פורום פסיכולוגיה קלינית

הי כולם, רציתי לשתף במחשבה שעברה בי - אודי - האם אכן קרה שפנית למשטרה למקרא הודעה שהיא (שאניח שלא התפרסמה, ולכן לנו אין מושג על קיומה). התשובה לא כזאת חשובה באמת. ניסיתי לפרש את עצמי. אחד היא ההרגעה שאנחנו לא רק נעולים בבועה ושיש גבול וגם מעבר מותר ומתחייב לעולם הרחב. השנייה היא שידעו מי אני ויזהו אותי. מי היא הסוריקטה הזאת שמאחורי המקלדת. אז נחתום (נחתום, כן...) בכינוי, נו סוריקטה

הי אודי, תודה על המענה הקונקרטי. עכשיו אני תוהה מי זה היה... הכי קרוב להודעות שחצו גבול במיוחד היה הבחור שהטריד והציף בהודעות עמוסות שכללו גם תכנים מיניים. ממש כאילו מישהו אונן באובססיביות על המקלדת. סליחה... אבל גם היו בעבר הרחוק לא מעט הודעות אחרות (לדעתי) שהיו ליד הגבול. כולם 'נעלמו'. תודה, אודי. מזכיר לי שגם אני צריכה להיזהר. ולא רק כאן. סוריקטה

השאלה שאני שואלת, זה באופן עקרוני, האם אפשר להתייעץ פה על בעיה של התמכרות?לבקש תמיכה והבנה? לא לדווח-בלעתי-התקשרתי וכד'. אלא תמיכה נטו. בתופעה הקשה והמאתגרת הזאת. תודה.

הי רוני, מאד נוגע בעיניי שאת מבקשת להישאר, להשתמש במקום ולשמור עליך ועלינו. מוזמנת גם לנסות לתמוך באחרים, אם את מרגישה לנכון וזו גם האמת שלך. לדעתי יכול לתרום גם לך כחלק מהשיתופיות בקבוצה. סוריקטה

שלום לך דוקטור יקר. בהמשך למה שענית לי. לגבי אם טקסים מגבירים את הסיכוי ל-ocd. אישרת לי שהלחץ זה הבעיה. ולא הטקס עצמו. כמו כן כתבת עוד משהו שלא הבנתי אשמח אם תוכל בבקשה להסביר לי "הבעיה אינה בטקס עצמו, אלא במה שהוא מביא או מה שמביא אליו." "במה שהוא מביא" אני מבין שהטקס עלול לגרום ללחץ ויכול גם לשדר לחץ לסביבה. אבל מה זה מה שהוא "מביא אליו" ? תודה רבה דוקטור🙏🙏🙏

אני מצטערת אם היה נשמע שההודעות שלי אבדניות. זה לא הכיוון שלי בכלל. אני מכורה, וזה קשה. אבל לעמיתים רחוקות מגיעה למצבי קיצון. אני רואה שבחלק גדול של בפעמים שהזכרתי פה את העניין הזה של הכדורים הפתוחים אותי בעדינות שוב ושוב ואמרת שאיןלזה מקום כאן. אני צודקת?אפשר הסבר? תודה על הכל ושבוע נהדר לכולם.

אני מבינה שזה יכול להתפרש ככה. אבל זה לא הכיוון. זה רק הצןרך לישון באמצע היום. לכבות הכל ולנוח קצת .כנאה שהצורך כל כך אובססיבי, שאני מסתכנת קצת. אבל זה בכלל לא מתקרב לאישור של האובדנות...

כמשהו שפועל חזק בשירות דחף מוות. הי רוני, וייתכן שאין זה 'רק' או 'קצת' ואינו תמים כל כך, אלא אכן מדאיג וסוחף במיוחד. ומרגיש, לפחות בצפייה מבחוץ, כמשחק על הקו הדק שבין החיים למוות. משחק שיש בו ריגושים רבים. שכל עוד לא קורית קטסטרופה הוא מתעתע שיש איזו כל יכולות. אבל אין. מכירה את הדיבור של מכורים. מכירה את התאונות שבסוף קורות, ונוטים בקלות לשכוח אותן. בני אדם אנו. מוגבלים. פגיעים. לא בטוח שנכון להקל ראש. אדרבא. סוריקטה

היי רוני, מבינה שממש ממש קשה. ואם את משתפת אז את זקוקה לתמיכה... אני מסכימה עם כל מילה של סוריקטה...גם אם קשה לך להסכים. טפלי בעצמך, תני לסובבים אותך לעזור. בהצלחה.

אני מתנצלת מראש שאיני מצליחה להיות כאן באופן עקבי זה דיי משקף את המצבי אין לי תחושה של המשכיות אין תחושה של נוכחות הימים עוברים ולמרות שאני יודעת שאני פיזית נוכחת הנפש בורחת רק לאחרונה מודעת לכך שכל החיים אני חיה באוטומט, לא באמת נוכחת. הרבה שוכחת ולא זוכרת דברים. מנותקת מהחלקים שבתוכי. אולי המודעות זאת התחלה. האמת אני מרגישה כל כך לבד.

הי ינשוף, התיאור שלך מדהים. בתיאורך בחרת מילים חזקות, שאולי דווקא כן מראות על חוטים מקשרים. וכן מודעוּת. לפחות לדעתי. זה יופי. שולחת לך חיבוק. תקווה שלאט לאט (ובאמת לאט) תתחברי ביחד. זה מפחיד, ויש סיכוי עם עזרה. הרגשת הבדידות קשה מאד. אכן. עצוב. איתך, סוריקטה

ינשוף יקרה, את יודעת, בכתיבת ההודעה הזו יש משהו שונה מהודעות אחרות שכתבת, משהו אסוף ואחר, משהו ברור וחזק. ולמרות כל הקושי הנורא והכאב, באמת אולי התחחלה. איתך שירה

להבין זו גם דרך של חיבור.....לאט לאט דברים יתחברו ותרגישי רצף. מאמינה שהטיפול כן מועיל בכך..ובנתיים אנחנו כאן. איתך . כמה ומתי שתבואי . גם אם לא מרגיש לך ברצף, מבחינתי כל פעם שאת כותבת זה מצטרף ויוצר תמונה שלך..קצת יותר שלמה. ;)

תודה לכולכם על המילים והבנה זה המון בשבילי תודה רבה

לבעלי שחושב שאני גמולה. גונבת-ממש ככה, אלפי שקלים מהחשבון המשותף ולא מצליחה לעצור את זה... וזה עוד שיש לי מירשם מסודר לכל חודש, מרופא פסיכיאטר,ורופא רגיל)הם לא יודעים אחד על השני... כך שכל חודש אני מתחילה עם כמות כפולה.

הי רוני שוב, והנה סיפרת כאן את האמת. אולי בעלך אינו 'עיוור' כל כך. אולי הוא פוחד להתעמת ונוצר מעין קשר של שתיקה? אולי החוט המקשר שהתהווה עכשיו בין המטפל למשפחה יגרום לשוחח על כך פנים מול פנים? לפעול, לכעוס, להתפוצץ, לשחרר? כמובן שאיני מכירה כלל את התמונה ואלו רק השערות, וייתכן שאני טועה. נדמה לי שבשעתו הזכרתי את הקול המתרברב פורץ הגבולות. מניחה שאת מבקשת שיתפסו אותו ויגדרו אותו (כי אינך מצליחה בעצמך) ויתאפשר לך להיות קצת את. מסכימה עם דבריו של אודי - הודעות כאלה יש בהם טריגר, וכאן אנחנו די חסרי אונים מולן. עוד יותר בועתי מאשר הטיפול. סוריקטה

שלחתי היום למטפל הודעה שלקחתי לא מעט כדורי שינה. הוא התקשר לבעלי(בטעות לבן שלי האמת) ואמר להם לטפל בי. מצד אחד זה ממש נראה לי פריצה של הגבולות של הברית ביננו. מצד שני ההבנה שהוא באמת דאג. כרגע אני כועסת, אמרתי לו בהתחלה שאולי לא ניפגש שוב. ואז ביקשתי טלפון לפני הפגישה. נראה מה יהיה. נה אתן אומרים על זה?על ניפוץ הבועה שהיא רק שלי..

הי רוני, אני יכולה לשער שיש בך גם חלק שמאד ביקש שיווצר הקשר בין המטפל למשפחתך, ויהיה בינהם סוג של איחוד ושותפות ומטרתו התמקדות בך ובמצבך הזועק לעזרה. אניח גם שבאיזה מקום, מעבר לכעס שאת מתארת על פני השטח וזו ההרגשה העיקרית בך כשכתבת, יש גם חלקים אחרים שנחה דעתם. רווח והוקל להם. הנה סוף סוף רואים. וגם הנה סוף סוף גם הבועה אינה מנותקת ואפשר לחגוג בה עד לבלי די. גם זה חשוב מאד בעיניי. ה'בועה' היא גם סוג של מגבלה של הטיפול. אפשר לקחת את המגבלה הזו לשם זלזול בטיפול. המטפל, סביר שבצדק, היה אחראי, תוך הכרת מגבלותיו ודאג לחלוקת המידע, שלא יהיה ממודר מן העולם האמיתי. מניחה שהמטפל חלק אחריות מתוך הכרת מגבלותיו והיותו גם הוא אדם. יפה מאד, בעיניי, ששיתפת במעשייך ולא רק שמרת לעצמך בסוד. יש בך חלק שרוצה להישאר בחיים, אך החלק האחר מפריע לו מאד ומחבל. זעקת העזרה אולי מבקשת להפריד בינהם. לצמצם את משקלו של האויב. מאד מקווה שיתשנה האיזון לטובת דחף החיים. שלך, סוריקטה

אודי וכולם, מרגישה טוב עם עצמי..מותר להגיד לכם? ש....בעצם טוב לי? שמנתי אבל לא ממש משנה לי. יש לי נטיה להשמנה, ופחות מפריע לי, אני מקבלת את זה, ברור שלעולם לא אהיה רזה..אוכלת בריא, לא מפריזה ולא מתחילה דיאטות וכו'. קצת כושר וזהו..האוכל נהיה פחות אישו..וטוב לי עם זה. זה משהו שלא היה פעם. בכלל יש משהו בקבלה...שלי את עצמי, את מה שקורה לוקחת יותר בפרופורציות נכונות. לא נבהלת או חרדתית כמו פעם.. ואולי כי שחררתי מהטיפול החוצה דברים וכבר מרגישה שלא נזקקת כזו ...לא האמנתי שארגיש כך. משלימה עם זה שהסתיימה התקופה הזו..מעין הרגשה של סגירה, של דרך אחרת ...קשה לי להסביר לכם את התחושה אבל יותר קל לי, יותר זורם...וגם אם יש דברים שלא פשוטים אני התחלתי להאמין שיסתדרו בסוף...מוזר נכון? מאמינה בטוב, מאמינה בעצמי ...אולי אגלה בסוד ש..אוהבת אותי??מעולם לא ממש אהבתי את עצמי.. יש פתאום אהבה וחמלה עצמית כזו..פחות נוקשות..וזה גורם לי לרוגע. והתחלתי להרגיש גם מהסביבה אהבה כזו... כאילו מה שנשדר זה מה שנקבל? אולי.. ..בקרוב אצל כולכם, הרגשה כזו... הנה שאלת איך ההרגשה אחרי שדברתי עם החברה הזו, כנראה שמשהו השתנה מאז...

איזה יופי לקרוא אותך וזה כל כך בסדר להגיד להרגיש טוב אני חושבת לפחות אצלי שיש את הגם וגם יש פריחה וצמיחה וקבלה ואהבה עצמית וחמלה ... ואני קונה פתאום בגדים ואיפור וצבעוני נפגשת עם חברות ויש ימים קשים ומבולבלים וימים פחות טובים וזה בסדר יש מזה ומזה ומהכל .. אני ממש שמחה שאת מצליחה לשחרר לצמוח ולהיות במקום אוהב וטוב עם עצמך אביב

וואוו מיכל יקרה, מרגש ממש כיף לראות את השלם, את ההשלמה. יישר כח! שלך שירה

אביב יקרה, ברור שיש גם וגם...הדבלה והיחס שלי השתנו..שמחה שגם אצלך יש תחושה דומה. זה לא מובן מאליו!

תודה שירה, מאמינה שכל אחד יכול להגיע לכך...זה דורש סבלנות, הכלה ואכפתיות לעצמנו. לא קל אבל אפשרי!!!

