פורום פסיכולוגיה קלינית

הי אודי, וסליחה... אשער ששירה למטה ציפתה גם לתגובה ממך. ייתכן שהתפספסה לקראת סופ"ש (?). כתבתי גם הודעת המשך לאביב בהקשר לשיר. האם נראה שנקלטה במערכת? עכשיו גם קראתי את הודעת סיום הסופ"ש, היות שראיתי שיש לה תגובות של אביב וינשופית. מקווה מאוחר יותר לשמוע את הפודקאסט. מעניין ומסקרן. תודה, סוריקטה

תודה שראית סוריקטה ואודי, לא בטוחה שאני יודעת לאיזו הודעה שלך לא הגבתי. תמיד מתאים לי שתגיב. תמיד אני מצפה

הי אודי, תודה על השיתוף. יש לי דיעה, כרגיל, אך אשאיר לשירה לדבר, לבחירתה. טוב שאתה מזכיר שאינך מבוטל ואינך מובן מאליו. אבקש סליחה עבור הפעמים בהן פחות התייחסתי בעצמי בגלוי לתגובותך, אלא רק בראש. וחוצמזה, אתה יודע, יש מילים שנשמרות בפרטי ;-) מה לעשות, אתה התחלת עם הפודקאסט :-) תודה על האפשרות לרשום. סוריקטה

הי אנשים יפים - מחשבות המשך לי, להודעה שרשמתי בסוף סופ"ש שעבר - והנה כבר תחילת שבוע. הגוף בפקודת המוח מגיב, נראה שמן העומק, מהמערכות הלא מודעות, ואולי, עדיין, אולי אוכל להשיג שליטה מסוימת, או, לקבל את התקופה המעברית. תקופת הגמילה, אבל, אובדן. מבינה וגם לא מבינה. גם השילוב עם הקורונה שמדברת דברים דומים לי. נו. בין השאר, אמורה להיות עבורי הקלה כלכלית כלשהי. משמעותית ועוד איך בהשוואה למה שאני מרוויחה, עדיין חלקית לעומת החסר שהצטבר בעשרות השנים. אולי גם צריך אוויר לשנינו. אוויר מהניתוח הארוך והכואב. אולי גם מנוחה. כמה שנים לא נחתי, ובשנה האחרונה העבודה הייתה רציפה ללא חופשים (קורונה וזה). לעתים גם מתוך חמלה על משפחות קורסות מהבידודים והסגרים סייעתי גם מחוץ למשרה המלאה שלי. עם זאת, כבר במודע, כן שמרתי על עצמי. אם לא היו כוחות - לקחתי את הזמן עבורי, גם אם אכזבתי, וגם לא רק התנדבתי אלא ביקשתי תמורה ראויה. כאן, בפורום, אני מניחה מילים. זה אינו טיפול, הציפיות אחרות, הגם אם לפעמים מתלכדות. מודה מאד על ההקשבה, למי שנוגע ומשתדל, וגם מבינה את מי שאין בכוחותיו. במרחב - אולי זו עדות בעיקר עבורי שהיה שם. למרות שלרוב איני חוזרת לקרוא. שבוע חדש. מקווה שיצא לי לקחת חופש ביום שהוא חופש עבורי, אבל לא חופש של כל העולם. שלי. בוקר טוב, סוריקטה

סוריקיטה יקרה לקחת חופש עבורך רעיון מצויין... לקחתי גם לא מזמן יום והלכתי לים ולא היה אף אחד. קצת נשמתי שחררתי. נתן קצת כוח. המשך שבוע טוב ורגוע סוריקיטה יקרה ינשופים

הי - המשך, רשמתי את שרשמתי בבוקר. מאד התאמצתי. לעת ערב, כאשר החרדות מתעצמות ועולים לפני השטח אזורים אפלים, לעת ערב, איני מצליחה לסלוח על הסיום הזה כפי שהוא. ואיני מצליחה לסלוח לעצמי על רמות הזעם המתעוררות. ואין לי באמת למי לספר. ואין לי ממי לבקש עזרה. בקול ענות חלושה. כמה חלש יותר - כך צועק. לילה טוב, נו שוין, אם תהיה תגובה ואראה אותה - זה יהיה שוב בבוקר... סוריקטה

הי ינשופית, מחמם את הלב לשמוע שאיפשרת ולקחת קצת אוויר ים. כשאני קובעת לי חופש מראש קורה המון שהיום מתבזבז או הגוף לא מצליח להרים את עצמו. המשך שבוע נעים, סוריקטה

סוריקטה אהובה, השקט הצועק הזה קשה מאוד. להיות עטופה בשקט. והזעם המכלה. מבינה כל כך... דואגת לך מאוד מקווה שתוכלי לשוב ולקבל עזרה. אני חזרתי אבל לא בטוחה. הכל מכעיס. שלך שירה

אודי בהצלחה ותודה על השיתוף בהחלט נושא מעורר מחשבה

היי אודי פודקאסט מעניין עם טעם של כמיהה לעוד.

פעם, בשנת 2020, לא היה זה מזמן, פעם, עוד נחשבתי בטיפול. והיום, ביממה לפני הפגישה שכבר לא מתקיימת - אין מנוח בלילה. אי שקט שמנצח את התרופות. סביב השעה ה'קבועה' דאז, כולל זמן ההכנה וההליכה לכיוון וחזרה ואיסוף הזכרונות בדרך, נוצר ערפול וסחרחורת על סף העלפון, הקאות ואובדן זכרון ורעידות ושבר. מושכת כתפיים, לילה טוב, סוריקטה

ממש כואב וכל כך מוכר כדי לסוע לעבודה הייתי צריכה לעבור ליד הישוב של הקודמת אפילו שכבר הייתה לי מטפלת חדשה עדין כאב לי ברמות כל פעם שעברתי שם ... הכאב שוכח והלב נרגע כשאת נותנת לאבל ולעצב ולכאב להיות .... אתך בקושי אביב

הי אביב, ... לפעמים הכאב שוכך. גלים (הא, הנה מילה חח). אין לי מחשבות על טיפול חדש בשלב זה. אדרבא. תודה יקירתי, שלך, סוריקטה

כי צריכים עוגן זמין בזמן מצוקה כי אם אני בוחרת להתחבר יש הרבה מצוקה ואינני מצליחה להכיל לבד צריכים עוגן כל יום וזה אי אפשר ואני צריכה לתפקד ולהתפרנס והכל קשה כל הזמן ואני לא ישנה ומפורקת בגלל זה אני בוחרת שוב ושוב לא לנתחבר מה באמת אני זקוקים??? החזקה והכלה ומישהו שיעזור יום יום ואין

הי ינשופית, אני שומעת את משאלת ההתמזגות, לאותו רגע ראשון שהגחנו, ומבינה אותה כל כך. להבנתי, תמיד הזמינות במציאות תהיה מוגבלת. גם כשהיא בתדירות גבוהה ואפילו גבוהה מאד... באסה, וגם לא, אולי כך את גם מוצאת בך משאבים, סופשבוע נעים וחיבוקים, סוריקטה נזכרת בימים שהייתה בטיפול

כל כך מבינה אותך כל כך חיבוק ענק ענק זה אחת הבעיות הכי קשות שאיתם אנחנו מתמודדות

אודי וכולם! נכנסתי לומר פורים שמח! יש לי אמנם הרבה מה לכתוב מהריפרוף הקל על ההודעות. אך לצערי אין לי זמן....(עניין רפואי משפחתי, שיעבור הלוואי בקלות ובריאות🙏) ולומר שוב: אתן נהדרות ואמיצות ויש לכולנו פה מקום מדהים עם מנצח אדיר( אודי יקר! ) פורים שמח. שלכם, מיכל

פורים שמח, לך מיכל ולכולם. כדרכי בשנים האחרונות התחפשתי כדי לשמח פיצים. בריאות שלמה, סוריקטה

מיכל יקרה תודה לך , מאחלת לך ולכולם פורים שמח ושיהיה הרבה בריאות !!

יש שיר של ריקי גל שאני מאוד אוהבת . אתמול כתבתי שאני מעניקה אותו לעצמי ומאחלת לעצמי להרגיש ללא דופי . השיר הזה יוצר המון אינטריגות כאילו זה שיר שמבקש ממני לשתוק סותם פה חברתי . אני אישית רואה אותו אחרת . מבחינתי השיר מדבר חיבור קבלה והכרה שזאת המציאות היא לא גהנום לא גן עדן . ושהיום כבר אני יכולה להרפות לקבל את המציאות לחיות לצד הפגיעה לדבר אותה כאילו היא כוח להרגיש ללא דופי להיות שקטה מבפנים ...ולהרגיש שאפילו האויר נותן לי הגנה כלומר לחוש מוגנת מבפנים כי אני לא צריכה הגנה חיצונית ... ואולי אני טועה ....רגע כזה שמבקשת להבין איך אחרים מבינים את השיר הקסום הזה . ואודי בבקשה צריכה את איך אתה רואה אותו בפשטות לא עם אתגר מחשבתי :) https://youtu.be/7hcEPikUpHI

אביבוש שמעתי את השיר והרגשתי שכל מילותיך נצרבות בו ומכירות בו כאמת שאכן כך.. כמה נהדרת שאת !! מקווה גם ביום מן הימים להרגיש כך ... חיבוק ענק אהובה חטולית

הי אביב, כשאני טמבל עייף, אני מחפשת בגוגל... חיפשתי את הביטוי "היי שקטה ניתוח" ראי את שני הלינקים הראשונים בתוצאות. ייתכן שידברו אליך: https://tinyurl.com/3atbjrk7 http://uvc.co.il/?p=806 נראה לי שהיטבת להבין. ... ואני, סוריקטה, שוקטת ונותנת, כעת, ללינקים, שנכתבו בידי אחרים, לדבר.

תודה יקרה יום עמוס שעוד לא נגמר אז אכנס מחר כנראה ... אבל מודה לך הכי מתאים לי תמיד לגלגל בגוגל....לא חשבתי על זה הפעם הימים האחרונים הצליחו לטלטל לי את הבטחון תודה על היותך זמנית או לא מאוד משמעותית לי .. אביב

גם אני מצליחה לראות שיר של קבלה עצמית. התמקדות מופחתת בפגמים, בעיוותים; פחות האדרה וטוטאליזציה של הטוב או של הרע. פחות קיטוב. פחות פיצול. וסוג של גידול שכבת עור נפשית, חיץ מגן בינך לעולם. משהו שמאפשר פחות חדירוּת מסחררת. מאפשר אמפליטודת רגשות מתונה יותר בסך הכל. וגם מדבר את החיים לצד ההיסטוריה, אך לא רק אותה בשחזורים בלתי פוסקים, שמנסים לצרוח לעולם כמה פגעו בנו, ואת הנצחת היותנו שורדות. מסתורין אופף את השיר - אבל כך, כל אחת (במקרה שלנו אישה, אבל אפשר להרחיב לכל המגדרים) יכולה להתאים לעולמה. בעיניי, יש גם ניחוחות של סוג של לידה מחדש. היה שלום, בורדרליין. בוקר אור, שבוע חדש יהיה, סוריקטה

רק שמתי כאן על פגיעות שזכרתי ופתחתי בטיפול ... והבוקר קיבלתי טלפון אחותי אני אשתי והבנות בדרך לאזור שלך לראות פריחה ונוף ....באים לקפה ..מזכיר לי למה כל השנים שתקתי . כמו רמז מלמעלה תמשיכי לשתוק . ואז טלפון מחברה שעובדת עם ילדים , את לא מבינה איזה עלייה של פגיעות מיניות (גילוי עריות) יש לנו ...והיא לא יודעת עלי , אני שותקת :) בא לי לצרוח בקול שכל העולם ישמע דייייי כבר זה פשוט מטורף העולם הזה הקלות הבילתי נסבלת הזאת וחיים שלמים שנהרסים. ... אני זקנה ועייפה באמת עייפה ...

נשמה את מוזמנת לצעוק בכל הכוח כל מה שבא לך.... אפשר להצטרף אליך ?? כן הקלות הבלתי נסבלת של החיים האלה צודקת וגלגלי הצדק מתמהמהים להגיע והופ...עוד פגיעה ועוד ועוד ועוד... חיבוק עוטף עולם ללוחמת הכי אמיצה ביקום.. פורים שמח חטולית

הי אביב, אולי זה (גם) רמז להפסיק לשתוק? כלומר, לפחות מול חלק מהעולם, ואת כבר קצת שם לפעמים. אולי זה סימן לשים גבול, בלי פירוט. לפני כמה ימים חלק איתי ידיד, איש מקצוע, מקרה קשה, תיאר אותו כקשה ששמע מעולם. ואני, מקשיבה כתמיד. בשלב מסוים ביקשתי שנעבור נושא. באופן חד וקוטע. ביקשתי אולי אפילו באופן מנותק. כנראה שיש גם חלק שמבקש להמשיך. מורכבות, המילה, כן. הרבה טריגרים בעולם, המון תוקפנות אלימות, אלימות שעבורנו נראית עוד יותר. אבל יש גם טוב ויפה. מאזנים, עדיין מתעסקת בשאלה האם פוגעיי בכלל מבינים או יודעים מה הם עשו. האם נמצא בתחום הזיכרון שלהם. גם לגבי האמא, אני חושבת שמשהו שפוי בה איכשהו מבין שעברתי טיפול וחקרתי ואני יודעת מה קרה שם פעם, ולכן היא, תחת ארגומנט מוזר, לא מוכנה לראות אותי יותר. כמובן שמבינה אותך. בוקר אור, סוריקטה

בוקר טוב סוריקטה יפה שלי אכן יפה אמרת מורכבות המילה ו..מאזנים..שלא תמיד מצליחים באמת לאזן כי הלא..טוב נמצא בחלק העיקרי של המילה והטוב בחלק המועט שבו כאלו..לא באמת מאוזן אבל מקבלת זאת כך כמו שכתבת.....! ולגבי אימך מרגיש לי שאת מאוד צודקת שיש בה משהו כן שפוי אך פוחדת לקבל את מנ שאת אומרת...כי מצריך התמודדות עם הפגיעות ולכן עדיף לה לא לראות אותך ...כן..לצערי הרב...! כואב מאוד שכך האמת הצרובה.. איתך יפה שלי חטולית

אחרי שאמרתם דברים באמת חשובים ומרגשים כל אחת בדרכה לא עניתי לא מצליחה להחזיק טקסט. טמטמת ממסכת. סליחה

טוב שבאת טוב שהבאת אותך לכאן תודה על זה טמטמת מבינה ....לגמרי מבינה חיבוק אביב

... הטמטמת הזאת שנמצאים בה מתוך רמת תסכול עמוקה כל כך. ולא רק. גם בלי מילים. חושבת עליך. באמת. שלך, סוריקטה

שירה יקרה רק רוצה להיות איתך שלא תהיי לבד עם הכל ינשופים

הכל בסדר לא תמיד מוצאים מה להגיד לפעמים הכל נחסם לצערי מכירה את התחושות המבאסות האלה וצריך פשוט להמשיך הלאה זה הכל ביום שיהיו לך מילים הם יבואו לבד..את יודעת נכון ? חיבוק לכבוד חג פורים חטולית

המטפלת שלי איכזבה אותי כל כך אני מרגישה כאילו העולם הפך לבור ענק ושאב אותי לתוכו אתמול באמצע המקלחת פשוט התקפלתי על הרצפה מרוב בכי והתחלתי לצרוח מרוב שכאב לי יצאו ממני צרחות מפחידות כמו של משוגעים בסרטים אני מרגישה שהיא השלתה אותי אני מרגישה שהייתי כל כך טיפשה וילדותית שאהבתי אותה חשבתי שהיא אוהבת אותי בחזרה אבל ברגע האמת היא הפנתה לי עורף אני שבורה ופצועה אני לא יכולה לשאת את הכאב הזה אני מרגישה שלעולם לא אסמוך על מטפלים ועל אנשים בכלל מרגישה שלאף אחד לא אכפת ממני ואני בן אדם סוג ב' שאם קורה לו משהו זה לא באמת חשוב החיים שלו לא באמת חשובים אפשר להפנות לו עורף ולהגיד לו אחר כך בואי נעבד את הרגשות שלך ולמה התאכזבת ממני מרגישה שיש אנשים שבחיים לא יהיו במצוקה כזאת נוראית ובחיים לא יהיו לבד ואני מהאנשים שזה בסדר שזה יקרה להם מותשת

צרחות כמו של משוגעים בסרטים וואוו כמה שאני מכירה צרחות שמקיאות את כל הכאב הכעס הפגיעות ומשאירות ריקות ובתחושה קשה של לבד ....כי אם אני צורחת ככה ואף אחד לא שומע מה נשאר .. מבינה גם את האכזבה מהמטפלת , ובכל זאת עוד כיוון צרחות כאלו לימדו אותי שזה יושב הרבה יותר עמוק מהמטפלת הייתי באה לטיפול ומנסה להבין יחד על איזה כאב זה יושב ... אתך אביב

הי ציפור מדבר - אם הטיפול ממשיך (הוא כנראה - נכון?) - אז דברו על זה. וסיכוי טוב שתוכלי קצת לקחת מרחק מלב הכאב. מעת לעת. פעם אמרתי לעצמי שאם על כל אכזבה / תחושת בגידה באמון הייתי מאמצת בעל חיים - לא היו מספיק בעולם. סוריקטה

היי ציפור המדבר מצטערת שחווית כאלה רגשות קשים מאודדד מאמינה לך גמני חוויתי מכירה את התחושה הכואבת הזו ויש חיים אחרי באמת שיש מנסיון שלי... רק לא הבנתי מה הביא אותך למצב הזה התוכלי לפרט ? אף אחד אינו בין האנשים האלה שזה בסדר שקורה להם ממש לא!! אולי באמת כדאי לדבר על מה שקרה לך לתת לזה מקום לפני שאת מחליטה שאת סוג ב. ושלא מגיע לך... חיבוק אם מתאים לך פורים שמח חטולית

התגובות שלכן כל כך מחממות את הלב תודה מקבלת אלי את החיבוקים והניחומים... אני רוצה לספר מה קרה אבל מתביישת מפחדת שישפטו אותי יגידו שזו לא אחריות של המטפלת ושאני צריכה לעבוד על זה אבל בא לי עכשיו שרק יהיו איתי בכאב הנוראי הזה כי אני איתו לבד אני אספר בקצרה שעברתי אירוע פיזי מפחיד וטראומטי השבוע התקשרתי דחוף למטפלת שלי כשזה קרה וחשבתי שהיא תבוא לעזור לי והיא לא באה והייתי צריכה להתחיל לחפש מי יבוא.. ונתקלתי גם בסירוב מצד מישהו שחשבתי שקרוב אלי.. בסוף כמה חברים שלי באו לעזור לי אבל זו הייתה ההרגשה הכי מגעילה שהרגשתי בחיים שלי הרגשתי נטושה אבל לא נטושה כמו שקורה לפעמים בטיפול כשהמטפלת לא מבינה או כשהפגישה מסתיימת נטושה על אמת. אשכרה נטושה בעולם לבד פצועה פיזית הבן אדם שאני הכי אוהבת הפנתה לי עורף בשם הסטינג ונשארת לדאוג לעצמי זה היה פשוט נורא וזה ממשיך ללוות אותי ולא עוזב :( זה קצת משכך את הכאב כשלקחתי ממנה מרחק השבוע אולי זה מה שנכון לי עצובה כי כל כך סמכתי עליה וחשבתי שהיינו כל כך קרובות עכשיו אני מרגישה שהכל זה מילים יפות שלא שוות דבר במציאות מחוץ לחדר... מרגישה נבגדת ולא חשובה לאיש ושהחיים שלי הם חסרי ערך בעיני האדם הכי קרוב לליבי... עצוב

הי ציפור מדבר יקרה, מוכרת מאד הפרשנות של האדישות. עד היום מאד לא פשוט לי להבין. גם אני, למשל, קיוויתי, שאחרי המנה השנייה של החיסון ותופעות הלוואי הקשות, המטפל יהיה איתי. הוא לא היה בפועל, וזו הנקודה לתור אחר האובייקט הפנימי בי. אופס, באג. מבינה. בסדר להיות בכאב. מקווה שיהיה לך כוח לצאת משם. קצת ובהדרגה. הזמן לעתים רופא, סוריקטה

לא בדיוק יודעת אם אחרי 4 טיפולים אייך הייתן מגיבות אם המטפל היה אומר לכן אני כאן כדי להגן עליך מכל הפגיעות שספגת ומכל המהלומות שעברת...אני רוצה ללמוד אותך בעלפה ואני אלמד כי יש לי את היכולת כדי שאוכל לעזור לך לתמוך בך בהכל !!! את רק צריכה לשתף אותי במה שאת יכולה ובמה שקשה נטפל בהמשך... מאף מטפלת מאלה שהיו לי 5 לא שמעתי מילים כאלו ונכונות כזו לטפל בי... האמת שזה ריגש אותי מאוד נתן מקום להיות...להכיל...ולא חשוב מה יצא ממני ...לא נבהל ...וממה שכבר יצא..נשפך כמעין המתגבר....!! יש לך כאן מקום שהוא רק שלך עם כל החסיון המלא ממני ..... לא יודעת מה תחשבו אבל באמת זה נשמע לי כמו "חיבוק" במילים הרגיע אותי כמו שמעולם לא הרגשתי מוגנת מאף אחד באף מקום ..האם אני מדמיינת ? אולי טוב מידי כדי להיות אמיתי ? גם אתן שמעתן דברים כאלה מהמטפלות/ים שלכן?? ובהמשך החיים שאינם קשורים לטיפול יום רביעי אחה"צ לוקחת את אמי לחיסון שניועוד 7 ימים התו הירוק יגיע...סוף סוף....!! עדיין עסוקה גם בריצות עבורה לכל העינינים שלה ... וסוף סוף הגיע גם התור לרופאה הפסיכיאטרית נראה מה תגיד לגבי חוסר השינה המשווע שלי🥱🥱 ומה תחליט לגבי הקנאביס הרפואי עבורי..🤔😏😠☹🥺... זהו ..עייפו לי העינים .. תודה לכל מי שקראה עד כאן ליל'ט לי ויום טוב לכולכם!! חטולית

