעותיי לקוראים, אם אפשר - שיטת הבולדוזר עשויה להתאים לחלק מהאנשים וזה יכול לעבוד באופן מצוין, ואילו לאחרים היא עשויה לגרום להתכנסות, או לתגובת התנגדות, רגשות אגרסיביים, או גם תחושת אשמה, כך שנראה לי שיש לקחת זאת בחשבון ולהתמודד גם עם זה. אם כבר מתחילים בניסיון ירידה במשקל, וגם זה אינו דבר של מה בכך (בעיניי, לפעמים צריך לתפוס איזה גל בעיתוי הנכון) , אני בכ"א מאמינה בקצב מדוד ואיטי. תלוי, כמובן, במשקל ההתחלתי ומתייחס אליו. ירידה של חמישה ק"ג בשבועיים עבור אדם עם עודף משקל צנוע למדי – לתפיסתי ולהבנתי היא מהירה באופן מוגזם. היא עשויה לשנות איזונים עדינים פנימיים, להיות בלתי יציבה ובעקבותיה מגיעה תופעת היו-יו המוכרת, שבסופה, ברוב המקרים מגיעים גם למשקל אף גבוה יותר מזה שהתחלנו בו. קשה מירידה במשקל היא שמירה עליו, על ההישגים לאורך השנים. לעתים אנו נפגשים עם מחלות, בעיות בריאותיות, תרופות וכד', בעטיין המשימה יכולה להפוך לבלתי אפשרית כמעט. הייתי ממליצה להיתמך בדיאטנית קלינית או רופא משפחה לשם התחלת התהליך ומעקב שיותאמו אינדיבידואלית לאדם, בהתחשב בכושרו ומצבו הבריאותי. עבורי, למשל, גם נחוצה תמיכה נפשית נוספת. שיכולה לבוא הן מהסובבים, קבוצות, או אנשי מקצוע. אני גם אומרת שאם עודף המשקל (אם בכלל, ואובייקטיבית) אינו נוראי ומאוזנים עליו - עדיף 'לא לגעת'. שוב, היות שמדובר בסיכון של יציאה מאיזונים. ולכן, גם עכשיו, אישית, אני משאירה את המצב כמות שהוא. ואולי, אם אוכל לדרבן את עצמי בשקט ובחשאי – אגדיל מעט פעילות גופנית ובהדרגה. שבוע טוב, סוריקטה

אולי תספרי לנו דברים חיוביים? לכל בן אדם יש דברים טובים לצד הקשיים. אשמח לשמוע ממך.

חמודה גם את. דווקא יש דברים טובים. הייתי במצב רוח מדוכא מוקדם יותר הערב. בכיתי. שוב הייתה לי מן נסיגה וכבדות בהרגשה ונדמה לי 'יריתי' פה איזה פוסט תוקף ביצירתיות על ההיא... מבחינתי זה סוג של ביטוי יצירתי לכאב או הרגשה שלי... בכלאופן הייתי צריכה לעשות משהו. ללכת לאימון גופני ולא היה לי חשק וסחבתי את עצמי ובכיתי בפנים. בלב. ושהגעתי לשם בכיתי בשירותים חרישית.. ואמרתי לעצמי 'תאספי את עצמך. תכילי את זה בפנים וצאי להתאמן'. והצלחתי. והיה לי אימון כיפי והשתפרה לי ההרגשה לגמרי אחכ שחזרתי הביתה. עכשיו אני לא ביאוש/כבדות/דכאון/כעס. סתם נחמד לי. גם אכלתי נורמלי ומווסת. אגב הבולימיה שלי יחסית התמתנה בחודשים האחרונים וזה מעודד אותי. אני חווה כאב רגשי אבל אולי זה שווה לחוות אותו במקום להשלט ע"י הסימפטום.. מקווה שבאמת זה שיפור אמיתי שיתמיד ורק ימשיך להשתפר. הלוואי. הנה נתת לי הזדמנות לכתוב משהו טוב !

קראתי את הודעותיכם אודות קנאה באחרים שיותר מוכשרים. מיכ תרשי לי שלא להסכים אתך, כשרוני או לא, כל אחד יכול להתקדם. אני קרעתי את עצמי בתואר כדי לקבל 100 ומצטיינת דיקן, מישהי פחות מוכשרת שהייתה קורעת את עצמה כמוני הייתה מסיימת עם 80, והיה לה מקוצע ביד. אם לא הייתה פסיכולוגית הייתה עובדת סוציאלית קלינית. יש רף רחב בהמון מקצועות ריאליים ולא ריאליים, וכל אחד עם היכולות שלו יכול למצא את התחום שמתאים לו ולהשקיע שם ולקרוע את עצמו, והוא יוכל להתקדם. כפי שאמרתי גם מוכשרים קורעים את עצמם כדי להיות יותר מושלמים, אבל כל אחד יכול. הכי קל לומר אני לא יכול, לא מוכשר, אין לי את זה. החכמה היא להציב אתגרים, ולפעול על מנת להשיג את אותם אתגרים. צריכים להציב כל פעם אתגר שהוא בר ביצוע, לכבוש אותו ולהמשיך הלאה לאתגר הבא, כל אחד לפי היכולות שלו, לפי הספיד שלו, לשבת ולחבק ידיים ולומר אני לא יכול, בוודאי שלא תקדם אף אחד. הופ... תתחילי לאחות את השברים, תתחילי לבנות, לפני שבונים הורסים, את ההרס עשית, פינוי בינוי, הרסת ועכשיו את בונה, הציבי אתגר בר ביצוע, אפיה של עוגה טעימה, נקיון יסודי של הבית, הזמנת אורחים לסעודת שבת, עשי משהו שיכניס לך את האור הביתה

עד כמה שידוע לי הרף של ממוצע גבוה הוא רק ברפואה בפסיכולוגיה, כל המקצועות האחרים מקבלים תואר עם ציונים נמוכים, בראיית חשבון ציון 60 זה עובר, עריכת דין ציון 65, ונדמה לי שכל המקצועות האחרים הם גם בין 60-65, כך שמי מי שלא גאון יכול לקבל את התואר. ומיכ אני רוצה לומר לך, שבעיות קשב וריכוז הרבה מאד פעמים מעידים על כשרון עצום שיש בבן אדם! הרבה מאד מחקרים מראים זאת, פעם היו קוראים להם שובבים, היום נותנים להם ריטלין, אבל עצם העובדה שלי שיש בעיות בקשב וריכוז לא מוכיחה על חוסר יכולת ללמוד, ואגב היום כל המכללות והאוניברסיטאות נותנים אפשרות של בחינות מיוחדות למי שיש לו בעיות של קשב וריכוז, והם מגיעים לתוארים מאד מאד יפה. אם את מרוצה מהמקצוע שלך, זה נפלא וטוב, ולא אומרת שצריכים לשנות, אבל אם פעם תרצי להחליף, תאמיני בעצמך ותוכלי.

רק אותי זה מטריד?

את לא היחידה.. גם אני חשבתי על זה..

לדעתי לא מומלץ להניח הנחות ולעשות "אאוטינג" בפורומים אנונימים. גם אם זה נראה ממש נכון. אני יכולה לספר לך סיפור אישי. לפני 10 שנים נכנסתי לאיזה פורום וספרתי בעיה מאוד בוערת שלי. משהו שהדיר שינה מעיני. שתפתי במשהו אישי, והייתי אמיתית. מישהי מהדומיננטיות ענתה שזה נשמע לה מצוץ ולא אמין ואפילו נדמה לה שגבר כתב את זה . אף אחת אחרת לא התיייסה להודעה. זה צרם מאוד וצרב וכאב. אף פעם לא ניתן לדעת מי באמת עומד מאחרי המסך. מאז הגישה שלי להתמסר לסיפור. להאמין למי שכותב ב- 100 אחוז. אם הוא מתחזה, זה בודאי עונה לו על צורך מסוים.

בעלי קנה לי בושם עם ריח גן עדן. וזה כיף להתבשם.

גם לקבל מתנה גם לאהוב אותה וגם לדעת לראות ולהנות מהדברים הקטנים. תתחדשי.

הופ נהדר תמשיכי בטוחה שתימצאי עוד כמה דברים חיובים וטובים בחייך :)

ממתי קיבלת אישור לעשות לאנשים דיאגנוזה ולהחליט שהם צריכים פסיכיאטר?הצורה שבה כתבת למימה מעידה על התנשאות כלפיה. אומנם אני לא מכירה אותה ולא יודעת מה הבעיות שלה אבל צהזמן הקצר שהכרתי אותך נבנתי שאת רוצה לתקתק את חייהם של אנשים אחרים צהלי לדעת מה הם באמת עוברים בחיים?

לדבר דברים שנשמעים טוב ונכון גם אני יודעת.. ובכז היא השקיעה מאד בהתייחסות אליי וזה לא מובן מאליו. השקיעה מחשבה וזמן.. ובסהכ הכוונה הייתה טובה נראה לי.. לא התרגשתי מ'האבחונים ' שלה. אחרי הכל צריך להיות ממש סנילי מסטול למי שעוקב אחריי הודעות שלי כאן זמן מה כדי לא להתרשם שיש משהו כפייתי בעיסוק שלי בטיפול שעברתי... בכלל לא מכחישה את זה. למרות שזה פחת יחסית! אני פשוט טוענת שזה סוג של משקע שלילי שנוצר ברגש/זכרון . כמו 'תופעה' כי הטיפול נקטע בשלב מסוים ולא זכה להתרומם ממנו הלאה... לא היה לי טיפול 'שוס'...כיום (7 שנים אחרי!) מנסה אחד אחר. אפילו כמה.. לפחות אני מנסה דברים חדשים לצד ה'באג' בזכרון הרגשי. מאמינה שעם הזמן הוא ידעך יותר ויותר... גם בלי תרופות :)

איך שהוא מצאתי את עצמי מדברת עם המטפלת הקודמת ומגיעה איתה לנקודה שעברתי למטפלת חדשה... היא הבינה אותי מאד היא הסבירה את הבעייתיות שלי בקשר ואת ההשלכות,היא השאירה דלת פתוחה.. היא שומרת את השעה שלי :( פתאום אני אוהבת אותה:((( זה בסדר לספר למטפלת החדשה על השיחה בינינו? (אודי, איש וירטואלי יקר, אמרת נשוב ונפגש ביום חמישי איזה כיף שאתה פה)

הזכרת לי את עצמי.הייתה תקופה קשה שהיא בעצם עדיין והלכתי לטיפול מסובסד.כתבתי את זה למטפלת שלפני טופלתי אצלה הרבה זמן.היא אמרה שאוהבת אותי,מאמינה בי ומעריכה ומאחלת לי וכו'.סיכמנו שאשתף אותה מה איתי אם ארצה.שבועיים היה נחמד.אחר כך היה שבוע מטורף והבנתי שהטיפול החדש לא טוב לי וגם המטפלת החדשה הזו נבהלה.נפרדנו.מצאתי את עצמי בוכה לטלפון של הראשונה שאני רוצב הבייתה ושתאסוף אותי...וחזרתי הבייתה...והתחלתי להעריך אותה הרבה יותר...ככה זה היה אצלי... חלום...

