פורום פסיכולוגיה קלינית

לנסות להמשיך - נו, תהליך. אז בדיוק יש לי איזה עניין עם המילה הזאת 'תהליך'. וגם בהמשך עוד מילה אחת - 'צמיחה'. כמה יודעת, דרך החוייה, על הבשר, שלרוב בכדי להגיע מנקודה לנקודה (שאין אנו יודעים מראש אם נגיע או לאן) כרוך בדרך, לעתים סבוכה מאד, כואבת מאד. אימונים, תסכולים, וגם שגדילה וצמיחה כרוכות בכאב. לכל. ולכל תינוק ופעוט וילד גם. יש לי עניין עם המילים האלה בתחום הפסיכולוגיה. מילים שהשימוש בהן רב. ואני יכולה לתאר לעצמי מדוע. כן, בגלל החלק עם שם דומה לפרח שמחפש רק לקפוץ לזה לזה ללא דרך. או בכלל לקפוא, או להסתיר מאד שהייתה דרך, או מתרחש משהו בפנים. רבים מידידיי ואנשים שאני אוהבת מכל לב, כך יצא, ואולי לא במקרה, חלק לא קטן ממכיריי, ככה על הדרך, הם אנשים שאיכשהו מגיעים מתחום הנפש. והם משתמשים במילים המעצבנות האלה, אוף. רופא הנפש, שעברנו יחד מה שעברנו, ואין אני יודעת מתי אפגוש אותו שוב בכלל, אמר שהפרידה נועדה לשם התפתחות. כי יש דברים שקורים אחרי הטיפול, אחרי הפרידה. ובאם המוח תקין - הצמיחה הנפשית היא עד הרגע האחרון. ואני עונה, שאני כבר מאד לא צעירה, ונכון, אפשר להתפתח, אבל כל כך כל כך כל כך לאט אצלי - אז לאן כבר, לאן... וגם למה לשמר את האישה הבודדה הזאת. תקופת הקורונה לקחה אותי קצת לאחור במה שאני עוסקת. הפעילות העיקרית שלי היא בכיוון החברתי, ואנחנו בריחוק. מקלקל כל כך. ועכשיו אדבר אולי קצת בדומה לטקסטים שהיו כאן - הלוואי והיה נופל עליי הרבה כסף מהשמים. דיבור שהוא גם בשם הכחשת התלות והנפרדות. בקיצור - בתקופה האחרונה ובשלב זה, כל העניין הזה עם הפרידה מעורר בי, גם, מניחה שכצפוי, זעם פסיכי רב. בוקר טוב, סוריקטה

סוריקטה יקרה, גם אני מתעבת את המילה הזו תהליך שהיא כל כך כללית וסתומה ובטח ובטח שיש בה שימוש יתר מאוס. להפרד בטוב נשמע לי כמעט בלתי אפשרי... אני כבר חודש וחצי בלי טיפול. היו לכך הרבה סיבות, ראשית התחיל הסגר ואין באפשרותי לקיים שיחות מהבית ההומה. אמנם מותר היה לנסוע לטיפול אבל הפחד שישאלו אותי לאן את נוסעת היה גדול. היו גם הוצאות כספיות בלתי צפויות שהרגשתי שאני צריכה להקריב משהו. הגעתי שוב לקצה הצוק והרגשתי שהוא לא יכול לעזור לי או רק יאכזב אותי. ואם אי אפשר לרפא כמו שהוא אומר, בגלל חלקים שמתנגדים לטיפול ואליו, ואם צריך לבחון עלות מול תועלת כמו שהוא אומר... אז בלי פרידה רשמית רק התנתקות שלי ונסיונות עיקשים לביטון הפנים בידיעה שהאמת כמו שורש עיקש תדע לחדור את חומות הבטון. ובפנים יש דיבור בלתי פוסק נגד נגדו וכעס נוראי ומכרסם עלי ועוד כעס עליו. שלך שירה

היי שירה, וגם סוריקטה תקראו. קשה להשאיר את הדברים פתוחים ככה....מקווה שכן תחזרי לדבר איתו. המצב הזה כל כך קדה לכולם. הסגרים והכל....החיים התהפכו לנו..אני חושבת שסה מאוד משפיע. בנוסף לא מאמינה שאין תקווה! תמיד יש עוד על מה לעבוד ויש תקווה ויש תיקון.. ואם אין אז לפחות קבלה שיש דברים שאי אפשר...שישארו. לא הכל נפתר בטיפול! לי היא תמיד אמרה את זה ולא השלתה אותי!!!! תמיד אמרה שלא הכל נפתור, וזה בסדר!!! העיקר שאת וגם סוריקטה תבינו שזה בסדר לא לפתור הכל!! ננסה לחיות גם עם הדברים שאינם פתורים...אני חושבת שהטיפול עוזר לקבל, קבלה שיש דברים לא פתירים ולמידה כיצד לחיות איתם בשלום.....הקבלה וההבנה של זה מאוד עוזרת לי. מקווה שגם לכן.

הי שירה שירה, כפי שהבנת - יש בי אזור שממש מזדהה עם שכתבת. רגשות עוצמתיים (אבל, כנראה, גם הרסניים. מאד). דרך הגדיעה באחת - ואני קצת מדקלמת - היא, כנראה הפחות טובה. כפי שרשמתי - סביר שפועלת לשם הכחשת התלות והנפרדות. קריטי. דואגת לך, סוריקטה

אם אתן יכולות להסביר לי .....למה המילים האלה מאוסות מעצבנות לכן ובאלו מילים אחרות הייתן משתמשות לתאר את המסע שלכן את הדרך שאתן עושות ....

מחשבות אל עצמי - מתקשה להבין כיצד ניתן להיפרד בטוב. מתקשה להבין כיצד ניתן לשמור אובייקט פנימי טוב. והרי ניתן לומר, למשל, שהטקסטים שלי פה, בחלקם, מקורם בלימוד אצל רופא נפש אחד. כלומר, יש איזה משהו מעברי. משהו מייצג. לכי תביני. ואודי, אמרת - 'דווקא נראה לי שהבנת היטב'. הנה גם אתה :-) סוריקטה

שלום, רציתי בבקשה לברר עבור חברה שלי. היא בת 16 ומגיל ממש קטן שהיא זוכרת ההורים שלה היו אלימים פיזית ומילולית. אלימות פיזית זה ממש כל הזמן ופיזית אם היא לא סידרה את חדר, שכחה לשטוף כלי, אם אחותה הקטנה צועקת אז ישר מאשימים אותה והרבה דברים כאלה שהיא לא באמת אשמה. היא סיפרה לי רק חלק אבל היא באמת ילדה טובה. ציונים מעולים ובבית ספר היא ביישנית בגלל זה. היא סיפרה לי את זה בלית ברירה ומאוד התביישה כי פעם כשדיברנו בטלפון אבא שלה התעצבן שהיא מדברת הרבה בטלפון והרביץ לה. אני אמרתי לה ללכת למשטרה והיא השביעה אותי לא לספר ליועצת ולא לאף אחד. היא אומרת שפעם היא ניסתה לספר לסבא שלה וההורים שלה הכחישו וזה המילה שלה נגד המילה שלהם. מה לפי דעתך כדאי לה לעשןת? האם כדאי לה לפנות למשטרה ומה באמת ניתן לעשות עם זה שהם שניים והיא אחת? בנוסף אחותה הקטנה אומנם סובלת מאלימות מילולית אבל היא לא סובלת מאלימות פיזית והם עושים אפליות בניהן ורוב הסיכויים שאחותה לא תרצה לעזור לה. מצד אחד יש לי את הרצון ליצור קשר מהר עם גורמים במשטרה או בבית ספר אבל אני חוששת שאני עלולה לעשות לה נזק והיא גם ממש תכעס עליי. אם יקחו את ההורים שלה לחקירה והם יכחישו ועוד יביאו את אחותה שתגיד שהיא ממצאיה זה רק יחמיר את המצב ועוד יותר יהרוס לה את החיים. תודה מראש

היתה פגישה טובה. אני יודעת. אבל הבוקר קמתי מוצפת כל כך... לא יודעת מה לעשות איתי ככה. פתאום פלאשבקים וחרדות וכל מה שלא צריך שיקרה. מרגישה שאני מציפה גם פה.

רוני יקרה!! זה כ"כ מובן. קחי את הזמן, לעכל...ברור שזה מערער ומעורר. זה עוד שלב...עוד דרך אמיצה שעשית!!!! אלופה!! עם הזמן זה ירגע, מאמינה שירגע. איתך❤

היי רוני לדעתי הכל בסדר עם כל מה שעולה לך זה עורר את מה שקרה וכן לגמרי הגיוני בעיני אתן לך דוגמה שאולי קשורה למה שאת מרגישה כבר מהטיפול הראשון שלי..שכן דיברנו בכללי על פגיעות ופתאום התנתקתי..ברור שהמטפל לא הבין מה קרה וגם עדיין לא שיתפתי אותו בכך אבל כל הדרך חזרה בוטובוס לא הפסיקו לעלות אותם פלאשים וכשגעתי הביתה הייתי מוצפת וכך המשכתי עד שעות הלילה המאוחרות שלצערי לא נתנו לי לישון.. מבינה ומחזקת אותך שהכל יעבור בהדרגה ותחזרי לעצמך.. רק תהי סבלנית בבקשה כי זה תהליך כמו הטיפול חיבוק אם מתאים חטולית

רוני יקרה, גם אם הפגישה היתה טובה זה בהחלט אירוע מטלטל וצריך זמן לעכל את כל זה. מקווה שתרגישי טוב יותר. את אמיצה! איתך, שירה

יש לי מילה קצת מוזרה לסיטואציה אבל היה מדהים! הוא לקח אחריות בצורה מרשימה. הסביר שהוא לא מבקש סליחה כי הוא לא מצפה שאסלח. הוא רק רצה לקחת אחריות ולהגיד שהוא יודע כמה זה פגע בי. הוא יודע שהוא עשה דברים נוראיים והוא מבין איזה השפעה יש לזה על החיים שלי בכל התחומים. דיברנו גם על המשפחה, על איך זה שההורים שלנו לא ראו את זה. על זה שאני סיפרתי לחלק מהאחים והוא הבין את זה ואמר שזה חשוב. ועוד מלא דברים. זה היה באמת טוב, ולא כל אחת זוכה לכזה דבר . אני כל כך מוצפת עכשיו. וואו. תודה לכולכם שאתם פה. אולי בהמשך אצליח לכתוב עוד.

רוני יקרה, ריגשת. כל הכבוד על האומץ והיכולת לקחת מהסיטואציה את המדהים. נשמע כמו להצמיח פתאום כנפיים, תחושה של חופש. שלך שירה

וואו..... נשמע שהוא עבר דרך...כנראה גם טיפול? מדהים...לקחת אחריות מבחינתו כנראה מאוד קשה...אומץ של שניכם. נשמע כמשהו מאוד נדיררררר... טוב שהלכת באומץ! את מדהימה! חיבוק❤🤗

הי רוני, באמת וואו. סוריקטה

תודה מיכל!

תודה שירה

וואוווו פשוט נהדר עולה על כל דימיון .. כמה טוב שזכית לשיחה כזו עם אחיך אז נכון שלא תמיד להגיד סליחה מספיק אבל תשמעי שוחחתם על הכל נראה לי שזה הישג כל כך משמעותי ושוב וואוו וכל הכבוד על השיחה על התוכן והכל באמת.. חטולית

בתגובה שלי למיכל משתדלת לראות גם דברים מחוץ למקרה הקשה שהתפרסם אמש במלוא החרפה של המטפל ההוא .. קצת מפחדת אבל לא רוצה.לתת לפחדים האלה מקום עוד ברגע שהתחלתי משהו חדש.. כל הזמן המילים שלך מול העינים שלי כמו לוח לתת הזדמנות להכיר ולתת אמון אמש לא ישנתי כל הלילה רק ממחשבות שאם..ואולי..וחס וחלילה...אבל אין לי בכלל מה לדאוג נכון אני לא.פרגית בת 21 ..כבר מזמן עברתי את הגיל שמישהו ישים לב אלי ולמראה החיצוני המרושל שלי..(הכי כייף להיות מרושלת ) לא מטופחת..אני כבר סבתא ל6 נכדים אז מה אכפת לי אייך אני ניראת ? הנה שגם אני שפכתי מעט מהפחדים שלי אבל לא נורא נכון ? תודה לכל מי שרוצה להגיב חטולית

הי יפה שלי, מעניין גם אני חושבת לעצמי במובן זה שמזל שכבר זקנתי ואני לא בדיוק מטופחת או מגונדרת. חשבתי שזה מגן עליי. גם לא הייתי ילדה יפה ובטח שלא סקסית. מגה חנונית. זה לא ממש הציל בעבר, אדרבא, כנראה שההתנהלות שלי הייתה כשל קורבן מועד. לא אז, וגם לא לפני שנה כשאיזה מוביל סוטה ניסה להטריד בתנועות מגונות. איכס. אתמול יצא שהלכתי ברחוב עם רדת החשיכה באזורים לא בטוחים ופחדתי רצח. אבל בקטע של המטפל - ההסתברות שהוא ממש בסדר הרבה הרבה הרבה יותר גבוהה מהאפשרות בחדשות. שלך, סוריקטה

את מדהימה! את חזקה! ונהדרת! ברור שאת לא טועה...יש מטפלים מעולים והעניין של האמון זאת בעיה שלי והרגשה שלי....בהגיון ברור לי שאפשר לבטוח. ברגש לא מצליחה... סומכת עלייך!!! וברור שתסמכי עליו אחרת מה?? סליחה שערערתי אותך....בהצלחה.

אם לא המטפלים אז מי??? חטולית, מצטערת.....זה ממש לא עיתוי טוב..יודעת. מצטערת. כואב לי... חייבת לכתוב!! בבקשה בנות!! פשוט מטפל גבר פגע בבחורה מדהימה....שחשפה את עצמה באומץ אדיר!!! יש מטפלים מעולים אני בטוחה...אבל אחד כזה ממוטט אוףףףףףף מתלבטת איך לכתוב לאודי את הכעס,שלי?? פשוט שימו לב!!!! שמרו על גבולות....בבקשה שמרו על גבולות עם המטפלים. אוהבת אתכן שמרו על עצמכן... אודי...את זה כתבתי בפורום נפגעות שפה...בדוקטורס. אין שם מנהל/ת כבר המון זמן...סתם אנחנו מדברות שם... ועכשיו ...אוףףףףףףףףףףףף מטפל גבר פגע במטופלות שלו????? למה????????? למה לנצל???? למה מאיתנו כל כך מבקשים גבולות. גבולות. גבולות...ואז בא מטפל כזה!!!! והורס הכל! לעולם לא אוכל ללכת למטפל גבר גם אם חשבתי על כך...לא אעז....זה רק מחזק ...סליחה אודי סליחה.. זה בול כמו הגננות האלה שפוגעות..למה להכפיש את כולם?????ואז האמון האמון נסדק.... אילו היה לי אומץ!!! איזו אמיצה הבחורה שהתלוננה ועוד בפנים גלויות בטלויזיה דברה.....יואו.... אני בשוק!!!!! אוףףףף זה לא בסדר!!!! זה לא!!!! בן 65 והיא בת 21...הרבה יותר חכמה ואמיצה ממנו!!!!! 4 שנים ספרה הכל .. למה לחשוף הכל כשאתה מסתכן בפגיעה??? וכן גם אצל מטפלות. אי אפשר ככה.. אי אפשר!!!! בבקשה תשימו לב!!! שום מגע !!! עדיף בלי יד בלי חיבוק בלי כלום כלום כלום. סליחה לכל הבנות עם מטפל גבר ובטוח שיש מעולים שעוזרים ושומרים!!!! ורובם טובים. ...סליחה אודי סליחה!!!!!! אתה גבר....רק פה העזתי ומעיזה לכתוב לך...להגיע לטיפול קרוב כזה. לא בטוחה.....סליחה....אני סוערת...מאוד. כי כשמדובר באדם הכי הכי קרוב אלייך זה פשוט נורא.. כש.. הילדה נפגעת ככה מאדם שנתנה בו אמון ואז אצל מטפל שנתנה בו אמון... זה מכעיס. ונורא!!!! זהו הוצאתי הכל. לא מסתכלת פשוט שולחת. סליחה. :::((((((

