פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, התחלתי טיפול לפני כחודש. אני סטודנטית בימים אלה וחיה בעיקר על המלגה שאני מקבלת שהיא לא גבוהה. חשבתי לעצמי שפגישה אחת בשבוע תענה על הצורך ועל קצב ההתקדמות שלי. אני מרגישה שיש צורך להוסיף פגישה בשבוע, לפחות בזמן הקרוב עד שהמטפלת ואני נבסס קשר ואוכל לשחרר קצת את מה שיושב על הלב ומצריך ממני רציפות והחזקה בתקופה הזו. מכיוון שיש קושי כלכלי מסוים, ביקשתי הנחה בסוף הפגישה האחרונה והיא אמרה שתחשוב על זה ותכתוב לי. טרם כתבה תשובה והפגישה שלנו ביום חמישי. האם מקובל לבקש הנחה והאם יכולה להיות סיבה שהיא לא תסכים לתת? האם לשלוח הודעה כדי לבדוק אם הפגישה אכן תתקיים בחמישי? האם להניח שכן או שעדיף לשלוח הודעה?

להתעורר בריאה. קראתי אתכם אנשים טובים ויקרים. העייפות והיעדר המוטיבציה שחולשים עליי רוב הזמן - מטרידים אותי. אדם חרוץ ששוכב ולא זז רוב היום ולא יוצא מהבית. אדם שגומע המון שמש - אינו רואה שמש. מנסה לנוח כדי למלא מצברים לקראת הבאות ומשהו פה לא מסתדר. המשימות שהשארתי לי לזמן הזה - נדחות. ואיני רוצה או יודעת איך אשוב לעבוד (למרות שיודעת לומר לעצמי שגם בימים של אפיסת כוחות כן עבדתי ולא ראו עליי). כרגע יש שיפור חלקי - ולכן גם מצליחה לרשום כאן. הייתי רוצה ל'האשים' את הכאבים, את התרופות נוגדות הכאבים, את תת הפעילות של בלוטת התריס, את הלונג קוביד, את התרופות, את החורף, את הפוסט מנופאוזה. סביר שיש להם אפקט, אך בעוצמה כזאת משביתה (?). לא בטוח. גם האבל על אבא שלוקח המון כוחות, מה שמתרחש בארץ ובעולם, לא רק. אי תחושת החופש והחירות. למה אני מצפה בכלל. חזרנו לעכבות וחרדות. המוכר. בדיקות בגוף, כאמור, נעשו. הסטנדרטיות. שימו לב לשעת הכתיבה. עד לפני שבועיים כבר הייתי בעבודה בשעה הזאת, אחרי ריטואל הבוקר והנסיעות. מיכל - רשמת על סוד. הסיפור שלי שונה. היו התקפות מגיל מאד צעיר והרבה מאד שנים קדימה. אחרות. זה היה כל כך סוד, גם מפני עצמי. רק לקראת גיל ארבעים החלו תופעות שהיום יודעת לומר שהן תופעות של חרדה. רק אחרי גיל ארבעים הבנתי מה היה שם וחשבתי שאני משוגעת. רק סביב גיל חמישים פתחתי קצת את הסיפור לפני מספר אנשים מצומצם. עדיין מבקשים שהוא יוחנק בפני הצעירים במשפחה. וכאילו שעדיין לא מבינים את חומרתו. ואולי רשמתי כאן שהיות הסיפור סוד הוא שלוקח כוחות. בסיכומו של דבר - אנסה ממש להוציא את עצמי החוצה היום. בוקר טוב, סוריקטה

הי אודי יקר, יצאתי באותו יום. וראיתי שמש וזאטוטים ונפגשתי עם אנשים שהתגעגעתי אליהם והתחבקנו. וגם עשיתי מעט מן הדברים הנדחים. כנראה שלא החשובים בהם. וכנראה שעוד מאותו דבר שעדיף שאולי הייתי כבר מוותרת עליו. בכל אופן - חלקי ממש, אולי פחות בכיוון המומלץ, אבל לא מאום. גם גערו בי שאני עושה עבודות מפרכות לצד הכאבים המשמעותיים שאינם חולפים. משהו. מאמינה שעדיף על רביצה מתמדת והסתגרות. סוריקטה

סוריקטה יפה שלי המון דברים באים כגשם מטורף ולא נעים מתי השיחה שלך עם המטפל ? אולי יעזור להפחית במשהו את הלחץ מאמינה שאת תתגברי מפני שאת חזקה לחשוב חיובי גם עוזר יפתי חטולית

סליחה אביב ..טוב שאת רואה כמה שפחות מדיה. זה יותר בריא לא לצפות כנראה..אבל משהו מושך אותי דווקא בכתבות האלה...ממש חבל :( לא מבינה אותי. חיבוק לכל מי שזקוקה..יודעת שאני צריכה.

הי מיכל, כרגע סיימתי לרשום הודעה, והנה רואה את המילים שפתחת. איכשהו חושבת שיש קשר. אולי. הסוד גובה משאבים. ישנה משאלה לפתוח את הסוד בגדול. במקביל יש פחד עצום מהיות הסיפור בחוץ, מתחושת אובדן השליטה, מהכחשות. ועוד. איך סטיות מזעזעות ואלימות כאלה יורדות אל הפועל. אנחנו יודעים על בשרנו שזה קורה ואיכשהו גם ממאנים להאמין. המין האנושי. אנשים משתמשים במילה מפלצות. לא, הם בני אדם. כאלה שיש בהם חלקים מאד מפלצתיים שגם ירדו למציאות. שזה נורא. מקפידה לשוב ולומר זאת משום שאם יוגדרו כמפלצות טוטאליות - הקורבנות יראו עצמם ככאלה, הוא כדבר הפוך לחלוטין. ואף אחת מהאפשרות אינה מדויקת (קרי - פיצול). אין מושלם לטוב ואין מושלם לרע. ועדיין, מזכירה לעצמי שיש הרבה חמלה. הנה, למשל, עכשיו יושבת עליי חתולה שאספתי מהחוץ. כמעט מבלי שאני מרגישה אותה. חתולים יודעים להניח את עצמם באופן מאד אחיד על פני השטח. היא איתי כבר שנים ארוכות. מתחממת ומחממת. יום נעים, סוריקטה, שגם מנסה להמעיט בצפייה בתקשורת, שאיכשהו מטרתה לתת נפח לדברים משלהבים, ועם זאת, כן חיה כאן ואיכשהו יש לי קצת מושג מה הולך. נו, איזון.

גמני צופה ועד כמה שזה קשה לא מצליחה להמנע מחפשת אולי תשובות במקומות אחרים חטולית

לכן כתבתי, התכוונתי שאין שום הגיון בדווקא לראות🙄😓

שלום. אני חרדי בן 21, נשוי חודשיים. לאחרונה הבנתי את החריגות שבנטייה המינית שלי. אין לי נטייה לבנים, אלא לבנות. אמנם. המשיכה המינית העיקרית שלי היא למשהו מאד לא סטנדרט: ה'משיכה' העיקרית שלי להבנתי היא ל'התפרקות' או משהו כזה. לדוגמא. לדמיין שאני מחלל שבת. לדמיין אותי עם חבורת חילונים או פרחחים אוכל בלי ברכה. משהו הזוי ראיתי כל מיני סרטים. כשראיתי בחורות ערומות לא היה לי גירוי כ''כ גדול כמו כשראיתי שאוכלים בלי ברכה. או שדמיינתי את עצמי החילוני וכדומה. כשאני מדמיין את עצמי נראה כמו חילוני, או כפרחח או משהו. אני נדלק מינית. אשמח לדעת אם יש תקדים לזה, ומה אני צריך לעשות. תודה!!

חושבת עליכן.... לא יודעת למה אבל בעיקר חשבתי עלייך אביב..ועל במבי. וגם על מזל בחיים...לגמריי מזל 🤦‍♀️ אוף...בשביל מה להסתכל? לא יודעת. מקווה שלא ישפיע מידיי.. ואין לי מילים לתאר ורק לצעוק "למה????" אודי, איזה עולם...

המקור- משפחה שהסתירה את זה שהבת נאנסה מגיל 4 עד 18 ע"י אחיה... ומתנהגים כאילו כלום..הכל מושלם.אוףףףףףךךך ימי יודע אם אתה עוד כאן ותקרא אותי...

האמת באמת למה לצפות בזה ... עד שכתבת על זה והלכתי לבדוק וואלה לא ידעתי על זה . אני כל כך מנותקת ממדיה ומחדשות כמה פחות ככה בריא לי. מקווה שלא השפיע עלייך מידי ... והאמת במכלול הפגיעות שעברתי אחי זה הכסף הכי קטן ולא נחשב .

יום שישי עמוס לעייפה מחכה לי המון שמחות של ימי הולדת וימי נשואין שנחגוג אותך בשבת הזו.. כן המון שמחה וגם המון עבודה שמחכה לי לערוך את השמחות האלו אם בעלי לא היה עוזר לי לא הייתי מסוגלת לעשות כלום משתדלת נורא לשים עצמי כעת במקום אחר על מנת שאוכל לתפקד אחרי הכל הוא באמת משתדל מאוד לעזור רק ש...הנוכחות שלו היא עדיין הטריגר החי שנמצא איתי כל יום ולא חשוב כמה מתאמצת .... מקווה לא להתפרק נפשית עם כל מה שיהיה בסופש הזה תודה לכל מי שכתבה לי בשירשור הקודם ואודי אייך אפשר להמשיך כשאין טיפול .. קשה מאוד חטולית

קשה מאוד לחיות ככה יום יום עם טריגר חי נראה לי שהיום את כבר יכולה להעמיד גבולות . אם לא להפרד לפחות להעמיד גבולות. יש לך כוחות ותשמרי עלייך תזכרי שאת לא חייבת כלום מה שיש זה נפלא מה שאין אין ...אוהבת ומחבקת

היי אודי לצערי אין שום אפשרויות נוספות לכן קשה נורא חטולית

הי חטולית, נדמה שהבנתי רק עכשיו מה רשמת ומה היה מתוכנן לסוף שבוע. דואגת לך מאד. את יודעת - לשבעה של אבא הגיע איש שמספר פעמים עשה לי את זה בכוח. לא רק לי כנראה. הייתה בת דודה נוספת שלו. הוא ואחיו ששבע שנים אהמממ בואי נעצור. בעעע. לא הסתכלתי על הבנאדם בכלל ורק חיכיתי שיעוף משם הנבלה. וממש קיללתי בלב. אני עדיין מתפלאת איך אחי, שיודע שהבנאדם ח** זבל, משוחח איתו. אחי בשלב כלשהו ידע גם מה אמא עשתה וגם מה החבר שלה עשו לי והמשיך לטפל בשניהם. היה קשה לי עם זה. ואני שותקת. תוכלי לספר איך עבר ואם נשאר ממך משהו? סוריקטה

הי אנשים, לא קורה לי שום דבר רע, אנשים מעריכים ומתייחסים בכבוד, מתגעגעים, עוד מעט אחזור לעבודה קצרה וחדשה, החיות שלי מתפנקות עליי ממש עכשיו, ואני ממשיכה לחיות תחת העולם המאיים הפנימי ומפצלחת לעצמי את הצורה, לעזאזל, סוריקטה

את בהחלט מצליחה להציל את עצמך מעולמך בכך שאת מזכירה לעצמך את הכאן ועכשיו עולמך הפנימי נמצא במקומות אחרים מאיימים מפחידים אני אגיד חבקי אותך למרות שאני יודעת כמהזה קשה ומעורר חלחלה .. אז עד שתרשי לעצמך לחבק את העולם הפנימי הזה אני אשלח לך חיבוק ענק כזהששומר ומגן ולא כואב ...אתך בלב אביב

אהובה שאת זה מתחיל כמו בשורות טובות מה שמשמח אותי מאוד מאוד ולמה שלא ינהגו בך בהערכה ובכבוד הרי נתת להם את החיים שלך אז אייך לא יתגעגעו אליך ? כמה נפלא שאת חוזרת לעבוד הבדידות מתגמדת ואת חוזרת למעגל העבודה שזה סופר יכולה אולי לפרט יותר על העולם הפנימי המאיים שמפצלח לך את הצורה ? אולי אוכל לומר לך כמה מילים שיקלו על המצב ? חטולית

שהיות שכל זה ממש לא מצחיק - (רמת חרדות חריגה, נראה לי) תהיה לי פגישה עם המטפל. הלוואי ואצליח להתחבר גם למשהו מרכך. פקששתי המון פעמים בהקלדת ההודעה הזאת. תיקנתי, אבל המון שגיאות במקור. סופ"ש נעים, סוריקטה

סוריקטה אהובה כל כך מכירה נכשלתי בפיתוח חמלה עצמית אוף איתך שירה

בהצלחה בפגישה 🙏🙏🙏🙏🙏 חטולית

שלום רב: ביתי בת ה-12 מספרת לי, זה מספר פעמים, בחצי שנה האחרונה, שהיא איבדה את היכולת להרגיש. רוב הזמן היא לא מרגישה כלום, מדי פעם מרגישה רגשות השרדותיים של לחץ רב ופחד, בעיקר. כל זה קורה בעיקר סביב דרישות ביה"ס. זו ילדה שהיתה מלאת רגשות ואמפאתיה עמוקה לאנשים וחיות. לאחרונה, אינה מרגישה אמפא יה זו, הכל יותר ברמה השכלית, ברמת המחשבות. יש ניתוק מהרגש. הייתי מבקשת לדעת מה קורה????

