פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי יקר, הספינה מיטלטלת על מים סוערים ואני ממשיכה לנסות למצוא את העוגן. העולם די השתגע וכאילו מסמן לנו במגפות ואסונות שקיצו קרב וכאן המציאות החוקתית המורכבת. חזרתי לטיפול ואני על תנאי. שלושה חודשים כדי לבדוק אם יוצאים מהתקיעות. הוא אמר שמונה שנות תקיעות ואני לא הסכמתי. אמרתי שאולי שמונה שנות טיפול לא הניבו את הריפוי המיוחל אבל היה בהן מסע גילוי עם כל המשתמע מכך, היה ליווי משמעותי, היתה תמיכה, היה מקום, הרעש האמורפי בראש והתמונות המטושטשות הפכו לזהויות די ברורות. אני כאילו יודעת שהוא בעצם היה רוצה שלא אחזור אבל אני נלחמת על הטיפול איתו ועליו. אולי זה צריך היה להיות ההיפך? כלומר שהוא ילחם עלי? הרי שחרר אותי בלי בעיה כשלא יכולתי לעמוד בתשלומים. מצד שני היו גם תקופות שאמר שוב ושןב שהוא מחכה לי. והוא שואל כל הזמן מה את מציעה, ואני יודעת שאני חייבת להציע אחרת הוא יעזוב אותי? וגם רוצה לצעוק אתה איש המקצוע אני לא יודעת איך לטפל בי. ואני כבר לא יודעת כמה אני ממציאה ומה נכון אבל בינתיים אני משתדלת לצאת קצת מהקונכיה ולגשש במשוש פחדני מאוד בדברים של אנשים חיים והוא מרוצה מזה. אני תוהה אם fake it till you make it באמת יכול לקרות. אולי אגלה בעצמי. הגוף שלי במצב די רעוע, פיברומיאלגיה חברתי החדשה, וטיפולי שיניים (כי כבר אין ברירה אחרי שנים של הקאות) שמדליקים את כל נורות האזהרה והופכים לעינוי מתמשך ולא בגלל הכאב, בגלל הפחד, בגלל הטריגר המטורף שהסיטואציה הזו מפעילה, מפני שהיא כל כך דומה ל... אבל אולי כתבתי די ולא אמשיך. קוראת תמיד ומצטערת שלא מספיק מגיבה. תודה אודי שלכם שירה

הי שירה אהובתי המיוחדת, איך אפשר שלא לאהוב אותך, כולך, עם הקסם שלך. ומכירה שאומר את שאומר, וייתכן שלא תוכלי להאמין בעצמך, וייתכן שהמנגנון ההוא לא ייתן למילים לחדור פנימה, כמו לאוכל טוב וראוי להתעכל. אבל אולי יהיה רגע שכן. לפני שמכבש ההרס ירמוס. כתבת על שמתרחש בעולם, במדינה. נושאים כל כך רציניים שלא הוזכרו כאן, שאני פחדתי להזכיר, כאילו על אלו מדברים במקומות אחרים. אשתף אותך שעל אף כאביי וחולשותיי והזמנים הפחות נוחים אני מתמידה להתייצב למען מידי שבוע. עם זאת מרגישה תרבותית מידי, חלשה מידי. ושבמלחמות אמיתיות בדרך כלל רואים דם ואש ומאבק וסכנות חיים. מתארת לי שרשמתי דברים שאולי שווה למצוא להם פרשנות והקבלה לעולם הטיפולים שלנו. לנפש שלנו. שמונה שנים אמרת. לפעמים הקצבים איטיים מאד. הן לכאורה הרבה, אבל לא מספיק, או חלקי ומוגבל. גם זה בסדר. את יודעת - אבא שלי מת. ולכאורה מה הוא נתן? הוא לא היה אבא משו, מאד מאד לא משו, אחסוך פירוט. ועם זאת, המוות שלו איום לי ונורא והכאב מזדהם. לוקחת כהקבלה לעולם הטיפול. סיפרתי כבר שהמטפל שלי הציע, ולא פעם, ובאופן חד צדדי מבחינתי, פרידה. כמה פעמים ומזמן מזמן. כי הטיפול מוגבל והוא לא עוזר לי. ואני מסרבת באופן מופרע. הוא כן אמר שרק אחרי פרידה אוכל להרגיש מה הוא כן נתן. מבינה, גם מסכימה, אבל לא מוכנה בשום אופן, כי הנפש לא עומדת בזה. הזכרת שישנה שביעות רצון מהניסיונות שלך בעולם בחוץ, ומניחה שאת מרגישה שזו אינך. הוי מורכב. גם מחיאות הכפיים האלה מה זה מעצבנות. שב בשקט אתה. סיפרת על טיפולי השיניים והטריגר שהם מפעילים ואני מתחלחלת לחשוב על ההקשר של מה-שלא-אמרת-במילים מפורשות. אבל אולי את כבר יכולה קצת להפריד, להבין מה הסיטואציה יוצרת, וגם שמדובר ב'רק' טיפול שיניים, שאינו הדבר הנורא ההוא שהיה. שמחה שכתבת. מילותייך מדברות אליי מאד. אנשי מקצוע רבים מדברים על חשיבות הפרידות מטיפול, התהליך שלהן ועל מה שמצופה שיקרה בעטיין, העבודה הפנימית האמיתית. האוביקט הטוב הפנימי ועוד דקלומים. הנפש שלי מפריכה את התיאוריות בינתיים, כך שנראה לי שאני מבינה אותך. על תנאי נשמע אכזרי מחד, אבל כנראה שיש כאן הרבה חשיבה מקצועית. חיבוקים חמים בימים קרים, סוריקטה

על היד המושטת והכל כך מבינה שהצליחה לדייק ולגעת - תבורכי. מחבקת את החיבוק ושולחת חזרה. תודה תודה

לא פשוט המצב של על תנאי מבינה אותך יתכן וזה רק זרז כדי לעזור לך לצאת מהמקום הקפוא שלך .. מאמינה שהוא כן רוצה לעזור ובודק את הנכונות שלך כעת משחזרת לטיפול לכי על זה עם כל הכוחות שלך שבאמת שיעזור אחרי הכל המאמצים שלך הם עבורך נטו עם כל הקושי שאולי כבר ישחרר פיברומיאלגיה כמה היא כןאבת ...!? היא כל התסמינים הנפשיים שעדיין שוכנים בתוכנו קבלי חיבןק אם לא מפריע לך ומאחלת לך הצלחה בטיפול הפעם חטולית

הי לכולם, יש לי כאבים בגוף, כאבים שהולכים ומתעצמים ומתרחבים, ואיני יודעת כיצד להגדירם או לתאר אותם ולכן טרם קבעתי תור נוסף לרופא. אני גם מסתירה אותם. חזרתי לעבוד מחדש כאילו כלום. אבל כן קרה כלום. מקווה להגיע לשיחה של הטיפול שתעזור לי למצוא איך ומה לומר ולאיזה רופא. מישהו אחר כבר היה מגיע למוקד. ממש גרועה בדברים האלה, למרות שהיו לי קרוב לעשרים ביקורים במרפאות בחודש האחרון. הישג כשלעצמו לעומת מה שהיה בעבר. שיתפתי, אולי יעזור לי איכשהו להתקדם. מודאגת, כי כך החלו ימיו האחרונים של אבא בבית חולים, למרות השוני העצום בין המקרים. לא נראה שאני הולכת למות, אבל החיבור לדחף המוות במחשבות... סוריקטה

כאבים בכל הגוף לדעתי צריך בדיקה יתכן והכאב של האבל לא משתחרר ... חוצמזה עדיף תמיד בדיקה לשלול ... בטוח שאת לא הולכת למות אך בהרגשה זה מעיק חטולית

אז התוכן בסדר? ואם הוא יראה למישהו ,זה נורא?

שלום הכרתי בחור וחשבתי שיהיה משהו בינינו אז שיתפתי אותו שיש לי חוסר ביטחון לגבי החזה ואז אמרתי שיש פלוס שאפשר ללכת בלי חזייה!) הספורט נוח וכו'... אם הוא יראה את זה למישהו יש שם משהו נורא? או שהכול בסדר?

שלום, קודם כל רציתי להודות לך על הזמן שאתה מקדיש, למענה, האכפתיות וההשקעה הרבה שלך, אז תודה. אני בת 27 ומגיל צעיר מאז שאני זוכרת את עצמי נשפטתי תמיד על סמך המראה החיצוני שלי. לצערי, בחלוף השנים הדבר הפך להיות סימן ההיכר שלי ולכל מקום אליו הייתי מגיעה הדבר הראשון בו התעסקו היה המראה שלי (לעג). הדבר מנע ומונע ממני עד היום לעשות דברים שאני אוהבת, להכיר אנשים וכו.. לצערי הרב, כבר בגיל 11 פתחתי בעיות בדימוי הגוף, עיסוק באוכל, טריכוטילומניה (שגררה לעג נוסף מעבר לרגיל) המצב הפך להיות גרוע כל כך שהתפתחה אצלי ממש סוג של דסמורפיה.. אני מאמינה שאני גדולה יותר מכפי שאני באמת, העיסוק הוא בעיקר בפנים, התבוננות תמיד במראה והשוואה של צד ימין לצד שמאל, דיבור עצמי שלילי כלפי עצמי עקב הנראות שלי, אמונה מלאה שצד שמאל מעוות לחלוטין לעומת צד ימין, שיש לי פנים ענקיות (בצורה לא פרופורציונאלית) ועוד.. היום אני בסוג של קצה כביכול המצב לא גרוע כשהיה, לא מחמיר,אבל גם לא נסוג כל כך.. מה אני יכולה לעשות, לאחר שנים של התאכזרות מצידם של בני גילי בעיקר על מתנ ליצור לעצמי חיים טובים קצת יותר, משוחררים יותר והתעסקות פחותה יותר באיך האדם שמולי רואה אותי.? דבר נוסף, חלק מזה קשור ברובו לחרדה החברתית שנגרמה לי עם השנים עקב אותו הלעג מהחברה.. במצבים שאני לא נמצאת בהם הרבה זמן (כיוון שאני בקושי יוצאת מהבית) אני מתחילה פיזית לרעוד, השיניים גם כן, אני שותה בלי הפסקה מהלחץ, תריכה להתפנות מלחץ, אבל עניין הרעד לפעמים ממש בעייתי... זה משגע אותי ואני לא יכולה להפסיק עד שנגמרת הסיטואציה. לצערי המצב כל כך גרוע כאשר אני מחוץ לבית כאשר אני חוזרת הביתה אני כמעט לא זוכרת כלום ממה שקרה בחוץ, כאילו ברגע שאני יוצאת החוצה אני מתנתקת מעצמי לחלוטין ממש כאילו אני במצב שינה, חצי הכרה ואז אני חוזרת הביתה ולוקח לי כמה שעות לחזור לעצמי.. ממש ניתוק מהגוף והחשיבה.. זה ממש מונע ממני לתפקד, לקבל החלטות כאשר אני מחוץ לבית, אני כאילו משהו אחר לחלוטין כמו פיצול אבל זה לא פיצול זה עניין של מגננה מטורפת שאני לא יודעת לשבור.

היי קראתי וליבי נחמץ בקירבי כואב מאוד מה שקרה לך במשך השנים וחוסר הסובלנות בחברה שלנו לפעמים היא נגע שמותיר אחריו צלקות רוצה לומר לך שלא סבלתי מעולם משהו כמוך אך רק בגלל שהייתי ילדה להורים גרושים עברתי מסכת השפלות לא מעטות כן זה כואב נורא ומשאיר צלקות אך אולי כדי לטפל בחרדות שלך כדאי לפנות לטיפול ? לא מתכוונת חלילה לפגוע אני כן עשיתי זאת חטולית

הי חברים, השנה עזרו לי לסדר את החימום האובייקטיבי בבית. וגם הקירור בקיץ. מיזוג. אמרתי בית, כמה מוזר, יש ת'דבר הזה קונקרטית והוא כל כך לא מובן מאליו, ומה אני עושה שם בכלל. בבית. ואיך זה שהבית מאובזר. חלפו שנתיים עד שהסכמתי אז. שיאובזר. ותקופה ארוכה עוד יותר עד שהסכמתי ל..., ובכן, בית. עם חדרים ותשתיות. מערכות המיזוג שבקו לשנים ממש עד לא מזמן. (שומעת במקביל את הדיבור על קורות הפנים. מיזוג). הסיוע שהייתי צריכה הוא רק הרמת טלפון, של מישהו זולתי, לאיש מקצוע, שחזר אליי והמשכנו משם. כלומר, אותו גשר חסר, שאני נוטה להזכיר הרבה. רק טלפון אחד, ברשותי והסכמתי בעיתוי נתון, כמובן. דבר פעוט תאמרו. ולא יכולתי. ובקיץ היה מייסר עוד יותר בשנים האחרונות, גם תופעות הגיל החלו להיכנס לפעולה. וכאילו התרגלתי לקפוא ולהתכווץ, או 'למות מחום'. לסבל הזה. ואני בהלם מול התיקון ומה אני עושה איתו בכלל. והסבל עדיין שם. החום לא מספיק והעטיפה לא מספיקה. והחלקיות הזאת. ובכל זאת, הלילה עבר במקום מחומם, לא גשום, מכוסה בשמיכה, על מיטה של בני אדם. ובשינה, בסיוע הרבה אמצעים. אבוי לי מה אמרתי. איך הוא שאני מרשה בכלל לעצמי. מבינה מה אמרתי ואיפה הפנטזיה. כאילו שאם אהיה אותה מוכרת גפרורים כמו בסיפור ההוא אמא תבוא להציל, רק אמא, או שיראו כיצד הוזנחתי והלב יידום. ודי, כל אלו חלפו כבר. אינם. כבר נשמעת פתטית. אתמול היה יום שחוויתי באופן שפחות הייתי מרוצה מיעילותי בתהליך ההסתגלות למקום החדש. ויש לי משאלה שדי, לפחות עד שתגיע הפרישה, שיהיה איזה משהו קבוע יותר ורציף, אבל לא מאד מעליב. סופשבוע, סוריקטה

היי הרדמתי את הבן שלי כמו בכול לילה החדר היה חשוך ופתאום אני רואה שהפנים התנפחו לו והפנים נהיו מעוותים מרגע לרגע הלכתי להדליק את האור בחדר לראות שזה באמת לא אמיתי מסתבר שזה היה סתם כמו חלום או הזייה פעם ראשונה שדבר כזה קורה לי זה תקין? ולמה אני צריכה לחוות חוייה כזאת הרגשתי שאני בתוך סיוט אמאלההה אשמח למענה ..ומה אפשר לעשות כשדבר כזה חוזר על עצמו?