תגידי מתי למדת לעשות אבחונים לאנשים

הופ.... ניסיתי לעודד אותך, לא לאבחן אותך, אבל אני מכירה ומטפלת בהמון המון מקרים. מה שכתבתי לך היה רק כדי לעודד ובאמת חשבתי לארגן לך פרסים, לשלוח לאודי שישלח לך ללת.ד. שתוכלי להישאר אנונימית

מה זו ההודעה הזו שכתבת??? למה אני מרגישה שאת כאילו נוטשת ...? זה לא הוגן, יש פה כמה אנשים שעבורם הנוכחות שלך קריטית.

אני לא נוטשת אני כאן .אבל כן אני מוכרחה להיות כל כולי בטיפול. היום הגעתי למצב שהיא זאת שלא מבינה ממנה אני פוחדת וכו וכו ואודי הוא זה שאוסף עוזר שומר וכו זה לא נכון ..היא המטפלת שלי היא שם עבורי אני חייבת לחזור להרגיש בטחון בטיפול גם עם המרחק שלקחה. ובנתיים אני ככ כאן .מחבקת חיבוק עדין ועוטף

אכן אביב, את דמות מאד דומיננטית פה, ואנשים בונים עלייך. הייתי רוצה להאמין שזה עושה לך טוב באיזה מקום. להיות משמעותית עבור הזולת. אני מכירה שגם ליותר מידי יש אלמנט מזיק. וגם את הקונפליקט. אבל, כמובן, לחלוטין מותר וחשוב שראשית תשמרי על עצמך ומצטרפת לדבריו המדוייקים והיפיפיים של אודי שם למטה. ממש יופי שהתחלת משהו חדש חדש ואת נהנית. סוריקטה

אני אדם פגוע אני נאבקת כל יום בדיוק כמו כולם כאן. בקלות אני יכולה להיות במקום הנמוך וכן גם במקום שעוזר לעצמו ואסוף ולומד ועובד ועוד . נכון שתומכת כאן וכן אוהבת לעזור וכן זה עוזרנגם לי להשאר באופטימיות ובמקום טוב של החיים. אבל יחד עם זאת גם אני כאן כי אני נטולת כוחות ועם קשיים ומשתדלת להיות כאן בשני המקומות .כרגע במקום חלש שפשוט רוצה להעלם .. במקום שמבין שהוא צריך את כל הכוחות להחזיק את הספינה לא לטבוע לי. בקשר למטפל הוא צודק רק שהוא אמר לך את זה בדיעבד לי זה נאמר ישירות וחוץ מזה אני מרגישה את המרחק שהיא לקחה כדי לשמור על עצמה . אני רואה אותה מתכווצת לפינה כשאני ניכנסת ויחד עם זאת החיבוק שלה חזק כזה שאומר על תוותרי אני איתך. האמת מבלבל

כתבתי הודעה היא נעלמה לה בשרשור של גולם אלי ...כנראה מן הסתם שם מקומה חבוייה ונעלמת כי שוב אני כאן דקה אחרי שכתבתי שאנסה שלא... עצוב אודי הרסתי לעצמי את הטיפול ..איך יכול להיות שמערכת יחסים חזקה ככ שיש אכפתיות ואהבה משני הצדדים ובכל זאת לא מוצאות את הדרך. שתיינו השתניינו ככ והיא כבר לא בטוחה ביכולת שלה לעזור . אודי אם היא שכל כך אוהבת אותי ואכפת לה ממני לא מוצאת דרך לטפל בצדדים הקשים האלה אז מי כן . זה אומר שלעד נידונתי להשאר איתם לבד עם עצמי ...יודעת שאני חייבת.להרפות ולתת לטבע לייקום לעשות כדרכו ולהאמין שמה שיהיה יהיה לטובתי אבל פוחדת ככ. עד שבוע הבא אני לא אחזיק מעמד הפעם נשב ונחליט לאן מועדות פניינו.. אודי תחזיק לנו אצבעות בבקשה

לפעמים מתמכרים, אז צריכים לאזן את המינון, והכל יבא על מקומו בשלום.

את יודעת אביב יקרה, בזמנו אמר לי המטפל שלאורך שנות הניסיון שלו הוא לא מצא כל קשר בין רמת האהבה שלו למטופל לבין היכולת שלו לעזור. בזמנו גם תהיתי לאיזו קבוצה אני שייכת... מחזיקה לך אצבעות, והרבה תקווה, באמת באמת. ואוסיף דבר שכבר נדמה לי הזכרתי כאן - המטפל שלי אמר שלא פעם חשב לוותר עליי, שהיה פסימי מאד לגבי הטיפול בי, וזה בסדר ומובן שהוא חשב, אבל בפועל זה לא בוצע, ואולי זה מה שחשוב. אז אולי יש רגעים שבהם קשה להאמין. מה שכן, מפגשים עם קולגות שלו פתחו בפניו ראייה קצת אחרת, ואני מאמינה שזה תרם. בוודאי שמחזיקה אצבעות, סוריקטה

לא נראה לי שיש קשר כל כך בין אהבה לבין יכולת לעזור...להפך, זאת גדולה מאוד גדולה לדעתי לומר אני אוהבת אותך אבל לא בטוחה שאני יכולה לעזור או מתאימה עבורך!! ראי ערך חנה, כמה כוחות, לה ולמטפלת למצוא משהוא אחר שיתאים, איזו גדולה לומר שקשה להודות בקושי.... היא מדהימה אותי ממש ביכולות שלה!! בהצלחה באשר יהיה, מחזיקה אצבעות! ואגלה משהו שפעם סיפרתי פה שלפני הטיפול כשהתחיל משהו רציני ומשהיא בעבודה שחשבה שתעזור לי היא ניסתה והיא לא מקצועית בזה אלא מקצוע קרוב לזה, עד שהכל הסתבך והגעתי לטיפול והמטפלת אמרה שחבל שהיא לא שלחה אותי קודם כי הדבר נסחב המון זמן בניסיון שלה לעזור..והכוונה הייתה טובה ואהבתי אותה והיא אותי כנראה (היום אני חושבת שכך היה, אז לא חשבתי שהיא אוהבת אותי)רק שהיא לא ידעה לומר שהיא לא מתאימה לזה ולא כיוונה אותי לטיפול פסיכולוגי והיא לא הייתה המקום הנכון.....למרות שאצלך יכול להיות שזה אחרת והיא כן יכולה רק את לא ממש בטוחה ואז גם היא ויכולות להיות המון סיבות....בהצלחה ואיתך, מיכל.

הפתעתי אותה כשהבאתי לה שני ספרים שמעידים על הקשר בנינו ועוד משהו בכלל עליי שלא כל כך מדובר היא אמרה כי אני מרגישה שלמה במקום הזה..והיא צודקת (האמונה שלי)היא אמרה שזו מתנה להאמין בבורא עולם.. הפתעתי אותה כי היא לא חשבה שנפרד נראה לי. אמרתי לה שהחלטתי שנפרד, אני לא שלמה עם זה :( אבל אפרד ואעשה זאת בלי לברוח..פשוט להגיע שבוע הבא ושבוע לאחר מכן למקומה החדש וזהו. היא הציעה לבוא פעם בחודש רק כדי לראות מה איתי...לא טיפול כמובן, וזה יהיה כל כך שונה אבל יתן לי מענה וגם הדלת לא תסגר לעולם.....היא תמיד אומרת שאוכל לקבוע איתה...אמרתי לה שאני אוהבת אותה והיא אמרה שגם היא אותי :) ממש צמרמורת...עשיתי מעין סיכום בפגישה על כל מה שעברנו יחד....והנה הפתעתי אותה ואמרה שגם היא תתכונן לפרידה כזו :( אוףףףףףף אמשיך לעדכן כאן ואתכם לא עוזבת...אוהבת אתכם מאוד, אודי אתה אדם יקר! ליווית אותי כל תקופת הטיפול ממש מהתחלה...כבר כמעט חמש וחצי שנים, מאמין? תודה לך, מיכל.

הי מיכל יקרה, את סה"כ נשמעת טוב עכשיו. איכשהו נראה לי שיש כאן עוד קפיצת מדרגה להתקרבות. אולי. גם אצלי במהלך הטיפול הייתה פרידה. מאד קשה וכואבת לי. גם בתקופת ה'אין טיפול' נפגשתי איתו אחת לחודש חודשיים. פגישות עדכונים, לא ממש עבדנו, ואחרי כשנה וחצי שנתיים חזרנו למתכונת של אחת לשבוע. אולי לפעמים צריך לתפוס את המרחק הזה כדי להתקרב יותר וממש. התקרבות בריאה של קשר. אולי מפיגה חלקים הרסניים בו. ואגלה אולי סוד. גם אני קשורה, מאד. למטפל, לנוכחות של אודי כאן ועוד. אולי אני סגורה ולא מראה וחושפת כמו אחרים, את התלות, ההצטרכות וההזדקקות, אך העוצמות גדולות מאד והתגובות הרגשיות נחוות גם נחוות. בוקר אור, סוריקטה

