פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי קראתי את מה שכתבת לי כמה פעמים ואני באמת מקווה שהפעם זו תהיה חוויה מעצימה וטובה כמו שאמרת אממה... אני חושבת שפישלתי כבר מהרגע הראשון עוד לפני שפגשתי את המטפל.. קבענו יום ושעה ..ולמחרת רק נזכרתי שלא אוכל להגיע כי צרכים להגיע אלי הביתה לצבוע חלק מהבית...(זה סיפור בפני עצמו שלא עלה בין ההודעות ששלחתי בזמן הבאג ) אז שוב התקשרתי למרכז הטיפולי והשארתי לו הודעה שלא יצא לפועל..כמובן שהתאכזבתי מאוד במיוחד מעצמי ..שוב שכחתי..וזה מאוד חשוב לי ושוב קבענו פגישה למועד מאוחר יותר אך מסתבר שלא אוכל בהחלט להגיע לשעה שקבענו...ממש לא יוכל להיות... ואייך שוב אודיע שגם לשעה שקבענו לא אוכל להגיע ?? אוווווףףףף איתי למה הזכרון שלי מתעתע בי בצורה כזו פשוט בושה ואפילו לפני פגישה אחת כדי שאוכל להסביר את כל התסבוכת שנוצרה ???? מה עושים ?? חטולית

חטולית יקרה, זה רק אנושי לטעות ולשכוח, בעיקר שיש לך כל כך הרבה דברים לטפל בהם. מבינה את אי הנעימות אבל הוא יבין, וסביר כך שיחפש הסברים פסיכולוגיים לשכחת הפגישות.. נו פסיכולוגים את יודעת. ואולי מהלחץ שכחת, שגם זה אנושי וטבעי.אם איש הטיפול לא יבין ויכיל, מי כן? ואולי, תשימי לך תזכורות לפגישה בטלפון... שלך שירה

היי שירה מתוקה כן זאת אעשה אסמן לי בלוח מול העינים את ימי וזמני הפגישות ועדיין.. טוב עוד חזון למועד למה להקדים טת המאוחר..?? זאת אני החרדתית שמגיבה כך ואולי בכלל יעבור בקלות.. תודה נשמה חטולית

קשה לי להאמין ואני מחפשת את התשובות אצל המטפלת ושואלת אותה אם היא מאמינה וכמובן שהיא לא יכולה לענות ואז נשארת עם הפחדים והחוסר אימון וממש קשה להיות במקום הזה

ואפילו שהמטפלת כן אומרת שהיא מאמינה אני לא. אני מתהפכת בתוכתוכי מנסה לדעת מה האמת ואני לא. אבל ממציעה אני לא. רק לא יודעת מאיפה באות כל התמונות בתוך הראש. לפעמים אני מרגישה שאני משתגעת.

ינשופית מתוקה שלי דבר מאוד חשוב למדתי מכל התמונות המזויעות ומכל והסיוטים שעברתי בין בטיפולים ובין בשאר החיים שהכל נכון !!!! שום דבר לא מגיע ממקום שאינו קיים לי אין ספק עם כל הכאב שבדבר..בעלי היה עד לכולם !! אולי המטפלת שלך רוצה לתת לך להבין לבד שזה נכון למרות שזה קשה היא לא היתה נוכחת כשזה קרה לך נכון ? מה את אומרת ? חיבוק גדול יפתי חטולית

ינשוף יקרה, אני מאמינה שנפגעת. הפרטים והדמיון יכולים לתעתע. אבל ההרגשה זה מה שקובע! אני מאמינה שהרגשות שלך אמיתיים!!!!! אני חושבת שגם המטפלת שלך מאמינה לך!!! ברגשות האמיתיים שלך! כי הרגש והתחושה הסובייקטיביים זה מה שקובע. ולא הפרטים הטכניים. ... הזיכרון מתעתע אבל הגוף זוכר!!!! הרגש מדבר!!! ולכן אני הכי מאמינה לך בעולם!!!!!! אם תדברי עם המטפלת ותשאלי אם היא מאמינה ברגשות בוודאי שתענה לך שכן!!!! איתך. ❤🤗

הי ינשופית, יש סיפורי חיים אמיתיים ואף חמורים מכפי שאנחנו מכירים, שכמעט בלתי אפשרי עד כדי בלתי אפשרי לנו עצמנו להאמין. בגלל האשמה, האשמה שהיותנו מפלצות מלידה היא שהובילה את הפוגעים להתקפתם. והתפיסה הזאת של היות כזאת מכשפה מעוותת (לא באמת, אלא התפיסה מתוך הקושי להפריד) בלתי נישאת וקשה לה לעבור דרך התודעה, כי היא ממיתה והרסנית כל כך. למה? איך חיים עם זה? שאלה פתוחה. לפנות בוקר טוב, סוריקטה

רציתי להוסיף עוד משהו... לפני שנה אחים שלי מכרו את הבית של ההורים. מצאו שם בונקרים מתחת לבית... בונקרים..

ינשופית מאמי מה זאת אומרת מצאו שם בונקרים ? מה היה שם ??? חטולית

הי אודי, למעשה לא הוכרזה הפסקה כלל. התחיל הסגר ואני הרגשתי כל כך מפורקת שהעדפתי לנסות להתייצב לבד ולא ללכת. בעיקר כדי לא להתאכזב ולחוות את המפלות האלה פעם אחר פעם. גם כי קיוויתי שאשכח אותו לגמרי. שאדע לסגור את הכל טוב טוב בחזרה ואשכח הכל. אני מנסה לעשות הרבה דברים כדי לאסוף ולייצב את עצמי דברים שעושים בכח ואני כל כך שונאת כמו ללכת להתעמלות. לפחות הכאבים הם כאבי שרירים תפוסים ולא רק כאבים מפושטים בגוף המאובן שנהיה כל כך נוקשה בדיוק כשאני רוצה לנוח. ואני אומרת עכשיו יש סיבה לכאב שלך. ואני מנסה לרומם את עבודות המטבח המתישות והעיסוק באוכל שהפך למשהו מאוד משמעותי לכולם ועוד יותר בתקופה הזו. אתמול משחתי ציפורניים בלק אדום לפני שנכנסתי למטבח לבשל, אבל לאט לאט השתלטו הייאוש והעייפות מהסירים והכלים שנערמו והריח. ועדין. כל הכאילו הזה שלא עוזר והקולות הפנימיים שהם כמו כת סגורה שיש לה משנה סדורה והיא מערערת כל הזמן מערערת. את צריכה לסגור עם עצמך את הסיפור. מה היה הסיפור. אני כותבת כאן יותר אבל בזהירות ומקווה שזה בסדר. תודה אודי שהפכת את המרחב הזה למקום מאפשר. תודה לתגובות שלכן ולמילים הטובות החמות והחכמות. שלכם שירה

היי שירה יקרה לי אני חושבת שכל הדברים המאולצים שעשית חשובים מאוד הלוואי ויכולתי לצאת מהבית לעשות ספורט ככה משהו אפילו בקטנה מה שעדיין נשלל ממני בגלל שעדין לא התחסנתי .. ומטבח אחד המקומות שאני מאוד אוהבת להיות בו כן לבשל..וכן אפילו להדיח כלים ערימות שלהם..ובגלל היד השמאלית שלי שלא מתפקדת כמו שצריך..נזקקקקתתת תמיד לעזרה !! כן למשוך ציפורנים בלק..כבר שנים לא עושה ויכולתי לבקש מכלתי החדשה ובכייף היתה עושה זאת במקומי...אבל לא מבקשת ולא בגלל גאווה חלילה היא טרודה בשני ילדים קטנים כל הזמן ובדאגה להם ולבן שלי..כמה טוב נכון וואוו..!! ועם כל אלה כן כן היאוש מהכאבים שאינם מרפים 27/7 משתדלת לתפקד !! מה שרוצה לומר לך עם חיבוק ענק יקרה שלי שתראי את ההבדל בין מי שכן יכולה ועושה למרות הכל ובין מי שמאוד רוצה אך עם מגבלות .... אוהבת אותך מאוד ומקווה שמצבך ישתפר מאוד בקרוב ואולי כן תוכלי לעשות משו בענין חטולית

שירה יקרה! אני קוראת אותך כידוע לך אי אפשר "לסגור ולשכוח"זה לא עובד ככה( הפיל בחדר:)) ...וגם יש צורך כמו שאת אומרת לספר את הסיפור... אני מאמינה שתקופת הקורונה רק הוסיפה לכל התקיעות...מקווה שתקבעי ותפגשו ותדברו...שיפתח שיח של "הסיפור"... להסגר לגמריי...נו זה מעגלי כזה.ו לא בטוחה ש"יסגר" זה פשוט יהיה אחר...עוד "סיפור" מהחיים שלך....ולא "הסיפור" אם הבנת את כוונתי. איתך❤🤗

חטוליתוש ומיכל יקרות תודה רבה לכן מאוד!! ינשופים

הי שירה, הלק האדום בולט בהודעה, משום מה גם בעיניי. תוהה מה משמעותו - מחד לכאורה לשם התגנדרות (יצר חיים), מצד שני הוא מדבר דם וכאב בקצות האיברים הדקים ונובע משם (דחף מוות). גם הצרוף 'כת סגורה' דיבר. כהתמכרות. מקווה שלא תסגרי את הסיפור עם הכת (עצמך), ושכן יהיה שותף, אחר. מבחוץ. סביר שאני לא עוזרת, מצטערת, מנסה... סוריקטה

סוריקטה, את כאן זה חשוב לי תודה

תודה מיכל יקרה, את יודעת, יותר מעשרים שנה הצלחתי לא לזכור כלום, לסגור ולשכוח. לא יאמן מה שדיסוציאציה יכולה לעשות. שלך שירה

תודה חטולית אהובה, מצטערת אם פגעתי בך ואל תוך הלא פשוט בכלל שלך נכנס הלא פשוט שלי. שלך שירה

שירה יפה ונהדרת דאת ממש לא פגעת ובכלל אינך יודעת לפגוע 😃 להפך קיוותי שאת כן תביני מאיפה אני מגיעה ולא לפגוע בך.. כל כך מבינה את המקום הסגור שלך שקשה לך לצאת ממנו..יודעת נשמה גם יודעת אז... מושיטה לך יד👉💪 חזקה שתבואי אלינו החוצה עם כל מה ומי שאת אם את מוכנה ואנחנו נעטוף אותך בהמון אהבה ❤❤❤ חטולית

הי אודי וכולם יש משהו בפסק הזמן שמעורר שאלות. אולי לא הבנתי את משמעות הקשר הטיפולי אולי לא רציתי להבין, אבל אני מנסה להאמין שבבסיסו עומד קשר אנושי אמיתי בתנאים מוגבלים. מצד שני זהו קשר מלאכותי שנוצר בין נותן שירות למקבל שירות בתשלום. טוב את זה כולם יודעים. מה שאני מנסה לומר... לא כל כך מבינה איך הוא לא דואג, לא דורש בשלומי, כאילו כלום. כאילו אני לא קיימת. התנהלות כזו, איזו הרגשה נותנת למטופל ומה החטא המקצועי בשליחת הודעה קצרה. אז הקשר הוא שקר קשר שקר.... שירה

יפה שלי, ראה ראית באיזה מצבים הייתי בסמיכות לשמיעה ברורה וצלולה של צירוף המילים 'סיום טיפול'. כן עבר שם קול השקר, ובגידה באמון, וכן בסופי שבוע דמיינתי איזו יישות שמנסה לבדוק מה שלומי (במשפטים דומים לשתיארת) ועוד קווים מקבילים לאשר את מתארת. גם דמיינתי איך אמשיך לשתוק, ולחולל מחשבות בראש. ראי, זו קצת מלכודת - שהרי אם כן ישאל, ניתן יהיה למצוא שהעיתוי לא מתאים. אולי המרחב (הרשי לי להאמין עבורך - זמני באופן שהוא) הוא הוא אשר את מבקשת. קצת מנוחה מניתוח ומעט התחדשות או התאוששות. גם אם יש קול כזה ואת, כרגע, פחות מודעת אליו. מה שרואים כרגע מתיאורך כלפי חוץ הוא כניסה ללופ המוכר. זוכרת את מימה שביטאה את הקול הזה? והיו עוד. ועכשיו הקונפירציות סביב הקורונה כל כך באותה הרוח. אלו שנובעות מחרדות מהלא ידוע. ונחזור למשאלת הבירור - אם ישאל המטפל - אז מה נזכרת פתאום, ולמה הודעה קרה, ולמה קצרה, ונשמע כמו לצאת ידי חובה ללא כוונה אמיתית ועוד. כמו ציפייה למישהו אחר שהיה אמור להגן עליך לפני שנים רבות, אך הרס וחיבל. כמו. בדומה. חשוב לנסות למצוא גם מה שונה. מה מבדיל אותו, המטפל, מדמויות אחרות שאכן פגעו באופן בלתי נסלח. מה הוא כן נתן. גם אני מנסה. אני כבר מצליחה למצוא, לשנות את המאזן בין משקלן של דמויות העבר לבינו. צריך הרבה משקל מצדו, ואולי, אצלך, עדיין צריך. אני לא בטוחה בעניין של הסיום סיום אצלך ועדיין עם תקווה. שירה - העזתי ויצרתי קשר קטן עם המטפל למרות שהחוויית הגירוש שלי הייתה חזקה מאד (את כל המילים שקשורות לכך, והצלחתי לחבר, כתבתי לעצמי במייל, חסכתי ממנו). אם כך, יצרתי קשר כזה, כזה שאפילו הרגיש לי משחק לא אמיתי. הסכמנו בינתיים שנוכל להיפגש אחרי ששנינו נקבל כבר מנה שנייה של חיסון לקורונה. ראי איזו מטאפורה יפה. יש עוד הרבה. כולי תקווה שננסה לחשוב לא רק על התגובה הנואשת אלא גם על המשותף שכן היה וכן קידם בזמנו. ושהסיום יתקן ולא יחווה רק כניתוק או נטישה פתאומיים ולא מובנים. גם בחלומות שלי מופיעות הפרדות פתאומיות כביכול. לא שקר - אבל הרבה נפרדות. וכן חשיבה של שימוש בונה בטיפול, ולא הרסני. מורכב ומבהיל וקריטי. מאד. הרשי לי להאמין שמעבר לקול שנשמע אצלך כל כך חזק ומובהק ומבקש התמזגות וגם מאד מסתיר, יש קול נוסף, שמבקש להחזיר את המרחב האישי שלך. הפרוץ. סוריקטה החושבנית

שלומו של המטפל. אנחנו בעידן קורונה. היא מגיעה קרוב מאד. קרוב מידי. עד לתוך הבית שלנו ויקירנו. ויש מי שהיא מסוכנת לו עד מאד באופן ישיר או עקיף. בוקר רך, סוריקטה

תודה על כל המחשבות והכיוונים. אין לי ספק שמשהו בי מבקש התמזגות ומשהו בי מונע אותה. אני שמחה שיצרת איתו קשר, אני חושבת שקשר כל כך עמוק לא יכול להיעלם, זה באמת כמו מוות... גם אני שולחת אות אחת ל... אני הרגשתי שהוא צמצם אותי וגם זה חלק מהתקיעות. צמצם את הכל למילה קונפליקט פנימי, להגדרות פשטניות והתאמה לתבניות. זה סוגר. שלך שירה

