פורום פסיכולוגיה קלינית

היי, רציתי לשאול .. איך מבדילים בין הפרעת אישיות (גבולית או סכיזוטיפלית) עם "גלישות" פסיכוטיות, לבין הפרעה סכיזו אפקטיבית ? האם בן אדם יכול להיות מאובחן בהפרעת אישיות (גבולית, או סכיזוטיפלית) בעוד שיש לו חוג חברים רחב וזוגיות ארוכה והבעיה מתבטאת אצלו רק בתפקוד התעסוקתי והמקצועי? מה ההבדל ביו "גלישה פסיכוטית" בהפרעת אישיות לבין פסיכוזה בהפרעה סכיזו אפקטיבית ? מה יותר מאפיין "ניתוק חלקי" ולא מלא מהמציאות.. הפרעת אישיות או הפרעה סכיזו אפקטיבית ?

נכון כותרת מעצבנת? הי לקוראים, לצערי, מוצאת את עצמי במצב הכי חולה שלי. כבר שבועיים מאז המילים שלא עמדתי בהן. כלומר, החלק האוטיסטי / פגיע ווטאבר. התפקוד נפגע קיצונית כולל עניינים בסיסיים כולל תקשורת. נמחקים לי אנשים מהקרובים ביותר. המציאות הופכת לתחושת הזייה. תואם עידן קורונה. סבל מטורף. לא כל כך יודעת מה לעשות עם זה. כמה מצער. סוריקטה ניסיון שליחה שלישי במספר

ושירה: יקרה שאת. בגלל שפנית גם אליי.. לא הולכת. עייפתי ממש ממש..... היו ישיבות בעניין. עם כל הממונים. מהרשותת, ממשרד החינוך.. וגם אני יודעת שספור חייה של הגננת הזו קשה...למה אני צריכה לרחם על מי שמקנאה בי? לא מתייחסת כמעט אליי??? ולא מראה אכפתיות אם אנסה בטוב וברוגע?? למה? האם צריך לרחם על אנשים כאלה? להכיל אותם ולקבל כי הם עברו "סיפור חיים"??? אז,אמרו לי לגשר על המתחים ביני לבינה. ולרחם.....יענו היא מסכנה..אז תכילי אותה למרות שהיא לא רוצה טובות ממך בכלום, לא ללמוד ממך אפילו שהיא מקנאה בך וחסרת ביטחון.. מה אני אשמה?? להתנהל איתה בטוב..ברוך.. להגיד לה כל הכבוד על דברים שהיא עושה.. וכל זה בגלל שאין אפשרות לשנות ואנו נאלצות "להשאר יחד".....אז סתם...מעצבן גם הבאגים פה. ויתרתי. יקלט יקלט. לא יקלט אז לא. אני כתבתי את שלי.....

הי מיכל, בוקר טוב, שבוע אור - ובכן, יש בך חלק שמגיב כפי שהבעת כאן באומץ. אנחנו גם אולי קצת מכירים אותו. וגם לך יש סיפור משלך ועוד. האם תוכלי למצוא גם את החלק האחר בך? האם ניתן למצוא את האיזון בינהם? קרי - בין החלק החלש, הנזקק והמשווע לבין החזק, האיתן ומשרה בטחון ומעט יותר וודאות. האם ניתן לגשר בינהם? (בין החלקים בך?) אינטגרציה / שילוב הוא מושג שהייתי מנסה לשים עליו דגש. אולי ראשית במובן הפנימי שלך מולך. ובקטע רחב יותר - שילוב של, למשל, אנשים עם צרכים מיוחדים בקהילה. נסי אולי להחליף תפקידים במחשבה. ייתכן שיעזור. בכל מקרה - חלף זמן מאז שרשמת את ההודעה שאני מגיבה אליה. האם השתנתה הרגשתך? אולי החמירה, אולי התרככה? מה את אומרת? שלך, סוריקטה

פתאום הבוקר התגלה לי דבר מפחיד... הפוגע ...שנמצא קרוב אלי..למה אני נמשכת אליו ? הרי פגע והכאיב לי ..ועדיין נמצא שם..ולא יכולה להתנתק ממנו..למרות שכבר מזמן לא פוגע ?? מה קורה לי למה ככה ? מזועזעת מהידיעה וחסרת אונים.!! מה עושים ? חטולית

הי חטולית, ההסבר שאני מוצאת כרגע הוא ניסיון לחזור לאחור לנקודת הזמן ההיא, לבדוק מקרוב מה היה כדי להבין איך, או, לתקן, או אולי לנקום, או אולי להיתפס על ידי עדים ועוד. מוצאת מעט דמיון לסרט 'בחזרה לעתיד'. מן הסתם, זה לא באמת אפשרי. הופה - שלח! סוריקטה

כל הודעה שנסיתי להעלות לא עלתה פשוט לא מצליח לי כבר מיואש עד הסוף תמיד נוטפאונד ואישור והודעה לא עולה נחפגש כבר מתישהו אם ההודעות שלי יעלו להתראות בנתיים חטולית

הי חטולית, מבינה כל כך. כל כך מבינה. סוריקטה

בתקשורת שלי עם מישהי, ישנה התעלמות מדברים שמאוד חשובים לי בעיקר בהקשרים רגשיים שאני מבקש להביע והצד השני מתעלם. גם כשאני כותב או אומר במפורש שההתעלמות מכאיבה לי, אני לא מקבל הקשבה. וזה דפוס שחוזר על עצמו. האם ההתעלמות הזו ניתנת לפירוש כאלימות?

היא אומרת לי שאני צודק ושהיא תשנה התנהגות וזה חוזר על עצמו. לפעמים התחושה שאני מקבל ממנה היא לעג וצחוק על חשבוני. אבל זה מגיע למצב שאני סובל מזה ואני מסביר לה שזה גורם לי למצוקה נפשית, כלומר ההתעלמות המכוונת. כאן אני חש כבר שזה לא חוסר רגישות אלא אכזריות. ולכן אני חושב שאולי זאת אלימות.

אני לא מצליחה להפריד בין אז ועכשיו הכל מתבלבל לי תחושת חוסר אונים, הסגר שסוגר עלינו ומבדד אותנו, האנשים שמתים ומתו.. אני רוצה לצעוק על אלוהים, " דיי כבר!! למה אתה ממית אנשים?" ויש הרגשה שאלוהים יחרוב את העולם וכמה שאני מנסה לדבר בהגיון ומהראש הקולות האחרים לא מרפים. זה מרגיש שאותותו אני הולכים למות.. אני לא מצליחה להרגיע את הפחדים

כל כך קשה ינשוף יקרה. מקווה שתמצאי דרך להיעזר ולהרגיע קצת את הפחדים... מצטערת שאין לי עצות חכמות. רק להגיד שקראתי. איתך שירה

ינשופית מתוקה נשמעת המצוקה הקשה שלך אין לי הרבה מילים לומר לך רק שמבינה אותך ומקווה שעם ההתחסנות תרד רמת התמותה והמצב יתחיל להרגע כך יהיה גם לך יותר קל חטולית

בוקר אור לכולם, אאסוף את עצמי היום ואגיע לעבודה. Wish me the best of luck סוריקטה

יפה שלי מאחלת לך רק את כל הטוב שקיים והמון הצלחה כי מגיע לך חיבוק חטולית

בוקר טוב סוריקטה כמה קשה להניע... כל הכבוד באמת שהצלחת. גם אני הצלחתי היום אחרי כמה ימים של כניעה מוחלטת למיטה. איתך שירה

הי חטולית, ראיתי את הודעתך למטה. בטח. תודה שוב. ימים קשים עוברים עלינו, אובדן אמון ברמה גלובלית ואישית. תודה, יפה שלי, סוריקטה

הי שירה, כתבתי גם לחטולית ממש עכשיו - ימים קשים עוברים עלינו בקטע של משבר אמון ברמה האישית וברמה הגלובלית. אני כל כך כל כך לא בנאדם של מיטות ורביצה. סופר אנרגטית, כל הזמן זזה, מתרוצצת, קוצים בטוסיק, ואיך הרגשתי שתכולה שלמה של מערבל בטון נחתה עליי וכבתה אותי. סוריקטה התחבאה מתחת לשמיכה, ואז בא גל חום. כמה נפלא. מה עוד נותר לנו אם לא ההומור. שלך, סוריקטה

היי יפה שלי כמה נפלא שעם כל המצב יש לך גם רגעים טובים של הומור נהדרת שאת חטולית

פשוט לומר שאת אלופה בפניות שלך למערכת. שלך, סוריקטה

זה למען כולם המקום חשוב לי לא פחות מכל מי שכאן תודה 🤩🤩 חטולית

אין כמוך! שלך, סוריקטה

הי, אז כן ארשום, בכל זאת. ראשית - ניסיתי לשלוח הודעה כאובה מאד, היא (שוב) לא נקלטה במערכת. לא שמרתי אותה ובחרתי לוותר. גם עכשיו זהו ניסיון חוזר לחוזר לחוזר. כולה לשלוח הודעה לפורום, שנתקלת שוב ושוב בחלון הקופץ Doctors says: UNDEFINED נאמרו לי בשיחה האחרונה מילים גדולות מכפי שיכולתי לשאת. גם האופן בו חוויתי שנאמרו - הותיר אותי בהלם שאין לתאר. התדרדרתי למצבים שלא הייתי בהם שנים ארוכות ולא הצלחתי להתעשת. יצאו ממני זעקות ללא מסנן, ועוויתות, ואי שקט קיצוני, הנפש הרגישה עוברת לינץ' וביקשתי, לא, בעצם דרשתי ממש, בפקודה, מהלב שלי שיפסיק לפעום כבר. ההודעה הזו מאד שונה מהקודמת, זו שלא הצליחה להישלח, וגם מזו שאחריה, שכן שמרתי, לעצמי, אבל הייתה תקפה לרגע בו נכתבה וניסתה להסביר מה זה להיות על הספקטרום ועוד. אכן לא פתחתי את השבוע בכלל - גם לא בעבודה. 'פיטרתי' את עצמי באופן זמני. פשוט התחבאתי - תוצאה של משבר אמון קשה באדם, סופרת מי יודע כמה פעמים כל כך השקעתי ונפלתי. חשבתי על היתרון כאן של היות מאד לא ספונטני, שמתאים לשכמותי. לילה טוב, כן, בוקר, ולא היה לי לילה, סוריקטה. מבקשת להזכיר שהיא גם עדינה ופגיעה מאד. אנשים בעולם הרבה יותר גסים ממנה. שנת 2020 הארורה

יפה שלי כואב מאוד לקרא כמה קשיים וכאבים ספגת אפשר רק לשבת כאן לידך בלי מילים ? אפשר חיבוק ? חטולית

את עדינת נפש ושם ג'ונגל בחוץ. טוב להתחבא לפעמים וטוב שהצלחת לצאת וגם לכתוב כאן. מבינה לליבך מרגישה.. שלך שירה

הי בנות מתוקות, טוב שמישהו מצליח לראות את העדינות. מעניין שתיארתי את עצמי כעדינה, ומישהי אמרה לי שהיא חווה אותי כחסונה. יפה בגילי ארבעים אחוז מסת שריר לאישה. אז אולי גם וגם. אין סתירה. ושירה - זאת הברקה העניין של טיפול באמנויות. אמנויות תחום רחב. מתוכו, אולי אולי מה שכן היית מרשה לעצמי מתקרב לתחום המוסיקה שאיכשהו כן נגעתי בו מעט במהלך השנים. הציור, למשל, אבד מזמן. גם תחומים יצירתיים אחרים הלכו פייפן ועוד. תודה, טוב שאת, טוב שאתן, סוריקטה בניסיון חוזר לשלוח את ההודעה אני חושבת שככל שמתעקבים על ההודעה, כלומר, חולף זמן ללא רענון יזום, כך נתקלים יותר בבאג. סוריקטה

לא יודעת אם שוב תקלה או שכולם הסתגרו כמו בסגר. בואו. סוריקטה לא פתחת את השבוע... חטולית ספרי לנו מה קורה אצלך במשפחה איך בנך הצעיר בחיי הנישואין וספרי מה שלומך. מיכל, מה שלומך? איך בגן ואיך ההתמודדות עם מי שהדרכת? ינשוף, מקווה שאת מצליחה להחזיק מעמד בעבודה ובטיפול אביב, איך את מסתדרת עם הפגישות בזום? אין בכלל פגישות פנים מול פנים? במבי, מה שלומך? התחלת את הקורס? קולך חסר כאן... חנה, איך היה סוף השבוע שלקחת לעצמך? אודי מקווה שאתה בטוב. ואם שכחתי מישהו... סליחה בואו

את חמודה ויקרה קצת משובללת בתוכי הפגישות רגילות ממש לא בזום ....כשאין ברירה אז טלפון .....אבל מותר לעבוד ואנחנו נפגשות רגיל בחדר ענק שלטשה מטר מרחק אחת מהשנייה וזה נורא ....אבל לחלוטין מפגש פרונטלי . ומה אתך שירה ????