לבני בן 22 יש חברה מתגייסת בעוד 3 חודשים, הם יחד 3 ו שנים, מאז היא נמצאת אצלינו, גם כשהוא עובד היא מגיעה אלינו (גרה לא רחוק) אחרי שעתיים שלוש ונשארת לישון למרות שהוא הולך לעבודה. כל הזמן היא אצלינו , הולכת לכמה שעות לבית שלה וחוזרת. אנחנו קצת מודאגים מכיוון שהכל קשור אליה ומתנהלים כאילו הם זוג נשוי. בעוד 3 חודשים היא מתגייסת , מאז שסיימה בית ספר היא לא עושה כלום עם עצמה, רק יושנת, נמצאת עם הבן שלי ונפגשת עם חברות . היא בחורה טובה ויש אהבה ביניהם , הקשר שלנו איתה טוב למרות שיש דברים שאנחנו רואים ולא אוהבים. אנחנו מודאגים מההתנהלות של הבן שלי בקשר הזוגי, הכל סובב סביב החברה. אני יודעת שהוא בוגר ואחראי על עצמו יחד עם זאת איך אנחנו כהורים יכולים להאיר את תשומת ליבו לדברים שאנחנו רואים מתוך דאגה שהוא מבטל את עצמו.

אם רק מותר לשאול מה הכוונה ב'כמו זוג נשוי'. נישואין הם מושג מורכב מאד. אולי הייתי מצפה שבחלק ממערכת יחסים זוגית מתקדמת יהיה, למשל, ניסיון לניהול משק בית משותף ונפרד מבית המקור. וגם זה תלוי תרבות. החבריה גם מאד צעירים. סוריקטה

לפני כחודש וחצי סיפרתי על הנכדה של אחי שהגיעה לארץ לביקור במסגרת תגלית כל התכניות שנעשו לקראת בואה חוץ מאשר הפגישה הראשונה שלי ושל הבן הדתי שלי להביא אותה לביתה של אמי הסתדרו מצוין אך מעבר לזה כלום אך ממש כלום!! הוזמנה עלידי לשישי שבת ווהחליטה במקום זה לנסוע לירושלים להפגש עם בני גילה לא נורא חשבתי לעצמי היא רק הגיעה יש עוד המון זמן ועוד שבתות הבן הבכור שלי גם הזמין אותה להתארח אצלם ומצאה שוב סיבה למה לא להגיע אליו בסופו של דבר קבעה את מקומה אצל בת דודה שלי חשבתי לעצמי היא תהיה שם בין עוד חברה צעירים ואולי זה כן יענה על הדרישות שלה המון דברים אינה אוכלת ובת דודה שלי גם אינה בקו הבריאות שמטפלת באבא שלה 24/7 עמדה לרשותה יום ולילה אין לי בעיה עם זה שכל פעם נעלמה ליום יומיים כמובן בתאום מראש כדי שתהנה מהחופשה שלה אממה החליטה שגם ידיד שלה מצטרף ללינה שם אצל הבת דודה שלי הזמן עבר ולא מצאה אפילו יום אחד לבקר את הסבתא הזקנה שלה ממש פוגע מאוד עבור אמי לי כבר לא שינה במאומה שויתרה עלינו לא עושים דברים בכוח זה מה יש כל יום התכתבתי איתה בווצאפ לדרוש בשלומה לא הבנתי לא לא מוכנה לשיחת וידאו שאוכל לראות אותה גם פנים אל פנים לא נעלבתי הצעירים האמריקאים מתנהגים כך אז מה עכשיו אתחיל לנדנד לה למה וכמה ? הבנתי שאינה מעוניינת בקשר איתנו רק עם הבן הדתי שלי שהיה מסיע אותה ומחזיר אותה וסוחב לה את התיקים שלה ממקום למקום ועושה זאת באמת מכל הלב הוא גם שלקח אותה לשדה התעופה ביום האחרון אך עוד לפני היום וחצי האחרונים נזכרה שישנה גם סבתא שמי יודע עד מתי תחיה ואולי זו גם הפעם האחרונה בחיים שלהן שהן מתראות כן זה קטע ריגשי מאוד חזק ואין אפשרות להתעלם ממנו סבתא קנתה לה טבעת זהב לפי טעמה האישי וקיבלה גם עוד זוג עגילים מתנה אחרי הכל כבר בת 18 ..ואז היא חיבקה את סבתא נישקה אותה אפילו התכרבלה בתוכה כשאמי ליטפה אותה ברכות הכל ייחסית נשמע נורמלי על פניו אז אם כך מדוע אני שרויה במחלוקת ? מהסיבה שאולי לא יסכימו איתי שבחורה בת 18 עצמאית ככל שתהיה לא מציעה טיפת עזרה בדברים הפשוטים כמו..קמת מתישהו מהמיטה אף אחד לא מפריע לך ולא מעיר אותך לפחות סדרי את המקום ..מיטה שלך לפני שאת יוצאת שוב??היא קיבלה גם עם הידיד שלה שרות כמו בית מלון אישי פרטי למה חוסר אכפתיות ? מאז שחזרה הביתה אפילו לא כתבה אף מילת תודה על האירוח המדהים שקיבלה אצל הבת דודה שלי מה לומר לכם זו בהחלט "תגלית" לא נעימה ממש עלבון צורב וכפיות טובה כלפי מי שאירחה אותה מעל 3 שבועות כשהיא חולה בת 71 לא כך צריכים לסיים ביקור אשמח לתגובות מכולם ואודי גם חטולית

אודי ואייך בדיוק תפתיע כשהיא כבר חזרה הביתה ? זה ענין של חינוך מהבית תודה לך חטולית

אני הרבה שנים בטיפול עם מטפלת נוכחית... היא עזרה לי המון... לאחרונה נסינו טיפול emdr וחליתי כנראה מההשלכות של הטיפול ...כבר חודש אני תוהה אם הטיפול נכון לי וחשבתי להפסיק אותו...לא יודעת אם יש תועלת בלהכנס יותר למקומות חשוכים וכואבים כל כך... כמובן שוחחתי עם המטפלת על הכל והיא נותנת לי להחליט... בפגישה אחרונה דברנו על הכל ולא עשינו emdr ולא אפשרתי מקום לחלקים.... כל השבוע מאז אני חווה חרדה באופן קיצונית... אינני יודעת מה לעשות... כל פעם שנכנסת לחדר טיפולים הנוכחות של המטפלת מטלטלת ...לא מוצאת מנוח

הטיפול הזה הוא מועיל...אם כי אכן קשה. אולי בקצב איטי יותר? חיבוד כזה שמתאים. תראי יחד עם המטפלת. נשמע שאתן רגישות לכך.

ינשופית מתוקה שלי זו פעם ראשונה שאני שומעת על מי שעבר כזה טיפול ונהיה חולה ... לא פוסלת את מה שאת אומרת אך אם תגידי שהתרבו התקפי החרדה אני בהחלט יכולה להבין מפני ששם הטיפול נוגע גמני עברתי כזה טיפול לפני כמה שנים וכן טלטל לי את הרגשות באופן כואב ממש אך לא חליתי אפשר אולי לנסות בשיחה עם המטפלת לבדוק מה גרם לך להיות חולה מבינה שזה מרתיע אותך הפגישה כעת אך זה לא בגלל המטפלת כך לפחות מרגיש לי את תוותרי על עצמך את חשובה מאוד ואולי כדאי לעשות הפסקה חטולית

הי כולם, עוד מעט יתחיל שבוע חדש. מחר כבר תתחיל השתלבות עם קטנצ'יק שובה לב וממיס. גם לחשו לי בסודי סודות שבאחת המשפחות הקודמות שהייתי איתן התרחש נס רפואי ותיתכן הרחבה. בבית שאבא שכר והתגורר בו, עברה, לאחר שיפוץ, לשהות משפחה עם ילדים קטנים. באותו מרחב לא רק זקנים מתנוונים שואפים למות, אלא גם חיים מתחדשים וצומחים. ועוד מעט ט"ו בשבט ואני מחכה לפתחו של האביב, עוד חדשיים. ימי ביניים. פחדתי מהימים האלו של אחרי מות, לא רק בשל היעדרם של האנשים, אלא שהשאירו אחריהם המון דברים לא סגורים ולא פתורים. מאד לא סגורים. הרבה חובות. הכסף והרכוש שלנו מאוימים. אני אבודה עם זה. אבל יש אחים חזקים ממני שמצליחים להתמודד. תוך כדי הכתיבה חושבת לי על קונפליקטים רגשיים, איך לא. אם כן, שעות היום, היום, הן שעות אחרונות למנוחה. מרגישה שלא הצלחתי להשתקם ולהתאושש החודש, גם לא עמדתי בהרבה משימות שאולי ניתן היה לדחוק לתוך פרק הזמן (עובדה שלא), אבל ביום האחרון אנסה להיעטף בחום עד כדי הזעה כהקבלה לסוג של נידוף רעלים לקראת הימים הבאים. נאמר לי, ואני מקשיבה למתבוננים מבחוץ, שאני נראית חזקה מתמיד. כשההרגשה שלי, הפנימית, הפוכה בדיוק. מאד מעניין - הניגוד מוכר למדי. החיבוק ההוא חסר לי מאד. ארגנתי לי שמיכה מחבקת. כזו שממליצים עליה לאנשים עם חרדות, אנשים על הספקטרום, לבעיות עם ויסות חושי, הפרעות שינה ועוד. יש לה אפקט מסוים, אך מאד רחוק ממה שחסר לי. כשאני חווה את החלקיות, או אז מרגישה כמה גדול החסר. השבוע יש לי בדיקה רפואית שאני איכשהו פוחדת ממנה. הבדיקה עצמה לא, אבל הכנה קצת מלחיצה, והמתנה לתוצאות ושלב אי הידיעה וכל מה שרץ בראש. וכבר מגלים עניינים, כי הגוף זקן. כן חושבת שטוב שיש תיעוד למצב, כי יש מעקב, יודעים מתי ואיך דברים החלו, מה שנותן תמונה מלאה יותר מבחינה רפואית. יש לכך חשיבות. בשונה משני ההורים שלי ששנים לא הגיעו לטיפולים רפואיים כשהיו כבר במצבים מאד מתקדמים של מחלות שלא טופלו. מאד חשוב לי עניין הנפרדות. שידעו שאני שונה מכל אחד מהוריי. יש דימיון, מן הסתם, אבל יש אינדיבידואליות. המטפל מאד מאד הקפיד על הנושא. עד כדי מידי עבורי. אבל הסביר לי שאלמלא כן, אלמלא ההפרדה הכל כך ברורה, ייתכן שדרך הטיפול הייתה הורסת לי את החיים. מנסה לא להיות כזאת אגואיסטית ולתרום באכפתיות גם במה שקשור לסביבה ולזולת גם בשארית כוחותיי, במתחייב, ופחות בהגזמה. מה כפת לי שחפרתי, בוקר ושבוע, סוריקטה

למקרא דברייך סוריקטה יקרה המשפט הזה עלה בי..."מי שיש לן למה שלמענו יחיה יוכל לשאת כמעט כל איך" כנראה שיש לך "למה" נולדת לעשות טוב בעולם. כולך לב אחד גדול לבעלי החיים ולתינוקות הרכים. מהממת שאת! כמה כייף תינוק שובה לב😍 תהני מהרגעים מהלבלוב הזה !שאת רואה בכל מקום. אלופה!

בכל התחלות חדשות ישנם שובלים הכל טוב יפה שלי הם חלק בלתי נפרד מכולך כייף שישנה התחלה חדשה מרען את החיים מחסיר לשיגרה שנקטעה חזל"ש כמה טוב מאחלת לך ימים נפלאים והתחדשות שלך בהכל הנתינה האין סופית שלך תגבה אותה בהמשך מפני שאת כזו!! חטולית

הי, לא מרגישה שמגיע לי כל הכבוד וגם לא חזל"ש. התחבורה הציבורית עליה דיברתי לפני שבוע היא רכבת. וכבת של שורדת שואה המחשבות מרחיקות לכת. מודאגת מאד. מאד. כי מרגישה שהגוף לא משתקם. ואיני יודעת מה ילחיץ יותר - האם יגלו משהו בבדיקות, או שדווקא לא, ואז שוב לכאורה לא יהיה תוקף לכאבים. כאב היתמות והבדידות הוא נוראי. יותר מורכב לשחק אותה בסדר. אולי ככה זה כשמזדקנים. תודה על ההקשבה, סוריקטה

אתה צודק הלוואי והייתי יכולה. אין לי את ההזדמנות הזו או הפריוילגיה להיות חולה. יש תפקידים בבית שהם רק שלי ואין שום הזדמנות לנוח, חולה אבל עדיין כל עוד על הרגליים מבשלת, מנקה או מה שצריך...נכון- אני הרגלתי את הבית להתנהל כך. המטבח זו הטריטוריה שלי😉 אוכל לספר שהילדים שלי מהממים כי לקחו פיקוד והפתיעו לטובה- אחד קיפל כביסה השני הכין מרק עוף (עם הוראות שלי) והשלישי ניקה את הבית בקטנה... אז כן, פחות עשיתי. אבל ממש לשכב במיטה ולנוח לא קורה לצערי. אך אחשוב על כך. ואין מחליפות בגנים וגם כשיש אנחנו מחוייבות להכין יום שלם ולהעביר למחליפה...כבר עדיף להגיע. כל עוד אין לי חום או נופלת מהרגליים אני עובדת..