שירה יקירה וסוריקטה יפה שלי לא יודעת בכלל אייך להסביר זה קצת לא ברור לי בעצמי למען האמת !! בדיעבד....יתכן ומעט ממש כמעט בלתי מורגש היה פחות כאב למשך שעה..כן כך נראה לי כשאני מנסה לשחזר מה היה..אבל לא יותר מזה האמת שהיו לי צפיות גדולות שבאמת הכאב יפסיק לגמרי ואהיה עם מצב רוח משופר ..כן..חשבתי אבל לא!! כלום לא קרה..וגיסתי כבר יושבת לי על הוריד להעלות מינון...עדיין מפחדת כי לא יודעת מה יעשה לי... .. .. אני חרדתית..פחד!! אולי עוד מקרה חרום אנסה 2 טיפות ונראה אייך אגיב.. ולענין אחר: התקשרו אלי מהמרכז הטיפולי שבקרוב אחזור לטיפול רק שהפעם יהיה לי מטפל לא מטפלת אייך זה להיות מטופל על ידי גבר ולא אישה ? חטולית

הי חטולית יפה, הייתי רוצה להאמין שאם החרדתיות תפחת, כך גם ייתכן שהכאב יטריד פחות. צירוף מילים כמו מרכז-טיפולי נשמעות מרככות. גוף עם הסתעפויות ופחות איש אחד שתלויים בו. כידוע, לי היה מטפל גבר, טיפול ארוך, גם זה ידוע פה. משהו מזה ניכר, לפחות בעיניי, בחלק מהפרשנויות שלו, ואני - הצעותיי היו שונות בחלק מהמקרים - עם כיוון פמיניסטי משלי - שזה לגמרי בסדר - דווקא מראה על נפרדות, אבל גם על קשר (עם ייצוג אובייקט פנימי) ואומץ. על מגדר איני יודעת לומר הרבה עדיין. יום נעים, סוריקטה

תודה רבה שהתיחסת להודעה שלי ... בעלי לא מפרגן.. גבר מטפל? מה הוא כבר יכול להגיד לך שאני לא אמרתי..!! טוב יופי יש לך עכשיו למי ללכת לבכות ... היה די מעליב הטון שלו אבל...אני מוכרחה לנסות כי כבר המון זמן ללא טיפול..ומתוסכלת נורא..4.וחצי חודשים טוב שיש כאן אותכן ואת אודי כדי להיות ולא לחדול חיבוק חטולית

וואי וואי חטולית, בעלך מקנא... אולי פוחד לאבד סמכות. המטפל הוא גם אדם אחר, עם כלים של איש מקצוע, וכנראה כן תהיינה לו מילים שונות ממילות בעלך, וייתכן שגן תהיינה דומות. אולי תהיה התלכדות מסוימת, ואולי חלוקי דעות. ברכות הצלחה בדרך, יקירתי, סוריקטה

שלום לכולם, אני אשמח לשתף קצת ממה שאני חווה לאחרונה. עד היום לא עשיתי כלום עם חיי , בגדול הייתה לי חרדה מאוד גדולה ״לצאת אל החיים״ מסיבה לא ברורה. ועכשיו התחלתי משהו חדש בחיים שלי , שגורם לי להיות המון זמן מחוץ לבית , משהו שלא הייתי רגילה אליו, ושגורם לי למתח מאוד גדול. בתקופה הזאת סוג של ״שיגעתי״ את המטפלת שלי, אולי זאת רק בהרגשה שלי כי היא מדהימה כמו תמיד, אבל אני מאוד לא שלמה עם מה שעשיתי. ובנוסף , הקורונה שהורסת לכולנו, הגיעה גם אליי הביתה, לאחד מבני הבית. מה שלא מאפשר לקיים פגישות פנים מול פנים . וזה גומר אותי. קשה לי ש״מרחיקים״ אותי. ברור שאני מבינה שזה המצב בעולם , ושזה לא קשור אליי ספציפית ושעכשיו אי אפשר להיות קרובים אחד לשני. אני מבינה את זה אבל לא מקבלת את זה. אני לא סובלת את הדיסטנס הזה גם בלי קשר לקורונה , מדברת על הדיסטנס הקבוע. אני מרגישה רחוקה ממנה. לא מזמן הייתה תקופה שגם כשהיינו רחוקות, הרגשתי שהיא איתי ממש. כל הזמן. זה היה הרגשה הכי טובה בעולם. אבל עכשיו משהו השתנה ולא ברור לי מה, אני מרגישה שהיא לא איתי כל כך. שאני מצורעת. אני שיתפתי אותה בזה שאני מרגישה רחוקה אבל לא בזה שאני מרגישה ש״היא לא איתי״ ,כי אני חושבת שזאת אמירה תוקפנית וביקורתית , ואני לא מתכוונת לזה כמו שזה נשמע. אני לא רוצה שהיא תשנא אותי ... אני לא מוכנה להרוס את הקשר בגלל הרגשות הדפוקים שלי. שוב שונאת את עצמי שנכנסתי לזה. כבר חשבתי שזה מאחוריי.

היי לורן מצטערת שגם אליכם הביתה הגיע....מכירה את ההרגשה ממתי שבעלי יצא חיובי והוכנס לבידוד בבית בחדר נפרד ! נכון זה באמת קשה במיוחד כשזה באותו בית לגמרי מבינה אותך.. לגבי שמירת מרחק..דיסטנס זה אחד הדברים הרגילים וההכרחיים בחיים שלנו במיוחד בתקופה הקשה והמאתגרת לכולנו..מה יעזור אם תגידי שאת לא מקבלת את זה ? זה ישתנה ? לא... לדעתי האמירה " היא לא איתי " לא נשמעת לי תוקפנית אלה כמו קריאה לעזרה גם תלוי אייך " מציגים את המילים " אולי כך מרגיש לך בפנים כי את מוחה נגד ... ואם לא מתאים סרקי לפח.. המטפלת הנהדרת שלך לא תזרוק אותך היא תבין שקשה לך ! חטולית

הי לורן, אני בעיקר רואה המון חומר שתוכלי להביא לשיחות. חומר טוב לעבודה. וכל הכבוד על ההתפתחות. כל כך מובן שהחדש והפחות מוכר מלחיץ. דבר נוסף - ככה אומרים - בקשר, בקשר שבשלם הוא טוב ומיטיב, נכון להיות מחוברים גם לרגשות השנאה, למשל. אהבה (לא אידאליזציה של שלמוּת), כנראה, אינה טהורה וחפה מפגמים. הייתי ממליצה להביא את 'הרגשות הדפוקים שלך' (ככה את קראת לזה, אני הייתי מנסחת - רגשות שפחות קל לך עצמך להסתדר איתם, ואת רשמת - 'שונאת את עצמי') וגם את החרדה ממה שיתפתח בלבה של המטפלת (החרדה היא ביטוי של רגשות שלך, וייתכן שהם גם מושלכים על המטפלת). ייתכן שיהיה לה קשה איתך באופן חלקי, ייתכן. ונגיד שכך - אז מה. סביר שניתן לסוג של תיקון בבחינת פניית פרסה. אתן יותר בשלב של תחילת הדרך. הגבולות יוגדרו ואולי גם ישתנו עם הזמן. כך אני רואה את הדברים. שלך, סוריקטה

הי אודי, לפעמים הייתי רוצה לפתח את הנושא איתך, התכתבות חיה שתוכל למצות את הנושא או רק להבהיר אותו או רק לקחת משהו מנקודה אחת לנקודה שנייה. ככה, כשאתה כותב לי שיש מאמץ שהקצוות לא יפגשו אני רוצה לנסות להמשיך להבין מה זה אומר. מבחינתי אולי זה המאמץ לקיים שיגרה תוך אחזקה קפדנית/הסתרה/הדחקה של העולם הפנימי כדי למנוע זליגות. כדי שאוכל לקיים חיים. מה מרגיש מטפל שיושב מול אחת שכמותי? האם זה המתכון לכניסה למעגל התקיעות? אני רואה איך במודע אני מנסה לנתק אץ עצמי עכשיו מהטיפול. לא הלכתי כבר שלושה שבועות, בהתחלה מפני שהרגשתי מאוד לא טוב ולא יכולתי להביא את עצמי לשם כשאני כל כך מעורערת מפני שפחדתי שהאכזבה רק תחמיר את המצב. זה היה עצוב שלא יכולתי להיעזר במקום שהייתי אמורה להיעזר בו. עכשיו הוא רחוק, אולי עוד מעט אשכח אותו לגמרי ואהפוך להיות עוד יותר קהה. בינתיים אני ממשיכה לסמן את הימים על הגוף, גם את זה לא הצליחו שש שנות טיפול לשנות, אני לפרקים כועסת ושוכחת או משלימה ונזכרת או כל צרוף לא הגיוני. תודה אודי שירה

קראתי אותך כמה פעמים לדעתי הנושא של התקיעות קשור ביכולת שלך לשחרר את מה שתקוע אצלך כל כך עמוק וקשה ואת אולי פוחדת להתפרק אם " הסוד הנורא יצא" ואייך המטפל יגיב ! 3 שבועות ללא טיפול שיכול היה לעזור אפילו במעט גם אם רק על מנת לצאת מהבית מהסגר הכפוי הזה שבו את מתמודדת בלי כוחות ואז מה ? מצאת פיתרון לוח על הגוף לסמן בו סבל נוסף..פשוט לחרוט על הגוף עוד כאב על הקיים.. אוי מתוקה שלי..כואב נורא לקרא שכך את ממשיכה סבל על סבל ..עד מתי מאמי עד מתי ? ולא שזה פתר משהו.. .... .. .. .. את אומרת 6 שנים נכון זמן די ארוך השאלה מה נעשה בשנים האלה כדי שהסימנים האלה לא יהיו חלק בלתי נפרד ממך..מחייך..מעצמך..מהמהות שלך..כמעט מהזהות שלך...את תימחקי !! איתך לידך חטולית

הי חברים, הי שירה ואודי - שירה - פנית לאודי אז החרשתי והמתנתי. אבל עכשיו, כן ארשום, אם זה בסדר. תשמעו - אתם כותבים, וחוזרים וכותבים על הגדלת הפער, השקעת האנרגיות להשגת פער אף גדול יותר, ואני רואה בדיוק הפוך. ניסיון להקטנת הפער בין הפנים לחוץ. ושוב, כמו שרשמתי בהודעתי על עץ כבר רחוק - לכיוון שיצר המוות דוחף אליו. שהוא כיוון פחות מומלץ. אודי, שאלת מה הכי אני רואה פה לגביי - אז הנה עולה בי תשובה שהיא - הקטע האסרטיבי שאינו בהכרח גומע מילים ומסכים באופן גורף, כולל מילותך, איש המקצוע, אלא בוחן אותן ומוצא את עצמי ודעתי, הלפעמים שונה בתוך כל זה, אוחז בה, ועם זאת, כן מנסה להקשיב ולהשאיר מקום לספק. לאו דווקא להקטין אותך (שזו גם אפשרות לפרשנות). לכן, ככה לעתים ניתן למצוא המון 'אולי-ים' בהודעות שלי. ולמה כוונתי בהקטנת הפער - למשל, החתכים. למשל, הרזון. בממש. כל מיני שאמורים להראות כלפי חוץ תוך ניסיון להשוות אותו למתחולל בפנים. כמו להותיר גלעד, הנצחה למה שעוללו בנו בעבר. לפעמים החדר הטיפולי הופך להיות כזה בשימוש שלנו בו. אולי גם הפורום. לכן, אם שמתם לב, אני מנסה (ללא הצלחה, להרגשתי) להכניס, למשל לכאן, איזון. פחות רק תמצות של הכאב ברגעי השיא שלו. הנה עוד מה שנראה לי שניסיתי כאן. ייתכן שעקשות ההנצחה, מבטאת את התקיעות ופחות ממשיכים הלאה. ה'פטנט' של ניסיונות הקטנת הפער כפי שתואר, קרי יותר השוואה בין הפנים לחוץ - לא עובד, או שאפילו עובד הפוך. גישור - היא אולי מתאימה יותר שהייתי מנסה להשתמש בה כאן. כן יהיה פער, תמיד יהיה פער - אבל יהיה קור, אפילו קור דק שמקשר. לפעמים. עכשיו בגלל סיום הטיפול אצלי - כמעט (בדגש על כמעט - זה לא ירד למציאות) החזרתי דברים מאד לאחור. וההבדל הוא תהומי. אם רק בראש או שירד למציאות - ואז, אם יש ירידה למציאות, זו, בעיניי, הקטנת הפער. אבל לכיוון של האופל. לפעמים מזל שיש מה להפסיד. לפעמים מזל שיש תלות. בונים על זה. שלכם, סוריקטה החופרנית

וואו חייבת לומר שהמילים שלך סידרו לי משהו, עשו המון הגיון. דימוי הגוף לגלעד, כמה נכון, כדי להנציח אבל לא רק אולי גם בגלל הספקות הגדולים 'היה או לא היה'. אולי אי אפשר לצאת מהתקיעות עד שלא מתגבש לו סיפור קוהרנטי ואמין. להראות כלפי חוץ... רק לעצמי, אחרים לא רואים ולא יודעים. פעם אמרתי לו שהבטן היא כמו טבלת יאוש. תודה סוריקטה החוקרנית

סוריקטה יפה שלי את יודעת שצחקתי לקרא שאת חופרנית ..אני..שקשה לי לקרא המון..אבל ראי..קראתי שלוש פעמים כל מה שכתבת ודווקא התחברתי לדברים שכתבת כמו :, "יתכן שעקשנות וההנצחה מבטאת את התקיעות ופחות ממשיכים הלאה" ", לפעמים מזל שיש מה להפסיד..לפעמים מסל שיש תלות בונים על זה " ולא שלא הבנתי את כל השאר ..הבנתי..אבל זה פשוט קפץ לי ממש כאלו דיבר אלי אישית ! ולמה הקטנת הפער לכיוון האופל ? בלבלתי לך מספיק ואולי בהשראת הצפיה ליום שאגיע לטיפול מחדש.. תודה לך אהובה חטולית

שירה ממינקה, הסימונים של הבטן, המקום הכי רך, הכי פגיע, הכי מוסתר, וגם מדברים שוב, בעיניי, את הדימוי ההוא על ניתוח קיסרי של עובר ספק חי ובמצוקה. יום נעים, סוריקטה

הי חטולית, וואי, פתאום רואה שקוראים. תודה :-) בכליון עיניים לטיפול החדש שלך, איתך, סוריקטה

אני לא יודעת מה לעשות. בעלי מאוד מעודד אותי להיפגש איתו(עם אחי) אבל אני כל כך מפחדת. למרות שכבר קבעתי עם המטפל שלי שנעשה את זה איתו,אני לא אהיה לבד ותהיה לי תמיכה גם תוך כדי וגם אחרי. אני גם רוצה שזה ירד ממני כבר. אבל זה כל כך מפחיד.