הי שירה, ואני אקרא לך - בואי. בואי אלינו. מה תספרי את? אתם מצליחים להמשיך? לפחות איכשהו לעכב את ההרס? אולי אפילו לפתוח אור? סוריקטה

יפה שלי לא הלכתי לשום מקום אני מנסה כבר כמה ימים להעלות הודעות וכלום לא עולה גם כתבתי המון דברים ופשוט כלום לא עלה כתב לי נוטפאונד ואישור וזהו ונתקע..לא עברה שום הודעה האמיני לי שכבר התייאשתי ולא יודעת מה עוד לעדות מקווה שהפעם ההודעה תעלה איתך כאן אך שלא מרצוני..לא עובר חיבוק חטולית

ניסיתי לרשום משהו, שלא עלה שוב. לפני כחצי שעה. ואוף, עד שהצלחתי למצוא מילים ולנסות לבטא. מה שנשאר לומר הוא, שההודעה לא נקלטה. ושוב כל ה UNDEFINED הזה. רשמתי על מי אני עוד חושבת וכו'. ועל לבו של הטיפול שלי שנדם. תוהה מדוע ממשיכה לנסות, ומדוע המשכתי לנסות גם בטיפול וגם בקשרים אחרים כשהמדיום כבר לא עבד, או בכלל לא עבד, או עבד מעוות. כלומר, מכירה את הפרשנות, ובכל זאת. סוריקטה

קראת מה כתבתי לך למטה אחרי התגובה של אודי ? חטולית

אביב יקרה, שמחה בשבילך למרות המרחק שהמפגשים פרונטליים. אצלי ממשיכים המפגשים למרות שעייפתי וגם הוא... לא פשוט והכי בא לי לברוח מהכל. שלך, שירה

לעכב את ההרס.. כמה מדויק. ממשיכים להיפגש אבל מרגיש שמשהו נשבר. את יודעת, כבר כמה חודשים שאני גם מתנסה בטיפול באומנות. כשאין מילים. אין הרבה מילים כי עייפתי, כמה יוצא דרך הדף... חשבתי עלייך. שלך שירה

יקרה, טוב שבאת, טוב שהצלחת. מבאס שכל כך הרבה הודעות לא עלו. אולי תצליחי לשחזר משהו ולכתוב מחדש... שלך שירה

הי אביב, שנה סופר מעפנה זותי. אבל רק לומר - שמי שטיפל בי סיפר לי שבמקומות בחו"ל המרחק בין המטפל והמטופל הוא בסטנדרט גדול - כשלושה מטרים - ורק בישראל החדרים קטנטנים ויושבים קרוב. יא אללה איך שהקורונה הרחיקה ואיזה נזק. נו, מקווה שתראי את ההודעה בתוך הסבך. שלך, סוריקטה

שלום וברכה אני רוצה לתאר דברים שעברו עליי לפני מספר שנים ואיני יודע כיצד זה נקרא במונחים קליניים? מה שקרה שהייתי בזמנו על מינון של ציפרלקס 20 מ"ג במשך חודש, ואז הייתי אצל הפסיכיאטר שטיפל בי והוא דיבר עם הפסיכולוג שטיפל בי אותו זמן ורשם בפרוטוקול לאחר מכן: Psychologist feels he is cyclothymic; has grandiose fantasies w/o insight, lacks boundaries לאחר מכן הרופא החליף לי את הציפרלקס 20 מ"ג בפאקסט 60 מ"ג בעקבות כך שהוא חשב שיש לי "חשיבה אובססיבית".. לאחר חודש וחצי דיברתי איתו טלפונית ואמרתי לו שהמצב לא השתנה והוא החליף לי את התרופה מפאקסט לונלפקסין 150 מ"ג ועשיתי את ההחלפה בהדרגה, הורדתי את הפאקסט והעלתי את הונלה, ממש בסמוך לכך להחלפת התרופה התחילו לי סימנים מוזרים שאיני יודע מה הם.. השינה שלי לא הייתה "עמוקה" באותו זמן וישנתי מעט שעות שינה והייתי בלחץ בחיים ובעבודה ובעייפות מתמדת.. עבדתי בזמנו 7 ימים בשבוע.. באותו זמן עבדתי בבית קפה והיה שם את הילד של בעלת הבית שנורא אהבתי אותו והיה מתוק אבל משום מה התחלתי לפחד נורא שאני הולך להרוג אותו, כי באותו זמן ראיתי סרט שוב ושוב ממש באופן אובססיבי על מישהו שהיה לו פיצול אישיות והוא הרג את גרושתו והמאהב שלה ופחדתי שיש לי גם את אותה הבעיה ופחדתי מאוד ש"האישיות הרעה או יצר הרע" ישתלטו עליי ו"אאבד שליטה". אני זוכר שהלכתי ואמרתי למשפחה שלי כל הזמן ש"צריך למנוע את הרצח של הילד הקטן", נתקעתי על המשפט הזה והם לא הבינו מה קרה לי ועל מה אני מדבר ולקחו אותי לאותו פסיכיאטר שנתן לי את הפאקסט והונלפקסין, באותה פגישה עם הפסיכיאטר אני גם כן זוכר שאמרתי לו על ה"רצח" שאני חושש שיתבצע, והוא שאל אותי איך זה יתבצע ואמרתי "עם סכין" והוא הסתכל עליי ושאל אותי אם אני רוצה להתאשפז, אני לא הבנתי מה קורה איתי והתחלתי לפחד, שמתי את הידיים על הפנים שלי ושפשפתי אותן ואמרתי לעצמי "אני מרגיש שאני משתגע" וחשבתי שעוד שנייה נכנסים רופאים עם חלוקים לבנים ולוקחים אותי לאשפוז ממש כמו בסרטים.. עוד אני זוכר בפגישה שאמרתי לפסיכיאטר ש"הפסיכיאטרים הם המשוגעים הכי גדולים, פשוט הם לא מאובחנים" בפרוטוקול של הפגישה הרופא רשם: says he fears killing children at work, or himself, attempts humour but there are no signs of mania. No evidence of cognitive impairment. הרופא הפסיק לי את הפאקסט ונתן לי הלידול ולאחר מכן נתפס לי הצוואר והלשון והפסקתי אותו.. עוד אני זוכר שבאותו זמן קניתי טלית והתחלתי ללבוש אותה ורציתי לחזור בתשובה. אני זוכר ששלחתי לאימא שלי הודעות בטלפון שאני "רואה בראש" את התאריך שבו היא תיגמל מסמים (היא הייתה מכורה לסמים), ושזו "הארה" ושלא תספר על כך לאף אחד כי זאת "נבואה", ואם היא תספר את ה"סוד" הזה הנבואה לא תתגשם. אני זוכר גם שחשבתי שאני נענש על חטאים שהמשפחה שלי עשתה ומקבל עונשים מהשמיים "על מעשה אבותיי" אני זוכר גם שחילקתי את האנשים מסביבי ל"טובים ורעים", ל"אופוזיציה וקואליציה" עוד אני זוכר באותה תקופה שהייתי מנהל שיחה ופתאום פורץ בבכי ללא דמעות לשנייה ואז חוזר לנהל שיחה כרגיל, כאילו עברו עליי מלא מלא דברים בראש שלא דיברתי עליהם ולא הבנתי מה קורה איתי, פשוט הראש שלי היה מפוצץ במחשבות ומשום מה ה-SSRI שלקחתי במקום להרגיע אותי, עשה יותר גרוע.. היה לי גם דוד (אח של אימא שלי) שהקשר אתו היה לא טוב ולא אהבתי אותו בכלל ואני זוכר שאמרתי לאימא שלי שהוא מת. והיא אמרה לי שהוא חי והוא נמצא בבית ולא הבינה על מה אני מדבר בכלל, ואני אמרתי שוב ושוב שזה לא נכון ושהוא מת ושלא תגיד שהוא חי. חשבתי שאם אאמין בזה ואגיד את זה שוב ושוב זה ממש יקרה. עוד אני זוכר שהכרתי איזו מישהי באותו זמן והיינו בקשר ולאחר זמן מה זה לא התאים לה ופשוט הצפתי אותה בהודעות בגלל שאני רוצה שהיא תחזור אליי ושנמשיך להיות בקשר וכתבתי לה שאני "רואה בראש" אותנו יושבים בסלון ואת הילדים שלנו משחקים ביחד.. והכרנו סך הכול חודש ומשהו, והיא חשבה שאני מוזר שאמרתי את זה.. האם זה היה התקף חרדה? או מצב פסיכוטי? או מאניה? או פרנויה? כיצד זה נקרא במושגים הקליניים?

הי אביב והי חנה - בהמשך להודעותיכן - אז שוב התפלקה לי הודעה בגלל הבאג ואנסה לשחזר. תודה רבה רבה על ההסבר על החלקים, אביב. זה עזר מאד. אצלי, כנראה החלקים קטנים ממש. כנראה בין טרום לידה לשמונה חודשים. זה אולי מסביר מדוע דובי, למשל, יתאים לילדים גדולים יותר. אולי גם מסביר שהאמצעים שלי הם כאלה שבדרך כלל בשימוש של קטנטנים ממש ממש. זה אולי מסביר את מצבי הפרגמנטציה, אובדן תחושת זמן ומרחב, זה אולי מסביר את הקשר המאד מיוחד וראשוני שיש לי לבעלי חיים. הטריגר השבוע אצלי (על רקע מה שקורה בטיפול שמציב אותי, ככל הנראה ברמות חרדה קיצוניות ביותר) הייתה אישה ששמה זום על חוסר הצלחה שלי, שגם כך נחווה גרוע מכישלון אישי. ותקפה אותי מתוך חששותיה. איך החולשה שלי ובתוך ימי הקורונה הזמינה את האישה הזו לפגוע בול וחד. זה היה נורא. עדיין מצליחה לחקות את עצמי כשאני נחמדה, ועדיין רוב האנשים מצליחים לראות את הטוב שבי, למרות שאני עיוורת אליו. מספיקה אישה אחת לחרב... תודה רבה מאד על ההסבר ועל ההתייחסות. תודה חנה יקרה שראית, תודה על היד המושטת ועל התקווה. שלכן, מוטשת וקשה לי מאד, סוריקטה

כישלון אישי , זום אני לא מסוגלת לעבוד בזום היא נמחקת לי שם ....כולנו בחרדה הבעיה שגם המטפלים שלנו חסרי אונים וזה מה שמחבל בקשר כי יש יותר מידי שיוויון בקשר ולא אי שיוייון אתך בקושי אביב

היות שאין לי יותר גיבוי של טיפול, או ייצוג פנימי, לא הצלחתי בזה, מה לעשות, פחות אכנס לכאן. מצטערת. הפעם איני יכולה לחתום. עמכם הסליחה.

מצער אותי לשמוע שבגלל חוסר תמיכה לא נשמע ממך 😢😢😢... מקווה שכן תיכנסי כי את חשובה מאוד כאן לכולנו.... ומקווה שההודעה הזו כבר תעלה כי לא עלו לי הודעות עד עכשיו בבקשה אל תיפרדי מאיתנו חטולית

שלום, מבקשת המלצה על פסיכולוג/ית קליני/ת המטפל/ת בהפרעת אישיות גבולית והפרעת התנהגות באיזור הצפון (קריית טבעון/רמת ישי).

כתבתי מאתמול כמה פעמים וההודעות לא עולות הבאג כבר תוקן ?

הי חטולית, אחד לשלושה ניסיונות אולי הצליח לי... סוריקטה

שלום, בני חייל והוא מתקשה כשהוא לבד בשמירה בלי טלפון או משהו אחר להסחת דעת, והמחשבות הולכות למקומות לא טובים. האם יש עצה איך להעביר את הזמן, תרגילים מחשבתיים וכולי. תודה מראש.

עם הבת זוג שלי אומרת לי יותר מפעם אחת "אני לא יכולה בלעדיך" זה צריך להדליק אצלי נורה אדומה? זה יכול להיות סימן שהיא מסוכנת בשבילי? זה יכול להיות סימן שעם אני יפרד ממנה היא יכולה להיות מסוכנת בשבילי? ועם התשובה היא כן מה אני יכול לעשות בשביל שהיא לא תיהיה מסוכנת בשבילי? תודה מראש.

אני בתהליך שהתחלתי להסכים להכיר את החלקים... כמה שבועות.. נוצר מצב בו אני מתביישת להביא את הקטנים לפגישה... כאשר הבאתי אותם בעבר לא השתייכתי אליהם אלי אז היה יותר קל מבחינת בושה אבל עכשיו שאני מודעת שהם בעצם אני נוצר מצב שאני מתביישת להביא אותם לטיפול . שהמטפלת תראה ותשפוט ואני יודעת בשכל שהיא לא אבל כך אני מרגישה...

אני גם כועסת על המטפלת כועסת שאני מרגישה חסרת אונים מולה כאשר החלקים לוקחים פיקוד ... כאילו אני מאבדת שליטה והיא מדברת עם החלקים ואין לישליטה... שתפתי את המטפלת והיא רק הקשיבה בלי להביע דעה... אני מרגישה יותר ויותר כעס עליה עד רצון לבטל פגישתינו

הי ינשוף מצטערת שאני כל כך מטומטמת. את (או מי שתרצה) יכולה לספר מהם החלקים הקטנים? באיזה גיל הם, נגיד. מה הבקשות שלהם? או לפחות האם את יודעת מה הם מבקשים? יודעת שחוזרת על השאלה. נעניתי אבל לא הצלחתי לקלוט. משהו אטום אצלי. סוריקטה

חשוב כמובן להביא לטיפול שברור שזה מה שאת עושה . את בסדר , תמשיכי לתת להם לבוא תקשיבי להם הבושה מולם תהפוך לאט לאט לחמלה כי מגיע לך .... חיבוק

הי סוריקטה , כתבתי לך בשני ולא עלה .... מנסה שוב החלקים הקטנים אלו חלקיננפש מנותקים (דיסוציאציה) ממני כמובן שהם חלק ממי שאני אצלי הם בני ארבע עד שש כמובן שיכולים להיות צעירים יותר , מן הסתם מהשלב שהיה צורך בניתוק . ההגיון הבוגר לא חודר לשם , הם מתנהגים ופועילים מתוך רגשות פגועים מפוחדים של ילדים קטנים שעברו פגיעה . את יודעת איך מתנהג ילד שקיבל מכה שכואב לו שמפחד ככה גם ההתנהגויות משם כשיש טריגרים . בנוסף ילד. זקוק למרחב משחקי בובות דובים ועוד ככה גם אני בחלקי נפש אלו מקווה שעכשיו זה יותר מדייק לך אביב

הי אודי וכולן, האמת, עד הרגע האחרון לא ידעתי אם אני אמורה ללכת או לא, לא הבנתי אם זה נגמר או רק דובר וצריך עכשיו להפגש ולעשות תוכנית. פחדתי לשאול. התלבטתי אם ללכת ובמקרה הגרוע להתקל בדלת סגורה או שעה תפוסה או לא ללכת. בסוף הלכתי, למרות שרציתי לנסות לסגור את הפרק הזה, אני קשורה אליו. מאוד. הרגשתי איך אני נלחמת על המקום שלי. אמרתי לו שאני לא מוכנה להרגיש אשמה בכישלון הטיפול ושהוא דוחף אותי להפסקה שאני לא מוכנה לה. אמרתי שזה לגיטימי אם הוא עייף, אבל שיגיד שהוא זקוק להפסקה. הסברתי גם מה אני צריכה ומה לא מצליח ואולי גם לא יצליח, אבל הליווי והתמיכה הכרחיים. דיברתי הרבה. הרגשתי שהוא הבין וגם הסביר את הקושי האישי שלו, את החלק שלו שהביא למצב הזה. אביב, סימני הקריאה שלך 'את לא אשמה' הלכו איתי. תודה על התמיכה, אביב, סוריקטה מיכל וחטולית. תודה אודי, שלפעמים לוקח לי זמן להבין מה אתה אומר (לפעמים אפילו הקריאה הראשונה לא מובנת עד כעס), אבל דבריך חשובים ואני לוקחת אותם איתי. שלכם שירה

שירה יפה, היית אמיצה וחזקה. אולי אפילו הצלחת קצת להפשיר. כלל לא מובן מאליו. פחות חושבת שתרמתי לך, אלא את בעצמך. מבינה אותך המון. נראה לי. סוריקטה

מדהים , אני מקווה שתצליחו גם להמשיך יחד תהליך וגם אם לא שתדעו לעשות תהליך של פרידה שלא ישאיר נזק גדול מידי . חיבוק

כתבתי לך אך משום מה לא רואה את ההודעה שלי אולי בגלל הבאג את נהדרת ואמיצה מאוד גאה בך המון על השיחה שהלכת ודיברת ואמרת .... מקווה שעם השיחה הזו תפתח דלת חדשה ומשם תוכלו להמשיך את הטיפול ולא לסיים אותו מחזיקה לך אצבעות אהובה חטולית