היי מיכל גם מטפלות פוגעות.. לא רק מטפלים.. לי זה קרה... אבל יש מטפלים ומטפלות שלא פוגעים.... אחרי פגיעה ועוד פגיעה לוקח זמן לפתח אימון... מאמינה שאפשרי.. מבינה את הכעס שלך. אין לי עוד מילים ינשופים

מיכלי את צודקת לגמרי לא כולם כאלה..ובאמת אין צורך להשחית את כל המטפלים בגלל שפעם ב..שומעים על דברים כאלה מזעזעים ... לא יוצאת להגנתם כי יש כאלה גם שלא שומעים עליהם אבל בעומק ליבי...ונפשי..הפגועה..ונשמתי השסועה רוצה להאמין למה שאודי תמיד מקרין כאן לכולנו שקט נפשי שלווה וביטחון..!! כך לפחות מרגיש אצלי ועם ברכת הדרך הזו יצאתי לטיפול הראשון שהיה קצת מבולבל...אבל די בסדר..לא הרגשתי מאוימת או שום דבר מהסוג הזה ..להפך דיבר על שמירת גבולות שהיא מאוד חשובה ועל אמון !! אמון דבר שצריך להיבנות לאט לאט בסבלנות ולזכור גבולות.. כן שום דבר לא פשוט כיום כי ברגע אחד בגלל מקרה כזה רועדות כל אמות הסיפים ומנענעות אותנו..היזהרו!! אז רוצה עדיין להאמין שלא קלו כל הקיצים ויש מקום נכון וכן בטוח בטיפול עם גבר ..ימים יגידו..ועל כל מקרה גם אתם כאן ואודי כאן תמיד יכולה לכתוב ולהייעץ איתכם כולם באם תהיה בעיה כלשהי.. מיכלי מבינה את סערת הרגשות שלך גם אני ובעלי ראינו ולא נשארנו אדישים..אם היית שומעת באילו מילים קשות דיבר ..עוד רגע היה מבטל לי את הטיפול מפחד.. עוד יבואו ימים טובים מאלה ונלוואי שלא נתבשר עוד בשורות קשות כאלה בעתיד מיכלי את בסדר גמור שהעלת ..גמני בסדר חטולית

חטולית... המילים שלך מרגיעות אותי. ממש!!! תודה. שמרי על עצמך. כנראה שהנושא רגיש אצלי במיוחד. האמון. איזה כייף שבעלך מגן עלייך ככה!!!! דןוקא נשמע ממקום ממש טוב! מגונן ושומר. בעל מדהים. ככה אני רואה אותו, לצידך. מבין ומכיל... תודה שאת כל כך מרגיעה...הזהרי טוב?? בכל מקרה תכתבי לנו נכון? זה מרגיע בהחלט!

הי מיכל, גם מטבעה של התקשורת לקחת משהו שהוא חריג ומהווה חלק קטן ולהוציא מאיזון ופרופורציות, אולי גם להפוך לטוטאלי. להשליך על הכל. לפצל. גם לא כל ההורים כאלה, גם לא כל האנשים כאלה. והנה, כשהגעתי לטיפול חייתי בתפיסה שגויה שכל האמהות וכל האנשים 'כאלה', וכל מערכות היחסים 'כאלה'. ומעניין, כפי שכבר רשמתי כאן בעבר, חושבת. מעניין - שהבחירות שלי במטפליי (רופאים) הם לרוב גברים. דווקא הנשים מפחידות אותי יותר (נאמר רופאות נשים, שיניים, משפחה - כאן אעדיף גברים. וכן, גם בטיפול נפש). בתפיסתי, בראש, יש נשים כביכול עם (*** - האיבר של הגבר), מבולבל אצלי בקטע הזה. עניין בסיסי כל כך. הסיפור בחדשות מעורר אצלי קבס, מחריד, ועם זאת, יודעת, לצערי, שיש בעולם גם כל מיני פרברסיות בדרגות מדרגות שונות. כאן יש לנו דוגמא (בהמשך לתגובתי לאודי. אודי - תודה) דוגמא למשהו שהוא קיים, והוא חלק מכוער ומעוות במין האנושי, והייתי רוצה ש*לא* יהיה לו מקום. אבל הוא חלק מהמין האנושי. חלק... סופשבוע נעים, סוריקטה

מיכל יקרה מצטערת אם המילים לא היו מועילות לך גם לי ערער מאוד החדשות

ינשוף יקרה... לא המילים שלך לא ערערו...זה קיים אצלי בין כה וכה. יודעת שיש גם מטפלות שפוגעות..מצטערת לשמוע שפגעה בך כזאת... חטולית וסוריקטה... נו. ברור שלא כולם כאלה...ברור בשכל וידוע!!!!! הלב והרגש הוא שלא נותן אמון!!!! הבנתן????? ברור לי שיש מטפלים מעולים...כמה שיגידו ...אותי זה ערער. כשדברתי על זה פעם אם המטפלת היא כל כך נסתה להגיד שיש מטפלים טובים וכו' כבר היה סיפור כזה בתקשורת שהייתי אצלה! גם אז זה ערער... וכי גם חשבתי פעם ללכת למטפל ו....לא יכולה. זה שלי. מה לעשות???

הי מיכל, אני חושבת שאם את עצמך נותנת דוגמא של מישהי שניתן לתת בה אמון, נתת כבר משקל נגד, שאולי, לפעמים יכולה לתרום להישענות על החלקים האלה. גם אצלך בפנים. כרגיל - לא קורה מייד. אבל אם פעם רק הייתה התגובה הקיצונית, שמערערת להמון זמן, היום ההשתקמות וההתאוששות וההתייצבות יכולה להיות מהירה יותר. כנראה שתמיד תגיבי באוטומט באופן די דומה. השינוי הוא בחזרה לעצמך. אני גם חושבת שיש איזו הנאה משונה בתגובת יתר. כאילו אז 'מרגישים'. רק בעוצמות האלה. אבל, שוב, בעיניי, יש כאן גם רכיב מכחיש. נו, מורכב, כתמיד. סוריקטה

אני באמת לא מוצאת אותן. כותבת הודעות כמו קוד סודי ומתאכזבת כל כך שלא מבינים אותי. קצת אילמת... כשהודעה הזו תעלה אני כנראה אהיה כבר אחרי הפגישה עם אחי... מקווה לבוא ולעדכן אתכם שעבר בטוב ונשארתי בחיים.... תודה על המקום הזה בנתיים,גם אם אני לא מצליחה להסביר אותי.

רוני יקרה! אולי את כבר אחריי...בכל זאת כותבת שאיתך בכל מה שיעלה... איתך יקרה!!! הייתי בעמדה כזו( אחרת בוודאי, שונה אולי כי הייתה הכחשה והמעטה שזה כלום מהצד שלו) וכל כך מבינה אותך! מה שלא יהיה, תדעי שאת בסדר!!! שאת מדהימה ואמיצה! חיזקי ואימצי. הלב שלי איתך❤🤗

נשמע שקשה לך לבטא את החרדות שלך את לא מוצאת מילים ....הרגשות אולי כואבים ? בטוח מפחידים...! אבל הנה שנכנסת ונתת פתח לכמה מילים של חרדה גדולה שאינך יודעת אייך להיתמודד איתה לדעתי די מובן... מקווה שהשיחה שלכם תעבור בטוב ואשמח אם תעדכני אייך עבר חטולית

הי רוני, מכירה את הקודים. עד כדי כך שאני שוכחת ולא מבינה את עצמי. זה קטע כשלנפש קשה עם תכנים שהם על פני השטח. אז רושמים, למשל, חלומות ומחשבות בקודים, או בכתב לא ברור. כי הפענוח מפחיד. מרגיש מסוכן. אבל כדי לעבוד ולשוחח איכשהו כלפי חוץ, צריכים באומץ כן לנסות קצת אחרת. כמה שיש אישור מבפנים. מאד יפה, בעיניי, שאת מבינה את זה. Slowly but Surely ואיך את עכשיו, רוני? סוריקטה

שלום האם זה נכון שכאשר יש חרדה שחוזרת מספר רב של פעמיים ןהיא מורגשת בגוף, האם זה נכון שלאחר תקופה מסוימת החרדה המופעלת בגוף ,כבר לא מופעלת דרך המוח ( אמיגדלה) אלא מופעלת דרך הגנגליון בסיסי שיש באותו אזור בגוף שהחרדה שם מורגשת?(זאת אומרת המוח לא מזהה את הסכנה ואז לא הוא מפעיל את ההרגשה של החרדה בגוף , אלא הגנגליון הבסיסי שבגוף הוא זה שמפעיל את המנגנון של החרדה.) ואז לכאורה הפועל יוצא מזה שאין אפשרות לרפא את החרדה באמצעות טיפולים פסיכולוגים שונים כגון דמיון מודרך ,היפנוזה,פסיכואנליטי וכד'. אלא אך ורק דרך ההיחשפות לחרדה דרך הטכניקה ב-cbt של חשיפה ומניעת תגובה.

?

כמו בכל מוצש גם הלילה לא עצמתי עין ולא בגלל הטיפול החדש ההולך ומתקרב ככל שהזמן מתקרב כך ההרגשה שלי מתחזקת שאני עושה את הדבר הנכון מאוד סומכת על המילים שלך אודי ולכן מרגישה רגועה אולי..רגועה מידי ? מה שבאמת מטריד אותי זו העייפות וחוסר השינה שלא יפילו אותי דווקא בשיחה ולא אהיה מרוכזת שלא אדבר שטויות בלי לשים לב פחדתי להשתמש ב 2 טיפות כי יש לזה טווח השפעה ארוך שהיה יכול לגרום לי להיות מבולבלת .....לא נעים עוד לפני ההכרות אודי אתה חושב שאני צריכה לומר למטפל על הטיפות שאני משתמשת או שזה לא ענינו ? או שבכלל מוקדם מידי ? בבקשה אל תענה לי שזה תלוי בי כי אין לי מושג אם צריך לומר או לשתוק..! שיעבור לכולם יום בהיר ונעים נשתמע בקרוב חטולית

מחפשת קצת שקט. חסרת מנוחה. שבוע הבא הפגישה.

שאפשר לומר בו מה שהלב מרגיש הלוואי והיה מקום להניח את הראש הלוואי והייתי נעלמת וחוזרת בתבנית אחרת

מצטרפת... הלוואי

אודי יקר, אולי ט"ו בשבט זו הזדמנות להודות לך, על טיפוח הגן הזה וסבך העצים הלא פשוט, על ההתמדה, השמירה ויצירת שמורת טבע קטנה עבורנו. תודה מקרב לב שירה

לגמרי שירה איזה רעיון קסום וציורי וכל כך נוגע ללב וכמובן אודי מצטרפת לשירה בהחלט תודה על העדייה שלך כאן עבוריינו ממש לא מובן מאליו אביב

מצטרפת לדבריך באמת תודה אודי אולי גמני מתחילה לצמוח ..אולי.. ימים יגידו חטולית

היה לי זמן לחשוב על מה שכתבת לי בתשובה שלך על מה שקורה לי עם הרצון והבילבול אם ללכת או לטיפול..טוב לא נכנסת לפרטים עכשיו אבל.... נכון שדי הושפעתי מיחסו הלא מפרגן של בעלי ללכת לטיפול אצל גבר ! וכן מאחר ומעולם לא טופלתי אצל מטפל..אל תשכח שאני אשה דתיה וככזו..יש לא מעט מניעים לא ללכת... אבל סוריקטה כתבה לי בתגובה שלה למטה שבעלי מקנא...ואומנם היא צודקת ! אם הוא היה סומך עלי אחרי כל שנות הנשואין שלנו היה יודע שאין לקינאה מקום כמו שמעולם לא היתה לו סיבה לקנא לי... היו באמת סיבות שמנעו ממני להגיע לפגישות איתו ליום שקבע ובמיוחד לשעה שקבע אבל בזכות זה שהעלתי כאן וכתבתי כל התשובות וגם שלך אודי גרמו לי להרגיש שאולי אני באמת לא עושה הכל כדי כן להגיע! אז אני כן הולכת וכן הצלחתי לפתור גם את בעית השעה שהיתה ופתאום ירדה לי אבן מהלב כי הבנתי כמה אני כן חייבת ללכת..כמה אני כן זקוקה לטיפול..וכמה אני כן מוכנה להשקיע בענין ....!! הודעתי חד משמעית לבעלי שאני הולכת לטיפול ויהי מה !!! ואם הוא רוצה לקנא כבר לא בידי הדבר... עכשיו מה זה אומר עלי ? באיזה מקום זה שם אותי ? חטולית

שימחת אותי ממש ממש זה אומר שאת לוחמת ושאת לא מוותרת עלייך זה אומר שאת נפלאה ודוגמא ומופת תודה לך אביב

פשוט אלופה! יישר כוח סוריקטה

בנות תודה לכן על החיזוק שלכן באמת שהתבוססתי בתוך עצמי ולא היה לי מנוח כי זה הציק לי ממש בצורה שכבר מזמן לא הרגשתי ! כולכן ואודי נתתם לי זריקת זירוז כמו שכבר כתבו כאן ללדת את עצמי מחדש !!! מחבקת אתכם בהמון תודה חטולית

הי אודי, הי בנות יפות, אודי שאלת מדוע אני חושבת ששיחקתי לא נכון (ואתקן - יש צד שזו תפיסתו, יש צד אחד שפחות) ושאלת מדוע למחוק. למחוק - גם מפאת הבושה, שהרי מה שהבאתי אלו שברים ממני, לא כולי. השלם שלי בחוץ לא מגלה אותם בדיוק. לא כך. לא בהטייה החדה הזאת. אבל גם משום ששיערתי שסיכוי גדול שאתרגז על התגובה שלך, אודי, ונו, די, אני כבר לא בטיפול, בוא ננוח קצת מהלחזיר שאלות. אוף. אף על פי כן ולמרות הכל - הנה אני יוצרת המשך. האם טוב להמשיך? לעתים כן ולעתים פחות. קיוויתי, קיוויתי גם, כפי שאביב רשמה, להיות איתי במקום של עמק המוות. המפוצל שבדרך כלל מתיישב עליי ומאפיין אותי בבדידות של סופי שבוע ובלילות (אם טרם הבחנתם...). אזכיר - היו ימים, שנים, שבפרט המטפל, היה איתי שם - הרי כמה שנים טובות בתחילת הטיפול לא היה לי בית, ולא הייתה פרנסה, לא ידעתי פעולות טבעיות של הגוף, רבצתי מקופלת על אבנים מחוספסות רוב הזמן, לא ידעתי לשוחח, ועוד ועוד. ניתן היה לומר - איזה מן מטפל הוא זה שלא זז ולא זז ולא זז. ולא דוחף. והנה כבר האנשים שיודעים להתבונן שלילית על תאוותו לכסף וכבר לתכנן לי גמילה בשלב כה מוקדם. יחסית. אבל רגע, הוא הסכים לטפל בדבר הזה. הוא הסכים. למרות שהדבר הזה אפילו לא הבין כמה הוא חולה. כמה היא חולה. מאידך - איך נתקדם? איך בכל זאת יהיה עיתוי לנסות משהו שהוא קצת הלאה? נדרש כאן אומץ רב. כמו גם לומר סוף, כי אני לא עוזר. כמה טרי עדיין. ואני, חלק מהפעמים שרשמתי כאן היו מילים אמיצות. כן מבינות מאד את תהום האופל, אבל גם מנסות להתבונן למלמעלה, מבחוץ, תוך חרדה מאדישות או תגובות הודפות. תגובות מעיפות, כי לעתים החלק האפל מבקש להיות באור הזרקורים לנצח. לתמיד. ולא רשמתי את המילים מיידית, אלא לאחר חשיבה שהתהוותה משך חודשים ארוכים. אזכיר - הטיפול שלי היה אחד האיטיים שיש. היה קשה מאד ונדרשה בו המון סבלנות. הזמן בכל זאת עובר והוא פרמטר, שנראה לי שחשוב להתייחס אליו. ומנגנוני הדיסוציאציה אצלי פעלו חזק מאד, ממסך במיוחד יותר מארבעים שנה. ט"ו בשבט - חג צנוע, חקלאי, ומחבק. מעגליות. סוריקטה