הקטנה האחת והיחידה שלי ואינה יודעת בכלל שהוריה מתגרשים ... הם עדיין מטופלים משפחתית כן כן באותו מקום השנה עלתה לכיתה א' ברור במסגרת מתאימה ....ורק שם היא פורחת בבית הכל כמו סופת רעמים וברקים ..כנראה שמרגישה את המתחים ונלחצים ורואה את הריבים מה שלא תורם בכלל אך זה המצב ואינו זמני ברבנות עדין אין תאריך כי שוב סגר... גם לחבק אותה בעדינות כבר הפך להיות פרויקט ... עצוב לי על המיוחדת שלי נורא מחכים שכבר יתחילו להכין אותה למצב חדש שיבוא כי זה תהליך לא קטן חטולית

הי אודי, כלומלינס. זה מה שאני מרגישה. אין בי תשוקה לכלום או אהבה ואני לא מצליחה לעשות שום דבר. בראש אני מתכננת לעשות דברים פשוטים כמו לסדר ארון או יצירתיים כמו לנגן אבל זה לא ממש קורה. אני עושה את החובות שלי,דאגה לילדים, מטלות הבית, אוכל אוכל אוכל שעושה לי כל כך רע, אבל כל התוכניות אפילו לצאת מהבית לא מצליחות להתממש. אני שקטה מאוד כלפי חוץ אבל כל כך כעוסה מבפנים. הימים ארוכים משתרכים סימני הגיל והזמן דוהר מולי. אודי, למה אני לא באמת מצליחה לעצור את כל זה? למה אני לא מצליחה לעלות בחזרה על הגלגל הזה, להיות, ליהנות בתוך מה שיש ולא לפחד כל הזמן? או לכעוס. אני מרגישה אשמה ולא בסדר ולכן גם גם מסתגרת יותר. אני מבינה שאין לזה מקום במשפחה או בקשרים חברתיים ולכן נמנעת. זה לא מעניין אותם, זה מתמשך ומתמשך ומבחינתם אחרי כל כך הרבה זמן אני אמורה להיות בסדר. אז אני בסדר בחוץ וכל כך לא בפנים. שירה

הי שירה אהובה, חשבתי לי ככה, חשבתי, שאולי יש פנימה ה-מ-ו-ן ציפיות. ציפיות שנתקלות במציאות שמרגישה בוגדנית ושקרית. נושא, שבעיניי, יכול להיות הכבדה משמעותית מאד. מחשבות בוקר עבורך, שלך, סוריקטה

הי יקירתי, ניסיתי לשלוח הבוקר הודעה. מניחה שאחד הניסיונות לפחות כן הצליח. בכל אופן, כתבתי על ציפיות. חשבתי על נס. ובמילה שבחרת בכותרת זה כל כך רשום. לילה טוב, יפה, שלך, סוריקטה

שירה יקרה מאוד מזדהה עם הדיסיננס בין הבחוץ והבפנים... אחרי כל כך הרבה טראומה את לא אמורה להיות בסדר בכלל... שנים על גבי שנים של טיפול וריפוי צריך כדי לצמצם את הפער הזה בין הבחוץ והבפנים..אני גם שקטה אבל זועמים בפנים... איתך , ינשופים

יש מצבים שאינם סגורים בקצוות ואת אולי נמשכת לשם ? כן לא פשוט בכלל... גם לי יש זמנים כאלה ... במיוחד במיוחד בתקופה האחרונה ולא יוצאת מהם.. איתך..מאוד מבינה חטולית

תודה על ההבנה ינשוף יקרה, מרגישה שאת מבינה וחווה דברים מאוד דומים. כמה קשה שלך שירה

סוריקטה אהובה עם משחקי המילים, נראה שלא קרה לי הנס וכן ודאי שהיו ציפיות שמישהו יציל, ועוד יש, ועוד איך, וכעס - תועפות! שלך שירה

האמת שלא בטוחה שגם ההודעה הזו תעלה אך מנסה כל זמן שלא עלו ההודעות שלי קראתי את כולן רק צר לי שלא יכולתי לענות אני ממש במצב נפשי ירוד כמעט דכאוני כי כדי שיאשרו לי קנאביס הופנתי ממרפאה כאב לפסיכיאטר שיאשר.... ועוד סוגים של טיפולים בגלל רמת 10 של כאבים שיש לי זהו !! באמת כבר מזמן לא עמדתי במקום ובמצב שלא יכולתי לעשות שום דבר חוץ מאשר שוב ...לחכות....ושוב סגר!!! אומר לכם את האמת : סיפרתי ששלחו לי מחול קנאביס רפואי ופחדתי לגעת..להשתמש כי רציתי שיהיה בצורה מסוגרת שמישהו יקח אחריות נכון ? אז נמאס לי לחכות והחלטתי כן להשתמש אז כן ....לקחתי..ולא הבנתי למה בכלל פחדתי..לא הרגשתי כלום גם אחרי 3 שעות...!! מקווה שתעלה חטולית

הי חטולית, את כועסת. ובצדק. לא שתמיד עוזר להיות צודק... ימים קלים יותר שיהיו, שלך, סוריקטה

אוי חטולית יקרה מבינה שממש לא פשוט.. הכאבים הפיזיים והנפשיים, הדכאון... הכל ביחד... מקווה שיבואו ימים רגועים יותר.. איתך, ינשופים

כתבתי לך למטה יותר אולי קראת ? מקווה שכן חטולית

איתך חטולית יקרה, כל כך קשה וכואב... סליחה אבל לא הבנתי אם הקנאביס השפיע או לא. מאחלת לך מעומק הלב ימים שקטים יותר, נטולי כאב וסבל. שלך שירה

הי חטולית, גם אני בקריאה נוספת לא הייתי בטוחה האם הקנאביס השפיע. לא הרגשת את פעולתו, או שלא הרגשת כאב במשך שלוש שעות (?) אניח שאודי הבין נכון. קרוב יקר לי גם קיבל CBD מחו"ל, בגלל ההליכים הסופר מסובכים פה, הוא ניסה וזה לא דגדג לו, מקווה שלך זה עזר. מאד לא כיף לחיות בתוך כאבים נוראיים כל הזמן. שלך, סוריקטה

ממרפאת כאב לא אישרו לי קנאביס רפואי בטענה מאוחרת מידי שכבר שנתים לא מאשרים.שאלתי למה הריצו אותי מעל שנה לאישורים ובדיקות לא קיבלתי שום תשובה !!! גם מהמרכז הטיפולי שלי אין שום תשובה אם ומתי בכלל עוד יהיו טיפולים הכל לוט בערפל !! עד כאן להפעם בתקווה שההודעה תעלה שהוע טוב לכולם חטולית

שבוע טוב לכולם, הזכרתם כאן מושגים כסליחה, ואני חושבת גם על פיצוי. דמויות העבר אצלי לא במעגל. הכרה שלהן פחות תהיה. השאלה היא איך אני מוצאת את אלו - סליחה ופיצוי - חלקיים כל כך, בתוכי. בי מולי. כיצד מוצאת, ויותר מתחברת אליהם. כמו-כן, גם אל תחושת הגעגוע. ימים של אבל וגמילה מתקופת הטיפול. ובתוך הסגר הזה. ובתוך ימי שעות האור הקצרות בשנה. מסתבר שגם האיש שטיפל בי חווה אובדן של דמות יקרה מאד לנפשו ממש סביב ימי הסיום שלנו. נראה לי סמלי כל כך. שואלת את עצמי - האם הפורום הוא סוג של מרחב מעברי שבחרתי כדי לתחזק זכרונות חווייתיים מהשיחות? ודבר נוסף - מנסה לבחון מה רואים (למשל פה) ממני. מניחה שמזה ומזה אך באיזה איזון , אשאל - האם האישה הבוגרת (שהיא שם, שהרי אחרת לא היה נכתב כאן מאום)? האוטיסט הלקוי, השותק, אך מתנהג באופן הייחודי לו? הילדה המופרעת והאבודה והמדוכאת מינית בת השלוש עשרה? בחוץ - בעולם - רואים את האישה הבשלה יותר. אבל חייב, בעיניי, להישאר הקור הזה שמחזיק בינה לבין העולם, ביני לבין העולם, לצורך תחזוקה. שבוע טוב, ומקווה שמתישהו יתחדשו קצת אנרגיות של יותר חיים. לפחות קצת. סוריקטה

סוריקיטה יקרה כן מזהה חלקים שלך כאן... מבינה שבעולם צריך מישהו לקחת פיקוד(אישה בשלה) גם אצלי אף אחד לא רואה את חלקי... והאמת שעצוב לי על כך... גם אני בקושי מרשה לעצמי לראות/להכיר בחלקי... תודה שאת כאם סוריקיטה יקרה ינשופים

סוריקטה יפה שלי לצערי לא מבינה בחלקים ובחלקיות... אבל כן רואה כאן את מה שאני חושבת שאת מביאה כמו שאמרת אישה בשלה ואנרגטית שיודעת מה רוצה מעצמה וגם מהחיים ! רק שלא תמיד מסתדר לך כמו שהיית רוצה לאף אחת מאיתנו כך נראה לי לא באמת מסתדר ... חיבוק וירטואלי חטולית

הפער בין מה שרואים בחוץ, שם את אסופה ומתפקדת ומה שמתחולל בפנים שהוא קשה מנשוא וקורע... כאן רואים הרבה כאב וסבל, כוחות וגם כעס על עוולות העולם לצד עדינות נפש ויכולות רגשיות גבוהות כל כך, באמת מחוץ לספקטרום. ויש את הרווח ששומר בינך ובחנה לבין העולם והוא קהה.. וכל כך מוכר לי. האם תמשיכי בטיפול במקום אחר סוריקטה? הייתי אומרת שנפש כל כך עשירה צריכה מקום מחוץ לגבולות הגוף. ודואגת. שבוע טוב שיהיה שירה

הי שירה, הי שירה, עד לפני לא הרבה שנים הפער אצלי היה קטן במובן זה שהתפקוד היומיומי היה פגום במיוחד ולא תואם סביבה. היום הפער גדל ואכן פחות פשוט. זה לא שחזרנו למשהו שהיה פעם. הוא לא היה.לפחות לו גלוי. כן, עדיין רווח גדול ביני לבין העולם. גגול וצמוד קרקע בה בעת, כנראה. לא, אין טנפול כרגע. אני גם לא יודעת לעשות את זה. עדיין חולה ומאד, וכנראה לא ארפא. ממש לא בנקודות מסוימות.די נאמר ודי נתן בומבה לציפיות. תודות ובוקר טוב, סוריקטה

הי חטולית, יש המון חן וקסם בהתבוננות ככה 'פשוטה' על השלם. בלי חלקים ופירוק לגורמים. ויש לך את זה. את יופי. סוריקטה

הי ינשופית, את באמת מתוקה כל כך. שלך, ותודה גם לך שאת כאן. סוריקטה

הי אודי, כנראה שאיני יודעת או בטוחה כרגע. אולי הקשר היה נגיש או מקבל מענה לו היה טיפול שעובד. ואולי דווקא לא. בעצם, ניסיתי אולי לשאול את עצמי מה בעיקר הגיע לחדר הטיפול ואולי שם משהו היה יותר מידי לא מאוזן. אמתין. הזמן אולי יאמר. שלך, סוריקטה

שלום, בתי בת 34 בזוגיות מזה מספר שנים . חווה עכשיו חרדה עקב רצון שקיים מזמן, לעזוב את בן הזוג מצד אחד(כיוון שבתחושתה אינה מרגישה שהם מתאימים ) וחשש מהאפשרות שתישאר לבד אם תעשה זאת. מה עליה לעשות?האם כדאי לעבור אימון אישי כגון NLP או אחר?שיחות עם פסיכולוג? טיפול בשיטת CBT ?משהו אחר? האם כדאי שתטופל בכדורים מסוג ציפרלקס כדי לעבור את התקופה המלחיצה ?האם צפויה לה בעיית גמילה בהמשך? תודה

עוד כמה ימים ואוכל לצאת לחופשי. החוצה. לנשום. לזוז. גם את הפסיכולוגית הכנסתי לבידוד... אבל היא כבר יכולה לצאת מחר. אהיה יותר רגועה כשאדע שכל מי שבבידוד כי פגשתי- שלילית.

הי חנה, במהירה בימינו, מקווה שעוד חודש תהיינה אצלנו קצת הקלות מבחינת התנהלות חברתית ציבורית. איזה נזק של תקופה. שבוע טוב, סוריקטה

אומנם באיחור אבל מאחלת לך יציאה מהסגר בבריאות טובה חטולית

פעם הייתי באה לפה הרבה. קצת התנתקתי. חוזרת עכשיו מפוחדת כל כך... הוא יצר איתי קשר. אחרי כמעט 40 שנה הוא רוצה לבקש סליחה. שנים שהתנהגנו כאילו כלום לא היה. אחי הגדול... חזרתי להיות הילדה הקטנה והמפוחדת. לא יודעת איך לעשות את זה, אם בכלל.

וואו...היי רוני יקרה, מזמן לא שמענו ממך... נשמע לא קל בכלל וזה תלוי בך אם את רוצה, את לא חייבת. לא יודעת מה יותר קל, ההכחשה או שמודים במעשה...איתך.

רוני יקרה, עבר המון זמן... יכולה לשתף מנסיוני.. עשיית צדק לא תהיה, שהרי כל זה כל כך מעוות, אבל היו רגעים שהספיק גם לדעת שלא המצאתי, שיש תוקף לסיפור שלי, אני חושבת שגם בהכרה יש ערך, בהבנה של הצד השני שפגע. את ממש ממש לא חייבת לסלוח, יש דברים שאין עליהם מחילה, אין כאן סימטריה. ברור שזה מחזיר אחורה לפוזיציית הילדה המפוחדת. אצלי זה היה בטלפון לא מפגש פנים מול פנים. בפעם הראשונה לפני יותר מעשרים שנה קיבלתי אישור לכך שהתעלל בי נפשית וגם פיזית ואני איכשהו ידעתי-לא ידעתי שהיה עוד. בפעם השניה גם היא בטלפון לפני כארבע שנים התוודה שהיה מאוהב בי, באחותו, ושנמשך אלי מאוד וכו' אבל לא נאמר דבר על פגיעה מינית, אני אולי הבנתי שעולמו מעוות כל כך שאינן רואה. אולי קיבלתי אישור לעולם המעוות שהיה סביבי והביא לפגיעות הקשות שעברתי בהמשך. את לא חייבת לסלוח רוני, את לא חייבת אפילו לאפשר לו לבקש סליחה, עכשיו את החזקה ואת מחליטה, רק מה שמתאים לך ומה שיכול לקדם או לחזק אותך. איתך שירה

לא זוכרת אם ראיתי אותך כאן אבל ברוכה השבה ! מנסיוני לצערי יכולה לומר לך שסליחה אצלי לא עברה....סליחה היא רק מילה שנאמרת המון אבל לא תמיד מתכוונים אליה... כך הייתי עם אבי ביולוגי ועברו המון שנים עד שהצלחתי לסלוח לו לאחר נסיונות שלו שאסלח לו... אם מרגיש לך נכון לסלוח אל תעצרי בעצמך ....אומרים שהסליחה משחררת אותך מהעול של הכאב שלא עוזב..אני עזבתי בסוף...שחררתי...הוא גסס..הייתי לידו ולא הצטערתי שסלחתי.. מה שלא מתאים לך זרקי לפח.. חטולית

הי רוני, יש האומרים שלסליחה והמחילה שלך לעצמך (מה שאת חוללת לך) יש חשיבות. שנעבור את זה, שלך, סוריקטה

כי רק כך אפשר להתמודד כך לא מרגישים מצוקה כך מתפקדים. מתמודדים עם מוות. מתמודדים עם המחסור בחיסונים, מתמודדים עם העומס בעבודה. מתמודדים עם שעות נוספות. מתמודדים עם הכל. ונעלמים.....

חתיכת הגנה הניתוקים האלה. חתיכת הגנה. מוכר כל כך. הנפש כמו מאבדת את ההכרה כשהכאב גדול עליה בהרבה מספרים. זו גם יחודיות של שורדים. שלך, סוריקטה

לא ממש יודעת מה לכתוב... אבל זה ממש מובן וכנראה הכרחי כרגע כדי להתנהל.. ...קשה.