הי אביב, וגם הי כולם - איך את מזהה מה הצרכים שלך? או איך אתם מזהים. כלומר, מה זה בכלל... סוריקטה

תמיד את מוזמנת לשאול ...זה בדיוק צורך ..וזה בסדר . בדיוק ניכנסתי לנסות לענות לך על מה שכתבת למטה .... אז קודם אנסה להסביר את הנוסח שלי לגבי הקטנים .לכל אדם יש מן הסתם את החלק הזה בנפש שיש שקוראים לו הילד הפנימי . אצלי במורכבות מערכת הנפש שלי מתוך הדיסוציאציה יש קבוצה של קטנים , למה קבוצה לא יודעת אבל הם מדברים ברבים אנחנו וכאלה הם ממש ממש קטנים ...וכן ההתנהגות משם כמו שגם ינשוף העידה על עצמה , מחזיקים בהמון כאב , וחרדות חלקיים פגועים מאוד . החלקים האלה פועלים מתוך הרגש הפגוע וההגיון של האישה בגילי לא חודר אליהם בכלל. ואיך זה מתקשר לצרכים ..... הדבר הראשון ללמוד וזה קשה לדבר יפה אל כל חלקי הנפש שלי להקשיב לעצמי לכל חלקי הנפש שלי ואני אתן לך דוגמא למה התכוונתי, לגבי הטיפול . בטיפול הראשון הייתי יוצאת והחלקים הפגועים היו שולחים לה הודעה ישר שהייתי יוצאת כל פעם זה היה משהו שונה אבל בגדול הם היו צריכים יד או עוגן , הצורך היה לדעת שגם שיצאתי ממנה היא עדין שם לא עוזבת אותנו ...כן חרדת הנטישה ...המטפלת לא תמיד הייתה מגיבה ובשלב מתקדם של הטיפול פשוט לא ענתה , זה הוביל לכעס וכאב מהמקום שלא רואים אותי שמתעלמים ממני ...מה שהפעיל את החלקים שמחזיקים כעס . זה היה אחד הדברים שדיברנו עליהם בטיפול המון והמטפלת סירבה להבין שגם שעבר המון שנים אני עדין זקוקה לזה .... בטיפול הנוכחי שמתי את הצורך הזה בתגובה לסמס , שלא תתעלם מההתחלה . אמרתי אני יצא ויהיה סמס בבקשה אל תתעלמי וגם אל תעני ישר כדי שבמצב שלא תענה ישר אני אפגע, הסברתי לה למה והחלטנו מה נכון לשתיינו (כלומר הצטרך שלה כמטפלת והצורך שלי כמטופלת ) אני לא נלחמת בחוסר ההגיון של הנודעות שלי וככה הצורך של החלקים הפגועים שלי נשמע ...נניח שהם כתבו לה ש"אבא לא יבוא " אבא שלי מת כבר המון שנים , פעם לא הייתי שולחת כזאת הודעה כי זה לא הגיוני . היום אני מכבדת את המקום החרדתי הילדי שבי שמפחד שאבא יבוא ומחפש הגנה אצל המבוגר האחראי , ובעצם זה שהקשבתי נתתי מקום לצורך הפנימי שלי. בואי רגע ניקח את המקום הזה , הרבה פעמים ביקשתי מאודי שיר או יד זה צורך את למשל ביקשת ממני לחתום בסוף ביקשת שההודעות יהיו במרחב הזה ולא באחר זה היה הצורך שלך למסגרת בטוחה לרצםה . אני חושבת שכדי לדייק לעצמיינו מה הצורך שלנו נחוצה הקשבה פנימית מבלי לבטל אף רגש שעולה בנו . מקווה שלא סיבכתי יותר אביב

הי אביב - השאלה, פתיחת הכתיבה - מרגישה לי צורך של מישהו אחר. לא שלי בכלל. אנסה להבין, ואולי באג. מה יודעת... מבולבלת. יכול להיות שיש משהו, כפי שאמרת, שלמרות שחלפו שנים, עדיין זקוקה לו, ובתדירות גבוהה, והוא חסר. תודה, אקרא שוב, סוריקטה

הי אביב, אוסיף שמדהים שזיהית גם כאן וגם בטיפול הנוכחי את הרכיב שפותח אצלך אור. ואת יודעת לקבל ולהשתמש. גם אם חלקי מאד, אך קיים. מצב שלי, של אטימות וברקסים והרבה שכבות של סחלא, כנראה לא מאפשר גישה בשלב זה. איכשהו אני רוצה שיראו, וגם לא יראו, זה הכי קרוב שאוכל לומר. בוקר טוב, סוריקטה

סוריקטה יקרה, זה בהחלט עצוב....מאחלת לך שתהיי פחות אדישה לעצמך. הלוואי שיהיה לך יותר אכפת מעצמך שתהיי מודעת לצרכייך. את יודעת היטב וברהיטות להעביר לנו תשובות. מאוד מקווה שתמצאי גם לעצמך מילים טובות ומנחמות. ואביב, את מדהימה! איזה הסבר שעוזר לכולנו להבין. וכ"כ נכון.

זה תהליך לאט לאט של הורדת שכבות שלהבין ולהרשות לעצמך לחשוב עוד לפני שמרגיש שמגיע לך אבל טוב . כל חיי בבית וגם בטיפול הראשון נאמר לי דברי ישיר , אל תבכי תדברי תסבירי ...לא הבנתי מה רוצים ממני הייתי בטוחה שאני מדברת הכי ישר כשקיבלתי את המתנה מהמטפלת הראשונה ואנינרצינית שזאת מתנה גם עם כואבת ....הבנתי שכדי שיבינו אותי אני צריכה לדבר גם את המבוכה גם את הרגשות הלא הגיונים ולא מציאותיים . שמתי על השולחן הכל ...אפילו שיש לי צורך בן הפגישות לראות אותה ואז אני נכנסת לאתר שלה או לפייס ....זה דובר זה היה מביך אבל דובר ואז זה הפסיק לנהל אותי . והחיפוש אחרי הצורך המדוייק לוקח זמן כי למדנו במיניפולציות להסוות אותו בדיוק מהמקום הזה שלנו לא מגיע טוב מגיע רע ... עצוב .... אביב

הרבה בזכות המקום הזה למדתי לדייק את עצמי את הצרכים שלי ... הרבה בגלל האנונימיות אז מסך הבודה יורד יכולתי לבקש מאודי יד ממכם שתגיבו לי וכאלה ... והרבה מאוד למדתי מבמבי ..בצבי יודעת לבקש לדייק את מה שהיא צריכה או רוצה וגם כשלא היא יודעת חכתוב את ההתלבטות את הקושי סביב הצורך שלה ... היא גם דחפה אותי להעיז לדייק מול אודי כשנפגעתי , ולמדתי שכשמדייקים לשני קל יותר להבין ויותר מזה יותר נעים לו להיענות לבקשה ....המבוכה הזו הבושה שמלווה את הצרכיים הילדיים שלא מולאו רק משבשת את היכולת של השני להעניק לנו ....אז כן אני בהחלט מאפשרת מקום לחלקיים הילדיים ולצרכיים שלא מולאו בילדותי ....ומבינה שהכל חלקי , ולעיתים אקבל חוסר דיוק או לא מה שממש השתוקקתי לו אבל תמיד אקבל יד מושטת וזה המון ...ואם זה יהיה לי מספיק חשוב ,אנסה שוב . ויש מקומות שפשוט אני מבינה שזה לא המקום שהצורך שלי יקבל מקום לא בגללי כי אם בגלל הצד השני וזה גם בסדר ...

כתבתי הודעה והיא נעלמה. רואה אותך אביב ואת אודי שהמון איתך ומנסה להבין אתכם, אבל המוח שלי די אטום. אני ועוד איך מרגישה אשמה. גם אם יאמרו שלאו. אם יבדו עליי סיפור - לא תהיה לי אמירה מולו. מרגישה רעילה ומסוכנת. אבודה וזרוקה, הרבה יותר מחרדת נטישה. על הגבול ומעבר של ויתור על העבודה והבית לתמיד. היה עוד. היו כמה מילים על ריבוי השימוש במילה 'לא'. על המשאלה הבלתי ריאלית שייקחו אותי מכאן. אי זיהוי הצרכים - זה לא ילדי - זה הרבה יותר נמוך - זה עובר שתקוע בנרתיק ולא יכול לצאת החוצה. כאילו ההפרדה בין האם לתינוקת תהיה כרוכה במוות של שתיהן. די. סוריקטה

אישה אחת (אני) נזופה, מאד נזופה, שהתערבו לה, עומדת בתוך שלולית עמוקה בכביש. ממעלה גשם חזק מאד. באים כלי רכב גדולים ומשפריצים במלוא כוחם. האישה המוצפת נשארת אדישה. היא בטוחה שמגיע לה. לגמרי. לגמרי. לחלוטין. לגמרי. סוף. סוריקטה

יקרה זה עצוב כל כך והנה הזדמנות להראות לך למה אני מתכוונת אישה אחת , שבחלק הפנימי הפגוע מרגישה נטושה ושלאף אחד לא אכפת הפכה לאדישה לצרכיה הפנימים כי ככה היא חונכה שאדישים לצרכים שלה כילדה וכבוגרת . אותה ילדה נזופה כואבת פגועה חושבת , שהיא אשמה ומגיע לה שישפריצו עלייה .... מה הצורך של אותה ילדה , מה הצורך של אותה אישה ???? אם תקשיבי לקול הפנימי שלך תדעי מה הצורך העמוק שלך , אם תתיחסי אליו כבר לא תהיי אדישה לאישה בתוך השלולית שנרטבת כל כך... ואני עם תרשי לי אקח את האישה ביד אעטוף אותה במגבות יבשות וחמות אושיב אותה להתייבש על יד תנור חם ויכין לה שוקו חם ...כי זה בעיני מה שמגיע לה חום ואהבה וחיבוק. והכלה אתך מכל הלב , אביב

פחות הצלחתי כל כך לישון בלילה. איזו משאלה הייתה לי כשהייתי מותזת ובמבול ובאמצע רחוב ראשי. איש אחד שראה אמר לי 'איזה באסה' והשבתי לו באוטומט ובחוסר אכתפיות לעצמי - זה היה צפוי. (מה כבר קרה. סך הכל מים). אולי זה עצמו היה צורך באותו רגע, אולי הנאה פרברטית, מעין איזו התקרבות בין החוץ לפנים. שיראו. כבר לא יודעת. וזו גם דרך לא יעילה, לא ברורה ולא טובה. ונראה לי שאולי המשאלות שלי הן לא ריאליות. אין משהו מהן שיכול לקרות גם בטיפול, או קשר אחר. משהו בהן מעוות. מכל זה - כנראה שאני צריכה לנוח. בגלל כל הקורונה וזה לא היה לי חופש בכלל, וגם לא נעזרתי בתחבורה ציבורית בכלל, וויתרתי על בדיקות שיגרתיות, שגם בימים כתיקונם קשה לי מאד לקבוע, וכבר לא יודעת אם אוכל להם לכשיהיה מאיים פחות. סליחה ששוב כתבתי הרבה סוריקטה

סוריקטה אהובה קר ורטוב, ההצפה שבפנים וזו שבחוץ התאחדו, מאיימות להטביע, אבל את יכולת להן! מגיע לך כוס תה חם, מגבת ושמיכה. אני רוצה להגיש לך את כל אלה. שלך שירה

סוריקטה נפלא בעיני שכתבת עוד זה ומה שכתבת למעלה מאוד מדוייקים וברורים הרצון שיראו אותך והפחד שיראו ולא התקרבו כן לעיתים (קרובות )אנחנו בלי מודע נשתמש בדרכים לא ממש הגיוניות כדי להראות . תוך כדי ניתוק בתוך שלולית ... ואולי היית זקוקה לתחושה הזו של הנזופה כדי לצאת מהמצב הקיים כי ככה את רגילה הכי חשוב , לא לנזוף בעצמך לא עשית כל רע חבקי את עצמך מגיע לך חיבוק ענק ועוטף אביב

מעדכנת - כתבתי לאיש, שעדיין אקרא לו רופא הנפש, והוא השיב לי. עצם התשובה מנסה לפנות מקום לראות מעבר למפלצתיות, הדיבוק והשדים. סופ"ש נעים, סוריקטה

מדהים שהיינו UNDEFINED בבאג של המערכת וזה התלכד עם המצב. מצטטת את ההודעה שכתבתי בשישי, למרות שקצת התרחקתי ממנה עכשיו. ובכן זה היה - קצת לא מסכימה אתכם - כי בואו נפצל, העניין שהפיצול מתערבב לו יופי - לאישה מגיעה טביעה או תלייה, ריטוש ושריפה, או בית סוהר, או מוסד פסיכיאטרי. אם כי, אמרת, אביב, פעם, שמוצאים חמלה גם לאנשים שפשעו ולא משאירים אותם להתבוסס בדמם. הנה - האמא של אז, שהיא זקנה כבר ממש ובקושי זזה, הסתובבה ביננו, חיה את חייה עד היום, והיה ויש עדיין מי שדואג לה. ברגעים שלפני ההפרדה הסכנה גדלה מאד. כי אז האישה תפגע עוד יותר בילדה שבגללה גילו את מעלליה של האישה. מספרים שלכן לא הפרידו. או שאולי לא ממש הוכיחו או ידעו. אם נחזור ממש לאחור, לעידן שלפני הלידה, התינוקת שבה עוד לא יודעת לשתות מרק, שוקו או תה, אפילו לא חלב אם. אפילו לא לנשום או לעשות צרכים (דיברנו על צרכים פה...). חיבוק גם גדול עליה. לגעת זה גם מסוכן. שמיכות ומגבות - זה בקטנה - זה לא הדבר שעוזר באמת לעוברים שנגדעו מרחם רעילה הרבה בטרם עת. המציאות היא, שהיום אין באמת תינוקת כזאת. הייתה, והיא אני, הייתה ורופאים הכניסו לאינקובטור עם צינורות. ללא סקין טו סקין. גם אחרי שיצאה - לא אמא דאגה לה לאוכל, אלא אבא והפורמולה במינונים סופר נמוכים. והייתה ילדה, והיא אני, שבגיל מאד קטן, אבל כבר בתחום הזיכרון, הובלה לבית חולים מחוסרת הכרה אחרי התקפה של אמא, בדיוק בזמן שאבא לא היה ברקע יותר, וטיפלו בה באינפוזיות, שלל בדיקות חודרניות והמון תרופות. וכל הבדיקות והתרופות - שנים. שנים. ואחר כך באו גם הטחות הזעם, ההתעלמויות והניצול בתחום של מה שלא נוגעים בו יותר. מדוע הילדה הזו שרדה? ועוד מעט שישים שנה והיום לגיל הזה כבר קוראים קשיש :-/ - לא יודעת ולא מבינה. הילדה הזאת, שהיא כבר זקנה, ממשיכה לשחזר כל השנים והיא ממש רוצה לוותר. על אף שהיו רגעים של פחות סבל. ועכשיו יצאתי מהעמדה הטרום עוברית כל כך, המתוארת לעיל, ואני בחיים. שלכם, סוריקטה

הי יקרה! רציתי לומר שראיתי אותך פה... ואת כה מקסימה ומיוחדת בעיניי. הרבה כאב ועצב עמוק ככ, ואת עדיין איתנו בעולם ופה ומוצאת את הכח לקום ולעשות. מעריכה אותך מאוד חיבוק

אודי, בדרך כלל אני לא מערבבת ... אבל זה מדהים ....כל כך מעורר השראה הצמיחה ההתפתחות ....והיה נחמד לגלות אותך בספוטיפיי..... זה אולי שונה מאוד אבל פשוט אדיר......

