פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
משוטטת ברחובות אפלים, מטושטש האופק, חלול היקום, ערפל סמיך יורד על כתפיה, עיניה תועות בדרך לא דרך . מהלכת ללא כיוון במקום הלא נכון של המפה, חנוקה וכאובה בישימון, לא יכולה להניח לנפשה. לפתע יצאה אנקה כאובה מתוך גופה העייף וגרונה הניחר, לא נשאר לה דבר. היכן תמצא החמלה? היכן מסתתר יופיו של עולם? אין מקום למנוחה, נפש טרודה, מחשבה אפלה. צונחת עם שחר לרגלי המיטה חלום בלהות, סיוט מתמשך ואין כף יד שתרווה צמאונה.
הי מיכל, אולי ביום מן הימים תחכה לך הפתעה ביוטיוב? לא אוכל להשתמש בטקסט שלך, בגלל שלא ארצה שלא לתת קרדיט מחד, ומאידך - יש כאן אנונימיות שומרת, אבל מי יודע, אולי תזהי באחד מהשירים שיבואו משהו מוכר... אודי
חח אודי, הסקרנים (מי כמוני, ומישהו חכם אמר פעם שגם הסקרנות משאירה אותנו כאן), ובכן, הסקרנים חיפשו קלות ביו טיוב וגילו סוף העולם הגיע :-)) גדול! אבל שתדע לך שאולי מתמיד עבודות החקלאות תופסות אצלי (ולא רק אצלי) תאוצה ואנחנו שמים לב ליופיו של האביב. הטבע המאד-לא-מובן-מאליו מדבר. ולפני שעתיים התעוררתי מחלום חולני, ועדיין. אח, האביב :-) היום רק שלישי אמנם, אך בברכת סופ"ש נעים, סוריקטה
מרגישה ריחוק וניתוק מטיפול בכלל.. פתאום לא יכולה לחבר מחדש אולי בגלל המסכה והריחוק הפיסי בחדר??? דיברתי המון אצלה ובעצם דברתי על הטוב של התקופה הזו....כלום על הכאב בפנים. כלום כלום עליי ממש. חיצוני כזה.. לא קבעתי פגישה נוספת . היא מאפשרת. אני לא מאפשרת לעצמי. לא ככה. לא כשהיא חרדתית שאדביק אותה אולי. ...אני יודעת שיש לה קטע כזה שפוחד להדבק לא מדברת על עכשיו. בכלל....כשבאתי קצת מצוננת היא הייתה ככה מפחדת להדבק....ועכשיו החרדה שלה בטח גדלה כי אני עם ילדים. נחשפת יותר ככה הרגשתי והבנתי ממנה...למרות שהיא מוכנה להפגש...הרגשת ריחוק שאולי לא אוכל לעמוד בה ..אז מה אבוא סתם ואדבר בטוב כמו בפעם שעברה... מתלבטת. מה לעשות??? מצד אחד יש צורך מצד שני הוא לא מתמלא!! ובצורה כזו גם לא יתמלא.....אולי פשוט לחכות להרגשת קרבה לשגרה אמיתית..שנוכל לשבת קרוב קרוב ולראות את המבט והעיניים. ....מה לעשות????
הי מיכל, הייתי מציעה לדבר עם המטפלת שלך על ההרגשה *שלך* שאת מסכנת אותה. לפני זמן לא רב השתמשת במילה 'מצורעים' וחשבתי שאולי את מרגישה כך לגבי עצמך ואולי בהקשרים לעבר שלך. האם הרגשת שבמעשייך, התנהגותך, היותך, גרמת עוול למישהו? גרמת לו להיות חולה? זו אפשרות. אולי פחות כדאי לברוח מזה? הכוונה לרגשות. אולי התקופה המורכבת שאנו שרויים בה כעת היא הזדמנות לבדוק, ובטיפול? שלך, סוריקטה
סןריקטה. ניסיתי להשיב לך כמה פעמים. מנסה שוב... היא הציעה זום. ואמרה שגם בשינוי הקלימיקה היה לי קשה...קשה אבל לא בלתי אפשרי. כך כתבה לי. אני מרגישה שזום זה בלתי אפשרי בכלל. מרגיש כזה..שהיא זאת שפוחדת להדבק לא אני...אוףףףף וחוץ מזה גם אני לא רוצה לסכן אותה. לא יודעת כבר. יחכה. תודה על כיוון המחשבה.יש בזה משהו.... .
הלוואי שתמיד היה ניתן ללמד בקבוצות קטנות. הלוואי והיו מבינים עד כמה המצב בארץ לא משהו בחינוך. אם היו מקטינים מזמן את מספר הילדים בגן היינו עכשיו מלמדים את כולם כל השבוע ולא בחלקים של 3 ימים.... בכל אופן ההערכה מתחילה להגיע גם בתקשורת פתאום יש קולות אחרים סוף סוף....שי פירון מדבר יפה וכל כך צודק.. יש הרבה שמבינים ומעריכים וזה עושה לי טוב.. דבר אחר - פנטזיה שלי אגלה לך בסוד. הייתי רוצה שתלחין פעם שיר שאני כתבתי...(מבוכה) אם תסכים;) יש פה כמה שפרסמתי..ובכייף תפרסם אותו. (שוב מבוכה) פנטזיה שכזאת.. אולי ביום מהימים כשתשרה עלייך המוזה.
הי מיכל, איזה שיר היית רוצה שיולחן? ובאיזה סגנון? קצבי? מעודן? מז'ורי? מינורי? ועוד ועוד... סוריקטה
הי מיכל, גם אני בעד שנלמד כמה דברים מהקורונה ונשכיל לשלבם גם בשגרה... וחייכת אותי עם המשאלה שלך ללחן. מצטרף לשאלה של סוריקטה - מה היית רוצה שאלחין?
שלחתי אתגר....מוזמן להלחין :) נהנתי להקשיב לך ביוטיוב אגב.
בוקר טוב שבוע אור, כולנו מתמודדים עם שינויים מורכבים ומבלבלים. ושכחתי מה רציתי לומר. היו מילים וברחו, אוף עם הטריק הזה שמחבל בחיבורים. אולי בהמשך. אבל אתם מכירים, אצלי מגיע בדיליי, הבעייה שהדיליי ארוך מידי מידי לפעמים וקשה למצוא את ההקשר. אודי, האם גם אתה, כמו המטפל שלי, עובד קשה (עד מידי) בימי משבר אלו? שמור על עצמך, טוב? סוריקטה
סוריקטה יפה שלי מבינה היטב כך לפחות חושבת את מילותיך " ושכחתי מה רציתי לומר ..היו מילים וברחו.." אצלי המילים האלה שגורות בפי כל הזמן...ועוד..שדברים באים בדיליי..כן..לגמרי אצלי...וכותבת לך תוך כדי..שדברים פשוט תוך כדי נעלמים לי ..ונמחקים לי....ובהחלט איני מרגישה כתמול שלשום... המצב בהחלט מבלבל...ומורכב...אם בעבורך כך שאת חריפת מוח ושכל ..ובעלת אוצר מילים שאני מקנאה שכבר אינם מנת חלקי כבר מאז... יכולה בהחלט להבין...אם אני לא מתבלבלת לגמרי את מצבך הזה..!! מאמינה שמצב זה הוא גם חלקם של עוד המונים כמונו ... עימך יפתי חטולית
.. כבר רשמתי שם למטה, ובכל זאת, אכתוב גם כאן - כתבתי לי, אודי, בתגובתך, כך הבנתי לפחות, על הקשר בין הכנסות והוצאות לשחרור והמקום של הכאב בתוך זה, והייתי בלשוני גם כותבת המקום של הסבל המקום של העונג... סוריקטה
אפרופו שינויים....המטפלת שלי גם עובדת קשה. כמו תמיד אצלה. היא ספרה לי שעבדה בזום..לא מזמן חזרה לקליניקה..זה חתיכת שינוי!! מסכנים גם המטפלים..מצד שני אולי שגם הם יסתגלו קצת לשינויים 🤣
הי סוריקטה, אני עובד בימים אלו לא מעט, אבל גם מספיק לעשות אי אילו דברים נחמדים. הסקרנים יוכלו לגלות כמה מהם ביוטיוב... אודי
הי חטולית, את יודעת יש רגעים בהן החרדות או העייפות תופסים נפח ואז השכל לא עובד במיוחד. בזה אני איתך. חיבוק, סוריקטה
אודי... המשפט הזה שכתבת לי צרם והדהד חזק בתוכי.. ביום שישי לקראת שבת התעלפתי ממש... ואז כאשר פקחתי את עיניי פלאשבקים.. ואז התחננתי לאלוקים לישון ובאמת ישנתי.. כמעט יום שלם... ועכשיו לילה ושוב החרדות... ואולי בכל זאת ניתוקים כן טובים .. כי לא מרגישים...
הי ינשופית, אומרים שכן עדיף לדעת ובכל מקרה אנחנו לא יודעים הכל, וגם יש בכך בחירה אבל לקצב של העלייה לשכבות העליונות כנראה שיש משמעות מבחינת עמידות הנפש. אני, למשל, יודעת שחלק ניכר מהחיים שלי נראה מוזר כל כך גם כי אמא שלי הרעילה אותי (קונקרטית). המידע מאד קשה לנפש, אבל אפשר להבין מכך כמה וכמה דברים. בתהליך מהיר מידי, כנראה שגם יש סכנה. את בידיים מקצועיות וזה חשוב מאד, בעיניי. לעתים מי שמנסה לברוח מהרגשה או ידיעה משתמש בחמרים, סמים, אלכוהול. לא בטוח שזה טוב, במיוחד אם נופלים להתמכרות. את אמיצה, סוריקטה
ינשופית מתוקה שלי מאמינה לך שהניתוקים קשים יפה שלי צר לי לשמוע שהתעלפת..אותי היה מפחיד מאוד לדעת שהתעלפתי.. החרדות שלך עכשיו שוב באו בגלל הניתוקים? ואת אומרת שאולי זה כן לטובה...? איתך בליבי מתוקה יותר מזה לא יודעת מה עוד לומר חטולית
הי ינשוף, יש בהם, בניתוקים, עזרה מסויימת - בכל זאת, הם באים להגן... הבעייה היא המחיר. אודי
שלום, אני בת 30.חשוב לי לציין שאני לא יודעת אם ההודעה שלי תתפרסם אבל אלה הדברים ואני צריכה לספר אותם כפי שהם. אנסה את מזלי. התחלתי טיפול בתנועה לפני כשמונה חודשים, יש לי מטפלת מדהימה ובכל זאת יש עניין מסוים שמפריע לי בטיפול. הטיפול מאד עוזר לי אך אני מרגישה לעיתים שיש טשטוש בגבולות, יש אווירה של חופש אבל לעיתים נראה לי שהחופש הזה יוצא מפרופורציות, גם מצדי וגם מצד המטפלת שלי. חשוב לציין שמאד נקשרתי אליה. אתן דוגמאות: *המטפלת שלי קוראת לי אהובה וגם אני לה לפעמים. *אני קוראת לה לפעמים חיים שלי או אומרת לה כפרה עלייך והיא אומרת לי בתגובה גם כפרה עלייך. *לא נעים לומר אך יש פעמים שאני משתמשת במילים גסות בטיפול או בדוגמאות מיניות או גסות באופן ציני לרוב, והמטפלת שלי משתפת עמי פעולה ולא מציבה לי גבולות. לעיתים היא יכולה לומר דבר מה ואני כמבטלת את הדברים אסמן עם האצבע תנועה מגונה והיא תחזיר לי בחזרה את אותה תנועה. אני לא רוצה לסיים את הטיפול, הוא מאד עוזר לי אך עם זאת נראה לי שדברים יוצאים מפרופורציות ומקשים על שתינו גם אם לא מדוברים. אני רוצה לנסות לשנות את הדברים אך לרוב מתנהגת ככה כדי לקבל תשומת לב ממנה שלרוב מתקבלת בדרך הזו, יש פה גם הרבה עניין של חוסר בטחון שלי. אני מרגישה כמו ילדה קטנה שמחפשת תשומת לב והצבת גבולות. לרוב המטפלת שלי מצליחה להציב לי גבולות אבל בדברים האלה עדיין לא. עם זאת אני יודעת שהבעיה היא הרבה אצלי, אני זו שלרוב מובילה אותנו למקומות האלה. עם זאת, אני שואלת את עצמי עד כמה הגיוני לפרוץ את הגבולות האלה בטיפול? ואם מטפל עושה זאת, לשם מה? מהן הסיבות? תודה על ההקשבה, אני.
הי, למה שלא תדברי *איתה* בדיוק על זה? סוריקטה
שלום לך, זה אמנם פורום פסיכולוגיה קלינית, ולא פורום טיפול בתנועה, אבל כמו שכתבה לך סוריקטה - דברי אתה על הרגשותייך. אודי
איך מתמודדים עם הבדידות? מעיקה. אני בן 37, רווק. ללא ילדים. ללא זוגיות. כרגע גם ללא עבודה. ומרגיש מאוד מאוד לבד ובודד. חיי חברה שואפים למינימום. עצוב.