איך שאת באה ומה שאת מביאה איתך זה אמיץ זה נכון זה בסדר כל כך כתיבה מהבטן מעגלית רכה בועטת כואבת אמיצה מלאת תקווה למרות הסוף ועמק המוות ...כל כך מדוייקת תודה על המילים האלה , תודה וכן זה אומץ לומר סוף כי אני לא עוזר אבל זה לא בהכרח סוף לעזור לעצמך ..כזכור לך גם לי נאמר סוף כי אני לא עוזרת ובכל זאת מצאתי מלאך שממשיך לעזור גם אם קצת גם אם לאט . אתך יקרה , תזכרי שאת ראוייה ומגיע לך טוב הרבה טוב ...יודעת שהמילים האלה קשות לך לעיכול ובכל זאת אומר אותם ...אוהבת חיבוק אביב

יפה שלי מי מאיתנו כך נראה לי לפחות לא היהבעמק האופל בעמק המוות ? לא יודעת באם את זוכרת שכתבתי כאן בזמנו..על החלטה שקיבלתי עוד בהיותי צעירה בלי טיפול מאף איש מקצוע...שאני "קוברת " את מי שהייתי במשך כל השנים עם כל הפגיעות שעברתי עד אותה תקופה ופותחת לעצמי דף חיים חדש בו אהיה מרגע זה והלאה מי שאני באמת ולא מי שכולם רצו שאהיה ... כן..ההחלטה הזו הצילה אותי אחרי 2 נסיונות התאבדות לצאת לחיים שבהם אבנה בית עם ילדים ומשפחה כמו שאני רוצה !!! וגם כתבתי שאני מוחקת אותי מהחיים ההם למען חיים חדשים ..וכמובן..כשיש גיבוי של טיפול הדברים משם נראים אחרת לא כמו שהם באמת ושאלת אותי למה אני רוצה למחוק אותי לקבור אותי..?? זה היה קשה מנשוא אז כן יפה שלי...החיים פעם בעזרת טיפול באים ממקום תומך ולא חייב מחבק אלה מבין.. מבינה את כל הכאב שלך את הבדידות התהומית שלך שאותה גם חוויתי למרות שהייתי נשואה ואמא לילדים כי זה לא תבנית מספרים שפותרים אותה ויש נוסחה להצלחה..ממש לא אהובה..בבקשה אל תקבלי את דברי באופן קשה אלה רק מתוך ניסיון להבהיר שהלבד אינו אומר תמיד באמת רק להיות בגפך אלה כל אחד יכול לחוש את הבדידות במה שחסר באמת ! המטפל שלך עזר לך להיות ! להרגיש ! לצאת החוצה לחיים ! לחיות כמו שיכולת לחיות וקראתי המון דברים נהדרים נפלאים שכתבת תוך כדי התהליך ומשם בא לי ההרגשה של ..כמה את יפה..יפה שלי נהדרת שאת מקסימה.. זה כל מה שאני יכולה לומר לאשה שאת.. אוהבת חטולית

סוריקטה יקרה אני קוראת ומהנהנת כמה תבונה ורגישות בכתיבה שלך, כמה כאב, כמה אומץ תודה שאת נותנת לי מילים שמתחברות במדויק לבליל מחשבות צעקני שמנסה רק למסך כל הזמן אני מקווה שיישתלו עבורך שתילים חדשים בט"ו בשבט הזה, למעגל חדש שלך שירה

אבל המשך לתקיעות ולהרס... הי, עדיין איני מצליחה לראות את עצמי ראויה. ועל אף שאני כבר בפוסט מנופאוזה - וזה בכלל לא רלוונטי - אין לי אפילו בדימיון, למשל, משפחה שיכולתי להקים. אתמול בלילה זעקתי שאני לא זוכרת את המטפל. ובחלומות עליו אין 'לו' זמן ואין 'לו' מרחב ואינו מיישיר מבט, ו'הוא' אפילו פסיכוטי ביחס שלו לקורונה. אל תשאלו. מתביישת לומר שעשיתי כמה דברים הרסניים לי. ט"ו בשבט היום, חג של טבע, והצמחייה שלי כל כך מוזנחת... :-( סוריקטה

... זו היישות הפסיכית שלי כותבת כאן. חג לאילנות, פה ובכלל. שלכם, סוריקטה

הי אודי וכולם - לכל יש מקום - הכוונה הן לאזורים הפסיכוטים והן לבריאים? הן כאן והן בטיפול? בעולם הרחב - לא הייתי מסכימה לגמרי לאפשר ליותר מידי פסיכיות בין אנשים. מכיווני. נדרש כאן אומץ רב - נדרש בטיפול? מהמטפל? נדרש בפורום? ממני מאחרים? גם וגם וגם? כן את ט"ו בשבט אני אוהבת הכי בגלל שהוא קצת נחבא אל הכלים. בשונה מחגי תשרי ופסח שהם סופר גרדיוזים - ולכן גם, סליחה, פחות מחבבת אותם. מתחילה להתאושש מתופעות הלוואי של החיסון. כולן ביקרו אצלי ככה יפה. אפילו גופי האוטיסטי מגיב לפריצה מהסביבה. סך הכל - הסיפור הזה של הסיום מרגיש, לי, כרגע, גדול עליי מידי. וייתכן שנפלנו על עיתוי פחות מוצלח. וגם די סתום אצלי. עוד נראה. טרי. סוריקטה

בן לשרוד לבן לחיות ......עוברים בעמק המוות הפוסט הזה הוא מסוג הפוסטים שכותבים את עצמם . משהו שקראתי עורר בתוכי שיח מאוד עמוק , שיח כואב בן החלק הבריא איש המקצוע שבי ובן החלקים הפגועים הכואבים וכן גם כאלה שמבקשים את סופם . הקורונה העירה עוד יותר את החלקים המשתבבלים הנעלמים אלו שלא רוצים שום מגע עם העולם . מגע עם אחרים מבחינתם מסוכן הכי בטוח להיות במקום בטוח ...גם כשהייתי ילדה היה לי את מקומות המסתור שלי המקומות שידעתי שאיש לא ימצא אותי בהם . במקומות האלה הייתי חיה, הייתי עושה כרצוני לא היה שם פוגע לא היו שם קולות מבקרים .... בטיפול , אנו כאנשי מקצוע מתבקשים לא פעם להיות שם במקום שמבקש את סופו , במקום המת המשתבלל זה שמפחד מהעולם ...מפחד מהפחד ...מפחד מכעס , ממחיקה , מחוסר ניראות מכאב ....כל כך מפחד שכשאני כותבת את השורות האלה אני מרגישה איך הגוף שלי מתכווץ מהכאב מהפחד שומעת את הבכי של הקטנים ....מבחינתם הכתיבה הזו מעוררת מתים , מבחינתם עוד רגע אבא יהיה כאן לפגוע בהם שוב. כשאנחנו כאנשי טיפול באים ללוות מישהו שעבר טראומה ....וכן לא טעיתי ללוות , אני כנפגעת אני לא מכונית או חלק שבור אני לא צריכה תיקון או טיפול אני צריכה ליווי בתהליך שלי קביים ....עד להד של הזעקה של הכאב של המוות הפנימי שלי. אני לא אכתוב כאן מהמקום המטפל ובטח לא אתן כאן דוגמאות כל מה שאכתוב כאן הוא מהצד שלי המטופל ...אבל בהחלט השיח בני לבני הוא גם מהצד של איש המקצוע . איש המקצוע שמתבקש להיות שם לשהות שם במוות הזה , להיות בחזרתיות האין סופית למקומות ממתים , ללוות את האדם בדרך פתלתלה בתוך יער הפחדים האין סופי שלו .ואני מאוד מעריכה לכל אדם שמוכן להיות שם עם מטופל בתוך הפחד בתוך המוות הזה , מוות של הטיפול לרגע (השתיקות הכעס הבורות. ההתנגדות ) ..והיער הזה המלא עצים שמתעוררים לחיים עם כל פסיעה היער הזה לא נראה בעיני המבוגר החלק הבריא שבא לטיפול , דווקא החלק הזה מתבייש בפחדים הפנימיים מתבייש בצרכים של יד או אחיזה ....היער הזה נראה מעיניו של הילד הפגוע ...תדמיינו ילד קטן ועצים גדולים וענקיים שחושפים שיניים מאיימות. המטופל שלכם שיושב קפוא עם מבט מוות בעיניו וחוסר יכולת לתפקוד עם שום רצון ושום חלום ושום צורך .. היא אותה ילדה שנפגעה אותה ילדה או ילד שנמחקה נשמתם. גדלתי בבית משכיל אקדמאי מלח הארץ ....גדלתי בבית מבקר שופט מוחק ממית כל רצון כל צורך כל חוויה . כשהכנתי שיעורים והעמקתי בתשובה לעגו לי שאני חרשנית כשטעיתי חטפתי מכות על היד ובכעס נמחקה התשובה ונדרשתי לחזור עליה כי את יודעת אלו אסונות קורים כשטועים . בבית ספר , שיבחו על השקדנות והוסיפו היא לא ממצא את הפוטנצייל שלה ...מעניין למה ??? אולי כי בלילה הרגו את נשמתי .. וכשזזתי וקיפצתי וחייתי ...את לא יכולה לשבת רגע אחד בשקט . שוב מוות לחיות לויטליות הטבעית שהתברכתי בה.... אז כשאני מגיעה למטפלת וכן יש בי התנגדות לחיים יש בי התנגדות לשינוי. מביאה איתי את תחושת המוות לחדר תחושה של מה שאני כילדה מרגישה... למטפל לא יעזור לנסות "לנער" אותי או "לדחוף אותי קצת " (מעבר לזה ששיח כזה לא מכבד גם אם הוא בן קולגות ולא בפני המטופל , שיח כזה לא מקדם לשום מקום ) אני זוכרת פגישה אחרי המון שנות טפול שכבר התחזקתי והיה לי האומץ להגיד למטפלת מה אני מרגישה ...דיברנו על הזוגיות שלי המטפלת לא אמרה כלום אבל הרגשתי את הרצון שלה לנער אותי כאישה להוזיז אותי ....הסברתי לה שהיא לא יכולה להשוות את המערכות היחסים הנכונות בעינייה למערכת יחסים של נפגעת שבן זוגה גם הוא פוסט טראומתי שם זה אחרת .... אז מה כן ניתן לעשות עם מטופל שמביא את המוות הזה לחדר , להיות איתו לשהות איתו במוות הזה בלי לנסות כלום רק לתת תחושה שזה בסדר שאני מבחוץ יכולה להכיל יכולה לשהות שם בגהנום הזה במחנק בחוסר אויר יחד ...כשאני כמטופלת מרגישה שהמטפלת מסוגלת להיות . השבוע בתוך העבודה על הגוף התעורר המקום הממית התעוררה משאלת המוות . התעוררו גם צרכים ילדיים , ליד לעטיפה לתמיכה . כמטופלת מנוסה עשיתי טעות , הרגשתי שאני רוצה מידי צריכה מידי חנקתי את הצורך הזה , מהפחד שתכעס מהפחד לחצות גבולות . שלחתי הודעה אבל חמקמקה שתבין לבד .. ברור שלא הבינה ...מה שגרם לשיחזור לתחושת פגיעה למוות פנימי משתק . רק בזכות היכולת של המטפלת להיות שם איתי בתוך הכאוס במוות הזה שביניינו במוות של הטיפול לרגע ...יכולתי להוציא יד ולבקש חיים ... בסדק הזה שבן לשרוד או לחיות יש עמק של מוות , במוות הזה הנפגעת הייתה עם הפוגע לבד ....כשאני נפגעתי הייתי אני אבי ושותפיו לפגיעה לא הייתה שם קרן אור הייתה שם אפלה , לא חייתי שם הנפש שלי נרמסה הושמדה התפצלה ...הילדה שם חוותה פחד פחד מוות אמיתי ....הפחד הזה מגן עלי , עוצר אותי מהצפות ...נותן ברקס לזכרונות למידורים ....בתוך המוות הזה אם תנערו אותי או תדחפו תהפכו לפוגע כי רק הוא ואני שם ....אם ברכות תשהו שם כמה שצריך, תזכרו שעצם זה שאני באה לטיפול מגיעה עד הקליניקה אני מביאה את החלק הבריא זה שדוחף שמבקש החלק הרעב המבקש מגע מבקש עזרה מבקש חיים ... לאט בעדינות בטפטפת תשקו במים תעטפו את הכוויות את החתכים ....רק בדרך הזו תוכלו להכנס בסדק הזה שבן לשרוד לבן לחיות רק ככה תוכלו ללוות את המטופל שלכם למקום בטוח שלצד המוות יש גם חיים ....המוות הזה לעד ישכון בו .הוא יתפוס פחות מקום, מניסיון ..

אביב יקרה זה דורש אומץ לשבת עם המוות... לא כל אחד יכול... אבל זה מקל שמישהו מוכן להיות שם איתנו.... לפעמים אחרי שהקטנים אצלי מספרים דברים קשים המטפלת נעלמת.. כאשר אני חוזרת אני מחפשת את העיניים של המטפלת והיא לא שם... זה קשה גם לה...

וואו.....כמה עוצמתי כתבת! מדם ליבך! את אמיצה!!!!! וגיבורה ממש!!!! תודה אביב...כל כך חשוב ההבנה..השהייה ולא דחיפה קדימה! אלופה❤🤗תודה ששתפת. זה חשוב!!!!

הי אביב, המתנתי בשקט ובסבלנות לטקסט מרגש ובשל ועשוי. שלך. במקומות שאפשר. חשבתי עליך. בוודאי שחשבתי. איך לא. מקווה שאת שומרת על עצמך. ממש ממש. באהבה, סוריקטה

ינשוף יקרה מאוד לא פשוט לא לנו לא להם , חשוב לזכור את זה כשאנו חושבים שהם לא איתנו . מיכל יקרה בהחלט מדם ליבי , זה נכתב בעקבות משהו שקראתי בקבוצת עמיתים. תודה על מילותייך סוריקטה יקרה , התגעגעתי למילותייך תודה לך ...האמת ממש רוצה לשתף יותר אני ימצא דרך, להשאיר סימני דרך ....

אביב יקרה תודה על השיתוף בכתיבה חדה ונוקבת. כל הכבוד על המסע ועל הפסגה שהצלחת לכבוש "אנו כאנשי מקצוע". יישר כח! שלך שירה

לא בטוחה שזאת פסגה ולא בטוחה שאני רוצה בכך .... אני עדין בחיפוש אחר הדרך הנכונה לי ...לא שלא ידעתי איך המערכת מבפנים שנים עובדת בה בתפקיד זוטר יותר ועדין ....קשה לי איתה ועם הטייטל , זה נכתב עבור אותה קבוצה שכתבו דברים שבעיני גם בן קולגות לא אמורים להאמר בטח שלא ברשת. ותודה לך

אבל אנסה. כלומר, להבין מה נאמר בין אנשי מקצוע והתגובה ההמשכית. תודה בכל אופן גם על הסימנים ומאמצך המבורך. שלך, סוריקטה

קצת קשה להסביר כאן בגדול זה היה שיח שבעיני היה פחות מבין ופחות מכבד את הקושי של המטופל מול חוסר הרצון וקושי להבין את הצרכים האישים שלנו כמטופלים . אז קצת כתבתי על זה מתוך המקום הכפול שלי . מקווה שזה עזר להבין אביב