אז בסוף מצאתי מקום להיות בו בסופש הקרוב. מקווה שיהיה מעניין וטוב.. בחרתי להיות בלי הטלפון כדי להצליח באמת להיות.

וואו חנה, את אלופה! סוריקטה

תודה יקירתי! שימחת אותי. מה שלומך?

גם בגלל שירה וגם כי מחר זה היום שלעד ישאר כיום ארור שבו נאמרו לי המילים "אנחנו סיימנו טיפול" ולא , לא זה שסיימנו את הטיפול נחרט כקשה המילים האלה שנאמרו ללא טיפת אמפתיה נאמרו מתוך מצוקה וחוסר אונים של מטפלת שלא ידעה איך להגיד איך להמשיך איך לעזור .. בהמשך , היא אמרה שזה בגללה שהיא לא יכולה להמשיך ...שמגיע לי מטפלת שתדע איך לעזור שיש מטפלים שעובדים ושומרים מרחק והם יוכלו להכיל את החלקים שהיא קראה להם קשים ואני אומרת פגועים. ועוד הוסיפה שהראה איך אני הורסת טיפולים ושאלמד מזה לעתיד ...עצוב , אני לא הרסתי טיפול אני נלחמתי עד הרגע האחרון , אני מטופלת מאוד מתמסרת מאוד באה לעבוד ... התעקשתי על סיום טיפול התעקשתי אז לאחוז בטוב דחקתי את הכעס את האכזבה את תחושת הנטישה . הייתי בטוחה שאני אשמה , שאני באה לא נכון אם רק הייתי מטופלת טובה יותר ,ואני מטופלת מורכבת קשה הכי קשה שיש לה בקליניקה כי בטוח כולם בסדר. חיפשתי מטפלת אחרת , היו מטפלים שאמרו לי עם did אנחנו לא עובדים בקליניקה שלנו , בציבורי כן ....יצאתי עוד יותר בתחושה שיש לי קרניים על הראש שאני מפלצת שאני קשה פוגעת תוקפנית ועוד ועוד ועוד ... פניתי לאישה מדהימה שאמרה לי ועומדת במילותייה עד היום "בשבילי did זה שליחות" .....ומאז אני שם ולא היא לא עובדת מרחוק היא מחבקת ועוטפת וחמה רק שאני יותר משנה לא נתתי לה להתקרב ...ועד היום הקטנים שואלים אותה "את לא תגידי לנו ללכת ....' אז עצוב לי באמת ואני זוכרת גם את הטוב ההכלה התמיכה הנתינה האין סופית ועדין למילים יש כוח .... אז המילים האלה שכולנו פוחדות מהם כי הם נותנות תחושת נטישה נשארות חקוקות בכאב ובתחושת נטישה כי אנחנו באות מהתופת ....הלוואי ויאמרו ברוך בהבנה כמה קשה ויחד עם זאת היא נתנה לי מתנה , להבין מה הצרכים שלי לא לוותר עליהם לא לוותר על עצמי לאף אחד . ובעיקר היא שיחררה אותי מטיפול שממש כבר לא עבד ... לקח לי הרבה זמן בטיפול מעל שנה שהצלחתי לעבד את הפרידה הזו להרשות לעצמי להשתחרר מרגשות האשם להבין שחלקיי הפגועים צריכים הכלה חיבוק אמפתיה ואהבה ואם הם לא מקבלים זאת כנראה שזה לא המקום שאנחנו צריכים להיות בו ....מגיע לנו לכל המכלול שאני טוב .. וזה לא שאני והמטפלת היום לא נופלות לכשלים אמפתים ולהעברות ....אנחנו יודעות לדבר על זה היא יודעת לקחת על זה אחריות ....ולעזור לי למצוא את הנתיב הנכון יחד . מאז אני מבינה שלא תמיד המטופל אשם ולא בכל בור זאת ההתנהגות של המטופל לעיתים די קרובות זה המקומות של המטפל .... והכי חשוב , למדתי להביט לדעת מה נכון לי להגיד מה שלא טוב ונעים לי לקחת אחריות בטיפול אבל ובעיקר לקחת אחריות על כל המכלול שאני ....כי אני לא קשה ולא מפלצת ואין לי קרניים !!!!! אני בסדר כמו שאני ....ולפעמים זה פשוט לא מצליח ולפעמים צריך להפרד .....והכי לא מתים מזה רק צומחים ...

הי אביב יקירתי, המילים הנוראות שנחרטו בך, בנוסף לכל, גם נשמעות לי בדמיון במבטא נוקשה של תרבות נוקשה. מכירה, לצערי, את מה שאת מספרת אודותיו, בדרכי, מן הסתם, מכירה בכאב רב. ורק אוכל לומר שמדובר באחת החוויות הרגשיות המכאיבות שבהן עבורנו בפרט. מנסה להקשיב לך, לדרכי הניסוח שלך ששונות משלי ומנסה להתחיל להבין. איכשהו נראה לי שדיבור על הקטנים (או שם כלשהו שאבחר) יכול להיות מתקדם עבורי. לעתים אני לא מסכימה, או בוחרת לדייק לי ניסוח משלי, מנסה לחשוב, אולי אני מתבלבלת או טועה. טוב שאת משמיעה את קולך, ומאד, וגם מתעקשת עליו. להתראות, סוריקטה

אודי תודה על ההתייחסות בהחלט כולנו בני אדם שנעזרים זה בזה בסופו של יום ולכולנו טעויות וכשלים ולכולנו זה לא פשוט .... השאלה מה לומדים מזה ....ואני למדתי , שיש חיים אחרי םרידה , שיש מקום מאוד חשוב לצרכים שלי בתוך הטיפול , שלא תמיד אני אשמה ...למדתי שאני לא פחות יודעת מהמטפל ושבעצם אני יודעת הכי נכון על עצמי אני רק צריכה להקשיב ולא לבטל את עצמי ....

אודי וכולן, נפגשנו. ספרתי לה שהחלטתי לא להלחם בעבודה. אלא פשוט לעשות עבודתי ומה שיבקשו לעזור לה וזהו. לא כועסת עליה יותר...אעזור. והיא בסוף הפגישה אמרה שנראה שאין צורך לקבוע יותר. שאני מסתדרת.גם הקרנתי המון ביטחון בדרך שלי. והיא נתנה לי את ברכת הדרך....ואמרה שאוכל לעדכן במה שקורה..וזהו. אז נפרדנו כך. מי יודע מה יהיה בהמשך. פרידה עם פתח...אבל כבר בעצם עשיתי תהליך של פרידה, נכון? כנראה שאצטרך ממנה משהו תמיד! זה אף פעם לא יגמר..

ייתכן שההודעה שניסיתי לשלוח קודם לא עברה. הי מיכל, לכל אחד חסר משהו. לחלקנו ממש יותר ואפילו בסיסי ממש. לכן יש זולת. כך אומרים. ואנחנו אמורים להישען על החזק. יום נעים, סוריקטה

היי מיכל המילה פרידה די מפחידה ..חוויתי זוכרת רק לא בצורה רכה כמוך תני לזמן את הזמן מה את ממהרת להסיק שתמיד תצטרכי ממנה משהו ? והיה וכן..כתבי לה ותראי אייך תגיב... תאמיני גם קצת בעצמך תני לך קרדית שאת כן יכולה.. חטולית

"אני די במלכוד... הניתוק והפיצול, הניתוק הרגשי, כל היסודות של ההפרעה הזו, לא מאפשרים לטפל בה ועל כך אני, מי שבאה לטיפול, מי שנלחמת כבר שמונה שנים ועושה הכל כדי להבריא, גם נענשת." עצוב לי לקרוא אותך ממש סליחה שמתערבת לך אבל , לא הניתוק והפיצול לא מאפשרים טיפול נראה לי שירה ואת כבר יודעת את זה די בעצמך שהמטפל עייף .... לכל החלקים שלך מגיע מקום גם למי שזועף ולא ממש נחמד ...כן החלקים הפגועים צריכים להרגיש שיש להם מקום גם שלך וגם של המטפל אין לי ספק שאם נשמעים אימרות קשות וחוסמות קשה להם להגיע ולך קשה לתת להם מקום ... מכירה את התחושה כאילו הם אשמים בשחיקה /עייפות של המטפל סליחה לא מקבלת מי שבה לטפל במורכבות הזו יודע שזאת פצצה מתקתקת שצריך לפרק חוט חוט ולאט לאט ....אז כדי להרגיש שישי מקום שאפשר להיות בו , צריך שהצד השני באמת יכיל גם את השתיקות , המרירות ... וואוו כאלה אימרות לא חבל לך על הכסף אם היו מופנות לכיווני היו סוגרות את כל חלקי הנפש הפגועים שלי ובטוח שהייתי מבצעת אקטינג אווט ... שירה , אולי כדאי באמת לשקול לסגור טיפול ולמצוא מטפל /ת אחר ואני כמו שאת מכירה אותי האחרונה שתמליץ כזה דבר . זה לא רק את נענשת כולכם נענשים זה לא רק את באה אליו כולכם באים ...או רוצים מקום ...כי אם זה מקום לנפש זה מקום לכל הנפש שלך ...לכל החלקים . מגיע לכם מקום שמאפשר מנוחה וריפוי .... אתך אהובה יודעת כמה זה קשה כמה המקום הזה , שמכיל ותומך כבר לא ממש עובד ואת נאבקת עוד ועוד ועוד וכלום לא משתנה ....תחושת אשמה כל כך גדולה כי המטפל נחשב ומצליח ....אז איך זה רק אני לא מצליחה ....אז אני יזכיר לך שלטנגו צריכים שניים ....אוהבת ומחבקת בכל החלטה שלך

תודה על ההבנה, קשה לי מאוד חושת האשמה וכן ציפיתי שהוא יקח חלק בדינמיקה שהובילה לנקודה הזו. אני נשארת עם כעס גדול שאין לי איך לעבד כי הוא לא מאפשר. עוד מעגל של כאב. אני יודעת שאת מבינה על מה אני מדברת. איך מי שהיה קרוב כל כך לנפש שלי יכול לפגוע בה ואם כבר קרה בעבר, וקרה, האם זו אני שמביאה את כל זה על עצמי התשובה שלי היא כן, כעס וכן, זעם וכן וכל הזעם הזה מופנה כלפי עצמי. בפגישות האחרונות רק הרגשתי מושפלת מפני שניסיתי להילחם על המקום שלי. היום כתבתי מייל על הפסקה, היה בו מלא רגש והבנה, כי אצלי אין אקטינג אאוט. קיבלתי תשובה מארצות הקור, כנו מכתב רשמי. מצד אחד זה עושה לי רצון גדול יותר לא לוותר, מצד שני רצון להעניש אותו דרכי. בחרתי לא לענות. לנשום ולהניח לזה. תודה על המילים המחזקות שלך אביב. מעריכה מאוד. מה יהיה ימים יגידו. אבל השבוע לא אלך. שלך שירה

כאן אכתוב לך רק כמה מילים ועל עצמי אכתוב למעלה .... רק דבר אחד את בסדר ..נקודה !!!!!! את לא אשמה !!!!!!! אני בהחלט חושבת שחלק מהאי סמטריה בחדר זה האחריות של המטפל שגדולה מאחריות המטופל . אין מקום למילים כאלה כמו שהמטפל אומר לך ...ולא חשוב כמה מירמור מופנה כלפיו .... נראה לי שהוא פשוט לא יודע איך לסגור את הטיפול עם כמה שפחות נזק וכן סגירת טיפול ככה זה קשה . אבל כשמטפל לוקח אחריות הנזק קצת יותר קטן ... מאחלת לך באמת שתימצאו את הנתיב הנכון , אולי אם תרפי ותקבלי שהוא באמת לא יודע יותר איך לטפל בך ושאת לא אשמה בזה אולי דווקא אז תיפתח הדלת . שולחת כוחות וחיבוק אביב

אתמול היה לי יום קשה, זה היה יום של פגישה, ולאחר שיצאתי ממנה התחלתי להרגיש לא טוב, הייתי צריכה אותה שוב בגדול ובהתחלה כן יכולתי להתאפק, פשוט קרו כמה דברים בין לבין ש״פיצצו״ את הסבלנות שלי, וכתבתי לה הודעה בנוסח שאני מאוד מתביישת עכשיו שעשיתי את זה. כתבתי לה - שבבקשה תדבר איתי ושאני אשלם לה על זה, שכאן הטעות שלי, זאת אומרת ברור שאני אשלם אם השיחה היא ארוכה .. אבל זה היה ממש לא יפה שכתבתי את זה , כאילו רק אם אני אשלם היא תתייחס? זה מוציא אותה לא יפה וזאת לא הייתה הכוונה שלי בכלל בכלל לא הכי רחוק מזה, היא הייתה מתקשרת אפילו אם לא הייתי כותבת את המשפט הזה , ואני אוכלת את הלב שלי על זה עכשיו. כי היא הכי מדהימה בעולם. עוד משהו שאני ממש שונאת את עצמי עליו, שכל זה היה שנכנסה שבת. אני באמת משתדלת בכלל לא לשלוח הודעות בטח ובטח שלא בשבתות וחגים. אבל פתאום הכל התפוצץ לי בפנים, גם המחשבה על הגבול הזה שאני לא יכולה להתקשר בשבת , למה? מבחינה מקצועית אני מאוד מבינה את זה שלא תטעו, אבל למה המרחק הזה? זה מענה אותי למה אני צריכה להגיע לרמה שלא בא לי כלום חוץ משהיא תדבר איתי וכל פעם שיש רגע שאני יודעת שהשיחה עומדת להיגמר אני בוכה עוד פעם . לא רוצה שיגמר . אני שונאת את עצמי ברמה שלא שנאתי בחיים. אני לא רוצה לצאת מהמיטה ולא רוצה להראות את הפנים שלי יותר בפנייה. אם יכולתי למחוק את כל מה שעשיתי, הייתי עושה את זה בלי לחשוב פעמיים. אני נשבעת שאני לא שולחת לה יותר הודעות בחיים שלי. זהו עונש. אם ככה זה גורם לי להרגיש, עדיף שאסבול בשקט. אני שונאת את עצמי. בחיים לא הגעתי לרמה שאני משפילה את עצמי ככה. גם נראה לי שעיצבנתי אותי שכל רגע ביקשתי סליחה על זה שאני מדברת איתה ביום שישי בערב. זה מעצבן שמישהו כל שניה מתנצל בשביל שיגידו לו שהכל בסדר ושהוא לא צריך להתנצל . אם הייתי במקומה הייתי מעיפה אותי . אני לא ראויה ליחס ביי.