הי, לעתים הרבה סבל בבדידות. היית רוצה, מוכן/ מסוגל להתאמץ באופן אקטיבי כדי לשנות משהו מזה? ועכשיו נזכרתי במילים שברחו לי :-) סוריקטה
אתה באמת מתאר בדידות ...כואבת... אולי ספרים יכולים לעזור למלא חלק מהבדידות ? אולי פעילות גופנית כל שהיא..? נסה אולי להחיות את החיים החברתיים שלך או ליצור..חברויות חדשות... האם כך תמיד נראו החיים שלך לאורך הדרך? אתה טיפוס שמעדיף להתבודד? נסה למצוא פירצה בתוך החומה הסגורה שלך החוצה ולצאת אפילו להליכה...גם זו דרך להכיר עוד אנשים חטולית
שלום לך, הייתי שואל ראשית אילו דברים ביכולתך ובאפשרותך לעשות כדי להפיג מעט את הבדידות? מה ניסית ומה טרם ניסית ויכול להיות רלוונטי? אודי
אודי. אכלתי הרבה היום כבר תקופה שעולה במשקל....מצב רוח ירוד...לפני חודשיים רציתי לחזור. באתי אליה..הפסקתי... חזרתי למפגש אחד השבוע..שבו בעצם לא אמרתי לה כלום...דברתי הרבה אבל סתם. על הקורונה. מה עשיתי בתקופה הזאת...סתם...ותוהה אם לחזור..או סתם לבקש שבוע הבא עוד פגישה..אם בכלל יועיל לי מרחק עם מסכה...הרי נפרדנו ועכשיו אני מרגישה מתדרדרת באיזה מדרון לא ידוע....לא יודעת למה היא מאפשרת לי לבוא מתי שאני רוצה...לא יודעת למה.. נפלה עליי עצבות...פתאום. והאוכל הזה..למה הוא טוב????? אוףףףף
הי מיכל, את מדברת על צורך... אולי האוכל הוא ביטוי לצורך אחר ש'מרים ראש'? אם עולה עכשיו הצורך - תקשיבי לו. לא סתם היא מאפשרת לך להיפגש. היא מזהה את הצורך. אודי
הי אודי, אחרי חודש וחצי הלכתי לפגישה אתמול. בשבועות האחרונים השקט ממש בלע אותי וגם הסביבה הקרובה הבחינה שמשהו לא כשורה. יש לי פלאשבקים איומים שמלווים בכאבים חזקים. ומה עכשיו? הכל נשאר כשהיה, אין דרך לטפל או להחלים (מילה שקשה לי אפילו להגיד) כשלא כל החלקים מוכנים, ולמרבה הצער מרביתם עסוקים בהרס. קשה לי לקבל ולהבין שאני מבקשת עזרה ואלה בתוכי לא מוכנים לקבל אותה וככה ממשיכים להתהלך במעגלים, הוא מנסה לגייס אותם ללא הצלחה. ואת כל זה אני בעצם גורמת והמילים קונפליקט והתנגדות כל כך חסרות משמעות מול העוצמות של מה שמתחולל בתוכי. רעש אינסופי.צ׳ תודה שירה
הי שירה, יש דרך לטפל ולהחלים, גם אם לא כל החלקים מוכנים. אפילו בפוליטיקה קיומה של אופוזיציה הוא חיוני וחשוב. זה לא אמור למנוע, רק לאפשר לכל הקולות להישמע ולהילקח בחשבון. אודי
אתמול אחר הצהרים ראיתי סוף סוף את המיוחדת שלי ...נפגשנו אצלי בבית כמובן בלי חיבוק..עצוב נורא..אבל עם מסכות..ועם מרחק תקין...והיא ..הקטנה שלי ..באה ואומרת לי סבתא תראי איזו מתנה הבאתי לך עם חיוך ענק..הביאה לנו ציור מעשי ידיה על דף ענק..פרחים..פרפרים ..לב אדום יפה..סבתא מה את חושבת על הציור שלי..לא יכולתי לענות כי הדמעות זלגו מהתרגשות..מתחת למסכה המעצבנת הזו..אבל אין ברירה חייבים זו המציאות הזמנית החדשה ולאחר שנרגעתי שוב אמרה לי למה את בוכה? אמרתי שאני מתרגשת מהציור הנפלא שציירה במו ידיה..ואז עשתה לי כזה פרצוף כאלו..אם את בוכה מהציור אייך אני אספר לך על עוד הפתעה? לאחר שנרגעתי לגמרי שאלתי עוד איזו הפתעה יש לב עבורי..והחיוך הגדול שלה ..הראה לי שנפלה לה השן הראשונה...עכשיו..אייך נמנעים מחיבוק גדול כזה ? לא בכיתי רק עשינו כזה עם המרפק..כי אין משו אחר... כשאני חושבת על המתנות הנהדרות שקיבלתי מהמויחדת שלי אמש..נפתח לי מעט צינור הנשימה ..הוקל לי במעט.. עדיין לא ראיתי את שאר הנכדים שלי..בווצאפ זה לא ממש..כי הקטע מידי פעם ואין שם חיבוק ונשיקה ודמעות שיורדות אוטומטי כמו עם המיוחדת שלי טוב..אז צלחתי ביקור אחד..והיא כמובן התגעגעה גם למשחקים שלה..ושיחקה עם הבן שלי על השטיח ונהנו..אכלו גם ארוחת ערב..וסה"כ היה די טוב יחסית אני נשמעת כפוית טובה? הגעגועים קשים ביותר מה לעשות.. ודבר נוסף לשירה שלי.. ------'--- רוצה מאוד קנביס ..אין ספק שהוא האולטימטיבי בעבור כל הכאבים שלי רק שחייבת לחכות ליולי ..לרופא המומחה ממרפאה כאב בלי ההמלצות שלו...לא אקבל ..!! תודה חטולית
יקירה בכלל לא נשמעת כפוי תודה .. כמה מתוקה הנכדה.. מאחלת שבקרוב תוכלי לחבק אותה ואת שאר המשפחה ינשופים
חטולית יקרה,.נשמע שהיתה פגישה מרגשת וכמה קשה היה לך המרחק וחוסר המגע. אבל הנה, היא קיבלה אותו בטבעיות והיתה רגישה אלייך, איזה קשר נהדר, גם מרחוק, גם עם מסכות. ועוד יבואו ימים ממש בקרוב של קשר שלם יותר. בשבילה היית סבתא שלמה גם בביקור כזה. שמרי על עצמך שירה
הי חטולית, נשמע מרגש. מרגש מאד. ואולי יש טוב וגם בטוח בתהליך בקצב שלו. לאט לאט. סופשבוע נעים, סוריקטה
היינו בטיפול... מנסים לשכם את הקשר המטפלת שאלה אותי , " מה יקרה כאשר מתעוררים מתרדמת?" כי כך היה בחודשיים אחרונות.... נוכחות ללא נוכחות...לתפקד בתוך נתק... המצב הזה שרת אותי .. עזר לי לתפקד ולטפל בחולי קורונה בלי להרגיש ולפחד... עכשיו רגשות עולים ומציפים.. יש פחד אימה...
מאוד מובן שבתוך העבודה צריך לתפקד לפעמים ללא רגש... מעריצה את כל מי שעבד בימים האלו עם החולים. ויודעת שכל כך מעריכים אתכם ומודים!!!! הלוואי שהייתי יכולה להרגיש מוערכת!!..מוזר כי כן העריכו. ומוזר כי אפילו קבלתי הערכה מלמעלה.... מתחילה בראשון. ממש לא פוחדת להדבק...החשש שלי אחר...כתבתי בהודעה נפרדת. חשש נפשי... נפשם של ילדים רכים שזקוקים לחיבוק. כל כך יודעת מה חיבוק עושה את מה שמילה טובה לא עושה... יהיו הרבה ג'סטות אבל זה שונה. כל כך מעריכה אותך!!!!!! כמה אומץ דרוש! נחישות ואהבת האדם! הצלת חיים!!!! מהממת. בטוחה שכשתתעוררי תתחילי להעריץ את עצמך! תני לעצמך קרדיט! אין כמוך!!
ינשופית מתוקה שלי מה מרגישים כשמתעוררים מתרדמת? שאלה לא פשוטה בכלל... ואת אמיצה כזו ונהדרת כזו שעם כל הקשיים שלך המשכת גם לטפל בחולי הקורונה ...זה מפחיד !! לגמרי מבינה את הפחדים שלך באמת.... אני בלי לטפל בחולים כאלה רק מהמחשבה מתמלאת בפחדים יפה שלי אבל אני לא קנה מידה לשום דבר כי אני מטבעי חרדתית ! ינשופית שלי את הרבה יותר חזקה ואמיצה ממה שאת חושבת ...והתנהלת בצורה יוצאת דופן בכל התקופה הזו... אז תרשי לעצמך לפחד..מותר לפחד מותר להרגיש כל מה שמרגיש לך..הכל בסדר ואת יותר מבסדר באמת חיבוק גדול עד אליך יפתי חטולית
ינשוף יקרה, מבינה כל כך איך הניתוק עוזר לתפקד... קשה מאוד ובעיקר שהיית ממש בחזית. מקווה שהצלחת קצת לחוש סיפוק מהעבודה החשובה שעשית והלוואי תדעי לטפל בעצמך כפי שאת מטפלת באחרים. איתך שירה
מיכל, חתוליטוש ושירה יקרות תודה שכתבתן אולי המצב שתארתי דומה שזה של הילדות... שכך חיינו כדי לשרוד.. כדי לקום כל בוקר וללכת לבית הספר. לתפקד. שנים של תרדמת. אולי הכעס על החוסר חיבור עם המטפלת באמת לא קשור אליה בכלל אלה קשור לכאב וחוסר יכולת להתחבר לעצמי ולחלקים בתוכי... נתק בסופו של דבר יש השלכות לא כל כך טובות...
הי ינשוף, לניתוק יש תפקיד בכל הקשור לתפקוד. לרגש שעולה יש מקום, והוא יכול להגיע כשנרגע קצת מסביב. הפחד הוא חלק מהרגשות שעולים (וטוב שעולים) ויש - אני משער - גם חרדה שקשורה לעצם המפגש עם הרגשות המכאיבים. בגדול, זה טוב להתעורר... אודי
אתם יודעים ש כשאני כותבת כאן, אני במצב שלא מסוגל להוציא הגה? לא מסוגלת לדבר? לפחות לכתוב כן, לפעמים, מה שגם פעם לא. לפחות היום, כעבור כמה שעות אני כן מצליחה לחזור לתקשר. פעם אלה היו חודשים ושנים. אתם יודעים ששתקתי, אבל ממש, מכל בחינה, המון המון המון? אתם יודעים שלא רק מילים לא מצאתי פנימה ולא הוצאתי, אלא גם קונקרטית כל מיני אישויים גופניים, שאמורים להיות מופרשים החוצה ונשארו בפנים? אתם יודעים, שזה לא נשמע אפשרי בכלל, בטח שנשמע בלתי אפשרי לאורך שנים, והיו דליפות מכל מיני מקומות אחרים? הי כולם, סוריקטה והכאב.
סוריקיטה יקרה אני מבינה מאוד.. מטפלת שלי אמרה לי שאני הייתי ואולי עדיין בסוג של תרדמת... איתך בלב ינשופים
סוריקטה יקרה! היום את במקום אחר אולי, יכולה יותר לדבר.
את נשמעת ממש כמוני הרי קראת את מה שכתבתי בהודעה שלי נכון? כן ימים כאלה ממש משתקים גם מילולית וגם רגשית כל כך מבינה את שעובר עליך בימים האלה איתך יקירתי חיבוק וירטואלי אינו מזיק חטולית
סוריקטה אהובה, כמה כאב... ובכל זאת המילים מצליחות למצוא את דרכן לכאן והלוואי הייתי מוצאת את המילים הנכונות עבורך, הלוואי הייתי יודעת מה יוכל קצת לטשטש את הכאב. השתיקות הרועמות האלה, החיים בתוך בועה של שקט מדומה בפנים והנסיונות ליצור נפרדות מלאה מהעולם שבחוץ, לא לתקשר איתו, לא לתת לגוף לתקשר עם העולם שבחוץ, להשאיר את הכל, את כל הכאבים בפנים. כמה קשה וכואב. כמה לבד. איתך שירה
הי סוריקטה, מעניין מה שכתבת. אני חושב על הקשר שבין לעכל, לספוג, לקבל הזנה, להוציא רעלים. לעצור. להרפות. לשחרר. ואת המקום של הכאב בתוך כל זה. אודי
הי אודי, נזכרתי! רציתי להציע תיקון - כתבת כחוט מקשר 'המקום של הכאב בתוך כל זה' ואני אשנה ל המקום של העונג בתוך כל זה... סוריקטה
היי.. לא רציתי פגישת זום.כל הזמן אני בזום. רציתי פנים מול פנים...זה לא היה ככה..זה היה מאחורי מסכות..במרחק הכי קיצוני שהתאפשר בחדר. ואז דברתי המון והכל כזה כלפי חוץ. מעל הקרחון. כל מה שמתחת לא דובר......נסיונות לחזרה לא ממש צלחו מהצד שלי לפחות. לוותר על חזרה אליה?? להמשיך בלי טיפול וזהו? הרי נפרדנו נכון?? ולמרות זאת לפני הקורונה רציתי להסביר .. ואז שתינו היינו במצב ריחוק כי נכפה על כולם. ועכשיו. מבולבלת מאוד. אמורה להתחיל לעבוד עם הנחיות לא הגיוניות שאולי אפילו פוגעות בנפש שלי ושל ילדי הגן.....לא יודעת. כסת"ח. כאילו שלא נדבק..לא יודעים כלום. בהצלחה לכולנו ביציאה לשגרה....בערך...