הי לכולם , יודעת שקצת נעלמתי נאלמתי ....קצת השתבללתי ומצד שני קצת בניתי לי מקום שהוא שלי לכתיבה שלי של כולי ואני בעצם עצמאית שם לכתוב כמה ואיך שנכון לי ....סוג של יציאה לאור ...מאוד רוצה לשתף יותר אבל קצת חוששת מהחשיפה ... וקראתי אותכן כולכן ..... סוריקטה יקרה איזה תקופה קשה שמגבירה את הבדידות את החסר את נזקי הילדות שבה גדלנו. סיום טיפול בתקופה כזו שאנחנו עם מסכה ולא רואים פנים , בתוך הריק הזה של התקופה תחושת המוות והחידלון נכנס גם סוף נוסף , סוף תקופה ...וכן יכול להיות שאין יותר לאן לצמוח כרתו לנו רגל הסיכוי שתצמח שוב קלוש ביותר....השאלה האם תמיכה או סתם ליווי עוגן זאת לא מטרה טיפולית . לפני הקורונה חשבתי שהשנה התחיל להוריד פגישות כדי להגיע לסיום בגלל הקורונה עצרתי את זה ואמרתי לעצמי לא , מגיע לי ליווי ותמיכה וזה בהחלט יעד. אז אולי בפגישה ההיא אחרי הקורונה תחשבו על פגישות פעם ל....כדי שיהיו סוג של עוגן . שומעת את הקושי שלך את העצב והכאב על מה שאבד חיבוק עם נכון לך, אתך את מאוד חשובה לי ואני כן קוראת אותך אז תמשיכי לכתוב. חטוליתוש אהובה , מקווה שעם בעל הבית יסתדר כבר ...הזוי אבל את לוחמת אמיתית . בהצלחה בטיפול , אני מכירה הרבה שדווקא מטפל גבר זרם להם נכון יותר . מאמינה שאם יהיה חיבור נכון המגדר פחות ישנה . אוהבת חיבוק ענק . ינשופי אהובה אך הספק הזה שמחלחל כל פעם מחדש שם ברקס לטיפול מרחיק אותנו קצת . את יודעת את האמת בפנים בנשמה בגוף אני יודעת כמהזה קשה שהזכרון הוא לא שלך כי אם של מישהו אחר .....כאן חייב להכנס ההגיון ...וההבנה שזה מהשיש וככה זה ...חיבוק ענק יקרה . מיכלי , צמיחה עמידה במקום תהליכים עצמאיים ... לא פשוט תהליך סיום טיפול בתקופה כזו ...אין את הזמן לשהות בפרידה באין אבל ביש הנבנה בתוך הנשמה ...והעבודה ותחושה שלא רואים אותך גם כשהצעת עזרה מהלב וגם כשמבקשים ממך לעזור כשאת כבר לא רוצה ....תחושה קשה , תנסי לכתוב על התחושה הזו מי לא רואה אותך , למה כל כך קשה לך ...כתיבה מהלב אינטואטיבית לפעמים פותחת המון דברים ואז נעשה בהיר . הטיפול הסתיים אבל הכלים שקיבלת לא הסתיימו הם שם תעזרי בהם . ואם צריך תעזרי בה ....חיבוק של כוחות שירה אהובה עצוב לי מה שאת עוברת ...אין לי ממש מילים איך לצאת מהפלונטר הזה מנעיצת המקלות בטיפול של שניכם מהמקום המעברי הזה בן תוקף לקרבן בן שניכם בן תקווה לייאוש בן רצון להמשיך לרצון לחדול....דבר אחד אני יודעת בריחה אל כל קצה לא טובה . לא ללכת ולצפות שייתקשר זה ממש לא פשוט כי זה לא יקרה זה גם לא אתי ולא מקצועי אם את לא רוצה אין מי שיכריח אותך זה חייב להגיע ממך . יחד עם זאת העבודה שם בהחלט חייבת להיות של שניכם יש לו אחריות גדולה על הטיפול ...אתך יקרה וחיבוק רוני יקרה וואוו איזה תהליך , טוב שבאת לפרוק לנוח ומקווה שגם להמשיך ....אני בטוחה שהמטפל בסדר עם הכתיבה שלך זאת התלבטות לא פשוטה . אישית אמרתי לאחי באיזה שלב שאנחנו צריכים לדבר ועוד לא הגעתי לזה . נראה לי שאני יעשה את זה ....האמת שמעניין אותי מהצד שלו וגם אם הוא יודע משהו על אבא שלי ...אז אצלי זה קצת אחרת ...בכל מקרה כמו שאודי אומר תמיד מה שנכון לך כמה ואיך שנכון לך ... חנה יקרה נעלמת קצת ...מקווה שאת בטוב אחרי הקורונה והבידוד ...את אמיצה בתהליכים שאת עושה כל הכבוד לך . לורן ובריה טוב שאתן באות מתי שנכון לכן ...טיפול זה דבר טוב עוצמתי שלוקח הרבה כוחות ונותן הרבה כוחות ואודי , מרגש לשמוע אותך ממש כמעיין המתגבר .....נפלא ומעורר השראה .

וואו אביב. איך שאת רואה את כולן. ועונה בסבלנות אין קץ...להעריץ אותך. תודה יקרה. בהחלט התקופה הזאת מקשה על הכל.

טו בשבט שמח גם לך אהובה מקווה שבאמת החג יעבור בטוב ושמחה אצלנו עושים סעודה בכל שנה..השנה לא יודעת אייך ומה בכלל.. עצוב אבל זה מה יש! חטולית

תודה לך על ההתייחסות האישית! זה מחמם את הלב. מאחלת לך ולכולם ט״ו בשבט שמח

תודה אביב יקרה

האם תקרא הכל? , או פשוט תדפדף הלאה.. לא יפה מצידי ויודעת שאתה קורא ועוד בהתנדבות!! משהו בתוכי אומר לי להפסיק לבלבל לך ולכולם את המוח. "נגמר לך הטיפול, לכי מפה כבר... את לא באמת זקוקה לפינה משלך. או יותר נכון לא מגיע לך" עצוב לי. קשה לי . וכאילו אין למי לקטר אז מקטרת פה. ....ישנן צרות גדולות יותר....ומה אני? כלום....עפר ואפר. מצב רוח שכזה. לא ראוי לקריאה ויחס. חבל שחזרתי לבור שכזה.. מצטערת.

מיכלי שלא תחשבי שוב בצורה כזו שרק מפילה אותך לאותן בור עליו אץ מדברת !! בשביל זה יש את המקום הזה עבור כולם בשביל כל צורך וכל דיבור וכאב שהו ! מה זאת אומרת מי את ומה את ??? את עולם ומלואו !! שלעולם לא תחשבי אחרת...מבינה? חטולית

מיכל, הי, גם חברות אחרות פה ואנחנו לפעמים אפילו יותר משקיעות בתגובות וביחס מאודי :-p ראי כמה הודעות עלו. זה אומר שאודי נוכח מאד. סוריקטה

זה ממש מעציב אותי שאת חושבת שאת ״מבלבלת לכולם את המוח״ בבקשה, אל תחשבי את זה,כי זאת טעות! אני מאוד אוהבת את הנוכחות שלך כאן ואני בטוחה שכולם גם, ואני קוראת אותך המון. גם אם לא מגיבה , (חוסר ביטחון דפוק שלי) זאת הפינה שלך, ובטח שמגיע לך להיות בה. אני מקווה שאת בסדר

תודה לורן יקרה! יש בי את החלק הזה..עדיין. אחרי שנים של טיפול. וכל מה שאת כותבת ממש עברתי. והוא מוכר כל כך...רגשות משתנים ועם השנים מתפתחים ומבינים דברים..אבל כנראה צריך לעבור דרך הרגשות כדי שמשהו בנו ישתנה..ובקשר הלא פשוט ומורכב של הטיפול..איתך. 🤗

אני לא באמת יודעת למה אני כותבת עכשיו. אין לי כבר כוח לשאת את הרגשות שלי אני עצובה, שאנחנו רחוקות ככה.  (בהמשך להודעה הקודמת שלי) שיתפתי אותה בסוף, בזה שאני מרגישה ש״היא לא איתי״, ולקח לי הרבה זמן להוציא את המשפט הזה מהפה. ועכשיו לא נעים לי.. אני לא רוצה שבגלל משפט ותחושה מפגרת שלי, שהיא תחשוב שהיא לא בסדר ... היא בסדר היא הכי בסדר בעולם !! אני בכלל לא מבינה למה אני מרגישה את זה.. אני סתם שונאת ששמים לי גבולות.  עניתי לעצמי. מגניב. שונאת גבול. לא כי אני לא עומדת בו, אלא כי הוא מלחיץ אותי . מלחיץ אותי להוציא מילים מסויימות מהפה, מלחיץ אותי לעשות טעות שתגרום לה לשנוא אותי. אני לא רוצה שהיא תכעס עליי או תשנא אותי... אז אני זהירה , טו מאצ׳ . אני ממש אוהבת אותה. אני לא רוצה לאבד אותה. זה מפחיד אותי מידי . וזה גם כואב לי בגוף. אני שונאת את העולם הזה.אני לא מתאימה אליו. עזבו עירבתי פה עוד נושא אבל אני שונאת. אני לא אשרוד פה.

הי לורן, גבול אין משמעו בהכרח שנאה... שבוע טוב ואור, סוריקטה

לדעתי עם כמות האנרגית שלך מאמינה שתשרדי גם ועוד אייך את מלחיצה את עצמך לחינם רק תרגיעי מעט ויוקל גם לך חטולית

שזה יהיה רק הבאג כאן שוב שמשבש את הכניסה לכאן אודי אתה בסדר !!! הפחדים האלה החרדות האלה אווווןף למה עוד פעם ??? אודי תעלה בבקשה ! חטולית

כבר מזמן לא הייתי פה כך שאני לא לגמרי זוכרת איך זה הולך... רביעי וחמישי אצה אמור להיות פה? אז זה תקלה? אני כל הזמן נכנסת לראות אם ענית לי...

קבענו פגישה

הי רוני, למי שלחת הודעה? סורי על הבלבול. דברת על המטפל המקסים, אך גם על האח הפוגע, שגם לגביו רשמת שטרם קיבלת החלטה. מה תעדכני? סוריקטה

לאחי. הוא הפוגע...

היי רוני הלכת לפגישה ? אייך היה ? חטולית

קודם כל לא קראתי אתכם. ומצטערת אני פשוט פחות כאן..ולא אקרא אחורה הרבה.. אבל לומר שחוזרת ובטח עוד אחזור מידיי פעם... אני מוצאת את עצמי ככה בלי טיפול ויש לי כוחות להתמודד עם דברים. כמובן שאני כל כך אחרת מהזמנים שלפני הטיפול ואחרי.... עכשיו אני יודעת שאני כבר לא אעדכן לפחות לא בזמן הקרוב. שאתמודד. שהמחשבות ישארו אצלי, ביני לביני... אבל מתגעגעת.. למפגש השבועי..לספר מה עובר. נפרדנו והשארנו הרי פתח ואז באתי מידיי פעם. וזהו. הסגר הנוכחי אחר.. קצת קשה יותר. לצור קשר מרחוק עם ילדי גן. ..כאילו אני במקצוע אחר : הכנת מצגות והצגות לגיל הרך 😅 משהו כזה... והמתחים בעבודה נשארו כמובן גם במרחוק. לא משנה..... מה אני רוצה לכתוב??? שאני "המבוגר האחראי" גם בבית..הילדים האישיים צריכים עזרה בעבודות שמעמיסים בלי סוף...מי שישמע חייבים להעמיס.. מחשבים תפוסים. אחד בתוך השני בבית די קטן.. קשה. חסר לי מקום ל....התיילד. כן,קצת לחזור למגיע גם לי!!!! גם אני רוצה פינה משלי!! לשבת בשקט ולהתכסות קצת בשמיכה להשאר בפיג'מה כמו שכלם מתארים את הסגר..לא כך אצלי. בישולים, זומים ומצגות, שיחות אישיות, עזרה בלימודים ועבודות..והשתלמויות בזום.. ואוכל אוכל אוכל. המון במטבח. מכינה ואוכלת.. למה אני אוכלת מלא??? משמינה. ועסוקה יותר מהרגיל. ורוצה שקט!!!! פינה.. משלי. אז היא חסרה לי. הפינה שלי. הפינה שלי עם המטפלת נתנה לי שקט ורוגע לאסוף את המחשבות...או לתת דרור למחשבות לאסוציאציות החופשיות... חסר. והיום עצוב לי. ...זהו. תודה למי שקרא אם בכלל..

מיכלי בטח שקראתי אייך לא וכן המון לחץ הסגר הזה באמת שונה מקודם גם כל ההתנהלות שונה גם בגנים של הנכדים שלי יש המון בלאגן ..מבינה אותך זו תקופה מאוד משוגעת אצל כולם ואוכל...כולם באותה קלחת ..מה אומר לך צריך סבלנות לעבור גם את הגל הזה חטולית

את יודעת, מיכל יקרה, יש משהו שבעיניי מסתמן בתקופת הקורונה והוא, שאנשים שעל פי רוב שם בשביל כולם, מבקשים עוד יותר לקחת פאוזה בשביל עצמם. השמיכה והפיג'מה - סמלי המנוחה, אולי. לאו דווקא זה מה שאני רואה אצל 'כולם'. כן רואה באופן כללי הרבה התעסקות באוכל. כן רואה תחושות חנק וכליאה, עומס, ירידה במורל. אולי סוג של חופש טוב 'לא-לקרוא-פה'. דעתי הייתה ונותרה שמי שצמח - כבר פחות כאן. הנה - קראתי את מה שרשמת. אף אם הבנתי באופן חלקי - אשלח כמה מילים לך. שבוע טוב ומבורך, סוריקטה

חטולית וסוריקטה יקרות, קודם כל לא יודעת למה חשבתי שתדלגו הלאה ולא תקראו🤷‍♂️ אז תודה שקראתן והתייחסתן. כן חטולית כ"כ הקשר הרחוק עם ילדי הגן ובמיוחד שחושבים שאנחנו לא עובדות...עובדות הרבה יותר קשה, מאוד יצירתיות ויוצרות קשר יום יומי ויודעות מה? מאוד בשביל ההורים. מקשיבים להם שעות יותר מאשר לילדים....די החזקת ההורים בתקופה הזאת...המון הכלה. וסוריקטה- יכול להיות שיש צדק בדברייך שכשאתה נותן המון מעצמך לפחות אצלי אני שוכחת קצת אותי..את צרכי...לא מבינה למה אחד צריך לבוא על חשבון השני🤷‍♂️ הרמת ידיים כזה..של למה? ומה? וילדה שואלת שמחפשת פינה לנוח.... אני קמה, מתלבשת, עובדת המון בבית. מנקה שירותים, מטבח המון. אוכלת, מבשלת המון..עוזרת בלימודים יוצרת קשר אישי עם ילדים והורים מהגן...המוןןן... טוב שעוד שבוע נגמר. ועוד מעט אעשה חיסון שני..אולי ארגיש חסינה?? הלוואי שהייתה לי פינה..זה כל מה שאני מבקשת לעצמי..אין אצלנו בבית פינה שקטה. כי החדרים הם לא לכל ילד חדר הם יחד..ואז יש ילד בסלון, בעל שעובד בחדר שינה..המקום הפנוי היחיד זה המטבח וגם הוא מחובר לסלון.... פינה לו הייתה לי, לאוורר רגשות, לפעמים היא חסרה בי, הפינה השקטה, מדיטציה שפעם עשיתי בשלווה, נעלמה...והמקום של הטיפול שיכולתי לנשום 50 דקות תמימות...נמוגות .. נעלמות... תודה שקראתם..מרגישה קצת נעלמת באוויר....ועם זה נחנקת.. .

מיכל יקרה, הצורך שלך הכי טבעי ומובן.. נכון שקשה להיות נזקקת אבל להשלים את כל החוסרים צריך גם חיים שלמים. מקווה שתאפשרי לעצמך את הפינה שאת כל כך זקוקה לה. בעצם, למה לא? שלך שירה

תודה שירה... מנסה למצוא קצת שקט בתוך הרעש...למה לא? כי פיזית אי אפשר..

אני מרגישה כל הזמן שאני צריכה עוד החזקה. אני נפגשת עם המטפל פעם בשבוע ומתכתבת אותו במילון בין הפגישות. לפעמים גם ווצאפים. הוא מעולה לי ומקסים ואני פוחדת שיימאס לו ממני. כבר יותר מחצי שנה אנחנו סביב הסיפור של אח שלי ולא מצליחה לקבל החלטה. הנה, גם פה אני מציפה את זה...שוב ושוב.

היי רוני אם היה מפריע למטפל שלך קרוב לוודאי שהיה אומר משו בענין ואם זה באמת מטריד אותך דברי איתו ותראי אייך יגיב.. חטולית

שלום, אימי היקרה עברה אירוע מוחי לפני כשנה וחצי, כתוצאה מכך נותרה משותקת בחצי מגופה בגפיים לכן היא נעזרת כיום במטפלת צמודה. היא מבקשת שאשאל רב מתי היא תסיים את חייה בעולם הזה, לא היה לי דבר לומר לה מלבד שאין אדם היכול לגלות לה על עתידה, אבל למחרת התקשרה שוב ושאלתי אותה מה היא הייתה רוצה לשמוע, היא אמרה לי שהיא הייתה רוצה לחיות לפחות עד גיל 70 כי הניחה שהיא בת 62, היא נושקת ל70 אך אינה זוכרת. הייתי רוצה למצוא לה תשובה שתעשה לה טוב בלב, אבל אני מתקשה לדעת מה נכון במקרה כזה, העובדה שהיא מניחה שהיא בת 62 אולי מעידה על זה שהיא הייתה רוצה לחיות לפחות עוד עשור קדימה. לכן אני שואלת איך להתמודד עם השאלה שלה, האם להגיד לה שהיא תחייה עוד שנים רבות ועוד תחתן ילדים ונכדים? או להגיד לה שיהיה בסדר ואין צורך להתעסק בזה?