הי מיכל יקרה, היום אני ממש יכולה להבין אותך. איך כן אפשר להרגיש בדומה לאשר את מתארת. ואפילו לא להיות מותקף טרוריסטית מבפנים לשמע רגשות מסוג זה. ואז - כפי שממש כתבת - לקבל תגובות תואמות מבחוץ פנימה. נפלא. שכך יתמיד. מניחה שהיו התרחשויות מתחת לפני השטח, ואז הן עלו מעלה. ביטוי לכך הוא אולי אותה פתיחות מול החברה. סופ"ש נעים שיהיה, סוריקטה

הי כולם, מאד מעניין. התופעה של הקריסות בשבועות האחרונים - נדמה שפחתה. וכאילו אני חשדניסטית מזה שאני לא מוטרפת-מתרסקת. כלומר, באמפליטודות הקיצון ההן. לא אדישות או אפתיות, אלא אפורים סטנדרטים, אולי. וואלה, סוריקטה

נשמע כיוון חיובי..גם חיובי מלחיץ (מניסיון) אז לאט בקצב שלך...הולך ומשתפר, ילך וישתפר..האפור יהפוך צבעוני ;)

אני חושבת שאולי זה קשור בתהליך שאת עוברת ...מקבלת את הקשיים שעימם את מתמודדת לבד וזה בכלל לא פשוט ולא מובן מאליו ימים אפורים אולי אומרים שיש שקט מסוים..? חטולית

מאמצע מאי יש שינוי אנרגטי זה לפי האסטרולוגיה 🤣😂. לא יודעת עד כמה אני מאמינה בזה אבל משהו בכבדות יורד יש יותר השלמה עם הדברים . אני שמחה שמתחיל להשתחרר מקווה שגם יהיו ימים צבעוניים אביב

סוריקטה אהובה, כמה טוב, קצת שקט, קצת אפור מבורך. מתפללת שתמשיך המגמה לעוד ימים של שקט וטוב. שלך שירה

הי מיכלי, אהבתי שהוספת עוד מימדים. מאפור לצבעוני. תודה :-) סוריקטה

הי חטולית יקרה, כן, האפור משמעו שאינו קיצון. שהוא בין לבין. תודה יפה שלי, סוריקטה

הי אביבונת, תשמעי, לא מעט אנשים שאני מכירה הזכירו את עניין האסטרולוגיה בתקופה זו ואת האנרגיות. כביכול אנשים חוו רצף ועומס של אירועים כבדים. והנה את אומרת שסוג של הקלה מרחפת באוויר. כאילו קלעת. תכלס - עכשיו הימים הארוכים בשנה מבחינת שעות אור. באמת הרבה אנרגיית שמש :-) וגם השינוי באורך הימים רגוע יותר סביב נקודות אלו. תודה, סוריקטה

הי שירה מתוקה, ואת הרי יודעת שאני תמיד קוראת לך לבוא. ואני שמחה שאת פה. סוריקטה

אחלו לי בהצלחה בשבוע הבא? הולך להיות שבוע עבודה עמוס וקצת שונה מהרגיל. איחולי כוח לכל הזאטוטים. סוריקטה

הילדים אצלי אייך לומר כבר חודש וחצי או רק חודש וחצי ? בעלי והבן הגרוש שלי שגר אצלי בסלון כי הוא ויתר על החדר שלו למען הבן הצעיר אשתו והילדים שלה...כך חשבו שיתן להם פיתרון ..לטווח ארוך ? או לטווח קצר ? בהתחלה הכל היה ממש בסבר פנים יפות והחרדות היו רק שלי כי אייך יכולים לחיות 4 נפשות בחדר אחד ומ..3 נפשות שהיינו הפכנו להיות 7 נפשות .. הם בעלי והבן שלי אמרו לי אמא הכל יהיה בסדר מה את דואגת ? אז כעת משהכל לא הולך בסדר ולא מתנהל על מי מנוחות.. ויש ריבים והבלאגן חוגג ..אם לא היה לי מטפל הייתי לוקחת את הרגלים והולכת לגור בבית הרוחות לא מסוגלת לסבול את הלחץ הזה כל הזמן צריכה להרגיע מישהו אחר..כי בעלי לא יודע או לא מסוגל לשבת ביחד עם כולם ולדבר גם להציב גבולות .. מכאן הכל מתחיל ... נסיתי לומר להם שכולנו זקוקים לזמן גם להכיר אחד את השני כמו שצריך ולתת זמן גם להתרגל למצב החדש ..צריך לברוא עולם חדש בתוך המצב החדש תנו זמן... אז..אייך לומר..הם רק תקופה קצרה איתנו או כבר תקופה..איתנו.. מה גם שבלי ידע שההוצאות ח יגדלו כי אמר שבחודשים הראשונים הם לא יעזרו כלכלית כדי שיוכלו לכסות את החובות שלהם וכעת מלא טענות כמו רימון.. תגידו לי בבקשה מה אני אמורה לעשות מעבר לכל מה שאני כבר עושה כולל הכללל . אודי חוות דעתך בבקשה תקופה שכזו ואני כבר מרוסקת בגלל כל הלחץ והמריבות חוןלית

הי חטולית, מאד קל לומר - שמרי על עצמך, וזה אומר גבולות משלך. ולא לעשות ה-כ-ל, אדרבא. בעייתי, כי זה נופל על רגשות אשם. התוכלי לשמור עלייך? סוריקטה

בהחלט לא פשוט יגיעו ימים טובים יותר אתך אביב

נשמע ממש לא פשוט. מדוע לא להציב גבולות? או מעין חוזה בניכם כדי לשמור אחד על השני..ועלייך. אם את מוכנה לשלם הוצאות על כולם אז צריך לדעת שיש בצידן גם חובות, נשמע שהם מקבלים רק זכויות וככול שיקבלו יותר ידרשו יותר - כמה שזה נשמע אבסורד אבל זה כך...נשמע שחוזה בניכם יכול לפתור את הבעיות של הריבים...מי שלא מתאים לו התנאים יכול ללכת...שמרי על עצמך, חבל שתפגעי מכך. אני יותר ויותר שומעת ילדים שגרים עם ההורים בגלל יוקר המחיה עצוב שכך אבל חייבים לדעת גבולות- זכויות לצד חובות, לא צריך להתבטא בכסף- בית צריך לנהל ושכל אחד יקח חלק(כביסות, ניקיון וכו') בהצלחה.

סוריקטה יפה שלי אני באמת משתדלת להציב גבולות בדרך שלי כי לא מכירה דרך אחרת . ..אך זה לא ממש עובד! צריך תמיד לעבור דרך הרגש ולהרגיש אשמה ! אין לי דרך אחרת לא מצליחה להיות אסרטיבית כי כלתי מיד נפגעת..ואז,שוב הכל מתבלגן לא חשבתי שיהיה קל אך לא דימיינתי שיהיה ממש קשה ברמות כאלה תודה לך יפתי על המילים שלך חטולית

כן אך עד אז צומחות לי בנתים קרנים .. חטולית

עד שהימים האלו יגיעו בנתיים העצבים שלי על ווליום גבוה כבר העלתי מינון של כדורי הרגעה מטריד במחשבות על אייך ומה עוד אני לא בסדר ... תודה על החיבוק אהובה חטולית

חטולית אהובה וטובה כל כך, מקווה שדברים ירגעו ויסתדרו. שוב את מקריבה את עצמך למען המשפחה, בטוחה שהם בדרכם מלאי הערכה. תרגישי טוב שלך שירה

מיכלי מאמי שום דבר לא כזה פשוט כשבעלי הציע להם לעבור לגור איתנו הוא אמר שבשלושת החודשים הראשונים הם לא יצטרכו להשתתף בכלכלת הבית כדי שיוכלו לשלם את החובות שלהם..על סמך זה הם בנו ..מכרו כמעט כל מה שהיה אצלם ועכשיו אין להם לאן לחזור ועם מה לעבור ופתאום משום מקום לבוא ולומר היי חברה...תתחילו לשלם אחרי שהובטח להם את פרק הזמן הזה להתארגנות מחדש? לא זה ממש לא אפשרי צריך לחכות בסבלנות כמה שרק אפשר ואז לגשת לדבר על כל מה שבעלי לא דיבר בזמן ! כן עשה טעות לא קטנה בלי להתייעץ איתי ועכשיו.. חטולית

שירה אהובה הם באמת מודים לנו שפתחנו להם את הבית למגורים בסך הכל 4 נפשות בחדר אחד לפעמים זה מעט בגלל הצפיפות בחדר ..ולפעמים זה המון.. כי יש קורת גג..אוכל..שום תשלומים.. באמת מקווה שהדברים יסתדרו כי אני לא מסוגלת להגיד להם כלום תודה על מילותיך חטולית

רק כעת נכנסתי וקראתי את הכאב הגדול שלך על האבדן שלך על הבדידות הגדולה שעימה את מתמודדת באומץ רב כל כך במקומך לא יודעת כיצד הייתי מרגישה ומגיבה רציתי רק לומר לך שבהמון שנות נשואי גם בשנים שילדתי ולאחריהן תמיד היתה תחושה של...אני מתמודדת בסופו של דבר לבד עם הכל..למרות שלא הייתי לבד..לא בחרתי להרגיש לבד זה פשוט היה שם ... צר לי אהובה שאת עוברת כעת תקופה קשה כל כך מקוןה ומאחלת לך שהימים האלה יעברו מהר ... חטולית

תודה חטולית אהובה על המילים הטובות שימחת אותי💓

נגמר לי הכוח, לא נותר בי מקום לתקווה הכל נצבע שחור, קשה לי מאד וכואב לי מאד. לא רואה אופק. תוהה אולי כבר עדיף להרים ידיים ולהיפרד מהעולם?! הכל לבד וכבר לא יכולה יותר. נגמרו לי הכוחות לנסות ולקוות

חנה יקרה, קשה כל כך להיות לבד בתוך כל זה...באמת אין אף אחד בעולם שתוכלי לשתף??? מדוע? מדוע שלא תנסי? עצוב.. אנחנו כאן. איתך. קשובים..

חנה יקרה כמו כתבת אותי עצוב אל תוותרי תמיד יש מקום לתקווה אתך אביב

חנה יקרה, מקווה שתצליחי לראות את התקווה שזה קרה ויכול לקרות שוב. ימים לא פשוטים של עצב, אבל ובטח גם הורמונים שמשתוללים ומשבשים. נכון שהמסע לא פשוט, אבל את אמיצה, אל תוותרי. איתך שירה

הי חנה אהובה מאד. רגש מובן כל כך. את יודעת, אני נמצאת בחברת נשים שמטפלות בקטנטנים. בין אם זה עיסוקן, בין אם הן אמהות או סבתות. יצרנו לנו קבוצה שיתופית כזאת של מפגשים עם הזאטוטים. חלק מהנשים, ואני בינהן, לא הצליחו לממש אימהות. חלק בגילי, חלק צעירות יחסית עדיין. שומעת הרבה על ניסיונות להקים דור המשך, עם זוגיות, ובלי, ועל כשלונות ועל רצונות לוותר וגם על הצלחות, לעתים מאוחרות. חלקיות. על אימוצים. ורואה את השברים והקשיים. ואני, בעיקר מקשיבה. אקשיב גם לך ואחבק. ומבינה מאד את ההרגשה שאת לבד עם זה. רק את תדעי אם ואיך תרצי להמשיך או לא ובזמן שלך. רק את תדעי אם תרגישי חרטה, ו/ או תהיי שלמה עם עצמך. אחזיק את התקווה בשבילך, יקירתי. אובדן עצוב :-( איתך, סוריקטה

תודה מיכל אהובה יש את המטפלת שלי שבלעדיה לא הייתי פה היום... ויש קצת חברות. אבל זה בסופו של יום זה אני לבד בכל התהליך הזה ובכלל בחיים.

תודה מותק כן, אני כבר מרגישה יותר טוב ומרגישה שיש לי עוד כוח לקוות מחדש נגעת לי בלב עם המילים שלך 'כמו כתבת אותי'.

תודה שירה יקרה... כן, אני גם קוראת לעצמי אמיצה לפעמים אבל הייתי שמחה גם ככ לוותר על זה. מרגישה אמיצה בעל כורחי.. אני קצת מצליחה לאחוז שוב בתקווה ומחכה להתחיל סבב נוסף.

תודה על המקום ועל המילים שלך. ככ מדויקות ואמיתיות בשבילי תודה.

תודה סוריקטה יקרה! המילים שלך מנחמות ותדוה על השיתוף שלך, תודה על החזקת התקווה... את יודעת, בתקופה הקצרה בה הייתי בהריון, הרגשתי טוב ,הרגשתי שמחה, וחשבתי על כל הנשים שרוצות להיות אמא וטרם זכו ובליבי אמרתי שאחזיק בשבילן את התקווה. עכשיו לצערי אני צריכה להמשיך להחזיק עדיין את שלי

מזמן שלא נגעתי בו..אז חזרתי לבדוק. תודה אודי.

