פורום פסיכולוגיה קלינית

תודה סוריקטה, אביב וחטולית....קראתי אתכן. המון מחשבות איך יוצאים מבורות. לעיתים אלו בורות שחפרתי בעצמי לעצמי... אך לצאת לא ידעתי. אודי....אני בור בלי תחתית...לעיתים נופלת לבור של עצמי. מצחיק או טראגי...שאמא אמרה שאני אוכלת כמו בור בלי תחתית כמה צדקה.... היה לי ערב מאתגר במיוחד. לילה עכשיו. אלך לישון. אולי בתוך בור...בתוך..חור שחור. מחר אתעורר ליום בהיר....מחר יום אחר...או שמחקו גם את הסרט הזה שחלף עם הרוח.....

מיכלי מאמי גמני מרגישה כעת בתוך בור של חרדות ופחדים בגלל האי וודאות תודה על מילותיך מאמי מושיטה לך יד בואי החוצה לא טוב שם לבד חטולית

כמעט חודשיים בריצות אחרי בדיקות גם פולשניות וגם בדיקות למרפאת כאב וגם וגם וגם ועוד וגם נוסף... במסגרת הריצות שלי אחרי מכתבים לרופאים מקצועיים שמיעדים למרפאת כאב באיכילוב עדיין מתניידת עם מקל הליכה..עליתי לאוטובוס בדרכי הביתה..הנהג לא עצר בתחנה כפי שנידרש ממנו גם לא לגמרי באשמתו מםני שחנו שם משאיות עם סחורות שפרקו אותן ונאלצתי לרדת לכביש בכדי לטפס מעלה ..היה גבוה מידי נסיתי שוב לעלות רגלי לא החזיקו אותי ונפלתי לאחור עם כל משקלי הלא נעים על הגב שלי על הכביש..מחזה ממש מביש..אנשים טובים כולל הנהג עזרו לי לקום .. מאז אני בעוד טראומה מעליה לתחבורה צעבורית שאינה מתחשבת בנוסעים נכים ואני לא היחידה שמתלוננת על כך.. כל התקופה הזו המתח הנפשי אחרי היעד המתקרב ובא להשיג את כל הניירת שתהיה מוכנה עד להגעתי לאיכילוב מרפאת כאב גוזלת ממני את כוחי אפילו לנשום והנה זה כבר ממש מתקרב השבוע ביום חמישי..ועדיין תלויה בחסדיהם של העובדים השונים שאמורים לשלוח בין היום למחר את שאר המסמכים הדרושים .. והבטן רק הולכת ומתהפכת לי ..חוסר הוודאות אייך ומה יגיד הרופא המומחה שם במרפאה ..!!! קשה לי ברמות קשות תמיד האי ודאות של..מכניס אותי כמו תמיד למחשבות..חרדות..ואם כל המסמכים אינם מספיקים ?? האמת שבתקופה המטורפת הזו נעזרתי בבנים שלי מי יותר ומי פחות..הם כבר חושבים שאני חוזרת הביתה עם גראס רפואי ביד.. אינם מבינים שזה תהליך שרק מתחיל ואיני יודעת בעצמי כמה זמן יקח ומה יאשרו ומה לא !! כל השאלות שבעולם עולות לי בזה אחר זה..אייך יהיה אם כך..או..כך...עד שהמוח שלי נעשה כמו ג'לי בתוך אמבט אייך יוצאים מתוך כל הלחץ הזה אייך..תעזרו לי בבקשה כולם.. אודי יש לך אולי אינפורמציה שתוכל אולי להקל עלי להבין ולהרגע את התהליך הזה?? או אולי לכם יש נסיון כל שהו אייך זה עובד ?? חטולית

ממש נמאס!!! וקשה! ועצוב! אבל את חזקה ואיתנה מבפנים ולכן תצלחי את הדרך הזו! מאמינה בך! טוב שאת מטפלת בעצמך! את יקרה

הי חטולית, את כואבת מסיבות מוצדקות מאד. התארכות התהליכים מייגעת. התלות הרבה יכולה גם היא להוריד מהדעת. מרגיש לא פייר, מכעיס. עצוב. אנחנו בסביבה, מושיטים יד. אולי זה תורם קצת. החזיקי מעמד, ממש ממש קשה... :-( סוריקטה

שולחת לך הרבה כוחות לא מבינה בתהליך בכלל. זה מדהים בעיני היכולת שלך להמשיך ולעשות עבורך ולא להשבר בדרך מהביוקרטיה ושאר מכשולים בסוף דברים יסתדרו ובנתיים שולחת חיבוק

לא רואים לא עוזרים אפילו שצועקים לעזרה.... אין מענה

אודי- האם הפנוזה יכולה להועיל ב די איי די??

ינשופית מתוקה שלי לא רואים !! לא עוזרים !! עצוב נורא שזה המצב מה אוכל לומר לך עוד? שזה כואב ממש נורא ואין לי מילים יש לי רק חיבוק גדול עד אליך יפתי.. אוהבת חטולית

איזה חוויה מבאסת קשה מציפה ומטרגרת וכל כך מחזירה לשם מזכירה לכם שאני כאן ואני רואה ושומעת ושולחת המוני חיבוקים ויחד עם זאת מזכירה לכם שיש לכם אותכם יחד ואתם קבוצה מעלפת וחזקה לא יודעת אם יעזור אבל כל כך מבינה את ההרגשה ....חיבוק

חטולית ואביב יקרות מקל שאתן מבינות... חטולית- אוהבים חיבוקים מאוד - תודה אביב- תודה שאת מתייחסת אל כולם כאשר אני מנותקת מהם זה בכל זאת עוזר... וכן--- מקל שאת מבינה איך שמרגישים... .

כל כך קשה כשלכ רואים!! איתך...

הי ינשוף, מכירה את התחושה של העיוורון. הייתי מכניסה לכאן את עניין החלקיות וההתפשרות. מציעה את המחשבה שאולי אלה בעיקר חלקים בך שלא רואים את האחרים. אבל מאמינה שגם משהו משודר החוצה ומתממש באיזה אופן. נשמע כאילו DID זה מפחיד (יצא חרוז), אבל בשורה התחתונה אנשים ככל אדם. אולי מיוחדים יותר אפילו. שלך, סוריקטה

את כתבת צועקים .....לא בטוחה שאת מנותקת מהם ....הם כאן והם חלקם ממך וכן ההתייחסות הייתה אל כולך ...כי המצוקה היא של כולם ואם תאפשרי לעצמך להיות כולם תרגישי הרבה יותר טוב... אם את תקשיבי לצעקות אם את תיראי אותכם...תרגישי הרבה יותר טוב . אוהבת

להגיד לך תודה. שאתה פה, מכיל, מבין ולא שופט או מבקר. עונה בעקביות ובתבונה גם אם אני לא ממש עונה לך מכובד....מצטערת על ציניות,אמירות כאלו לא לעיניין.. מצטערת. לא יודעת מה לעשות עם אכילה לא מאוזנת. מחשבות אולי לא מאוזנות...יודעת היטב מה צריכה לאכול ומה רצוי, לא מתחברת לדיאטניות ויודעת שרצוי לחזור לאיזון..... לא מצליחה. מנסה איתה בטיפול.. היה לי יום גרוע בעבודה;(בנוסף.....אוף מקווה שישתפר. שבת שלום אודי וכולם.

הי מיכל, כזכור לי, אודי, באחת מתגובותיו לשירה הציע שני כיווני מענה - האחת הדהוד אמפתי בלבד. השני מעורר מחשבה (ולא קל, ואולי מעורר התנגדות). אני חושבת שבהיותנו קבוצה גרעינית רבת שנים, אפשר לנסות לתת מקום לשתי האפשרויות. וגם לנוספות. אאוצ'. גם אני מחפשת מאד את האמפתיה וההזדהות, בוודאי. הם חסרים מאד, וקשה לי למצוא את החלקים האלו בי. ולכן, גם אם הקול יישמע מבחוץ, לא בטוח שייקלט, ייספג, או מה שנקרא יחזיק מים לאורך זמן. תלוי בעיתוי גם... אנשים לא מעטים מתירים את השמירה ההדוקה בפרט בעניין התזונה בתקופה זו של קורונה. גם אני. כי כמה אפשר, את יודעת... אולי עם הסתגלות יחסית למצב החדש (והאולי מאיים), אפשר יהיה למצוא גם איזון מבחינת האוכל, איכשהו. נקווה שזה גל וזה חולף, למרות שמרגיש עכשיו שנכנסנו למקום שאנחנו לא בדיוק יודעים איך לצאת ממנו. שלך, סוריקטה

כתבתי וברח לי מעצבן כבר שנים שאיני מתייעצת עם דיאטיניות למינהן..כבר לא מתאים בכלל יכולה לגמרי להבין אותך גם בנושא,של האוכל...גם אני יודעת מה אני צריכה לאכול וגם מה הכמות הנכונה רק ש..כבר כבר תקופה כמעט של חודשיים בריצות אחרי בדיקות לכאן ולשם..עבור מסמכים שביקשו ממני במרפאת כאב ..ועדיין מחכה בין היום למחר לקבל עוד מסמכים..והלחץ רק מהמחשבה אייך ומה יהיה שם במרפאה...ומה הרופא יחליט..אני כבר שחוטה מעייפות תרתי משמע.. טוב נו..אז אכלתי..כן גם בלסתי..המון כי זו התקופה הזו עכשיו עם כל השינויים שבאים ולא פשוט..במיוחד גם לקשות תפיסה כמוני לכשארגע אחליט מה אעשה עם כל מה שנכנס מיותר למקומות שהתמלאו קצת מחליטה כעת לא להחליט מה לעשות עד יעבור המצב שלי לפחות איתך יפתי חטולית

מדוייק מאוד לדעתי הבור עמוק מידי והוא ניגלה במלוא מערומיו וכאבו ... אני לא יכולה להכיל את הבור הפנימי הזה וכל זמן שלא אצליח להכיל לא אצליח להחזיק כלום מהסביבה. זה עצוב כי בהחלט היום יש סביבה ותמיכה ....אבל הלב הלב רוצה את .... ואת הבור הזה אף אחד לא ימלא ...מה שנשאר זה ללמוד לחיות איתו ולשם אני חותרת ומכוונת ... בהחלט מאוד מדבר גם אלי מה שכתבת למיכל .... תודה על היותך אביב

הי לכולם ..... משהו קורה לי הרבה עשיה במציאות עומדת בכל המטלות בגבורה האמת גאה בעצמי השנה בחרתי נושאים קשים ממש עבודה על עצמי על בדידות ובושה ....האמת שאני מאוד אמיצה ועם כל האומץ וזה שאני גאה בעצמי עם כל האנשים במציאות שהיו וישנם שם עבורי כל האנשים ששיתפתי בחוויה שתמכו המון פידבקים אחרי שתי ההצגות אני לא מצליחה למלא את הבור שנפער בתוכי תחושת לבד ואין מקום תחושת עצב וכאב ורצון להעלם ומנסה בכל הכוח להאחז גם במציאות אבל כלום ואף אחד לא חודר וזה הכי עצוב ....שאני כל כך מבינה למה מבינה מנסה ופשוט .....אף מילה לא חודרת והבור הזה מבקש לבלוע אותי לתוכו מחפשת מקום להניח את הנפש ופשוט לא מוצאת סוריקטה מיכל קראתי אותכן , חיבוק של כוח ותקווה עבורכן אביב

תודה אביב יקרה... אביב, את אמיצה ולוחמת אמיתית. וזה קשה כל כך, גם אני גאה בך! יש לך הרבה במה להתגאות!! יש לך בדיוק את האומץ הדרוש! ואת לא לבד ..מבינה את ההרגשה שזה לא חודר, האמיני בעצמך ובסובבים שמאמינים בך!

הי אביב, 'נכנסת יוצאת' כתבת בכותרת. רק לומר שזה אחד הביטויים המדוייקים ביותר, בעיניי. מוזמנת לקרוא את שכתבתי למיכל לפני כמה דקות. אם יש לך כוח. אולי ידבר אלייך גם. שבוע טוב, סוריקטה

תקופה לא קלה לך אך את כמו שבאמת ציינת את אמיצה וחזקה מאוד כתבת דברים נפלאים על כל מה שאת עושה ומתנהלת ובאמת מגיע לך כל הכבוד אין לי מילים חכמות כעת לומר לך מעבר לכך שהכי גאה בך בדרך הקשה שבה את מתנהלת !!! ישר כוח אהובה בליבי תמיד עימך גם אם איני תמיד נכנסת ועונה חטולית

זה תהליך . תיראי מה כתבתי לסוריקטה על העץ שלך .... ושוב תודה על המילים

מעריכה מאוד שאת כותבת למרות המאמץ תודה על המילים המחזקות

שלום, בתי בת ה34 מתגוררת עם בן זוגה זה מספר שנים, אך לא בטוחה שזהו הקשר המתאים לה לנישואין. מה עושים?

