פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי אני מקווה שאתה בסדר

היי שירה יפתי כמה טוב לראותך כאן .. כבר נשארת בלי מילים.. איתך חטולית

נתקלתי במצב שאיני יודעת אייך להתמודד איתו ולא מבינה אייך בכלל לגשת ומה לומר אם פתאום נודע לי שמישהי מרגישה שהיא מאפשרת למישהי בתוכה לצאת בזמן שהיא בוחרת בכך ...מה זה אומר ? האם יש בה אישיות נוספת? ממש לא מבינה את הדבר הזה כלומר..יש לה שליטה על הענין או שזה בכלל משהו אחר.. אני ממש מוטרדת מחוסר הבנה ,. רוצה לעזור לה להבין אותה.. האם בכלל קיימת מודעות ל"עוד מישהו בתוכי" ואני יכולה ..אפילו קשה לי לנסח את השאלה שממש עומדת לי על קצה הלשון . אתם כבר בטח מבינים את נמצב יותר טוב ממני ומה אני מנסה לשאול.. תעזרו לי להבין שאולי אוכל לעזור גם לה.. חטולית

בעקבות ילדות מורכבת ורצון להמשיך את החיים ללא משקעים- חשבתי לפנות לפסיכולוג. העלות מרתיעה אותי ולכן בהתלבטות אם לפנות לפסיכולוג דרך קופ"ח מכבי, אך לא בטוחה לגבי האיכות. אשמח לדעתכם ולהמלצות אם יש. המייל שלי- [email protected]

נמאס לי שאני זקוקה לה דווקא עכשיו!!!! נמאס לי מעצמי שאני עונה למטפלת שלי בציניות. וב...אוףףףףף... ואומרת לה בלי הסטריה!!! אוףףףףף השמירת מרחק ומסיכות...נו. איזה טיפול דפוק זה..אוףףףף ו...היא מוכנה לקבל אותי למרות שאני מסתובבת בגן צפוףףףףף. אוףףףףףףףף טוב שנגמר מחר. ולא בא לי בידוד...יש לי ולילדיי המון מה לסכן בבידוד. אז מנסים לשמור. נמאס לי מהקורונה! היא לא מפחידה אותי. מפחידים אותי האנשים!..אלו שלא אכפת להם מהזולת. שלא עוזרים למצב שלא יחמיר!!!!!! אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף... אודי...אני לא יכולה ככה להמשיך..זה ממש קשה. אוף

אני לא מצליחה לעכל מה שקורה בטיפול דברים נאמרים של החלקים ואינני מסוגלת לשמוע יותר כן... אני רוצה להתחבר אבל לא בכל מחיר תקופה ארוכה של מצוקה היתה כאשר אפשרתי לחלקים לספר בסופו של דבר זה אני שצריכה לקחת פיקוד ולתפקד אני חושבת ששמעתי מספיק הנפש שלי לא יכול להכיל יותר המטפלת אומרת שאני זקוקים ל 2 פגישות כמו לפני הקורונה אבל אז היתי במצוקה נוראית רוב השבוע עכשיו אני הולכת פעם בשבוע ולי מרגיש שטוב לי יותר... נכון אולי מנותק יותר... אינני יודעת איך להמשיך בטיפול... כאשר הדבר היחיד שרוצים זה לספר את הסיפור...

משהו משובש בי היום מאד. מהימים האלה שהמשקל נושר בבת אחת ללא סיבה ידועה. אני לא יודעת למה משובש. כאילו יתמות הולכת ומאיצה. לילה טוב. מי יקום מחר ומי לא... סוריקטה

אכן, אודי. השתמשתי בכמות מספקת של תרופות כדי להצליח לישון וגם לאסוף כוחות ולהתעשת. בדרך נס התחדשתי באחד המכשירים החיוניים. מייד ידעתי את המטפל, כמובן. אם מישהו ימות, זה לא בגלל שדאגתי לעצמי. חיכיתי כבר הרבה שנים. סוריקטה

שנה אחת וקנס של 7500 שקל וואוווווו ומה הנערים יעשו עם הסכום הענק הזה כמה שעות טיפול זה יכסה כמה מערכות יחסים שיהרסו או לא ייבנו זה יכסה שאלוהים יעזור לעולם המעוות הזה שנה מאסר לרוצח נערים אהההה סליחה זה לא רצח זה רק פגיעה מינית ....כן אני כועסת מאוד !!!!

פשוט נורא!!!!!!! עולם לא פייר!!!!!!!! נראה לי מלחמות מיותרות הבתי משפט והריצות וכאב הלב. ....אוףףףףףףףף

הכעס מובן מאד. מניחה שאולי גם מתעוררת גם מחשבת נקמה, וזה בסדר. אין מה שיפצה באמת. ת'כלס העונש שהיינו מבקשות לפוגעים בנו ובכלל, עצום בסדרי גודל. הטיפול שעברנו, והשקענו בו גם אנו, רגשית וכלכלית, יקר מאד מאד מאד ותקווה שהוא הופך לנכס פנימי בכל זאת. לצד החרבות הפולשניות שנתקעו וחוללו מחול סוער. היום, בעייפותי, את יודעת, כבר הייתי מוותרת ומסתפקת בכסף שיספיק לי לחיות באיכות מסוימת את מה שנשאר. הפוגעים המשמעותיים בי כבר זקנים, הם כבר חיו והיו חופשיים להם בעולם. ואני, כאילו בבידוד גרוע משל הקורונה, כך הייתי. בכל אופן, מבינה אותך מאד מאד. עונש פשוט כל כך יחסית - אינו יוצר גם הרתעה כמעט. אכן מקומם... מה אומר... איתך, סוריקטה

אכן עצוב ולא מובן אתך סוריקטה מאחלת לנו שהיקום ישלח לנו די כדי לחיות בכבוד ובאכות מסויימת כי זה מגיע לנו ונקמה אין בי ....אני בקושי מצליחה לחוש כעס ....ולא פנימי או מפורק .... ימים טובים וקלים

הי אביב, בוקר ושבוע טוב, אני חושבת שאם ישנם חלקים שפוגעים בנו אנו, אז אולי קיימים רגשות נקם, רק שהם מופנים חזרה לתוך עצמנו בין חלקנו המפוצלים. מבינה היטב את העניין של הקושי לחוש כעס. גם לי יש קושי לכעוס ברגע אמת. יכולה להבין שאולי הייתי אמורה לכעוס ממרחק זמן. דיליי, אמרתי? חח בכל אופן, מאמינה שאני, אנחנו, באיזה תהליך פרידה מיטיב ומתמשך. תודה, סוריקטה

עכשיו תוך כדי תגובה לינשוף חשבתי לי שאם ברגעי בדידות וגל של כאב אני יקשיב לעצמי יחבק את עצמי ויזכיר לעצמי שהבור הזה של האין אמא , כנראה לא יתמלא אבל יש עוד חלקים בפאזל בעולם הזה ... נראה לך שתחושת הבדידות תהייה שונה . אני מניחה שהצביטה בלב תהייה שהתחושה הכואבת תישאר אבל אולי החוויה סביב זה תהייה שונה ואחרת . .. נראה לי שאני מתחילה את הבקרים שלי באמירהמול המראה ... "בוקר טוב אישה מדהימה אמיצה חכמה וטובה אני אוהבת אותך ואתך שיהיה לך בוקר ויום נפלאים כי מגיע לך " למה אני צריכה את האישור מבחוץ הוא לעולם לא ישמע אם אני לא יאשר את זה לעצמי ... נראה לי שאני מרגישה כמו ארכימדס בוקר טוב עולםםם

אביב יקרה מנסה להקשיב בפנים אבל מצוקה יש ובכי אין סופי.... אני מפחדת להתחבר...אולי יותר קל לא להצטרך את האישור מבחוץ.. את הקבלה מבחוץ... כרגע אני זקוקה לאישור מבחוץ אבל זה לא מונע ממני לנסות להקשיב בפנים.... מפחיד אותי לבד.... כל אחד והדרך שלו... ינשופים

נשמע לך שאמרתי שזה קל פשוט הבנתי כשכתבתי לך שזה בידיים שלנו שהלא נראה הוא קודם כל אנחנו שלא רואים את עצמיינו ... מי חושב שזה קל ....או פשוט ....הכי בעולם מבינה את הצורך של האישור החיצוני ....זה פשוט מחשבות שעלו בי תוך כתיבה לך למטה חיבוק

אביבוש כתבת המון דברים שגם אני מתחברת עליהם מדהים בעיני שכתבת מה את אומרת בבוקר מול המראה..מעולם לא חשבתי אפילו דברים כאלה על עצמי כמו שכבר אמרתי בעבר שאת פשוט מדהימה!!! ואם זכור לי ש..ארכימדס..הכל דבר שנגע הפך לזהב..או שאני בכלל מבלבלת אותו שוב עם מישהו אחר.. את אמיצה וחזקה יותר מכל מי שאני מכירה שאפו לך אשה מהממת חטולית

מרגישה כמו ארכימדס על הרעיון וההמצאה.....מתוך האמבטיה , אצלי זה היה תוך הכתיבה לינשוף ולא כתבתי שאני אומרת את זה כתבתי שזה מה שמהיום אני יעשה ....כי הבנתי שעד שאני לא אתן תוקף לעצמי שום קול חיצוני לא יחזיק יותר מדקה אז מנטרה לא מנטרה ....דרך ההגיון יחלחל לרגש ... את מוזמנת להצטרף אלי אחרי ברכות השחר ....להזכיר לעצמך כמה את מדהימה ...אם אין אני לי מי לי .... לא יועיל לא יזיק :)

אביב יקרה!!! החסר...ישאר חסר ורק אנחנו מנסות למלא..כנראה שהוא לא יתמלא לגמריי. אבל כן יש לנו יכולת לחבק ולאהוב את עצמנו. גם אני מנסה.. קדה מאוד. ינשוף ואביב כשיש חסך קשה למלאו אבל אולי ניתן קצת לחבק את עצמנו? טוב שאת אומרת מנטרות כאלה.. וחטולית, ארכימדס זה פיזיקאי, מתמטיקאי שרץ ערום מהאמבטיה כשגילה תגלית חשובה, האגדה מספרת שארכימדס רץ עירום וצעק בגאווה "מצאתי!" (אאוריקה), אחרי שגילה באמבטיה שחפץ שנמצא בתוך המים מאבד ממשקלו, בדיוק את משקל המים שהוא דוחה כשהוא שוקע.. החוק נקרא על שמו "חוק ארכימדס"....וכן יש את הסיפור על המלך שביקש שכל מה שיגע יהפוך זהב...זה משהו אחר. אביב התכוונה שהגיעה לתובנה חשובה. הלוואי שנגיע לתובנות חשובות.....חיבוק.