אודי וכולם, לא שתפתי בתכנון..לא תכננתי לספר, המטפלת יודעת וזה הספיק לי .. אבל שמחה ששתפתי, זה הגיע כי היא שיתפה אותי ושאלה בעצתי ואז ספרתי מניסיון אישי... הקרבה אליה אפשרה באותו רגע..ואנחנו יותר קרובות היום..לא הייתה לי חברה קרובה.אין לי חברות קרובות..אבל עכשיו כנראה ש.....אולי כן יש לי פתאום??? לכן מוזר לי..

שכך... מעניינת הטעות (המכוונת או לא) הי מיכל, תקווה יפה התגלתה בך. סוריקטה

חייכת...התלבטתי אם לכתוב הודעה נוספת לשנות את הטעות :) אבל יודעת מה? גם קצת נשכח... ;) ולראשונה בחיי יש התחלה של חברות לעומק, מה שיחלתי לו פעם וחשבתי שלא יקרה....

שלום, אני חושבת שאני סובלת מבעיה דיסוציאטיבית. גיליתי את זה בפתאומיות לפני כמה ימים. כבר זמן רב שאני לא ישנה בלילות, מוצפת בחרדה ובתופעות נוספות שמתישות אותי. האם יש דרך לעצור או להוריד את עוצמת התופעות כדי שאוכל להיות במצב שיאפשר לי להחליט כיצד לפעול? תודה מראש.

לא סיפרתי לאף אחד. היא סיפרה לי משהו אישי וקשה וזה הוציא ממני את שלי.... הרגשה מוזרה- רק המטפלת ידעה עד היום... וצריכה כרגע חיבוק..לא יודעת ממי. אולי מפה.... וזוכרת שכתבתי על הספר הסוד ו...לא ראיתי שעלתה ההודעה.. יש בי בלבול כרגע... לא יודעת להסביר...וואו. צריכה חיבוק, משהו ..עוטף, רך..מילים של ראויה ואהובה..מוזר

הי מיכל, שולחת לך חיבוק עוטף ורך, שייתן תוקף לסיפור ששמרת בסוד, חיבוק שיחזיק אותך ביחד. ואולי גם קצת כמו שאני מחזיקה את התינוקות ככה בידיים לידי הכתף, שומרת להם על הראש הקטן ומניחה את הראש שלי קרוב אליהם ונותנת נשיקה. בוירטואלי אפשר. החוטים המקשרים - אין כמותם. גם פה, בפורום. השרשרת, או הושטת החבלים כפי שאביב היקרה מאד קוראת להם. אמיצה, מיכל יפה שלי. שולחת לך המון טוב. איך חולפות שנים והתכנים מתחילים לעלות לפני השטח וגם להשתחרר (במקרה שלנו באופן הדרגתי ומבוקר) אחרי פרקי זמן של חצי חיים אפילו ויותר. את בסדר, שמרי על עצמך והחזיקי מעמד. מוזמנת לעדכן. איתך, סוריקטה

סוריקטה יקרה, תודה על הרוך והמילים המרגיעות.. מוזר על השנים הארוכות כל כך... בטיפול מאמינה שהכל יצא. פשוט מול אחרים לא. ופתאום היה שיתוף שלה וצף...אז שיתפתי. תודה יקרה. את ממש מרגיעה.

שלום רב ד"ר אודי, תיאור המצב: לפני כ-9 חודשים עברתי טיפול שיניים שגוי בלסת תחתונה אצל רופא מסוים והרגשתי שינוי ומאמץ קולי בדיבור. לפני כחודש עד חודשיים רופא שיניים אחר תיקן את הטעויות הללו ועשה עבודה טובה, אך עדיין אני מרגיש מאמץ בדיבור, אך בדרגה נמוכה יותר. כדי להתמודד עם הבעיה ולהחזיר את דיבורי לקדמותו (לפני עבודתו השגויה של הרופא הראשון) אני עושה תרגילי פיזיותרפיה הקשורים לפה וללסת. בנוסף בחרתי אוטו סוגסטיה (היפנוזה עצמית) חיובית וקצרה שמוחי קולט ומבין אותה. את המשפט אני מעדיף לא לכתוב כאן. על המשפט אני חוזר מספר פעמים ביום מספר פעמים ולפני השינה בטון רגוע ובטוח. כמו כן, לפעמים אני משלב את האוטוסוגסטיה עם דמיון (כמובן חיובי) ותמיד אני מאמין בה. אני מאמין שהיא תעזור ותחזיר את דיבורי למצב הקדום בשל עבודתו הטובה של הרופא השני. שאלות: 1. האם החזרה על האוטוסוגסטיה כפי שתיארתי בתוכן הנ"ל עשוי להחזיר את דיבורי למצבו הרגיל והטוב לאור העבודה הטובה של רופא השיניים השני? 2. תוך כמה זמן אקבל תוצאות חיוביות ודיבורי יחזור לקדמותו אם אמשיך להשתמש באוטוסוגסטיה כפי שתיארתי בתוכן ההודעה? בערך מהו טווח הזמנים? חודש עד 3 חודשיים? חודש עד חודשיים? כמה? תודה רבה.

כואב לי ועצוב לי... הייתה לי הפלה): ככ ציפיתי וקיוויתי ורציתי ואז הכל נגמר.

הי חנה מתוקה שלנו, כמה שובר נפשית. בינתיים איתך בשקט ובבכי. מחבקת, סוריקטה

עצוב לשמוע...מאוד. איך את? שתפי. חיבוק שמתאים..

משתתפת בצערך. איזו אכזבה כואבת.:-(

היי חנה מתוקה צר לי נורא לשמוע על ההפלה.. חטולית

אתן כאלה מקסימות וגם אתה אודי .. כמעט ולא פה, מדי פעם נכנסת רואה שעדיין יש פה חיים(: קשה לי ואני לא בטוב, מוצאת את עצמי בוכה ברגע מכל דבר כמעט, אתמול גם עלו לי מחשבות אובדניות אחרי הרבה מאד זמן בלעדיהן... קשה לי עם בלבד, הכאב ככ חזק ואני פשוט לא מאמינה שזה קרה לי... אחרי כמעט שנה של טיפולים סוף סוף נקלטתי ואז הכל התפרק לי מול העיניים. אחרי שכבר ציפיתי וקיוויתי ושמחתי. חושבת שלראשונה בחיי הייתי קצת שמחה. וגם יש בי כעס על זה, למה ?? למה זה קרה? למה לא מגיע לי קצת טוב בחיים? ככ השתדלתי והתאמצתי... ועכשיו בוכה

חנה יקרה, מצטערת לשמוע. עצוב מאוד. איתך שירה

בוקרטוב, אני מוצאת את עצמי ובעצם את כולנו..מתלוננים...על החיים, על מה שקורה לנו עכשיו..הזדמן לידי הספר שנקרא "הסוד"..נשמע קצת יומרני כזה. להגיד שהכל טוב ונפלא וכך יהיה כי כך אני מאמינה... האם להאמין משמעו להביא אליי את מה שאני רוצה? תמצית הספר הוא שכל מה שאנחנו חושבים שיקרה לנו יקרה אם נאמין שכבר קרה...למשל אם אהיה בטוחה שאמצא חניה תהיה חניה..כאילו אני יכולה לזמן דברים אם אחשוב שהם כבר קרו במציאות...נו שוין כמו שאומרת סוריקטה :) האם מחשבה מייצרת מציאות??? מה דעתכן? דעתך אודי? אולי יש בזה משהו...אבל הבעיה שאני לא מאמינה מספיק..וחייבים להאמין שהדבר שאנחנו רוצים שיקרה כבר קרה...🤣

תודה מיכל שהעלית את הנושא. תודה אודי על שרשמת, כמובן שמייד הלכתי לבדוק. מעניין - כי לפחות אוכל לומר לגביי שמתקיים תהליך לא מודע, שאני מכירה, כרגע ברמת הדקלום, אבל ברובו נותר ברמת הלא מודע ואינו עולה כלל לרמת החוויה. באותו תהליך קבוע למדי - נבט של רצון מיידית נרמס. בפועל אני כמעט כמעט לא מצליחה להרגיש בכלל שאני רוצה. כמעט כלום. תרומת הדם, למשל, הייתה רצון מובהק וצורך חזק למימוש. ומימוש. המעט הזה. לעתים אני כן מצליחה להרגיש את הנבט, ואחר כך את הרמיסה, אבל גם ההרגשה הזו קורית כמעט רק אם נעזרתי בתרופה לפני כן. גם עם אוכל זה דומה למדי. יש מי שאומר שלא רק מבפנים החוצה, אלא גם מבחוץ פנימה. כלומר, בואו נאמר, נחזור על מנטרה כלשהי, מבלי להרגיש מחוברת אליה בשום צורה, תעשה משהו. מכירה וקשה לי להאמין. אין קסמים, וכנראה ישנה משאלה לכאלו. כן חושבת בהמשך, שייתכן שאיני נחשפת כמעט למקורות שיניעו אצלי את ה(נקרא לזה) קנאה החיובית או התחרותיות. מעניין וחומר למחשבה עבורי. תודה לכם. סוריקטה

היי מאמי אמונה חזקה לפעמים מייצרת תחושה שהנה זה עןמד לקראת.. אני בעלת אמונה חזקה מאוד רק בה' יתברך וכשזקוקה למשו דחוף מבקשת ממנו... ברוב הפעמים זה מתבצע ויש מצבים שזה אפילו מתאחר קצת ...אבל קןרה.. לא מתמצאת במה שכתוב בספרים גם לא יכולה לקרא אותם ...רק בכתבי הקודש ואם את מאמינה במה שאת קוראת ....אולי זה יכול ליצור לך מצב שתאמיני חטולית

תודה חטולית..אני גם מאמינה בקב"ה. הספר מעניין כאילו את תגידי לעצמך שמשהו כבר קרה והוא יקרה...משהו כזה.

שלום דוקטור. לא הסתדרתי איך לשלוח לך דרך צור קשר ,בכל אופן אשאל פה אשתדל בתמציתיות. יש לי ocd ,ושמעתי מפסיכולוגית cbt. שאם עושים טקסים של ה-ocd ליד הילד. או שעושים טקסים של ocd לילד. זה יכול לגרום לו ocd . מחיפוש ובדיקה שעשיתי באינטרנט ככל שידי משגת לא מצאתי שטקסים ליד הילד או שעושים לו ,יכול להיות גורם ל-ocd ,דעות מאוד מעטות ראיתי שמזכירים את המילה טקסים כגורם מעלה סיכון. יותר ראיתי שחוויות טראומיותיות ,או לחץ רב יכול לגרום לילד לפתח ocd. ( אם בכלל יש לו נטייה גנטית לכך). לצערי הרב אני לא נשוי עדיין ורק הפחד שטקסים שאני עושה לפעמים ,יגרמו לילד שלי ocd זה מרתיע אותי מלהתחתן. האם אתה דוקטור שמעת שזה נכןן? שטקסים ליד הילד או לילד יכולים לעלות את הסיכון ל-ocd לפי הגישה לפחות של ה-cbt? האם יש מחקרים על כך? אשמח בבקשה לעזרתך . תודה רבה

תודה דוקטור. אני יודע שיש ל-ocd רכיב גנטי. אבל על מנת שההפרעה תתפרץ היא זקוקה לגורם סביבתי. ואם לבן שלי יהיה את הרכיב הגנטי הזה, אז אני חושש שאם אעשה טקסים לידו אז תתפרץ לו ההפרעה? אם זה לא היה תלוי בהתנהגות שלי אם תתפרץ לו ההפרעה או לא, אז לא הייתי בדאגה. אבל זה שבכל פעם שאעשה טקס לידו תעבור לי מחשבה מלחיצה שאני עושה נזק לבן שלי שאני יכול לגרום לו ocd ,זה פשוט מלחיץ ומונע ממני להתקדם😔. ובכלל ה- "ספק טקסים" הכי מלחיצים , כמו כל מיני חששות למינהם ,שיתכן והם טקסים. ואני אחשוש אם לשאול את הבן שלי כל מיני שאלות ,מהחשש אולי הם שאלות טקסיות ואני רק מזיק לו. אז השאלה שלי העיקרית אליך בבקשה דוקטור. האם טקסים ליד הילד או לילד הם גורם סיכון סביבתי לפתח לילד את ההפרעה? האם יש לזה הוכחה מחקרית? כי אני קראתי ברוב המקומות באינטרנט שעיקר הגורמים הסביבתים שמגבירים סיכון , זה בעיקר לחץ ברמה גבוהה . או כל מיני אירוע טראומה למינהם. אולי 2 מקומות באינטרנט ציינו את הטקסים ליד הילד ,כחלק מהגורמים סביבתים שמעלים את הסיכון. ולא יודע אם בכלל לאותם מקומות "שציינו את הטקסים כמגביר סיכון" יש הוכחה מחקרית על כך.? אנא אשמח בבקשה ממך שתיישב את דעתי על מנת שאוכל להמשיך להתקדם לעבר הקמת בית. תודה רבה