נפלא שימשיך כך בהחלט מגיע לך חיבוק במילים וכן זה נוכח בטיפולים שלי אל תיבהלי מזה ואל תברחי :) ואל תישברי שיהיו רגעים פחות מכילים תזכרי את המילים האלה שהוא אמר אלו הם מילות מפתח לטיפול טוב ואיכותי ... חיבוק ענק אביב

היי חטולית.. זה נשמע כל כך מחבק ועוטף! וואו. אני גם מבינה את הלחץ שלך... לא תמיד יודעים האם להאמין למילים. הזמן יגיד..תפסעי לאט ובזהירות :)

וואו, אני כל כך שמחה בשבילך שאת מרגישה כך! ואני לגמרי מבינה איך זה מרגיש כמו חיבוק במילים. כי זה לגמרי זה. תחושת הגנה וביטחון . וואו. זה באמת מרגש אותי לשמוע:) מאחלת לך שתמשיכי לחוש כך בטיפול לורן

הי חטולית, ניסיתי לשלוח הודעה קודם, ויש סיכוי שהניסיון פחות צלח. נשמע מרגש מאד. והתקדמות של ממש. וכמו שאומרים תמיד. בקצב המתאים. את אלופה! בהצלחה! סוריקטה

אביב ציפור מדבר לורן וסוריקטה תודה בנות אהובות ויקרות על כל המילים המרגיעות שלכן כמה שמחתי שגם אתן מכירות ...רווח לי באמת לא בגלל משהו מיוחד אלה רק בגלל הבטחון שזה נותן לי שזו לא אשליה יפה מידי.. אז כמו שאודי אמר שזו יכולה גם להיות חוויה מתקנת ומעצימה כך גם אני מקווה שזה באמת יהיה וסיימנו גם את החיסון השני.. המון תודה לכולכן חטולית

לפני , אני רק רוצה להודות לכולן/ ם ! על הפורום הזה, על המענה האנושי, על התשובות המרגיעות והמקבלות. ממש תודה. זה לא מובן מאליו. אתן/ם מדהימות ומדהימים. אני מנסה לשרוד . ממש מנסה. מחזיקה את עצמי מלפגוע בעצמי , לומדת להסתדר לבד ומנסה לשחרר את התלות הזאת . אני חייבת לשחרר. בשביל עצמי. כי מה יקרה ביום שזה יגמר? (הטיפול) אני לא מסוגלת לחשוב על זה אפילו. אני מפחדת מזה. איך אני אחיה בלי זה? איך חיים בלי זה? אפשר? הקשר הזה עושה לי טוב , אבל גם עושה לי רע באותה המידה. כי האכזבות הפנימיות מדברים שלא יכולים לקרות מייאשות אותי. גורמות לי לעצב . גורמות לי לחשוב שבחיים אני לא באמת אהיה מאושרת ממשהו.... הלוואי שאני טועה ... בבקשה. אני חושבת שרק אהבה תעזור לי להיות מאושרת,קטע כי עד היום נרתעתי מזה. מאהבה וממגע... אבל עכשיו אני כל כך צריכה את זה , אני רוצה גם להרגיש את זה . ואני לא חושבת שזה יקרה.כי אני לא מתאהבת. אני דפוקה נמאס לי לחכות לכלום... העולם הזה מוזר לורן.

תהליך , מניחה שאהבה לעצמך זה אהבה הראשונה שתעזור תיתן כוחות ובטחון וזה נפלא שאת רוצה אהבה ומגע ואני מניחה שמהפחד מהרצון הזה שלך את שוב קצת הודפת את המטפלת הקשר הזה עושה לי טוב וגם רע כתבת ....תזכרי את הטוב תעבדו על הרע הוא חשוב גם אם רק השלכה אתך אביב

הי לורן, כנראה שצריך לקבל את הסבל כחלק מהחיים. טיפולים נפשיים מטרתם, בין השאר ובשורה התחתונה, כפי שלמדתי להבין, להקטין את הסבל באם ניתן וכמה שניתן, או לקבל אותו. מניחה שלאושר תהיה משמעות רק אם תהיה לו התחלה וסוף והסבל לצדו. שלך, סוריקטה

היי כתבת המון דברים חשובים מאמינה שיש חיים גם אחרי שנגמר הטיפול ומאמינה שגם את מאוד חזקה ... לא מאמינה שאת דפוקה פשוט לא נתת לעצמך הזדמנות להרגיש אחרת ועסקת בדברים שהרחיקו אותך מלאהוב ..עדיין לא מאוחר לורן רק בידך לעשות את ההחלטה ולשנות את הנתיב שתבחרי .. שמחתי שלא פגעת בעצמך .. חיבוק אם מתאים פורים שמח חטולית

יקירתי. העתקתי והדבקתי בשלישית..כי חשוב לי. את חשובה!!! כתבתי ולא שלח. מנסה שוב! היום את כבר יודעת שאת שווה!!!!! שאת ממש לא מה שהוא אמר. בזכותך! בזכות עצמך ולא רק שאלה של מזל.....אלופה❤כל כך מתחשק לי לחבק אותך עכשיו. בזה הרגע...חיבוק כזה שמתאים. מהממת שאת!

אביב - את מיוחדת מאד. אכן. במובן המרגש. שלך, סוריקטה

בתקופה האחרונה עלה הרבה נושא הכאב והחיבור אליו ......הבנתי שאני לא באמת נותנת לו מקום , בעיקר כי מול זכרונות שהם מודחקים מבחינתי קשה לי לכאוב כאילו זה שלי. אבל , מעולם גם לא כאבתי או נתתי מקום מעבר להזכיר שהיה כלאחר יד זה כל הפגיעות שהקטנתי ... שנתיים פגיעה מאחי יום יומית .. היום נתתי לזה קצת מקום .. למה מניחה את זה כאן ככה לא יודעת , רוצה למחוק שיעלם שלא ידעו ... המון בושה המון תחושת אשמה המון רצון להעלם ....וכל השנים אני זוכרת ושותקת לשמור על הקשר בריא נורמלי בשביל הילדים שלי , ובשביל עצמי כל כך הרבה ידיים כל כך הרבה פגיעות לאורך כל כך הרבה שנים מה זה אומר עלי וכן יודעת בהגיון שכלום אבל בתחושה כמו סללו לי דרך והכשירו אותי לתפקיד אחד שבמזל לגמרי סוריקטה לגמרי במזל אני לא שם עכשיו לפי הסטטיסטיקה הייתי אמורה להיות שם במקום הזה שאבא אמר שזה המקום שלי ....עייפתי כל כך עייפתי .. ובכל זאת כשיצאתי מהמטפלת הבטתי במראה ואמרתי לעצמי ולחלק של הנערה שלי שאני גאה בה וגאה בי וגאה בנו ....אז אני גאה זה נכון אבל על כך כואבת .

אביב יקרה כמה כאב. כמה כאב... באמת לא פשוט לתת לזה מקום. טוב שאת כותבת ומשתפת ונותנת לזה מקום כאן... איתך, ינשופים

את חזקה, וגם אני גאה בך. לורן.

הגיע הזמן שבאמת תהי גאה בעצמך ובדרך שעשית שאפו ענק אהובה..🗣👍👍👍 חטולית

הי אביב, כמה תעצומות להצליח, לרגעים (אך משמעותיים) לנצח את הקולות ההם שיעדו אותנו או למות או להיות זונות הומלסיות מסוממות אלכוהוליסטיות זרוקות מתגוללות ברפש. סליחה על השימוש הטריגרי. הם כן הצליחו בזה שאנחנו נשים מאד סובלות.ובדימיון אנחנו איכשהו עדיין במקומות כאלה, וטוב, כנראה, שיש פער בין המציאות למה שמתחולל בראש. בכל אופן, פחות הספקתי לקרוא, ועמכן הסליחה, עבודה קשה, מיעוט שינה. אבל עכשיו ראיתי למטה שהזכרת דיבור על ציפיות ומשכים. ובכן, ואני חשבתי לי לתומי שתוך שנה של טיפול / עשרות אלפי שקלים ספורים, אוכל להיות אדם מתפקד. עובד, לומד ואפילו מצליחה להקים דור המשך. את זה אומר היום, אז לא הייתה לי גישה אפילו למשאלה. ויתרתי על חלק מהמשאלות האלה ואפילו יש כוח שמנסה לקחת לאחור. המציאות לימדה ששביב השנייה של החיבור הראשון, שביב שנייה, קרה רק אחרי שנתיים. והיו צריכות לחלוף כמה שנים עד שבכלל הסכמתי לעבור לגור בתוך בית כמו כולם. עוד כמה שנים עד שהסכמתי שיהיו לי רהיטים ומכשירי חשמל. ועוד כמה עד שקמתי והתחלתי לתקשר עם אנשים. והזמן חלף, ואנחנו כבר בפוסטמנופאוזה. ובהקשר לפריבילגיה של עשירים - חלק מהכסף לטיפול שלי, שגם כך היה מוזל, וגם לתכולת הבית, הגיע מסוג של תרומות דווקא מאנשים שפחות מעריכים טיפולים נפשיים, וגם לא אוהבים אותי, וחטפתי. גם זה יצר שיבוש. יום נעים, סוריקטה

והציטוט יפיפה. תודה לך, אביב יקרה. אנשים זמניים לרגע - יכולים ליפול בעיתוי שמתאים ומקביל לקשרים עם אנשים זמניים-פחות, וגם יש יתרון והקלה באי הציפיה להמשך. נראה לי. גם כלבלבים נותנים משהו מרכך במובן זה שהציפיות מהם שונות מאשר מבני אדם. בוקר טוב, נשיקה מכלבלב (אולי עוד יהיה לי שוב), סוריקטה

קראתי הכל למעלה למטה ... מגיבה לך כאן תודה על המילים בהחלט סוריקטה התהליך כמו שתיארת כל כך הרבה שנים כל כך כל דבר לאט לאט לא נגמר ....היום הקשבתי לשיר של קרן פלס ורמי קליינשטיין ,על לחיות ללא חרטות ...והלב צבט לי. הרבה מחשבות לי אלייך , פחות מצליחה לכתוב ....מצטערת חושבת עלייך שולחת הרבה כוחות לשרוד את התקופה . חיבוק גדול אשה יפה אביב

זה מז ששאלת אותי אודי.. איזה תנאים אני זקוקה כדי לאפשר חיבור / רצון להתחבר יותר הכלה, יותר פגישות, אפשרתי לעצמי היום פגישה נוספת.. היה קצת פתיחה, יותר נכונות.. קשה להאמין. ממש קשה לי להאמין אבל אני מנסה כן להאמין

הי ינשופון, רשמתי תגובת המשך בשרשור שפתחת, ואז נמלכתי בדעתי ולא שלחתי. וזה חזר על עצמו. ולא שלחתי. בדיעבד - אולי טוב שכך. מפעים, בעיניי, שאת יודעת להגדיר מה התנאים. ועוד יותר שמימשת משהו קטן בכיוון. באהבה מסוריקטה

לאט בקצב שלך /שלכם ....שולחת כוחות וחיבוק טוב שאת מאפשרת לך אביב

ינשופית מתוקה שלי זו ממש בשורה נהדרת גאה בך מאוד הלוואי תמשיכי כך ...מאמינה שלא קל לך תמשכי כך את בכיוון הנכון אוהבת חטולית

ינשוף יקרה! טוב שאת מנסה וטוב שאת מאפשרת לעצמך לנסות...

כאשר כתבתי קשה להאמין התכוונתי שקשה לי להאמין שעברנו את הדברים שהחלקים מספרים עליהם... ממש קשה לי להאמין..

תודה רבה לכל אחת מכן על המילים ועל העידוד הלוואי שאצליח בכוון הזה... הלוואי...

בוקר טוב פתיחת שבוע, רשמתי כמה מילים למטה, בבוקר יום שישי, נדמה לי. מנסה מאד, לא קל, מאד לא, מנסה להטות משקל על הכף למטרת איזון והקלה. חלקיים... שבוע טוב, סוריקטה

שבוע טוב שבוע חדש ומלא תקווה קראתי אותך למטה בנשימה עצורה ...מרגשת שאת בהחלט יש התקדמויות יש השגים הם מופנמים בנו בתקופות מסויימות ופחות בתקופות אחרות אישית אחד הדברים שעוזרים לי לאזן בן הרגשות הפגועים הכועסים המוחקים כל טוב לבן הרגשות שיודעים שיש גם נקודות אחרות זה התודה ... עשיתי את זה אז בפרידה מול המטפלת , גם עכשיו בבור שנפלנו אליו בגלל זיהום הסטריליות בחדר שכמעט והרס לי את הטיפול ...לי זה עובד ועוזר לאזן אני בטוחה שיש שם המון מילים של כוח של תקווהשל אמונה בך שהמוח שלך עיוות ללעג לחוסר מסוגלות וכאלה ....זה קורה גם לי .. אתך בלב אביב

שבוע נפלא גם לך יפה שלי מקווה שיהיה לכולם קראתי אותך למטה כל מה שכתבת אוהבת חטולית

סוריקטה יקרה, קראתי...גם למטה. לא יודעת כ"כ מה לכתוב כרגע...גם הראש שלי עסוק בהמון דברים אז מתקשה להתעמק. מובן החלקיות והקושי ...מקווה שיתבהר יותר לגבי השגים.

הי אביב מתוקית, מניחה שיש לי בעיה עם התודה עדיין. אבל אולי היא שם ואני משתמשת במילים אחרות. מעין אמירה עקיפה שכזו. בינתיים, עדיין, חובטות בי מילים קשות, שלא מתאימות לפרידה טובה. והרבה זעם. חושבת גם עליך, שירה וגם עליך, במבי בהקשרים של פרידות. רשמת 'זיהום סטריליות' - אאוצ'. מניחה שהיה לכך ביטוי בפגישות השנה שסופן ידוע פה. אבל משהו בי הכחיש, כנראה. אז בסדר, החלון היה פתוח (ממש כמו בחלומות הפרוצים), ומצד שני - מה יש לי כבר להסתיר; ישבתי בפינה הכי רחוק בקצה כאילו מודחת. התדירות המאד מופחתת של הפגישות השנה, הרגעים בהם היה אסור לגעת בידית הדלת. הזומים שפשוט סגרנו אחרי כמה דקות. דלתות נסגרות. כל דלת, ואפילו אם סתם רק יצאתי ממקום כלשהו כדי לחזור. זו הרגשה. היה איום. איום מכדי לזכור את החוייה והיא נמחקת. אולי לכן גם מילים מתחום הפסיכולוגיה מרחיקות. עדיין בסבל קשה מאד, בחלק גדול מידי של הזמן, אבל אולי זו הבדידות. כי היא קיצונית. ועוד אומר - איני מחשיבה את ההיסטוריה שלי כפגיעה מינית, למרות שהייתה כזאת בדרך והרבה מאד שנים באינטנסיביות. היה עיוות מהרגע הראשון בין הילדה לאמה, הוא החריף משמעותית לפני גיל שלוש והגיע לשיא של סכנת חיים בין גילאי 5-7 והיה עוד. גם אלו תקיפות ופריצות לא נחמדות. ניסיתי אתמול ללכת לישון (לא הצלחתי גם עם תרופות) בתחושה של שנאה עצמית כבדה. אבל יום חדש, תודה שכתבת. סוריקטה

תודה חטולית שקראת. מנסה, זה נראה די טכני עכשיו. לא ממש הולך לי. המשך שבוע טוב, ושוב תודה, שלך, סוריקטה

הי מיכל, ואולי לא חייבים להתעמק - חשוב לומר זאת גם לעצמי. ואולי לפעמים צריך להניח. כמו הטיפול שלי שנפסק, ועדיין תוהה למה ככה ומה קרה שהמטפל הפסיק להתעמק, אולי גם אני עצמי חירטטתי וחודשים רבים כאילו הגעתי על ריק. ובימי הקורונה זה מסע שלם של קילומטרים בהליכה. תודה והמשך שבוע נעים, סוריקטה

יקרה קראתי אותך , מבינה אותך על הקורונה החלון הזום ואוווצ ללכת קילומטרים למטפל זה חתיכת התחייבות ...והבאת חלק בריא מאוד . מבחינתי היה ולא יכולה להכנס לפרטים מבלי שיזהו את המטפלת , חריגה מאוד גדולה התקשרות של המטפלת עם סוג של מכרה שלי וזריקה של הקשר הזה לתוך הקליניקה ...אחד הדברים שהיו לי הכי קשים זה עד שהיא הבינה למה ההתנהלות שלה פוגעת בי . היא נתקעה על הקנאה וזה לא ישב על זה ... מה שעזר לי להצליח לדבר איתה על זה אחרי שהיו חלקים כועסים וטרוף ...היה התודות . עשבתי וכל פעם שעלה לי גל של כעס על הזוגיות הזו כתבתי תודה כמו תודה שבזכות זה הצלחתי להגיד פעם ראשונה שמעשים של אחר פטגעים בי וכאלה ....זה יצר מספיק איזון כדי שאצליח לחלחל פנימה שכלום לא השתנה זה רק סערה וזה יעבור . לגבי הזקן , סליחה שלא מסכימה עם המטפל בסופו של יום הם גם בני אדם וליעיתים טועים , קחי אותך את הדמות שלך, של כולן כאן של אודי ...אתם מאוד משמעותיים במסע חיי מה שקיבלתי כאן ועודני מקבלת לכן אני כאן הוא הרבה מאוד ....אז אני דווקא מתחברת למילים של נועם חורב ומאמינה שלכל אדם שאני נפגשת איתו במרחב יש סיבה למה הוא שם ושהוא בא ללמד אותי משהו ....אני כן מאמינה שהיית משמעותית לו . אתך תחזיקי מעמד הקורונה הזאת תיגמר בסוף ודברים יסתדרו . אביב האנשים הזמניים-נועם חורב כשהיינו ילדים לימדו אותנו לשאוף לנֶצַח.⁣ מישהו ריסס על קירות לבנו התמימים את הגרפיטי:⁣ "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה".⁣ ⁣ כשמתבגרים, מבינים לאט-לאט שהנצח הזה הוא טריקי.⁣ כי ארמונות בחול לא נשארים לנצח.⁣ ואוכל במקרר לא נשאר לנצח.⁣ וגם אנשים, גם אנשים לא תמיד נשארים לנצח.⁣ ⁣ אנחנו גדלים עם התפיסה שככל שמישהו מלווה אותנו יותר זמן,⁣ כך הוא יותר משמעותי וחשוב לנו.⁣ אבל בחיים של כולנו מסתובבים אנשים זמניים.⁣ אנשים שלא ילכו איתנו יד ביד עד הסוף.⁣ שנכנסו לחיינו לזמן מוגבל במטרה מסוימת.⁣ ⁣ האנשים הזמניים מגיעים בדיוק ברגע שהיינו צריכים אותם.⁣ אנשים שכנראה לא יהיו שם כשיעלו כתוביות הסיום.⁣ הם באים להעביר אותנו שיעור.⁣ ללמד אותנו משהו על עצמנו.⁣ ללחוץ לנו על איזה כפתור.⁣ לעזור לנו להתמודד.⁣ לראות ברור יותר.⁣ להוות מקפצה לשלב הבא.⁣ לשנות לנו את הפרספקטיבה.⁣ לנצח איזה פחד.⁣ להרים אותנו מהקרשים.⁣ לסגור מעגל.⁣ ואז, ברגע מסוים - הם עוזבים.⁣ ⁣ זה לא עושה אותם פחות חשובים או פחות משמעותיים.⁣ בדפי ההיסטוריה של סיפור חיינו -⁣ האנשים הזמניים האלה יזכו לפרק שלם, עמוק ומהותי.⁣ ⁣ במבט לאחור אני מזהה אנשים שנכחו בחיי חודשיים-שלושה ועשו בי שינוי אמיתי, השפיעו עליי, עוררו בי השראה, לימדו אותי שיעור חשוב והפילו לי המון אסימונים, יותר מאחרים שליוו אותי שנים רבות.⁣ ⁣ בגלל השאיפה האוטופית לנצח, נדמה לנו שכשהאנשים האלה יוצאים מחיינו, זה אומר שהפסדנו אותם.⁣ שנכשלנו.⁣ שלא שמרנו עליהם מספיק.⁣ קשה לנו להבין שהם עשו את שלהם, ועם כל הצער שבדבר, תפקידם פשוט הסתיים.⁣ ⁣ אז מדי פעם, על כביש השִגרה המהיר, עם כל הזמני והנצחי ומה שביניהם -⁣ חשוב לעצור, להיזכר ולהודות לאנשים הזמניים האלה שאולי לא נוכחים ביומיום שלנו, אבל לרגע קטן, מתישהו במרחבי הזמן והמרחק - הם היו בשבילנו הנצח.⁣

הי אודי, רואה את התגובות רק בבוקר שלמחרת, והנה כבר אנחנו כמעט באמצע השבוע. וזה קצת עצוב. מניחה שלו הייתי רואה בזמן אמת, מסונכרן יותר, הנגיעה הנפשית הייתה אחרת. אבל הספקטרום ומיעוט הספונטניות, ושעות הפעילות שלי אינן תואמות שעות של מבוגרים :-( אנחנו לא באותם זמנים כתבו לי השבוע. אנחנו לא. סוריקטה