אהלן אביב, בוקר אור, אמנם עפי"ר איני מצליחה לומר לעצמי שאני יפה או טובה וכו', בעצם בואי נתקן, לרוב, אין גישה ברורה בזכרון לאלו. ויש הבדל בין השניים. הבדל שהייתי עומדת עליו - גם רופא הנפש שלי אומר שאילו לא היו גם חלקים כאלה לא הייתי פה היום. או לא הייתי מסוגלת לעבור טיפול בכלל ובאופן כלשהו לשתף בו פעולה לצד ההתנגדויות. אבל לעתים רחוקות מאד כנראה ישנה איזו תנועה מעין סמויה חסויה שמעידה על כך שבאיזה מקום משהו בי מרגיש שלמישהו אכפת (קרי לי אכפת ממני, אבל ברמה של אמא אמא וכו' וכו'). הכוח הפנימי - הלוואי והיה חזק כך, שאפילו אם העולם אינו מאשר (וגם זה קורה), דעתנו נותרת איתנה. בוקר אור, סוריקטה

הקורונה הגיעה למשפחה שלנו. לאחד הילדים. כמה רגשות אשם על ילד קטן אחד שבגלל שהרשה לעצמו לחיות ולהנות הוא מסכן את הוריו וחבריו היקרים, שנמצאים בקבוצת סיכון. תפיסה עצובה ומוכרת לנו. לי. מרגיש כמו הזייה מה שקורה. ועכשיו אני - לכי תקני לעצמך משהו חיוני לך כשאחרים כך סובלים. לא צריך להיות קשר. אנחנו נפרדים. אני יודעת. אבל הרגש. סוריקטה

וכמובן שאף אחד לא אשם לא חידשתי והחיים ממשיכים גם עם שמחות וקניות מגיע לך בלי קשר למה שקורה לאחר וזה לא כאלה מותרות מחזקת ומחבקת אביב

סוריקטה שלי נכון עצוב וכואב כשהמחלה כבר ממש קרובה מישהו מהמשפחה.. רפואה שלמה והחלמה מהירה לחולה אך איני רואה כל קשר עם הדאגה לחולה לבין זה שאת אמורה לדאוג לצרכים המינימליים שלך את לא צריכה להיות אחרונה גם לך מגיע ועוד אייך מגיע שלא יחסרו לך דברים בבית !! אינך חשובה פחות מאף אחד אחר להפך !! בלי רגשות אשמה וכו', תדאגי לעצמך מתוקה ויפה שלי חטולית

וואו. סוריקטה יקרה! מצטרפת לכולן. הכי מגיע ואיש אינו אשם. בוודאי לא ילד קטן!!!! רפואה שלימה.

הי, רק אוסיף שהעניין הוא גם מעבר ל'רק' כסף. ברגע שנכנס לכאן גם אלמנט שמדגיש את התלות (הובלה, הרכבה, התקנה), וגם כניסה של מישהו למקום משכני, ולאחרונה אני מתביישת בו מאד מאד, אני לא מצליחה כל כך למצוא מקום. עוד לא הצלחתי ואני פוחדת ממש. גם מהטרדות. סוריקטה, הסגפנות והמזוכיזם גם

מורכב .....רק אומר שוב שמגיע לך טוב תאפשרי לעצמך אביב

הי אודי וכולם, אודי - מבינה את שאתה אומר בהקשר למקום, מניחה שגם המטפל אומר דברים דומים באופן ההתנסחות שלו. אני , כנראה, עדיין נמצאת ברמת הדקלום, אבל מנסה להקשיב ולתת למילים אפילו כמנטרה לחלחל יותר לעומק. זה עשוי לקרות. לאט לאט לאט. והקורונה - כולם בסדר, אבל הקטע של הבידוד הוא זוועתי. שלכם, סוריקטה

אודי...יש תמרורי אזהרה ושילוט אפילו באדום בוהק!! לבורות ...הבעיה שאני מתעלמת מהם לעיתים בכוונה...זה כאילו מגלה שהנפילה קרובה, כבר יודעת לא ליפול לפעמים לתוכם..אבל לפעמים כמו שכתבתי כאילו עושה" דווקא" וחופרת את הבור לעצמי...מבין??? למה אני עושה זאת??? אל תחזיר לי את השאלה בבקשה.... מנסה לחשוב שרוצה להכאיב לי כי מגיע לי רע ..ואולי כמו שאומרים שיש מזה רווח??? קשה לכתוב את זה.. די!!! נמאס. מגיע לי טוב?? נכון..פתאום לקראת סוף שנה בעבודה מגיע שפע של טוב וגם ממנו כאילו מתעלמת.. חבל

עדיין חצי סמויה, אבל חושבת שיכולה לזהות אותה... ואיך היא מתבטאת? כמה מהמכשירים הדי עיקריים בבית (ועכשיו יש בית, ואני אומרת, למרות ש-פחות מצליחה להתיידד עם המילה 'בית'), כמה מהמכשירים אמרו ביי ביי. מקרר, ומזגן ומכונת כביסה ועוד. גם לרהיטים די שלום שלום, אבל ניחא. ואני, לא מסוגלת לדאוג לעצמי למכשירים פועלים. מן הסתם לא לא חייבת להיות קנייה של חדש חדש (כאן עולה הנושא הכלכלי שהקורונה מתלבשת עליו). ואני כבר חברה ושותפה בקבוצות ממחזרות ודומיהן. אז סוג של תזכורת. לא חזרה לאחור ממש, כי יש קירות ורצפה וחדרים ואפילו מיטה (ובהקבלה גם בנפש) מה שלא היה לפני כעשר שנים. התאמינו - רק לפני עשר שנים פלוס הצלחנו לגייס משאבים להשגה ראשונית ביותר של מכשירים ורהיטים. לא היו לי משלי קודם בכלל. המקרר הראשון שלי בן עשר בערך. אולי אי פעם ניתן יהיה להיפרד איכשהו לאו דווקא מהמכשירים מאמא (האזורים הרעים שלה ולהתפשר על חלקיות חסרה כל כך); מאבא (על מעלותיו וחסרונותיו); בפנים הי כולם, בוקר אור לכולם, שלכם, סוריקטה

כמה כואב כמה לא הוגן וכמה כוחות ויכולות ותקווה אין לי דרך לעזור עם המכשירים מכאן וחבל שאין דרך תקשורת אחרת מאמינה שיש דרכים להשיג גם אם לא חדש .... מקווה שיהיו בקרוב כי אלו מכשירי חובה ולא מותרות . הם מגיעים לך והם יהיו חדשים (אצלך )ויפים . איזו דרך מדהימה שאת עשית בעשור האחרון מאמינה שיהיו עוד ועוד צמיחות אתך בלב אביב

סוריקטה יפה שלי עצוב מאוד ... נסית אולי באתר יד 2 או באתר אגורה נאמר לי ששם אפשר לקבל גם ללא תשלום אוי מתוקה שלי איתך תמיד גם כשאיני כאן אוהבת חטולית

תודה סוריקטה, אביב וחטולית....קראתי אתכן. המון מחשבות איך יוצאים מבורות. לעיתים אלו בורות שחפרתי בעצמי לעצמי... אך לצאת לא ידעתי. אודי....אני בור בלי תחתית...לעיתים נופלת לבור של עצמי. מצחיק או טראגי...שאמא אמרה שאני אוכלת כמו בור בלי תחתית כמה צדקה.... היה לי ערב מאתגר במיוחד. לילה עכשיו. אלך לישון. אולי בתוך בור...בתוך..חור שחור. מחר אתעורר ליום בהיר....מחר יום אחר...או שמחקו גם את הסרט הזה שחלף עם הרוח.....

מיכלי מאמי גמני מרגישה כעת בתוך בור של חרדות ופחדים בגלל האי וודאות תודה על מילותיך מאמי מושיטה לך יד בואי החוצה לא טוב שם לבד חטולית

כמעט חודשיים בריצות אחרי בדיקות גם פולשניות וגם בדיקות למרפאת כאב וגם וגם וגם ועוד וגם נוסף... במסגרת הריצות שלי אחרי מכתבים לרופאים מקצועיים שמיעדים למרפאת כאב באיכילוב עדיין מתניידת עם מקל הליכה..עליתי לאוטובוס בדרכי הביתה..הנהג לא עצר בתחנה כפי שנידרש ממנו גם לא לגמרי באשמתו מםני שחנו שם משאיות עם סחורות שפרקו אותן ונאלצתי לרדת לכביש בכדי לטפס מעלה ..היה גבוה מידי נסיתי שוב לעלות רגלי לא החזיקו אותי ונפלתי לאחור עם כל משקלי הלא נעים על הגב שלי על הכביש..מחזה ממש מביש..אנשים טובים כולל הנהג עזרו לי לקום .. מאז אני בעוד טראומה מעליה לתחבורה צעבורית שאינה מתחשבת בנוסעים נכים ואני לא היחידה שמתלוננת על כך.. כל התקופה הזו המתח הנפשי אחרי היעד המתקרב ובא להשיג את כל הניירת שתהיה מוכנה עד להגעתי לאיכילוב מרפאת כאב גוזלת ממני את כוחי אפילו לנשום והנה זה כבר ממש מתקרב השבוע ביום חמישי..ועדיין תלויה בחסדיהם של העובדים השונים שאמורים לשלוח בין היום למחר את שאר המסמכים הדרושים .. והבטן רק הולכת ומתהפכת לי ..חוסר הוודאות אייך ומה יגיד הרופא המומחה שם במרפאה ..!!! קשה לי ברמות קשות תמיד האי ודאות של..מכניס אותי כמו תמיד למחשבות..חרדות..ואם כל המסמכים אינם מספיקים ?? האמת שבתקופה המטורפת הזו נעזרתי בבנים שלי מי יותר ומי פחות..הם כבר חושבים שאני חוזרת הביתה עם גראס רפואי ביד.. אינם מבינים שזה תהליך שרק מתחיל ואיני יודעת בעצמי כמה זמן יקח ומה יאשרו ומה לא !! כל השאלות שבעולם עולות לי בזה אחר זה..אייך יהיה אם כך..או..כך...עד שהמוח שלי נעשה כמו ג'לי בתוך אמבט אייך יוצאים מתוך כל הלחץ הזה אייך..תעזרו לי בבקשה כולם.. אודי יש לך אולי אינפורמציה שתוכל אולי להקל עלי להבין ולהרגע את התהליך הזה?? או אולי לכם יש נסיון כל שהו אייך זה עובד ?? חטולית

ממש נמאס!!! וקשה! ועצוב! אבל את חזקה ואיתנה מבפנים ולכן תצלחי את הדרך הזו! מאמינה בך! טוב שאת מטפלת בעצמך! את יקרה

הי חטולית, את כואבת מסיבות מוצדקות מאד. התארכות התהליכים מייגעת. התלות הרבה יכולה גם היא להוריד מהדעת. מרגיש לא פייר, מכעיס. עצוב. אנחנו בסביבה, מושיטים יד. אולי זה תורם קצת. החזיקי מעמד, ממש ממש קשה... :-( סוריקטה

שולחת לך הרבה כוחות לא מבינה בתהליך בכלל. זה מדהים בעיני היכולת שלך להמשיך ולעשות עבורך ולא להשבר בדרך מהביוקרטיה ושאר מכשולים בסוף דברים יסתדרו ובנתיים שולחת חיבוק

לא רואים לא עוזרים אפילו שצועקים לעזרה.... אין מענה

אודי- האם הפנוזה יכולה להועיל ב די איי די??