הי מיכל, אוסיף ואומר שגם חושבת שאיכשהו אנחנו מקנאות במי שמרשים לעצמם לקחת את המנוחה ככה עד הסוף. להפיל משקל. להתמסר. לתת אמון. לסמוך. לשחרר שליטה. "להתעצל". "להתפדל". לא לעבוד בפרך תחת אותו רודן פנימי. במקביל, אולי יש בנו איזה בוז כלפי החולשה (של הסדיסט האכזר ההוא שבפנים). ומניחה שיש גם טוב במחוייבויות שאנחנו נוטלות על עצמנו. ונחזור ל - מידתיות ושות'. שבוע טוב, סוריקטה

אהבתי את העזרה גם אם בקטנה שקיבלת בבית מהילדים לא כולם מוכנים לעזור היום מנסוני הרב ולצערי הרב גם המנוחה אינה מנוחה כשאין מי שיחליף אותך בעבודה שזו בעיה בפני עצמה לפחות טפלי היטב בעצמך הכי הכי למענך כי את שווה גם שווה !! מקווה שתרגישי טוב בהקדם האפשרי חטולית

תודה על ההבנה סוריקטה וחטולית.. חטולית מה שכתבת לי כנ"ל לגבייך, שמרי על עצמך! טפלי בעצמך. אז כן מטפלת פחות נחה😉 לא ממש יודעת איך לשכב במיטה סתם ככה? באמצע היום? למרות המטלות בבית ומחוצה לו? תוהה אם אוכל לתפוס רגעים להרגע...

שלום אודי וכולם\ן, בפגישה האחרונה עם המטפלת (אני נמצאת אצלה רק כחודש), היה לי קשה במיוחד להיפתח. רציתי לסיים את הפגישה קודם וללכת אבל היא לא נתנה לי והעדיפה שנשב בשקט. הסכמתי. לאחר כמה דקות היא הציעה משהו שהיה תמוהה בעיני, אמרה לי שאני יכולה בזמן הזה להיות בפלאפון. אמרתי לה שמבחינתי, הזמן הזה בפגישה הוא זמן חשוב ומשותף ולהיות בפלאפון זה זלזול ולא הייתי מצפה שהיא תעשה דבר כזה מולי או בכלל אני לא עושה דבר כזה מול אחרים ומצפה גם מהם לא לעשות את זה. היא התנצלה לאחר כמה דקות והבינה שכנראה טעתה. בנוסף, מרגיש לי שהיא קצת לוחצת להתקדם ורוצה מאוד שאשתף אותה אבל אני באמת מתקשה כי בשנים האחרונות עברתי דברים לא קלים והיא יודעת על חלקם, מתוך מה שכן הצלחתי לשתף. אני מבינה שיש גשר שצריך לחצות כדי שנוכל להתחיל באמת את הטיפול. הצעתי שניפגש פעמיים בשבוע והיא לא הביעה תמיכה או התנגדות. אני לא רוצה לחשוב שחשוב לה יותר התשלום בסוף החודש מאשר המטרה שלשמה התכנסנו.

הי, רק חודש. חודש אחד. מניחה שההמלצה תהיה לספר למטפלת בדיוק את מה שרשמת כאן. או להדפיס ולקרוא וכד'. כך מתחיל טיפול... סוריקטה משתתפת בפורום

מקוררת כל הזמן, הייתי חולה כבר 3 פעמים וכל פעם רציני ממש. שפעת, קורונה, דלקת בגרון....הפעם השיעול לא עוזב אותי , מקוררת כמו ילדה קטנה ומנוזלת... בנוסף הפרקים כואבים לי. מרגישה מתפרקת פיזית. הייתי אצל הרופא והתשובה הייתה מקוממת " את לא נהיית צעירה יותר" .שחיקה של הגוף...ככה קרה לזה כשאי אפשר לשים אצבע על כלום. עוד אברר מעבר מה קורה לי (כבר אמרנו גיל מעבר? אז אולי) אבל מרגישה כל הזמן לא טוב פיזית. נפשית דווקא לא כל כך.. כאילו התהפכו היוצרות. פעם הייתי מרגישה שקשה לי נפשית והדברים הפיזים פחות תפסו מקום. היום השתנה. ...מחפשת קצת איזון בין גוף לנפש. מוזר. קשה לי עם זה..נמאס להרגיש חולה כל הזמן.

החורף הזה אינו חורף במיוחד אין גשם וכל הליכלוך נשאר באוויר החורף הזה גם המון אנשים לפחות בסביבה שלי חלו בברונכיט כמןני רק שאצלי זה פקל פעמים כך חורף אז לא מתרגשת וכן בגיל המעבר גוף מדבר בשפה שונה האם הרופא טעה ? מנסיון שלי הרופא שלך צודק גי'נ'ג'ר דבש ולימון סחוט טרי עוזר להרגשה טובה יותר ומחזקת אולי את כבר נסית ? סבלנות מיכלי חטולית

הרבה בריאות , גוף נפש נפש גוף כמה איזון צריך בינהם תשמרי עלייך , שולחת חיבוק וכוחות שלך אביב

הי מיכל, לא שזה מנחם ואיני יודעת מה ההסבר - יש המשערים שיש קשר לתקופת המסכות - המון אנשים חולים עכשיו במה שנראה כמו צינונים, ומרגיש שלא נרפאים. למען האמת מכירה בעיקר נשים כאלו. וכן, הן בקבוצת גיל 45 פלוס. גם אצלי - הגוף והשרירים היו צד חזק, כנראה, ותחושתי שהם נפגעו מאד. על הקורונה אמרתי בזמנו שהיא מחלה מעליבה, וכך גם אומר על מצב הגוף. יש גבול והוא שברירי ומתישהו מתחילים לראות זאת באופן חד יותר. כנראה שבעיקר נשים. אבל השיחות שלי הן בעיקר עם נשים. בדיוק חשבתי בשעה האחרונה על אנטיאייג'ינג. פחות בקטע של נראות חיצונית כמו שערות שיבה, קמטים, יובש בעור וכדומה, אלא יותר של תחזוקת ליבה של המערכות הפנימיות והמוח. ויודעת מה - אולי גם היציבה והגמישות. כל כך הייתי רוצה להאמין שניתן לשמר באופן מסוים את אלו, ואולי אפילו לפתח, הגם אם באיטיות. וכן, לקבל גם את האובדנים ביכולת ובמסוגלות. חשבתי על אבא שלי המסכן שהיה נכה משותק שנים ארוכות. והוא היה בצעירותו ספורטאי הישגי. ניגן בכלי נגינה עם שליטה מעולה באצבעות, היה לו כתב יד מדהים והוא חווה את האובדנים של אלו ולא סבל את עצמו. קצת מחשבות, סוריקטה

הי חטולית, רק רציתי לומר שיש משהו שאני כל כך אוהבת בתשובות שלך. הן כל כך אמיתיות. בפשטות ובישירות. שלך, סוריקטה

חטולית, אביב, סוריקטה..תודה לכן... בלאגן במערכת הפיזית שאני לא רגילה לה כלל...הייתי מאוד חסינה בגנים וכל שנה לוקחת חיסון לשפעת ובכל זאת השנה. מוזר.

הרי גם אני עובדת עם ילדים. ומעניינת התחושה, גם אצלי, שקודם הייתי חסינה יותר והשנה פחות. אך כשאני מתבוננת בתיעודים שלי - מסתבר שכנראה איני מדייקת. פשוט פחות נטיתי לזכור את חוליי וקשיי הגופניים, אבל הם היו. וכן נדבקתי. אבל הסתרתי גם מפניי. אולי גם זאת אפשרות. בכל אופן, מתחברת להרגשה שהפעם משהו שונה. פגיע יותר. חדיר יותר. סופ"ש נעים, סוריקטה

אני מאוד משתדלת לחשוב היטב לפני שאני כותבת ובאמת אני ישירה ואמיתית תודה נשמה חטולית

מיכלי מאמי גמני כל חורף מתחסנת למרות שזה אף פעם לא מבטיח שלא נחלה ובכל זאת תמיד חולה ... הגוף יכול להיות חסין עד גבול מסוים ומעבר.. תהליך הבלות עושה את שלו.. ואת זה אי אפשר למנוע...לצער כולנו !! מה שאת קוראת לו בלאגן לדעתי זה תהליך הבלות קבלי את זה כמות שזה ולמדי לחיות עם השינויים חיבוק אם מתאים לך חטולית

קשה לי להסביר אך תשישות כרונית כבר כאן מזמן לאן שאני פונה בכל כיוון בכל מצב אני מותשת נפשית ממש על סף קריסה מאיפה לוקחים כוחות להתמודד עם התשישות הזו ? באמת שאין לי רגע דל בין אם זה האווירה בבית שכביכול החזיקה מעמד בדיוק 3 ימים טובים בין אם זו התמודדות באין מטפל ושום דבר אחר להחלפה הזמן זוחל לו בעצלתיים ואני הופכת אדישה למתרחש סביבי לו יכולתי לצאת לעבוד מאמינה שהיה עוזר אך לצערי אף אחד לא מעונין בנכה עם הליכון וזכרון לקוי גם זאת נסיתי הכל סגור וחסום בפני ורק דיכאון שמשתלט עלי גם כדורים לא עוזרים נמאס לי ודי תודה שקראתם חטולית

חטולית יקרה מרגיש במילותייך יאווש... תשישות גדולה... כאשר אין תמיכה מספקת הכל קורס.... הגוף וגם הנפש... מה יכול לעזור? מה עזר לך בעבר ?? שולחת חיבוק אוהב

ינשופית מתוקה שלי כבר המון שנים לא הייתי במצב כזה ואז מילאו אותי בכדורים פסיכיאטרים בשום אופן לא אחזור למצב ההוא הגמילה קשה וכואבת כל כך שכמעט אישפזו אןתי תודה לך מתוקה שלי חטולית

היי יקרה, נשמע ממש קשה, כשאתה מרגיש שלא יכול לעשות כלום ובכל זאת מצטרפת לשאלה מה יכול להקל?

הי חטולית, ככולנו, כנראה, גם את מחפשת להרגיש משמעותית, שימושית. היטבת לתאר תפקיד דומה בקשרך עם הנכדה המיוחדת, למשל. אולי בקשרים כדוגמת אלה טמון המפתח להפגת התשישות במידה מסוימת? לא פעם את נשמעת כאן חזקה ואני נפעמת. מאחלת הרבה טוב, וישרוד ממנו לאורך זמן. סוריקטה

מיכלי מאמי לצערי לא מצאתי שום דבר כעת שיכול להקל רק אולי לחזור לטיפול מה שאין לאן לחזור בגלל שלא מוצאת כלום גם הגוף שלי מגיב בכאבים עצומים עד שהרופא החליט להעלות לי את המינון של הפרקוסט חמישה מ"ג ל..10 .. תודה מיכלי חטולית

יפה שלי נכון שאוהבת להרגיש מועילה אך יצא לי הרוח מהמפרשים וכעת ...זרוקה כמו סמרטוט ללא שימוש כל פעם שקרו דברים ניצבתי פחות או יותר על 2 רגלים חולות בלי להתלונן אני כבר לא שם אני זרוקה במיטה עם כדורים נגד כאבים איומים מצטערת אם הכבדתי חטולית

המון כוחות אהובה חיבוק של הלב עצוב לקרוא את התחושות הקשות אולי עוד מעט יהיה חם יותר העצמות יפשירו וגם הלב אוהבת אביב

עצוב לשמוע. אבל, אולי, חטולית, הגוף אומר שעכשיו הגיע הזמן לטפל ולהתמקד בך. ושאת ראויה לזה. השפיפות נשמעת נוראית. אושיט לך יד וחיבוק רך, סוריקטה

למרות שהחורף מתמהמה ולא תמיד קרר הגוף שלי חורף קיץ סתיו ואביב תמיד הכאבים כאן תודה אהובה חטולית

יפה שלי אני עושה בדיקות כל הזמן יש כעת תקופה של בדיקות פולשניות טריגריות שממש לא מסוגלת להגיע ולעשות אותן מתחלחלת מכל בדיקה אך מלבדן עושה הכל ומטפלת בעצמי תודה אהובה על היד המושטת ועל חיבוק נהדר תודה לך חטולית

היי לפני פחות מחודש עברתי הפלה טבעית בשבוע 5 העברתי את זה מהר מעלי. עברתי הלאה. אבל אחרי שבוע הבנתי שאני לא חסינה ושז כן השפיע עלי והייתי אדישה להכל סביבי באותו שבוע בלי ששמתי לב. אחרי שבוע זה השתפר קצת ושוב חזרו לי חשקים (סקס, לבוש וזה) ואז בעלי טס והייתי לבד עם הילדה (בת 1.2) למשך כמעט שבוע והכל היה קל איתה אבל הרגשתי שאני לא מרגישה כלום לסביבה ובעיקר לבעלי. לא מתגעגעת. מתפקדת על אוטומט והיום אני מרגישה שאני שוב לא מרגישה כלום. הוא חזר ולא עניין אותי. אני אוהבת אותו מאוד אבל פשוט לא איכפת לי אם הוא פה או לא פה ולא רוצה לשכב איתו שוב. לא יודעת אם זה בגלל ההפלה או אולי בכלל משהו אחר? כמה זמן יכולות להימשך התחושות האלה של אחרי הפלה?