אהבתי ממש לשמוע את התשובה שלך. הגיונית לחלוטין. רק את סוף המשפט לא כזה הבנתי- הבעיה אינה בטקס עצמו, אלא במה שהוא מביא או מה שמביא אליו" מה התכוונת לדייק במה שכתבת "שהוא מביא או מביא אליו"? וכמו כן אם אני מבין אותך נכון ,גם אם אעשה טקסים כל עוד שאשתדל לא לשדר לחץ עם הטקסים , אז בעצם אין בעיה בטקס עצמו. כגון שאני חוזר ואומר לבן שלי. "האם נעלת את הבית" ואומר לו את זה כמה פעמים. כל עוד שאני לא משדר לחץ מהטקס" וגם לא משדר לו שאבא יכעס מאוד אם השארת את הבית פתוח. " כך אני לא מכניס את הילד לחרדה שהבית ישאר פתוח. אז הטקס עצמו כמו "בשאלה הזאת" ,לא אמור להיות גורם לסיכון לפתח לילד את ה-ocd. האם אני צודק? בקיצור אם הבנתי נכון ,אז וואלה עכשיו אני יכול להבין את ההיגיון . תודה לך🙏🙏🙏

יותר ויותר חוזרת להיות שבלול מרחיקה הודפת מרחיקה כמו לא יגעו אז זה לא יגע אמא איננה ואיתה גם תחושת בהקיום והשייכות בעולם הזה ... הבור הזה הבור הריק הזה המהות החלולה של חיי לא חשוב כמה לא חשוב איך תמיד בסוף הבור החלול הזה נמאס לי

הי אביב יקרה, אחרי שאמא (שלי), כן, היא הייתה גם אמא שלי, מתה, חשבתי להיצמד אליה. להיות לידה שם בקבר. המממ, אולי נשמע קצת הומוריסטי, מהר מאד נתפסו המקומות לידה וזהו. שיט, אפילו שם תפסו לי :-P לעתים, ההרגשה כאילו תפקידי בעולם היה להיות הילדה המופרעת, זו שתקריב את חייה למען ניסיונות הבראתה של אמא, כן, הקורבן, ומשהלכה - פתאום ריקנות. כפי שנדמה לי רשמתי - כמו איניגו מונטויה אחרי שהרג את האיש עם שש האצבעות. לאן עכשיו? רצינו לרפא את אמא ולמלא משאלות שמעולם לא היו ריאליות, ואנחנו דבקות בהן ופחות נפרדות. משערת שהיה גם חלק שרצה שהיא תמות אליו חוברת האשמה. הסופיות - קשורה גם לציר הזמן שאין לנו שליטה עליו. אביב - אני גם רואה בך צדדים אחרים. שיש כוחות ואת כן ממשיכה. החלקים שרשמו בהודעה הנוכחית שלך הם רק חלקים. כולי תקווה שאלו שעכשיו הושתקו יגברו ויניעו הלאה. ארצה מאד להאמין, ואני כמעט בטוחה אפילו - שכן. כמובן, שאני לחלוטין נותנת תוקף למי שהשמיע קולו עכשיו. גם זוכרת את המנגנון הפנימי שהזכרתי בהודעה למיכל ואודי, המנגנון של הנבט הנרמס. חלולה את לא, אבל אני מבינה מאד. שולחת לך חבל ומושיטה יד ליציאה מהבור השואב. בהתמדה. בקצב שלך ולפי יכולתך והסכמתך. איתך, סוריקטה

אהובה שאת כואב לשמוע כמה הבור הזה ממלא אותך ואת מהותך אהובה אולי יקח עוד זמן עד שהרגשות שלך יפנימו שאת לא חייבת להיות בבור הזה... נסי למצוא דברים משמחים שיעיזו להכנס פנימה ולהשאר שם בלי פחד.. חיבוק עד אליך חטולית

אביב יקרה, איך את עכשיו? מקווה שהשתפרה ההרגשה...

נגמרו לי הכוחות לא אבדנית אבל בהחלט ריקה כותבת למטה יותר לעצמי לא רוצה להפריע עם הודעות כואבות

שלום אנשים טובים ויקרים. קראתי את מילותכם/ן, והן הניעו אותי לרשום את מה שבשבוע שעבר שתקתי. לפני שבוע חל יום השואה. יום השואה הראשון בו אמא, ניצולת שואה, איננה. אמא, שיש לה חלק משמעותי בארגון עולם שואתי משלי. אמא, שעשתה דברים שיושבים בגללם בבית סוהר, או מוסד, או מפרידים את הילד. תכננתי באופן מתבקש, להרגשתי, לבקר את בית הקברות. לפני כן עברתי דרך חנות פרחים, ביקשתי זר למטרה יעודית, והסברתי במדויק. כך התפתחה שיחה ביני לבית המוכר. תקשורת שהייתה שווה את זה. הזר הונח ליד האבן הקרה. חשבתי לי על מעלליה של אמא. חשבתי לי שיכולתי להביא 'לה' זר פרחים, שיכולתי בכלל לבוא לבקר, רק כשאין 'לה' שום סיי יותר. וראיתי פרסום של היסטוריה חלקית (ולא מדויקת שלה), ואיך אנשים חושבים שכמה טוב שהכירו אישה מיוחדת. ואני מתפלצת, כי מולי החווייה הייתה לחלוטין שונה. והיא לא הייתה איזו דמות ציבורית מוכרת, עם איזו עשייה כבירה. איך במציאות יש חמלה, ובראש - זעם. התמונות של היום, יום הזכרון של לפני יום העצמאות, והמילים, והאווירה - צובטים גם הם עד למאד. בדיליי, סוריקטה

חיכיתי למילותייך טוב שהלכת טוב שאת חיבוק אתך אביב

הי אודי יקר, אכן לא בהכרח יש סתירה. אפילו מעניין ונוגע ללב. היו אתמול בערב אירועי יום העצמאות, ואני, הייתי אחרי עוד יום עבודה מפרך ולא יכולתי לעמוד על הרגליים ופרשתי למנוחה. כפי שרשמתי - אחת הסיבות שהייתי רוצה לעשות הפוגה עם סוג עבודה כמו שלי היא שאוכל אולי להיות קצת גם בעולם של המבוגרים. בשעות של מבוגרים. להגיע לעצמי ולא רק לקרוס בשעות שאני איתי. אולי קיימת כאן בעיה בהיעדר תכניות המשך. שולחת את הערכתי הרבה, אודי. כל כך תודה על תשומת הלב. סוריקטה

סוריקטה אהובה נראה שאין דרך אחרת שבתי וקראתי את המסלול שעברת ויכולתי ממש לראות, כמו סצנה מתוך סרט, יכולתי לראות וללוות אותך בדמיוני. את אמיצה כל כך וראויה כל כך איתך שירה

אכן כך הם פני הדברים מי שלא הכיר אותה כמוך לא ידע לעולם כמה היתה אחרת בחייהם של האחרים וכן במציאות תמיד ישנה חמלה..ובראש הזעם ..מפני שרגשות אלו טמועים בנו מאז ולתמיד הם שונים אך דרים בקביעות בנו.. מקווה שהימים האלו לא היו קשים יותר עבורך משאר הימים בהם את כואבת והלכת קנית זר מיוחד "עבורה" הנחת על האבן הקרה..כמו הרגשות שהניעו אותך לעשות זאת בטוח שלא היה קל חיבוק אם מתאים חטולית

זוכרת..היטב זוכרת.. בעלי ממשפחה שכולה..לא הכרתי- רק בתמונות. אך חברי הכרתי...מספרת עליהם לילדים בגן, אישיותם המיוחדת.. טוב שאין זיקוקים- הלוואי שנשמור על אלו שחיים!!! שנפצעו ונלחמים יום יום.... השבוע הזה מיום הזיכרון לשואה שמשפחתי גם איבדה. ויום הזיכרון ואז ...מגיע יום העצמאות..המעבר..רק בישראל🇮🇱 ועכשיו שהילדים שלי במדים כולי צמרמורת.....לראות את הבן שיצא הבוקר עם מדים והבן השני שיגיע לחג כנראה בצהריים.. צמרמורת...שישמרו מכל . יום קשה. המעבר קשה...החיים כאלה- טוב ורע. בזכותם אנחנו פה! יהי זכרם ברוך.

הי מיכל, טוב שאין זיקוקים - סוף סוף. אמנם אין לי אישית דור המשך, אבל יש אחיינים במדים ביחידות סופר קרביות. שיהיה טוב, סוריקטה

ימים שתמיד היו קשים ימים שהלב מפורק לרסיסי רסיסים והשנה היא איננה היא לא כאן והימים האלה קשים יותר עצוב

הי אביב, רק לרשום שאיתך. עצוב. עצוב מאד. סוריקטה

אביב יקרה, קשה וכואב כל כך מאחלת לך ימים טובים יותר. איתך שירה

ימי זכרון ימים ארוכים ועצובים שקט כאן ואין לי הרבה מילים. קשה לי שואה ותקומה זכרון וגבורה כשהילדים היו קטנים תמיד התבלבלו בין כל הרשעים מאנטיוכוס והמן, פרעה והיטלר והכל נגמר בחגיגות כחול ולבן

הי שירה, חשבתי לכתוב, כלומר, לפתוח שוב הודעה משלי, ואז חזרתי בי. ייתכן שהשקט משפיע. ייתכן שמשהו השתנה בריכוז שלי בבקרים. לדעתי יש יותר מידי מילים, עד כדי שמרגיש שאין. אולי בגלל ההצפה או הבלבול. בפועל - את היותר מידי מילים ניתן לארגן ולתמצת בסופו של דבר אם מוציאים אותן לאור. פתאום יש צורה מגובשת. ואם לא מקודדת מידי - אז גם מובנת ומתקשרת. זה אפרופו הבלבול (הפנימי?) שתיארת שבסופו סוג של בום (חיצוני?) לכאורה לא שייך ואפילו בקונטרסט עצום. מה שרשמתי יוצר אולי רעיונות המשך אצלך? איתך, סוריקטה

היי שירה אהובה כמה שאת צודקת המעברים קשים אך כוחו של הרגל הופך אותם לעוד משהו רגיל הנה הערב שוב יום זיכגון לחיילי צהל וכל הקורבנות הנוספים וטקסים והמולה ושוב חגיגות ועצב שלא מפסיק.. תודה שנכנסת וכתבת חטולית

שירה יקרה תודה שכתבת ושתפת מרגישים פחות לבד איתך ינשופים

סוריקה יקרה, מעניין מה שכתבת כאילו דרכן של המילים להיפלט החוצה... המוני מילים שצריכות להסתדר ולצאת דרך פתח קטן שמאפשר להן להתבטא ולתקשר עם העולם. ממצב גולמי מבולגן למשהו נהיר. כשאין כוחות אולי באמת נשארים עם הגולמי שמייצר המון רעש. תודה שירה

תודה על המילים חטולית יקרה

ינשוף יקרה, תודה לך שלך שירה

שלום דוקטור, הגבתי לתגובה שהשארת לי- בקשר "לשאלה בתחום ה-cbt ". ולא קיבלתי מענה אולי תגובה לא מתריעה לך על הודעות חדשות🤷‍♂️ בכל אופן אשמח בבקשה לשאול אותך את השאלה החשובה עבורי, באישי. האם אפשר לכתוב לך למייל בבקשה?(ואם כן מה המייל,אין לי אותו) תודה רבה🙏🙏

הי כולם. מגיחה לי פה מידי פעם. להתחמם ולהתנחם.. לא יכולנו להיפגש השבוע בזמן הקבוע בגלל יום העצמאות. כל כך חיכיתי שהוא מעצמו יכתוב לי זמן אחר. זה קצת מעליב אותי. כאילו הוא לא זוכר. תודה שאתן/ם פה. מקום קסום שכזה.