שלום, אינני בטוחה שאני שואלת בפורום הנכון, במידה ולא. אשמח להמלצות למי לפנות. לפני כארבעה חודשים עברתי תאונת דרכים בתור הולכת רגל. לפי מה שנאמר לי על ידי הרופאים והמשטרה, עפתי על שמשת הרכב ולאחר מכן חזרה לכביש. מהתאונה עצמה אני זוכרת רק חבטה, ולאחר מכן יש לי מספר קטן של זיכרונות מעין הבזקים מהרגעים שאחרי התאונה, מהאמבולנס, חדר הטראומה וכו'. אני יודעת בבירור שאת הרוב אני לא זוכרת למרות שהייתי ערה, איכשהו הדברים נמחקו, זה הגיוני? אני חושבת על הנושא הרבה, ומנסה להיזכר אך זה לא עובד. האם יש דרך להיזכר במה שהיה? שאלה נוספת. יש לי מעין הבזק נוסף מדי פעם בשבועות האחרונים שבו הנהג לא מצליח לבלום אחרי התאונה ודורס אותי. אני יודעת בוודאות שזה לא קרה. האם יש דרך להיפטר מההבזק הזה לבד? אני לא מעוניינת בטיפול פסיכולוגי. תודה רבה מראש, אלני

אודי, קל להגיד, קשה לביצוע. מאוד מקנאה באנשים הללו שלא אכפת להם מה אומרים...וכמובן שאת זה שמעתי רבות מהמטפלת. לא עובד ממש... בקשר לחיבור לשמחה ולספונטניות, גם מנסה. אכן יפה ההתבוננות במשחקי ילדים, אפשר ללמוד מהם המון. מעניין אותי איך יכול להיות שגם ילדיי כאלה? למרות שמעולם לא אמרתי להם איך אני מרגישה כלפי עצמי ותמיד עודדתי אותם , קבלו משובים חיוביים ועוד...ובכל זאת הם לא מעריכים את עצמם מספיק? תוהה אם העברתי להם את המסר של " לא טובים מספיק" כמו שאני מרגישה כלפי עצמי???? האם ילדים להורים בעלי דימוי עצמי נמוך מעבירים זאת הלאה???

הי מיכל, את לא הראשונה שיש בה צד שאולי מרגיש מותקף ופחות אוהד את האמירה 'לשים קצוץ'. בשעתו אודי השתמש מול אביב נדמה ב 'אז הם אמרו' וגם היא, להבנתי, פחות חיבבה את הביטוי. אני יכולה להבין שיש חלק שמצפה שייקחו צד. שיאמר לך - איזה אנשים מגעילים הם ועיוורים הם, ואיך נעמת אותם ונעמיד אותם במקום ונעניש אותם, ואיך אנחנו נקבל פיצוי וכו' וכו'. אגב, ייתכן שהם אנשים שיודעים גם להתנהג באופן מכוער ונוח להם להתעלם בלי קשר. אין סתירה. העניין הוא ש אההממ בעיה מסובכת יותר (או, אפילו פחות אפשרית) לשנות אדם אחר, סובב. או אפילו להחזיר את הזמן לאחור... *כן* ניתן לשנות משהו בנו, חלקים מאיתנו, תגובות שלנו, ואז, אולי תוצאה לכך היא גם שינוי של מערכות היחסים עם הסביבה. מה שקורה, שוב, כפי שאני מצליחה להבין במקרים כאלה, הוא שיש בנו חלק שמזדהה עם הדובר. מדזהה ורוכב על הגל ומעצים אותו מאד ואפילו נכנס למעגל של הרס עצמי. כאן, כאן, אנחנו יכולים בהדרגה לנסות להשיג שליטה. במובן זה שאנחנו מבינים שהאחר *נפרד* מאיתנו. לעתים, מה שאמר מעיד אולי עליו בעיקר. הוא אמנם יכול להזכיר לנו מערכות יחסים בעבר ולהתלכד איתן יופי, אבל אפשר להבין, וכך, אולי ללמוד לעצור את המעגל המסחרר שנכנסנו אליו. אז אנא, גם אודי אדם. ומקצוען. גם המטפלת חוזרת שוב ושוב ומזכירה את התפיסה, אז אולי יש בכך משהו. ולכן, אולי לא כדאי 'לשים קצוץ' לזלזל ולהדוף בכזאת קלות דווקא את הכיוון של המטפלת ואודי. יש קול שנשמע כך, אולי, וזה בסדר, רק צריך להכיר בו. בטח שזה לא קל. וגם מבינה את הקנאה. עדיין חושבת שכן שווה להקשיב לסביבה בכל מקרה, לצדדים שונים ולהרכיב לך את התמונה שלך באיזון המתאים. לא פשוט - בטח. אני מאמינה שהתגובה האוטומטית עשויה להיות המזדהה טוטאלית - אבל, לפני שנוצרת העצמה אפשר לתפוס 'על חם' ולעשות פניית פרסה. אני הצלחתי השבוע להתעשת מאיזו חבלה שלא תאמן שגרמו פה ובמקום לכעוס שנתיים, התחברתי ביחד מהר יחסית, וזאת חתיכת הישג. ויתרתי על הריגוש של הכעס המתלבה והסוחף. גם חושבת שעיקר מה שעובר לילדים הם דברים לא מודעים שמשודרים להם. לא חושבת שאת עם דימוי עצמי נמוך דווקא. את גם יכולה שלא. תלוי למה את מתחברת בך. ואם יש פיצול - נו, את יודעת טוב יותר. בוקר אור, סוריקטה

הי שוב מיכל, בהמשך להודעה קודמת שלך - כתבת על הפריאריות. אני חושבת שצריך לשים לב האם אנחנו פועלות מתוך רגשות אשם, או 'כי לא נעים לנו' או 'מה הם יגידו עלינו', 'יגידו עלינו שאנחנו רעות'. או, לחלופין, מחפשות ותלויות בשבחים מהחוץ. מהחוץ, כי לנו לא נוח עם עצמנו איתנו. בקיצור - גם פה אפשר לומר אז הם יגידו. ושוב, כנראה קטע של גבולות עצמי, הגדרה והפרדה. ובנוסף, חושבת שמזהים את החולשה הזו, רגשות האשמה הטבועים בנו מהר מאד. יום נעים, סוריקטה

וואו סוריקטה.. המון חומר למחשבה. תודה רבה.

שלום, אני מזה חודשים מנזה למצוא לעצמי טיפול פסיכולוגי, די דחוף. בבקשה - בהסדר מכבי. אפשר במרכז אפשר גם בשרון. מישהי *מומלצת*, לא אקראית. אני שואלת כל אחד כל מקום כל מדיה שהיא - ואין מענה, אין ישואה. אודה לכם להמצלתוכים. תודה.

אממממממ, התאוששתי מהדיכי שהיה....הוקל לי. הבנתי שאוכל ובעיקר פחמימות מרובות בכוונת זדון אצלי זאת דרך לומר " תראו אותי, רציתי שמישהו ישים לב הפעם ששמנתי. בעצם שבעלי....והסתדר בסוף והייתה לשנינו שיחה על הכל... בקשר להתנדבות או רצון לעזור שסוריקטה רצתה שנשתף.....אמממ, אני לא מרבה לשתף במה שאני עושה לטובת האחר זה קצת ככה...לא על מנת לקבל פרס ולפעמים גובל בפריאריות....רק אשתף שאני עוזרת המון לבת משפחה שלי עם ילדים קטנים שאמא שלה נפטרה והיא לבד....באה לקלח, ארוחות ערב וכו...וגם השבוע עזרתי לחברה שרצתה שאעבוד ביום חופשי שלי ואני בדרך כלל לא מסרבת. . כאלה. ועזרה להורים בקורונה משני הצדדים קניות וכו....לא נראה לי שונה במיוחד ממישהו אחר.... משהו אחר: מה אני עושה עם הרגשת הערך העצמי????? נורא קשה לי לעבוד על זה...להעלות אותו. להבין שאני בסדר, שאני לא טפשה, סתומה, דוחה ולא מסוגלת להיות אדם מתנדב טוב כזה...אני לא,! פשוט לא. כל מה שאני עושה כל אחד יכול. אני אף פעם לא אהיה מספיק טובה וזה כואב לי..

לנתב עודף אנרגיות (אגרסיות) באופן יחסית פחות מעודן. חשבנו על איזו אמנות לחימה מעבר לפעילות הפיזית שאני עושה (הרבה) ממנה. אולי... סוריקטה

הי לעצמי, מה אומר שקט. בודד. עייף. חסר. הפחד מהמולה ושאון והמון אדם היה גם לפני הקורונה. הם מתיישבים יחד. אולי בהמשך אצמיח ענף נוסף לעץ הזה. אבל אני בריאה יותר, והכוונה גם לנפש. יש קריסות, עמוקות, אבל מי היה מאמין שעם היסטוריה כזאת של עשרות שנים כל כך עקומות, (ואולי גם היסטריה כזאת) חזרתי באופן מסוים לתוך החברה האנושית. ומתקשרת. לילה טוב, סוריקטה

כואב לי הנתק מעצמי.. ומהחלקים בתוכי מתמידה בטיפול וזה מעצים את הנתק.. אומרים לי שצריך סבלנות ולקבל איפה שאני נמצאת אבל ככל שהימים עוברים ומרגישים יותר ויותר מנותקים מאבדים תקווה

הי ינשופון, את יודעת, אני מוצאת קשר בין פנטזיית הצלחה לבין ייאוש, כשהמציאות, האיטית לפעמים, והמתסכלת, מכה בפנים. אולי כדאי למצוא במקביל דברים קטנים ופשוטים שעובדים מהר, את יודעת, כמו עבודות יצירה של פעוטות בגן - עבודה פשוטה פשוטה, לא מדויקת, לא ממש צריך כשרון מיוחד, אבל יוצאות תוצאות מרהיבות וצבעוניות ואמיתיות ומשוחררות ממאמץ קל באופן יחסי למשהו שמניסיון די בטוח עובד ויוצא חמוד. חיבוק, סוריקטה

אולי זה לא נורא שאני מנותקת אולי זה לא נורא בכלל אולי זה פשןט מצב שאני צריכה להסתגל אליו

היי ינשוף, אולי לפעמים צריך שמישהו אחר יעזור להחזיק בשבילך את התקווה? אז מחזיקה בשבילך כרגע עד שיתבהר ותוכלי להחזיק....

וחושבת שחייבת שגרה. נורמליות. מסגרת כלשהי כי יצאתי קצת ממסגרות.... אמנם עובדת ומקווה שלא יסגרו...בעלי עובד לסרוגין. בית. בעבודה. הבן מתחיל השבוע שוב בזום, וצריך עזרה כי הוא לא בנוי לזה בכלל. יצא לגמריי ממסגרת. הגדולים בבית לומדים גם מהזום. אני היחידה שפיזית בעבודה. אז הבית ככה בשלט רחוק....אוכלת כל מה שבא למרות שיודעת היטב מה כדאי. רוצה להרוס לעצמי. להכאיב לי...כזה אבל לא באמת... ואחר כך יורדת על עצמי.טיפשה, סתומה אלו המילים העדינות.....הכאב והעצב מגיע לי...לא מגיע לי טוב.....ומחשבות של חזרה לאחור. האם כלום לא למדתי בטיפול???? השגרה הזו..רעה לי. הורסת. הפחד ההתחלתי להורים הפך ללא אכפת לי....ועוד.. כעסים. לא יודעת מה בעצם אני רוצה מעצמי??? כעס על עצמי. כעס פנימי למה אני מרגישה ככה????

הי כולם, בעצם אני רוצה איכשהו לנסות לעזור לי ולנו להתחבר לחיים. לפעמים גם בלי להרגיש. ובכל זאת, ניסיון כן להרגיש, גם אם קצר ונעלם. החלטתי לפתוח עץ שבו אזמין אתכם לכתוב מה המחווה היפה שראיתם (מולכם, שלכם ועוד) שהייתם עדים לה בימי הקורונה. בשבוע שעבר שיתפתי קצת ככה את סובביי, מכרים מהיומיום, במצב הרוח הקיצוני מטה, בגוף שמדבר, ועוד. עשו לי הפתעה מיוחדת במינה. קטנה, חלקית, כן, אני צריכה כל כך המון ולאו דווקא מהם. אחרים מהצד התלהבו ובאמצעותם הבנתי כמה זו מחווה יפה כל כך. גם אני עצמי תרמתי רבות לסביבה ככה בשקט שלי בעיקר בתקופה של הסגר, ולמען אנשים בבידוד. תוכלו לספר על משהו מזה בעולמכם, אם תרצו? סוריקטה

היי סוריקטה, הרבה מחוות יפות ראיתי. דוגמא: שכנים שנכנסו לבידוד עם ילדים לשבועיים ( לא היו חולים) כל השכנים עזרו להביא קניות וכדומה. את יודעת מה מכעיס אותי במדינה שלנו? הרבה דברים...חלק מזה שהמדינה לא מוכנה לתת כסף אם היא לא רואה מזה רווח בעצמה! שהמדינה נהיית קפיטליסטית ולא סוציאלית... אז מה שקורה שכל הנזקקים בגלל המדינה שלא עוזרת להם זקוקים לחסד הזה מאנשים אחרים. כך נוצרו עמותות וכו' והמדינה כבר סומכת שמישהו אחר יעזור...עצוב ממש! יש אנשים טובים שעוזרים בארץ וכל הכבוד! וזה מאוד בולט אצלינו...חבל שהמדינה סומכת על זה....