לא יצא לי לדבר שיחות זום לא התחברתי..לא יודעת גם דרך הפלפון שלי הישן באם בכלל ניתן. אבל מעריכה שזה לא שונה בהרבה משיחת ווצאפ בוידיאו... ולומר משו ..שלא תקחי ללב על השיחה הקרה הזן ממרחק שדיברת עם המטפלת שלך גם לי מרגיש כך..רחוק וקר ולא מתחבר לרגש בכלל..כי זה ...המרחק משנה הכל.. כי זה לא שיחה אינטימית כמו שהיינו רגילות עם החיבוק החם גם בסוף וגם..לראות בעינים מקרוב זה חוויה אחרת ..שונה ברגש...כך לפחות אצלי לומדת על בשרי הכואב שמילת המפתח היא סבלנות... איתך מאמי חטולית
הי מיכל, אני מבין לגמרי את הרצון במפגש פנים אל פנים ואת ה'יותר מדי זום' שאת מתארת... אני גם מבין את החרדה והניסיון להיצמד להנחיות (שאינן תמיד הגיוניות, זה נכון...). החזרה לשגרה החלה, ולדעתי די מהר ירגעו גם החרדות וההפחדות. נלמד לחיות עם עוד וירוס בסביבה... בינתיים, זמן הסתגלות וזהירות מתבקשת. אודי
אין לי מילים נחמדות לומר אין מילים מנחמות אין מילים להשתתף ב... רק מרגישה רע כל הזמן והכל חולף על פני כמו חלום רע שרק רוצה כבר להתעורר ממנו ליום חדש ...ליום מואר .. גם לא עוזר שיחות עם המטפלת .. הכאבים יומם ולילה מתישים 24/7...ואין הקלה... האוויר הולך ומתמעט ומתאמת על כל נשימה ונשימה.. "ההקלות" עדין לא הגיעו אלי..וחסרונם של היקרים שלי ילדי ונכדי מורגשים ביתר שאת עם כל שבת שעוברת.... מכניס אותי ללחצים נפשיים בלתי נסבלים עד שגם אני הופכת להיות בלתי נסבלת בעליל..כך אומרים לי.. מצטערת שלא איתכן... חטולית
חטולית יקרה, באמת לפעמים אין מילים רק תחושת מצוקה גדולה. נשמע שקשה לך מאוד, אבל את נשמרת ובקרוב תוכלי לשוב ולמלא את שולחן השבת בילדים ובנכדים. ממש בקרוב. ועד אז אולי תצליחי יותר לנוח ולאגור כוחות. איתך שירה
שירה אהובה ויקרה לי מאוד אכן ימים של מצוקה נפשית קשה מאוד וכן אני נשמרת מאוד ומקפידה מאוד על כל הכללים החשובים כל כך ... וכל הסגר החשוב הזה לא מאפשר לי שום מרווח נשימה ומביא אותי רק למחשבות ...ונחנקת ... רוצה להיות כמו שהייתי גם כאן עם מילים מעודדות מנחמות מילים טובות ומבינות ...חדלתי...אין כלום במחסן של המילים...התייבשו לי כולם ונחנקו ביחד עם כל המחשבות ....עם כל הרגשות...ואין בי שום תועלת לשום ענין..... אייייייייייייייייייייייייייייייייייי זה כואב נורא בגוף החולה וגם בנשמה הכואבת ..... הפיברומיאלגיה הזו גומרת אותי מאצבעות כפות הרגלים עד הפדחת מכאבי תופת...וקיבלתי תוספת לכדורים גם מדבקות פנטה 100 שגם אינן עוזרות...גם במינון הזה המורפיום אינו צולח את הכאבים האיומים..וככל שהנשמה לא צולחת את הארועים והמתח עולה כך גם הכאבים מתרבים ואין מרפה.... שירה אהובה האם משהו עוזר לך עם הכאבים שלך נגד הפיברו ??? אודי...מה לדעתך ניתן לעשות עןד כדי לרדת מהמתח והלחץ הנפשי שבו אני שרויה כבר קרוב לחודשים...? האם קנביס רפואי יכול לעזור? כי יש מישהו שמוכן לתת לי....!! יודעת שאינך רשאי לתת המלצות לתרופות רק רופא מטפל או מוסמך אך צריכה לחכות עד חודש יולי כדי להגיע למרפאת כאב באיכילוב לרופא המומחה.. קשה לי נורא עם כל הכאבים האלה מטפסת על הקירות מכאבים.. תודה חטולית
חטולית יקרה! נשמע ממש קשה! כל הלחץ הזה...מה עוזר לך להרגע? אפשר אם תעמדי בכך להפגש תוך שמירה על מרחק ומסיכה. יש שיחות ועידה אך בטח כבר ראית אותם בנייד . בכל מקרה גם הוריי תקועים בדירה ללא מרפסת בכלל..זה קשה ומובן. אך הגענו במרחק כי היה קשה וזה שימח אותם. אולי גם אותך?? תקופה קשה לכולם..תנסי לראות מה יעזור הכי טוב לכאבים...אין לי מושג בזה..בריאות יקירתי. חיבוק
הי חטולית, אפשר להבין. סבל בל יתואר. סיוט. לא יודעת על מה המליצו לך (CBD?), על כל פנים - רק בהתייעצות עם הרופא המטפל. החומר יכול לעזור בדבר אחד ולהחליש אחר. את חולה מורכבת... מקשיבה לך. סוריקטה
הי חטולית, זה מאוד קשה, ולדעתי עוד יתבררו בהמשך המחירים שאנו משלמים... בכל מקרה, מתחילים לאפשר מפגשים, הקלות וקצת יותר מגע (עם אמצעי זהירות נדרשים), ויש בזה משהו מנחם קמעה. אודי
מאוד קשה המצוקה שלך... אני לא סובלת מפיברו... מדי פעם כאבי רפאים בכל הגוף שאני מצליחה לטפל עם משככי כאבים או פשוט כדורי הרגעה או גל מה שיכול לטשטש את ההכרה... מציעה לך לנסות קנאביס רפואי, שמעתי שזה ממש יכול לעזור. איתך שירה
שנים בטיפול המון התקדמות....פחות ניתוקים.. עוד לפני הקורונה... חודשים לפני..... תחלתי להרגיש יותר גרוע... אחרי כל טיפול עוד יותר גרוע....אולי החמיר עוד יותר כי היא אחרה לעתים לפגישות וגם בזמני מצוקה רק חזרה אלי אחרי יום ... אבל לא וותרתי.... עכשיו 6 שבועות מתוכם 4 פגישות בזום שהיה רע לנו מאוד.... השבוע נפגשנו שוב בקליניקה עם שמירה על כל הכללים- לא הרגשתי את המטופלת בכלל... אולי בגלל שאני מנותקת... לא יודעת... אבל אולי המצוקות נובעות מזה שאני לא מרגישה את המטפלת... לא מרגישה את הנוכחות שלה...למרות שהיא מקשיבה אני מרגישה שהיא לא שם.....אמרתי לה את זה והיא אמרה שזה בגלל שאנחנו רק נפגשות פעם בשבוע ולפני הקורונה נפגשנו פעמיים... אמרתי לה שגם לפני הקורונה הרגשתי כך..... אני מתהפכת בתוכתוכי מנסה לחשוב מה נכון לי... האם אולי הטיפול כבר לא מועיל לי... תחושת הנתק ממנה גורמת לי כאב גדול....
הי ינשוף, חשוב לנסות ולשקם את החיבור. זה בא והולך, באופן דינמי. אני מאמין שזה יחזור גם למפגש שלכן. אודי
היי אודי הרבה זמן כבר מנסה לשקם את הקשר..... ככל שהזמן חולף אני יותר ויותר משוכנעת שכבר אי אפשר לשקם אותו....
ינשופית מתוקה האם אפשר לשוחח עם המטפלת כעת כשיש מעט הקלות בתנאים להפגש שוב פעמים בשבוע? לדעתי עם ההתקדמות שלך בטיפול את צריכה להמשיך בשיחות עם המטפלת... איתך יפתי חטולית
הי אודי והי כולם, ביום שני, אתמול, בבוקר, פתחתי הודעה, שאלה חדשה, כתבתי ושלחתי - ונראה שלכאורה עברה, אך, כנראה פיספסה את המערכת ולא נקלטה. לא שמרתי. הפעם לא שמרתי כי היה מסובך עבורי וכואב ברמת הקריעה (עוד מילה שרצה כאן) לכתוב ולראות מה רשמתי. אנסה להיזכר - פניתי אליך, אודי, פניתי בשאלה האם היכן אתה רואה שאני נעזרת *בך*. גם סוג של ביקשתי בעבר תעזור לי כזה, ולא הייתי ברורה, וגם כעת איני ברורה לעצמי. שאלה חוזרת אליי גם תשגע אותי, נראה לי. דרך נפשות אחרות כאן עולות בי מחשבות שונות גם לגבי עצמי. ורגשות. מקנאה, כמו שרשמתי אינספור פעמים במי שמצליח להישען, להיתמך להראות שתלוי. אותה שאלה אשאל את עצמי גם מול מערכת היחסים הטיפולית. והיא מדוברת ותדובר. דומה לנושאי הליבה ששירה מעלה כאן, או כך לפחות אני תופסת אותם. רשמתי גם שלעיתוי ההודעה שניסיתי לפתוח בשני הייתה משמעות - לפני יום הזיכרון שבאופן כמעט חד מתהפך לחגיגות של עצמאות וכעת אנו גם בעידן הקורונה ודברים מצויינים, אולי, אחרת. 'לא ידעו לטפל בי' הגבת לשירה. לא יודעים לטפל בי. אני לא יודעת לטפל בי. ובכל זאת כן, אבל אולי סמוי כל כך. אין לי מושג למה חזרתי וכתבתי ולמה מלכתחילה רשמתי. מרגישה, אם מצליחה בכלל, לרוב בדיליי די גדול, הרבה הרבה אחרי כולם. אז היום הרגשתי כמה משגע אותי שהמדיום בקשר (הקורונה מדגישה זאת מאד) תופס כזה נפח. מוצאת קווים משותפים גם לעולם האינטרנט. לילה טוב, סוריקטה
סוריקטה יקרה, אחד הדברים המעצבנים...כשההודעה לא נשלחה ואין העתק. אותי זה מתסכל. מעלה נהרות של דמעות בפנים וכעס. אולי מתחבר ללא יכולים לעזור לי.... ההודעה נשלחת כמו בקשה לעזרה, גם אם אין בה בקשה מפורשת, רק שמישהו יראה, שיהיה נמען לכל המלים האלה. לפעמים המלים אצלי כל כך מתעצמות והופכות לרעש קשה מנשוא. השנה ימי הזכרון היו שקטים יותר, עוד כמה דרגות של שקט על זה של ימי הקורונה, אולי. ובתוך השקט הזה כל המילים שמבקשות נמען. סוריקטה, אני חושבת שאת מצליחה. את מצליחה היטב להעביר את המחשבות שלך. שלך שירה
הי סוריקטה, גם לי קורה שהודעות לא נקלטות ;-) המעבר ל'פאזה' של הזדקקות הוא מאוד לא פשוט, בעיקר אם נסיונך לימד אותך שלהיות תלויים זה מתכון לאסון... אני רואה את נסיונתייך וגישושייך ושומע את כמיהתך. אודי
הי שירה, ... ואני חשבתי לי מה עשיתי שבמו ידיי החרבתי, או, שאם זה קרה, סימו שזה היה צריך לקרות ומה שרשמתי אמור היה להישאר בפנים. זה היה סוג המחשבות שלי. ואף על פי כן, בשונה מהעבר, כן חזרתי והעליתי. לפעמים המילים מאבדות משמעות או נשכחות. וכמו שרשמתי כאן מי יודע כמה פעמים. אני שותקת. ברקע רק קולות המקלדת. מחשבות... אכן... תודה יפתי, סוריקטה
הי אודי, לפעמים גם הודעות שלך לא נקלטות, ובנוסף עדיין לא רואים את כותרות ההודעות שלך, ואתה ממשיך להיות פה עם הבאגים... אתה ממשיך... כבר התרגלנו, מה יהיה אם יתוקן...;-) סוריקטה
הי אודי, אמשיך במה שכתבנו למטה... תוכל להסביר מדוע 'לא יודעים/לא ידעו לטפל בי' היא אמירה טיפולית חשובה? הצורך שלי בתגובה רגשית דובר לא פעם. אבל לא עבר את 'שלב הטענות'. כלומר אני העליתי את תחושותי שהוא קר והתגובות שלו קרות והוא הכחיש... מניחה שזה אומר שאנחנו לא רואים את הסוגייה עין בעין. מניחה שזה אומר שאני לא בסדר, לא יודעת שובע, תמיד מתלוננת וכו'... כך אני מרגישה. אבל באמת נדירים רגעי הרוך, ואני חושבת שאני יודעת או הייתי יודעת לזהות... מאוד נוח לי לקחת אשמה ומאוד נוח לאחרים שאני לוקחת. תודה אודי שירה
הי שירה, אם בסדר לומר - אני חושבת שאשמה היא מעין סוג של אחריות יתר, כלומר, פחות קבלה שמדובר בחלק בך (ולא כולך). כי בך השלמה יש הרבה מעבר, בכללם גם חלק שמתנהג כלפייך (כלפי החלקים הקטנים) באופן מפלצתי. מה דעתך? סוריקטה
הי שירה, לא בהכרח. זה יכול להגיד שאת 'מחייה' בחדר את הזיכרון שלך, בתוך היחסים. אם תצליחו לנסות ולהתבונן בזה לא רק כהתרחשות קונקרטית (=הוא/את לא בסדר) - זו האמירה הטיפולית החשובה. אודי
בא יום הזיכרון...כשדי ניסיתי להתעלם מיום השואה.. כשאני פתאום בשקט בלי כל רעשי העבודה וכו...אני עצובה. ממש ממש בתוכי..כאב ועצב...בלי הסבר. כזה שקט כואב. אולי בשל כך אני כל הזמן ברעש הקורונה והעבודה וכו. לא יודעת.השקט הפנימי אינו רגוע. זהו שקט של כאב, עצב...לא ברור. לא יודעת מה קורה בעצם מבפנים...נעלמתי... שיהי חג עצמאות שמח בכל זאת.