היי שוהם עצוב מאוד מצבה של אימך .... נראה לי שאם זה יתן לה תקווה אולי כדאי להביא לה הביתה מישהו מיקצועי אפילו מקופת חולים שיסיח את דעתה מנושא הגיל ממנו היא חוששת להם יש כלים מתאימים אייך להרגיע במצבים כאלה אולי עובדת סיעודית.. אמרת שיש לה מטפלת אז מהמשרד כוח אדם בו היא מטופלת גם יכולים לעזור בהצלחה חטולית

הי, איחולי בריאות וד"ש חם לכולם. מרגיש ככה שהקורונה איבדה שליטה. בתוך כל זה מנסה לצמצם מגעים ולשמור על הכללים. ימים קרים קרים עכשיו. נשארתי ככה מי שבעייתי לה מאד בתחומים מסוימים ('רגילים') להסתדר עם העולם, וכנראה תמיד אזדקק לתיווך כלשהו. סוג של של אדם עם צרכים מיוחדים שלא רואים. ועל אף שיש עניינים שאינם בני ריפוי, עשינו מה שיכולנו כדי להגיע לנקודה של היום. של סיום הטיפול. הזקנה מתקרבת, ועמה הקטנת העצמאות - עניין מדאיג לבודדים, אבל ימים יגידו. ניפגש עוד פעם, בימים שאחרי. עוד נפנוף אחד ודי. להיפרד לשלום, סוריקטה

... נראה שגם כאן - בחושבי על התקופה הארוכה שהייתי פה - לא באמת ידעתי לשחק את המשחק נכון. צר לי, סוריקטה

לו רק יכולתי לבטל את הודעותיי. במקום לבטל - מוסיפה ענפים להודעה שפתחתי. לבלבל. וחושבת לעצמי שאני במלכוד. לבדידות - מחיר יקר. מאד מאד. אך גם כל מפגש עם אנשים - גם אם יהיה נעים סך הכל - יהפוך בסופו של דבר לאסון נוראי אצלי בפנים. סיוט לחיות ככה. הבנתי שלא ניתן לריפוי ומייאש מאד לחיות בתוך סבל כזה. לעזאזל, סוריקטה הלוואי שכתבתי לעצמי וזה יעזור לפספס אותי.

סוריקטה יפה שלי מה פרוש עוד נפנוף אחד לשלום ודי את לא עוזבת אותנו נכון ? כן מצער כשטיפול מסתיים אבל החיים ממשיכים תראי עברתי כמה מטפלות והמשכתי בחיים שלי כן מבינה שזה שובר אותך חוויתי.. אנחנו כאן וגם את אל תשכחי אותנו חטולית

סוריקטה יקרה וחשובה כל כך.. כל הודעה שלך מחזקת אותי. כל הודעה שלך חשובה כל כך לראות עוד צד...את חשובה פה! אל תשכחי.

הי חטולית, היו גם 'חיים' לפני הטיפול. עקומים ומעויתים, אבל היו... חיוך, סוריקטה

אחד משירי הילדים שהכי אהבתי.. סוריקטה יקרה, אני שמחה שההודעות שלך עלו ושאת נוכחת כאן, באמת... לבדידות מחיר יקר וגם אצלי המפגש עם אנשים גם אם יש בו טוב הופך אחר כך לעוד מעמסה משבתית-רגשית. איתך מאחלת לך ימים פשוטים יותר שחרה

כמה שאת צודקת עכשיו הזמן להתחיל אולי לטפל העצמך מחוץ לטיפול..? מבינה אותך חטולית

למרות שהעייפות מכריעה אותי עדיין לא מצליחה להרדם בחודש פברואר השנה התקשרתי לבעל הדירה שהב אנחנו גרים בשכירות והודעתי לו ששוב יש נזילה מהאמבטיה לתוך ריצפת האמבט מפני השחור בו יוצאים המים חלוד שבור וכדאי לקרא לבעל מקצוע שיבדוק את רמת הנזק..זו כבר פעם שניה תוך שנתיים שהבעיה הזו צצה כשקרתה בפעם הראשונה הזמין אינסטלטור שיתקן..לרוע מזלנו הוא חירטט את העבודה ובעלי מיד יידע אותו הוא לא עשה כלום בענין וכך נשאר !! ואז בפברואר השנה כמו שכתבתי פניתי אליו שוב צילמתי את המקום בתוך האמבטיה בצילום מוגדל כדי שלא יגיד לא אמרתם לי כלום כעבור עוד 3 חודשים כשהמקום הפך להיות כמעט בור שוב שלחתי לו צילומים כדי שיתיחס לענין ואמר שהביטוח לא יכסה את זה אין מה לעשות... המצב החל להחמיר כשהחדר השינה שלי התחיל להסריח מעובש..השידות שלי והמיטה שלי וכל מה שהיה שם פשוט הסריחו לעובש היה בלתי אפשרי כבר לישון בלי להיחנק מהריח ואז כבר ממש בכעס אמרתי לו שהקירות מעופשים ומסריחים בצורה בלתי ניתנת לשינה...טוב יש קורונה עכשיו אני לא יכול להגיע....האמת שאני מרחמת עליו כי לאדם בגיל 70 שסובל ממחלת סרטן ונמצא בטיפולים...היה לי קשה לריב איתו אז שלח את הבת שלו שהזדעזעה מכל מה שראתה ואמרה שמיד חייבים לתקן הכל אך הוא לא הסכים אפילו להביא שמאי עד שקיבל אישור מהביטוח שזה בסדר...גם השמאי לא הבין אייך יש נזק כזה ..אמרתי לו שזו רשלנות של בעל הדירה וסיפרתי לו הכל מההתחלה.. לפני כחודשיים היו גשמים עזים כל כך שאפילו ארון הכביסה החיצוני של האמבטיה קרס ונפל אל רצפת החניה בבנין..גם את הצילום הזה שלחי לו ואז התרצה שיבואו לעשות תיקון בחדר האמבטיה..! כמובן ששום דבר לא נעשה מעכשיו לעכשיו..הזמן עובר מבעל מקצוע אחד לאחר והזמן נסחב ונמתח כמו מסתיק.. סוף סוף לפני כשבועיים וחצצ עשו הלבשה של אמבטיה על הקיימת סוג של חומר קל והקלה מסויימת התחילה להרגיש טוב שאותותו הסירחון שכבר התפשט גם לתוך חדרי הבית הסלון עומד להסתיים אבל לא ..כי אסור לגעת בקירות רטובים צריך להמתין שיתיבשו !!! אז המתננו ואז אחרי המון משא ומתן שיבואו יתקנו ויצבעו הם יגיעו בשבוע הבא וזה נופל בדיוק על היום שהיתה צריכה להיות לי הפגישה הראשונה עם המטפל ! באפיסת כוחות אחרונים כותבת את השורות האלה כי קשה לי מאוד ורציתי שתבינו למה כתבתי שפישלתי זה הסיפור שכתבתי בסוגרים !! מקלידה כבר מעל שעה עם הפסקות גם כדי לתקן שגיעות ...מקווה שעכשיו מובן גם למה....הכל קרה ודי כבר פשוט הרוסה ליל'ט או בוקר טוב לכולם מיואשת

הי חטולית, לילות לבנים בלתי פוסקים זה ממש נורא ומעצבן. ובעל בית קמצן שזורק על שוכריו - גם זו תלות מרתיחה במיוחד. לא כל שכן, כאשר יש עניין עם ביוב ותשתיות. ומכל זה - וגם אוספת לכאן את התפקיד שלקחת פה - את עושה מאמצים רבים לעמוד על זכויותיך. את ממש מנסה ומתמידה וזו תכונה מיוחדת עבורי. לפנות בוקר טוב גם עכשיו, הלוואי שתהיה הטבה בתנאי המחייה הבסיסיים שלך. ובעיקר בריאות ככל הניתן, סוריקטה

מצטרפת לסוריקטה. קשה עם הכל..לא לישון ובעל בית כזה...בהצלחה בשיפוץ מקווה שיועיל.

את יודעת חטולית, בתוך המציאות הסבוכה הזו, אני רואה כמה כוחות יש לך להתעקש ולהלחם, זה מדהים. אני חושבת שאת מלאת חיים, יצר חיים, ולמרות כל הקשיים יש בך את הניצוץ הזה שמושך קדימה וראוי להערכה גדולה. שלך שירה

את צודקת יפה שלי וממש לא קל לי להילחם על הזכויות המינימיליות האלה שבהחלט מגיעות לי !! השבוע הגיע הצבעי..כלומר אתמול..אז כן עשה ועשה ובערב התחילו פיצוצים של הצבע שעשה לא ויתרתי והודעתי שחייב לבוא ולסדר..אמר היום אחה"צ..עדיין ממתינה לפחות נושמת ריח של צבע טרי ולא עפוש מסריח של הקירות הריח עבר הכתמים לא וכנראה שיקח עוד זמן תודה נשמה חטולית

שירה מתוקה ואהובה אני באמת לא יודעת מאיפה באים הכוחות האלה...גם לא מנסה לחשוב כי מה שכנראה מניע אותי זה יצר הנקיון שלי שאני אחוזה בו בכבלים בלתי נראים לעין... ואולי לפעמים גם טיפה אחת או שתיח שמפילות אותי לשינה קצת יותר עמוקה ויש כוחות לקום ולהפוך את העולם.. עדיין נלחמת על עצמי יומיום כדי לשכוח את הימים של אחרי השבץ..מפחיד רצח להיות שם בחוסר אונים משווע כמו שהייתי. תודה לך על המילים הנפלאות והמחזקות שלך כבר אמרתי לך כמה נהדרת שאת ?? חטולית

אודי קראתי את מה שכתבת לי כמה פעמים ואני באמת מקווה שהפעם זו תהיה חוויה מעצימה וטובה כמו שאמרת אממה... אני חושבת שפישלתי כבר מהרגע הראשון עוד לפני שפגשתי את המטפל.. קבענו יום ושעה ..ולמחרת רק נזכרתי שלא אוכל להגיע כי צרכים להגיע אלי הביתה לצבוע חלק מהבית...(זה סיפור בפני עצמו שלא עלה בין ההודעות ששלחתי בזמן הבאג ) אז שוב התקשרתי למרכז הטיפולי והשארתי לו הודעה שלא יצא לפועל..כמובן שהתאכזבתי מאוד במיוחד מעצמי ..שוב שכחתי..וזה מאוד חשוב לי ושוב קבענו פגישה למועד מאוחר יותר אך מסתבר שלא אוכל בהחלט להגיע לשעה שקבענו...ממש לא יוכל להיות... ואייך שוב אודיע שגם לשעה שקבענו לא אוכל להגיע ?? אוווווףףףף איתי למה הזכרון שלי מתעתע בי בצורה כזו פשוט בושה ואפילו לפני פגישה אחת כדי שאוכל להסביר את כל התסבוכת שנוצרה ???? מה עושים ?? חטולית

חטולית יקרה, זה רק אנושי לטעות ולשכוח, בעיקר שיש לך כל כך הרבה דברים לטפל בהם. מבינה את אי הנעימות אבל הוא יבין, וסביר כך שיחפש הסברים פסיכולוגיים לשכחת הפגישות.. נו פסיכולוגים את יודעת. ואולי מהלחץ שכחת, שגם זה אנושי וטבעי.אם איש הטיפול לא יבין ויכיל, מי כן? ואולי, תשימי לך תזכורות לפגישה בטלפון... שלך שירה

היי שירה מתוקה כן זאת אעשה אסמן לי בלוח מול העינים את ימי וזמני הפגישות ועדיין.. טוב עוד חזון למועד למה להקדים טת המאוחר..?? זאת אני החרדתית שמגיבה כך ואולי בכלל יעבור בקלות.. תודה נשמה חטולית

קשה לי להאמין ואני מחפשת את התשובות אצל המטפלת ושואלת אותה אם היא מאמינה וכמובן שהיא לא יכולה לענות ואז נשארת עם הפחדים והחוסר אימון וממש קשה להיות במקום הזה

ואפילו שהמטפלת כן אומרת שהיא מאמינה אני לא. אני מתהפכת בתוכתוכי מנסה לדעת מה האמת ואני לא. אבל ממציעה אני לא. רק לא יודעת מאיפה באות כל התמונות בתוך הראש. לפעמים אני מרגישה שאני משתגעת.

ינשופית מתוקה שלי דבר מאוד חשוב למדתי מכל התמונות המזויעות ומכל והסיוטים שעברתי בין בטיפולים ובין בשאר החיים שהכל נכון !!!! שום דבר לא מגיע ממקום שאינו קיים לי אין ספק עם כל הכאב שבדבר..בעלי היה עד לכולם !! אולי המטפלת שלך רוצה לתת לך להבין לבד שזה נכון למרות שזה קשה היא לא היתה נוכחת כשזה קרה לך נכון ? מה את אומרת ? חיבוק גדול יפתי חטולית

ינשוף יקרה, אני מאמינה שנפגעת. הפרטים והדמיון יכולים לתעתע. אבל ההרגשה זה מה שקובע! אני מאמינה שהרגשות שלך אמיתיים!!!!! אני חושבת שגם המטפלת שלך מאמינה לך!!! ברגשות האמיתיים שלך! כי הרגש והתחושה הסובייקטיביים זה מה שקובע. ולא הפרטים הטכניים. ... הזיכרון מתעתע אבל הגוף זוכר!!!! הרגש מדבר!!! ולכן אני הכי מאמינה לך בעולם!!!!!! אם תדברי עם המטפלת ותשאלי אם היא מאמינה ברגשות בוודאי שתענה לך שכן!!!! איתך. ❤🤗

הי ינשופית, יש סיפורי חיים אמיתיים ואף חמורים מכפי שאנחנו מכירים, שכמעט בלתי אפשרי עד כדי בלתי אפשרי לנו עצמנו להאמין. בגלל האשמה, האשמה שהיותנו מפלצות מלידה היא שהובילה את הפוגעים להתקפתם. והתפיסה הזאת של היות כזאת מכשפה מעוותת (לא באמת, אלא התפיסה מתוך הקושי להפריד) בלתי נישאת וקשה לה לעבור דרך התודעה, כי היא ממיתה והרסנית כל כך. למה? איך חיים עם זה? שאלה פתוחה. לפנות בוקר טוב, סוריקטה

רציתי להוסיף עוד משהו... לפני שנה אחים שלי מכרו את הבית של ההורים. מצאו שם בונקרים מתחת לבית... בונקרים..