לורן יקרה אני רוצה להגיד לך שאת בסדר קודם כל.. ההזדקקות הזאתי לא אשמתך... זה מרגיש כמו חיים ומוות ואם לא תקבלי מענה מיידית זה מרגיש בלתי נסבל.. אני יודעת... שנים על גבי שנים הייתי יוצאת מפגישות במצוקות ומייד הייתי צריכה את המטפלת.. כל מה שאת מתארת ועוד יותר... הייתי דופקת את הראש בקיר... לוקחת כדורי הרגעה ושום דבר לא עזר.. שום דבר... אפילו לשמוע את קול של המטפלת בטלפון היה בקושי עוזר... זה נמשך שנים אצלי... אבל לא וותרתי על טיפול... כן התביישתי מאוד מההזדקקות .. עכשיו כבר יותר טוב... גם אצלך יהיה יותר טוב... אולי יקל עליך אם תתייחסי לעצמך בחמלה ובלי שיפוטיות... מאחלת לך ימים רגועים יותר ינשופים

היי קראתי אותך בנשימה אחת..תמיד יותר קל לי לקרא מאשר לכתוב..למה עונש? למה לא מגיע לך יחס? לורן..שבת זה יום המנוחה של כולם בלי טלפונים ובלי עינייני עבודה זו זכותה....!! לורן מותק את רגישה מאוד אין ספק ומבינה לגמרי את הצורך שלך ביחס אישי מעבר לטיפול.אך המטפלת שלך אומרת לך שלה זה לא מתאים אם הבנתי נכון ... לא נראה לי שהיא תזקוף משהו לרעתך הרי היא הכי מבינה בעולם אז קחי אוויר ותרגעי כי לא חושבת שהכל כזה גרוע חטולית

היי לורן, המקום הזה מוכר לי..ההזדקקות התמידית. ואפילו בשניה שסיימת םגישה. הייתי שם. גם אני ביקשתי יותר..בקשתי שיחה ואמרתי שאשלם לה עליה, היא כמובן שלא הסכימה. ולגבי זמנים היא אמרה שהיא יודעת לשמור על עצמה ומתי לא לענות לי. והיא הציבה גבולות. מאמינה שגם אצלך היא יודעת לענות על בקשותייך או לא לענות בשעות לא רצויות או זמנים לא רצויים. אין שום צורך בהלקאה עצמית. את זקוקה לה והיא תציב את הגבול שיתאים עבורה. לא קרה כלום אלא אם כן ממש תטרידי אותה. אני מאמינה שהיא תגיד. וזה עובר. הכל עובר בחיים. בהצלחה.

מודה לך על התגובה , מעריכה מאוד ! אולי לא ניסחתי את עצמי נכון בתוך כל סערת הרגשות שהייתי בה, אז אסביר שוב המטפלת שלי לא אמרה לי שזה לא מתאים להפך, היא רק אמרה כמה שזה בסדר , ואם לא היה מתאים היא הייתה אומרת . זה פשוט משהו בי, שמרגיש לי שאני מפריעה, מעיקה, לא מצליחה לקבל את זה שיש מישהו שמוכן לעזור לי... שבת זה אכן יום מנוחה , לכן עוד יותר הרגשתי מזעזע עם מה שעשיתי. אבל פתאום קישרתי את זה לגבולות, והתחלתי לקנא ולכעוס , ((למרות שהיא כן איפשרה לי לדבר )) קינאתי בזה שיש אנשים שקרובים אליה ויש להם אותה כל הזמן ואני רק עניין בעבודה. אבל זאת המציאות ואני אצטרך ללמוד לקבל אותה

אתן מדהימות, מאוד הרגעתן אותי . אני פתאום מבינה שהייתי צריכה סך-הכל מישהו מבחוץ שיאמר לי שזה בסדר ושאני לא כזאת נוראית. . זה באמת עזר לי. לורן.

הי אודי, בהודעתי האחרונה אליך ביקשתי את עצתך ומכיוון שאני יודעת שהכל צריך להיות מדובר בטיפול כתבתי בהודעה שלי שכל זה מדובר, הכל פתוח, איני מסתירה דבר ובכל זאת ענית "גם אני תוהה, האם הדברים האלו מדוברים? האם מה שנכתב כאן ידוע וגלוי?" אין עוד מקום בו הכל מדובר, באמת שם הבית של הנפש שלי. אני תוהה מדוע אתה מטיל ספק או אולי רק מנסה לוודא שוב ומבקש שאבדוק שאכן הכל מדובר. וכן, הכל מדובר ותגובותיו לעיתים אף יותר קיצוניות מאלה שכתבתי בהודעתי... לא חבל על הכסף, בשביל מה לך את כל זה, אני לא יכול כשהמרירות מופנית כלפי זה גורם לי לאבד את האמפתיה... אני די במלכוד... הניתוק והפיצול, הניתוק הרגשי, כל היסודות של ההפרעה הזו, לא מאפשרים לטפל בה ועל כך אני, מי שבאה לטיפול, מי שנלחמת כבר שמונה שנים ועושה הכל כדי להבריא, גם נענשת. מקווה שהצלחתי להבהיר קצת יותר. תודה וחג שמח שירה

היי שירה מתוקה כואב מאוד להבין שאחרי שמונה שנים את מרגישה נענשת .. אין לי מילים ..צר לי מאוד..מצטערת נורא על מצב שכזה .וואוו חיבוק עדין אם לא מפריע לך חטולית

היי שירה, קוראת אותך ועצוב לי...עצוב... איך הגעתם למקום הזה? כנראה שיש תקיעות ואינך מאפשרת כרגע..וזה בסדר..קורה. כנראה שאינו יכול לעזור למי שאינו יכול לעזור לעצמו. משהו תוקע אותך בטיפול. חבל אבל זאת ההרגשה שחבל על הזמן שלו ושלך...מה את חושבת? לא חבל סתם להגיע עוד פגידה ועוד אחת ומה?? תחשבי אם באמת כדאי להלחם להשאר ואת תתחילי לשתף יותר פעולה או לעסוב...אין לי מושג ויכול להיות שזה יכעיס אותך..אבל זה מה שאני מבינה מהכתיבה שלך פה. עצוב אבל הכרחי אם זה במילא לא מקדם אותך....הוא אמר שיש מרירות כלפיו והוא מאבד את האמפתיה. אז לא חבל??

מיכל יקרה, תודה. הכי אני לא רוצה להרגיש אשמה בכך שאיני משתפת פעולה או מי שאינה רוצה לעזור לעצמה. תארי לך שאני משקיעה כל כך הרבה משאבים של זמן, תעצומות נפש וממון בטיפול וגם בקיום שיגרה של אמא, מפרנסת ועוד תפקידים... הכל מורכב מדי מכדי להסביר כאן, ודאי שחבל, אבל אני לא בטוחה שאני מסוגלת לנתק את החוט הדקיק הזה אליו, זה להוסיף עוד כאב שאין לו מקום כרגע. תקיעות.... שלך שירה

חטולית אהובה, תודה על המילים הרכות והחמות שלך.

הי יפה שלי, הי שירה יפה, אנחנו כאן באינטרנט, וזה שונה מאשר להיות בזמן ובמרחב ובריח ובראייה ובשמיעה והחושים ועוד ועוד. וייתכן שיש בכך יתרון עבורנו. מניחה שגם כמה חסרונות. ראשית - אני מאמינה לך. רשמת גם שאת מרגישה נתונה עמוק בתוך המצב עד כדי כל הזמן לאורך תקופה, נבלעת ומתאכלת ולא מצליחה להיחלץ או לתקן ולכן אפילו אני מאמינה יותר. דיברנו בעבר בטיפול שלי על העניין של שקר ואמת. עדיין לא מבינה מספיק, אבל כן יש משהו עם שקר. משהו לא מודע. כלומר, לכאורה נאמרת אמת, אבל איך שזה קורה, משהו שם הפוך. כמו הנצחה עיקשת של משהו שכבר עבר וכן היה לו מקום וכן עוּבּד. מחפשת מילים. ולא בטוחה, אבל חושבת עליך. כן מנסה להבין מה המטפל שלך אומר, לפחות הוא אמיתי וגלוי ואמיץ. והוא, כנראה, כן, דאג לך כמה שנים. הקורונה הזאת - לפחות את רופא הנפש שלי היא התישה מאד. הוא כבר בחופש, וייקח עוד חופש. כנראה כבר מחוץ למעגל שלנו. את יודעת איך אנחנו מגיבים לאלה באופן אוטומטי. מניחה שייקח זמן, ואולי אבין יותר ואוכל לנסות לעזור. אנחנו גם כאן לא בתגובות מיידיות, והעניין הוא שהזמן הזה שעובר הוא עניין די קריטי לפעמים. או, לפחות, מרגיש כך. טוב, לא הייתי חכמה. קשה לי להיות בימים כאלה. רובנו פה עם ההפרעה המסוימת הזאת, או ההפרעות האלה עם השמות. ובני אדם. להתראות סוריקטה

תודה על המילים, ההבנה והתמיכה, בהחלט זקוקה לזה... שלך שירה

כל כך נכון ומדוייק הדברים של סוריקטה ורוצה להוסיף שכתבתי הודעה על עצמי ויש בה כאב ....זה הכאבשלי בהחלט לא שלך שירה . לא מכירה את הטיפול שלך או את המטפל שלך אבל , כמו שסוריקטה כותבת על המטפל שלה , כן עייף כן הקורונה פגעה בהרבה מבנים ... כל מהשאני רוצה להגיד שירה אל תיקחי את האשמה עלייך ואת ראוייה לטיפול מטיב .... אתכן אביב

שירה יקרה, כמו שסוריקטה כתבה. אני לא שם. לא יודעת ולא מבינה כלום...פשוט עצוב. אני לא מבינה בדינמיקה בניכם... אז סליחה שלא הבנתי. מקווה שיסתדר עבורך...בהצלחה

הכל רגיש מדי מיכל, המון תודה על ההבנה לגמרי אין על מה להתנצל. שלך שירה

אני מנסה להתחבר לחלקים שבתוכי מנסה לקחת אחריאות הקטנים אצלי מחזיקים הכי הרבה כאב ומצוקה ומאוד לא פשוט לי לרצות להתחבר אליהם... כי זה להתחבר לכאב ולהשתייך את זה אלי....

הכי ברור מובן ומוכר חיבוק ענק ענק אוהבת אביב

מתוקה זאת כמה יפה כתבת כמה ברור שאפילו אני הצלחתי להבין הפחד לשייך את הכאב אליך אומר שאת צריכה להודות..ושם את מתנתקת..נכון ?? חושבת שעכשיו מבינה אותך יותר חיבוק מתוקה שלי איתך בליבי תמיד חטולית

ושיהיה לך חנוכה שמח(: אתה יודע? חשבתי ללכת לסופש ריטריט או משו בסגנון(פעם ראשונה...) אבל לא מצאתי משו שמתאים לי( באלו שפתוחים כרגע בשל המצב אין בכלל שמירת שבת). וככ רציתי דווקא עכשיו): וזה הזכיר לי אותך...שאתה אוהב לצאת לשקט של הטבע

הי לכולם , כותבת בלי דגש מיוחד למישהי מסויימת ובכל זאת מנסה למצוא את החוט הדק שמחבר בן הכל .. קצת קשה לי לדייק עכשיו במילים לכל אחת ומעדיפה לא לפגוע או להחליש. פרידות , סיומים , תהליך וצמיחה .. אז פרידה וסיום זה קשה זה מפחיד אולם אפשרי אם להביט עלי ועל חנה אז בהחלט הפרידה גם אם הייתה קשה ממטפלת שליוותה שנים רבות עשה רק טוב. יכולה להעיד על עצמי , שגם אני חשבתי שאם אצלה לא הצלחתי מי יצליח ... ומצאתי מטפלת שעובדת לאט לא ממהרת נותנת מרחב לקונפליקט העצום בני לבן חלקיי והתאפשר חיבור ...היום ממרומי חמש שנים עם המטפלת החדשה ...סהכ 11 שנים בדרך .....אני מאמינה שזה לא מספיק שאני כמטופל יעבוד קשה לעיתים גם עם המטפל מאוד מקצועי זה פשוט לא יילך . הכי אני בעד להלחם על הטיפול , אבל גם להביט בו בכנות ולראות מה נכון ומה לא נכון לנו בתוך התהליך . (כל תהליך לגופו ואנחנו יודעים הכי טוב מה נכון לנו ומה לא רק צריך להקשיב לעצמיינו ללא פחד) צמיחה ותהליך ערך עצמי הרגשת מסוגלות , הרגשה שעשיתי נראה לי שאנו מתעסקות בזה המון , אחת הבעיות זה ההשוואה למטפל /ת אנשים מבחוץ ואפילו נפגעות כמונו . אנחנו לא באמת יודעים מה יש ומה אין לאחר . אודי סליחה שלוקחת אותך כדוגמא אבל מהצד זה נראה שאתה מגשים את כל החלומות שלך , האם זה נכון ??? מי יודע ....לחשוב שכתבת כבר בגיל צעיר והנחת במגרה .....אז בתהליכים מסויימים גם לך לקח זמן לצאת אל האור . למה נתתי את אודי כדוגמא כי אני אישית שואבת השראה ממך אודי ויחד עם זאת זוכרת שאני לא מכירה ולא יודעת הכל . אז השוואות רק מורידות אותנו כל אחד ונקודת הפתיחה שלה , כן זה קשה לקבל קשה להביט ולהגיד התחלתי ממינוס 10 את החיים , אז כל מה שיש לי זה המון . מה שהתקדמתי אני גאה על זה . מה גם שכילדים לא קיבלנו את החיזוק שאנחנו שוות שאנחנו יכולות שאנחנו ראויות ולעד כנראה נזדקק לחיזוק החיצוני לזה . אז אנחנו נפלאות וכל יציאה ממקום הנוחות שלנו זאת צמיחה ....כן שירה גם לכתוב כאן את המילים שלך ולהסכים להביט בהם זאת צמיחה . גם לדבר אותם בטיפול ולא לשתוק זאת צמיחה . וסוריקטה , בשבילך לקנות את הספה להביט בה זה המון לשבת עלייה זאת יציאה מאזור הנוחות אז לאט ....לא למהר ולא להשוות לאחר. וכן אני אומרת את זה גם לעצמי .....כל יום ביומו . ואני בגלל כל התחושות האלה ותחושת קנאה שהתחילה לבצבץ . החלטתי לעשות צעד ויצאתי לאור עוד קצת עדין לא בשמי אבל זאת בהחלט אני ....ויודעים משהו אנחנו צריכות להיות גאות בעצמיינו כי במבט לאחור עשינו המון יכולנו להיות במקום מאוד מאוד נמוך או לא להיות בכלל ואנחנו לא .... אל תוותרו על היצירתיות(לא חשוב באיזה תחום כל אחד ומה שגורם לו לחיות ) זה נותן את הכוח והטעם שבחיים ...... שיהיה חג שמח מלא באור וניסים אביב