דיסוציאציה ואינטגרציה ומה שביניהם או המחיר הכבד של הפגיעה המינית – רבות נכתב על תהליך האמנזיה (שכחה) והדיסוציאציה( ניתוק ) כחלק מההתמודדות עם פגיעה מינית. כילדה השארתי את הגוף שלי שם והלכתי ...השארתי חלקי נפש אחרים שנוצרו כדי לעזור והלכתי למעשה אם מסתכלים על החיים שלי , אני לא יודעת איך נראו חיי ללא פגיעה ...נפגעתי לראשונה בגיל ארבע ואז נפגעתי לאורך שנים מכמה אנשים בו זמנית, עשר שנות פגיעה ...נוסיף לזה עוד כמה שנים של שחזורים וקשרים לא בריאים, שעדין קשה לי להסתכל להם בלבן של העיניים כי הם מתחזקים את הבושה והאשמה כי הרי כבר לא הייתי ילדה וגם שיתפתי פעולה. ברור לי בהגיון שזה שיחזור של מה שהכרתי מה שלימדו אותי לאן שהתוו את חיי ועדין עם ההרגשה לא מתווכחים, והכי קל לי עדין להאשים את עצמי מאשר לקבל שמשפחתי הרסה לי את החיים. @@@ אז מה היה לנו כאן כל מנגנוני ההגנה של זיגמונד פרוייד עבדו אצלי שעות נוספות : ההדחקה , ההכחשה , האידליזציה , רציונליזציה , הפנמה , נסיגה ועוד....והדיסוציאציה מאז שאני זוכרת את עצמי הדיסוציאציה שם מגינה עלי שומרת עלי מאפשרת לי לצמוח וככה כל פעם נוספו חלקי עצמי מנותקים שתפקידם היה להגן עלי . @@@ וככה עברו השנים , אחת נפגעת השנייה לומדת , אחת סופגת את הכאב והעצב השנייה לוחמת , אחת שקטה מופנמת סגורה מבוהלת השנייה כועסת בועטת יורקת אש ותימרות עשן , אחת משחזרת והשנייה נושמת ועושה צבא , אחת מתחתנת והשנייה מרגישה שאיבדה את חרותה ואת נפשה, אחת נמצאת בזוגיות והשנייה את האינטימיות ,אחת ילדה ילדים וכולם גידלו וחינכו, אחת למדה אחת ניקתה אחת בישלה ויש גם את החלקיים הזכריים שעמדו על המשמר ודאגו לשמר את הניתוק והשכחה ....עד כאן וואלה יופי של מנגנון פגיעה כזאת קשה והנה הנפש ייצרה לה מנגנון הישרדות העיקר לחיות להמשיך לחיות להיות כמו כולם .....האמנם , אז זהו שהמנגנון שומר על הישרדות לא באמת חיים . @@@ במשנה נאמר "דע מאין באת ולאן אתה הולך" נפוליאון בונפרטה ויגאל אלון דיברו אמנם על עם ולא על האדם הבודד "עם ללא עבר אין לו עתיד" "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל." ובכל זאת זה כל כך מדייק כשאין זיכרון עבר אין עתיד , וההווה דל והישרדותי. אז בניתי חיים שלמים על ריק , חיים הישרדותיים , חיים משחזרים חיים של קרבן ותקפן ,שהקרבן זאת אני וגם התקפן הוא כבר רק פנימי ומופנה כלפי עצמי ..הרס ועוד הרס ועוד הרס ....כל האנרגיה הופנתה לשרוד , לתחזק זוגיות (עם מיליון קשיים ככה זה בבית של שני אנשים עם פוסט טראומה מורכבת שמדחיקים) להתפרנס ובעיקר לגדל ילדים שלא יקבלו את השריטות שלי או של בן זוגי כמו ששר חנן בן ארי – באמן על הילדים שלי (אין ספק שהצלחתי בענק ) אבל את המחיר לדיסוציאציה הזאת אני משלמת עד היום ...בהרס העצום של הגוף שלי , בחוסר פיתוח עצמי כי ברחתי מהחיים וחייתי ליד ,במצב הכלכלי – שורדת זוכרים ואפשר להמשיך לעוד אין ספור נזקים שיישארו איתי לעד אבל איזו ברירה הייתה לי לא ידעתי שאני שורדת לא הבנתי כי לא זכרתי זוכרים מי שאין לו עבר יש לו הווה דל ואין לו עתיד ..אז גם לא היו לי רצונות או חלומות כלום הכל מת רק לשרוד @@@ ואז הזיכרונות אלו שרק דחקתי הצידה התחילו לצאת פגיעות מוקטנות ,כי הקטנתי אותם ,היום אני יודעת שפשוט ליד הפגיעה מאבא הכל נראה קטן ולא נחשב ..הגעתי לטיפול חשבתי בקטנה חודש חודשיים ואני כמו חדשה ,מנגנוני ההגנה כבר אמרתי עבדו שעות נוספות.... ואז הגיע הנקודה שהמטפלת העיזה להגיד את המילה אינטגרציה , כמה בהלה כמה כעס כמה בלבול , תחושה שעוד רגע יימחקו את כל החלקים ....לא נכנסת לתהליך האינטגרציה זה כבר סיפור אחר ...בגדול אגיד שזה תהליך סזיפי שלוקח שנים עם המון כאב והמון כעס ותסכול ועליות ומורדות צעד קדימה שניים אחורה ...אני רוצה כרגע רק להתייחס לרווח וההפסד כמו לדיסוציאציה ...אז שוב גם כאן הרווח מדובר ולקורא מהצד ייחשב שיא הצמיחה הטיפולית ...ואיפה ההפסד של היעדר ההגנות. @@@ מעבר לזה שצריך להרגיש מה שכל חיי לא ידעתי שאני אמורה להרגיש , כעס כאב תוקפנות פנימית ועוד...המחיר הזה שעכשיו כבר אין את האחת שנשואה והאחרת ששם באינטימיות זאת את שם , חווה הכל כל מגע שגורם לך לרצות לברוח כל פלאשבק שאת כבר מבינה שזאת לא פנטזיה מינית זה מה שעברת בתור ילדה ואת נלחמת לא ללכת אחורה ולא להרוס את מה שבנית כל חייך (כמתחתנים כשהכל ידוע זה אחרת מכעבור שלושים שנה .....זה לא כזה פשוט ) הפרנסה שעשית לה אידילזציה והסתפקת בה ואפילו אמרת שאת אוהבת אותה פתאום יש לך מראה את יקרה בחרת בעבודה הזו כי את נמנעת מהחיים , כי את פוחדת מאנשים , כי את רוצה להרגיש חשובה ותורמת , את יקרה פוחדת להצליח כי יהיה מי שיוריד לך את הראש חזרה לגובה דשא ...ואת בעצם עשית את זה לעצמך כל החיים ..הרס עצמי שמירת הקורבן, השורדת רק כדי שתצליחי לחיות ולא לזכור כי הכאב היה עלול להרוג אותך או שהיית משתגעת – מחיר @@@ והאינטגרציה הזו מכריחה אותך להביט לניתוק מהגוף בעיניים ולהגיד לעצמך , היום זאת את שכולאת את עצמך בכלא שניקרא גוף , שמה עלייך עוד ועוד שרשראות וחומות (שומן) מענישה את עצמך על מחשבות בריחה (מקיאה או בולסת) כשכואב פיזית (דוחפת כדור ועוד אחד מאיצה בגוף מעבר לקצה היכולת , שוחקת עד דק) וכשכואב נפשית (מכאיבה לו פיזית כדי שהכאב ייפסק) @@@ אז היום אני די מחוברת לחלקיי כן הטיפול הצליח ויש אינטגרציה , אני חיה ולא שורדת , פתאום צצים מחשבות על עתיד אבל אז מתגלה התמונה שכבר ברחה לי הרכבת ואני עוד בתחנה , וכן השמים הם הגבול ותמיד אפשר אבל זה לעולם לא יהיה אותו הדבר...אז דיסוציאציה , אינטגרציה זה טוב או רע ...אני לא יודעת כשהייתי מנותקת רציתי להיות מחוברת לעצמי והיום שאני מחוברת אני רוצה קצת מנוחה ולהתנתק מעצמי – כן לברוח כי החיבורים האלה מעבר לכאב מול הפגיעה והנזק מציבה מראות קשות על המשמעות של חיי....והקורונה נתנה לי מתנה עצירה ,שהתבוססתי בה די ושחיתי בקורבנות של עצמי שפטתי והענשתי את עצמי די בתפקיד התקפן ...והיום אני מלאת חמלה ומודה על העצירה רגע לנשום לחשב מסלול מחדש ....ואולי לדעת איך זה לחיות ללא פגיעה כי אני כבר לא קטנה ואני גם לא הסוהרת והפוגעת של עצמי ....לחיי המנוחה ולחיי החיים ללא פגיעה . והשיר שעזר לי לשרוד עוד מאז שאני ילדה והיום מזכיר לי שכדאי לחיות ...https://youtu.be/jQCbth6yCFE

וואו אביב יקרה!!! את אמיצה! גיבורה ממש! אלופה... והכמ חשוב מה שכתבת בסוף! שאת כבר לא הסוהרת והפוגעת של עצמך! שאת כבר לא קטנה!!!! את גיבורה! פשוט מעריצה אותך!!! על האומץ! על מה שעברת! מהממת. ואגב אתמול בטלויזיה הראו על כפר מיוחד לנפגעות שנקרא אמ"ן כי אף אחד אחר לא הבין ולא עזר!!! אני ראיתי עם השנים שהשיתוף והרגשה שאת לא לבד זה חלק מאוד חשוב בתהליך! אלופה על הלמידה להעזר. להרשות להפתח ולהגיע לאינטגרציה . להבין שהיא חשובה! שאת חשובה! שאפו ענק!

אביבוש אמרתי בעבר וחוזרת שוב את מדהימה בכל רמה אפשרית שאני מכירה והשיר..וואוו כבר שנים לא שמעתי תודה אהובה על התזכורת חטולית

תודה על המילים החמות ...את מתוקה אמיתית .. לא כל כך הבנתי את ההקשר לכפר של מרווה , הרעיון שלה היה נפלא בעיני רק חבל שכרגע זה כפר לעשירות בלבד ...כי עולה הון להיות בו כי אין לה שום תמיכה . בהחלט חשובה ההבנה , אני חושבת שחלק מכל ריפוי ומכל אינטרקציה טובה בן אנשים זה ההבנה ... לגבי הקטנה , כמי שחיה ללא גיל כי בכל פעם אני בגיל אחר ...כן המקום הזה להזכיר לעצמי שהיום אני בת....וכבר לא שם הוא מקום חשוב ולא פשוט ... אבל בהחלט עוזר לשמור על איזון .

בהחלט אין על השיר הזה ...וחוה אלברשטיין כמה אני חייבת לה חלק מהשפיות שלי :) תודה על המילים החמות ...

הי אביב, כתבתי ומחקתי. אבל בקצרה - הייתי מוסיפה את המילה - מזל. מזל ש כן היו דברים בדרך ואת, בחוזקותיך, היטבת לשוט על גל ההזדמנויות (יודעת, יודעת שמורכב. יודעת, יודעת המחיר, יודעת שרק חלק). המטפל שלי היה אומר שלפעמים צריך גם מזל. הנה - אולי מזל שלא נולדנו, אחי ואני, בעיירת פשע (ומצד שני, אבל הי, בשכונה רגילה מי חושב שבכלל קורים כאלה דברים). והפיצול, כנראה מילא את תפקידו גם במובן בחיובי. זוכרת את הזקן מחיי? (וכמה עצוב לי איך שסיים את חייו והקורונה נתנה לו את הבומבה הסופית). היינו בקשר הרבה שנים. ואני די בטוחה שהוא היה הלום קרב לפי הדמיון ברגישויות ובפגיעויות שלנו. וגם אם המטפל יאמר לי הייתי כלום בחייו של אותו איש, הייתה איזו קירבה לרגעים. וחמלה. שלך, סוריקטה

בהחלט הרבה מזל ניסים גלויים שאנחנו חיים בכלל אביב

אביב יקרה! אני מדברת וכותבת אסוציאטיבית..הקשב וריכוז שלי ;)( ..לטוב ולרע.אז לפעמים באמת לא מבינים את ההקשר.. אני לא ידעתי שזה לעשירים. חשבתי שהמקום חי על תרומות, מהכתבה לא היה ברור בכללללללל..הם רצו תרומות אחרת יסגרו... זה נשמע לי מקום מצויין ומכיל...לא משנה. כמו שסוריקטה כתבה מזל ש...והיא כ"כ צודקת! שתיכן חכמות מאוד ואילולא הסביבה הנכונה בהמשך החיים והעזרה הנכונה לא רוצה אפילו לחשוב איפה הייתן...גם אני אגב....

זהו בדיוק הם חיים מתרומות להחזיק את המקום מאוד יקר . ומי שבא לשם משלם המון כסף כמו חלופות אשפוז אחרות בארץ רק שזה לא היה אמור להיות חלופת אשפוז זה היה אמור להיות מקום לנשים שזקוקות למקום לנוח .... זה עדין הכוונה רק שאין להם תקציבים זה עצוב

כך זה נקרא בספר שאני קוראת על טיפול בהפרעת ניתוק. מעל שנה עם הקורונה ואני נמעת מלגעת בדברים ולהתחבר לחלקים .. אולי בהתחלה היה תרוץ טוב אבל עכשיו זה כבר הפך להרגל ההמנעות הזאתי. זה גורמת לי להרגיש המון תסכול וייאוש . אני לא מצליחה להסכים לרצות להתחבר... אולי בגלל פחד ... אני חשבתי שלקבל את המצב יעזור אבל בעצם זה מעודד את המקום בזה של המנעות. מטפלת שלי אומרת שאני צריכה להחליט שאני רוצה להתחבר... איך מחליטים כאשר אין רצון ופחד מנהל אותך?

אם יש משהו שלמדתי זה שהכי גרוע שאני שופטת את עצמי ... את בסדר כמו שאת ..זה מה שאת יכולה עכשיו , ההתמודדות בעבודה שלך מורכבת גם למי שלא חי עם צלקות של טראומה עוד יותר למי ששם. כרגע את בהמנעות ...רק להיום , רק לעכשיו קבלי את המקום הזה ,את הכאב והתסכול שבאים איתו ...רק ביום שתפסיקי להלחם בעצמך תוכלי לאפשר לעצמך חיבור .... אין מספיק אנרגיה לכל הדברים ....הכל בסדר יקרה את בסדר ...אתך בלב חיבוק ענק

ינשופית, הי, לדעתי, אי אפשר בכוח... אדרבא - כנראה ככל שגדלה תחושת הכפייה, באה עמה ההתבצרות. כשזה יקרה, ומקווה שיקרה, ומניחה שיתקשר לשחרור מסוים, כשיקרה - את תדעי. סופשבוע נעים, סוריקטה

היי ינשוף.. אני לא מבינה בניתוקים. אבל כן בהמנעות, הרבה נמנעתי מפחד..וזה רק החריף כשנמנעתי בטיפיל. היא נסתה והיו התנגדויות... אך לאחר מחסום הפחד דברים החלו להפתח...מקווה שתצליחי. ❤

וואו סוריקטה! שאפו ענק על תיקון שכזה!! רגשת אותי שזה נתן לך חומר למחשבה. כן! זה שונה, הפרידה הזו שונה מכל מה שהכרת! היא אחרת כמו שכל הטיפול כזה..אחר. חוויה מתקנת קראתי לזה כל הזמן בטיפול.. תהליך..השתמשת במילה ;) חטולית יקרה, כן אני במקום אחר.... זה מוזר כי בעולם ה"אמיתי" ולא הטיפולי זה בכלל לא השג, פשוט הרגשה פנימית. שלי. שאין לה כ"כ שותפים..וקצת "ביג דיל" אז טוב לך עם עצמך... אני חושבת שקצת פחות מלחיץ אותי מה אחרים חושבים ויותר מחשיבה את מה שאני חושבת. ויותר מזה אומר שגם לא הייתי בטוחה שבדברים מסויימים יש לי דעה..החשבתי יותר דעות של אחרים... כבר לא כך היום. הטיפול נתן לי המוןןן...ולדעתי ילווה אותי כל החיים, המשפטים שלה, הכיווני חשיבה. כן. זה השג, השג פנימי כזה. שלא מקבלים עליו "תואר" או חשיבות מסויימת. ושוב תראו, זה לא דוקטורט , זה לא תעודת מצטיינת טיפול ;) זה השג שחשוב לי!!! ויודעים מה חשוב בחיים??? לא ההשגים האלה של לימודים והצלחה חיצונית. אלא ההצלחה הפנימית שלכן!!!! מהו השג בעבורכן? תוכלו אביב וסוריקטה לענות על כך? ושאר המשתתפים פה? מהו השג אמיתי עבורכם? שיתן לכן להרגיש "שוות"! להרגיש משמעות? להרגיש חיים???? האם יש לכן כזה השג??? בטוח יש!!! במה אתן גאות בעצמכן? חייב להיות משהו אפילו קטן... אשמח לשמוע. 🤗❤

הי מיכל, ובכן, תלוי על מה אני נשענת. או, למה התחברתי (אגב תגובתו של אודי לינשופית). אם על מה שחלש - אין גישה לראיית ההישגים. בכלל. אם על מה שנבנה ואיתן - זה שונה. אולי מאוחר יותר אספיק לפרט. תודה, בינתיים, סוריקטה

טוב שאת מביאה את עצמך בכל הגוונים אל תתנצלי קחי את המקום שלך כמו שאת ברגעים טובים ברגעים קשים .וברור שמקומות מחזקים כמו שהבאת מזכירים את מה שלרגע שוכחים . ברור שאפשר פרידה אכותית לפעמים כמו אצלי עם המטפלת הקודמת הפרידה משאירה גם כאב אבל היא השאירה המון טוב ויחד והתפתחות ....זכרונות טובים שמלווים אותי עד היום. לגבי השגים וריק אני לא במקום שלא מעריך את עצמי , אני במקום שלומד לקבל את המקומות שכתוצאה מהפגיעה לעולם לא יהיו לי , הנזקים הבריאותיים , כלכליים ועוד ... מבחינת טיפול זה דווקא מקום מתקדם של להסכים להיות בכאב ללא לפגוע בעצמי . להיות בכאב להיות באבל על מה שאין זה לא מנוגד למה שיש זה גם וגם ... כייף לקרוא אותך ,ובהחלט כמו שסוריקטה תמיד אומרת המתנה העיקרית בטיפול הוא הזמן שמתרוממים מהגל ששוטף. .