את לא הולכת לאהוב את הפוסט הזה, למרות שאת טוענת שאת רוצה לשמוע את האמת כמות שהיא, ולא רוצה שיסתירו ממך. אז אומר לך מה אני חושבת, וכיצד תוכלי להשתנות לפי דעתי. 1. את מקבלת קצבה מבביטוח לאומי. את הקצבה הזו לא מקבלים מבלי להביא אישורים רפואיים מתאימים ולעמוד בפני וועדה. ישנן שני סוגי נכויות האחת נכות פיזית, והשניה הא חוסר יכולת להשתכר, מי שמקבל אחת לא אומר שיקבל את השניה. אדם יכול להיות עוור, אבל הוא מרוויח היטב כך שלמרות שיהיה לו נכות של מאה אחוז פיזית הוא לא יקבל את הקצבה של חוסר יכולת להכנסה. מכיון שאת טוענת שאת מקבלת קצבה, אז יכול להיות אחת מהשתיים, או שבאמת יש לך בעיה פיזית/נפשית ולכן את לא יכולה להשתכר, או ששיקרת את הוועדה, הבאת תעודות רפואיות שקריות, ועשית להם הצגה בוועדה. את יודעת היטב שרק במקרים של שחור ולבן הביטוח לאומי מאשר מידית את הנכות, ברוב המקרים, הוא מסרב, הולכים לוועדת ערר ואם לא מצליח הולכים לבית משפט, ואז שולחים אותך לוועדה נוספת של ערר אם קבלת את הקצבה על פי מסמכים אמיתיים, אז באמת שיש לך בעיה אישית אמיתית של עצמך ואין לך מה להאשים את אף אחד אחר באותה בעיה, ולראיה על פי בדיקות מקיפות שעשית אכן אין לך יכולת להרוויח. אם שקרת אותם בוועדה, ועבדת עליהם, ואת מקבלת כספים במרמה, את בוודאי לא יכולה להאשים אף אחד אחר, וזו הייתה צריכה להיות יזמות וביצוע שלך!!! אז בוודאי שאת לא יכולה להאשים אף אחד אחר בכך, אלא לקחת אחריות על מה שעשית. 2. לדעתי יש לך בעיה אמיתית של אובססיה וכפייתיות, הכתיבה שלך מראה בצורה ממש קלאסית את הבעיה שלך, אי אפשר לטעות בה, אם רק תדפיסי את מה שאת כותבת כאן, ותביאי אותם לפסיכיאטר אני מבטיחה לך שהוא ייתן לך תרופה נגד כפייתיות. תקשיבי היטב מימה – כאשר תקבלי את התרופה כל החיים שלך ישתנו, את תהיי בן אדם שמח, בן אדם מרוצה, בן אדם שלא טוחן מליון פעם עוולות שעשו או לא נעשו לא, את תהיי מוכנה כדי להצליח בחיים. כל עוד את סובלת מאובססיביות וכפייתיות, ואת סובלת מזה, את לא תצליחי להמריא, שום טיפול לא יעזור. ואגב, התרופות הללו הם לא לעד, יתכן ותקבלי אותם למספר חודשים ובזה יסתיים העניין. 3. לעניין תעריפים, הם לא נופלים מהשמים, אנשים עובדים על זה קשה מאד, כן, כמו שהמטפלת שלך אמרה שהיא עבדה על זה קשה מאד. אם תקחי תרופה נגד כפייתיות, תרגישי שאת מסוגלת ללכת ללימודים, ללמוד ולהתקדם, ויתכן בהחלט שהביטוח הלאומי יממן לך את הלימודים. 4. יש לי הרגשה שאת לא עובדת כי נוח לך לקבל קצבה בלי לעבוד! זו לא רק בעיה שלך אלא של הרבה. הביטוח הלאומי הבין את זה, ולכן החוק בביטוח לאומי הינו (אני מדגישה שאת לא מקבלת ממני ייעוץ משפטי כלל וכלל, וכל מה שאני אומרת הוא בגדר המלצה בלבד, וכדי לדעת את המעמד המשפטי ו/או הרפואי עליך להתייעץ עם עורך דין ו/או רופא בעניין!), לכן בביטוח לאומי ישנו מדרג, אדם שמקבל קצבה ועובד לא מפסיקים לו אוטומטית את הקצבה, אלא רק מעל סכום מסוים מורידים סכום מסוים, וכן הלאה, ואת יכולה להרוויח יפה מאד עד שיפגעו לך ממש בקצבה, מדובר על כמה אלפי ¤ לחודש. בנוסף בזמן הלימודים בוודאי שתקבלי את הקצבה. אז תפסיקי לקנא בכל מי שהקדיש ועמל ועבד וטרח, אין ארוחות בחינם, מזה שתקללי, ותצעקי ותאשימי, ולעולם לא תקחי אחריות על מעשיך, מזה לא תקבלי תעריפים!!! כבר הצעתי לך פעם ללמוד משפטים, אני חושבת שזה יתאים לך, אבל את תצטרכי להתאמץ, זה לא בא לבד. 5. עם כל הכבוד, אני ממש לא חושבת שהמטפלת הייתה צריכה לתת לך ייעוץ תעסוקי או לימודי, היינו התפקיד שלה הוא לא לומר לך אם ללמוד בפסיכולוגיה או לא, את אדם בוגר, והיית בן אדם בוגר, יכולת להסתכל בגוגל מה ההליך כדי להיות פסיכולוג, היית מבינה בדיוק, שצריכים להוציא תואר ראשון, ורק המצטיינים מצליחים להתקבל לתואר שני, וזאת אחרי שעברו עוד מבחנים מפרכים שהמון נכשלים בהם, ולאחר התואר השני את צריכה לעשות סטאג' נדמה לי לשנתיים, וזה לא סתם סטאג' כמו בתוארים אחרים שאפשר להחתים כרטיס אלא זה סטאג' רציני מאד, ורק אחר כל הדרך המייגעת הזו אפשר להיות פסיכולוגית. את לא הגעת אליה כאחת שלא אחראית למעשיה, והיא לא הייתה חייבת לתת לך ייעוץ אם כן ללמוד או לא ללמוד. בתור אדם בוגר, זו אחריות שלך, ורק שלך, להחליט אם את לומדת או לא, לדעת אם את מתאימה או לא, ואם הקצבה נתנה לו בכלל חוסר יכולת להשתכר, היינו שאין לך את הכישורים לכך, תאשימי רק את מי שברא אותך. אבל אם זה עניין של משימה ואתגר והשקעה ואת מסוגלת, אז אל תאשימי אף אחד אחר שלא עשית זאת. להפך, היא לא אמרה לך שאת לא מתאימה, אילו הייתה אומרת לך כך, היית מקללת שבגללה לא למדת ויכולת היום להיות פרופסור, היא השאירה לך את הדלת פתוחה, ואגב, רוב הסטודנטים עובדים וממנים כך את שכר הלימוד, כך שלא הייתה כל סתירה בין הצורך לעבוד, ולעשות משהו בחיים, חוץ מלחלום חלומות שיבא איזה מלאך ויתן לך תואר בפסיכולוגיה, בוודאי שהיית צריכה לעבוד, ובנוסף לעשות השתדלות כדי להתקבל באוניברסיטה ללמוד שם, אילו שני דברים שמשלימים האחד את השני ולא סותרים, בכלל לא. בנוסף המטפלת אמרה לך שתלכי לעבוד, היא לא אמרה לך שהעבודה שלך תהיה על ידי שתוציאי קצבת נכות מביטוח לאומי, את זה כבר עשית לבד, ואת טוענת שלא הצלחת בעבודה, איך בדיוק המטפלת קשורה לזה? מה שכן קשור לזה , הוא המצב הנפשי שלך, מה שאת צריכה לעשות זה ללכת לפסיכיאטר, זה מה שיעזור לך גם לעבוד וגם ללמוד. 6. הכדור נמצא בידיים שלך בלבד, גם אם תמשיכי להשלות את עצמך תמיד שכולם אשמים חוץ ממך, זה לא ישנה את המצב שלך. המצב שלך ישתנה רק כאשר תקחי אחריות על עצמך, ועל המעשים שלך, ודבר ראשון תלכי לפסיכיאטר כדי לעזור לעצמך באובססיה. 7. חבל עליך, ניכר שיש בך כשרונות ואת לא מנצלת אותם באפיק נכון, וזה חבל מאד, אל תדאגי על הקצבה, את תמשיכי לקבל אותה גם אם תלמדי, (את יכולה לברר את הזכויות שלך בקלות בביטוח לאומי, וגם לשמוע כמה הם יתנו לך כמלגה ללימודים) קומי, תעשי מעשה, והקורסים הקיקיונים הללו שאת עוברת לא הם שישנו לך את החיים, לדעתי, את צריכה משהו הרבה יותר מאסיבי, אבל שיתחיל קודם כל עם טיפול תרופתי. המון הצלחה וברכה לך ואם הצלחת להגיע עד לסוף אז כל הכבוד

למימה, אני רוצה להוסיף בהמשך להודעה שכתבת למטפלים כן יש אחריות! ואפילו אחריות כבדה! הפריע לי שכתבת את המשפט הזה. מדובר במקצוע עם אחריות מאוד כבדה, לפעמים לא פחות מרופא. לטפל בנפש האדם זה לא עניין של מה בכך, ודורש מקצועיות , עקשנות ותחושת אחריות מאוד גדולה. אחרת, זה סתם טיפול כושל. סנדיי, את אישה חכמה וחזקה בעיניי.

אני מאמינה שבכל מצב אדם לוקח אחריות על המעשים שלו, לא לקבוע אתגרים גדולים, אלא ברי מימוש, אבל לקבוע אתגר ולשאוף להגיע אליו.

הייתי רוצה להכירכן גם. ספרו קצת.על עצמכם.

מסובך קצת. הכינוי שלי פה מאוד קרוב לשמי האמיתי כךשזה מרגיש לו חושפני... אבל בסכה אני טיפוס נחמד

ברוכה הבאה :) .. אני חברה בפורום מתחילת נובמבר 2009 .. עוד שבועיים 6 שנים... 6 שנים שאודי מלווה אותי פה בפורום.. מאוד מאוד מחוברת לטבע.. נמצאת באנליזה אצל פסיכואנליטיקאית מנחה מהמכון הפסיכואנליטי. התחלתי אצלה ביוני ולאודי בנובמבר אותה שנה.. מה עוד ? :)

אני רוצה תחושה של בטחון ויכולת שלא מתערערת. אני רוצה לא להרגיש לעולם יותר שום 'לא נעים לי/מביך/בושה/הצטמצטמות/ השתתקות/התרוקנות.. אני רוצה להרגיש עוצמה וזה יקבל ביטוי בעשייה שלי ובהישגים שלי. אני עייפה. אני רוצה וצריכה כסף. לאדם כמוני אין 'תעריפים'. זה מעצבן אותי. גם אני רוצה 'תעריפים' ומלא פראיירים שיבואו לשלם לי אותם בלי שיש לי אחריות על כלום כי זאת אחריות שלהם מה הם יחליטו לעשות אם מה שיש לי לתת.. ואם לא טוב להם שילכו.. אף אחד לא מחזיק בכח בא לי לפרסם שאני 'מימה' מציאה שיטה חדשה איך לפצח את הקוד לשינוי בתת מודע ולהפוך את החיים שלכם ליותר טובים. רוצים לשמוע עוד? תשלחו לי מייל שלכם ואשלח לכם טיפים. הדרך לשינוי כאן! לזמן את השפע בלה בלה בלה אנרגיה של אהבה בלה בלה . התת מודע קובע את ההצלחה שלך בחיים בזוגיות בקריירה בלה בלה .. מבצע היכרות עכשיו ל 50 פונים ראשונים. בקרוב הסדנא המלאה שלי. מספר מקומות מוגבל. כל הקודם זוכה. אני מומחית מאוניברסיטת החיים. בלה. רק תשלמו לי כבר סעמק ערס כי אני רוצה להיות עצמאית ועשירה ושתהיה לי דירה משלי!!! מה לא ברור? תת בלה בלה... כי שאת חסרת עמוד שדרה פנימי כל החיים אחרים ירוויחו על חשבונך . ככה זה. נמאס לי!!! מאיפה יש לאנשים את היוהרה והאומץ להציע עצמם כמדריכים לאחרים מאיפה? אין להם בושה/היסוס.. מאיפה הבטחון המזדיין הזה שלהם מאיפה??? גם אני רוצה שיהיו לי תעריפים!!!

כל כך נכון ואמיתי

הו מימה, נכון יש כאלה שמצליחים ללא מאמץ מיוחד לקחת כספים ולהצטייר כמומחים, אבל אנשים שבאמת למדו והוסמכו לכך זה לא המצב. כשאמרה שהיא עבדה קשה לא נראה לי שהתכוונה להתנשאות למרות שנחווה אצלך כך, פשוט יש אנשים שיש להם יכולות ושכל וזיכרון טוב כדי ללמוד ויש כאלה שלא ואני מאמינה שזה לא רק הזדמנות אלא גם מתנה שאדם קיבל שכל ללמידה חוץ מזה שהוא גם משקיע, צריך חכמה...וזה עצוב...ומכעיס ולא פייר, נכון! אבל מה לעשות כל אחד בוחר את הבחירות שלו בחיים אני מאמינה שלמרות מה שעוברים בחיים אפשר לבחור.... גם לי לא היו יכולות ללמוד מקצוע שמכניס כסף, ואני לא אדם שיכול ללמוד (קשב וריכוז) אבל יש לי הרבה סיפוק בעבודה שלי ואני עוסקת במשהו שאני מאמינה בו מאוד!! ואני חושבת שגם להיות מטפל זה סוג של מחנך ועבודה מתוך שליחות למרות שהם מרוויחים הרבה כסף... ומקווה בשבילך שתמצאי עיסוק שימלא את יומך ולא תצטרכי לעסוק כל הזמן במחשבות קנאה כאלה וכעס. עצוב לי שאת דנה בזה המון וכועסת כל כך...עולם שלם בחוץ מחכה לך! בהצלחה

מימה יקרה, גם ולכשתשתני - עדיין, להבנתי, תשארי את, לא תהפכי להיות משהו שאינך, משהו לגמרי אחר. את לא זונה, גם אם בא לך לדבר ככה. ובבושה, למשל, כמו שאני נוהגת להזכיר, אין בהכרח רע. תלוי במידה... בוקר, סוריקטה

שהחיים שלהם יותר טובים מדלי. שהם עשו בחירות נכונות ושיש להם יותר מבת אחת. רק אני בזבסתי את השנים לשווא. אין לי חשק יותר לחיים האילו. לחיים המקוללים והטיפשיים שלי.