ינשופית מתוקה שלי לא רואים !! לא עוזרים !! עצוב נורא שזה המצב מה אוכל לומר לך עוד? שזה כואב ממש נורא ואין לי מילים יש לי רק חיבוק גדול עד אליך יפתי.. אוהבת חטולית

איזה חוויה מבאסת קשה מציפה ומטרגרת וכל כך מחזירה לשם מזכירה לכם שאני כאן ואני רואה ושומעת ושולחת המוני חיבוקים ויחד עם זאת מזכירה לכם שיש לכם אותכם יחד ואתם קבוצה מעלפת וחזקה לא יודעת אם יעזור אבל כל כך מבינה את ההרגשה ....חיבוק

חטולית ואביב יקרות מקל שאתן מבינות... חטולית- אוהבים חיבוקים מאוד - תודה אביב- תודה שאת מתייחסת אל כולם כאשר אני מנותקת מהם זה בכל זאת עוזר... וכן--- מקל שאת מבינה איך שמרגישים... .

כל כך קשה כשלכ רואים!! איתך...

הי ינשוף, מכירה את התחושה של העיוורון. הייתי מכניסה לכאן את עניין החלקיות וההתפשרות. מציעה את המחשבה שאולי אלה בעיקר חלקים בך שלא רואים את האחרים. אבל מאמינה שגם משהו משודר החוצה ומתממש באיזה אופן. נשמע כאילו DID זה מפחיד (יצא חרוז), אבל בשורה התחתונה אנשים ככל אדם. אולי מיוחדים יותר אפילו. שלך, סוריקטה

את כתבת צועקים .....לא בטוחה שאת מנותקת מהם ....הם כאן והם חלקם ממך וכן ההתייחסות הייתה אל כולך ...כי המצוקה היא של כולם ואם תאפשרי לעצמך להיות כולם תרגישי הרבה יותר טוב... אם את תקשיבי לצעקות אם את תיראי אותכם...תרגישי הרבה יותר טוב . אוהבת

להגיד לך תודה. שאתה פה, מכיל, מבין ולא שופט או מבקר. עונה בעקביות ובתבונה גם אם אני לא ממש עונה לך מכובד....מצטערת על ציניות,אמירות כאלו לא לעיניין.. מצטערת. לא יודעת מה לעשות עם אכילה לא מאוזנת. מחשבות אולי לא מאוזנות...יודעת היטב מה צריכה לאכול ומה רצוי, לא מתחברת לדיאטניות ויודעת שרצוי לחזור לאיזון..... לא מצליחה. מנסה איתה בטיפול.. היה לי יום גרוע בעבודה;(בנוסף.....אוף מקווה שישתפר. שבת שלום אודי וכולם.

הי מיכל, כזכור לי, אודי, באחת מתגובותיו לשירה הציע שני כיווני מענה - האחת הדהוד אמפתי בלבד. השני מעורר מחשבה (ולא קל, ואולי מעורר התנגדות). אני חושבת שבהיותנו קבוצה גרעינית רבת שנים, אפשר לנסות לתת מקום לשתי האפשרויות. וגם לנוספות. אאוצ'. גם אני מחפשת מאד את האמפתיה וההזדהות, בוודאי. הם חסרים מאד, וקשה לי למצוא את החלקים האלו בי. ולכן, גם אם הקול יישמע מבחוץ, לא בטוח שייקלט, ייספג, או מה שנקרא יחזיק מים לאורך זמן. תלוי בעיתוי גם... אנשים לא מעטים מתירים את השמירה ההדוקה בפרט בעניין התזונה בתקופה זו של קורונה. גם אני. כי כמה אפשר, את יודעת... אולי עם הסתגלות יחסית למצב החדש (והאולי מאיים), אפשר יהיה למצוא גם איזון מבחינת האוכל, איכשהו. נקווה שזה גל וזה חולף, למרות שמרגיש עכשיו שנכנסנו למקום שאנחנו לא בדיוק יודעים איך לצאת ממנו. שלך, סוריקטה

כתבתי וברח לי מעצבן כבר שנים שאיני מתייעצת עם דיאטיניות למינהן..כבר לא מתאים בכלל יכולה לגמרי להבין אותך גם בנושא,של האוכל...גם אני יודעת מה אני צריכה לאכול וגם מה הכמות הנכונה רק ש..כבר כבר תקופה כמעט של חודשיים בריצות אחרי בדיקות לכאן ולשם..עבור מסמכים שביקשו ממני במרפאת כאב ..ועדיין מחכה בין היום למחר לקבל עוד מסמכים..והלחץ רק מהמחשבה אייך ומה יהיה שם במרפאה...ומה הרופא יחליט..אני כבר שחוטה מעייפות תרתי משמע.. טוב נו..אז אכלתי..כן גם בלסתי..המון כי זו התקופה הזו עכשיו עם כל השינויים שבאים ולא פשוט..במיוחד גם לקשות תפיסה כמוני לכשארגע אחליט מה אעשה עם כל מה שנכנס מיותר למקומות שהתמלאו קצת מחליטה כעת לא להחליט מה לעשות עד יעבור המצב שלי לפחות איתך יפתי חטולית

מדוייק מאוד לדעתי הבור עמוק מידי והוא ניגלה במלוא מערומיו וכאבו ... אני לא יכולה להכיל את הבור הפנימי הזה וכל זמן שלא אצליח להכיל לא אצליח להחזיק כלום מהסביבה. זה עצוב כי בהחלט היום יש סביבה ותמיכה ....אבל הלב הלב רוצה את .... ואת הבור הזה אף אחד לא ימלא ...מה שנשאר זה ללמוד לחיות איתו ולשם אני חותרת ומכוונת ... בהחלט מאוד מדבר גם אלי מה שכתבת למיכל .... תודה על היותך אביב

הי לכולם ..... משהו קורה לי הרבה עשיה במציאות עומדת בכל המטלות בגבורה האמת גאה בעצמי השנה בחרתי נושאים קשים ממש עבודה על עצמי על בדידות ובושה ....האמת שאני מאוד אמיצה ועם כל האומץ וזה שאני גאה בעצמי עם כל האנשים במציאות שהיו וישנם שם עבורי כל האנשים ששיתפתי בחוויה שתמכו המון פידבקים אחרי שתי ההצגות אני לא מצליחה למלא את הבור שנפער בתוכי תחושת לבד ואין מקום תחושת עצב וכאב ורצון להעלם ומנסה בכל הכוח להאחז גם במציאות אבל כלום ואף אחד לא חודר וזה הכי עצוב ....שאני כל כך מבינה למה מבינה מנסה ופשוט .....אף מילה לא חודרת והבור הזה מבקש לבלוע אותי לתוכו מחפשת מקום להניח את הנפש ופשוט לא מוצאת סוריקטה מיכל קראתי אותכן , חיבוק של כוח ותקווה עבורכן אביב

תודה אביב יקרה... אביב, את אמיצה ולוחמת אמיתית. וזה קשה כל כך, גם אני גאה בך! יש לך הרבה במה להתגאות!! יש לך בדיוק את האומץ הדרוש! ואת לא לבד ..מבינה את ההרגשה שזה לא חודר, האמיני בעצמך ובסובבים שמאמינים בך!

הי אביב, 'נכנסת יוצאת' כתבת בכותרת. רק לומר שזה אחד הביטויים המדוייקים ביותר, בעיניי. מוזמנת לקרוא את שכתבתי למיכל לפני כמה דקות. אם יש לך כוח. אולי ידבר אלייך גם. שבוע טוב, סוריקטה

תקופה לא קלה לך אך את כמו שבאמת ציינת את אמיצה וחזקה מאוד כתבת דברים נפלאים על כל מה שאת עושה ומתנהלת ובאמת מגיע לך כל הכבוד אין לי מילים חכמות כעת לומר לך מעבר לכך שהכי גאה בך בדרך הקשה שבה את מתנהלת !!! ישר כוח אהובה בליבי תמיד עימך גם אם איני תמיד נכנסת ועונה חטולית

זה תהליך . תיראי מה כתבתי לסוריקטה על העץ שלך .... ושוב תודה על המילים

מעריכה מאוד שאת כותבת למרות המאמץ תודה על המילים המחזקות

שלום, בתי בת ה34 מתגוררת עם בן זוגה זה מספר שנים, אך לא בטוחה שזהו הקשר המתאים לה לנישואין. מה עושים?

שלום, אינני בטוחה שאני שואלת בפורום הנכון, במידה ולא. אשמח להמלצות למי לפנות. לפני כארבעה חודשים עברתי תאונת דרכים בתור הולכת רגל. לפי מה שנאמר לי על ידי הרופאים והמשטרה, עפתי על שמשת הרכב ולאחר מכן חזרה לכביש. מהתאונה עצמה אני זוכרת רק חבטה, ולאחר מכן יש לי מספר קטן של זיכרונות מעין הבזקים מהרגעים שאחרי התאונה, מהאמבולנס, חדר הטראומה וכו'. אני יודעת בבירור שאת הרוב אני לא זוכרת למרות שהייתי ערה, איכשהו הדברים נמחקו, זה הגיוני? אני חושבת על הנושא הרבה, ומנסה להיזכר אך זה לא עובד. האם יש דרך להיזכר במה שהיה? שאלה נוספת. יש לי מעין הבזק נוסף מדי פעם בשבועות האחרונים שבו הנהג לא מצליח לבלום אחרי התאונה ודורס אותי. אני יודעת בוודאות שזה לא קרה. האם יש דרך להיפטר מההבזק הזה לבד? אני לא מעוניינת בטיפול פסיכולוגי. תודה רבה מראש, אלני

אודי, קל להגיד, קשה לביצוע. מאוד מקנאה באנשים הללו שלא אכפת להם מה אומרים...וכמובן שאת זה שמעתי רבות מהמטפלת. לא עובד ממש... בקשר לחיבור לשמחה ולספונטניות, גם מנסה. אכן יפה ההתבוננות במשחקי ילדים, אפשר ללמוד מהם המון. מעניין אותי איך יכול להיות שגם ילדיי כאלה? למרות שמעולם לא אמרתי להם איך אני מרגישה כלפי עצמי ותמיד עודדתי אותם , קבלו משובים חיוביים ועוד...ובכל זאת הם לא מעריכים את עצמם מספיק? תוהה אם העברתי להם את המסר של " לא טובים מספיק" כמו שאני מרגישה כלפי עצמי???? האם ילדים להורים בעלי דימוי עצמי נמוך מעבירים זאת הלאה???