הצעה למבט דומה אך שונה. ....לי המבט הזה עוזר לא בהכרח יהיה נכון לך . כשאני לא רואה את ההשגים ואת הטוב אני במקום של פעם במקום קרבני ואז גם מתעורר בי החלק התקפני שלרוב מופנה כלפייי ....ואז אני במעגל של שנאה עצמית וכאב .... כשאני רואה גם את הטוב וגם את הקשה אני במקום שמרשה לעצמו לחיות לנשום ולא להתקרבן אז גם אני הרבה יותר נינוחה לעצמי ולעולם. בקיצור כמו שכתבת הכל שאלה של מבט ועל מי נשענים .. ד.א את בהחלט יודעת גם להשען על החזקים ...תנסי לעשות פגישת פרידה וגם לקבוע פגישת עדכון לעוד שנה ...מנסיון שלי זה נתן לי את הכוחות להשען על הטוב שהיה בטיפול ... אתך אביב

ואחזור ואומר, מיכל יקרה, שהודעתך מרגשת מאד. כמו שהיא. הישג 'בלי ניירות' הייתי קוראת לזה. מבחינת המטפל עכשיו אני בסדר, וקודם הכל לא היה בסדר. זה סוג של הישג... המון תודה, בינתיים. כן ירבו. שלך, סוריקטה

הי יפות שלי, מעניין ששאלת ההישגים היא משהו שהעליתי כאן בעבר ועכשיו איכשהו נתקעת. עדיין יש לי קושי לשמור אובייקט פנימי טוב, גם בהיות איתי, לא כל שכן אם הדמות לא נוכחת, ועוד יותר אם אינה קיימת כבר. טרם מצליחה, כרגע, להחזיק מילות פרידה מרככות נפחיות טבועות מאיש הטיפולים. טרם, כרגע – משמע עדיין תקווה שהתהליך יוכל להתרחש. איכשהו אני בתחושה שהן נשמרות בסוד מפניי. מעניין לבחון. יודעת לומר שההבנה שלי בגבולות – בין אני לזולת / פנים חוץ השתפרה. בעצם, כשהתחלתי הכל היה פרוץ ומעורבב. עכשיו יש כניסות לאזורים הבעייתיים, אבל חלקיות. לא כל הזמן. ובהמשך לעיל - עדיין נותר קושי עם פרידה ונפרדות שהוא נושא כבד מאד. מניחה שעדיין יש קושי עם פשרה וחלקיות. אך מניחה, שיש שיפור יחסי. מניחה שמשאלת הפיצוי הגרנדיוזי על חוסר ההגינות והעוול קיימת גם היא. מניחה שכל עוד איני חיה רק אותה - זה שיפור. יודעת, לרוב, גם להכיר מה הטריגרים. או, למשל, על אלה מסילות פחות כדאי לי לעלות, היות שהן מובילות לסחרחרה ומעיפות, או, משחזרות. יודעת יותר להכיר מתי אני נמצאת במצב חרדתי מסוגי הניתוק שבכלל לא ידעתי שהוא כזה קודם. למשל, חרדות שמתאפיינות גם בעיוותים בחושים. לרוב, יודעת להכיר מתי נגררתי למצב בו התפיסה מתעוותת. להכיר בספק, ולחשוד כשכמעט אינו נגיש. למשל, עכשיו, בתקופת הקורונה, ניתן לראות הרבה אנשים (כך אני חושבת) שאולי מתוך היעדר הקבלה של אי-ידיעה נוטים לדבוק בדיעה מאד החלטית. מידי, כנראה. אם כן, למדתי לומר – שלפעמים איני יודעת. כנראה, וכבר נדמה לי אמרתי, כנראה שיותר לא יודעים מאשר כן יודעים. לגבי מערכות הגוף – בתחילת הדרך היו כאלה שפעלו, או נכון יותר, לא בדיוק פעלו, ומדובר במערכות הכי בסיסיות, ועכשיו יש הקלה משמעותית בתחום. מאד מאד שמחה ואשמח לדוגמאות של נושאים שעובדים. נכון שאינדיבידואלית, אך לפעמים אפשר למצוא קווי דימיון. או, לחלופין, לראות את ההבדל ולמצוא את עצמך ודרכך. לצד הקנאה (envy) וההתנגדות האפשריות. אולי פחות מרגישה שווה או בעלת ערך או גאווה עצמית כרגע. ייתכן שגם זה יהיה נגיש לעתים. לעתים, כי מניחה שזו ידיעה שעשויה לעורר קונפליקטים ותחושת סכנה (אמא אמרה אחרת, אמא תתקוף. יאללה די כבר עם האמא הזותי). המוח פחות עובד לי היום בבוקר. סוריקטה

חושבת שאיכשהו כן התמזל מזלי בהיות מטופלת של אותו רופא נפש - היות שהתחלתי את דרכי אצלו, כשהוא עדיין היה מתמחה ובלי תארים נוספים שצבר בהמשך. נראה לי שאז הוא מאד השתדל, וגם מבחינה כלכלית הייתה לכך תרומה. מניחה שבזכות מטופליו ונסיונו איתם - גם הוא צמח. סוריקטה

אני מבינה את המקום הזה של ריק, חוסר.. אני הרגשתי מאוד במקום נחות כזה...אבל פעם. .היום לא. קצת פוחדת לומר לכן......שהיום טוב לי , שיצאתי לדרך חדשה ואחרת.. שאני מעריכה את עצמי יותר. לא אין לי תואר שני ולא חושבת שגם דוקטורט היה נותן לי משהו לערך העצמי. זה בכלל לא קשור... אני היום במקום שבו מעריכה מאוד את השגיי, את התנהלותי בחינוך ילדים. ולמרות שהמקצוע שלי"לא נחשב" ונמצא במעמד נמוך בחברה עם משכורת נמוכה...ואנשים מתייחסים אלינו כנותני שירות ובייביסיטר. ראו ערך "קורונה" להחזיר את הקטנים לגן רק בגלל שההורה צריך להתפרנס אבל למי אכפת כיתה ה עד י...והנפש של הילדים... אז בחברה איני נחשבת למשהו מיוחד... אך אני "יודעת משהו על העולם הזה!" וכן, אני חשובה וכן יש לי ערך עצום בחינוך ילדים! והמקצוע שלי הוא מאוד מאוד נחשב!!!! למרות הכל. פעם חשבתי אחרת ..והערך העצמי היה נמוך...והיה הרבה "ריק" ללא תוכן, משמעות...אז מבינה אתכן. היום במיוחד היה מקרה בגן שטיפלתי בו נפלא ואני גאה בי!!!! וההורים בגן מרוצים ומתייעצים בי המוןןןןןן.. סליחה שאולי יצא כאילו אני משוויצה. לא זו הכוונה.. הכוונה שתראו שאפשרי. ומקווה שאתן תרגישו עמוק בפנים את הערך המוסף שלכן...את האהבה אליכן... שלכן, מיכל

הי מיכל, כמו אודי - בהחלט מותר לך להתגאות - ממש מחמם את הלב לשמוע! כל הכבוד! שלך, סוריקטה

הי מיכל, נתת דוגמא מצוינת, שנותנת לי לחשוב על ניסיון לתיקון הרגש שלי עכשיו. עכשיו, אחרי שנים רבות של טיפול. קרי, לא מהרגע להרגע, למרות הלכאורה פתאומיות. זו אינה הפתעה שהגיעה עד כדי כך משומקום, ובכן, תהליך... התיקון - להיפרד כידידים ופחות כאויבים. להבין שהקשר הטיפולי שונה ממה שגדלתי עליו. להיפרד כך שיינתן ויחזיק נפח למילים ורגשות חמימים ומרחיבים, ופחות זכרון של הכי שלילי שאפשר, וכל הזמן. לא יודעת אם יצליח ועד כמה. או שמא אכשיל את עצמי. נקודת המוצא היא, כנראה, שכן תהיה פרידה. אחת מני כמה, שצפויות לי. זמנים יגידו. ימים סבוכים. תודה לך, מיכל, סוריקטה

מיכלי כמה נפלא להיות במקום שבו את נמצאת הרווחת אותו ביושר..מגיע לך להרגיש הכי טוב שבעולם.. חטולית

אחרי שלושה חודשים בבית, שכללו אשפוז בגלל מנת יתר של כדורי שינה ופגישה עם הפוגע,חזרתי אתמול לעבודה. 3 ימים בשבוע,אבל זה גם משהו.

הי רוני יפה, מצער לשמוע על רגעים שבורים, משמח לשמוע על החזרה. ושוב מצטרפת לאודי - משהו משמעותי ממש. כל הכבוד גם לך! מעודד. סוריקטה

וואוו המון דברים לא קלים.. מצטערת לשמוע ....כדורי שינה מנת יתר???? אישפוז ?? כן גם הפגישה עם הפוגע...! מה אומר לך ..שמחה שלפחות חזרת לעבוד 3 ימים בשבוע ...זה מצוין !! חיבוק רך אם מתאים לך חטולית

רוני יקרה אין לי מילים..קשה...אך.. רק לומר שטוב שחזרת לעבוד. 🤗❤

זה שאני כל הזמן עסוקה בלרצות להתחבר יחד עם המציאות הכואבת שאני לא מצליחה תקופה ארוכה.. חשבתי לא לרצות כל כך להתחבר.. לא לרצות כלום ופשוט לקבל את המצב הנוכחי.. על ידי כך להוריד את המצוקה והתסכול....

תודה רבה אודי

ינשופית מתוקה מבינה אותך בטוח שלא קל לך לקבל החלטה כזו ואם עכשיו זה מתאים תזרמי עם זה עד שיגיע הזמן המתאים לעשות את השינוי שכן תוכלי להתחבר ..גם ככה הימים אינם פשוטים בכלל .. חיבוק מתוקה חטולית

קראתי אתכן כבר כמה פעמים ולצערי הרב נותרתי ללא מילים תומכות כאלה או אחרות לומר לכן כי באמת הבנתי אתכן.. וגם אם אקרא שוב נותרתי באותו מקום .🤔🤔🤔🤔🤔 סליחה באמת אבל אין לי מילים לא טובות ולא חכמות .. פורשת ... מאוכזבת.. נטולת .... למה בכלל נכנסתי אם אין לי מה לומר ? איתכן בהבנה ובכאב הזה שאני נטולה... אוהבת אתכן המון חטולית

הי חטוליתי מתוקה, את ברורה מאד, וזה, כבר אמרתי ואחזור ואומר - מקסים בעיניי. יודעת שלכובד ולמורכבות יש קודים כאלה שיכולים להרגיש זרים. זה לגמרי בסדר. בשבילך פשוט - חיבוק. ובואי. שלך, סוריקטה

חטולית יקרה, את הכי מלאה ולא נטולה, הכי מחבקת ונוכחת ועוד איך שיש לך מה לומר וגם יש מי שרוצה לשמוע. תודה שירה

סליחה שלשתיכן יחד קראתי את כל המילים .....ואת האין מילים ... אני קצת מבולבלת עם עצמי בזמן האחרון ....אולי מקום תקוע כמו שאת תיארת אותו סוריקטה או ממית ...מן הסתם מבחירה מקום שוקע בשנה האחרונה לגמרי למקום נסגר ולא מתפתח .... כאן כרגע רק להגיד שקראתי אותכן ותודה ....בהמשך אכתוב יותר ואצרף לכאן .....

נשבעת לכן בנות מנסה לתת מילים למחשבות פשוט לא מצליחה אז מסכימה אתכן לגבי היותי שונה מהפוגע . הדבר היחידי שהבנתי זה שאני במשבצת הקרבן בהחלט יש התכתבות גם עם הפוגע רק שאני פוגעת בעצמי . אני היום הקרבן של עצמי. יכולתי לבחור לא להקשיב למילים שנאמרו בחרתי שכן , בחרתי להפגע מהם ואף בחרתי לפגוע בעצמי . קצת מבולבל לי וקשה לי להפוך מחשבה למילים .כרגע הם נהדפות ממני ואלהה. תודה על ההשקעה בי ובמחשבה שלכן

אביב יקרה, אבקש סליחה שבאתי עם רוב משקל וכובד. עכשיו תורי לומר עבור כולנו - שלפעמים כל כך איטי ובקושי זז וגם הרגרסיות שבדרך - אבל בסך הכל אולי יש סיכוי להקלה יחסית. האם תשתדל ההשקעה? הניסיון והרגש יאמרו. הימור, אך מושכל. אמנם רואים אותי כועסת כאן לאחרונה (תסמיני גמילה - כך קוראים לזה, אבל נמאס לי מהגדרות, כפי שהבנתם), ועדיין אני בעד טיפולים נפשיים (אם מתאים ולמי שמתאים ומתי שמתאים וכמה שמתאים ובהנחה שיודעים גם את הפרמטרים האלה) ומאד מאד מעריכה אותם. אנסה לבקש 'הקלות' בסיום הזה, שאני מסרבת אליו, כרגע, בכל תוקף. המטפל יאמר - זו העת בה החלקים הכי חולים מתפרצים. בוקר טוב, יקירתי, אנחנו לא מכירות, לא רואות פה את השלם, אלא שברי שברים. כנראה שהשלם הוא באמת יפהפה. שלך, סוריקטה

אביב יקרה, כל כך מבינה, להיות הקרבן של עצמי. גם אני שם ואולי הפגיעה הכי גדולה היום מיוצרת בפנים. לגבי בחירה, אני לא בטוחה שאני בוחרת. אבל נראה שיש חלקים שבוחרים בשבילי. הזוי. מורכב. איתך שירה

על מה הסליחה לא פגעת או הכבדת את כל כך בסדר . את גם לא כועסת את כואבת ...לזה את קוראת כעס הכל בסדר ומותר גם לכעוס אני כנראה הייתי מתפרקת הרבה יותר ממך ..את דווקא ממש בסדר וטיפולים ....אני לא יודעת , עייפתי גם מהם עשרות שנים ותזוזות קטנות לעד נשאר ללא רגליים לעד נשאר פגועות ופצועות. אני לא יודעת תקופה לא פשוטה תקופה קשה מאוד ...לכולנו ...הקורונה הזו הקפיצה את הסיפטומים שהדחקנו במיומנות כה רבה והעמידה אותי לפחות מול מראות כואבות ....איך הגדירה את זה שירה זרע ...אני מרגישה כמו זרע מקולקל שלא יצמח ממנו כלום ....כנראה שמבחוץ רואים אחרת ...אבל בהרגשה נשארה כזו , כואב בהחלט ... והנה יצאו ממני הרבה מילים ...

הי אביב, אולי הדיון שלנו סביב מילים - ו נו ובכן די תקפנו אותן - יסייע לנו להתידד איתן בחזרה. הן הכלי של הטיפול בשיחות... תודה, סוריקטה

הי, השארתי כאן המוני מילים. גם עכשיו אלו מילים. מילים שהן דרך לתקשר עם אנשים. כרגע, גם המילה 'תקווה', למשל, תהדף. ויש אוצר שלם. אנשים נפגעים מהרתיעה שלי. אפשר להבין. די למילים. ומה כן? לא תמיד, ואם כבר לא, אז המצב ממש רע, מה כן? כן יכול להיות ייצור שאינו אדם. שהצפיות ממנו הן אחרות. יצור שדרך התקשורת שלו היא ללא מילים של אנשים. אבל, כנראה, ייצור תבוני שכן מתחבר לאנשים. ובעל מימדים תואמי אדם. ולא ייצור שלי, או שאני מטפלת בו, אלא של מישהו אחר, או של הטבע. איפה אתה, ייצור? רוצה לשמור את המקום ההמשכי אך ורק לייצור. הוא, מן הסתם ישתוק פה, כי אינו יודע מה זה אינטרנט בכלל, ומילים ופורומים וכושר הקלדה. ואולי גם עץ, ואולי גם ים. או כזה. בשקט ובסתר. כתבתי מילים, שיט. ויפאסנה סוריקטה

איתך במילים הנהדפות וגם במילים שרודפות...כל המילים האלה שקמות עלי ואני נרדפת

מילים נהדפות אני מבינה מאוד מבינה עדין הודפת כשנאמר לי משהו טוב לרוב אני באמת לא מבינה זה עצוב ....בהגיון אני מבינה אחרת ברגש. הודפת ולא נותנת לזה לחלחל אתך אביב

הי לא יודעת כמה מרגישה נרדפת, והמילים, הן מילים, לא הן שרודפות, נהדפות, אלא זה השימוש שמשהו בי בוחר לעשות בהן. מזכיר לי, נדמה, שאודי אמר משהו דומה באשר לגשם בזמנו. בכל אופן, מתביישת מאד בעצמי. להיות מוזרה כזאת בחברה. אישה לא צעירה שנותרה תקועה בשלב מאד מוקדם. מתביישת מאד. רשמתי גם למטה. בכל זאת חושבת שיש הבדל בין כן להשיג משהו ולהרגיש ריק מולו, או לא להשיגו כלל. סוריקטה שבורה הולכת לבדוק שוב ענייני סרטן (והמשאלה שהוא ייקח אותי מכאן).

עניתי לך למטה לפני שראיתי כאן ולי עדין יש משאלה לעטוף ולחבק אותך במציאות . לא פשוט , ולגבי הריק לא יודעת . תחשבי על הכורסא שקנית ....האם התחושה השתנתה מול הריק ...אני לא בטוחה :) זה עצוב עד כמה הקלפים שקיבלנו היו דפוקים . אתך אביב (סליחה שלא זכרתי לחתום במקומות אחרים אני לא באיזון )

הי אודי, תודה רבה! ראה - הפעם כל תשובותך, לכולם, נגעו בי באופן רך. כן ירבו. סוריקטה

כתבתי למטה לא עלה . באמת מנסה להבין למה המילים תהליך וצמיחה שנואות עליכן כל כך איך תקראו לצעדים לדרך שאתן עושות . איך תיקראו לכל התפתחות בצעדים של משהו נגיד עשיית גבינה האם זה לא דורש תהליך של הרתחת החלב הוספת אינזימים ויצירה החלב הרי זה תהליך . כל דבר שיש בו התחלה אמצע וסוף ועובר בשלבים הוא תהליך .... הלכתי לראות במילון הרי אני לא הגיד כלל הפעולות שהצייר צייר כדי להגיע ליצירה .ואיך נתאר את ההתפתחות האומנותית שלו ...מה רע במילה צמיחה ... מה לומר גדילה , התפתחות .....איך נתאר צמיחה של צמח יציאה מהאדמה .... כמי שמשתמשת במילים האלה באמת מנסה להבין .... אתכן , אביב

אביב יקרה, אני יותר מתבוססת או מנסה להיות במסע, מסע כומתה מפרך, בלי אמצע או סוף ואין התפתחות רק קמילה. המילים הללו נועדו לבטא את הרצוי, את מה שמצופה שיקרה. וכל הזמן משתמשים במילה תהליך, אני בתהליך, אני עושה תהליך, מרגיש לי לא נכון לי בכלל... לא מרגישה שצמחתי, גם אחרי שסיימתי לא מזמן את התואר השני נשארתי אותו נבט או זרע קטן. המילים הללו ממחישות לי כמה אני נכשלת בטיפול. שלך שירה

הי אביב, בוקר ושבוע, גם אני הלכתי להסתכל במילון על המילה 'תהליך' אחרי שרשמתי מה שרשמתי. שיערתי שפחות תאהבי את הרתיעה, שלי בפרט, מכל מיני 'מילים'. את יודעת, יש מילים בשפה, המון מילים שהכרתי במילון (הייתי חזקה לכאורה בשפה ובציונים בבצפר), אז יש מילים שהכרתי במילון, אבל ממש לא הכרתי דרך החוויה (תודה, אודי, שלפעמים אתה קצת נותן משקל גם לכיוון המוזר שלי. הדמות שלך משמעותית פה מבחינת תחושת המאזנים אצלי). המילים היו מדוקלמות, או סתם עוברות לידי ללא הבנה עמוקה. אלה היו 'עוד מילים'. לעתים אפילו לא השתמשתי בהן, אלא רק עברו לי ליד האוזן. למשל מילים כמו 'קנאה' ו'כעס' ואפילו מהכיוון השני – 'חמלה' ו'אהבה' - לא זוכרת שאי פעם השתמשתי בהן לפני הטיפול ובאמת לא הבנתי אותן 'על אמת'. והן, בפרט, קשורות לעולם הרגשות. על כל פנים - יש, לדעתי, הבדל ניכר בין שתי האפשרויות. שימוש במילה עם הבנה של עולם ומלואו סביבה, או שימוש מדוקלם 'ריק ושטוח' יותר, עם פחות קשר למה שקורה בשטח מבחינת החוייה ואפילו הפוכה לה. השנייה, בעיניי, היא האפשרות המעצבנת. להרגיעך – האחרונה אינה האפשרות שלך, אביב – נראה שאת באמת מרגישה את ההילה בנפח עשיר. ואני גם יודעת שאין זה מובן מאליו כלל. הממ... זה מזכיר לי משהו. יש כאן שכנים שעשו בלגן גדול וקבוע במרכז החצר המשותפת. הקורונה וזה האיצו ת'קטע. נגעו להם בערימת הגרוטאות, והם השאירו מכתב שהם עשו זאת 'ממקום של בנייה'. סליחה, ניסוח ששיגע אותי. אז, לכאורה, בנייה נשמעת אחלה דבר. ואני, קצת נראה לי אחרת. בנייה, כן, אבל איך ואיפה ומתי וכמה וממה ולכמה זמן ועוד. ואם תכרות יער שלם כדי לבנות מגדלים בשירות הנדלניסטים? נחזור. אכן, למדתי בטיפול להכיר ממש מילים, בעיקר אלו שקשורות לרגשות. לשם התקדמתי ועד שם סבבה - נגיד תהליך מקדם. ואפילו מרגיש כמו נס שבכלל הגעתי לשם, ומן הסתם, כמו שאני מזכירה כאן המון - הרבה מאד עבודה ואין קסמים. אבל בשנים האחרונות היה קיפאון רציני בטיפול. שאלתי ושאלתי שוב והתשובה מצד המטפל (ונכון שהייתי יכולה לתת לתשובתו משקל לפי בחירתי, וגם להניח אותה על הכף המתאימה), ובכן, התשובה מצד המטפל הייתה - כך אני מספרת - לא, אין צמיחה וגם אין מרפא ואנחנו פריזר ועוד. מילים שאליהן מצורף היעדר מבט ישיר וכמעט בלתי ניתנות לשמיעה. היה קטלני עבורי. אבל לפחות אמת. ו... גם הרס הוא תהליך. מכוון ומודע וגם לא. לעתים איטי מאד לעתים מהיר. הזמן הוא רכיב של הרצף. ומוות? אביב - כמו שזה עכשיו - אני תקועה. מאד. התקיעות בשילוב עם משאלות שזה ישתנה לכיוון של יותר אור וגם של ראייה תהליכית מעצימה (הנה עוד מילה שנואה...), כשמשהו ממש לא עובד, וגם לוקח ממני משאבים רבים, מעוררות זעם רב. וזה מחזיר אותי ל – נו כבר אמא תזוזי תתעוררי. ואמא אדישה. אדישות נוראה מכל. שחזור (בבקשה – עוד מילה). אז ביחס לעצמי - מן - אל תעבדו עליי עם זה שאני צומחת ומתפתחת ועוברת תהליכים ואיזה יופי. אולי קורים דברים בונים כהרסניים מתחת לפני השטח והם יראו בעתיד. ואולי לא. אני לא יודעת. מניחה שניתן יהיה לומר, שאם העזתי לרשום את שרשמתי עכשיו – זו התקדמות מסוימת. בשורה תחתונה - המשחק הזה של בואי-נעבור-פרידה, ככה, לא מתאים לי, עכשיו, ובאחוז ניכר מאד של הזמן. אז - בהקשר הפרידה, כפי שהיא כעת ולאחרונה , (גם) המילים 'תהליך' ו'צמיחה' נהדפות בשלב זה. סוריקטה

בהמשכים, כתמיד כי ככה זה בתהליכים (?) אוף התגובות לשירה ואביב ואודי וכולם - גם ההודעה הקודמת בעץ זה. יודעים כאן שאני מטפלת גם בצמחים. ויש גינה. ואמנם שותלת שיחים, ומעצבת עצים, ומטמינה פקעות וזרעים וחלקם נובטים וחלקם פורחים, ופעולות עישוב וגיזום וקומפוסטציה וטיפוח ומעגליות של עונות השנה ובעלי החיים ועוד. ועדיין, הגם שניתן לראות דינמיקה פנימית, שאני שומרת מוסתרת, גם בהקבלה לנפש, עדיין הגינה נראית לי סטטית. לא משתנה וסתמית. ומשהו, משהו ממש חסר. קצת כמו שהשמירה שלי היא על הסיסטם של הגוף והמוח, אבל בלי כל מיני חיצוניים. או שהחיצוניים מבלבלים סטייל אנטי גנדרנות. ובכן ה'גינה' אין בה משהו ממש חדש. אין בי משהו ממש חדש. אלו דברים ממוחזרים. יש למוח גבול לכמה שהוא יכול למחזר, ללעוס, לטחון עוד מאותו דבר. נראה לי שגם זה קשור לעייפות מהמילים האלה כרגע. אולי גם חסרה עין פנימית, בקריצה לאודי ;-) קצת מצחיק לקרוץ עם עין חסרה חחח סוריקטה