הי כולם, יום שישי כעת. התעוררתי, כפעמים רבות, אחוזת אימה מעצם קיומי והיות העולם שמסביב בחוץ. והשמש זורחת והעצים עומדים על תילם. מודאגת מכך שאיני מצליחה בדיוק להשתקם מהכאבים, הלחץ, התקיעות והחסמים ואיני יודעת מהם. לכאורה ניתן היה לחשוב שהמוות של אמא, המוות של החבר שלה, המוות של אבא ואולי גם הטיפול, וה'חופש' הקטן (רשמתי שטן במקום קטן ותיקנתי...) יצרו שחרור מסוים, יפיחו תחושת רווחה - אך בפועל מה שמתרחש הוא ההיפך הגמור: צמצום והתכווצות חמורים ממש. קיצוניים. מאוכזבת שפחות הצלחתי לנצל את ימי ההפוגה, ההחמצות, אם כי עשיתי כמיטב יכולתי. דברים טובים. נראיתי נחמד, כנראה. דיברתי נחמד, כנראה. אולי זה עצמו מבהיל. הייתי בסדר יחסית, וכעת, כשלא רואים, התחושה היא מאד לא בסדר. שוב החלקיות... פוחדת פחד אפל. לעזאזל. סוריקטה

מה יאפשר נשימה בתוך הפחד האפל ? אני יודעת שכרגע נראה שכלום לא אבל נסיון העבר מלמד אותנו שזה אפשרי אתך בלב , בניסיון למצוא את הפתח לאוויר צח והרגשה טובה חיבוק עדין אביב

תודה :-) אביב, את מתוקה ממש. המשכתי לנסות לעשות דברים טובים. המשכתי לנסות להכניס חום. אפילו באופן חד פעמי עשיתי דבר פעוט, שלא העזתי שנים. מסוג הפשוטים האלה ש'כל אחד' עושה ברמה היומית בלי בעייה בכלל. ורעיון - אנסה תרגילי נשימה. תודה, סוריקטה

הי חברים, מחד, משמח. אבל בחלוף שעות מגיע תשלום המחיר - ההרגשה של 'צריך להכחיד את עצמי'. ההישגים הרשומים החודש הם נסיעה בתחבורה ציבורית למרחקים של 8 ו 30 ק"מ. זהו. הרדיוס הרגיל היה 4 ק"מ. נשמע מטופש, או לכאורה קטנצ'יק ולא קרה כלום, אבל אצלי - אימה. וכאבי הגוף מטרידים. ואוף עם הדלילות כאן בפורום. בטוח יש תקווה בפנים, החזקתי בתמימותי המון תקווה עבור אבא, וזה לא עבד בפועל. תודה, אנשים טובים, סוריקטה

סוריקטה זה נפלא וכל צעד הוא צעד ושל כל אחד מאיתנו הצעדים אחרים ומיוחדים גאה בך חיבוק אביב

בכל אופן, סופשבוע נעים, אודי. ותודה. למרות שההודעה תיראה, כנראה, רק בראשון ואז, נאחל שבוע טוב. באהבה לכולם, סוריקטה

שלום, התחלתי טיפול לפני כחודש. אני סטודנטית בימים אלה וחיה בעיקר על המלגה שאני מקבלת שהיא לא גבוהה. חשבתי לעצמי שפגישה אחת בשבוע תענה על הצורך ועל קצב ההתקדמות שלי. אני מרגישה שיש צורך להוסיף פגישה בשבוע, לפחות בזמן הקרוב עד שהמטפלת ואני נבסס קשר ואוכל לשחרר קצת את מה שיושב על הלב ומצריך ממני רציפות והחזקה בתקופה הזו. מכיוון שיש קושי כלכלי מסוים, ביקשתי הנחה בסוף הפגישה האחרונה והיא אמרה שתחשוב על זה ותכתוב לי. טרם כתבה תשובה והפגישה שלנו ביום חמישי. האם מקובל לבקש הנחה והאם יכולה להיות סיבה שהיא לא תסכים לתת? האם לשלוח הודעה כדי לבדוק אם הפגישה אכן תתקיים בחמישי? האם להניח שכן או שעדיף לשלוח הודעה?

להתעורר בריאה. קראתי אתכם אנשים טובים ויקרים. העייפות והיעדר המוטיבציה שחולשים עליי רוב הזמן - מטרידים אותי. אדם חרוץ ששוכב ולא זז רוב היום ולא יוצא מהבית. אדם שגומע המון שמש - אינו רואה שמש. מנסה לנוח כדי למלא מצברים לקראת הבאות ומשהו פה לא מסתדר. המשימות שהשארתי לי לזמן הזה - נדחות. ואיני רוצה או יודעת איך אשוב לעבוד (למרות שיודעת לומר לעצמי שגם בימים של אפיסת כוחות כן עבדתי ולא ראו עליי). כרגע יש שיפור חלקי - ולכן גם מצליחה לרשום כאן. הייתי רוצה ל'האשים' את הכאבים, את התרופות נוגדות הכאבים, את תת הפעילות של בלוטת התריס, את הלונג קוביד, את התרופות, את החורף, את הפוסט מנופאוזה. סביר שיש להם אפקט, אך בעוצמה כזאת משביתה (?). לא בטוח. גם האבל על אבא שלוקח המון כוחות, מה שמתרחש בארץ ובעולם, לא רק. אי תחושת החופש והחירות. למה אני מצפה בכלל. חזרנו לעכבות וחרדות. המוכר. בדיקות בגוף, כאמור, נעשו. הסטנדרטיות. שימו לב לשעת הכתיבה. עד לפני שבועיים כבר הייתי בעבודה בשעה הזאת, אחרי ריטואל הבוקר והנסיעות. מיכל - רשמת על סוד. הסיפור שלי שונה. היו התקפות מגיל מאד צעיר והרבה מאד שנים קדימה. אחרות. זה היה כל כך סוד, גם מפני עצמי. רק לקראת גיל ארבעים החלו תופעות שהיום יודעת לומר שהן תופעות של חרדה. רק אחרי גיל ארבעים הבנתי מה היה שם וחשבתי שאני משוגעת. רק סביב גיל חמישים פתחתי קצת את הסיפור לפני מספר אנשים מצומצם. עדיין מבקשים שהוא יוחנק בפני הצעירים במשפחה. וכאילו שעדיין לא מבינים את חומרתו. ואולי רשמתי כאן שהיות הסיפור סוד הוא שלוקח כוחות. בסיכומו של דבר - אנסה ממש להוציא את עצמי החוצה היום. בוקר טוב, סוריקטה

הי אודי יקר, יצאתי באותו יום. וראיתי שמש וזאטוטים ונפגשתי עם אנשים שהתגעגעתי אליהם והתחבקנו. וגם עשיתי מעט מן הדברים הנדחים. כנראה שלא החשובים בהם. וכנראה שעוד מאותו דבר שעדיף שאולי הייתי כבר מוותרת עליו. בכל אופן - חלקי ממש, אולי פחות בכיוון המומלץ, אבל לא מאום. גם גערו בי שאני עושה עבודות מפרכות לצד הכאבים המשמעותיים שאינם חולפים. משהו. מאמינה שעדיף על רביצה מתמדת והסתגרות. סוריקטה

סוריקטה יפה שלי המון דברים באים כגשם מטורף ולא נעים מתי השיחה שלך עם המטפל ? אולי יעזור להפחית במשהו את הלחץ מאמינה שאת תתגברי מפני שאת חזקה לחשוב חיובי גם עוזר יפתי חטולית

סליחה אביב ..טוב שאת רואה כמה שפחות מדיה. זה יותר בריא לא לצפות כנראה..אבל משהו מושך אותי דווקא בכתבות האלה...ממש חבל :( לא מבינה אותי. חיבוק לכל מי שזקוקה..יודעת שאני צריכה.

הי מיכל, כרגע סיימתי לרשום הודעה, והנה רואה את המילים שפתחת. איכשהו חושבת שיש קשר. אולי. הסוד גובה משאבים. ישנה משאלה לפתוח את הסוד בגדול. במקביל יש פחד עצום מהיות הסיפור בחוץ, מתחושת אובדן השליטה, מהכחשות. ועוד. איך סטיות מזעזעות ואלימות כאלה יורדות אל הפועל. אנחנו יודעים על בשרנו שזה קורה ואיכשהו גם ממאנים להאמין. המין האנושי. אנשים משתמשים במילה מפלצות. לא, הם בני אדם. כאלה שיש בהם חלקים מאד מפלצתיים שגם ירדו למציאות. שזה נורא. מקפידה לשוב ולומר זאת משום שאם יוגדרו כמפלצות טוטאליות - הקורבנות יראו עצמם ככאלה, הוא כדבר הפוך לחלוטין. ואף אחת מהאפשרות אינה מדויקת (קרי - פיצול). אין מושלם לטוב ואין מושלם לרע. ועדיין, מזכירה לעצמי שיש הרבה חמלה. הנה, למשל, עכשיו יושבת עליי חתולה שאספתי מהחוץ. כמעט מבלי שאני מרגישה אותה. חתולים יודעים להניח את עצמם באופן מאד אחיד על פני השטח. היא איתי כבר שנים ארוכות. מתחממת ומחממת. יום נעים, סוריקטה, שגם מנסה להמעיט בצפייה בתקשורת, שאיכשהו מטרתה לתת נפח לדברים משלהבים, ועם זאת, כן חיה כאן ואיכשהו יש לי קצת מושג מה הולך. נו, איזון.

גמני צופה ועד כמה שזה קשה לא מצליחה להמנע מחפשת אולי תשובות במקומות אחרים חטולית

לכן כתבתי, התכוונתי שאין שום הגיון בדווקא לראות🙄😓

שלום. אני חרדי בן 21, נשוי חודשיים. לאחרונה הבנתי את החריגות שבנטייה המינית שלי. אין לי נטייה לבנים, אלא לבנות. אמנם. המשיכה המינית העיקרית שלי היא למשהו מאד לא סטנדרט: ה'משיכה' העיקרית שלי להבנתי היא ל'התפרקות' או משהו כזה. לדוגמא. לדמיין שאני מחלל שבת. לדמיין אותי עם חבורת חילונים או פרחחים אוכל בלי ברכה. משהו הזוי ראיתי כל מיני סרטים. כשראיתי בחורות ערומות לא היה לי גירוי כ''כ גדול כמו כשראיתי שאוכלים בלי ברכה. או שדמיינתי את עצמי החילוני וכדומה. כשאני מדמיין את עצמי נראה כמו חילוני, או כפרחח או משהו. אני נדלק מינית. אשמח לדעת אם יש תקדים לזה, ומה אני צריך לעשות. תודה!!

חושבת עליכן.... לא יודעת למה אבל בעיקר חשבתי עלייך אביב..ועל במבי. וגם על מזל בחיים...לגמריי מזל 🤦‍♀️ אוף...בשביל מה להסתכל? לא יודעת. מקווה שלא ישפיע מידיי.. ואין לי מילים לתאר ורק לצעוק "למה????" אודי, איזה עולם...

המקור- משפחה שהסתירה את זה שהבת נאנסה מגיל 4 עד 18 ע"י אחיה... ומתנהגים כאילו כלום..הכל מושלם.אוףףףףףךךך ימי יודע אם אתה עוד כאן ותקרא אותי...

האמת באמת למה לצפות בזה ... עד שכתבת על זה והלכתי לבדוק וואלה לא ידעתי על זה . אני כל כך מנותקת ממדיה ומחדשות כמה פחות ככה בריא לי. מקווה שלא השפיע עלייך מידי ... והאמת במכלול הפגיעות שעברתי אחי זה הכסף הכי קטן ולא נחשב .

יום שישי עמוס לעייפה מחכה לי המון שמחות של ימי הולדת וימי נשואין שנחגוג אותך בשבת הזו.. כן המון שמחה וגם המון עבודה שמחכה לי לערוך את השמחות האלו אם בעלי לא היה עוזר לי לא הייתי מסוגלת לעשות כלום משתדלת נורא לשים עצמי כעת במקום אחר על מנת שאוכל לתפקד אחרי הכל הוא באמת משתדל מאוד לעזור רק ש...הנוכחות שלו היא עדיין הטריגר החי שנמצא איתי כל יום ולא חשוב כמה מתאמצת .... מקווה לא להתפרק נפשית עם כל מה שיהיה בסופש הזה תודה לכל מי שכתבה לי בשירשור הקודם ואודי אייך אפשר להמשיך כשאין טיפול .. קשה מאוד חטולית

קשה מאוד לחיות ככה יום יום עם טריגר חי נראה לי שהיום את כבר יכולה להעמיד גבולות . אם לא להפרד לפחות להעמיד גבולות. יש לך כוחות ותשמרי עלייך תזכרי שאת לא חייבת כלום מה שיש זה נפלא מה שאין אין ...אוהבת ומחבקת

היי אודי לצערי אין שום אפשרויות נוספות לכן קשה נורא חטולית

הי חטולית, נדמה שהבנתי רק עכשיו מה רשמת ומה היה מתוכנן לסוף שבוע. דואגת לך מאד. את יודעת - לשבעה של אבא הגיע איש שמספר פעמים עשה לי את זה בכוח. לא רק לי כנראה. הייתה בת דודה נוספת שלו. הוא ואחיו ששבע שנים אהמממ בואי נעצור. בעעע. לא הסתכלתי על הבנאדם בכלל ורק חיכיתי שיעוף משם הנבלה. וממש קיללתי בלב. אני עדיין מתפלאת איך אחי, שיודע שהבנאדם ח** זבל, משוחח איתו. אחי בשלב כלשהו ידע גם מה אמא עשתה וגם מה החבר שלה עשו לי והמשיך לטפל בשניהם. היה קשה לי עם זה. ואני שותקת. תוכלי לספר איך עבר ואם נשאר ממך משהו? סוריקטה

הי אנשים, לא קורה לי שום דבר רע, אנשים מעריכים ומתייחסים בכבוד, מתגעגעים, עוד מעט אחזור לעבודה קצרה וחדשה, החיות שלי מתפנקות עליי ממש עכשיו, ואני ממשיכה לחיות תחת העולם המאיים הפנימי ומפצלחת לעצמי את הצורה, לעזאזל, סוריקטה

את בהחלט מצליחה להציל את עצמך מעולמך בכך שאת מזכירה לעצמך את הכאן ועכשיו עולמך הפנימי נמצא במקומות אחרים מאיימים מפחידים אני אגיד חבקי אותך למרות שאני יודעת כמהזה קשה ומעורר חלחלה .. אז עד שתרשי לעצמך לחבק את העולם הפנימי הזה אני אשלח לך חיבוק ענק כזהששומר ומגן ולא כואב ...אתך בלב אביב

אהובה שאת זה מתחיל כמו בשורות טובות מה שמשמח אותי מאוד מאוד ולמה שלא ינהגו בך בהערכה ובכבוד הרי נתת להם את החיים שלך אז אייך לא יתגעגעו אליך ? כמה נפלא שאת חוזרת לעבוד הבדידות מתגמדת ואת חוזרת למעגל העבודה שזה סופר יכולה אולי לפרט יותר על העולם הפנימי המאיים שמפצלח לך את הצורה ? אולי אוכל לומר לך כמה מילים שיקלו על המצב ? חטולית

שהיות שכל זה ממש לא מצחיק - (רמת חרדות חריגה, נראה לי) תהיה לי פגישה עם המטפל. הלוואי ואצליח להתחבר גם למשהו מרכך. פקששתי המון פעמים בהקלדת ההודעה הזאת. תיקנתי, אבל המון שגיאות במקור. סופ"ש נעים, סוריקטה

סוריקטה אהובה כל כך מכירה נכשלתי בפיתוח חמלה עצמית אוף איתך שירה

בהצלחה בפגישה 🙏🙏🙏🙏🙏 חטולית

שלום רב: ביתי בת ה-12 מספרת לי, זה מספר פעמים, בחצי שנה האחרונה, שהיא איבדה את היכולת להרגיש. רוב הזמן היא לא מרגישה כלום, מדי פעם מרגישה רגשות השרדותיים של לחץ רב ופחד, בעיקר. כל זה קורה בעיקר סביב דרישות ביה"ס. זו ילדה שהיתה מלאת רגשות ואמפאתיה עמוקה לאנשים וחיות. לאחרונה, אינה מרגישה אמפא יה זו, הכל יותר ברמה השכלית, ברמת המחשבות. יש ניתוק מהרגש. הייתי מבקשת לדעת מה קורה????

