פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
כותבת לך כאן למעלה מחוץ למה שכתבת למטה מה שאני רוצה לצעוק לך כבר מאתמול אבל לא היה לי זמן או יכולת פיזית לענות זה ווואוו ושוב וואוו זה נפלא בעיני שאת פונה לעזרה שאת פונה אליינו ופונה לאודי בהסבר יקרה זה לא מעיק ולא מתיש נהפוך הוא זה מבורך זאת הצמיחה שדיברתי עלייה אל תיסגרי כי מיכלי כתבה מה שכתבה לך . האמת אישית שקראתי את מה שמיכל כתבה (מיכלי סליחה) נידהמתי לא הבנתי מאיפה הגיעו העוצמות האלה הכעס הזה. ואז שקראתי את מיכל את המצוקה שלה ואת הקשר עם המטפלת הבנתי ..(אולי אני טועה מיכלי סליחה אם כך) מיכלי כתבה ממקום מעורבב כועס כאוב של עצמה לא בהכרח בקשר אלייך זה קורה לא מעט העירבוב הזה ומכאן חוסר הבנה . אל תעלמי אל תיסגרי כן תבקשי עזרה .. גם את כמו מיכל כבר תקופה שלא ישנה מה שיוצר חוסר סנכרון , קושי להבין לא בטוחה שהבנת את המטפל נכון והייתי שואלת אותו על כך . כמו שהבאת את זה זה נשמע : את נתת דוגמא לתחושה שלך שלא מבינים אותך ותחושת הבדידות וציינת שהיית שם עבור הזקן ...מה שלהרגשתי המטפל ניסה לומר לך זה שכן גם כשאנחנו עושים משהו עבור האחר אנחנו עדין לא מצילים אותו מבדידותו אנחנו חלקיק בים ענק . בעצם כמו אודי גם אני חושבת שהמטפל ניסה לשקף ולתת תוקף לתחושה שלך המוצדקת שאת חשה בדידות ולא מובנת גם כשיש שם אנשים שמושיטים לך יד. אתן לך דוגמא מעצמי יש לי מטפלת מדהימה והיא באמת נמצאת איתי המון כשאני צריכה ובכל זאת התחושה שלי לעיתים קרובות היא לבד כי כן בתכלס בסופו של יום אני לבד רוב הזמן אם הקשיים שלי . כשאני מלווה מישהו זקן נניח ואני באה לשעה כל יום או שעתיים כל יום זה המון נתינה אבל זה מעט בתוך 24 השעות . ככה אנחנו בני האדם לרוב אנחנו לבד ואז לעיתים מה שקורה לנו שגם המעט מרגיש כמו כלום אולם ברגע שהמעט ירגיש כמו המון זה ייתן תחושה שתפחית קצת את הלבד (למשל אודי נכנס מוקדם בבוקר כדי להצליח להיות כאן בעיני מרגש והמון גם אם כל היום הוא לא יכנס הנסיון הזה הקצת הזה הוא הרבה ובכל זאת כל היום נרגיש לבד, אבל אם נצליח לזכור את המאמץ הקטן הזה , זה לא יפחית את הלבד ובכל זאת ייתן כוח ) ובהקשר לתגובתו של אודי לא עניתי לך שם אתמול כי חשבתי נפלא זה הזמן שלך ושל אודי לחזק את הקשר את האמון וזה צריך להיות בלי הפרעות ..אולם לך זה נתן תחושה שאת מעיקה ומקשה אז לא!!!!!!!!!!!!!!!! כולם כאן הרבה פעמים צריכים עזרה נוספת . לכולנו גם (אודי סליחה) לפעמים לא מבינים את אודי . לכן בעיני הבקשה שלך להסבר היא נפלאה ומבורכת. הלכתי לראות את תגובתו של אודי , אודי כתב יתכן - כלומר הוא לא בטוח זה בגדר יכול להיות כי הוא לא המטפל עצמו ...על שיקוף והד לתחושת הבדידות שאת הבאת ...ומכאן השיח שלך צריך להיות מול המטפל משהו בדבריו הרגיז אותך הכאיב עד כדי " מרד" שאת לא רוצה להגיע יותר ...אודי כתב שזאת נראית לו תשובה נכונה לתחושות שאת מרגישה ...בעיני לא דבריו של אודי תביאי את המרד את הכעס לחדר זאת התקדמות נפלאה , זה בסדר לא לקבל את דברי המטפל כתורה מסיני , זה בסדר לכעוס , זה בסדר להוציא את תחושת הבדידות שלך ולדבר אותה .. את בסדר גמור סוריקטה !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! תמשיכי להנכיח את עצמך אני גאה בך על זה יודעת כמה זה קשה ... אל תוותרי על התחושה להיות מובנת , לכל אחד לוקח זמן אחר וכל זמן הוא בסדר . חיבוק וכוחות אביב
רק לדיוק ולהבהרה אין במה שכתבתי לבטל את הרגשות שלך מול סטריקטה אני פשוט מרגישה שהקושי הזה מורכב מקושי אמיתי יחד עם ערבוב של קשיים אחרים שלך ואולי אני טועה אז סליחה , כולנו כאן קצת לא מסונכרנים
הי יפתי, חזרתי היום באפיסת כוחות ושבר. ראיתי כמה השקעת. קשה לי מאד לדבר או לכתוב עכשיו. אבל לא אשאיר אותך לבד לילה, סןריקטה
כן משפחה גרעינית אנחנו ..הקמנו סוכה כמו כל שנה בחניה של הבנין כמו עוד כמונו שהקימו ..רק שהסוכה שייכת אצלנו לכל דיירי הבנין שהרי גם הם עסקו כמו תמיד בהקמה ובהנאה שבסוכה במשך כל החג... בעלי יצא חיובי בבדיקה כך גם כלתי המהוללת ומאחר וכמו כל שנה במשך כל החג היא ונכדתי המיוחדת מתארחות אצלנו בבית כך גם השנה....ממש לא קל ולא נעים לארח אנשים שמטבעם רק הורסים ...אך היא כזו לצערי ומעולם לא חכיתי כל כך שהחג יגמר כמו הפעם הזו היא לא נתנה אפילו להתקרב לנכדה שלי כל הזמן רק חיבקה אותה ותפסה אותה עם זרועות התמנון שלה שתהיה צמודה אליה..בביקור הזה הבנתי למה הקטנה שלי כל הזמן מתנהגת בפחד ...כי היא התמנון...רק *צועקת עליה* ורק מאיימת עליה* כל הזמן !!!! כמה טוב שהם כבר מתגרשים אך מה יהיה בהמשך ? עדיין כלום לא ברור שם רק הכל יתחיל... אז היא..זרועות התמנון חולת קורונה כעת ונמצאת בסגר אצלם בבית ספונה בחדרה והבן שלי מטפל בה וגם בנכדה שלי שם !! ואני כאן בבית מטפלת בבעלי שגם הוא ספון בחדרו ..למרות שיש לו כל מה שרק צריך..דואגת שגם יהיה עם מצב רוח טוב עד כמה שרק אפשרי ומעבר לדלת רק מתפללת שלא יהיו לו תסמינים שיקחו אותו לאישפוז כי הוא בהרבה קבוצות סיכון בריאותיות כמה טוב שיצאתי שלילית שאוכל לתמוך ולהיות... אז כן..הפתעת הקורונה ממש לא מתאימה ..ורק רציתי וביקשתי כל הזמן *שקט* חייבת *שקט * ומנוחה..והשקט הזה רועם ... הלוואי שיבריא מהר ולא ידבק שוב כמו ששומעים היום בחדשות כי זה מפחיד *סוריקטה יפה שלי* מכל מה שקראתי אתמול בפורום ולא יכולתי להכנס ולהגיב לאף אחד...עיני תפסה בשורה שכתבת הלוואי שיבוא או יהיה *ארוע מוחי* מאמינה שלא התכוונת למילים האלה בכל ליבי ..כאב לי נורא כי מי כמוני שעברתי פעמים ויודעת עדיין אחרי מעל 5 שנים כמה קשה לנסות לצאת מזה...!!! ולכי תדעי איפה יכול לפגוע בך !!! אנא ממך בכל לשון של בקשה הוציאי מיד את המילים הקשות האלה אפילו מהמחשבות הכי קשות שלך אין חכם כבעל נסיון האמיני לי ... חטולית
הי חטולית, מצטערת שאמרתי מילים שהיו בלתי נסבלות עבורך כשאני מאחלת לעצמי דברים רעים. יש לי גם קרובי משפחה צעירים מדרגה ראשונה שהם חולי סרטן שלב 3 או יותר, ואיחלתי לעצמי גם את זה. בכל אופן, אני מועדת לאירועים בכלי דם גנטית. ממש מרגיז הערבוב המסוכן בחייך. הקורונה כתמנון. למרות שרץ עכשיו איזה סרט חיובי על תמנונית ורגשות. צר לי על הקטנטונת המיוחדת. זה נורא. כבר לא יודעת אם לומר לילה טוב, צהרים טובים או מה. בריאות שלמה, סוריקטה
וואוו לא פשוט בידוד מחלות וסיכון תשמרי עלייך תשמרי על בעלך שניכם תשמרו אחד על השני סומכת עלייך זה רק תצקופה זה יעבור בסוף תנסי שזה יעבור בקלות ועם חיוך חיבוק אביב
חטולית יקרה! כל כך קשה...החזיקי מעמד!!! נקווה שכולם יעברו את המחלה בשלום. זה מגיע לכל בית לצערנו.
חטולית יקרה איזו התמודדות קשה וכל הכבוד לך על היכולת לארח את כלתך (בקרוב לשעבר) למרות כל הדברים שעשתה וכל הדברים שאת רואה. בכל מקרה אני בטוחה שהחגים היו תקופה מתישה עבורך ומקווה שכבר בשבת הקרובה תוכלי יותר לנוח. מאחלת לך בריאות טובה וימים שקטים יותר. שלך שירה
סוריקטה אביב מיכל ושירה תודה בנות על כל התמיכה שלכן ימים לא קלים ויש עוד מספיק מהם עד ה..26.10.20 עד שבעלי יוכל לצאת מבידוד.. חטולית
לא שאמרה ככה...אבל ככה הרגיש לי. כתבתי לה שאני צריכה פגישה אמיתית. נתנה לי תאריך לאמצע שבוע הבא שעה בערב שהיא יודעת שלא יתכן שאצא בשמונה וחצי בערב כי הכל סגור!!! אין לי תירוץ! אחר כך ניסתה בשעה חמש שבדיוק באותו יום יש לי רופא שיניים.ואמרתי שאני יכולה כל יום בעיקרון יצא במקרה הרופא שיניים..אין עוד שעות בשבוע? או ימים? ......אוףףף. .התאריך אחריו נתנה לי לעוד שבועיים!!!! כן כן עוד שבועיים! כאילו מה???? היא עסוקה כנראה לאנשים שזקוקים לה באמת. כנראה שאני לא נמנית עליהם.נכון, אני לא לבד בבית כמו אישה מבוגרת. או חולת קורונה ...או האל יודע מה.. שאלה אם זה s.o.s אז ברור שויתרתי שאמרתי שתתפנה לדחופים..... אחרי שקבעה לי לעוד שבועיים...חבל שאמרתי בסדר והשארתי את הפגישה הרחוקה ולא יעילה בעליל לרגע הזה.....מי יודע מה יהיה מחר???? נמאס לי....
מיכל, על תגובה דומה לשלך המטפל שלי היה מדבר איתי על קנאה. במטופלים האחרים , למשל. או חלקים שלך בחלקים אחרים. ביטול עצמי ופינוי מקום 'להם' אינה דרך טובה להתמודדות, כנראה. את דווקא נשמעת כמי שזקוקה למטפלת על באמת ורוצה להיות תלויה בה. אבל גם לא. קונפליקט. אה, גם תלות. מציאת מועד לקביעת שעה לפגישה, למשל, מדגיש את התלות, הנפרדות ו... נכון הזכרנו את המושגים הללו מיליון פעם פה? ואיך את עכשיו? יש מצב לעשות פניית פרסה ולומר, לא, בעצם אני כן וממש צריכה אותך? דווקא ממש דחוף לי. לא מבטיח שיהיה מקום, והתגובה לבאסה גם מעידה עלינו. שוב, הנפרדות והתלות וכאלה. ואולי את כן יכולה להסיט את השעות למען התיאום (סוג של לקחת חופש) ולפנות מקום עבורך בתוך הבלאגן? ולא שאני יודעת לעשות את זה, כן... סוריקטה שכותבת ותוך כדי כתיבת מילה אחת הקודמת כבר נמחקת.
את בתחושה שכל העולם חושב שאת מיותרת חשה מצוקה מהמוות מהשכול שסביבך מניחה שזה נוגע בפחדים מול ההורים מול הילדים מול עצמך ... תחושת המוות של הדודה לבד נוגע בלבד שלך .. זה עצוב זה כואב לדעתי אודי לא התעלם מהקושי הוא פשוט כיוון אותך לחיים ליש לילדים שלך ובעיקר לצרכים שלך את תקופה מבטלת את הצרכים שלך מול כל העולם ואשתו ואז מרגישה כאילו כולם מתעלמים ממך לא נראה לי שאת לא חשובה למטפלת או שאחרים חשובים יותר הלוז שלה מסודר אני מניחה הרבה לפני שפנית אלייה ...אז היא הציעה לך מה שניתן ...אני הייתי מבטלת את רופא השיניים קובעת תור אחר אליו והולכת אלייה או עושה טיפול בטלפון או בזום בהחלט לא סוגרת את האפשרות להיעזר מגיעה לך עזרה ברגע שתביני ותשימי את עצמך בראש רשימת המטלות שלך גם תרגישי שאת לא מיותרת בעיני האחר. תקופה לא פשוטה את עוברת ממליצה לאזן אם תודות של כל היש שבחייך , זה עוזר ...חיבוק אביב
בוקר טוב סוריקטה.... אני כבר לא יודעת כלום....כנראה שאת צודקת...
הייתי מאמצת את מה שכתבה לך אביב בדיוק חשבתי על אותם דברים שכתבה לך חטולית
הי מיכל, אין כאן שאלה. אם זה חשוב ודחוף - היא תראה אותך. זה מה ששמעתי. את נוטה 'להתקפל', להרגיש חסרת חשיבות ולסגת - אבל זו פרשנות שלך, ולא בהכרח מה שהיא התכוונה לומר. למעשה - גם את העמדת קשיים לא מעטים, אם אני מבין נכון? אודי
הבדידות גרועה מהקורונה כי גם היא הורגת....הייתי בניחום אבלים הבוקר. והתבשרתי על דודה שלי שלא אוכל להיות בהלוויה, לא בניחום אבלים... איך????? יש סגר. סגר סגר סגר. אוףףףף בבקשה אודי, שמור על המטופלים הבודדים. שמור על המבוגרים....הבדידות גורמת להם לשברון לב. לשבץ.... שמרו על הבודדים. תתקשרו, תשלחו להם אוכל..תדאגו בבקשה. אנשים מתים מבדידות. קשה.
עצוב מאוד מיכל יקרה.. שמרי על עצמך, שירה
מיכל לצערי את צודקת ברוך דיין האמת שלא תדעו עוד צער חטולית
הי מיכל, איזה סוף עצוב :-( תרצי לספר על הקשר שלך עם דודה? איך זכרת אותה? אוכל לומר שברגע שאנשים מגיעים לשבירה נפשית מהמצב, אנחנו, בשימוש בקשרים שכבר בנינו וביססנו קודם, מנסים לשמר את הביחד באופן המיטבי המתאפשר תוך שמירה על עצמנו. כן אפשר למצוא ערבות הדדית לצד השסע הנורא המקביל. אבא שלי, למשל, בקבוצת הסיכון הכי גבוהה ואני לא משאירה אותו לבד. בלי מגע מגע, מתראים ממרחק 4 מטר, ממוסכים, מסייעת לו יומיומית, מדברים לעתים קרובות. כל זאת, למרות שאני רוויית כעסים עליו. אך דואגת מאד. אני עצמי לעתים בודדה מאד מאד, אבל במקביל איני יכולה להישאר אדישה למצוקה של אחרים. סוריקטה
תודה שירה, חטולית וסוריקטה... דודה שלי, פולניה מארץ הפולניות, זוכרת ויודעת כל צעד. עם כל המילים של שוין, גיוועלט וויז זמיר.. רואה תמיד את הכוס הריקה, מסתכלת אם סיימת מהצלחת ושתגידי שטעים לך. אוי ואבוי אם לא. העוגה/ גפילטע/ לא משנה איזה אוכל שלה הכי טעים והיא עושה את זה הכי טוב מכולם...ויכוח ידוע בין הגיסות של אימי ואימי. ואת המתכון אף פעם לא תביני כי זה קצת זה ומוסיפה גם....אין כמויות מדוייקות. המשפחה מצד אימי מאוד מאוד מלוכדת. כל הזמן היינו יחד. בני דודי בכל החופשים היינו יחד. היה יום קבוע בשבוע שכל פעם נפגשים בבית אחר כל האחים. דודה שלי היא ניצולה יחידה ממשפחתה, ללא אחים . כלום לא נשאר. אז האחים של אימי ואימי היו האחים שלה במובן הזה... במשפחתה של אימי חייבים גם אם לא מתחשק להיות אחד בתוך השני...להפגש המוןןןןן. ככה כל הילדות שלי. את חייבת לשחק עם בנות דודות לישון אצלן אפילו שלא מתחשק.....וואו. סיפרתי מלא... נשמע אידיליה משפחתית.אבל אותי זה חנק...מבחינתם משפחה זה הדבר שאתה חייב להתערב כל הזמן שלא ילכו ל"איבוד"..כנראה מזה שאיבדו רבים ממשפחתם. החליטו קיצוני....כמה שהיינו צמודים הרגשתי הכי לבד שבעולם במקרים רבים. ואתה לומד להסתיר....עצוב.
אודי, הי, בהחלט שמתי לב לכך שביום ראשון חל יום בריאות הנפש הבינלאומי. מעניין איך המדיה ידעה להקפיץ עבורי את המידע הזה. והוא היה מפעים עבורי. ועל כן, הקדשתי את היום לבחירה במה שינסה להחזיק אותי בחיים. פירטתי בתשובתי ליקי. תיעדתי כל מהלך כזה בתמונה וטקסט כפעולות שאני מבצעת לכבוד היום. פחות הצלחתי, אודי, להבין את שניסית להסביר בתגובתך, להלן ---------- "יתכן שהמטפל ניסה לשקף את תחושת הבדידות שלך? מעין הד להרגשה שאת נתת לה ביטוי? דווקא המרד שלך לדבריו נראה לי תשובה טובה." ---------- שירה, כנראה שגם את רשמת לי משהו דומה, ואני מבקשת להבהיר, אם זה בסדר לבקש. באג לי פה. כל מי שירצה מוזמן להסביר בדרכו איך ראה את מילותו אלו של אודי (מילותך, אודי), בתגובה שציטטתי. או להוסיף מחשבות מזוויות אחרות. ואביב - (ושוב, גם מי מהאחרים שהבינו את ההסבר שלך, אביב) - האם תוכלי/ תוכלו להסביר גם לי שוב את הקטע עם הזום והטלפון? נשמע מעניין. ובמבי - הניסוח שלי למצב הוא 'הכל נראה אותו דבר ושום דבר לא אותו דבר'. המטפל ניסח זאת במילים - אי וודאות. שגם אי וודאות היא מצב שיש להכיר בו. הוא מנסה הרבה מאד זמן להזכיר לי את זה. בנקודה זו דווקא אני מצליחה להבין היטב את כוונתו. ייתכן שנשאר במצב אי הוודאות הנוגע להתרחשויות הנוכחיות, ותהיה הבנה של איכשהו מה קרה כאן, אך רק הדורות הבאים יוכלו להתארגן על הבנת העומק. אנחנו, קרוביי וגם המטפל מתייחסים אל המצב כאל מלחמת עולם. בקנה מידה כזה גדול על באמת. כדרכי, ערכתי הגהות לטקסט וגיליתי שבמקום המילה 'זו' הקלדתי 'זן'. אז זן :-) לאחרונה לבי נוטה ברמת הטעימות והעניין בלבד לדברים קצת אלטרנטיבים. קצת יציאה מהמסגרת הקונבנציונאלית המוכרת. אבל ממש מעט, אני גם יכולה לעשות סיבוב פרסה. תודה לכולם, סוריקטה
לפי הבנתי...אולי אני טועה לגמריי ...שכמו שאת מרגישה שכלום לא עוזר לך..שאף אחד לא מבין וכו' כך המטפל הבהיר לך שזה לא עזר העזרה שלך. שתביני איך מרגישים שמנסים לעזור לך וזה לא חודר אלייך. איך לאנשים אכפת ממך ואת לא מרגישה זאת...כך אולי גם אותו שכן מסכן שהיה בודד ונשאר בודד למרות העזרה שלך... למרות שאיני מסכימה שאצלו זה לא חדר או הורגש. מאמינה שכן הרגיש שאת דואגת לו. לומר לך משהו ותשתדלי לא לקחת קשה??? זה קשה מאוד והרגשה גם שלי לא נעימה שאומרים לך שאיתך, שמגלים כלפייך המון אהבה ועדיין כלום לא חודר אלייך. כאילו את מרגישה לבד אף אחד לא מבין וכו' זה מתיש נורא!!!!