הי אביב, פרידה - גם פרידה - יכולה להיות מורכבת מדברים חיוביים/ טובים סך הכל, וגם מרעים / שליליים בראייה כללית. יש, להבנתי, פרידות ממטפלים / או הפסקות שיחות, שהן כן בואו-נקרא-לזה גרועות סך הכל. וכן ניתן להפוך את הסיטואציה להרסנית מתמשכת. ולהגברת חולי. גם במה שמתחולל בהמשך רע ככל שיהיה ניתן לראות את הטוב. וזו גם בחירה. אחד הדברים החשובים שמזכירים היא העבודה על הפרידה. לא מבינה בזה הרבה. כתבת משהו על הספה בהקשר שלי, ובכן, מה שתיארתי הוא חלק קטן ולא יכולת לדעת. כפי שגם אמרת. בטיפול שהיה לי התקדמו דברים באיטיות רבה עד שעצרו. בוודאי שהמטפל צנוע ומודע למגבלותיו וחושב האם ומתי נכון לומר די. וגם אנחנו והשימוש שלנו בטיפול. זה מה שהספקתי ככה בין לבין, וגם, וואלה כבר אין לי כוח לבחוש עוד, לילה טוב, סוריקטה

אני לומדת לתואר שני והיום המרצה שדווקא לא ככ מתחברת אליו, אמר דברים שהצלחתי להתחבר ורציתי לשתף אתכן ואותך אודי. הראשון היה בהקשר של קבלת החלטות:' חיים מרובי אכזבות הם גם מרובי ציפיות והישגים'. והרגשתי כמה שזה נכון לגביי, כמה אני פשוט מפחדת לפעמים לנסות כדי לא להתאכזב ויחד עם זה מפספסת דברים שיכולים לקרות ולעשות לי טוב או אפילו רק להתנסות.. שיר שצירף לנו באיזה שהוא הקשר של אלתרמן : יש אדם רואה הכל באור ורוד ורוד זה לא טוב אומרים כולם אפילו רע מאוד יש אדם רואה הכל באפלה קודרת זו אותה המחלה רק בצורה אחרת אל תרכיבו משקפיים לא קודרות ולא שמחות הסתכלו נא בעיניים בעיניים פקוחות ראיתי עכשיו שיש המשך אבל בגלל שראיתי רק את החלק הזה והתחברתי בחרתי לוותר על הכל... ממני..

הי חנה, אחד השירים המפורסמים ביותר בביצוע של אריק איינשטיין. סוריקטה

אודי! כל כך כל כך מתאים לך השיר, המקצב, הכל! ממש חשבתי על זה. ונראה שהדוקטור התגשם. איז כיף לך. סוריקטה

שבוע שעבר יצא שדיברנו על כל הדברים ש'מצאתי' עליה בגוגל דרכה או דרך בעלה. היא עובדת בשיטה מסוימת וגם מרצה בה.. ויש כל מיני הרצאות ברשת שלה ושאלתי אותה אם מבחינתה זה בסדר שאצפה בהן. היא שמחה ששאלתי ואמרה שתחשוב ותחזיר לי תשובה...(כמובן לא הבטחתי לה שלא אעשה זאת בכל מקרה.. ) ואתמול ענתה לי שחשבה על כך והיא מבינה שזה רק יעצים לי את הצורך בה ולדעתה לא משהו שיועיל לי... ובטיפול הזכירה לי שכאשר פניתי אליה אמרתי שיש דברים שמפריעים לי ואני רוצה לקבל או לנסות לעשות אחרת.. ואולי כדאי שננסה לדבר עליהם ולא עליה (: בהתחלה אמרתי לה שאני לא בטוחה שזה מה שאני בכלל רוצה ואולי יותר מתאים לי לדבר עליה ועליי ועליה... היא ניסתה להסביר לי שהיא 'כלי' לטיפול.. ולא הטיפול (אל תתפסו אותי במילה) בכל אופן יצא שאחרי כמה דק' של הדברים הרגילים שלי שסובבים אותה ואת הצורך שלי בה כמה שיותר התחלנו לדבר על המשפחה שלי ...(או יותר נכון על המשפ' הדפוקה שלי) ובסוף הפגישה היא שאלה איך היה לי לדבר על משהו שלי וגם אני רציתי להגיד לה לפני ששאלה שנתן לי הרגשה טובה לדבר על משהו מהחיים שלי מאשר לדבר עליה. זה בטח לא אומר שאני לא חושבת או אחשוב עליה. ושבוע הבא היא בחופש אז בכלל ):

הי אודי, זקוקה לעזרתך... הוא שב וחוזר על הפסקה וסיום. נראה שנדבק ביאוש שלי. אמר שאם אי אפשר לטפל בחלקים אין טעם וחבל על הזמן והמשאבים. כשהפגישות מתמקדות בתמיכה ביום יום בקשיים ובכאבים שלי נראה שהוא סתם משתעמם. אני אמנם במצב מתפקד אבל הימים שלי מסויטים מלאים בפגיעות מסוגים שונים ודכאון קשה שגם בו לא ניתן לטפל לטענתו מפני שהחלקים הם אלה שמייצרים אותו. הכל מדובר איתו ועדין רבים סימני השאלה והתהיות. אני מרגישה שהוא חותך את החוט האחרון שנשאר בעצם ההתמדה שלי להגיע לכל הפגישות תמיד בזמן להיאחז בטיפול ולא לוותר. מרגישה שמבחינתו אם לא אגיע בשבוע הבא תהיה הקלה. אני לא מבינה איך אפשר כך אחרי יותר משש שנים של דרך לא פשוטה. שהוויתור שלו אמור לחזק את הוויתור שלי. אין תקנה. אם את רוצה לבוא ולשתוק ולקרוע טישו את יכולה בשבילי זו עבודה קלה. וזה לא מה שקורה כל הזמן. אני מדברת מספרת לפעמים אני גם עוברת למצבי תודעה אחרים. רק שם זה מתאפשר אין להם מקום אחר. שם זה הבית של הנפש שלי ואני לא רוצה לעבור דירה אבל גם לא רוצה להרגיש לא רצויה. אני פוחדת כי אני מרגישה מאוד שברירית ולא מוכנה לשינוי. מקווה שהצלחתי להסביר אודי ושתוכל לשתף בתובנות שלך. תודה שירה

שירה יקרה כמה קשה התהליך!! כמה קשה!!! יש מעט מטפלים שיודעים ויכולים להכיל אותנו!! זה לא אשמתינו שאנחנו במצב שלנו. אם המטפל שלך לא מסוגל לעזור, כמה שזה קשה אחרי 6 שנות טיפול ווהתמדה שלך, יש מטפלים שכן יכולים לעזור.. כאן יחד איתך. מאמינה בך. שולחת לך מלא חיזוקים חיוביים. ינשופים

הי שירה יקרה... נשמע לא פשוט הסיום והחוסר ודאות והמחשבות.. נראה לי שכל השאלות והמחשבות שלך צריכות לקבל מענה מולו, כדי שלפחות תבינו אחד את השניה וביחד. איתך, חנה

הי שירה, אמנם פנית לאודי, אך אנחנו קבוצה ואני קוראת את הטקסט הנפלא שלך וחושבת: להדפיס ולהראות למטפל. מתוך דברייך נשמע לי שהמטפל מדהים והוא לא בקטע של ויתור, אלא מנסה להילחם עליך ברצינות. אבל התנאי הוא שתהיי שותפה, כנראה. שש שנים של דרך - הייתה דרך. 'שם זה הבית של הנפש שלי ואני לא רוצה לעבור דירה' - כמה מופלא, יקירתי. תצטרפי אליו. למטפל. הם לא טפשים החבר'ה האלה שעובדים עם הנפשות שלנו. הם מאד מאד לא. וגם מאד אחראים. אולי הוא מנסה להזמין אותך להתבונן גם מגובה ורחוק ולא רק ממש מבפנים. שלך, סוריקטה

אמנם פניתי לאודי אבל כולן מוזמנות בהחלט. אני חושבת שאמרתי את כל זה בפגישה, לכן כתבתי שהכל מדובר בטיפול. את התנאים לטיפול אני כנראה לא מצליחה לקיים כי הכל מנותק, אני לא בוכה בפגישות, שש שנים וכמה דמעות תועות. תודה על המילים הרגישות והחשובות שלך, מנסה לחשוב מהזווית שאת מציעה.. בהתבוננות מבחוץ. שלך שירה

תודה רבה ינשוף יקרה על הרגישות והמילים המחזקות.

תודה חנה יקרה, מנסים להבין ביחד ועדין נראה שכל אחד בעמדתו.

הי שירה, את יודעת, מכירה את עצמי מימים קודמים של שיחות. היו שתיקות זעף. בטישיו אמנם לא ממש נגעתי - עוד פאק, לא משנה, בכל אופן, אם מסתכלים קצת מבחוץ על חדר טיפולים שבו מטפל ומטופל שותקים עם הקטע של הטישיו, אלמלא היה זה טראגי כל כך באותן נסיבות, אפשר להתבונן על זה באופן הומוריסטי מצחיק. הייתי אומרת אותו דבר עליי. זה מעניין. סוריקטה

הי כולם, נדמה לי שכבר העליתי ולא פעם ואשוב ואנסה - מה ייחשב או נחשב בעינכן הישג בשיחות שלכן (הרוב בנות, אז כך אשאל)? האם אתן מצליחות להרגיש שהיו כאלה? בעבר הרחוק? בהווה? יש שמירה עליהם לטווח ארוך? מה הייתן מגדירות כהישג צפוי עתידי? כלומר - מה הציפיות שלכן (ריאליות וגם לא והאם אתן מצליחות לסווג למה יש היתכנות סבירה). ולמי שמבחינה בכשלונות ברמה הכללית - מהם? זה וגם זה (הצלחה/כשלון) חלקיים, ועדיין אמור להיות שלם שהוא ברובו משהו. מנסה לחשוב ביני לביני ואולי כמה מהמילים שלכן יוכלו לעזור לי לבדוק אצלי בפנים. בעיקר חושבת על נושאים כגון: קשרים בין אנשים מי קרוב יותר מי רחוק והתנהלות בקהילה החברתית, פיצול ומיזוג של חלקים פנימה, קליטה והפרשה (אוכל גם אישיו), פנים חוץ. להתראות, למרות שיצא לי טקסט קצת קר כזה, סוריקטה

הנה אני רואה כמה התעניינו רובנו בהצלחות ואכזבות ופרידות. שנת 2020 מסתיימת. סוריקטה

הי התחלתי לכתוב ונעלם.. מקווה שלא נשלח בטעות. אנסה לענות ואתייחס רק למטפלת הנוכחית.. 'הישג' מבחינתי בפגישות הוא להצליח לדבר ולהיות נוכחת באמת איתה. לדבר ולהסתכל אליה. ולשתף. מרגישה שמצליחה לרוב,ואם משווה לטיפול הקודם איתה אז כן יש התקדמות ושמירה על כך.. לעתיד- הייתי רוצה להצליח לפתוח נושאים שקשים לי יותר מול עצמי ובעיקר לגרום לאיזה שהוא שינוי בהם בחיים שלי מחוץ לחדר. לגבי היתכנות- לעתים סקפטית מאד, מצד שני יש בי מעט תקווה. תוהה אם התכוונת גם לפירוט של הנושאים אבל נראה לי מדי אינטימי בשבילי לפתוח כעת. לגבי קשרים- מול המשפחה אני לא מנסה לשנות ולהשתנות. מול חברים- עבודה אני משתדלת ויודעת לומר כי מצליחה יותר להחזיק את עצמי במצבי כעס ושולטת יותר ברגשות שלי וגם מצליחה יותר לשתף קרובים אליי. עם אוכל אין לי הרבה אישיו, לא מאד אוהבת את עצמי בעניין הגוף והמראה בהקשר הזה אך פחות מעסיק אותי. ודבר אחרון- אני מרגישה שקשה לי לשתף ברגשות ובמחשבות שלי ולפעמים אפילו רק בדעות או סתם שיחה סתמית. יש כמה אנשים שכן מצליחה לדבר יותר מולם ואיתם, קשה לי יותר בשיחה אישית כשיש מס' אנשים ואצליח יותר להיות אני מול אדם אחד.. יצא קצת ארוך...