הי מיכל, את לא הראשונה שיש בה צד שאולי מרגיש מותקף ופחות אוהד את האמירה 'לשים קצוץ'. בשעתו אודי השתמש מול אביב נדמה ב 'אז הם אמרו' וגם היא, להבנתי, פחות חיבבה את הביטוי. אני יכולה להבין שיש חלק שמצפה שייקחו צד. שיאמר לך - איזה אנשים מגעילים הם ועיוורים הם, ואיך נעמת אותם ונעמיד אותם במקום ונעניש אותם, ואיך אנחנו נקבל פיצוי וכו' וכו'. אגב, ייתכן שהם אנשים שיודעים גם להתנהג באופן מכוער ונוח להם להתעלם בלי קשר. אין סתירה. העניין הוא ש אההממ בעיה מסובכת יותר (או, אפילו פחות אפשרית) לשנות אדם אחר, סובב. או אפילו להחזיר את הזמן לאחור... *כן* ניתן לשנות משהו בנו, חלקים מאיתנו, תגובות שלנו, ואז, אולי תוצאה לכך היא גם שינוי של מערכות היחסים עם הסביבה. מה שקורה, שוב, כפי שאני מצליחה להבין במקרים כאלה, הוא שיש בנו חלק שמזדהה עם הדובר. מדזהה ורוכב על הגל ומעצים אותו מאד ואפילו נכנס למעגל של הרס עצמי. כאן, כאן, אנחנו יכולים בהדרגה לנסות להשיג שליטה. במובן זה שאנחנו מבינים שהאחר *נפרד* מאיתנו. לעתים, מה שאמר מעיד אולי עליו בעיקר. הוא אמנם יכול להזכיר לנו מערכות יחסים בעבר ולהתלכד איתן יופי, אבל אפשר להבין, וכך, אולי ללמוד לעצור את המעגל המסחרר שנכנסנו אליו. אז אנא, גם אודי אדם. ומקצוען. גם המטפלת חוזרת שוב ושוב ומזכירה את התפיסה, אז אולי יש בכך משהו. ולכן, אולי לא כדאי 'לשים קצוץ' לזלזל ולהדוף בכזאת קלות דווקא את הכיוון של המטפלת ואודי. יש קול שנשמע כך, אולי, וזה בסדר, רק צריך להכיר בו. בטח שזה לא קל. וגם מבינה את הקנאה. עדיין חושבת שכן שווה להקשיב לסביבה בכל מקרה, לצדדים שונים ולהרכיב לך את התמונה שלך באיזון המתאים. לא פשוט - בטח. אני מאמינה שהתגובה האוטומטית עשויה להיות המזדהה טוטאלית - אבל, לפני שנוצרת העצמה אפשר לתפוס 'על חם' ולעשות פניית פרסה. אני הצלחתי השבוע להתעשת מאיזו חבלה שלא תאמן שגרמו פה ובמקום לכעוס שנתיים, התחברתי ביחד מהר יחסית, וזאת חתיכת הישג. ויתרתי על הריגוש של הכעס המתלבה והסוחף. גם חושבת שעיקר מה שעובר לילדים הם דברים לא מודעים שמשודרים להם. לא חושבת שאת עם דימוי עצמי נמוך דווקא. את גם יכולה שלא. תלוי למה את מתחברת בך. ואם יש פיצול - נו, את יודעת טוב יותר. בוקר אור, סוריקטה

הי שוב מיכל, בהמשך להודעה קודמת שלך - כתבת על הפריאריות. אני חושבת שצריך לשים לב האם אנחנו פועלות מתוך רגשות אשם, או 'כי לא נעים לנו' או 'מה הם יגידו עלינו', 'יגידו עלינו שאנחנו רעות'. או, לחלופין, מחפשות ותלויות בשבחים מהחוץ. מהחוץ, כי לנו לא נוח עם עצמנו איתנו. בקיצור - גם פה אפשר לומר אז הם יגידו. ושוב, כנראה קטע של גבולות עצמי, הגדרה והפרדה. ובנוסף, חושבת שמזהים את החולשה הזו, רגשות האשמה הטבועים בנו מהר מאד. יום נעים, סוריקטה

וואו סוריקטה.. המון חומר למחשבה. תודה רבה.

שלום, אני מזה חודשים מנזה למצוא לעצמי טיפול פסיכולוגי, די דחוף. בבקשה - בהסדר מכבי. אפשר במרכז אפשר גם בשרון. מישהי *מומלצת*, לא אקראית. אני שואלת כל אחד כל מקום כל מדיה שהיא - ואין מענה, אין ישואה. אודה לכם להמצלתוכים. תודה.

אממממממ, התאוששתי מהדיכי שהיה....הוקל לי. הבנתי שאוכל ובעיקר פחמימות מרובות בכוונת זדון אצלי זאת דרך לומר " תראו אותי, רציתי שמישהו ישים לב הפעם ששמנתי. בעצם שבעלי....והסתדר בסוף והייתה לשנינו שיחה על הכל... בקשר להתנדבות או רצון לעזור שסוריקטה רצתה שנשתף.....אמממ, אני לא מרבה לשתף במה שאני עושה לטובת האחר זה קצת ככה...לא על מנת לקבל פרס ולפעמים גובל בפריאריות....רק אשתף שאני עוזרת המון לבת משפחה שלי עם ילדים קטנים שאמא שלה נפטרה והיא לבד....באה לקלח, ארוחות ערב וכו...וגם השבוע עזרתי לחברה שרצתה שאעבוד ביום חופשי שלי ואני בדרך כלל לא מסרבת. . כאלה. ועזרה להורים בקורונה משני הצדדים קניות וכו....לא נראה לי שונה במיוחד ממישהו אחר.... משהו אחר: מה אני עושה עם הרגשת הערך העצמי????? נורא קשה לי לעבוד על זה...להעלות אותו. להבין שאני בסדר, שאני לא טפשה, סתומה, דוחה ולא מסוגלת להיות אדם מתנדב טוב כזה...אני לא,! פשוט לא. כל מה שאני עושה כל אחד יכול. אני אף פעם לא אהיה מספיק טובה וזה כואב לי..

לנתב עודף אנרגיות (אגרסיות) באופן יחסית פחות מעודן. חשבנו על איזו אמנות לחימה מעבר לפעילות הפיזית שאני עושה (הרבה) ממנה. אולי... סוריקטה

הי לעצמי, מה אומר שקט. בודד. עייף. חסר. הפחד מהמולה ושאון והמון אדם היה גם לפני הקורונה. הם מתיישבים יחד. אולי בהמשך אצמיח ענף נוסף לעץ הזה. אבל אני בריאה יותר, והכוונה גם לנפש. יש קריסות, עמוקות, אבל מי היה מאמין שעם היסטוריה כזאת של עשרות שנים כל כך עקומות, (ואולי גם היסטריה כזאת) חזרתי באופן מסוים לתוך החברה האנושית. ומתקשרת. לילה טוב, סוריקטה

כואב לי הנתק מעצמי.. ומהחלקים בתוכי מתמידה בטיפול וזה מעצים את הנתק.. אומרים לי שצריך סבלנות ולקבל איפה שאני נמצאת אבל ככל שהימים עוברים ומרגישים יותר ויותר מנותקים מאבדים תקווה

הי ינשופון, את יודעת, אני מוצאת קשר בין פנטזיית הצלחה לבין ייאוש, כשהמציאות, האיטית לפעמים, והמתסכלת, מכה בפנים. אולי כדאי למצוא במקביל דברים קטנים ופשוטים שעובדים מהר, את יודעת, כמו עבודות יצירה של פעוטות בגן - עבודה פשוטה פשוטה, לא מדויקת, לא ממש צריך כשרון מיוחד, אבל יוצאות תוצאות מרהיבות וצבעוניות ואמיתיות ומשוחררות ממאמץ קל באופן יחסי למשהו שמניסיון די בטוח עובד ויוצא חמוד. חיבוק, סוריקטה

אולי זה לא נורא שאני מנותקת אולי זה לא נורא בכלל אולי זה פשןט מצב שאני צריכה להסתגל אליו

היי ינשוף, אולי לפעמים צריך שמישהו אחר יעזור להחזיק בשבילך את התקווה? אז מחזיקה בשבילך כרגע עד שיתבהר ותוכלי להחזיק....

וחושבת שחייבת שגרה. נורמליות. מסגרת כלשהי כי יצאתי קצת ממסגרות.... אמנם עובדת ומקווה שלא יסגרו...בעלי עובד לסרוגין. בית. בעבודה. הבן מתחיל השבוע שוב בזום, וצריך עזרה כי הוא לא בנוי לזה בכלל. יצא לגמריי ממסגרת. הגדולים בבית לומדים גם מהזום. אני היחידה שפיזית בעבודה. אז הבית ככה בשלט רחוק....אוכלת כל מה שבא למרות שיודעת היטב מה כדאי. רוצה להרוס לעצמי. להכאיב לי...כזה אבל לא באמת... ואחר כך יורדת על עצמי.טיפשה, סתומה אלו המילים העדינות.....הכאב והעצב מגיע לי...לא מגיע לי טוב.....ומחשבות של חזרה לאחור. האם כלום לא למדתי בטיפול???? השגרה הזו..רעה לי. הורסת. הפחד ההתחלתי להורים הפך ללא אכפת לי....ועוד.. כעסים. לא יודעת מה בעצם אני רוצה מעצמי??? כעס על עצמי. כעס פנימי למה אני מרגישה ככה????

הי כולם, בעצם אני רוצה איכשהו לנסות לעזור לי ולנו להתחבר לחיים. לפעמים גם בלי להרגיש. ובכל זאת, ניסיון כן להרגיש, גם אם קצר ונעלם. החלטתי לפתוח עץ שבו אזמין אתכם לכתוב מה המחווה היפה שראיתם (מולכם, שלכם ועוד) שהייתם עדים לה בימי הקורונה. בשבוע שעבר שיתפתי קצת ככה את סובביי, מכרים מהיומיום, במצב הרוח הקיצוני מטה, בגוף שמדבר, ועוד. עשו לי הפתעה מיוחדת במינה. קטנה, חלקית, כן, אני צריכה כל כך המון ולאו דווקא מהם. אחרים מהצד התלהבו ובאמצעותם הבנתי כמה זו מחווה יפה כל כך. גם אני עצמי תרמתי רבות לסביבה ככה בשקט שלי בעיקר בתקופה של הסגר, ולמען אנשים בבידוד. תוכלו לספר על משהו מזה בעולמכם, אם תרצו? סוריקטה

היי סוריקטה, הרבה מחוות יפות ראיתי. דוגמא: שכנים שנכנסו לבידוד עם ילדים לשבועיים ( לא היו חולים) כל השכנים עזרו להביא קניות וכדומה. את יודעת מה מכעיס אותי במדינה שלנו? הרבה דברים...חלק מזה שהמדינה לא מוכנה לתת כסף אם היא לא רואה מזה רווח בעצמה! שהמדינה נהיית קפיטליסטית ולא סוציאלית... אז מה שקורה שכל הנזקקים בגלל המדינה שלא עוזרת להם זקוקים לחסד הזה מאנשים אחרים. כך נוצרו עמותות וכו' והמדינה כבר סומכת שמישהו אחר יעזור...עצוב ממש! יש אנשים טובים שעוזרים בארץ וכל הכבוד! וזה מאוד בולט אצלינו...חבל שהמדינה סומכת על זה....

הי מיכל, אני חושבת שהכעס אותו דיברת ממשיך את הקו אותו הזכרתי - אנחנו, שלקחנו אחריות, גדולה עלינו, שהייתה אמורה ליפול בימים עברו על ההורים. המדינה הגדולה והעוצמתית מול הפרט הקטן, החלש והנזקק. ואיכשהו אולי גם יש משהו נחמד במחווה קטנה מאנשים שביססנו איתם מערכת יחסים מסוימת ואולי קצת אמון. ואז לא פשוט להתפשר, פחות לחמוד, פחות לקנא. לקבל חלקיות. להבין שאין בלעדיות. מורכב. תודה שכתבת. סוריקטה

אני לא.. זאת שגרה ולא שגרה...ויש קושי ...ועצב. ולא טוב לי. חזרתי לאכול לא מסודר...לא נכון... והמטפלת אומרת שקודם אשתדל עם המזון ואחר כך השאר...אבל לא בטוחה זזה הנכון...מה קדם למה הרגשה רעה או האוכל??? כאב שחזר. יחד עם השגרה. איזושהי הזדהות עם שירה..