הי סוריקטה, את התגובה של אודי גם אני לא הבנתי, אולי התכוון לכך שבתחושת הבדידות גם לנו קשה להתמלא מנקודות אור קטנות. ואת תגובתי שלי אולי קשה לי להסביר יותר ממה שכתבתי. גם המטפל שלי הציע בשל הבית המלא וחוסר הפרטיות שנקיים שיחת זום בה אני עם אוזניות שומעת אותו ועונה לו בכתב כדי שלא ישמעו. ככה הוא רואה אותי, אני רואה אותו ושומעת אותו באוזניות אבל עונה לו או מדברת אליו בכתב. באופן מוזר חוסר הוודאות מאפשר לי לא להתחייב לכלום, לא לעשות תוכניות שממילא אין לי, לא לחלום חלומות שגם אין לי, סוג של חופש ממחוייבויות מהסוג הזה. שמחה שאת מתנסה בכל מיני. לי הוא הציע ללמוד מיינדפולנס ולתרגל את השריר הזה. אולי אנסה. אולי. שלך שירה
הגבתי לך למטה אביב
הי, אביב, עכשיו הבנתי למה הכוונה בעניין הטלפון והזום. חוששני שלי הדרך תתאים פחות. זה גם מתפצל לי, למרות שאני מניחה שהכוונה היא גיבוי, אצלי הרצף יישבר כך. בכל מקרה כמעט כל השנים האלה איני מסוגלת לדבר בטלפון (גם) עם המטפל. את התמונה הקפואה שיש למטפל בזום אני לא סובלת (הוא יודע שזה מאיים עליי). כמו גם הדיבור בטלפון. יש לי שיטה אחרת. כמו שגם בפורום הייתה, אבל השדרוג חיסל אותה ומאז מייסר לי להיות כאן רוב הזמן. ממיכל הבנתי שזה מעצבן, כנראה מרתיח או מרגיש מבטל להיות שם ושאני רושמת שלא מבינים. אני יודעת שזה כך לא רק מכאן, כי אני מנסה גם במקומות אחרים. והיות שזה קורה - אני מוחקת בקשות שכבר העזתי. ואני מעזה מעט ורק לאחרונה. אך כנראה שגם זה יותר מידי. אנשים מנסים בדרכם, כמו שעובד עם כולם, אך אני לא מצליחה להעביר את המסר שאצלי מה שקורה הוא הפוך, ובעצם פנו לנקודה הכי אימפוטנטית שלי, כאילו אפילו תקעו חרב וסובבו. ואז מוותרים. ואני מצטערת שהטרדתי. גם כשאני מנסה להסביר לוקחים מרחק מהרעיון. כנראה סוג של תלות (אמנם רגעית וחד פעמית) שאנשים ממש שמים בה גבול חד מאד. לכן אני ממעטת מאד לבקש. יותר מידי פספוסים בקנה מידה הרסני לי. לחלקם אני עונה בנימוס שלא יעלבו. מעציב ומקום בודד מאד. אל הזקן בעל הנפש ההומלסית ידעתי להיכנס למרומות הרכים והמקבלים בעיתויים מתאימים. דווקא כן, היכן שלא הבינו ודחו. גם אני הייתי הומלסית וסוג של ניצולת שואה מהסוג המודרני. הבנה של מי שהיה בחוויה ולא בא מבחוץ. אחים לטרגדיה. הוא דיבר וחשב עליי הרבה מאד. שירה, גם אני רוב הזמן לא חולמת על כלום, כלומר כאילו לא יודעת מזה. אבל אפשר לראות שגם לך וגם לי מתפלק. אבל נמחק. אני באמת מצטערת שאני מבקשת עזרה - פה ובכל מקום אחר ובטיפול וזה רק מבריח. חוזרת כך לשתיקה שלי. זה קורה אמיתי. נקבר עמוק עוד יותר. באמת מצטערת. עוברים עליי ימים של מצוקה קיצונית. אין תרופה שתשכיח. איני פוגעת בעצמי פיזית, בעלי בחיים כבר לא עוזרים, כנראה שזה ככה וזהו. גם כשפניתי סוף סוף לבריאות הנפש שלחו אותי הביתה. אני לא עושה רושם. זה מה יש וממש סליחה מכולם שכל כך גרמתי לכם עוול. אולי כמו את הקורונה - יבינו בעוד שנים ארוכות. או שכולה מי אמי ויישכח. סוריקטה
סוריקטה ממש אינך צריכה להתנצל אולי אנחנו צריכים להתנצל שלא הבנו שהעזרה שלנו אינה אמיתית/מספקת/מתאימה/נכונה. אני בטוחה שהקשר שלך עם האיש הזקן היה חם ומיטיב, שהחמלה שלך מילאה בו מקומות ריקים ושהמוות שלו הותיר אצלך מקום ריק וכואב, והתחושה שיש כל כך הרבה מקומות ריקים וכואבים בפנים באמת אין מקום לעוד. אולי אני סתם כותבת דברי הבל, אבל קשה לי להעביר מה הרגשתי באמת אל נוכח ההודעה שלך, בעיקר מפני שהתחושות שלי דומות, אבל המיסוך הפנימי/הטמטום והרעש הזה לא מאפשרים לי לזקק קצת והכל נראה לי כמו בליל של מילים לא מובנות. מקווה שבכל זאת הימים ינועו, עם נקודות של קשר עם הפעוטות והוריהם, עם האנשים שבגינה, עם המטפל, ולאט לאט רשת הקשרים הדקיקה והעדינה תוכל לכסות את המקום החסר של הקשיש. שלך שירה
יתכן וגמני בין אלו שלא מבינים למה את מתכוונת ..וודאי שאני לא מצליחה להבין..כי הבדידות של כל אחד מרגישה אחרת וממקום אחר וכואב יותר מאשר אני יכולה אן מסוגלת להעלות על הדעת כי רק את אחת ויחידה שמרגישה ... וזה לא חייב להיות רק בגלל המצב הזה כרגע בגלל הנגיף הקטלני הזה שמביא את הכאב של הבדידות אליך אולי גם געגוע לאמא שתגיד מילה טובה שתחבק..שתעריך אותך שתגיד ילדתי את אהובה מאוד !! ויכול גם להיות שגם אלה שטויות שרק עולות אצלי בראש המנסה להבין אייך כן להבין אותך ואת מה שעובר עליך... את מוכנה להסביר לי הסתומה כן סתומה מה פרוש אני לא מצליחה להעביר את המסר **שאצלי זה הפוך** מה אצל הפוך ?? סליחה מראש לא מנסה להעיק רק לא רוצה שתעשי פרסה ותעלמי לי מהחיים כי את חשובה לי מאוד יפה שלי חטולית
ולצערנו האב של חברו חולה מאושפז... בקיצור אודי, לא התייחסת לזה.לאנשים שנפטרו, רק לילדיי האישיים שמפסידים לימודים בתיכון...ויתחילו פערים במיוחד הילד שלי שמתקשה.......מוזר. אין לך מה לומר ??? אז נכון. הם יותר מקרים שאנחנו מכירים. מקרובים ממש קרובים..אם שאלת סוריקטה. ...דודה שלי במצב רע והיא נחשבת קרובה? כבר לא יודעת...מה זה משנה?? אני לא אדם שמרגיש שיש לו חברים קרובים....בכלל. אבל כואב לי!!!וזה משפיע...על העבודה, כי היא סייעת בגן שיושבת שבעה...על הילדים שלי כי זה הורים/סבים של חברים שלהם....אוףףף לא מובנת נכון? כאילו סתם כתבתי על נפטרים...לכן לא התייחסת? כי לי לא אכפת לחלות?? אוףףף
הי מיכל, מה כוונתך 'כאילו סתם כתבתי על נפטרים'? איני בטוח שהבנתי. כמובן שהלב נחמץ על כל מי שנפטר. אודי
יש עוד דרך יעילה בטיפול בזום גם נשארים מחוברים בניתוקי האינטרנט את הזום לשים בהשתקה ולדבר בטלפון היעילות היא יכולה לדבר את שומעת באוזניות את רואה אותה בזום כותבת בצאט או עונה כשאת יכולה לטלפון השילטב הזה ככה אם התמונה קופאת אין תחושת נטישה מהמטפלת משתמשת בזה בליווי עם אנשים שאני מלווה שמאוד מתקשים בזום זה עובד מעולה ושורה תחתונה , כל דבר שעובד הוא נפלא ונהדר כל זמן ששומרים על רצף טיפולי ולא מוותרים
הזום עובד רגיל במחשב בתחתית המסך יש אפשרות להשתקה על המקרופון . ככה שאת לא שומעת ולא שומעים אותך את השיחה מנהלים בשיחת טלפון רגילה באוזניות . הייתרון אין בעיה כשהתמונה קופאת (אינטרנט) המטפל / מי שמדבר אתך לא "נעלם "לך באמצע המשפט . כי אתם מדברים בטלפון . אבל יש נראות של הזום ...ויש אפשרות גם לכתוב בצאט של הזום . מה שנותן אפשרות של רצף גם כתיבה גם תמונה וגם קול מקווה שזה יותר מובן אביב
הי אביב, הגבתי בעץ אחר, נראה לי. בכל אופן, הדמות בטלפון והדמות במחשב, קול / מראה / מילים כתובות, גם אם בפועל זה אותו אדם, לא בטוח שייתפסו אצלי בראש כאותו אדם. ולא בטוח שבזמן מצוקה אוכל להרכיב אותם ביחד. כמו לכתוב באתרים שונים. חלקי אנשים. רשמתי למעלה סוג של פיצול. סוריקטה
אני בטיפול לא משתשת בזום לא יכולה לסבול אותו משתמשת בוואטספ יש לי קול תמונה או בטלפון לא סובלת את התמונות הקטנות הזה את הקרבה הפיזית בגלל המצלמה בקיצור לא ממש אוהבת או נתרמת ומעניין שנים לא יכולתי לדבר בטלפון רק בכתב .... לאט לאט הצלחתי גם בטלפון אביב
אמא של חברה שעובדת איתי בגן נפטרה, מבוגרת..אבל תוך 10 ימים בשישי שעבר. כמה שהיא דאגה לה. והלכה אליה מלא!! היא הייתה בסדר ו...נפטרה. ...נחזור לעבוד אולי שבוע הבא?? לא יודעת...יצא לה ככה....אוףףף. אח של מישהיא שאני מכירה גם נפטר בחול המועד .קרוב ל70... אבא של חברים שלנו בן 60 נפטר היום....ודודה שלי במצב קשה בטיפול נמרץ.משבת........ מה יהיה?????? מפחיד. קשה. ההורים שלי בלחץ מכל המתים סביבם...אוףףףףףףף. שומרים. שומרים. נמאס!!! אודי. אני לא פוחדת לחלות. כבר שמעתי על הרבה חולים...רוצה לעבוד כבר. ומה שיהיה יהיה. נתמגן. נשמור. אבל גם השפיות הנפשית חשובה..נכון???? אני לא יודעת מה לחשוב..את מי נאבד עוד??? ואולי אאבד את שפיותי קודם...?? צריכה לחזור לעבודה בצורה סדירה. קשה ככה...והילדים שלי? מסתבר שמכיתה ה' לא סופרים אותם בכלל????? שיסתדרו עם זום שום כלום....איך?? ריך יעשה בגרות השנה? עליהם לא מדברים כלל..... אוףףף כאוס אחד גדול!
הי מיכל, יקירייך נפטרו מקורונה? או שהעיתוי הוא בתוך עידן הקורונה? לא יודעת אם אני פוחדת לחלות או לא, לפעמים הייתי רוצה שמשהו ייקח אותי מכאן - אירוע מוחי, התקף לב או סרטן. אבל זה לא עובד ככה. לא מתים כל כך מהר והסבל שבדרך... המגבלות מאד מקשות. על אף שאני עובדת - השמירה על הריחוק החברתי והמסיכה על הפנים, כל היום, שעות, מאד פוגעת בתקשורת ובמיוחד עם פעוטות. גם הבידודים האלה מאד לא משמחים. גם הזום והרביצות במטבח. ובינתיים עובדת - אבל לכי תדעי מה ילד יום. ומה יהיה בשנה הבאה, גם בלי קשר למגיפה שפה. כתבתי למטה ליקי איך ניסיתי בכוח לשמור על השפיות. יש אנשים שלא עומדים בגזירה וקצת עוברים על הכללים, ממש בקטנה (לא מדברת על אלה שמזלזלים ומנפצים כל גבול) כי המחיר הוא השתגעות קיצונית. איתך, סוריקטה
הי מיכל, קשוח מאוד! המסירות שלך לעבודה מחממת את הלב. הילדים שלך יסתדרו, אני בטוחה. אני מורידה את הלחץ מהילדים ומאפשרת גמישות בכל הנוגע ללמידה. ילדי הבגרויות השנה יזכו להקלות רבות בשל המצב. אני חושבת, וכך אמרתי גם לילדי, שככה תראה כל השנה ואני בספק אם יחזרו פיזית לבית הספר. אחרי שהורגלנו להסתכל על המצב ולמצוא פתרונות לטווח קצר, כדאי ועדיף לדעתי להסתכל שנה קדימה. לא סגר אבל אמצעי זהירות וריחוק מסוים. מקווה שתחזרי לגן בעוד שבוע ולשיגרה קצת יותר שפויה. לא פשוט בכלל... איתך שירה
אל תישארי לבד חיבוק אביב
הי מיכל, כן, יש הרבה אי וודאות וגם תחושה שאין מי שמנווט את הספינה (מה שמגביר את המצוקה). אבל, בני אדם ידועים ביכולת ההסתגלות המעולה שלהם. ימצאו הפתרונות ללימודים ולבגרויות (גם בלימודים שלי נדרשנו ללא מעט אדפטציות למצב החדש, וגם בקורסים שאני מלמד). אני חושב שאחד הדברים שהקורונה מדגישה זה את הערבות ההדדית והתלות שלנו זה בזה. אני מקווה שגם בזה להשתמש , כמו שהאנושות יודעת להסתגל ולהגיב לקטסטרופות אחרות. אודי
אודי....
במבי, התגעגעתי. ....מה איתך? תקופה קשה לכולם..שתפי אותנו. טוב?? עצם זה שבאת כבר התחלה. מחכה לך בזרועות פתוחות.
הי במבי, אני מבינה שכנראה רק אודי, אבל טוב ש'התפקדת'. דואגת. קראתי לך המון בלב. חשבתי עליך הרבה. סוריקטה
חשבתי עלייך סתיו למרות שמזג האוויר קצת התבלבל, חצבים ושקיעות סגולות ספרי מה שלומך?
אפילו לא יודעת מה לומר מרגיש שהעולם נחרב העולם איי חרבות ואולי שרידים של משהו שהיה ונעלם
לא רציתי להפריע לאודי ולך אבל אם כבר באת והכנסת רגל הייתי ממליצה שתנכיחי את עצמך יותר לפני שנסגר כאן לחופשת אמצע השבוע מה את אומרת ????
אודי וכולכם אנשים יקרים אתם . תודה לכם. עייפה
חברת ילדות שלחה יד בנפשה. ככה הקורונה הורגת אחד אחד. לא ! די! סוריקטה
קשה עצוב ובילתי נסבל אתך כאן יחד אשתדל יותר חיבוק ענק אביב
כמה קשה....כן. לא רוצה להעיב התבשרתי על שלושה נפטרים השבוע בנוסף שאני מכירה. . אחד בן 60 קורונה. אחר בן כמעט 70. והשלישית מבוגרת יותר. בנוסף דודה שלי במצב קשה. אוףףףףףףףףף. ולא יודעת למה שתפתי אותך בעוד ועוד. מצטרפת לדייייייייי!!!!!! חיבוק
הייתי מוסיפה שבסך הכל יש הרבה יותר חיים ממתים, אבל החיבור הזה ששואב לשם :-( סוריקטה
הי סוריקטה, עצוב מאוד ומטלטל. ואתמול היה יום בריאות הנפש הבינלאומי, כמה חשובה המודעות לנפש... אודי
בהמשך, אפילו ללא פנייה, מצטערת, יש בכך משהו מעליב, אני יודעת... דרכי מוזרה כי היא מאד היסטרית להבנתי. ואני לא מצליחה להבין מדוע, לפחות כפי שאני מצליחה, גם ברגעים כאלה, או במיוחד ברגעים כאלה, אני נשלחת להתבוננות פנימית ולמצוא רק בי. אם אין בחוץ כי לא מבינים (וגם פה אני שומעת המון שלא מבינים), או כי תעזבי-אותנו-גיברת-מה-את רוצה-מהחיים-שלנו וכו' וכו' וכו', אז אני צריכה למצוא בעצמי. ואז נתתי למטפל דוגמא שהנה לאותו קשיש כן הייתה מישהי מבחוץ בזמני המצוקה שלו, והמטפל הסביר לי שאפילו חלקיק אחוז לא הייתי בשביל האיש. הוא היה בודד. ואז הלכתי וערכתי חישוב של ההשקעה שלי בקטנטנים. ומספר השעות באמת יוצא פיציות של אחוז מהחיים שלהם, ואני גם דמות שלא תשווה בשום צורה להורים. אז איפה כן המשמעות? להתראות, סוריקטה שמאד מאד לא מצליחה לישון בלילה, וגם עכשיו נעקצתי בכל הגוף, וזה לא עוזר לסבל.
כי אם היית שואלת את הקשיש על המשמעות שאת נותנת לו, ואיך הוא היה נראה / מרגיש בלעדיה.. היית מקבלת תשובה.. יש משהוא יפה ברגשות שכשהם חזקים הם ממלאים את כולך כאילו יש לך הכל.. וברגעים קשים האי הבודד הזה הם החבל הצלה שלנו.. כן, אבל לפעמים הרגשות הם כגלים בלב ים סוערות מתפרצות ומכסות את כולך,, עד שאתה שוכח שבכלל יש בך משהו טוב.. באו ננסה לחתור לחוף מבטחים ובינתיים לצלול מתח למים ולא בהכרח להילחם בגלים.. אבל באמת כמה קשה לזרום... יום טוב.