הי מיכל, לפעמים, השאון החיצוני הופך להיות כמעין רעש לבן שממסך. אך יש רגעים שאנחנו עצמנו לא ממסכים ואולי מצליחים להרגיש יותר, תמציתי יותר. קרוב ונוגע. ולפעמים הכאב עצום, שכל כך לא פשוט לעמוד בו, שמעדיפים את המיסוך. מקביל קצת לשימוש בחומרים וכד'. במקום לבכות. סופ"ש נעים, עם קצת שחרור גם סביב הקורונה. חיבוק ונשיקות (מרחוק) סוריקטה
הי אודי, אם אתה יכול להשאר איתי עוד קצת בהודעה הקודמת... הכמיהה העזה לקשר, משהו מאוד ראשוני, המשאלה שיראו אותי, יפרשו עלי חסות מיטיבה ושומרת, הציפייה שהוא יהיה אותנטי בקשר איתי ומול כל אלה הקונפליקטים הפנימיים והפחד הגדול, איך לא, מנטישה. אולי גם כמו שכתבה סוריקטה, השליחה בידיעה שהתגובה תתלכד עם העולם הפנימי ותחזק את התחושות, מלכוד עצמי. ואולי למי שלא מספיקים המינונים ותמיד חי בחסר תמיד לא יהיה מספיק... אבל אני גם חושבת שטיפול זה שניים והוא לא מביע רגשות, ואני כל כך כועסת על כל המשפטים השבלוניים ועל הקשר-פלסטיק הזה שאפשר היה שיהיה יותר קשר אמיתי... ועל מה חשבת אודי כשאמרת שאולי יש דרכים לשנות את מסלול הקריעה ההדדית הזה? מה לדעתך אני יכולה לעשות ומה אני ייכולה לבקש ממנו. נראה לי שהוא כל הזמן טועה, שהוא "נעול" על משהו ולא מתגמש. אני גם מוכיחה אותו על הטעויות ונראה לי שלא קל לו איתי. נדמה לי שאני גם מפחדת ממנו וגם רעה. תודה שירה
היי שירה, כל כך מבינה אותך....הקשר הזה חסר עכשיו ביתר שאת לכולנו. וחרדת נטישה...בהחלט. אני מרגישה שכל כך חסר לי המגע עם הילדים. האינטרקציה..למרות שהילדים חכמים מאוד ומאוד פעילים בזום. איך נפגש ללא מגע?? היום אמרו שמתגעגעים ורוצים לחזור וזה חימם את ליבי. הריחוק הזה אכן מרגיש קשר פסטיק אבל הקשר הוא דבר מאוד אמיתי! מאמינה בקשרים- פעם ממש לא האמנתי! לא למטפלת ולא לאף קשר שיכול להיות קרוב. אבל למדתי שקשר יש מכל מיני סוגים שונים. קשר טיפולי הוא מיוחד ויחודי לך ולו. גם מעבר למסך שנדמה שאין רגש. אני מאמינה שכן יש שם רגשות שלו כלפייך אבל זה לא עובר אלייך...חבל. מקווה שחיבוק שלי מרחוק כן יעבור. מחבקת מרחוק וכ"כ מבינה. מיכל
תודה מיכל על ההבנה ןהחיבוק. נשמע שתחזרי לחבק ילדים ביום ראשון. מאחלת לך חזרה טובה לסוג של שיגרה. שלך שירה
הי שירה, נראה לי שאת הטענות וההוכחות אפשר לראות כביטוי ל'לא יודעים (ולא ידעו) לטפל בי' - אמירה טיפולית חשובה מאין כמוה. ולשאלתך כיצד ניתן לשנות את הנתיב, אשיב בשאלה נוספת: האם הוא יודע את הצורך שלך בתגובה רגשית אותנטית? יודע לא מתוך ניחוש או כעס, אלא כמשהו שמדובר ביניכם? אודי
הי שירה, עוקבת אחרי התכתבויותיך כאן מול אודי, איכשהו אני מוצאת קווים דומים לשתינו. מנסה לאתר את הקונפליקטים שלי עצמי ולהיעזר בעקיפין (זו קצת תשובה, אולי, להודעה שניסיתי לפתוח). אני רואה אותך ככל כך מוצלחת, כל כך מיוחדת, מאד מאד, אוצר טמון בך, שממניעי האוגואיסטים לא מרשה לאבד אותך. המחשבה שעלתה בי היא החרדה שהחלקים הקטנטנים זעירים לא מטופלים והם יוזנחנו וימותו. החרדה הזו מעירה אותי, לפחות, כל לילה בין יום למחרת ולא מאפשרת לישון. שלך ממרחק בטוח, ועם זאת קרוב, סוריקטה
תודה על המחמאות שהרעפת עלי (ושאיני מרגישה ראויה להן). ריגש אותי התאור שלך מנסה לאסוף את חלקייך שהמחשבה לאבד אותם מדירת שינה. סוריקטה. בהם החיים? הם היצר? שלך שירה
כנראה אנ'לא יודעת... נקודה למחשבה עבורי. תודה :-) סוריקטה
אודי יקר וכולם, נפגעתי מכך שלא מבינים אותנו, ציבור עובדי ההוראה. בעיקר ממנכ"ל משרד האוצר!! זלזול משווע! ההתנצלות לא הייתה באמת רצינית. נכון שיש את אלו שמעריכים ואפילו מאוד!!! באופן אישי ההורים מאוד מעריכים!! ומפרגנים...ושיטת הלימוד שלי משתכללת מיום ליום. אבל ופה האבל הגדול הרבה לא מבינים כמה הכנה, כמה אנרגיה אנחנו משקיעות 24/7. הם רואים את הלימוד עצמו, לא את ההכנות הרבות כדי שהדברים יעברו בצורה מיטבית לילדים! הוציאו מתווה לא ראלי ללמידה ואז אומרים " לא יעיל" אבל תמשיכו...50 אחוז עבודה, מי קבע? אין הנחיות לכלום! למשרד החינוך אין תשובות. הכל אנחנו יצרנו יש מאין!!! תוכניות לימודים לגן אנחנו יצרנו! לא המשרד, שלהם לא ראלי באמת! תחושה שרק רוצים לרצות את ההורים. ביבי סיטר כדי שיוכלו לעבוד. אם היו מפצים את ההורים כמו בחו"ל ונותנים כסף בלי פרוצדורה היה נראה אחרת!!! ברור שזה חשוב לחזור לשגרה!! כל זה מפני שאין מנהל! לכלום במדינה הזאת! יוצאים עם הודעה לתקשורת שנחזור ושוב ללא הנחיות מפורשות! איך יתבצע בפועל?? גן של 35 לא מתחלק ל15!! מתקני חצר, כן או לא? אלכוג'ל ומסכות..מי יספק? כמובן שאנחנו נקנה על חשבוננו. תמיד אנחנו מוציאות על חשבוננו. הלוואי שנחזור לעבודה עם הנחיות ברורות!!! עם מישהו שינהל כבר את העסק כמו שצריך!!!! עצוב, קשה וכואב לי על כל חברותיי שעובדות קשה. אני אישית נכנסתי למלחמה עם הסתדרות המורים..וגיליתי שהכל הולך קשה, קשה מידיי... נופלים על אוזניים ערלות, ואין לנו ייצוג רציני שידבר ויסביר בצורה תרבותית ויפה את העובר עלינו. לא 50 אחוז אלא 150 אחוז עבודה!!! תודה שיכולתי לפרוק.
הי מיכל, אכן, הנחיות המשרד מבלבלות ולא עקביות וזה מאוד מתסכל להרגיש שאין מי ש'מנהל את העסק', ובטח כשמרגישים לא מפורגנים. אודי
הי משהו נקרע. אני מרגישה איך נקרעתי ממנו והכל הפך לא ברור. צריך להחזיק את הרצף. להחזיק את זה חזק כי הכל אצלי נעלם ואני נותרת עם ארשת מטומטמת של סימני שאלה. הרי כלום לא קרה. מה עשיתי ? שבע שנים את מחזיקה משהו ולא מרפה. שבע שנים את מתעקשת על סיפור שאת לא מחוברת אליו. אבל היית מחוברת לכאב לדכאון לרצון העז למות לנסיון הכושל. מפני שאני לא מבינה שוב עולה בי כעס עצום על עצמי ורצון לפגוע בי חזק שאבין. המון ימים לא כתבתי אליו. כתבתי לעצמי, כמו פתקים ואסרתי על עצמי לשלוח. אחרי שבועיים שלחתי וקיבלתי את התגובה הרשמית, הלקונית. כעסתי ששלחתי. מה זה משנה. המלחמה היא לבד. הוא לא ממש מחובר או מחוייב. סליחה על המילים הקשות שירה
היי שירה רוצה לחבק אותך מרחוק. זאת תקופה הזויה לכולנו. לא יודעת מה כתבת ולמה ציפית ממנו...אבל כנראה זה לא היה עובר במילא אצלך עכשיו....תקופה וגל וזה עובר...יעבור. החזיקי מעמד!
הי שירה, אני קורא בדברייך כמיהה עזה לחיבור, לאכפתיות ולעניין. אבל גם מאבק עצום נגד זה. את בטוחה שהוא לא מחובר ומחוייב? אולי יש דרכים לשנות את מסלול הקריעה ההדדית הזה? אודי
הי שירה, רגעים מסובכים בטיפול, אולי המסובכים שבהם. אולי הכי כך, בעת בה עובדים הכי הכי. אולי זו העת. מאד מאד (מאד) מזכיר את יחסיי ביני לביני ואת ההשלכה על המטפל בפרט (למשל, עניין התשובה שלו, שנתפסת בעינייך, או בעיני החלק שקולו נשמע ביותר אצלך, כרשמית ולקונית). המטפל שלי אולי היה מפרש לי את השליחה והעיתוי שלה כמלכוד עצמי להשגת תוצאה שתתלכד עם העולם הפנימי. את מדברת על שבע שנים - זה המשך, זה הקצב. אולי פחות לדחוק, אולי פחות להאיץ. לא לתת לטיפול ליפול. ללכת בלי דעת אפילו אם את במצב של פרגמנטציה, והגוף מוליך והראש לא יודע למה. גם אני מרגישה אצלך את הכמיהה והנזקקות והביחד. ואת האכזבה. מהנפרדות. אולי. שלך, סוריקטה
טוב לראות שעלו הודעות. אות חיים. כואב לי הזלזול בעובדי הוראה בארץ. בחו"ל מעריכים. אף אחד לא אמר להם שיעבדו בחופש וגם בתקופת הקורונה. אף אחד לא קיצץ בשכרם או אמר שצריך לקצץ בחצי כי הם עובדים חצי. אני עובדת מלא. לא חצי. וזה מפני שדאגו להורים שלהם בשכר שלא יפגע!!! פה זה על גב המורים והגננות...אנחנו אשמות במצב אז תעסיקו לנו את הילדים בקיץ...ביבי סיטר. אז תדעו לכם שאני נהייתי סופר יצירתית כי הדרכות לא קבלנו!! עכשיו נזכרו לתת הדרכה בזום... בבוקר קמה מתכוננת ןמתזכרת שיחה בזום. עושה שיחה עם סרטוני הסבר. שירים. התעמלות ומוסיקה...אחר כך חוזרים לסיפור בזום. ונפרדים עם משימות. ואז כשנפרדים מקבלת שיחות..." מיכל ( שם בדוי) אח שלי מרביץ לי, מה לעשות?" מרגיעה ומספרת לו סיפור יחד עם אחיו על שני אחים...אחר כך שיחה עם הורה שמתקשר מה לעשות שהילד רוצה רק מסכים? ואני עסוקה? ...פותרת בעיות. מתיישבת להכין את היום למחרת. חיפוש תכנים שאפשר להעביר למחרת.הכל בצורה יצירתית וחוויתית...בשעות נוחות להם! במשך כל היום בנייד. שיחות אישיות ילד ילד...יום יום!!! עצוב. פשוט עצוב שיחסי הציבור שלנו כל כך גרועים...ששי באב"ד אומר "הגננת של הבת שלי בקושי 20 דקות בזום" ממש לא נכון! פרסמו בפורום כמה היא עובדת קשה 3 פעמים ביום בזום. הכנות ומצגות!!!! בבית הספר הילדים והמורים עובדים קשה כל כך...אז אם זה לא יעיל עזבו אותנו. למה שאעבוד קשה ויגידו לא יעיל...עזבו הכל ונחזיר בקיץ. אבל לא ככה....קשה וכואב לי על כל הגננות והמורים שעובדים הרבה יותר קשה מהרגיל...כי העבודה הייתה ליצר יש מאין!! איש לא הכין אותנו ללמידה הזאת! גם לא את הילדים!!! אני עובדת. עובדת קשה. רציתי שתדעו..שיעריכו. שיפסיקו להפוך אותי לשעיר לעזאזל של המצב. תנו להורים כסף! בחו"ל הכסף נכנס לבנק! ההורים רגועים ולא אומרים מילה על המורים! אפילו שאמרו להם לחזור רק בספטמבר. לא יאמן!! תודה שיכולתי לפרוק. ולענייני רציתי לחזור אליה. התחילה קורונה וכל כולי בגן! עם ילדי הגן והוריהם..נהייתי גם פסיכולוגית של כולם...עצוב שלא מעריכים. חבל. ככה הם פני המדינה...
הי מיכל, מאין תחושת הזלזול? אני דווקא שמעתי הרבה דברים טובים על עובדי הוראה (אם כי נתקלתי גם בגילויים פחות נחמדים שנדמה לי שתלויים מאוד באדם עצמו). את נשמעת מאוד מושקעת. ממה נפגעת? אודי
הי מיכל, מניחה שתמיד אפשר למצוא קולות של זלזול ותמיד גם קולות של הערכה ושבחים. ברמות כאלה ואחרות. אולי בחרת להתחבר באופן חזק יותר למזלזלים, כי איכשהו משתחזרת לך מערכת יחסים מהעבר? שיהיה סופ"ש נעים ושבוע טוב, הקלה ובריאות. סוריקטה
שלום מה שלומך? בגיל ההתבגרות הייתה לי בעיה עם דימוי עצמי קצת נמוך ותפשתי מספר דברים בגוף שלי כפגמים. (סוג של נגעלתי מכמה דברים חצ'קונים לדוגמא ועוד...). עברו כבר המון שנים מאז גיל ההתבגרות ואני לחלוטין לא כזה יותר. כן, פה ושם יש דברים שעדיין מפריעים לי עם עצמי (כמו לרוב האנשים אני מאמין) אבל מה שנקרא - לומדים לחיות עם זה. הכל טוב, גם אם לא הכל מושלם. מה שרציתי לשאול זה שהרבה פעמים שאני יוצא עם נשים דברים קטנים שמפריעים לי אצלן (ע"ע פגמים) מורידים לי מהמשיכה שלי אליהן. הנקודה היא שאף אחד לא מושלם ואני תוהה האם יש קשר בין איך שתפשתי את עצמי בגיל ההתבגורת : כלומר דימוי עצמי נמוך לבין המשיכה שלי לנשים. יכול להיות שכל פיפס קטן שמוריד לי מהמשיכה שלי למישהי יכול להתקשר לדימוי עצמי שלי עם עצמי? *מצד שני, לפי "הטבע" אני סוג של אומר לעצמי שאם זה המצב, אז המוח שלי פשוט מפרש שהאישה שאני נמצא איתה היא לא מתאימה להתרבות. שוב, נטו לפי הטבע...המוח הקדום שלנו. אני חצוי בין אף אחד לא מושלם ושנמאס לי שאני לא נמשך לחלק מהנשים שאני יצאתי איתן בגלל אולי דברים קטנים לבין שאולי זה פשוט מה שהמוח שלי """בוחר"""" . עצות? לפעמים קשה לי שאני מפספס הזדמנויות עם בחורות מקסימות רק בגלל משהו כזה או אחר תודה!