הי מיכל, האוכל אצלי, למשל - לא מבוקר וכן מבוקר. מה זה אומר? אין ספירה של כמויות או קלוריות, אין ארוחות מסודרות. אבל כן יש שמירה על גיוון מצומצם מכוון, ועל סוגי מזון שאני משתדלת להמעיט בהם. כן ולא הייתי אומרת שנכון לומר. מסכימה עם אודי, ששמירה על מה שאפשר בתוך השגרה יכול לתרום. גם אני הוספתי למשקל - מניחה שבגלל שינוי ברמת וסוג הפעילות הגופנית. מסתבר שלא מעט אנשים הצליחו גם את הטוב בתקופת הסגר וכד'. שבוע טוב, סוריקטה

קשה החזרה לשגרה המרוץ האינטנסיבי חוסר הסנכרון בין האיברים וגם זה שבין המחשבות למה שבא לביטוי בפועל הנפילות הזחילה ההתבוססות בכאב שאינו ברור לגמרי לעתים מתבהרת תמונה ולעתים הוא כאב חסר פשר כאב של כפיות טובה של חוסר הכרת תודה על היש יש דברים אני אומרת ומנסה למנות בבוקר ובערב אבל הבוקר בוכה ומפוחד וסכיני הערב ננעצים בעצב הלב מחסיר פעימות או שועט כמו הזמן ואני לא מצליחה לגעת רק משתוממת או מבוהלת או לא מבינה איך שקט הוא רק מילה כל כך צועקת

יקרה, כל כך קשה לחזור לשגרה..כי זה לא באמת שגרה אבל מעין ציפיה להכל רגיל..ובעצם כלום לא רגיל. והרגיל זה הקושי...איתך.

אימפולסיביות .. ,,,סליחה,,, (ללא צורך בסליחה כמובן :-) )

אימפולסיבית...וזהו.. השארת הכל פתוח והלכת..?? יותר פרטים...אפשר.. חטולית

חודשים כבר מאז הקורונה אני דיי מנותקת מבינה שיש צורך בניתוק כדי לתפקד ולטפל בחולי קורונה.. אבל יש מחיר... אני בסף של תשישות פיזית... מרגישה כל הזמן שאני עומדת להתעלף... בקושי ישנה בלילות... וכנראה אנחנו בגל שני ויש דרך ארוכה עד שזה יגמר בטיפול אני מתוסכלת כי הניתוק גם שם ואולי עוד יותר כי יש פחד להתחבר ולהתפרק..

ינשופית מתוקה זמנים קשים עוברים עליך בקו הראשון בטיפול בחולים..מאוד קשה..ולהגיד שבאמת מבינה אותך יהיה לא נכון מצידי...כי אני לא שם מבינה את הצורך בניתוקים על מנת לאפשר להמשיך לתפקד מאוד קשה הפחד להיתחבר בטיפול קשה ואז יש ניתוקים....השאלה היא עד מתי תאפשרי לעצמך להיתנתק ולא להיתחבר לכאב ולתת לו סוף סוף מקום ..להיות..להרגיש..להיתמודד..?? בעצמך אומרת שכבר עובר המון זמן מאז תחילת הטיפול ושהתקציב מקשה עליך מאוד..הגיוני..לדעתי את צריכה לקחת עצמך למקום שאחת חייבת לצאת משם כאלו שזה ענין שתלוי בחיים..אולי רק כך תקבלי אומץ לעשות צעד נוסף ולדבר..גם הם כבר מבקשים ממך לשחרר.. איתך בלב מתוקה שלי חטולית

חטולית יקרה תודה על המילים הרכות שרוצות להבין וגם מחבקים... זה המון בשבילי... את יקרה כל כך ינשופים

שאני אנחש???? איזו הזדמנות?? למה?? הזדמנות ל... זאת לא מידה טובה ולדעתי צריך לדעת לשלוט בכעס לא???? יש סדנאות לכעסים.. אז הזדמנות למה???? ויפה שאתה תמיד רואה טוב בכל דבר;) הפעם לא רכיתי טוב.. ריב עם הבעל לא תמיד מוביל לחיבוק ולהשלמה...וגם לא לחיבוק וההבנה. סורי. הלוואי.

מיכלי מאמי צודקת לא תמיד ריב עם הבעל מוביל להבהרות.. אני בעזרת המטפלת שלי לומדת לכוון את הריב למקומות שבהם אפשר גם לדבר אחרי המריבה ולהבין אייך לצאת ממנה בלי להישאר ברוגז ממש לא פשוט..ועם השקעה רגשית מאוד מאוד מכוונת לצאת עם בסדר הכל הגמר ומשם ממשיכים הלאה ריב גם לא צריך להגיע לטונים גבוהים לא מעליבים.. לא אומרת דברים קשים שאין דרך חזרה מהם אלה מנסה לנתב את המילים בצורה יותר מחושבת פחות מעליבה ונכון שזה דורש המון מחשבה ...ואת יודעת שהמוח שלי עובד נורא לאט אולי האיטיות שלי במיוחד בחשיבה עוזרת לי לסנן דברים כואבים ברגע של התפרצות...כדאי לחשוב אייך להאט את התגובה גם הספונטנית למקום יותר רגוע ובטוח.. מבינה אותך מאמי חטולית

אומר לך רק ואומר גם לי שהסורי קטנה ... צריך להאמר אחרת סורי שלא ראינו אותך סורי ילדה שאנחנו חברה עיוורת אטומה ורעה סורי ילדה שנתנו למישהו להכאיב כל כך ושתקנו סורי ילדה את אמיצה וגיבורה ואנחנו אנחנו חברה דפוקה ועיוורת מבקשים ממך ילדה גיבורה סליחה

הי אביב, העיוורון הזה הוא קטע מדהים. הוא אפילו בוירטואלי, כך אני מרגישה, ואני מנסה לשאול את עצמי איך או מה בי מעוור. הילדה הזו אולי הייתה גיבורה, שגם בחרה בחיים. גם את. לשרוד כאלה התקפות כל כך הרבה שנים וכל כך אינטנסיביות ואיכשהו להישאר בעולם בסוג של לכאורה חלק מהקהילה. מה שגם יוצר בלבול. אולי. מה שמתרחש לאחרונה בעולם הזה ומופגן בחדשות נוטה להראות בעיניי עד כמה הוא מחורבן. ועם זאת, בעולם הקטן פורחים פרחים וצומחים צמחים ונולדים גורים. סוריקטה

אכן כן העיןורות הוא מנת חלקם של אלו שלא ראו שלא הגיבו.. הכאב נמצא בכל נים ונים בדם הזורם וזועק..מתי כבר יצילו אותי מכל זה?? תני לסורקטה הקטנה מקום לנשום מקןם להיות...את המקום שלה להיות כי היא אינה אשמה!! אמרי לה סורי ..קטה האהובה.. לא ראיתי אותך סורי..קטה..לא נתתי לך מקום לחיות לא מתוך בחירה רק מחוסר ידיעה שאת קיימת !! בואי כעת אחבק אותך ואוהב אותך גיבורת חיי שהחזת אותי מעל פני המים הסוחפים ולא טבעתי בזכותך אזלו ...סוריקטה אהובה חיבוק עגק לך אמיצה חטולית

רק להגיד שקראתי ותודה מצטערת בימים אלא אני הצל של עצמי ...

אני במצב ממש רע אני מודעת אני מבינה ובכל זאת לא מצליחה להתרומם אולי פעם ראשונה בחיי שהכאב העצב הריקנות הדכאון הרצון באובדנות כל כך חזקים אני לא יעשה כלום אבל הקורונה הציבה מראות כואבות והמון הבנות שחילחלו מההגיון אל הרגש עשר שנים של פגיעה וכולם הסיתו מבט הצידה מה זה אומר עלי מה זה אומר על מי שאני בעיני אחרים ובהגיון מבינה הכל ... אבל הרגש מוצק אותי כמו שאמא עשתה פשוט מוחק מוחק מוחק מוחק מוחק כמו שלא קיימת עצוב כל כך ... חלק שבי כל כך מאס בחיים וחלק אחר נאבק על כל נשימה על כל צמיחה על כל צעד .... וההבנה של המחיקה הזו החוסר נראות הזו כל כך מחלחלת ושורפת בנשמה מעולם לא הרמתי ידיים אבל אני מבינה שהכאב הזה לא הולך להעלם אני אצטרך ללמוד לחיות עם הכאב הזה עם הדיכאון והעצב ותחושת החידלון לצד המקום החי הבועט .. כמהשאמא אחת יכולה להרוס חיים שלמים עצוב כל כך .....ואני כבר זקנה מידי ועדין היא מתוך זקנותה מכאיבה ופוגעת ..... ואני רק רוצה לצעוק למה אמא למה ....אבל היא כל כך זקנה ואני שותקת ....שותקת ומדממת בתוכי ... סליחה שפורקת כאן ...כבר לא עומדת בכאב הזה יותר

הי אביב, רק אוכל לומר שאני מאד מזדהה עם התחושה העוצמתית בימים אלו. כאב נפשי קיצוני על הגבול שבין (המטפל, כמובן יודע). כן ידעתי כאלה בעברי. ולא חתכתי, ולא השתמשתי בחומרים, וכדומה. גם לא ניסיתי להתאבד. זה נורא. מניחה שיש קשר לתנאי הסביבה של הקורונה - בידוד, ריחוק ועוד ועוד. הבדידות מורגשת חזק במיוחד. אומר לך מה כן עשיתי בכל זאת - שיתפתי, כשיכולתי בכלל להוציא מילים, אנשים בהרגשה. חלקית, אפילו באופן מנותקף לא עד הסוף (שזה מפחיד כשלעצמו ועשוי גם להגביר), לקחתי באישור הרופא כמות כפולה של תרופות כדי להצליח לישון בלילה ולנוח יותר משלוש שעות (שזה הרגיל); עשיתי מקלחת ארוכה; חיבקתי ונישקתי את חתוליי הבריאים. את אולי מוקפת באנשים כל הזמן ומוגבלת באפשרויות, וזה יכול להטריף ביותר, אני יודעת. עוד נדבר, סוריקטה

מזדהה עימך בכל מה שכתבת ומזדהה גם עם הצעקה החנוקה שלך אמא למה??? חיבוק עוטף עולם אהובה שאת גם לי אזלו המילים וכבר לא יכולה לכתוב את הכאב.. חטולית

אביב יקרה, כמה כאב..בלתי נסבל, כל כך מבינה ומזדהה. איתך שירה

מקווה שיקלט כי זה חשוב לי לכתוב לך מקווה שתגיעי למקום של סורי קטנה שככה התייחסתי אלייך, שתחבקי את הילדה הזו הקטנה... סורי/קטנה שפגעו בך, שלא יכולתי לחבק שהרחקתי אותך ממני... זו הסליחה שאני חשבתי עליה. מאחלת לך להתקרב אליה ולא להרחיק, להקשיב לה כי יש לה הרבה מה לומר. לקרב את הטיפול גם...פחות להרחיק ויותר לקבל ולהקשיב להכללללל

את יודעת מיכל, קראתי את ההודעה שפתחת ודבר ראשון שחשבתי לי הוא על הכאב העצום שאני מרגישה כששולחים לי תמונות של החבריה שטיפלתי בהם בעבר (והיום הם בגנים, בי"ס, או אפילו צבא) ואני לא יכולה לחבק. ואלו תינוקות שאהבתי. אהבתי כל כך. ואסור לגעת. עכשיו גם לקראת סוף שנה ומחליפים משפחות. זה קורע אותי. תודה לך, מיכל. שלך, סוריקטה

פשוט וואו...זה כאב גדול. מקווה שתוכלי לחבק את עצמך בחזרה. ואת הילדה הזו שהיא את.