ינשופית מאמי מה זאת אומרת מצאו שם בונקרים ? מה היה שם ??? חטולית

הי אודי, למעשה לא הוכרזה הפסקה כלל. התחיל הסגר ואני הרגשתי כל כך מפורקת שהעדפתי לנסות להתייצב לבד ולא ללכת. בעיקר כדי לא להתאכזב ולחוות את המפלות האלה פעם אחר פעם. גם כי קיוויתי שאשכח אותו לגמרי. שאדע לסגור את הכל טוב טוב בחזרה ואשכח הכל. אני מנסה לעשות הרבה דברים כדי לאסוף ולייצב את עצמי דברים שעושים בכח ואני כל כך שונאת כמו ללכת להתעמלות. לפחות הכאבים הם כאבי שרירים תפוסים ולא רק כאבים מפושטים בגוף המאובן שנהיה כל כך נוקשה בדיוק כשאני רוצה לנוח. ואני אומרת עכשיו יש סיבה לכאב שלך. ואני מנסה לרומם את עבודות המטבח המתישות והעיסוק באוכל שהפך למשהו מאוד משמעותי לכולם ועוד יותר בתקופה הזו. אתמול משחתי ציפורניים בלק אדום לפני שנכנסתי למטבח לבשל, אבל לאט לאט השתלטו הייאוש והעייפות מהסירים והכלים שנערמו והריח. ועדין. כל הכאילו הזה שלא עוזר והקולות הפנימיים שהם כמו כת סגורה שיש לה משנה סדורה והיא מערערת כל הזמן מערערת. את צריכה לסגור עם עצמך את הסיפור. מה היה הסיפור. אני כותבת כאן יותר אבל בזהירות ומקווה שזה בסדר. תודה אודי שהפכת את המרחב הזה למקום מאפשר. תודה לתגובות שלכן ולמילים הטובות החמות והחכמות. שלכם שירה

היי שירה יקרה לי אני חושבת שכל הדברים המאולצים שעשית חשובים מאוד הלוואי ויכולתי לצאת מהבית לעשות ספורט ככה משהו אפילו בקטנה מה שעדיין נשלל ממני בגלל שעדין לא התחסנתי .. ומטבח אחד המקומות שאני מאוד אוהבת להיות בו כן לבשל..וכן אפילו להדיח כלים ערימות שלהם..ובגלל היד השמאלית שלי שלא מתפקדת כמו שצריך..נזקקקקתתת תמיד לעזרה !! כן למשוך ציפורנים בלק..כבר שנים לא עושה ויכולתי לבקש מכלתי החדשה ובכייף היתה עושה זאת במקומי...אבל לא מבקשת ולא בגלל גאווה חלילה היא טרודה בשני ילדים קטנים כל הזמן ובדאגה להם ולבן שלי..כמה טוב נכון וואוו..!! ועם כל אלה כן כן היאוש מהכאבים שאינם מרפים 27/7 משתדלת לתפקד !! מה שרוצה לומר לך עם חיבוק ענק יקרה שלי שתראי את ההבדל בין מי שכן יכולה ועושה למרות הכל ובין מי שמאוד רוצה אך עם מגבלות .... אוהבת אותך מאוד ומקווה שמצבך ישתפר מאוד בקרוב ואולי כן תוכלי לעשות משו בענין חטולית

שירה יקרה! אני קוראת אותך כידוע לך אי אפשר "לסגור ולשכוח"זה לא עובד ככה( הפיל בחדר:)) ...וגם יש צורך כמו שאת אומרת לספר את הסיפור... אני מאמינה שתקופת הקורונה רק הוסיפה לכל התקיעות...מקווה שתקבעי ותפגשו ותדברו...שיפתח שיח של "הסיפור"... להסגר לגמריי...נו זה מעגלי כזה.ו לא בטוחה ש"יסגר" זה פשוט יהיה אחר...עוד "סיפור" מהחיים שלך....ולא "הסיפור" אם הבנת את כוונתי. איתך❤🤗

חטוליתוש ומיכל יקרות תודה רבה לכן מאוד!! ינשופים

הי שירה, הלק האדום בולט בהודעה, משום מה גם בעיניי. תוהה מה משמעותו - מחד לכאורה לשם התגנדרות (יצר חיים), מצד שני הוא מדבר דם וכאב בקצות האיברים הדקים ונובע משם (דחף מוות). גם הצרוף 'כת סגורה' דיבר. כהתמכרות. מקווה שלא תסגרי את הסיפור עם הכת (עצמך), ושכן יהיה שותף, אחר. מבחוץ. סביר שאני לא עוזרת, מצטערת, מנסה... סוריקטה

סוריקטה, את כאן זה חשוב לי תודה

תודה מיכל יקרה, את יודעת, יותר מעשרים שנה הצלחתי לא לזכור כלום, לסגור ולשכוח. לא יאמן מה שדיסוציאציה יכולה לעשות. שלך שירה

תודה חטולית אהובה, מצטערת אם פגעתי בך ואל תוך הלא פשוט בכלל שלך נכנס הלא פשוט שלי. שלך שירה

שירה יפה ונהדרת דאת ממש לא פגעת ובכלל אינך יודעת לפגוע 😃 להפך קיוותי שאת כן תביני מאיפה אני מגיעה ולא לפגוע בך.. כל כך מבינה את המקום הסגור שלך שקשה לך לצאת ממנו..יודעת נשמה גם יודעת אז... מושיטה לך יד👉💪 חזקה שתבואי אלינו החוצה עם כל מה ומי שאת אם את מוכנה ואנחנו נעטוף אותך בהמון אהבה ❤❤❤ חטולית

הי אודי וכולם יש משהו בפסק הזמן שמעורר שאלות. אולי לא הבנתי את משמעות הקשר הטיפולי אולי לא רציתי להבין, אבל אני מנסה להאמין שבבסיסו עומד קשר אנושי אמיתי בתנאים מוגבלים. מצד שני זהו קשר מלאכותי שנוצר בין נותן שירות למקבל שירות בתשלום. טוב את זה כולם יודעים. מה שאני מנסה לומר... לא כל כך מבינה איך הוא לא דואג, לא דורש בשלומי, כאילו כלום. כאילו אני לא קיימת. התנהלות כזו, איזו הרגשה נותנת למטופל ומה החטא המקצועי בשליחת הודעה קצרה. אז הקשר הוא שקר קשר שקר.... שירה

יפה שלי, ראה ראית באיזה מצבים הייתי בסמיכות לשמיעה ברורה וצלולה של צירוף המילים 'סיום טיפול'. כן עבר שם קול השקר, ובגידה באמון, וכן בסופי שבוע דמיינתי איזו יישות שמנסה לבדוק מה שלומי (במשפטים דומים לשתיארת) ועוד קווים מקבילים לאשר את מתארת. גם דמיינתי איך אמשיך לשתוק, ולחולל מחשבות בראש. ראי, זו קצת מלכודת - שהרי אם כן ישאל, ניתן יהיה למצוא שהעיתוי לא מתאים. אולי המרחב (הרשי לי להאמין עבורך - זמני באופן שהוא) הוא הוא אשר את מבקשת. קצת מנוחה מניתוח ומעט התחדשות או התאוששות. גם אם יש קול כזה ואת, כרגע, פחות מודעת אליו. מה שרואים כרגע מתיאורך כלפי חוץ הוא כניסה ללופ המוכר. זוכרת את מימה שביטאה את הקול הזה? והיו עוד. ועכשיו הקונפירציות סביב הקורונה כל כך באותה הרוח. אלו שנובעות מחרדות מהלא ידוע. ונחזור למשאלת הבירור - אם ישאל המטפל - אז מה נזכרת פתאום, ולמה הודעה קרה, ולמה קצרה, ונשמע כמו לצאת ידי חובה ללא כוונה אמיתית ועוד. כמו ציפייה למישהו אחר שהיה אמור להגן עליך לפני שנים רבות, אך הרס וחיבל. כמו. בדומה. חשוב לנסות למצוא גם מה שונה. מה מבדיל אותו, המטפל, מדמויות אחרות שאכן פגעו באופן בלתי נסלח. מה הוא כן נתן. גם אני מנסה. אני כבר מצליחה למצוא, לשנות את המאזן בין משקלן של דמויות העבר לבינו. צריך הרבה משקל מצדו, ואולי, אצלך, עדיין צריך. אני לא בטוחה בעניין של הסיום סיום אצלך ועדיין עם תקווה. שירה - העזתי ויצרתי קשר קטן עם המטפל למרות שהחוויית הגירוש שלי הייתה חזקה מאד (את כל המילים שקשורות לכך, והצלחתי לחבר, כתבתי לעצמי במייל, חסכתי ממנו). אם כך, יצרתי קשר כזה, כזה שאפילו הרגיש לי משחק לא אמיתי. הסכמנו בינתיים שנוכל להיפגש אחרי ששנינו נקבל כבר מנה שנייה של חיסון לקורונה. ראי איזו מטאפורה יפה. יש עוד הרבה. כולי תקווה שננסה לחשוב לא רק על התגובה הנואשת אלא גם על המשותף שכן היה וכן קידם בזמנו. ושהסיום יתקן ולא יחווה רק כניתוק או נטישה פתאומיים ולא מובנים. גם בחלומות שלי מופיעות הפרדות פתאומיות כביכול. לא שקר - אבל הרבה נפרדות. וכן חשיבה של שימוש בונה בטיפול, ולא הרסני. מורכב ומבהיל וקריטי. מאד. הרשי לי להאמין שמעבר לקול שנשמע אצלך כל כך חזק ומובהק ומבקש התמזגות וגם מאד מסתיר, יש קול נוסף, שמבקש להחזיר את המרחב האישי שלך. הפרוץ. סוריקטה החושבנית

שלומו של המטפל. אנחנו בעידן קורונה. היא מגיעה קרוב מאד. קרוב מידי. עד לתוך הבית שלנו ויקירנו. ויש מי שהיא מסוכנת לו עד מאד באופן ישיר או עקיף. בוקר רך, סוריקטה

תודה על כל המחשבות והכיוונים. אין לי ספק שמשהו בי מבקש התמזגות ומשהו בי מונע אותה. אני שמחה שיצרת איתו קשר, אני חושבת שקשר כל כך עמוק לא יכול להיעלם, זה באמת כמו מוות... גם אני שולחת אות אחת ל... אני הרגשתי שהוא צמצם אותי וגם זה חלק מהתקיעות. צמצם את הכל למילה קונפליקט פנימי, להגדרות פשטניות והתאמה לתבניות. זה סוגר. שלך שירה

שירה יקירה וסוריקטה יפה שלי לא יודעת בכלל אייך להסביר זה קצת לא ברור לי בעצמי למען האמת !! בדיעבד....יתכן ומעט ממש כמעט בלתי מורגש היה פחות כאב למשך שעה..כן כך נראה לי כשאני מנסה לשחזר מה היה..אבל לא יותר מזה האמת שהיו לי צפיות גדולות שבאמת הכאב יפסיק לגמרי ואהיה עם מצב רוח משופר ..כן..חשבתי אבל לא!! כלום לא קרה..וגיסתי כבר יושבת לי על הוריד להעלות מינון...עדיין מפחדת כי לא יודעת מה יעשה לי... .. .. אני חרדתית..פחד!! אולי עוד מקרה חרום אנסה 2 טיפות ונראה אייך אגיב.. ולענין אחר: התקשרו אלי מהמרכז הטיפולי שבקרוב אחזור לטיפול רק שהפעם יהיה לי מטפל לא מטפלת אייך זה להיות מטופל על ידי גבר ולא אישה ? חטולית

הי חטולית יפה, הייתי רוצה להאמין שאם החרדתיות תפחת, כך גם ייתכן שהכאב יטריד פחות. צירוף מילים כמו מרכז-טיפולי נשמעות מרככות. גוף עם הסתעפויות ופחות איש אחד שתלויים בו. כידוע, לי היה מטפל גבר, טיפול ארוך, גם זה ידוע פה. משהו מזה ניכר, לפחות בעיניי, בחלק מהפרשנויות שלו, ואני - הצעותיי היו שונות בחלק מהמקרים - עם כיוון פמיניסטי משלי - שזה לגמרי בסדר - דווקא מראה על נפרדות, אבל גם על קשר (עם ייצוג אובייקט פנימי) ואומץ. על מגדר איני יודעת לומר הרבה עדיין. יום נעים, סוריקטה

תודה רבה שהתיחסת להודעה שלי ... בעלי לא מפרגן.. גבר מטפל? מה הוא כבר יכול להגיד לך שאני לא אמרתי..!! טוב יופי יש לך עכשיו למי ללכת לבכות ... היה די מעליב הטון שלו אבל...אני מוכרחה לנסות כי כבר המון זמן ללא טיפול..ומתוסכלת נורא..4.וחצי חודשים טוב שיש כאן אותכן ואת אודי כדי להיות ולא לחדול חיבוק חטולית

וואי וואי חטולית, בעלך מקנא... אולי פוחד לאבד סמכות. המטפל הוא גם אדם אחר, עם כלים של איש מקצוע, וכנראה כן תהיינה לו מילים שונות ממילות בעלך, וייתכן שגן תהיינה דומות. אולי תהיה התלכדות מסוימת, ואולי חלוקי דעות. ברכות הצלחה בדרך, יקירתי, סוריקטה

שלום לכולם, אני אשמח לשתף קצת ממה שאני חווה לאחרונה. עד היום לא עשיתי כלום עם חיי , בגדול הייתה לי חרדה מאוד גדולה ״לצאת אל החיים״ מסיבה לא ברורה. ועכשיו התחלתי משהו חדש בחיים שלי , שגורם לי להיות המון זמן מחוץ לבית , משהו שלא הייתי רגילה אליו, ושגורם לי למתח מאוד גדול. בתקופה הזאת סוג של ״שיגעתי״ את המטפלת שלי, אולי זאת רק בהרגשה שלי כי היא מדהימה כמו תמיד, אבל אני מאוד לא שלמה עם מה שעשיתי. ובנוסף , הקורונה שהורסת לכולנו, הגיעה גם אליי הביתה, לאחד מבני הבית. מה שלא מאפשר לקיים פגישות פנים מול פנים . וזה גומר אותי. קשה לי ש״מרחיקים״ אותי. ברור שאני מבינה שזה המצב בעולם , ושזה לא קשור אליי ספציפית ושעכשיו אי אפשר להיות קרובים אחד לשני. אני מבינה את זה אבל לא מקבלת את זה. אני לא סובלת את הדיסטנס הזה גם בלי קשר לקורונה , מדברת על הדיסטנס הקבוע. אני מרגישה רחוקה ממנה. לא מזמן הייתה תקופה שגם כשהיינו רחוקות, הרגשתי שהיא איתי ממש. כל הזמן. זה היה הרגשה הכי טובה בעולם. אבל עכשיו משהו השתנה ולא ברור לי מה, אני מרגישה שהיא לא איתי כל כך. שאני מצורעת. אני שיתפתי אותה בזה שאני מרגישה רחוקה אבל לא בזה שאני מרגישה ש״היא לא איתי״ ,כי אני חושבת שזאת אמירה תוקפנית וביקורתית , ואני לא מתכוונת לזה כמו שזה נשמע. אני לא רוצה שהיא תשנא אותי ... אני לא מוכנה להרוס את הקשר בגלל הרגשות הדפוקים שלי. שוב שונאת את עצמי שנכנסתי לזה. כבר חשבתי שזה מאחוריי.

היי לורן מצטערת שגם אליכם הביתה הגיע....מכירה את ההרגשה ממתי שבעלי יצא חיובי והוכנס לבידוד בבית בחדר נפרד ! נכון זה באמת קשה במיוחד כשזה באותו בית לגמרי מבינה אותך.. לגבי שמירת מרחק..דיסטנס זה אחד הדברים הרגילים וההכרחיים בחיים שלנו במיוחד בתקופה הקשה והמאתגרת לכולנו..מה יעזור אם תגידי שאת לא מקבלת את זה ? זה ישתנה ? לא... לדעתי האמירה " היא לא איתי " לא נשמעת לי תוקפנית אלה כמו קריאה לעזרה גם תלוי אייך " מציגים את המילים " אולי כך מרגיש לך בפנים כי את מוחה נגד ... ואם לא מתאים סרקי לפח.. המטפלת הנהדרת שלך לא תזרוק אותך היא תבין שקשה לך ! חטולית

הי לורן, אני בעיקר רואה המון חומר שתוכלי להביא לשיחות. חומר טוב לעבודה. וכל הכבוד על ההתפתחות. כל כך מובן שהחדש והפחות מוכר מלחיץ. דבר נוסף - ככה אומרים - בקשר, בקשר שבשלם הוא טוב ומיטיב, נכון להיות מחוברים גם לרגשות השנאה, למשל. אהבה (לא אידאליזציה של שלמוּת), כנראה, אינה טהורה וחפה מפגמים. הייתי ממליצה להביא את 'הרגשות הדפוקים שלך' (ככה את קראת לזה, אני הייתי מנסחת - רגשות שפחות קל לך עצמך להסתדר איתם, ואת רשמת - 'שונאת את עצמי') וגם את החרדה ממה שיתפתח בלבה של המטפלת (החרדה היא ביטוי של רגשות שלך, וייתכן שהם גם מושלכים על המטפלת). ייתכן שיהיה לה קשה איתך באופן חלקי, ייתכן. ונגיד שכך - אז מה. סביר שניתן לסוג של תיקון בבחינת פניית פרסה. אתן יותר בשלב של תחילת הדרך. הגבולות יוגדרו ואולי גם ישתנו עם הזמן. כך אני רואה את הדברים. שלך, סוריקטה