אז היא נעזרת בי להוציא מחוגים, לשמור על הילדים האחרים... אבל הריחוק בלשתף פתאום, היא לא משתפת אותי באיך ומה קורה, כשתמיד שיתפה. ואני מרגישה שזה ניצול כזה של לקחת/להביא/לשמור על הילדים האחרים, אבל אני חושבת שיהיה הוגן לשתף ולא להתרחק ממני ורק לבקש עזרה פיזית כשנתקעים בלי שיהיה מי שיעזור..מובן? כלומר ריחוק רגשי פתאום אין הרגשת קרבה של חברה/קרובה ....כאילו אני חייבת לה משהו. וזה יוצר,שלא ממש בא לי לעזור לה ככה. אבל אני כן עוזרת ולא אומרת מילה. מבאס. :( אני מעולם לא ביקשתי ממנה כלום! הסתדרנו...אז בסדר המצב קשה עכשיו אז לפחות תשתפי במצב שעובר עליכם, מה איתך? איך מתקדם? מה קורה? כלום. רק תעזרי לי. זקוקה שתקחי תביאי..חברת שמירה והסעות לילדים..ככה מרגישה. הלך הרגש בנינו...אוףףףףף

מיכלי מאמי יתכן ואינה מסוגלת כעת לשפוך אץ ליבה כהרגלה וכל מה שהיא שקוקה כעת זו העזרה שבה את נותנת לה כרגע שזה ממש לא מעט סבלנות יקירה כשתוכל קרוב לוודאי שתשתף אותך בדברים נוספים חטולית

שלום , שמי ירון בן 38 סובל 16 שנה מאוסידי. נראה כי הטיפולים המומלצים לבעיה סיביטי ותרופות אינם מועילים לי. את שניהם ניסיתי לא מעט. האם תוכל להמליץ לי על טיפולים נוספים אפשריים להפרעה ? תודה

תודה לך אודי

אני לומד נהיגה כבר למעלה משנה ונכשלתי כבר בטסט ה6 ולדברי המורה נהיגה הכל נובע מלחץ וחוסר שקט ועל אף שניסיתי גם רטלין וגם קלמנברין ורסקיו התופעה חוזרת על עצמה אשמח לקבל מענה ועזרה בענין תודה רבה!

אך אומר כעת אודי זה עולה ומציף ברמות כאלו שחווה כעת שוב את הפגיעות כמה זמן זה לוקח להרגע? עד הטריגר הבא ויש כאלה בחיי היומיום שלי כל הזמן אין טווח מרחב נשימה וכעת לבד אז בכלל..... האם אצטרך כל החיים להיות בטיפול ? אילו חיים אלו ? חטולית

חטולית יקרה, זאת שאלה ששאלתי את עצמי המון.. עם הטיפול והשנים זה פחת.. משך הזמן וגם העוצמה. מקווה שעכשיו נרגע קצת? בהחלט קשה ולא פשוט. חיבוק שמתאים💕

הי ממי יפה, מצטרפת למיכל לאודי, וגם מנסיוני. חלפו שנים רבות, נעשתה עבודה וגם הזמן. נראה שכתבת כשהיית נתונה חזק בתוך החרדה, וחשה שזה כל העולם ואין מוצא. הרגשה מוכרת מאד. אולי מאז שרשמת את ההודעה ההרגשה שככה מעט? אולי לא היה טריגר חדש מאז? חשבתי שבנוסף עברת אירוע מוחי, ואולי לכן נראה לי התמונה אצלך מורכבת יותר. הלבד מאד מעצים תחושות שכאלה. אני כן יודעת שלפעמים היות בחברה מסייע (ולפעמים בוחרים להתרחק כי כל מגע כואב - וזאת אפשרות שבעיניי כן יכולה להיות מיטבית לאותו רגע). אם את יודעת שקיימות אינטראקציות שיש להן סיכוי להוריד אותך מהמסילה ויש לך אפשרות להימנע מהן, או להחית מינונים - זה, למשל, דבר שאפשר להשיג בו שליטה. כאמור, פשוט זה לא. חפירות של בוקר מאת סוריקטה והחתולה שעוזרת לי להקליד.

מיכלי מאמי לצערי אין טיפול כבר תקופה די משעותית וכן זה נותן את אותותיו לא יודעת אייך יהיה בהמשך אך עכשיו ממש קשה מאוד תודה על החיבוק חטולית

משתדלת מאוד לנסות בכל דרך להימנע מדברים שמעלים טריגר אך לצערי ישנם דברים שהם החיים עצמם טריגר קשה מנשוא למשל לחיות לצד הפוגע בעצמו ! ולא אחפש כיום להפרד זה לא מציאותי לגבי מינונים של תרופות אין באפשרותי להפחית להפך זקוקה לתוספות וצודקת אהובה עברתי ארוע מוחי שעד היום תוצאותיו ניכרים במוחי ובגופי מה שעוד יותר מגביל אותי עדיין לא מצאתי את הדרך והכיוון מה לעשות ואני אוהבת מאוד את מה שאת מכנה חפירות הן מאוד עוזרות להפנים דברים המון תודה חטולית

הי, אתמול, רביעי, הרגשתי רע. רע מאד. קורה לי המון בשעות אחה"צ והערב. בחילות, חולשה, כאבי ראש, כאבי שרירים קיצוניים, חוסר מוטיבציה. ניסיתי לבצע כמה דברים ופשוט לא יכולתי. שוב סביר שזהו לחץ. כפי שרשמתי מלא בדיקות רפואיות וכולן תקינות למדי. הגוף אמנם מזדקן אבל באופן תואם גיל וזמן. אתמול עשיתי משהו שדחיתי חודשים עד כדי שנים בתואנה שאני לא מגיעה אליו בגלל ימי עבודה עמוסים קיצונית. משהו חשוב מאד. אם למישהו הייתה משפחה, הנושא היה מסודר בדחיפות עוד באותו היום שבו חל הקלקול. אבל, אני, עבורי, גררתי. עניין אחד, אבל לא מספיק כי הצטברו מלא. מצב שפחדתי ממנו לפני כעשרים שנה, שאז , לא יודעת איך זה הצליח לקרות, סידרתי המון דברים. כצפוי, עם הזמן והשימוש או היעדר השימוש, דברים מתכלים, מתיישנים. אתמול, גם אתמול, הרגשתי נורא, ולא היה לי מקום אמיתי להשאיר ולבקש - "בדקו שאני מתעוררת מחר. בסיכוי טוב אתעורר, אבל בדקו". ו - הלוואי שאתעורר מחר בריאה. הלוואי שתהיינה לי אנרגיות. קצת לפחות. לא קורה. מבאס. והנה - התעוררתי בבוקר. אוף, מוקדם מידי, שלוש ומשהו. יש לי מעט תוכניות היום ודואגת שיצא שימי החופש יבוזבזו רק על עניינים רפואיים וסטנדרטים ונפילות רגשיות. הייתי רוצה אותם קצת גם כימי שיקום והבראה. חוזרת על עצמי. תשאלו אותי עכשיו - אני זקוקה למקום הזה, הפורום. גם. על אף מגבלותיו. אני (גם) רוצה את הטיפול. על אף שגם הוא מוגבל ויקר. אבא חסר לי באופן קיצוני ומרסק, על אף שהיו לו הרבה מאד חסרונות. בוחרת להשתמש בתרופות, על אף הנגרם נזק מלקיחה ממושכת שלהן. התועלת שהן מביאות עדיין גדולה יחסית על כף המאזניים. אתמול בערב בחרתי לאכול בכוח משהו ברשימת ה'פחות מומלצים' בריאותית לי מתוך ניסיון לשפר. רשמתי כעת, אך לא בזמן אמת, כלומר, אתמול בערב כשהיה ממש ממש רע, אלא עכשיו, בבוקר שאחרי, וגם ההודעה תופיע כאן בעוד ארבעה ימים. נראה מה יהיה. סוריקטה

כבר סוף ראשון. ומקווה שהשתפר. כן, המקומות האלה חשובים..גם אם חלקיים... מקווה שלא תאלצי לקחת הרבה כדורים. לא פשוט. חיבוק מתאים🤗

מרגישה את הלחץ הגדול שלך ומה יקרה באם תרפי מעט מכל מה שאת גם מלחיצה את עצמך ? את כאב האובדן של אבא אי אפשר להדחיק אך שאר הדברים ? גמני מאוד רוצה טיפול אך הסתיים מה שמגיע לי וגמני לוקחת המון תרופות כדי להרגיע להרגע לא מצאתי פתרון אחר למצבי כמה טוב שהתעוררת ואת כאן !! חטולית

כבר כשבועיים מתלבטת אייך לכתוב באלו מילים להשתמש מפני שלא קל לי לומר... אמש נתפס האדם הבזוי הזה בחדשות והוסגר לארץ סוף סוף כשראיתי את התכנית בטלויזיה יחד עם בעלי ...לא אחזור על כל הקללות שהוא הוציא מפיו על האיש הזה רק רעדתי כולי בלי יכולת לדבר או להגיב למשמע כל המעשים הקשים שעשה באותן נשים אומללות ! מאותו הלילה עלו בי כל הדברים הקשים שעברתי על בשרי הילדותי..הנערי..וגם בהיותי נשואה אמא ל..3 ילדים אצלי בבית .... בעלי סיפר ששוב התחלתי לצעוק תוך כדי שינה להפכתי לאלימה תוך כדי שינה... הוא לא הצליח להרגיע אותי.... למה שוב הכל צף ועלה כמו מעלית עד לקומת הגג עד הגג עצמו למה ? הרי הייתי מטופלת במשך שנים עד לפני כמה חודשים כשהטיפול הסתיים האם זה לעולם לא יגמר???? תמיד כל טריגר מעלה נשכחות עם הכאב עד מתי ?? לי אין תשובות אולי לכן יש? אשמח לכל תשובה שתגיע חטולית

בינתיים אני עוד פה... וגם אתה. חלמתי על הפסיכו' שלי...מעניין. עברו יותר מחודשיים מאז שהיה קשר. חושבת עליה מאז החלום. נראה שהיא לעולם תשאר חלק ממני. וכך גם לגביך אודי וכל השאר שכאן. יום נעים.

הי מיכל, לא זו בלבד שחלמת, אלא שזכרת שחלמת על המטפלת. נראה לי שמשנה גם מה התכנים / אסציאציות / רגשות שעלו בחלום. אצלי, מעציב, עדיין 'דמות המטפל', גם בחלומות (אם אני זוכרת אותם בכלל), נחווית כמו אמא של פעם ובמיוחד סביב פרידות או חופשים/ ביטולים וכיו"ב. אמא של פעם דוחה אותי, עיוורת אליי, בועטת בי; וחדר הטיפולים נחווה חשוף ופרוץ ולא מוגן. זה מה שיושב בעומק, על אף שהמציאות אינה כזאת כבר שנים ארוכות. אגב חלומות - לעתים אני רושמת אותם מייד, ואחר כך, בהפרש זמן לא ארוך, כשקוראת את התכנים אפילו לא מצליחה להיזכר שזה היה חלום שלי. ההקשרים והחוטים מבוטלים לכאורה. הקטע של אובייקט פנימי טוב שנשאר ומחזיק, כנראה די מפוקשש אצלי. סוריקטה

מיכלי מאמי לדעתי כל מי שנמצאת כאן בפורום תמיד תזכור את הבית הזה לתמיד בית שנותן בית שתומך בית שמגונן גם בצורה מסויימת מפני שיש מי ששומר על הבית הזה אודי הכל בזכותך חטולית

היי אודי, הבת של מישהיא קרובה אליי מאוד בדיכאון...עם מחשבות וכו. מטופלת אצל פסיכולוגית אך החמיר.. היו אצל פסיכיאטר וקבלה כדורים... הוחלט אזפוז ביתי. רציתי לשאול מהו בדיוק אשפוז ביתי במקום רגיל? איך זה נעשה? יש ביקורת? של מי? ומה התדירות? והאם השמירה הצמודה יכולים גם אחרים חוץ מההורים לשמור? אני תמיד עוזרת שם. אבל נראה שקצת היא מתרחקת ממני..ורק כשצריכה עזרה מבקשת. מצד אחד מבקשת עזרה מצד שני אני מרגישה ריחוק (מהאמא) ואני רוצה להועיל ולעזור . אבל לא ממש יודעת איך להתייחס לנושא..לשאול לשלומה? לחכות שהיא תיצור קשר? היינו מדברות יותר פעם וזה הלך והתרחק עכשיו...במיוחד כשנאלצה לעזוב עבודה בגלל זה..ועצוב לי. כשהיא מבקשת עזרה אני עוזרת בלי לשאול כ"כ..אבל קצת מרגישה שהיא צריכה תמיכה אבל מתרחקת....לא יודעת. נושא רגיש.