כן סוריקיטה הכאב גדול מדי ורק כך יכולים להתמודד מקל שאת מבינה

מיכל יקרה תודה שכתבת ונתת תוקף למציאות הכואבת והבלתי נסבלת. ינשופים

תודה אודי על תגובתך.. אכן ניתוק מאפשר תפקוד וגם יש לו מחיר.. כמעט שנה אני נעזרת בו.. אני תוהה אם אצליח איי פעם להתחבר... ינשופים

ינשופית מתוקה שלי את יודעת אני לא מתמודדת על הלחצים הגדולים וגם מפחידים שאת מתמודגת איתם כל יום בעבודה הקשה שלך... ואני בקושי מתמודדת בלי כל אלה כל יום חרדתית..וגם אני חווה ניתוקים כדי לשרוד לצאת מהלחץ רק מאוד משתדלת לקחת משהו להרגעה כי רק להיות מנותקת בקלות עבורי..ממש לא פתרון את יודעת למה ? כי כשאני יוצאת מהניתוק הכל מחכה לי שם כדי להתמודד כלום לא נעלם יפה שלי והניתוק..הבריחה הזו רק מלחיצה אותי אחר כך הרבה יותר !!! אז רוצה להגיד לך שמבינה את הניתוקים האלה אבל רק תזכרי שאחר כך יותר קשה איתם חיבוק ענק עד אליך חטולית

לפני חודש וחצי החלו לי בעיות במערכת העיכול , עם הזמן התחילו לבוא חרדות.לפני 3 שבועות בערך התחילו לי כאבי רגליים, ידיים, חוסר מנוחה וזרמים בשינה. עשיתי בדיקת emg, אולטרסאונד דופלר, רנטגן של עמוד השדרה, בדיקות דם והכל תקין .הייתע גם אצל נוירולוג , אורתופד ופיזיותרפיסט ואף אחד לא הבחין במשהו חריג . רציתי לדעת האם אלו תופעות לגיטימיות של פחד וחרדה

היי... חייבת לשתף ולהוציא.. וגם חוששת בו זמנית קרו המון המון דברים בטיפול בזמן האחרון, אבל אני רוצה לדבר על דבר אחד.. לאחרונה הרבה מהסובבים אותי ומהאנשים הקרובים אליי ביותר, אומרים לי שהגבולות בטיפול נחצו והרבה גם מצידו של המטפל. אני לא מדברת על התאהבות ומשיכה אלא גבולות אחרים, אפשר לומר יותר של פשוט קשר אישי אני מנסה להסביר שזה כי הוא סומך עליי ולכן מרשה לעצמו.. ואומרת ששנינו בשליטה. אבל יחד עם זאת אני מרגישה שאני באמת מחזיקה בכל הכוח את הגבולות ולא הולכת ופורצת אותם בהינתן האפשרות לכך או לפחות שמה לזה גבול בטיפול וכועסת על המטפל שמאפשר לי את זה.. גם חוששת שאם אשים גבול אז הקירבה בנינו תיעלם. יש לי ולמטפל קשר מאוד חזק וזה קשור כפי שפעם ציינתי שאני מגיעה מאותו הרקע ומעבר לכך גילנו המון תחומי עניין משותפים ואין ספק שיש כימיה ועדיין... אני מפחדת שלמרות שצמחתי המון בטיפול ואת זה הקרובים יכולים לומר, התפתחתי מאוד ונהייתי יותר בטוחה בעצמי אני בתלות מאוד גדולה במטפל והייתכן והיא דו צדדית אני מפחדת שבסוף הקשר הזה יהיה הרסני ולא יגמר טוב. אשמח למחשבות.. כל דבר

הי בריה, בנוסף למה שאודי אמר אציע - ייתכן שהכיוון המשותף שבינכם מסנוור את המטפל באופן מסוים, והוא כמו שוכח מהכיוון הטיפולי שהוא תפקידו, וחלק בך, בתורו, כמו בז באותה עת ליכולתו כמטפל וקצת מסובב אותו על האצבע.באופן לא מודע. או שישנה חרדה כזו בך. הצעה לפרשנות. דברו על זה. אודי אמר :-) סוריקטה

יש בזה משהו... אחשוב על זה תודה רבה, את משהו ( מרגישה אותך מבלי להכיר)

חמלה יש בי...חשבתי על מה שסוריקטה כתבה, אינטגרציה בין אומץ והצד הנזקק... ו... אני רוצה לומר לכם שגם יתכן מאוד שאולי בגלל שאף אחד לא מכיר את "סיפור חיי" שגם אני עברתי דברים אף אחד לא התחשב בי..עברתי רגעים קשים.. ולא פגעתי באיש שניסה להתקרב רק פחות הראתי התעניינות אולי..רעה אל אחרים לא הייתי. אף אחד לא אשם בחיים שלי ... קרה/עבר....בתקופה של השנים הראשונות בטיפול היה מאוד מאוד קשה...לא פגעתי באיש , לא ביקשתי התחשבות...והרבה מעבר היה לי מאוד קשה לשמור על שגרה ושמרתי... יש בי חמלה אליה....אבל קשה מאוד לחמול על מי שדוחה אותך ומתעלם ממך, בקושי משתף בדברים שאמור וקשור לעבודה ..קשה לי להסביר פה כי אינכפ מכירים או יודעים במה מדובר.....

את יודעת מיכל, זו בדיוק התחושה, שזה לא הוגן והכעס והמרירות יש בהם הצדקה - הם תגובה לעוול שנגרם לך. זה לא הוגן באמת. להיות טובה, תמיד עם כוונות טובות ולהיתקל בכאלה שלוקחים וחומסים ופוגעים ו.... איתך שירה

נכון. אנחנו לא מכירים כלל את הסיפור. את אמיצה בשיתוף. להתראות, סוריקטה

אווף אני בבית חולה(בקורונה) לא ברור איך וממי ועוד הספקתי להתחסן את המנה הראשונה. ומרגישה לבד ועצוב לי . יש כאלה שמציעים עזרה אבל לא מרגישה בנוח לבקש מה שבאמת צריכה ורוצה. ואין לי מספיק כוח לעשות את זה בעצמי ודברים מהסופר חייבת לבקש ועוד הרבה ימים להיות פה והכל רק התחיל. ועכשיו בוכה. וזה גם ככה אחרי סופש לבד שמרגישה כמו בכלא.

חנה יקרה, רפואה שלימה. מקווה שיעבור מהר. קבלת עזרה חשובה ואנשים מבינים. אל תתבישי. זה הכרחי.

באמת עצוב אוף איתך, סוריקטה

הי כולם, רשמתי הודעה לפני דקות ספורות ונראה שהצליחה להישלח בניסיון ראשון. איזו הפתעה ופליאה. היה סופ"ש נוראי. המחשבות הן כנראה גם תוצאה של בדידות ומיעוט חשיפה ואינטראקציות עם החוץ. עם הקצב של החוץ, שהוא כל כך שונה. הייתה הפתעה נעימה, הגיעו לביקור ילדים אהובים שטיפלתי בהם בעבר. הוריהם הזכירו לי שאני שונה בנוף מבחינת התבונה והכישורים של מטפלות. זה קצת עזר. לא האמנתי - אבל הנה אני מתכוננת ויוצאת לדרך לעוד יום. סוריקטה

הי יקרה... האמת שכתבתי הודעה והיא לא נשלחה... מה שלומך? שמחה לראות שהצלחת לקום ולהתחיל שבוע חדש והביקור של הילדים נשמע ממש משמח גם. שיהיה שבוע טוב יקרה♥️

... אנ'לא יכולה באמת בעצמי. עומס יתר ופיזית כבר גב סטיף שלא יכול לנוע. שנאמר - ככה זה. מה לעשות. כנראה כשקול פנימי אומר לא, וחזק לא, הגוף יגיב. תעצרנה פעולות. באסה שאין מקום של ממש בו אני באמת יכולה להשאיר את הכאב. כאן אלו עדיין מחשבות והן עדיין לא חוץ חוץ. ובכל זאת, תעוד שמרחף לו במרחבי האין. סוריקטה

סוריקטה יקרה כמה כוחות.. לאסוף את עצמך ליום חדש לשבוע חדש. אצלי מתעורר הבוקר בבכי נוחת עלי בעצמה וכבדות בלתי אפשרית כל בוקר מחדש. איזה משב רוח נעים ומרפא הביאו הילדים והוריהם. רואים אותך אי אפשר שלא... שיהיה לך שבוע קל יותר איתך שירה

הי שירה יקירתי, קצת )כאילו( קופצת נושא - אתמול היה ערפל כבד ומדהים בחלק מהאזורים בארץ. יצא לך לראות אותו? הוא דיבר אליך? סוריקטה

תודה, חנה יקירתי. שלך, סוריקטה

היי סוריקטה יקרה! ודאי שאת שונה בנוף המטפלות...בכלל היה לך ספק??? שמחה שהאירו את עינייך. והרגעים הקטנים הם החשובים באמת. זכרי זאת...ואספי רגעים של אושר.

באיזור שלי לא היה ערפל... ספרי מה ראית? מה זה עשה לך?

הי שירה, הלכתי במיוחד אל הערפל. למקום שבו רואים טבע, והבניינים, האנשים והמכוניות - מוסתרים. נראה כמו אגדה. שלך, סוריקטה

היי, רציתי לשאול .. איך מבדילים בין הפרעת אישיות (גבולית או סכיזוטיפלית) עם "גלישות" פסיכוטיות, לבין הפרעה סכיזו אפקטיבית ? האם בן אדם יכול להיות מאובחן בהפרעת אישיות (גבולית, או סכיזוטיפלית) בעוד שיש לו חוג חברים רחב וזוגיות ארוכה והבעיה מתבטאת אצלו רק בתפקוד התעסוקתי והמקצועי? מה ההבדל ביו "גלישה פסיכוטית" בהפרעת אישיות לבין פסיכוזה בהפרעה סכיזו אפקטיבית ? מה יותר מאפיין "ניתוק חלקי" ולא מלא מהמציאות.. הפרעת אישיות או הפרעה סכיזו אפקטיבית ?

נכון כותרת מעצבנת? הי לקוראים, לצערי, מוצאת את עצמי במצב הכי חולה שלי. כבר שבועיים מאז המילים שלא עמדתי בהן. כלומר, החלק האוטיסטי / פגיע ווטאבר. התפקוד נפגע קיצונית כולל עניינים בסיסיים כולל תקשורת. נמחקים לי אנשים מהקרובים ביותר. המציאות הופכת לתחושת הזייה. תואם עידן קורונה. סבל מטורף. לא כל כך יודעת מה לעשות עם זה. כמה מצער. סוריקטה ניסיון שליחה שלישי במספר

ושירה: יקרה שאת. בגלל שפנית גם אליי.. לא הולכת. עייפתי ממש ממש..... היו ישיבות בעניין. עם כל הממונים. מהרשותת, ממשרד החינוך.. וגם אני יודעת שספור חייה של הגננת הזו קשה...למה אני צריכה לרחם על מי שמקנאה בי? לא מתייחסת כמעט אליי??? ולא מראה אכפתיות אם אנסה בטוב וברוגע?? למה? האם צריך לרחם על אנשים כאלה? להכיל אותם ולקבל כי הם עברו "סיפור חיים"??? אז,אמרו לי לגשר על המתחים ביני לבינה. ולרחם.....יענו היא מסכנה..אז תכילי אותה למרות שהיא לא רוצה טובות ממך בכלום, לא ללמוד ממך אפילו שהיא מקנאה בך וחסרת ביטחון.. מה אני אשמה?? להתנהל איתה בטוב..ברוך.. להגיד לה כל הכבוד על דברים שהיא עושה.. וכל זה בגלל שאין אפשרות לשנות ואנו נאלצות "להשאר יחד".....אז סתם...מעצבן גם הבאגים פה. ויתרתי. יקלט יקלט. לא יקלט אז לא. אני כתבתי את שלי.....

הי מיכל, בוקר טוב, שבוע אור - ובכן, יש בך חלק שמגיב כפי שהבעת כאן באומץ. אנחנו גם אולי קצת מכירים אותו. וגם לך יש סיפור משלך ועוד. האם תוכלי למצוא גם את החלק האחר בך? האם ניתן למצוא את האיזון בינהם? קרי - בין החלק החלש, הנזקק והמשווע לבין החזק, האיתן ומשרה בטחון ומעט יותר וודאות. האם ניתן לגשר בינהם? (בין החלקים בך?) אינטגרציה / שילוב הוא מושג שהייתי מנסה לשים עליו דגש. אולי ראשית במובן הפנימי שלך מולך. ובקטע רחב יותר - שילוב של, למשל, אנשים עם צרכים מיוחדים בקהילה. נסי אולי להחליף תפקידים במחשבה. ייתכן שיעזור. בכל מקרה - חלף זמן מאז שרשמת את ההודעה שאני מגיבה אליה. האם השתנתה הרגשתך? אולי החמירה, אולי התרככה? מה את אומרת? שלך, סוריקטה

פתאום הבוקר התגלה לי דבר מפחיד... הפוגע ...שנמצא קרוב אלי..למה אני נמשכת אליו ? הרי פגע והכאיב לי ..ועדיין נמצא שם..ולא יכולה להתנתק ממנו..למרות שכבר מזמן לא פוגע ?? מה קורה לי למה ככה ? מזועזעת מהידיעה וחסרת אונים.!! מה עושים ? חטולית

הי חטולית, ההסבר שאני מוצאת כרגע הוא ניסיון לחזור לאחור לנקודת הזמן ההיא, לבדוק מקרוב מה היה כדי להבין איך, או, לתקן, או אולי לנקום, או אולי להיתפס על ידי עדים ועוד. מוצאת מעט דמיון לסרט 'בחזרה לעתיד'. מן הסתם, זה לא באמת אפשרי. הופה - שלח! סוריקטה

כל הודעה שנסיתי להעלות לא עלתה פשוט לא מצליח לי כבר מיואש עד הסוף תמיד נוטפאונד ואישור והודעה לא עולה נחפגש כבר מתישהו אם ההודעות שלי יעלו להתראות בנתיים חטולית

הי חטולית, מבינה כל כך. כל כך מבינה. סוריקטה

בתקשורת שלי עם מישהי, ישנה התעלמות מדברים שמאוד חשובים לי בעיקר בהקשרים רגשיים שאני מבקש להביע והצד השני מתעלם. גם כשאני כותב או אומר במפורש שההתעלמות מכאיבה לי, אני לא מקבל הקשבה. וזה דפוס שחוזר על עצמו. האם ההתעלמות הזו ניתנת לפירוש כאלימות?

היא אומרת לי שאני צודק ושהיא תשנה התנהגות וזה חוזר על עצמו. לפעמים התחושה שאני מקבל ממנה היא לעג וצחוק על חשבוני. אבל זה מגיע למצב שאני סובל מזה ואני מסביר לה שזה גורם לי למצוקה נפשית, כלומר ההתעלמות המכוונת. כאן אני חש כבר שזה לא חוסר רגישות אלא אכזריות. ולכן אני חושב שאולי זאת אלימות.