אז היא נעזרת בי להוציא מחוגים, לשמור על הילדים האחרים... אבל הריחוק בלשתף פתאום, היא לא משתפת אותי באיך ומה קורה, כשתמיד שיתפה. ואני מרגישה שזה ניצול כזה של לקחת/להביא/לשמור על הילדים האחרים, אבל אני חושבת שיהיה הוגן לשתף ולא להתרחק ממני ורק לבקש עזרה פיזית כשנתקעים בלי שיהיה מי שיעזור..מובן? כלומר ריחוק רגשי פתאום אין הרגשת קרבה של חברה/קרובה ....כאילו אני חייבת לה משהו. וזה יוצר,שלא ממש בא לי לעזור לה ככה. אבל אני כן עוזרת ולא אומרת מילה. מבאס. :( אני מעולם לא ביקשתי ממנה כלום! הסתדרנו...אז בסדר המצב קשה עכשיו אז לפחות תשתפי במצב שעובר עליכם, מה איתך? איך מתקדם? מה קורה? כלום. רק תעזרי לי. זקוקה שתקחי תביאי..חברת שמירה והסעות לילדים..ככה מרגישה. הלך הרגש בנינו...אוףףףףף

מיכלי מאמי יתכן ואינה מסוגלת כעת לשפוך אץ ליבה כהרגלה וכל מה שהיא שקוקה כעת זו העזרה שבה את נותנת לה כרגע שזה ממש לא מעט סבלנות יקירה כשתוכל קרוב לוודאי שתשתף אותך בדברים נוספים חטולית

שלום , שמי ירון בן 38 סובל 16 שנה מאוסידי. נראה כי הטיפולים המומלצים לבעיה סיביטי ותרופות אינם מועילים לי. את שניהם ניסיתי לא מעט. האם תוכל להמליץ לי על טיפולים נוספים אפשריים להפרעה ? תודה

תודה לך אודי

אני לומד נהיגה כבר למעלה משנה ונכשלתי כבר בטסט ה6 ולדברי המורה נהיגה הכל נובע מלחץ וחוסר שקט ועל אף שניסיתי גם רטלין וגם קלמנברין ורסקיו התופעה חוזרת על עצמה אשמח לקבל מענה ועזרה בענין תודה רבה!

אך אומר כעת אודי זה עולה ומציף ברמות כאלו שחווה כעת שוב את הפגיעות כמה זמן זה לוקח להרגע? עד הטריגר הבא ויש כאלה בחיי היומיום שלי כל הזמן אין טווח מרחב נשימה וכעת לבד אז בכלל..... האם אצטרך כל החיים להיות בטיפול ? אילו חיים אלו ? חטולית

חטולית יקרה, זאת שאלה ששאלתי את עצמי המון.. עם הטיפול והשנים זה פחת.. משך הזמן וגם העוצמה. מקווה שעכשיו נרגע קצת? בהחלט קשה ולא פשוט. חיבוק שמתאים💕

הי ממי יפה, מצטרפת למיכל לאודי, וגם מנסיוני. חלפו שנים רבות, נעשתה עבודה וגם הזמן. נראה שכתבת כשהיית נתונה חזק בתוך החרדה, וחשה שזה כל העולם ואין מוצא. הרגשה מוכרת מאד. אולי מאז שרשמת את ההודעה ההרגשה שככה מעט? אולי לא היה טריגר חדש מאז? חשבתי שבנוסף עברת אירוע מוחי, ואולי לכן נראה לי התמונה אצלך מורכבת יותר. הלבד מאד מעצים תחושות שכאלה. אני כן יודעת שלפעמים היות בחברה מסייע (ולפעמים בוחרים להתרחק כי כל מגע כואב - וזאת אפשרות שבעיניי כן יכולה להיות מיטבית לאותו רגע). אם את יודעת שקיימות אינטראקציות שיש להן סיכוי להוריד אותך מהמסילה ויש לך אפשרות להימנע מהן, או להחית מינונים - זה, למשל, דבר שאפשר להשיג בו שליטה. כאמור, פשוט זה לא. חפירות של בוקר מאת סוריקטה והחתולה שעוזרת לי להקליד.

מיכלי מאמי לצערי אין טיפול כבר תקופה די משעותית וכן זה נותן את אותותיו לא יודעת אייך יהיה בהמשך אך עכשיו ממש קשה מאוד תודה על החיבוק חטולית

משתדלת מאוד לנסות בכל דרך להימנע מדברים שמעלים טריגר אך לצערי ישנם דברים שהם החיים עצמם טריגר קשה מנשוא למשל לחיות לצד הפוגע בעצמו ! ולא אחפש כיום להפרד זה לא מציאותי לגבי מינונים של תרופות אין באפשרותי להפחית להפך זקוקה לתוספות וצודקת אהובה עברתי ארוע מוחי שעד היום תוצאותיו ניכרים במוחי ובגופי מה שעוד יותר מגביל אותי עדיין לא מצאתי את הדרך והכיוון מה לעשות ואני אוהבת מאוד את מה שאת מכנה חפירות הן מאוד עוזרות להפנים דברים המון תודה חטולית

הי, אתמול, רביעי, הרגשתי רע. רע מאד. קורה לי המון בשעות אחה"צ והערב. בחילות, חולשה, כאבי ראש, כאבי שרירים קיצוניים, חוסר מוטיבציה. ניסיתי לבצע כמה דברים ופשוט לא יכולתי. שוב סביר שזהו לחץ. כפי שרשמתי מלא בדיקות רפואיות וכולן תקינות למדי. הגוף אמנם מזדקן אבל באופן תואם גיל וזמן. אתמול עשיתי משהו שדחיתי חודשים עד כדי שנים בתואנה שאני לא מגיעה אליו בגלל ימי עבודה עמוסים קיצונית. משהו חשוב מאד. אם למישהו הייתה משפחה, הנושא היה מסודר בדחיפות עוד באותו היום שבו חל הקלקול. אבל, אני, עבורי, גררתי. עניין אחד, אבל לא מספיק כי הצטברו מלא. מצב שפחדתי ממנו לפני כעשרים שנה, שאז , לא יודעת איך זה הצליח לקרות, סידרתי המון דברים. כצפוי, עם הזמן והשימוש או היעדר השימוש, דברים מתכלים, מתיישנים. אתמול, גם אתמול, הרגשתי נורא, ולא היה לי מקום אמיתי להשאיר ולבקש - "בדקו שאני מתעוררת מחר. בסיכוי טוב אתעורר, אבל בדקו". ו - הלוואי שאתעורר מחר בריאה. הלוואי שתהיינה לי אנרגיות. קצת לפחות. לא קורה. מבאס. והנה - התעוררתי בבוקר. אוף, מוקדם מידי, שלוש ומשהו. יש לי מעט תוכניות היום ודואגת שיצא שימי החופש יבוזבזו רק על עניינים רפואיים וסטנדרטים ונפילות רגשיות. הייתי רוצה אותם קצת גם כימי שיקום והבראה. חוזרת על עצמי. תשאלו אותי עכשיו - אני זקוקה למקום הזה, הפורום. גם. על אף מגבלותיו. אני (גם) רוצה את הטיפול. על אף שגם הוא מוגבל ויקר. אבא חסר לי באופן קיצוני ומרסק, על אף שהיו לו הרבה מאד חסרונות. בוחרת להשתמש בתרופות, על אף הנגרם נזק מלקיחה ממושכת שלהן. התועלת שהן מביאות עדיין גדולה יחסית על כף המאזניים. אתמול בערב בחרתי לאכול בכוח משהו ברשימת ה'פחות מומלצים' בריאותית לי מתוך ניסיון לשפר. רשמתי כעת, אך לא בזמן אמת, כלומר, אתמול בערב כשהיה ממש ממש רע, אלא עכשיו, בבוקר שאחרי, וגם ההודעה תופיע כאן בעוד ארבעה ימים. נראה מה יהיה. סוריקטה

כבר סוף ראשון. ומקווה שהשתפר. כן, המקומות האלה חשובים..גם אם חלקיים... מקווה שלא תאלצי לקחת הרבה כדורים. לא פשוט. חיבוק מתאים🤗

מרגישה את הלחץ הגדול שלך ומה יקרה באם תרפי מעט מכל מה שאת גם מלחיצה את עצמך ? את כאב האובדן של אבא אי אפשר להדחיק אך שאר הדברים ? גמני מאוד רוצה טיפול אך הסתיים מה שמגיע לי וגמני לוקחת המון תרופות כדי להרגיע להרגע לא מצאתי פתרון אחר למצבי כמה טוב שהתעוררת ואת כאן !! חטולית

כבר כשבועיים מתלבטת אייך לכתוב באלו מילים להשתמש מפני שלא קל לי לומר... אמש נתפס האדם הבזוי הזה בחדשות והוסגר לארץ סוף סוף כשראיתי את התכנית בטלויזיה יחד עם בעלי ...לא אחזור על כל הקללות שהוא הוציא מפיו על האיש הזה רק רעדתי כולי בלי יכולת לדבר או להגיב למשמע כל המעשים הקשים שעשה באותן נשים אומללות ! מאותו הלילה עלו בי כל הדברים הקשים שעברתי על בשרי הילדותי..הנערי..וגם בהיותי נשואה אמא ל..3 ילדים אצלי בבית .... בעלי סיפר ששוב התחלתי לצעוק תוך כדי שינה להפכתי לאלימה תוך כדי שינה... הוא לא הצליח להרגיע אותי.... למה שוב הכל צף ועלה כמו מעלית עד לקומת הגג עד הגג עצמו למה ? הרי הייתי מטופלת במשך שנים עד לפני כמה חודשים כשהטיפול הסתיים האם זה לעולם לא יגמר???? תמיד כל טריגר מעלה נשכחות עם הכאב עד מתי ?? לי אין תשובות אולי לכן יש? אשמח לכל תשובה שתגיע חטולית

בינתיים אני עוד פה... וגם אתה. חלמתי על הפסיכו' שלי...מעניין. עברו יותר מחודשיים מאז שהיה קשר. חושבת עליה מאז החלום. נראה שהיא לעולם תשאר חלק ממני. וכך גם לגביך אודי וכל השאר שכאן. יום נעים.

הי מיכל, לא זו בלבד שחלמת, אלא שזכרת שחלמת על המטפלת. נראה לי שמשנה גם מה התכנים / אסציאציות / רגשות שעלו בחלום. אצלי, מעציב, עדיין 'דמות המטפל', גם בחלומות (אם אני זוכרת אותם בכלל), נחווית כמו אמא של פעם ובמיוחד סביב פרידות או חופשים/ ביטולים וכיו"ב. אמא של פעם דוחה אותי, עיוורת אליי, בועטת בי; וחדר הטיפולים נחווה חשוף ופרוץ ולא מוגן. זה מה שיושב בעומק, על אף שהמציאות אינה כזאת כבר שנים ארוכות. אגב חלומות - לעתים אני רושמת אותם מייד, ואחר כך, בהפרש זמן לא ארוך, כשקוראת את התכנים אפילו לא מצליחה להיזכר שזה היה חלום שלי. ההקשרים והחוטים מבוטלים לכאורה. הקטע של אובייקט פנימי טוב שנשאר ומחזיק, כנראה די מפוקשש אצלי. סוריקטה

מיכלי מאמי לדעתי כל מי שנמצאת כאן בפורום תמיד תזכור את הבית הזה לתמיד בית שנותן בית שתומך בית שמגונן גם בצורה מסויימת מפני שיש מי ששומר על הבית הזה אודי הכל בזכותך חטולית

היי אודי, הבת של מישהיא קרובה אליי מאוד בדיכאון...עם מחשבות וכו. מטופלת אצל פסיכולוגית אך החמיר.. היו אצל פסיכיאטר וקבלה כדורים... הוחלט אזפוז ביתי. רציתי לשאול מהו בדיוק אשפוז ביתי במקום רגיל? איך זה נעשה? יש ביקורת? של מי? ומה התדירות? והאם השמירה הצמודה יכולים גם אחרים חוץ מההורים לשמור? אני תמיד עוזרת שם. אבל נראה שקצת היא מתרחקת ממני..ורק כשצריכה עזרה מבקשת. מצד אחד מבקשת עזרה מצד שני אני מרגישה ריחוק (מהאמא) ואני רוצה להועיל ולעזור . אבל לא ממש יודעת איך להתייחס לנושא..לשאול לשלומה? לחכות שהיא תיצור קשר? היינו מדברות יותר פעם וזה הלך והתרחק עכשיו...במיוחד כשנאלצה לעזוב עבודה בגלל זה..ועצוב לי. כשהיא מבקשת עזרה אני עוזרת בלי לשאול כ"כ..אבל קצת מרגישה שהיא צריכה תמיכה אבל מתרחקת....לא יודעת. נושא רגיש.