הי מיכל, אני חושבת שהכעס אותו דיברת ממשיך את הקו אותו הזכרתי - אנחנו, שלקחנו אחריות, גדולה עלינו, שהייתה אמורה ליפול בימים עברו על ההורים. המדינה הגדולה והעוצמתית מול הפרט הקטן, החלש והנזקק. ואיכשהו אולי גם יש משהו נחמד במחווה קטנה מאנשים שביססנו איתם מערכת יחסים מסוימת ואולי קצת אמון. ואז לא פשוט להתפשר, פחות לחמוד, פחות לקנא. לקבל חלקיות. להבין שאין בלעדיות. מורכב. תודה שכתבת. סוריקטה

אני לא.. זאת שגרה ולא שגרה...ויש קושי ...ועצב. ולא טוב לי. חזרתי לאכול לא מסודר...לא נכון... והמטפלת אומרת שקודם אשתדל עם המזון ואחר כך השאר...אבל לא בטוחה זזה הנכון...מה קדם למה הרגשה רעה או האוכל??? כאב שחזר. יחד עם השגרה. איזושהי הזדהות עם שירה..

הי מיכל, האוכל אצלי, למשל - לא מבוקר וכן מבוקר. מה זה אומר? אין ספירה של כמויות או קלוריות, אין ארוחות מסודרות. אבל כן יש שמירה על גיוון מצומצם מכוון, ועל סוגי מזון שאני משתדלת להמעיט בהם. כן ולא הייתי אומרת שנכון לומר. מסכימה עם אודי, ששמירה על מה שאפשר בתוך השגרה יכול לתרום. גם אני הוספתי למשקל - מניחה שבגלל שינוי ברמת וסוג הפעילות הגופנית. מסתבר שלא מעט אנשים הצליחו גם את הטוב בתקופת הסגר וכד'. שבוע טוב, סוריקטה

קשה החזרה לשגרה המרוץ האינטנסיבי חוסר הסנכרון בין האיברים וגם זה שבין המחשבות למה שבא לביטוי בפועל הנפילות הזחילה ההתבוססות בכאב שאינו ברור לגמרי לעתים מתבהרת תמונה ולעתים הוא כאב חסר פשר כאב של כפיות טובה של חוסר הכרת תודה על היש יש דברים אני אומרת ומנסה למנות בבוקר ובערב אבל הבוקר בוכה ומפוחד וסכיני הערב ננעצים בעצב הלב מחסיר פעימות או שועט כמו הזמן ואני לא מצליחה לגעת רק משתוממת או מבוהלת או לא מבינה איך שקט הוא רק מילה כל כך צועקת

יקרה, כל כך קשה לחזור לשגרה..כי זה לא באמת שגרה אבל מעין ציפיה להכל רגיל..ובעצם כלום לא רגיל. והרגיל זה הקושי...איתך.

אימפולסיביות .. ,,,סליחה,,, (ללא צורך בסליחה כמובן :-) )

אימפולסיבית...וזהו.. השארת הכל פתוח והלכת..?? יותר פרטים...אפשר.. חטולית

חודשים כבר מאז הקורונה אני דיי מנותקת מבינה שיש צורך בניתוק כדי לתפקד ולטפל בחולי קורונה.. אבל יש מחיר... אני בסף של תשישות פיזית... מרגישה כל הזמן שאני עומדת להתעלף... בקושי ישנה בלילות... וכנראה אנחנו בגל שני ויש דרך ארוכה עד שזה יגמר בטיפול אני מתוסכלת כי הניתוק גם שם ואולי עוד יותר כי יש פחד להתחבר ולהתפרק..

ינשופית מתוקה זמנים קשים עוברים עליך בקו הראשון בטיפול בחולים..מאוד קשה..ולהגיד שבאמת מבינה אותך יהיה לא נכון מצידי...כי אני לא שם מבינה את הצורך בניתוקים על מנת לאפשר להמשיך לתפקד מאוד קשה הפחד להיתחבר בטיפול קשה ואז יש ניתוקים....השאלה היא עד מתי תאפשרי לעצמך להיתנתק ולא להיתחבר לכאב ולתת לו סוף סוף מקום ..להיות..להרגיש..להיתמודד..?? בעצמך אומרת שכבר עובר המון זמן מאז תחילת הטיפול ושהתקציב מקשה עליך מאוד..הגיוני..לדעתי את צריכה לקחת עצמך למקום שאחת חייבת לצאת משם כאלו שזה ענין שתלוי בחיים..אולי רק כך תקבלי אומץ לעשות צעד נוסף ולדבר..גם הם כבר מבקשים ממך לשחרר.. איתך בלב מתוקה שלי חטולית

חטולית יקרה תודה על המילים הרכות שרוצות להבין וגם מחבקים... זה המון בשבילי... את יקרה כל כך ינשופים

שאני אנחש???? איזו הזדמנות?? למה?? הזדמנות ל... זאת לא מידה טובה ולדעתי צריך לדעת לשלוט בכעס לא???? יש סדנאות לכעסים.. אז הזדמנות למה???? ויפה שאתה תמיד רואה טוב בכל דבר;) הפעם לא רכיתי טוב.. ריב עם הבעל לא תמיד מוביל לחיבוק ולהשלמה...וגם לא לחיבוק וההבנה. סורי. הלוואי.

מיכלי מאמי צודקת לא תמיד ריב עם הבעל מוביל להבהרות.. אני בעזרת המטפלת שלי לומדת לכוון את הריב למקומות שבהם אפשר גם לדבר אחרי המריבה ולהבין אייך לצאת ממנה בלי להישאר ברוגז ממש לא פשוט..ועם השקעה רגשית מאוד מאוד מכוונת לצאת עם בסדר הכל הגמר ומשם ממשיכים הלאה ריב גם לא צריך להגיע לטונים גבוהים לא מעליבים.. לא אומרת דברים קשים שאין דרך חזרה מהם אלה מנסה לנתב את המילים בצורה יותר מחושבת פחות מעליבה ונכון שזה דורש המון מחשבה ...ואת יודעת שהמוח שלי עובד נורא לאט אולי האיטיות שלי במיוחד בחשיבה עוזרת לי לסנן דברים כואבים ברגע של התפרצות...כדאי לחשוב אייך להאט את התגובה גם הספונטנית למקום יותר רגוע ובטוח.. מבינה אותך מאמי חטולית

אומר לך רק ואומר גם לי שהסורי קטנה ... צריך להאמר אחרת סורי שלא ראינו אותך סורי ילדה שאנחנו חברה עיוורת אטומה ורעה סורי ילדה שנתנו למישהו להכאיב כל כך ושתקנו סורי ילדה את אמיצה וגיבורה ואנחנו אנחנו חברה דפוקה ועיוורת מבקשים ממך ילדה גיבורה סליחה

הי אביב, העיוורון הזה הוא קטע מדהים. הוא אפילו בוירטואלי, כך אני מרגישה, ואני מנסה לשאול את עצמי איך או מה בי מעוור. הילדה הזו אולי הייתה גיבורה, שגם בחרה בחיים. גם את. לשרוד כאלה התקפות כל כך הרבה שנים וכל כך אינטנסיביות ואיכשהו להישאר בעולם בסוג של לכאורה חלק מהקהילה. מה שגם יוצר בלבול. אולי. מה שמתרחש לאחרונה בעולם הזה ומופגן בחדשות נוטה להראות בעיניי עד כמה הוא מחורבן. ועם זאת, בעולם הקטן פורחים פרחים וצומחים צמחים ונולדים גורים. סוריקטה

אכן כן העיןורות הוא מנת חלקם של אלו שלא ראו שלא הגיבו.. הכאב נמצא בכל נים ונים בדם הזורם וזועק..מתי כבר יצילו אותי מכל זה?? תני לסורקטה הקטנה מקום לנשום מקןם להיות...את המקום שלה להיות כי היא אינה אשמה!! אמרי לה סורי ..קטה האהובה.. לא ראיתי אותך סורי..קטה..לא נתתי לך מקום לחיות לא מתוך בחירה רק מחוסר ידיעה שאת קיימת !! בואי כעת אחבק אותך ואוהב אותך גיבורת חיי שהחזת אותי מעל פני המים הסוחפים ולא טבעתי בזכותך אזלו ...סוריקטה אהובה חיבוק עגק לך אמיצה חטולית

רק להגיד שקראתי ותודה מצטערת בימים אלא אני הצל של עצמי ...

אני במצב ממש רע אני מודעת אני מבינה ובכל זאת לא מצליחה להתרומם אולי פעם ראשונה בחיי שהכאב העצב הריקנות הדכאון הרצון באובדנות כל כך חזקים אני לא יעשה כלום אבל הקורונה הציבה מראות כואבות והמון הבנות שחילחלו מההגיון אל הרגש עשר שנים של פגיעה וכולם הסיתו מבט הצידה מה זה אומר עלי מה זה אומר על מי שאני בעיני אחרים ובהגיון מבינה הכל ... אבל הרגש מוצק אותי כמו שאמא עשתה פשוט מוחק מוחק מוחק מוחק מוחק כמו שלא קיימת עצוב כל כך ... חלק שבי כל כך מאס בחיים וחלק אחר נאבק על כל נשימה על כל צמיחה על כל צעד .... וההבנה של המחיקה הזו החוסר נראות הזו כל כך מחלחלת ושורפת בנשמה מעולם לא הרמתי ידיים אבל אני מבינה שהכאב הזה לא הולך להעלם אני אצטרך ללמוד לחיות עם הכאב הזה עם הדיכאון והעצב ותחושת החידלון לצד המקום החי הבועט .. כמהשאמא אחת יכולה להרוס חיים שלמים עצוב כל כך .....ואני כבר זקנה מידי ועדין היא מתוך זקנותה מכאיבה ופוגעת ..... ואני רק רוצה לצעוק למה אמא למה ....אבל היא כל כך זקנה ואני שותקת ....שותקת ומדממת בתוכי ... סליחה שפורקת כאן ...כבר לא עומדת בכאב הזה יותר

הי אביב, רק אוכל לומר שאני מאד מזדהה עם התחושה העוצמתית בימים אלו. כאב נפשי קיצוני על הגבול שבין (המטפל, כמובן יודע). כן ידעתי כאלה בעברי. ולא חתכתי, ולא השתמשתי בחומרים, וכדומה. גם לא ניסיתי להתאבד. זה נורא. מניחה שיש קשר לתנאי הסביבה של הקורונה - בידוד, ריחוק ועוד ועוד. הבדידות מורגשת חזק במיוחד. אומר לך מה כן עשיתי בכל זאת - שיתפתי, כשיכולתי בכלל להוציא מילים, אנשים בהרגשה. חלקית, אפילו באופן מנותקף לא עד הסוף (שזה מפחיד כשלעצמו ועשוי גם להגביר), לקחתי באישור הרופא כמות כפולה של תרופות כדי להצליח לישון בלילה ולנוח יותר משלוש שעות (שזה הרגיל); עשיתי מקלחת ארוכה; חיבקתי ונישקתי את חתוליי הבריאים. את אולי מוקפת באנשים כל הזמן ומוגבלת באפשרויות, וזה יכול להטריף ביותר, אני יודעת. עוד נדבר, סוריקטה

מזדהה עימך בכל מה שכתבת ומזדהה גם עם הצעקה החנוקה שלך אמא למה??? חיבוק עוטף עולם אהובה שאת גם לי אזלו המילים וכבר לא יכולה לכתוב את הכאב.. חטולית

אביב יקרה, כמה כאב..בלתי נסבל, כל כך מבינה ומזדהה. איתך שירה

מקווה שיקלט כי זה חשוב לי לכתוב לך מקווה שתגיעי למקום של סורי קטנה שככה התייחסתי אלייך, שתחבקי את הילדה הזו הקטנה... סורי/קטנה שפגעו בך, שלא יכולתי לחבק שהרחקתי אותך ממני... זו הסליחה שאני חשבתי עליה. מאחלת לך להתקרב אליה ולא להרחיק, להקשיב לה כי יש לה הרבה מה לומר. לקרב את הטיפול גם...פחות להרחיק ויותר לקבל ולהקשיב להכללללל

את יודעת מיכל, קראתי את ההודעה שפתחת ודבר ראשון שחשבתי לי הוא על הכאב העצום שאני מרגישה כששולחים לי תמונות של החבריה שטיפלתי בהם בעבר (והיום הם בגנים, בי"ס, או אפילו צבא) ואני לא יכולה לחבק. ואלו תינוקות שאהבתי. אהבתי כל כך. ואסור לגעת. עכשיו גם לקראת סוף שנה ומחליפים משפחות. זה קורע אותי. תודה לך, מיכל. שלך, סוריקטה

פשוט וואו...זה כאב גדול. מקווה שתוכלי לחבק את עצמך בחזרה. ואת הילדה הזו שהיא את.

אודי יקר, לא אהבתי את תשובתך אליי. שריב זו הזדמנות וכעס ביטוי לרגש...... הייתי זקוקה למשהו אחר. ועכשיו...לא נורא. המטפלת שלי הבינה...ומרחוק לא תמיד הדברים עוברים...לכן טיפול עדיף שיהיה פנים מול פנים. עדיין יושבות במרחק...מחכה לחיבוק. לא פייר שאנשים מתחבקים ולנו אסור!!!!! בגן אני מחבקת את הילדים!!! איזה דור אנחנו רוצים לגדל? מרוחק? מנותק? פחדן מחיידקים? או בריא בנפשו.... אז נהלים לא ראלים! וגם אני זקוקה לחיבוק!!!!! אוףףףףף היא ובעלי המבוגרים היחידים שאני רוצה לחבק. לא מחבקת אנשין רק ילדים!!! ;( אם מבוגר מחבק אותי אני מחזירה חיבוק אך לעולם לא אזום! זה לא זהההההה....אוףףףף יום נעים.