סוריקטה יקרה, המון מדובר על קשיים ופרידות, אבל רגעים שיש בהם תחושה של רגש הדדי הם אלה שהייתי רוצה לנצור. כרגע מקיימת רק קשרים הכרחיים ונמנעת מאחרים. הישגים בקשר האימהי מורגשים ביכולת לכוון וללוות בעדינות בתהליכים שנושאים פירות. אני מניחה שאת אלה גם את מצליחה לחוות בטיפול בפעוטות. נקודות של אור כמו שכבר כתבת לי, גם אם קיימות נעלמות ואני לא מצלילה להחזיק בהן בתוך כל החושך. באנו חושך לגרש... מתאים לחג המתקרב. הלוואי. שלך שירה

שירה שירה, רק לשלוח לך את אהבתי. כמו אהבה לגורים. גם גורי אדם. הילה של חמימות רכה עבורך, סוריקטה

תודה לבנות המתוקות שהשיבו - אקרא בהקשבה ובהתעמקות בסופ"ש שוב. המון תודה לכן. ואני... הייתי רוצה לדעת להגדיר מטרה. הייתי רוצה להרגיש הילה של אור עם שובל לימים. עם עתיד. מה שנחשב פעם הישג עבורי - היום הוא כבר לא משהו להתפעל ממנו. יפה, אולי, אבל לא יותר. סוריקטה בימים מבולבלים

הי כולם, פחות יש לי במה לעדכן - אבל בחרתי כותרת מקורית לי. אה, וגם הצלחתי להגיע לכתוב - שזה הישג. לא פתיחה, גם לא סיום, למרות שמתקרבים אליו. משהו בדרך. בשקט. עין הסערה (המקום השליו יחסית בתוכה). סוריקטה

היי, להיות כאן, להיות נוכחת גם בלי לעדכן או להרגיש שצריך לומר משהו זה לגמרי טוב בעייני. ושייך מאד. נשמע לי קצת מפחיד להתקרב לסיום, לא יודעת אם מיטיב איתך או לא שבחרתי לכתוב זאת (התלבטתי עם עצמי..) גשם בחוץ וקר, ואני אוהבת להתכרבל בספה שלי שמאד אוהבת אותה... ומאחלת המשך שבוע וסופש נעים עד כמה שאפשר

סוריקיטה יקרה שמחה שאת כאן..מאחלת לך המשך שבוע נעים.. לא הבנתי מה שכתבת בעץ .. לא מצליחה להתרכז.. סליחה ינשופים

הי חנה והקוראים - חשוב, בעיניי, לומר את האמת, גם אם היא מאד כואבת. וכך עשית. תודה. גם המטפל כך נוהג, במיוחד לאחרונה, והמילים נמחקות מהזיכרון, כי איני יכולה לשאת. נמחקות וצצות. פחד אפל יש שם גם, נכון, והתגובה קיצונית, עוצמתית ועוד. אוהבת את הגשם מאד מאד. לא פעם הוא תופס אותי בדרך, בחוץ. יש לי ספה, ועדיין בקושי מעזה להשתמש בה, גם לא להתכרבל. הנה דוגמא למקומות בהם הטיפול נעצר ולא התקדם. גם מקומות שהושגו עדיין לא נתפסים אצלי כאמת. מניחה ששוב לא הובנתי, וזה בסדר. הגיל גם הוביל אותי לאי סבילות לחום. בדיוק הפוך. זה מה יש, נראה מה יהיה הלאה, רוב חיי לא מצאתי לי תוכניות המשך. גם זה אחד מהעניינים התקועים. כנראה. תודה על תשומת הלב החביבה מאד, חנה יקרה. ואני גאה בך על ההתקדמויות שלך. לימודים גבוהים, ניסיונות התרחבות מבחינת קשרים. את פשוט אלופה! שלך, אם קראת/ם עד כאן, סוריקטה

תודה שהצטרפת, ינשופית, והי גם לכולם - מכירה שאני לא מובנת, לצערי. לא רק לך ותודה על האמת. וזה בסדר. מקווה לשרוד את סוף השבוע. הם הכי איומים לי בשלב זה. נראה מה יהיה. סביר שייסגר. שאסגר עוד מן הנפש פנימה - החוצה. אורזים, תודה, יפה שלי, ותודה, אודי, על פרסום ההודעות, סוריקטה

סוריקטה יקרה, בוודאי שקוראת אותך ... ומשתדלת גם להבין. ותודה שהתייחסת גם את. סיום של טיפול משמעותי ככ ודאי מביא עימו הרבה תחושות ותגובות עוצמתיות ולא נראה לי שהיה יכול להיות אחרת. את יודעת, בתקופה האחרונה חזרתי אחורה לקרוא את דבריי מפעם ורציתי לומר ועכשיו נראה לי הזדמנות מתאימה שאת כ"כ מקסימה וככ מבינה וזה כה משמעותי עבורי. תודה על דברייך עבורי כאן ובכלל. מקווה איתך לימים של מנוחה וטוב עבורך. חנה

שקשה לי ושאני לא יכולה לחכות ככ הרבה... והיא ענתה שהיא יודעת שהתודעה שלי מלאה במחשבות של 'לא יכולה' ו'יותר מדי' ושהיא מזכירה לי שאני יותר מהמחשבות האלו ושעברתי ואעבור עוד הרבה ימים בלעדיה...ושאני יכולה לעשות זאת. ושאם עולים רגשות זה בסדר גמור והם לא גדולים ממני, אלא חלק ממני ושהדרך להתגבר על זה היא לעבור דרך זה ושאין דרך אחרת.... אודי, מה דעתך? מה ככ קשה לתת לי עוד זמן? אני רוצה שתי פגישות ):

הי חנה, באסה שמשאלתך לא מתמלאת, מאידך - אולי יש משהו בהגבלה הזו שיכול דווקא להפחית את התלות המוגזמת מהסוג הפחות מווסת. פגישות תכופות, לא כל שכן אנליזה אם ממש נרחיק, דורשות הרבה משאבים גם נפשיים וגם כלכליים. את גם חיה המון בתוך זה ואמורים להיות חיים מסביב. לעתים לא פשוט למצוא את הדרך המאוזנת לגם (טיפול) וגם (חיים), בעיניי. סוריקטה

הי סוריקטה, אני מרגישה ויודעת שהגבולות שלה איתי הם עבורי, יחד עם זאת זה מעסיק אותי לא מעט דווקא מולה. לא היה בטיפול הקודם שלי עם הקודמת, אבל בטיפול איתה ממזמן בוודאי שהיה בעוצמה רבה מאוד ועכשיו קיים אך חלש יותר...

הי אודי, בזמן האחרון פיסות מחיי מסתובבות בתוכי כמו מערבולת או אני בתוכן כמו במנהרה. האינטנסיביות מקשה עלי לקלוט מה יש בכל פיסה אני לא מספיקה לקלוט ממש אבל אין שם כלל נחת או הישג או אושר רק כל הדברים הרעים קמים נגדי והופכים אותי כואבת ומרירה עוד יותר. וכמה אני דפוקה לתת לזה לקרות הרי בן אדם נורמלי עושה לעצמו קצת טוב בהתבוננות בהישגים ורגעים יפים... וכמה נורא להגיד שאני לא בוחרת במנהרה או לא שולטת במערבולת רק נשאבת וזה מתעצם ומתעצם. משהו חוזר ונרמס ללא הפוגה אני מנסה להרים את הראש, לדרבן את עצמי, לעודד את עצמי אבל לא ממש מצליחה. אני מצטערת שזה נשמע מייאש, אבל אלה המילים שלי והימים שלי שהפכו ארוכים עד מאוד, ותודה אודי שאתה מאפשר לשים את זה כאן. שירה

הי שירה, מערבולת/ מנהרה נשמע לי כמו מעבר בתעלת לידה של עובר במצוקה. כואבת כזאת ברמה של פרגמנטציה. הרגעים הארוכים - אולי מה שהופך אותם לפחות 'רגעים' - בהם לא ניתן למצוא את החיבור לטוב, הם אולי כמעין חיפוש אחרי חבל טבור מקשר. התיאור שלך נשמע לי כמו ניסיון לידה ארוכה מידי בשלבים לא ברורים וסבוכים. של עצמך מתוכך. סוריקטה והאסוציאציות או השטויות או ווטאבר

מעניינת האסוציאציה שלך... נסיון הלידה שלי את עצמי ובו זמנית דחייה של העובר

הי שירה, אוכל לשאול האם את כל הזמן במצב כפי שאת מביאה לכאן כשאת פונה בשם עצמך, או שיש נקודות של אור, הגם אם כמעט בלתי נזכרות, או מוכחשות בפניך את, או שאין אליהן חוט רגשי מקשר. בעבר לא הכרתי מצב אחר, שנים ארוכות. עם הזמן כן, למרות שיש קראשים ובתוכם עמוק מאבדים פרספקטיבה. לאחרונה, היו פרקי זמן - אם אדייק סופישבוע של בדידות - בהם לא מצאתי אותן נקודות של רוך רגשי אפילו עבור אחרים במחשבה. לא היו באמת אחרים בשטח במציאות. אני כן ממשיכה לחשוב שיש גם בלאגן מסוים שקשור לחלק מהתרופות ותופעותיהן. כל כך הייתי רוצה להאמין שאת מדברת על חלק קטן, שמשתלט, אבל הוא לא הכל. להתראות, סוריקטה

תודה שירה משתדלת לקוות לרוב לא מצליחה

סליחה שירה... קשה להגיב בפורמט הזה. אז טעיתי בהודעה שלך. שולחת חיבוק כי נשמע שקשה, לי הרגיש קשה כשקראתי את התיאורים שלך חנה

לצערי אני ככה רב הזמן, לא מרגישה איים של רווח נפשית. אמנם אני מתפקדת אבל ההתנהלות הרובוטית לא מביאה רגעים של אור...

אודי וכולם, אני לא מבינה למה אני כל כך לוקחת ללב?? מנסה לחשוב אם פעם הייתי יותר רגישה..אולי קצת התחשלתי אבל עדיין לא... כל דבר אני לוקחת קשה וזה פוגע בי, מיד אני אוכלת הרבה ומשמינה..נלחצת, לוקחת קשה מידיי. בעלי אומר תרגעי, מה אכפת לך? אבל דברים ממש נכנסים לי לנשמה..יותר מידיי. איך מרחיקים? איך מתנתקים מלקחת קשה? לא למדתי. ואולי לא אלמד לעולם. :( המטפלת אומרת שזאת תכונה טובה להיות רגיש כי אני רגישה לזולת...ולי זאת נראת תכונה ילדותית ( כמו ילד שבוכה מכל דבר) אני לא מחושלת, דברים נכנסים לי ללב. ולא נפגשנו או דברנו המון זמן..מקווה שהשבוע נפגש סוף סוף. יש פגישה באופק.

הי מיכל, חושבת שיש תקופות בהם ישנה רגישות יתר, כמו היית בלי עור, ויש תקופות בהם את כן מצליחה לגדל שכבת מגן, תקופות בהן רמת החרדה הכללית נמוכה יותר. כנראה שאת יודעת ועוד איך סך הכל לווסת. רק שבזמנים של חרדות יכולים לשכוח את השימוש בכלים שרכשת. אבל הם שם. איחוליי לימים רגועים, סוריקטה

תודה אביב ואודי על תגובתכם.. *אבל* מסתבר שלא הייתי מובנת): הכוונה שלי בהודעה היתה לבחור שדיברתי איתו, (לא למטפלת....) מרגישה קצת טיפשה שלא הייתי ברורה והתלבטתי אם להשאיר את זה ככה ולא להגיד כלום, אבל החלטתי שאני כן רוצה לומר. כואב לי... 02/12/2020 | 09:41 | מאת: -חנה עצוב. כואב. ניסיתי להכיר, ניסיתי לדבר ולהיפתח ובבום נעצר. בלי שמבינה, אחרי שחשפתי יותר מדי את עצמי. יותר מדי. בסהכ שיחת טלפון אחת שהיתה לי נעימה, שהרגשתי שמצליחה להיות באמת אני. ובהודעה אחת הכל נעלם. כאילו לא היה כלום. לבד. מרגישה מאוד לבד. וכואב. מדי. ושואלת למה? למה לנסות? האם כדאי? האם הנסיון "שווה" את הכאב, האכזבה, הייאוש? עצוב וכואב לי. לבד

חנה יקרה, אחרי הכל מדובר בקשר, והבילבול ברור אם כך... תחושת הדחייה והבדידות באמת קשה. וגם כאן מניחה שזה עניין של תרגול ומיומנות, כמה לחשוף ואיך לחשוף, איך להגיע לשלב הבא (נשמע קצת כמו משחק), ויחד עם זאת יש גם צד שני ולפעמים זה ודאי לא קשור למה אמרת או איך אמרת. אל תוותרי...בטוחה שבסוף גם יגיע האחד. שלך שירה

בודאות כתבתי לך אתמול בבוקר לא יודעת אם לא עלה או שלאודי היקר שלנו פשוט לא היה זמן לעלות הודעות. אז כותבת לך שוב שאת אמיצה בעיני שהסברת אמיצה בעיני שניסית להקרב שנתת צאנס זה נפלא וקחי את זה כניסיון אל תיבהלי אל תיברחי בן הזוג הנכון יגיע זה כמו טיפול זה תהליך .....כל זמן שיש תקווה ורצון דברים יכולים להתקיים אתך בלב אביב

הי חנה, תגובה טיפה'לה מאוחרת שלי - מצטרפת לאביב באמירה שאת אמיצה מאד. אוסיף ואומר - תארי לעצמך - אילו בניסיון אחד הכל היה מצליח - לא היית חשדניסטית? לא היית נבהלת אילו מייד הייתה הצלחה כל כך ברורה? ומודדים הצלחה, מן הסתם, לאורך זמן, וגם אז היא חלקית. קורים דברים פחות צפויים לפעמים. הדברים האלה שלפעמים יכולים לתת לנו להבין מה היה לנו. כאמור, הבנות האחרות מבינות בנושא הספציפי הזה יותר ממני, אניח. ימים נעימים לנו, סוריקטה

תודה אביב ששלחת שוב למרות שלא התקבל... ותודה על דברייך

הי סוריקטה יקרה תודה על תגובתך... --לב וחיבוק--

סוריקטה אהובה, מעולם לא חוויתי אותך בלתי נסבלת, נהפוך הוא! את על כל גוונייך וכאבייך משמעותית מאוד עבורי ובטוחה שגם עבור האחרים כך. משמעותית גם בדרך ההתבוננות שלך על עצמך בכאב העצום וגם בתובנות המאירות. סוריקטה, אני מרשה לעצמי לומר לך שאני מבינה ופעמים רבות גם מזדהה ומוצאת נקודות דמיון על אף נסיבות החיים השונות. מקווה שתבואי בשעות שלך, בדיוק כפי שאת. מבטיחה בעצמי להשתדל יותר למצוא מילים עבורך. שלך שירה

שירת תודה שפתחת את העץ הזה ... וסוריקטה מסכימה עם כל מילה של שירה כל כך עצוב המקום הזה שמוחק וישר משליך למקום שאני לא רצוי לא אהוב ואפילו קשה מזה אוהבים אותך כאן באמת כולם ודואגים לך מכל הלב זה לא סתם מילים זה מילים אמיתיות ואת , כל כך רכה וכואבת ואמיתית פרידה הדבר הכי קשה ... מרגישה אותך , את הכאב שבלב את האבדון , השוטטות ללא מטרה רק שיעבור היום וגם אם לא פיזית רצון שהנפש תשוטט לא תהייה כי הכאב גדול מידי כדי שאפשר יהיה להבין בכלל מה קורה .... חיבוק אם נכון לך אביב

ירדתי מהבקשה שרשמתי איפשהו למטה. רואה, חושבת שרואה את קווי הדימיון יקירתי. הפעם אני פחות שם בשביל כולם. חזרתי להיות קצת הרבה האספרגר מפעם. די אבוד וכואב, שיהיה סופ"ש מנוחה, סוריקטה

את נהדרת כמו תמיד גמני כבר אמרתי לסוריקטה דברים אלו וכן לגמרי מרגיש נתישה צר לי לדעת שגם את מועמדת לנתישה..מה שכתבת למטה יותר.. גם איתך מתוקה שלי רגשות מאוד מעורבים עם כל ה... ועדיין לא חזרתי לעצמי ..קצרה במילים אך גם איתך בליבי -《 ❤ 》 חטולית

עצוב. כואב. ניסיתי להכיר, ניסיתי לדבר ולהיפתח ובבום נעצר. בלי שמבינה, אחרי שחשפתי יותר מדי את עצמי. יותר מדי. בסהכ שיחת טלפון אחת שהיתה לי נעימה, שהרגשתי שמצליחה להיות באמת אני. ובהודעה אחת הכל נעלם. כאילו לא היה כלום. לבד. מרגישה מאוד לבד. וכואב. מדי. ושואלת למה? למה לנסות? האם כדאי? האם הנסיון "שווה" את הכאב, האכזבה, הייאוש? עצוב וכואב לי. לבד.