באמת נושא מאוד רגיש ואת מספיק רגישה להבין את המצב נסי בעדינות לגשש אם היא זקוקה לעזרה לפעמים כשמישהו נמצא בתוך פלונטר כפי שנשמע לי על חברתך דווקא שיחה איתה יכולה לעזור לה להפתח אין לך מה להפסיד אם תנסי כך נראה לי חטולית

הי אודי והי כולן, אודי - ראשית תודה, באמת. באמת. כבר כמה ימים שאיני עובדת. השרירים שכבר הראו מאמץ יתר (להרגשתי) נעשים נוקשים ומכווצים יותר. מרגישה ש'הם' בלחץ ועומס יתר. אולי אני טועה. טרם הגעתי עם העניין המסוים הזה לרופא, אבל נראה שהוא נסחב. חושבת בשלב הנוכחי על דרכים להקל לפני שימוש בתרופה או זריקה או צילומים וכיו"ב, אלא על דרכים של שחרור של המתח. הכאבים הפיזיים המסוימים הם אולי הסימן האוביקטיבי היחיד. הנשימות והדופק רגועים מאד, גם לחץ הדם. גם לא מרגישה עצבנית. הבדיקות שבוצעו עד כה - תקינות. עיסויים, גם המדיטטיביים שבהם, לא הצליחו ממש לעזור (או שלא השמשתי בהם באופן מיטיב, גם זו אפשרות). תנועה 'רגילה', פעילות סטנדרטית או הליכה כן תורמות. מעט. חימום גם מסייע. מעט. זמן כבר חלף די הרבה. בקיצור - לא יודעת מה החלטתי לעשות. התכנון שלי היום אולי להיות קצת בשמש, אבל גם זה בקטנה. אין שורה תחתונה, אלא תיאור ההסתבכות המוזרה שלי. כן מוכנה להיעזר. אתם יודעים מה - זו אולי דוגמא למקום בו כנראה אצטרך מתווך מציאותי שיוביל אותי לנקודה הבאה. כמו בהמון דברים אחרים. תרה אחר דרכי חיבוקים לכולם, סוריקטה

לדעתי אין כלום מעבר למה שאת באמת מרגישה עייפות כרונית של שנים עבודה גופנית מאומצת עם הקטנטנים האלה ממש לא פשוט מנוחה תמיד מוציאה את הכאבים שנמצאים שם כביכול בהסתר כך הם יוצאים ומרגישים אותם היטב חיבוק אם מתאים לך חטולית

באם הפורום החשוב הזה היה נסגר ממש הייתי הולכת לאיבוד בלי טיפול בלי שום כלום לא יכולה אפילו לדמיין מצב שכזה יושבת עם עצמי ומנסה לחשוב מה כבר עשיתי עם עצמי בחיים האלה איזו מורשת אני משאירה אחרי ?? לא תוארים בלימוד לא דברים מעניינים שיש מה ללמוד מהם אין השגים מיוחדים לא הציינתי בשום תחום בחיים תמיד הייתי עסוקה בבריחה רק דבר אחד כן הנחלתי להם שתמיד יהיו שם אחד עבור השני בכל מחיר כי הם אחים!! אהבה תמיד היתה שם בכמות שאפילו חנקתי אותם ..ועד היום וכן לחגוג כל ארוע משמח לא לפסוח על אף אחד !! כן וגם גידלתי את הנכדים שלי עד שהלכו לגנים נראה לכן שזה מספיק ??? מרגישה ריקנות איומה ולא בגלל העזיבה של הילדים נגמרו לי המילים חטולית

חטולית, אין כמוך! תיארת דברים נפלאים, משמעותיים, תורמים לבני אדם והסביבה, לדורות ההמשך. אמא טובה, סבתא נהדרת. המון המון. המון המון המון. אולי אפילו מידי כמו שאמרת, עד כי כמעט כלו כוחותייך. מגיעה לך תמורה. כי את. וגם עבור הנתינה העצומה שלך. עכשיו את. התרשי לעצמך לנוח? נשימה עמוקה והרבה אוויר, איתך, סוריקטה

סוריקטה יפה שלי בהחלט כבר חושבת על מנוחה העייפות הכרונית שלי נותנת אותותיה בגדול תודה אהובה על מילותיך החמות חטולית

וסוף שבוע מוקדם. בכל מקרה אמצעסוף אולי כמו בחיים אודי - תודה, באמת. קוראת ומקשיבה. לשלל ההדעות והתגובות. גם אני מנסה לנוח ולהירפא, בתקווה לחידוש כוחות או שינוי. סוריקטה

כמו שכתב לי כמה המנוחה חשובה כמה היא נחוצה יפה שלי החלמה מהירה וחזרה לשיגרה טובה מכל הלב חטולית

תודה שכתבתן....אני לא טובה בפרידות. אבל מי טוב בזה?? לכל אחת סיבה משלה למה לא לכתוב. אולי באמת הגיע הזמן שכל אחד ילך לדרכו. אני פגשתי מישהיא מכאן ממש ממזמן. היא כבר לא כאן..פשוט כתבתי מייל פטיבי כזה והתכתבנו בו. וגם נפגשנו.. הרגשתי שזה לא נכון עבורי וניתקנו מגע. יש לי פנטזיה כזו של מפגש עם כולכן עם אודי כמנחה...ישאר בגדר הפנטזיה. פעם כתבנו איך אנחנו מתארות כל אחת..מעניין..יש לי תמונה בראש איך כל אחת נראית🙄 מה שיהיה..שיהיה לטובה. תמיד ישאר בי חלק נכבד במקום הזה ולעולם אזכור לטובה את העזרה הברוכה שלך אודי ושל כלן... וגעגוע.

מיכלי רק להגיד שקראתי נראה לי שבכולנו תמיד יהיה פינה בלב למקום הזה

רגע רגע עוד לא נפרדים מפה נכון (?) מעניין שנזכרת במפגש מכאן שהורדת למציאות. סיפרת כאן בעבר והנה את מעלה שוב. יכולה להבין מדוע משהו פחות מתאים. אנחנו כאן די נוטות בעיקר להפיל שקים כבדים ויש חשש שינסו להישען ולהיתלות עלינו מידי ובאופן שנרגיש שהמרחב האישי שלנו מצטמצם ונחנק. וההיפך. יש בינינו משהו משותף. ככל הנראה מקומו בעיקר בתנאים שכאן. זה מוביל אותי למחשבה של כל אחת בינה לבין עצמה - האם ניתן לשוחח גם על עניינים מרככים, קלילים יותר, פשוטים, פרוזאים, לא בהכרח משלהבים. ומה נמצא מעבר לאותם סלעים. בוקר אור, סוריקטה

את מסיימת את ההלל והולכת הביתה ? לא הבנתי באמת שלא כל עוד הנר דולק כך גם כאן אני לא ממהרת להפרד מאמינה שעוד יגיעו ימים של פריחה כאן לאחר הפשרה של הקןר המאיים הזה יום מקסים לכולם חטולית

חטולית יקרה, לא יודעת אם "מסיימת והולכת" אבל סיכום התבקש עבורי כשאודי הזכיר דעיכה...וימים יגידו. וסוריקטה יש לך זיכרון מעולה! שאפו. אכן כתבתי פעם על מחוץ לפורום..כנראה זה חזק מידיי כמו שכתבת. מחוץ לפורום ברור שיש חיים רגילים ולא כאלה עוצמתיים. העוצמה כמו בטיפול מגיעה לכאן. קרוב משפחה נפטר צעיר מידיי היום הייתה הלוויה..באופן פתאומי גרם לי גם לחשוב על פרידות...מוזר הכל נראה לי קיצוני מידיי בעולם הזה. מצד אחד מתים מוקדם או חיים עד גיל 100 מצד שני..מוזר. והכל עוצמתי כזה..מהיר. העולם השתגע מאז הקורונה. אביב, ינשוף, במבי קוראת את כולכן..תוהה על מקומו של הפורום בחיי ואצל כולנו. ימים יגידו🙄

אני עוד פה לעתים רחוקות יותר, לעתים קוראת ולעתים כותבת זה מעניין שכואב לי ועצוב לי אם המקום שלנו ייסגר. זה היה ועודנו מקום ככ משמעותי בשבילי זוכרת את לילות חמישי בערב מחכה שההודעות יעלו, לראות את התגובות, לראות את ההתייחסות שלך אודי לא יודעת מי קורא, אודי שתדע שחושבת עלייך כאשר נמצאת בצפון, או רואה דברים שקשורים לבית חולים בו אתה עובד וכו. גם לי יש איזו משאלה בלב להיפגש איתך ועם שאר הנשים שפה

הי מיכל, אולי לא הכל עוצמתי או קיצוני. אולי אנחנו נוטים יותר להישאב למקומות כמו שכתבתי המשלהבים. כך גם, בעיניי, בנויה התקשורת, למשל. המופעים הגרנדיוזים, למשל. ושכחנו קצת איך זה ביותר צנוע ואינטימי. הרפואה התקדמה מאד ולכן ניתן לראות יותר אנשים שחיים לאורך זמן, אך גם לה יש מגבלות. ולתוחלת החיים המתארכת יש גם משמעות כלכלית חברתית בעולם. ועוד. מאמינה גם אני שעידן הקורונה נתן בוסט לאגרסיות כבדות. בכל אופן, המנעד קיים וגם ההתפלגות. כלומר, יש טווח ויש אמצע עדיין. ויש את כאן ועכשיו. סוריקטה

הי חטולית, מצטרפת אליך בעניין של הקור. מתכוונת למזג האוויר האמיתי. גם אותי, שכביכול הייתי בכושר והתרברבתי בבגדים קלים, גמישות, ניתורים והיפוכים, הוא הקפיא. ולך קשה שבעתיים. מומלץ לפחות במובן הקונקרטי להמשיך בתנועה כלשהי. פיזית מסכימה שיש בזה אמת רבה. איש ביכולותיו ללא הגזמה. כך גם אומרים הפיזיותרפיסטים והרופאים. ומאמינה שנמצא דימיון גם להתנהלות הנפש. גם בפיזיקה קל יותר להמשיך כשנמצאים כבר במצב תנועה. תפקידי עבור אבא היה לשמור על הגחלת. מושג שלו. תפקידי עבור אמא היה עמוד האש. מושג שלה. אסוציאציות ככה על הבוקר החופשי שלי. סוריקטה

הילדים כך נראה החליטו שיחפשו מקום לעבור לשם בעלי היה נחרץ בטענות שלו והוא לגמרי צודק כאן לא בית מלון! אם היו מישמים חלק ממה שהבקשו כדיירים הכל היה נראה אחרת אין בידי למחות כי בעלי צודק נראה..ימים יגידו שבןע מבורך לכולם חטולית

הי חטולית, מסתמן שיש התקדמות ונעשה צעד. נחיה ונראה, סוריקטה

חטוליתוש מבינה אותך אבל הם צריכים למצוא את דרכם בעולם בעלך בהחלט צודק עם כל הקושי והכאב

וואו...אולי באמת הגיע הזמן שיצאו ויחפשו מקום אחר. היו הסכמים, לא עמדו בהם ולא התאים. אולי תהיה לך יותר מנוחה כשיעזבו. בהצלחה.