חייבת להבהיר שאני שומרת על כל הכללים!!! הילדים מתקרבים וזקוקים למגע אני מזכירה להם שכרגע אסור.....בטבע שלהם יש חיפוש אחר מגע.

שלום, המלצה לפסיכולוג קליני באופן פרטי למטופל שמבקש פסיכולוג רק עם שפת אם אנגלית. המטופל דובר רק אנגלית. עדיפות באזור המרכז.

סוריקטה בדיליי, דיליי ארוך מאד. קראתי, אודי, את האסוציאציות הצליליות שלך - אסיף ואיסוף, שירה ושיגרה (גם שידרה פתאום חשבתי לי...). המקומות האלה, בהם אתה, למשל, מביא משהו מקורי משלך, יוצרים אצלי, לפעמים, לרגע, תחושת קירבה. הזמנה. ו אז הגעתי ל סוריקטה. הכי דומה לי ל סורי קטנה סוּרי ילדה, לכי מכאן, עוּפי, טוּסי לנו מהפרצוף, יאללה יאללה, סעי לנו מהעיניים. צאי. נו כבר. סוּרי. גירשתי את עצמי מהטיפול (במיינד, זה לא באמת קרה). למה? אם נחזור לרעיון בו התחלתי - רגעי טוב, רגעי טיפוח עצמי. חיבור. שייכות, אולי. גדול על הנפש. כתבו לי שבריחה אינה פתרון (משפט לעוס וטחון). לא ברחתי. סורי / קטה (<=פיצול)

אז כן עדיין צרכים לאסוף את עצמנו כי החזל"ש עדיין לא ממש ולא הכל ברור לי לפחות ומנסה להתאושש מהנפילה שלי מהאוטובוס כי היום יותר כואב מיום ראשון בו נפלתי אז מאחלת לכולם חג כמה שאפשר שמח ומהנה ותודה לך אודי על כל מילת תמיכה חשובה ולכם כולכם כשאתם מתיחסים ותומכים בי ברגעים קשים שאני עוברת ולאחרונה הרבה כאלה... ותודה על המקום שמאפשר להיות..כן..פשוט להיות..בכלל לא מובן מאיליו.. מקווה להתראות בקרוב אוהבת את כולם חטולית

חג שמח חטולית יקרה

הי אודי, חזרה לשיגרה. לא פשוט בכלל. היה משהו אוסף ופחות מפורק בהוויה במקלט הביתי. עכשיו מרגישה כמו פאזל, גם אם מורכב אינו שלם, יש מרווחים גדולים בין חלקיו, יש תזוזה ותנועה. לפעמים אני מדברת ומרגישה איך המילים מנותקות מהגוף. הפה זז בחוסר סנכרון עם המילים, הפה זז בקושי, הכל קהה.לפעמים אני הולכת ומרגישה שעוד רגע אפול. התנועה לא מסונכרנת. מה רואים לי מהצד? עכשו שיגרה וצריך להמשיך להיות מכונה. אז מה אם בפנים הכל בהסטריה. שירה

היי אני די מתקשה להבין את ההבדל בין מהי השלכה ומהי העברה ואיך זה בא לידי ביטוי בטיפול. אשמח לקבל דוגמאות. בהבנה שלי- השלכה זה שאני משליכה רגשות שלי על האחר ומייחסת אותם עליו והעברה זה שאני מעבירה את הרגשות שלי לאחר וגורמת לו להרגיש אותם. (כאן זה יוצר אצלי בלבול קטן, מאחר וזה מאד מזכיר לי הזדהות השלכתית, שאני בלי מודע מעבירה רגשות שלא ידעתי שקיימים אצלי לאחר והוא מרגיש אותם כאילו הם שלו.) האם זה נכון?? אשמח להבהרה! תודה הדר

לפני הקורונה היינו נפגשות פעמיים בשבוע .. כל השבוע הייתי דיי מערערת ובסיוטים... כבר חודשיים נפגשנו בזום פעם בשבוע ועכשיו בקליניקה... עכשיו רוב הפגישה אני מנותקת.... מצד אחת אני שונאת את התלות במטפלת וגם כלכלית ממש קשה לי פעמיים בשבוע... מצד שני אולי פעם בשבוע מעצים את הניתוק.... לא כל כך רוצה דבר על זה עם המטפלת כי אני מרגישה שהיא זקוקה לכסף ותעודד אותי לבוא פעמיים....

אוףףףףף שעצוב לי. אוף על הרגשה זיפתית!! נמאס לי ...... נמאס ממני גם. אפילו לצאת למסעדה ולשוחח אני לא יכולה...זה היה מקום שבו הבעתי רגשות, פתרנו בעיות בינינו...עכשיו כבר לא. יש קצר. ואני רק יודעת לרצות ולרצות..מה עם הרצונות שלי?? למה אין להן מקום????. ולמה מנסה כל הזמן להיות זו שמרגיעה.. משהו נסדק בקשר הדק הזה של שנים. אוףףףףף נמאס לי...פרקתי. זהו. לילה.

מיכלי מאמי ישנם גם מצבים כאלה של שיא המתח בגלל התקופה הארוכה בה כולנו שרויים ומן האמת...שאת תמיד כנראה היית הצד החזק והמוביל בהתנהלות שלכם כנראה עייפת קצת..השקעת המון אנרגיות חיוביות בכל הזמן האחרון ..דאגת לא רק לבני הבית אלה גם לקטנים שבהם את מטפלת ... נראה לי הגיוני שזו מן תגובה של אני רוצה קצת שקט ודי..והוא כנראה נמצא במקום אחר עדין זקוק לכוח המניע שלך להמשיך הלאה מאמינה שתעבור גם התקופה הזו ומצב העינינים ירגע...ותוכלו שוב כמו בעבר להמשיך מהנקודה שבה הפסקתם.. קחי אוויר וחשבי חיובי מאמינה בך וביכולות שלך חטולית

תודה חטולית..... את מדהימה. יש בנינו מתיחות כזו..ובאמת אין לי כח יותר!!!! אני משתדלת והוא...לא רואה כלום...כאילו רק לו מותר לכעוס...ואני צריכה להרגיע ולהשקיט את הבית....ואשמה בבית מרחפת. שדברים קורים בגללי. ...כמו מכשיר חשמלי שהתקלקל ושלא עשיתי משהו בזמן. והקשב וריכוז שלי מרגיז אותו. הבלאגן שלי. אוףףףףףף משהו בנינו פשוט מתחרבש... ובנוסף אני כל כך רוצה לפתור בעייה עם המטפלת...ולהרגיש לבד זה לא הזמן,!!!!! לא הזמן לריבים. אוףףףףף

מחוץ לפה אני חזקה. אני מתפקדת ברמה מאוד גבוה. אני עוזרת. אני תורמת. ועוד ועוד ועוד.. אני לא רוצה להיות חזקה פה... אני רוצה לנוח ולהרפות ולתת מקום למצוקות שכל הזמן מלווים אותי... כן!! כל הזמן!!! מותר??? אפשרי???

ינשופית מתוקה בטח שאת יכולה להיות כאן כל מה שאת רוצה וצריכה חיבוק ענק ומרגיע חטולית

ברור שאפשר...זה המקום! הכל בסדר. אנחנו פה בשבילך. כולנו אחד בשביל השני ואודי שאוסף ומלקט ברכות. מכסה בשמיכה רכה... גם אני מוכנה להכיל ברכות( מהמילה רוך) מיכל.

הי ינשוף, מקנאה בך, אני רוב הזמן משחקת אותה חזקה ולא רואים עליי. אולי אפילו כאן, וגם בטיפול. אבל אני כן מדברת ומתארת. אולי צריך ממש חווייה עוצמתית כדי להבין. ואולי לא. משפט שאומרים לי המון - 'לא רואים עלייך'. שיש בו משהו קצת עצוב, אולי. סוריקטה

תודה בנות שאתן תומכות ומכילות.. כן מיכלי- זקוקים לרכות... בתקופה הזו הייתי צריכה להיות סופר חזקה..עכשיו אני זקוקים מאוד לשחרר..... עדיין קשה לי עם זה... בטיפול אני מנותקת ולא מצליחה לשחרר... אבל ורטואלי אולי אפשרי....

אז ינשוף - אם פה את מצליחה קצת - תוכלי להעתיק (יש תיעוד) ולהראות בטיפול אולי? סוריקטה

החלטתי לבקש להפגש. כנראה סדרת מפגשים.....משהו קצר מועד. לברר משהו שמציק לי תקופה. עוד לפני בלאגן הקורונה... ועוד חשבתי שאם יחזור פתאום גל שני יהיה שוב ריחוק..אז עדיף כבר להפגש ככה לפני ששוב יהיה פגישות רק בזום... והייתה הפעם הרגשה יותר של קרבה. למרות שישבנו בול אותו הדבר בריחוק... מנסה לפתור. הדברים יתאזנו נכון?? חייבים להתאזן..בינתיים הרגשתי קצת שיבה הבייתה אצלה. שזה נחמד וטוב. אבל צריכה לעבוד על עצמי במשהו קשה...אולי אספר ואולי לא. כרגע זה ביני לבינה. הכי חשוב שהקשר הורגש....תודה שהזכרת לנו😍

מיכלי מאמי שמחה על פגישה נוספת טובה בטוחה שתצליחי לעבור ולהתגבר גם על....מה שכעת פתוח חטולית

הי אודי וכולם, לפחות מזג האוויר הקיצוני מאחורינו ואולי אפשר יהיה קצת ללגום מהחוץ בשעות היום והאור. הפרחים בגינתנו, אלו שנשרו מיידית עם התחלת השרב, חזרו לפרוח. הרס מסויים בגינה (והקבלה למחשבה נפשית) אבל בהינתן תחזוקה - היה שיקום.בשלם - עדיין גינה חיה. כך גם אומר לגבי חתולי החצר שלנו, שסבלו, אך תוחזקו באופן המיטבי בהינתן התנאים. עברנו את זה. אביב יקירתי - ראיתי את הטעויות. זה בסדר. בלחץ ובחרדה וזמני הצפה זה קורה. לא חייבים להתעמק או לחפור עכשיו או בכלל. זה בסדר. העליתי רעיונות מעולמי שבעיקר אפיין את העבר שלי. הם לא חייבים להתאים לכיווני המחשבה שלך, כעת, או אי פעם. 'אבל אני נשאר אני' משפט פשוט לכאורה משיר ילדים, ויכול להיות מורכב כל כך. כתבתי כאן לכמה אנשים על נושא הנפרדות שהוא אישיו נכבד בעולמי, וכנראה אצל רובנו ככולנו כאן ומחוץ. שירה יקרה, באופן מסויים מניחה את דעתי הדפיקה בשעות דמדומי הבוקר על דלתך. מישהו ראה. מישהו שמע את המצוקה והגיב. היו לא פעם הודעות כאן בפורום, של נפשות שונות, ששאלתי את עצמי מדוע אנחנו נשארים רק במרחב המקלדת ולא יורדים למציאות, לפעולה. חטוליתוש - באמת תודה על השיתוף. את סובלת סבל מר ולא הוגן והייתי מבקשת להניח יד על כתף ולתמוך. ינשופון - מידי פעם את ככה מספרת בין המילים על החוזקות והיכולת שלך - ואני נפעמת. מיכל - תחושת הבלבול וחוסר הארגון מעצבנים, אני כל כך מבינה. ועוד חבריה שאני חושבת עליהם, נזכרת בהם, שהיו כאן פעם, או עכשיו - דרישת שלום. מחר שבוע חדש. שנצבור כוחות, שלכם, סוריקטה

סוריקטה יפה שלי תודה על התמיכה על יד על הכתף .. מודה לך יקרה שלי יודעת ..אם אין סוף לכל הכאבים שלי כבר אוסיף ואספר שהיום נפלתי מהאוטובוס כשעליתי לנסוע הביתה חזרה מביקור אצל רופא...מאחר ואני לא יציבה בהליכה ..או בעמידה...כעת גם זה.. וכעת נוסף כאב נוסף בעצם הזנב.. כן כאלה הם חיי ..מנפילה לנפילה..יש כנראה גם זמנים כאלה. חודש סיון חודש טוב לכולם ואנחנו כעת בראש חודש ורק בשורות טובות חטולית

סוריקטה יקרה, תודה ענקית על שאת כל כך קשובה לסביבה, לחי ולצומח ויודעת להחזיק מה שכבר אבד אי שם בסבך ההודעות, אוספת ומעניקה. הייתי רוצה לחשוב שמעט מן הטוב הזה שבך מופנה גם כלפייך. שיהיה לך שבוע טוב שלך שירה

מדהימה שאת רואה...ומה תכתבי לעצמך?