בת אחת זה עולם ומלואו, כל בת אחת, וכל בן אחד הוא לא "רק" . תשמחי בה , יש לך משהו להיאחז בו- וזה נהדר. חבקי אותה ואמרי לה שהיא האור, הנה לך בחירה טובה. וגם אור.

ההבדל בין בת אחת ללא כלום הוא עולם ומלואו אפשר לשאוב כל כך הרבה נחת מבת אחת

לא לגבי השכנות. לגבי המיאוס מהחיים האלה שאחרים נהנים מהם שבזמן שאנשים כמונו סוחבים אותם על הגב כמו עול ..

הי הופ, מרגישה 'חייבת' להוסיף בהמשך לדברייך את חמחשבותיי: כשהגעתי לבניין בו אני גרה, הסביבה, וגם הדירה היו מוזנחות ברמה קיצונית. ערימות של זבל, גרוטאות, חושך, צמחיה מתפרעת וסבוכה ומטבע הדברים סביבה כזאת מושכת אליה אנשים מסויימים (באנליזה היו אומרים שכך אני גם מתארת את מצב העבר שלי). בחרתי לעשות סדר. הרבה. הרבה מאד. עם הזמן השתנו כאן השכנים. במציאות, כאן, ולא רק מטאפורית. בכל אחת ואחת מהדירות עברו להתגורר שכנים חדשים. שכנים משכילים, שיש להם חברים, ולעתים שמחות, זוגיות, ילדים, משפחות, מכוניות, משתכרים נאה. לי אין את כל הדברים האלה. אבל הזמנתי אותם. כן, לוקחת את הקרדיט על זה. ואני אוהבת אותם. ואני עוזרת לכולם. מכל הלב. אולי זה גם קצת כך כאן בפורום. סוריקטה

לראשונה בחיי, ולא רק אלה האומללים שמצטיירים פה, אלא גם אלה המלאים בעשייה, קריירה לא מבוטלת, זוגיות, משפחה וילדים, נתבקשתי לשחרר ולתת לאחרים לטפל בי ולעטוף אותי חזק חזק כדי שלא אשמט לגמרי ואתחזק מעט. אני מרגישה קצת שנכשלתי, ודאי שתחושת האשמה קשה מאוד בעיקר כלפי הילדים והגעגועים מפרקים אותי מכאב. מקווה שלא אצטער מאוד על הצעד הזה שדרש ממני ויתור על המסכה והתמסרות מוחלטת למצבי הנוכחי. שלך שירה

אני גאה בך לא זה לא חולשה לטפל בעצמך שימרי עלייך יקרה ...מחבקת

היי אהובה, גם לי היו רגעים ומצבים בהם נזקקתי לאשפוז ולא פעם אחת... זה בסדר יקירה לי זה הרגיש להיות תינוקת בפעם הראשונה הילה

בדרך לא נכונה. בבחירות טראגיות. בדכאונות. באנשים מגעילים. בא לי להקיא מהחיים שלי. אני מרגישה תחושה של אין מוצא. מה יותר גרוע מלהיות מובטלת.שמנה..מכוערת.מתקשה ללכת בלי חיוך ועוד צריכה לדאוג למשפחה ולאמא סיעודית. ואין כוחות לדאוג לעצמי. ההודעןתשלי פסימיות כל הזמן. אני לא רואה אור תרתי משמע. יכולתי להיות מלכה אבל אני ........

זה או מלכה או מכוערת ושמנה? לכולנו יש גם (!) בחירות גרועות. אפשר ללמוד מזה לפעם הבאה כשנצטרך לבחור.

התחלתי ללכת למן סדנת משחק שבועית. היה שם מישהו זקן שהציע להסיע אותי לתחנת אוטובוס וככה חוסך לי אוטובוס אחד כי צריכה 2 בעקרון. אז היה לי לא ככ נוח אבל הסכמתי. הוא סיפר לי שהוא אמן ונתן לי כרטיס ביקור ואמרתי מנימוס שאציץ באתר שלו כי גם אני לומדת משהו באומנות עכשיו והוא יודע. שבוע אחרי זה כשנפגשנו שוב בסדנה הוא פנה אליי עם משפט 'אני כועס עלייך את יודעת?' ואני מן הסתם לא היה לי מושג על מה הוא מדבר והוא אמר 'דאגתי לך. לא שלחת לי הודעה שהגעת הביתה'. הרגשתי שזה דבר מטומטם להגיד ואמרתי לו 'לא צריך הודעה. הכל טוב... הגעתי הביתה'. הוא גם שאל אם הסתכלתי באתר שלו ואמרתי שלא. והרגשתי לא נעים מזה . כי הראש שלי בכלל היה עסוק בדברים אחרים. אחכ בסוף הסדנה הוא שוב אמר שיציע להסיע אותי וזה קיבל מן הרגשה של מובן מאליו. הרגשתי שאין לי מרחב סירוב פה כי למה לסרב בעצם? זאת דחיה. הוא הקפיץ אותי שוב ובנתיים התפתחו שיחות על אה ודא. סיפר לי על הילדים שלו וקצת על עצמו. הוא אמן עם יצירות שמוצגות בכל מיני מקומות בארץ.. אמר 'זה דווקא יעניין אותך אני אקח אותך פעם לסטודיו אצלי להראות לך'. בסוף אותה נסיעה אמרתי תודה ויצא שאפילו לחצתי לו את היד ונתתי חיבוק בחטף. זה ממש בא ממני. ושיצאתי משם לא הבנתי ככ למה גלשתי לשם. למה לא שמרתי יותר דיסטנס. אחכ שחזרתי באוטובוס הרגשתי שאני חושבת 'לא לשכוח לשלוח לו הודעה שהגעתי' כי הוא כאילו הסיע אותי ועשה לי טובה.. בסוף שלחתי לו 'הגעתי. תודה על ההסעה לילה טוב'. והוא ענה 'תודה לילה טוב'. וחשבתי לעצמי מה כבר היה כזה נורא.. סתם נימוס. בבוקר קיבלתי טלפון ממנו שרצה לספר לי איפה הוא נמצא באיזה ביקור במקום יפה בארץ. אבל אמרתי שאני עסוקה ולא יכולה לדבר. בזה נגמר. אחכ שלח סמס גם לקבוצה וגם אליי לאחל יום טוב. בגלל הנימוס שלי רשמתי לו שם שאיבדתי את הכתובת לאתר אינטרנט שלו שישלח לי... והוא שלח וזהו. מאז לא יצרנו קשר. אני מרגישה שנגררתי למלא דברים שלא באמת רציתי פה. לא באמת מעניינות אותי היצירות שלו. לא באמת בא לי להכיר. לא באמת בא לי שזה יהיה מובן מאליו שהוא מסיע אותי ובטח לא בא לי שהוא יתחיל ליצור קשר בין המפגשי סדנה ובלי קשר אליהם. אני מבינה שהוא כנראה אדם זקן ובודד שפעם נהנה והכרה בתור אומן שאולי כיום חסרה לו אבל זה לא אמור להיות מוטל עליי להתחשב לו בצרכים האלה. והקטע עם הלשלוח לו הודעה אני לא מבינה למה מנימוס נגררתי לעשות משהו שאפילו להורים שלי אני לא טורחת לשלוח הודעה שהגעתי. אני לא ילדה בת 5 שצריכה להרגיע איזה זקן שהגעתי בשלום הביתה. מי מכיר אותו בכלל. זה היה פטרנליסטי ומפגר. למה לא שמתי זין? כי יש בו משהו 'חביב'? שזה מן צורך אנושי לקבל יחס ואני חושבת לעצמי 'למה לא?'. אבל מפריע לי כי לא הגעתי לשם לסדנה הזאת להכיר אותו. הגעתי לתרגל משחק במסגרת הסדנה. והוא - הוא צריך להציב גבולות איתו ואני עשיתי הפוך. ואין לי מושג איך לתקן את זה ועדיין להשאר מנומסת. למה אני לוקחת על עצמי אחריות על רגשות של אחרים? אוף. בטיפול פסיכולוגי זיינו אותי רגשית. זיינו אותי! שמו זין אחד גדול עליי ובגלל שאני יודעת איך זה מרגיש להיות אף אחד שדוחים אותו.. אולי בגלל זה? אולי בגלל זה לא נעים לי לדחות אחרים? לא יודעת.. אני לא אוהבת שמנסים להתקרב אליי בלי שיש לי שליטה. במקום להתרכז במשחק אני עסוקה עכשיו לתהות איך אתנהל מול האיש הזה שם. ברור לי שהודעות 'שהגעתי' אני לא אשלח לו יותר ולא תהיה לי גם בעיה להגיד לו לגבי זה שלא עוד. אבל עצם זה שזה מעסיק אותי בכלל מפריע לי. אני אמורה להיות מרוכזת בי עכשיו! לא בשטויות האלה שצצות בגלל חיכוך עם אחרים.

גם אני חשבתי על זה... שבשביל מה כל הסרט הדרמטי המתיש שנהיה לי בראש מזה... אם יכולתי להציב את הגבולות שלי בפשטות ובהירות בלי להגרר למקום המרצה אז היה לי יותר קל להיות בתוך קשרים ולהתנהל בתוכם.. בגלל שהחוץ איכשהו מחלחל לי לפנים זה קשה... כי אז לא ברור לי מה בא ממני ומה כניעה והדבקות בהשפעה החיצונית... למה זה ככה ואיך משנים כבר שיהיו לי גבולות ברורים לעצמי גם בתוך ההתחככות עם אחרים... ?

לא בטוח בכלל. אבל הנסיבות מאלצות.. שיהיה. הוא לא נראה לי 'מזיק'.

הכל מלא בכלום הכל כלום. יש כלום. יש שומדבר. יש המון מהם. לכלום שלי קוראים דמעות. דמעות וכאב ודקירות בלב, דקירות מבפנוכו. דקירות שיוצאות מתוך הפנים הכי פנימי כלפי חוץ וחותכות לי את הלב ומשבשות לי את התדרים. לכלום שלי קוראים חומה. חומה של אטימות ובהייה ועיניים מזוגגות ולב מזוגג וסדרות ודיבורים ריקים וצחוק מעושה ומילים פשוטות ומלכלכות. מילים שורטות. לכלום שלי קוראים ריק. חלל של מה שאמור היה להכיל נפש, ומחשבות, ורצונות, והבנה, וידע, ושכל, וכישורים. חלל גדול וחללים קטנים. חללים לא ריקים באמת. כלומר, הם ריקים מתוכן, אבל לא ריקים במובן הצלול והבהיר של חוסר. ריקים במובן העכור. המאוב. המסואב. המרוטש. האפל. חללים של אבק וקורי עכביש וצחנה של קרני רחוב מושתנות וגוויות . אם הייתי הולכת לטיפול כנראה היו קוראים לכלום שלי בכל מיני שמות אחרים, שמות כמו דיכאון קליני לדוגמה. אבל אני לא הולכת לטיפול. ולא לשום מקום אחר. בכלום שלי אין מקום לאנשים, או לקשר, או לטיפ טפה של קיום אמיתי. בכלום שלי אין מקום לטוב. בכלום שלי אסור אפילו לחשוב על מקום של ציפייה לטוב. לא שצריך לאסור אותם, את הרצונות והמחשבות והעשייה. הם אפילו לא מנסים להגיע. אין להם מה לחפש אצלי. זה לגמרי ברור. הכלום שלי הוא אטום וצר ורחב וחשוך ועצום וחונק ואינסופי. הכלום שלי, הוא אני.