הי שוב אביב, קראתי את תגובתך למטה. ובכן, במה שעברנו גם סוג של אסור לדעת שיש (או לקרוא בשם) ל דרך, מסע, עשייה. מסך וערפל ומחיקה. זה המבנה המחתרתי והמוצנע המצער. קנה המידה אחר, מצומצם מאד ומוקטן. איך הייתי קוראת לזה? אולי - נסיונות שיקום מאוחרים נואשים וחלקיים בזחילת גחון. קומי-טראגי. סוריקטה

כן אני יודעת שסיימת ואפילו כתבת לנו על המאמר שיצא .....קול קטן שרצה לצאת ....והכי מבינה את התחושה של הנבט או הזרע ....אני לגמרי שם במקום הזה . סיימתי את התואר השני לא מכבר ועדין לא מרגישה מול זה כלום גם לא ממש מחפשת לצמוח וכן קצת גולם עם המון קורים קשה להפוך לפרפר ....לגמרי שם לכן כתבתי לך את מה שכתבתי למטה מול זה שכתבת לי שהצלחתי לא מרגישה ....להיפך זה כמו שם לי מראה כמה אני כלום , כמה אני לא שווה ועוד כל מיני כאלה ....אני ימשיך במחשבה על עצמי בתגובה משלי אבל בגדול שירה הכי מבינה אותך ... והמילים האלה לא יודעת לא חושבת שהם מתארות את הרצוי גם חוסר התקדמות או עצירה זה חלק מהעניין ....אבל מאוד מבינה אותך

הי בנות, יכולתן לעשות תארים, יכולתן ללמוד, כן איכשהו לקיים משפחה, לנהוג ברכב, משערת שלטייל בארץ ובחו"ל (עוד לפני הקורונה) - כל מני דברים שאפילו לא הייתי יכולה לדמיין עבור עצמי. איפשהו נעצרתי בשנות בהעשרה המוקדמות, הפסקתי בימי בית ספר בכלל, עם נפש עוד פחות מפותחת. התנועה הפיזית שלי היא ברדיוס של קילומטרים ספורים עוד הרבה לפני הקורונה. לא מסוגלת לקרוא או לראות סרטים או לבשל. הלוואי והייתי מבינה. סוריקטה

חשבתי עלייך שכתבתי את זה עשיתי תארים אחרי גיל חמישים , גם חול לא היה בחשבון עד לא מזמן ....מבינה אותך אבל המדרגה שהתחלתי ממנה הייתה מדרגה אחרת ...הפגיעה שונה הנזק שונה. .. ואז יש לי שני ניירות לתלות על הקיר זה לא שינה בתוכי כלום אני לא מרגישה גאווה או סיפוק אני מרגישה עוד יותר לוזרית ולא שווה כי אני לא עושה עם זה כלום לא מצליחה להרים את עצמי או לדחלף את עצמי לעשייה אני קמה בבוקר ומחכה שיגיע הלילה מגיע הלילה ומחכה שיגיע הבוקר ....עצוב פשוט עצוב ...

היי, אני מעוניין לקבל תמיכה נפשית בהתנדבות מאנשי מקצוע בתחום הנפש בזמן קורונה. איפה ניתן למצוע מטפלים כאלה?

מרגישה איך אזל הכח עייפות מצטברת וחוסר משמעות או סיפוק או הבנה או עניין אם הכל מרגיש כל כך ריק מה הטעם להמשיך לעשות ואיך אני לא מרשה לעצמי להפסיק בידיעה שזה לא טוב. מעגלים. אין לי יותר מדי מלים ואולי אמרתי מספיק.

שירה אהובה עצוב לי לקרוא אותך וכל כך מבינה לא יכולתי ישר לחשוב על השיר הקסום הזה...אז טוב שבאת ושאת נאחזת ....בתקווה למעגלים מחזקים ומבריאים ...אתך אביב https://youtu.be/5gemebkLaYY

מבינה אותך... מעגלים .... אין לי מה לומר חוץ מאשר שמקווה שזה רק מצב זמני שאולי עוד יכול להשתנות לטוב.. חיבוק עד אליך חטולית

ש-י-ר-ה את נעלמת. אל תעלמי. אל. :-( עצוב לי לשמוע, סוריקטה

תודה על המילים הטובות ועל השיר.

תודה חטולית יקרה

סוריקה אני מנסה את מרגישה תודה שאת שירה

הי אודי, אולי נהייתי בלתי נסבלת מרוב דעתנות. אנחנו, אולי, יוצאים מנקודת הנחה שהמשאלה העיקרית היא לחוש משמעותיים או להיות נוכחים - אבל במקביל יש כוח, לעתים חזק מאד ויותר, שמבקש להיטמע, להתמוסס, להתפוגג ורק כך לאפשר קיום, היות, שלכאורה, כך, לתחושתנו, אנחנו פחות פגיעים. זו, כנראה, האפשרות הגרועה מבין השתיים, אבל היא נותנת לנו משהו, גם אם ברמאות ובסתירה. ורציתי לשאול, שירה, אם היית תחת השפעה של חומר כלשהו כשרשמת למעלה, או ממש לפני שנרדמת. מקווה שיבינו אותי. שירה מקווה שתקראי. סוריקטה

קוראת ומבינה וגם מתחברת (עוד מילה...) ואת נסבלת לגמרי לא זוכרת אם הייתי תחת השפעה או באיזור הדמדומים של לפני השינה. למה חשבת כך?

הי שירה, הרגשתי שהכתיבה הייתה קצת ללא נשימה, מאד חלושה, זרוקה, סליחה על הטעות. יודעת שניתן להגיע למצבים נפשיים אנושים פשוט כי המוח... תודה וסליחה, סוריקטה

זה בסדר גמור ואין על מה להתנצל בכלל. המוח כל הזמן... מלא ניתוקים תודה שירה

מביאה לכאן משהו שכתבתי במרחב ...זה הבית שלי ...זה ארוך ומניחה את זה כאן ...אולי כדי לתת לנפש שלי מנוחה ...ובמיוחד כאן במקום שאתה אודי כאן , נותן לנו רק טוב, ואולי בזכותך הכי יכולה להתקרב גם למטפלים מבלי לפחד. הפוסט הזה לא קל לי לכתוב הוא גם לא קל לעיכול הוא עצוב הוא קשה אבל אני מנסה באמת לתת למה שאני עוברת כבר שבוע ימים להתנקז למקום הזה .... לקחת מכאן מה שצריך לטיפול ולצמוח מכאן ואת מה שלא שלי כנראה השאיר במרחב . אני כותבת עבורי , מהמקום שצריך אוורור לרגשות ולמה כאן ולא לעצמי כי הרגשות האלו הגיעו מכאן מהחלל הזה האינטרנטי.... .. ... לפני שנים , באחת מפגישות הטיפול שאלתי את המטפלת איך היא עומדת בזה יום אחרי יום בסיפורים הקשים שעולים בחדר שלה . היא הביטה בי וברגישות המדהימה שהייתה בה אמרה לי, בפעם הראשונה לא הבנתי מאיפה זה מגיע ואז אמרתי לעצמי כמו שאין שרדו את הפגיעה אני יעמוד בלהיות שם איתם ... בפגישה אחרת , דיברנו על אבא שלי אינטואטיבית היא ציינה קושי מול המניפולציות שלו ואני הגבתי ...אם הוא היה כאן המטופל כנראה שהיית מוצאת בו משהו טוב.... אני באמת מאמינה שמטבע האדם יש טוב ויש רוע יש חושך ויש אור . .. ... השבוע הבטן שלי מתהפכת , הנפש שלי מחפשת פינה להניח עלייה רגל או כנף והיא ממש לא מוצאת וככל שאני זקוקה לפינה יבשה אני נשאבת עוד ועוד לתוך המדיה , אולי משהו אובססיבי שמחפש ...ועולים המון קולות ....את הקטבים הדיכוטומיים אני מכירה גדלתי כך הם אני שנים רבות והם כבר לא ממש אני למרות שהקצוות האלה עדין נמצאים בי. ועלו בי המון שאלות מול הקולות שבחוץ והקולות שבפנים והאינטראקציה ביניהם... האם כולנו רעים כבני אדם? האם לתת אמון ? האם כל אחד יכול לפגוע בי ? חמלה !! לעצמי ? לפוגע (כמו שמציעים זאת אחרים) ? למי שנשאר חבר שלו ?ואם הוא גם חבר שלי ואפילו אני ממש קשורה אליו כאדם האם להעיף ממני , לא כי הוא אדם פוגע כי הוא חבר של פוגע? האם תראה לי מי חברייך ואדע מי אתה נכון במדיה כזאת .... האם הלב שלי מלא בחמלה לנפגעים שנוהגים כתוקפן בקריאות נעצה על תלייה בכיכר העיר ללא רחמים .....מה יעזור עכשיו לנו הנפגעות , מה אני כאדם יכולה לעשות ...האם באמת טיפול לפוגע ימנע את הפגיעה הבאה ? האם יש דרך אמצע או רק קטבים ...המון שאלות ....שלא נותנות לי מנוחה ... מעולם לא חיפשתי נקם גם לא לפוגעים בי, היו שנים שנמנעתי מקשר עם כל משפחתי היום אני כן בקשר גם עם אחד מאלו שפגעו בי ...אני לא שוכחת אני גם לא סולחת (סליחה זה מילה גדולה מידי ) אני מעריכה את מה שטוב ומודעת לשינוי הענק שהוא עשה .(כמובן שקל לי מולו כי גם הוא היה ילד ולא בוגר שלגמרי מבין) אז אני יכולה להבין את המקום הזה שבכל אדם יש גם טוב וגם רע .....אם ניקח את מאמרו של פרנצי (1933) על בלבול השפות בין המבוגר לילד ; על שפת הרוך ושפת התשוקה . אפשר להבין את הבלבול הזה של המטפלים מול אחד מבניהם שפגע. ... ... פגיעה מינית בקליניקה על ידי מטפל שבא לטפל בפגיעה מינית , כמוה כגילוי עריות ..אין כאן מקום לטעויות הנפגעות הם הקרבן ,לא המטפל הוא התקפן !!! יכולים להצדיק את זה במטריצה של העברה והעברה נגדית כפי שמציעות בספרם דיוויס ופארלי (Davies, & Frawley 1994) ועדין המטפל הוא התקפן . כפי שכתבתי למעלה מבינה מאין באים הקולות האלה וחיפוש הדרך של המטפלים כשהם באים להגיד גם הפוגע בן אדם גם הוא אנושי בכולנו יש טוב ויש רע ....את האמת חברים לי זה עושה רע ועצוב ...הבנתי איפה זה נוגע בי השיח הזה ...זה יגיע לטיפול ולא לכאן ...אבל גם הבנתי שהתגובות דיכוטומיות כי לאנשים קשה להכיל את החלקים האחרים האלה בתוכם ...זה די מעניין הדיסוציאציה שאני חיה איתה נשקפת לי עכשיו מפוסטים של כל מיני מטפלים שאינם מסוגלים לשהות ברגשות שלהם של התסכול , פגיעת האמון הכעס תחושת הבגידה ...האשם איך לא ראיתי הבושה שלא יחשדו בי שאולי גם אני כזה וההשלכה המהירה החוצה ...בכולנו יש את הפוגע .... .... .... אז בדיסוציאציה אני מבינה , ונראה לי עכשיו שעולם הטיפול עובר תהליך ואולי גם צמיחה ...מטפלים רבים חשים עכשיו תחושות שהם מבקשים מאיתנו תמיד לשהות בהם , תחושות שהם ממהרים להשליך החוצה מהם והלאה בסיסמאות כאלה ואחרות ....קשה לי עם ההשלכות האלה כנפגעת אני לוקחת אותם ומשחזרת כי ככה אני רגילה ....אז אני נושמת , אין בי חמלה לכרמי אין בי חמלה לקצב אין בי חמלה לאבי ...אין בי חמלה למערכת שעוברת טלטלה הגיע הזמן להתעורר כלום לא מפתיע אותי בבקשה תעשו הכל שזה לא יחזור ....ומי שרוצה טיפול לפוגעים שהם ישלמו עליו בכסף, כי לא מגיע להם מתנות . טיפול זה מתנה שלא כל נפגעת יכולה להרשות לעצמה ...אז את הטיפול חינם תנו לנפגעות טיפול ארוך טווח ואכותי .... .... יש בי חמלה לעצמי ולשאר הנפגעות על המחיר הענקי שאנחנו משלמות, יש בי חמלה למטפלים בעיקר מהגברים שלא פגעו ורק עוזרים ותומכים בנפגעים ששמם הוכתם שלא באשמתם . יש בי חמלה ...רק להגיד את המשפט הזה מבלי להקיא ולפגוע בעצמי עברתי טיפול של כמה שנים טובות ....ויש בי רצון לצרוח בקול את הבורות את חוסר ההבנה בתוצאות ארוכות הטווח של פגיעה מינית. והשיר הזה מוקדש לכל אחת ואחד מכם ... https://www.youtube.com/watch?v=gTDZE5vqTik

ששם איפה שכתבתי פשוט גנזתי ...כאן זה באויר .... והאמת שפשוט קשה לי עם האמירות האלה שחומלות את הפוגע לפני שהם חומלות אותי .... זה החזיר למקום עם המון כאב וקושי וקונפליקט שאם אני בדיוק כמו הפוגע שלי ויש בנו גם טוב וגם רע אז הוא הטוב ואני הרעה ..... אני לא רעה רע לי ולא בגללי ... אי פעם יהיה לזה סוףףף......

אביבוש קראתי אותך בהפסקות הכל נכון והכל כואב ... ואין לי ממש עוד מה להוסיף חוץ מאשר שאת אשה מדהימה ומרגשת ... ובחרת בשיר חזק ומאוד נכון יש לך אותך כי אם לא..איפה היינו כיום ? המון תודה וחיבוק עוטף עולם לך אהובה חטולית

לא כל כך יודעת לבטא מה שיש לינלומר לך...., גם אני שאלתי בזמנו את המטפלת והיא ענתה שהיא דואגת לעצמה כדי שתוכל . והיא נתנה לי ביטחון שהיא יכולה להיות ולהכיל. ..הזכרת לי. לגבי הטוב ורע. ברור שבכל טוב יש רע ולהפך..... אני חשבתי שיש בו טוב..הכי טוב..אידיאליזציה ואז היא התנפצה. בקיצור. את אמיצה כבר אמרנו?? גיבורה שיכולה....תודה שאת חימלת. מבינה. טוב שיש אותך!!! הקול של כולנו.......ומטפל שפוגע זה בול כמו אבא שפוגע. צודקת!!!! ועוד הוא אומר"הסכמה" איזו הסכמה יכולה להיות כשהוא המטפל??? כך גם עם אבא...הסכמה ואפילו רצון...הרבה מחשבות היו לי נכון?לא נכון??? ההסכמה... הרצון ...אוףףףףף.. .......קשה. .

הי אביב, ככה בקצרה - רק עכשיו הגעתי - ראשית, טוב מאד, בעיניי, שאת רושמת כאן, במקום שאודי נמצא. טקסט כל כך עשוי. ושוב וואו. ואסכים להקבלה בין גילוי עריות לקיום יחסים בין מטפל/ת למטופל/ת. מה שהספקתי בינתיים. ליל מנוחה, סוריקטה

את לא תוכלי לעולם להיות כמוהו. איש חולה. אנשים חולים. אנסים חולים והרע הזה שכל פעם מרים ראש בדמות אחרת, עכשיו בדמותו של איש טיפול. והטקסט הזה שנכתב מדם לבך חזק ונוקב. כמי שנפגעה לראשונה בידי איש חינוך שהיה לי מוכר, בסביבה שהיתה אמורה להיות ילדות, ובפעם השנייה אף שהיתה אכזרית יותר, בידי זרים גמורים, יכולה לומר שהפגיעה על ידי אדם מוכר הרסנית יותר. היא מערערת את כל אמות המוסר וסדרי העולם. איתך שירה

הי אביב, בואי נזכיר את המשפט המפורסם - היות קורבן לא נותן לגיטימציה להמשיך לפגוע הלאה. לפוגע היו חלקים מפלצתיים שהופנו כלפייך. לא בגלל שאת פיתית, אלא בגלל ראייתו המעוותת אותך ככזאת. אינך פתיינית, אפילו אם בהמשך שיחקת את המשחק בשבילו, מונעת מחרדות ואימה מתוך ניסיון להרגיש 'טובה' הכי נהדרת ונפלאה בעולם כולו. שזו חתיכת מניפולציה עלובה. בנוסף - גם אם נולדת עם תכונה גנטית שפחות מסתדרת עם מי שהוא - אינך אשמה בכך. לא את יצרת את עצמך. בזמנו רשמתי (כרגע רק מזכירה את שרשמתי מבלי להיות ממש מחוברת לדברים) - כשמובעת חמלה, נחמה, מילות עטיפה שומעים אותה כל הצדדים המפוצלים. הפוגע והקורבן ומה שבניהם. השאלה מי מנכס את הרוך לעצמו. הזאב או הטרף. ולפעמים לא כוחות ולא פייר. הזאב בטוח ביהירותו ללא ספק שהוא נפלא, והטרף שהוא איום וכך הגיע לו גורלו. אולי צריך לשים לב אם אנחנו נופלות (שוב) לפיצול ולטוטאליות. לפעמים רע לנו וזה כן בגללנו, גם זה בסדר, ואת בסדר, פחות הייתי משתמשת במילה סוף - כי אם דילול, אולי. כלומר, שיפור יחסי. נחת יחסית. רגיעה יחסית. מרגישה את הקונפליקט של היציאה מעל פני השטח. רצון עז ופחד מהסכנה. בוקר, לילה, שבוע, סוריקטה

אודי יקר, קראתי גם את סוריקטה למטה והשלוש נקודות זה גם בגלל שהמערכת לא קולטת שם שכבר נקלט פעם אז צריך לשנות. ואצלי הנקודות הן תמיד חלק מההודעות הכתובות....אולי הן מהוות סוג של חשיבה והשהייה. ועוד. סוריקטה תודה, קראתי על התופעות וזה נשמע נורא להיות בתקופה כזו של תופעות... נראה אני רק בתחילת הדרך. אני זוכרת שהמטפלת שלי סבלה המון מגלי חום ואז זה נרגע לה. נדמה לי שעשתה כיזה טיפול טבעי כמו שאופייני לה🤣 אז חוזרת לסוג של שגרה לפחות בעבודה... נראה מה יהיה. כרגע אני רגועה יותר, שלווה. מאחלת לכולם שלווה ואורך רוח, תקופה מאתגרת ממש!!!! לכולנו.