אני לא מצליחה להפריד בין אז ועכשיו הכל מתבלבל לי תחושת חוסר אונים, הסגר שסוגר עלינו ומבדד אותנו, האנשים שמתים ומתו.. אני רוצה לצעוק על אלוהים, " דיי כבר!! למה אתה ממית אנשים?" ויש הרגשה שאלוהים יחרוב את העולם וכמה שאני מנסה לדבר בהגיון ומהראש הקולות האחרים לא מרפים. זה מרגיש שאותותו אני הולכים למות.. אני לא מצליחה להרגיע את הפחדים

כל כך קשה ינשוף יקרה. מקווה שתמצאי דרך להיעזר ולהרגיע קצת את הפחדים... מצטערת שאין לי עצות חכמות. רק להגיד שקראתי. איתך שירה

ינשופית מתוקה נשמעת המצוקה הקשה שלך אין לי הרבה מילים לומר לך רק שמבינה אותך ומקווה שעם ההתחסנות תרד רמת התמותה והמצב יתחיל להרגע כך יהיה גם לך יותר קל חטולית

בוקר אור לכולם, אאסוף את עצמי היום ואגיע לעבודה. Wish me the best of luck סוריקטה

יפה שלי מאחלת לך רק את כל הטוב שקיים והמון הצלחה כי מגיע לך חיבוק חטולית

בוקר טוב סוריקטה כמה קשה להניע... כל הכבוד באמת שהצלחת. גם אני הצלחתי היום אחרי כמה ימים של כניעה מוחלטת למיטה. איתך שירה

הי חטולית, ראיתי את הודעתך למטה. בטח. תודה שוב. ימים קשים עוברים עלינו, אובדן אמון ברמה גלובלית ואישית. תודה, יפה שלי, סוריקטה

הי שירה, כתבתי גם לחטולית ממש עכשיו - ימים קשים עוברים עלינו בקטע של משבר אמון ברמה האישית וברמה הגלובלית. אני כל כך כל כך לא בנאדם של מיטות ורביצה. סופר אנרגטית, כל הזמן זזה, מתרוצצת, קוצים בטוסיק, ואיך הרגשתי שתכולה שלמה של מערבל בטון נחתה עליי וכבתה אותי. סוריקטה התחבאה מתחת לשמיכה, ואז בא גל חום. כמה נפלא. מה עוד נותר לנו אם לא ההומור. שלך, סוריקטה

היי יפה שלי כמה נפלא שעם כל המצב יש לך גם רגעים טובים של הומור נהדרת שאת חטולית

פשוט לומר שאת אלופה בפניות שלך למערכת. שלך, סוריקטה

זה למען כולם המקום חשוב לי לא פחות מכל מי שכאן תודה 🤩🤩 חטולית

אין כמוך! שלך, סוריקטה

הי, אז כן ארשום, בכל זאת. ראשית - ניסיתי לשלוח הודעה כאובה מאד, היא (שוב) לא נקלטה במערכת. לא שמרתי אותה ובחרתי לוותר. גם עכשיו זהו ניסיון חוזר לחוזר לחוזר. כולה לשלוח הודעה לפורום, שנתקלת שוב ושוב בחלון הקופץ Doctors says: UNDEFINED נאמרו לי בשיחה האחרונה מילים גדולות מכפי שיכולתי לשאת. גם האופן בו חוויתי שנאמרו - הותיר אותי בהלם שאין לתאר. התדרדרתי למצבים שלא הייתי בהם שנים ארוכות ולא הצלחתי להתעשת. יצאו ממני זעקות ללא מסנן, ועוויתות, ואי שקט קיצוני, הנפש הרגישה עוברת לינץ' וביקשתי, לא, בעצם דרשתי ממש, בפקודה, מהלב שלי שיפסיק לפעום כבר. ההודעה הזו מאד שונה מהקודמת, זו שלא הצליחה להישלח, וגם מזו שאחריה, שכן שמרתי, לעצמי, אבל הייתה תקפה לרגע בו נכתבה וניסתה להסביר מה זה להיות על הספקטרום ועוד. אכן לא פתחתי את השבוע בכלל - גם לא בעבודה. 'פיטרתי' את עצמי באופן זמני. פשוט התחבאתי - תוצאה של משבר אמון קשה באדם, סופרת מי יודע כמה פעמים כל כך השקעתי ונפלתי. חשבתי על היתרון כאן של היות מאד לא ספונטני, שמתאים לשכמותי. לילה טוב, כן, בוקר, ולא היה לי לילה, סוריקטה. מבקשת להזכיר שהיא גם עדינה ופגיעה מאד. אנשים בעולם הרבה יותר גסים ממנה. שנת 2020 הארורה

יפה שלי כואב מאוד לקרא כמה קשיים וכאבים ספגת אפשר רק לשבת כאן לידך בלי מילים ? אפשר חיבוק ? חטולית

את עדינת נפש ושם ג'ונגל בחוץ. טוב להתחבא לפעמים וטוב שהצלחת לצאת וגם לכתוב כאן. מבינה לליבך מרגישה.. שלך שירה

הי בנות מתוקות, טוב שמישהו מצליח לראות את העדינות. מעניין שתיארתי את עצמי כעדינה, ומישהי אמרה לי שהיא חווה אותי כחסונה. יפה בגילי ארבעים אחוז מסת שריר לאישה. אז אולי גם וגם. אין סתירה. ושירה - זאת הברקה העניין של טיפול באמנויות. אמנויות תחום רחב. מתוכו, אולי אולי מה שכן היית מרשה לעצמי מתקרב לתחום המוסיקה שאיכשהו כן נגעתי בו מעט במהלך השנים. הציור, למשל, אבד מזמן. גם תחומים יצירתיים אחרים הלכו פייפן ועוד. תודה, טוב שאת, טוב שאתן, סוריקטה בניסיון חוזר לשלוח את ההודעה אני חושבת שככל שמתעקבים על ההודעה, כלומר, חולף זמן ללא רענון יזום, כך נתקלים יותר בבאג. סוריקטה

לא יודעת אם שוב תקלה או שכולם הסתגרו כמו בסגר. בואו. סוריקטה לא פתחת את השבוע... חטולית ספרי לנו מה קורה אצלך במשפחה איך בנך הצעיר בחיי הנישואין וספרי מה שלומך. מיכל, מה שלומך? איך בגן ואיך ההתמודדות עם מי שהדרכת? ינשוף, מקווה שאת מצליחה להחזיק מעמד בעבודה ובטיפול אביב, איך את מסתדרת עם הפגישות בזום? אין בכלל פגישות פנים מול פנים? במבי, מה שלומך? התחלת את הקורס? קולך חסר כאן... חנה, איך היה סוף השבוע שלקחת לעצמך? אודי מקווה שאתה בטוב. ואם שכחתי מישהו... סליחה בואו

את חמודה ויקרה קצת משובללת בתוכי הפגישות רגילות ממש לא בזום ....כשאין ברירה אז טלפון .....אבל מותר לעבוד ואנחנו נפגשות רגיל בחדר ענק שלטשה מטר מרחק אחת מהשנייה וזה נורא ....אבל לחלוטין מפגש פרונטלי . ומה אתך שירה ????

הי שירה, ואני אקרא לך - בואי. בואי אלינו. מה תספרי את? אתם מצליחים להמשיך? לפחות איכשהו לעכב את ההרס? אולי אפילו לפתוח אור? סוריקטה

יפה שלי לא הלכתי לשום מקום אני מנסה כבר כמה ימים להעלות הודעות וכלום לא עולה גם כתבתי המון דברים ופשוט כלום לא עלה כתב לי נוטפאונד ואישור וזהו ונתקע..לא עברה שום הודעה האמיני לי שכבר התייאשתי ולא יודעת מה עוד לעדות מקווה שהפעם ההודעה תעלה איתך כאן אך שלא מרצוני..לא עובר חיבוק חטולית

ניסיתי לרשום משהו, שלא עלה שוב. לפני כחצי שעה. ואוף, עד שהצלחתי למצוא מילים ולנסות לבטא. מה שנשאר לומר הוא, שההודעה לא נקלטה. ושוב כל ה UNDEFINED הזה. רשמתי על מי אני עוד חושבת וכו'. ועל לבו של הטיפול שלי שנדם. תוהה מדוע ממשיכה לנסות, ומדוע המשכתי לנסות גם בטיפול וגם בקשרים אחרים כשהמדיום כבר לא עבד, או בכלל לא עבד, או עבד מעוות. כלומר, מכירה את הפרשנות, ובכל זאת. סוריקטה

קראת מה כתבתי לך למטה אחרי התגובה של אודי ? חטולית

אביב יקרה, שמחה בשבילך למרות המרחק שהמפגשים פרונטליים. אצלי ממשיכים המפגשים למרות שעייפתי וגם הוא... לא פשוט והכי בא לי לברוח מהכל. שלך, שירה

לעכב את ההרס.. כמה מדויק. ממשיכים להיפגש אבל מרגיש שמשהו נשבר. את יודעת, כבר כמה חודשים שאני גם מתנסה בטיפול באומנות. כשאין מילים. אין הרבה מילים כי עייפתי, כמה יוצא דרך הדף... חשבתי עלייך. שלך שירה

יקרה, טוב שבאת, טוב שהצלחת. מבאס שכל כך הרבה הודעות לא עלו. אולי תצליחי לשחזר משהו ולכתוב מחדש... שלך שירה

הי אביב, שנה סופר מעפנה זותי. אבל רק לומר - שמי שטיפל בי סיפר לי שבמקומות בחו"ל המרחק בין המטפל והמטופל הוא בסטנדרט גדול - כשלושה מטרים - ורק בישראל החדרים קטנטנים ויושבים קרוב. יא אללה איך שהקורונה הרחיקה ואיזה נזק. נו, מקווה שתראי את ההודעה בתוך הסבך. שלך, סוריקטה

שלום וברכה אני רוצה לתאר דברים שעברו עליי לפני מספר שנים ואיני יודע כיצד זה נקרא במונחים קליניים? מה שקרה שהייתי בזמנו על מינון של ציפרלקס 20 מ"ג במשך חודש, ואז הייתי אצל הפסיכיאטר שטיפל בי והוא דיבר עם הפסיכולוג שטיפל בי אותו זמן ורשם בפרוטוקול לאחר מכן: Psychologist feels he is cyclothymic; has grandiose fantasies w/o insight, lacks boundaries לאחר מכן הרופא החליף לי את הציפרלקס 20 מ"ג בפאקסט 60 מ"ג בעקבות כך שהוא חשב שיש לי "חשיבה אובססיבית".. לאחר חודש וחצי דיברתי איתו טלפונית ואמרתי לו שהמצב לא השתנה והוא החליף לי את התרופה מפאקסט לונלפקסין 150 מ"ג ועשיתי את ההחלפה בהדרגה, הורדתי את הפאקסט והעלתי את הונלה, ממש בסמוך לכך להחלפת התרופה התחילו לי סימנים מוזרים שאיני יודע מה הם.. השינה שלי לא הייתה "עמוקה" באותו זמן וישנתי מעט שעות שינה והייתי בלחץ בחיים ובעבודה ובעייפות מתמדת.. עבדתי בזמנו 7 ימים בשבוע.. באותו זמן עבדתי בבית קפה והיה שם את הילד של בעלת הבית שנורא אהבתי אותו והיה מתוק אבל משום מה התחלתי לפחד נורא שאני הולך להרוג אותו, כי באותו זמן ראיתי סרט שוב ושוב ממש באופן אובססיבי על מישהו שהיה לו פיצול אישיות והוא הרג את גרושתו והמאהב שלה ופחדתי שיש לי גם את אותה הבעיה ופחדתי מאוד ש"האישיות הרעה או יצר הרע" ישתלטו עליי ו"אאבד שליטה". אני זוכר שהלכתי ואמרתי למשפחה שלי כל הזמן ש"צריך למנוע את הרצח של הילד הקטן", נתקעתי על המשפט הזה והם לא הבינו מה קרה לי ועל מה אני מדבר ולקחו אותי לאותו פסיכיאטר שנתן לי את הפאקסט והונלפקסין, באותה פגישה עם הפסיכיאטר אני גם כן זוכר שאמרתי לו על ה"רצח" שאני חושש שיתבצע, והוא שאל אותי איך זה יתבצע ואמרתי "עם סכין" והוא הסתכל עליי ושאל אותי אם אני רוצה להתאשפז, אני לא הבנתי מה קורה איתי והתחלתי לפחד, שמתי את הידיים על הפנים שלי ושפשפתי אותן ואמרתי לעצמי "אני מרגיש שאני משתגע" וחשבתי שעוד שנייה נכנסים רופאים עם חלוקים לבנים ולוקחים אותי לאשפוז ממש כמו בסרטים.. עוד אני זוכר בפגישה שאמרתי לפסיכיאטר ש"הפסיכיאטרים הם המשוגעים הכי גדולים, פשוט הם לא מאובחנים" בפרוטוקול של הפגישה הרופא רשם: says he fears killing children at work, or himself, attempts humour but there are no signs of mania. No evidence of cognitive impairment. הרופא הפסיק לי את הפאקסט ונתן לי הלידול ולאחר מכן נתפס לי הצוואר והלשון והפסקתי אותו.. עוד אני זוכר שבאותו זמן קניתי טלית והתחלתי ללבוש אותה ורציתי לחזור בתשובה. אני זוכר ששלחתי לאימא שלי הודעות בטלפון שאני "רואה בראש" את התאריך שבו היא תיגמל מסמים (היא הייתה מכורה לסמים), ושזו "הארה" ושלא תספר על כך לאף אחד כי זאת "נבואה", ואם היא תספר את ה"סוד" הזה הנבואה לא תתגשם. אני זוכר גם שחשבתי שאני נענש על חטאים שהמשפחה שלי עשתה ומקבל עונשים מהשמיים "על מעשה אבותיי" אני זוכר גם שחילקתי את האנשים מסביבי ל"טובים ורעים", ל"אופוזיציה וקואליציה" עוד אני זוכר באותה תקופה שהייתי מנהל שיחה ופתאום פורץ בבכי ללא דמעות לשנייה ואז חוזר לנהל שיחה כרגיל, כאילו עברו עליי מלא מלא דברים בראש שלא דיברתי עליהם ולא הבנתי מה קורה איתי, פשוט הראש שלי היה מפוצץ במחשבות ומשום מה ה-SSRI שלקחתי במקום להרגיע אותי, עשה יותר גרוע.. היה לי גם דוד (אח של אימא שלי) שהקשר אתו היה לא טוב ולא אהבתי אותו בכלל ואני זוכר שאמרתי לאימא שלי שהוא מת. והיא אמרה לי שהוא חי והוא נמצא בבית ולא הבינה על מה אני מדבר בכלל, ואני אמרתי שוב ושוב שזה לא נכון ושהוא מת ושלא תגיד שהוא חי. חשבתי שאם אאמין בזה ואגיד את זה שוב ושוב זה ממש יקרה. עוד אני זוכר שהכרתי איזו מישהי באותו זמן והיינו בקשר ולאחר זמן מה זה לא התאים לה ופשוט הצפתי אותה בהודעות בגלל שאני רוצה שהיא תחזור אליי ושנמשיך להיות בקשר וכתבתי לה שאני "רואה בראש" אותנו יושבים בסלון ואת הילדים שלנו משחקים ביחד.. והכרנו סך הכול חודש ומשהו, והיא חשבה שאני מוזר שאמרתי את זה.. האם זה היה התקף חרדה? או מצב פסיכוטי? או מאניה? או פרנויה? כיצד זה נקרא במושגים הקליניים?

הי אביב והי חנה - בהמשך להודעותיכן - אז שוב התפלקה לי הודעה בגלל הבאג ואנסה לשחזר. תודה רבה רבה על ההסבר על החלקים, אביב. זה עזר מאד. אצלי, כנראה החלקים קטנים ממש. כנראה בין טרום לידה לשמונה חודשים. זה אולי מסביר מדוע דובי, למשל, יתאים לילדים גדולים יותר. אולי גם מסביר שהאמצעים שלי הם כאלה שבדרך כלל בשימוש של קטנטנים ממש ממש. זה אולי מסביר את מצבי הפרגמנטציה, אובדן תחושת זמן ומרחב, זה אולי מסביר את הקשר המאד מיוחד וראשוני שיש לי לבעלי חיים. הטריגר השבוע אצלי (על רקע מה שקורה בטיפול שמציב אותי, ככל הנראה ברמות חרדה קיצוניות ביותר) הייתה אישה ששמה זום על חוסר הצלחה שלי, שגם כך נחווה גרוע מכישלון אישי. ותקפה אותי מתוך חששותיה. איך החולשה שלי ובתוך ימי הקורונה הזמינה את האישה הזו לפגוע בול וחד. זה היה נורא. עדיין מצליחה לחקות את עצמי כשאני נחמדה, ועדיין רוב האנשים מצליחים לראות את הטוב שבי, למרות שאני עיוורת אליו. מספיקה אישה אחת לחרב... תודה רבה מאד על ההסבר ועל ההתייחסות. תודה חנה יקרה שראית, תודה על היד המושטת ועל התקווה. שלכן, מוטשת וקשה לי מאד, סוריקטה

כישלון אישי , זום אני לא מסוגלת לעבוד בזום היא נמחקת לי שם ....כולנו בחרדה הבעיה שגם המטפלים שלנו חסרי אונים וזה מה שמחבל בקשר כי יש יותר מידי שיוויון בקשר ולא אי שיוייון אתך בקושי אביב

היות שאין לי יותר גיבוי של טיפול, או ייצוג פנימי, לא הצלחתי בזה, מה לעשות, פחות אכנס לכאן. מצטערת. הפעם איני יכולה לחתום. עמכם הסליחה.