באמת נושא מאוד רגיש ואת מספיק רגישה להבין את המצב נסי בעדינות לגשש אם היא זקוקה לעזרה לפעמים כשמישהו נמצא בתוך פלונטר כפי שנשמע לי על חברתך דווקא שיחה איתה יכולה לעזור לה להפתח אין לך מה להפסיד אם תנסי כך נראה לי חטולית

הי אודי והי כולן, אודי - ראשית תודה, באמת. באמת. כבר כמה ימים שאיני עובדת. השרירים שכבר הראו מאמץ יתר (להרגשתי) נעשים נוקשים ומכווצים יותר. מרגישה ש'הם' בלחץ ועומס יתר. אולי אני טועה. טרם הגעתי עם העניין המסוים הזה לרופא, אבל נראה שהוא נסחב. חושבת בשלב הנוכחי על דרכים להקל לפני שימוש בתרופה או זריקה או צילומים וכיו"ב, אלא על דרכים של שחרור של המתח. הכאבים הפיזיים המסוימים הם אולי הסימן האוביקטיבי היחיד. הנשימות והדופק רגועים מאד, גם לחץ הדם. גם לא מרגישה עצבנית. הבדיקות שבוצעו עד כה - תקינות. עיסויים, גם המדיטטיביים שבהם, לא הצליחו ממש לעזור (או שלא השמשתי בהם באופן מיטיב, גם זו אפשרות). תנועה 'רגילה', פעילות סטנדרטית או הליכה כן תורמות. מעט. חימום גם מסייע. מעט. זמן כבר חלף די הרבה. בקיצור - לא יודעת מה החלטתי לעשות. התכנון שלי היום אולי להיות קצת בשמש, אבל גם זה בקטנה. אין שורה תחתונה, אלא תיאור ההסתבכות המוזרה שלי. כן מוכנה להיעזר. אתם יודעים מה - זו אולי דוגמא למקום בו כנראה אצטרך מתווך מציאותי שיוביל אותי לנקודה הבאה. כמו בהמון דברים אחרים. תרה אחר דרכי חיבוקים לכולם, סוריקטה

לדעתי אין כלום מעבר למה שאת באמת מרגישה עייפות כרונית של שנים עבודה גופנית מאומצת עם הקטנטנים האלה ממש לא פשוט מנוחה תמיד מוציאה את הכאבים שנמצאים שם כביכול בהסתר כך הם יוצאים ומרגישים אותם היטב חיבוק אם מתאים לך חטולית

באם הפורום החשוב הזה היה נסגר ממש הייתי הולכת לאיבוד בלי טיפול בלי שום כלום לא יכולה אפילו לדמיין מצב שכזה יושבת עם עצמי ומנסה לחשוב מה כבר עשיתי עם עצמי בחיים האלה איזו מורשת אני משאירה אחרי ?? לא תוארים בלימוד לא דברים מעניינים שיש מה ללמוד מהם אין השגים מיוחדים לא הציינתי בשום תחום בחיים תמיד הייתי עסוקה בבריחה רק דבר אחד כן הנחלתי להם שתמיד יהיו שם אחד עבור השני בכל מחיר כי הם אחים!! אהבה תמיד היתה שם בכמות שאפילו חנקתי אותם ..ועד היום וכן לחגוג כל ארוע משמח לא לפסוח על אף אחד !! כן וגם גידלתי את הנכדים שלי עד שהלכו לגנים נראה לכן שזה מספיק ??? מרגישה ריקנות איומה ולא בגלל העזיבה של הילדים נגמרו לי המילים חטולית

חטולית, אין כמוך! תיארת דברים נפלאים, משמעותיים, תורמים לבני אדם והסביבה, לדורות ההמשך. אמא טובה, סבתא נהדרת. המון המון. המון המון המון. אולי אפילו מידי כמו שאמרת, עד כי כמעט כלו כוחותייך. מגיעה לך תמורה. כי את. וגם עבור הנתינה העצומה שלך. עכשיו את. התרשי לעצמך לנוח? נשימה עמוקה והרבה אוויר, איתך, סוריקטה

סוריקטה יפה שלי בהחלט כבר חושבת על מנוחה העייפות הכרונית שלי נותנת אותותיה בגדול תודה אהובה על מילותיך החמות חטולית

וסוף שבוע מוקדם. בכל מקרה אמצעסוף אולי כמו בחיים אודי - תודה, באמת. קוראת ומקשיבה. לשלל ההדעות והתגובות. גם אני מנסה לנוח ולהירפא, בתקווה לחידוש כוחות או שינוי. סוריקטה

כמו שכתב לי כמה המנוחה חשובה כמה היא נחוצה יפה שלי החלמה מהירה וחזרה לשיגרה טובה מכל הלב חטולית

תודה שכתבתן....אני לא טובה בפרידות. אבל מי טוב בזה?? לכל אחת סיבה משלה למה לא לכתוב. אולי באמת הגיע הזמן שכל אחד ילך לדרכו. אני פגשתי מישהיא מכאן ממש ממזמן. היא כבר לא כאן..פשוט כתבתי מייל פטיבי כזה והתכתבנו בו. וגם נפגשנו.. הרגשתי שזה לא נכון עבורי וניתקנו מגע. יש לי פנטזיה כזו של מפגש עם כולכן עם אודי כמנחה...ישאר בגדר הפנטזיה. פעם כתבנו איך אנחנו מתארות כל אחת..מעניין..יש לי תמונה בראש איך כל אחת נראית🙄 מה שיהיה..שיהיה לטובה. תמיד ישאר בי חלק נכבד במקום הזה ולעולם אזכור לטובה את העזרה הברוכה שלך אודי ושל כלן... וגעגוע.

מיכלי רק להגיד שקראתי נראה לי שבכולנו תמיד יהיה פינה בלב למקום הזה

רגע רגע עוד לא נפרדים מפה נכון (?) מעניין שנזכרת במפגש מכאן שהורדת למציאות. סיפרת כאן בעבר והנה את מעלה שוב. יכולה להבין מדוע משהו פחות מתאים. אנחנו כאן די נוטות בעיקר להפיל שקים כבדים ויש חשש שינסו להישען ולהיתלות עלינו מידי ובאופן שנרגיש שהמרחב האישי שלנו מצטמצם ונחנק. וההיפך. יש בינינו משהו משותף. ככל הנראה מקומו בעיקר בתנאים שכאן. זה מוביל אותי למחשבה של כל אחת בינה לבין עצמה - האם ניתן לשוחח גם על עניינים מרככים, קלילים יותר, פשוטים, פרוזאים, לא בהכרח משלהבים. ומה נמצא מעבר לאותם סלעים. בוקר אור, סוריקטה

את מסיימת את ההלל והולכת הביתה ? לא הבנתי באמת שלא כל עוד הנר דולק כך גם כאן אני לא ממהרת להפרד מאמינה שעוד יגיעו ימים של פריחה כאן לאחר הפשרה של הקןר המאיים הזה יום מקסים לכולם חטולית

חטולית יקרה, לא יודעת אם "מסיימת והולכת" אבל סיכום התבקש עבורי כשאודי הזכיר דעיכה...וימים יגידו. וסוריקטה יש לך זיכרון מעולה! שאפו. אכן כתבתי פעם על מחוץ לפורום..כנראה זה חזק מידיי כמו שכתבת. מחוץ לפורום ברור שיש חיים רגילים ולא כאלה עוצמתיים. העוצמה כמו בטיפול מגיעה לכאן. קרוב משפחה נפטר צעיר מידיי היום הייתה הלוויה..באופן פתאומי גרם לי גם לחשוב על פרידות...מוזר הכל נראה לי קיצוני מידיי בעולם הזה. מצד אחד מתים מוקדם או חיים עד גיל 100 מצד שני..מוזר. והכל עוצמתי כזה..מהיר. העולם השתגע מאז הקורונה. אביב, ינשוף, במבי קוראת את כולכן..תוהה על מקומו של הפורום בחיי ואצל כולנו. ימים יגידו🙄

אני עוד פה לעתים רחוקות יותר, לעתים קוראת ולעתים כותבת זה מעניין שכואב לי ועצוב לי אם המקום שלנו ייסגר. זה היה ועודנו מקום ככ משמעותי בשבילי זוכרת את לילות חמישי בערב מחכה שההודעות יעלו, לראות את התגובות, לראות את ההתייחסות שלך אודי לא יודעת מי קורא, אודי שתדע שחושבת עלייך כאשר נמצאת בצפון, או רואה דברים שקשורים לבית חולים בו אתה עובד וכו. גם לי יש איזו משאלה בלב להיפגש איתך ועם שאר הנשים שפה

הי מיכל, אולי לא הכל עוצמתי או קיצוני. אולי אנחנו נוטים יותר להישאב למקומות כמו שכתבתי המשלהבים. כך גם, בעיניי, בנויה התקשורת, למשל. המופעים הגרנדיוזים, למשל. ושכחנו קצת איך זה ביותר צנוע ואינטימי. הרפואה התקדמה מאד ולכן ניתן לראות יותר אנשים שחיים לאורך זמן, אך גם לה יש מגבלות. ולתוחלת החיים המתארכת יש גם משמעות כלכלית חברתית בעולם. ועוד. מאמינה גם אני שעידן הקורונה נתן בוסט לאגרסיות כבדות. בכל אופן, המנעד קיים וגם ההתפלגות. כלומר, יש טווח ויש אמצע עדיין. ויש את כאן ועכשיו. סוריקטה

הי חטולית, מצטרפת אליך בעניין של הקור. מתכוונת למזג האוויר האמיתי. גם אותי, שכביכול הייתי בכושר והתרברבתי בבגדים קלים, גמישות, ניתורים והיפוכים, הוא הקפיא. ולך קשה שבעתיים. מומלץ לפחות במובן הקונקרטי להמשיך בתנועה כלשהי. פיזית מסכימה שיש בזה אמת רבה. איש ביכולותיו ללא הגזמה. כך גם אומרים הפיזיותרפיסטים והרופאים. ומאמינה שנמצא דימיון גם להתנהלות הנפש. גם בפיזיקה קל יותר להמשיך כשנמצאים כבר במצב תנועה. תפקידי עבור אבא היה לשמור על הגחלת. מושג שלו. תפקידי עבור אמא היה עמוד האש. מושג שלה. אסוציאציות ככה על הבוקר החופשי שלי. סוריקטה

הילדים כך נראה החליטו שיחפשו מקום לעבור לשם בעלי היה נחרץ בטענות שלו והוא לגמרי צודק כאן לא בית מלון! אם היו מישמים חלק ממה שהבקשו כדיירים הכל היה נראה אחרת אין בידי למחות כי בעלי צודק נראה..ימים יגידו שבןע מבורך לכולם חטולית

הי חטולית, מסתמן שיש התקדמות ונעשה צעד. נחיה ונראה, סוריקטה

חטוליתוש מבינה אותך אבל הם צריכים למצוא את דרכם בעולם בעלך בהחלט צודק עם כל הקושי והכאב

וואו...אולי באמת הגיע הזמן שיצאו ויחפשו מקום אחר. היו הסכמים, לא עמדו בהם ולא התאים. אולי תהיה לך יותר מנוחה כשיעזבו. בהצלחה.

חטולית יקרה, שמחה מאוד מאוד שהילדים יצאו לבית משלהם. אולי ירגיש לך קצת ריק פתאום, אבל את בהחלט חייבת לקבל את הבעלות על הבית שלך ועל הזמן שלך ובטח לשמור על הבריאות שלך. שלך שירה

בנות יקרות ואהובות אכן בעלי צודק ואני בהחלט מצדדת בו אין לי שום ענין להחזיק באף אחד שלא לצורך רק מקווה שימצאו דירה נאותה לעבור לגור שם כעת נודע לי שהם מחפשים דירה לגור קרוב אלינו לא רוצים להתרחק עדיין לא בטוחה מה הכוונות שלהם אך אחרי הכל כשכל הבלאגן לא יתקיים אצלנו ונוכל לחזור לשיגרת חיים כמו לפני שהגיעו מניחה שגם זו לטובה !! מאחלת להם שיצליחו בדרך שלהם זה הכי חשוב ואין כמו שיגרה מבורכת אולי כעת גם ירפו ממני חלק מכל החרדות שליוו את התקופה הזו תודה לכולכן על החיזוקים שלכן הייתי מאוד זקוקה להרגיש את החיבוק שלכן גם שלך אודי חטולית

הי לכם.. קוראת אתכם..ב חודש האחרןן פחות.. בממוגרפיה שגרתית שעשיתי לפני פחות מחודש השמים קצת נפלו עלי, הרופא במקום לקח ביופסיה ורופאת המשפחה קראה לי שבוע לאחר הממוגרפיה (והביופסיה שעשה הרופא במקום) בקיצור, סרטן שד.. כך.. השבוע כבר עברתי ניתוח להוצאת הגידול מהשד ולקחו גם 'זקיף' (בלוטת לימפה שקרובה ביותר לשד) בכדי לבדוק אם בלוטות הלימפה נקיות.. מה מרגישה ? לא יודעת.. גם לא יודעת אם אצליח לתת הרצאות בתחום בו אני עוסקת.. לא יודעת מה יהיה לגבי עבודה.. לא יודעת אם הגוף שלי נקי? הגידול שהתגלה מעט פחות מסנטימטר,בM.R.I שעשו לי לאחר הגילוי מצאו ממצא קטן נוסף ליד הראשון.. כשיגיעו תוצאות הפתולוגיה כנראה שאצטרך גם להפגש עם רופאה אונקולוגית ואם הבנתי נכון, אאלץ גם לעבור הקרנות בשד היות ולא כרתו את כל השד אלא רק את הגידול.. שאלתי את עצמי בחנוכה אם בחנוכה תשפ"ד אביט באור הנרות המאירים, מהבהבים.. כשהבטתי בנרות ראיתי שהן מזילות דמעות.. הסתכלתי ולא מחיתי את דמעותיהן .. שלכן/ם במבי אני באי ודאות

היי מתוקה מבינה שזה מטריד גם מפחיד מאחלת לך שהכל יעבור בקלות ובמהירות 🙏🙏🙏 חטולית

לא פשוט האי ודאות ההתמודדויות הלא פוסקות בשמירה על החיים שולחת כוחות ובריאות ומתפללת עבורך לבריאות

וואו..במבי יקרה! תקופה לא פשוטה, טוב שאת מטפלת בעצמך! מאחלת לך הרבה בריאות והצלחה. ותודה שכתבת ועדכנת.