שלום אלון, איני מכירה ואיני יודעת - אך אשתף במחשבותיי למקרא דבריך. החלק הזה שסופר פגמים הוא, כנראה, חלק גאוותן למדי נוקשה ובלתי מתפשר. הוא בעיקר סופר חולשות בך, וייתכן שמושלך על סובבך. קרי, לא האישה אינה ראויה, אלא המוח שלך, כדברייך, באופן לא מודע תופס אותך כפחות ראוי, אותך, כי אינך מושלם. לדעתי, כדאי אולי לארגן ממש לעומק (ופחות בשינון או דקלום) את האחדות בין חלקיך שלך עצמך ואז, אולי יהיה קל יותר עם קשרים בכלל. בדרך כלל מוצאים קשר לסביבה העיקרית בשנותיך הראשונות, משולב עם תכונות שנולדת איתן ביולוגית וגנטית. בטיפולי נפש אפשר לרכך ולהשתלב, ובכל מקרה, כנראה שפחות בטיפ קטן מהאינטרנט, אלא לאט, עקביות והתמדה. סוריקטה
שלום אלון, כמו שכתבה לך סוריקטה - עצות לא ממש יועילו כאן. אני נתקל בלא מעט אנשים שמספרים לי סיפור דומה. אפשר להסתכל על זה כנוקשות, כנרקיסיזם ובעוד אופנים. באופן כללי, זה קשור לחוסר היכולת והרצון להכיר בחלקיותם של דברים. והרי הכל חלקי, ובכל זאת יכול להיות עשיר ומשמעותי. כדי להגיע לזה צריך לעבור דרך מאוד ארוכה (אחת האפשרויות המומלצות זה אכן טיפול). אודי
היי..נכנסתי לראות/ להשמיע קול/ לשתף.....ונטוש פה. אודי, מקווה שאתה בטוב, מאוד מקווה שאתה בסדר ונשמע ממך בקרוב. מאחלת לך בריאות מכל הלב. ובאשר שיתוף...ימתין. מחכה לראות פורום פעיל...החזיקו מעמד. אוהבת, מיכל.
הי מיכל, עכשיו נראה שכן פעיל. דרישת שלום, סוריקטה
כן. כתבתי ארוכות..על חוסר פרגון משווע. עצוב שהתדמית שלנו כל כך נמוכה. של הגננות.
הי מיכל, היו כמה חגים וגם יום אחד שענייני השעה הרחיקו אותי מהמחשב. אבל אנחנו כאן ופעילים... אודי
שלום ד ר בונשטיין, רציתי לדעת אם אתה מקבל קהל ובמידה ולא, האם אתה עושה טיפולים דרך הטלפון?
שלום נטלי, התשובה לשתי השאלות חיובית. אבל פניות אלי בערוצים הפרטיים ולא דרך הפורום. תודה, אודי
... התקופה הזו, התקופה הזו, אולי, קצת, מלמדת אותי מה זה להיות בבית. קודם הייתי מוצאת את עצמי מסתובבת אבודה בחוץ וחוזרת ומסתובבת ומאבדת אורינטציה במקומות הכביכול הכי מוכרים. אני עדיין עולה ויורדת ויורדת ועולה ומסתובבת ברדיוס קטן ונכנסת ויוצאת. פנים. חוץ. להיות בבית שלי מרגיש בלתי נישא. והבית שלי עדיין לא נראה או מרגיש בית. כאן נקטע. לילה טוב. סוריקטה
סוריקטה, את בתנועה מבפנים החוצה ומבחוץ פנימה... זו התנועה הזאת, שאצלי למשל מאוד לא מווסתת ומלאה בסתירות ופערים. זה מה שעלה לי מקריאת ההודעה, ועוד על הבית שהוא נושא רגיש ואני לא יודעת אם אפשר לשאול מה ירגיש בית... שאלה גדולה. שמרי עלייך. שלך שירה
הי שירה, הייתי מבקשת לומר - ספרי עוד. ספרי עוד, כך גם אני אעזר בך. אתרם מדברייך. אוכל להתחבר. הייתי מבקשת ספרי עוד - והנה כבר סופ"ש. קראתי אותך גם למטה. אומר את שאני מרגישה, אולי משהו מאד דומה למה שהמטפל שלי אמר לי כשבחר לטפל בי - אני מרגישה מאד את התקווה אצלך. היא לא מועטה, היא רבה, בעיניי, ויש לה נפח נכבד, תוצאה לכך היא קיום קול נגדי/מתנגד שעושה עבודה טובה כדי למחוק, לבטל ולרמוס אותה עד כדי כך שאת עצמך אינך יכולה לזהותה רוב הזמן. ואני חושבת, שדווקא התקווה היא לא הזיוף, אדרבא. נמשיך בשבוע הבא? סוריקטה
הי סוריקטה, מעניין הביטוי הזה 'להרגיש בבית'. יש בצירוף הזה של שתי המלים כמה וכמה משמעויות. אם את רוצה לשחק בזה קצת - אני מזמין אותך... אודי
שלום, מאז שאני זוכר את עצמי אני נבהל יחסית בקלות וזה מאוד מאוד מפריע לי. זה גורם לחלק מן הסביבה לצחוק עליי, בינהם האחים ואחיות שלי. אני כבר בנאדם בוגר (+30) וזה פשוט מכעיס אותי ופוגע בי שאני נבהל ככה. לשבת לארוחה אצל אחותי שאני יודע שהכלב שאני באמת אוהב אותו ואין לי שום פחד מכלבים אבל עצם ההרגשה שאני יודע שאני אקפוץ במקום ברגע שהוא יינבח פשוט משגעת אותי. זה יכול להיות גם דברים אחרים, הכלב הוא רק כדוגמה מובהקת לנושא הזה. אני לא זוכר שיש לי איזה טראומה מסויימת או משהו בסגנון בעברי שגם לי להיות ככה. זה עניין שמאוד חשוב לי לטפל בו, אבל לא יודע איך. אשמח לשמוע כל עצה,עזרה שהיא. תודה.
היי אנונימי באמת מצב מאוד רגיש הדוגמה של הכלב מאוד מדברת אלי ... גידלתי כלבים בימי חיי ולא מעטים....ורוצה לומר לך שבכל נביחה של כלב הייתי קופצת ממקומי והדופק היה מאיץ... מעולם לא נגמלתי מהבהלה הזו ולא היתה קשורה לשום טראומה מעברי ולא מילדותי... פשוט זה מקפיץ... לגבי נושא הבהלה מכל דבר הייתי מיעצת לך לפנות לטיפול לבדוק את שורש הענין לא נשמע לי דבר של מה בכך.. בהצלחה חטולית
שלום לך, צריך ראשית לאבחן את סוג החרדה והדריכות שאתה מתאר, ולראות מה מקורה. יש לזה פתרונות, לעתים יעילים מאוד (כדוגמת טיפול היפנוטי). במקרה של היפנוזה - תקפיד שאתה פונה למטפל מוסמך ומורשה. אודי
אודי, אני מרגישה איך אני נבלעת בשקט של עצמי. לא, לא חסרה לי השיגרה, לא חסרה לי היציאה מהבית ולא חסרים לי הקרובים, ההורים או בני משפחה אחרים, לא חסר לי הטיפול, לא חסרות לי תוכניות לסופי שבוע או לחג או מעבר לכך. אני חוששת מאוד מהיום שאחרי. השקט שלי הוא גדול ומוזר מאוד ואני לא ממש מבינה אותו. זה המקום שלי, זו אני, ואני לא אוהבת אותה. הכל מצטמצם וסוגר. אולי לא מתאים עכשיו להגיד את כל המילים האלה. מצטערת. שירה
הי שירה, זה נשמע לי מוכר ומתחבר לדמותך העולה כאן לא פעם. הצבע והקול הם אלו של הדיכאון... אודי
הוי שירה, הייתי מנסה לשים לב לסמיכות ולצמידות בין הודעות התקווה המנסה-אולי-להיות-סמויה שלך, להודעות הייאוש הגדולות, המגיעות, לתחושתי, בתרועת ניצחון. אני רוצה שתחיי, בבקשה. שלך, סוריקטה
שירה אהובה תמיד טוב וראוי לדבר על הכללל מרגישה שאת בדכאון כבר מזה זמן...וכל מה שקורה כיום עוד מוסיף לך על מה שכבר יש לך מיותר ממילא מה יכול לעזור לך לצאת מהמקום הזה שרק סוגר עליך בכוח ? מה את חושבת שיקרה ביום שלאחרי...?? מהו היום הזה שכה מחריד אותך? את מתארת מצב להבנתי שזה כמו השקט שלפני הסערה....על איזו סערה את מרגישה שבאה ומתרגשת ?? תוכלי אולי לכתוב כמה מילים כדי שאוכל להבין אותך טוב יותר? שולחת חיבוק וירטואלי שלא יחנוק וילחץ יותר.. חטולית
תודה על התגובה חטולית יקרה, מה יקרה ביום שאחרי? מרגיש לי כאילו לצאת מהמחבוא, שדי מתאים לי אני חייבת לומר... לא להשתדל, לא להלחם, להיות בצמצום בנקודה אחת. מקווה שאת בטוב, שומרת ונשמרת. שלך שירה
חושבת על מה שכתבת... לא בטוחה... ההשתדלות העצומה להוציא משהו שיש בו תקווה מרגישה לי תמיד מזוייפת. איך אפשר שהכל יכןל להיות גם וגם, בקצוות. משהו מבקש איזון, רגעי התקווה אינם סמויים, הם מעטים מדי ולא יודעים להחזיק, אני לא יודעת להחזיק. תודה שירה
כלומר את הולכת ונעלמת לך לגמרי ...? בלי קול..בלי חיים ..בלי מציאות..? נעלמת ..ונאלמת...? למה אהובה..למה? ... תמיד יש סיבות לחיים עם מי שמחלקים עימך את החיים...!! זמנים קשים..ללא ספק.. הכל מעיק..יכולה להבין... אינך יכולה פשוט להתנדף מהחיים קשים ככל שיהיו שירה אהובה..מממש לאאא מה יכול לשמח אותך ?🎈🎈🎈🎈🎈🧸🎈🎈🎈 חטולית
זה פשוט מדהים .... אתה זוכר עד כמה לא הייתה לי רצפה אז כל פעם מחדש אני נפעמת עד כמה אתה שהקשר הוא וירטואלי לחלוטין כל כך מופנם בטוב יצאתי לדבר עם המטפלת לחפש פינה להצליח לערוך שיחה וירטואלית הכל בפנים גועש ויש מחשבות על הפסקה זמנית בגלל המצב ואז איך שנכנסת לרכב השיר של מיכה שיטרית מסמרים ונוצות ....שנתת לי כשנפרדתי מהקודמת .....ולא יכולתי לא להכנס עם חיוך ..ולהגיד לך תודה ... ברגע שהוא שר מה עכשיו ....אמרתי לכולנו עכשיו יש לנו מטפלת אחרת וחבל לוותר ... אז פשוט תודה עם חיוך וחיבוק מכל הלב אביב
הי אודי וכולם, לקח לי זמן להתבשל קצת לאיחולי אביב שמח. הכנתי את הקרקע והאוויר תרתי משמע. צוחקת לי - המממ... מה משלים? באש ובמים :-) אני בסדר עם התקופה הזו so far. שלכם, סוריקטה
חג אביב שמח סוריקטה יקרה. שמרי על עצמך שירה
תודה שנכנסת תודה שאת כותבת חושבת עלייך שמחה שאת מחזיקה את עצמך .. חיבוק
סוריקטה יפה שלי האביב שלך שמח ומדבק בשמחה נהדר לשמוע שאת בסדר עם התקופה הזו. שתמשיך לך גם הלאה בהמון שמחה .. חטולית
הי אביב, ראיתי את ההודעה החדשה שפתחת - בעיניי מדהימה היכולת לשמור באופן די קבוע אובייקט פנימי טוב. אולי אני עדיין קצת חלשה בזה. אז היכולת הזו שלך, כשהיא שם ובגישה - מפעימה. חג אביב שמח, סוריקטה
הי שירה, מקשיבה מקשיבה, לעתים בשקט לא להפריע ללבלובים חדשים בך, כפי, שלמשל, באו לידי ביטוי בהודעה היפיפיה שפתחת לפני החג. ששש... מחרישה. בשקט בשקט. חג אביב שמח, סוריקטה
שלום רב, אובחנתי ב-PTSD לפני שנים רבות. לאחרונה אובחנתי גם במחלת ריאות קשה שדורשת טיפול מסיבי בסטרואידים. אז אובחנתי גם בהפריעה דו קוטבית עקב STEROID TR. האם יתכן שנטילת סטרואידים, בתקופה של טיפול תרופתי, גורמת לי התנהגות פרובוקטיבית כלפי ציבור? תודה
שלום יגאל, סטרואידים יכולים ליצור השפעות כפי שציינת וזה מתאים גם לאבחנות שרשמת. זה אמור לחלוף עם הפסקת הטיפול. בכל מקרה - תתייעץ כמובן עם הרופא המטפל. אודי
היי, אני בת 22, אחרי לידה וגינלית אפידורלית. אני אחרי 4 שבועות מן הלידה, היה לי קרע עד לסיבים בפי הטבעת עם תפרים דרגה 3a בהתחלה שרפו לי התפרים והדימום היה מאוד מסיבי, ולאחר מכן זה נרגע, התחזק שוב במעט ואז נרגע מאוד.. אך פתאום, לאחר כמעט 4 שבועות החל דימום מאוד מאוד חזק עם גושים, לעיתים הדם נראה מאוד טרי ולעיתים בצבע אדום בורדו כהה ולא כלכך טרי. עכשיו, התחיל לי דימום גם מהעכוז, שהוא מחתים לי את התחתון ובנוסף את האסלה בדם. היציאות שלי שורפות כשמדובר בפיפי כאילו יש לי כעת תפרים חדשים יחסית והיציאות הגדולות מלוות בכאב בפי הטבעת ובגד כללי כזה. אני עושה אבטיות חמות וזה הדבר היחיד שמרגיע לי את זה בערך.. אני פשוט לא יודעת מה לעשות ומה הגורם לכל זה, מה ניתן לעשות??