הי אודי, לפעמים הייתי רוצה לפתח את הנושא איתך, התכתבות חיה שתוכל למצות את הנושא או רק להבהיר אותו או רק לקחת משהו מנקודה אחת לנקודה שנייה. ככה, כשאתה כותב לי שיש מאמץ שהקצוות לא יפגשו אני רוצה לנסות להמשיך להבין מה זה אומר. מבחינתי אולי זה המאמץ לקיים שיגרה תוך אחזקה קפדנית/הסתרה/הדחקה של העולם הפנימי כדי למנוע זליגות. כדי שאוכל לקיים חיים. מה מרגיש מטפל שיושב מול אחת שכמותי? האם זה המתכון לכניסה למעגל התקיעות? אני רואה איך במודע אני מנסה לנתק אץ עצמי עכשיו מהטיפול. לא הלכתי כבר שלושה שבועות, בהתחלה מפני שהרגשתי מאוד לא טוב ולא יכולתי להביא את עצמי לשם כשאני כל כך מעורערת מפני שפחדתי שהאכזבה רק תחמיר את המצב. זה היה עצוב שלא יכולתי להיעזר במקום שהייתי אמורה להיעזר בו. עכשיו הוא רחוק, אולי עוד מעט אשכח אותו לגמרי ואהפוך להיות עוד יותר קהה. בינתיים אני ממשיכה לסמן את הימים על הגוף, גם את זה לא הצליחו שש שנות טיפול לשנות, אני לפרקים כועסת ושוכחת או משלימה ונזכרת או כל צרוף לא הגיוני. תודה אודי שירה

קראתי אותך כמה פעמים לדעתי הנושא של התקיעות קשור ביכולת שלך לשחרר את מה שתקוע אצלך כל כך עמוק וקשה ואת אולי פוחדת להתפרק אם " הסוד הנורא יצא" ואייך המטפל יגיב ! 3 שבועות ללא טיפול שיכול היה לעזור אפילו במעט גם אם רק על מנת לצאת מהבית מהסגר הכפוי הזה שבו את מתמודדת בלי כוחות ואז מה ? מצאת פיתרון לוח על הגוף לסמן בו סבל נוסף..פשוט לחרוט על הגוף עוד כאב על הקיים.. אוי מתוקה שלי..כואב נורא לקרא שכך את ממשיכה סבל על סבל ..עד מתי מאמי עד מתי ? ולא שזה פתר משהו.. .... .. .. .. את אומרת 6 שנים נכון זמן די ארוך השאלה מה נעשה בשנים האלה כדי שהסימנים האלה לא יהיו חלק בלתי נפרד ממך..מחייך..מעצמך..מהמהות שלך..כמעט מהזהות שלך...את תימחקי !! איתך לידך חטולית

הי חברים, הי שירה ואודי - שירה - פנית לאודי אז החרשתי והמתנתי. אבל עכשיו, כן ארשום, אם זה בסדר. תשמעו - אתם כותבים, וחוזרים וכותבים על הגדלת הפער, השקעת האנרגיות להשגת פער אף גדול יותר, ואני רואה בדיוק הפוך. ניסיון להקטנת הפער בין הפנים לחוץ. ושוב, כמו שרשמתי בהודעתי על עץ כבר רחוק - לכיוון שיצר המוות דוחף אליו. שהוא כיוון פחות מומלץ. אודי, שאלת מה הכי אני רואה פה לגביי - אז הנה עולה בי תשובה שהיא - הקטע האסרטיבי שאינו בהכרח גומע מילים ומסכים באופן גורף, כולל מילותך, איש המקצוע, אלא בוחן אותן ומוצא את עצמי ודעתי, הלפעמים שונה בתוך כל זה, אוחז בה, ועם זאת, כן מנסה להקשיב ולהשאיר מקום לספק. לאו דווקא להקטין אותך (שזו גם אפשרות לפרשנות). לכן, ככה לעתים ניתן למצוא המון 'אולי-ים' בהודעות שלי. ולמה כוונתי בהקטנת הפער - למשל, החתכים. למשל, הרזון. בממש. כל מיני שאמורים להראות כלפי חוץ תוך ניסיון להשוות אותו למתחולל בפנים. כמו להותיר גלעד, הנצחה למה שעוללו בנו בעבר. לפעמים החדר הטיפולי הופך להיות כזה בשימוש שלנו בו. אולי גם הפורום. לכן, אם שמתם לב, אני מנסה (ללא הצלחה, להרגשתי) להכניס, למשל לכאן, איזון. פחות רק תמצות של הכאב ברגעי השיא שלו. הנה עוד מה שנראה לי שניסיתי כאן. ייתכן שעקשות ההנצחה, מבטאת את התקיעות ופחות ממשיכים הלאה. ה'פטנט' של ניסיונות הקטנת הפער כפי שתואר, קרי יותר השוואה בין הפנים לחוץ - לא עובד, או שאפילו עובד הפוך. גישור - היא אולי מתאימה יותר שהייתי מנסה להשתמש בה כאן. כן יהיה פער, תמיד יהיה פער - אבל יהיה קור, אפילו קור דק שמקשר. לפעמים. עכשיו בגלל סיום הטיפול אצלי - כמעט (בדגש על כמעט - זה לא ירד למציאות) החזרתי דברים מאד לאחור. וההבדל הוא תהומי. אם רק בראש או שירד למציאות - ואז, אם יש ירידה למציאות, זו, בעיניי, הקטנת הפער. אבל לכיוון של האופל. לפעמים מזל שיש מה להפסיד. לפעמים מזל שיש תלות. בונים על זה. שלכם, סוריקטה החופרנית

וואו חייבת לומר שהמילים שלך סידרו לי משהו, עשו המון הגיון. דימוי הגוף לגלעד, כמה נכון, כדי להנציח אבל לא רק אולי גם בגלל הספקות הגדולים 'היה או לא היה'. אולי אי אפשר לצאת מהתקיעות עד שלא מתגבש לו סיפור קוהרנטי ואמין. להראות כלפי חוץ... רק לעצמי, אחרים לא רואים ולא יודעים. פעם אמרתי לו שהבטן היא כמו טבלת יאוש. תודה סוריקטה החוקרנית

סוריקטה יפה שלי את יודעת שצחקתי לקרא שאת חופרנית ..אני..שקשה לי לקרא המון..אבל ראי..קראתי שלוש פעמים כל מה שכתבת ודווקא התחברתי לדברים שכתבת כמו :, "יתכן שעקשנות וההנצחה מבטאת את התקיעות ופחות ממשיכים הלאה" ", לפעמים מזל שיש מה להפסיד..לפעמים מסל שיש תלות בונים על זה " ולא שלא הבנתי את כל השאר ..הבנתי..אבל זה פשוט קפץ לי ממש כאלו דיבר אלי אישית ! ולמה הקטנת הפער לכיוון האופל ? בלבלתי לך מספיק ואולי בהשראת הצפיה ליום שאגיע לטיפול מחדש.. תודה לך אהובה חטולית

שירה ממינקה, הסימונים של הבטן, המקום הכי רך, הכי פגיע, הכי מוסתר, וגם מדברים שוב, בעיניי, את הדימוי ההוא על ניתוח קיסרי של עובר ספק חי ובמצוקה. יום נעים, סוריקטה

הי חטולית, וואי, פתאום רואה שקוראים. תודה :-) בכליון עיניים לטיפול החדש שלך, איתך, סוריקטה

אני לא יודעת מה לעשות. בעלי מאוד מעודד אותי להיפגש איתו(עם אחי) אבל אני כל כך מפחדת. למרות שכבר קבעתי עם המטפל שלי שנעשה את זה איתו,אני לא אהיה לבד ותהיה לי תמיכה גם תוך כדי וגם אחרי. אני גם רוצה שזה ירד ממני כבר. אבל זה כל כך מפחיד.

הקטנה האחת והיחידה שלי ואינה יודעת בכלל שהוריה מתגרשים ... הם עדיין מטופלים משפחתית כן כן באותו מקום השנה עלתה לכיתה א' ברור במסגרת מתאימה ....ורק שם היא פורחת בבית הכל כמו סופת רעמים וברקים ..כנראה שמרגישה את המתחים ונלחצים ורואה את הריבים מה שלא תורם בכלל אך זה המצב ואינו זמני ברבנות עדין אין תאריך כי שוב סגר... גם לחבק אותה בעדינות כבר הפך להיות פרויקט ... עצוב לי על המיוחדת שלי נורא מחכים שכבר יתחילו להכין אותה למצב חדש שיבוא כי זה תהליך לא קטן חטולית

הי אודי, כלומלינס. זה מה שאני מרגישה. אין בי תשוקה לכלום או אהבה ואני לא מצליחה לעשות שום דבר. בראש אני מתכננת לעשות דברים פשוטים כמו לסדר ארון או יצירתיים כמו לנגן אבל זה לא ממש קורה. אני עושה את החובות שלי,דאגה לילדים, מטלות הבית, אוכל אוכל אוכל שעושה לי כל כך רע, אבל כל התוכניות אפילו לצאת מהבית לא מצליחות להתממש. אני שקטה מאוד כלפי חוץ אבל כל כך כעוסה מבפנים. הימים ארוכים משתרכים סימני הגיל והזמן דוהר מולי. אודי, למה אני לא באמת מצליחה לעצור את כל זה? למה אני לא מצליחה לעלות בחזרה על הגלגל הזה, להיות, ליהנות בתוך מה שיש ולא לפחד כל הזמן? או לכעוס. אני מרגישה אשמה ולא בסדר ולכן גם גם מסתגרת יותר. אני מבינה שאין לזה מקום במשפחה או בקשרים חברתיים ולכן נמנעת. זה לא מעניין אותם, זה מתמשך ומתמשך ומבחינתם אחרי כל כך הרבה זמן אני אמורה להיות בסדר. אז אני בסדר בחוץ וכל כך לא בפנים. שירה

הי שירה אהובה, חשבתי לי ככה, חשבתי, שאולי יש פנימה ה-מ-ו-ן ציפיות. ציפיות שנתקלות במציאות שמרגישה בוגדנית ושקרית. נושא, שבעיניי, יכול להיות הכבדה משמעותית מאד. מחשבות בוקר עבורך, שלך, סוריקטה

הי יקירתי, ניסיתי לשלוח הבוקר הודעה. מניחה שאחד הניסיונות לפחות כן הצליח. בכל אופן, כתבתי על ציפיות. חשבתי על נס. ובמילה שבחרת בכותרת זה כל כך רשום. לילה טוב, יפה, שלך, סוריקטה

שירה יקרה מאוד מזדהה עם הדיסיננס בין הבחוץ והבפנים... אחרי כל כך הרבה טראומה את לא אמורה להיות בסדר בכלל... שנים על גבי שנים של טיפול וריפוי צריך כדי לצמצם את הפער הזה בין הבחוץ והבפנים..אני גם שקטה אבל זועמים בפנים... איתך , ינשופים

יש מצבים שאינם סגורים בקצוות ואת אולי נמשכת לשם ? כן לא פשוט בכלל... גם לי יש זמנים כאלה ... במיוחד במיוחד בתקופה האחרונה ולא יוצאת מהם.. איתך..מאוד מבינה חטולית

תודה על ההבנה ינשוף יקרה, מרגישה שאת מבינה וחווה דברים מאוד דומים. כמה קשה שלך שירה

סוריקטה אהובה עם משחקי המילים, נראה שלא קרה לי הנס וכן ודאי שהיו ציפיות שמישהו יציל, ועוד יש, ועוד איך, וכעס - תועפות! שלך שירה

האמת שלא בטוחה שגם ההודעה הזו תעלה אך מנסה כל זמן שלא עלו ההודעות שלי קראתי את כולן רק צר לי שלא יכולתי לענות אני ממש במצב נפשי ירוד כמעט דכאוני כי כדי שיאשרו לי קנאביס הופנתי ממרפאה כאב לפסיכיאטר שיאשר.... ועוד סוגים של טיפולים בגלל רמת 10 של כאבים שיש לי זהו !! באמת כבר מזמן לא עמדתי במקום ובמצב שלא יכולתי לעשות שום דבר חוץ מאשר שוב ...לחכות....ושוב סגר!!! אומר לכם את האמת : סיפרתי ששלחו לי מחול קנאביס רפואי ופחדתי לגעת..להשתמש כי רציתי שיהיה בצורה מסוגרת שמישהו יקח אחריות נכון ? אז נמאס לי לחכות והחלטתי כן להשתמש אז כן ....לקחתי..ולא הבנתי למה בכלל פחדתי..לא הרגשתי כלום גם אחרי 3 שעות...!! מקווה שתעלה חטולית

הי חטולית, את כועסת. ובצדק. לא שתמיד עוזר להיות צודק... ימים קלים יותר שיהיו, שלך, סוריקטה

אוי חטולית יקרה מבינה שממש לא פשוט.. הכאבים הפיזיים והנפשיים, הדכאון... הכל ביחד... מקווה שיבואו ימים רגועים יותר.. איתך, ינשופים

כתבתי לך למטה יותר אולי קראת ? מקווה שכן חטולית

איתך חטולית יקרה, כל כך קשה וכואב... סליחה אבל לא הבנתי אם הקנאביס השפיע או לא. מאחלת לך מעומק הלב ימים שקטים יותר, נטולי כאב וסבל. שלך שירה

הי חטולית, גם אני בקריאה נוספת לא הייתי בטוחה האם הקנאביס השפיע. לא הרגשת את פעולתו, או שלא הרגשת כאב במשך שלוש שעות (?) אניח שאודי הבין נכון. קרוב יקר לי גם קיבל CBD מחו"ל, בגלל ההליכים הסופר מסובכים פה, הוא ניסה וזה לא דגדג לו, מקווה שלך זה עזר. מאד לא כיף לחיות בתוך כאבים נוראיים כל הזמן. שלך, סוריקטה

ממרפאת כאב לא אישרו לי קנאביס רפואי בטענה מאוחרת מידי שכבר שנתים לא מאשרים.שאלתי למה הריצו אותי מעל שנה לאישורים ובדיקות לא קיבלתי שום תשובה !!! גם מהמרכז הטיפולי שלי אין שום תשובה אם ומתי בכלל עוד יהיו טיפולים הכל לוט בערפל !! עד כאן להפעם בתקווה שההודעה תעלה שהוע טוב לכולם חטולית

שבוע טוב לכולם, הזכרתם כאן מושגים כסליחה, ואני חושבת גם על פיצוי. דמויות העבר אצלי לא במעגל. הכרה שלהן פחות תהיה. השאלה היא איך אני מוצאת את אלו - סליחה ופיצוי - חלקיים כל כך, בתוכי. בי מולי. כיצד מוצאת, ויותר מתחברת אליהם. כמו-כן, גם אל תחושת הגעגוע. ימים של אבל וגמילה מתקופת הטיפול. ובתוך הסגר הזה. ובתוך ימי שעות האור הקצרות בשנה. מסתבר שגם האיש שטיפל בי חווה אובדן של דמות יקרה מאד לנפשו ממש סביב ימי הסיום שלנו. נראה לי סמלי כל כך. שואלת את עצמי - האם הפורום הוא סוג של מרחב מעברי שבחרתי כדי לתחזק זכרונות חווייתיים מהשיחות? ודבר נוסף - מנסה לבחון מה רואים (למשל פה) ממני. מניחה שמזה ומזה אך באיזה איזון , אשאל - האם האישה הבוגרת (שהיא שם, שהרי אחרת לא היה נכתב כאן מאום)? האוטיסט הלקוי, השותק, אך מתנהג באופן הייחודי לו? הילדה המופרעת והאבודה והמדוכאת מינית בת השלוש עשרה? בחוץ - בעולם - רואים את האישה הבשלה יותר. אבל חייב, בעיניי, להישאר הקור הזה שמחזיק בינה לבין העולם, ביני לבין העולם, לצורך תחזוקה. שבוע טוב, ומקווה שמתישהו יתחדשו קצת אנרגיות של יותר חיים. לפחות קצת. סוריקטה

סוריקיטה יקרה כן מזהה חלקים שלך כאן... מבינה שבעולם צריך מישהו לקחת פיקוד(אישה בשלה) גם אצלי אף אחד לא רואה את חלקי... והאמת שעצוב לי על כך... גם אני בקושי מרשה לעצמי לראות/להכיר בחלקי... תודה שאת כאם סוריקיטה יקרה ינשופים

סוריקטה יפה שלי לצערי לא מבינה בחלקים ובחלקיות... אבל כן רואה כאן את מה שאני חושבת שאת מביאה כמו שאמרת אישה בשלה ואנרגטית שיודעת מה רוצה מעצמה וגם מהחיים ! רק שלא תמיד מסתדר לך כמו שהיית רוצה לאף אחת מאיתנו כך נראה לי לא באמת מסתדר ... חיבוק וירטואלי חטולית