חטולית יקרה, שמחה מאוד מאוד שהילדים יצאו לבית משלהם. אולי ירגיש לך קצת ריק פתאום, אבל את בהחלט חייבת לקבל את הבעלות על הבית שלך ועל הזמן שלך ובטח לשמור על הבריאות שלך. שלך שירה

בנות יקרות ואהובות אכן בעלי צודק ואני בהחלט מצדדת בו אין לי שום ענין להחזיק באף אחד שלא לצורך רק מקווה שימצאו דירה נאותה לעבור לגור שם כעת נודע לי שהם מחפשים דירה לגור קרוב אלינו לא רוצים להתרחק עדיין לא בטוחה מה הכוונות שלהם אך אחרי הכל כשכל הבלאגן לא יתקיים אצלנו ונוכל לחזור לשיגרת חיים כמו לפני שהגיעו מניחה שגם זו לטובה !! מאחלת להם שיצליחו בדרך שלהם זה הכי חשוב ואין כמו שיגרה מבורכת אולי כעת גם ירפו ממני חלק מכל החרדות שליוו את התקופה הזו תודה לכולכן על החיזוקים שלכן הייתי מאוד זקוקה להרגיש את החיבוק שלכן גם שלך אודי חטולית

הי לכם.. קוראת אתכם..ב חודש האחרןן פחות.. בממוגרפיה שגרתית שעשיתי לפני פחות מחודש השמים קצת נפלו עלי, הרופא במקום לקח ביופסיה ורופאת המשפחה קראה לי שבוע לאחר הממוגרפיה (והביופסיה שעשה הרופא במקום) בקיצור, סרטן שד.. כך.. השבוע כבר עברתי ניתוח להוצאת הגידול מהשד ולקחו גם 'זקיף' (בלוטת לימפה שקרובה ביותר לשד) בכדי לבדוק אם בלוטות הלימפה נקיות.. מה מרגישה ? לא יודעת.. גם לא יודעת אם אצליח לתת הרצאות בתחום בו אני עוסקת.. לא יודעת מה יהיה לגבי עבודה.. לא יודעת אם הגוף שלי נקי? הגידול שהתגלה מעט פחות מסנטימטר,בM.R.I שעשו לי לאחר הגילוי מצאו ממצא קטן נוסף ליד הראשון.. כשיגיעו תוצאות הפתולוגיה כנראה שאצטרך גם להפגש עם רופאה אונקולוגית ואם הבנתי נכון, אאלץ גם לעבור הקרנות בשד היות ולא כרתו את כל השד אלא רק את הגידול.. שאלתי את עצמי בחנוכה אם בחנוכה תשפ"ד אביט באור הנרות המאירים, מהבהבים.. כשהבטתי בנרות ראיתי שהן מזילות דמעות.. הסתכלתי ולא מחיתי את דמעותיהן .. שלכן/ם במבי אני באי ודאות

היי מתוקה מבינה שזה מטריד גם מפחיד מאחלת לך שהכל יעבור בקלות ובמהירות 🙏🙏🙏 חטולית

לא פשוט האי ודאות ההתמודדויות הלא פוסקות בשמירה על החיים שולחת כוחות ובריאות ומתפללת עבורך לבריאות

וואו..במבי יקרה! תקופה לא פשוטה, טוב שאת מטפלת בעצמך! מאחלת לך הרבה בריאות והצלחה. ותודה שכתבת ועדכנת.

הי במבי, תודה שעדכנת. אקווה מאד שמדובר בגילוי מוקדם ושבלוטת הזקיף נקייה. אצל חברתי הטובה ביותר היה גילוי כזה לפני כשנה. הליכים דומים לאשר את מתארת. מניחה שגם בדקת נשאות BRCA. התקווה היא שיש דרכים להגדיל סיכויים להחלמה והקטנת הישנות. איתך בחרדות, אפשר להבין, ובכל זאת - שנה טובה, סוריקטה

במבי אהובה, כרעם ביום בהיר, הידיעה קשה לעיכול, וכולנו יודעות שכבר לא אחת מתשע אלא אחת משבע. כמי שליוותה חברה וגם את אמא שלי, מכירה מקרוב. שתיהן החלימו. טוב שהתגלה הגידול כשהוא קטן. מאחלת לך הצלחה רבה בתהליך ההחלמה וחזרה לשיגרה מבורכת. בטוחה שאור הנרות וגם זה שבתוכך ימשיכו להאיר גם בשנה הבאה. שלך שירה

במבי יקרה הצטערתי מאוד והיה לי עצוב בלב לקרוא על הגידול בשד שלך והניתוח והקרנות ..... מאמינה שזה שוק גדול שמביא איתו המון חוסר ודאות...לא יודעת מה להגיד בדיוק חוץ מזה שאני מאחלת לך מכל הלב רפואה שלמה במהרה.. ינשופים

תודה גדולה לכולכן... לא יודעת מה עוד להגיד כרגע.. אין לי כל כך מילים אבל כן מרגישה את האיכפתיות שלכן אהובות !!! וסוריקטה, שאלו אותי המון שאלות לגבי משפחה וסרטן והאמת היא שיש המון וכן, עשיתי את הבדיקה הגנטית BRCA ויצא שלילי.. הבנתי שהסוג הזה הוא הגרוע ביותר, אגרסיבי מאוד ומאוד לא ידידותי.. הקטע הוא שקורים איתי דברים משונים.. אני כאילו מתפקדת, דואגת להתחייבויות מקופ"ח לכל מיני בדיקות בבי"ח וכאילו מתפקדת ,ואז ביום שישי אני מגיעה למקום חלוקת העיתון ' ישראל היום' והמחלק לא נמצא ואני מוצאת את עצמי פורצת בבכי בלתי נשלט.. כאילו מתפקדת ואם הכפית תיפול לי לרצפה במטבח אמצא את עצמי ממררת בבכי על כך שהכפית נפלה.. כנראה שמשהו משובש.. ולא רק בתאים שלקחו לעצמם חופש חלוקה בלתי מבוקר.. שלכן, במבי. ושירה מתוקה.. הנרות יהבהבו בתשפ"ד.. אולי יזילו דמעות.. לגבי, אם אזכה לראות ? ימים יגידו..

במבי! לא תמיד מתים כל כך מהר, אבל מבינה מאד מאד את החרב המרחפת. ממש מול העיניים ניצבת העובדה שאנחנו פגיעים כל כך. במבי - אצל אחי גילוי מלנומה מהסוג הכי קטלני וגם בשלב מתקדם ואפילו לזה יש טיפולים שעשויים מאד להגדיל סיכויים היום. מבינה את הרגשות והחרדות שלך לחלוטין. ואולי לא משנה מה קורה אצל האחר. כשזה המאה אחוז שלך, זה המאה אחוז שלך. מערער ומטלטל. כאילו כל העולם קורס. אחזיק את התקווה. (המממ... גם אני אעבור ממש בקרוב את הבדיקות האלה...) איתך, ובהצלחה לכולנו, סוריקטה

הי במבי, אם עוד תראי, שולחת לך רפואה שלמה ומקווה שתרגישי טוב פיזית ונפשית. 💗

במבי אהובה כולי תקווה ואיחולי בריאות מהירה כיום ישנן שיטות שמרפאות את סוגי הסרטן למינהן גם אם יצא אגרסיבי ולא ידידותי מאמינה בכל ליבי שתתרפאי ותוכלי לראות עוד המון שנים את נרות החנוכה מהבהבים מרצדים שישמחו אותך מפני שאת תחלימי !! חטולית

שלום רב, לאחר חצי שנה של כאבים פיזים בגב עליון צוואר עורף נוקשה ובדיקות ראמטולוג שלי המליץ אלטרולט, (האלטרולט לא עשה לי טוב )ואם לא יעזור לקחת 30 מג סימבלטה לכאבים חוששת מאוד מהתופעות לוואי של הסימבלטה ולא לקחתי ועדיין סובלת וגם לא יודעת איך להתחיל בוקר ערב ? אני עובדת מזכירה 8 שעות ולכן יותר חוששת אשמח לדעת על התרופה והמלצתך לצמצם תופעות לוואי תודה מראש

היי רוני שבוע טוב אלטרולט נועד לעזור לשינה כך לפחות אמרה לי הרופאה באיכלוב וסימבלטה לא יודעת כמה עוזר נגד כאבים לוקחת כבר המון זמן והכדור קליל לא עשה לי מעולם תופעות לוואי מקבלת 60 מ"ג פעמים ביום חיה עם זה בשלום אחד בבוקר ואחד בערב חטולית

היי רוני , ( לא יודעת אם את חדשה או ותיקה ) לי שתיהן לא עזרו , להיפך

היי רוני במחשבה שניה הכדורים לא עוזרים לי בכלל רק הבוקר נפל האסימון כמה כדורים צריכה לקחת ? אין ספור ולילות לבנים גם בלי ספור והכאבים במקומם לא זזים חיבוק אם מתאים לך חטולית

היי אודי וכולם, חשבתי האם יש תכלית להשאיר באמת פורום בשביל קומץ זקן וישן שכמותי וכמותנו (סליחה שמכלילה את השאר) ? שחוזר על עצמו כמו תקליט? מוכר כ"כ וצפוי🤔 הרי מי כמוך מכיר אותנו ה"קבועות"... הגעתי לפה בלי לדעת בכלל כלום ושום דבר על טיפול...הייתי במצב כ"כ מעורער לפני טיפול ולא ידעתי מה יהיה שם. ואתה היית פה, לקבל את פניי...וכל האחרות פתחו את הלב ו....אז התחלתי טיפול... ואתה אודי היית עוגן למה שלא הובן, היית מענה מחוץ לטיפול, לא מצאתי מקום כזה בכל האתרים/פורמים וכו'. רק פה הובנתי. אז שיתפתי ואחרות שתפו והורגש סוג של קבוצה תומכת, מכילה ומובנת. עזרת לשמור על מקום מוגן, הכלת, הסברת, נתת לנו וזה הכי חשוב מבחינתי להבין, להבין שהטיפול חשוב, שאני חשובה! שאני ראויה לתשובה תמיד!!!!! מעולם לא מחקת אות ממה שכתבתי, לא שורה ולא תו...גם כשהפורום שינה פניו הרגעת מכל שינוי... אודי, את הטיפול עזבתי, נפרדנו...וגם שם לקח לי זמן לפרידה ממש. כי חזרתי ושוב עזבתי וכו' ועזבתי עם אפשרות לקבוע פגישה מתי שרק ארצה! אבל פה, כשהדלת תסגר...לא תהיה אפשרות לכתוב לך יותר. זאת באמת תהיה חתיכת פרידה!!! לאחר 13 שנה שאני פה. לא אעז לקבוע פגישה אצלך לעולם לדעתי. אבל גם לא אוכל לכתוב לך...וגם לא לאף אחת מהאחרות.. אוי, בנות...להפרד מכן בלי לדעת מי אתן, מה שמכן? איפה אתן גרות? ..מפחיד אותי שנקשרתי ככה. אודי, בוודאי תאמר געגוע זה טוב...אבל פרידה לתמיד?? מכולן? בלי לכתוב להן. איפה אמצא אותן? לעולם לא נפגש שוב כי אנחנו רק כינויים...אין שמות אמיתיים. אז הנה מצאתי מילים... מה יהיה ביום שאחרי הפורום? מה יהיה כשאבין שלעולם לא אוכל למצוא מקום כזה? פתאום לא מסוגלת לכתוב לאף אחת מכן..סליחה. עצוב לי מאוד.... והכי עצוב לי שאין פה אף אחת אחרת שמתייחסת לזה שהפורום בדעיכה ואז יסגר...לא אכפת לכן? למה האדישות? למה יקרות? אודי, למה??????

הי מיכל, מתייחסת גם מתייחסת. הייתי זקוקה לישון על זה לילה, באמת אחרי פרק זמן ארוך במיוחד של אינטנסיביות בעבודה קשת יום. אם כן - כתבת יפה מאד. מילות סיכום תקופה וסגירת מעגל - תהא החלטת ההמשך אשר תהא. בעיניי, ההודעה הנוכחית שלך, הודעה יפיפיה, אינה נשמעת כמו 'תקליט שבור'. את גם לא נשמעת 'זקנה'. גם עליי רשמתי פה זקנה, אבל ברוח יש עוד מן צעירוּת, אבל אחרת, וזה בסדר. חכמת השנים היא נכס. אני, אגב, עוד עושה שטויות של צעירים גם מבחינת התנהלות גופנית. זה מוזר, אולי, נלעג אולי. מה שלא יהיה. אך פיצ'ר מאד נחמד עם תינוקות. הם מרותקים. לענייני פרידות. או ספציפית הפורום. היה וקיים עדיין חלון הזדמנויות, הגם אם שינה צורה. שינה מאד. בתחילת עידן הפורום, ובאמת שגם בעיניי הפורום הזה הוא בערך הדינוזאור האחרון, הייתה אינטנסיביות משלהבת. כעת דליל ומסכימה עם אודי - הרבה מאד זמן. קשה להאמין שישוב להיות כשהיה, או דומה למה שהיה - מכל הצדדים השתנה. בנוסף, היות מנהל פורום (/ הורה לתינוק / מטפל ועוד ועוד) היא איכשהו גם חתיכת תיק שקשה לי להאמין שלא רוצים לשחרר מתישהו. כמי שסוג-של-ניהלה-פורום בכלל בתחום המשחקיות, החשיבה והיצירתיות - הגיע זמן ומתישהו די. הפורום ההוא כבר לא קיים והתיעוד גם נמחק. אפילו אין לי אפשרות לקפוץ ולראות מה הייתי ומה עשיתי ולומר - לא להאמין, אני הרכבתי את כל אלה. והו, כמה זמן ואנרגיות השקעתי. אישית, לצערי ולבושתי, עדיין נאחזת בקורי העבר ובפנטזיות לא ריאליות. התקופה האחרונה הצטיירה אצלי בכמה וכמה פרידות משמעותיות, אליהן הצטרף גם עידן הקורונה המעציב שהעצים את תחושת הבדידות. אם כך - תגובת הבטן עדיין - לא, אל תעזוב. אל תעזבו. שיישאר. על אף האכזבה מהמצב. בתקופות שהיו כאן הודעות 'טרוליות' רציתי שייסגר. זה משהו שאין בכוחותיי לסבול גם היום. מאידך, יפה שעברנו את זה ולא ברחנו. מחפשת את הנצחיות - כן, יש צד כזה הגיוני פחות. גם את המקום ההפרדה פחות מורגשת. היתרונות של מקום כזה הוא גם שהתגובה אינה בזמן אמת והיא יכלה להתבשל. מתבקש שאמצא בחיים משהו חדש, ואני לא שם. אבל אולי בדרך. ואולי, כך אומרים, הצמיחה מתחילה אחרי הפרידה. (מדקלמת. המשפט לא מגיע מהבנה פנימית עמוקה). דמיינתי שיצא לי לפגוש מי מכן / מכם כולל את אודי איכשהו 'על הדרך' ורק לומר - זו אני וזהו. רמז: יש קשר בין הכינוי שלי כאן לשמי האמיתי. הא - סקרנתי. עוד משהו - מישהי נפלאה שהתכתבתי איתה כאן בעבר בחמימות רבה וכבר שנים אינה כאן היא שכנה שלי. אני יודעת. חושבת שלה אין מושג. וממש הייתי רוצה לפגוש אותה ולומר ולספר. אוהבת אתכם, (זו, בעיניי, דוגמא לרגש שעולה בהקשר פרידה), סוריקטה