מאוד סובייקטיבי דווקא חושבת שהמעט שהיית זה יותר מכלום ....ולעיתים זה פשוט המון נר קטן מגרש חושך גדול אין לדעת עד כמה זה היה עבורו מאמינה שהרבה אביב
הי יקי, תודה. תודה רבה שאתה מצטרף. גם אני חולקת על האמירה של המטפל, לפחות כפי שתפסתי אותה בתוך נקודת הזמן בו היא נאמרה, היא מנקרת בי, ואני חושבת לי שאולי עיוותתי והבנתי לא נכון, או שהמטפל יתקן אותה. ואפילו יש לי משאלה שיתנצל. גם ככה אני על הגבול ומעבר. הכעיס כל כך שלא בא לי לחזור לעוד פגישה. לא פיזית ולא בזום. וגם חשבתי חזק לעוף מהעולם. ובכל זאת, הצלחתי להתגעגע השבוע, למעשה אתמול, אחרי שהודיעו לי על ההתאבדות של הבחורה. לא כל כך בחורה, כבר אישה מבוגרת בגילי. חשבתי עליו, על המטפל, אבל לא העזתי ליצור קשר, כי סיכוי גדול מאד שהוא לא יגיב. וגם את זה אני לא מצליחה להבין. ואולי כן, הוא סופר עמוס, ולא רק בטיפולים. ועוד בימים של תקופה הזויה וקשה ביותר. גם הייתי עצבנית כי נושא השינה כל כך איום ולא מצליח להיות מטופל. זה גם עוד אחד מתסמיני גיל המעבר אצל נשים (נו, מבחינה זו מזל שאתה בחור, ולא שלבחורים אין צרות אחרות...). אבל שני מקרים של מוות סופי בתוך כמה ימים, בתוך עידן קורונה שגם ככה עשוי לחבר אותנו חזק ליצר המוות. לא פשוט. אספר שניסיתי מאד להתרחק מהגבול הזה. עשיתי קצת ספורט (לא הרגיל). בנוסף, הלכתי לטייל בשדרה בין העצים, קניתי פסלון בצורת ציפור על הדרך כדי לנסות להיאחז בחיים, שתלתי שתילי חורף. הלכתי לפגוש משפחה של שכנים. באופן מנותק, אבל ממש ניסיתי. ממש משכתי את עצמי בשארית מתוך ההתחפרות. תודה לך, יקי סוריקטה
הי אביב, אני לא חושבת שהייתי מעט כל כך. זה היה הרבה שנים, תקשורת של כמה וכמה וכמה פעמים ביום. דאגה לאוכל וצרכים אחרים. המוגזם וההזוי היה גם סיוע כלכלי, כשסך הכל הכנסותיו (פנסיה) היו גבוהות משלי. המון פעמים של הסתייעות ברווחה ובמגן דוד אדום, ביקורים תכופים בבית חולים, כשהיה צורך. בטוח היינו בלב אחד של השני. באופן המוזר, קצת אולי בדומה לקשר שלי עם הכלב שהיה, אבל כן. לא כזה מעט. ובכל זאת כזה מעט. סוריקטה
סוריקטה יקרה, אולי זו דרכו של המטפל לנחם אותך, להראות לך את הנפרדות, לצמצמם את האבל. כל דקה שנתת לאיש האירה לו את היום ןהעירה אוצו מבדידותו.אני משוכנעת בכך. מאוד מזדהה עם הלא מבינים שמגביר כל כך את הבדידות וכשאני שולחת למצוא בפנים אני נתקלת בעוינות גדולה. בוא אומר את הקלישאה "את המומחית לעצמך" ואני אומרת שהמומחית שאני מנסה להשמיד אותי כבר כמה שנים. (מה עם קצת ירוק רפואי לשינה?) שלך שירה
הי סוריקטה, יתכן שהמטפל ניסה לשקף את תחושת הבדידות שלך? מעין הד להרגשה שאת נתת לה ביטוי? דווקא המרד שלך לדבריו נראה לי תשובה טובה. אודי
הי לכם, מוצאת כוחות וזמן להגיב מיכלי מתוקה , מאוד מבינה אותך ...לא חושבת שמישהו משתיק אותך , אבל בעיקר לדעתי בגלל שהטיפול הוא -סוד , את עדין נוהגת מאותם דפוסים של פעם וחונקת את הסוד בתוכך .. מצד אחד זה משמר במקצת אל תעלבי יכול להיות שאני טועה קצת מדפוסי הקרבן ...(הייתי שם בתחושה שבגלל בן הזוג אני לא יכולה )עד שהבנתי שזאת אני שמגבילה את עצמי . ומצד שני את בהחלט בדרך החוצה כי לא וויתרת על עצמך וכן נפגשת איתה בדרך אחרת אבל נפגשת וקיימת סטינג טיפולי . רק את מכירה את עצמך את המרקם המשפחתי את התנאים באמת ויכולה לשבת עם עצמך ולהגיד האם את זו ששמה יד על הפה של עצמך ומשתיקה את הרצונות שלך ולמה ....אני מאמינה ושוב אולי אני טועה שהיום את זאת שמתוך חשש ופחד מויכוח מעימות פשוט משתיקה את עצמך ....מכירה את זה ....וזה באסה ....וזה קשה ....ולפעמים נראה שאין דרך אחרת , הקורונה למדה אותי שיש עוד דרכים . חיבוק סוריקטה יקרה ואהובה וואוו זה עצוב ,אני יודעת כמה דאגת לו וכמה הוא היה חשוב לך . זה לא הוגן מה שקורה סביביינו עם המחלה הזו. ומצד שני הזלזול של אנשים כאילו כלום לא קורה . ימים לא פשוטים , ימים מאתגרים ,לנו שכל כך בטוח בתבנית הבטוחה של החיים שהצלחנו לבנות כל שינוי או תזוזה יוצר חרדה וקושי .. שולחת כוחות וחיבוק ומאמינה שאפשר להגיע לכל המילים הגדולות שאת הודפת ...לעיתים אנחנו כבר שם ולא מרגישים אני חושבת שאת הרבה פחות הודפת משנדמה לך ....אתך בלב ינשופים יקרים יש לכם מקום לפחות כאן ...וכן זה קשה בטרוף לתפקד כעת בתוך מערכת הבריאות ללא תמיכה נהותה ללא הפוסט טראומה ובטח ובטח איתה. שמרי עלייך ינשופה אמיצה שימרי לא להשבר, תני לעצמך מקום כמו שאודי אומר בערוצים הנכונים ...שימרי עלייך את לא לבד במערכה הזו ...אתך חיבוק ענק ענק יקי , אני שמחה שאתה כאן עם המון מודעות , מאמינה שמצליחים לסנכרן את הרגש עם המודעות מגיעים לאיזון ....לאט לאט זה מצליח החרדה פוחתת ...בהצלחה בפרוייקט . שירה חטולית יודעת שימים לא פשוטים ..שולחת לכן עטיפה של רוגע וכוחות רק להיות אתכן במקום שאתן . שיהיה שבוע טוב עם בשורות טובות לכולם .....
הי אביב יקרה, כותבת קצר - אנחנו חייבים להיות ביחד עכשיו. להתראות, סוריקטה
אביב יקרה, יש משהו במה שאת אומרת.. לא פוסלת. אבל צריך להכיר את המערך המשפחתי כדי להבין...ואיני רוצה לפתוח חזית נגדי. כי זה מה שיצור בבית. הייתי בסרט הזה שבעלי ידע במשך שנתיים שאני בטיפול זה לא שלא ניסיתי והסתרתי תמיד! ..זה היה קשה מנשוא ...אז כשחזרתי שוב לא ספרתי. וכן, יש לי הרבה מה להפסיד!!! ופרטיות מאוד נחוצה לי בטיפול...זה לא טיפול זוגי או משפחתי שאחרים ישמעו... בכל אופן זה המצב ואני חושבת שמתמודדת איתו בסדר..המטפלת שלי מבינה ומתחשבת מאוד. זה דובר רבות עניין ההסתרה שאני בטיפול. היא הבינה שזה הכרחי עבורי...נקווה לימים טובים..
היי אביב ננסה לבוא לכאן יותר לגבי לבקש עזרה במערכת- את יודעת אחות אחראית אין... צוות לא מגיעות לעבודה מרוב הסטרס, אלה שכן פנו לעזרה שאלו אותן למה הם מתלוננים. בקשתי שיחה עם העוייס.. היא תשב איתנו חצי שעה-
הכל בסדר את לגמרי בסדר ואני הכי מבינה כתבתי לך שרק את יודעת חיבוק אביב
על כולך שימרי עלייך חיבוק
לומר לך תודה על מילותייך..על ההבנה...ופתאום שכתבת על "להשתיק את קולי" זה נשמע...נו. דו משמעי כזה .כאילו באמת לקול שלי אין מקום....חבל שכך...אחשוב על זה...נתינת מקום לקולי.
מיכלי אני חושבת שלא הבנת נכון אני הבנתי בדיוק הפוך ממה שאת קראי שוב כי אביב כתבה לך לא לוותר עליך משמע לא להשתיק את קולך להפך ואם טעיתי השליכי לפח חטולית
מנסה לכתוב מצוקה של בחוץ ומצוקה של בפנים. אין מקום לחלקים להנחות ולתת ביטוי הרי אני זאת שחייבת לקחת פיקוד חייבת לתפקד ולעזור בתוך הקאוס של הלא ידוע... אנשי צוות במצוקה ואין מענה ומה איתי? מה איתנו? אין מענה.. נראה לכם שכך אפשר להמשיך? לא ולא! אנחנו קורסים ומה עם החלקים- המצוקה בפנים? סותמים להם את פיהם כי אי אפשר עכשיו.! אי עכשיו!! ואני לא בוכה. אני לא מפחדת. אני לא מתלוננת. אני לא כלום.
ינשופית מתוקה אין מענה בשום מקום ןאין מקום לתת ביטוי גם בשום מקום ואת לא בוכה ולא מתלוננת גם לא מפחדת !! לי זה נשמע כמו לקחת פיקוד ולהיות בשליטה להיות חזקה !!! וואווו גם אם את לא רואה את זה ככה..סליחה אני כן ומאוד גאה בך !! 《...♡...》 חטולית
ינשופי, חושבת שמבינה אותך. מבינה מאד. וכנראה שסיר לחץ שעולה על גדותיו מתפוצץ בסוף. ואולי במפץ הגדול ניווצר מחדש. סתם מחשבות לילה, סוריקטה
נשמע מתיש. בואי לכאן יותר. שתפי. הניחי ראש... מצב מתוח לזמן ארוך. ארוך מידיי...שוחחתי עם אחת האמהות רופאה במקצועה ושמעתי על מצוקה גדולה במחלקות אחרות. ובכלל... ועוד אחת במחלקת קורונה. הילדים במעין גן בבי"ח. הילד רוצה כבר לבוא לגן "האמיתי שלו" כך אמר... הכל כ"כ מסובך לכולם. חיזקי ואימצי. מחבקת מרחוק.
הי ינשוף, שמעתי מלא מעט אנשי צוות תחושה דומה. צריך להעביר אותה הלאה, למקום שבו ניתן לסייע במצוקה הרבה (והמוצדקת) הזו. אודי
יש רגעים שאני מרגיש רגוע לגמרי . אבל פתאום מוצע לך איזה פרויקט שדורש אחרית וסיכרון עבודה מול סביבה אנושית ופתאום אני נהיה דרוך כקפיץ, משהו מבפנים לחוץ ולא רגוע.... למה זה קורה לי?? מה יש בלקיחת פרויקט שגורם לכך? אני רוצה לחשוב כאן בקול .. א. על המדרון החלקלק והתסריטים שרצים לנו בראש בלי לשים לב... ב. על שיטת חבר מביא חבר שהנפש מיצירת מדבר קטן ועד לגדול.. אחריות אישית = פחד מכישלון אישי=איבוד ערכה ואהבה=תחושת אפסיות=נחיתות=עצבות- השלם את ההמשך.. זהו כדור השלג שמתגלגל לו בכל פעולה שאנו עושים ויש אלמנט של אחריות אישית ש"האני" שלנו עומד למבחן ולו הקל ביותר בעיני עצמנו או סביבתנו המחשבות האלה רצות בתת מודע. כמובן לא אצל כולם ולא תמיד.. אבל בפרט אם זה עבודה עם אנשים שעלולים להיות בעלי חוש ביקורת סמוי ופעמים אף מפותח.. או ביקורת עצמית מוגזמת.. אבל נראה לי שהפחד הגדול זה תחושת כישלון שהנך מפחד שתידבק בך ותהיה לחלק אינטגרלי מאישיותך.. טוב תודה עזר לי מעט לסדר את המחשבות המשך יום נפלא!1
הי יקי, אולי 'אני עליון' נוקשה? שוין עם המושגים בפסיכולוגיה. לו היינו יכולים לצאת לים, כשיהיה מותר, לפרוש כפיים להרים ראש לשמיים ולחוג בשחרור. סופשבוע נעים, ותודה יקי על המילים האמיתיות שרשמת לי. סוריקטה
יקי אולי לא מתאים אבל זה מה שעולה לי בראש עוף גוזל חתוך את השמים עוף גוזל רק אל תשכח יש נשר בשמים עוף גוזל מה שרציתי לומר שלאן שתפנה תמיד יהיה משו שיעצור אותך ..ותיזהר.. אם לא מתאים השלך לפח חטולית
אני מאוד מאמין ש"האני" נוקשה הוא "אם" כל הצרות..... גמישות מחשבתית והיכולת לעגל פניות בלי לחשוש למה יקרה??! נראה לי שהחלק הפרפקציונז לא תמיד מאפשר הרבה יכולת תמרון... אנו רוצה הכל מושלם עם עצמי במקום ליהות שלם עם עצמי.. ולסיפא דבריך כתבתי את מה שהרגשתי לפעמים ממקום כתיבתך את לא יודעת כמה זה נותן לצד השני .. אז הנה הרגשת .. ותמשכי בדרכך הנפלאה המעצימה והכנה... בסוף יש מי שמתחזק את המקום כאן וצל"ש.. יום נפלא וחג שמח.
הי יקי, לעתים, החרדה שעולה אל מול פרוייקט מסויים שיש לבצע - מצליחה לגרום לשיפור במאמץ, בהשקעה ובאיכות הביצוע. זה עניין של ווליום מתאים. אודי
הי שוב אודי, מצטערת בלי תרופות - מבינה לגמרי את היתרון. מבינה שייתכן שיצרו חסם להבעת רגשות. אבל אני פוחדת, כי בימים האחרונים יש תחושה של מסוכנות לעצמי. וזה לא טוב. הרופא יודע ואני גם נפגשת איתו. לא כל הזמן כך, רק כשאני לבד. אבל זה מספיק מבהיל. גם אם רק במחשבות. אין לי תוכנית או ניסיון ביצוע. גם לא היו לי. בימים כאלו משתדלת לא להתעסק עם מכשירים מסוכנים או לעשות דברים שמצריכים זהירות גדולה ועלולות לקרות תאונות. אולי זו דרכי המוזרה לבקש חיבוק ומגע (גם כן - בימי קורונה). אולי זו דרכי המוזרה לבקש להישען (הנה עוד מילה להדיפה...). ואין מישהו ממשי שאני מרגישה שזה יכול לקרות מולו. הניסוח בזכר - שמתי לב, זה יותר קרוב אליי מהיא. סוריקטה
משהו בך מיציר תחושה אמביוולנטית מחד את מאוד מחזיקה ותומכת מכילה ומחזקת.... מאידך פעמים שאת נמצאת במקום שהכי זקוק למה שאת הכי יודעת לתת.. אבל זה הנפש רבת הזהויות והזדמנויות.. זה מראה הרבה על הכוחות נפש והתעצומות שבך .! רק לראות איך את מצליח לסייע ולעזור לאנשים כאן בשביל זה שווה לבקש מאלוהים עוד יום של חיים... יש הרבה אנשים כאן שהיו שמחים לעשות הרבה בשביל לתת כתף תומכת..
יפה שלי כשהפסקתי לקחת את הכדורים שלי להרגעה מהבוקר עברתי המון תופעות לוואי של גמילה קשה ברור שעדיף בלי תרופות למרות שקשה ואת נהדרת שנזהרת ! חיבוק גדול מתוקה שאת 《..♡..》.. חטולית
יקירתי.. מצטרפת ליקי. ממש נכון!!! עוזרת להמוןןן. ומאמינה שהרבה אנשים נשכרים מכך. לו היית נותנת לעצמך מעט ממה שאת נותנת לאחר...וואו. הלוואי. תני לעצמך קרדיט. בבקשה. כת חשובה!!!! גם עבורי. מאוד!!
בדיוק. הגשר שחסר. היום אני זו שזקוקה לתמיכה, אבל סובביי לא מבינים. מאד לא מבינים. תודה, סוריקטה
הי מיכל יקירתי, אני לא יודעת לתת ככה לעצמי. בשום צורה. טוב, אולי נמתן ונשים סייג - ואם יש קצת (וגלוי), כן הגלוי בולט בסוגריים, המחיר נהיה איום. ויש עקשות שזה יהיה מישהו אחר. מישהו אחר. זה, כנראה לא ריאלי, אבל המשאלה חזקה מידי עדיין. תודה ובוקר אור, סוריקטה
הי סוריקטה, מובן ביותר. טבעי מאוד (ולמה נראיית לך מוזרה הדרך?). לגבי הממשות של מי שזה יכול לקרות מולו - אני משער שזה לא דבר דיכוטומי ושיש תנועה בין הלבד לגמרי (המפחיד והמסוכן אולי) לבין מפגש מלא וממשי. אודי
אתם יודעים, אני נכנסת לכאן ואין לי כוח לכתוב. ממש במאמץ מריצה את האצבעות. שכן תישאר איזו עדות. הסביבה, בזמנים אלו מרגיש סוגרת עלינו וסוגרת עלינו וחונקת ורמות של שקרים וחוסר הגינות שאיני עומדת בהם. כלומר, אני כן, כי אני כאן, אבל הבנתם. חבריי היקרים והטובים מתכננים כל אחד רילוקיישן. הם יכולים. :-( מוזכרות פה לעתים קרובות מילים כגעגוע, הזדקקות בריאה. את הביטוי השני אני בכלל תוקפת עדיין. תראו כמה שנים. געגוע אני מצליחה להרגיש, אבל הוא נעלם. ממקום העבודה הקודם שלי אפילו לא יצא להיפרד כמו שצריך, פתאום הפסיק לו כך בגלל בידוד. ונכון שכנראה ניתן יהיה להיפגש בעתיד, אבל לעיתוי הייתה חשיבות. קשר כזה עמוק ואינטנסיבי מת לי בפנים. גם ככה בסוג עבודה כמו שלי נעים מקשר צמוד ולפעם ב וכמעט בבת אחת. רוצה לצעוק 'די'! עם קול. לו יכולתי. סוריקטה
הקורונה לקחה את הקשיש שטיפלתי בו בקצות אצבעותיי. החמלה היחידה אולי לה זכה בעולם. בית אבות ביישוב אדום... הידיעה הזו חיסלה אותי. מאד. סוריקטה
יפה שלי געגוע מילה שנושאת המון רגשות טובים כל כך מבינה אותך כך מרגישה גם כשלא יכולה לראות את המשפחה המורחבת שלי ..כן עצוב נורא לעזור לך לצעוק??? חטולית
יפה שלי מצטערת לשמוע הנה דיברנו על געגוע ... ברוך דין האמת חטולית
סוריקטה יקרה משתתפת בצערך העמוק. האיש זכה לכל כך הרבה רגעי חסד ממך. ומה שכתב לך יקי שם למעלה נכון ומרגש. איתך שירה
הי חטולית, אני לא מצליחה להרגיש געגוע כמעט. וממש לא עכשיו, לצערי. היום אני במצוקה. גדולה מאד. היום אני רוצה תמיכה. ולא מבינים אותי. אולי עם זה הכי קשה לי. שלא מבינים. לילה טוב, סוריקטה
הי שירה, שלחתי לך הודעה לפני כמה שעות, איני בטוחה שנקלטה במערכת, אבל היה ניסיון כזה. עייפה מלחזור לשם שוב, ולא יודעת אם ומתי אוכל. יש הדיפה של קבלת רגעי חסד ממני עצמי לתוכי. המשאלה שיבוא מבחוץ, ברמות ההבנה שאני מחפשת, בסיכוי סביר להתמזגות בלתי מתפשרת או משו, מאד חזקה, וכנראה, כפי שכבר כתבתי, לא ריאלית, או, לפחות, לא בריאה. נזקקות בוגרת ובריאה - גם כן מושג. כמו הקבוצה צמחה, כמו להיאחז, להישען. נו, קלטתם אותי כבר, אני עם התלות והפרידות. סוריקטה בימים קשים
יקירתי, משתתפת בצערך. עצוב לשמוע. את נתת לו הרבה. הייתה הרבה חמלה מצידך. את אדם מדהים! והלוואי שכבר תפנימי את כל הטוב הזה שבך. מקווה שיבינו אותך בסביבה הקרובה. חושבת שכאן יש הרבה הבנה.