אחחחח המחיקון , זה שמוחק כל תחושה טובה בגלל מילה אחת שלא במקומה או חוסר מילה שציפינו כל כך שתאמר את יודעת הכי נכון במקום להסגר להגיע לפגישה ולדבר את הכאב התסכול ולבקש מה שנכון לך לכוון אותה , לעזור לה להיות יותר מדוייקת עבורך אשתף אותך , כתבתי למטפלת אימל מוסכם היא מיהרה יחסית להגיב (כי על אימל סיכמנו גם שלושה ארבעה ימים) כנראה שןמיהרה או שסוף היום והייתה עייפה ....כתבה מילים מדוייקות ....רק לא כתבה בתחילת האימל כמו תמיד את שמי ואת כולם ויקרה .....כמה רעש התחיל בראש היא כועסת היא לא איתי היא רוצה שלא אכתוב ..... היא לא אמרה את זה היא פשוט קצת פחות דייקה בפגישה שתגיע אספר לה את זה אשתף אותה שהחוסר של שמי והיקרה גרם לבהלה ....כן זה אולי לא נעים ומביך אבל זה עדיף מלהרגיש רע עם עצמי ולהאכל שעות וימים . ... בהצלחה ....תנסי למצוא מילים ישנות שלה כאלה שהרגיעו ולהאחז בהם כאילו שלחה אותם עכשיו זה עוזר ....שנים שאני ממחזרת מילים תומכות גם מכאן ..... ותזכרי שזה לא הכל היא זה הרבה המחיקון הזה שיש לנו ... ואת אמיצה שפתחת זה נפלא בהחלט עכשיו יש ציפייה עם פחד מעצם החשיפה את בסדר את באמת בסדר גאה בך על הדרך שלך היא מרשימה בעיני אביב

כן,, הא? ממש קבוצה מקסימה. טוב שיש לנו אחת את השניה וטוב שיש את אודי שמנצח בגדול ושומר על כולנו. ההתנסות פה בקבוצה נתנה פתח גדול לבחוץ...עוד ממד חוץ מהטיפול עצמו. אני חושבת שהמקום פה נתן לכולנו הזדמנות לגדול ולהבין את נושא הנפרדות... את נהדרת סוריקטה!!! מקווה שהפרידה לא תכאב כל כך...נשמע עצוב וקשה. יש לך אותנו ;) העזרי. בהצלחה.

תודה, מיכל יקרה. כאמור, ימים יגידו. תודה, שוב. ובואו (אם תרצו) סוריקטה

פתאום קראתי למטה... ואוי. כ"כ כואבת אותך. איתך. ובכלל לא ראיתי שבקשת לא לכתוב כותרת עם שמך...סליחה.

סוריקטה יפה שלי אין לי אף פעם מילים חכמות לומר במצבים כאלה כי לא יכולה להכנס לנעליך ולדעת בוודאות מה ואיך מרגיש לך צר לי לשמוע על הפרידה שלך מהמטפל מרגיש כאלו נקטע איבר טרם זמנו.. זוכרת את הבום שקיבלתי כשהמטפלת שלי עזבה כך בלי הודעה מוקדמת ? זה כאב מאוד למרות שנסיתי להיות גיבורה ... אם מתאים לך לכתוב על מה שעובר עליך וכואב לך ..יוקל..וכמובן לדבר על זה ולא מעט 《 ❤ 》 איתך בליבי כמו תמיד חטולית

באו, ראו. ופתאום כולם רוצים לעזור לה..... וביקשו ממני גם..וממש כבר לא מתחשק לי כי היא דחתה כל רעיון או הצעה שלי וכל מה שהסברתי לה לא קבלה. רק מה שהממונים עליה אומרים. ופתאום אומרים לה את אותם הדברים שכבר מזמן אמרתי... וכולם רוצים שתצליח ומבקשים ממני שאעזוג. נו. ברור שאני נאלצת להתעלןת על עצמי ולהרים אותה ואת הגן שלה...לא פייר. אבל בעצם למה שתלך? הם רוצים להראות שהם עושים משהו עם החדשה הזאת... אז הפילו גם עליי משימות.... כשזה בא מרצון טוב שלי זה אחרת. עכשיו הרצון ירד. אבל אעשה. כבר אין חשק שהיא תצליח...רציתי בהצלחתה..ממש..ועכשיו כבר לא יודעת...נקווה לטוב.

מיכל עם הלב הגדול שלך ועם כל העזרה הגדולה שלך אני מאמינה שאת כן תטי שכם לעזור כי ..התחושה הזו של לא פייר..כן קצת מובנת במיוחד אחרי שכבר הצעת ולא הסכימה..אבל את בנויה אחרת מאמי יש לך נתינה גדולה שמסוגלת להתעלות על הדברים הקטנים האלה של גאווה..טוב כך לפחות אני חושבת ואם אני טועה..סורי..! במה באמת נמדד ערכך ? בטוב שבך מתוקה ואת זה אף אחד לא יכול לקחת ממך חטולית

מהם התסמינים של הפרעה סכיזואובססיבית? מה ההבדל בין מחשבות שווא לטראומות? מה ההבדל בין סכיזופרניה לסכיזואובססיבית

חושבת עלינו. על הקבוצה. פתאום רציתי לקרוא לנו --- חתיכת-בלתי-נפרדים-שכמותנו. בחיבה. והרי רוב רובו של הטיפול (לפחות שלי) עסק בפרידה ונפרדות. וכן הצלחתי להפריד את עצמי איכשהו. הנה אני כאן עכשיו. אחת החרדות אם לא ה אחת החרדות הקיומיות סוריקטה

סוריקטה כאן איתך חושבת עלייך.והנה גם עלי מאיימת הפרידה. המלצה חהפסקה שאיני חפצה בה כלל והכל בגלל שאני לא מתקדמת ולא מצליחה. נטישה נטישה ועוד איך נטישה הנה אנחנו כאן וזה לא מעט שלך שירה

שלום אנשים טובים, אכן מדובר על פרידה מהטיפול. איני יודעת או מבינה מספיק בכדי לפרט. גם אינטימי לי. בסוף השבוע חזרתי למקומות האפלים ביותר מפעם פעם. חוסכת את הטריגר. כן הצלחתי להחזיר את עצמי, לפחות בשעות העבודה, להיות אחלה מטפלת - כי אסור, בעיניי, ממש אסור שקטנטנים יחוו אותי בצורה המאד לא תקינה. תקופה קשה לפניי, כנראה, וימים יגידו. תודה, סוריקטה

הי, אולי לא פייר מצדי לרשום, כי אינכם מכירים את התמונה המלאה, אולי אני אפילו לא יודעת. כועסת על עצמי מאד שכתבתי כאן לאורך הזמן. מאד. ראיתי שהייתי בלתי נסבלת ביותר. זה קרה כבר כמה פעמים. גם שמתי לב לבעיית סנכרון שלי. אני בשעות של תינוקות, ואתם בשעות של מבוגרים. כל כך מצטערת. הכאב הוא מסוג אלה שמחפשים לתת פטיש בראש ולא להרגיש. פתרון, כנראה, לא יעיל או לא מומלץ. הזמן יאמר אם יבואו פרטים נוספים בהמשך. כרגע, ההרגשה היא שאני לא רוצה. אם אוכל לבקש - אנא לא לפתוח הודעות עם הכותרת סוריקטה, או שפונות אליי. ממש בבקשה. סוריקטה

קוראת אותך וכאובה.. כואב לשמוע על הפרידה ועל הרגשתך. מקווה ומאחלת שהתקופה הקשה הזאת תחלוף במהרה. את נשמעת מדהימה וחזקה. שולחת לך עוד המון חיזוקים. לורן.

מעניין שהשבוע שלושה אנשים חולפים לא מוכרים פנו אליי בשאלות מסוג 'הכל בסדר'? 'הבהלתי אותי, חשבתי שקרה משהו', או 'את כל היום בחוץ, אם את רק צריכה עזרה תגידי לי'. לכאורה התנהגתי רגיל. כל האנשים האלה לא יודעים עליי מאום, חוץ מהרגע בו הם צפו בי. אין להם אפילו שמץ שאני אדם עם רקע שכזה, שעבר שיקום (טיפול), שבכלל היו לו משאבים לטיפול, שאני שרופה. בהתחלה חשבתי שהם מרמזים על כך שעשיתי משהו רע (שאיני יודעת מהו בכלל). הרמתי ראש (כנראה שהוא היה מוטה מטה), התבוננתי להם בעיניים, אפילו התקרבתי כדי לשמוע אותם (בעולם המסיכות נהיה קשה הקטע התקשורתי עוד יותר) ואמרתי שהכל בסדר. כי הכל בסדר. וכנראה שמשהו מאד לא בסדר. לא עשיתי שום דבר רע. אפילו מידי משקיעה הייתי. מידי מתחשבת. תורמת. ועודני. זה היה במציאות. ודברים שאני כותבת כאן הם לא דמיון שלי. הומלסית שש שנים הייתה מציאות. חסרת (כמעט) כל הייתה מציאות. ניצול מיני, איומים ואביוז מסוגים אחרים היו עולמי יותר משלושים שנה. נכון שזו נחלת העבר. מאד קשה לי לדאוג לעצמי בימים אלו. סוריקטה

את ככ יקרה וכואב לי איתך ביחד. רוצה תקווה בשבילך ואפשרות להיעזר. ♥️

סליחה רק עכשיו רואה את בקשתך לגבי ההודעות...

הי לורן, אולי חזקה במובנים מסויימים ואולי חלשה מאד מאד באחרים. כמו לא להבין עכשיו מה קורה ולמה. תודה על המילים, סוריקטה

הי חנה, זה בסדר. לא הייתי צריכה לבקש את מה שביקשתי. לקחתי בחזרה. לילה טוב, ותודה רבה, סוריקטה

יש לי דברים שרוצה לשתף... וכל פגישה מתווספים עוד דברים .. ואני נשארת איתם לבד. חלקים קטנים מצליחים לצאת החוצה והפעם לא כי לא מצליחה לדבר אלא כי הפגישה מסתיימת לה ככ מהר... אודי, מה עושים עם זה? מה עושים עם התחושה שלא מצליחה ומרגישה לבד עם הדברים שרוצים וצריכים לצאת ממני...

היי חנה יקרה.  ברגעים כמו שאת מתארת אני פותחת את ההקלטות הקוליות בטלפון ומתחילה לדבר איתה, זה מרגיש לי יותר אמיתי שאני מפעילה את ההקלטה מאשר לנהל דו שיח פנימי... מצאתי שזה מאוד עוזר לי ברגעים שאני מרגישה שהכל צף ואני חייבת אותה בזה הרגע.. ואז אני מתחילה הקלטה ומדברת, מספרת, בוכה תוך כדי, פורקת, צוחקת.. באמת מצליח לצאת ממני המון כשאני עושה את זה. כן יש רגעים שגם זה לא מספיק . אבל זה מה שמצאתי שיכול להיות הכי קרוב אליה... ממליצה לך לנסות אגב, בהמלצתך (יותר נכון לאחר שאודי המליץ ואת המלצת לי :) ) רכשתי את הספר ״מתנת התרפיה״. מרתק ומעורר בי המון רגשות. לפעמים קצת כבד לי אבל מוכנה לשאת בזה. :) תודה על ההמלצה ! לורן.

תודה יקרה מעניין מה שאת מציעה, אולי אנסה... ושמחה על הספר, אני קוראת בו לא מעט מדי פעם...

וואי - הקלטות קוליות? איך זה קורה? אין לי ולא היו לי כאלה אף פעם. סוריקטה

שתפתי בווטסאפ את המטפלת. אין לנו זמן להפגש השבוע. רק שבוע הבא... היא ממש חסרה לי. אמרתי לה. אבל אין מתי. אוףףףףף היא עמוסה כ"כ. אולי העובים תפוסים??? כך רוצה להאמין. מתקדם לטובה...ספרתי לה בווטסאפ ובכל זאת. זקוקה לה שוב.. לשתף אותה. באסה

נראה שבכל פינה מטפלות עמוסות מאוד וקשה להיות יותר בקשר רצוף שומעת מעוד על הלחץ הזה ולגמרי מבינה כנראה שאין ברירה וחייבת להתאזר בסבלנות עייפה

התכוונתי הטובים. הטובים תפוסים... מקווה שדברים יבואו על מקומם בשלום..פחדתי אבל העזתי, אני חושבת שהטיפול נתן לי אומץ. אומץ לשתף ולעמוד מאחורי האמת שלי. כך עשיתי...וסוף סוף הבינו...הכל מלמעלה כך אני מאמינה שיסדר. זה מה שרציתי לומר למטפלת בפגישה. שפחדתי שבסוף יגידו שאני לא בסדר..אבל לא כך. הבינו .... ועכשיו היא תקבל עזרה גם אם לא תרצה....וגם ממני. אין לי ברירה אלא להתעלות על עצמי ולהמשיך לעזור..ביקשו ממני. ורציתי לומר לה תודה על האומץ לעמוד מול דמות סמכותית ולהגיד את האני מאמין שלי. בזכותה. ותודה לך אודי שאתה מאפשר לשתף פה. ונותן כיווני חשיבה.

הי מיכל, אהבתי את כיוון המחשבה שאנשי המקצוע הטובים בתחום הנפש תפוסים בעידן הקורונה. אולי מה שמאפיין את התקופה הוא שלכולם קשה והרבה מאד אנשים זקוקים לעזרה נפשית משמעותית, ואנחנו שנושאות את הדגל הזה, פתאום אלו לא רק 'אנחנו'. לא רק אנחנו בקושי היוצא דופן. לילה טוב, סוריקטה

לא יכולה לחכות ככ הרבה זה ממש ממש קשה לי ואני לא יודעת מה לעשות כשכל כך צריכה אותה ואין לי אותה

מובן....זה קשה. עם הזמן אני לומדת ומקווה שגם את. שהיא פה תמיד. כלומר איתך. מה היית אומרת לה? מה הייתה עונה? ככה אני עושה עד הפגישה. הפעם אני כמוך..מחכה שבוע וחצי מעכשיו...

כן צריכה אותה וכן צריכה לחכות כי אין ברירה מה לעשות ? תקראי בנתיים ספר או תתכתבי עם חברות ברשתות החברתיות שלך.. כן קשה ןלחכות עייפה

תודה מיכל... לפעמים מנהלת איתה שיחה כאילו היא איתי וזה קצת עוזר. תודה. מקווה שגם לך יוקל

תודה חטולית... מה שלומך? איך את מרגישה עכשיו אחרי שהסתיימו החגיגות?