מצער אותי לשמוע שבגלל חוסר תמיכה לא נשמע ממך 😢😢😢... מקווה שכן תיכנסי כי את חשובה מאוד כאן לכולנו.... ומקווה שההודעה הזו כבר תעלה כי לא עלו לי הודעות עד עכשיו בבקשה אל תיפרדי מאיתנו חטולית

שלום, מבקשת המלצה על פסיכולוג/ית קליני/ת המטפל/ת בהפרעת אישיות גבולית והפרעת התנהגות באיזור הצפון (קריית טבעון/רמת ישי).

כתבתי מאתמול כמה פעמים וההודעות לא עולות הבאג כבר תוקן ?

הי חטולית, אחד לשלושה ניסיונות אולי הצליח לי... סוריקטה

שלום, בני חייל והוא מתקשה כשהוא לבד בשמירה בלי טלפון או משהו אחר להסחת דעת, והמחשבות הולכות למקומות לא טובים. האם יש עצה איך להעביר את הזמן, תרגילים מחשבתיים וכולי. תודה מראש.

עם הבת זוג שלי אומרת לי יותר מפעם אחת "אני לא יכולה בלעדיך" זה צריך להדליק אצלי נורה אדומה? זה יכול להיות סימן שהיא מסוכנת בשבילי? זה יכול להיות סימן שעם אני יפרד ממנה היא יכולה להיות מסוכנת בשבילי? ועם התשובה היא כן מה אני יכול לעשות בשביל שהיא לא תיהיה מסוכנת בשבילי? תודה מראש.

אני בתהליך שהתחלתי להסכים להכיר את החלקים... כמה שבועות.. נוצר מצב בו אני מתביישת להביא את הקטנים לפגישה... כאשר הבאתי אותם בעבר לא השתייכתי אליהם אלי אז היה יותר קל מבחינת בושה אבל עכשיו שאני מודעת שהם בעצם אני נוצר מצב שאני מתביישת להביא אותם לטיפול . שהמטפלת תראה ותשפוט ואני יודעת בשכל שהיא לא אבל כך אני מרגישה...

אני גם כועסת על המטפלת כועסת שאני מרגישה חסרת אונים מולה כאשר החלקים לוקחים פיקוד ... כאילו אני מאבדת שליטה והיא מדברת עם החלקים ואין לישליטה... שתפתי את המטפלת והיא רק הקשיבה בלי להביע דעה... אני מרגישה יותר ויותר כעס עליה עד רצון לבטל פגישתינו

הי ינשוף מצטערת שאני כל כך מטומטמת. את (או מי שתרצה) יכולה לספר מהם החלקים הקטנים? באיזה גיל הם, נגיד. מה הבקשות שלהם? או לפחות האם את יודעת מה הם מבקשים? יודעת שחוזרת על השאלה. נעניתי אבל לא הצלחתי לקלוט. משהו אטום אצלי. סוריקטה

חשוב כמובן להביא לטיפול שברור שזה מה שאת עושה . את בסדר , תמשיכי לתת להם לבוא תקשיבי להם הבושה מולם תהפוך לאט לאט לחמלה כי מגיע לך .... חיבוק

הי סוריקטה , כתבתי לך בשני ולא עלה .... מנסה שוב החלקים הקטנים אלו חלקיננפש מנותקים (דיסוציאציה) ממני כמובן שהם חלק ממי שאני אצלי הם בני ארבע עד שש כמובן שיכולים להיות צעירים יותר , מן הסתם מהשלב שהיה צורך בניתוק . ההגיון הבוגר לא חודר לשם , הם מתנהגים ופועילים מתוך רגשות פגועים מפוחדים של ילדים קטנים שעברו פגיעה . את יודעת איך מתנהג ילד שקיבל מכה שכואב לו שמפחד ככה גם ההתנהגויות משם כשיש טריגרים . בנוסף ילד. זקוק למרחב משחקי בובות דובים ועוד ככה גם אני בחלקי נפש אלו מקווה שעכשיו זה יותר מדייק לך אביב

הי אודי וכולן, האמת, עד הרגע האחרון לא ידעתי אם אני אמורה ללכת או לא, לא הבנתי אם זה נגמר או רק דובר וצריך עכשיו להפגש ולעשות תוכנית. פחדתי לשאול. התלבטתי אם ללכת ובמקרה הגרוע להתקל בדלת סגורה או שעה תפוסה או לא ללכת. בסוף הלכתי, למרות שרציתי לנסות לסגור את הפרק הזה, אני קשורה אליו. מאוד. הרגשתי איך אני נלחמת על המקום שלי. אמרתי לו שאני לא מוכנה להרגיש אשמה בכישלון הטיפול ושהוא דוחף אותי להפסקה שאני לא מוכנה לה. אמרתי שזה לגיטימי אם הוא עייף, אבל שיגיד שהוא זקוק להפסקה. הסברתי גם מה אני צריכה ומה לא מצליח ואולי גם לא יצליח, אבל הליווי והתמיכה הכרחיים. דיברתי הרבה. הרגשתי שהוא הבין וגם הסביר את הקושי האישי שלו, את החלק שלו שהביא למצב הזה. אביב, סימני הקריאה שלך 'את לא אשמה' הלכו איתי. תודה על התמיכה, אביב, סוריקטה מיכל וחטולית. תודה אודי, שלפעמים לוקח לי זמן להבין מה אתה אומר (לפעמים אפילו הקריאה הראשונה לא מובנת עד כעס), אבל דבריך חשובים ואני לוקחת אותם איתי. שלכם שירה

שירה יפה, היית אמיצה וחזקה. אולי אפילו הצלחת קצת להפשיר. כלל לא מובן מאליו. פחות חושבת שתרמתי לך, אלא את בעצמך. מבינה אותך המון. נראה לי. סוריקטה

מדהים , אני מקווה שתצליחו גם להמשיך יחד תהליך וגם אם לא שתדעו לעשות תהליך של פרידה שלא ישאיר נזק גדול מידי . חיבוק

כתבתי לך אך משום מה לא רואה את ההודעה שלי אולי בגלל הבאג את נהדרת ואמיצה מאוד גאה בך המון על השיחה שהלכת ודיברת ואמרת .... מקווה שעם השיחה הזו תפתח דלת חדשה ומשם תוכלו להמשיך את הטיפול ולא לסיים אותו מחזיקה לך אצבעות אהובה חטולית

הי אביב, וגם הי כולם - איך את מזהה מה הצרכים שלך? או איך אתם מזהים. כלומר, מה זה בכלל... סוריקטה

תמיד את מוזמנת לשאול ...זה בדיוק צורך ..וזה בסדר . בדיוק ניכנסתי לנסות לענות לך על מה שכתבת למטה .... אז קודם אנסה להסביר את הנוסח שלי לגבי הקטנים .לכל אדם יש מן הסתם את החלק הזה בנפש שיש שקוראים לו הילד הפנימי . אצלי במורכבות מערכת הנפש שלי מתוך הדיסוציאציה יש קבוצה של קטנים , למה קבוצה לא יודעת אבל הם מדברים ברבים אנחנו וכאלה הם ממש ממש קטנים ...וכן ההתנהגות משם כמו שגם ינשוף העידה על עצמה , מחזיקים בהמון כאב , וחרדות חלקיים פגועים מאוד . החלקים האלה פועלים מתוך הרגש הפגוע וההגיון של האישה בגילי לא חודר אליהם בכלל. ואיך זה מתקשר לצרכים ..... הדבר הראשון ללמוד וזה קשה לדבר יפה אל כל חלקי הנפש שלי להקשיב לעצמי לכל חלקי הנפש שלי ואני אתן לך דוגמא למה התכוונתי, לגבי הטיפול . בטיפול הראשון הייתי יוצאת והחלקים הפגועים היו שולחים לה הודעה ישר שהייתי יוצאת כל פעם זה היה משהו שונה אבל בגדול הם היו צריכים יד או עוגן , הצורך היה לדעת שגם שיצאתי ממנה היא עדין שם לא עוזבת אותנו ...כן חרדת הנטישה ...המטפלת לא תמיד הייתה מגיבה ובשלב מתקדם של הטיפול פשוט לא ענתה , זה הוביל לכעס וכאב מהמקום שלא רואים אותי שמתעלמים ממני ...מה שהפעיל את החלקים שמחזיקים כעס . זה היה אחד הדברים שדיברנו עליהם בטיפול המון והמטפלת סירבה להבין שגם שעבר המון שנים אני עדין זקוקה לזה .... בטיפול הנוכחי שמתי את הצורך הזה בתגובה לסמס , שלא תתעלם מההתחלה . אמרתי אני יצא ויהיה סמס בבקשה אל תתעלמי וגם אל תעני ישר כדי שבמצב שלא תענה ישר אני אפגע, הסברתי לה למה והחלטנו מה נכון לשתיינו (כלומר הצטרך שלה כמטפלת והצורך שלי כמטופלת ) אני לא נלחמת בחוסר ההגיון של הנודעות שלי וככה הצורך של החלקים הפגועים שלי נשמע ...נניח שהם כתבו לה ש"אבא לא יבוא " אבא שלי מת כבר המון שנים , פעם לא הייתי שולחת כזאת הודעה כי זה לא הגיוני . היום אני מכבדת את המקום החרדתי הילדי שבי שמפחד שאבא יבוא ומחפש הגנה אצל המבוגר האחראי , ובעצם זה שהקשבתי נתתי מקום לצורך הפנימי שלי. בואי רגע ניקח את המקום הזה , הרבה פעמים ביקשתי מאודי שיר או יד זה צורך את למשל ביקשת ממני לחתום בסוף ביקשת שההודעות יהיו במרחב הזה ולא באחר זה היה הצורך שלך למסגרת בטוחה לרצםה . אני חושבת שכדי לדייק לעצמיינו מה הצורך שלנו נחוצה הקשבה פנימית מבלי לבטל אף רגש שעולה בנו . מקווה שלא סיבכתי יותר אביב

הי אביב - השאלה, פתיחת הכתיבה - מרגישה לי צורך של מישהו אחר. לא שלי בכלל. אנסה להבין, ואולי באג. מה יודעת... מבולבלת. יכול להיות שיש משהו, כפי שאמרת, שלמרות שחלפו שנים, עדיין זקוקה לו, ובתדירות גבוהה, והוא חסר. תודה, אקרא שוב, סוריקטה

הי אביב, אוסיף שמדהים שזיהית גם כאן וגם בטיפול הנוכחי את הרכיב שפותח אצלך אור. ואת יודעת לקבל ולהשתמש. גם אם חלקי מאד, אך קיים. מצב שלי, של אטימות וברקסים והרבה שכבות של סחלא, כנראה לא מאפשר גישה בשלב זה. איכשהו אני רוצה שיראו, וגם לא יראו, זה הכי קרוב שאוכל לומר. בוקר טוב, סוריקטה

סוריקטה יקרה, זה בהחלט עצוב....מאחלת לך שתהיי פחות אדישה לעצמך. הלוואי שיהיה לך יותר אכפת מעצמך שתהיי מודעת לצרכייך. את יודעת היטב וברהיטות להעביר לנו תשובות. מאוד מקווה שתמצאי גם לעצמך מילים טובות ומנחמות. ואביב, את מדהימה! איזה הסבר שעוזר לכולנו להבין. וכ"כ נכון.

זה תהליך לאט לאט של הורדת שכבות שלהבין ולהרשות לעצמך לחשוב עוד לפני שמרגיש שמגיע לך אבל טוב . כל חיי בבית וגם בטיפול הראשון נאמר לי דברי ישיר , אל תבכי תדברי תסבירי ...לא הבנתי מה רוצים ממני הייתי בטוחה שאני מדברת הכי ישר כשקיבלתי את המתנה מהמטפלת הראשונה ואנינרצינית שזאת מתנה גם עם כואבת ....הבנתי שכדי שיבינו אותי אני צריכה לדבר גם את המבוכה גם את הרגשות הלא הגיונים ולא מציאותיים . שמתי על השולחן הכל ...אפילו שיש לי צורך בן הפגישות לראות אותה ואז אני נכנסת לאתר שלה או לפייס ....זה דובר זה היה מביך אבל דובר ואז זה הפסיק לנהל אותי . והחיפוש אחרי הצורך המדוייק לוקח זמן כי למדנו במיניפולציות להסוות אותו בדיוק מהמקום הזה שלנו לא מגיע טוב מגיע רע ... עצוב .... אביב

הרבה בזכות המקום הזה למדתי לדייק את עצמי את הצרכים שלי ... הרבה בגלל האנונימיות אז מסך הבודה יורד יכולתי לבקש מאודי יד ממכם שתגיבו לי וכאלה ... והרבה מאוד למדתי מבמבי ..בצבי יודעת לבקש לדייק את מה שהיא צריכה או רוצה וגם כשלא היא יודעת חכתוב את ההתלבטות את הקושי סביב הצורך שלה ... היא גם דחפה אותי להעיז לדייק מול אודי כשנפגעתי , ולמדתי שכשמדייקים לשני קל יותר להבין ויותר מזה יותר נעים לו להיענות לבקשה ....המבוכה הזו הבושה שמלווה את הצרכיים הילדיים שלא מולאו רק משבשת את היכולת של השני להעניק לנו ....אז כן אני בהחלט מאפשרת מקום לחלקיים הילדיים ולצרכיים שלא מולאו בילדותי ....ומבינה שהכל חלקי , ולעיתים אקבל חוסר דיוק או לא מה שממש השתוקקתי לו אבל תמיד אקבל יד מושטת וזה המון ...ואם זה יהיה לי מספיק חשוב ,אנסה שוב . ויש מקומות שפשוט אני מבינה שזה לא המקום שהצורך שלי יקבל מקום לא בגללי כי אם בגלל הצד השני וזה גם בסדר ...