היי, בת 22 ושמתי לב שיש לי קושי בלבטא את עצמי. הרבה פעמים קשה לי לתרגם את המחשבות שלי למילים, אני מסתכלת על חפץ מסויים, אני יודעת איך קוראים לו והוא פשוט לא יוצא לי מהפה כמו שצריך. לרוב אני פשוט מצביעה או קוראת לחפץ "זה" אבל זה ממש מתסכל, כי אני מסתכלת על בחפץ אני רוצה להגיד את השם שלו וזה פשוט לא קורה. מה ניתן לעשות בנדון??
שלום אור, ראשית לכל - לעשות אבחנה מקצועית אצל מומחה לאבחון נוירופסיכולוגי, כדי לזהות האם זו בעיה ואיזו (יתכן שזו בעיה בשליפה, לקות למידה, או משהו אחר. צריך לבדוק). אודי
בעלי ואני נשואים 4 שנים עם ילד בן שנתיים. חיינו עד לא מזמן ביחד אצל אמא שלי ובן זוגה בבית (הבן זוג גידל אותי מגיל 3, יש להם שני ילדים משותפים).בעלי בעצם הבן של הבן זוג של אמא שלי, כשהכרנו והתחלנו לצאת לא היה שום קשר למשפחה הכרנו במיקרה. כך שיוצא שלי ולבעלי יש שני אחים (למחצה) משותפים. בעלי סיפר לי בעבר שהוטרד מינית בגיל 4 על ידי גבר מזדמן שהיה עם אמא שלו באותה התקופה כשהיא התגרשה מאבא שלו. לפני חודש בעלי נפרד מימני ללא סיבות מוצדקות. באותו היום אחותי בת 13 סיפרה לי שהוא הטריד אותה מינית (נגע לה בחזה מתחת לחולצה ופעם אחת מתחת לתחתון ללא חדירת הצבעות). 5 פעמים בהזדמניות שונות. בזמן שהייתה עוזרת לו להרדים את הילד שלנו כי אני עבדתי עד שעות מאוחרות. כששאלתי הוא התוודה ואמר לי שזה לא היה "בקטע מיני" שזה לא עורר אותו מינית בשום צורה שהיא סיפרה לו שהיא הייתה לבד ואף אחד לא הקשיב לה. שזה היה בשביל "לשבור את הקרח בינהם". סיפר לה על ההטרדה שהוא עבר בילדותו שהרגיש בידיוק כמוה. שזה "היה נירא שסבבה לה " (למרות שהתנגדה הרבה) הסביר שכשהיד שלו הייתה בתחתון הוא הבין שזה חולני ולא עשה יותר כלום. כל הסיפור התגלה חודשיים אחרי פעם הרחוקה שזה קרה. כמובן שהוא כבר עצור והכל הגופים מעורבים אני מנסה להבין מה הסיכוי שזה קשור להטרדה שהוא עבר ? או שזה בעצם בכל זאת פדופיליה שהייתה טמונה בו? תחדה רבה על התשובה
שלום לך, אין לי אפשרות לדעת למה זה קשור או ממה זה נובע מבלי להכירו לעומק... בכל מקרה - טוב לדעת שרשויות החוק מעורבים. אודי
היי, רציתי לשאול אם יש שם לתכונה של בן אדם שמרגיש צורך/חובה להציל אנשים בחייו, למשל בזוגיות/חברים. תודה
הי אודי וכולן, כבר שנים רבות שאני באה לכאן, מנסה למצוא לי מקום, ללמוד איך להיות כאן, מחכה לתגובות על דברים שכתבתי, מחכה להודעות ולשיתופים שלכן, להודעות שלך אודי. לקח לי זמן להרגיש קצת חלק, להרגיש שיש לי מקום, לא לפחד לכתוב או להגיב, להיות קצת יותר ספונטנית ולהעז יותר להגיב ולכתוב, לא לפחד שרואים אותי. רציתי לומר תודה, לך אודי על המקום שאתה נותן, על ההתמדה וההתנדבות למעננו, על היכולת להבין ולגעת ולהשאר יציב ובטוח. ולכן בנות יקרות, תודה על שאתן כאן, שמזינות את קיומה של הקבוצה, שמכניסות אותי אל לבכן ואל מעט מהחיים שלכן, על תבונתכן הגדולה והיכולת להבין ולחמול. אני יודעת שלכל אחת מכן יש "מצרים" ומאחלת לכן לצאת ממנה לחופשי. חג שמח לכולכם. שלכם שירה
שירה יקרה תודה שאת כאן תודה שאת באה כמו שאת הכי יפה לך לקחת מקום תודה לך על היותך ושיהיה הכי קל שאפשר
מקסימה כמו תמיד עם מילים שנוגעות ישר למטרה כמו תמיד ומה כבר אני עשיתי או אמרתי כדי להקל עליך ,,, מאומה.. תובנות חשובות שכתבתי לך .? בכללי על כולן כל השאר מסכימה עימך שירה אהובה שאת... חג שמח עד כמה שרק מתאפשר.. חג חרות מהנה אוהבת חטולית .
שירה, המקום הזה אכן מדהים. נכון? תודה על הברכות..(מייחסת אותן גם אליי)טוב שאת נותנת לעצמך מקום פה.. חג שמח
אני כל כך מיואשת כל פגישה עם המטפל היא הכי מדהימה, הוא מחמיא לי ואומר לי כל כך הרבה דברים טובים אני יוצאת בהיי מטורף ואז יום אחר שוב הכל נשכח ואני מוצאת בחיים שלי פגמים ואומרת לעצמי שהוא לא יודע מי אני ושאני מפגרת וזה ככה כבר שנתיים ואני מיואשת מעצמי ואני כבר מפקפקת בו, אולי הוא לא טוב ולא קורא אותי כמו שצריך ולא עוזר לי למרות שהוא באמת מתאמץ למה הוא מחמיא לי כל הזמן? אני הולכת לעשות צעד מאוד מטורף בחיים שלי בקרוב והוא נותן לי הרגשה שאני אצליח ויש בי פחד ענק שאני לא אצליח והוא יבין סוף סוף שאני גרועה וכולם יבינו את זה באלי לחזור לחיים הקודמים שלי כל כך אני מאבדת תקווה
היי בריה במקומך הייתי מאמצת את מה שאומר המטפל שלך וגם מספרת לו על מה שכתבת כאן..לדעתי מאוד חשוב... חטולית
אני יכולה לומר רק שחבל...חבל שאת הודפת. נסי לראות ולהבין מניין האמירות שלו? בעניים אובייקטיביות יותר..כאילו אמר אותם על מישהו אחר.
אני חוששת לומר לו על עניין המחמאות כי מפחדת שהוא יפסיק עם זה והרבה פעמים זה נעים לי לשמוע מה הוא חושב עליי אבל לכל הטוב הזה יש מחיר ואני לא יודעת מה עדיף
הי בריה, הוא מחזיק את התקווה ואת את הפחד. הוא את הכן ואת את הלא. קחי ממנו קצת מהפקיד הזה, ואולי הוא יוכל לראות גם את החלקים הפחות מחמיאים שאת אולי חוששת שהוא לא רואה. אודי
באמת מרגיש קשה.. אבל נראה לי אולי, שהרצון להיות בשלמות בעיני עצמי ובעיני הסביבה (המטפל וכו') ולא להכיל מקום של פחות טוב בנפש הוא מיציר החרדה הגדול ביותר, עד שהוא לא נותן לקבל גם את הטוב שיש בך.. אם אנו נדע לקבל גם את הכישלון והחסר שבנו אנו נוכל להכיל כשילון ופחות נפחד מאיך יראו אותי- כן אני לא מושלמת מה יקרה אם אני יכשל- כן אני בן אדם וזה לגיטמי וכו'.. בהצלחה !! והכי חשוב כמו שאת עושה זה להילחם להיות אני ..בלי לרצות.. חג שמח
זמן מאתגר לכולנו אבל בכל זאת באתי לאומר לכם תודה שאתם כאן .. תומכים, מעודדים, נותנים איזה מילה טובה כדי שנרגיש פחות לבד. לוקחת אותכם איתי לליל הסדר ואנסה לדמיין שאתם יושבים איתי בשולחן ויהיה לי נעים בלב.. אודי יקר- תודה על המקום הזה, תודה על מילותייך.. מאחלת לכולכם חג חרות שמח ינשופים
הכי שיהיה שמח הכי אתך עם כולך אוהבת חיבוק ענק אביב
ינשופית מתוקה שלי כבר כתבתי למטה יותר על ההכנות לחג מאחלך לך את החג הזה לגאולה שלך אישית טובה ומבורכת חג שמח מתוקה חטולית
איזה יופי לקחת אותנו גם לליל הסדר!! אני חושבת שהפעם זה גם מתאים לאור המצב.;) מקסימה. חג שמח!
תודה אודי שכתבת שלא היה מכוון...ושאני חשובה לא פחות...השארתי את הרצון לחזור אליה בצד. לא יודעת מתי אצור איתה קשר שוב.... יהיה נורא אם אגיד שהשקט שהקורונה יצרה מתאים לי קצת??? הייתי אמורה לארח ונהיה רק אנחנו בלי לארח. וזה דווקא שקט כזה..שונה זה לפעמים טוב...לעצור את המירוץ. את ההרגשה שחייבים להזמין כי אין מי שיזמין אף שנה... אמנם דאגנו להם אבל יהיו לבד( חמי וחמותי הכוונה)... לא יודעת.אני כן מרגישה אווירה כזו של פסח כי מנקה ומחליפה כלים והקניות שהכל הכל חדש. בפסח לא משתמשים בשום תבלין, מלח, סוכר וכו. הכל הכל חדש. מנקים ומסיימים את החמץ..סוגרים את כלי החמץ ומוציאים כלי פסח. בקיצור בלאגן ובתוך כל זה כולם בתוך הבית...ולחץ שלא ישארו ביצים...ביצים אגב אנחנו תמיד קונים יותר לפני פסח כי בפסח אוכלים מהם המון.... ובקיצור. הרגשה של חג אבל לא חגיגית...הרגשה מוזרה....הרגשה של לדאוג לכולם, כל היום במטבח. ולפני החג הכי קשה כי כבר לא אוכלים במטבח אלא בפינה ו....לא משתמשים בתנור וכו כי מכשירים לפסח. מי שבבני ברק ממש מכה לדעתי....איך הם מתארגנים. זה המןן הכנה החג הזה..החג שאני הכי לא אוהבת בכללי. בכל מקרה...אני מרגישה הכי פחות חשובה, לשבת בפינה שלי...לדאוג לחג ולכולם. לשים אוכל במרפסת עם כפפות ומסכה להורים, לצעוק מרחוק...הזוי....ומורים שחושבים שנהפוך למורים לילד במקום הורים.. נאחס. אז אני רוצה להנות מהשקט. מחג שקט...בלי אורחים..מותר לנסות להנות ממה שיש?? הכי פחות חשובה בימים האלו. ....הכי פחות....וגם לא הכי חשובה בעבודה...מיותרת. יש המון תכנים לילדים צעירים. .....תחליף...לכלם יש תחליף.... קשה להסביר....תודה על ההקשבה( הקריאה) חג שמח עד כמה שניתן. תודה
את חשובה ואת בסדר גמור חבל שאת מרגישה כך תעשי לך חג שיהיה שמח עם המון יש גם לעצמך ....קחי רגע רק לעצמך לשמוע שיר שאת אוהבת לעשות מדיטציה סתם לשתות קפה עם עצמך ... אתך אביב
הי מיכל, האמת היא שיש משהו יפה בעיני בשקט הזה שנכפה עלינו, אז אני בהחלט מבין על מה את מדברת... שיהיה חג שמח בהחלט, אודי
לא מרגישה חג ולא את אוירת החג מכריחה את עצמי כן להיות במקום שזוכר שיש חג עצוב חג של בודדים ... ואני לא מדברת על משפחות גרעיניות שגרות באותו בית מדברת על האנשים הבודדים שהשנה הופכים להיות עוד יותר בודדים אבל לא לבד בבדידותם אנשים בזוג אנשים בבדידות אנשים .... חג עצוב ....ומאתגר ובנימה האישית ....אני בזוג ..לא ראיתי את ילדיי כבר כמעט חודשיים ....מפוזרים כל אחד בפינתו ....ועצוב .... אמא בחג לבד ....ועם כל הכעס שלי כלפייה מעולם לא השארנו את אמא לבד ... והפחד שאולי חס וחלילה לא אזכה לראות אותה שוב .. ובכל זאת אני יערוך חג כמו שצריך וינסה לצקת לתוכו תוכן חיובי של חג ...כי רק ככה אפשר לעבור את החג הזה בשלום . וגם כאן סגור לזמן ארוך....אז ... אז מאחלת לכם חג ...כזה שיהיה בו גם שמחה גם אם בהתחלה לא אמיתית שבכל זאת תצליחו להיות מאושרים עם היש ולא להאחז באין ... אתכם בלב אביב
אביב אהובה, אכן, אווירה מוזרה והחג נראה קצת לא קשור. ודאי מאוד קשה שלא ראית את ילדייך כל כך הרבה זמן. וקשה גם לי לחשוב על הבודדים. כמה קשיים מציפה התקופה הזאת, כמה סוגיות של יחסים במשפחה (פוגעת), כמה כעסים.... אני מרגישה שטוב לי כך לא לראות את המשפחה, לא מתגעגעת ומעדיפה כך, מה שגורם לי להרגיש מיד בת איומה. בכלל, התקופה הזו שמאפשרת הצטמצמות וסגירה ומעלה הרבה רגשות שאין להם שמות בכלל... נדמה לי שהתנתקתי לגמרי.. מאחלת לך שתפיקי את המיטב מהחג הזה ושתצאי לחרות מכבלי הנפש. שלך מכל הלב שירה.