אודי, מה ההנחיות לטיפול עכשיו? לשבת מרחק 2 מטר עם מסכות? או שלושה ואז אפשר בלי מסכה?? אני רוצה לבוא אליה...אבל.. ההנחיות מעצבנות אותי. מקשות עליי.... אתה יודע שבגן אי אפשר לשמור מרחקים? 35 ילדים. גם אם מחלקים ל2 קבוצות הם קרובים..הם מחבקים, הם נוגעים..זה ילדים! לא אומר לילד אל תתקרב אליי...אנמ חושבת שהבריאות הנפשית יותר חשובה!!! לא הפריע לי אף פעם כאבים פיזיים..אך הכאבים הנפשיים היו קשים יותר... כך גם בתקופה האחרונה...משהו מפריע לי...וממש לא מפחדת ולא פחדתי מקורונה. כן שומרת על כל הכללים...אבל חושבת שבריאות נפשית ולהראות שחוזרים בכייף לגן ולא בלחץ. כך רוצה להרגיש אצלה. אבל המרחק בישיבה ובמסיכה הופכת את זה לכמעט בלתי אפשרי. מבאס. למה אי אפשר להתגמש??? למה בטלויזיה הם כל כך קרובים? נותנים ידיים. אנשים מתחבקים אפילו. לא פייר!!!!! פשוט מעצבן! צריך גם בטיפול להתגמש!!! אני צריכה חיבוק. אמיתי. מהלב. יודעת שהיא מבינה, אכפתית והכלללללל אבל צריכה את הקרבה. אוףףףףףף והקרבה כל כך רחוקה.....מבין??

הי מיכל, אלה ההנחיות שפורסמו אתמול: שלום רב, זו ההנחיה המעודכנת בעניין מסיכות וטיפול נפשי. שמאפשרת טיפול פרטני וקבוצתי ללא מסיכות. בקרב בוגרים להקפיד על מרחק, קטינים וחסרי ישע להפעיל שיקול דעת. עוד צעד משמעותי בדרך לשגרה המיוחלת. בברכה, גבי פרץ, פסיכולוג ארצי, מנהל תקנות ההתמחות וממונה על רישוי פסיכולוגים

מצטערת שאכתוב כעת את ההודעה הזו אך אין מקום אחר בו יכולה לשתף הלילה הכי קשה מבחינתי היה הלילה הזה שבו סבלתי כאבי תופת זה לומר מחמאה ..אין מילים לתאר מה שהרגשתי..פשוט ..... כאבים מהציפורנים שברגלים ועד קצות השערות בקרקרפת ... לא ידעתי כבר מהנאני עושה עם עצמי מרוב כאבים...הרופא העלה לי את המינון של הכדורים נגד כאבים למקסימום כלומר 600 מ'ג...וגם החליף לי שוב את המדבקות של המורפיום לרמה כפולה..ומה אומר..מכירים את המשפט כוסות רוח למת... כבר הפסקתי לטפס על הקירות כי לא מועיל..ואז עלתה מחשבה שרק דבר אחד עוד יכול להפסיק..לקפוץ למטה ודי והכל כבר לא יכאב יותר... שעות הלילה לבד קשות מאוד למי שסובל ואין עם מי לחלוק את הכאב..וכמובן שלא הערתי את בעלי כי קם ב..4.30 לפנות בוקר לצאת לעבודה.. דפקתי את הראש בקיר וגם לא עזר .....ואז החל שיעול יבש בגרון שנחנקתי ממנו ורצתי לחדר האמבטיה..להקיא ( סליחה) ...בקצה העין ראיתי את הדוש ..ומיד חשבתי על מים חמים ואם לא יעזור אז יש גם אפשרות נוספת (יש לי מחבר עם רשיון ..) לקחת שכטה... המים החמים עזרו..נשארתי תחת המים יובלות נראה לי ..למרות שלא יכולתי לעמוד ..עמדתי והחלתי לעסות את הקרקרפת ומשם את שאר הגוף עד שהרגשתי שאני שוב דורכת על כפות הרגלים..הפעם הסתיים במקלחת חמה..וכמה טוב שזה עזר.. היום שלחתי הודעה למטפלת שלי שאני רוצה לדבר עמה..דיברנו מעל שעה ..חחח..בלי שום הפרעות..וסיפרתי לה הכל..וגםעל זה שהרגשתי שקופה בגלל החוסר התיחסות שלה לדברים שאני מדברת... מיד התנצלה..ואמרה שלא כך היא חוותה את מה שדיברתי ..כי כהרגלה היא לא מתמקדת בבעיה אלה מיד בפתרון הבעיה.. טוב מה אומר ומה אוסיף...גם הבעיה הזו נפתרה..וגם בסוף לא קפצתי למטה.כי הרי אני עדין כאן וכותבת לכם את כל מאורעות היממה הכי קשה שעברתי אי פעם בגלל כאבים של פיברו מיאלגיה.. אז לא לזלזל לעולם במחלה החשוכת מרפא הזו...!! ולך יקי ..הנה לך עוד תשובה לשאלון שלך מהבוקר..נכון כתבתי שעד כה לא הייתי במצב קריטי שנזקקתי למטפלת ואייך הגיבה.. מה המסקנה שלך מהתגובה שלה.?? מבקשת סליחה מראש מכל מי שקורא/ת את מה שכתבתי אם גרמתי לכם להרגיש רע בגללי..תודה שקראתם חטולית

חטוליתוש יקרה.. נשמע כל כך קשה. איך שכמעט כלום לא עוזר? וואו. שמחה שלפחות בפן הנפשי שוחחתן. נשמע שהיא מבינה וטובה עבורך :) טוב ששוחחתן.

.. התקופה הזו מרגיש ש.. אמא צביה מנסה כל השבוע שאגיע לקליניקה זה בלתי אפשרי זה בנתיים רך הוואצפ כבר למעלה מחודשיים כשאני ברכב כל פעם במקום אחר בחלל אמרתי לה שלא יקרה שאחזור לקליניקה לעולם זה באמת מרגיש שזה בלתי אפשרי אין מוצא הקורונה הרגה אותי

במבי אהובה, כמו שחזרת לכאן - הייתי רוצה להאמין שגם לקליניקה של אמא צביה. לא פשוט, אבל נראה לי שאת בדרך. את הצעד הראשון עשית פה. כך, לפחות, אני מרגישה. הקורונה לא הרגה. את עדיין איתנו :-) וזה הפיך. אבל מבינה על מה את מדברת. שלך, סוריקטה

מתוקה שאת מבינה אותך יותר מאשר במילים ונכון מאוד התקופה הזו הכי קשה שהיתה לי בחיים שלי אבר... כמה טוב שנכנסת כמה טוב שסוף סוף יש לך זמן ומקום להיות.. טוב לראותך כאן היית חסרה מתוקה .. חטולית

אוי במבי יקרה. השינויים הורגים....קשים...מוכר לי גם אולי לא בכזו עוצמה... את יודעת שניסיתי לחזור? ואז באה הקורונה...ולא באתי ולא רציתי זום כלום שום דבר!!! ונשארתי בכאב לבד...אני כמובן גרמתי לזה... לא יכולתי ככה. ולפני שבוע בערך באתי עם מסכה במרחק היה זוועה..דיברתי בכייף שלי. על כלום בגדולללל... אז מחכה שיהיה לי קל יותר. מה אני רוצה לומר???? אמממממ קשים השינויים..ויותר קל לפעמים הריחוק בווטסאפ. פעם בקשיים גדולים הייתי שולחת הודעות ובטיפול היה קשה לדבר פנים מול פנים..עד שלמדתי גם לדבר על קשיים פנים מול פנים...היה יותר קל בריחוק. בעצם מה שאני רוצה להגיד שאולי תתני לעצמך לנסות להתרגל אליה שוב..והפעם בקליניקה??? בעצם כתבתי את זה גם בשבילי ;) בהצלחה.

כתבתי לך הודעה קודם לכן, ובאסה, רואה שלא נקלטה אולי. כתבתי לך - במבי - יא נעלמת אחת. וכמו שחזרת לכאן, מאמינה שתחזרי לאמא צביה, ואולי הכתיבה כאן היא התחלה. ורשמתי גם שלא הרגה - הנה את כאן. אבל מבינה למה את מתכוונת. מקווה שהפעם יצליח לי עם ההודעה. סוריקטה

אשמח שתענו ותשתתפו לטובת כולם "צרת רבים חצי נחמה".. אבקש שתענו בלי הרבה לחשוב תנו לרגש ולקול הפנמי העמוק לדבר מהבטן בלי הרבה לסנן... א. האם אתם מרגשים שבאמת אכפת למטפל ממכם? ב. האם אתם מרגשים שבאמת הם מבנים מה עובר עליכם? ג. אם הם זמנים בשבילכם ברגעי השבר בין טיפול למשנהו? ד. האם יש משהוא שהייתם רוצים יותר חזק בקשר הטיפולי אבל אתם מהססים לבקש ?אותו?

היי יקי חייך לי חיוך גדול כעת משקראתי את מה שכתבת בדיוק כסיימתי לכתוב את התשובה שלי לאביב 😃😃😃😃 טוב למען האמת חלק מתשובה שלי כבר כתובה שם..מקווה שתבין את כוונתי שם... א.כן בהחלט ב.האמת שלא תמיד מבינים את הכל בפגישה אחת ואני מתייחסת לזמן שלפני הקורונה.. ג.לא יודעת .לא יצא לי לנסות בזמן משבר..טוב ..כי..אני תמיד כתבתי לה...אז..על כל מה שעלה בדעתי ואז בפגישה הבאה שוחחנו..לא היה מצב קריטי שממש נזקקתי ולא היתה זמינה..כך שלא נחשב.. ד.אםםם..צריכה לחשוב על זה..שוב בגלל חילוף הזמנים..ואז..לא היססתי לבקש והיתה בסדר בדרך כלל וקשובה.. * רק רוצה לומר שיגמרו כבר כל ימי הווצאפ ונחזור לימים ההם * חטולית

הי יקי, ומה היית עונה בעצמך על הסקר שלך? מניחה שהתשובות עבור כולנו חלקיות במידה זו או אחרת, ייתכן גם מפוצלות. א. כשמישהו מרגיש בבטחון ללא ספק שלמטפל לא אכפת ממנו אף פעם - זה אישיו טיפולי רציני. אם ממשיכים להגיע - אני לפחות מאמינה שיש חלק שכן רוצה להאמין שאכפת ושיש תקווה. ב. אם נדמה שהמסר לא עובר מספיק מבפנים החוצה - גם זו עבודה טיפולית... ג. צריך גם לבדוק את הנטייה להישבר בעיתויים שבין פגישה לפגישה. בזמני הפרידות. אם כך, הייתי מחפשת לחשוב על נושא הנפרדות המאד רציני וכבד. ד. אפשר לפחות להתחיל לספר שיש משהו שמשתוקקים אליו אבל מהססים לבקש. לפני שמפרטים למה כמהים. התמזגות היא כיוון אצלך, אולי? סוריקטה

ובוקר טוב, שוב, יקי, בסך הכל, בדיעבד ולאחר שנות עבודה רבות - הייתי אומרת שיש לי מטפל ממש טוב. ולכאורה התרחש נס מסוים לשכמותי. חוויתי (ועדיין חווה) התרסקויות ותסכול ואכזבות גם בטיפול, מכורח המציאות והנפרדות והחלקיות. אני חושבת שאם המטפל הסכים להיות הפסיכואנליטקאי שלי ובימים הקשים אפילו הגדלנו עוד יותר פגישות - כנראה הוא היה שם עבורי. פטנט פשרה אפשרי מעברי - לקחת משהו שמייצג את המטפל ולשים בתיק או בכיס וכד'. אפשרי כמספק חלקית, אולי, אך ייתכן שלא לכל אחד ולא בכל זמן. סוריקטה

היי יקי ממרומי גילי ו10 שנות טיפול. יכולה לענות בוודאות שכן, כן וכן!!!!! אכפתיות, זמינות והבנה אלו דברים שעבדתי עליהם קשה כדי להבינם. זה לא מגיע ביום אחד!!! זה קשר, ביני לבינה. החקירות האלה לעולם לא נגמרות. התהיות, כי הקשר מיוחג ושונה ואנשים שונים.... אם אתה שואל סימן שזו עבודה שצריכה להעשות. בהצלחה😍

כותבת לך כאן למעלה כי לא בטוחה שתיראי אם אגיב למטה ...אני בסדר קצת בבועה לומדת לצעוד חזרה ....מנסה להבין את מה שעבר ועדין עובר עלי תהליך ... משהו בתגובה שלך ליקי גרמה לי להוציא מחוש ולנסות להגיב לך מבינה עד מאוד את תחושת השקיפות ...ויחד עם זאת ...מעבר למה שסוריקטה ומיכל ואודי כתבו לך ... כמה מחשבות על התקופה . למטפלים קשה לע פחות מאיתנו . הם מבולבלים חסרי אונים הרצפה זזה להם מאוד יכול להיות שהיא בחלת בכלל ובכל זאת דיברה אתך או אם היא לא אז חברייה לעבודה והיא קיבלה את התיקים שלהם לאחוז כפול עבודה ומהבית . כן היא יותר מבולבלת כמו כולנו .. אולי היא פוחדת שתקליטי ותצלמי את פנייה אולי היא מרגישה לע נוח זה על היד .. אולי יש לה ילדים קטנים בבית והיא מתקשה לדבר על רמקול כשהם בשטח ...אולי היא דואגת להורייה בקיצור אל תמהרי לשפוט ואל תמהרי לזרוק ולהחליף ... היא טובה לך היא רואה אותך בדרך כלל מאוד יכול להיות שהתפספס היא בן אדם ...אבל מה שחשוב ואת זה תביאי לטיפול זה את תחושת השקיפות שלך ...כי את החשובה את המקום הזה שישר מרגיש לא בסדר לא רצוי ...את זה תביאי ... אני בטוחה שהיא אתך כרגע כולם מגששים את דרכם מעמקי נשמתם כל אחד בדרכו ....ייקח זמן ליצור אינטרקציות בלי משקעי הקורונה ואולי בכלל לא .... דרך אגב גם לנו לא צלח הוואטספ ותמיד השתבש ...אין כמו פגישות פרונטליות אני בטוחה שזה עוד רגע התחדש .... אתך ...אביב והבועה

