פורום פסיכולוגיה קלינית

אני מגיעה גם מתחום הטיפול. כשהגעתי לטיפול לפני שנה וחצי לא באתי בכלל במטרה ללמוד על מזה טיפול או לראות איך זה קורה בפועל. הגעתי ממש בתמימות ורצון לעזור לעצמי.. השנה התחלתי לעבוד במקצוע ואני מרגישה שאני צריכה הרבה הדרכה וידע מקצועי ( מקבלת הדרכה אחת לשבועיים) ההדרכה שאני מקבלת לא מועילה לי. ואני מוצאת את עצמי בקונפליקט, אם להפוך את הטיפול להדרכה.. ומפחיד אותי לאבד את המטפל שלי בתוך מטפל... ומצד שאני, אני רוצה את הידע והעזרה שלו ובפגישות האחרונות יש לי כל כך הרבה לומר עד שאני ממש לא מצליחה לומר מילה. ההתלבטות אם לפנות להדרכה מקצועית ולהשאיר את הטיפול כמו שהוא.. או לשלב בין הדרכה לטיפול מפחיד ומלחיץ, מאוד חוששת

כמעט שלושה חודשים עברו...געגועים לטיפול ועסוקה מאוד. אז פתאום כתבתי לה עכשיו את זה... ופגישת עדכון מתבקשת אבל אין לי זמן כנראה...אז ד"ש וגעגוע. זה כל מה שכתבתי. יאללה פתאום זה בא.... היא ענתה "חיבוק גדול ואמרה שאתן לה סימן כשאוכל להפגש" כנראה שזה יהיה רק אחרי חנוכה...מעניין כנראה רציתי לשמוע ממנה שהדלת פתוחה למרות שאני יודעת זאת....ואז אפשרי גם לחכות לפגישת עדכון....אני אוהבת אותה אפרופו מיקה? זה נפלא!!! רגש טוב! מחמם את הלב האהבה...ולדעת שהיא מחבקת, פה ומוכנה למפגש כזה אפילו שכבר נפרדנו... אודי, אני יודעת שאני בסדר, יכולה ולקחתי המון תובנות..ועם כל זה מרגישה צורך לשתף אותה ולהפגש... ולחכות זה לא משהו רע, להפך יש צפיה למפגש מחודש גם אם יהיה רק עדכון או חד פעמי...לא יודעת..מפגש לבדיקה אולי?? והיא כתבה שהיא שמחה שאני בסדר😁

הי מיכל, געגוע הדדי. שתיכן. מרגש. יפה גם התפיסה שלך את הנאמר. היה אפשר לפרש בכל מיני אופנים, ובחרת בממלא והמטעין בטוב. גם אנחנו שמחים להתעדכן ולדרישת שלום ומציעים עטיפה. שלך, סוריקטה

תודה סוריקטה יקרה, אעדכן בכל עת שאוכל או כשסתם אתגעגע. בגדול מרגישה כרגע בחיי בתקופה רגועה יותר, שלמה יותר ומקבלת עצמי יותר..גם לכם ד"ש וגעגוע. שמרו על עצמכם😍

שלום, חבר קרוב התוודה בפניי שהוא נמשך לילדים. כיום הוא בן 27, והוא יודע להעיד על עצמו שיש לו את המשיכה הזו מגיל 16. הוא עומד על כך שלעולם לא פגע ולא יפגע בילד, ויש בו את היכולת לא לבצע שום מעשה בנידון. הוא טוען שזה לא מתסכל אותו עד כדי כך שהוא "חייב לעשות משהו". כלומר, נשלט. כיום הוא מעוניין להתחיל טיפול אצל איש מקצוע, ועולה בו החשש שהמטפל ידווח עליו ובכלל יפגע בו, או לחילופין שתהיה פגיעה בשלמות הגוף ע"י סירוס כימי שהוא לא צריך וכיו"ב. 1. האם פדופיל יכול לקבל טיפול היום במדינת ישראל מבלי שהמטפל יהיה מחויב לדווח עליו? (וכל זאת בהינתן שהוא לא פוגע ולא מתכוון לפגוע). ואם לא, איך אנחנו כחברה מתוקנת מצפים מפדופילים לפנות לטיפול? 2. האם פדופיל יכול למצוא אהבה שהיא לא עם קטין? 3. האם המשיכה הזו היא ברת שינוי? תודה

ההרדמות בטיפול בא לשמור על הנפש שלי.. בעבר בטיפול החלקים היו מספרים והייתי מרגישה נפרדת מהם- שמה שמספרים זה סיפור שלהם ולא שלי היום אני מבינה שהם אני. ואז הקושי להקשיב להם...ההרדמות בטיפול מאפשר לי לא להקשיב כי אני יודעת שפעם הבא שיספרו אדע שהם מספרים את הסיפור שלי. כרגע אני לא מרגישה מסוגלת לשמוע ולהקשיב להם. המטפלת אומרת שזה בסדר. היא אומרת שהיא גאה בי ושאני אמיצה ושיש לי הרבה כוחות...