אביב יקרה, אני חושבת שפעם ראשונה שאני קצת שומעת ממך על המשפחה המצומצמת...הילדים גדולים? נשואים? למה חודשיים ללא הילדים? רק אם מתאים לך לענות. אצלנו 3 בנים איתנו בבית... וההורים פעם ראשונה לבד. אמנם בזוג אבל לבד. וגם דל בעלי ככה. אבל יד לי 2 דודות אלמנות והן לבד ממש...כן חג בודד זה קשה..שיהיה חג שמח עד כמה שניתן. איתך
את השלבשל הבת הרעה עברתי מזמן וצימצמתי כמעט מגע לחלוטין. ...כמה ואיך שנכון לי אבל מאוד מוכר תשמרי עלייך יקרה אל תוותרי עלייך חיבוק ענק אביב
האמת שמשתדלת לשמור על עצמי כאן במרחב הוירטואלי וכן פחות נותנת פרטים מזהים. בכל מקרה כבר אמרתי לא פעם שאצלי כל הציפורים כמעט עזבו את הקן .. כולם במערכות יחסים כאלה ואחרות יותר או פחות ממוסדות .....בעיני נישואים פחות חשוב יותר חשוב איכות הקשר שיש להם ....ונראה לי שבנקודה הזו עשינו עבודה טובה בבית ... אף אחד מהם לא גר קרוב אלי כולם מפוזרים ברחבי הארץ .... הלא ניפגשנו נובע מאילוצי החיים /קורונה די החמרנו בשלב שהבנו לאן זה הולך במטרה לשמור עלי ועל בעלי . תודה על מילותייך בתקווה שנזכה לימים טובים יותר אביב
החג אומנם נותק מהילדים מהנכדים...לא ראיתי אותם ולא חיבקתי אותם עוד מלפני פורים כשהודיעו שלא יתקיימו כל תהלוכות הרחוב בתיפושות.... אבל כן..מצב לא פשוט בכללללל.. את אמי אני מביאה אלי כל שישי שבת ולא מוותרת ..יש לי אישור מפקוד העורף...מפיני שהיא כבר זקנה ובעלת מחלות כרוניות שאינן מאפשרות להשאיר אותה בבית לבד ויהי מה.. וכך גם לגבי החג..לא תהיה לבד בשום אופן... מערב החג עד מוצאי החג תהיה אצלי בבית .אסור לקחת עימה סיכונים כבר ביקרנו די והותר בבתי חולים.. מה גם שבכלל אינה יוצאת מהבית כבר מעל לחודשיים... ואני מאוד משתדלת כל הזמן לדאוג שתהיה במצב רוח טוב.. מתחילה כבר לבשל לחג בצורה הכי מצוצמת שאי פעם בישלתי והכנתי אבר... ושמה מוזיקה ברקע כדי ך להעלות את המצב רוח בכללי..מרומם ומשמח...ח למה לא,? כמובן שהבנים שלי איש איש לביתו עם משפחתו ולומר משו באמת ובכנות... כבר מזמן ייחלתי להפוגה הזו מכל האירוח .ומכל הריצות אחרי קניות ובישולים לכל העולם ואמא,שלו גם !!! מאמינה שכעת יותר מנוחה ( בתקווה שכך יהיה ) אוכל גמני להתרווח יותר ולהייות לחוצה פחות .... מאחלת לכולן כאן פסח רגוע ושליו ..תהנו מהמנוחה הכפויה היא נהדרת וגם לך אודי פסח רגוע ושמח עד כמה שרק ניתן חטולית
אביב יקרה לא קל.. פסח.. בבדידות... ריחוק מילדים ומאמא... כן עצוב ומאתגר.. ויחד עם זה את תמיד מסתכלת גם בטוב, במה שיש... אני לא יודעת אם את יודעת אבל בכל שיתוף שלך אני רואה צמיחה ואני מתחזקת מהדרך שלך!! באמת את השראה בשבילי. ינשופים
הי אביב, אכן חג מוזר... של שילוב בלתי אפשרי בין מרחק וקרבה, בין ביחד ולבד. ואנחנו נתראה אחרי החג, כרגיל... אודי
חדשה - לראשונה הצטרפתי לקבוצת רכישה של חברים מהשכונה. עד מאה מטרים מהבית :-) בשותף. דברים שצומחים. תרתי. עידן הקורונה. הזדמנות למרחק שמקרב. למיני מקס. סוריקטה
אני מנסה להיות חזקה אבל יש רגעי שבירה הלימודים המכוונים האלה עם המצלמה שחודרת לי לתוך הנשמה הורגת אותי זה פשוט לא נסבל עד כדי לחץ בנשמה מצאתי את עצמי חושפת את עצמי עד העצם כדי שיבינו שאני לא יכולה טלא מסוגלת להיות עם מצלמות פתוחות כל הזמן במיוחד שמקליטים את השיעור ....כולל צילומי הסטודנטים ...זה נורא פשוט נורא הלחץ משפיע לי על הריאות בתוספת מזג האויר אני פשוט מרגישה רע שזה יגמר כבר .....נאחזת נושמת מנסה להיות יצירתית אבל מרגישה שאין ניקוז ללחץ שגובר גם אם מדברת עליו אף אחד לא באמת יכול לקחת אותו מאף אחד . תודה על המקום
אביב יקרה, זה באמת מאוד קשה ומדברייך אני מבינה שאינך יכולה להיות "צופה שקטה". כשיש ישיבות זום בעבודה למשל אני לא מאפשרת תמונת וידאו שלי, יכולה להקשיב לדבר ולראות מי שבוחר גם להיראות... מאחלת לך בריאות טובה וימים קלים יותר. איתך שירה
אביב יקרה ממש לא פשוט הטריגרים... זה מערער ומציף אני מבינה מקווה שתצליחי לאסוף ולשחרר את הלחץ הגובר לפעמים רק זמן עוזר והרבה סבלנות איתך בלב אוהבת, ינשופים
יש חובת מצלמות פתוחות דיונים רפרטים להעביר באמת שכבר הסברתי וחשפתי עד העצם ועדין זה מרגיש כאילו 30 זוגות עיניים לוטשות בך מבט בגלל שגם עובדת מהבית הבית הפל להיות מקום לא מוגן תודה על מילותייך שימרי עלייך עביב
תודה על מילותייך ואת יודעת את דעתי לא לוותר גם שקשה האין יותר גרוע מהיש החלקי וכן זה קשה להתרגל לחלקיות הזאת חיבוק אביב
מובן כל כך... לאמר לך שאיתך..להבדיל יש לי בן שהמקוון ממש לא מתאים לו. וכשאמרו למלא משוב הוא כתב שהדבר היחיד שבסדר לו בלימוד הזה זה החברים שמדברים איתו...עצוב.הוא פשוט לא מסוגל. ..
הי אביב, מבין אותך לגמרי... לפעמים עוזר לי לזכור שאני יכול לכבות את המצלמה ולהשתיק את הסאונד (בלימודים שלי, לא בטיפולים...). אודי
הם לא מאפשרים כל שיעור זה מלחמה להסביר למה... . ותודה איש יקר פשוט תודה
טיפול בוידיאו.... אבל זה החריף את המצב הקטנים לא מבינים זה גרם למצוקה . אמרו שוב ושוב שהיא לא המטפלת שהיא לא אמיתית עכשיו מנסה לאסוף אותנו ומתקשה אני לא יכולה להרשות לעצמי להתפרק עכשיו.... חייבת לתפקד ולהתמודד . האתגרים בעבודה...מחסור בציוד מגן... יחד עם מה שהיה היום- בלתי נסבל. אני מוותרת על טיפול... אני מתקשה לשאת את הכל... עדיף ניתוק..
ינשופי, קוראת אותך, קוראת את הבנות האחרות - אביב, שירה, במבי והקושי עם הזכוכית. וחשבתי לי כמה מוכר עולם החרדות הדיסוציאטיביות מסוג הדראליזציה והדפרסונליזציה. איכשהו אני חושבת שיש קשר לכך. החוסר בציוד מגן בתפקיד חיוני כמו שלך מרגיז ממש. אבל ממש. ינשופי - פליז. יש קול נוסף. אולי כזה שהקול האחר גובר עליו, אבל יש קול נוסף. בטח להישאר, בטח להתמיד. בקשר. עם הקושי. אוהבת'ותך סוריקטה
סוריקיטה יקרה תודה שאת כאן ומרגיעה אני צריכה לשבת עם עצמי ועם החלקים שבתוכי ולהחליט מה שנכון לנו...
תקופה מאתגרת מאוד.....יש לי בת דודה אחות בניו יורק. משפחה שהילדים גרים במנהטן....לא היה לה זמן לדבר איתי בכלל...הודעה בווטסאפ שקשה ושנשמור על עצמנו היו עקרי הדברים...אני מקווה וגם מאמינה שפה יש המון אנשים שיודעים לעזור ולטפל היטב במצבי לחץ....תדרשי מיגון!!!! זה א, ב ! ישנן צרות גדולות יותר...בתי חולים קורסים בחו"ל...למזלנו אנחנו עשינו מהלכים מהירים ורואים תוצאות הרבה פחות שחורות ממה שחזו....נקווה שימשיך כך. ובאשר לטיפול. אפשר גם לפעול על אוטומט אני חושבת שזאת תקופה לא להקל על עצמנו ואם הטיפול מקשה ככה לא להתעקש.....לפעמים הניתוק שומר עלינו...עליי העבודה תמיד שמרה! השגרה שמרה עליי...והייתי חייבת להפריד. ואני לא רואה בכך כל רע. אולי אוגי יאמר אחרת לא יודעת. אני חושבת שעדיף להקל....ולא להתאמץ בצד הטיפולי כרגע, לא בכל מחיר! שמרי על עצמך! בהצלחה ונקווה לימים רגועים יותר
ינשוף יקרה, כל כך מבינה.... מקווה שתצליחי להאסף ולהעזר בהמשך. שמרי על עצמך איתך, שירה
היי מיכל אני גם חושבת כמוך... שכרגע יש לי כוחות מצומצמות ואני צריכה אותם לעבודה מטפלת אמרה זה לא או/או... לא טוב שום דבר קיצוני... אולי נדבר בטלפון כמה דקות רק כדי לשמור על קשר..... האמת... אני מתלבטת כל כך.. תודה מיכלי על ההבנה ותמיכה
תודה שירה יקרה על ההבנה תודה שאת כאן
הי ינשוף, מצד אחד - זה מוזר וקשה ודורש הסתגלות. מצד שני - בסופו של דבר, התחושות והרגשות עוברים גם דרך המסך. אני עובד שנים רבות עם האינטרנט ככלי טיפולי (שלפתע נהיה האלטרנטיבה היחידה כמעט לקיום טיפול...) וגם כאן זה 'סוג של', ולמרות המגבלות - יש בזה דברים מאפשרים. וחשוב לזכור שזה זמני. הכל יחזור לשגרה. אודי
רציתי לספר על יום במדינה... איך נקרא לה? "מדינת המובינג" .. כן, נשמע סבבה. אחרי יום שלם בבית עם שלושת הילדים (הבעל עובד מהבית, כל היום בבית... זה ממש מלחיץ.. בהתחשב במצב שאני לא רוצה לפרט) הלכתי להביא פיצה. הוא נשאר בבית. זה היה ברור... אני לא יכולה לא ללכת לשום מקום לגמרי, לא לדבר עם אף אחד לגמרי... הגעתי לפיצה. עד שארזו אותה, התיישבתי על המדרגות שליד. מישהו צילם אותי. האם לדבר עם צוות טיפולי של הילדים בגן... עם מנחות בפרקטיקום בלימודים... עם "חברות" בלימודים (איזה חברות ואיזה .. איזה מנחות ואיזה...)... עם הורים... לא במדינה הזאת. ניכנסתי לקבוצה בפייסבוק. המליצו שם על הרבה ספרים. בנושא מסוים. שאולי כדאי שהם בעצמם יקראו על זה. יצאתי מהקבוצה. לילה טוב.
הי, משהו מעציב, בעיניי, שמאפיין את התקופה האחרונה (הימים האחרונים) הוא אנשים שעוזבים קבוצות, וגם הרבה אגרסיות בין חברים. גם תחושת רודפנות בעוצמות גבוהות יחסית של אנשים שהם בדרך כלל 'רגילים'. אנשים מגלים חולשות - יש לזה צד חיובי אם ישנה הקשבה או שיתוף או תחושת אמפתיה. ושלילי יותר אם נוצרת הרגשה של דחייה או פגיעה ישירה בעקב אכילס. בימים האחרונים, לצערי, אני רואה יותר מהאפשרות השנייה. וגם השלכה של חלקים יהירים. נעבור את זה. מקווה. סוריקטה
אבל כנראה...דלגת. לא היה מה לכתוב? לא שמת לב....אולי. נשארתי ברצון לחיבוק עוטף. והודעה מיותמת.. מיותרת. לא מאמינה איזו רגשי אני... אז לא המטפלת נמצאת ולא אתה....לא נורא. ובנוסף היה לי יום הולדת נשכחת.. באסה. הקורונה יותר חשובה עכשיו. ..