אז ככה.. קודם כל היא לא בחל"ת מפני שממשיכה לדבר עם כל המטופלים שלה כל הזמן ביומים כך אמרה לי בעצמה..מפני שהיא עובדת עצמאים במקום שבו אני מטופלת... אני לא באמת חושבת להחליף אותה ..זו רק היתה מן מחשבה כזו חולפת....בזמן שהגבתי ליקי..כמו הוצאת קיטור קטנה.. וכן נכון מאוד שהיא טובה לי..אפילו טובה לי מאוד...ויש עוד המון דברים שלא העלתי אותם כאן רק מתוך רצון להתמודד איתם לבד ..ובמחשבה שניה טוב שכך כי אחרת הייתי נחשבת לילדותית שכל הזמן מתלוננת.. עד כמה שידוע לי היא רווקה שמניידת עצמה כיום בזמן הקורונה גם לבתיהם של המטופלים שלה כדי לא לפספס טיפולים...הבנתי מדבריה.. טוב כל השאר כבר לא משנה.. אם היית שומעת אותה ..כמוני..היית מבינה שאינה מבולבלת בכלללל !! ועל כל הרעשים ברקע ..אמרה שמגיעים מהרחוב..כך שגם זה לא מניע.. אין לה כעת יותר שום בעיה לדבר איתי בווצאפ בשיחת וידאו..והשבוע לא יצא לדבר והצטערה חשבה בכל זאת לקיים את השיחה אך אני לא מרגישה טוב כך שכבר נדחה לשבוע הבא.. אני בתקופה ארוכה של בדיקות רבות ומשונות מכל מיני רופאים נוירולוגים..ומומחי מוח.. אתמול הייתי בבית חולים עשו לי בדיקה במעבדת שינה..שזה חלק מאוד חשוב גם בגלל בעיות השינה שלי..ולמרות שעשיתי הכל..בבדיקה לא הצלחתי לישון !! רק היו המון הפרעות גופניות בזמן שנימנמתי...כך אמרה ולא הוסיפה... ועדיין לא סיימתי.. ופתאום הבנתי שרבאק..גם לי מותר לא להסכים לטיפול בכל מצב .. היום יצאתי לקניות בסופר עם בעלי..כייף.. יזרתי עם רגלים נפוחות כמו רגלים של פיל ..עדיין הרגלים כואבות לי...התכתבנו ואמרתי שלא מתאים היום והסברתי שלא מרגישה טוב..באין ברירה הסכימה.. תראי אהובה אני לגמרי מבינה את המצב אני לא מנותקת מהחיים או מהמציאות...רק..כדברים כבר מתחילים להפוך למשהו קבוע..עד כאן..וכן עדיין אשוחח איתה על הנושא בפגישה הבאה ... לא מוכנה להיות שקופה עבור מטפלת ..שכל שמענין אותה זה ..לא לשכוח את ה..ט.17..שהיא צריכה לקבל עבור כל השיחות שלנו..והיא מקבלת אותן ישירות לפקס שלה ובנוסף גם טפסים מודפסים... ממקווה שעד השיחה הבאה איתה דברים כבר ישתנו לטובה ולא אהיה עוד שקופה !! תודה חטולית

הי מכירה אותך ...אז בואי רגע בואי נפשט את הדברים את כועסת את כואבת זה בסדר מותר לך ... השאלה מה את עושה עם זה .. גם מולי הרגשת שאני לא מבינה אותך אולי הרגשת שאני מסכימה איתה .. ניסיתי להראות לך שיש עוד צדדים למטבע ... אבל מה שחשוב זה מה את עושה. עם התחושות שלך ....אז היום "הראת' לה ופשוט ביטלת פגישה .....בריחה מהדור החדש ... לכן כתבתי לך את מה שכתבתי ....זוכרת את הפגיעה שנפגעת מאחיך ואת המבט הנוסף ... אין לי ספק שאת נפגעת שהתחושה שלך אולי אפילו מדוייקת והיא פיספסה אותך ונפלה במה שנקראה כשל אמפתי ... זאת הזדמנות שלך להגיד הכאבת לי הרגשתי שקופה ..הרגשתי שאת לא רואה אותי ...זה גרם לי עצב זה גרם לי תסכול כעס השפלה...זה החזיר אותי ל... זה הפחיד אותי כי ....כל מה שזה גרם לך כאן התהליך האמיתי שלך לצמוח ....כי בנינו היא לא החשובה את תחושת השקופה אנחנו חוות בהמון נסיבות ...אבל כאן יש תהליך לצמיחה ....אל תוותרי על המקום שלך אבל לא מהמקום הפגוע הכועס הילדי ....יש למקום הזה חשיבות אם תסכימי לשהות בו ולראות אותו יחד איתה .... ושלא תחשבי לרגע שאני לא מבינה אותך ...כנראה שבאלפי מקרים הגבתי ועוד אגיב כמוך זה לא אומר שאי אפשר אחרת ...מהצד לפעמים רואים את התמונה רחבה יותר . אתך חיבוק ענק אביב ותרגישי טוב אהובה תשמרי עלייך

הי חטולית, שמחה שכתבת ונתת מילים לזרום. היי בטוב, סוריקטה

לא עשיתי ויברח ממש לא פשוט באמת אני לא מרגישה טוב כבר תקופה ארוכה גם בגלל כל הריצות לבדיקות...ולכן החלטתי לתת היום מקום לכאב שלי להיות ולוותר על השיחה אני

העיקר הבריאות תשמרי עלייך

ואודי - כתבתי לאביב למטה. שני ניסיונות, והנה גם פה העליתי שיראו. שתראו. שיעבור עלינו השבוע הזה. לא מספיק קורונה ובא חמסין קטלני. ומה שלומך, אביב? סוריקטה

מצטרפת לדבריך סוריקטה יפתי חטולית

אני כאן מידי פעם ...מאוד בבועה של עצמי המון התכנסות פנימה התקופה לא הייתה לי טובה בכלל , מנסה בהמון אנרגיות לצאת מהבועה במציאות ...המון רגרסיה שמדוברת וגם המון דברים שצריכים להעשות לכן גם לא ממש מגיבה ולא כאן .... לעניין החלקים ושירה לא מסכימה שזה חייב לבוא מההתחלה עם הבנה ... תשאלי גם את אודי לא ממש קיבלתי אותם עדין יש חלקים שאני מתקשה להבין השינוי הוא בהתייחסות...לפחות אצלי כשהמטפלת קראה להם החלקים ההרסניים והמנטרה מולם הייתה שלילית ... זה רק חיזק את המקום שלי שפחד מהם פחד מההתנהגות שלהם האגרסיבית התוקפנית לא רציתי שיבואו כי הם הורסים לי ...הייתי בטוחה שתהליך הטיפול צריך לשנות אותם ....לחנך אותם ...לא הבנתי שזה בסדר לקבל אותם שהם לא רעים שהם חלק ממי שאני ... .כשהמטפלת היום מדברת וכן בהתחלה זה סמנטיקה של מילים ...החלקים הפגועים החלקים אצלי אלו נערות וחלקים גבריים אז הגישה ברגע שהייתה מטיבה גם אני התחלתי להסכים לקבל אותם .... בעיני ההתחלה היא סמנטיקה של מילים לא בשלילה כי אם בחיובי ניקח ילד בבית ספר שצועק ואימפולסיבי והמורה תצעק עליו ותגרש אותו מהכיתה הוא יטרוק את הדלת יעלב הסגר ויברח ....אבל אם המורה תגיד אני מבינה שקשה לך שמשהו לא בסדר בוא תדבר אני כאן ....לאט לאט הוא יפתח וידבר ...וזה הכוונה שלי לא יודעת אם מצליחה להסביר . פעם כתבתי על זה משהו למטפלים אני צריכה לחפש ויעלה לכאן ... וסוירקטה בקצב שלך את לא צריכה להתנצל עליו או להרגיש מולו לא נוח זה חלק מהעניין לקבל את הקצב שלנו את מי שאנחנו להפסיק להתביש מה שעברנו זה גהנום מגיע לנו ...אני היום במקום שחושב שאני לא צריכה להתנצל מול החברה החברה צריכה להתנצל מולי ....האמת שהמקום הזה גרם לי בתקופה של הקורונה להיחשף מול המון אנשי מקצוע במציאות ....כי ממש היה לי חשוב שהחברה לא תתעלם מאיתנו כי הסגר הזה גרם לנו מי שעבר טראומה בחייו נזק ענקי ורגרסיה מטורפת ... ..זה גם המקום שלמד לבקש עזרה ואפילו לנסות שוב ושוב עד שאצליח לגרום לשני להבין את המצוקה שלי לא לוותר .... אתכם בלב .....

הי אביב יקרה, המון המון תודה על ההסבר. הבנתי לגמרי ואני מסכימה ואיתך בזה. מזכירה שאני מטפלת בילדים ומאפשרת להם מרחב מאד מכיל וחומל לבטא את רגשותיהם (ובמיוחד כעס, קנאה וכד'), מזדהה ומבינה. עובד כמו קסם. לא קסם זו עבודת הקשבה (בין השאר) קשה מאד שנושאת פירות. כאן, אגב, מנסה להיות מדויקת ומסונכרנת. לגבי החלקים ההרסניים אצלי - נדמה לי שנטמע באיזה אופן שהם חלק ממני (ואני פחות מחבבת את החלקים האלה, וגם זה בסדר), אבל בשונה מהעבר, אין תקיפה מטורפת ומתמדת. יש גלים, אבל יש תיקון חלקי. מאחר שאצלי תגובות בדיליי - כנראה אבין מה התקופה הזו עשתה לי במרחק זמן. יכול להיות אפילו שנה וחצי. שמחה שאת כאן, כי יש לך לא פעם דרך להצליח לעזור לנו להתחבר לאזורים הרכים בנו. הלוואי גם לעצמך ובנפחים משמעותיים. סוריקטה

תודה על מילותייך לגבי התקופה כולנו כחברה וכפרטים עוד נבין מה קרה לנו ..הרבה תהליכים שעדין מוקדם לפרש להבין הרבה תהליכים דאנחנו עדין לא מבינים שחווים ...בהחלט זמן טראומה ....ואצלנו זמן טראומה מהיום שמתערבב קשות עם העבר . היום כבר הרבה יותר מתחברת למקומות רכים שבי תוך נראות למקומות הקשים אבל עדין העבודה רבה וכנראה כזו שלא נגמרת ....כן אבדנים ...לקבל את האבדנים זה אולי התחלה של להיות רך לעצמך ...סבלנו מספיק את יודעת אני חייבת לשתף אותך ...אני רואה תהליך מעניין ובריא לדעתי במה שקורה בקבוצה דווקא שאני פחות כאן בקדימה ויותר ככה לעיתים בתגובות מאוחרות מאחור .... שלך אביב

הי אביב, בהקשר לפסקה האחרונה האמיצה שלך - הייתי, שוב, מדברת על חלקים. אולי בעיקר על החלק המושיע שבנו. חסיד אומות העולם שכזה. אולי כשהוא פחות מתאבד על הצלה (ובעיקר כשהמצב הוא לא באמת איזו קטסטרופת ענק) ובמקביל אליו, אולי מתהווה דורשנות פנימית מסוימת - נוצר מצב רך יותר. חושבת כך לגבי עצמי, לפחות. ולאופן התנהלותי בעבר. והסביבה מולי. ומניחה שיש שרידים גם היום. מה דעתך? מוזמנת, אם תרצי. שלך, סוריקטה

אקרע אותך שוב מאוחר יותר אולי יבואו עוד מחשבות אחר כך אבל בגדול לא דיברתי עלי או על מושיע דיברתי דווקא על תופעה מעניינת שאני לא כאן בכלל את ושירה מעיזות לכתוב למעלה לקחת מקום לדבר כאב וחוזק לדבר את עצמכן ושאני כאן ....השיח פחות למעלה בפתיחת הודעות שלכן כי אם כהמשך להודעות אחרות .... כך או כך ....מרגישה ששהיתי כאן קצת יותר מימה שתיכננתי ... נחשוב על הדברים ונדבר בהמשך