היי מיכלי מי אמר שלא עצוב אם הפורום יסגר? מי אמר שלא אכפת? לא מתןקה שלי לכולן אכפת מהכל רק יש כעת תקופה שקשה לכולן מי כמוני שהייתי נכנסת כל יןם כמה פעמים אך אני בתקופה לא קלה גם מבחינה בריאותית וגם במישור במשפחתי קורים דברים שדורשים ממני התיחסןת מלאה ולצערי לא מספיקה להכנס כמו קודם לכן מקווה שימים יגידו שהמקום לא יסגר 🙏🙏🙏 חטולית

מיכל יקרה, כתבת כל כך רגיש ויפה בהחלט צודקת, אני ממעטת לכתוב לאחרונה כי קשה לי אבל בהחלט נוכחת וודאי שאכפת לי מאוד מהמקום הזה ומכולכן. אודי יצר לנו כאן מקום מאפשר והמסירות שלו וההתמדה ראועות להערכה גדולה. לא מובן מאליו בכלל. תודה על המילים שלך. שירה

היי מיכל אין לי הרבה מילים מתקשה להביא לכאן מה שעובר עלי.....לא יודעת גם למה... יש דברים שלא ניתן לבטא אותן במילים... כי המילים לא מספיקות... גם לי יהיה עצוב אם אודי יסגור את הפורום.. מיכל-אני שמחה שכתבת גם את יקרה לי ינשופים

לפני כשבוע התחלתי טיפול פסיכולוגי אצל פסיכולוגית קלינית. הייתה פגישה אחת ולפני מספר ימים נערכה השנייה. באופן מפתיע, כשנכנסתי לקליניקה ראיתי את הכלב שלה. היא שאלה אם אני מפחדת וכמובן שלא כי יש לי בעלי חיים בעצמי. היא טוענת שנאלצה להביא את הכלב כי לא רצתה להשאיר אותו לבד בבית יום שלם. מרגיש לי כאילו זה נעשה במכוון. הרי למה לא היה ככה גם בפעם הקודמת? אשמח לשמוע מה דעתכם בנושא.

היי דנה לא מאמינה שעשתה משו בכוונה בטח לא לפגןע מה היא מרוויחה מזה עוד נאמר שבעלי חיים משרים שלווה חטולית

מדובר בבן שלי בן 10 שנים (בכור לעוד שני אחים בבית), ילד מאוד אנרגיטי מחונן מתנהג נורמטיבי מאוד חברתי והיום שלו עובר מאוד טוב , בשנה האחרונה ההתנהלות בלילה לפני השינה מאוד מלחיצה אותי , הילד מבקש להיות הרבה בקרבתי מדבר הרבה על חששות בעיקר דואג לי ולאבא - עניין המוות גם יכול להעלות - מתחיל לדבר על מישהו שאומר לו תעשה ולא תעשה - בדמיון שלו- כמו נגיד לרחוץ ידיים לפני שינה לא בא לו אבל כאילו מישהו דבר בראש שלו ואמר שאתה צריך לקום ולשתוף ידיים - הסברתי לו את זה שזה הרגשות והשכל … מקווה שהפרשנות שלי נכונה - יכול מאוד להתחיל לבכות בלי כל סיבה ברורה נהיה מאוד דאגן מאוד רגיש והכל צף רק בשעות הלילה לפני השינה . בנוסף הוא מבקש שאעיר אותו תמיד איתי ולא לצאת לעבודה לפני שהוא רואה אותי גם לא לשון לפניו . מציינת ומדגישה שהילד מתנהל רגיל לחלוטין ביום שלו ויכול לשהות כל היום מחוץ לבית ורחוק ממני לעד שעת השינה הכל משתנה ומתחיל האתגר של הפחד והבכי והדמיונות . לימודית חברתית תפקודית הכל בסדר. אני מאוד קשובה לצרכיו הרבה מדברים על רגשות ועל כל מיני פרשנויות לתחושות שלו אני מרגיעה מחבקת ומראה שאני מבינה ותומכת. זה התחיל להלחיץ אותי האם זה משהו שצריך טיפול פסיכולוגי או שזה משהו שיחלוף מעצמו עם הזמן . אשמח מאוד לחוות דעת ועזרה ממומחה.

תודה רבה

קראתי אותכם נכנסת מידי פעם לפעמים רק כדי לגלות שהימים שלי התבלבלו השנה האחרונה שנת 2021 הייתה מאתגרת לטוב לרע ... התקופה האחרונה מאוד מטלטלת שוב אתגרים , כדי לצוף אני דוחסת תרתי משמע ....כמו בלון , או יותר נכון כמו מטף שמכבה שרפות . אז מצטערת .. לא יכולה כרגע יותר מזה... וגם בהודעה הזו יש משהו מהסוג שמנסה כמו המטף לתת קצת זמן .. אוהבת אותכם ואתם מאוד יקרים לי . סוריקטה אהובה קוראת אותך אבל אין לי מילים , בהחלט תקופה מורכבת מאוד עבורך . את מאוד מאוד חשובה לי. מאחלת שתמצאי את הדרך שתהייה הכי נכונה עבורך.. ואודי יקר פשוט תודה , על הסבלנות הטרחה והאכפתיות.

ומעניין מה פרוייד היה אומר על זה שמחקתי כליל את שנת 2022...ונשארתי ב2021

הי אביב, לא בכוח. את בסדר. פרויד השאיר לנו כלי פתיחה. עכשיו את כאן ותוכלי לפרש כאוות נפשך. שנה טובה, ניקח אוויר, סוריקטה

מצטערת מאוד באמת שלא נכנסת כמעט למעט קריאה הכתיבה הולכת ונעשית קשה דלקת הפרקים שלי שוב חזרה ובגדול חסר לי המון להכנס ולכתוב אז אשתדל להיות קצת יותר מה שכן השבוע חגגנו יום הולדת לנכד הבכור שלי בן 15 צמח לגובה כבר משיג אותי חיים יפים שלי גם חגגנו השבוע יום הולדת לבן שלי הבכור .. והיום יום הנשואים שלי... לפחות יש שמחות בין לבין הכאבים של הפיברומיאלגיה ודלקת הפרקים שלי ורוב הזמן אני קפואה לא מצליחה להתחמם נכון קר נורא בלילות והקור הזה משבית אותי כמעט מפעילויות למרות שאני נלחמת כל בוקר שמגיע או שזה עדיין המשך של הלילה שלא ישנתי...כן ימים לבנים בלתי נתפסים סוריקטה אהובה ימים של כאב ואבל ..מבינה אותך כל כך מזכיר לי כמעט יום יום את הפרידה מאבי למרות כל מה שעברתי איתו..למרות הכל..כן אהבתי אותו וגם אם היה מתקשר אלי פעם בשבןע גם זה חסר לי והוא נפטר כבר לפני כמה שנים טובות... אצלי בבית אין שינוי כזה או אחר שמחזיק מעמד יותר מיומים.. הכל שיגרתי וכעת מחכה לאורחת חדשה שצריכה להגיע ביום רביעי הנכדה של אחי מגיעה נערה מתבגרת בת 18 שהגיעה לארץ המסגרת תגלית.. מחר היא אמורה להגיע לבית של אמי לבית הרוחות ...לא יודעת עדיין אייך אגיע אליה כשכל הזכרונות עדיין שם לפחות הפעם אין מי שיפגע בה בשום צורה כמו שנפגעו בעבר שתי האחיניות שלי סליחה התעייפתי חייבת מנוחה במיוחד כעת לידיים הכואבות שלי חיבוקים לכולן חטולית

הי חטולית, נכד בן 15, יומולדת לבן, יום נישואין משמעותיים ללב. שולחת עטיפה רכה ומחממת לידיים הדואבות והקפואות. איתך, סוריקטה

סוריקטה יפה שלי המון תודה על מילותיך המחממות חיבוק אם מתאים תודה גם לך אודי חטולית

אודי, אין לי ממש מילים כרגע.. קצת כזה. היחודיות של המקום הזה שנשמר..צובט בלב לקרוא על דעיכה..האמנם? היו כבר מקרים פה.. .רוצה לומר חכה רק עוד קצת, תן זמן לעכל.. 😓🤦‍♀️

הי ושבוע טוב, וואו, לא זוכרת מתי ספרתי לאחור את הימים האחרונים כך. חשבתי על הרגשות שחטולית תיארה. שאת, חטולית, דיברת עליהם. קצת מרגישה דומה במובן זה שאם מתפנה לי זמן מייד 'רודפים' אחריי למשימות שמכירים שאני מבצעת. מבצעת באהבה, אבל גם לכוחותיי יש גבול. ובחלוף השנים הרף משתנה כלפי מטה. כן, אומרת ברמת הדקלום. כן הבחנתי בכך שלפעמים, אם ניתנת תמורה נאותה לפעילויותיי, הרגשות משתנים. פחות קיפוח וניצול. בנוסף, מסייע לעתים (לא תמיד חודרות המילים) לדעת שמה שביצעתי נחשב טוב ושבעי רצון ממנו. על עיסוקי כעת נאמרו לי מילים טובות במיוחד, אך איני מעכלת אותן. מצער איכשהו. מתדלדל פה בפורום, אם כי אולי לא מבחינת קהל נוכחים שמציצים. דואגת לימי הזקנה הבודדים והיותר תלוים שלי. בהנחה שיהיו. בשורה תחתונה - עייפה וכואבת, אבל עדיין לא רואים. חושבת שככל שמזדקנים קשה יותר להסתיר ויש צדדים שתמיד היו שם ובאים יותר לידי ביטוי כלפי חוץ. אבא מאד חסר לי. כמעט הכל מזכיר לי אותו. מעורר געגועים לטוב שהיה בו והלב בוכה. מלטפת חתולה, סוריקטה

אך לעת פרידה אומר שאם בעבר היה איש בודד שהיה מתקשר איתי מידי יום, ולו מי מאיתנו היה 'נעלם' היו מזעיקים אחרים לבדוק. כעת ובשלב זה - אין. בימים המתקרבים, בהם לא תהיה עבודה יומיומית ולא קשר יומיומי עם אדם - ייתכן שתהיינה תקופות ארוכות בהן איש לא יידע מה קורה איתי. לפני כמה שבועות אמרתי להתראות למקום של המטפל. אומר גם להתראות פורום, גם אם ימשיך להתקיים טכנית, וגם אם עדיין אמשיך 'להיראות' כאן. להתראות, סוריקטה

שנה לא פשוטה עברה עלייך של יתמות אבל ואובדנים. מדוע את מרגישה מגוחכת? את מפליאה בתאור רגשותייך ותהליכי הנפש שלך ומעוררת השראה בניתוחים שאת עושה ובתובנות שלך. תקופה של מפנה היא לא פשוטה ומחייבת נסיונות לחישןב מסלול מחדש, למציאת הקול שלך לתת לו עדיפות ראשןנה ולהביאו לידי ביטוי על אף ולמרות. מקווה שתמצאי לך עיסוקים ומקומות לאינטראקציה עם אנשים אחרים. שתמשיכי להשפיע טוב על סביבתך וגם לקבל. אולי להתנדב במסגרת עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים או להצטרף לעמותת חיבוק ראשון, או להיות נציגה באחד מהגופים שנותנים סיוע נפשי כמו סה"ר? אם אלה דברים שעשויים למלא אותך. מקווה שהפורום ימשיך להתקיים ושגם את תמשיכי להיות בו וגם מקוןה שאחרות יחזרו כי אחרת אולי לא יהיה יותר ולי אישית קשה לחשוב שלא יהיה. שתהיה גם כאן פריד גדולה. תשמרי על עצמך שלך שירה