אם או בלי שלוש נקודות ..... קראתי אותך גם למטה ...בהחלט תהליך פרידה ועיבוד הפרידה . וגיל ההתבגרות (גיל המעבר )זה עוד חלק מהיותיינו בני אנוש ... שמחה לראות שיותר טוב אביב

אוףףףף הוא לא קולט אותי. נרשמתי מחדש..לא זוכרת ססמאות. לא הצלחתי בשם הקודם. כתבתי מיכל. בכל אופן...אודי, תקופה מטורפת..הייתה לי פגישה אחרונה שבוע לפני הסגק האחרון בערך...מאז יש לי תופעות ...מוזרות כנראה גיל המעבר.. איזה שם זה "מעבר" לאן??? לאן עוברים? לזקנה?? לא יודעת...עוד לא מרגישה זקנה בכלל. המחזור המדוייק כל כך אחר בשבועיים ואז הגיע בבום!!!! אחר כך הקדים בשבוע...בלאגן...הראש כואב לי בתדירות גבוהה, דפיקות לב מהירות.. ומצבי רוח...שאין לי מושג אם קשור להחלטה שלא להגיע לטיפול יותר. לפחות לא בחודשים הקרובים.... אני עוד לא חמישים!!!!!ונראית צעירה מגילי...מה לי ולזה?? אוףףףףף. לא יודעת...גם קצת פוחדת מהמצבי רוח המוזרים...לפי האינטרנט זה "טבעי".... סתם, נאחס. מליון תופעות....כאבי פרקים...ומעניין שהכל בא עם מחשבות על החיים.. עם תהיות...עם מצב רוח לא ברור. וסגר סגר סגר...שלא רואים סוף לכלום. אפילו שהתחסנתי פעמיים.....אוףףףףףףף. באתי להוציא תסכול... תודה 😬

הי מיכל, שמחה לשמוע שאת כבר אחרי מנת חיסון שנייה. יכולה לומר לך שאחרי הראשונה וגם שנייה היו אצלי תופעות חלקן דומות לתופעות של גיל המעבר שאני מכירה כבר כמה שנים טובות. ת'כלס - רופא/ת נשים יכול/ה לקבוע בבדיקת אולטרסאונד לפי מצב שכבות רירית הרחם אם נשאר אסטרוגן וגם בדיקות דם אופייניות יכולות להראות. אז נראה לי שקודם כל - רופא/ה. אפילו משפחה בתור התחלה.אם את בקטע. גיל החציון שנחשב 'גיל המעבר', כפי שבוודאי קראת, הוא חמישים. יש בחורות שנכנסות לשם כבר בשנות השלושים ויש שעד גיל 57 המערכת עובדת אצלן. טווח שכזה. מסכימה איתך בנחסיות של התופעות. אומרים שזה עובר בסוף. מקווה שאם יגיע אצלך - התקופה תהיה קצרה יחסית. וגם - הגיוני גם שבאמצע החיים 'חושבים על החיים'. כמו שאני מכירה אותך מכאן - יש פיקים קשים, ואחר כך יש רגיעה וטוב. רושמים פה - גלים. ייתכן שיש קשר להחלטה לא להגיע לטיפול יותר. למה, באמת אם הדלת פתוחה...? (שאלה גם לעצמי, מן הסתם). קשה לראות את הסוף כשנמצאים ממש בפנים. סיפרה לי אישה יקרה שיש לה מנטרה שעוזרת בנפילות. אבל כל אחת ומה שאולי ולפעמים כן מצליח לעזור אצלה. בוקר אור, סוריקטה

אנסה לכתוב לך כאן הכל. תופעות גיל המעבר נשמע לי משהו נוראי. לא יודעת..כאילו דילגתי על שלבים בגיל והופ אני כבר "זקנה"...לא יודעת..מרגישה ילדה ניצחית הפוך ממך ;) מבוגרת נצחית... רופאים לא ממש מתחברת..לרופאת נשים- צריך להיות משהו ממש אבל ממש רציני כדי שאבקר שם..פאק שלי. עכשיו לגבי הפנמה..זה גם בא בגלים. (והנה מילה שאני לא אוהבת) המטפלת שלי הייתה אומרת שזה גל שיחלוף...ואותי זה עצבן שככה אמרה. בטח יחלוף אבל יבוא שוב...לעולם לא יגמר! כך הרגשתי... היום איפה אני נמצאת? בנקודה שכן יודעת מה היא תענה לי אם אומר דבר מה...אולי זו ההפנמה. בנוסף געגוע רציני שאודי כל כך אוהב🤣..אבל לא קל לחיות בתוך געגוע. והחלטתי שהגיע הזמן שקצת לא אתנהל לפי זמני הטיפול..הרגשתי שהייתה תקופה כזו שידעתי שיש טיפול אז אמרתי טוב, אספר לה וארגיש אחרת..היום לעומת זאת למה לחכות לה כדי להרגיש אחרת??? אני יכולה להשתמש בכלים, פה אסביר. מה הם הכלים? לדוגמא לזהות את הדקה לפני הזלילה הגדולה שלי ...לבדוק למה פניתי לאוכל? מה הוא משרת עכשיו? וכו'. כלי נוסף הדקה לפני הנפילה, אני חושבת שרובנו מכירות את ההלקאה העצמית, מילים שאנחנו אומרות על עצמנו ונשאבות..ונכנסות לדיכאון . אז שוב מה קורה בדקה שלפני? למדתי לזהות... לומדים בטיפול הרבה..כמו שאמרת מנטרות שעוזרות. לי עוזר מיינדפולנס שיטה שעזרה לי.. או במקרים ממש קשים היא לימדה אותי להרגיש את הכאן ועכשיו. ועודהמון כלים. לכל אחד ארגז משלו.. אני בטוחה שיש לך כלים...וגם כח להפעיל אותם. . מקווה שהבהרתי והבנת.. ובגדול למה לא לפנות אליה ? כי עכשיו הגיע הרגע לחוש לבד! להשתמד בכלים ולראות...תמיד היא תקבל אותי! תמיד! כייף לדעת את זה. לא? שלך באהבה, מיכל.

הי מיכל, אני לא מרגישה היום מבוגרת נצחית. נראה לי. מרגישה מעין חסרת גיל. משייטת בין לבין. כך גם אמר המטפל בשעתו ואני מסכימה. הקטע של הזקנה מתייחס לחזות החיצונית בעיקר - קמטים, שיבה, השמנה בטנית. כאלה. התנוונות (אטרופיה) של האזורים הנשיים ומה שנלווה לכך וכו'. מניחה שלעתים אני משתמשת במילה 'זקנה' גם בקטע של טיזינג. כי ת'כלס אני לא כזאת זקנה. גם אני לא אוהבת את המילה 'גלים'. נכון, אז גם אצלי הנה עוד מילה. בבקשה. :-) ובכל זאת גלים - יש לי שפע של גלי חום בטירוף, כמה בשעה, וגם לאורך שנים. זה נחשב המון, והם משבשים עוד יותר את הלילות, ואכן חוסר ויסות הן בטמפרטורת הגוף, ומניחה שחלק גם קשור למצבי רוח פחות יציבים. תכננתי לקבל טיפול הורמונלי, ועד שהבדיקות אישרו נכנסה הקורונה ועצרתי. הזיהוי שלך, של הרגעים שלפני, שכתבת עליו - ממש חשוב. כלי מרשים. כיף לדעת, כתבת - מחמם לב לשמוע. אולי אלמד עוד. המון תודה על השיתוף המושקע. אחזור ואקרא. מותר לומר כל הכבוד על ההישגים? ככה בעדינות. תודה, יפה שלי - רשמת דברים חשובים מאד, שלך, סוריקטה

לא כתבתי לך בקשר לחוזקות... אז בוודאי שזוכרת!!!! שכבר הצלחתי לצאת ממצבים דומים, שאני אמיצה!! והזכירה לי את רגעי האומץ. שיש לי מי שלצידי, שאני לא לבד! שאני התקדמתי (בדברים שלא חשבתי שאתקדם בכלל! )וזה סימן שיש לי כח להתקדם ויכולת ((מאמינה שגם לך!) ושאני מאמינה שלא יעמידו אותי בניסיון שלא אוכל לעמוד בו! וכבר עברתי מצבים קשים בחיים וזה "רק" עוד מכשול שיש לעבור. זה בגדול. מאמינה שלך יש הרבה חוזקות!!!, חבל לזכור רק את הקושי שבטיפול. אני מאוד נאחזת בטוב שקבלתי בטיפול ולא במה שאמרה שכנראה ישאר תמיד. וכן, גם לי יש כאלה תקיעויות...כנראה לכולם יש.... באתי לעודד ויצאתי מעודדת...תודה סוריקטה שנתת לי להזכר בחוזקות. נסי גם ;) יש לך הרבה כאלה!! את גיבורה אמיתית לדעתי!!! אודי, בכל זאת מילה על גיל ה"מעבר"??? והאם מצבי רוח והרגשת נאחס קשורה לגיל?? והמון חשיבה על החיים. ...תהיות...התמודדויות עם ירידות ועליות. ...והסגר מחרפן אותי כבר!!!

הי מיכל, מאד שימח אותי שנזכרת והצלחת לגשת לאזורים החזקים והמרימים מעלה שלך. ממש יפה. כל הכבוד! אצלי קצת שונה. רשמתי פעם שאין לי מנוע. עם זאת, מניחה שניתן למצוא גם אצלי כל מיני. כשם שכל אחד אינו מושלם גם לרע. בכל אופן - על גיל המעבר את יכולה גם לשאול אותי. ניסיון של שנים :-) אגב, להערכתי אני נחשבת כבר בפוסטמנופאוזה, אבל מי סופר. אז כן, חוסר ויסות במצבי רוח יכול מאד להיות קשור לכך. גם לכך. ואני מאמינה שלמי שרגישה כבר מלכתחילה מועדת לסבול מזה יותר. יום נעים - פתחו את ההגבלה של הקילומטר אז הלכתי רחוק - לים. שלך, סוריקטה

ועכשיו כותב בלי שם... בכל מקרה קראתי לעצמי מיכל... ככה אם יופיע. תדעו שסו אני. המון פעמים שיניתי מיכ, מכל, לא קולט מיכל...עכשיו קלט מיכל עם שלוש נקודות. אז סוריקטה יקרה!! אני חושבת שעכשיו אני בפרידה...זאת אומרת הפרידה שלי הייתה ממש ארוכה. כי כל פעם קבעתי...רק עוד אחת..ועוד. והחלטתי שזהו! אז יודעת שהיא תמיד שם בשבילי. יודעת שאם אפנה אליה שוב היא תקבל....עד עכשיו הפרידה הייתה לאמופנמת כ"כ. חזרתי כל פעם עוד קצת....ועכשיו כבר לא. הכל תהליך..נכון מילה מעצבנת. אבל כל החיים אנחנו בתהליך...כל החיים אנחנו בצמיחה. אוי ואבוי לנו אם נשאר במקום..לא?? בכל אופן. מבינה....געגוע ענק למטפל שליווה אותך כל כך הרבה..ורק הוא ליווה. כן, גם אצלי. מטפלת אחת ויחידה! מאמנה שאם צריך את תמיד יכולה לפנות אליו....פשוט לפעמים צריך עצירה, חישוב מסלול, קצת לבד.. בכל זאת. אולי לטובתך?? ואת לא כזו זקנה כמו שאת תמיד כותבת...הזקנה היא רק תחושה שלך. ממש לא זקנה לפי מה שאני זוכרת שכתבת פה פעם.... לפני שכתבת חשבתי שאת מעל 85...ואת ממש אבל ממש לא קרובה לגיל הזה!!!! אז בהרגשה...חבל. אני חושבת שכל עוד חיים אפשר רק לעלות מעלה ולהשתפר... מה לעשות? כן, צמיחה, ותהליך....כל החיים. תמיד! למה לך להשאר במקום?? אז לאט. למי בוער? פעם רציתי הכל מהר, כאן ועכשיו כיאה לקשב וריכוז,שלי ;) אבל לאחר טיפול ממושך..הבנתי. זה אכן לוקח זמן. אבל כן. יש התקדמות. גם אם איטית....איתך❤🤗

הי מיכל יקרה, מתסכל הקטע עם ההרשמות והקושי להיכנס. ממש חבל שזה מה שקורה. די נשארת במקום בכל מיני תחומים - אז אולי אוי ואבוי לי... לא חושבת שאי פעם עשיתי אידאליזציה למטפל (כלומר שלילית - דמוניזציה - זה היה קל... :-/) - עדיין נראה לי שצריכה לתקן את דמותו בפנים. במיוחד עכשיו. משקלו צריך כבר לעמוד מנגד לזה שנטבע בי לעומקים בתקופות מוקדמות וגם לא לאורך שנים בעקביות ואינטנסיביות. נכון, לפעמים אני כותבת שאני 'זקנה'. לפעמים מרגישה ככה. הגוף שלי ברובו עדיין במצב צעיר וגם חלקים בנפש. בגיל עשרים הרגשתי בת מאתיים. אז אם נשווה זה כבר שיפור. היום אני גם בכושר גופני גבוה, ועדיין אנרגטית ונמרצת מאד. בגיל המעבר, אותו הזכרת בהודעה אחרת אני מרגישה ירידה תלולה יותר... אם תוכלי לשתף ולספר על הפרידה (למרות שהעניין מאד אינדיבידואלי) וכיצד נשאר אצלך בפנים אובייקט שלה כמטפלת בפנים, איך הוא מצליח לנצח את הקולות החזקים הצרובים בך, וכיצד את משתמשת בו - אשמח. כולן מוזמנות. בוקר אור, סוריקטה

הי מיכל שוב (שוב) :-) בזמנו רשמתי שבשיחת הפרידה הרשמית שלכן, את והמטפלת, דיברתן, בין השאר, על חוזקות שלך. את זוכרת אותן? את החוזקות? יודעת לפרט? מהשיחות שלי עם המטפל חובטות בי בעיקר המילים שמזכירות את האזורים הפגומים ביותר. ועד כמה הם חולים ובלתי ניתנים לריפוי. אני כן מצליחה לזכור שאנשים אחרים בעולם נותנים לפעמים מחמאות, אבל הן נראות לי מוגזמות ברמות. יאללה, בוקר אור, אני פה תוך כדי בהתכוננות לעוד יום. סוריקטה

הי אודי, בהמשך למה שכתבת למיכל - כן, שלוש נקודות זו האפשרות המקובלת - לעורר מחשבות המשך, למשל. אבל כאן בפורום עם הבאגים שלו משתמשים ברצף של נקודות ותווים אחרים למגוון מטרות, כגון כעס והרמת ידיים (שגם הם חלק משלם ודרך וכו וכו). ואני חושבת שמשנה גם המידתיות ואופן השימוש בסימנים. היכן ומתי. סוריקטה

לנסות להמשיך - נו, תהליך. אז בדיוק יש לי איזה עניין עם המילה הזאת 'תהליך'. וגם בהמשך עוד מילה אחת - 'צמיחה'. כמה יודעת, דרך החוייה, על הבשר, שלרוב בכדי להגיע מנקודה לנקודה (שאין אנו יודעים מראש אם נגיע או לאן) כרוך בדרך, לעתים סבוכה מאד, כואבת מאד. אימונים, תסכולים, וגם שגדילה וצמיחה כרוכות בכאב. לכל. ולכל תינוק ופעוט וילד גם. יש לי עניין עם המילים האלה בתחום הפסיכולוגיה. מילים שהשימוש בהן רב. ואני יכולה לתאר לעצמי מדוע. כן, בגלל החלק עם שם דומה לפרח שמחפש רק לקפוץ לזה לזה ללא דרך. או בכלל לקפוא, או להסתיר מאד שהייתה דרך, או מתרחש משהו בפנים. רבים מידידיי ואנשים שאני אוהבת מכל לב, כך יצא, ואולי לא במקרה, חלק לא קטן ממכיריי, ככה על הדרך, הם אנשים שאיכשהו מגיעים מתחום הנפש. והם משתמשים במילים המעצבנות האלה, אוף. רופא הנפש, שעברנו יחד מה שעברנו, ואין אני יודעת מתי אפגוש אותו שוב בכלל, אמר שהפרידה נועדה לשם התפתחות. כי יש דברים שקורים אחרי הטיפול, אחרי הפרידה. ובאם המוח תקין - הצמיחה הנפשית היא עד הרגע האחרון. ואני עונה, שאני כבר מאד לא צעירה, ונכון, אפשר להתפתח, אבל כל כך כל כך כל כך לאט אצלי - אז לאן כבר, לאן... וגם למה לשמר את האישה הבודדה הזאת. תקופת הקורונה לקחה אותי קצת לאחור במה שאני עוסקת. הפעילות העיקרית שלי היא בכיוון החברתי, ואנחנו בריחוק. מקלקל כל כך. ועכשיו אדבר אולי קצת בדומה לטקסטים שהיו כאן - הלוואי והיה נופל עליי הרבה כסף מהשמים. דיבור שהוא גם בשם הכחשת התלות והנפרדות. בקיצור - בתקופה האחרונה ובשלב זה, כל העניין הזה עם הפרידה מעורר בי, גם, מניחה שכצפוי, זעם פסיכי רב. בוקר טוב, סוריקטה

סוריקטה יקרה, גם אני מתעבת את המילה הזו תהליך שהיא כל כך כללית וסתומה ובטח ובטח שיש בה שימוש יתר מאוס. להפרד בטוב נשמע לי כמעט בלתי אפשרי... אני כבר חודש וחצי בלי טיפול. היו לכך הרבה סיבות, ראשית התחיל הסגר ואין באפשרותי לקיים שיחות מהבית ההומה. אמנם מותר היה לנסוע לטיפול אבל הפחד שישאלו אותי לאן את נוסעת היה גדול. היו גם הוצאות כספיות בלתי צפויות שהרגשתי שאני צריכה להקריב משהו. הגעתי שוב לקצה הצוק והרגשתי שהוא לא יכול לעזור לי או רק יאכזב אותי. ואם אי אפשר לרפא כמו שהוא אומר, בגלל חלקים שמתנגדים לטיפול ואליו, ואם צריך לבחון עלות מול תועלת כמו שהוא אומר... אז בלי פרידה רשמית רק התנתקות שלי ונסיונות עיקשים לביטון הפנים בידיעה שהאמת כמו שורש עיקש תדע לחדור את חומות הבטון. ובפנים יש דיבור בלתי פוסק נגד נגדו וכעס נוראי ומכרסם עלי ועוד כעס עליו. שלך שירה

היי שירה, וגם סוריקטה תקראו. קשה להשאיר את הדברים פתוחים ככה....מקווה שכן תחזרי לדבר איתו. המצב הזה כל כך קדה לכולם. הסגרים והכל....החיים התהפכו לנו..אני חושבת שסה מאוד משפיע. בנוסף לא מאמינה שאין תקווה! תמיד יש עוד על מה לעבוד ויש תקווה ויש תיקון.. ואם אין אז לפחות קבלה שיש דברים שאי אפשר...שישארו. לא הכל נפתר בטיפול! לי היא תמיד אמרה את זה ולא השלתה אותי!!!! תמיד אמרה שלא הכל נפתור, וזה בסדר!!! העיקר שאת וגם סוריקטה תבינו שזה בסדר לא לפתור הכל!! ננסה לחיות גם עם הדברים שאינם פתורים...אני חושבת שהטיפול עוזר לקבל, קבלה שיש דברים לא פתירים ולמידה כיצד לחיות איתם בשלום.....הקבלה וההבנה של זה מאוד עוזרת לי. מקווה שגם לכן.

הי שירה שירה, כפי שהבנת - יש בי אזור שממש מזדהה עם שכתבת. רגשות עוצמתיים (אבל, כנראה, גם הרסניים. מאד). דרך הגדיעה באחת - ואני קצת מדקלמת - היא, כנראה הפחות טובה. כפי שרשמתי - סביר שפועלת לשם הכחשת התלות והנפרדות. קריטי. דואגת לך, סוריקטה

אם אתן יכולות להסביר לי .....למה המילים האלה מאוסות מעצבנות לכן ובאלו מילים אחרות הייתן משתמשות לתאר את המסע שלכן את הדרך שאתן עושות ....

מחשבות אל עצמי - מתקשה להבין כיצד ניתן להיפרד בטוב. מתקשה להבין כיצד ניתן לשמור אובייקט פנימי טוב. והרי ניתן לומר, למשל, שהטקסטים שלי פה, בחלקם, מקורם בלימוד אצל רופא נפש אחד. כלומר, יש איזה משהו מעברי. משהו מייצג. לכי תביני. ואודי, אמרת - 'דווקא נראה לי שהבנת היטב'. הנה גם אתה :-) סוריקטה

שלום, רציתי בבקשה לברר עבור חברה שלי. היא בת 16 ומגיל ממש קטן שהיא זוכרת ההורים שלה היו אלימים פיזית ומילולית. אלימות פיזית זה ממש כל הזמן ופיזית אם היא לא סידרה את חדר, שכחה לשטוף כלי, אם אחותה הקטנה צועקת אז ישר מאשימים אותה והרבה דברים כאלה שהיא לא באמת אשמה. היא סיפרה לי רק חלק אבל היא באמת ילדה טובה. ציונים מעולים ובבית ספר היא ביישנית בגלל זה. היא סיפרה לי את זה בלית ברירה ומאוד התביישה כי פעם כשדיברנו בטלפון אבא שלה התעצבן שהיא מדברת הרבה בטלפון והרביץ לה. אני אמרתי לה ללכת למשטרה והיא השביעה אותי לא לספר ליועצת ולא לאף אחד. היא אומרת שפעם היא ניסתה לספר לסבא שלה וההורים שלה הכחישו וזה המילה שלה נגד המילה שלהם. מה לפי דעתך כדאי לה לעשןת? האם כדאי לה לפנות למשטרה ומה באמת ניתן לעשות עם זה שהם שניים והיא אחת? בנוסף אחותה הקטנה אומנם סובלת מאלימות מילולית אבל היא לא סובלת מאלימות פיזית והם עושים אפליות בניהן ורוב הסיכויים שאחותה לא תרצה לעזור לה. מצד אחד יש לי את הרצון ליצור קשר מהר עם גורמים במשטרה או בבית ספר אבל אני חוששת שאני עלולה לעשות לה נזק והיא גם ממש תכעס עליי. אם יקחו את ההורים שלה לחקירה והם יכחישו ועוד יביאו את אחותה שתגיד שהיא ממצאיה זה רק יחמיר את המצב ועוד יותר יהרוס לה את החיים. תודה מראש

היתה פגישה טובה. אני יודעת. אבל הבוקר קמתי מוצפת כל כך... לא יודעת מה לעשות איתי ככה. פתאום פלאשבקים וחרדות וכל מה שלא צריך שיקרה. מרגישה שאני מציפה גם פה.

רוני יקרה!! זה כ"כ מובן. קחי את הזמן, לעכל...ברור שזה מערער ומעורר. זה עוד שלב...עוד דרך אמיצה שעשית!!!! אלופה!! עם הזמן זה ירגע, מאמינה שירגע. איתך❤

היי רוני לדעתי הכל בסדר עם כל מה שעולה לך זה עורר את מה שקרה וכן לגמרי הגיוני בעיני אתן לך דוגמה שאולי קשורה למה שאת מרגישה כבר מהטיפול הראשון שלי..שכן דיברנו בכללי על פגיעות ופתאום התנתקתי..ברור שהמטפל לא הבין מה קרה וגם עדיין לא שיתפתי אותו בכך אבל כל הדרך חזרה בוטובוס לא הפסיקו לעלות אותם פלאשים וכשגעתי הביתה הייתי מוצפת וכך המשכתי עד שעות הלילה המאוחרות שלצערי לא נתנו לי לישון.. מבינה ומחזקת אותך שהכל יעבור בהדרגה ותחזרי לעצמך.. רק תהי סבלנית בבקשה כי זה תהליך כמו הטיפול חיבוק אם מתאים חטולית

רוני יקרה, גם אם הפגישה היתה טובה זה בהחלט אירוע מטלטל וצריך זמן לעכל את כל זה. מקווה שתרגישי טוב יותר. את אמיצה! איתך, שירה

יש לי מילה קצת מוזרה לסיטואציה אבל היה מדהים! הוא לקח אחריות בצורה מרשימה. הסביר שהוא לא מבקש סליחה כי הוא לא מצפה שאסלח. הוא רק רצה לקחת אחריות ולהגיד שהוא יודע כמה זה פגע בי. הוא יודע שהוא עשה דברים נוראיים והוא מבין איזה השפעה יש לזה על החיים שלי בכל התחומים. דיברנו גם על המשפחה, על איך זה שההורים שלנו לא ראו את זה. על זה שאני סיפרתי לחלק מהאחים והוא הבין את זה ואמר שזה חשוב. ועוד מלא דברים. זה היה באמת טוב, ולא כל אחת זוכה לכזה דבר . אני כל כך מוצפת עכשיו. וואו. תודה לכולכם שאתם פה. אולי בהמשך אצליח לכתוב עוד.