וואו ינשוף, אלו מילים נפלאות שמעת מהמטפלת. מרגש. ההירדמות היא, לדעתי, תגובה הגנתית שהיא תוצאה של חרדה גדולה. איזה מנגנונים יש למוח לכבות את עצמו וכביכול לאבד את ההכרה... יישר כוח על ההתמדה! סופשבוע נעים, סוריקטה

ברגעים שהכל מבולבל שאתה מנסה להבחין בין שחור ללבן בין מותר לאסור שהכל נראה מעורפל ואתה מחפש יד מבעד למסך, דווקא ברגעי שברון שהכל נופל כמו מגדל .. תנשום עמוק ותקבל את המצב תרשה לעצמך להיסחף אל המצב ואל תילחם בו, תרפה ותן לגורל להוליך אותך הוא יודע יותר טוב ממך מה באמת טוב לך... ודווקא אז תגלה שהלימון הופך ללימונדה..

זה קצת מזכיר לי את הפטנט של יציאה ממערבולת בים

אירועים שמזכירים לי את הפחד מבני אדם. הי לישות, יודעת לדקלם לעצמי שיש גם אחרים, ויש טוב, אבל שנוגעים במקום שמערער - זה פחות פשוט לפעמים. היום הותקפתי על ידי איזו מישהי עם כנראה מחשבות רודפניות משלה. תפסתי מהר מרחק ממנה, אבל היא המשיכה לצעוק מילים שנוגעות במקומות הכי רגישים, שכמו בקסם קלטה, נכנסה אליהם במילים מכסחות. היום שוב הייתה גניבה, וזה שוב מפחיד. לפני כמה זמן, אדם שביצע עבודה עבור שכנים, הטריד אותי מינית בצורה מגעילה שאין לתאר. גם אליו סובבתי מיידית את הגב. והעזתי לדווח לשכנים. גם את התקרית הראשונה שתיארתי חלקתי עם סובביי. מרגישה שזה לא ממש עזר לי. רוצה לכתוב מילה גסה. אבל אני לא. והלוואי שמי שפגע יענש. אבל זה לא עובד ככה, למרבית הצער. דואגת לכל היצורים שבזמן האחרון יוצא לי להגיע אליהם רק בשעות החושך והקור, ואיני יודעת מי חסר. :-( כתבתי לכאן, כתבתי לבני אדם. זה קצת בהמשך להודעה והתגובה שם למטה של דמות עם כינוי שאיני זוכרת מכאן. סוריקטה

אוף הלוואי שיענשו עושה רע רק לחשוב או לראות את כל האנשים השפלים האלה עצוב לי לשמוע שפוגעים בך וטוב שאת יודעת לתפוס מרחק ולסובב את הגב. העולם הזה כל כך לא ברור

סוריקיטה יקרה הגבתי לך אבל נעלם ההודעה שלי אליך רציתי רק להגיד שעצוב וכואב לי שנפגעת וטוב שדברת וספרת את אישה יקרה מאוד ינשופים

אודי אני מאוד אוהבת את המטפלת שלי ויש לי אליה רגשות עמוקים ואני מתמידה בטיפול, ודברים משתנים ואני מרגישה חזקה יותר ויציבה יותר ומלוכדת יותר ויש קשיים בטיפול ולפעמים ויכוחים, אבל הקשר נהיה עמוק וחזק. ואני אוהבת את המטפלת שלי מאוד!!!

אין ספק שאהבה זהו הכוח המניע ביותר בנפשנו, הוא נוסך בנו ביטחון אמינות ,ותחושת חיבור, אבל הכי חשוב הוא יוצר ערוץ תקשורתי בין המודע של המטפל לתת מודע שלנו וכך הדברים העמוקים והנסתרים צפים ועולים להם מאליהם..

היי מיקה כמה טוב לראות אותך כמה טוב לשמוע שאת אוהבת את המטפלת שלך מתמידה בטיפול .. מרגישה חזקה .. מלוכדת ויציבה .. נהדר פשוט נפלא !! ממש בשורות טובות הלוואי על כולן.. 👏👏👏👏👏 תודה ששיתפת.. חטולית

הי מיקה, חתיכת אומץ להודות בפני עצמך. לזהות את האהבה, לזהות לפעמים גם את השנאה, שגם זה בסדר. מרגש לשמוע. ותקווה שיחזיק. סוריקטה

תמונות חדשות בתוך הראש פלאשים של סיוטים מנסה לעשות סדר מרגישה אי שקט נוראית בפנים לא מצליחה להניח את הדברים בצד אני מפחדת... כל כך מפחדת רק רוצה להתקרבל מתחת לשמיכה ולא לקום יותר אני כל כך מפחדת