הי רוני, טובה הגחתך. מוכר עד מאד. המטפל שלי היה שואל מדוע לא יזמתי אני (אחריות גם שלי) ורק נותרתי בהיעדר הידיעה (כנראה שיש משהו בהחזקת אי ידיעה במחשבה - שם גם דברים סותרים יכולים להתקיים יחדיו ויש אקשן פנימי עוצמתי וגם כעס, הו, הכעס זה מלהיב בכלל) וקיימות ציפייה ואכזבה, או, לחלופין, רגיעה יחסית, כי הייתה התלכדות ודיוק. יש לי משאלה, כמוך, וגם אחרות, שיגיעו מ'כיוונו' רעיונות מבלי שאצטרך להזכיר את קיומי וצרכיי. ש'הוא' יזכור שלא אכלתי, ש'הוא' יזכור מה חסר לי, ועוד ועוד. ת'אמת הוא זוכר ויותר. גם דברים שאני שכחתי. מאידך, תארי לך שהוא כל הזמן כל הזמן יזכור ויזכיר - ייתכן שארגיש כמו ילדה בת שנתיים בגמילה ש'רודפים' אחריה ושואלים אותה כל הזמן אם היא צריכה פיפי. ואני לא ילדה. והילדה גם רוצה לבד. כשמתאים לה. בדרכה. קונפליקט. סביר שהייתה נתקעת פה, שוב, מילת המפתח המעצבנת - תלות... אה, וגם נפרדות... אפרופו יום העצמאות. שלך, סוריקטה

היי יש לי מטפלת עובדת סוציאלית שאני אצלה מזה כשלושה חודשים, במהלך השלושה חודשים האחרונים היא ביטלה לי פגישה ברגע האחרון במסווה של: "מקווה שלא יצאת עדיין מהבית אאלץ לדחות את הפגישה מ 10 ל 13", כמובן שלא יכולתי אז הפגישה בוטלה - ולא קבעתי תכניות בהתאם. ופעם אחת היא יצאה די חסרת אחריות ואמרה לי שעה מסויימת והתכוונה לשעה אחרת כך שיצאה שחיכתי ברכב שעה שלמה עד שמטופל אחר שלה יסיים איתה. שבוע שעבר אני הרגשתי לא טוב בבוקר של הטיפול ולא היה לי ממש קול כדי להגיע לטיפול - ליטרלי לא יכולתי לדבר וזה קרה במהלך הלילה של לפני אז לא יכולתי ממש להודיע בצורה נורמלית. עכשיו בדרישת תשלום היא מציינת שאאלץ לשלם על הפגישה הזאת כי לא הודעתי מראש, האם זה מקובל?

תרתי משמע, הי לכולם, מעטים הדברים שאני מצליחה להרגיש שאני רוצה. מעטים הדברים שאני מצליחה להרגיש שמסבים לי אושר לכמה דקות אפילו. תרמתי דם! על הדרך, בעצם, לא ממש, לכאורה בהחלטה של הרגע, אבל איכשהו גם ציפיתי לזה מאד, והרגשתי שממש הייתי זקוקה לכך כמשהו מבריא. גם המפגש עם הנפשות שביצעו במקביל אותו תהליך והמתינו בתור מעניין ומרגש. אנשים שמתחברים דרך הטוב והרך, בכבוד, בדיוק אחרי אגרסיות שמילאו את האוטובוס בדרך. חשבתי הרבה מדוע הפעולה הזו במיוחד כל כך מדברת אליי. ויש לי כיוונים. השאלה הבאה היא - איך מוצאים עוד כאלה בעיתויים שלהם ובמינונים שלהם. בעשייה ובחווייה. כדי לחיות בפחות סבל אנוש. וברקע צלילי תשדיר השירות ההוא מפעם. עכשיו עייפה - למען הפרוצדורה הזאת קיצרתי את הלילה. בהצלחה לי היום. סוריקטה

הי אודי וכולם שוב - עלתה בי מחשבה (לא חדשה) שתרומת הדם (גם) מחפשת קשר דם. קשר דם לאמא שאיננה ממש; למשהו המשכי. אמנם דור המשך בקשר דם ישיר אין לי, אך הכי קרוב הוא שאני קצת חלק בגידול נפשות רכות וקטנטנות של אחרים. ונראה לי כעת שהתפקיד מבקש למלא את מקומו לבאות. במעין דרך שכזו (המטפל החמיא לדרך) ייצרתי קשר המשכי, ואת היותי ראויה ומשמעותית לרגע. אולי לא קשר דם ממש. קשר נפש. או קשר מוח. שיעבור היום בשלום, סוריקטה - נראה שאתלבש בשחור לכבוד היום הבלתי נשכח. ונשיל בסופו.

סוריקטה יקרה בדרכי כתבת וריגשת כי דרכך היא הדרך הכי טובה עבורך ועצם הקבלה של זה תוביל אותך לעוד ועוד מקומות נפלאים באהבה אביב

גם לי עלתה מיד המנגינה ההיא של תרמתי דם וגם עלה חיוך גדול לעשות מעשה כזה של תרימת דם לשמחתך התאפשר ולצערי לא מתאפשר בגלל הסכרת כמו עוד המון דברים אחרים חיבוק חטולית

מקומות נפלאים" כתב ד"ר סוס. ספר מיוחד וגאוני אפילו. עדיין בקיבעון המאיים, למרות המחשבות שתיארתי כאן, וזה מטריד למדי. תודה על התקווה. מסכימה שהדרך אולי שונה, אבל היא שלי, ומיוחדת לי. חיבוק, סוריקטה

הי חטולית, תרומתך הקשובה בקשר עם הנכדה המיוחדת, תרומתך בהתקנת האוכל המיוחדת, בהכנות, תרומתך במקום שאת מאפשרת לדורות ההמשך שלך ולבך הרחב עשירות וממלאות כל כך. זה המון המון המון. והייתי מוסיפה כתמיד - ראי גם את עצמך ושמרי עליך. תודה, סוריקטה

אנו גרושים. האב מאובחן מלפני שנים רבות בהפרעת אישיות קשה. לאחרונה החל בשטיפות מוח לילד כדי לגרום לו לעבור ללמוד ולגור בעיר שלו (אנו גרים בערים שונות) , החל בהעברת החוג וכעת מבקש להילד לעבור בית ספר. הפך לא רגוע, רגיש, בוכה , עצבני (ADHD עם קושי בויסות רגשי). מה עושים מול הילד במקרה שכזה? לילד והאב יש המון קשיים ביחסים בניהם (עליות ומורדות). האב ממש לא מאפשר לילד שום חשיבה עצמאית , וממש שוטף את מוחו בכל פעם שמביע רצון / אהדה למשהו ששונה מרצון האב . איך מונעים הסתה של ילד ? (הילד מטופל שנים אצל פסיכולוגים שונים).

שלום דוקטור האם אתה מתמחה גם בגישת cbt? כי יש לי שאלה חשובה לשאול בתחום cbt ומרוב שיש כל כך הרבה גישות ,והתמחויות שונות,בפסיכולוגיה אז זה כבר מבלבל. כי הבנתי (תקן אותי אם אני טועה בבקשה). שיש פסיכולוגים שלא מתמחים ב-cbt ואז הם לא יכולים לסייע בתחום הזה. הן בשאלות והן בטיפול. ובשביל זה קם ארגון בשם איט"ה שמאחד את הפסיכולגים שעברו הכשרה מקצועית בתחום ה-cbt. אשמח בבקשה להסבר אם שאלות בתחום ה-cbt אפשר לשאול כל פסיכולוג (כי כל פסיכולוג עובר הכשרה בתחום זה?) . או שפסיכולוג צריך לעבור התמחות ב-cbt בשביל שיהיה מומחה בתחום ה- cbt? תודה מראש

תודה רבה לך דוקטור יקר האם אפשר לשלוח לך את ההודעה בפרטי/מייל?

הי כולם, איחולי החלמה והתאוששות לכולנו. הרפייה ופחות עומס. שימון צירים ורענון משאבים. תודה לכולם, שלכם, סוריקטה

אמן!!! גם לך יקרה..

שבוע חדש דנדש מביא איתו חום ואור ומקווה שגם שמחה והרבה הרבה טוב אביב

עולמות חילונים, דתיים, חרדים ועוד..לעיתים כל כך רחוקים לצערי אחד מהשני...חטולית, מי שלא אוכל קטניות בפסח לא אוכל נוטלה- זה מכיל קטניות ועוד המון המון מאכלים... לצערי לא הצחיק ולא הרגשתי שהבנת, אודי.... מצטערת. אכתוב כשאהיה במצב פחות..כזה...לא משנה. אנסה..

היי מתוקה לצערי את צודקת אתמול רציתי לאכול מהנוטלה ובעלי הזהיר אותי לא לאכול כי למרות שכתוב עליו כשר לפסח לא ראיתי שכתוב לאוכלי קטניות מצטערת מתוקה לא התכוונתי לצחוק ממך הטעות רק שלי מתנצלת מצטערת גם שאם את במצב כזה בגללי ממש לא לענין..אני לא בסדר מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון חטולית

חטולית יקרה, ממש לא בגללך!!! וגם לא בגלל אודי... זה אני..אני לא משהו..כשישתפר אולי אוכל לכתוב. למרות שקשה הלבד...

הי מיכל, גם אני צחקתי מההומור של אודי, מילים שנגעו בך לא נחמד, כנראה, ופחות חיבבת. ותחשבי שצחקתי בעודי בדיכאון והיעלמות במשקל ובמיינד, אך עבורי מילותיו של אודי דיברו דווקא לקול החי. אני אוהבת את ההגדה, אגב. לאורך ולעומק. וגם אוהבת עיצובים מעיצובים שלה ועוד. ונוטלה - אפשר לחשוב שמדובר באיזה סופר פוד. אגב, בימים שצרכתי את המוצרים - העדפתי את השחר. טעם של פעם. וכאמור, מאתגר, אבל כפי שכבר רשמתי, אפשר לשחק ממש על פי הכללים ולהיות מאד יצירתיים ולצאת מהקיבעון. חג שמח! באמת סוריקטה

לא אודי ...ובכל זאת כותבת אולי עוד זוית את העלית עניין שקשה לך מולו מול המסורת ...הנקיונות האכילה ללא קטניות ואודי בהחלט הביא עוד משהו שיש בו קושי להרבה מאוד אנשים .. בלי קשר לדת או מסורת יש משהו בקריאת ההגדה שהוא בעייתי ...נוקשה לא חומל ... כל דבר שהוא נוקשה , חד בלי גמישות יש בו קושי ...אז לא חושבת שאודי בחר בעניין הבעייתיות של ההגדה כבדיחה כי אם יותר כהמשך למקום שאת העלית ...הקושי שלך מול המקומות הנוקשים הנקיון הכשרות המיוחדת ... ומיכלי , זה בהחלט עניין של נקודת מבט ללא קשר לרמת דתיות כי אם לרמת הקבלה לי למשל הנקיון החלפת הכלים זה חוויה ...אני נהנית מהחידוש הרענון השוני והגעגוע .. כלי הפסח שלי הם מבית סבתא מבית אמא ....כלים עם זכרון מתוק וגם פחות אבל זכרון של חג מפעם ... . קריאת ההגדה פחות מדברת אלי ...עד שאני מתכנסת עם אנשים אהובים אני רוצה לשמוע אותם תהליכים שלהם של צמיחה והתפתחו. כן יציאות המצרים שלהם ...ופחות על יציאת מצרים מפעם שמוזכרים בה אותות ומופתים ואכזריות ונוקשות וחוסר חמלה ....לי קשה עם זה ... מקווה שלא בלבלתי יותר ולא נדחפתי איפה שלא לי אוהבת אותך , מה שיפהה זה היכולת להביע את מה שמרגיש בחופשיות ... אתך אביב

סוריק..אני ההפך..לעלות במשקל.. עולה ועולה... :( צורך אולי להראות??? שמישהו יראה אותי? ההפך מלהעלם?? לא יודעת. הנוטלה זה סתם דוגמא דבילית שלי..הרעיון שזה נוקשה החג הזה ובתוך הנוקשות משחקת המון עם הכנות של אוכל...לא אוהבת מצות בכלל..אני מכינה לחמניות של פסח, מצה מטוגנת ועוד. חג שמצריך המון המון לעמוד במטבח...ואוכלת... והנה עוד מעט יסתיים. עד שלא רואה את כל הכלים חזרה בארון הוא לא ממש נגמר..והשנה יום ראשון כני עובדת בדרך כלל יוצא איסרו חג ואז לאט מחזירה הכל למקומו..השנה אולי יקח יותר זמן... אביב, ההגדה אכן מסבכת .בכלל בליל הסדר מגיעים עייפים ברמות ועוד הזיזו את השעון אז עד שאוכלים ואז ממשיכים בהגדה..עבדים היינו ונשארנו 🤣בקיצור טוב שהחג כבר בשלבי סיום! חסר לי גם הבן שבצבא..לא רגילה שהוא לא בבית וכמעט לא מדברים... חג שמח ושבת שלום לכולם. מקווה שאשתחרר מהלחץ המשוגע של החג והמשפחה..מתוסבך. והנה נמצאו להן מילים...