הי מיכל, יכול להיות שגם אני כתבתי לך פחות. אבל קראתי הכל. את חשובה עכשיו ועוד איך. ימים מבלבלים... מאחלת לך לחזור גם לחיבוקים האמיתיים שחסרים לך כל כך. שלך בלבביות, סוריקטה
מיכל יקרה ראיתי את ההודעה שנשארה מיותמת ובטוחה שלגמרי בטעות.. ובכל זאת מבאס אני בטוחה. רוצה לאחל לך יום הולדת שמח, הרבה בריאות, שתמשיכי לקטוף את פירות הטיפול שעמלת עליו כל כך קשה, ולהתמודד עם קשיי השיגרה (גם זו המאוד מאתגרת עכשיו). שתזכי להרבה אהבה מהסביבה ונחת מהמשפחה וגם לאהבה מעצמך. מחבקת מרחוק, שירה
את דווקא זכרת והזכרת ;) ונתת לי הרגשה ממש טובה שכתבת לי..על היום של האביב. לא יודעת...ימים כאלה משונים...משונה ושונה. ולא רואים את הסוף של זה....פתאום ההורים נעשו עיקר..הרבה השתנה לי מולם.. פחות כעס יותר חמלה...מוזר.
שירה יקרה! תודה רבה! תקופה מאתגרת לכולנו. שיעבור מהר ובקלות. בריאות
את יודעת מיכל, המון בדיחות רצות עכשיו. אולי כבר ראית - הסרטון המפורסם של המיניונים, שתיכף אקשר אליו, רץ כשהקטנצ'יק הקונדס אמור להיות הצד של המורים והגננות והשני - הורים בבידוד. קבלי - https://www.youtube.com/watch?v=yDsMZn3olFw סוריקטה
ואני בכלל התכוונתי להורים האישיים שלי....לא להורי הגן. ;) מצחיק אבל יש בזה משהו...הם לומדים מהו חינוך.
הי מיכל, אין לי מושג איך הודעתך חמקה מעיני! מתנצל... זה לא היה מכוון. הקורונה חשובה, אבל לא יותר. ואת חשובה לא פחות... וכמובן, מזל טוב ליום ההולדת! אודי
כמו שאתה אומר לנו
הי אודי וכולם, מצטרפת גם - מניחה שאתה ועמיתך וסובביך חכמים מספיקים וצנועים מספיק וממושמעים דיים כדי לשמור על עצמם. אנשים קרובים לי, או מוכרים לי - חלקם רופאים. חלקם רופאים בתחום הנפש. מסתובבים במחלקות בתי חולים, אפילו אחד מהם עובד בבית חולים שהוגדר כבית חולים קורונה. הם חשופים. אני יודעת על מי שנכנס לבידוד עקב כך. כולם בסדר ומרגישים טוב. הם יודעים להיכנס לתפקיד, וגם למדתי מהם לשמור על קור רוח. הם יודעים גם פחות, גם זה קורה. בני אדם סך הכל. ההורים שלנו גם הם מבוגרים, עם מחלות רקע. ואולי בקבוצת הסיכון הגבוהה ביותר. חושבת שאני מצליחה להפריד בין מה שיש לי שליטה בו לבין מה שפחות. תקופה מעניינת מאד. סוריקטה
קוראת אותך שמחה לשמוע שאת מצליחה לשמור על ההפרדה ויחד עם זאת חושבת עלייך המון על הבידוד והבדידות על החג שבא ומביא איתח רוחות קרות עוד יותר ועל האפשרות עכשיו להתכנס עוד יותר פנימה מבלי לחשוש מבלי להרגיש שונה סוג של חופש להיות את ... והאמת שקצת גם דואגת לך שתדעי גם לעשות את ההפרדה בן התכנסות נכונה לבן בריחה פנימה שמחה לראותך כאן חיבוק אביב
.... וואוו.. אני מרגישה איך לאט לאט נגמר לי כל הכוח. גם הרזרבי... ... זה כל כך בלתי אפשרי... .. ואני כל כך מנסה.. גם אמא צביה מנסה... ... אתמול ,שוב נסעתי עד הקליניקה שלה וחיכיתי... ידעתי שהיא מגיעה ב 16:00 .. אני יודעת שביום ראשון ,אני הראשונה אחרי ההפסקה שהיא לוקחת לעצמה מעבודה של לפני הצהריים.. ...חיכיתי וחיכיתי..קצת במתח ..ידעתי שזה יותר מ 100 מטר.. אבל ידעתי שאני חייבת לראות אותה ממש ממש שלא דרך זכוכית האייפון... .... לא ראיתי אותה... .. כשדיברנו דרך הדבר המעצבן הזה היא אמרה לי שהיא הקדימה הפעם.. התחלתי לבכות... הרגשתי שזהו..לא יכולה יותר... ... ודווקא היא כל כך מנסה.... איזה קטע.. היא ישבה על הספה איפה שאני תמיד נמצאת.. היא עשתה לי סיור וירטואלי דרך האייפון.. אולי ניסתה להזכיר לי איך החדר נראה... ... בגלל המצב ההזוי הזה אנחנו מדברות דרך הוידאו של הוואטסאפ 5 פעמים בשבוע. מראשון עד שישי.. אבל איכשהו זה כזה לא מרגיש... לא יודעת אם אני מובנת.. כל כך הרבה פעמים אמרתי לה שזה לא עוזר. זה לא זה... .. אני לא בנויה לדבר הזה.. אין לי את היכולת הזו לדבר איתה דרך הזכוכית... זה לא זה... זה זכוכית... זכוכית ...נמצאת בכלוב ורואה את אמא צביה דרך זכוכית.. ... מרגישה שלאט לאט נגמר לי החמצן
הי במבי, זה שונה ודורש הסתגלות. אבל היי, גם כאן זה וירטואלי, והיי, אל מול המוגבלות והקושי שהמדיום הוירטואלי יוצר: בסופו של דבר, הרגשות עוברים, ואפילו בעצמה רבה. דברים יחזרו לתיקונם, אני בטוח. אודי
הי אודי ובמבי גם, "אבל היי גם כאן וירטואלי" (ויותר) אהבתי. וגם את ההבטחה שדברים יחזרו לתיקונם. ושוב, מעניין שיש משהו ב'זכוכית' הזו שאני דווקא מרגישה שמגן עליי. אולי. לפעמים. מבלבל - יש בזה משהו. סוריקטה
הי לכולם . אולי מה שארשום ייתן לכם כוח ותקווה מאוד קשה לנו המפורקים הדיסוציאטיבים לעשות את הפגישות המרוחקות האלו שבוע שעבר עברתי ממש משבר אחרי שחודש וחצי אני ככה ....ההבנה שזה מה שיש כרגע ואולי לעוד המון המון זמן הייתה לי מאוד קשה עד רצון לאקטינג אווט .... ואז הגיע ההבנה שאם זאת הפלטפורמה נמצא ממנה את מה שאפשר בחנתי עם עצמי ועם חלקי מה קשה ושלחנו למטפלת ....אבל גם הבנתי מה אני צריכה לעשות כדי שלכולנו יהיה נוח וטוב בשיח סביבה בטוחה .... אז כן שירה קשה לך לייצר שיחה בטוחה ופרטיות בבית ...האם ניתן לעשות את השיחה ברכב מוגף לי אין ילדים בבית אז אני מוצאת את הפרטיות אבל יחד עם זאת ההרגשה לא הייתה מתאימה אז היום קמנו התלבשנו כולל נעליים והלכנו למטפלת ... ואני כותבת אנחנו כי זה היה מיועד לקטנים ... ילדים קטנים צריכים ייציבות טיקסיות משהו קבוע ... אז הלכתי למטפלת כדי לייצור משהו דומה לרגיל שמתי שתי כסאות זה מול זה שעל הכסא של המטפלת ישב הטלפון לשיחה בוואטספ בשלב מסויים הבנו שהם הקטנים לא מצליחים להגיע לשיח ....בובה מהצד של המטפלת עשתה את העבודה בסוף התחבקנו וירטואלית וכדי שהיא לא תעלם שוב ...עשיתי את הטקס שאנחנו קמים אומרים שלום והיא נשארת בקליניקה כשחזרנו זה כבר היה הבית שלנו מקווה שאני מצליחה להסביר את עצמי הכי חשוב שתייצרו לכן סביבה בטוחה כזו שכול החלקים ירגישו בטוח ומוגן חייבים בתוך הסביבה שיש לנו כי זה המצב ליצור מיכל חדש כזה שיתאים לכל חלקי הנפש וגם למטפל ... מקווה שזה יעזור למישהו כאן במבי נעלם קולך שוב ...חיבוק של כוח לדעתי למרות הקושי אסור לוותר על הטיפול העולם עכשיו בזמן טראומה ...לא לקבל עזרה למרות שיש לנו אותה היום ינציח שוב את המקום של היינו שם לבד אף אחד לא עזר ראו ולא עשו כלום שירה אני דואגת לך בבקשה אהובה גם בימים אלו חפשי עזרה לאכילה ... תביני שאלו דפוסים ישנים שפוגעים רק בך והיום לא מגיע לך שיפגעו בך גם לא את עצמך . סוריקיטה מקווה שאת בטוב ומחזיקה מעמד בקושי ....לגבי היותי בבידוד ..כמו כל עם ישראל וכן היותי בסיכון והיות האנשים שאני מלווה בסיכון מגבירים אצלי את השמירה .אז החמרתי עם עצמי עוד לפני האיסורים שהגיעו עכשיו . יוצאת לעבודה ומה שחייב לא יותר שיהיה לכולם בריאות איתנה אוהבת אותכם שימרו עליכם לא רק מהקורונה ...גם מתוצאות הבידוד עשו ספורט בבית חבקו את עצמכם שימעו מוזיקה דברים מרחיבים את הנפש .. עם השגרה החדשה היא הבית אז בואו ננהג בבית כמו בשגרה .... אנחנו חזקים עברנו את פרעה(כל אחד והפרעה שלו) נעבור גם את זה אודי יקר שמור עלייך ותודה על היותך כאן אביב
הו כמה שאני מוזרה, כנראה, מעניין, כל כניסה לשיחה בקליניקה מרגישה מאיימת, כל כך מאיימת. עד היום. כל השנים. לעתים אני תוהה עדיין מה זה 'מקום בטוח'... בשיחה הוירטואלית, נו, גם אצלי הייתה כזאת בעידן הקורונה, ישבתי במקום הקבוע הלא בריא שלי בדירה, ודווקא הכאב הצורב, האלים והבלתי נישא כמעט של הכניסה לחדר הטיפולים (בדומה להרגשה של חרקירי) נחסך ממני. אבל אני בודדה ויש פרטיות לכאורה. לכאורה, כי הנפש עדיין מזמנת למקומות פרוצים, שמציצים לתוכם ונדחית בכל חלום. חשבתי על פטנטים אחרים שמתאימים לי אישית, בכל אופן. אולי אנסה בפעם הבאה. בהתאם למצב הנתון באותו רגע. עד היום ניסיתי לנהוג קרוב לשגרה. למשל, לארגן חפצים כמו שאני יוצאת איתם בבוקר, למרות שאין לי שום צורך או שימוש בהם. אבל שימור זיכרון כזה. כן, אני חושבת על איזה ספורט בבית. דלגית, סקווטים לאנג'ים, פלאנק ותרגילי מתיחות. כדור פיזיו. יש כמה בשורות פחות טובות. כן קשורות לקורונה בעקיפין. לא, אני לא חולה, גם לא באתי במגע עם חולה מאומת, משהו אחר. מקשיבה לציפורים בבוקר, צופה בפרחים, בחיפושיות, בלטאות - זו הדרך שלי. סוריקטה
מדהימה. רעיון מקסים. מאוד קשה ליצור מקום בטוח בבית עם ילדים ובעל מסתובב.. .פעם ניסיתי. אפילו שיחה לא יכולתי. מקווה שירה שתמצאי את הדרך...ואביב שאפו!!!
אביב יקרה, את כל כך יצירתית ומוצאת פתרונות ונלחמת ולא מוותרת. נוח לי כעת בלי, אני פוחדת שהשלווה המדומה שלי תופרע בשיחות. להיות סגורה באוטו מפחיד אותי כל כך. הוא הציע שידבר ואני אקליד.. אבל קודם צריך שתהיה הסכמה בין כל החלקים. ושאדע שלא יהיה מקום לעצמיים אחרים, מה שישאיר אותי דרוכה, ועוד שאדע שלא אראה את עצמי. שמרי על עצמך שלך שירה
הי כולם, נראה שאנחנו, ואני בפרט, לנו, ולי, יש הזדמנות לחקור מה מתחולל בנן בימים אלו (השונים באופן מסוים) מימים 'כתיקונם' - למשל, כנראה מסתמן, שברגיל הפעילות הגופנית שלי מוגזמת מידי, כך שאחרי הצהרים אני כבר במצב קריסה משולבת בתדירות גבוהה מאד של גלי חום. כעת, הפעילות מתונה יותר (עד כדי חצי). יש לי קצת כוח לתחביבים (מה שהיה אפס קודם) וגם הקטע עם המיניות מהבהב, מה שהיה קבור קודם. מעניין. סוריקטה
סוריקטה יפתי אין להשוות בין אדם שרגיל בפיעלות נמרצת של עבודה אסרטיבית ביומים איני צריכה להיות אסראיבית על מנת להתעייף...לצערי...המחלות שלי דואגות להפיל אותי את נשמעת מעט כמי שנפתחה דלת סתרים גנוזה לפניך...נהדר לדעתי המשיכי לחקור 😇😇 לדעתי תגיעי לעוד תובנות מעניינות חטולית
כבה היום להתראות, סוריקטה
סוריקטה אהובה, שמחה לשמוע על האביב המתעורר אצלך בתחביבים וגם בגוף. תספרי על התחביבים? שלך שירה
הי שירה, תחביבים הממממ - לא משהו חדש או מעבר למה שכבר סיפרתי כאן. בכל אופן רק הבהובים קטנטנים. אבל גם החיבור הראשון ראשון שהיה (אחרי שנתיים אינטנסיביות, אולי יותר של שיחות) חיבורון ששרד שביב שנייה היה התחלה של משהו. אולי יתפתח מכאן, אולי פחות. לילה טוב, סוריקטה
תודה חטולית, והמשיכי לשמור על עצמך. סוריקטה