כתבתי הודעה והיא נעלמה. רואה אותך אביב ואת אודי שהמון איתך ומנסה להבין אתכם, אבל המוח שלי די אטום. אני ועוד איך מרגישה אשמה. גם אם יאמרו שלאו. אם יבדו עליי סיפור - לא תהיה לי אמירה מולו. מרגישה רעילה ומסוכנת. אבודה וזרוקה, הרבה יותר מחרדת נטישה. על הגבול ומעבר של ויתור על העבודה והבית לתמיד. היה עוד. היו כמה מילים על ריבוי השימוש במילה 'לא'. על המשאלה הבלתי ריאלית שייקחו אותי מכאן. אי זיהוי הצרכים - זה לא ילדי - זה הרבה יותר נמוך - זה עובר שתקוע בנרתיק ולא יכול לצאת החוצה. כאילו ההפרדה בין האם לתינוקת תהיה כרוכה במוות של שתיהן. די. סוריקטה

אישה אחת (אני) נזופה, מאד נזופה, שהתערבו לה, עומדת בתוך שלולית עמוקה בכביש. ממעלה גשם חזק מאד. באים כלי רכב גדולים ומשפריצים במלוא כוחם. האישה המוצפת נשארת אדישה. היא בטוחה שמגיע לה. לגמרי. לגמרי. לחלוטין. לגמרי. סוף. סוריקטה

יקרה זה עצוב כל כך והנה הזדמנות להראות לך למה אני מתכוונת אישה אחת , שבחלק הפנימי הפגוע מרגישה נטושה ושלאף אחד לא אכפת הפכה לאדישה לצרכיה הפנימים כי ככה היא חונכה שאדישים לצרכים שלה כילדה וכבוגרת . אותה ילדה נזופה כואבת פגועה חושבת , שהיא אשמה ומגיע לה שישפריצו עלייה .... מה הצורך של אותה ילדה , מה הצורך של אותה אישה ???? אם תקשיבי לקול הפנימי שלך תדעי מה הצורך העמוק שלך , אם תתיחסי אליו כבר לא תהיי אדישה לאישה בתוך השלולית שנרטבת כל כך... ואני עם תרשי לי אקח את האישה ביד אעטוף אותה במגבות יבשות וחמות אושיב אותה להתייבש על יד תנור חם ויכין לה שוקו חם ...כי זה בעיני מה שמגיע לה חום ואהבה וחיבוק. והכלה אתך מכל הלב , אביב

פחות הצלחתי כל כך לישון בלילה. איזו משאלה הייתה לי כשהייתי מותזת ובמבול ובאמצע רחוב ראשי. איש אחד שראה אמר לי 'איזה באסה' והשבתי לו באוטומט ובחוסר אכתפיות לעצמי - זה היה צפוי. (מה כבר קרה. סך הכל מים). אולי זה עצמו היה צורך באותו רגע, אולי הנאה פרברטית, מעין איזו התקרבות בין החוץ לפנים. שיראו. כבר לא יודעת. וזו גם דרך לא יעילה, לא ברורה ולא טובה. ונראה לי שאולי המשאלות שלי הן לא ריאליות. אין משהו מהן שיכול לקרות גם בטיפול, או קשר אחר. משהו בהן מעוות. מכל זה - כנראה שאני צריכה לנוח. בגלל כל הקורונה וזה לא היה לי חופש בכלל, וגם לא נעזרתי בתחבורה ציבורית בכלל, וויתרתי על בדיקות שיגרתיות, שגם בימים כתיקונם קשה לי מאד לקבוע, וכבר לא יודעת אם אוכל להם לכשיהיה מאיים פחות. סליחה ששוב כתבתי הרבה סוריקטה

סוריקטה אהובה קר ורטוב, ההצפה שבפנים וזו שבחוץ התאחדו, מאיימות להטביע, אבל את יכולת להן! מגיע לך כוס תה חם, מגבת ושמיכה. אני רוצה להגיש לך את כל אלה. שלך שירה

סוריקטה נפלא בעיני שכתבת עוד זה ומה שכתבת למעלה מאוד מדוייקים וברורים הרצון שיראו אותך והפחד שיראו ולא התקרבו כן לעיתים (קרובות )אנחנו בלי מודע נשתמש בדרכים לא ממש הגיוניות כדי להראות . תוך כדי ניתוק בתוך שלולית ... ואולי היית זקוקה לתחושה הזו של הנזופה כדי לצאת מהמצב הקיים כי ככה את רגילה הכי חשוב , לא לנזוף בעצמך לא עשית כל רע חבקי את עצמך מגיע לך חיבוק ענק ועוטף אביב

מעדכנת - כתבתי לאיש, שעדיין אקרא לו רופא הנפש, והוא השיב לי. עצם התשובה מנסה לפנות מקום לראות מעבר למפלצתיות, הדיבוק והשדים. סופ"ש נעים, סוריקטה

מדהים שהיינו UNDEFINED בבאג של המערכת וזה התלכד עם המצב. מצטטת את ההודעה שכתבתי בשישי, למרות שקצת התרחקתי ממנה עכשיו. ובכן זה היה - קצת לא מסכימה אתכם - כי בואו נפצל, העניין שהפיצול מתערבב לו יופי - לאישה מגיעה טביעה או תלייה, ריטוש ושריפה, או בית סוהר, או מוסד פסיכיאטרי. אם כי, אמרת, אביב, פעם, שמוצאים חמלה גם לאנשים שפשעו ולא משאירים אותם להתבוסס בדמם. הנה - האמא של אז, שהיא זקנה כבר ממש ובקושי זזה, הסתובבה ביננו, חיה את חייה עד היום, והיה ויש עדיין מי שדואג לה. ברגעים שלפני ההפרדה הסכנה גדלה מאד. כי אז האישה תפגע עוד יותר בילדה שבגללה גילו את מעלליה של האישה. מספרים שלכן לא הפרידו. או שאולי לא ממש הוכיחו או ידעו. אם נחזור ממש לאחור, לעידן שלפני הלידה, התינוקת שבה עוד לא יודעת לשתות מרק, שוקו או תה, אפילו לא חלב אם. אפילו לא לנשום או לעשות צרכים (דיברנו על צרכים פה...). חיבוק גם גדול עליה. לגעת זה גם מסוכן. שמיכות ומגבות - זה בקטנה - זה לא הדבר שעוזר באמת לעוברים שנגדעו מרחם רעילה הרבה בטרם עת. המציאות היא, שהיום אין באמת תינוקת כזאת. הייתה, והיא אני, הייתה ורופאים הכניסו לאינקובטור עם צינורות. ללא סקין טו סקין. גם אחרי שיצאה - לא אמא דאגה לה לאוכל, אלא אבא והפורמולה במינונים סופר נמוכים. והייתה ילדה, והיא אני, שבגיל מאד קטן, אבל כבר בתחום הזיכרון, הובלה לבית חולים מחוסרת הכרה אחרי התקפה של אמא, בדיוק בזמן שאבא לא היה ברקע יותר, וטיפלו בה באינפוזיות, שלל בדיקות חודרניות והמון תרופות. וכל הבדיקות והתרופות - שנים. שנים. ואחר כך באו גם הטחות הזעם, ההתעלמויות והניצול בתחום של מה שלא נוגעים בו יותר. מדוע הילדה הזו שרדה? ועוד מעט שישים שנה והיום לגיל הזה כבר קוראים קשיש :-/ - לא יודעת ולא מבינה. הילדה הזאת, שהיא כבר זקנה, ממשיכה לשחזר כל השנים והיא ממש רוצה לוותר. על אף שהיו רגעים של פחות סבל. ועכשיו יצאתי מהעמדה הטרום עוברית כל כך, המתוארת לעיל, ואני בחיים. שלכם, סוריקטה

הי יקרה! רציתי לומר שראיתי אותך פה... ואת כה מקסימה ומיוחדת בעיניי. הרבה כאב ועצב עמוק ככ, ואת עדיין איתנו בעולם ופה ומוצאת את הכח לקום ולעשות. מעריכה אותך מאוד חיבוק

אודי, בדרך כלל אני לא מערבבת ... אבל זה מדהים ....כל כך מעורר השראה הצמיחה ההתפתחות ....והיה נחמד לגלות אותך בספוטיפיי..... זה אולי שונה מאוד אבל פשוט אדיר......

אז בסוף מצאתי מקום להיות בו בסופש הקרוב. מקווה שיהיה מעניין וטוב.. בחרתי להיות בלי הטלפון כדי להצליח באמת להיות.

וואו חנה, את אלופה! סוריקטה

תודה יקירתי! שימחת אותי. מה שלומך?

גם בגלל שירה וגם כי מחר זה היום שלעד ישאר כיום ארור שבו נאמרו לי המילים "אנחנו סיימנו טיפול" ולא , לא זה שסיימנו את הטיפול נחרט כקשה המילים האלה שנאמרו ללא טיפת אמפתיה נאמרו מתוך מצוקה וחוסר אונים של מטפלת שלא ידעה איך להגיד איך להמשיך איך לעזור .. בהמשך , היא אמרה שזה בגללה שהיא לא יכולה להמשיך ...שמגיע לי מטפלת שתדע איך לעזור שיש מטפלים שעובדים ושומרים מרחק והם יוכלו להכיל את החלקים שהיא קראה להם קשים ואני אומרת פגועים. ועוד הוסיפה שהראה איך אני הורסת טיפולים ושאלמד מזה לעתיד ...עצוב , אני לא הרסתי טיפול אני נלחמתי עד הרגע האחרון , אני מטופלת מאוד מתמסרת מאוד באה לעבוד ... התעקשתי על סיום טיפול התעקשתי אז לאחוז בטוב דחקתי את הכעס את האכזבה את תחושת הנטישה . הייתי בטוחה שאני אשמה , שאני באה לא נכון אם רק הייתי מטופלת טובה יותר ,ואני מטופלת מורכבת קשה הכי קשה שיש לה בקליניקה כי בטוח כולם בסדר. חיפשתי מטפלת אחרת , היו מטפלים שאמרו לי עם did אנחנו לא עובדים בקליניקה שלנו , בציבורי כן ....יצאתי עוד יותר בתחושה שיש לי קרניים על הראש שאני מפלצת שאני קשה פוגעת תוקפנית ועוד ועוד ועוד ... פניתי לאישה מדהימה שאמרה לי ועומדת במילותייה עד היום "בשבילי did זה שליחות" .....ומאז אני שם ולא היא לא עובדת מרחוק היא מחבקת ועוטפת וחמה רק שאני יותר משנה לא נתתי לה להתקרב ...ועד היום הקטנים שואלים אותה "את לא תגידי לנו ללכת ....' אז עצוב לי באמת ואני זוכרת גם את הטוב ההכלה התמיכה הנתינה האין סופית ועדין למילים יש כוח .... אז המילים האלה שכולנו פוחדות מהם כי הם נותנות תחושת נטישה נשארות חקוקות בכאב ובתחושת נטישה כי אנחנו באות מהתופת ....הלוואי ויאמרו ברוך בהבנה כמה קשה ויחד עם זאת היא נתנה לי מתנה , להבין מה הצרכים שלי לא לוותר עליהם לא לוותר על עצמי לאף אחד . ובעיקר היא שיחררה אותי מטיפול שממש כבר לא עבד ... לקח לי הרבה זמן בטיפול מעל שנה שהצלחתי לעבד את הפרידה הזו להרשות לעצמי להשתחרר מרגשות האשם להבין שחלקיי הפגועים צריכים הכלה חיבוק אמפתיה ואהבה ואם הם לא מקבלים זאת כנראה שזה לא המקום שאנחנו צריכים להיות בו ....מגיע לנו לכל המכלול שאני טוב .. וזה לא שאני והמטפלת היום לא נופלות לכשלים אמפתים ולהעברות ....אנחנו יודעות לדבר על זה היא יודעת לקחת על זה אחריות ....ולעזור לי למצוא את הנתיב הנכון יחד . מאז אני מבינה שלא תמיד המטופל אשם ולא בכל בור זאת ההתנהגות של המטופל לעיתים די קרובות זה המקומות של המטפל .... והכי חשוב , למדתי להביט לדעת מה נכון לי להגיד מה שלא טוב ונעים לי לקחת אחריות בטיפול אבל ובעיקר לקחת אחריות על כל המכלול שאני ....כי אני לא קשה ולא מפלצת ואין לי קרניים !!!!! אני בסדר כמו שאני ....ולפעמים זה פשוט לא מצליח ולפעמים צריך להפרד .....והכי לא מתים מזה רק צומחים ...

הי אביב יקירתי, המילים הנוראות שנחרטו בך, בנוסף לכל, גם נשמעות לי בדמיון במבטא נוקשה של תרבות נוקשה. מכירה, לצערי, את מה שאת מספרת אודותיו, בדרכי, מן הסתם, מכירה בכאב רב. ורק אוכל לומר שמדובר באחת החוויות הרגשיות המכאיבות שבהן עבורנו בפרט. מנסה להקשיב לך, לדרכי הניסוח שלך ששונות משלי ומנסה להתחיל להבין. איכשהו נראה לי שדיבור על הקטנים (או שם כלשהו שאבחר) יכול להיות מתקדם עבורי. לעתים אני לא מסכימה, או בוחרת לדייק לי ניסוח משלי, מנסה לחשוב, אולי אני מתבלבלת או טועה. טוב שאת משמיעה את קולך, ומאד, וגם מתעקשת עליו. להתראות, סוריקטה

אודי תודה על ההתייחסות בהחלט כולנו בני אדם שנעזרים זה בזה בסופו של יום ולכולנו טעויות וכשלים ולכולנו זה לא פשוט .... השאלה מה לומדים מזה ....ואני למדתי , שיש חיים אחרי םרידה , שיש מקום מאוד חשוב לצרכים שלי בתוך הטיפול , שלא תמיד אני אשמה ...למדתי שאני לא פחות יודעת מהמטפל ושבעצם אני יודעת הכי נכון על עצמי אני רק צריכה להקשיב ולא לבטל את עצמי ....

אודי וכולן, נפגשנו. ספרתי לה שהחלטתי לא להלחם בעבודה. אלא פשוט לעשות עבודתי ומה שיבקשו לעזור לה וזהו. לא כועסת עליה יותר...אעזור. והיא בסוף הפגישה אמרה שנראה שאין צורך לקבוע יותר. שאני מסתדרת.גם הקרנתי המון ביטחון בדרך שלי. והיא נתנה לי את ברכת הדרך....ואמרה שאוכל לעדכן במה שקורה..וזהו. אז נפרדנו כך. מי יודע מה יהיה בהמשך. פרידה עם פתח...אבל כבר בעצם עשיתי תהליך של פרידה, נכון? כנראה שאצטרך ממנה משהו תמיד! זה אף פעם לא יגמר..