הי ושבוע טוב, פרידות מאחורי, פרידות לפניי. העבודה שלי מסתיימת. כי עצרתי. יש בזה גם משהו מבהיל. פתאום לפנות מקום לי, מבלי שברורים בדיוק המשכים. ממצב של עיסוק שהוא כמעט רק אותן פעולות עמוסות מאד למרווח. ועכשיו פחות ברקע דמות אנושית לטפל בה. מעניין, בין השאר, אם ימצא בתנאים כאלו מקום לחשיבה, שינוי באכילה, בשינה. שלי. אם ייקל הכאב המטריד והשורף בגוף. כולם נושאים משמעותיים, להרגשתי. האיש שטיפל בי אינו נמצא ואחר כך עובר מקום. לא ירחק היום וגם אנחנו כאן בבניינים נתפנה מהבתים שנועדו להריסה. בנוסף, תגובותיו של אחי החזק ליתמות כרוכה בפרידות ושינויים ועוד איך שינויים בזמן מקביל. התהא יציבות יחסית? האם ייפתח מקום וזמן לחדש יחסית במגבלות הנתונות? שבוע טוב, ומראש - אמצע שבוע, סוריקטה

בתוך כל החשש מהלא נודע אני מרגישה שאולי יש גם קצת ציפייה מהולה בתקוןה להתחלות חדשות. למרות הכאב במילים שלך משהו מרגיש גם אולי קצת אופטימי או שלם יותר או משלים. הלוואי כל הטוב, הכישורים והכשרונות הרבים החבויים בך, הלוואי יופנו אלייך באורות קטנים לדרך חדשה שתגרש את החושך. שלך ואיתך שירה

הי שירה, תודה על המילים שהענקת לי, על אף שלך מורכב וצובט כל כך. אמרה לי אישה אחת, סבתא לתינוקת, מהחבריה שאני פוגשת על הדרך, שאולי אוכל להגיע למחשבות המשך רק כשיתפנה לי זמן לזה ופחות מתוך העיסוק שממלא לי את כל היום ויותר. עומס יתר שניכר עכשיו גם בגוף. מאד מאד קשה לי לקום בבוקר. כלומר, מתעוררת מוקדם, ובכל זאת. עלו בי באופן נדיר קצת מחשבות ש'אראה להם' שגם אני יכולה. כלומר - לי. שאני קצת טובה במשהו שלא האמינו עליי, למרות שאיני צעירה, אפשרות רבות פחות רלוונטיות והמערכות נחלשו ממה שהיה פעם. כולל המוח. בכל אופן, יפה שעלה לפני השטח. מאידך, נכבש מהר מאד. אני רק זוכרת שזה היה - וגם זה יפה. עדכני מה איתך, בסדר? הייתי רוצה לעזור במגבלותיי ומגבלות המקום. באמת שארצה להאמין שתוכלי להיחלץ מבור התהומות, ולהגיע למקום שליו יותר. איתך, סוריקטה

פטפטנית..תמיד הייתי. אבל בתחושות פחות טובה לשתף. ומפחדת להתלונן. מה שקורה כשאני מתלוננת סוף סוף אז אני יוצאת ה"רעה, לא בסדר". תסתדרו...תעשו שיחה. כאילו שזה בנינו ולא הבן אדם שמציק ופוגע בי הוא הטיפוס הבעייתי...לא מבינים כי היא המסכנה..שנלמד להסתדר. לא רוצה ללמוד להסתדר עם אדם שרק הורס ומתחרה בי ו...אוףףף. שבת שלום

הי מיכל, רשמתי עבורך הודעה מושקעת ופתאום החלונות של הדפדפן נסגרו לי ונראה שמחשבותיי ירדו לטמיון, אם כי, הנה אנסה לשחזר. ובכן, מה שרשמתי (מסתבר שיצא לי די שונה מהכתיבה המקורית, אבל ראי, חזרתי והתאמצתי למרות הבאסה) - רשמתי, שבעיניי, לפחות כפי שקראתיך כאן, אינך מוזרה. על אף שלעתים היינו שואפים להיות מוזרים. שואפים כי מבחינים ב'מוזרות' ואולי מי שנראה מוזר וחלש מזמן תמיכה והכלה. לא רק, אגב, אפילו ההיפך, כפי שארשום בהמשך. כתבתי על תיקוף של רגשות. שלך ובעיקר בינך לבין עצמך. חלקים בך מול חלקים בך. זה בערך המקום היחיד ואולי העיקרי בו ניתן לנסות להשיג שליטה כלשהי. והזכרתי את הקנאה במי שנראה עליה שיש עניין, שהיא חלשה, ונוזלת מכל כיוון, ולכן נראה לכאורה שיותר נתרמים לסייע לה. במקביל אני חושבת ש כשמישהו שנמצא במצב כרוני של חולשה התומכים מתעייפים באיזה מקום ולעתים אף לוקחים מרחק. וגם - לא תמיד החלש חש שמסייעים לו או מסכים להישען, להיתמך, להתמסר. מוכר גם מכאן. נראה שהמצב במקום העבודה נשאר כפי שהוא ואינו משתנה ועולה לך בבריאות. ונראה שאת מרגישה חנוקה. אוף. אינך אשמה. אינך אחראית 'לתקן' 'אותה'. אבל בינתיים - האם ישנם מקומות אחרים מחוץ לעולם של הנוכחות 'שלה', בו כן תרגישי שיש מקום לרגשותייך שלך. רגשות שפחות קל לשאת כקנאה, שנאה, זעף? יודעת שקל לומר. בכל מקרה - מחשבותיי שלוחות אליך. שבוע טוב, סוריקטה

תודה רבה שכתבת שוב..והתאמצת עבורי. לפעמים יש מקום לתיקוף הרגשות שלי..תלוי. אני חושבת שהיום מראה יותר וגם משתפת יותר ברגשות...מתקשה מול האנשים שאמורים לעזור דווקא...אז זה מוזר..מוזרה במובן אולי של שונה. אחרת..חנוכה שמח!

הי אודי, הופסק באבחה כי לא היתה דרך אחרת או לא הוצע סידור אחר. המשיכו התכתבויות שמנסות להבין. אין מקום לעיבוד האבל והאובדן כי אין מקום. מה אעשה עם כל זה. אין לי מושג. המחשבה היחידה היא שכשיתייצבו העניינים הכלכליים אוכל לחזור. מצד שני האכזבה כה גדולה ולא ברור איך אפשר לחזור. אבל השאלה נותרה בעינה... האם לאחר שנים כה רבות של טיפול אין מקום לתקופה במחיר סמלי מאוד. תודה אודי שירה

שירה יפה, מניחה שאת יודעת שאני מזדהה עם רגשותייך מאד. כן קצת הרגיע אותי שהיו התכתבויות. יש משהו בהתכתבויות, גם כאן, שיכול לזמן תחושת קרבה גדולה יותר מאשר פגישות ממשיות, שלעתים צורבות ממש. יש בי נטייה סמויה להיות אופטימית ולהחזיק תקווה. אולי אפילו נאיבית. אולי לעתים פחות ריאלית. רשמת שאין מקום ואיכשהו אני שומעת שיש ציפיה שיהיה ושכן ישוב, גם אחרי הניתוק האומלל והמעליב והבלתי נסלח כרגע, ואיך בכלל ניתן לבנות אמון מחדש. כמה קל לוותר. שאלה היפותטית - If money was not an issue - כלומר, לו היה נופל עליך כסף מהשמיים, עכשיו, האם לוקח את מחשבותייך לכיוון נוסף? יודעת מה זה מזכיר לי? כמעט כל השנים אני חיה במצוקה כלכלית ובצמצום. התלוננתי כאן על כך ומישהי שחלפה פה הציעה לתרום לי כסף באופן אנונימי. ת'כלס, מבהיל ממש ומרגיש שבכלל לא לפי כללי המשחק. חתיכת עניין הקטע של הנפרדוּת והגבולות. כך שמן הסתם, המורכבות גדולה וזה לא עובד ככה. עצוב לי מאד מאד לשמוע על ההתקלות / תאונה עם הטיפול. מאד. ואני נותנת פחות מקום לעיבוד או סגירה, אלא באופן איתן מתעקשת על תחושת המשך 'לתמיד'. פה אני שונה, ואולי באופן לא הגיוני. רק לומר שאיתך, למרות שאני לא אודי. סוריקטה

כל כך תודה על המילים האלה ועל שטת מבינה ואיתי. אם כסף לא היה העניין, הייתי ממשיכה ואפילו נותנת לעצמי עוד יום. גם אני כמוך מתעקשת על תחושת המשך לתמיד... הפרידה לגמרי בלתי נסבלת. אני חושבת שמשבר האמון גדול ובכל זאת כשאוכל אחזור לשם. חאן הכל הולך אני לא יודעת. מה התפקיד האמיתי של המרום הזה שגם יודע לפגוע אני גם לא יודעת. שמעתי דברים שלא הייתי רוצה ואולי גם לא צריכה לשמוע ביניהם שמטופלת כמוני אינה זכאית להנחות משמעותיות. מפני שאני מתפקדת מאחד ועובדת ויש בית וילדים ויש כל מה שצריך רק כרגע נקודתית לא היה. ואני קיוויתי שיגידו אז בינתיים לא. אבל לא אמרו. וכל הטיפול הזה שירות בלי ביטוח, כל כך הרבה כסף כבר שולם שזה לא נתפס. ויש לי גם מחשבות רעות כלפיו, רצון להרע לו להראות לו. לתבוע שיחזיר לי את כל הכסף כי לא באמת נרפאתי. המון כעס זעם ואולי אמרתי דברים שלא צריך להגיד שלך שירה

את יודעת שירה יפה ומתוקה, קודם כל - וואו. יפה שכתבת והרשית לעצמך. המחשבות מובנות מאד. רגשות נקם, בקשת פיצוי ועוד. לדעתי יש קשר בין המשאלה שלך להגדלת תדירות הפגישות לכך שקרה בפועל בדיוק הפוך. כמו שמחלת האנורקסיה מדברת - ככל ש'תחמדי' יותר כך יהיה מי שיעניש וירעיב למוות. הייתי מחפשת גם השלכות. ייתכן שיש חשיבה מקצועית של המטפל ולכן לא נענה למשאלותיך/ כמיהותיך, לא יודעת. וייתכן שטעה. גם לא יודעת. בדבריך אני שומעת שאת אוהבת אותו מאד, את המטפל, וגם קשורה אליו. ממש. וכן הייתי רוצה להאמין שאכפת לו ממך כאדם נפרד, שהוא מאמין שאת ראויה. אולי יש סיבה לגבול שנחווה באופן איום כל כך? חושבת גם שתמיד ישנן מגבלות (כן, זה מעצבן). מנסים להיטיב. לפעמים מצליחים יותר לפעמים פחות. לרוב חלקי. הממ... קבלת חלקיות וזה... כל כך הרבה משאבים הושקעו - התוכלי לשים את האצבע על הטוב שכן היה בתוך כל זה עד כה? ולבסוף - הייתי רוצה להאמין שיש מצב שהמרחק הזה שנמתח יכול לחולל משהו טוב. איתך, סוריקטה

אז...ישבנו ודיברנו והצבנו גבולות... הובטחו הבטחות... שכמובן לא עמדו בהם... ואני לא מסוגלת לזרוק את הבן שלי מהבית רק בגללה!! אובדת עיצות... הכל לשווא... מה עושים? חטולית

הי חטולית, לצד ההרגשה של החופש והמרחב שאת כל כך מבקשת, החנק שקשה לך לשאת, אני איכשהו שומעת גם את הצד שכן היה רוצה שהאורחים יישארו שם, מפאת החרדה מריקנות והקטנת המשמעות שלך. ומשערת שמעורבים פה גם רגשות אשם. קונפליקט. סוריקטה

יפה שלי נכון יש לי המון ריגשות אשמה שמידה ואצטרך לנקוט צעד כזה דרסטי .. באמת כבר לא יודעת מה לעשות רק עכשיו הוא קיבל קידום בעבודה ... אודי אני באמת לא יודעת מה עוד אני יכולה לעשות אין לי עוד רעיונות ממש חנוקה מכל המצב... לומר לך את האמת אני כבר לא ששה שישארו כאן החיים שלנו התחרבשו לגמרי ובעלי בעטרף עליהם כל הזמן ולא שלא בצדק רק רצינו לעשות טוב ! לפעמים מחשבות טובות יוצרות גם תקווה מסויימת לנתינה אך כאן יש רק נתינה שלנו ולא עוד מאכזב כל כך וכואב נורא שכך מנצלים אותנו חטולית

אודי וכולם... באמת לא מבינה..האם לגיטימי שמי שרע לו צריך להבין אותו אם הוא פוגע בגלל שרע לו?? איזו זכות יש למישהוא להרע לאחר כי פעם הרעו לו? או כי הוא פוחד ומרגיש מאויים למרות שאין לו סיבה לכך??? נכון, אפשר להבין מאיפה זה נובע, אבל לאפשר לו להרע גם???? אוףףףף... אומרים לי להכיל, להבין מאיפה זה בא, אם אני אדבר. תקשורת בנינו....אבל זה לא ביני לבין אותו אדם זה טיפוס כזה!!!! שכאילו צריך להכיל??? למה אני צריכה להכיל ולספוג..לא מבינה. נשמע הגיוני? שאפגע מאותה אחת?? כי לה קשה? מה אני אשמה? לא מבינה....