הי מיכל, מקווה שקצת הוקל. דבר נוסף שקשה בחג כמו זה הוא שאת הגבולות לכאורה קובע עבורנו מישהו אחר, והוא אינו בחירה חופשית שלנו. חג החירות... אשתף אותך שרק לקראת תום החג הרגשתי שאני כן רוצה להזכיר אותו באופן סמלי. שלא יחלוף לחלוטין כמו עוד יום. איכשהו מאפיין אותי הרגע האחרון הזה לקראת הפספוס. ואיך, איך הגיע אתמול האובך וכמו דרכו בעונה זו של השנה לעשות הרבה סדר בניקיונות... חזרת לעבודה? במסגרות של הילדים גם לא קל. כל החבריה הצעירים מבולבלים אחרי החופש, וגם זה לא פשוט. שלך, סוריקטה

חג אביב שמח אני קוראת די שקטה ולבי עם כולכן בלילה חלמתי שאני כותבת בפורום מגילה ארוכה ולא מובנת והנה אני כותבת שלכם שירה

הי שירה, טוב שכתבת. אכן קצר ומובן. לפעמים עדיף. סוריקטה

חג שמח לפעמים מאוד רוצים אך קשה לתת מילים לקושי גם אני רוצה לכתוב המון אך לא יוצא שמחה שכתבת בכל מקרה טוב לראותך כאן חטולית

שירה יקרה...מובן. איתך ללא מילים בנתיים. לצערי . ;(

שירה יקרה קראתי אותך טוב שבאת טוב שהינך מוזמנת יותר אביב

שמי שוש משלימה בגרות בפסיכולוגיה. קיבלתי עבודה ואני צריכה הכוונה איך להתחיל את העבודה. מישהו יכול לעזור לי?

אודי אולי אתה יודע נפלתי מהמיטה (פיזית) כבר כמה פעמים .. מתוך בריחה בחלום ממישהו .... הבוקר שזה שוב קרה חשבתי אולי בכל זאת. זה מצריך בדיקה רפואית .....אני עוד צעירה אבל אולי השיתוק שינה כבר לא כל כך עובד. רעיונות ????? אביב

היי אביבוש אין לי מושג בכלל מה זה אומר שיתוק שינה..ואייך זה בדיוק מרגיש..פוגע. . גם לי זה היה קורה המון פעמים לפני שעברתי את השבץ המוחי אך זה בכלל לא מה שאני רומזת עליך מבינה ?? רצוי בהחלט שתיבדקי בענין אצלי לא מצאו כלום בכל הבדיקות שעברתי יתכן וזה רק בגלל מה שקרה לי לי אז לפני כמעט 7 שנים אני שוב בבדיקות מפני ששוב אני נפלתי מהמיטה תוך כדי שינה אין לי זכרון של רדיפה אחרי או משהו בסגנון הזה גם אז לא היה מאחלת לך בריאות טובה ובבקשה אל תזניחי את הנפילות האלה גם אם זה מרגיש לך שזה בא כתוצאנ מחלומות של רדיפה אחרי חג פסח שמח אהובה חטולית

הי אביב, אולי גם קורה במקביל משהו הפוך. את נופלת, ואז בשלב הנפילה החלום מנסה להתאים את עצמו ולנסות לשמור על השינה. נפילות זה מפחיד. גם שיתוק שינה. נראה לי כיוון נכון לבדוק רפואית. ובכל מקרה, אנחנו מאמינים שהגוף והנפש שלובים זה בזה. מה זה לא כיף. אוף. סוריקטה

תודה על השיתוף קשה לא פשוט תודה תשמרי עלייך אביב

האמת כן מפחיד מוצאת את עצמי עכשיו בחרדה שאולי אפול גם ככה השינה לא הייתה משהו אז עכשיו בכלל ובעיקר זה כואב למזלי לא שברתי כלום ועדין זה ממש כואב תודה אביב

אוי אביב, ממש כואב. האסוציאציה המוזרה שלי היא - וואו, כמה שנים לקח עד שהסכמתי לישון על מיטה, שהיא בגובה, עם מזרן. ס"ה 13 שנים אחרונות. כמה פחד וכמה היה קשה להרים אותי לשם, ולא נפלתי. אבל הייסורים של להיות שם מטורפים. ממש ממש מפחיד. הלוואי ותמצאי דרך להגן. והלוואי שלא יחזור על עצמו. סוריקטה

הי לכולם, תם רשמית. הנוקשה שם בפנים עוד ממשיך לחבוט. היה סיוט ללא כל מגע אנושי וכמעט ללא השמעת קול. לא מאד שונה עכשיו - חופשייה, אבל טרם חזרתי לפעילות שגרתית. מדהים - רוב הדיבור שלי הוא בראש ופחות במציאות. הייתי חייבת מנוחה, ואני זקוקה לעוד. קשה לי מאד לאכול. סימן לא מזהיר. כן משתדלת בכוח. כמה משימות שנדחו לפניי. ושוב, כנראה שרצוי שלעשות משהו שונה, או התנסות מחוץ למעגלים המוכרים מידי. שבע וחצי עוד מעט, תראו מה זה, 'מאוחר'. לא, זה לא מאוחר. ה'רגיל' הוא מוקדם מידי. נראה, סוריקטה

קשה חג לבד... מקווה שתצאי מהנוקשות..יש עולם שלם יפה שמחכה לך...את יכולה!, מועדים לשמחה❤

יש אפקטים פוסט קורונה והתקופה זאת תקופה ידועה של קושי עבורך תוהה אם יש קשר בן החולי לתקופה עכשיו כשהיא איננה והנוקשות ברורה וכואבת חיבוק אביב

הי אביב, זה כל כך מקביל לתקופה של ההרעלה הגדולה. לפני חמישים שנה. וכל כך מפתה אותי לחשוב שהעיתוי אינו מקרי. ומרגיש הולך ומתמעט. הגוף נחלש ונעלם. מאד עצוב. תודה ששמת לב. סוריקטה

וכשהחברה של זהו זהו, המבוגרים היום, מבצעים אותו בתקופה הנוכחית המשמעות שלו מתרחבת עוד: https://www.youtube.com/watch?v=RkoTcHmg7G4 סוריקטה

הי מיכל, הבדידות אוכלת. היא מורידה שנים. הרבה. ימים עצובים, ותודה שאת מאמינה. סוריקטה

יפה שלי בהחלט שיר מקסים תודה שהבאת אהבתי מאוד חג שמח חטולית

חג שמח אודי וכולם! שנרגיש חירות אמיתית! וגם אספר שמאוד מוזר שאני חולמת חלומות על המטפלת שאני באה לטיפול במקומות לא שייכים ולפעמים הילדים שלי איתי 🤣 כמו באוטובוס..מה זה אומר? אין לי מושג...אבל סוף סוף יכולה לומר שיש געגוע טוב!!!! )אולי הגעגוע הפחות טוב זה תלות וכו'...למרות שמבחינתך אודי כל געגוע הוא טוב..) אז חג שמח וכשר. אושר ועושר. בריאות הכי חשוב!!! אוהבת את המקום ואת כולכם.

הי מיכל, .... זה אולי אומר שהיא איתך גם בדרכים, גם כחלק מהמשפחה. נראה נהדר בעיניי. להבנתי, תיארת עצמאות. חג שמח! סוריקטה

בהחלט משהו השתנה ... הדרך לעצמאות. תודה יקרה.

בהחלט מקסים בעיני שהיא אתך בלב והבן בא ליג זה כבר עושה אושר גדול לגמרי עוף גוזל רואה חג הפסח מביא איתו חירויות :) לא רק עשר המכות אתך אביב

שלום האם משהו יכול להמליץ על פסיכולוג להתערבות במשבר ?

האם יש מומחים בקופות חולים שמטפלים בנושא או שזה תחום טיפול אצל כסיכולוגים פרטיים ?

לצד הטיפוס על הקירות - קיים הפחד לצאת מהבית. שנים התכווצתי והתחבאתי, והנה יצאתי, ואז סגירות מאולצת. אנשים מן השורה ניסחו זאת בצריך להתרגל מחדש. לעולם בחוץ. בלבול. לא יחזור להיות כשהיה. לעולם. וערב הסדר, ולא רק בגלל הבידוד והמחלה, די כרגיל - עם עצמי. הנה דוגמא לאחת החרדות המאפיינות את הלילה הזה במיוחד. לצאת החוצה. הכי פוחדת להיפרץ אולי להתפרץ בלילה הזה. זו כנראה גם תקופה מקבילה בשנה להרעלות של פעם. סוריקטה. הלך לי עוד לילה |שיעול| הי לכם, חוששת לאחל חג שמח, כי החדשות מאד לא שמחות, ובכל מקרה - שלכם, ס

רק להגיד שאני אתך בלב אביב

אולי דווקא שיהיה חג ב'בלגן'. לשחרר קצת מהשמירה הקפדנית והדוקה על סדר. בלגן מאורגן וסביר, לא מהקטסטרופות של החדשות. עדיין לא מתירה, אבל כזה. תודה, אודי יקר, על קווי המשך, שלך, סוריקטה

הי ממוש, לא מבינה איך זה שאת עוד לצדי. לב זהב שאת, סוריקטה

זה הדדי גם אני יכולה לשאול אותך את השאלה הזאת ... אתך ,קראתי אותך גם למעלה יותר מידי מכונסת על סף הנעלמת ובכל זאת ...מנסה קצת אביב

אודי וכולן, חגים מעוררים בכולנו זכרונות... יודעת שלא פשוט החג הזה... מבחינתי פסח הוא החג שאני ממש לא אוהבת בלשון המעטה. זכור כחג העבדות יותר מאשר חרות... היינו מנקים והופכים כל פינה בבית, מוציאים ומנערים..מבשלים על פתיליה בצד כבר שבוע לפני פסח, אוכלים בפינה ואסור לזוז כדי לא לפזר חמץ..מכשירים במטבח תנור וכו...מחליפים את כל הכלים, מצניעים את החמץ וכלי החמץ..חג מאוד מורכב... וכיום לא שונה בהרבה. חוץ מהבישול בפתיליה ... מי שלא דתי לא נראה לי שמבין על מה אני מדברת...הקןשי הוא לא בבישול ולא בלארח הקושי הוא שכל האוכל חייב להגמר והשאר להסגר בארון וקונים הכל חדששש עד רמת הפלפל, מלח, סוכר, קפה וכו..כשנגמר פסח יש הכל כפול😂...והקושי בכך שמחליפים כלים, כל הכלים חלבי ובשרי מוצנעים ומוציאים את כלי הפסח גם פה עד רמת הכף לערבוב, כפית ..הכללללל. ובנוסף אנחנו לא אוכלים קיטניות...קניות לחג מאוד מסובך כי בודקים כל דבר אם כשר לפסח ללא חשש קטניות או לא. ללא המילים הללו אי אפשר לאכול. אנחנו עזרנו ועשינו המון בבית לעומת כיום הילדים כמעט ולא עוזרים...וכן, כי אני לא רוצה שירגישו כמוני עבד! בקיצור חג שכולו סיוט. תשאלו אותי אז למה את עושה את כל זה??? התשובה : אמונה! אי אפשר להסביר אמונה .. חפרתי. ...חג קשה ומתיש. שיעבור בקלות לכולנו. והזכרונות מהבית.... אוףףףף. ואני מארחת...אין זמן אבל מצאתי זמן להוציא קיטור.... יש דברים טובים, יש. אבל באתי לקטר. חג שמח לכולם.

הי מיכל, אני חושבת שאולי קשה בגלל הטוטאליות וההגדרה החדה של שחור-לבן, טוב-רע, אסור-מותר, טהור-טמא, שייך-מודר, בלי אפורים באמצע, פחות אינטגרציה. בואי לקטר - דיס איז דה פלייס :-) חג שמח! סוריקטה

כל השנה לשמור כשרות זה ממש לא נורא, גם בחו"ל זה נהיה יותר פשוט עם השנים... אבל פסח, תמיד היה סיוט בשבילי ושנאתי את האוכל- לא אוהבת מצה עם שוקולד🤣 וגם השוקולד שלנו הוא לא מוטלה אלא רק השחר הוא ללא קטניות... בקיצור מנסה מתכונים חדשים כדי לשמח את עצמי- סוף סוף המטבח מוכשר לפסח ונקי כל כך...ומנסה לשמח את עצמי במתכונים מאתגרים...אוהבת מאוד את המטבח. ובמיוחד את המטבח שלי ששופץ לפני בערך 7-8 שנים...גדול ומרווח ויפה כל כך...משוויצה😁🤣 מקווה שיהיה קל בחג. אגלה כי חמי וחמותי אצלי כל שנה וגם השנה..לא חוגגת עם הוריי אף שנה...