אם זה לא.היה פורום הייתי חושבת שזה דקלום שמשוררת דגולה כתבה. הכתיבה שלך מהממת והתוכן מלא בפסימיות וייאוש. את לא כלטם את עולם ומלואו. את כותבת מופלאה. את רגישה ושנונה. אבל את פגועה מאוד. לא מכירה אותך אבל אם תשתפי קצת נוכל להכיר.

לא הייתי חושבת שאפשר לקרוא את זה ככה... תודה.

עניתי למימה בעץ שהיא כתבה שאתה לא מכבד אותה. לא ראיתי שהעלת את זה. בכוונה? יוצאות לי הרבה מילים כשאני חוששת למקום שלי..

אביב את מאוד חכמה וכיוונת לדעת גדולים :) זה בדיוק מה שהציעה לי, מזמן הרצון שלה שאני אשתף אותו...אני לא מסוגלת לזה.. והחלטתי שלא להחליט, למה הכוונה? ללכת לשתי הפגישות ואחר כך ללכת לפגישה אחת שם (אם אוכל להכנס בכלל למתחם). היא אומרת שלא חייבים להפרד ואפשר גם לקבוע פגישה כל פעם מראש...לא קבוע למרות שהיא לא בעד...בינתיים מתכוננת לפרידה, מבחינתה תמיד אפשר להשאיר דלת פתוחה ואני אוהבת את האפשרות הזאת יותר מלקבוע שזהו...שזה כל כך שונה מפעם שרציתי לעזוב הכל ולברוח. אז אולי אדע רק בעוד שלושה שבועות בכלל...תודה שאתם כאן ללוות אותי בכל מה שלא יהיה, אוהבת את האפשרות לכתוב כאן, תודה אודי על הליווי ושאתה לא מנותני העצות, הפעם זה חיובי :) מ. מ.

אם הוא לא הסכים בגלל הכסף - הוא ממילא לא הרגיש שחסר אם הוא לא הסכים בגלל שזה מזיק- ממילא לא שם לב שמזיק אם כי הוא לא מאמין בזה- מה זה משנה אם את זו שמאמינה תוכלו לתאם יחד גבולות ואם זה מתאים כי יתכן שלא- ללכת לפגישה אחת יחד שיראה שהיא לא "נושכת" אם קשה לך לספר שהלכת ללא ידיעתו- מבינה אותך. אפשר למצוא גם לזה פתרון פתרונות "ואמצע" יש (כמעט) בלי סוף.

אם המטפל הוא "החוץ", ומה שחשוב זו ההתבוננות פנימה של המטופל בעצמו, ולא מה הוא...,המטפל, חושב,מרגיש,קולט כלפיו, וכו'. אז א. איך זה באמת אפשרי..?וכשמדובר כביכול בקשר(מעבר להעברות והשלכות),ובקשר..,מן הסתם, כן יש השפעה של דברים,זה על זה, אינטראקצייה שמתרחשת רגשות הרגשות וכו וכו, ו..ב. אם זו הטענה שהמטפל הוא "החוץ",ומה שחשוב ובמרכז זה המטופל.., אז למה במקביל גם נאמר שיש חשיבות שהמטופל יראה מולו מטפל שהוא גם בןאדם, על כל המשתמע מכך, כולל ההתנהלות של המטופל מולו וכלפיו. לפעמיים יש לי תחושה .., שאיפה שכביכול "מתאים ונוח" לתיאורייה הפסיכולוגית,שכך יהיה ויאמר,זה "תופס", ואיפה שלא.., איכשהו זה מתפוגג. כי אחרת לא ברור לי אם המטפל הוא "החוץ", והמטופל צריך להיות רק עם עצמו בעצמו ובלי קשר למי שמולו, למה יש דרישה לראות גם במטפל אישות שיש להתחשב גם זה, וכשזה קורה, שוב מפנים אותו פנימה לעצמו. איזה מין קשר מתסכל ומייאש זה?? ואיך אפשר להכיל אותו כשזה ככ מייאש ומתסכל?? מקווה שהצלחתי להבהיר תצמי.

ועדיין ככ מתקשה עם החלקיות הזו, עם המציאות הזו, עם העובדה שגם אם יודעת שאכפת לו ואני חשובה לו, זה חלקי ומוגבל ומותנה.וכששוב גם מרגישה שרואה בי ילדה קטנה(אז בכלל מרגישה מפודחת,מובכת ,ובטח אם חשפתי, וככ קטנה ומטומטמת..),כשגם לא יודעת מה הוא באמת מרגיש(מה אשליה,מה אמיתי..), מה אומר ומשתף, וממה נמנע ולמה, מה קולט מה לא, כמה באמת מרגיש אותי,את המקום בו נמצאת, וכמה ככ לא מרגישה שאיתי, ואותו..,וכנראה גם לא קולטת . והרבה נשאר עמום, כולל השתיקות האלו..,גם הרבה לא מובן לי (מתוך דברים שכן נאמרים), או שלא נאמרים, ובסופו של דבר נשארת מעורבלת עם הכל.., ולבד.כשהוא ממשיך הלאה בשלו, בחיים העמוסים והאישיים...,והרבה גם אחכ לא זוכר, וזה גם מאד קשה לי ומערער. בקיצור..., מרגישה ממולכדת. וכן דברתי על זה גם שם..., אוף זה נראה ומרגיש לי כמו דרך ללא מוצא וכשלא מסוגלת להכיל את כל זה.

אני ככ מתקשה לענות על זה, והאמת לא ממש יודעת בעצמי ובבהירות מה קורה לי, מה זה מה, קשור למה, משפיע על מה, ומתוך איזה מקום אני בהכרח מגיעה. האם מה שקורה לי זו התנגדות,ולמה בהכרח היא קשורה, איזה מין סוג געגוע זה והאם הוא טוב ונכון,או רק משלה ותוקע וככ מתסכל, התלות הגדולה,טיבה ,עד כמה מתאימה ורצוייה או דווקא להיפך,מאיימת מונעת וחוסמת, הכעסים, התסכולים, תחושת היאוש הגדולה שכל פעם פוקדת, הבדידות, החיים שחולפים עם השנים, הגוף הזה על כל המכאובים הכרוניים שלא מרפים(ככ מייאש!!!), תחושת האשמה גם על ההוצאה הכספית הגדולה ואם בעצם לא "מנצלת" כמו שהיה רצוי ולא יעילה, והכל יחד מותיר אותי בעיקר במועקה גדולה. הוא ביטל פגישה אחת בשל חופש שלקח, מעבר לזה ,אני טעונה מכל המצב כולו,מרגישה מאד חסומה ושלא אוכל כלל לשתף בכלום, כך ששוב..,מה הטעם להגיע.., לשבת לשתוק לשלם ככ הרבה ולהיו ולצאת במועקה גדולה יותר,מצד שני יש בי רצון להגיע.., אבל מה הוא?טיבו,איכותו??ואם לא אהיה מסוגלת להפתח בכלל. ואם ככ מתקשה להיות במקום הטיפולי מולו,כשגם הרבה דברים שאומר\לא אומר,מגיב\לא מגיב..,ועוד.., מעוררים כעס ועצבנות, אז... המסקנה שלי צריכה להיות שלא מתאימה לטיפול וחבל על הזמן?? אולי...,לא יודעת..,מנגד מתה מפחד לעזוב. להשאר לגמרי לבד.ובכלל לאבד גם את זה.אולי איזו תקווה שעוד נותרה..,ואותו.(וזה גם ככ מתסכל אותי, שזה בסופושל דבר חד צדדי,.הוא ימשיך הלאה בחייו המלאים..,). ומרגישה בעיקר שהכל סוגר עליי . יש בי ככ הרבה כעס ומועקה.מהכל!!! כשהטוב...,שישנו..,כבר נבלע בתוך כל גל הרגעים האלה ששוב ושוב ושוב חוזרים מדכאים ומייאשים. ומרגישה מאד מדוכדכת לאחרונה.(ומניחה שזה קשור גם לאובדן משמעותי שחוויתי לאחרונה, שגם כמעט ולא מטופל בטיפול וזה גם מכעיס אותי מאד ובעיקר ככ לא מובן לי,איך הוא לא נותן לזה הרבה יותר מקום, וכבר העלתי את זה הרבה). ושוב תוהה כל פעם מחדש, מה הטעם בחיים השרדותיים שכאלה, סתמיים בעיקרם, ומלאי סבל(כזה או אחר) כל הזמן. כשהכל גם ככ מתעתע בי.., והפערים גדולים, ובכל זאת זה מה שקורה שוב ושוב בשורה התחתונה.כולל האשליות שכל הזמן אולי מלוות.ואני תקועה.