רוני יקרה, ריגשת. כל הכבוד על האומץ והיכולת לקחת מהסיטואציה את המדהים. נשמע כמו להצמיח פתאום כנפיים, תחושה של חופש. שלך שירה

וואו..... נשמע שהוא עבר דרך...כנראה גם טיפול? מדהים...לקחת אחריות מבחינתו כנראה מאוד קשה...אומץ של שניכם. נשמע כמשהו מאוד נדיררררר... טוב שהלכת באומץ! את מדהימה! חיבוק❤🤗

הי רוני, באמת וואו. סוריקטה

תודה מיכל!

תודה שירה

וואוווו פשוט נהדר עולה על כל דימיון .. כמה טוב שזכית לשיחה כזו עם אחיך אז נכון שלא תמיד להגיד סליחה מספיק אבל תשמעי שוחחתם על הכל נראה לי שזה הישג כל כך משמעותי ושוב וואוו וכל הכבוד על השיחה על התוכן והכל באמת.. חטולית

בתגובה שלי למיכל משתדלת לראות גם דברים מחוץ למקרה הקשה שהתפרסם אמש במלוא החרפה של המטפל ההוא .. קצת מפחדת אבל לא רוצה.לתת לפחדים האלה מקום עוד ברגע שהתחלתי משהו חדש.. כל הזמן המילים שלך מול העינים שלי כמו לוח לתת הזדמנות להכיר ולתת אמון אמש לא ישנתי כל הלילה רק ממחשבות שאם..ואולי..וחס וחלילה...אבל אין לי בכלל מה לדאוג נכון אני לא.פרגית בת 21 ..כבר מזמן עברתי את הגיל שמישהו ישים לב אלי ולמראה החיצוני המרושל שלי..(הכי כייף להיות מרושלת ) לא מטופחת..אני כבר סבתא ל6 נכדים אז מה אכפת לי אייך אני ניראת ? הנה שגם אני שפכתי מעט מהפחדים שלי אבל לא נורא נכון ? תודה לכל מי שרוצה להגיב חטולית

הי יפה שלי, מעניין גם אני חושבת לעצמי במובן זה שמזל שכבר זקנתי ואני לא בדיוק מטופחת או מגונדרת. חשבתי שזה מגן עליי. גם לא הייתי ילדה יפה ובטח שלא סקסית. מגה חנונית. זה לא ממש הציל בעבר, אדרבא, כנראה שההתנהלות שלי הייתה כשל קורבן מועד. לא אז, וגם לא לפני שנה כשאיזה מוביל סוטה ניסה להטריד בתנועות מגונות. איכס. אתמול יצא שהלכתי ברחוב עם רדת החשיכה באזורים לא בטוחים ופחדתי רצח. אבל בקטע של המטפל - ההסתברות שהוא ממש בסדר הרבה הרבה הרבה יותר גבוהה מהאפשרות בחדשות. שלך, סוריקטה

את מדהימה! את חזקה! ונהדרת! ברור שאת לא טועה...יש מטפלים מעולים והעניין של האמון זאת בעיה שלי והרגשה שלי....בהגיון ברור לי שאפשר לבטוח. ברגש לא מצליחה... סומכת עלייך!!! וברור שתסמכי עליו אחרת מה?? סליחה שערערתי אותך....בהצלחה.

אם לא המטפלים אז מי??? חטולית, מצטערת.....זה ממש לא עיתוי טוב..יודעת. מצטערת. כואב לי... חייבת לכתוב!! בבקשה בנות!! פשוט מטפל גבר פגע בבחורה מדהימה....שחשפה את עצמה באומץ אדיר!!! יש מטפלים מעולים אני בטוחה...אבל אחד כזה ממוטט אוףףףףףף מתלבטת איך לכתוב לאודי את הכעס,שלי?? פשוט שימו לב!!!! שמרו על גבולות....בבקשה שמרו על גבולות עם המטפלים. אוהבת אתכן שמרו על עצמכן... אודי...את זה כתבתי בפורום נפגעות שפה...בדוקטורס. אין שם מנהל/ת כבר המון זמן...סתם אנחנו מדברות שם... ועכשיו ...אוףףףףףףףףףףףף מטפל גבר פגע במטופלות שלו????? למה????????? למה לנצל???? למה מאיתנו כל כך מבקשים גבולות. גבולות. גבולות...ואז בא מטפל כזה!!!! והורס הכל! לעולם לא אוכל ללכת למטפל גבר גם אם חשבתי על כך...לא אעז....זה רק מחזק ...סליחה אודי סליחה.. זה בול כמו הגננות האלה שפוגעות..למה להכפיש את כולם?????ואז האמון האמון נסדק.... אילו היה לי אומץ!!! איזו אמיצה הבחורה שהתלוננה ועוד בפנים גלויות בטלויזיה דברה.....יואו.... אני בשוק!!!!! אוףףףף זה לא בסדר!!!! זה לא!!!! בן 65 והיא בת 21...הרבה יותר חכמה ואמיצה ממנו!!!!! 4 שנים ספרה הכל .. למה לחשוף הכל כשאתה מסתכן בפגיעה??? וכן גם אצל מטפלות. אי אפשר ככה.. אי אפשר!!!! בבקשה תשימו לב!!! שום מגע !!! עדיף בלי יד בלי חיבוק בלי כלום כלום כלום. סליחה לכל הבנות עם מטפל גבר ובטוח שיש מעולים שעוזרים ושומרים!!!! ורובם טובים. ...סליחה אודי סליחה!!!!!! אתה גבר....רק פה העזתי ומעיזה לכתוב לך...להגיע לטיפול קרוב כזה. לא בטוחה.....סליחה....אני סוערת...מאוד. כי כשמדובר באדם הכי הכי קרוב אלייך זה פשוט נורא.. כש.. הילדה נפגעת ככה מאדם שנתנה בו אמון ואז אצל מטפל שנתנה בו אמון... זה מכעיס. ונורא!!!! זהו הוצאתי הכל. לא מסתכלת פשוט שולחת. סליחה. :::((((((

היי מיכל גם מטפלות פוגעות.. לא רק מטפלים.. לי זה קרה... אבל יש מטפלים ומטפלות שלא פוגעים.... אחרי פגיעה ועוד פגיעה לוקח זמן לפתח אימון... מאמינה שאפשרי.. מבינה את הכעס שלך. אין לי עוד מילים ינשופים

מיכלי את צודקת לגמרי לא כולם כאלה..ובאמת אין צורך להשחית את כל המטפלים בגלל שפעם ב..שומעים על דברים כאלה מזעזעים ... לא יוצאת להגנתם כי יש כאלה גם שלא שומעים עליהם אבל בעומק ליבי...ונפשי..הפגועה..ונשמתי השסועה רוצה להאמין למה שאודי תמיד מקרין כאן לכולנו שקט נפשי שלווה וביטחון..!! כך לפחות מרגיש אצלי ועם ברכת הדרך הזו יצאתי לטיפול הראשון שהיה קצת מבולבל...אבל די בסדר..לא הרגשתי מאוימת או שום דבר מהסוג הזה ..להפך דיבר על שמירת גבולות שהיא מאוד חשובה ועל אמון !! אמון דבר שצריך להיבנות לאט לאט בסבלנות ולזכור גבולות.. כן שום דבר לא פשוט כיום כי ברגע אחד בגלל מקרה כזה רועדות כל אמות הסיפים ומנענעות אותנו..היזהרו!! אז רוצה עדיין להאמין שלא קלו כל הקיצים ויש מקום נכון וכן בטוח בטיפול עם גבר ..ימים יגידו..ועל כל מקרה גם אתם כאן ואודי כאן תמיד יכולה לכתוב ולהייעץ איתכם כולם באם תהיה בעיה כלשהי.. מיכלי מבינה את סערת הרגשות שלך גם אני ובעלי ראינו ולא נשארנו אדישים..אם היית שומעת באילו מילים קשות דיבר ..עוד רגע היה מבטל לי את הטיפול מפחד.. עוד יבואו ימים טובים מאלה ונלוואי שלא נתבשר עוד בשורות קשות כאלה בעתיד מיכלי את בסדר גמור שהעלת ..גמני בסדר חטולית

חטולית... המילים שלך מרגיעות אותי. ממש!!! תודה. שמרי על עצמך. כנראה שהנושא רגיש אצלי במיוחד. האמון. איזה כייף שבעלך מגן עלייך ככה!!!! דןוקא נשמע ממקום ממש טוב! מגונן ושומר. בעל מדהים. ככה אני רואה אותו, לצידך. מבין ומכיל... תודה שאת כל כך מרגיעה...הזהרי טוב?? בכל מקרה תכתבי לנו נכון? זה מרגיע בהחלט!

הי מיכל, גם מטבעה של התקשורת לקחת משהו שהוא חריג ומהווה חלק קטן ולהוציא מאיזון ופרופורציות, אולי גם להפוך לטוטאלי. להשליך על הכל. לפצל. גם לא כל ההורים כאלה, גם לא כל האנשים כאלה. והנה, כשהגעתי לטיפול חייתי בתפיסה שגויה שכל האמהות וכל האנשים 'כאלה', וכל מערכות היחסים 'כאלה'. ומעניין, כפי שכבר רשמתי כאן בעבר, חושבת. מעניין - שהבחירות שלי במטפליי (רופאים) הם לרוב גברים. דווקא הנשים מפחידות אותי יותר (נאמר רופאות נשים, שיניים, משפחה - כאן אעדיף גברים. וכן, גם בטיפול נפש). בתפיסתי, בראש, יש נשים כביכול עם (*** - האיבר של הגבר), מבולבל אצלי בקטע הזה. עניין בסיסי כל כך. הסיפור בחדשות מעורר אצלי קבס, מחריד, ועם זאת, יודעת, לצערי, שיש בעולם גם כל מיני פרברסיות בדרגות מדרגות שונות. כאן יש לנו דוגמא (בהמשך לתגובתי לאודי. אודי - תודה) דוגמא למשהו שהוא קיים, והוא חלק מכוער ומעוות במין האנושי, והייתי רוצה ש*לא* יהיה לו מקום. אבל הוא חלק מהמין האנושי. חלק... סופשבוע נעים, סוריקטה

מיכל יקרה מצטערת אם המילים לא היו מועילות לך גם לי ערער מאוד החדשות

ינשוף יקרה... לא המילים שלך לא ערערו...זה קיים אצלי בין כה וכה. יודעת שיש גם מטפלות שפוגעות..מצטערת לשמוע שפגעה בך כזאת... חטולית וסוריקטה... נו. ברור שלא כולם כאלה...ברור בשכל וידוע!!!!! הלב והרגש הוא שלא נותן אמון!!!! הבנתן????? ברור לי שיש מטפלים מעולים...כמה שיגידו ...אותי זה ערער. כשדברתי על זה פעם אם המטפלת היא כל כך נסתה להגיד שיש מטפלים טובים וכו' כבר היה סיפור כזה בתקשורת שהייתי אצלה! גם אז זה ערער... וכי גם חשבתי פעם ללכת למטפל ו....לא יכולה. זה שלי. מה לעשות???

הי מיכל, אני חושבת שאם את עצמך נותנת דוגמא של מישהי שניתן לתת בה אמון, נתת כבר משקל נגד, שאולי, לפעמים יכולה לתרום להישענות על החלקים האלה. גם אצלך בפנים. כרגיל - לא קורה מייד. אבל אם פעם רק הייתה התגובה הקיצונית, שמערערת להמון זמן, היום ההשתקמות וההתאוששות וההתייצבות יכולה להיות מהירה יותר. כנראה שתמיד תגיבי באוטומט באופן די דומה. השינוי הוא בחזרה לעצמך. אני גם חושבת שיש איזו הנאה משונה בתגובת יתר. כאילו אז 'מרגישים'. רק בעוצמות האלה. אבל, שוב, בעיניי, יש כאן גם רכיב מכחיש. נו, מורכב, כתמיד. סוריקטה

אני באמת לא מוצאת אותן. כותבת הודעות כמו קוד סודי ומתאכזבת כל כך שלא מבינים אותי. קצת אילמת... כשהודעה הזו תעלה אני כנראה אהיה כבר אחרי הפגישה עם אחי... מקווה לבוא ולעדכן אתכם שעבר בטוב ונשארתי בחיים.... תודה על המקום הזה בנתיים,גם אם אני לא מצליחה להסביר אותי.

רוני יקרה! אולי את כבר אחריי...בכל זאת כותבת שאיתך בכל מה שיעלה... איתך יקרה!!! הייתי בעמדה כזו( אחרת בוודאי, שונה אולי כי הייתה הכחשה והמעטה שזה כלום מהצד שלו) וכל כך מבינה אותך! מה שלא יהיה, תדעי שאת בסדר!!! שאת מדהימה ואמיצה! חיזקי ואימצי. הלב שלי איתך❤🤗

נשמע שקשה לך לבטא את החרדות שלך את לא מוצאת מילים ....הרגשות אולי כואבים ? בטוח מפחידים...! אבל הנה שנכנסת ונתת פתח לכמה מילים של חרדה גדולה שאינך יודעת אייך להיתמודד איתה לדעתי די מובן... מקווה שהשיחה שלכם תעבור בטוב ואשמח אם תעדכני אייך עבר חטולית

הי רוני, מכירה את הקודים. עד כדי כך שאני שוכחת ולא מבינה את עצמי. זה קטע כשלנפש קשה עם תכנים שהם על פני השטח. אז רושמים, למשל, חלומות ומחשבות בקודים, או בכתב לא ברור. כי הפענוח מפחיד. מרגיש מסוכן. אבל כדי לעבוד ולשוחח איכשהו כלפי חוץ, צריכים באומץ כן לנסות קצת אחרת. כמה שיש אישור מבפנים. מאד יפה, בעיניי, שאת מבינה את זה. Slowly but Surely ואיך את עכשיו, רוני? סוריקטה

שלום האם זה נכון שכאשר יש חרדה שחוזרת מספר רב של פעמיים ןהיא מורגשת בגוף, האם זה נכון שלאחר תקופה מסוימת החרדה המופעלת בגוף ,כבר לא מופעלת דרך המוח ( אמיגדלה) אלא מופעלת דרך הגנגליון בסיסי שיש באותו אזור בגוף שהחרדה שם מורגשת?(זאת אומרת המוח לא מזהה את הסכנה ואז לא הוא מפעיל את ההרגשה של החרדה בגוף , אלא הגנגליון הבסיסי שבגוף הוא זה שמפעיל את המנגנון של החרדה.) ואז לכאורה הפועל יוצא מזה שאין אפשרות לרפא את החרדה באמצעות טיפולים פסיכולוגים שונים כגון דמיון מודרך ,היפנוזה,פסיכואנליטי וכד'. אלא אך ורק דרך ההיחשפות לחרדה דרך הטכניקה ב-cbt של חשיפה ומניעת תגובה.

?

כמו בכל מוצש גם הלילה לא עצמתי עין ולא בגלל הטיפול החדש ההולך ומתקרב ככל שהזמן מתקרב כך ההרגשה שלי מתחזקת שאני עושה את הדבר הנכון מאוד סומכת על המילים שלך אודי ולכן מרגישה רגועה אולי..רגועה מידי ? מה שבאמת מטריד אותי זו העייפות וחוסר השינה שלא יפילו אותי דווקא בשיחה ולא אהיה מרוכזת שלא אדבר שטויות בלי לשים לב פחדתי להשתמש ב 2 טיפות כי יש לזה טווח השפעה ארוך שהיה יכול לגרום לי להיות מבולבלת .....לא נעים עוד לפני ההכרות אודי אתה חושב שאני צריכה לומר למטפל על הטיפות שאני משתמשת או שזה לא ענינו ? או שבכלל מוקדם מידי ? בבקשה אל תענה לי שזה תלוי בי כי אין לי מושג אם צריך לומר או לשתוק..! שיעבור לכולם יום בהיר ונעים נשתמע בקרוב חטולית

מחפשת קצת שקט. חסרת מנוחה. שבוע הבא הפגישה.

שאפשר לומר בו מה שהלב מרגיש הלוואי והיה מקום להניח את הראש הלוואי והייתי נעלמת וחוזרת בתבנית אחרת

מצטרפת... הלוואי

אודי יקר, אולי ט"ו בשבט זו הזדמנות להודות לך, על טיפוח הגן הזה וסבך העצים הלא פשוט, על ההתמדה, השמירה ויצירת שמורת טבע קטנה עבורנו. תודה מקרב לב שירה

לגמרי שירה איזה רעיון קסום וציורי וכל כך נוגע ללב וכמובן אודי מצטרפת לשירה בהחלט תודה על העדייה שלך כאן עבוריינו ממש לא מובן מאליו אביב

מצטרפת לדבריך באמת תודה אודי אולי גמני מתחילה לצמוח ..אולי.. ימים יגידו חטולית

היה לי זמן לחשוב על מה שכתבת לי בתשובה שלך על מה שקורה לי עם הרצון והבילבול אם ללכת או לטיפול..טוב לא נכנסת לפרטים עכשיו אבל.... נכון שדי הושפעתי מיחסו הלא מפרגן של בעלי ללכת לטיפול אצל גבר ! וכן מאחר ומעולם לא טופלתי אצל מטפל..אל תשכח שאני אשה דתיה וככזו..יש לא מעט מניעים לא ללכת... אבל סוריקטה כתבה לי בתגובה שלה למטה שבעלי מקנא...ואומנם היא צודקת ! אם הוא היה סומך עלי אחרי כל שנות הנשואין שלנו היה יודע שאין לקינאה מקום כמו שמעולם לא היתה לו סיבה לקנא לי... היו באמת סיבות שמנעו ממני להגיע לפגישות איתו ליום שקבע ובמיוחד לשעה שקבע אבל בזכות זה שהעלתי כאן וכתבתי כל התשובות וגם שלך אודי גרמו לי להרגיש שאולי אני באמת לא עושה הכל כדי כן להגיע! אז אני כן הולכת וכן הצלחתי לפתור גם את בעית השעה שהיתה ופתאום ירדה לי אבן מהלב כי הבנתי כמה אני כן חייבת ללכת..כמה אני כן זקוקה לטיפול..וכמה אני כן מוכנה להשקיע בענין ....!! הודעתי חד משמעית לבעלי שאני הולכת לטיפול ויהי מה !!! ואם הוא רוצה לקנא כבר לא בידי הדבר... עכשיו מה זה אומר עלי ? באיזה מקום זה שם אותי ? חטולית

שימחת אותי ממש ממש זה אומר שאת לוחמת ושאת לא מוותרת עלייך זה אומר שאת נפלאה ודוגמא ומופת תודה לך אביב

פשוט אלופה! יישר כוח סוריקטה

בנות תודה לכן על החיזוק שלכן באמת שהתבוססתי בתוך עצמי ולא היה לי מנוח כי זה הציק לי ממש בצורה שכבר מזמן לא הרגשתי ! כולכן ואודי נתתם לי זריקת זירוז כמו שכבר כתבו כאן ללדת את עצמי מחדש !!! מחבקת אתכם בהמון תודה חטולית

הי אודי, הי בנות יפות, אודי שאלת מדוע אני חושבת ששיחקתי לא נכון (ואתקן - יש צד שזו תפיסתו, יש צד אחד שפחות) ושאלת מדוע למחוק. למחוק - גם מפאת הבושה, שהרי מה שהבאתי אלו שברים ממני, לא כולי. השלם שלי בחוץ לא מגלה אותם בדיוק. לא כך. לא בהטייה החדה הזאת. אבל גם משום ששיערתי שסיכוי גדול שאתרגז על התגובה שלך, אודי, ונו, די, אני כבר לא בטיפול, בוא ננוח קצת מהלחזיר שאלות. אוף. אף על פי כן ולמרות הכל - הנה אני יוצרת המשך. האם טוב להמשיך? לעתים כן ולעתים פחות. קיוויתי, קיוויתי גם, כפי שאביב רשמה, להיות איתי במקום של עמק המוות. המפוצל שבדרך כלל מתיישב עליי ומאפיין אותי בבדידות של סופי שבוע ובלילות (אם טרם הבחנתם...). אזכיר - היו ימים, שנים, שבפרט המטפל, היה איתי שם - הרי כמה שנים טובות בתחילת הטיפול לא היה לי בית, ולא הייתה פרנסה, לא ידעתי פעולות טבעיות של הגוף, רבצתי מקופלת על אבנים מחוספסות רוב הזמן, לא ידעתי לשוחח, ועוד ועוד. ניתן היה לומר - איזה מן מטפל הוא זה שלא זז ולא זז ולא זז. ולא דוחף. והנה כבר האנשים שיודעים להתבונן שלילית על תאוותו לכסף וכבר לתכנן לי גמילה בשלב כה מוקדם. יחסית. אבל רגע, הוא הסכים לטפל בדבר הזה. הוא הסכים. למרות שהדבר הזה אפילו לא הבין כמה הוא חולה. כמה היא חולה. מאידך - איך נתקדם? איך בכל זאת יהיה עיתוי לנסות משהו שהוא קצת הלאה? נדרש כאן אומץ רב. כמו גם לומר סוף, כי אני לא עוזר. כמה טרי עדיין. ואני, חלק מהפעמים שרשמתי כאן היו מילים אמיצות. כן מבינות מאד את תהום האופל, אבל גם מנסות להתבונן למלמעלה, מבחוץ, תוך חרדה מאדישות או תגובות הודפות. תגובות מעיפות, כי לעתים החלק האפל מבקש להיות באור הזרקורים לנצח. לתמיד. ולא רשמתי את המילים מיידית, אלא לאחר חשיבה שהתהוותה משך חודשים ארוכים. אזכיר - הטיפול שלי היה אחד האיטיים שיש. היה קשה מאד ונדרשה בו המון סבלנות. הזמן בכל זאת עובר והוא פרמטר, שנראה לי שחשוב להתייחס אליו. ומנגנוני הדיסוציאציה אצלי פעלו חזק מאד, ממסך במיוחד יותר מארבעים שנה. ט"ו בשבט - חג צנוע, חקלאי, ומחבק. מעגליות. סוריקטה