ייתכן שההודעה שניסיתי לשלוח קודם לא עברה. הי מיכל, לכל אחד חסר משהו. לחלקנו ממש יותר ואפילו בסיסי ממש. לכן יש זולת. כך אומרים. ואנחנו אמורים להישען על החזק. יום נעים, סוריקטה

היי מיכל המילה פרידה די מפחידה ..חוויתי זוכרת רק לא בצורה רכה כמוך תני לזמן את הזמן מה את ממהרת להסיק שתמיד תצטרכי ממנה משהו ? והיה וכן..כתבי לה ותראי אייך תגיב... תאמיני גם קצת בעצמך תני לך קרדית שאת כן יכולה.. חטולית

"אני די במלכוד... הניתוק והפיצול, הניתוק הרגשי, כל היסודות של ההפרעה הזו, לא מאפשרים לטפל בה ועל כך אני, מי שבאה לטיפול, מי שנלחמת כבר שמונה שנים ועושה הכל כדי להבריא, גם נענשת." עצוב לי לקרוא אותך ממש סליחה שמתערבת לך אבל , לא הניתוק והפיצול לא מאפשרים טיפול נראה לי שירה ואת כבר יודעת את זה די בעצמך שהמטפל עייף .... לכל החלקים שלך מגיע מקום גם למי שזועף ולא ממש נחמד ...כן החלקים הפגועים צריכים להרגיש שיש להם מקום גם שלך וגם של המטפל אין לי ספק שאם נשמעים אימרות קשות וחוסמות קשה להם להגיע ולך קשה לתת להם מקום ... מכירה את התחושה כאילו הם אשמים בשחיקה /עייפות של המטפל סליחה לא מקבלת מי שבה לטפל במורכבות הזו יודע שזאת פצצה מתקתקת שצריך לפרק חוט חוט ולאט לאט ....אז כדי להרגיש שישי מקום שאפשר להיות בו , צריך שהצד השני באמת יכיל גם את השתיקות , המרירות ... וואוו כאלה אימרות לא חבל לך על הכסף אם היו מופנות לכיווני היו סוגרות את כל חלקי הנפש הפגועים שלי ובטוח שהייתי מבצעת אקטינג אווט ... שירה , אולי כדאי באמת לשקול לסגור טיפול ולמצוא מטפל /ת אחר ואני כמו שאת מכירה אותי האחרונה שתמליץ כזה דבר . זה לא רק את נענשת כולכם נענשים זה לא רק את באה אליו כולכם באים ...או רוצים מקום ...כי אם זה מקום לנפש זה מקום לכל הנפש שלך ...לכל החלקים . מגיע לכם מקום שמאפשר מנוחה וריפוי .... אתך אהובה יודעת כמה זה קשה כמה המקום הזה , שמכיל ותומך כבר לא ממש עובד ואת נאבקת עוד ועוד ועוד וכלום לא משתנה ....תחושת אשמה כל כך גדולה כי המטפל נחשב ומצליח ....אז איך זה רק אני לא מצליחה ....אז אני יזכיר לך שלטנגו צריכים שניים ....אוהבת ומחבקת בכל החלטה שלך

תודה על ההבנה, קשה לי מאוד חושת האשמה וכן ציפיתי שהוא יקח חלק בדינמיקה שהובילה לנקודה הזו. אני נשארת עם כעס גדול שאין לי איך לעבד כי הוא לא מאפשר. עוד מעגל של כאב. אני יודעת שאת מבינה על מה אני מדברת. איך מי שהיה קרוב כל כך לנפש שלי יכול לפגוע בה ואם כבר קרה בעבר, וקרה, האם זו אני שמביאה את כל זה על עצמי התשובה שלי היא כן, כעס וכן, זעם וכן וכל הזעם הזה מופנה כלפי עצמי. בפגישות האחרונות רק הרגשתי מושפלת מפני שניסיתי להילחם על המקום שלי. היום כתבתי מייל על הפסקה, היה בו מלא רגש והבנה, כי אצלי אין אקטינג אאוט. קיבלתי תשובה מארצות הקור, כנו מכתב רשמי. מצד אחד זה עושה לי רצון גדול יותר לא לוותר, מצד שני רצון להעניש אותו דרכי. בחרתי לא לענות. לנשום ולהניח לזה. תודה על המילים המחזקות שלך אביב. מעריכה מאוד. מה יהיה ימים יגידו. אבל השבוע לא אלך. שלך שירה

כאן אכתוב לך רק כמה מילים ועל עצמי אכתוב למעלה .... רק דבר אחד את בסדר ..נקודה !!!!!! את לא אשמה !!!!!!! אני בהחלט חושבת שחלק מהאי סמטריה בחדר זה האחריות של המטפל שגדולה מאחריות המטופל . אין מקום למילים כאלה כמו שהמטפל אומר לך ...ולא חשוב כמה מירמור מופנה כלפיו .... נראה לי שהוא פשוט לא יודע איך לסגור את הטיפול עם כמה שפחות נזק וכן סגירת טיפול ככה זה קשה . אבל כשמטפל לוקח אחריות הנזק קצת יותר קטן ... מאחלת לך באמת שתימצאו את הנתיב הנכון , אולי אם תרפי ותקבלי שהוא באמת לא יודע יותר איך לטפל בך ושאת לא אשמה בזה אולי דווקא אז תיפתח הדלת . שולחת כוחות וחיבוק אביב

אתמול היה לי יום קשה, זה היה יום של פגישה, ולאחר שיצאתי ממנה התחלתי להרגיש לא טוב, הייתי צריכה אותה שוב בגדול ובהתחלה כן יכולתי להתאפק, פשוט קרו כמה דברים בין לבין ש״פיצצו״ את הסבלנות שלי, וכתבתי לה הודעה בנוסח שאני מאוד מתביישת עכשיו שעשיתי את זה. כתבתי לה - שבבקשה תדבר איתי ושאני אשלם לה על זה, שכאן הטעות שלי, זאת אומרת ברור שאני אשלם אם השיחה היא ארוכה .. אבל זה היה ממש לא יפה שכתבתי את זה , כאילו רק אם אני אשלם היא תתייחס? זה מוציא אותה לא יפה וזאת לא הייתה הכוונה שלי בכלל בכלל לא הכי רחוק מזה, היא הייתה מתקשרת אפילו אם לא הייתי כותבת את המשפט הזה , ואני אוכלת את הלב שלי על זה עכשיו. כי היא הכי מדהימה בעולם. עוד משהו שאני ממש שונאת את עצמי עליו, שכל זה היה שנכנסה שבת. אני באמת משתדלת בכלל לא לשלוח הודעות בטח ובטח שלא בשבתות וחגים. אבל פתאום הכל התפוצץ לי בפנים, גם המחשבה על הגבול הזה שאני לא יכולה להתקשר בשבת , למה? מבחינה מקצועית אני מאוד מבינה את זה שלא תטעו, אבל למה המרחק הזה? זה מענה אותי למה אני צריכה להגיע לרמה שלא בא לי כלום חוץ משהיא תדבר איתי וכל פעם שיש רגע שאני יודעת שהשיחה עומדת להיגמר אני בוכה עוד פעם . לא רוצה שיגמר . אני שונאת את עצמי ברמה שלא שנאתי בחיים. אני לא רוצה לצאת מהמיטה ולא רוצה להראות את הפנים שלי יותר בפנייה. אם יכולתי למחוק את כל מה שעשיתי, הייתי עושה את זה בלי לחשוב פעמיים. אני נשבעת שאני לא שולחת לה יותר הודעות בחיים שלי. זהו עונש. אם ככה זה גורם לי להרגיש, עדיף שאסבול בשקט. אני שונאת את עצמי. בחיים לא הגעתי לרמה שאני משפילה את עצמי ככה. גם נראה לי שעיצבנתי אותי שכל רגע ביקשתי סליחה על זה שאני מדברת איתה ביום שישי בערב. זה מעצבן שמישהו כל שניה מתנצל בשביל שיגידו לו שהכל בסדר ושהוא לא צריך להתנצל . אם הייתי במקומה הייתי מעיפה אותי . אני לא ראויה ליחס ביי.

לורן יקרה אני רוצה להגיד לך שאת בסדר קודם כל.. ההזדקקות הזאתי לא אשמתך... זה מרגיש כמו חיים ומוות ואם לא תקבלי מענה מיידית זה מרגיש בלתי נסבל.. אני יודעת... שנים על גבי שנים הייתי יוצאת מפגישות במצוקות ומייד הייתי צריכה את המטפלת.. כל מה שאת מתארת ועוד יותר... הייתי דופקת את הראש בקיר... לוקחת כדורי הרגעה ושום דבר לא עזר.. שום דבר... אפילו לשמוע את קול של המטפלת בטלפון היה בקושי עוזר... זה נמשך שנים אצלי... אבל לא וותרתי על טיפול... כן התביישתי מאוד מההזדקקות .. עכשיו כבר יותר טוב... גם אצלך יהיה יותר טוב... אולי יקל עליך אם תתייחסי לעצמך בחמלה ובלי שיפוטיות... מאחלת לך ימים רגועים יותר ינשופים

היי קראתי אותך בנשימה אחת..תמיד יותר קל לי לקרא מאשר לכתוב..למה עונש? למה לא מגיע לך יחס? לורן..שבת זה יום המנוחה של כולם בלי טלפונים ובלי עינייני עבודה זו זכותה....!! לורן מותק את רגישה מאוד אין ספק ומבינה לגמרי את הצורך שלך ביחס אישי מעבר לטיפול.אך המטפלת שלך אומרת לך שלה זה לא מתאים אם הבנתי נכון ... לא נראה לי שהיא תזקוף משהו לרעתך הרי היא הכי מבינה בעולם אז קחי אוויר ותרגעי כי לא חושבת שהכל כזה גרוע חטולית

היי לורן, המקום הזה מוכר לי..ההזדקקות התמידית. ואפילו בשניה שסיימת םגישה. הייתי שם. גם אני ביקשתי יותר..בקשתי שיחה ואמרתי שאשלם לה עליה, היא כמובן שלא הסכימה. ולגבי זמנים היא אמרה שהיא יודעת לשמור על עצמה ומתי לא לענות לי. והיא הציבה גבולות. מאמינה שגם אצלך היא יודעת לענות על בקשותייך או לא לענות בשעות לא רצויות או זמנים לא רצויים. אין שום צורך בהלקאה עצמית. את זקוקה לה והיא תציב את הגבול שיתאים עבורה. לא קרה כלום אלא אם כן ממש תטרידי אותה. אני מאמינה שהיא תגיד. וזה עובר. הכל עובר בחיים. בהצלחה.

מודה לך על התגובה , מעריכה מאוד ! אולי לא ניסחתי את עצמי נכון בתוך כל סערת הרגשות שהייתי בה, אז אסביר שוב המטפלת שלי לא אמרה לי שזה לא מתאים להפך, היא רק אמרה כמה שזה בסדר , ואם לא היה מתאים היא הייתה אומרת . זה פשוט משהו בי, שמרגיש לי שאני מפריעה, מעיקה, לא מצליחה לקבל את זה שיש מישהו שמוכן לעזור לי... שבת זה אכן יום מנוחה , לכן עוד יותר הרגשתי מזעזע עם מה שעשיתי. אבל פתאום קישרתי את זה לגבולות, והתחלתי לקנא ולכעוס , ((למרות שהיא כן איפשרה לי לדבר )) קינאתי בזה שיש אנשים שקרובים אליה ויש להם אותה כל הזמן ואני רק עניין בעבודה. אבל זאת המציאות ואני אצטרך ללמוד לקבל אותה

אתן מדהימות, מאוד הרגעתן אותי . אני פתאום מבינה שהייתי צריכה סך-הכל מישהו מבחוץ שיאמר לי שזה בסדר ושאני לא כזאת נוראית. . זה באמת עזר לי. לורן.

הי אודי, בהודעתי האחרונה אליך ביקשתי את עצתך ומכיוון שאני יודעת שהכל צריך להיות מדובר בטיפול כתבתי בהודעה שלי שכל זה מדובר, הכל פתוח, איני מסתירה דבר ובכל זאת ענית "גם אני תוהה, האם הדברים האלו מדוברים? האם מה שנכתב כאן ידוע וגלוי?" אין עוד מקום בו הכל מדובר, באמת שם הבית של הנפש שלי. אני תוהה מדוע אתה מטיל ספק או אולי רק מנסה לוודא שוב ומבקש שאבדוק שאכן הכל מדובר. וכן, הכל מדובר ותגובותיו לעיתים אף יותר קיצוניות מאלה שכתבתי בהודעתי... לא חבל על הכסף, בשביל מה לך את כל זה, אני לא יכול כשהמרירות מופנית כלפי זה גורם לי לאבד את האמפתיה... אני די במלכוד... הניתוק והפיצול, הניתוק הרגשי, כל היסודות של ההפרעה הזו, לא מאפשרים לטפל בה ועל כך אני, מי שבאה לטיפול, מי שנלחמת כבר שמונה שנים ועושה הכל כדי להבריא, גם נענשת. מקווה שהצלחתי להבהיר קצת יותר. תודה וחג שמח שירה

היי שירה מתוקה כואב מאוד להבין שאחרי שמונה שנים את מרגישה נענשת .. אין לי מילים ..צר לי מאוד..מצטערת נורא על מצב שכזה .וואוו חיבוק עדין אם לא מפריע לך חטולית

היי שירה, קוראת אותך ועצוב לי...עצוב... איך הגעתם למקום הזה? כנראה שיש תקיעות ואינך מאפשרת כרגע..וזה בסדר..קורה. כנראה שאינו יכול לעזור למי שאינו יכול לעזור לעצמו. משהו תוקע אותך בטיפול. חבל אבל זאת ההרגשה שחבל על הזמן שלו ושלך...מה את חושבת? לא חבל סתם להגיע עוד פגידה ועוד אחת ומה?? תחשבי אם באמת כדאי להלחם להשאר ואת תתחילי לשתף יותר פעולה או לעסוב...אין לי מושג ויכול להיות שזה יכעיס אותך..אבל זה מה שאני מבינה מהכתיבה שלך פה. עצוב אבל הכרחי אם זה במילא לא מקדם אותך....הוא אמר שיש מרירות כלפיו והוא מאבד את האמפתיה. אז לא חבל??

מיכל יקרה, תודה. הכי אני לא רוצה להרגיש אשמה בכך שאיני משתפת פעולה או מי שאינה רוצה לעזור לעצמה. תארי לך שאני משקיעה כל כך הרבה משאבים של זמן, תעצומות נפש וממון בטיפול וגם בקיום שיגרה של אמא, מפרנסת ועוד תפקידים... הכל מורכב מדי מכדי להסביר כאן, ודאי שחבל, אבל אני לא בטוחה שאני מסוגלת לנתק את החוט הדקיק הזה אליו, זה להוסיף עוד כאב שאין לו מקום כרגע. תקיעות.... שלך שירה

חטולית אהובה, תודה על המילים הרכות והחמות שלך.

הי יפה שלי, הי שירה יפה, אנחנו כאן באינטרנט, וזה שונה מאשר להיות בזמן ובמרחב ובריח ובראייה ובשמיעה והחושים ועוד ועוד. וייתכן שיש בכך יתרון עבורנו. מניחה שגם כמה חסרונות. ראשית - אני מאמינה לך. רשמת גם שאת מרגישה נתונה עמוק בתוך המצב עד כדי כל הזמן לאורך תקופה, נבלעת ומתאכלת ולא מצליחה להיחלץ או לתקן ולכן אפילו אני מאמינה יותר. דיברנו בעבר בטיפול שלי על העניין של שקר ואמת. עדיין לא מבינה מספיק, אבל כן יש משהו עם שקר. משהו לא מודע. כלומר, לכאורה נאמרת אמת, אבל איך שזה קורה, משהו שם הפוך. כמו הנצחה עיקשת של משהו שכבר עבר וכן היה לו מקום וכן עוּבּד. מחפשת מילים. ולא בטוחה, אבל חושבת עליך. כן מנסה להבין מה המטפל שלך אומר, לפחות הוא אמיתי וגלוי ואמיץ. והוא, כנראה, כן, דאג לך כמה שנים. הקורונה הזאת - לפחות את רופא הנפש שלי היא התישה מאד. הוא כבר בחופש, וייקח עוד חופש. כנראה כבר מחוץ למעגל שלנו. את יודעת איך אנחנו מגיבים לאלה באופן אוטומטי. מניחה שייקח זמן, ואולי אבין יותר ואוכל לנסות לעזור. אנחנו גם כאן לא בתגובות מיידיות, והעניין הוא שהזמן הזה שעובר הוא עניין די קריטי לפעמים. או, לפחות, מרגיש כך. טוב, לא הייתי חכמה. קשה לי להיות בימים כאלה. רובנו פה עם ההפרעה המסוימת הזאת, או ההפרעות האלה עם השמות. ובני אדם. להתראות סוריקטה

תודה על המילים, ההבנה והתמיכה, בהחלט זקוקה לזה... שלך שירה

כל כך נכון ומדוייק הדברים של סוריקטה ורוצה להוסיף שכתבתי הודעה על עצמי ויש בה כאב ....זה הכאבשלי בהחלט לא שלך שירה . לא מכירה את הטיפול שלך או את המטפל שלך אבל , כמו שסוריקטה כותבת על המטפל שלה , כן עייף כן הקורונה פגעה בהרבה מבנים ... כל מהשאני רוצה להגיד שירה אל תיקחי את האשמה עלייך ואת ראוייה לטיפול מטיב .... אתכן אביב

שירה יקרה, כמו שסוריקטה כתבה. אני לא שם. לא יודעת ולא מבינה כלום...פשוט עצוב. אני לא מבינה בדינמיקה בניכם... אז סליחה שלא הבנתי. מקווה שיסתדר עבורך...בהצלחה

הכל רגיש מדי מיכל, המון תודה על ההבנה לגמרי אין על מה להתנצל. שלך שירה