... ורשמתי זאת כאן המון פעמים. אין לגיטימציה לקורבן לפגוע באחרים. הגם שאפשר להבין את העיוות. סוריקטה

מפחדת ומרחמת....שדברים יחזרו אליי כמו בומרנג בגלל שאני מתלוננת ושאני צריכה להסתדר. אני אדם שפוחד להתלונן ולפתוח פה, שיגידו שבכלל אני גרמתי לה להתנהג ככה...וכו' שצריכה להתחשב...לא יודעת למה אני נותנת להרע לי ופוחדת מלהתלונן שבסוף אני אצא הרעה.....ולה מותר כי היא מסכנה. איך אני גורמת לעצמי להפסיק לפחד מההשלכות האלה?ולראות את הצרכים שלי גם?? אומץ..שאין לי. ועצבות כזו שנופלת עליי. אולי בגלל זה אין לי גם כוחות להתמודד??

הי שוב מיכל, ניסיתי לאחד את ההודעות שלך; ואז הגעתי שוב למחשבה על אינטגרציה; איכשהו גם מה שעשיתי מההודעות הנפרדות שלך, וחשבתי על השילוב שמנסים לעשות בתחום העבודה שלך (?) עם הבחורה הנוספת. לילה, סוריקטה

היי..אודי, מקווה שהשבוע היה מהנה ומועיל משהו מעניין קורה..או לא יודעת איך לקרוא לזה ..מוזר אולי. .. זה כבר זמן שאני מראה את מה שאני מרגישה..כלומר לא במודע פתאום. תמיד הייתי אדם חייכן ושמח, אומרים שאני אופטימית, גם כשהיה לי רע חייכתי ( מהטיפול הבנתי שזה להסתיר) אז היום כבר לא כ"כ מסתירה אולי..אני חייכנית, מחייכת די הרבה. וקורה שאני מהורהרת או נראית קצת עייפה /עצובה או משהו מטריד אותי ופתאום כולם "רואים" את זה. שואלים אם אני בסדר או קרה משהו...מעולם זה לא היה. כאילו פתאום מרשה לעצמי להראות..אבל מעבר לזה אני נבוכה ולא יודעת מה לענות...היום עניתי "כן, קצת מוטרדת, לא חשוב, יעבור.".. וכן, אני מוטרדת, קורים כמה דברים מבאסים..וככה חשבתי איך הייתי מביאה אותם מול המטפלת ואיך היינו פותרות וחושבות יחד. קצת מטריד אותי ש"רואים"..ומלחיץ טיפה...פתאום אני לא האופטימית חייכנית שכלום לא מטריד(כלפי חוץ) מוזר ושונה...ונבוכה. עדיין לא ממש בשביל לשתף כל אחד.. :( וכן אני מוטרדת ועצובה....באסה.

הי מיכל, ספק אם ההודעה שניסיתי לשלוח התקבלה. ניסיתי לכתוב - עצובה מחייכת שניהם ביחד - אינטגרציה אולי? והייתי נותנת תוקף. כן חשוב. אולי יחלוף, אולי יישכך לזמן כזה או אחר, אולי ישוב. שלך, סוריקטה

נשברתי, נשברתי מאד. נשברתי מעצבות וייאוש ובדידות. וראיתי אותי כדוחה ורעילה בגלל כל אלו שהייתי מוצפת בהם, ולא ידעתי לאן לברוח. ולא היה מי שיוכל להיות לצדי. היום בצהרים נשבר לי הלב בגלל יצורה חולה שראיתי בגינה וניסיתי למצוא אנשים שיעזרו לה, אבל זו לא הייתי אני, כי אין לי כוח. אחה"צ התמלאתי זעם. מטעות ומייצור שלי שניצל שנייה וברח לי מהבית. חודש של מחלה מאד מחליש. ראו היום שמשהו לא בסדר. יפה שראו. אבל, אוף. תודה וסליחה, סוריקטה

שבוע טוב, צער וכאב וחרדות ושבר עדיין יש. זעם נמוג. תחושת רעילות שככה. דרישת שלום חמה סוריקטה

היי..אולי לפעמים צריך לדעת לשחרר גם מה"יצורים" כמו שאת קוראת להם. לתת לטבע גם אם נראה אכזרי לעשות את שלו. לתת להם לשרוד לבד? אולי לא תמיד הם זקוקים להתערבות? אלא את זו שזקוקה להתערבות שיראו אותך....והשבוע ראו וזה טוב! חיזקי ואימצי. את בסדר.

הי מיכל, לא תמיד אני מתערבת. אבל יש מקרים שכן. גם היום עזרתי לחתולה פצועה, היה חשוב לי. היצור מהפוסט הקודם הוא חיית בית שברחה לי וחזרה. קבעתי תורים לשלל רופאים גם עבור עצמי. תיכף אקרא את מה שכתבת למעלה. סוריקטה

אודי יקר, מנסה לכתוב ולא ממש יודעת איך. כל כך הרבה שתיקה קוראת כאן ולא מצליחה אפילו להגיב. מרגישה שמשהו השתנה בקול שלך אודי, רך הרבה יותר כל כך אמפטי ונעים. גם אני זקוקה למילים כאלה. קוראת ומרגישה שגם אני רוצה את המילים הטובות שלך. הטיפול הופסק בשל אילוצים כלכלייפ. כן ציפיתי שאחרי 8 שניפ אולי אפשר יהיה למצוא סידור אך לא נמצא. זה מעלה כל כך הרבה שאלות ותהיות. לצערי אני כל כך רחוקה מהחלמה. אני שותקת והגוף שלי צורח. פיברומיאלגיה. עוד מתנה שהותירו הטראומות. עדין בתפקוד גבוה שומרת באדיקות על שגרה אינטנסיבית כמו אוגר על הגלגל. מאוד בודדה עם כל זה ובתוך כל השתיקה הגדולה. שירה

יקרה ואהובה שאת גם הטיפול שלי הסתיים למרות שהיה לא רצוף מבינה אותך מאוד וכן פיברומיאלגיה ...כמה כואבת כמה טוב שנכנסת וכתבת העלת על הכתב דברים שקשה איתך מתוקה שלי חטולית

הי שירה יקרה, לו הייתה מתגשמת משאלתך הקטנה ולרגע (כביכול) גם במרחב שכאן. שמישהו לצידך ותומך ואכפת ורואה ומתקף. בטח שהגוף צורח ועוד עם מחלה כל כך אפיינית לשכמותנו. כאילו בלתי נסבל לך להיות בתוכך. זה איום. וכאילו חיבוק מסוג מאד מסוים ובטוח יגרש את הרעלים והחושך. ואולי, אולי צריך להית כבר מעבר לקצה כדי להצליח להשמיע קול. הצילו. כפי שרשמתי בעבר - מנסה את מזלי בשיאצו, טווינא, או טיפולים אלטרנטיבים אחרים. על אף, שכנראה, הציפייה שלי מהם גדולה מכפי שהנפש מתירה לי להשתמש בהם. החורף מתקרב ומביא עימו יממות עם פחות אור. אבל אור יש. איתך, סוריקטה

זה סוג של אסון / אובדן שהסתיים הטיפול. כי נראה, לפחות בעיניי, שאינך יכולה בלעדיו. ואיכשהו יש כאן אחריות משותפת. הלוואי שתמצא הדרך חזרה. (או שמא אני נאיבית) סוריקטה

הי אודי, יכולה קצת לשתף אני תוהה איך את דואגים לי רק בכסף או מבינה שאין בקשר הזה שמץ של אמת. אני לא מבינה מה הנזק החמור שיגרם אם אחרי שמונה שנים וכמה מאות אלפי שקלים יקבלו אותי למרות שאני יכולה לשלם רק משהו סימלי. זה כל כך לא אנושי ולא הוגן והסב-טקסט אולי ברור: את לא באמת צריכה טיפול את יכולה בלי, זה לא טיפול מציל חיים. אני מרגישה הזנחה החלק הילדי שהיה לו מקום רק שם בטיפול מרגיש כל כך נטוש עזוב ומוזנח. חשבתי גם על שבועת הרופא שאולי אם היתה חלה גם על רופאי הנפש. חשבתי על כך שלא ניתן להשאיר חולה על שולחן הניתוחים צריך לסגור הכל. הנה שיתפתי לא מעט. תודה שירה

סוריקטה אהובה תודה על ההבנה העמוקה תודה שנגעת שלך שירה

חטולית יקרה, תודה על המילים החמות ועל הזרועות הפתוחות שלך שירה

הי שירה, את נשמעת מאד מאד מאד כועסת. איכשהו נראה שחסרים לי פרטים לתמונה מה התרחש שם. נשמע שיש טעות או כשל בלתי נסלחים. עצוב מאד, יותר מעצוב. את כן שווה וכן ראויה ביותר ומדוע התפספס... וחלף כבר שבוע ויותר, שלך, סוריקטה

היי שירה.. לא כ"כ יודעת מה להגיד. אבל תמיד יש פרשנויות שלנו שלא בהכרח נכונות. גם לי יש כאלה למכביר... הכסף שדובר פה. לפי מה שאת כותבת נשמע שלא נסגר טוב. לא יודעת מה היה...בכל מקרה אנחנו פה. איתך

"אבא, הגוף שלי נשבר יחד איתך" ממש תגובה קשה... הנחתי כאן, בינתיים. סופ"ש, סוריקטה

יפה שלי הכאב נמצא שם גם חלק מתהליך האבל.. אין לי הרבה מילים איתך חטולית

הילדים שלי אינם אורחים ממש לא הם דיירים ! כך תמיד כתבתי וכדיירים שאינם משלמים או משתתפים בדמי שכירות מה שאנחנו כן משלמים ולא מעט .. היתה שיחה שהם כן ישתתפו לפחות בשמירה על נקיון הבית ..על עזרה בכביסות..וכל השאר מטלות הבית מה שלא קורה לכן התמרמרתי ולא שלא בצדק בעלי אדם חולה לב מושתל דפברילטור= מכשיר שנותן מכות חשמל ללב כשהלב מתעייף גמני לא אשה בריאה ממש לא!! האם אני אמורה כל הזמן לרדוף אחריהם שלא ישאירו כלים מלוכלכים אחרי שימוש כשיש בבית מדיח כלים? היינו 2 נפשות בבית אחר כך הצטרף הבן הגרוש שלי שלא משאיר אחריו ליכלוכים רק כמה פריטי לבוש לכביסה כעת אנחנו 7 נפשות האם הכל אמור ליפול עלי ? זו השאלה שלי אם תגידו שכן רק מפני שאני אשה נכה וכל הזמן בבית אבין גם את זה... חטולית

נראה דווקא שהובנת היטב גם קודם. ונראה שאת יודעת את התשובה. ומה יקרה אם תצרחי די! עכשיו אני! ? אחזור ואוסיף גם את תשובתי הקודמת. ואומר יחד איתך - אוף (או עופו...) מן הסתם דברים מורכבים. בברכת שבת שלום, סוריקטה

הייתי בטיפול אצל פסיכולוג קליני כשנה וחצי..בסוף השתקופה הזאת ילדתי והייתי בחופשת לידה ...וכאילו הטיפול הסתיים בעקבות הלידה.. ומרגישה שלא באמת נפרדתי מהטיפול רק בעקבות הלידה..ומאז לא יצרתי קשר עם המטפל..מרגישה שחסרה לי הפרידה..ועדיין לא בטוחה שנפרדתי..מה אתה מייעץ לי לעשות במקרה זה.? כי יש בי מן בושה לחזור לטיפול...תודה רבה ...