עניתי אך לא עלה משום מה... כל כך מבינה את הצורך בהתמזגות חזקה. רעב קשה מאוד. וקשה לי לכתוב יותר ממה שאני כותבת אז מתנצלת שכל כך רדוד.. מגיע לך יותר. שלך שירה
היי כולם בקןרונה למדנו שאפשר לגשר על מרחקים. . אמנם קשה זום, קשה התכתבות...התכתבות בזום יותר שקט. ומידי פעם אפשר גם לדבר. אז זה נעשה הבוקר. וגם הייתה גמישה על שעה מוקדמת בבוקר. הייתה שיחה מועילה מאוד. ראיתי אותה ללא מסכה( יש יתרון 🤣) ודי מפתיע שלא הרגשתי ריחוק..אולי כי קצת התרגלתי לשיחות זום. ;)כי יש המון הכלה להורים בגן בזום. אז...הפז"ם בזום עזר לשיחה איתה. והוצאתי הכלללללללללל והיא עודדה אותי שמצאתי משמעות ויש המון עשייה שפחות ופחות פוגעת בי...ואיך למצוא איזון...הקל עליי מאוד! תודה לכן מקסימות שאתן פה. תודה לך אודי. הבנתי שדווקא היא כן מקבלת גם בקליניקה אבל מבחינתי זה קצת קשה לצאת מהבית ככה ....ובסוף היה ממש בסדר. ואני גם נרגעתי והלחץ ירד בימים האחרונים ...כלם בחופש...מי יודע מה יהיה שבוע הבא. נקווה לטוב🙏למדתי שאין צורך להקריב עצמי על חשבון אחר. וגם פחות הזדהות יתר...משתפרת.
היי מיכל שמחתי מאוד לקרא נשמע נהדר ועד שבוע הבא מי יודע ? אפשר תמיד לקוות שהמצב רק ישתפר חטולית
הי מיכל, מרשים שיכולת להיעזר כך. תקווה שהמצברים יחזיקו לטווח סביר גם הלאה. שמחתי לדעת שהמטפלת מקבלת גם בקליניקה, כלומר, שקיימת אפשרות כזו, גם אם לא בחרת בה, כי קודם נותרתי עם שאלות. עדיין איני מצליחה להיעזר כך, גם לא להוציא הכל כמו שמתארים כאן. תוהה אם זה יהיה אפשרי עבורי. לילה טוב, סוריקטה
גם אני נותרתי עם שאלות. אז שאלתי אותה ישירות..כי לא הבנתי .. בכל מקרה לא בטוחה שהייתי בוחרת להגיע. אבל כן, נתן לי מענה. גם אם לא ישבתי פיזית לידה. אני חושבת שמשהו בי נפתח...משהו בטיפול ובתלות/נזקקות שדובר רבות. הפך לבוגר יותר. תקווה לאחרים מקווה.... מאחלת לך סוריקטה להעזר בכל דרך אפשרית ושיורגש ...העזרה. הקרבה
באמת היום אתה מורגש כל כך נהדר ומרשים מאוד כל המאמצים שלך להכניס את ההודעות כמעט ברגע שהן נשלחות. אודי המון המון תודה לך מאוד מעריכה !! חטולית
בסוף החלטתי שלא משנה איזה סוג של פגישה ואיך זה ילך...אנסה. צילמתי לה את המסך של הדברים שכתבתי פה. שתבין...ואז ביקשתי פגישת התכתבות. זה שקט! אף אחד לא קורא... היא אמרה שמעולם לא שמעה על זה🤣או עשתה סוג כזה וזה נשמע בעייתי פגישה כזו אבל הסכימה...אמרה שזה גם ככה הכל חריג..אמרתי שאנסה חלק מהזמן זום וחלק בכתיבה אם לא יתאפשר. לפחות שאדע שהיא מקדישה לי זמן..ואולי יקל עליי מעט. נראה איך ילך... תראה אודי עד כמה היא גמישה איתי. ומבינה. זה כבר עשה חלק מהעבודה...הקל עליי לדעת שמנסות יחד למצוא כל פתרון... לא מאמינה שכל מטפל היה מסכים לכתיבה בתור פגישה. ואגב כשאני כותבת לה היא תמיד עונה גם כשזו לא פגישה ולא גובה כסף ואפילו לא מוכנה לשמוע על זה שאשלם לה על התכתבות שלא בזמן פגישה ועכשיו יש לי הזדמנות אולי לשלם לה על כל הטוב שלה....פגישת התכתבות זה קצת כמו כאן לא??? חחח רק שהתשובה מידית נראה ואספר איך היה.
מיכל את תותחית הנה מצאת לך דרך לתקשר עם המטפלת שלך פשוט גאוני גרמת לי לצחוק חיובי ... את משו משו נהדרת כל הכבוד כמה שזה יחזיק זה שווה הכל חטולית
ניסיתי לקבוע... יום א נתנה שעה, יום ב וגם יום ג...בסוף בחרתי באפשרות של יום ג. היום הבנתי שסה בלתי אפשרי...כולם בבית. אין חדר להסתגר בו. לרדת לאוטו ולשבת שם לבד ולדבר? מחשיד... בקיצור שלחתי לה הודעה שמבטלת. הזמנים. אי אפשר לשמור על ממש,סדר יום. כן סדר יום פחות או יותר,של ארוחות יחד,גם זה קשה...מתבגרים קמים מאוחר. בעלי ואני קמים מוקדם... הם אוכלים בוקר כשבעלי ואני כבר לקראת ארוחת צהריים. ואוכלים צהרים אחר צהריים. ולילה. זה סדר יום... מה עושים? אי אפשר לתאם איתם ואיתנו. בנוסף שיש להם שיעורים לעשות קשה לגייס אותם לנשייה הזו. תגיד שזו אחריות שלהם. אולי. לי קשה עם זה... ובכלל..ממשיכה לעזור לאחרים וכן. אני נעלמת. איך אקבע איתה?? גם זום זה מבאס אותי. ואין לי פינה לנשום בה. מבין??? אין פינה בבית לזום שקט. גם כשהעברתי לגן שיעור בעלי אמר ששומעים אותי.... אני מבואסת מהמצב הזה. יש מתחים..בעלי עצבני..הילדים לחוצים..נמאס. ואני רק רוצה לבכות..ולאכול. הכל סביב הבית המטורף הזה....לא בטוחה שתמצא לי פיתרון. עצוב לי..
הייתי רוצה לשאול אם זה וודאי שהפגישות יכולות להיות רק בזום ולנסות לשאול ישירות. ואולי כך כבר עשית וזה המצב. את עדיין מסתירה בבית את היותך בטיפול? ואם שומעים אותך כשאת מעבירה שיעור לגן - אז מה... כן, אני מסכימה שהקטע של שיעורי הבית זו אחריות של בני הנוער שלכם... מדוע סדר היום שלך צריך להתלכד עם זה של ילדייך? מנסה לחשוב איך לעזור לך קצת לצאת מהערבוב הזה. סוריקטה
מאיך שזה נשמע מהצד (ואולי אני טועה): זה שיש לך לב מאוד טוב שגורם לך לרצות את כולם להקשיב ולא לאכזב אף אחד.. יתכן מאוד שאת מאבדת את האני שלך כי הוא לא קיים כי הכוח שלך הוא רק מתי שאת באינטרקציה ונתינה מול הסביבה.. והסביביה היא מתקפת ומאשרת את קיומך.. אבל נראה לי שמותר ואף חובה לשחרר מעט מהמרוץ ולחשוב למה אני עושה את זה ? מה יקרה אם אני ישחרר מעט? מה הופך אותי לשווה ומעורכת? וכו' אולי יש פה גם קרטוב של אשמה או אחריות יתרה .. ואגב, אני חושב שבתקופה הזו יעשה טוב לכולנו אם ננמיך ציפיות מעצמנו ומהסביבה שלנו .. פחות למסגר יותר לשחרר, פחות לצפות מהסביבה להיות כמו שאנו רגלים לקבל, ולראות, כי בסוף כולנו באותו קלחת ... ואולי בכלללל אני טועה בדיאגנוזה שלי... עכ"פ שיהיה חג שמח
אני הכי מבינה את הקושי יחד עם זאת תמיד יש דרך צריך לשנות את קו המחשבה מלא אפשרי לאפשרי מי אני צריכה להיות שם עבור כולם _ אני יכולה וצריכה להיות שם עבור עצמי ואז מוצאים את הפרצה כן לרדת לאוטו שום מוזר ...אני רוצה שקט אני זקוקה לקצת לבד אני צריכה פרטיות לדבר עם אחד ההורים ועוד דרכים .... אני בטוחה שכשהורה מדבר אתך על הקשיים שלו את לו מדברת איתו בקול שכולם שומעים ולא זום סתם שיחת טלפון עם אוזניות ככה שאותה לא שומעים ....וכן זה לא יהיה בנושאים "כבדים" זאת תהייהשיחת פריקה של מתחים חוץ מזה מותר לצאת להליכה לפי חוקי הסגר אז תרדי להליכה תמצאי פינה שקטה ודברימאיתה בטלפון או בוואטספ אין לא יכול .....יש לצאת מהקוים ולהיות יצירתי שיחת הדרכה בגלל המצב מהמפקחת שיחה על הילדים כל השיחות שגם ככה את מחוייבת בחיסיון ואת חייבת לעשות בפרטיות בהצלחה אל תוותרי על עצמך
מיכל הכל עושה עליך כמו..עליהום..!! כן הסגר הזה מוציא מכולנו את כל הדברים הכי קשים להתמודד איתם ולצערי באמת את צריכה למצוא פיתרון הולם למצב שתוכלי לדבר עם המטפלת באופן אישי... אולי תאמרי שאת צריכה להגיע לרופא/ ה דחוף בגלל כאבים שאת כבר לא יכולה לסבול ולכן את חייבת לצאת דחוף מהבית... אני יודעת שזה שקר אבל לפעמים המטרה מקדשת את האמצעים כמובן שאם לא נראה לך זרקי לפח !! חיבוק מתוקה חטולית
ואביב, עם ההורים אני מדברת עם אוזניות בזמן שכולם בתוך הזום והלימודים...נכון, שם מוצאת קצת שקט אבל טיפול זה 50 דקות, איש לא יודע ורציתי זום שרואים...אבל מילא שיהיה מעין שיחת התכתבות..אולי אצליח לפתוח מצלמה מדי פעם.. אולי..לא יודעת מחר נראה...תודה לכם. בנתיים הידיעה שהיא מוכנה להכל עוזרת מאוד...וגם הפחתתי עומס כי עכשיו חופש אז פחות בשיחות ועוד...
הי מיכל, לא נותר לי אלא להסכים לרעיונות הנפלאים של אביב. ואביב, לפי הכתיבה שלך רואים שגם לך מאד מאד קשה. סוריקטה
הי מיכל, גם אני פחות אוהב את הזום (למרות ששנים רבות אני נעזר באינטרנט ככלי טיפולי...). זה זמני. גם הלימודים שאני לומד ומלמד נעשים בחלקם הגדול בזום כעת. ולגבי הטיפול - הרעיון של לשבת ברכב נשמע לא רע דווקא. ייתכן שאפשר גם להתרחק מעט למקום שקט שאינו מפר את החוק. אודי
הי יקרות , מיכלי קראתי למעלה נהדר את בחצי הדרך את יכולה להעז יותר מלהשתיק את קולך ורק לכתוב וזה לא מוזר דרך אגב .....אבל זה עדין ממקום שפחות מכבד את הצורך האנושי שלך למרחב לפרטיות בלי קשר לטיפול ..... ילדים בוגרים בעל בוגר ......גם לך מגיע מקום אל תוותרי עליו בחלל ... וסוריקטה אכן ....המון דברים שצצים ....שלוקחים כוחות אבל אני מאמינה בטוב אז יודעת שהכל יסתדר בסוף ימים קלים גם לך אביב
אודי - היום יש כבר זום אאוט וראייה ממעוף לווין. מניחה שראית את זה כאן. נכון? גם הזכרתי זאת לא פעם. מניחה שזוכר. ומסכימה שיש יפה בעקום (במידה, אבל). באמת שהוא. לדוגמא - אישית, אני מחבבת יצירות שאינן דיגיטליות. באלו הממוחשבות ה'מושלם' מידי אפילו יוצר דחייה ורתיעה. המוח והעין פחות סובלים את זה. הלכלוך, השינוי הקטן בשטאנץ יוצר עניין. מאידך, גם לא תהו ובהו מקושקש. יוצאת לעבודה, בוקר אור שבוע טוב, סוריקטה
מוסיפה כי יש איזה זעם עצום שאני כמעט כמעט רואה שהוא בא במקום געגוע. עכשיו אני כועסת, מאד כועסת על מה שקורה בארץ ובעולם, כשהנקודות המכעיסות מדברות את הסיפור האישי שלי. קצת מידי, משום השיבוש שזה גורם למהלך התפקוד ביומיום. שזה אומר גם ירידה ברמת הסבלנות האין קץ שיש לי בדרך כלל . ירידה לדרגה 'רגילה' כזאת. כמו כולם (וזה לא בהכרח רע), אבל הייחוד שלי הוא גם בסבלנות הזאת. ורגעים שהמחשבות רוצות לקחת מהעולם. אותי, אותי עם העולם. ואני, רק מהלכת ברחוב, בבית, בשקט, בורחת מהמולה קונקרטית, וכל כך מסודר וכל כך נקי אצלי. כלומר, בעייה קצת עם הזום אאוט. שכבר ידעתיו. הצלחתי כל התקופה הזאת להיאחז בטבע (ה'עירוני' אמנם) שממשיך לו בדיוק כמו שהיה קודם, ועכשיו לפעמים גם אין לי כוח לזה. ממש הייתי רוצה כבר לפצח את נושא השינה, שאלליי כל כך כל כך גרועה. יש לי מחשבה כזאת שאם יתפרץ הבכי האצור (/כעס) אולי אצליח לנוח. אני בלי כדורים - הרופא אומר שחבל על המערכות הפנימיות וצריך לקחת מהם חופש. באמת מנסה. בוקר אור לי, מקווה שהיום יהיה מסודר יותר מקודמו. סוריקטה
סוריקטה יפה שלי בוקר/צהרים טובים מבינה היטב את טעמך בצלילים במוסיקה מניחה שמן הסתם גם אופייך השקט והרגוע הוא זה שמנחה אותך לבחור ..... גמני אוהבת הכל יותר רגוע וברור לא משו שדופק את האוזנים והמוח..יש מי שלהם..פשוט עושה אץ זה...טעם שונה...! אז מה שלומך היום יפה שלי ואייך את שורדת את הסגר המעצבן הזה שכולם מתלוננים עליו? מקווה שלא פוגע לך בעבודה יום נעים חג שמח מועדים לשימחה וזמנים לששון !! חיבוק וירטואלי עליך יפתי חטולית
הי חטולית, מעניין. הפעם חלפו לי בראש מחשבות בכיוון האנימציה והציור ולאו דווקא מוסיקה. המצב הצליח גם להוציא אותי משלוותי. הוא פוגע באופן עקיף בעבודה, כי הריחוק החברתי מאוד פוגע. מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון, סוריקטה
הי סוריקטה, כן, בדיוק. קצת דיסוננס ודיסטורשן (במידה) - מתבלים ומוסיפים יופי וטעם. ואני מקווה שבתוך זה גם הבכי והזעם ימצאו נתיב, ויופי שזה בניכוי התרופות. אודי
שלום לכולם אני חדשה בפורום,כבר כמה זמן שקוראת כאן את ההתכתבויות ומאוד מזדהה עם חלק מהדברים ואשמח לשתף אתכם חברי הפורום בתור כאלו שמבינים. קראתי הרבה כאן בנושא התלות במטפלת, קראתי התכתבויות די ישנות, אז אני מקווה שעדיין הנושא מדובר כי כל אלו שכתבו בנושא אני כל כך הזדהתי איתם , עד דמעות אפילו. אז אני אתחיל אני נמצאת שנה בטיפול,התחלתי אותו בגלל ההפרעות הנפשיות שלי ועכשיו אני מוצאת את עצמי בצרה חדשה שמאוד מעסיקה אותי וזה התלות במטפלת. היא יודעת מהנושא , אך עדיין קשה לי להתמודד עם התחושות. תמיד כמה דק׳ לפני סיום הפגישה אני מרגישה איך הגוף שלי מתחיל להשתתק ואני לא מצליחה לדבר יותר, כי אני יודעת שאני עומדת לצאת ולא להפגש איתה שבוע שלם. אני צריכה אותה כל הזמן, אבל ממש כל הזמן. אני רוצה להתפרץ בבכי בכל פעם שאני יוצאת ממנה. המחשבה שמתישהו נצטרך להיפרד מקפיצה לי את הלב והפחד הקבוע הזה שהיא תבטל/תצא לחופש ואני אצטרך להישאר לבד , אני יכולה לבכות רק מלחשוב על זה.. זה קשה לי מידי. איך יוצאים מזה? למה אני מרגישה את זה בעוצמות האלו? ועוד משהו ששבר אותי, יצאתי מפגישה לא מזמן וראיתי את המטופלת שאחריי *חייבת לציין שזה לא קורה כמעט בכלל אולי פעם אחת ממש ממזמן. ועכשיו כשיצאתי וראיתי את המטופלת שאחריי הרגשתי הרגשה חסרת פרופורציות לחלוטין, שחרב עולמי. אני לא מסוגלת לשאת בזה. ברור לי שיש עוד מטופלים אבל אני לא רוצה להתקל בהם בחיים, זה אוכל אותי מבפנים. בבקשה מישהי/ו שמזדהה? עם אותן התחושות? אני באמת אשמח שתדברו איתי, אני מרגישה כל כך לבד וחסרת אונים עם התחושה הזאת תודה רבה מראש
ראשית אפשר לומר שזה תחושה מאוד לגיטימית ומובנת בתוך ההליך הטיפולי. התלות והקנאה מסוכרנים זה בזה, כי התלות לכאורה יוצרת רצון לשמר את המטפלת רק לך, שלא.. ולכן התגובה שלך לטיפול היא בעצם הדיבור הכי האמיתי של הנפש, למה שמתחולל בנפש פנימה ובחוויות העבר שצפות, ובעצם כמה את מסוגלת להחזיק את עצמך לבד ללא אחרים, זה אולי גם משחזר חווית של חרדת נטישה וכו' אבל העצה שאני חושב שהכי טובה לך היא שתדעי: שהדבר המרכזי בטיפול נכון הוא הקשר הטיפולי !!! וזה נראה מאוד חזק וטוב אצלך .. לכן התגובות בהתאם.. בנוסף זהו בדיוק חלק מההליך והוא לא לנצח, הרגשות הם מאוד דינמיים בהתאם לתכנים הגלויים והסמוים שצפים בפגישה.. ולסיום- לתת לרגשות להרגיש, ולכאב ולזרום.. לא להתנגד ולהיבהל.. בהצלחה.