לפעמים שואלים אותי מה היית עושה בעניין פלוני אם הייתה לי דרך להשפיע, נאמר ענין פוליטי מורכב, או עניינים אחרים, ולא פעם אני אומרת, ברוך השם שאני לא צריכה להכריע, כי אין לי כתפיים מספיק רחבות לזה, ואני ממש לא מקנא במי שצריך לקבל את ההחלטות. נזכרתי בזה כשחשבתי על העבודה של אודי כאן, בכל הנוגע להעלאת פוסטים. אודי ברשותך, אנסה לראות אם אני נכנסת לראש שלך. אודי מעלה את הפוסטים ורוצה שניקח אחריות על מה שאנו כותבים, שלא נסתמך על הצנזורה שלו, ושנקח אחריות גם על התגובות שעלולות הפוסטים שלי להנפיק, היינו, כל אחת שכותבת תקח אחריות ראשית כלפי מי שהיא כתבה עליו, ושנית כלפי עצמה, וכלפי התגובות שהיא קבלה. מה גם שאודי עסוק ביותר, ואין לו גם זמן כדי לנפות את הדברים. מצד שני, ישנם פוסטים, שיכולים להשפיע הרבה מעבר לווירטואליה, יכולים לגרום לאנשים, בתוך החיים האמיתיים שלהם למשבר. דוגמא מוגזמת לכך היא האנשים שהתאבדו בגלל שיימינג שקבלו ברשת, נכון ששם לא היה מדובר בניק, אלא בשם אמיתי, אבל מאחורי כל ניק ישנו אדם, וכן, האדם הוא רגיש גם למה ש'חוטף' הניק שלו, וזה יכול מאד להפריע גם בחיים האמיתיים. ואז אני חושבת לעצמי, טוב שאני לא בנעליים של אודי, ולא צריכה להכריע בדברים הללו. כי זה לא פשוט. נכון שמי שכותב פוסט ומתקיף את האחר, צריך לקחת בחשבון שהוא יקבל בחזרה, בצורה מאוזנת או לא מאוזנת, אבל זה בהחלט חלק מהאחריות של אדם שכותב. אבל... לפעמים אנשים לא משערים את גודל הפגיעה בשני , ולכן לא יכולים לאמוד את התגובות שיקבלו, ולפעמים התגובה יכולה להיות חריפה מעבר למה שהם לקחו בחשבון. האיזון כאן למי שאחראי הוא בהחלט לא פשוט. אני בהחלט חושבת שהמדיניות הזו של אודי, בסופו של יום תגרום לכל אחת לקחת יותר אחריות על מה שהיא כותבת, לחשוב לפני שהיא שולחת, ולהיות יותר מודעת לתוצאות שעלולות להגיע מאותו פוסט, אני בהחלט חושבת שיש כאן למידה ואפילו למידה לחיים, שהרי בחיים האמיתיים אין מישהו שפורס לנו רשת כדי לתפוס אותנו. ועם כל זה, שמחה שאני לא בנעליו... במבי, אני לא חושבת שתארת לעצמך כמה אני אפגע מהפוסט שלך, באיזה הלם הייתי שקבלתי אותו. כנראה גם לא לקחת בחשבון את המצב הנפשי שלי באותם ימים, כשהייתי בהתקפי חרדה נוראיים, כשמצב הרוח שלי היה בקנטים ממש, וההודעה שלך היא בדיוק מה שהייתי צריכה כדי לסגור את ארון הקבורה, אין לי ספק שכאשר כתבת את זה, לא לקחת את כל הדברים בחשבון. אמנם הבנת שרוח הפוסט היא לא לפי התקנון, וגם כתבת את זה, אבל אין לי ספק שאם היית מודעת לאימפקט שההודעה הזו עשתה לי לא היית מעלה אותה. גם לא לקחת בחשבון, שההודעות שלנו לא עולות מיידית, היינו ההודעת ביטול שלך, עלתה הרבה הרבה אחרי שההודעה הראשונה עלתה, והרבה אחרי שהודעות שלי כבר נשלחו. ואני, הגבתי מתוך כעס, יריתי מתוך רגשי פגיעה, ומיד התחרטתי על זה, כשם שאת התחרטת על שליחת ההודעה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי, אודי קבל את ההודעות והחליט להעלות אותם, וגם את ההודעה שלי שבקשתי בה שלא יעלה את ההודעות. למרות שאנו כאן תחת ניקים, תדעי לך שהפגיעה שלך מאד מאד הפריעה לי, חשבתי עליך הרבה, הצטערתי בצערך, ואני רוצה להתנצל ולשמוע ממך שאת מוחלת לי, אני באמת רוצה שתפסקי לכאוב בגלל ההודעה שלי, תקחי אותה בפרופורציה, היא נכתבה מתוך כאב וכעס, ואני רוצה שתמצאי בלבך מקום לסלוח. ואני רוצה לומר לך, כמה שזה ישמע לך הזוי, שבתפילת נעילה ביום כיפור כאשר התפללתי, אמרתי במפורש שאני סולחת למטפל שלי על מה שעשה לי (בלי כל קשר שאני לא חוזרת אליו), ואמרתי גם שאני מוחלת לך על הכאב שהסבת לי, וכמו שמצאתי בלבי מקום למחול לך, מקווה שתמצאי מקום בלבך גם למחול לי. כל טוב

מעוררת התפעלות. היכולת לסלוח, לקבל את הכעס, להסביר, לבקש סליחה. לכל אחד יש את הקצב שלו , והנה גם במבי (לדעתי) בדרך לשם. חיבוק לשתכן .

ההודעה שלך עשתה לי טוב. הסאגה עם במבי קרתה כשהייתי ממש בשפל נפשי, ראיתם כאן קצת מזה, הייתי בסערת רגשות קשה. אבל דאגתי לבמבי, חששתי שהפטיש חמש קילו שהורדתי היה יותר מדי, נכון 'שהיא התחילה', אבל הכוחות לא שווים. ואני באמת דאגתי לשלומה, חששתי... אבל עושה לי טוב בלב, שגם הבינו את הפגיעה בי, במיוחד כשזה הגיע בהלם מושלם, כאילו וחטפתי סתירת לחי מצלצלת ולא ידעתי מאיפה זה הגיע לי.

קראתי את הודעתך... איזה קטע... מוצאת את עצמי מתקשה לענות.. לכתוב.. אני חושבת ש"הצלחנו" (ואולי אכן יש פה גם הצלחה ללא מרכאות) הצלחנו לגעת זו בזו בנקודות הרגישות ביותר שלנו.. דרכנו האחת על היבלת של האחרת ממקום העוורון שבנו. אני לא כועסת עלייך, אפילו מודה לך בליבי.. מעניין איך כל אדם מפרש אמירות באופן כ"כ סובייקטיבי דרך הפילטרים וחוויות הילדות שחווה מפרש, מרגיש ומגיב. את המילים "עלובת נפש" ,אם הבנתי נכון, את מפרשת כמישהי בעלת נפש ריקה. (?) ללא תוכן פנימי (?) תקני אותי אם אני טועה.. (הסקתי זאת לאור תגובתך לשאלתי ,למה התכוונת במילים עלובת נפש) אני לא פירשתי כך.. פירשתי "עלובת נפש" כנצרכת, נזקקת.. ולכך התלוותה תחושת השפלה איומה.. נתת לי מתנה סנדיי... אין לך מושג איזו עבודה עשיתי עם אמא צביה לרקע המילים הללו.. סנדיי, הפגיעות והרגישות שלי ותחושת השפלה איומה לא "נולדו " באשמתך, לא "נולדו" כתוצאה מכך שבחרת לומר לי אותם עכשיו. הם יושבים אצלי עמוק עמוק, את לחצת על הכפתור והתחושות הללו עלו בעוצמה רבה מאוד ואפשרו עבודה עמוקה עם אמא צביה. ועל כך אני באמת מודה לך.. ולגבי הפרשנות הסובייקטיבית, מעניין.. שאלתי המון פעמים את אמא צביה, מה זה "עלובת נפש". היא לא ענתה . ויחד עם זאת מאוד עודדה אותי לחזור לפורום ולהתמודד.. רק אחרי שחזרתי, כתבתי לך ולאודי , אמא צביה ענתה לי "עלובת נפש" -זו מי שעולבים בנפשה... מעניין איך כל אחת והפרשנות שלה.. סנדיי... בא לי לשאול אותך , בואי ונלחץ ידיים ? :) אפשרת לי לעבוד עם אמא צביה על תחושת ההשפלה האיומה שמלווה אותי לכל מה שקשור עם נזקקות, נצרכות מהאחר..

הי סנדיי, את מראה כאן חלק מאד יפה בך. לא כל אחד יכול. לייק. אם וכשישנם לי רגשות קשים כלפי אדם מסוים, אני בדר"כ מביאה זאת לטיפול או למקום בטוח בטוח ולא מחזירה לאנשים אחרים. הם, גם אם מגיעה להם באותו רגע בעיניי תגובה אלימה, מקבלים כבר משהו מעובד. לא מחזירה זעם - יש אנשים כאלה שזה מזון לליבוי אש עבורם, ולא בא לי לחטוף אש בחזרה. סוריקטה

ידעתי שיש לך גם את הצד הזה ...חיבוק

יקרה, בהצלחה רבה! הכי חשוב שתהני מזה.

נהנית מאוד

כבר מזמן מבינה שאני הופכת אובססיבית לגבי הימצאותי כאן ... אחרי הפגישה אתמול יש לי תחושה שהכתיבה כאן כרגע לא נכונה לי. מחפשת את הרצפה איתה בגבולות החדשים בשמירת המרחק שלה שנחווה נורא מרגישה לבד ובאה לכאן ומקבלת חיבוק והכלה ממכן ומאודי . אודי חוששת שההכלה שלך כאיש מקצוע מונעת ממני להתקרב אלייה . סביר להניח שאני אמשיך להכנס במיוחד שממש קשה. צריכה את העזרה שלך גם אם ברור לשניינו שאני מביאה את הדברים לטיפול אני מביאה בדיליי וכרגע לא מביאה כלום פשוט שותקת ...צריכה שתחזיר אותי לטיפול בעדינות שלא אתפרק יותר אבל תחזיר אותי לשם. פעם הייתי שולחת לה מייל עצם הכתעבה עזרה לי עזרה לה היום לא כותבת ולא כותבת גם לעצמי זה חסר לי . אז לא נעלמת לא בורחת אבל הרבה פחות ואולי לא אקרא את כולן ואולי לא אגיב בבקשה זה לא אישי נגד אף אחד זה רק לנסות להחזיר את הטיפול שלי לדרך נכונה אחרת אני אשאר בלי טיפול . אוהבת את כולם ותודה על התמיכה .

אביב, על פתיחת פרק חדש בלימודים ובכלל, על ההתמודדות שלך שמעוררת התפעלות, על ההבנה העמוקה והתהליכים שאת מיטיבה לתאר וגם לצלוח. יש כל כך הרבה עוצמה באופטימיות הנדירה שלך. שלך שירה

בהצלחה...את מדהימה עם יכולות ואומץ לומר המון.. גם כאן,לומר אני מעבירה לטיפול ולהגיד זאת לאודי ולבקש עזרה בזה..וואו. כל הכבוד ובהצלחה יקרה, אשמח לשמוע ממך כשתוכלי לשתף.

תודה יקרה ועדין חושבת שאת מוכרחה לדבר איתו. מהיום שסיפרתי לו נעשה לי קל יותר וכן הייתה התנגדות בהתחלה והוא הוזמן לשיחה משותפת וסרב ועדין יש התנגדות אבל הנחישות שלי הבהירה לו שאני לו מוותרת.

היי אודי אולי בכל אופן תעלה את ההודעה שלי שהופנתה לבמבי ואליך, הייתי רוצה שתעלה ולא תמתין עוד כי הכאב של במבי ממש מכאיב לי אם תעלה אותה אני ממש אודה לך תודה מראש

שמת לב שכתבת יום חמישי?

כתבתי שאני מתגעגעת אליה ואני רוצה לדבר איתה, לספר לה מה קורה איתי ועם הטיפול.. בכל מקרה אני לא אעשה זאת בלי לדבר עם המטפלת הנוכחית. כתבתי גם שהיום אני צריכה ללכת ליד איפה שהייתה הקלינקיה של הפסיכולוגית (הקודמת הייתה פסיכולוגית עכשיו עוס"ית) ופחדתי שלא אצליח להחזיק את עצמי מלעבור שם, אולי לחכות שם ולקוות שאראה אותה. "תכננתי" להתקשר או לשלוח הודעה למטפלת כדי שתעזור לי להצליח לא לעשות את זה. אבל הנה, אני אחרי והצלחתי לבד (: ואפילו היה די בסדר. אולי אספר השבוע למטפלת החדשה את זה שתדע... ואני גם מתגעגעת למטפלת של עכשיו, שבוע שעבר נפגשנו פעמיים כי הייתה לי פגשיה איתה ועם עוד אחת בקשר לקבוצה והשבוע עוד לא נפגשנו.. ומרגישה שיש עוד הרבה זמן.