אם הטיפול הזה מאוד חשוב לך תיצרי קשר להמשך טיפול חטולית

היי, בעקבות סיום זכאותי לקבלת טיפול במסגרת הציבורית רציתי לשאול אם זה אפשרי לקבל טיפול במסגרת פרטית אצל הפסיכולוג שאני מטופלת אצלו. (המטפל נשאר לטפל במקום אבל אני סיימתי ולא אוכל להיות יותר שם) האם זה נחשב כ״לא אתי״? מאוד מפחדת שהפסיכולוג ידחה את הבקשה שלי, אבל אני מרגישה שמאוד יטיב לי להמשיך אצלו, אני עדיין צריכה טיפול וזה הופסק באמצע באמצע תהליך קריטי תודה

לדעתי את צריכה לשאול אותו להתיעץ איתו ולראות אם הוא מסכים ואז לסכם את הפרטים כמו תשלום ועוד חטולית

האם באמת פסיכולוגים/ות יכולים לעזור בנטייה מינית? אני כבר שנתיים וחצי בטיפול , אצל פסיכולוגית מומחית, אני לא מרגישה שיש לה עיצות בשבילי חוץ מלהפנים ולהבין שלא יהיה לי הנאה מינית לעולם( היות ואני חיה עם גבר ) המשפטים הללו בכלל לא גורמים לי לא להצתרך מין זה רק גורם לי לשקוע שעות שעות בסרטי פורנו כדי למלאות את החוסר במין ואהבה האם יש לפסיכולגים נוספים עיצות שונות? האם ניתן להמשך לגוף של גבר, למרות שמעולם לא אהבתי?

... זו השאלה שהייתי שואלת... הי אור, קשה לי לשמוע, ואף איכשהו מכעיס, כך נראה לי, שמנסים להפוך מישהי באופן כפוי אולי (?) למה שהיא מאד לא. מדוע זה כך? את חיה בחברה שלא מאפשרת? עצוב לי לשמוע. סוריקטה (משתתפת בפורום)

שלום, הכלב שלי, לואי, שהיה חי איתי מאז שהוא גור בן חודשיים, נדרס אתמול ומת לי בידיים. עשר שנים שהוא איתי, ליווה אותי בהמון רגעים בחיים שלי, בפרידות ובקשיים שעברתי עם בני זוג שהיו לי, בלימודים כשהייתי סטודנטית, כשהפכתי לאמא והוא כבר לא ממש קיבל ממני תשומת לב. אתמול נכנסנו לרכב כל המשפחה, בעלי.. האיש שאני אוהבת, נסע רוורס בשביל החנייה של הבית ודרס אותו. יצאתי מהאוטו וראיתי את לואי מפרפר על הרצפה העיניים שלו בלטו כלפי חוץ,הוא שכב בשלולית דם צרחתי את חיי ולא ידעתי מה לעשות. כיסיתי אותו עם הג׳קט שלי וכעבור כמה שניות הוא מת אני לא יודעת מה לעשות. כואב לי הלב אני לא מתפקדת, אני כל הזמן משחזרת את זה בראש אנחנו עשינו לו את זה. שניה לפני זה הוא בכלל ישן בתוך הבית, הוצאנו אותו שיהיה בגינה של הבית ונסענו אני מפורקת ולא יודעת איך להתמודד עם זה. לא מפסיקה לבכות ולחשוב עליו מה אני יכולה לעשות?

הי רותם, אין הרבה מילים. אצטרף לאודי. איתך בכאב, סוריקטה (שמאד מאד קשורה לבעלי חיים והם חלק ממנה)

עדיין, כנראה בעיקר בגלל האובדן של אבא. אף שהיה אבא לא משו, ועל המון דברים כעסתי ובצדק. משהו בדמות ובנוכחות האמיתית שלו, של האיש האמיתי, כשהבאג שלי הוא קושי להחזיק אובייקט פנימי, היווה משקל כלשהו מול האיום של 'אמא'. וכאילו נשארתי 'איתה' לבד. ושניהם כבר לא איתנו. ואני כבר בגיל של סבתות. שורה תחתונה - עצובה על אותם דברים. על האובדנים ועל הבדידות ועל החולשה והויתור. בשום צורה לא רואה בשלות לכיוון של מערכת יחסים הדוקה או אינטימית יותר, או כל צמיחה באשר היא. זה מפחיד כי אני לא מספיק זקנה כרונולוגית, והעתיד במדינתנו נראה שהולך לכיוון עוד פחות מסודר, כך נראה לי. מה שמתרחש בעולם הגדול, האמיתי, גם אינו מלבלב עבורי, בלשון המעטה. סוריקטה

התחושה מובנת... אין לי כ"כ מה לומר. או לנחם... פשוט להגיד שקראתי והעצב מורגש וחד ..ועובר...בכל הודעה שלך. חיבוק מתאים. 🤗

פדיחות על ההודעה שנראית כרגע כפי שנראית. עצובה. עצובה, כי מרגישה שאיני חיונית עבור אף אחד. שלא צריכים אותי. ואם נחבר לנאמר קודם - בהיפוך ההוא - ההורים 'היו צריכים'. כמו שהחל משלב מסוים לא הסכמתי בסופו של דבר להקריב. חולפות בי מחשבות שאולי בדיעבד (היות שהחיים שלי לא מאד התקדמו) חבל שלא הקרבתי. אולי הייתי מרגישה 'שווה' או רצויה. זה, כנראה, מאד לא נכון... הייתי ככל הנראה מאד משוגעת היום אילו היה ממשיך כפי שבעבר. ולא הייתי יכולה להתמודד עם האובדנים והפרידות. וגם דברים נוספים. סוריקטה

סריקיטה יקרה מבינה אותך כל כך בכל מה שקשור לבדידות וחוסר יכולת להיות באינטימיות.. והכל מתעצם בגלל האובדן של אבא.. איתך יקירה ינשופים

תודה לכם, יקיריי. אכן שרויה בכאב ועצבות עמוקים ולא בהכרח יש לי מילים כדי לפרק אותם לגורמים. שלכם, בשקט שלי, סוריקטה

צריך לתת לזמן את הזמן להתאבל ... לא מובן מאליו חיבוק גדול אם מתאים חטולית

הייתי תקופה מסויימת אצל פסיכולוג ומאדעזר לי להתגבר על הבעיה...לאחרונה אין באפשרותילשלם את הטיפול והייתי מאד רוצה המשך טיפול...האם טיפול דרך עו"ס של קופת חולים יכול לעזור באותה מידה או שזה פחות מקצועי??אשמח למענה ...

... שאני מאד עצובה. מאד מאד. לילה טוב, סוריקטה

כותבת לשתיכן כי נולדתן החודש..לא יודעת תאריכים.. אבל נזכרתי ;) מזל טוב ליום ההולדת!!! שיהיה לכן את כל הטוב שבעולם. שתגשימו חלומות כי אף פעם לא מאוחר מידיי. אם עבר היום הזה אולי ספרו קצת??? אנמ מאוד עסוקה ולא יוצא לי הרבה לקרוא כאן. אבל אשמח לקרוא. אכנס לראות כמובן😅❤

הי כן, עבר היום הזה. במבי יומיים אחריי ואני לגמרי זוכרת. אבל מהתאריך המקושר אליי, שכחתי גם בעצמי. גם המטפל שכח. אחר כך זכרתי. וכעסתי. זעמתי. כתבתי הודעה, אבל לא 'ירקתי' לכאן, אלא שלחתי לעצמי. תכלס כן הייתי עם אנשים גם ביום שלפני וגם ביום עצמו. שישי ושבת. ויש תחושה של פספוס. כי איכשהו העפתי את היום לכל הרוחות. בעצם, לא לחלוטין. אפשר גם לתקן. עוד החודש. אולי. יום הולדת ראשון של יתמות רשמית. בינתיים, סוריקטה

יש את החודש....הכל בסדר. תני לעצמך גם לנשום 🤗❤ התאריך הוא רק סמל..ויש גם עברי 🤣..

מתוקה שאת מיכל יקרה!! .. כן..סוריקטה צודקת.. הפרש של יומיים שלי ב 7/11 צר לי מיכל.. מתקשה לכתוב . אני במקום לא הכי בלשון המעטה. אין בי כוחות לכתוב עכשיו תודה מתוקה שזכרת

העברי הוא התאריך ה'סודי' הפרטי שלי. תאריך מאומץ ללב. לא מזיז לאחרים בדרך כלל. מעניין הפיצול הזה בין התאריכים. בעברי איכשהו יושב גם רוך. אולי. בכל אופן, השנה גם אותו שכחתי. את התאריך העברי... מניחה שלשכחה יש קשר למוות של אבא, הדרך בה מת, הסמיכות לעוד אובדנים. אירועים. דואגת ממחשבות על ימי הזקנה שלי (בהנחה שאגיע לשם) ובהיותי אדם מאד בודד. כביכול אולי זו העת לברוא עולם חדש של קשרים ואנשים. איני יודעת איך לגשת לזה. ואיכשהו גם דואגת לגורל העתיד הכלכלי. יש עם זה בעיה. אבא, אף שאהבתי אותו מאד, עשה הרבה שטויות ובין השאר השאיר אחרין חובות מאד גדולים. קונקרטיים וגם לא. גם אמא השאירה אחריה הרבה מאד בלגן ועניינים לא סגורים שהסתבכו עוד יותר עם השנים. קונקרטיים וגם לא. לכאורה המצב שלי נחשב סביר בימים אלו. אין דמות בקשר שממש תוקפת ומאיימת. בחרתי רק באנשים נקרא לזה טובים. אבל מבחינת ההרגשה החרדות והדכאון בשטח וגם הרבה כאבים בגוף. תודה שכתבת, שלך, סוריקטה

במבי - כתבת והגבת וזה המון. הלוואי שיוכל לצאת קצת משהו החוצה ולהקל על הפנים, במקום כדור הפינג פונג שרץ בתוך הראש מדופן אל דופן. השינויים בתבנית הפגישות יכולים ייצר הרבה הרבה כאב. אם הסיבה להיותך במקום לא הכי בעטיים - אוכל מאד להבין. אצטרף למיכל באיחולים. אנסה ברכּוּת. באופן שאולי תוכלי לקבל אותם בטוב גם בהפרש זמן. סוריקטה

לא מאגישה אייך הימים עפים טסים במהירות בבית עולם כמנהגו נוהג.. כבר הרמתי ידים אין בי יותר כוח ללכת נגד הדיירים כאלו חסרים דברים בחיי להתמודד עליהם ? סוף הטיפול מתקרב ובפעם הראשונה מזה...כל הטיפולים שעברתי עד היום ..פשוט קשה לי לגמרי ועל אלו שולחים לי לארץ את בת האחיינית שלי במסגרת תגלית ..ואחריו עוד 3 שבועות של חופשה בארץ... הסברתי שלא מתאים ופרטתי ובכל זאת הם סומכים עלי ....למה..?? עייפה נפשית כבר מהכל חטולית

באמת הזמן טס... מקווה שאת בסדר..טוב לשחרר לפעמים. אולי עדיף? בריאות יקרה!!

הי חטולית, נראה שלא מקשיבים לגבול שאת מנסה להעמיד וזה מרגיש ממש לא מתחשב. בכל זאת קצת מצחיק שאת קוראת להם 'האורחים'. וגם עצוב מאד. איכשהו אני גם חושבת שאולי יש בך חלק שאף על פי כן ולמרות הכל רוצה להיות בית המלון למרות שהוא מאד סובל מכל זה. תארי לעצמך שיבינו את הגבול וזהו. אולי תרגישי ריקנות ולא רצויה או חסרת משמעות או ייעוד? שלך, סוריקטה

הייתי רוצה לקבל עצה לאיש מקצוע מתאים או שיטה המתאימה בהתאם למקרה שלי. לפני 4 שנים התגרשתי, אחרי 26 שנים נישואין, יש שני ילדים. שנה לאחר גירושין התחיל להתרחש תהליך ריחוק של ילדים והיום לצערי רב יש נתק מוחלט עם ילדי - דבר שמאוד כואב לי ובלתי נסבל עבורי. חצי שנה לאחר גירושין הכרתי בחורה מאוד מאוחדת לפרק ב' והיינו יחד 3.5 שנים ביחסים מאוד מעודדים ורציניים. בעוד חודשיים תוכננה חתונה, אך לפתע הבחורה האמרה שלא מרגישה מאושרת וזה גרם לפרידה. כבר 5 חודשים אני מרוסק לחלוטין, לב שבר לרסיסים, נמצא בדיכאון, חרדות, אובססיה, אישום עצמי, לא יושן בלילה, לא אוכל ולא מצליח "לצאת" מזה. 24/7 אני מתבשל בתוך זה. אפילו כאשר אני יושן. טיפול CBT לא מועיל כלל וארוך. עם קושי רב אני מנסה "לשרוד" ללא טיפול תרופתי ( בעיקר בגלל תופעות ליווי שיש לתרופות אלו). הייתי רוצה לקבל המלצה מקצועית לסוג הטיפול מתאים שיודע "לעקוב" את הראש שלי ושם של בעל מקצוע רלוונטי שיכול לעזור לי במצב כזה.