היי. מועדים לשמחה. מכירה כל כך את המקום הזה..את הפעם הראשונה שהבנתי שיש עוד מטופלים( ברור שיודעים ההרגשה זה העיקר) תצטרכי לתת לעצמך זמן...זמן להיות בתוך התלות. אין דרך קיצור לצערי. ואם את צריכה יותר תבקשי עוד פגישה. ואצלי כשפגשתי מטופל היא השתדלה להרחיק עוד יותר את הזמנים ביני לבין המטופל הבא... זה עזר. לא ראיתי מטופלים אחרים..אבל חשבתי המון...ובכלל שגיליתי שיש לה בת..וואו.. אז כן. זה קשה, אנחנו לא היחידות אבל יש לה פינה בלב אלינו. שהיא רק שלנו. יחודית כזו ;) ולהגיד לעצמך שהיא איתך גם כשהיא לא איתך. דברי איתה על זה..שוחחנו על זה המון. על הרצון לא להפרד לעולם. אף פעם... היא נתנה לי חפץ מעבר..משהו ממנה . זה מאוד עזר. גם תמונה שלה יכולה לעזור...תבקשי. מאמינה שהיא תלך לקראתך. בהצלחה.
הי לך, בוקר טוב, רשמת 'ההפרעות הנפשיות שלי' שזו הגדרה כללית מידי, נראה לי. וכאמור, הזכרת נושאים מאד מוכרים פה בפורום - המשאלה להיות שניים שהם אחד; התמזגות כמו שתינוק קטני מרגיש מול אמא. כמוחות מאוחדים, הבנה ללא מילים, והמשאלה לבלעדיות. אולי כי לא היה מספיק מזה פעם. ולאט לאט יהיה צריך להבין בכאב וויתור שיש הפרדה, ועם זאת, לקחת איתך חלק מהדמות הטובה שתהיה מבוססת אצלך בראש גם כשהאמיתית לא שם. גם לזה יש שם בפסיכולוגיה. נו. סוריקטה
תודה רבה לכם, אתם לא מבינים איך הייתי צריכה לשמוע את המילים האלו. מכל- ממש עשה לי טוב לקרוא את מה שכתבת ולראות שאת לגמרי מבינה אותי. תודה!
חג שמח ומועדים לשמחה למרות שאנחנו מועדות הרבה פעמים לא לשמחות אלה ..בנפילות אני עברתי במשך השנים 4 מטפלות שכל אחת מהן היתה עולם ומלואו בשוני שלהן המושלם אחת מהשניה! נכון שתמיד נקשרתי ריגשית אליהן והמעבר מאחת לשניה לא היה תלוי בי אלה במקום שבו טופלתי במשך שנים...במרכז לנפגעות תקיםה מינית ואונס ... כן יצא בצורה כזו שכל מטפלת טיפלה בי במשך שנה פלוס... המרכז כבר לא היה יכול להשיך לתת לי מענה בגלל השנים ששם טופלתי ושלחו אותי הביתה..יש עוד נפגעות שזקוקות לטיפול...מי יכול לומר משהו נגדם ??? עברו כמה שנים ושוב נכנסתי לטיפול במקום אחר לגמרי..הפעם החלטתי שאני לא ארשה לשום רגש להכנס פנימה ולהרוס אותי מחדש!! עבדתי על התהליך הזה מרגע שנכנסתי לטיפול..היה די קשה למען האמת אבל נלחמתי בעצמי עם השיניים לא להרשות לעצמי להרגיש!!!! יכולה לומר לך שהצלחתי ..לא מזמן נפרדה ממני המטפלת האחרונה שטיפלה בי ותראי נשארתי בחיים לא התרסקתי !! בתוך התהליך שלך את בסדר גמור לא תפחדי להרגיש או לפחד או כל דבר שמרגיש לך ..לכי על זה הכל יהיה בסדר בסוף בהצלחה חטולית
אני פשוט ממש נבהלתי, פעם ראשונה שקורה לי דבר כזה בעוצמה כזאת.. אני מניחה שאני יותר צעירה מכן (בת 18) אז רציתי את דעתכן כי אתן מבינות יותר ממני ויש לכן ניסיון :) אז שוב תודה רבה
שלום לך, כמו שכתבו לך, תלות היא שלב חשוב והכרחי, והקושי הוא כנראה כי בשלבים בהם היית במצב תלות - זה לא הרגיש כל כך מוצלח (מזמן מזמן...). בהמשך התלות תהפוך להזדקקות בוגרת ובריאה. אודי
המרחב, השחרור, וחופש הבחירה, הם אבני היסוד בחווית העצמי שלנו.. האדם מרגיש את עצמו מבטא את רצונותיו ומקבל דרור לנפשו רק בהינתן היכולות : לנוע לעוף לחוות ולעשות כול שנפשו פנימה משתוקקת מרגישה ורוצה הביטוי הכי טוב לנפש הוא חופש הבחירה וחופש התנועה.. ואיזה קשה שבלית ברירה סוגרים אותך / עליך מחלטים לך ואף מאימים עליך גם בקנסות עם תנשום את המרחב שאתה כול כך אוהב, לך תשה הרגלים שהורגלת אליהם לריצת בוקר שאיננה לקנות איזה בגד להשויץ איתו או שסתאאם פתאום בא לך לעוף למרחב האנושי.. ולא. אתה לא יכול תישאר בבית... האאאא נכון מבעאס.. מסגרת- כמה מאיתנו אוהבים אותה באמת כמה לפעמים בא לך לבעות במחויבות ואחריות המתמשכת .. לראות את הגוזל שעף לו מבעד החלון ולשיר לו "עוף גוזל חתוך את השמים.. פשוט לקנא.. שיהיה חג שמח לכולם ולא נישכח שבסוף השמחה היא תלויה אך ורק בלב שלנו את זה אף אחד לא יכול לקחת ...
הי יקי, חסום, אבל לא טוטאלי ואפשר למצוא כיצד לנהוג באופן חלקי בדומה למוכר. זה בסדר לרוץ. זה בסדר להגיע לנתיב הריצה באופניים. בסדר לשהות בטווח מוגבל, אבל כן אפשר אוויר (עם מסיכה). בגדים להשוויץ זה בכל מקרה לא התחום החזק שלי, אז עם זה דווקא קל לי. ובבידוד - אפשר לגדל צמחים ולהשקות ולטפח, למשל. אפשר לעשות מוזיקה, יוגה, יצירה, משחק. מה דעתך? מה יכול להתאים לך? סוריקטה
היי יקי, בהחלט קשה.... גם אני מרגישה בכלוב... אבל להגיע לשמחה מהדברים הקטנים מומלץ. הלוואי🙏סוכות זה חג לשמוח. " ושמחת בחגך"...נשתדל. אצלינו זה מתבטא בעזרה הדדית.. בהצלחה
הכל נשמע כמו שכולם אומרים על מצב הסגר על חוסר החופש על ....תלונות בלי סוף... לבסוף רואים שגם רמת התלואה יורדת כמעט לרבע מהכמות שהיתה וזה כבר טוב בעיני ואקח במיוחד את מילות הסיום שלך "השימחה תלויה אך ורק בלב שלנו ואת זה אף אחד לא יכול לקחת לנו " בנימה אופטימית זו מברכת גם אותך ושמחת בחגך והיית אך שמייייח !! חטולית
המדהים הוא שמכח ההרגל אנו תולים את השמחה והמרחב במה שהורגלנו במשך השנים.. חג=אירוח שמחה=תלות במשהוא חיצוני חופש=יציאה למרחב וכו' ההרגלים שלנו יצרו תלות בדברים שלא בשליטתנו ולכן אולי טוב שנפנים ונתרגל למצאו את הטוב והשמח בעיקר במה שבידנו.. וע"ז נאמר תגיד תודה שאתה נושם כל השאר זה בונוס....
בואי, שירה, בואי. אפשר גם על קצות האצבעות מבלי שנשים עליך אצבע, משתלבת תוך כדי תנועה. ואודי - כן, היה זה נדיר, מחוץ למסגרת המוכרת הבעייתית לי, אך כל כך התאים לי שהיית בבוקר ולא (שוב) הגעתי לכאן אחרי שכבר הכל נסגר וחלף ועבר והתרחש בזמן שהמערכות אצלי כבויות, אלא רעננה וערה, בשעות שלי. סוריקטה
בואי בבקשה לפחות לומר לנו חג שמח הברכה שלך תמיד נהדרת אוהבת כל מה שאת כותבת אז בואי כבר הביתה..... חטולית
אז סליחה. בנוסף עומס רגשי. אין פגישות עם המטפלת כי אין מקום שקט ממש שלא ישמעו אותי בבית. ... וגם לא יצרתי איתה קשר כי אי אפשר להפגש ככה. הייתי בבידוד. ועכשיו בעוצר הזה..מה אגיד בדרך? הולכת לטיפול.. פחחח וכל הבית לא יוצאים. אז לאן אמא הולכת פתאום...אוךףףףף לא מתאים. אז נשארתי עם עומס פיזי, גם בבית אוכלים מקררים שלמים. הופכים יום ולילה. נו, מתבגרים. ולהניע אותם ללמידה בזום....נאחס. וגם להכיל את הגן. ההורים.. וגם את ההורים שלי ושל בעלי שמסכנים תקועים בבתים. ...אוףףףףףףףףףף פרקתי......אני נעלמת וטובעת בעומס.....אין "אני" יש רק אחרים...
הי מיכל, כשאת מרגישה שמקומך נדחק ונחנק - לפחות פה - אולי כדאי שתקחי לך אץ המקום הנתמך ופחות תומך. לכן, אין כלל צורך להתנצל. אף פעם. היי חופשית בבחירתך. איתך, סוריקטה
הי מיכל, כדאי לשקול שוב. טיפול מוגדר כפעילות חיונית ומותר לצאת אליו. זה באמת חיוני. תראי מה את כותבת. אודי
השגרה לא שגרה כבר מזמן... אני עובדת כל כך קשה רק כדי ליצור חום אנושי עם ילדי הגן וההורים. המון המון שיחות סביב השעון. ( הפכתי לפסיכו' של ההורים :( ) המון זומים, מצגות , חידות, שירים, סיפורים. ושוב שיחות אישיות בזום, בוידאו...24/7 כי לכל אחד נח שעה אחרת.. איך אתה עומד בזה בלשמוע אחרים ולהזדהות איתם כל הזמן???? יש לך רעיון איך להשאר שפויה אחרי שאמא מספרת שהיא שבועיים במיטה חולה בקורונה, האב גם. הילדים מתרוצצים...הורים עייפים. הורים בחל"ת.....כל אחד עם המון דאגות...ובטוחה שיהיו השפעות פסיכו' גם על הילדים. הם מתגעגעים לגן.. ממש!! מבטאים עצמם כל כך יפה כמה הם רוצים גן.הם צמאים לקשר האנושי איתנו. הגננות...ואני נותנת ונותנת ו.... איך אתה שם גבול?????? עולם לא שפוי ואני רק מקשיבה ומקשיבה. מבינה ומכילה. מעסיקה ילדים בשלט רחוק. דייייייי......נמאס לי. יודעת להגיד זמנים מסויימים של העבודה. והכל ידוע. גבול... אבל מוכרחה לשמור על שפיותם של ההורים והילדים...שלי הולכת לאיבוד :(
הי שוב מיכל, ומקווה שזה בסדר שאני כותבת. לא בטוח שחייבים להזדהות כל הזמן. אני חושבת שהכיוון הוא פנימה והחוצה. לצאת ולהיכנס. כלומר, גם לשמור על נפרדות ומרחב והגדרה עצמית. בשונה מהתמזגות תמידית. אני קולטת פה את אודי חזק בזה במיוחד. סוריקטה
... חשוב גם להפחית רגשות אשמה... המממ... בעייה... חתיכת תקופה זותי. סופשבוע נעים, סוריקטה
הי מיכל, קודם כל - זאת באמת תקופה מיוחדת וקשה מאוד, עם הרבה אתגרים והרבה אי וודאות. שנית, לשאלתך - צריך שגם לנו יהיה מקום מכיל, מאוד עוזר ליצור שגרה (בעיקר בתנאי אי וודאות) ו- לדעת היכן לשים גבול כדי לשמור על עצמך. אודי
אז ברוכה השבה. אשמח לראותך שוב...מיכל
היי אודי, היי אנשים שהם לא אודי ונשארו פה מהזמן שעוד הייתי... זוכרים אותי? לא יודעת כמה זמן לא הייתי פה, בטח שנתיים לפחות. פעם בכמה חודשים אני מציצה לרגע וסוגרת, מזכירה לעצמי שהיום הכל שונה. שעכשיו יש לי רשת תמיכה רחבה יותר, שאני בטיפול כבר 3 וחצי שנים, שיש לי בית משלי ועבודה טובה ושאין לי מספיק מקום בלב ופניות כדי להיות גם פה ברצף. תמיד מתחשק לי לכתוב משהו, מילה לפחות, אבל אני לא. אני קוראת קצת ויוצאת וטיפה מתרחב לי הלב. זה תמיד יהיה המקום שיכולתי להיות בו גם כשלא הייתי בעצמי. אודי, קראתי עכשיו די הרבה מההודעות הישנות שלי פה, וזה היה... זה היה לא פשוט. רואה אותי מנופצת, שבורה, חלולה, כואבת, כואבת, כואבת. לא קלה בכלל. והיית. ענית לי. בנחת, בהומור, בפשטות. אני כותבת את זה עכשיו ודי מתרגשת. היום, כשאני במקום שונה ככ (לא, לא קל. חוק שימור החומר אומר שדברים אינם הולכים לאיבוד, לצערי. אבל הם בהחלט משנים צורה, נעשה להם נפח ומקום אחר בתוכי, אט אט אני יכולה להם יותר) אני יכולה להעריך יותר, את העוגן שהיה לי כאן, אז. סגר עכשיו. והעולם הפוך ואני בחל"ת. ודווקא די בנחת וערב ושקט ואני רוצה לנצל את הרגע הזה, עכשיו להיות פה עוד קצת (מרגישה די בבית, חייבת לציין) ופשוט, לומר תודה.
וואו...בוודאי שזוכרים. וכמה טוב לשמוע על המקום שאת נמצאת בו היום.
הי עופרה, את נשמעת טוב עכשיו. מאזן, עבורי, לפחות, לקרוא הודעות מסוג זה. דרישת שלום, סוריקטה
אבל, רגע, נעצור, הי - שנה טובה. הי כולם, בימים האחרונים אי הסבילות שלי לעצמי תפסה תחת למימדים שמאד מזכירים את פעם. מה קרה? לא בדיוק יודעת - אולי שילוב של יום כיפור, סגר, יציאה משגרה, גיל המעבר. בדידות. לפעמים נושפת החוצה את האוויר בבת אחת כי בלתי נסבל לי. יש תרגילי נשימה כאלה. ושוב גל חום. אוף. כמה שנים ובאיזו תדירות ולא נמצא מענה. והצטברות קיצונית של חסר בשינה. :-/ המשך שבוע טוב, ובכלל יום שלישי היום נזכרתי. יאללה - יוצאת לדרך. בחוץ אני אחרת, ואין יודע. מה שפה אלו רק מחשבות. סוריקטה
הי סוריקטה, 'בימים האחרונים' מרמז לי על האפשרות ל'זום אאוט' לעבר זמנים שיכולים לתת פרופורציה מכילה יותר. אודי
מאז ומתמיד היה לי קשה לשמר חברויות. אני יכולה להיות בנאדם מאוד כיפי קופצני וחברותי אבל אני נוטה לפתח ציפיות יותר ויותר גבוהות ככל שהחברות שלי עם מישהו או מישהי מתחזקת. ובסופו של דבר תמיד קורה משהו שמרחיק אותם ממני. פעם הייתי רבה עם חברה או ידיד ואיכשהו היינו בסוף חוזרים לדבר. אבל היום זה כבר הפך למצב שאחרי ריב אחד שלי עם מישהו או מישהי הם פשוט מסרבים לחזור לדבר איתי לא משנה מה. ויותר גרוע מזה- גם כשהם אשמים בריב הם לא מוכנים להודות בזה בטח שלא להתנצל. תמיד אני מוצאת את עצמי מתנצלת בפני חברה או ידיד אחרי ריב (במידה ופגעתי כמובן). אני מודה די מהר בטעויות שלי. אבל עדיין מרגיש לי שאנשים לא רואים את הצד שלי. או שאני מפספסת פה משהו. למה אנשים מוכנים לוותר עליי בכזו קלות? לדוגמה היה לי בתקופה האחרונה חבר טוב שידע שאני בתקופה מאוד דיכאונית בחיים שלי (אני אחרי פרידה מזוגיות של 3 וחצי שנים והיחסים שלי עם אמא שלי ואחיותיי ממש לא בריאים במיוחד מאז שאבא שלי נפטר לפני 5 שנים) והוא ממש תמך בי הוא היה בא אליי היה מזמין לשנינו אוכל או מביא בקבוק אלכוהול היינו יושבים ומפתחים שיחות נפש. והיום היה לנו ריב הכי מפגר על משחק מחשב! ואחרי הריב הזה כתבתי לו שההתנהגות שלו היתה לא בסדר ושאני מצפה להתנצלות. התגובה שלו היתה מאוד תוקפנית ומגעילה. למרות זאת עניתי לו בצורה מתונה וברורה. אחרי שעניתי לו הוא רשם שנמאס לו ממני ושהוא בעצמו כבר לא רוצה את הידידות הזו... אני כבר מיואשת כל כך מבני אדם. אין לי יותר אמון באנשים, אין לי יותר אמון במערכות יחסים- מכל סוג שהוא! בכל פעם שנכנס מישהו חדש לחיי אני מתאכזבת או נפגעת ואני בנאדם מאוד רגיש אז אני לוקחת קשה דברים. ומרגיש לי שלא משנה מה אני עושה- אנשים פשוט לא מבינים אותי. ומוותרים עליי מתוך יאוש. אני מרגישה חסרת כל משמעות ביקום הזה. ובבקשה אל תציעו לי כדורים כי ניסיתי... מה אתם חושבים שהבעיה שלי יכולה להיות ואיך אני פותרת אותה?? עזרו לי בבקשה
היי. אכן מצב שנשמע לא קל בכלל... אבל כשאני קוראת אותך אני מרגישה המון אשמה על הצד האחר. הם האשמים...האם ניסית לשאול את עצמך למה? כשמתנצלים אומרים סליחה על מה שאנחנו עושים. על החלק שלנו ולא מבקשים התנצלות מהצד האחר. לוקחים אחריות על הטעויות שלנו. את כתבת שאמרת לאותו בחור "שההתנהגות שלו לא בסדר ואת מצפה להתנצלות" חישבי מה היה קורה אם היה אומר לך שההתנהגות שלך לא בסדר והוא מצפה להתנצלות??? אין פה כוונה להתנצלות מצדך...איפה את ??? היית כועסת בוודאי.. לקיחת אחריות והסתכלות במראה..סליחה אם נשמע קצת בוטה מידיי אבל ביקשת עזרה...בהצלחה.