אודי יקר, לא אהבתי את תשובתך אליי. שריב זו הזדמנות וכעס ביטוי לרגש...... הייתי זקוקה למשהו אחר. ועכשיו...לא נורא. המטפלת שלי הבינה...ומרחוק לא תמיד הדברים עוברים...לכן טיפול עדיף שיהיה פנים מול פנים. עדיין יושבות במרחק...מחכה לחיבוק. לא פייר שאנשים מתחבקים ולנו אסור!!!!! בגן אני מחבקת את הילדים!!! איזה דור אנחנו רוצים לגדל? מרוחק? מנותק? פחדן מחיידקים? או בריא בנפשו.... אז נהלים לא ראלים! וגם אני זקוקה לחיבוק!!!!! אוףףףףף היא ובעלי המבוגרים היחידים שאני רוצה לחבק. לא מחבקת אנשין רק ילדים!!! ;( אם מבוגר מחבק אותי אני מחזירה חיבוק אך לעולם לא אזום! זה לא זהההההה....אוףףףף יום נעים.

חייבת להבהיר שאני שומרת על כל הכללים!!! הילדים מתקרבים וזקוקים למגע אני מזכירה להם שכרגע אסור.....בטבע שלהם יש חיפוש אחר מגע.

שלום, המלצה לפסיכולוג קליני באופן פרטי למטופל שמבקש פסיכולוג רק עם שפת אם אנגלית. המטופל דובר רק אנגלית. עדיפות באזור המרכז.

סוריקטה בדיליי, דיליי ארוך מאד. קראתי, אודי, את האסוציאציות הצליליות שלך - אסיף ואיסוף, שירה ושיגרה (גם שידרה פתאום חשבתי לי...). המקומות האלה, בהם אתה, למשל, מביא משהו מקורי משלך, יוצרים אצלי, לפעמים, לרגע, תחושת קירבה. הזמנה. ו אז הגעתי ל סוריקטה. הכי דומה לי ל סורי קטנה סוּרי ילדה, לכי מכאן, עוּפי, טוּסי לנו מהפרצוף, יאללה יאללה, סעי לנו מהעיניים. צאי. נו כבר. סוּרי. גירשתי את עצמי מהטיפול (במיינד, זה לא באמת קרה). למה? אם נחזור לרעיון בו התחלתי - רגעי טוב, רגעי טיפוח עצמי. חיבור. שייכות, אולי. גדול על הנפש. כתבו לי שבריחה אינה פתרון (משפט לעוס וטחון). לא ברחתי. סורי / קטה (<=פיצול)

אז כן עדיין צרכים לאסוף את עצמנו כי החזל"ש עדיין לא ממש ולא הכל ברור לי לפחות ומנסה להתאושש מהנפילה שלי מהאוטובוס כי היום יותר כואב מיום ראשון בו נפלתי אז מאחלת לכולם חג כמה שאפשר שמח ומהנה ותודה לך אודי על כל מילת תמיכה חשובה ולכם כולכם כשאתם מתיחסים ותומכים בי ברגעים קשים שאני עוברת ולאחרונה הרבה כאלה... ותודה על המקום שמאפשר להיות..כן..פשוט להיות..בכלל לא מובן מאיליו.. מקווה להתראות בקרוב אוהבת את כולם חטולית

חג שמח חטולית יקרה

הי אודי, חזרה לשיגרה. לא פשוט בכלל. היה משהו אוסף ופחות מפורק בהוויה במקלט הביתי. עכשיו מרגישה כמו פאזל, גם אם מורכב אינו שלם, יש מרווחים גדולים בין חלקיו, יש תזוזה ותנועה. לפעמים אני מדברת ומרגישה איך המילים מנותקות מהגוף. הפה זז בחוסר סנכרון עם המילים, הפה זז בקושי, הכל קהה.לפעמים אני הולכת ומרגישה שעוד רגע אפול. התנועה לא מסונכרנת. מה רואים לי מהצד? עכשו שיגרה וצריך להמשיך להיות מכונה. אז מה אם בפנים הכל בהסטריה. שירה

היי אני די מתקשה להבין את ההבדל בין מהי השלכה ומהי העברה ואיך זה בא לידי ביטוי בטיפול. אשמח לקבל דוגמאות. בהבנה שלי- השלכה זה שאני משליכה רגשות שלי על האחר ומייחסת אותם עליו והעברה זה שאני מעבירה את הרגשות שלי לאחר וגורמת לו להרגיש אותם. (כאן זה יוצר אצלי בלבול קטן, מאחר וזה מאד מזכיר לי הזדהות השלכתית, שאני בלי מודע מעבירה רגשות שלא ידעתי שקיימים אצלי לאחר והוא מרגיש אותם כאילו הם שלו.) האם זה נכון?? אשמח להבהרה! תודה הדר

לפני הקורונה היינו נפגשות פעמיים בשבוע .. כל השבוע הייתי דיי מערערת ובסיוטים... כבר חודשיים נפגשנו בזום פעם בשבוע ועכשיו בקליניקה... עכשיו רוב הפגישה אני מנותקת.... מצד אחת אני שונאת את התלות במטפלת וגם כלכלית ממש קשה לי פעמיים בשבוע... מצד שני אולי פעם בשבוע מעצים את הניתוק.... לא כל כך רוצה דבר על זה עם המטפלת כי אני מרגישה שהיא זקוקה לכסף ותעודד אותי לבוא פעמיים....

אוףףףףף שעצוב לי. אוף על הרגשה זיפתית!! נמאס לי ...... נמאס ממני גם. אפילו לצאת למסעדה ולשוחח אני לא יכולה...זה היה מקום שבו הבעתי רגשות, פתרנו בעיות בינינו...עכשיו כבר לא. יש קצר. ואני רק יודעת לרצות ולרצות..מה עם הרצונות שלי?? למה אין להן מקום????. ולמה מנסה כל הזמן להיות זו שמרגיעה.. משהו נסדק בקשר הדק הזה של שנים. אוףףףףף נמאס לי...פרקתי. זהו. לילה.

מיכלי מאמי ישנם גם מצבים כאלה של שיא המתח בגלל התקופה הארוכה בה כולנו שרויים ומן האמת...שאת תמיד כנראה היית הצד החזק והמוביל בהתנהלות שלכם כנראה עייפת קצת..השקעת המון אנרגיות חיוביות בכל הזמן האחרון ..דאגת לא רק לבני הבית אלה גם לקטנים שבהם את מטפלת ... נראה לי הגיוני שזו מן תגובה של אני רוצה קצת שקט ודי..והוא כנראה נמצא במקום אחר עדין זקוק לכוח המניע שלך להמשיך הלאה מאמינה שתעבור גם התקופה הזו ומצב העינינים ירגע...ותוכלו שוב כמו בעבר להמשיך מהנקודה שבה הפסקתם.. קחי אוויר וחשבי חיובי מאמינה בך וביכולות שלך חטולית

תודה חטולית..... את מדהימה. יש בנינו מתיחות כזו..ובאמת אין לי כח יותר!!!! אני משתדלת והוא...לא רואה כלום...כאילו רק לו מותר לכעוס...ואני צריכה להרגיע ולהשקיט את הבית....ואשמה בבית מרחפת. שדברים קורים בגללי. ...כמו מכשיר חשמלי שהתקלקל ושלא עשיתי משהו בזמן. והקשב וריכוז שלי מרגיז אותו. הבלאגן שלי. אוףףףףףף משהו בנינו פשוט מתחרבש... ובנוסף אני כל כך רוצה לפתור בעייה עם המטפלת...ולהרגיש לבד זה לא הזמן,!!!!! לא הזמן לריבים. אוףףףףף

מחוץ לפה אני חזקה. אני מתפקדת ברמה מאוד גבוה. אני עוזרת. אני תורמת. ועוד ועוד ועוד.. אני לא רוצה להיות חזקה פה... אני רוצה לנוח ולהרפות ולתת מקום למצוקות שכל הזמן מלווים אותי... כן!! כל הזמן!!! מותר??? אפשרי???

ינשופית מתוקה בטח שאת יכולה להיות כאן כל מה שאת רוצה וצריכה חיבוק ענק ומרגיע חטולית

ברור שאפשר...זה המקום! הכל בסדר. אנחנו פה בשבילך. כולנו אחד בשביל השני ואודי שאוסף ומלקט ברכות. מכסה בשמיכה רכה... גם אני מוכנה להכיל ברכות( מהמילה רוך) מיכל.

הי ינשוף, מקנאה בך, אני רוב הזמן משחקת אותה חזקה ולא רואים עליי. אולי אפילו כאן, וגם בטיפול. אבל אני כן מדברת ומתארת. אולי צריך ממש חווייה עוצמתית כדי להבין. ואולי לא. משפט שאומרים לי המון - 'לא רואים עלייך'. שיש בו משהו קצת עצוב, אולי. סוריקטה

תודה בנות שאתן תומכות ומכילות.. כן מיכלי- זקוקים לרכות... בתקופה הזו הייתי צריכה להיות סופר חזקה..עכשיו אני זקוקים מאוד לשחרר..... עדיין קשה לי עם זה... בטיפול אני מנותקת ולא מצליחה לשחרר... אבל ורטואלי אולי אפשרי....

אז ינשוף - אם פה את מצליחה קצת - תוכלי להעתיק (יש תיעוד) ולהראות בטיפול אולי? סוריקטה

החלטתי לבקש להפגש. כנראה סדרת מפגשים.....משהו קצר מועד. לברר משהו שמציק לי תקופה. עוד לפני בלאגן הקורונה... ועוד חשבתי שאם יחזור פתאום גל שני יהיה שוב ריחוק..אז עדיף כבר להפגש ככה לפני ששוב יהיה פגישות רק בזום... והייתה הפעם הרגשה יותר של קרבה. למרות שישבנו בול אותו הדבר בריחוק... מנסה לפתור. הדברים יתאזנו נכון?? חייבים להתאזן..בינתיים הרגשתי קצת שיבה הבייתה אצלה. שזה נחמד וטוב. אבל צריכה לעבוד על עצמי במשהו קשה...אולי אספר ואולי לא. כרגע זה ביני לבינה. הכי חשוב שהקשר הורגש....תודה שהזכרת לנו😍

מיכלי מאמי שמחה על פגישה נוספת טובה בטוחה שתצליחי לעבור ולהתגבר גם על....מה שכעת פתוח חטולית