זה נכתב עם כפפות ומסכה מהטלפון מהעבודה מצטערת ...כמובן שהכוונה שאני יקרא שוב מאוחר יותר ...נכנסתי לנסות להתרכז במה שכתבת וראיתי את השגיאה הנוראית הזו.... וואוו זה עוד סיבה שלא נמצאת כאן כמעט כשכבר מגיעה למחשב באמצע הלילה זה לשבת על עבודות ....סליחה

אביב יקרה, אני לא מרגישה את מה שאת אומרת ואני לא חושבת שהנוכחות שלך משפיעה על זו שלי... השיח שלי הצטמצם לאחרונה בגלל חוויה מטלטלת של הפרת פרטיות לאחר שיחה עם מוקד תמיכה. לא ארחיב. בכל מקרה, אוהבת כשאת באה. שלך שירה

הי אביב, כל הכבוד, ממש ממש, שאת משקיעה בעבודות - עניינים אינטלקטואלים מציאותיים. זה ממש לא קל ומצריך הרבה כוחות. שלך, סוריקטה

בהמשך ל #*&%^&^%$ סוריקטה תמיד בדיליי משהו קורס ואנ'לא יודעת למה, כי התגובות ביומיום ובחלומות גם הן מגיעות בדיליי מאד ארוך. אולי קצת כן יודעת, בגלל הדיליי עצמו. מתאמצת כל כך וההישג מגיע אחרי שכבר מי זוכר למה ולא צריך יותר בכלל. לא תואם זמן. כל כך לאט. גם קצב הטיפול. כל כך לאט. והצמיחה. כל כך כל כך לאט. זה הקצב שלי. זה הקצב. חתיכת מחיר. חתיכת אובדנים. על הגוף עוברות שנים. :-( סוריקטה

סוריקיטה יקרה כל כך מזדהה.. קצב לאט.. אובדנים... הנזק כל כך גדול.. אני מרגישה שלא הספקתי באמת לחיות ... עצוב... איתך בלב ינשופים

אבל לפעמים יש דברים שדורשים זמן להקל ולעכל.....ובכלל לפעמים מוטב מאוחר מאשר אף פעם . אולי

איתך בלאט במחיר ובאובדנים. התקופה הזו של מעבר בין ימי הקורונה, ששמה את הכל בדיליי, לחזרה לשיגרה, לא פשוט בכלל.... שלך שירה

כל כך מבינה אותך כאילו שכתבתי בעצמי את מילותיך יפה שלי.. רק יתכן והאיטיות שלי נובעת מ...היותי מה שאני..ובכל זאת.. כן האיטיות הזו מוציאה גם אותי מגדרי.. ולומר לך עוד דבר שלדעתי חשוב .שלפעמים האיטיות הזו אינה טעם לפגם אלה מעלה שאינה אצל אחרים שתמיד רק ממהרים הלאה.. חיבוק יפה שלי חטולית

מאד, דיליי, אבל בניואנסים. במוזיקה הקלאסית, בפרט, ביצירות של שופן. זו ממש אומנות (כותבים היום עם ו'). אבל הדיליי בנפש אצלי הוא של חודשים או שנים, כך שקשה לקלוט מה הטריגר הנוסף שהקפיץ, וגם בתגובות מול אנשים - מעט ספונטניות. בעייתי בחלק מהמקרים. ראיתי שההודעה עלתה מזמן, גם זו נכתבה מזמן ועלתה די יחד עם השנייה. תודה רבה, סוריקטה

לא ראיתי כאן הודעות כבר מתאריך ה..12.4. לא היה כתוב אצלי כלום...מוזר להחריד והיום כהרגלי נכנסת וםתאום המון הודעות...וקראתי אותן בצמאון.. הגם זה הפך לשקוף בעבורי??? יודעת שלא מובנת...אך רק כמה רגעים לסדר את המחשבות המפחידות שלי...אני כנראה מעט שקופה וכואבת שכך... טוב..אנסה להסביר..מאחר ואיני נפגשת עם המטפלת ..כורח הנסיבות..וקשה מאוד....הצעתי שנדבר בווצאפ....אממה?היא יכולה רק מסיבות שמובנות רק לה בווצאפ טלפוני...ולא פנים אל פנים...לא זוכרת כבר אם כתבתי כאן ..כי רק כאן כותבת...על כמה קשה כי לא ברורה ודי רעשים כל הזמן.. אז התנתי את המשך הטיפול בשיחת וידאו בווצאפ...כשהבינה שאני מתעקשת ...אמרה שבסדר..ובכל פעם ששוחחנו היו המון הפרעות .בזמן שהיא יזמה את השיחות...בכל פעם מחדש לפחות בין 5.ל.6 פעמים..והשיחה ממש התנהלה בצורה שהרגשתי שאני שקופה !! אז אייך שקופה אם אנחנו מדברות? אני מעלה נושא לשיחה ואומרת מה שאני ...והיא פשוט מתעלמת מדברי ועונה בכלל על דברים אחרים...חשבתי לעצמי שכל ההפרעות בשיחה עימה כנראה נבעו מתקשורת לקויה.. החלטתי ליצור בעצמי את התקשורת אליה בזמן שסיכמנו וראה זה פלא כבר לא היו הפרעות ... אבל עדיין הייתי שקופה..כלומר היא ישר רצה קדימה עם כל ההשגות שלה בכלל בלי להקשיב כמעט למילה שאני מדברת !!! בשיחה האחרונה שניהלנו ביקשתי ממנה שתמתין עד שאסיים לדבר ורק אז תענה ..אך שוב..אני שקופה...כבר ממש מעצבן ברמה שאני כועסת עליה על חוסר הקשב שלה שאמרתי לה שאני לא יודעת לגבי הפעם הבאה.. כמה שקופה אני כבר יכולה להיות ועם כמה סבלנות עדיין צריכה להיות ???? עזרו לי להבין מה עשיתי לא נכון איפה אני טועה .?? השיחות הן על חשבוני..ולא אכפת לי כמה זמן השיחה אורכת רק שתענה לי מה שאני צריכה בשיחה ולא דברים אחרים... אוווןןף כמה מתיש ועוד החום הנלווה... עזרו לי בבקשה חטולית

לגמרי מתסכל.. ובפרט שאת מעלה את תסכולייך מול המטפלת ואת שוב חווה חוסר הקשבה והבנה.. אם זה כבר בלתי נסבל ואת מרגישה חוסר תקשורת,,, מוטב שתישקלי מולה פסק זמן ותני לה להבין שהיא מאבדת אותך עבור מטפלת אחרת..

אוי חטולית, טוב ששיתפת. קטיעת רצף יכולה מאד מאד לשבש. אני כל כך רואה את זה בעולמם של התינוקות שאיתי... אספר לך שבאחת הפגישות האחרונות המטפל שלי היה סופר עייף (נזקקות עצומה של אנשים בזמן קורונה לאיש מקצוע). לא באמת היו לו משאבים עבורי, והנפש שלי עדיין לוקחת את זה לכיוונים הרסניים, אבל בכל זאת נזכור שלא התבטלה פגישה וכן התקיימה. השאלה מה עדיף - משהו כל כך חלקי או כלום...? מחשבות. שיחת וידאו בווצאפ בדרך כלל, מהמוכר לי, מאד בעייתית והקטיעות מורגשות בה המון. הנפש בקלות יכולה לקחת את זה לכיוון של תחושת שקיפות, והיעדר הקשבה. מקווה שבשיחות הבאות שלכן, אולי טיפה בעתיד, אפשר יהיה ליצור חווייה מתקנת. סוריקטה

היי יקי תודה שהתיחסת להודעה שלי.. ולא יודעת באם אאים עליה לפנות למטפלת אחרת יכולה לעשות את העבודה.. אבל אולי כן לומר לה לגבי הפסק זמן..🤔🤨... אחשוב על כך.. תודה לך יקי.. חטולית

היא כל הזמן עם היד על...לא יודעת..מה..ומסתיר חלק די ניכר מזמן השיחה..ושאלתי אם קיימת בעיה עם הסוללה שאולי עומדת להסתיים ולכן אולי מחזיקה את היד על המטען ..? אמרה שלא אז שוב ניתקתי..ובכל פעם שאני מתקשרת אליה אין שום הפרעות בשיחה..הצעתי לה שאני אצור את השיחה ..וכמובן שלא ענתה.. כאילו שממהרת...ועברו רק כמה דקות מתחילת השיחה..מוזר לי הדבר ולא יודעת אייך להתייחס...אולי אומר לה ...אני לא מרגישה בנוח עם כל מה שקורה את גורמת לי להרגיש שאני שקופה...מה דעתך? אחרי הכל איני רוצה לפגוע בה... חטולית

היי..... המדיה הזאת של ווטסאפ היא לא איכותית.. כלומר תמיד יש רעשים וזה לא עובר מסך. ואולי לכן הרגשת כך. ובכלל זה לא כמו טיפול בחדר אחד מול השני. שינויים כאלה ממש קשים. אז בטח שתרגישי ככה. עכשיו הכל די נרגע ומאמינה שתחזרו לחדר ותדברו על זה..

אודי יקר! רגשת! ממש! לא יודעת איך בכלל לבטא את התחושה שנסכת בי.... תחושה של שווה! שאכן מה שאני כותבת ראוי להקרא שיר.. אודי, שנים אני כותבת ולא קראתי לכתיבה "שיר"...זה היה יותר "קשקוש ושרבוטי מילים"... כתבתי מגיל מאוד צעיר, ברגע שידעתי לכתוב לדעתי...הייתי כותבת רגשות על פתקים ומחביאה, אפילו על מפיות...והכל שאמא לא תמצא. אבל היא מצאה, ושאלה על הקשקוש שלי...ופעם אפילו מצאה משהו שאחותי העתיקה מהשיר "פרח בר" והייתה בטוחה שאני כתבתי ונשבעתי לה שלא... היא הייתה מוצאת אפילו שהחבאתי טוב טוב...גם קברתי באדמה. אחר כך גם שרפתי, קרעתי וזרקתי כל מה שנכתב....הייתה תקופה שחברה שראתה שאני כותבת בקשה לשמור ושאני לא אשמיד, התחננה. נתתי לה קראנו לזה ארכיון. היא הייתה ה" פסיכולוגית" הראשונה שלי שהבינה.. לימים היא שלחה לי בחזרה את כתבי היד שלי ואמרה שאני יכולה להתמודד עם זה ולשמור. היא צדקה. שמרתי. כשהגעתי לטיפול כתבתי המון. יצאו ממני המון רגשות ושוב השמדתי. עד שהמטפלת הפכה להיות ארכיון :) אחר כך כבר הדפסתי ונתתי לה....היא אמרה שהשירים שלי והכתיבה מאוד עמומה, מאוד דסקרטית כזו. והבנו יחד שזה בגלל אמא שלא שמרה על פרטיות.... לא העזתי לקרוא לזה 'שיר' עד שכתבתי לאיזשהו פורם כתיבה והחלו להתייחס אליהם ברצינות. הייתי בשוק!!! גם המטפלת התייחסה אליהם בצד הרגשי אך גם התפעלה לפעמים וזה גרם לי למבוכה אבל גם להרגשת הכרה.. בקיצור היום אני קוראת להם שירים.הם נכנסו לקטגוריה הזו אצלי...אך עדיין מרגישה לעיתים שזה "סתם שירבוטי מילים, קשקוש לא שווה" וכשהעזתי לומר לך את הפנטזיה הזו (במבוכה רבה אמנם) לא ידעתי איך תתייחס...ורגשת!!!! נתת לי הרגשה של יחס, שאתה רואה שהשיר ראוי! שאני ראויה....כמה מביך אבל עכשיו תורי להגיד " חייכת" נתת לי הרגשה של כבוד!!! גם אם לא תעשה עם זה כלום. ולגבי קרדיט שטויות, תכתוב מיכל ;) או מיכ ;) ילדת האביב. וזה ישאר גם אנונימי. אודי, העיקר שנתת לי מקום של כבוד! ראויה ולא קראת לזה "קשקוש' ולא בטלת בהנף יד. תודה לך יקירי ואשמח אם תלחין כל דבר שפרסמתי פה עם השנים. לכבוד הוא לי. וואו... לא מאמינה. תודה 😍

הי מיכל, אני חושבת שנהדר שיכולת להשתמש במילים של אודי כדי להתחבר בתוכך לתחושת המשמעות בך, לדימיון העשיר, קול שקיים, אך אולי יש קול אחר שרומס אותו, והנה הוא נגלה ובנפח ואור. לו הייתי בתחום, אולי היינו חברות יחד והייתי מלחינה עבורך שיר. שירים. אלבום. מצרפות אלינו עוד א.נשים להפקה. אבל פה, פה אנחנו נשארים בפנטזיה. מגבלות הפורום. אבל כן נדמה לי שמימוש והגשמה מתחילים במשחקיות מסוימת. והנה היא. סוריקטה

מיכלי מאמי עוד פן יפה ומרגש שלך שלא הכרתי קודם לכן.. אגלה רק לך בסוד...שבעברי הייתי כותבת סיפורים לילדים שלי..דברים שהדמיון הילדותי שלי נתן ופרץ דרור...והם אהבו כל כך שביקשו שאעלה אותם על הכתב בצורה מסודרת.. חחחח אפילו עזרו לי להשלים פרטים ששכחתי..מעצם היותם מומצאים... ובאמת כך עשיתי..רק ש..פרצו אלי הביתה ..וגנבו כל מה שהיה חוץ מ..דברים קטנים וחסרי ערך באמת ..וגם המחברת עם הסיפורים שלי הלכה עימם !! לצערי לא יכולתי לשחזר אותם והם .....ןזהו... אז השמחה שלך על ההכרה של השירים ..כן יש להם מקום גם באם לעולם לא יפורסמו... נהדרת שאת שהעלת וכתבת ..תודה מאמי חטולית

היי אודי אלו המילים שכתבת לי... אני רוצה לספר לך...אני מתקרבת לגיל הפנסיה...עם המטפלת הנוכחית אני בטיפול אצלה מעל עשור.... נכון יש התקדמות.... אבל אני מרגישה רחוקה מאוד מלהיות "שלמה". אני בכלל לא בקשר עם החלקים שבתוכי.... והם רק מופיעים מדי פעם בטיפול... אין לי עוד הרבה זמן ...אצא לפנסיה ולא אוכל לממן טיפול יותר... אולי המצב הקיים הוא מה שיהיה לנצח?... עצוב לי וכואב לי על הניתוקים אבל אני חסרת אונים מולם.. מרגישה פספוס ותסכול...