שלום לך, הייתי מציע לך להשתתף כאן יותר בקביעות, עם כינוי והכל, ולראות כיצד נרקמים יחסים בין אנשים - ואולי לקבל הבנה לגבי מה קורה לך ביחסים. אודי
באמת מתסכל המצב הזה שבאמת את לא יודעת מה רוצים ממך... ולאבד את אמון הסובבים זה מאוד לא נעים.. כן המלצתי שתקחי איזה חבר /חברה שאיכשהוא אפשר לסמוך עליה או מספיק הוגנת בשביל לעבד איתך ולשקף לך אך זה נראה מהצד המצב שלך מה גורם לכך כי יתכן שיש פה איזה חוסר תקשורת בניך בין הסובבים אותך .. ואגב פעמים לא משנה מה אנו אומרים אלה איך אנו אומרים .. תבדקי את עצמך האם הטון, שפת הגוף, סגנון עברת המסר שלך הוא כאדם אוהב או כאויב.. לפעמים זה עושה את ההבדל.............. ואחלה חג .
הי אביב, טוב שבאת. היום שישי. סביר שהודעתי תעלה רק ברביעי הבא, אבל המחשבות הן כאן ועכשיו (יתרון האתר) :-) אני לא מצליחה לראות עכשיו שאני חמודה או מקסימה ואפילו יש קול שהודף מחמאות. אם כי, יש גם קול כזה שכל הזמן מנסה לחפש אותן. לקחתי סרטוני וידאו שלי, מאתמול, ובהתבוננות שלי כאילו מבחוץ עליי - אני מצליחה לראות רק אדם אלים ונוקשה ומפלצתי וחסר סבלנות ועצבני. אני יודעת שאיך שהייתי, היה אמור להיות אפילו סופר חמוד, וחרוץ ומתאמץ ושותף, ומלא מלא אורך רוח עד שאחרים כבר איבדו את זה ולי עוד היה כוח, הוא גם היה בנוכחות עדים, כך שלא יכול היה לקרות שמשהו שלילי היה נגלה כלפי חוץ. הכל בראש. הקול בראש. המטפל שלי מסביר ותוך כדי ההסבר המוח כבר מוחק את מילותיו. אולי כמו הטמטום ששירה מדברת עליו. מחסום לקליטה. בכל אופן, זה קשור לתגובה הקשה שלי לתלות. תגובה שמייצרת המון רעלים פנימיים. חנה דיברה על תלות. השיח שלי שהיה כאן מול אודי אולי מדבר את זה עוצמתי. מצטרפת לאודי בהקשר ליצר החיים שבך, אביב. ומצטרפת לאודי באמירתו לשירה - ראי כמה את נמצאת אצלנו גם כשאת שקטה ונפרדת. ובמבי - גם את ועוד איך. כן, כן. תחזירו גם אליי את מה שרשמתי עליכם. אבל נמחק לי... לא באג של דוקטורס. באג במוח שלי. אודי - במשפחות שאני עובדת איתן יש (גם) אנשים שעוסקים במוזיקה באופן מקצועי. בימים האחרונים יצא במקרה שנפגשתי עם אחת מהן (אישה - ומניחה שיש לכך משמעת גם) וניגנו ושרנו ביחד באופן ספונטני. תזמורת קטנה לעת מצוא. עקום ברמות של גן ילדים אבל מה זה אמיתי. תינוקות אוהבים אמיתי. שלם ולא מושלם. סוריקטה עובדת חיונית רשמית עם ניירות ותמשיך גם בימי הסגר. סוג של מזל. דווקא אני, האדם בלי האופק בלי קשר לקורונה, שמצא נישה וכבר התבסס בה. סוריקטה והיצירתיות
יצר החיים , מחזיק אותנו כאן וההודעה שלך כל כך חמודה שלא יכולתי לא להגיב למרות שהכי בא לי להשתבלל בזכותך גם הוצאתי מחוש לעולם אז תודה וקראתי אותך גם למעלה ....ימים ממש מאתגרים ....נעבור גם אותם .. אביב
היי סוריקטה, סרטונים...נו, ספור חיי בתקופה הזו. ושיחות וידאו עם הורים וילדים. נכנסת לבתים בוידאו.... שונאת את זה ממש!!!! לראות את עצמי בסרטונים. מבינה לליבך. אני לא מסתכלת על מה שהסרטתי לילדים. פשוט שולחת.. עובדת יומם וליל ואין לי מנוחה. כל כך רוצה לחזור לגן. אז כנראה משהו בעצמנו לא מוכן לקבל שאנחנו טובות, מוצלחות וכו...או אפילו נראות חמוד ;) אבל התגובות טובות. אז לפחות זה לא?? טוב שאת עובדת חיונית!!! זה נשמע נפלא!
הי אביב, פחות הספקתי לענות אתמול - יום ארוך ארוך. ראיתי את השיר שקישרת אליו למטה. ראיתי. הבנתי על מה דיברת גם קודם. בהחלט. רסיסים. השיר יפיפה והקליפ עם אפקטים מדהימים. כמו שאולי הייתי חולמת לעשות (גם מוסיקה, גם וידאו) תודה, סוריקטה
הי מיכל, אני שומעת איך התקופה מטריפה אותך. ת'אמת שדי הצלחתי להחזיק עד עכשיו יפה עם התנאים האלה וכן מצאתי, למשל, דרכים איך להיות עכשיו עם ילדים מתוך ההגבלות. לדוגמא אירגון של הפעלה ספונטנית מוזיקלית לילדים. הילדים עם ההורים וההורים שומרים שיעמדו רחוק. ההפעלה קצרצרה, חמש עשר דקות, מועטת אנשים ובמרחק אפילו יותר משני מטר, ומסיכות ובמקום פתוח. והיה פקח שראה, אגב. קצת מעין חלקיות כזאת שכן מזכירה את פעם. הפעם שהיה לפני חצי שנה. ממעטת ככל האפשר זומים. הפגישות הטיפוליות שלנו עדיין מתקיימות בחדר מרווח מאד ופתוח. ספציפית לא אכפת לי שישמעו מבחוץ. לא עשיתי שום דבר רע. באתי לקבל עזרה. אני כן נפגשת עם שכנים שיצרתי איתם קשר טוב. בשמירה על הכללים. בחוץ, קצר. במרחק. מסתכלים בעיניים, שומעים קול. משתפים. עם אנשים בבידוד - מדברים דרך המרפסת, תולים הפתעות על ידית הדלת, זורקים ממתקים ארוזים מלמטה לחלונות. כי אנחנו גרים בקומות נמוכות. יתרון. פיתחנו לנו משחקים כאלה. קשה לי מכל שהעם מפורר ואין ערבות הדדית. במקרה אצלנו בבניין בלבד יצאנו קיבוץ, אבל רק אחד ליד הכל כבר ממש שונה. מלא שנאה ואיבה ותוקפנות מוטרפת וזלזול בקנה מידה גדול בהנחיות. שכונה קשה מאד. וממשפחות - שמעתי לכאן ולכאן. כן, הרוב מבלים המון זמן במטבח, מתבגרים, כמו שגם את אמרת. המון חסרים, אבל אתן דוגמא ממשפחה אהובה שטיפלתי בילדים שלהם - הם היו בבידוד. לא חולים, אבל כן בידוד. הם ארגנו סדר יום למופת בשיתוף עם הילדים. ממש אלופים. האמת שאני מכירה כבר המון משפחות שנכנסו לבידוד. ואפילו יותר מפעם אחת. אבל אף אחד שיצא חיובי. סוריקטה
הי סוריקטה, לא חשוב ישר או עקום, העיקר האמיתי, ואז בהגדרה זה פחות עקום (קצת עקום זה יפה...). אודי
הבוקר כפי שתעיד הודעתי מלמטה קמתי במצב נפשי ירוד (אני ככה די הרבה זמן)עד כדי שפשוט סימסתי לאנשים שאני מלווה שאני לא מגיעה אבל אני כן עובדת מהבית . כלומר שיחות טלפון זום וכאלה ....הרגשתי עם זה רע מאוד , כי אני יודעת כמה משמעותית פגישה פרונטלית עבור אנשים שעוד רגע לא בטוח שאצליח להגיע אליהם ....ובכל זאת ידעתי שבבית אני יצליח להיות שם עבורם יותר מאשר בפגישה פנים אל פנים. משהו בתוכי לא נתן לי לצאת לעבודה .....במקום זה הלכתי לאחד האנשים שזה כמו הוספיס בית . ישבתי עם המטפלת שנתנה לו לאכול .... ראיתי את היאוש בעינייה והצעתי להחליף אותה בהאכלה .....לאחר כמה דקות ...ללא קולות חנק האדם מביט בי בעניים מבקשות עזרה , הפנים לא ממש כחולות אבל משהו משדר מצוקה. עושה פעולות קלות ומנסיון מכירות את המצבים האלה , מניחות שזה עוד רגע יחלוף ... אבל משהו שם אומר לי שזה מקרה אחר הפעם ...פותחת את הפה , בכוח ממש ומוציאה גוש ירק גדול שלא נטחן במיקסר ולא נראה .. רגע שהרגיש כמו נצח רגע כזה , עם העיניים שמבקשות לחיות למרות הסבל הרב שעובר ....פשוט מזכיר לי ולכן כותבת כאן ...שלא חשוב מה עברנו , שלא חשוב כמה טריגר כמה מוצף כמה רע כמה הרצון לחדול ...(מניחה שהרצון לחדול לקח אותי לשם) לחיים יש כוח משלהם .....ולכל אחד מאיתנו יש עבור מה להילחם ולחיות כמו אותו איש יקר ועיניים גדולות שצועקות חיים ותודה ... אז מניחה כאן את התודה שלי ליקום לחיים ואפילו להורי שהביאו אותי לעולם כזה שלצד הקושי והמורכבות יכול להיות עוצמתי מרגש ומלא תקווה .... תודה על האפשרות לכתוב כאן ... אביב
אביבוש זה מזעזע מה שקרה כמה טוב שאת הצלחת במהירות לטפל במצב והצלת את האיש המיסכן תודה ששיתפת חיבוק עוטף עולם אליך חטולית
הי אביב, ראיתי את יצר החיים הזה בזקן בו טיפלתי; רואה אותו בבעלי החיים בהם אני מטפלת; מאד קשה שהוא כל כך נוכח, אבל הגוף והמערכות כבר לא משתפות פעולה. מאד. סוג של נס שהיית שם והרגשת, ממש כמו טלפתיה. סוריקטה
אין לי מילים לומר רק לברך את כולם כאן בפורום לגמר חתימה טובה שתגמר שנה וקללותיה עם הקורונה ותחל שנה נפלאה וטובה עבור כולנו כאן אודי כולל אותך אתה יודע נכון )))) חטולית
הי חטולית, את נזקי הקורונה החברתיים והכלכליים, בקנה מידה הגדול שלהם ולטווח הרחוק, עוד נראה בעתיד, לצערי. שנצליח לעבור את זה. בוודאי שגמר חתימה טובה, חטולית ובריאות ואיכות ככל המתאפשר. סוריקטה
מאחלת לך ימים של נחת ימים טובים חתימה טובה
סוריקטה גאה בך שנתת לעצמך להיות את עם הכאב הקושי הכעס נתת לעצמך להרגיש את הטוב מאודי ונתת לנו להרגיש אותך , עכשיו אני יכולה לכתוב לך את מה שרציתי כבר לפני שבוע את מקסימה את כל כך יפה מבפנים . מאחלת לך השנה להצליח לנק מיות את הנשמה מהמשפטים ההורגים והכל כך לא נכונים . את ממש לא ....את חמודה ומקסימה וזאת לא הסיבה שנעשו לך דברים רעים הסיבה לכך זה רוע ומחלות של אנשים סביבך זה לא את זה הם . וכאן יש כל כך הרבה אנשים שרואים את כולך ומקבלים אותך בחיבוק והכלה גם שאת מרשה לעצמך להיות את .....אוהבת אותך, ומקווה שאת מצליחה לראות גם כאן את הצמיחה של עצמך ....מקווה שתשתפר השינה .. חנה ברוכה השווה גם אני התגעגעתי מאמינה ביכולת שלך לעשות תהליך מחודש ממקום אחר המקום שאת נמצאת בו היום .... מיכלי תחזיקי מעמד זה עוד רגע יגמר או שכבר נגמר ..סומכת עלייך לגמרי יש בך מלא מלא כוחות חטוליתוש מקסים מה שהעלת שתהייה שנה מבורכת וטובה ....מקווה שתאפשרי תהליך חדש לאחר שזה יסתיים .וטוב שהצלחת גם עם אולצת לסיים בטוב .....אחר כך בטיפול הבא תוכלי לעבוד על הקושי .. סוריקטה את כישרונית אהבתי מה שכתבת מאוד שירה טוב שבאת תמיד מרגשת בדברייך תני לעצמך מקום .... במבי שקוראת הכל ...התגעגעתי חיבוק עד אלייך מעבר להרי החשכה מקווה שיצליח לגעת ולתת כוחות ינשופים ומתמודדת בואו תנו לעצמכם מקום צבע וקול .... אודי, פשוט תודה שאתה כאן... לכולם גם לקוראים השקטים (כולל צוות סהר שדואג שהכל יעלה והאתר יתוחזק) שתהייה שנה טובה שנה של בריאות נפשית ופיזית שנה קלה ושנצליח להתחזק מאתגרייה ... אביב
כמה יפה כתבת לכולן מאחלת גם לך שתהיה לך שנה קלה יותר ויותר סיבות לשמוח ואת עצמך מקור לגאווה של התמודדויות לא פשוטות גם ביומיום גם עם הלימודים וגם לנהל את החיים המורכבים !! כל אחת עם החבילה שלה תודה על מילותיך אהובה שנת הגשמה עצמית מוצלחת חטולית
הי אביב, אני הולכת לסוף ומצטרפת לקריאה לבמבי. וגם לינשופית ומתמודדת. ולא ידעתי שצוות סהר קשורים לכאן. יצאתי נאיבית (?) מאחלים בימינו בריאות, שפיות ופרנסה. איחולי לך ולכולם. ועל כל השאר - (קראתי) - יהיה לנו זמן ברגוע בהמשך, אני מקווה. גמר חתימה טובה, סוריקטה
מקסימה שאת איך שנותנת מקום לכל אחת שנה טובה♥️
טעות שלי מן הסתם התכוונתי לדוקטורס ... והאמת גם לסהר מגיעה תודה ענקית על היותם ...
רק בלילות עולים קולות שאלות אבודות מחפשות תשובה מה שעוד לא בא.... חיפשתי שיר שיגדיר את מצבי כרגע , בן יום שחור של המכשפות או רסיסים של רביב כנר ....נשארתי עם הרסיסים ...סוג של צמיחה אני כאן , מחפשת מילים לכתוב ...וכל המילים לא מתאימות לכאן ...הרבה דברים לא פשוטים ואני ....רסיסים ....מרימה את הראש וצפה .. צריכה יד מילים שאוכל לאחוז לפני שאטבע ... תודה למי שכאן אביב
צריכה יד הנה ידי מושטת אליך ואוחזת בך היטב שלא תטבעי ומילים..אוכל רק לומר שאת חסרה כאן המון וגם הנוכחות שלך כאן מורגשת ואני..אוהבת אותך יקרה שאת שיהיה צום מועיל לכל מי שצמה חטולית
מושיטה לך יד- את לא לבד איתך ינשופים
הי אביב, נשארת עם שיר, שירה, נשארת עם מוזיקה. איתם נשארת והם, אולי, גם הם ששמרו על הגחלת. שנה טובה וגמר חתימה טובה, סוריקטה
הי אביב, כאשר רסיסים צליליים נמצאים זה לצד זה, במעין מסגרת שאנו יכולים ליצור - זה הופך למוזיקה. יפה... אודי
על יד מושטת ומילים ....פשוט לא יכולה להסביר , כי אחשוף את עצמי ...מה שלא מתאים.