הי אודי וכולם, לפחות מזג האוויר הקיצוני מאחורינו ואולי אפשר יהיה קצת ללגום מהחוץ בשעות היום והאור. הפרחים בגינתנו, אלו שנשרו מיידית עם התחלת השרב, חזרו לפרוח. הרס מסויים בגינה (והקבלה למחשבה נפשית) אבל בהינתן תחזוקה - היה שיקום.בשלם - עדיין גינה חיה. כך גם אומר לגבי חתולי החצר שלנו, שסבלו, אך תוחזקו באופן המיטבי בהינתן התנאים. עברנו את זה. אביב יקירתי - ראיתי את הטעויות. זה בסדר. בלחץ ובחרדה וזמני הצפה זה קורה. לא חייבים להתעמק או לחפור עכשיו או בכלל. זה בסדר. העליתי רעיונות מעולמי שבעיקר אפיין את העבר שלי. הם לא חייבים להתאים לכיווני המחשבה שלך, כעת, או אי פעם. 'אבל אני נשאר אני' משפט פשוט לכאורה משיר ילדים, ויכול להיות מורכב כל כך. כתבתי כאן לכמה אנשים על נושא הנפרדות שהוא אישיו נכבד בעולמי, וכנראה אצל רובנו ככולנו כאן ומחוץ. שירה יקרה, באופן מסויים מניחה את דעתי הדפיקה בשעות דמדומי הבוקר על דלתך. מישהו ראה. מישהו שמע את המצוקה והגיב. היו לא פעם הודעות כאן בפורום, של נפשות שונות, ששאלתי את עצמי מדוע אנחנו נשארים רק במרחב המקלדת ולא יורדים למציאות, לפעולה. חטוליתוש - באמת תודה על השיתוף. את סובלת סבל מר ולא הוגן והייתי מבקשת להניח יד על כתף ולתמוך. ינשופון - מידי פעם את ככה מספרת בין המילים על החוזקות והיכולת שלך - ואני נפעמת. מיכל - תחושת הבלבול וחוסר הארגון מעצבנים, אני כל כך מבינה. ועוד חבריה שאני חושבת עליהם, נזכרת בהם, שהיו כאן פעם, או עכשיו - דרישת שלום. מחר שבוע חדש. שנצבור כוחות, שלכם, סוריקטה

סוריקטה יפה שלי תודה על התמיכה על יד על הכתף .. מודה לך יקרה שלי יודעת ..אם אין סוף לכל הכאבים שלי כבר אוסיף ואספר שהיום נפלתי מהאוטובוס כשעליתי לנסוע הביתה חזרה מביקור אצל רופא...מאחר ואני לא יציבה בהליכה ..או בעמידה...כעת גם זה.. וכעת נוסף כאב נוסף בעצם הזנב.. כן כאלה הם חיי ..מנפילה לנפילה..יש כנראה גם זמנים כאלה. חודש סיון חודש טוב לכולם ואנחנו כעת בראש חודש ורק בשורות טובות חטולית

סוריקטה יקרה, תודה ענקית על שאת כל כך קשובה לסביבה, לחי ולצומח ויודעת להחזיק מה שכבר אבד אי שם בסבך ההודעות, אוספת ומעניקה. הייתי רוצה לחשוב שמעט מן הטוב הזה שבך מופנה גם כלפייך. שיהיה לך שבוע טוב שלך שירה

מדהימה שאת רואה...ומה תכתבי לעצמך?

אודי, מה ההנחיות לטיפול עכשיו? לשבת מרחק 2 מטר עם מסכות? או שלושה ואז אפשר בלי מסכה?? אני רוצה לבוא אליה...אבל.. ההנחיות מעצבנות אותי. מקשות עליי.... אתה יודע שבגן אי אפשר לשמור מרחקים? 35 ילדים. גם אם מחלקים ל2 קבוצות הם קרובים..הם מחבקים, הם נוגעים..זה ילדים! לא אומר לילד אל תתקרב אליי...אנמ חושבת שהבריאות הנפשית יותר חשובה!!! לא הפריע לי אף פעם כאבים פיזיים..אך הכאבים הנפשיים היו קשים יותר... כך גם בתקופה האחרונה...משהו מפריע לי...וממש לא מפחדת ולא פחדתי מקורונה. כן שומרת על כל הכללים...אבל חושבת שבריאות נפשית ולהראות שחוזרים בכייף לגן ולא בלחץ. כך רוצה להרגיש אצלה. אבל המרחק בישיבה ובמסיכה הופכת את זה לכמעט בלתי אפשרי. מבאס. למה אי אפשר להתגמש??? למה בטלויזיה הם כל כך קרובים? נותנים ידיים. אנשים מתחבקים אפילו. לא פייר!!!!! פשוט מעצבן! צריך גם בטיפול להתגמש!!! אני צריכה חיבוק. אמיתי. מהלב. יודעת שהיא מבינה, אכפתית והכלללללל אבל צריכה את הקרבה. אוףףףףףף והקרבה כל כך רחוקה.....מבין??

הי מיכל, אלה ההנחיות שפורסמו אתמול: שלום רב, זו ההנחיה המעודכנת בעניין מסיכות וטיפול נפשי. שמאפשרת טיפול פרטני וקבוצתי ללא מסיכות. בקרב בוגרים להקפיד על מרחק, קטינים וחסרי ישע להפעיל שיקול דעת. עוד צעד משמעותי בדרך לשגרה המיוחלת. בברכה, גבי פרץ, פסיכולוג ארצי, מנהל תקנות ההתמחות וממונה על רישוי פסיכולוגים

מצטערת שאכתוב כעת את ההודעה הזו אך אין מקום אחר בו יכולה לשתף הלילה הכי קשה מבחינתי היה הלילה הזה שבו סבלתי כאבי תופת זה לומר מחמאה ..אין מילים לתאר מה שהרגשתי..פשוט ..... כאבים מהציפורנים שברגלים ועד קצות השערות בקרקרפת ... לא ידעתי כבר מהנאני עושה עם עצמי מרוב כאבים...הרופא העלה לי את המינון של הכדורים נגד כאבים למקסימום כלומר 600 מ'ג...וגם החליף לי שוב את המדבקות של המורפיום לרמה כפולה..ומה אומר..מכירים את המשפט כוסות רוח למת... כבר הפסקתי לטפס על הקירות כי לא מועיל..ואז עלתה מחשבה שרק דבר אחד עוד יכול להפסיק..לקפוץ למטה ודי והכל כבר לא יכאב יותר... שעות הלילה לבד קשות מאוד למי שסובל ואין עם מי לחלוק את הכאב..וכמובן שלא הערתי את בעלי כי קם ב..4.30 לפנות בוקר לצאת לעבודה.. דפקתי את הראש בקיר וגם לא עזר .....ואז החל שיעול יבש בגרון שנחנקתי ממנו ורצתי לחדר האמבטיה..להקיא ( סליחה) ...בקצה העין ראיתי את הדוש ..ומיד חשבתי על מים חמים ואם לא יעזור אז יש גם אפשרות נוספת (יש לי מחבר עם רשיון ..) לקחת שכטה... המים החמים עזרו..נשארתי תחת המים יובלות נראה לי ..למרות שלא יכולתי לעמוד ..עמדתי והחלתי לעסות את הקרקרפת ומשם את שאר הגוף עד שהרגשתי שאני שוב דורכת על כפות הרגלים..הפעם הסתיים במקלחת חמה..וכמה טוב שזה עזר.. היום שלחתי הודעה למטפלת שלי שאני רוצה לדבר עמה..דיברנו מעל שעה ..חחח..בלי שום הפרעות..וסיפרתי לה הכל..וגםעל זה שהרגשתי שקופה בגלל החוסר התיחסות שלה לדברים שאני מדברת... מיד התנצלה..ואמרה שלא כך היא חוותה את מה שדיברתי ..כי כהרגלה היא לא מתמקדת בבעיה אלה מיד בפתרון הבעיה.. טוב מה אומר ומה אוסיף...גם הבעיה הזו נפתרה..וגם בסוף לא קפצתי למטה.כי הרי אני עדין כאן וכותבת לכם את כל מאורעות היממה הכי קשה שעברתי אי פעם בגלל כאבים של פיברו מיאלגיה.. אז לא לזלזל לעולם במחלה החשוכת מרפא הזו...!! ולך יקי ..הנה לך עוד תשובה לשאלון שלך מהבוקר..נכון כתבתי שעד כה לא הייתי במצב קריטי שנזקקתי למטפלת ואייך הגיבה.. מה המסקנה שלך מהתגובה שלה.?? מבקשת סליחה מראש מכל מי שקורא/ת את מה שכתבתי אם גרמתי לכם להרגיש רע בגללי..תודה שקראתם חטולית

חטוליתוש יקרה.. נשמע כל כך קשה. איך שכמעט כלום לא עוזר? וואו. שמחה שלפחות בפן הנפשי שוחחתן. נשמע שהיא מבינה וטובה עבורך :) טוב ששוחחתן.

.. התקופה הזו מרגיש ש.. אמא צביה מנסה כל השבוע שאגיע לקליניקה זה בלתי אפשרי זה בנתיים רך הוואצפ כבר למעלה מחודשיים כשאני ברכב כל פעם במקום אחר בחלל אמרתי לה שלא יקרה שאחזור לקליניקה לעולם זה באמת מרגיש שזה בלתי אפשרי אין מוצא הקורונה הרגה אותי

במבי אהובה, כמו שחזרת לכאן - הייתי רוצה להאמין שגם לקליניקה של אמא צביה. לא פשוט, אבל נראה לי שאת בדרך. את הצעד הראשון עשית פה. כך, לפחות, אני מרגישה. הקורונה לא הרגה. את עדיין איתנו :-) וזה הפיך. אבל מבינה על מה את מדברת. שלך, סוריקטה

מתוקה שאת מבינה אותך יותר מאשר במילים ונכון מאוד התקופה הזו הכי קשה שהיתה לי בחיים שלי אבר... כמה טוב שנכנסת כמה טוב שסוף סוף יש לך זמן ומקום להיות.. טוב לראותך כאן היית חסרה מתוקה .. חטולית

אוי במבי יקרה. השינויים הורגים....קשים...מוכר לי גם אולי לא בכזו עוצמה... את יודעת שניסיתי לחזור? ואז באה הקורונה...ולא באתי ולא רציתי זום כלום שום דבר!!! ונשארתי בכאב לבד...אני כמובן גרמתי לזה... לא יכולתי ככה. ולפני שבוע בערך באתי עם מסכה במרחק היה זוועה..דיברתי בכייף שלי. על כלום בגדולללל... אז מחכה שיהיה לי קל יותר. מה אני רוצה לומר???? אמממממ קשים השינויים..ויותר קל לפעמים הריחוק בווטסאפ. פעם בקשיים גדולים הייתי שולחת הודעות ובטיפול היה קשה לדבר פנים מול פנים..עד שלמדתי גם לדבר על קשיים פנים מול פנים...היה יותר קל בריחוק. בעצם מה שאני רוצה להגיד שאולי תתני לעצמך לנסות להתרגל אליה שוב..והפעם בקליניקה??? בעצם כתבתי את זה גם בשבילי ;) בהצלחה.

כתבתי לך הודעה קודם לכן, ובאסה, רואה שלא נקלטה אולי. כתבתי לך - במבי - יא נעלמת אחת. וכמו שחזרת לכאן, מאמינה שתחזרי לאמא צביה, ואולי הכתיבה כאן היא התחלה. ורשמתי גם שלא הרגה - הנה את כאן. אבל מבינה למה את מתכוונת. מקווה שהפעם יצליח לי עם ההודעה. סוריקטה

אשמח שתענו ותשתתפו לטובת כולם "צרת רבים חצי נחמה".. אבקש שתענו בלי הרבה לחשוב תנו לרגש ולקול הפנמי העמוק לדבר מהבטן בלי הרבה לסנן... א. האם אתם מרגשים שבאמת אכפת למטפל ממכם? ב. האם אתם מרגשים שבאמת הם מבנים מה עובר עליכם? ג. אם הם זמנים בשבילכם ברגעי השבר בין טיפול למשנהו? ד. האם יש משהוא שהייתם רוצים יותר חזק בקשר הטיפולי אבל אתם מהססים לבקש ?אותו?