הי במבי, תודה שעדכנת. אקווה מאד שמדובר בגילוי מוקדם ושבלוטת הזקיף נקייה. אצל חברתי הטובה ביותר היה גילוי כזה לפני כשנה. הליכים דומים לאשר את מתארת. מניחה שגם בדקת נשאות BRCA. התקווה היא שיש דרכים להגדיל סיכויים להחלמה והקטנת הישנות. איתך בחרדות, אפשר להבין, ובכל זאת - שנה טובה, סוריקטה

במבי אהובה, כרעם ביום בהיר, הידיעה קשה לעיכול, וכולנו יודעות שכבר לא אחת מתשע אלא אחת משבע. כמי שליוותה חברה וגם את אמא שלי, מכירה מקרוב. שתיהן החלימו. טוב שהתגלה הגידול כשהוא קטן. מאחלת לך הצלחה רבה בתהליך ההחלמה וחזרה לשיגרה מבורכת. בטוחה שאור הנרות וגם זה שבתוכך ימשיכו להאיר גם בשנה הבאה. שלך שירה

במבי יקרה הצטערתי מאוד והיה לי עצוב בלב לקרוא על הגידול בשד שלך והניתוח והקרנות ..... מאמינה שזה שוק גדול שמביא איתו המון חוסר ודאות...לא יודעת מה להגיד בדיוק חוץ מזה שאני מאחלת לך מכל הלב רפואה שלמה במהרה.. ינשופים

תודה גדולה לכולכן... לא יודעת מה עוד להגיד כרגע.. אין לי כל כך מילים אבל כן מרגישה את האיכפתיות שלכן אהובות !!! וסוריקטה, שאלו אותי המון שאלות לגבי משפחה וסרטן והאמת היא שיש המון וכן, עשיתי את הבדיקה הגנטית BRCA ויצא שלילי.. הבנתי שהסוג הזה הוא הגרוע ביותר, אגרסיבי מאוד ומאוד לא ידידותי.. הקטע הוא שקורים איתי דברים משונים.. אני כאילו מתפקדת, דואגת להתחייבויות מקופ"ח לכל מיני בדיקות בבי"ח וכאילו מתפקדת ,ואז ביום שישי אני מגיעה למקום חלוקת העיתון ' ישראל היום' והמחלק לא נמצא ואני מוצאת את עצמי פורצת בבכי בלתי נשלט.. כאילו מתפקדת ואם הכפית תיפול לי לרצפה במטבח אמצא את עצמי ממררת בבכי על כך שהכפית נפלה.. כנראה שמשהו משובש.. ולא רק בתאים שלקחו לעצמם חופש חלוקה בלתי מבוקר.. שלכן, במבי. ושירה מתוקה.. הנרות יהבהבו בתשפ"ד.. אולי יזילו דמעות.. לגבי, אם אזכה לראות ? ימים יגידו..

במבי! לא תמיד מתים כל כך מהר, אבל מבינה מאד מאד את החרב המרחפת. ממש מול העיניים ניצבת העובדה שאנחנו פגיעים כל כך. במבי - אצל אחי גילוי מלנומה מהסוג הכי קטלני וגם בשלב מתקדם ואפילו לזה יש טיפולים שעשויים מאד להגדיל סיכויים היום. מבינה את הרגשות והחרדות שלך לחלוטין. ואולי לא משנה מה קורה אצל האחר. כשזה המאה אחוז שלך, זה המאה אחוז שלך. מערער ומטלטל. כאילו כל העולם קורס. אחזיק את התקווה. (המממ... גם אני אעבור ממש בקרוב את הבדיקות האלה...) איתך, ובהצלחה לכולנו, סוריקטה

הי במבי, אם עוד תראי, שולחת לך רפואה שלמה ומקווה שתרגישי טוב פיזית ונפשית. 💗

במבי אהובה כולי תקווה ואיחולי בריאות מהירה כיום ישנן שיטות שמרפאות את סוגי הסרטן למינהן גם אם יצא אגרסיבי ולא ידידותי מאמינה בכל ליבי שתתרפאי ותוכלי לראות עוד המון שנים את נרות החנוכה מהבהבים מרצדים שישמחו אותך מפני שאת תחלימי !! חטולית

שלום רב, לאחר חצי שנה של כאבים פיזים בגב עליון צוואר עורף נוקשה ובדיקות ראמטולוג שלי המליץ אלטרולט, (האלטרולט לא עשה לי טוב )ואם לא יעזור לקחת 30 מג סימבלטה לכאבים חוששת מאוד מהתופעות לוואי של הסימבלטה ולא לקחתי ועדיין סובלת וגם לא יודעת איך להתחיל בוקר ערב ? אני עובדת מזכירה 8 שעות ולכן יותר חוששת אשמח לדעת על התרופה והמלצתך לצמצם תופעות לוואי תודה מראש

היי רוני שבוע טוב אלטרולט נועד לעזור לשינה כך לפחות אמרה לי הרופאה באיכלוב וסימבלטה לא יודעת כמה עוזר נגד כאבים לוקחת כבר המון זמן והכדור קליל לא עשה לי מעולם תופעות לוואי מקבלת 60 מ"ג פעמים ביום חיה עם זה בשלום אחד בבוקר ואחד בערב חטולית

היי רוני , ( לא יודעת אם את חדשה או ותיקה ) לי שתיהן לא עזרו , להיפך

היי רוני במחשבה שניה הכדורים לא עוזרים לי בכלל רק הבוקר נפל האסימון כמה כדורים צריכה לקחת ? אין ספור ולילות לבנים גם בלי ספור והכאבים במקומם לא זזים חיבוק אם מתאים לך חטולית

היי אודי וכולם, חשבתי האם יש תכלית להשאיר באמת פורום בשביל קומץ זקן וישן שכמותי וכמותנו (סליחה שמכלילה את השאר) ? שחוזר על עצמו כמו תקליט? מוכר כ"כ וצפוי🤔 הרי מי כמוך מכיר אותנו ה"קבועות"... הגעתי לפה בלי לדעת בכלל כלום ושום דבר על טיפול...הייתי במצב כ"כ מעורער לפני טיפול ולא ידעתי מה יהיה שם. ואתה היית פה, לקבל את פניי...וכל האחרות פתחו את הלב ו....אז התחלתי טיפול... ואתה אודי היית עוגן למה שלא הובן, היית מענה מחוץ לטיפול, לא מצאתי מקום כזה בכל האתרים/פורמים וכו'. רק פה הובנתי. אז שיתפתי ואחרות שתפו והורגש סוג של קבוצה תומכת, מכילה ומובנת. עזרת לשמור על מקום מוגן, הכלת, הסברת, נתת לנו וזה הכי חשוב מבחינתי להבין, להבין שהטיפול חשוב, שאני חשובה! שאני ראויה לתשובה תמיד!!!!! מעולם לא מחקת אות ממה שכתבתי, לא שורה ולא תו...גם כשהפורום שינה פניו הרגעת מכל שינוי... אודי, את הטיפול עזבתי, נפרדנו...וגם שם לקח לי זמן לפרידה ממש. כי חזרתי ושוב עזבתי וכו' ועזבתי עם אפשרות לקבוע פגישה מתי שרק ארצה! אבל פה, כשהדלת תסגר...לא תהיה אפשרות לכתוב לך יותר. זאת באמת תהיה חתיכת פרידה!!! לאחר 13 שנה שאני פה. לא אעז לקבוע פגישה אצלך לעולם לדעתי. אבל גם לא אוכל לכתוב לך...וגם לא לאף אחת מהאחרות.. אוי, בנות...להפרד מכן בלי לדעת מי אתן, מה שמכן? איפה אתן גרות? ..מפחיד אותי שנקשרתי ככה. אודי, בוודאי תאמר געגוע זה טוב...אבל פרידה לתמיד?? מכולן? בלי לכתוב להן. איפה אמצא אותן? לעולם לא נפגש שוב כי אנחנו רק כינויים...אין שמות אמיתיים. אז הנה מצאתי מילים... מה יהיה ביום שאחרי הפורום? מה יהיה כשאבין שלעולם לא אוכל למצוא מקום כזה? פתאום לא מסוגלת לכתוב לאף אחת מכן..סליחה. עצוב לי מאוד.... והכי עצוב לי שאין פה אף אחת אחרת שמתייחסת לזה שהפורום בדעיכה ואז יסגר...לא אכפת לכן? למה האדישות? למה יקרות? אודי, למה??????

הי מיכל, מתייחסת גם מתייחסת. הייתי זקוקה לישון על זה לילה, באמת אחרי פרק זמן ארוך במיוחד של אינטנסיביות בעבודה קשת יום. אם כן - כתבת יפה מאד. מילות סיכום תקופה וסגירת מעגל - תהא החלטת ההמשך אשר תהא. בעיניי, ההודעה הנוכחית שלך, הודעה יפיפיה, אינה נשמעת כמו 'תקליט שבור'. את גם לא נשמעת 'זקנה'. גם עליי רשמתי פה זקנה, אבל ברוח יש עוד מן צעירוּת, אבל אחרת, וזה בסדר. חכמת השנים היא נכס. אני, אגב, עוד עושה שטויות של צעירים גם מבחינת התנהלות גופנית. זה מוזר, אולי, נלעג אולי. מה שלא יהיה. אך פיצ'ר מאד נחמד עם תינוקות. הם מרותקים. לענייני פרידות. או ספציפית הפורום. היה וקיים עדיין חלון הזדמנויות, הגם אם שינה צורה. שינה מאד. בתחילת עידן הפורום, ובאמת שגם בעיניי הפורום הזה הוא בערך הדינוזאור האחרון, הייתה אינטנסיביות משלהבת. כעת דליל ומסכימה עם אודי - הרבה מאד זמן. קשה להאמין שישוב להיות כשהיה, או דומה למה שהיה - מכל הצדדים השתנה. בנוסף, היות מנהל פורום (/ הורה לתינוק / מטפל ועוד ועוד) היא איכשהו גם חתיכת תיק שקשה לי להאמין שלא רוצים לשחרר מתישהו. כמי שסוג-של-ניהלה-פורום בכלל בתחום המשחקיות, החשיבה והיצירתיות - הגיע זמן ומתישהו די. הפורום ההוא כבר לא קיים והתיעוד גם נמחק. אפילו אין לי אפשרות לקפוץ ולראות מה הייתי ומה עשיתי ולומר - לא להאמין, אני הרכבתי את כל אלה. והו, כמה זמן ואנרגיות השקעתי. אישית, לצערי ולבושתי, עדיין נאחזת בקורי העבר ובפנטזיות לא ריאליות. התקופה האחרונה הצטיירה אצלי בכמה וכמה פרידות משמעותיות, אליהן הצטרף גם עידן הקורונה המעציב שהעצים את תחושת הבדידות. אם כך - תגובת הבטן עדיין - לא, אל תעזוב. אל תעזבו. שיישאר. על אף האכזבה מהמצב. בתקופות שהיו כאן הודעות 'טרוליות' רציתי שייסגר. זה משהו שאין בכוחותיי לסבול גם היום. מאידך, יפה שעברנו את זה ולא ברחנו. מחפשת את הנצחיות - כן, יש צד כזה הגיוני פחות. גם את המקום ההפרדה פחות מורגשת. היתרונות של מקום כזה הוא גם שהתגובה אינה בזמן אמת והיא יכלה להתבשל. מתבקש שאמצא בחיים משהו חדש, ואני לא שם. אבל אולי בדרך. ואולי, כך אומרים, הצמיחה מתחילה אחרי הפרידה. (מדקלמת. המשפט לא מגיע מהבנה פנימית עמוקה). דמיינתי שיצא לי לפגוש מי מכן / מכם כולל את אודי איכשהו 'על הדרך' ורק לומר - זו אני וזהו. רמז: יש קשר בין הכינוי שלי כאן לשמי האמיתי. הא - סקרנתי. עוד משהו - מישהי נפלאה שהתכתבתי איתה כאן בעבר בחמימות רבה וכבר שנים אינה כאן היא שכנה שלי. אני יודעת. חושבת שלה אין מושג. וממש הייתי רוצה לפגוש אותה ולומר ולספר. אוהבת אתכם, (זו, בעיניי, דוגמא לרגש שעולה בהקשר פרידה), סוריקטה

היי מיכלי מי אמר שלא עצוב אם הפורום יסגר? מי אמר שלא אכפת? לא מתןקה שלי לכולן אכפת מהכל רק יש כעת תקופה שקשה לכולן מי כמוני שהייתי נכנסת כל יןם כמה פעמים אך אני בתקופה לא קלה גם מבחינה בריאותית וגם במישור במשפחתי קורים דברים שדורשים ממני התיחסןת מלאה ולצערי לא מספיקה להכנס כמו קודם לכן מקווה שימים יגידו שהמקום לא יסגר 🙏🙏🙏 חטולית

מיכל יקרה, כתבת כל כך רגיש ויפה בהחלט צודקת, אני ממעטת לכתוב לאחרונה כי קשה לי אבל בהחלט נוכחת וודאי שאכפת לי מאוד מהמקום הזה ומכולכן. אודי יצר לנו כאן מקום מאפשר והמסירות שלו וההתמדה ראועות להערכה גדולה. לא מובן מאליו בכלל. תודה על המילים שלך. שירה

היי מיכל אין לי הרבה מילים מתקשה להביא לכאן מה שעובר עלי.....לא יודעת גם למה... יש דברים שלא ניתן לבטא אותן במילים... כי המילים לא מספיקות... גם לי יהיה עצוב אם אודי יסגור את הפורום.. מיכל-אני שמחה שכתבת גם את יקרה לי ינשופים

לפני כשבוע התחלתי טיפול פסיכולוגי אצל פסיכולוגית קלינית. הייתה פגישה אחת ולפני מספר ימים נערכה השנייה. באופן מפתיע, כשנכנסתי לקליניקה ראיתי את הכלב שלה. היא שאלה אם אני מפחדת וכמובן שלא כי יש לי בעלי חיים בעצמי. היא טוענת שנאלצה להביא את הכלב כי לא רצתה להשאיר אותו לבד בבית יום שלם. מרגיש לי כאילו זה נעשה במכוון. הרי למה לא היה ככה גם בפעם הקודמת? אשמח לשמוע מה דעתכם בנושא.

היי דנה לא מאמינה שעשתה משו בכוונה בטח לא לפגןע מה היא מרוויחה מזה עוד נאמר שבעלי חיים משרים שלווה חטולית

מדובר בבן שלי בן 10 שנים (בכור לעוד שני אחים בבית), ילד מאוד אנרגיטי מחונן מתנהג נורמטיבי מאוד חברתי והיום שלו עובר מאוד טוב , בשנה האחרונה ההתנהלות בלילה לפני השינה מאוד מלחיצה אותי , הילד מבקש להיות הרבה בקרבתי מדבר הרבה על חששות בעיקר דואג לי ולאבא - עניין המוות גם יכול להעלות - מתחיל לדבר על מישהו שאומר לו תעשה ולא תעשה - בדמיון שלו- כמו נגיד לרחוץ ידיים לפני שינה לא בא לו אבל כאילו מישהו דבר בראש שלו ואמר שאתה צריך לקום ולשתוף ידיים - הסברתי לו את זה שזה הרגשות והשכל … מקווה שהפרשנות שלי נכונה - יכול מאוד להתחיל לבכות בלי כל סיבה ברורה נהיה מאוד דאגן מאוד רגיש והכל צף רק בשעות הלילה לפני השינה . בנוסף הוא מבקש שאעיר אותו תמיד איתי ולא לצאת לעבודה לפני שהוא רואה אותי גם לא לשון לפניו . מציינת ומדגישה שהילד מתנהל רגיל לחלוטין ביום שלו ויכול לשהות כל היום מחוץ לבית ורחוק ממני לעד שעת השינה הכל משתנה ומתחיל האתגר של הפחד והבכי והדמיונות . לימודית חברתית תפקודית הכל בסדר. אני מאוד קשובה לצרכיו הרבה מדברים על רגשות ועל כל מיני פרשנויות לתחושות שלו אני מרגיעה מחבקת ומראה שאני מבינה ותומכת. זה התחיל להלחיץ אותי האם זה משהו שצריך טיפול פסיכולוגי או שזה משהו שיחלוף מעצמו עם הזמן . אשמח מאוד לחוות דעת ועזרה ממומחה.