תודה על יד מושטת יודעת שגם לך לא קל
שניכם מדברים על מוזיקה זה מעניין אני דיברתי על רסיסים של לב מתפרק אבל אין ספק שהמוזיקה היא מרפא לנפש תודה לכם
https://youtu.be/fwY4EJRM7ak
קיבלתי ואני משתפת גם כאן כתבה חני יצחקי *ת תרפי *ש שני תפיסה *פ פעלי אחרת *א את יכולה *ת תהי ענוה *ש שוגה מנסה *פ פתוחה מקבלת *א את ראויה *ת תפילה אימרי *ש שחררי *פ פעולותיך לטובה *א את אהובה *ת תראי ישועה *ש שתפי חולשה *פ פתחי ליבך *א אמרי תודה *תהיה *שנה*פשוט *אחרת לטובה כך אני מאחלת לכולן וגם לך אודי חטולית
*ה* הלוואי *ת* תהיינה *ש* שפיות/ שלווה / שותפות *פ* פרנסה / פוריות / פתיחות *א* אמינות / אמיתיות / אחדות *ה* הקשבה *ת* תמיכה *ש* שיפור *פ* פשטות *א* אחווה ו - *ה* הנה *ת* תם *ש* שבוע *פ* פורום פסיכולוגיה *א* אודי ;-) סוריקטה
סוריקטה יפה שלי מקסים מה שכתבת אהבתי..וזה שלך לא מישהי אחרת שכתבה מה שאני הבאתי תודה לך יפה שלי חטולית
לא הייתי פה כמה וכמה שנים... משו בי קרא לי לבוא לומר שלום. אודי אני מעריכה אותך מאוד שאתה עדיין פה ושומר על המקום המיוחד הזה.. ממש לא ברור מאליו הייתי עכשיו שנה בלי טיפול ולפני שבוע חזרתי. מחשבות מפחידות ורגשות עולים לי. מרגישה שמפתחת תלות במטפלת. חזרתי לקודמת שהיתה לי( סיימנו לפני חמש שנים ועברתי לחדשה ועכשיו חוזרת להיא מפעם). מפחדת לחזור להתנהגות שלי מולה ולא להצליח לתםקד בגלל זה... ואני רואה שעדיין צריך תווים לכותרת (:
כמה טוב שבאת ונכנסת אומנם לא הספקתי להכבטוחהיר אותך אבל אשמח שתבואי ותשתפי ותחזרי להיות חלק מהמקום הזה מה את אומרת ?. בטוחה שישנן עוד בנות שישמחו להתעדכן מה קורה איתך כך גם אני אלמד להכיר אותך שנה טובה ומאושרת חטולית
הי חנה, ברוכה השבה! מעניין ההקשר שאת עושה בין מה שלא השתנה כאן (טכנית) לבין החששות שדפוס הקשר המוכר מול המטפלת יחזור על עצמו בדיוק כפי שהיה. מצד שני - שם כמו כאן - המטפלת עדיין שם עבורך ואודי עדיין כאן איתנו. עם השינויים. עם התיקונים. עם הקבעונות והעכבות. עם מי שאנחנו. סוריקטה
הי חטולית תודה ! אני עוד תוהה האם טוב לי להיות פה בתדירות גבוהה.. בתקופה האינטנסיבית שלי פה היה לי קצת קשה בחיים עם הרבה מחשבות לתחושות קשות.. תודה לך ושנה טובה (:
הי יקירתי איזה כיף לראותך פה(: מקווה שאת בטוב, קראתי אותך קצת פה... מעניין מה שאת אומרת לי , צריכה לחשוב על זה מפחדת לפתח תלות קשה במטפלת ופה
הי חנה, ברוכה הבאה! אני משער שאת היום במקום שונה מבעבר. נסי לבדוק (ביחד אתה) כיצד לא לחזור בשחזור מדוייק - אלא להדגיש את ההתפתחות שעברתן. אודי
הייתי חייבת לומר סוריקטה, ראי כמה את חשובה לו, גם שב אל העץ והשיב ממש שם (מה שאינו מרבה לעשות) וגם שיתף אותך בהתרגשות אותו הערב עבורו עם העלאת שיר חדש. מקווה שהצלחת להרגיש מקווה שתצליחי לקחת
כן, זה היה מאד נוגע. וראיתי. וכתבתי תודה אישית לאודי (לך - אודי), אצפה שוב ואאזין ללחן, העיבוד והביצוע. ותודה גם לך, שירה יפה. סוריקטה
היי שירה אהובה כמה טוב שמשהו חיובי הביא אותך אלינו למעשה לסוריקטה היפה ולומר לה כמה נהדר עבורה בטוחה שגם היא שמחה על כך וגם אני מאוד שמחה שנכנסת אפילו רק לכמה מילים כי יש כוח ונוכחות במילים שלך אל תמנעי עצמך מאינו פליזזז אוהבת חטולית
חטולית יקרה, המילים שלך כמו חיבוק אימהי ענק ועוטף. תודה רבה אנסה יותר שלך שירה
הי שירה, מצטרפת לחטולית בניסוחה הטוב והישר והאמיתי. סוריקטה
תודה, אודי. הרגשה של מענה מבחירה חשוב לי מאד. בארור שמייד רצתי לחפש ביו טיוב את הביצוע והעיבוד פרי עמלך. כי סוריקטה מאד סקרנית. צפיתי בעניין וחקר רב. מעניין אותי בימים אלו איך הולכים הלימודים הגבוהים (בכלל ספטמבר, אבל עדיין). אתה עדיין לומד רשמית באקדמיה? ובאשר להלחנות - זו פנטזיה, למרות שבגיל ממש צעיר כן ניסיתי, ואז היו אלו בלדות מסתוריות וחשוכות, שירת ימי הביניים ודומיהן. כאמור, איני מקצועית בשום צורה, אבל אילו יכולתי לדמיין - הייתי מלחינה שירה של אחת היוצרות (מישהי מסוימת עם שם ופנים), כן, אישה, שמילות שיריה גם מאד נשיות ויש בהן, לתפיסתי, חיבור בין אם לבת, התמזגות לצד הפרדה, רוח אבל גם אדמה. הלחנים שלי, כך הייתי מאמינה, ובתור התחלה, היו שקטים יחסית, עגולים, גליים, עדינים, היו בהם אקורדים של ארבעה טונים, כאלה שיש בהם צליל קצת 'זר' ומיוחד שיוצר מסתוריות, אבל לא אקורד מרובע שדורש פתרון ונשאר חשוף. והייתה ללחנים סיומת מפתיעה שמבקשת לתת טעם של עוד והמשכיות, ומרחיבה את הדימיון, והפעימות, והיו בהם ניגודים יוצרי עניין בתוך הלחן עצמו, ובנייה גלית, ודעיכה מתונה. אז לא חסר מסגרת - כי אם בוודאי שכן. התוצרת הייתה מובנית בתוך כללים מסוימים, מניחה שמאד במיין סטרים, אבל עם משהו שהוא מאד אני בהם. כזה. אנחנו השכנים עוד מתכננים לנו ג'אם סשן ונרים את הבניין באנרגיות של מוסיקה. סוריקטה, שגם שומרת על כושר ותנועה, וגם על חדוות המוסיקה. ומשחקיות. כיוונים שלא חיבבו, בלשון המעטה, בבית. אבל אולי הם הצילו אותי קצת. וגם בעלי החיים והטבע. מחכה (שוב) לקבל תוצאות בדיקת קורונה מהמשפחה שאני עובדת אצלה. אלליי. אז כרגע אנחנו בהפרדה, וכבר היינו שם, במשפחה הקודמת. צפוי כזה. אבל השגתי לי כמה שעות מנוחה (כולה שעתיים אבל זה ממש משמעותי). סוריקטה
אני שוב אומרת יפה שלי תראי כמה דברים יפים מעניינים ומדהימים את מספרת על עצמך ועל מה שאת אוהבת לעשות.. קסם יפה שכמוך מקווה ומאחלת שתוצאות הבדיקות יהיו כולן שליליות ותוכלי להמשיך כרגיל...אם אפשר לקרא לכך כרגיל..בהתאם לנסיבות כמובן חיבוק עד אלייך יפה שלי חטולית
שלילי לקורונה :-) שוב. תודה רבה! סוריקטה
אודי - זה לא מזהה אותי כאן - אבל הכרתי את המוזיקאים ממשפחת עדר. בילדות - את הדור המבוגר יותר. בזמן האחרון - את הדורות הצעירים. היו לנו קשרים טובים. זמניים. אבל מחממים. קשר דרך קשר - זה זה הדבר שמצליח לחמם לי את הלב, לנכות הזאת, לגשר הפנימי שחסר. וכל יום מגיח פה בחצר פרפר חדש, ונבט זרע חדש מציץ - נצמדת לדברים הקטנים של הטבע החזק והמעגלי בניסיון לשמור על השפיות האנושית בימים טרופים אלה. גמר חתימה טובה, סוריקטה
הי סוריקטה, אין על ג'אמים... אני עדיין לומד רשמית (יש לי עוד שנה לסיום המסטר, ואז אחליט אם וכיצד ממשיך משם). ולמה לעצור בדמיון. תהפכי אותו לצליל ממשי. אודי
לא התכוונתי להכעיס...רק להראות ....עזבי, אולי אני לא מבינה דבר. אין לי כח לזה כרגע..המון עבודה..וסגר בתוך הבית. אוף.
אני חושבת שאת בסדר לעומת כל המתח סביבך והסגר לא פשוט בכלללל תני לעצמך מעט קרדית מותר להוציא קיטור וגם להתלונן מה הבעיה? קבלי אותך כמו שאת ותרגיעי מעט חטולית
הי מיכל, תקופה כזאת - גם החזקים יחסית מגלים נקודות שבירה ונסדקים. עזרתי כבר לכמה משפחות בבידוד. אני רואה אנשים מתחרפנים ומתרסקים. מותר. מותר להיות אדם. וגם מותר להיות את. גמר חתימה טוב ובריאות שלמה, סוריקטה
תקופה לא פשוטה עוברת על כולם בין מי שנכסת לכתוב או להגיב ובין מי שאינה מסוגלת ורק נשארת כאן בשוליים לקרא ואולי גם להתחזק מכל מי שכן כותבת אני לפעמים רק קוראת כי אין לי ממש מילים לחזק או לתמוך לומר מילה טובה והימים שלפני ראש השנה היו כל כך עמוסים גם בהכנות לחג והאזנה לכל שינוי של..עם מי כן ועם מי לא להיות בחג..והבנתי שלא אוכל להיות עם כל המשפחה המורחבת שלי בחג הזה כמו שהיה בפסח......! אז התנהלתי בהתאם תוך שאני קוראת כאן על מיכלי בסגר שזה עצוב..ובין סוריקטה הנהדרת והמקסימה שממשיכה לדאוג לכל מי שיכולה שזו תכונה מבורכת כשלעצמה ולצמחים לחיות...איזו נתינה מבורכת אז כן החג המרכזי כבר מאחורינו וכן חלק מהמשפחה הגרעינית שלי היו איתנו בחג השתדלנו והצלחנו לגרום שהכל יעבור בצורה נהדרת ומי שלא הצטרף אלינו כבר דאגתי גם להם לפני הסגר שלא יחסר דבר....!! לקחתי לעצמי את הזמן לחשוב על מה שכתבת לי אודי שישנם סימני שאלה !?!? על דברים שכתבתי וחשבתי עליהם באמת לעומק ואתה יודע מה? אין בכלל סימני שאלה אצלי לגבי הפרידה מהמטפלת ...למען האמת לא כתבתי באותו היום הכל אבל זה כבר לא חשוב מפני שאם נאלצתי תוך מעין סחיטה ריגשית לומר דברים שאמרתי כדי להחמיא כדי לקבל את המכתב הסופי שיאשר המשך טיפול מה כבר נשאר? אז כןןןןןן אחד ענק שאני שמחה ומאושרת שהטיפול איתה הסתיים "בטוב" ומשם והלאה רק מחכה שתעבור תקופת החגים כדי לראות אייך יתפתחו העיניים בחזרה למרכז בו טופלתי ועל ידי מי זו תקופה נפלאה עבורי למנוחת הנפש ואפילו לרגיעה של ממש...רק החגים שעוד בדרך ואיתם עוד אירוח וכל השאר מעסיקים אותי והם היחידים שמלחיצים אותי.. מרימה כוס לחיי כולכם הנוכחים כאן במקום הנפלא הזה שנותן גב ויחס חם לכולם כן ולא שוכחת גם אותך אודי שמחזיק את כולנו כאן בהמון מילים טובות ומחזקות ...גם אם אני סתומה קצת ויש לך סבלנות לעזור לי..אז כוס לחייך אודי שנה טובה ומבורכת לכולן/ם שנזכה לשנה החדשה להתחדש כולנו כל אחת ואחת במה שהיא הכי זקוקה חיבוק ענק לכולם חטולית
הי חטולית, באמת יכול להיות שהייתה פחות התאמה וממש עקבית בינך לבין מי שנבחרה לטפל בך, לפחות לפי ההרגשה שלך, ואולי גם יש טוב שהשתחררת מזה אבל כן יש המשכיות במרכז הטיפולי. ואולי גם כן היה משהו טוב בטיפול שהסתיים וכן נעזרת בדרך. בכל מקרה - יש לך כוונה להמשיך הלאה, אז אולי שינוי אווירה ייטיב. אין לדעת. לא קל בכלל בכלל. שנה טובה, והיי, חטולית, את לא סתומה ונדמה לי שאת אפילו יודעת את זה. וגם אם האירוע המוחי גרם נזק קוגניטיבי ונזק לזכרון מה שמכעיס כל כך - רואים את הברק וניסיון החיים המאד עשיר שיש לך בכל מיני נסיבות. סוריקטה
יפה שלי יודעת מה ? אחרי כל הריצות לט.17 עבור הטיפול ... שאלתי אותה מה לעשות בכל הטפסים מהחודשים שהצטברו אצלי ...ואמרה כמו.. אהה אין כבר צורך בהם את יכולה לזרוק אותם ! אז עבור מה רצתי אספתי ושמרתי אותם מכל מישמר עבורך ?? כעת..אין יותר צורך.. על גבול העילבון פשוטו כמשמעו..!! נפטרתי גם מהטפסים שלא אראה אותם שוב ונאלמתי...לא הין מילים להוסיף.. תם ונשלם סופית !!!! תודה לך יפה שלי חטולית
הי חטולית, לפי איך שתיארת את זה - החווייה שלך הייתה באמת עלבון צורב. חבל ועצוב. אבל אולי באמת טוב שלסל וחסל. מאחלת התחלות טובות חדשות. כמה כוח צריך לזה. לא פייר. גמר חתימה טובה סוריקטה
לכולם. תודה רבה רבה על תשובותיכם וההזדהות . הרבה יותר קשה להיות חולה. ואני לא. אין לי סימנים כבר טוב!!!! אכשהו יש סדר יום. יש זום עם ילדי הגן. המון המון קשר איתם ;) כולם בבידוד (מסכנים ההורים עם הילדים). אז שנה טובה ומתוקה! לכולם. אודי יקר תודה לך על כל העשייה עבורנו. מרגישה שאתה איתי..לא יודעת להסביר. אבל התשובה נגעה בי. כן, סגר לכולם. צרת רבים🤣 חג שמח ושנה של בריאות ושפיות. אמן
הי מיכל, כבר לא מעט זמן שמרגיש יותר ויותר ויותר שהקורונה מתהדקת עלינו. כבר מכירים המון אנשים בבידוד, בידוד שני או שלישי כבר או יותר, חלקם אלו אנו עצמנו. כבר מכירים לא מעט אנשים חולים. עם סמפטומים. בלי. כאלה שקיבלו איכונים. חלקם איכוני שווא. כאלה שלא קבלו איכונים וברור שהיו במגע עם חולים מאומתים. איזה בלאגן. כל כך הייתי רוצה שיערכו בדיקות סרולוגיות נרחבות, שנדע איפה אנחנו עומדים פחות או יותר, אבל האלה שם למעלה קנו ערכות שתוקפן פג וזרקו במקום להשתמש בהן באופן יעיל. ככל שאני יכולה לצאת לשטח - בוחרת לסייע לאנשים שהגבילו אותם ודעתם נטרפה עליהם. צרת רבים לא תמיד מנחם אותי, לאחרים זה יעבור ויחזרו באופן מסוים קצת למה שהיה פעם, לי לא היה הפעם הזה. החיות והצמחים והשמש עוזרים לראות את מה שנשאר עוד טוב יחסית בעולם. משהו של החיים חיים. למרות שעכשו שלהי דקייטא וכל המזיקים תופסים תחת. גשם בוא. שוב כדי לאזן קצת. שפיות - אמן. סוריקטה
מתקשה לכתוב כרגע אבל רוצה לאומר לך אודי תודה על המקום הזה שהוא עוגן בשבילי תודה לכן בנות שאתן כאן תומכות ומבינות מאחלת שנה טובה שיהיו בשורות טובות שיגמר את הקורונה בקרוב ינשופים
פוחדת, כי פתיחת הודעה לכאורה מחייבת אותך, אודי, להשיב. ואז פעמים רבות אני מרגישה שהתשובות שלך, אודי, כל כך מכאיבות לי, ולא קולעות, שאני רוצה לוותר. חלק מהבנות מצליחות לדבר אליי נהדר, אבל איפה אתה, מעבר לשמירה על המקום (שזה תפקיד ממש ) אבל איפה אתה, גם אתה, ולא רק מאחורי הקלעים...? הקבוצה צמחה בלה בלה בלה, אבל משהו בי עדיין מבקש בנוסף חתימה שלך, שתאגד את כולן, תרכך, בתוספת אישית ולא נו, היו כאן תגובות נפלאות, למה שאני אתערב. או מספיקות שתי מילים הכי מתומצתות בעולם ממני. תגובות מסוג שסוגרות אותי. קוטעות. חונקות. זה מפריע לי להמשכויות מול הדמויות האחרות כאן. ואני יודעת שאלו ימים מוטרפים. ואתה ממש לא חייב לי או לנו כלום. אולי בכלל ההיפך, ואני חתיכת זבל כפוי טובה, ואולי היית כותב על איפה אתה נמצא , ואולי בכלל אני צריכה לומר תודה שאתה שנים פה, ובתוך העומס שלך גם נותן ליצור סופר מעפן ודרעק כמוני להתבטא, אולי היה עוזר לי להבין, ולא רק בגלל שהקבוצה צמחה (ביטוי שמעצבן אותי). אילו היית אומר שמיצית, שאין לך כוח, שאתה סופר עסוק וסך הכל אנחנו פחות מעניינים או שזו כבר התקלה עבורך להמשיך להיות תקוע עם הפורום הזה. אולי ההודעות שלי קשות כל השנים האלה להכלה, ואני מקשקשת, ודי כבר עם זה. לכי.מה לא הבנת. תגיד כבר משהו. כי אני שואלת את עצמי למה אני פה בכלל. כי רע לי פה. ואני כועסת על עצמי (לא בטוח שזה לכעוס טוב). ולא רוצה להגיד שנה טובה. שנת אשפה. הסגר מעצבן אותי, אבל מבחינת ה'חג', אני ממילא לבד כל השנים. זה לא ממש לא שונה. גם אמשיך לעבוד כרגיל, ויותר, בלי מרווחים בכלל. בין בידוד לבידוד. ובסגר, מוגבל מרחב. הלוואי, אגב, שימרדו בסגר במקומות הפחות צפופים. למה אנשים בודדים כמוני שלא מתקהלים, ותופסים מרחק עצום גם בלי קשר לקורונה צריכים להיות בסגר. למה אני לא יכולה לכתוב חופשי, כשיש לי משמעת עצמית וסך הכל אני אדם אמין, ואפשר לסמוך עליי, כי יש במקביל טרולים שמנצלים מצבים לרעה. ולמה אסור לומר לי מילים כי אולי מישהו יקנא. סוריקטה והמפלצות
היי מתוקה שלי.. כתבת כל כך בכנות את מה שיושב לך בבטן.. את הצדדים השונים לכאן ולכאן.. מה שמראה על אנושיות. הדברים הם לא חד גוונים.. תמיד מעורבים רגשות שונים... מוכר לי מאוד מעצמי...... קראתי אותך גם למטה בשירשור על החרדות.. כל כך מפחדת מהעתיד הזה... כל כך פוחדת שמה שיש היום גם יאבד.. חלילה.. פוחדת ממש!!!!! זה משתק אותי.. עד דמעות.. וחרדה.. עד שלא אכפת לי לוותר על הכל מעכשיו (ח"ו) כדי לא לחוות קשיי זקנה והתבגרות..... אין לי עוד כוח להמשיך לכתוב.. נכנסתי קצת לבועה אבל ניסיתי להגיב... איתך, חג שמח. מתמודדת
סוריקיטה יקרה תודה שכתבת ושתפת.. תודה על הנכונות להביא את עצמך איך שאת.. תודה לך על הכנות.. מרגישה את הכאב במילותייך את הבקשה לרכות, הכלה, הבנה, אמפטיה.. את הכעס.. את הלבד.. יש בי חלקים שמרגישים כמוך.. איתך בלב, ינשופים
וואו...אני עדיין בשוק מלקרוא. אבל יש לך אומץ. ובכלל מי אמר שאת לא יודעת לכעוס????? כמה כעס!! פעם כל כך אהבת שאודי ענה תמציתי ומדוייק והנה התהפכו היוצרות היום את אומרת שחסרות לך מילים ממנו, יצאת למסקנה שנמאס לו...מי אמר? זוהי פרשנות שלך. מעניין שאני פעם חשבתי כמוך ;) שהוא בקושי עונה..ומה זה?? לצאת לידי חובה? הוא לא מתחבר אליי?? ןהנה היום אני חושבת הפוך. קצר וקולע עדיף מארוך וצולע לא? פעם אמרנו כך... אז בקיצור זאת פרשנות שלך והמון כעס! את יודעת לכעוס ;) וכן לבד זה קשה נורא!!!!! וסגר זה רע ממש! ובידוד זה באסה ..אני דווקא חושבת שפתיחת ההודעה והכנות הזו זה כן התחדשות שלך! והתקדמות רצינית! לכעוס על אודי??? וואו. וספרת על המון פתיחות לעולם שבחוץ...את פשוט עדיין פוחדת ..ההתרחקות והלבד מאוד תלויה בך! ואפשר עדיין לשנות כי יש אנשים נהדרים כמו שספרת בשכונה שלך. חג שמח. שנה טובה.. לא אשפה! אוהבת. מיכל
סוריקטה יקרה ואמיצה, יש מקום לכל המילים האלה וטוב שהן יודעות לצאת ולא רק להיות חיצים מורעלים שמופנים פנימה. מבינה כל כך... איתך שירה
הי סוריקטה, את קושרת בין הכעס שלך עלי לבין רצוני המשוער לעזוב. מותר לכעוס ללא קשר לזה. אודי
תודה על ההקשבה, מתמודדת יקרה. יפה שראית בזה אנושיות. שמותר גם להיות בת אדם. אני רק יכולה לקוות שתהליך ההזדקנות יהיה הדרגי ופחות פתאומי. אולי כך נהיה מוכנים איכשהו יותר למצבים המשתנים החדשים. החלקיות הגדלה והולכת. אבל, בואנה, לא יותר מידי בעקבית רבת שנים. סוריקטה
הי ינשופית, טוב שסיפרת שגם בך יש חלקים כאלה. שלא יצאתי דופן שוב ושוב. ולא, לא נולדתי בקיסרי. הלידה אותי נחוותה איום במיוחד כפי שדאגו, אמא דאגה, להעביר לי בשלב מוקדם. לי, לסובבים, אפילו לאחייני - לידה איומה, שהתחילה בקיץ חם ונגמרה בחורף קודר, כך לפי התיאור, ובסופה יצא קוף מכוער ופוזל והכל תחת/ישבן/עכוז. ממש במילים אלו. והתינוקת הזו הייתה בכלל פג של קילו ומשהו. יאללה, חג שמח, סוריקטה
הי מיכל, למה שוק? רוב הזמן, 99 אחוז ומעל אני שלווה ומווסתת ורכה וחומלת ומקשיבה ומטפלת, משערת שאפילו מידי. אבל כשהגבול עובר ועובר ועובר ועובר ועובר - גם אצלי מגיע כעס, שבשנים האחרונות למדתי להרגיש ולזהות, והוא גואה מעל פני השטח. הצלחתי להחזיק סוג של סבבה בחצי שנה של הקורונה הארורה, תמכתי המון בסובביי, אפילו אנשים לא מוכרים שהיו במצוקה. במקביל, סובלת כבר זמן ארוך מאד מבעיות שינה קיצוניות שלא נמצא להן מענה, וכבר התייאשתי מניסיונות, אז קרה שגם אני נכנסתי לרגעי מצוקה שגלשו לנראות. מה, אסור גם לי? מתמודדת זיהתה שאני בנאדם. זוכרת שאמרתי שאודי אלוף בתמצות, הגם שלא תמיד חיבבתי את זה. לא חיבבתי את זה כאן, או אצל המטפל, או אצל אחי, למשל. גברים כאלה. יעילות שיא. לפעמים זה מטריף אותי. מטריף, כי גם אני יודעת שאותם אנשים בדיוק הם אנשים כותבים. כותבים הרבה ומפורט ונהדר וגם רגיש. הנה, כבר ההודעה שלי ארוכה. ארוך וצולע? מעליב קצת. יכולה להבין שבחישת יתר וחפירה יכולה לקלקל בעיתויים מסוימיים. את הפרשנויות השלכות שלי אני מכירה. כן, הן נוטות לכיוונים כאלה בעתות לחץ. לפעמים אני מזייפת, אבל לפעמים יש רכיב וניחוח נכון בהרגשה שלי. ומותר לי לכעוס על אודי. עליך, אודי. וגם לא להסכים איתו.איתך, אודי. ואני לא תמיד מסכימה, וכן יש לי דיעה משלי. אוי ואבוי לי אם כל הזמן הייתי מחלקת סופרלטיבים ואומרת הן. זה לא אומר שבהכרח אני חייבת לבחור רק בדרך אי ההסכמה וההתמרדות, שגם זה קיצוני ופחות מאוזן. אני מגדילה קשרים בחוץ, הקורונה עידן מתאים באופן מסויים, כי שומרים על מרחק וזו הזדמנות (אלה ששומרים ולא מצפצפים בענק) ולפעמים זה פחות מרגיש מאיים לי. פגשתי אתמול, מקרית, עוד אנשים סופר חמודים בשכונה. זו שכונה שמשתנה מאד בעשור האחרון - ג'נטריפיקציה. אם בי האיזונים הפנימיים משתנים באופן דומה? - אולי. סך הכל - בחמישי התרסקתי קשות. ממש לפני שסגרו עלינו עשיתי איזה משהו שנחשב טיפוח עצמי ומאד קשה לי איתו. זה לא עזר. כן עזרו קצת מפגשים עם אנשים. גם יצאתי להליכה. אז לפעמים מגיע שאני גם רוצה לצעוק. יש חלונות קטנים כאלה. בעבר הייתי מוצאת אותם פעם בעשרים שנה. אבל רק אז יש פתח של בואו. ואודי, שוב התפספסת והתעצבנתי. מאד התעצבתי והתאכזבתי ואני זו שרוצה לוותר. כאילו שאני מחכה לנס שלעולם לא מגיע. זו שטות אולי, אבל בינתיים ככה זה. וסוריקטה נעה בין ייאוש לכעס. לפחות לא אדישות. סוריקטה בגמילה
שירה שלנו, מי כמוך מכירה את החצים המורעלים שמופנים פנימה. תודה שאת מבינה. בואי לא נהיה תמיד פילטר של רעלים. אני מוצאת סוג של תאומות ביננו במובנים מסוימים. אמנם בקטע של האוכל / מזון תכל'ס אין לי כיום ממש הפרעות. מזון לנפש - אולי עדיין כן. תודה שאת מבינה. סוריקטה
הי אודי, כתבת הודעה למיכל וגם לכל אחת מהבנות שהגיבו בעץ ותוך כדי העברתי מסרים גם לך. זו קבוצה, הרי. אבל אודי עצבנת אותי גם הפעם יאללה שלך, סוריקטה, שפינטזה להלחין ולעבד את השיר המפורסם של עמיחי ממש שונה. בדרכי. רך, בחליל ופסנתר. סוריקטה ומפלצות בלי קצב אבל אהבתי את השינוי של הזקן. ומעניין שרבים הגברים בחיי שמגדלים זקנים.