מה שלומך אודי? מה שלומכן בנות? התגעגעתי למקום החמים והנעים הזה... אבל משהו מציק לי בימים האחרונים.. ומרגיש לי שאולי רק אתן תבינו ואתה אודי.. הטיפול רגוע. אנחנו נפגשים פחות, פעם בשבועיים, פעם בשבוע... והיה לי יום הולדת בתקופה האחרונה.... לא רציתי לנסות את המטפל שלי לראות אם הוא יזכור, למרות שאנחנו כבר עוד מעט ארבע שנים... כתבתי לו את התאריך שיש לי יום הולדת ושחשוב לי להיפגש איתו באותו יום או יום לפני/אחרי...והוא אמר שהוא בשבוע עמוס ומקבל במתכונת מצומצמת...וזהו. ולא הגיב יותר. נפגעתי כל כך!!!!! הוא לא ניסה אפילו לבדוק אפשרויות של להיפגש!!! ובנוסף - התאריך עבר לו והוא אפילו לא התקשר או שלח הודעה, אפילו שיומיים לפני התאריך, אמרתי לו את התאריך המדוייק... זה כל כך כואב לי. חצי מהיום הולדת בכיתי על זה... מה זה לשלוח הודעה למזל טוב??? משהו??? אודי - שיש למטופלים שלך יום הולדת, אתה מתעלם? מתייחס? מה? אולי אפילו מביא להם משהו קטן??? מה לכן בנות קורה כשיש לכן יום הולדת? איזה יחס יש מצד המטפל... רחל רחל.

הי רחל, יומולדת – תאריך קבוע ומורכב. אומר לך כך – בהקשר לטיפול שלי. ככל הזכור לי, כל השנים יצא לנו להיפגש בסמוך ליום הזה. ברוב השנים גם תכיפות המפגשים הייתה גדולה יחסית, והתאריך (עוד מעט, רמז) נופל בתקופה של רגיעה מהקיץ והחגים. הפגישה איתו זו המתנה באמת הכי גדולה בשבילי. יוצא ששנים ארוכות איני מקבלת מתנות ביומולדת מאיש. הוא לא מאחל יומולדת שמח, כי... היום הזה לא בדיוק יום שמח. קיטרתי וייללתי וכדומה בהקשר. פעמים רבות. היום אני מצליחה להבין שהודעה ממנו, לפחות בשלבים של הטיפול עד היום ובמצבי, או התקשרות טלפונית, או מתנה היו פחות לעניין. אממה, ממש לאחרונה הוא גילה לי מהו תאריך יום ההולדת שלו, ויצא אך במקרה וברגע האחרון שיכולנו לקבוע פגישה ממש לפני. והיה יומולדת עגול לו. ויצא ממש טוב שבאתי, כתבתי לו ברכה ונתתי מתנה סמלית. גם דיברנו לאחרונה על התאריכים בהם הייתי רוצה לחגוג את יום ההולדת שלי. יש שניים כאלה, ומצאנו שהם מעין הפכים – אחד קשור לסערה והשני לצמיחה והתחדשות. מזל טוב, רחל. סוריקטה

כתבת למימה, שטיפול משמעותי אומר שהמטופל מגיע עם כוונה ונכונות לשינוי.אחרת- אין טעם וחבל על הזמן.(ומן הסתם גם על הכסף הרב). להילה רשמת שההתאהבות\משיכה למטפל,והקושי שזה מעורר כולל הרצון לא להגיע, זה למעשה התנגדות לטיפול, והתנגדות,הבנתה,היא חשובה מאד. היא מפתח... ואני שואלת.., מאחר וזה פוגש אותי ומעורר לא מעט כל הזמן..,איך אם כך,להסתכל ולהבין את הדברים, אותי, ואת מה שרוק לי. האם יש טעם להגיע כשזה המצב, או לא וחבל על הזמן..,? והאם זה מפתח..., או האם זו דלת סגורה.., ? וכשיש התנגדות וקושי גדול, סגירות מועקה, כעס יאוש, תסכול,כמיהה חסימה, וכאב לב מהכל.

אבל זה בהחלט קורה לי. אני באמת שלא נפרדתי ממנו, ולעיתים כשה מתקיף אותי, זה רק לתלוש את השערות ולצאת מהדעת. והייתי חייבת להיכנס לטיפול מיידי עם הפרידה כי הייתי במצב נפשי מזעזע. אז חצי שנה בכיתי למטפלת, פעמיים בשבוע. וזהו. בטח תחשוב שאני לא רואה את עצמי סוביקטיבית מתחילה תהליך עם שום מטפל אחר כי אף אחד לא ישווה לו, אבל באמת באמת אוביקטיבית המטפלת הזאת לא התאימה לי אז הפסקתי. ואז ניסיתי עוד שני מטפלים. הבאתי את עצמי בכח אליהם, אבל זה לא היה זה. ואני בטוחה שיגידו שלא רציתי ולכן זה לא הלך. אז כנראה שזה גם נכון,אבל מה שעוד יותר נכון זה שהם לא התאימו לי. אז זהו. עכשיו אני לבד. לפחות יש לי דר. שהיא שריד מהעולם של לפני, ואני פוגשת אותה מפעם לפעם, והיא היתה בעד שאלך לטיפול חליפי, אבל גם היא מבינה שה לא התאים לי. היא גם איתי בניסוי של לראות איך העולם נראה כשזה אני ללא תמיכה. למצוא את עצמי. אבל, הנה, אני מעורערת. ומתוך הכרות עם עצמי אני יודעת שאצטרך כמה חודשים של טיפול רק בשביל להתחיל. אני כזאת, איטית בטיפול, אבל משקיענית. אז אני בפלונטר. וממש ממש אין לי כח להתחיל טיפול חדש....

להיות פה.. במילים.

סתם רציתי לציין פה משהו שונה, חיובי . אם כי עצם העובדה שאני עדיין צורכת טיפול לא משמחת אותי. זה מעציב. אבל הבטחתי לעצמי כן 'לעשות שימוש' יעיל הפעם. לבוא הכי אמיתית שאפשר לשם! כמו שמרגיש. לא להסס לדבר על כלום.

למה הזכרון הרע עולה בי כמו ג'ורה כשאני לבד עם עצמי??? למה העבר חי בי בצורה של זכרון רע מרעיל גועלי משפיל ממית מכעיס ... וההווה שבאמת אין בו יותר מדי רע כרגע לא מצליח לצרוב בי זכרונות חדשים במקום הישנים?? זה היה כזה הלם בשביל כל מה שהיה.. ככ מזעזע. הרגשתי שמנסים לאנוס עליי בכח לחיות חיים שאני לא רוצה במקום שיהיה לי טוב... ועכשיו, עכשיו מה האפשרויות שלי? הייתי רוצה בית משל עצמי.. גרה עם ההורים. אפילו לאונן מביך פה כי אולי אחד ההורים יעבור במסדרון. מביך שאין לי את המרחב שלי לעצמי והגוף שלי לעצמי והחיים שלי לעצמי. בא לי להיות שרמוטה בת זונה כמו ההיא מהמועדון ההוא שהפיצו סרטים רק בשביל לעשות דווקא לכל העולם ואישתו שאף אחד לא יגביל אותי ולא יגיד לי מה לעשות .... היי זה שיפור בתור דימיון דווקא. עדיף לכעוס עם פנטזיה על יצר מיני במקום עם פנטזיה על יצר אלים ותוקפני... נמאס כבר שהחיים הם 'כאלה'. ושונאת את אמא שלי העלובה הזאת וגם את אבא שלי. הם עלובים ודפוקים. הם לא יודעים מה זה לחיות. גם אני לא. למה החברה שלנו כזאת דפוקה למה?? רציחות בכל מקום ואלימות ושנאה . בחורה עושה סקס המוני במועדון כולם נרעשים בזמן שהם צבועים מעבירים סרטים שלה אחד מהשני ומאוננים עליהם ואחכ הולכים לכתוב בפוסט כמה ההתבהמות הזאת דוחה אותם. כולם בהמות עמוק בפנים. בטח שאני. אני בכלל פסיכופתית. אני מודה. אבל לא באמת. לא במציאות. לא במעשים. אנשים איבדו את זה לגמרי...! בא לי להיות שרמוטה ולהגיד לכולם 'תקפצו לי' בא לי!! בא לי לעשות את כל הדברים הכי 'לא מקובלים' ולהגיד לכולם לנשק לי את התחת אם יש להם בעיה עם זה כי אלה החיים שלי והגוף שלי והזמן שלי והאויר לנשימה שלי.... ומה עוצר אותי בעצם? עדיף לפנטז על להזדיין במקום על לדקור עם סכין את כל העולם ואישתו ולנעוץ בהם חרבות סמוראים.. במועדון שרלילה רק אחת אבל דקירות? חופשי כל שני וחמישי... יותר מדי אנשים משוגעים בעולם הזה ולי יש 'נכות נפשית' מביטוח לאומי.. מצחיק לא? עכשיו אם לא אכפת לכם אני אחזור להיות החנונית החמודה שהנני עם החיוכים המטופשים. לא בא לי לחייך!! בא לי לכסח!!! אררררר. פסיכית. :( :)

זאת בדיוק הסיבה שאני לא ממשיכה עצים קיימים בדרך כלל זה לא ניקלט במערכת אז כתבתי לך

מכירה את עניין בעיית היקלטות ההודעות מהסמרטפונים. ואילו אני בחרתי לכתוב רק דרך מחשב. הן בשל ההסתברות הגבוהה מאד לקליטת הודעות במערכת, והן, משום שאחרת ייתכן שהייתי נגררת להיות כל היום על הפורום, וזה, אני מניחה היה מעורר אצלי, בין השאר, חרדות רבות. ונראה לי שאני גם יוצאת דופן כאן, משום שהמחשב שלי הולך לישון מוקדם, ואיני רואה את ההודעות עולות בזמן אמת, כשאודי עונה, אלא רק למחרת לכל המוקדם. אם בכלל. ניסיתי פעם להיות נוכחת כאן בזמן האקשן, וזה לא עשה לי טוב. לחצים, התעוררות של תגובות בטן פחות מווסתות. למה לי? ממרחק מרגיש לי, אולי, פחות חודר. נינוח יותר. סוריקטה

קראתי את כלכן...תודה על הניסיון..וכן סוריקטה יקרה את צודקת, אינו יודע דבר. וחנה אשמח דווקא אם תכתבי לי על מה שעברת, אולי יתן כיוון למחשבה...פשוט הרגשתי שאתן חושבות שאני מתביישת ורציתי להבהיר שאני לא רוצה שיגלה מאחרים אלא אם אוכל אומר לו אני..ועכשיו יש מצב שהוא יגלה ביתר קלות:( ואודי, נעצרת אצלי בתשובות...וזו לא פעם ראשונה...סתם מבאס...ואולי באמת רצית שיגיבו לי...........לא יודעת, קניתי בסוף שני ספרים בשבילה כך שהפרידה נראית קרובה מתמיד.

אולי תעשי הפסקה תאמרי לו שאת צריכה טיפול וכאילו תתחילי שוב ואז זה ביושר בלי סודות מנביון הסודות האלה פוגעים בטיפול ...מגיע לך טיפול תאמיני לי שהוא ישרוד את זה שאת מטפלת בעצמך מסכימה איתך שלא את חוסר האמון אולי זה פשוט כי הגיע הזמן ...

אני לא בטוחה אם ידעתי שהוא כלל לא יודע מזה שאת הולכת לטיפול, זה נשמע קשה. לא בדיוק הבנתי את הבקשה שלך.. אשמח לנסות אך תוכלי להסביר לי קודם? (: ואת יודעת, נראה לי שגם לי קרה שאודי "נעצר עם התשובות" בהודעה שלי, אז מבינה מאוד ללבך, לי זה אכן קצת צבט, למרות שבתוכי יודעת שאין לזה משמעות.