איך שאת באה ומה שאת מביאה איתך זה אמיץ זה נכון זה בסדר כל כך כתיבה מהבטן מעגלית רכה בועטת כואבת אמיצה מלאת תקווה למרות הסוף ועמק המוות ...כל כך מדוייקת תודה על המילים האלה , תודה וכן זה אומץ לומר סוף כי אני לא עוזר אבל זה לא בהכרח סוף לעזור לעצמך ..כזכור לך גם לי נאמר סוף כי אני לא עוזרת ובכל זאת מצאתי מלאך שממשיך לעזור גם אם קצת גם אם לאט . אתך יקרה , תזכרי שאת ראוייה ומגיע לך טוב הרבה טוב ...יודעת שהמילים האלה קשות לך לעיכול ובכל זאת אומר אותם ...אוהבת חיבוק אביב

יפה שלי מי מאיתנו כך נראה לי לפחות לא היהבעמק האופל בעמק המוות ? לא יודעת באם את זוכרת שכתבתי כאן בזמנו..על החלטה שקיבלתי עוד בהיותי צעירה בלי טיפול מאף איש מקצוע...שאני "קוברת " את מי שהייתי במשך כל השנים עם כל הפגיעות שעברתי עד אותה תקופה ופותחת לעצמי דף חיים חדש בו אהיה מרגע זה והלאה מי שאני באמת ולא מי שכולם רצו שאהיה ... כן..ההחלטה הזו הצילה אותי אחרי 2 נסיונות התאבדות לצאת לחיים שבהם אבנה בית עם ילדים ומשפחה כמו שאני רוצה !!! וגם כתבתי שאני מוחקת אותי מהחיים ההם למען חיים חדשים ..וכמובן..כשיש גיבוי של טיפול הדברים משם נראים אחרת לא כמו שהם באמת ושאלת אותי למה אני רוצה למחוק אותי לקבור אותי..?? זה היה קשה מנשוא אז כן יפה שלי...החיים פעם בעזרת טיפול באים ממקום תומך ולא חייב מחבק אלה מבין.. מבינה את כל הכאב שלך את הבדידות התהומית שלך שאותה גם חוויתי למרות שהייתי נשואה ואמא לילדים כי זה לא תבנית מספרים שפותרים אותה ויש נוסחה להצלחה..ממש לא אהובה..בבקשה אל תקבלי את דברי באופן קשה אלה רק מתוך ניסיון להבהיר שהלבד אינו אומר תמיד באמת רק להיות בגפך אלה כל אחד יכול לחוש את הבדידות במה שחסר באמת ! המטפל שלך עזר לך להיות ! להרגיש ! לצאת החוצה לחיים ! לחיות כמו שיכולת לחיות וקראתי המון דברים נהדרים נפלאים שכתבת תוך כדי התהליך ומשם בא לי ההרגשה של ..כמה את יפה..יפה שלי נהדרת שאת מקסימה.. זה כל מה שאני יכולה לומר לאשה שאת.. אוהבת חטולית

סוריקטה יקרה אני קוראת ומהנהנת כמה תבונה ורגישות בכתיבה שלך, כמה כאב, כמה אומץ תודה שאת נותנת לי מילים שמתחברות במדויק לבליל מחשבות צעקני שמנסה רק למסך כל הזמן אני מקווה שיישתלו עבורך שתילים חדשים בט"ו בשבט הזה, למעגל חדש שלך שירה

אבל המשך לתקיעות ולהרס... הי, עדיין איני מצליחה לראות את עצמי ראויה. ועל אף שאני כבר בפוסט מנופאוזה - וזה בכלל לא רלוונטי - אין לי אפילו בדימיון, למשל, משפחה שיכולתי להקים. אתמול בלילה זעקתי שאני לא זוכרת את המטפל. ובחלומות עליו אין 'לו' זמן ואין 'לו' מרחב ואינו מיישיר מבט, ו'הוא' אפילו פסיכוטי ביחס שלו לקורונה. אל תשאלו. מתביישת לומר שעשיתי כמה דברים הרסניים לי. ט"ו בשבט היום, חג של טבע, והצמחייה שלי כל כך מוזנחת... :-( סוריקטה

... זו היישות הפסיכית שלי כותבת כאן. חג לאילנות, פה ובכלל. שלכם, סוריקטה

הי אודי וכולם - לכל יש מקום - הכוונה הן לאזורים הפסיכוטים והן לבריאים? הן כאן והן בטיפול? בעולם הרחב - לא הייתי מסכימה לגמרי לאפשר ליותר מידי פסיכיות בין אנשים. מכיווני. נדרש כאן אומץ רב - נדרש בטיפול? מהמטפל? נדרש בפורום? ממני מאחרים? גם וגם וגם? כן את ט"ו בשבט אני אוהבת הכי בגלל שהוא קצת נחבא אל הכלים. בשונה מחגי תשרי ופסח שהם סופר גרדיוזים - ולכן גם, סליחה, פחות מחבבת אותם. מתחילה להתאושש מתופעות הלוואי של החיסון. כולן ביקרו אצלי ככה יפה. אפילו גופי האוטיסטי מגיב לפריצה מהסביבה. סך הכל - הסיפור הזה של הסיום מרגיש, לי, כרגע, גדול עליי מידי. וייתכן שנפלנו על עיתוי פחות מוצלח. וגם די סתום אצלי. עוד נראה. טרי. סוריקטה

בן לשרוד לבן לחיות ......עוברים בעמק המוות הפוסט הזה הוא מסוג הפוסטים שכותבים את עצמם . משהו שקראתי עורר בתוכי שיח מאוד עמוק , שיח כואב בן החלק הבריא איש המקצוע שבי ובן החלקים הפגועים הכואבים וכן גם כאלה שמבקשים את סופם . הקורונה העירה עוד יותר את החלקים המשתבבלים הנעלמים אלו שלא רוצים שום מגע עם העולם . מגע עם אחרים מבחינתם מסוכן הכי בטוח להיות במקום בטוח ...גם כשהייתי ילדה היה לי את מקומות המסתור שלי המקומות שידעתי שאיש לא ימצא אותי בהם . במקומות האלה הייתי חיה, הייתי עושה כרצוני לא היה שם פוגע לא היו שם קולות מבקרים .... בטיפול , אנו כאנשי מקצוע מתבקשים לא פעם להיות שם במקום שמבקש את סופו , במקום המת המשתבלל זה שמפחד מהעולם ...מפחד מהפחד ...מפחד מכעס , ממחיקה , מחוסר ניראות מכאב ....כל כך מפחד שכשאני כותבת את השורות האלה אני מרגישה איך הגוף שלי מתכווץ מהכאב מהפחד שומעת את הבכי של הקטנים ....מבחינתם הכתיבה הזו מעוררת מתים , מבחינתם עוד רגע אבא יהיה כאן לפגוע בהם שוב. כשאנחנו כאנשי טיפול באים ללוות מישהו שעבר טראומה ....וכן לא טעיתי ללוות , אני כנפגעת אני לא מכונית או חלק שבור אני לא צריכה תיקון או טיפול אני צריכה ליווי בתהליך שלי קביים ....עד להד של הזעקה של הכאב של המוות הפנימי שלי. אני לא אכתוב כאן מהמקום המטפל ובטח לא אתן כאן דוגמאות כל מה שאכתוב כאן הוא מהצד שלי המטופל ...אבל בהחלט השיח בני לבני הוא גם מהצד של איש המקצוע . איש המקצוע שמתבקש להיות שם לשהות שם במוות הזה , להיות בחזרתיות האין סופית למקומות ממתים , ללוות את האדם בדרך פתלתלה בתוך יער הפחדים האין סופי שלו .ואני מאוד מעריכה לכל אדם שמוכן להיות שם עם מטופל בתוך הפחד בתוך המוות הזה , מוות של הטיפול לרגע (השתיקות הכעס הבורות. ההתנגדות ) ..והיער הזה המלא עצים שמתעוררים לחיים עם כל פסיעה היער הזה לא נראה בעיני המבוגר החלק הבריא שבא לטיפול , דווקא החלק הזה מתבייש בפחדים הפנימיים מתבייש בצרכים של יד או אחיזה ....היער הזה נראה מעיניו של הילד הפגוע ...תדמיינו ילד קטן ועצים גדולים וענקיים שחושפים שיניים מאיימות. המטופל שלכם שיושב קפוא עם מבט מוות בעיניו וחוסר יכולת לתפקוד עם שום רצון ושום חלום ושום צורך .. היא אותה ילדה שנפגעה אותה ילדה או ילד שנמחקה נשמתם. גדלתי בבית משכיל אקדמאי מלח הארץ ....גדלתי בבית מבקר שופט מוחק ממית כל רצון כל צורך כל חוויה . כשהכנתי שיעורים והעמקתי בתשובה לעגו לי שאני חרשנית כשטעיתי חטפתי מכות על היד ובכעס נמחקה התשובה ונדרשתי לחזור עליה כי את יודעת אלו אסונות קורים כשטועים . בבית ספר , שיבחו על השקדנות והוסיפו היא לא ממצא את הפוטנצייל שלה ...מעניין למה ??? אולי כי בלילה הרגו את נשמתי .. וכשזזתי וקיפצתי וחייתי ...את לא יכולה לשבת רגע אחד בשקט . שוב מוות לחיות לויטליות הטבעית שהתברכתי בה.... אז כשאני מגיעה למטפלת וכן יש בי התנגדות לחיים יש בי התנגדות לשינוי. מביאה איתי את תחושת המוות לחדר תחושה של מה שאני כילדה מרגישה... למטפל לא יעזור לנסות "לנער" אותי או "לדחוף אותי קצת " (מעבר לזה ששיח כזה לא מכבד גם אם הוא בן קולגות ולא בפני המטופל , שיח כזה לא מקדם לשום מקום ) אני זוכרת פגישה אחרי המון שנות טפול שכבר התחזקתי והיה לי האומץ להגיד למטפלת מה אני מרגישה ...דיברנו על הזוגיות שלי המטפלת לא אמרה כלום אבל הרגשתי את הרצון שלה לנער אותי כאישה להוזיז אותי ....הסברתי לה שהיא לא יכולה להשוות את המערכות היחסים הנכונות בעינייה למערכת יחסים של נפגעת שבן זוגה גם הוא פוסט טראומתי שם זה אחרת .... אז מה כן ניתן לעשות עם מטופל שמביא את המוות הזה לחדר , להיות איתו לשהות איתו במוות הזה בלי לנסות כלום רק לתת תחושה שזה בסדר שאני מבחוץ יכולה להכיל יכולה לשהות שם בגהנום הזה במחנק בחוסר אויר יחד ...כשאני כמטופלת מרגישה שהמטפלת מסוגלת להיות . השבוע בתוך העבודה על הגוף התעורר המקום הממית התעוררה משאלת המוות . התעוררו גם צרכים ילדיים , ליד לעטיפה לתמיכה . כמטופלת מנוסה עשיתי טעות , הרגשתי שאני רוצה מידי צריכה מידי חנקתי את הצורך הזה , מהפחד שתכעס מהפחד לחצות גבולות . שלחתי הודעה אבל חמקמקה שתבין לבד .. ברור שלא הבינה ...מה שגרם לשיחזור לתחושת פגיעה למוות פנימי משתק . רק בזכות היכולת של המטפלת להיות שם איתי בתוך הכאוס במוות הזה שביניינו במוות של הטיפול לרגע ...יכולתי להוציא יד ולבקש חיים ... בסדק הזה שבן לשרוד או לחיות יש עמק של מוות , במוות הזה הנפגעת הייתה עם הפוגע לבד ....כשאני נפגעתי הייתי אני אבי ושותפיו לפגיעה לא הייתה שם קרן אור הייתה שם אפלה , לא חייתי שם הנפש שלי נרמסה הושמדה התפצלה ...הילדה שם חוותה פחד פחד מוות אמיתי ....הפחד הזה מגן עלי , עוצר אותי מהצפות ...נותן ברקס לזכרונות למידורים ....בתוך המוות הזה אם תנערו אותי או תדחפו תהפכו לפוגע כי רק הוא ואני שם ....אם ברכות תשהו שם כמה שצריך, תזכרו שעצם זה שאני באה לטיפול מגיעה עד הקליניקה אני מביאה את החלק הבריא זה שדוחף שמבקש החלק הרעב המבקש מגע מבקש עזרה מבקש חיים ... לאט בעדינות בטפטפת תשקו במים תעטפו את הכוויות את החתכים ....רק בדרך הזו תוכלו להכנס בסדק הזה שבן לשרוד לבן לחיות רק ככה תוכלו ללוות את המטופל שלכם למקום בטוח שלצד המוות יש גם חיים ....המוות הזה לעד ישכון בו .הוא יתפוס פחות מקום, מניסיון ..

אביב יקרה זה דורש אומץ לשבת עם המוות... לא כל אחד יכול... אבל זה מקל שמישהו מוכן להיות שם איתנו.... לפעמים אחרי שהקטנים אצלי מספרים דברים קשים המטפלת נעלמת.. כאשר אני חוזרת אני מחפשת את העיניים של המטפלת והיא לא שם... זה קשה גם לה...

וואו.....כמה עוצמתי כתבת! מדם ליבך! את אמיצה!!!!! וגיבורה ממש!!!! תודה אביב...כל כך חשוב ההבנה..השהייה ולא דחיפה קדימה! אלופה❤🤗תודה ששתפת. זה חשוב!!!!

הי אביב, המתנתי בשקט ובסבלנות לטקסט מרגש ובשל ועשוי. שלך. במקומות שאפשר. חשבתי עליך. בוודאי שחשבתי. איך לא. מקווה שאת שומרת על עצמך. ממש ממש. באהבה, סוריקטה

ינשוף יקרה מאוד לא פשוט לא לנו לא להם , חשוב לזכור את זה כשאנו חושבים שהם לא איתנו . מיכל יקרה בהחלט מדם ליבי , זה נכתב בעקבות משהו שקראתי בקבוצת עמיתים. תודה על מילותייך סוריקטה יקרה , התגעגעתי למילותייך תודה לך ...האמת ממש רוצה לשתף יותר אני ימצא דרך, להשאיר סימני דרך ....

אביב יקרה תודה על השיתוף בכתיבה חדה ונוקבת. כל הכבוד על המסע ועל הפסגה שהצלחת לכבוש "אנו כאנשי מקצוע". יישר כח! שלך שירה

לא בטוחה שזאת פסגה ולא בטוחה שאני רוצה בכך .... אני עדין בחיפוש אחר הדרך הנכונה לי ...לא שלא ידעתי איך המערכת מבפנים שנים עובדת בה בתפקיד זוטר יותר ועדין ....קשה לי איתה ועם הטייטל , זה נכתב עבור אותה קבוצה שכתבו דברים שבעיני גם בן קולגות לא אמורים להאמר בטח שלא ברשת. ותודה לך

אבל אנסה. כלומר, להבין מה נאמר בין אנשי מקצוע והתגובה ההמשכית. תודה בכל אופן גם על הסימנים ומאמצך המבורך. שלך, סוריקטה

קצת קשה להסביר כאן בגדול זה היה שיח שבעיני היה פחות מבין ופחות מכבד את הקושי של המטופל מול חוסר הרצון וקושי להבין את הצרכים האישים שלנו כמטופלים . אז קצת כתבתי על זה מתוך המקום הכפול שלי . מקווה שזה עזר להבין אביב

הי לכולם , יודעת שקצת נעלמתי נאלמתי ....קצת השתבללתי ומצד שני קצת בניתי לי מקום שהוא שלי לכתיבה שלי של כולי ואני בעצם עצמאית שם לכתוב כמה ואיך שנכון לי ....סוג של יציאה לאור ...מאוד רוצה לשתף יותר אבל קצת חוששת מהחשיפה ... וקראתי אותכן כולכן ..... סוריקטה יקרה איזה תקופה קשה שמגבירה את הבדידות את החסר את נזקי הילדות שבה גדלנו. סיום טיפול בתקופה כזו שאנחנו עם מסכה ולא רואים פנים , בתוך הריק הזה של התקופה תחושת המוות והחידלון נכנס גם סוף נוסף , סוף תקופה ...וכן יכול להיות שאין יותר לאן לצמוח כרתו לנו רגל הסיכוי שתצמח שוב קלוש ביותר....השאלה האם תמיכה או סתם ליווי עוגן זאת לא מטרה טיפולית . לפני הקורונה חשבתי שהשנה התחיל להוריד פגישות כדי להגיע לסיום בגלל הקורונה עצרתי את זה ואמרתי לעצמי לא , מגיע לי ליווי ותמיכה וזה בהחלט יעד. אז אולי בפגישה ההיא אחרי הקורונה תחשבו על פגישות פעם ל....כדי שיהיו סוג של עוגן . שומעת את הקושי שלך את העצב והכאב על מה שאבד חיבוק עם נכון לך, אתך את מאוד חשובה לי ואני כן קוראת אותך אז תמשיכי לכתוב. חטוליתוש אהובה , מקווה שעם בעל הבית יסתדר כבר ...הזוי אבל את לוחמת אמיתית . בהצלחה בטיפול , אני מכירה הרבה שדווקא מטפל גבר זרם להם נכון יותר . מאמינה שאם יהיה חיבור נכון המגדר פחות ישנה . אוהבת חיבוק ענק . ינשופי אהובה אך הספק הזה שמחלחל כל פעם מחדש שם ברקס לטיפול מרחיק אותנו קצת . את יודעת את האמת בפנים בנשמה בגוף אני יודעת כמהזה קשה שהזכרון הוא לא שלך כי אם של מישהו אחר .....כאן חייב להכנס ההגיון ...וההבנה שזה מהשיש וככה זה ...חיבוק ענק יקרה . מיכלי , צמיחה עמידה במקום תהליכים עצמאיים ... לא פשוט תהליך סיום טיפול בתקופה כזו ...אין את הזמן לשהות בפרידה באין אבל ביש הנבנה בתוך הנשמה ...והעבודה ותחושה שלא רואים אותך גם כשהצעת עזרה מהלב וגם כשמבקשים ממך לעזור כשאת כבר לא רוצה ....תחושה קשה , תנסי לכתוב על התחושה הזו מי לא רואה אותך , למה כל כך קשה לך ...כתיבה מהלב אינטואטיבית לפעמים פותחת המון דברים ואז נעשה בהיר . הטיפול הסתיים אבל הכלים שקיבלת לא הסתיימו הם שם תעזרי בהם . ואם צריך תעזרי בה ....חיבוק של כוחות שירה אהובה עצוב לי מה שאת עוברת ...אין לי ממש מילים איך לצאת מהפלונטר הזה מנעיצת המקלות בטיפול של שניכם מהמקום המעברי הזה בן תוקף לקרבן בן שניכם בן תקווה לייאוש בן רצון להמשיך לרצון לחדול....דבר אחד אני יודעת בריחה אל כל קצה לא טובה . לא ללכת ולצפות שייתקשר זה ממש לא פשוט כי זה לא יקרה זה גם לא אתי ולא מקצועי אם את לא רוצה אין מי שיכריח אותך זה חייב להגיע ממך . יחד עם זאת העבודה שם בהחלט חייבת להיות של שניכם יש לו אחריות גדולה על הטיפול ...אתך יקרה וחיבוק רוני יקרה וואוו איזה תהליך , טוב שבאת לפרוק לנוח ומקווה שגם להמשיך ....אני בטוחה שהמטפל בסדר עם הכתיבה שלך זאת התלבטות לא פשוטה . אישית אמרתי לאחי באיזה שלב שאנחנו צריכים לדבר ועוד לא הגעתי לזה . נראה לי שאני יעשה את זה ....האמת שמעניין אותי מהצד שלו וגם אם הוא יודע משהו על אבא שלי ...אז אצלי זה קצת אחרת ...בכל מקרה כמו שאודי אומר תמיד מה שנכון לך כמה ואיך שנכון לך ... חנה יקרה נעלמת קצת ...מקווה שאת בטוב אחרי הקורונה והבידוד ...את אמיצה בתהליכים שאת עושה כל הכבוד לך . לורן ובריה טוב שאתן באות מתי שנכון לכן ...טיפול זה דבר טוב עוצמתי שלוקח הרבה כוחות ונותן הרבה כוחות ואודי , מרגש לשמוע אותך ממש כמעיין המתגבר .....נפלא ומעורר השראה .

וואו אביב. איך שאת רואה את כולן. ועונה בסבלנות אין קץ...להעריץ אותך. תודה יקרה. בהחלט התקופה הזאת מקשה על הכל.

טו בשבט שמח גם לך אהובה מקווה שבאמת החג יעבור בטוב ושמחה אצלנו עושים סעודה בכל שנה..השנה לא יודעת אייך ומה בכלל.. עצוב אבל זה מה יש! חטולית

תודה לך על ההתייחסות האישית! זה מחמם את הלב. מאחלת לך ולכולם ט״ו בשבט שמח

תודה אביב יקרה