הי סוריקטה, כעס ואהבה באותה הודעה, זה טוב. מורכב כזה... ומותר לך להלחין איך שאת רוצה (אני משער שאת מכוונת ליונה וולך, שאגב - יש לו גם לחן אחר, של אלון עדר, שונה לגמרי מזה שלי. וחכי תראי את עמיחי החדש שאעלה הלילה :-)...). אודי
תודה לכן. בידוד זה מצב מוזר...כשכל המשפחה בבידוד צריך עזרה יותר... פה זה רק אני וזה מצב של חוסר שליטה בכלום!!!! לקניות שלחתי את בעלי.ואז אני שוכחת משהו והוא צריך שוב לצאת...ולא פשוט לתפעל מרחוק. יש לי הכל בחדר ובעצם אין לי כלום.. בכלוב של זהב אולי.... יפה המחוות של האנשים...אצלי חמותי קשה לה להורים קשה. והם רוצים לבשל לי לחג....אפשרי לבשל כשכולם ישנו ואני אחטא הכל. עם כפפות ומסיכה..סיוט. ככה לבשל חג. ולשבת לבד בחג בחדר כשכולם ליד שולחן....דבילי. מעצבן. ולא יודעת..מוזר. יש לי מה לעשות כי מלמדת מרחוק . לא משעמם אבל מכעיס וקשה....ובהחלט יש משמעות וסדר יום....אבל חוסר שליטה קשה..ילדים בזום ללא יכולת לעזור . להיות נוכחת. כזה.....אוףףףף הרגשה מצורעת כזו...מנניין איך מרגיש אדם שהדביק אחרים. מסכן ממש....
היי מיכל חוסר שליטה מעצבן וקשה מאוד מודעת לכך היטב מחיי היומיום גם לי קשה לשחרר ולתת לאחרים לעשות במקומי..לדעתי ענין של הרגל של שנים כך לפחות אצלי ואומרים לי שחררי מעט..למה את כזו קשה.. ..באמת למה אני כזו קשה ?? מפני שבעבר כשמישהו עשה משהו עבורי..שילמתי מחיר כבד!! כבר לא נמצאת באותי מקום אממה אף אחד לא עושה כמוני את מה שאני עושה..במיוחד בבישולים לחגים ..בדברים אחרים אני כן משחררת כשבעלי עוזר והמון בזכות שאני משחררת אולי תנסי לשחרר מעט ויקל גם עליך.. הסגר הוא נורא ואיום מאמינה לך ואם כבר את נמצאת בכלוב של זהב ..חשבי מה עוד את יכולה לעשות כדי לא לטפס על הקירות את מוכשרת ויש לך המון רעיונות אייך לישבור שיגרה כזו.... מיכל את ממש לא מצורעת רק בבידוד שיגמר אוטוטו... כן לא נעים להיות בחג סגורה מבינה איזו אפשרות נוספת יש לך ? חטולית
הי מיכל, בעייה עם התלות לשני הכיוונים אולי שלך בסובבייך, והמשמעות שלהם עבורך; של סובבייך בך, והמשמעות שלך עבורם; טוב, יאללה, אני ערה כבר שעתיים, כרגיל, ואין לי מושג איך אני ממשיכה הלאה ככה. סוריקטה
היי יקרה, בהחלט לא מצב פשוט. ולעשות חג בחדר.. ברר צמרמורת.. במיוחד שיודעים שנמצאים במרחק נגיעה משאר בני הבית וב"ה את אינך חולה אך מחוייבת בידוד . מצב ממש קשה מתסכל ומביך... הגדרת יפה, כלוב של זהב.. יש הכל אבל אין כלום. יש סדר יום. ויש עבודה אבל הכל מרוחק ולא נגיש כל כך...... אך גם יש בזה טוב, האכילה נכנסה להֵסדר. המשפחה הציעה עזרה - נסי לשחרר להקל על עצמך ולאפשר לקבל... נכון מצב נעכס ואת בטח רגילה לחלוש על הכל ולטעם האוכל שלך אבל המצב לא רגיל.. אז לפחות תנוחי ותאפשרי לקבל.. תנסי במה שאת יכולה. נכון הקניות לא פשוטות, לבקש טובות.. אבל אני בטוחה שהם לא כועסים עלייך שלא זכרת משהו.. ומבינים גם הם את המצב ומנסים להתמודד מולו. וגם אם רוטנים, וזה מובן.. אבל זכרי שזה בשל המצב ולא בגללך!! ולא עלייך!! ודבר אחרון.. איזה חמודה את שחושבת על מי שהדביק.. אכן זה נשמע לא מצב נעים בעליל.. להודיע לכולם על בידודים.. ושאומרים את השם שלך כמי שהדביק אותם וכד.. מזלי שאצלי לא נדבקו אף אחד.. ולא ממש הסתובבתי כך שלא הכנסתי אף אחד לבידוד.. חוץ מהמשפחה הגרעינית.. המקום שאליו הלכתי שם נדבקתי.. אז עם כל התיסכול.. את יודעת מה היה שם כך שהתיסכול נבלע בתחושת עונש שמגיע לי... איתך.. מתמודדת
מיכל יקרה, מקווה שתמצאי את האיזון הנכון לעבור את ימי הבידוד והחג בשלום מאחלת לך חג שמח ושנה טובה שמרי על עצמך שירה
שלום לכולם אני יחסית "חדשה" בטיפול פסיכולוגי - כארבעה חודשים לערך. היום הייתי בפגישה ונוספת תתקיים ביום שלישי הבא , נפרדתי מהפסיכולוג בתודה ולהת' ולא איחלתי לו שנה טובה (מבלי לשים לב לכך) וגם הוא נפרד לשלום ללא איחולי שנה טובה. אני מרגישה קצת לא נוח עם זה מטעמים של נימוס בסיסי , אשמח להמלצות מהפורום "ומהוותיקים" , האם נהוג לטלפן או לשלוח הודעת וואטסאפ לפסיכולוג עם ברכת שנה טובה (שגרתית) , מבלי שהוא יפרש זאת כדבר שחודר לפרטיות וחייו האישיים , או שיפרש זאת באופן מרחיק לכת שזאת לא כוונתי . כפי שהבנתי מהפורום הזה הפסיכולוגים מאוד "חרדים" לפרטיותם לחייהם האישיים מפני המטופלים. תודה ..
היי.... לא יודעת מאיפה הבנת שהפסיכולוגים חרדים לפרטיותם. נכון שהם לא משתפים הרעיון הוא שהמטופל ישתף. הוא לא הנושא ;) בכל מקרה זה תלוי ביחסים. כרגע רק התחלתם אבל למה לא לשלוח הודעת ווטסאפ ולכתוב שלא אחלת שנה טובה ולכתוב שנה טובה? אצלי היחסי ווטסאפ פתוחים. כלומר אין לה בעיה שאשלח לפעמים. תלוי מה כמובן. שנה טובה זו לא פגיעה בפרטיות. להפך מראה על אנושיות וקרבה. שנה טובה והמון הצלחה.
היי לא מוצאת שום פסול בשליחת הודעה קורקטית של שנה טובה שתהיה לך שנה טובה חטולית
הי, תשובה חריגה של סוריקטה, כתמיד - הייתי משאירה את הדיבור על נושא זה בדיוק - לפגישה. גם האזכור של תחושת הפספוס, או האכזבה. הציפייה שתיווצר, ההרגשה שנזנחת (אולי היא מתחבאת שם), האחריות שאת מנסה לקחת על עצמך וכד'. מאמינה שיש כאן יותר מנימוס. לפחות במה שקשור לטיפולים אני מתרשמת שזה די כך. אולי אולי יש אפשרות שזה אישיו של סיבוב מסוכן. מבלי להכיר את איש המקצוע, או אותך, או הקשר בינכם, שהוא גם טרי. הייתי מתאזרת בסבלנות. אתם תיפגשו (באמיתי או בזום) ויחסית בעוד זמן קצר. וזה יהיה שם. סוף שבוע, ויש איזה חג רשמי שאומרים שיהיה שם, סוריקטה
שלום לך, אפשר לכתוב שנה טובה בווטסאפ, ולדבר על זה בפגישה, ואפשר גם פשוט לדבר על זה בפגישה... אודי
שכחתי לציין שאני בן 64, רווק, ושאין לי טענות על מהלך חיי אלא שרק תודות ותחושת סיפוק מלאה על כל שחוויתי, אבל אני בהחלט חש דאגות קשות מפני הצפוי לי בתהליך ההזדקנות וחושש מאוד מחולי וסבל. אמנם טוב לי בחיי היום יום שלי, אבל נראה לי שהמחשבות וההכרה במה שצופן לי העתיד, מכבידות עליי עד מאוד. והנה, התופעה של אתמול, המפחידה עד מאוד, נוספה לדאגות הקיימות ממילא...
הי איילי, התופעות שתיארת יכולות להיות קשורות לחרדה, גם גם להמון דברים אחרים - אתה גם לא הכי צעיר כבר. סוכר, לחץ דם, לב, נוירולוגיה ועוד ועוד ועוד. אולי גם לא מרנין כשלעצמו להיות חולה ומוגבל. אצלי התחילו תופעות דומות לאלה שתיארת, מאוחר יחסית - ואז, אחרי בדיקות מעמיקות גיליתי שהן קשורות למהלך היסטוריה שבעצם לא ממש ידעתי אותן בזמנו. וכן הן סך הכל נפשיות. נשלל סרטן, מחלות אוטואימוניות, סוכר, ל"ד, לב, עניינים מערכתיים אחרים. יש לי הפרעות שינה קשות שגם לא תורמות. בנוסף, שכמותי יצור בודד ומבוגר וגם חושבת הרבה על הזקנה. בעיקר על עניין התלות, הירידה בכושר, ועוד יותר בעצמאות, הצורך אולי להזדקק ולהיתמך, להודות בחולשה. אובדן של מה שכן עוד היה ומתפוגג. מזכיר לי איכשהו את דבריה של מיכל, הגם אם הם זמניים ותקפים לשבועיים בלבד ואמורה להיות חזרה לסוג של שגרה. לועגים לי סובביי - כי עדיין, היום, אני חזקה פיזית ובכושר. זה לא יימשך לעד. בנוסף - ההורים שלי עדיין ביננו. הם מבוגרים מאד. נכים שניהם. בודדים מאד שניהם. איש במעונו. סובלים מכאבים שניהם ובקושי עומדים על הרגליים. אבל למי שגם יש אמצעים, או גם מוכן להיעזר במה שמדינה מציעה ומאשרת (וגם פה הם לא נחמדים תמיד - אבא שלי, למשל, נכה שנים רבות והמוסדות אימללו אותו ודחו אותו, ובשונה ממני שאין לי דור המשך - יש לו אותי, שאני הבת) - אבל אם מתמזל המזל ומתאפשר - יכולה להיות הקלה בסבל. והגוף והנפש קשורים זה בזה. סוריקטה
היי סוריקטה. תודה על שפתחת את לבך ועל המידע שהעברת לי. ובהזמנות זו, שנה טובה ליקירייך ולך, ולכולנו, אמן ואמן.
שוב שלום, החרדה מפני תהליך ההזדקנות היא חרדה ממשית ורצינית, וכנראה שאתה מזהה נכון את מקור הקושי. שווה להיעזר באיש /ת מקצוע. אודי
תודה דר'. אחשוב בהחלט על המלצתך. שנה טובה.
האם תחושות של מתח או חרדה עלולות להביא לתופעה של סחרחורת למשך חצי דקה, הפרעה בשיווי המשקל, ולתחושה שהרגליים בקושי מחזיקות אותך? זה קרה לי פעמיים בשנים האחרונות, ובפעם השלישית ממש אתמול, ובכל המקרים זכור לי שברגעים שלפני כן במצב רוח ירוד. אז ברור לי שעליי לעדות בדיקות רפואיות סטנדרטיות, ורק אבקש לדעת אם תופעה שכזו יכולה לנבוע מ"סטרס" ו/או חרדה? בתודה ובברכת שנה טובה.
היי איילי מנסיוני האישי יכולה לומר שכן ..אצלי תופעות אלה נמצאות דרך קבע אבל אני לא דוגמה עדיף שתעשה בדיקות מעמיקות לגלות כי יכולות להיות סיבות נוספות לתחושות האלה ליל מנוחה חטולית
היי חתוליטוש. תודה על דברייך מקרב לב. שנה טובה.
לא רוצה עזרה מאף אחד..למה לא מבינים???? בידוד. לבד. בחדר..בדד... אני לעצמי..מה לי? לשים אדם עם קשב וריכוז בחדר לבד. מזל שיש נייד. וטלויזיה...יש עצה??? אני עם עצמי זה דוחה אותי. אוףףףףף.....לעשות סדר יום בחדר??? כאילו מה???? ובכלל מתעקשים לעזור לי. אני לא רוצה כי אני לא נכה!!! באסה. בלתי נסבל כמעט להיות איתי.. כי יתחילו מחשבות ולופ. ו.....מה עושים??? יש עצה????
בידוד מצב לא נעים ומבינה שהלחץ מוציא ממך רגשות לא.... למה נכנסת לבידוד? טוב שאת לא חולה זה חשוב מאוד לא ? את לא רוצה עזרה כי את לא נכה !!! יודעת מה...אני כן נכה וגם רוצה לעשות לבד ולא קל לי בכללל ..אז אולי את צודקת שאת לא נכה ורוצה לעשות הכל לבד... אז תעשי ותוציאי את כל הלחץ שלך החוצה על מה שאת יכולה בלי לפגוע..... אל תשנאי את עצמך זה לא תורם לכלום אולי תרגילי התעמלות אולי משו לקרא.. ליל מנוחה חטולית
הי מיכל, קשה הבידוד הזה. ותיכף מגיע סגר בן שלושה שבועות... לשאלתך - סדר יום, בהחלט. ולהפוך את הזמן למשמעותי. אודי
הי מיכל, אכן עצבים. רציתי לשתף שאצלנו בסביבה נבנתה קהילה תומכת. יש כל מיני רעיונות וכמובן שלא בכפייה. אפשר לשיר ולנגן אל ולחלונות. להניח הפתעות ליד הדלת. אלמנטים שמזכירים נוסטלגיה חמימה לאנשים. יש לנו קבוצה בה המבודדים יכולים להישאר סוג של אנונימים (יש מתווכת שפרטיהם שמורים אצלה) ולקבל סיוע לבקשתם או יוזמות של המעניקים. ותמיד אפשר לשאול אם את קלולס. משחק חברתי חמוד. יכול להתאים למי שמצליח להשתלב. יום אחד נהיה מאחורי זה. כמו שזה ככה. אולי. בוקר אור, סוריקטה