הי אודי, מה שלומך? הכל בסדר? ציפיתי לקרוא את תגובתיך פה אתמול... ובקשר אלי ואליה אתה לא יכול לדמין כמה נמוך יחסנו הדרדרו, הצד המכוער שלי חגג מולה בשבוע האחרון... והצד הזה כבר לא מוכן לעבור את זה שוב.

... .. . אודי :(( גם מפחדת פה.. גם אין לי כל כך מה לכתוב גם הפחתנו מ 5 פגישות בשבוע שהיו עד אחרי סוכות ל 4. ומרגיש יתמות. מרגיש שאנחנו בפרידה, גסיסה מתמשכת. גם.. גם עדיין תקועה חזק עם מה שהיה עם סנדיי מלא פגישות לא הפסקתי לבכות על המשפט "עלובת נפש" ניסיתי לבדוק גם במילון, בויקיפדיה את המשמעות המילולית. עלובת נפש זה מרגיש כמו קבצנית של הנפש. מבקשת נדבה, צדקה לנפש כמו הילדה עם הגפרורים שהיתה עלובת נפש עד שבדמיון ראתה את הסבתא הרכה מושיטה אליה את הידיים בכדי לאסוף אותה לחיקה,לחבק ולחמם אותה. סנדיי,לא כועסת עלייך. קצת הייתי בהלם.. קצת הרבה. מאוד מאוד. לא ידעתי מאיפה זה בא לי. הרי כתבתי לך מייד הודעה, מיענתי אותה אלייך ובו התנצלתי והסברתי לך שזו לא את !!! את פגועה מהמטפל ומגיבה אליו.. את רק הווית עבורי טריגר .. כתבתי לך את זה.. סנדיי.. מה זה עלובת נפש ? למה התכוונת ? וואוו..לא מאמינה.. שוב העיניים מתחילות לטפטף... המשפט הזה הרג אותי.. אודי, מה זה עלובת נפש ? אודי , אני עלובת נפש ? אני נקראת עלובת נפש ? מה זה עלובת נפש ? :((((

את חברת נפש. ואהובת נפש. ומקסימה.

ההודעה שלך השניה עלתה לאחר שאני שלחתי את ההודעות שלי, ואפילו לאחר שבקשתי מאודי שלא יעלה את ההודעות שלי. את ההודעה ההיא הנמען היה אודי בלבד!!!! זו הייתה בקשה שלא להעלות את ההודעות השניות, בחיים לא היה עולה בדעתי שהוא יעלה את ההודעה, בחיים לא הייתי כותבת דבר שכזה אם היה לי צל צילו של ספק שהוא יעלה את זה אל תתעמקי, זה היה פשוט כדי לכסות על הפגיעה העצומה שאני חשבתי, הייתי כל כך בהלם מההתקפה שלך, וכתבתי מה שכתבי, ואחר כך רציתי שלא יעלה, אב את יודעת הכעס, כמו סילון של גז ממשיך עדיין לעלות, ולכן זה נכתב את כל כך לא עלובת נפש יש לך אוצרות בלומים של נתינה, של יכולת ביטוי אל תתעמקי בזה, זה רק היה האמור לקרר מעט את העלבון שלי, ולא יותר מזה, שכיחי מזה, כאשר אודי העלה את זה, חשבתי שאני מתה במקום, ועוד הוא כתב שהתלבט אם להעלות או לא, מה הייתה התלבטות זה בכלל לא היה מייל שצריכים להלעות זה היה מייל בקשה שלא להעלות את הפוסטים הקודמים. בודאי שאילו הייתי רואה את ההודעה השניה שלך לא הייתי מעלה שום פסוט ובדיעבד הצטערתי שהגבתי, גם בלי ההודעה שלך לשמוע את העלבון ולשתוק, לא הייתי צריכה לענות מצטערת על כל הצער שלך. מחקי, מחקי מהמוח, זכרי את העושר שיש בך בפנים ואל תתיחסי בכלל למה שכתבתי. חושבת עליך

הי במבי יקרה, ואני אוסיף – נפש מלאת דמיון, עוצמות ועומק. איזה שיבוש – כל אחת דיברה החוצה חלק מעולם פנימי שהיה אמור להיות מוסתר, מסונן. ומשהו ברח, ושני הצדדים נפגעו כל-כך כל כך. ומדוע הפגיעה חזקה? לשתיכן אגב. אני חושבת על החלק היהיר שמקטין וממזער. נורא שהוא. מדבר על הזולת בפניו בגוף שלישי, כאילו מבוטל הוא. חשבתי עליו גם אצלי. היכן אמצא אותו, ומה יגרום לי להתחבא אליו ולמצוא תגובות פנימיות כאלה אצלי. פעם, הייתי מעצימה מאד את ההרס עם כל אמירה כזאת כלפיי. גם היום אני מתרסקת, אבל יודעת, תוך עבודה קשה, לומר לעצמי, אבל גם מקשיבה, שלפעמים אמירות כאלה מדברות את מצבו הנפשי של הדובר. לא פשוט כלל וכלל. ורציתי לשאול בהקשר – אודי, ואיך אתה חווה את הנפש שלי? ואני מפרשת - האם אתה חווה אותי, את הפורום גם כשאיננו כאן? תשובה: בוודאי! לא ייתכן שלא, למרות שיש צד פנימי שמפקפק בזה עד למאד. ואיך נראית לך הנפש שלי? (יש לי אפשרות לקבל תגובות מאנשים רבים, וגם את המטפל, ומה אם לא אנחנו מדברים על זה כל השנים....) תשובה חלקית מאד: שכבות. יש מהן שבשלו, יש כאלה שלא כל-כך וישנן כאלה שנותרו אי שם במצב ראשוני פחות מפותח. ויש דברים שעד כמה שהם חוזרים על עצמם – קשים לקליטה. וכדי לצמוח, יש מעין צורך לפתור איזו חידה, שתעביר לשלב הבא. והחמלה – רבה ונמצאת, לא תמיד מופנית כלפיי עצמי. לעתים ההיפך. וההשקעה - רבה. אם כי לעתים לא במקומות הנכונים, שתורמים לצמיחה. ועוד... יום נעים, שלכם, סוריקטה

אודי, את המצע הרך אתה יכול לפרוש בבית שעוד לא בנינו ואולי נצליח לבנות? ואני אשתדל ליפול רק עליו וללמוד להתנחם בו

אודי?

האם שמת לב שרשמתי לך בהודעה שאני גברת אמצע גאה? גברת!!!!!!!!!!!!!!! האם שמת לב לזה???? גברת זה כמו אישה, מישהי שיש לה נשיות, או מה שזה לא יהיה... המממ, אני פשוט המומה מעצמי. מרגישה שיש לי תקנה.

איפה אתה?

בא לי להיות רעה מרושעת ארסית אני מרגישה איך זה עולה בי בעוצמה רבה ומגיע לנקודה שבה כל הזעם הזה מופנה כלפי עצמי ומוצא פורקן בפגיעה כזו או אחרת בי ותחושה שהכל אצלי כל כך לא מווסת וחולני.

מבולבלת נורא, התחלתי לצאת עם מישהו, ומרוב בהלה רק בא לי לסיים את זה ולא לתת לזה לנסות להתפתח.. המטפלת הקודמת אמרה שאני קאונטרפובית, שבגלל שאני כ"כ פוחדת אני עושה את הדבר ההפוך וקופצת לאש, ועכשיו איתו אני לא יודעת איך לווסת את הקצב, אם אני לא יכולה לסמוך על מה שמרגיש לי נכון כי פועלים כל מיני מנגנונים פסיכולוגיים כמו הקאונטרפוביה, אז על מה לסמוך? הוא גר במרחק כמעט חמש שעות נסיעה, כל פעם הוא נוסע אלי, בטח מצפה כבר להזמנה להשאר, ואני נעה בין הקצוות, בין להזמין אותו אליי הביתה וכבר מדמיינת איך זה יהיה כשהוא יעבור לגור, לבין להבהל ולרצות לסיים את זה... והקצוות האלו כל הזמן בפנים ואז בחוץ, במציאות אני קפואה, כל כך מבוהלת מכל תנועה שלא מצליחה להרגע.. מה עושים?

רק רציתי לומר שאני לא מאוכזבת ממך. מקווה שגם היא לא תאכזב.. ליל מנוחה (הכל בסדר?)

ואני לא רואה אותה... אולי עוד לא העלית? אין לי כוח לכתוב שוב אווף ובכלל לא טוב לי, היה לי יום סיוט בעבודה התעצבנתי ומרגישה שזה יותר מדי בשבילי

ומהפלא לכתוב שוב זה מעייף וקשה... אולי אחכ אבל זה כבר יהיה לאחר מעשה

עצם זה שניכנסת אומר שאתה בסדר. מקווה ככ שהכל בסדר וכולם סביבך בריאים ושלמים וזה רק יום כזה עמוס מאוד מאוד בלי שנייה זמן . מצד אחד לא רוצה לכתוב כדי לא להעמיס עוד הודעה ומצד שני ככ דואגת שמוכרחה לשחרר את זה כאילו שזה יעזור. אודי תשמור על עצמך ....

הי אביב, בוקר יקירתי, ... ואני הייתי רוצה לחפש ולהתבונן על הצד החיובי שבעיכוב. וגם להרשות לעצמנו קצת לא לדעת ועדיין לבטוח. בוקר, סוריקטה

בוטחת באודי אבל כן דאגתי שבשמונה בערב עדין לא ניכנס מהבוקר אולי בגלל שזה לא קורה לו בדרך כלל וזה חריג מאוד...ואולי אני נעשית חרדתית קצת בזמן האחרון בלי קשר

ממש לא דאגתי בגלל התגובות ואתה ממש לא חייב לנו כלום. אבל הודעות אתה בדרך כלל מעלה בבוקר ולא העלת אף הודעה עד שבע בערב אז כן מודה שדאגתי במצב של היום במדינה המוטרפת הזו הכל יכול לקרות ....סליחה שאני ככה .

הי הופ, לפעמים ההירדמות בשמירה עשויה להיות לטובה דווקא, למרות שאיני יודעת במה מדובר, ולמרות ההרגשה שהמחיר כבד ביותר. אולי אני טועה לחלוטין, היות שאין לי מושג במה מדובר. אבל מציעה כיוון למחשבה. סוריקטה

היא לא יכולה להיות טובה שיש לך משפחה. אמא צריכה להיות חזקה ולנהל משפחה ולהיות בשליטה. אם היא לא כזו אז זה יכול לגרום לצרות. אם היא נרדמת ואחרים לוקחים את המושכות לידיים.

צעד ראשון ככ לא מובן מאליו. בגילי זה פשוט לא מובן מאליו ...בסוף אני יעשה את כל מה שלא עשיתי ..אולי בכל זאת תצמח לי רגל ואם לא רגל אז פרוטזה ...זה לא הולך להיות קל זה ככ מורכב במארג המשפחתי הזוגי הרוצה לתמוך אבל פוחד וחושש משינויים העול הכספי שנוסף והקושי הפיזי העומס של המטלות...ובכל זאת מעל החשש והפחד ..אני צועדת גאה לכיתה נכון שלא לכיתה א אבל זקוקה ליד תומכת ...להרגיש קצת פחות קטנה קטנה

אביב יקרה, יישר כוח! ובהצלחה רבה! מכירים בקשייך, ובד בבד מאמינים בך כאן. הלוואי על כולנו. לא קטן. גדול (אבל אולי בשקט?) שלך, סוריקטה

אם עשית צעד ראשון קטנטן ומרגש בכיוון רצוי אז שיהיה לך המון בהצלחה :)