הי ינשופית, רק רוצה לומר שאני קוראת אותך וחושבת שאת חמודה. סוריקטה

ינשטפית מתוקה שלי מבינה את הלחץ הזה של עוד מעט אצא לפנסיה ולא אוכל לממן את הטיפולים.. את יודעת...אני מקבלת דרך קופת חולים ט.17 להתייבות בעבור הטיפולים שלי במקום שבו אני מטופלת אוכל לומר לך שידוע לי גם על עוד מקום שבו כן אפשרי הדבר ...במידה וישנם מי מהם אפילו אחד מהוריך שהם ניצולי שואה..ומוכרים ככאלה...ואז את פונה אליהם לקבל אישור לטיפולים...חברה טובה המליצה לי עליהם בעבר זה נקרא "עמך" הם מטפלים במשפחות של ניצולי שואה ..הילדים שלהם ולא זוכרת עד מי..אירגון עמך לניצולי שואה... מה דעתך לפנות אליהם ..באם באמת ישנם כאלה במשפחתך? לדעתי שווה לבדוק !! איתך תמיד בלב מתוקה שלי חטולית

היי אודי יותר קל לשמוע "ביקורת בונה" כאשר יש "גם" מילים רכות....ינשופים

האם יש שיח משותף לכול מכואבי הנפש? האם יש משהוא עיקרי שגורם לנו להיות חרדיים? והאם לדעתכם יש נוסחה פשוטה שתעזור לנו להסתכל נכון ולהבין את עצמנו? ופחות להיות מתוסכלים ממי שאנחנו, וממה שאנו חווים.. האדם נולד דף חלק ללא דעות קדומות וחרדות שאופפות אותו, הדבר העיקרי שמניע אותו הוא החלקים הפרימיטיביים של גופנו מחד רצון לעונג השלב האוראלי ומאידך פחד מכאב.. עם הזמן המכ"מ האנושי קולט את דעתו על העולם ועל עצמו,- מהסביבה שמקיפה אותו בהתאם למה שמשדרים לו הסובבים, המשפחה, והחברים וכך הוא אט אט הוא קונה את המבט הסטיגמתי מול העולם ומול עצמו.. כול שהאני הפנמי שלו מקבל חיזוק והעצמה מהסביבה כך היכולת האנושית שלו להתמודד עם כישלון וכאב חזקה יותר, חלק ניכר מהסכסוכים הפנמיים שלנו הוא המרחק בין הרצוי למצוי, בין מי שאנו באמת למה שאנו מצפים מעצמנו להיות!!! ע"פ מחקרים אם נשכלל את רוב החרדות המאפיינות אותנו ברובד הכי עמוק שלהם נמצא כמה דפוסי פחד בסיסים. א. פחד מכישלון ב. פחד ממי שאני ג. ורצון חזק להרגיש שווה וקיים- ערכה עצמית. אם בילדותנו לא קיבלנו את היכולת להכיל את כישלונותינו ואת עצמנו, כמו שאנחנו על שלל תכונותינו. אז קומות היסוד של נפשנו מאוד תקשה לקבלן גם בעתיד גם אם נרגיש מעורכים וחזקים ומחוזרים מהסובבים כי פשוט הנפש פנימה יצרה לעצמה סטיגמה במי שהיא והחלקים הללו השוכנים עמוק בנפש ימאנו לקבל ולהאמין בדפוסים שמשנים את ההסתכלות על העצמי שלה, אם בילדותינו כישלון היה אסון. וערכה מקבלים רק אם אתה גאון. ובאהבה עוטפים רק אם אתה ממש עלפון. אז התוצאות בהתאם.. אז נשאלת השאלה האם יש דרך למחוק את הנתונים הסטיגמטים? את התבניות החשיבה המעוותות? האם יש מסלול פשוט בכדי להכיל את העבר שלנו מבלי לחטט חזור ושוב על החוויות הטראומטיות??? נראה לי שכן ראית נקדים משהוא קטן: מהו הפחד הכי גדול בחיינו??? שמאוד לא נרצה לפגוש אותו? הוא הפחד מעצמנו!!! כמה הגנות הדחקות והשלכות רק לא לפגוש את העצמי האמיתי... התעסקות בעצמי הכוזב התנתקות מהאני האמיתי היא מקור הכאב והחרדה לדעתי .. מדוע?? ואיך זה קשור?? נמשיך בפעם הבא.. תודה חברים על הבמה היו חזקים ותגידו תודה שאתם נושמים.. יום טוב. ובוקר נפלא.

הי יקי, אני חושבת שאחרי אינלוז, כדאי לפעמים לראות את עצמך 'פשוט' כשלם. מחובר ביחד. אתה. נוכל לעשות את זה? סוריקטה

לגמרי זה השאיפה הנכונה, אבל מה לעשות שיש חלקים מסוכסכים בניהם שהם לא מוכנים להשלים זה עם .. ובתווך עומד האגו שמתקשה להחליט לאיזה חלק הוא מתחבר יותר ומאיזה חלק הוא ממש רוצה לברוח.. וזה בדיוק האתגר לאחד את החלקים ולפייס בניהם... אבל איך לדעתך עושים את זה??

כתבת המון דברים נכונים גם להבנתי ה...קצת איטית.. נראה לי שאין כזו נוסחה שמאפשרת את כל מה שאתה...!! אך נראה שאתה די בסדר ודי שלם עם כל מה שאתה בכלל..🤔🤨😏😶 תודה על על מה שכתבת מאיר דברים שחשבתי עליהם בעצמי ועדיין לא מצאתי תשובה הולמת...!!! אחכה לתשובה של אודי כדי ללמוד ולהחכים..😃😃😊😊 חטולית

הי יקי, אני מכירה ש זו עבודה קשה ומאומצת. סבלנית ומתמידה וכדאי, לדעתי שתעשה גם ברכות יחסית, עד כמה שניתן, למרות שהנפש יכולה לפרש ולקחת גם דברים רכים ולהפוך אותם לתחושת מותקפות. אבל כדאי להכיר בזה. לאט לאט. סוריקטה

הי אודי, הוא אמר שאי אפשר להחלים אם החלקים מתנגדים, לא מכירים בבעיה או מכחישים ומנסים להשמיד אותי. הוא אמר שהוא לא מכיר דרך אחרת מלבד לגייס אותם לטיפול, מה שלא מצליח ולכן הטיפול תקוע. הוא אמר שזה לא הגיוני אבל אמר גם שאם יש דרך הוא מוכן ללמוד. ואודי, קרה לי מקרה קשה של הפרת פרטיות אחרי שניסיתי להפיג קצת קושי/בדידות באחד הערבים ודיברתי עם מישהו בקו סיוע. לפנות בוקר דפקו כאן בדלת. מאז אני פוחדת להתנהל במרחבי הרשת. שירה

הי שירה, אפשר. לא פשוט, ובמאמץ, ואומץ, אבל אפשר בתנאים כאלה ואחרים. בהסתברות כזו או אחרת. גבולות זה מפחיד. כשמישהו מזהה גם זה יכול להיות מפחיד. אבל חשוב. סוריקטה

אני יודעת שדעתי קצת אחרת אבל זה הנסיון שלי רק ביום שתפסיקי להתייחס אליהם כאל הרסניים פוגעניים ולא רצויים ותקבלי שהם בדרכם המיוחדת מנסים לעזור לך (אין ספק שהדרך שלהם היום לא יעילה אבל זה מה שהם יודעים וכשמבינים למה ואיך הדרך שלהם נעשיית אפשר בדו שיח פנימי לשנות . ) אבל לפחות אצלי רק ברגע שהבנתי שהם לא נגדי שהם לא שליליים שהם כן רצויים וצריך לחבק אותם ולא להשמיד אותם או להעלים אותם רק אז יכולתי לתת להם לבוא באמת וכן לדעתי כשמתיחסים עליהם כאל הרסניים בעצם מתייחסים אליהם כאל טפיל הם לא הם חלקים שנוצרו בגלל הטראומה בתוך הטראומה ויש להם חשיבות עצומה אנחנו חייבים להם הרבה מההשרדות שלנו . אבל שוב יודעת שדעתי חריגה, ההתחלה צריכה לבוא משינוי היחס שלך של המטפל אל החלקים האלה להראות להם המון המון קבלה ....חמלה טאהבה ....אל תהרגי אותי שירה אני בעדך באמת

תודה שבאת להגיב, מאוד מאוד מעריכה!דעתך אינה חריגה, אני אפילו חושבת שזה חלק מהפרוטוקול הטיפולי שהוא חוזר ואומר. אבל אני לא מצליחה לתקשר איתם אחרת, אולי זה דפוס שממש התקבע, אולי חוסר יכולת לשחרר. אני באמת לא מצליחה ולא חושבת שזה יכול להיות מלאכותי, זה צריך לבוא ראשית מההבנה שאני ראויה להצלה כי זה מנגנון שהציל אותי, מקבלה של כל מה שיש לי (לא הצגות ושטויות ודי כבר עם כל זה...) ומה שלומך בימים אלה? את חסרה שלך שירה

... נראה שאולי חמקה לי ההודעה ולא נשלחה. מנסה שוב - הי אביב, המילים שלך לא חריגות. אני מנסה להיכנס לראש הזה ולהבין יותר לעומק, גם אם ייקח לי זמן (כתמיד). בסדר מבחינתך? אולי גם אודי ייסייע ונוכל למצוא את הלינק ביחד? שלך, סוריקטה

לא מבינה דברים אלו ולכן לא אעשה מעצמי משו שאני לא !! רק נכנסתי לומר שנורא שמחה לראות אותך כאן !! והלוואי והיית נכנסת יותר כי נורא חסרת כאן במשך התקופה הארוכה הזו כאורך הגלות... חטולית

הי אודי, בהחלט מסקרן לראות אותך ולהוסיף מימדים לדמותך הוירטואלית בקול ובמראה. היצירה שלך מאפשרת חלון הצצה קטן אליך פנימה. נראה שאתה הולך אחרי הלב והתשוקה ליצור. תודה ששיתפת. בסגנון הזכרת לי את אילן וירצברג (מחמאה). תודה שירה

ביום שישי ראיתי סרטון של מנטליסט שכנראה היה טריגר גדול....ספרתי למטפלת והופיעו ניתוקים נוספים במהלך הטיפול... נסיתי להבין את הדמיון בין מה שמנטליסט עושה לבין mind control איך עושים mind control לילדים?? כאשר נסיתי לדבר על זה בטיפול נרדמתי(סוג של) ..לא הצלחתי לדבר... איך מתגברים על זה?? כרגע אני מרגישה שאני חיה בתוך חלום...

הי ינשופית, חושבת שלפעמים כדאי אולי פחות בכוח, ונרדש זמן וסבלנות, כנראה... סופ"ש נעים, סוריקטה

כל כך קשה לי לדעת שלפעמים אני מגיעה לטיפול אחרי שעבר כבר מלא טיפולים באותו יום, ואני השישית שביעית זה מרגיז אותי זה מכאיב לי מי הוא שאני צריכה להיות מספר 6 שפוגשת אותו איך אני יכולה לשחרר ולהתפרק שאני יודעת שהוא כבר תשוש, איך איך אני יכולה לסמוך עליו?? אני לא יכולה.. אודי שאלה אלייך, זה באמת אפשרי לטפל ביום אחד בכל כך הרבה מטופלים ולהיות בשליטה, באכפתיות, ברצון לקבל אתה מה שיבוא? תודה וסליחה שאני ככה פורקת פה

הי בריה, נראה לי שכדאי לדבר על קנאה, על תלות, על שאיפה לבלעדיות. על החרדה שאין מיכל שיוכל ועוד ועוד. שוב ושוב באופן מעגלי, או כמו שקוראים לזה, ספירלי. לדעתי, סוריקטה

אנשים חירבו את השקט. יצרו עומס ורעש והמולה והתקהלויות והפרו תקנות. עולם כמנהגו. ואנשים נוהגים בסביבה כבתוך שלהם. לא, חמור מכך. באי התחשבות עקבית, גורפת. יש גם אחרים, מרגיש לי שבמשקל קטן מידי. סוריקטה

לפיצול והרס אצלי :-( סוריקטה