היי יקי חייך לי חיוך גדול כעת משקראתי את מה שכתבת בדיוק כסיימתי לכתוב את התשובה שלי לאביב 😃😃😃😃 טוב למען האמת חלק מתשובה שלי כבר כתובה שם..מקווה שתבין את כוונתי שם... א.כן בהחלט ב.האמת שלא תמיד מבינים את הכל בפגישה אחת ואני מתייחסת לזמן שלפני הקורונה.. ג.לא יודעת .לא יצא לי לנסות בזמן משבר..טוב ..כי..אני תמיד כתבתי לה...אז..על כל מה שעלה בדעתי ואז בפגישה הבאה שוחחנו..לא היה מצב קריטי שממש נזקקתי ולא היתה זמינה..כך שלא נחשב.. ד.אםםם..צריכה לחשוב על זה..שוב בגלל חילוף הזמנים..ואז..לא היססתי לבקש והיתה בסדר בדרך כלל וקשובה.. * רק רוצה לומר שיגמרו כבר כל ימי הווצאפ ונחזור לימים ההם * חטולית

הי יקי, ומה היית עונה בעצמך על הסקר שלך? מניחה שהתשובות עבור כולנו חלקיות במידה זו או אחרת, ייתכן גם מפוצלות. א. כשמישהו מרגיש בבטחון ללא ספק שלמטפל לא אכפת ממנו אף פעם - זה אישיו טיפולי רציני. אם ממשיכים להגיע - אני לפחות מאמינה שיש חלק שכן רוצה להאמין שאכפת ושיש תקווה. ב. אם נדמה שהמסר לא עובר מספיק מבפנים החוצה - גם זו עבודה טיפולית... ג. צריך גם לבדוק את הנטייה להישבר בעיתויים שבין פגישה לפגישה. בזמני הפרידות. אם כך, הייתי מחפשת לחשוב על נושא הנפרדות המאד רציני וכבד. ד. אפשר לפחות להתחיל לספר שיש משהו שמשתוקקים אליו אבל מהססים לבקש. לפני שמפרטים למה כמהים. התמזגות היא כיוון אצלך, אולי? סוריקטה

ובוקר טוב, שוב, יקי, בסך הכל, בדיעבד ולאחר שנות עבודה רבות - הייתי אומרת שיש לי מטפל ממש טוב. ולכאורה התרחש נס מסוים לשכמותי. חוויתי (ועדיין חווה) התרסקויות ותסכול ואכזבות גם בטיפול, מכורח המציאות והנפרדות והחלקיות. אני חושבת שאם המטפל הסכים להיות הפסיכואנליטקאי שלי ובימים הקשים אפילו הגדלנו עוד יותר פגישות - כנראה הוא היה שם עבורי. פטנט פשרה אפשרי מעברי - לקחת משהו שמייצג את המטפל ולשים בתיק או בכיס וכד'. אפשרי כמספק חלקית, אולי, אך ייתכן שלא לכל אחד ולא בכל זמן. סוריקטה

היי יקי ממרומי גילי ו10 שנות טיפול. יכולה לענות בוודאות שכן, כן וכן!!!!! אכפתיות, זמינות והבנה אלו דברים שעבדתי עליהם קשה כדי להבינם. זה לא מגיע ביום אחד!!! זה קשר, ביני לבינה. החקירות האלה לעולם לא נגמרות. התהיות, כי הקשר מיוחג ושונה ואנשים שונים.... אם אתה שואל סימן שזו עבודה שצריכה להעשות. בהצלחה😍

כותבת לך כאן למעלה כי לא בטוחה שתיראי אם אגיב למטה ...אני בסדר קצת בבועה לומדת לצעוד חזרה ....מנסה להבין את מה שעבר ועדין עובר עלי תהליך ... משהו בתגובה שלך ליקי גרמה לי להוציא מחוש ולנסות להגיב לך מבינה עד מאוד את תחושת השקיפות ...ויחד עם זאת ...מעבר למה שסוריקטה ומיכל ואודי כתבו לך ... כמה מחשבות על התקופה . למטפלים קשה לע פחות מאיתנו . הם מבולבלים חסרי אונים הרצפה זזה להם מאוד יכול להיות שהיא בחלת בכלל ובכל זאת דיברה אתך או אם היא לא אז חברייה לעבודה והיא קיבלה את התיקים שלהם לאחוז כפול עבודה ומהבית . כן היא יותר מבולבלת כמו כולנו .. אולי היא פוחדת שתקליטי ותצלמי את פנייה אולי היא מרגישה לע נוח זה על היד .. אולי יש לה ילדים קטנים בבית והיא מתקשה לדבר על רמקול כשהם בשטח ...אולי היא דואגת להורייה בקיצור אל תמהרי לשפוט ואל תמהרי לזרוק ולהחליף ... היא טובה לך היא רואה אותך בדרך כלל מאוד יכול להיות שהתפספס היא בן אדם ...אבל מה שחשוב ואת זה תביאי לטיפול זה את תחושת השקיפות שלך ...כי את החשובה את המקום הזה שישר מרגיש לא בסדר לא רצוי ...את זה תביאי ... אני בטוחה שהיא אתך כרגע כולם מגששים את דרכם מעמקי נשמתם כל אחד בדרכו ....ייקח זמן ליצור אינטרקציות בלי משקעי הקורונה ואולי בכלל לא .... דרך אגב גם לנו לא צלח הוואטספ ותמיד השתבש ...אין כמו פגישות פרונטליות אני בטוחה שזה עוד רגע התחדש .... אתך ...אביב והבועה

אז ככה.. קודם כל היא לא בחל"ת מפני שממשיכה לדבר עם כל המטופלים שלה כל הזמן ביומים כך אמרה לי בעצמה..מפני שהיא עובדת עצמאים במקום שבו אני מטופלת... אני לא באמת חושבת להחליף אותה ..זו רק היתה מן מחשבה כזו חולפת....בזמן שהגבתי ליקי..כמו הוצאת קיטור קטנה.. וכן נכון מאוד שהיא טובה לי..אפילו טובה לי מאוד...ויש עוד המון דברים שלא העלתי אותם כאן רק מתוך רצון להתמודד איתם לבד ..ובמחשבה שניה טוב שכך כי אחרת הייתי נחשבת לילדותית שכל הזמן מתלוננת.. עד כמה שידוע לי היא רווקה שמניידת עצמה כיום בזמן הקורונה גם לבתיהם של המטופלים שלה כדי לא לפספס טיפולים...הבנתי מדבריה.. טוב כל השאר כבר לא משנה.. אם היית שומעת אותה ..כמוני..היית מבינה שאינה מבולבלת בכלללל !! ועל כל הרעשים ברקע ..אמרה שמגיעים מהרחוב..כך שגם זה לא מניע.. אין לה כעת יותר שום בעיה לדבר איתי בווצאפ בשיחת וידאו..והשבוע לא יצא לדבר והצטערה חשבה בכל זאת לקיים את השיחה אך אני לא מרגישה טוב כך שכבר נדחה לשבוע הבא.. אני בתקופה ארוכה של בדיקות רבות ומשונות מכל מיני רופאים נוירולוגים..ומומחי מוח.. אתמול הייתי בבית חולים עשו לי בדיקה במעבדת שינה..שזה חלק מאוד חשוב גם בגלל בעיות השינה שלי..ולמרות שעשיתי הכל..בבדיקה לא הצלחתי לישון !! רק היו המון הפרעות גופניות בזמן שנימנמתי...כך אמרה ולא הוסיפה... ועדיין לא סיימתי.. ופתאום הבנתי שרבאק..גם לי מותר לא להסכים לטיפול בכל מצב .. היום יצאתי לקניות בסופר עם בעלי..כייף.. יזרתי עם רגלים נפוחות כמו רגלים של פיל ..עדיין הרגלים כואבות לי...התכתבנו ואמרתי שלא מתאים היום והסברתי שלא מרגישה טוב..באין ברירה הסכימה.. תראי אהובה אני לגמרי מבינה את המצב אני לא מנותקת מהחיים או מהמציאות...רק..כדברים כבר מתחילים להפוך למשהו קבוע..עד כאן..וכן עדיין אשוחח איתה על הנושא בפגישה הבאה ... לא מוכנה להיות שקופה עבור מטפלת ..שכל שמענין אותה זה ..לא לשכוח את ה..ט.17..שהיא צריכה לקבל עבור כל השיחות שלנו..והיא מקבלת אותן ישירות לפקס שלה ובנוסף גם טפסים מודפסים... ממקווה שעד השיחה הבאה איתה דברים כבר ישתנו לטובה ולא אהיה עוד שקופה !! תודה חטולית

הי מכירה אותך ...אז בואי רגע בואי נפשט את הדברים את כועסת את כואבת זה בסדר מותר לך ... השאלה מה את עושה עם זה .. גם מולי הרגשת שאני לא מבינה אותך אולי הרגשת שאני מסכימה איתה .. ניסיתי להראות לך שיש עוד צדדים למטבע ... אבל מה שחשוב זה מה את עושה. עם התחושות שלך ....אז היום "הראת' לה ופשוט ביטלת פגישה .....בריחה מהדור החדש ... לכן כתבתי לך את מה שכתבתי ....זוכרת את הפגיעה שנפגעת מאחיך ואת המבט הנוסף ... אין לי ספק שאת נפגעת שהתחושה שלך אולי אפילו מדוייקת והיא פיספסה אותך ונפלה במה שנקראה כשל אמפתי ... זאת הזדמנות שלך להגיד הכאבת לי הרגשתי שקופה ..הרגשתי שאת לא רואה אותי ...זה גרם לי עצב זה גרם לי תסכול כעס השפלה...זה החזיר אותי ל... זה הפחיד אותי כי ....כל מה שזה גרם לך כאן התהליך האמיתי שלך לצמוח ....כי בנינו היא לא החשובה את תחושת השקופה אנחנו חוות בהמון נסיבות ...אבל כאן יש תהליך לצמיחה ....אל תוותרי על המקום שלך אבל לא מהמקום הפגוע הכועס הילדי ....יש למקום הזה חשיבות אם תסכימי לשהות בו ולראות אותו יחד איתה .... ושלא תחשבי לרגע שאני לא מבינה אותך ...כנראה שבאלפי מקרים הגבתי ועוד אגיב כמוך זה לא אומר שאי אפשר אחרת ...מהצד לפעמים רואים את התמונה רחבה יותר . אתך חיבוק ענק אביב ותרגישי טוב אהובה תשמרי עלייך

הי חטולית, שמחה שכתבת ונתת מילים לזרום. היי בטוב, סוריקטה

לא עשיתי ויברח ממש לא פשוט באמת אני לא מרגישה טוב כבר תקופה ארוכה גם בגלל כל הריצות לבדיקות...ולכן החלטתי לתת היום מקום לכאב שלי להיות ולוותר על השיחה אני

העיקר הבריאות תשמרי עלייך