הי מיכל, אפשר למצוא משחקיות ויצירתיות בתוך הכללים המוגבלים. כנראה שגם מיוחד להרגיש תכונה של חג. תתחדשי! סוריקטה

חג פסח חג חרות חג אביב שמח בלי מחלות המון סבלנות וסובלנות שלום בית חג כשר והמון שמחה בלב אוהבת חטולית

מיכלי מותק כיום יש כבר ממרח נוטלה גדול גם לחג הפסח אני קניתי גם עבור הנכדים שלי שגרים אצלי וגם לגדולים שמכורים לממרח הטעים הזה.. תהני לך מהמטבח הנפלא שלך והורי בעלך כל שנה אצלך...גם אצלי..הלוואי שחמי וחמותי היו בחיים כדי לחגוג עימנו תשתדלי עד כמה שאפשר לשדרג את האוכלים לחג כדי שגם לך יהיה כייף.. יודעת..בנקודה הזו אצלי כולם מחפשים את האוכלים המיוחדים לחג הזה ומחכים להם בהמון שמחה מאחלת לך חג שמח והמון נחת באירוח חטולית

תודה חטולית יקרה וסוריקטה יקרה, שיהיה חג יצירתי ושמח לכולכם❤

מיכלי אני דווקא אוהבת את פסח מהרבה סיבות יש בו התחדשות ונקיון וחירות ושמחה ואביב .. וכן אני מחליפה ועושה ונהנית מההתחדשות מבינה את הקושי חג שמח בכל זאת אביב

איזו הברקה! 'ומה עם ההגדה' חחחחח ;-) אתה יודע, זה מצחיק, אבל במקרים שכן ערכתי סדר בחברת אנשים - מגלים כמה אנשים לא יודעים לקרוא. עצוב מאד. אני משוויצה שאני כן יודעת ומהר. סוריקטה

ביקשתי לי חופש מהעולם קיבלתי (נגיד) ושלושה ימי בידוד חלפו ודי נשברתי ואולי כי ערב - ההרגשה הפיזית גם מעוכה יותר, ואולי כי המחלה קצת מתקדמת בכל זאת. מסתמן שכל זה יארך שבוע ובתוכו החג, החג, שתמיד יש בי קול שכל כך מבקש לבטל אותו מהלוח. לפחות את הלילה של הטקס. לא כל כך חירות הפעם, וגם לא בריאות כפי שטעיתי לחשוב. עדיף זה מהפיגוע שכמעט הייתי ממש לידו בשעות סמוכות. סוריקטה

רפואה שלימה. חיבוק שמתאים. חג קל ושמח כמה שניתן. חיבוק שמתאים..

הי מיכל, כבר בשלבי החלמה, אבל מטפסת על הקירות. חווייה הזויה, מה אומר. סוריקטה

היינו בסרט הזה וכמעט כל העולם.. שמחה שלקראת הסוף. לגמריי לטפס על קירות ...😁

אני לא יודעת אם זה החג שקרב הבועה מתפוצצת לי בפנים אמא הייתה איננה כל חיי ועכשיו היא איננה ישנה אבל איננה וכל כך חסרה הבור הזה ירדוף אותי עד יום מותי האמא האיננה החסרה כואב לי הלב והנפש רסיסים אביב

והקטע שאנחנו נמצאים לידה ומסורים אליה עד בלי קץ, ומנסים להרעיף הכי הרבה אהבה שבעולם כדי שהיא תשוב ותחיה ותהיה אמא. ומנענעים - והיא קפואה. ולמה ההיצמדות וההתעקשות, למה... אביב יקרה. מקווה שאת שומרת על עצמך. שלך ואיתך, סוריקטה

מורכב..רק לומר שזה מובן ההרגשה הזו. חגים בכלל...מחבקת כזה שמתאים. חג שמח כמה שניתן.

הי חברים וחברות יקרים, אולי זה שעון הקיץ, אולי השנים, אולי התקופה המוח לא נדלק בבוקר כפי שהיה. בשלב זה, לצורך ה'כיבוי' בלילה וה'הדלקה' בבוקר - אני נעזרת בחומרים. במעקב רפואי, כמובן. איכשהו מרגיש לי שמידי. שהשעות מאד מוסתות למען העבודה. מתכוונת לשוחח עם הרופא על התחושה הזאת. חשבתי על משימה לשנה הבאה. איני יודעת לאן השינוי מוביל, ובכל אופן - ששעות השינה תהיינה יותר של מבוגר ופחות מותאמות לתינוק. שאוכל להגיע לעשות ספורט ייעודי וגם לנגן וגם להגיע לתקן דברים מוזנחים בבית, ואל זה לשלב עבודה פחות קטלנית. כלומר, אני עדיין מאד אוהבת זאטוטים וכיף לי איתם, וכן, אני מבוקשת ויש לי קשר עם משפחות נפלאות, ובכל זאת. מתאים לפרוש בסוג של 'שיא'. אין לי שום כיוון, אבל הלוואי. אביב הגיע פסח בא, סוריקטה

תודה, אודי. זה כבר עניין קיצוני למדי שלא הייתי, עדיין לא, מקבלת כ'מה שיש' אלא עדיין מנסה לשפר או להיטיב. עולים בדעתי גם כמה פרמטרים נוספים בעלי מידות וכבדי משקל שמכוונים לעייפות הנוראית ולשיבוש במחשבות. הולך לאט, מנסה לחשוב עוד. תודה על התמיכה סוריקטה

שעות הבוקר שלך הם עדין לילה של המון אנשים מה הפלא שקשה בבוקר ובכלל בוקר גם אצלי נע לאט אוהבת שאת מתכננת לשנה הבאה זה נפלא ..... מחזיקה אצבעות להמשך חיבוק אביב

ארבע בבוקר של היום, היה שלוש של אמצע הלילה לפני כשבועיים... מסתבר שהמגפה (קצת מצחיק לי לומר את זה) הגיעה גם אליי, אז אולי הקשיים בהתפקסות היו קשורים גם לזה. סוף סוף, אחרי שנים (ברצינות) זכיתי לחופש בזכות שני פסים :-) התחלה טובה, לא? ;-) סוריקטה מרגישה מוזר. חולה ללא תסמינים.

הלוואי סוריקטה שאלה ניצני האביב שלך שלך שירה

איפה את? בואי! סוריקטה

וואוו תרגישי טוב וסוריקטה אל תמהרי לחזור מגיע לך חופש מחלה בכל עבודה ..... תשמרי עלייך אביב

עכשיו סופ"ש, אבל אם ולכשתופיע ההודעה יתחיל שבוע. אז שבוע טוב לכולם - ראו כמה אני מבוגרת וכמה שנים של מאבק. בשונה מכמה מילים שנאמרו על ידי אחרים כאן - איני מצליחה להרגיש שהייתי בקשר קרוב, או במקום שהיטיב איתי. באופן כללי, ובפרט אפילו בטיפול. בטיפול הזה שהוא הכי שבכלל קצת הוביל לאנשהו אל מול יצר ההרס גדול המימדים. אומרים שאלו דברים שמצליחים להרגיש אחרי פרידה. הטוב שהיה. הקירבה. אבל הנה - אנשים אומרים שכן ובזמן אמת, ולו זו בלבד, אלא שאחרי זמן יחסית קצר. אם כי, אכן, לרוב בהקשרי פרידה מתוכננת. גם אם זמנית. והנה - אמא מתה ולא אוכל לומר שהייתה טובה אליי. היא ממש לא. אם כי, מניחה שניתן יהיה למצוא משהו טוב, כי אין רע מושלם, אבל ההקשר בזכרון - לא נמצא. ונחזור לטיפול הנפשי - לא נפתחתי אחרי שנה (מה זה שנה בכלל) והחומות היו שם בגדול בהרבה מהשנים אחרי היום בו התחילו השיחות שלנו. הרבה. המאבק נמשך כל כך הרבה שנים ויש תחושה שהכוחות מתדלדלים והרמתי ידיים. הסבל הוא חלק מהחיים, אבל באמת, איזה דרגה שלו, והקושי רב מידי. מידי. כאמור, רק בגיל ארבעים הגעתי לגור בבית אחרי שהתגלגלתי במעין שומקום. מאוחר, והתרחש, ולא בטוח שהסתגלתי או השתמשתי בו מספיק. בבית. והבית - הבית שנמצא בתוך עזובה גדולה שהתאמצתי לטפח, אבל העזובה בכללי מנצחת שם, הבית מועמד להריסה פיזית בקרוב. גם על המקום המטופח החבוי הקטן (שלמען האמת אין לי כבר כוח להמשיך לטפל בו) יעברו כלי משחית אדירים. כמו בחלומות השחורים שלי מפעם. והחתולים - סוג של יאכלו אותה. למרות שמאמינה שיסתדרו - אני לא המקור הבלעדי שדואג להם. לכאורה אמור לשמח שיהיה שם משהו חדש ומתפתח (אם כי בעיקר המון בטון...), ואני ארגיש -לאן- וכמו שרשמתי קודם. עזובה. וגם כוחותיי לעבוד בהיקף כזה וסך הכל בשכר זעום למדי - גם פה המאמץ הוא מידי. אין לי מושג כיצד הצלחתי לחבר את המשפטים האלה. עד לפני זמן לא רב זה עוד עבד והיה סוג של ריכוז בשעות הבוקר. עכשיו גם זה הולך לאיבוד. גם הראייה, והשמיעה ותנועות הגוף. נפלאות הפוסטמנופאוזה. |אנחה| איפה הגעגוע. כמו שאני 'מכירה' אותך, אודי, תאמר שאתה שומע אותו. וזה ירגיז אותי. סוריקטה - או פסיבית, או, בכיוון שכבר הזכרתי המון פעמים - פול גז בניוטרל. ומתביישת. ולא ראויה. מרגישה לא טוב

סוריק יקרה! אתייחס לסוף- אין לך במה להתבייש ואת ראויה לטוב! הכי ראויה!!!! שינוי זאת גם התחדשות- אולי סוף סוף יהיה לך בית חדש! יפה ולא רעוע כמו הבית הנוכחי. אולי סוף סוף תהיה לך יציבות. החזיקי מעמד זה יגיע! הורסים ישן כדי לקבל חדש לא? ...חיים לא פשוטים היו לך. עברת המון ומכאן הרגשת ה"זיקנה" אך את עוד צעירה! ויש מקום להתחדשות ולשינוי לטובה. האמיני בך כי אני מאמינה וכולנו. מקווה שהיום ישנה הקלה..

סוריקטה יקרה כתבתי לך ארוכות אתמול עכשיו אולי זה רגע לפני שאודי יסגור כאן אז רק שתדעי שקראתי וכל כך מובן הקושי מעבר דירה זה אחד הדברים הלא פשוטים בטח עד שהצלחת לקרוא לזה בית חיבוק ענק אביב

נכנסתי להציץ פה רוצה רק להגיד שככ אוהבת אותך.. שולחת חיבוק 💓.

חנה יקרה, מוזמנת ליותר מלהציץ 😉 חג שמח.

תודה :-) אין לי הרבה כוח לכתוב (ולא לקום בבוקר ועוד...) הבית שלי, הקרוב, (גם בהקשבה פנימית) לא כזה רעוע בשנים האחרונות. למרות שכן חלים שיבושים לאחרונה. בכל זאת כן זיקנה למרות שנראית לכאורה גמישות וכוח (שוב בהקשבה פנימית מקבילה). חלק מהדברים עוד ניתן לעשות, אך קשה וכואב יותר. חלק מהדברים יצאו מחלון ההזדמנויות שלהם. מחפשת את השקט והמנוחה. פחות פשוט כאשר עדיין מכלה את כוחותיי למען ההכנסות המתחייבות. היו כמה שניות של הקלה (וגם זה יוצא דופן, כי איני זוכרת הרבה מהן) ושקעתי בחזרה. לילה טוב (כן, בוקר אני יודעת) מה קורה לי עם המשפט הזה... סוריקטה

הי אביב יקרה, עדיין לא בטוח שאני מצליחה לקרוא לזה בית. בעבר עוד אמרו לי שכדי שהחלל יראה וירגיש בית צריך ש (וכו וכו וכו) המון תודה, פסח בדרך ומניחה שיש גם קשר. סוריקטה

מצחיקול :-) בדמיון שלי - כשאני תקועה בפסיביות יגיע מישהו בזמן וברגע הנכון ויעשה משהו שאני מאד לא מצליחה, (או, אפילו רק יציע), ואולי אוכל להתרומם קצת ולפעול בעצמי בהמשך. אני באמת מתביישת ויש סיבות, לצערי. תודה למי שמנסה לרכך את הלב הסגור. סוריקטה