תודה רבה

קראתי אותכם נכנסת מידי פעם לפעמים רק כדי לגלות שהימים שלי התבלבלו השנה האחרונה שנת 2021 הייתה מאתגרת לטוב לרע ... התקופה האחרונה מאוד מטלטלת שוב אתגרים , כדי לצוף אני דוחסת תרתי משמע ....כמו בלון , או יותר נכון כמו מטף שמכבה שרפות . אז מצטערת .. לא יכולה כרגע יותר מזה... וגם בהודעה הזו יש משהו מהסוג שמנסה כמו המטף לתת קצת זמן .. אוהבת אותכם ואתם מאוד יקרים לי . סוריקטה אהובה קוראת אותך אבל אין לי מילים , בהחלט תקופה מורכבת מאוד עבורך . את מאוד מאוד חשובה לי. מאחלת שתמצאי את הדרך שתהייה הכי נכונה עבורך.. ואודי יקר פשוט תודה , על הסבלנות הטרחה והאכפתיות.

ומעניין מה פרוייד היה אומר על זה שמחקתי כליל את שנת 2022...ונשארתי ב2021

הי אביב, לא בכוח. את בסדר. פרויד השאיר לנו כלי פתיחה. עכשיו את כאן ותוכלי לפרש כאוות נפשך. שנה טובה, ניקח אוויר, סוריקטה

מצטערת מאוד באמת שלא נכנסת כמעט למעט קריאה הכתיבה הולכת ונעשית קשה דלקת הפרקים שלי שוב חזרה ובגדול חסר לי המון להכנס ולכתוב אז אשתדל להיות קצת יותר מה שכן השבוע חגגנו יום הולדת לנכד הבכור שלי בן 15 צמח לגובה כבר משיג אותי חיים יפים שלי גם חגגנו השבוע יום הולדת לבן שלי הבכור .. והיום יום הנשואים שלי... לפחות יש שמחות בין לבין הכאבים של הפיברומיאלגיה ודלקת הפרקים שלי ורוב הזמן אני קפואה לא מצליחה להתחמם נכון קר נורא בלילות והקור הזה משבית אותי כמעט מפעילויות למרות שאני נלחמת כל בוקר שמגיע או שזה עדיין המשך של הלילה שלא ישנתי...כן ימים לבנים בלתי נתפסים סוריקטה אהובה ימים של כאב ואבל ..מבינה אותך כל כך מזכיר לי כמעט יום יום את הפרידה מאבי למרות כל מה שעברתי איתו..למרות הכל..כן אהבתי אותו וגם אם היה מתקשר אלי פעם בשבןע גם זה חסר לי והוא נפטר כבר לפני כמה שנים טובות... אצלי בבית אין שינוי כזה או אחר שמחזיק מעמד יותר מיומים.. הכל שיגרתי וכעת מחכה לאורחת חדשה שצריכה להגיע ביום רביעי הנכדה של אחי מגיעה נערה מתבגרת בת 18 שהגיעה לארץ המסגרת תגלית.. מחר היא אמורה להגיע לבית של אמי לבית הרוחות ...לא יודעת עדיין אייך אגיע אליה כשכל הזכרונות עדיין שם לפחות הפעם אין מי שיפגע בה בשום צורה כמו שנפגעו בעבר שתי האחיניות שלי סליחה התעייפתי חייבת מנוחה במיוחד כעת לידיים הכואבות שלי חיבוקים לכולן חטולית

הי חטולית, נכד בן 15, יומולדת לבן, יום נישואין משמעותיים ללב. שולחת עטיפה רכה ומחממת לידיים הדואבות והקפואות. איתך, סוריקטה

סוריקטה יפה שלי המון תודה על מילותיך המחממות חיבוק אם מתאים תודה גם לך אודי חטולית

אודי, אין לי ממש מילים כרגע.. קצת כזה. היחודיות של המקום הזה שנשמר..צובט בלב לקרוא על דעיכה..האמנם? היו כבר מקרים פה.. .רוצה לומר חכה רק עוד קצת, תן זמן לעכל.. 😓🤦‍♀️

הי ושבוע טוב, וואו, לא זוכרת מתי ספרתי לאחור את הימים האחרונים כך. חשבתי על הרגשות שחטולית תיארה. שאת, חטולית, דיברת עליהם. קצת מרגישה דומה במובן זה שאם מתפנה לי זמן מייד 'רודפים' אחריי למשימות שמכירים שאני מבצעת. מבצעת באהבה, אבל גם לכוחותיי יש גבול. ובחלוף השנים הרף משתנה כלפי מטה. כן, אומרת ברמת הדקלום. כן הבחנתי בכך שלפעמים, אם ניתנת תמורה נאותה לפעילויותיי, הרגשות משתנים. פחות קיפוח וניצול. בנוסף, מסייע לעתים (לא תמיד חודרות המילים) לדעת שמה שביצעתי נחשב טוב ושבעי רצון ממנו. על עיסוקי כעת נאמרו לי מילים טובות במיוחד, אך איני מעכלת אותן. מצער איכשהו. מתדלדל פה בפורום, אם כי אולי לא מבחינת קהל נוכחים שמציצים. דואגת לימי הזקנה הבודדים והיותר תלוים שלי. בהנחה שיהיו. בשורה תחתונה - עייפה וכואבת, אבל עדיין לא רואים. חושבת שככל שמזדקנים קשה יותר להסתיר ויש צדדים שתמיד היו שם ובאים יותר לידי ביטוי כלפי חוץ. אבא מאד חסר לי. כמעט הכל מזכיר לי אותו. מעורר געגועים לטוב שהיה בו והלב בוכה. מלטפת חתולה, סוריקטה

אך לעת פרידה אומר שאם בעבר היה איש בודד שהיה מתקשר איתי מידי יום, ולו מי מאיתנו היה 'נעלם' היו מזעיקים אחרים לבדוק. כעת ובשלב זה - אין. בימים המתקרבים, בהם לא תהיה עבודה יומיומית ולא קשר יומיומי עם אדם - ייתכן שתהיינה תקופות ארוכות בהן איש לא יידע מה קורה איתי. לפני כמה שבועות אמרתי להתראות למקום של המטפל. אומר גם להתראות פורום, גם אם ימשיך להתקיים טכנית, וגם אם עדיין אמשיך 'להיראות' כאן. להתראות, סוריקטה

שנה לא פשוטה עברה עלייך של יתמות אבל ואובדנים. מדוע את מרגישה מגוחכת? את מפליאה בתאור רגשותייך ותהליכי הנפש שלך ומעוררת השראה בניתוחים שאת עושה ובתובנות שלך. תקופה של מפנה היא לא פשוטה ומחייבת נסיונות לחישןב מסלול מחדש, למציאת הקול שלך לתת לו עדיפות ראשןנה ולהביאו לידי ביטוי על אף ולמרות. מקווה שתמצאי לך עיסוקים ומקומות לאינטראקציה עם אנשים אחרים. שתמשיכי להשפיע טוב על סביבתך וגם לקבל. אולי להתנדב במסגרת עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים או להצטרף לעמותת חיבוק ראשון, או להיות נציגה באחד מהגופים שנותנים סיוע נפשי כמו סה"ר? אם אלה דברים שעשויים למלא אותך. מקווה שהפורום ימשיך להתקיים ושגם את תמשיכי להיות בו וגם מקוןה שאחרות יחזרו כי אחרת אולי לא יהיה יותר ולי אישית קשה לחשוב שלא יהיה. שתהיה גם כאן פריד גדולה. תשמרי על עצמך שלך שירה

הי ושבוע טוב, פרידות מאחורי, פרידות לפניי. העבודה שלי מסתיימת. כי עצרתי. יש בזה גם משהו מבהיל. פתאום לפנות מקום לי, מבלי שברורים בדיוק המשכים. ממצב של עיסוק שהוא כמעט רק אותן פעולות עמוסות מאד למרווח. ועכשיו פחות ברקע דמות אנושית לטפל בה. מעניין, בין השאר, אם ימצא בתנאים כאלו מקום לחשיבה, שינוי באכילה, בשינה. שלי. אם ייקל הכאב המטריד והשורף בגוף. כולם נושאים משמעותיים, להרגשתי. האיש שטיפל בי אינו נמצא ואחר כך עובר מקום. לא ירחק היום וגם אנחנו כאן בבניינים נתפנה מהבתים שנועדו להריסה. בנוסף, תגובותיו של אחי החזק ליתמות כרוכה בפרידות ושינויים ועוד איך שינויים בזמן מקביל. התהא יציבות יחסית? האם ייפתח מקום וזמן לחדש יחסית במגבלות הנתונות? שבוע טוב, ומראש - אמצע שבוע, סוריקטה

בתוך כל החשש מהלא נודע אני מרגישה שאולי יש גם קצת ציפייה מהולה בתקוןה להתחלות חדשות. למרות הכאב במילים שלך משהו מרגיש גם אולי קצת אופטימי או שלם יותר או משלים. הלוואי כל הטוב, הכישורים והכשרונות הרבים החבויים בך, הלוואי יופנו אלייך באורות קטנים לדרך חדשה שתגרש את החושך. שלך ואיתך שירה

הי שירה, תודה על המילים שהענקת לי, על אף שלך מורכב וצובט כל כך. אמרה לי אישה אחת, סבתא לתינוקת, מהחבריה שאני פוגשת על הדרך, שאולי אוכל להגיע למחשבות המשך רק כשיתפנה לי זמן לזה ופחות מתוך העיסוק שממלא לי את כל היום ויותר. עומס יתר שניכר עכשיו גם בגוף. מאד מאד קשה לי לקום בבוקר. כלומר, מתעוררת מוקדם, ובכל זאת. עלו בי באופן נדיר קצת מחשבות ש'אראה להם' שגם אני יכולה. כלומר - לי. שאני קצת טובה במשהו שלא האמינו עליי, למרות שאיני צעירה, אפשרות רבות פחות רלוונטיות והמערכות נחלשו ממה שהיה פעם. כולל המוח. בכל אופן, יפה שעלה לפני השטח. מאידך, נכבש מהר מאד. אני רק זוכרת שזה היה - וגם זה יפה. עדכני מה איתך, בסדר? הייתי רוצה לעזור במגבלותיי ומגבלות המקום. באמת שארצה להאמין שתוכלי להיחלץ מבור התהומות, ולהגיע למקום שליו יותר. איתך, סוריקטה

פטפטנית..תמיד הייתי. אבל בתחושות פחות טובה לשתף. ומפחדת להתלונן. מה שקורה כשאני מתלוננת סוף סוף אז אני יוצאת ה"רעה, לא בסדר". תסתדרו...תעשו שיחה. כאילו שזה בנינו ולא הבן אדם שמציק ופוגע בי הוא הטיפוס הבעייתי...לא מבינים כי היא המסכנה..שנלמד להסתדר. לא רוצה ללמוד להסתדר עם אדם שרק הורס ומתחרה בי ו...אוףףף. שבת שלום

הי מיכל, רשמתי עבורך הודעה מושקעת ופתאום החלונות של הדפדפן נסגרו לי ונראה שמחשבותיי ירדו לטמיון, אם כי, הנה אנסה לשחזר. ובכן, מה שרשמתי (מסתבר שיצא לי די שונה מהכתיבה המקורית, אבל ראי, חזרתי והתאמצתי למרות הבאסה) - רשמתי, שבעיניי, לפחות כפי שקראתיך כאן, אינך מוזרה. על אף שלעתים היינו שואפים להיות מוזרים. שואפים כי מבחינים ב'מוזרות' ואולי מי שנראה מוזר וחלש מזמן תמיכה והכלה. לא רק, אגב, אפילו ההיפך, כפי שארשום בהמשך. כתבתי על תיקוף של רגשות. שלך ובעיקר בינך לבין עצמך. חלקים בך מול חלקים בך. זה בערך המקום היחיד ואולי העיקרי בו ניתן לנסות להשיג שליטה כלשהי. והזכרתי את הקנאה במי שנראה עליה שיש עניין, שהיא חלשה, ונוזלת מכל כיוון, ולכן נראה לכאורה שיותר נתרמים לסייע לה. במקביל אני חושבת ש כשמישהו שנמצא במצב כרוני של חולשה התומכים מתעייפים באיזה מקום ולעתים אף לוקחים מרחק. וגם - לא תמיד החלש חש שמסייעים לו או מסכים להישען, להיתמך, להתמסר. מוכר גם מכאן. נראה שהמצב במקום העבודה נשאר כפי שהוא ואינו משתנה ועולה לך בבריאות. ונראה שאת מרגישה חנוקה. אוף. אינך אשמה. אינך אחראית 'לתקן' 'אותה'. אבל בינתיים - האם ישנם מקומות אחרים מחוץ לעולם של הנוכחות 'שלה', בו כן תרגישי שיש מקום לרגשותייך שלך. רגשות שפחות קל לשאת כקנאה, שנאה, זעף? יודעת שקל לומר. בכל מקרה - מחשבותיי שלוחות אליך. שבוע טוב, סוריקטה

תודה רבה שכתבת שוב..והתאמצת עבורי. לפעמים יש מקום לתיקוף הרגשות שלי..תלוי. אני חושבת שהיום מראה יותר וגם משתפת יותר ברגשות...מתקשה מול האנשים שאמורים לעזור דווקא...אז זה מוזר..מוזרה במובן אולי של שונה. אחרת..חנוכה שמח!