הפער בין מה שרואים בחוץ, שם את אסופה ומתפקדת ומה שמתחולל בפנים שהוא קשה מנשוא וקורע... כאן רואים הרבה כאב וסבל, כוחות וגם כעס על עוולות העולם לצד עדינות נפש ויכולות רגשיות גבוהות כל כך, באמת מחוץ לספקטרום. ויש את הרווח ששומר בינך ובחנה לבין העולם והוא קהה.. וכל כך מוכר לי. האם תמשיכי בטיפול במקום אחר סוריקטה? הייתי אומרת שנפש כל כך עשירה צריכה מקום מחוץ לגבולות הגוף. ודואגת. שבוע טוב שיהיה שירה

הי שירה, הי שירה, עד לפני לא הרבה שנים הפער אצלי היה קטן במובן זה שהתפקוד היומיומי היה פגום במיוחד ולא תואם סביבה. היום הפער גדל ואכן פחות פשוט. זה לא שחזרנו למשהו שהיה פעם. הוא לא היה.לפחות לו גלוי. כן, עדיין רווח גדול ביני לבין העולם. גגול וצמוד קרקע בה בעת, כנראה. לא, אין טנפול כרגע. אני גם לא יודעת לעשות את זה. עדיין חולה ומאד, וכנראה לא ארפא. ממש לא בנקודות מסוימות.די נאמר ודי נתן בומבה לציפיות. תודות ובוקר טוב, סוריקטה

הי חטולית, יש המון חן וקסם בהתבוננות ככה 'פשוטה' על השלם. בלי חלקים ופירוק לגורמים. ויש לך את זה. את יופי. סוריקטה

הי ינשופית, את באמת מתוקה כל כך. שלך, ותודה גם לך שאת כאן. סוריקטה

הי אודי, כנראה שאיני יודעת או בטוחה כרגע. אולי הקשר היה נגיש או מקבל מענה לו היה טיפול שעובד. ואולי דווקא לא. בעצם, ניסיתי אולי לשאול את עצמי מה בעיקר הגיע לחדר הטיפול ואולי שם משהו היה יותר מידי לא מאוזן. אמתין. הזמן אולי יאמר. שלך, סוריקטה

שלום, בתי בת 34 בזוגיות מזה מספר שנים . חווה עכשיו חרדה עקב רצון שקיים מזמן, לעזוב את בן הזוג מצד אחד(כיוון שבתחושתה אינה מרגישה שהם מתאימים ) וחשש מהאפשרות שתישאר לבד אם תעשה זאת. מה עליה לעשות?האם כדאי לעבור אימון אישי כגון NLP או אחר?שיחות עם פסיכולוג? טיפול בשיטת CBT ?משהו אחר? האם כדאי שתטופל בכדורים מסוג ציפרלקס כדי לעבור את התקופה המלחיצה ?האם צפויה לה בעיית גמילה בהמשך? תודה

עוד כמה ימים ואוכל לצאת לחופשי. החוצה. לנשום. לזוז. גם את הפסיכולוגית הכנסתי לבידוד... אבל היא כבר יכולה לצאת מחר. אהיה יותר רגועה כשאדע שכל מי שבבידוד כי פגשתי- שלילית.

הי חנה, במהירה בימינו, מקווה שעוד חודש תהיינה אצלנו קצת הקלות מבחינת התנהלות חברתית ציבורית. איזה נזק של תקופה. שבוע טוב, סוריקטה

אומנם באיחור אבל מאחלת לך יציאה מהסגר בבריאות טובה חטולית

פעם הייתי באה לפה הרבה. קצת התנתקתי. חוזרת עכשיו מפוחדת כל כך... הוא יצר איתי קשר. אחרי כמעט 40 שנה הוא רוצה לבקש סליחה. שנים שהתנהגנו כאילו כלום לא היה. אחי הגדול... חזרתי להיות הילדה הקטנה והמפוחדת. לא יודעת איך לעשות את זה, אם בכלל.

וואו...היי רוני יקרה, מזמן לא שמענו ממך... נשמע לא קל בכלל וזה תלוי בך אם את רוצה, את לא חייבת. לא יודעת מה יותר קל, ההכחשה או שמודים במעשה...איתך.

רוני יקרה, עבר המון זמן... יכולה לשתף מנסיוני.. עשיית צדק לא תהיה, שהרי כל זה כל כך מעוות, אבל היו רגעים שהספיק גם לדעת שלא המצאתי, שיש תוקף לסיפור שלי, אני חושבת שגם בהכרה יש ערך, בהבנה של הצד השני שפגע. את ממש ממש לא חייבת לסלוח, יש דברים שאין עליהם מחילה, אין כאן סימטריה. ברור שזה מחזיר אחורה לפוזיציית הילדה המפוחדת. אצלי זה היה בטלפון לא מפגש פנים מול פנים. בפעם הראשונה לפני יותר מעשרים שנה קיבלתי אישור לכך שהתעלל בי נפשית וגם פיזית ואני איכשהו ידעתי-לא ידעתי שהיה עוד. בפעם השניה גם היא בטלפון לפני כארבע שנים התוודה שהיה מאוהב בי, באחותו, ושנמשך אלי מאוד וכו' אבל לא נאמר דבר על פגיעה מינית, אני אולי הבנתי שעולמו מעוות כל כך שאינן רואה. אולי קיבלתי אישור לעולם המעוות שהיה סביבי והביא לפגיעות הקשות שעברתי בהמשך. את לא חייבת לסלוח רוני, את לא חייבת אפילו לאפשר לו לבקש סליחה, עכשיו את החזקה ואת מחליטה, רק מה שמתאים לך ומה שיכול לקדם או לחזק אותך. איתך שירה

לא זוכרת אם ראיתי אותך כאן אבל ברוכה השבה ! מנסיוני לצערי יכולה לומר לך שסליחה אצלי לא עברה....סליחה היא רק מילה שנאמרת המון אבל לא תמיד מתכוונים אליה... כך הייתי עם אבי ביולוגי ועברו המון שנים עד שהצלחתי לסלוח לו לאחר נסיונות שלו שאסלח לו... אם מרגיש לך נכון לסלוח אל תעצרי בעצמך ....אומרים שהסליחה משחררת אותך מהעול של הכאב שלא עוזב..אני עזבתי בסוף...שחררתי...הוא גסס..הייתי לידו ולא הצטערתי שסלחתי.. מה שלא מתאים לך זרקי לפח.. חטולית

הי רוני, יש האומרים שלסליחה והמחילה שלך לעצמך (מה שאת חוללת לך) יש חשיבות. שנעבור את זה, שלך, סוריקטה

כי רק כך אפשר להתמודד כך לא מרגישים מצוקה כך מתפקדים. מתמודדים עם מוות. מתמודדים עם המחסור בחיסונים, מתמודדים עם העומס בעבודה. מתמודדים עם שעות נוספות. מתמודדים עם הכל. ונעלמים.....

חתיכת הגנה הניתוקים האלה. חתיכת הגנה. מוכר כל כך. הנפש כמו מאבדת את ההכרה כשהכאב גדול עליה בהרבה מספרים. זו גם יחודיות של שורדים. שלך, סוריקטה

לא ממש יודעת מה לכתוב... אבל זה ממש מובן וכנראה הכרחי כרגע כדי להתנהל.. ...קשה.

כן סוריקיטה הכאב גדול מדי ורק כך יכולים להתמודד מקל שאת מבינה

מיכל יקרה תודה שכתבת ונתת תוקף למציאות הכואבת והבלתי נסבלת. ינשופים

תודה אודי על תגובתך.. אכן ניתוק מאפשר תפקוד וגם יש לו מחיר.. כמעט שנה אני נעזרת בו.. אני תוהה אם אצליח איי פעם להתחבר... ינשופים

ינשופית מתוקה שלי את יודעת אני לא מתמודדת על הלחצים הגדולים וגם מפחידים שאת מתמודגת איתם כל יום בעבודה הקשה שלך... ואני בקושי מתמודדת בלי כל אלה כל יום חרדתית..וגם אני חווה ניתוקים כדי לשרוד לצאת מהלחץ רק מאוד משתדלת לקחת משהו להרגעה כי רק להיות מנותקת בקלות עבורי..ממש לא פתרון את יודעת למה ? כי כשאני יוצאת מהניתוק הכל מחכה לי שם כדי להתמודד כלום לא נעלם יפה שלי והניתוק..הבריחה הזו רק מלחיצה אותי אחר כך הרבה יותר !!! אז רוצה להגיד לך שמבינה את הניתוקים האלה אבל רק תזכרי שאחר כך יותר קשה איתם חיבוק ענק עד אליך חטולית

לפני חודש וחצי החלו לי בעיות במערכת העיכול , עם הזמן התחילו לבוא חרדות.לפני 3 שבועות בערך התחילו לי כאבי רגליים, ידיים, חוסר מנוחה וזרמים בשינה. עשיתי בדיקת emg, אולטרסאונד דופלר, רנטגן של עמוד השדרה, בדיקות דם והכל תקין .הייתע גם אצל נוירולוג , אורתופד ופיזיותרפיסט ואף אחד לא הבחין במשהו חריג . רציתי לדעת האם אלו תופעות לגיטימיות של פחד וחרדה

היי... חייבת לשתף ולהוציא.. וגם חוששת בו זמנית קרו המון המון דברים בטיפול בזמן האחרון, אבל אני רוצה לדבר על דבר אחד.. לאחרונה הרבה מהסובבים אותי ומהאנשים הקרובים אליי ביותר, אומרים לי שהגבולות בטיפול נחצו והרבה גם מצידו של המטפל. אני לא מדברת על התאהבות ומשיכה אלא גבולות אחרים, אפשר לומר יותר של פשוט קשר אישי אני מנסה להסביר שזה כי הוא סומך עליי ולכן מרשה לעצמו.. ואומרת ששנינו בשליטה. אבל יחד עם זאת אני מרגישה שאני באמת מחזיקה בכל הכוח את הגבולות ולא הולכת ופורצת אותם בהינתן האפשרות לכך או לפחות שמה לזה גבול בטיפול וכועסת על המטפל שמאפשר לי את זה.. גם חוששת שאם אשים גבול אז הקירבה בנינו תיעלם. יש לי ולמטפל קשר מאוד חזק וזה קשור כפי שפעם ציינתי שאני מגיעה מאותו הרקע ומעבר לכך גילנו המון תחומי עניין משותפים ואין ספק שיש כימיה ועדיין... אני מפחדת שלמרות שצמחתי המון בטיפול ואת זה הקרובים יכולים לומר, התפתחתי מאוד ונהייתי יותר בטוחה בעצמי אני בתלות מאוד גדולה במטפל והייתכן והיא דו צדדית אני מפחדת שבסוף הקשר הזה יהיה הרסני ולא יגמר טוב. אשמח למחשבות.. כל דבר

הי בריה, בנוסף למה שאודי אמר אציע - ייתכן שהכיוון המשותף שבינכם מסנוור את המטפל באופן מסוים, והוא כמו שוכח מהכיוון הטיפולי שהוא תפקידו, וחלק בך, בתורו, כמו בז באותה עת ליכולתו כמטפל וקצת מסובב אותו על האצבע.באופן לא מודע. או שישנה חרדה כזו בך. הצעה לפרשנות. דברו על זה. אודי אמר :-) סוריקטה

יש בזה משהו... אחשוב על זה תודה רבה, את משהו ( מרגישה אותך מבלי להכיר)

חמלה יש בי...חשבתי על מה שסוריקטה כתבה, אינטגרציה בין אומץ והצד הנזקק... ו... אני רוצה לומר לכם שגם יתכן מאוד שאולי בגלל שאף אחד לא מכיר את "סיפור חיי" שגם אני עברתי דברים אף אחד לא התחשב בי..עברתי רגעים קשים.. ולא פגעתי באיש שניסה להתקרב רק פחות הראתי התעניינות אולי..רעה אל אחרים לא הייתי. אף אחד לא אשם בחיים שלי ... קרה/עבר....בתקופה של השנים הראשונות בטיפול היה מאוד מאוד קשה...לא פגעתי באיש , לא ביקשתי התחשבות...והרבה מעבר היה לי מאוד קשה לשמור על שגרה ושמרתי... יש בי חמלה אליה....אבל קשה מאוד לחמול על מי שדוחה אותך ומתעלם ממך, בקושי משתף בדברים שאמור וקשור לעבודה ..קשה לי להסביר פה כי אינכפ מכירים או יודעים במה מדובר.....

את יודעת מיכל, זו בדיוק התחושה, שזה לא הוגן והכעס והמרירות יש בהם הצדקה - הם תגובה לעוול שנגרם לך. זה לא הוגן באמת. להיות טובה, תמיד עם כוונות טובות ולהיתקל בכאלה שלוקחים וחומסים ופוגעים ו.... איתך שירה

נכון. אנחנו לא מכירים כלל את הסיפור. את אמיצה בשיתוף. להתראות, סוריקטה

אווף אני בבית חולה(בקורונה) לא ברור איך וממי ועוד הספקתי להתחסן את המנה הראשונה. ומרגישה לבד ועצוב לי . יש כאלה שמציעים עזרה אבל לא מרגישה בנוח לבקש מה שבאמת צריכה ורוצה. ואין לי מספיק כוח לעשות את זה בעצמי ודברים מהסופר חייבת לבקש ועוד הרבה ימים להיות פה והכל רק התחיל. ועכשיו בוכה. וזה גם ככה אחרי סופש לבד שמרגישה כמו בכלא.

חנה יקרה, רפואה שלימה. מקווה שיעבור מהר. קבלת עזרה חשובה ואנשים מבינים. אל תתבישי. זה הכרחי.

באמת עצוב אוף איתך, סוריקטה

הי כולם, רשמתי הודעה לפני דקות ספורות ונראה שהצליחה להישלח בניסיון ראשון. איזו הפתעה ופליאה. היה סופ"ש נוראי. המחשבות הן כנראה גם תוצאה של בדידות ומיעוט חשיפה ואינטראקציות עם החוץ. עם הקצב של החוץ, שהוא כל כך שונה. הייתה הפתעה נעימה, הגיעו לביקור ילדים אהובים שטיפלתי בהם בעבר. הוריהם הזכירו לי שאני שונה בנוף מבחינת התבונה והכישורים של מטפלות. זה קצת עזר. לא האמנתי - אבל הנה אני מתכוננת ויוצאת לדרך לעוד יום. סוריקטה

הי יקרה... האמת שכתבתי הודעה והיא לא נשלחה... מה שלומך? שמחה לראות שהצלחת לקום ולהתחיל שבוע חדש והביקור של הילדים נשמע ממש משמח גם. שיהיה שבוע טוב יקרה♥️

... אנ'לא יכולה באמת בעצמי. עומס יתר ופיזית כבר גב סטיף שלא יכול לנוע. שנאמר - ככה זה. מה לעשות. כנראה כשקול פנימי אומר לא, וחזק לא, הגוף יגיב. תעצרנה פעולות. באסה שאין מקום של ממש בו אני באמת יכולה להשאיר את הכאב. כאן אלו עדיין מחשבות והן עדיין לא חוץ חוץ. ובכל זאת, תעוד שמרחף לו במרחבי האין. סוריקטה

סוריקטה יקרה כמה כוחות.. לאסוף את עצמך ליום חדש לשבוע חדש. אצלי מתעורר הבוקר בבכי נוחת עלי בעצמה וכבדות בלתי אפשרית כל בוקר מחדש. איזה משב רוח נעים ומרפא הביאו הילדים והוריהם. רואים אותך אי אפשר שלא... שיהיה לך שבוע קל יותר איתך שירה

הי שירה יקירתי, קצת )כאילו( קופצת נושא - אתמול היה ערפל כבד ומדהים בחלק מהאזורים בארץ. יצא לך לראות אותו? הוא דיבר אליך? סוריקטה

תודה, חנה יקירתי. שלך, סוריקטה

היי סוריקטה יקרה! ודאי שאת שונה בנוף המטפלות...בכלל היה לך ספק??? שמחה שהאירו את עינייך. והרגעים הקטנים הם החשובים באמת. זכרי זאת...ואספי רגעים של אושר.

באיזור שלי לא היה ערפל... ספרי מה ראית? מה זה עשה לך?

הי שירה, הלכתי במיוחד אל הערפל. למקום שבו רואים טבע, והבניינים, האנשים והמכוניות - מוסתרים. נראה כמו אגדה. שלך, סוריקטה