חנה מתוקה, כיף לראות אותך כאן! סורי שההודעה התפקששה קודם. חג שמח! סוריקטה

הי, אני בת 23, בגיל 9-11 עברתי פגיעה מינית ע"י קרוב משפחה. התקפי חרדה, הפרעות אכילה, פגיעה עצמית.. אחרי לא מעט טיפולים כושלים הגעתי סוף סוף למטפלת מושלמת מטעם מרכז לנפגעות.. אני איתה כבר שנה.. וביוני הטיפול שלנו יסתיים, כי היא מסיימת את ההתמחות שלה שם ואין לה אפשרות להמשיך. זה שובר לי את הלב. אני מרגישה ממש כועסת עליה מתוך הרגשה של נטישה (שזה אחד האלמנטים שמלווים אותי מאז הפגיעה) והיא מנסה להסביר לי שזאת לא נטישה אלא תהליך בריא של פרידה שאני צריכה לחוות, ואחווה בפעם הראשונה. אבל אני לא מסוגלת. אני מרגישה שאני רוצה לברוח עכשיו, לסיים עכשיו את הטיפול בתנאים שלי כדי לא לחוות את הכאב שאני יודעת שעומד לבוא ביוני. זה מרגיש כאילו אני יושבת מולה בפגישות עם דד ליין. כל מה שעובר לי בראש זה "יש לך רק עוד 3 חודשים לא משנה על מה תדברו זה לא יעזור לך כבר". יש בי גם רצון ככ עמוק לשמור איתה על קשר, אמרתי לה גם פעם שמרגיש לי שאם היינו מכירות במסגרת אחרת יכולנו להיות חברות.. ברור לי שזה לא יקרה, זה לא מקובל. וגם זה שובר לי את הלב. אני ככ אוהבת אותה, היא הבן אדם הראשון שהצליח להוריד אצלי את החומות, לאפשר לי להיפתח, לסמוך, להתחיל לעבד את הטראומה... ולדעת שזה עומד להילקח ממני, זה מכניס אותי להתקפים, אני נעשת מגעילה אליה בפגישות ממש מהתסכול, מדברת איתה על זה כמובן ומשתפת בכל התחושות, אבל כשאני לבד בבית והנושא קופץ למחשבות אני מרגישה ממש שאני נכנסת להתקף, כאילו העולם חרב עליי ושוב נוטשים אותי ואשאר לבד ולא יהיה מי שאכפת לו ושידאג לי. אני במתח תמידי, התקפי החרדה שלי התגברו ממש, היא מנסה מאוד להיות פה בשבילי ומאפשרת לי לכתוב לה בין פגישות דרך המייל כדי לפרוק, אבל בסופו של דבר אני מתה מפחד מהמחשבה על הפגישה האחרונה, מתסכל אותי שאין פתרון לסיטואציה הזו. היא אומרת שאולי היא תחזור למרכז אחרי שהיא תעבור את המבחנים ותקבל הסכמה (היא בשנה אחרונה ללימודי עבודה סוציאלית קלינית) אבל אין לדעת והיא לא רוצה לתת לי תקוות שווא, כלומר היא לא יכולה להתחייב שאם נעשה הפסקה של מס חודשים היא תחזור לשם ונוכל להמשיך את הטיפול. היא אמרה שקיבלה אישור עבורי שאני אוכל להמשיך את הטיפול עם מטפלת אחרת, וישר התנגדתי, ואני באמת לא רוצה, אחרי ככ הרבה קשיים שעברנו בקשר שלנו אני לא יכולה לדמיין להתחיל את זה מחדש מול מטפלת אחרת.

וואי. איך אני מבינה אותך. כל כך מפחדת מפרידות.

הי אלי - רק אוכל לומר ממרומי גילי אני בעיקר שומעת על כמה יש את מספרת. ואת רואה את היש. ואת צעירה מאד. והצלחתן תוך זמן קצר במונחים שלי להגיע להישגים. כל זה וואו גדול, בעיניי. וחוצמזה - מה שאת אומרת מאד מובן. אבל בהתייחס לגמישות הנפלאה שתיארת ולכוחותייך - מאמינה בך. בכן. אם תרצי לשתף אם חל שינוי בהרגשתך - מזומנת. אכן מטלטל. מקווה מאד שזמנית ומשם תוכלי לגדול. שולחת לכן תקווה. העתיד לפנייך. סוריקטה

הי כולם, הודעה נוספת, מצטערת... מוקדם מידי לקום. רק לפני כמה ימים עכשיו היה ארבע ומשו. החלומות לא משתחררים מהראש, ואפילו לא ברור מהם, אבל כן שהם חוזרים. קרי, כנראה, שוב הלא פתור הזה. והמחיקות - אלליי. מתחיל שבוע. בפנים קטסטרופה - בחוץ רואים אולי ההיפך. הפער הזה. והאמירות שלכאורה מחמיאות בחוץ לא משכנעות דיין. יהיו כוחות לצאת לעבודה, כי 'חייבים'. במיוחד היום. מעט מידי, מאוחר מידי. יא אללה - אני זקנה. ויש לי משאלה להיות סבתא - ואפילו אמא לא הייתי. מעניין מה שהסבתא הזה אומר. סבתא קוראים לי בשטח בזמן העבודה. שזו מחמאה להיחשב בטעות לקרובת משפחה של. לכאורה בלי מילים ומציפה בו זמנית, אבל העיקר, כנראה, לא נאמר עדיין. לו הייי יודעת. סוריקטה

גם שקט חרישי זאת התחלה לכתוב זה צעד לפורקן נכון ומבריא הלא פתור הלא מובן המחיקות כל כך מוכר וברור ויחד עם זאת עשייה תזוזה מחשבה העיקר עוד יבוא הוא מדובר בן השורות בן השתיקה למעקה בן האין מילים להצפה (לא שהצפת באמת אבל זאת התחושה שלך ) לאט בן הקצוות תמצאי את השביל שבאמצע המאוזן .. אתך בלב אביב

"כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" - אני חושבת שלחנך זו ממש שליחות! ואת עושה עבודת קודש ממש!!! (גם אם אינך אדם דתי או מאמין). את כנראה כזו מעולה שחושבים שאת הסבתא😅 יש לך זכות גדולה להיות עם הרכים האלו. לא כל אחד מסוגל לכך. תהני מהעבודה מהילדים הרכים. להבדיל- אני מתרפקת על הבנות בגן לי יש כזכור שלושה בנים🤣 לסדר קוקו או צמה, לסדר להן את הסיכות זה נחמד מידי פעם, לעזור עם השמלה. נשתדל להנות מה "יש". ברור לי שזה ממש לא אותו הדבר אבל בכל זאת.... נ.ב. סוריקטה, לפעמים השפה הגבוהה שלך או המילים האבסטרקטיות קצת מקשות על ההבנה שלי. ואז,קצת קשה לי להגיב סליחה...אבל חושבת שאביב ממש מבינה אותך ואני מצטרפת לאיזון. ..בסוף יתאזן. איתך.

הי אודי, תודה על התגובה החכמה. משערת שאני מכירה את החלקים, גם את הלגיטימיות, אם כי כנראה שברמת הדקלום. פחות בטוחה, שגם לאחר שנים של עבודה, מצליח להתקיים דיאלוג. או גישור. אולי לכן אני כועסת. או, במילים שלי, (השלכה - תיתכן, כאמור) ישנה לאיש שטיפל בי ציפיה ואכזבה ממני שפחות הצליח לי כאן, והאחריות הבלעדית עליי ועל החלקים הסרבנים שלי. יודעת גם לדקלם שהצלחות הן חלקיות... בדרנית וסליחה - טרם התרגלתי לשעון קיץ. ממש מוקדם. תודה יקיריי, אביב ומיכל - קראתי גם קראתי - תרשו לי להמתין למצב מפוקס יותר? יום נעים, סוריקטה

בהמשך למה שרשמתי למטה, תודה למצטרפים. אודי - בוודאי שגם לגשם ולקור יש מקום. בוודאי שגם לגיוון ולשינוי אחרת לא הייתה משמעות. ואני אוהבת את הגשם (שגם חוסך השקייה) ואפילו את הקור הנוכחי כי סוף סוף אני משתמשת בבגדים המאד מבודדים שיש אצלי בארון. למרות שבאמת לא פשוט לצאת בשש לפנות בוקר למזג אוויר כזה. די מכבה להתחיל כך את היום בעומס של שכבות הגנה (כן, שומעת את עצמי). מקשיבה לעצמי ואומרת בנוסף - כן, הקבלה נפשית היא להשתמש בכלים שיש לי. ובכל זאת - מינונים. יותר מידי דיכאון ויותר מידי עמוק, ויותר מידי אגרסיות בעטיין אני די בטוחה שאיני ראויה להתקיים (מילים של אמא חולה שאיני מצליחה לשים מאחור), והשמש מוסתרת מידי, או גלויה מידי. ובעייה שיש חיפוש אחרי דיוק ברמה עד כדי בלתי אפשרית. לא בטוחה שהדרך שלי לשחרר אגרסיות טובה. אני צועקת (בלחש, בראש וכשאני לבד) 'שקט'!. זה לא נורמלי. קפיצה בחבל סייעה לי אולי ובמידה כלשהי בעבר, ואין לי מוטיבציה לזה. תכלס - אני די סטטית. שזה גם קצת איכשהו ללכת לאחור כי הזמן חולף. ומרגישה שזה מתיש ומייגע גם את הסביבה באופן בלתי נסבל. מצאתי מעט דימיון בין המילים שרשם הבחור למטה (ורשמת לו, אודי, דברים לא טובים) לבין מה שמתרחש אצלי. בשינויים מסוימים. ואני אישה וגם מבוגרת ממנו בעשרים שנה. ואומרת לעצמי שאני די הכי דפוקה בפורום. לא מצליחה להבין איך הצלחתן אף על פי כל ולמרות הכל כן ללמוד, כן ליצור קשר זוגי על מורכבותו, כן להקים משפחה, כן לרכוש מקצוע ולעסוק בו, לעבור ראיונות עבודה, כן לנהוג ברכב, ועוד דברים של גדולים. אפילו לקרוא ספר. לראות סרט. עדיין, אחרי המון שנים, שהיה בהן שיקום, אבל עדיין חיה תחת אימה ש - מה שרק מרים ראש לצמיחה מקבל נבוט; - שאם אצליח פעם אחת - מעתה ועד עולם אני לבד עם זה ולא אקבל תמיכה; - שהטוב מתכלה, וצריך לעבוד כדי לחדש אותו כל הזמן; - שאני חרדה ואף מעצימה את מצבי חוסר הידיעה שמטריפים אותי. ועכשיו - יופי - יש לי מילים, אבל אולי הרבה מידי מהם שנלך לאיבוד. ועדיין לא היה ה'בכי הגדול' שאני מפנטזת עליו. ומכעיס אותי לשמוע שהוא אולי יגיע אחרי שלא יהיה לי כל קשר טיפולי. רציתי אותו בפנים. בוקר טוב. כדרכו של בוקר - אני הולכת להישקל. מעניין. אחד מהטקסים שאיתי כבר כמעט ארבעים שנה. והמאזניים הרובוטים של היום עושים לך ניתוח (אלגוריתם, לא בטוח שמדויק) של מרכיבי הגוף. אפרופו מה שרשמתי על כמות המילים - טו מאץ' אינפורמיישן. סופ"ש נעים, וכשתראו - שבוע טוב, סוריקטה

הי אודי יקר, שוב תודה על המענה. צעקה - חוששת שבפועל פחות. אולי. גם בחלומות עדיין לא. ואולי אין לי די כוח. ואין מקום שארגיש שניתן להישען עליו וישרוד את זה (גם לא מרחב מדברי או ים פתוח). תינוק שטיפלתי בו אתמול היה חלוש כל כך לכמה שעות, עד שלא היה לבכות. מאד דומה למה שאני תמיד. לתינוק יש הורים מאד אוהבים וגם רופא שבדק והמון אהבה והוא חזר לעצמו בכוחות מחודשים ועוד. כל כך כל כך הרבה שנים של שתיקה. קשה להאמין, וגם אם כן - אז מה... פוטנציאל - אומרים שיש ולפעמים זה מעצבן. כנראה משהו יש, אבל הוא עדיין נשאר קבור והזמן כבר לקח איתו חלק מהפוטנציאלים שכן אולי היו. מה זה שווה אם יש לכאורה פוטנציאל אבל הגשר חסר. תודה, באמת, סוריקטה

בכל מקרה, לא ממש עשיתי משהו מיוחד ביום הולדת אבל היה לי יום חופש שזה היה נחמד. הזמנים השתנו...דברים משתנים עם הזמן,חלקם לטובה חלקם קצת פחות. וכן, לשינוי צריך להתרגל, לפעמים לאט לפעמים מיד..(שינוי השעון לדוגמא מבאס ממש. שישאירו שעון קיץ הלוואי) מאמינה שהשתנה לטובה אצלי, חלקם בהחלט מעוררים חרדה..גם אם השינוי לטובה. שיהיה שבוע טוב😉

הי מיכל, יום חופש בתאריך - זה ממש אחלה וממש נחמד! שיהיה שבוע בריא, סוריקטה