ינשוף יקרה, המסע הזה מפחיד ומביא איתו זכרונות קשים מנשוא. מקווה שתמצאי את הכוחות להמשיך ולהתמודד. האם יש לך תמיכה כלשהי מחוץ לטיפול? מבינה כל כך את הרצון להעלם ולהתחבא. איתך שירה

הי ינשוף, מה הכי מפחיד? הקול שמכחיש את התרחשותם של דברים? האיום שאם תתעמתי, יאמרו עליך שאת חולה, כי את יודעת? אני חושבת שבמשאלה האחרונה גלום הרצון ללכת לישון ולקום בבוקר בריאים. ושהבריאות הזאת גם תחזיק מעמד. הנה בוקר. ופקחנו עיניים. וקמנו. ועוד מעט גם השמש תקום. סוריקטה

שירה וסוריקיטה יקרות תודה שאתן כאן סוריקיטה-הקול המפחיד הוא כנראה הקול שמכחיש ...

הי אודי וכולם, שבוע טוב, אודי, השתמשת בשורש ב.ח.ר. בתשובתך החכמה והמבריקה לדניאל. ואני שואלת היכן אני בוחרת. האם מתוך חיבור לחלק שמאפשר חופש וחירות, אולי הישענות; האם מתוך חיבור לחלק שכופה, כובל, המקבע. האם גם וגם. האם נוצר ערבוב, בלבול, היפוך בינהם. חיברתי הודעה ולחצתי 'שלח'. בחרתי, וגם, אולי, ברחתי. ואני די מרגישה את הקונפליקט בינהם אצלי. מי יותר על פני השטח ומתי - אולי גם זאת לא אדע לעתים. והשיח כאן החזיר אותי למחשבות של הבחירה במטפל - כבר רשמתי אינספור פעמים פה, שאיכשהו המטפל נבחר עבורי. מישהי, מאד מסוימת, ארצית עם חיבור לקרקע, שביקשתי ממנה (בחרתי בה, אולי) בסוג של תחנונים רכים, היות שלא יכולתי בעצמי, קיבלה המלצה למטפל מסוים, איני יודעת ממי, והוא העביר המלצה נוספת, והיא מי שהיום נקרא המטפל שלי. גם שלי וגם של אחרים. אז, הבחור עוד היה צעיר בשנות השלושים ועדיין בשלבי לימודים ומתמחה. אז, לא הבנתי את ההבדלים בהגדרות של מטפלים. עם המטפל הזה המשכתי. נצמדתי למילים שלו 'את צריכה טיפול' בפגישה הראשונה, ולכך שהוא קבע עבורנו פגישה עתידית נוספת. קבע. לא הייתה כאן שאלה שהופנתה אליי אם כן או לא. אולי הוא הבין שאין סיכוי שאני אזום קשר גם אם הדלת פתוחה. בכל אופן, לא ברחתי. אז איכשהו זאת כן בחירה. כמה חודשים קודם לכן, קרה דבר דומה ושונה. מישהי (אחרת, רוחנית מאד עד כדי תלישות) שהיה לי חיבור אחר אליה עשתה דבר דומה לכאורה. קבעה (ולא בטוח שבהסכמה ברורה שלי) והובילה אותי לפגישה טיפולית. שם התרחש דבר אחר. החדר הפחיד אותי. הגעתי עם תינוקת שפחדה מהחדר וזה היה לי סוג של סימן. האיש, שנראה לי מאיים, נתקע איתי על השאלה אם אני רוצה להמשיך וכך חלפו דקות ארוכות של חוסר יכולת להחליט (לבחור, כי זאת חתיכת בעיה אצלי) אותן הוא ספר ולקח עליהן תוספת תשלום, שבסופן נתן לי כרטיס ביקור מהוה שהתקמט לו בכיס. החדר היה פתוח לרווחה אל החוץ, האיש בכלל לא היה בחדר הטיפולי כשהגעתי והוא עשה טובה ולקח לו זמן לרדת למטה, לבוש בבגדי בית, לא היה גבול לשעה כבר בפגישה הראשונה. בנוסף, הוא גם היה המטפל של הבחורה ההיא, וכבר ידעתי שזה פחות לעניין בכלל לקבוע איתי פגישה במקרה כזה. מהפגישה ההיא יצאתי עם האמירה שלא ניתן לטפל בי ושקעתי עוד יותר. אבל, כאמור, כמה חודשים אחר כך הגיע ניסיון נוסף. הוא שתיארתי לעיל. שם, לפחות הסטינג (מילה שאני מכירה היום) היה הרבה יותר ברור. יש לסטינג גם צדדים מכעיסים, אבל חשיבותו עצומה, כנראה. מזל ש'רק' כמה חודשים. עם הזמן למדתי שהאיש הראשון מכנה את עצמו פסיכותפיסט ואין לו רקע מקצועי של ממש. ומאז למדתי לכעוס מאד על החוק החסר. בריחה, פרידה גם סיפור. בלגן. ומדוע אתם החלטתם ללכת לטיפול? ואיך בחרתם את המטפל? מי שרוצה להציע ענפים נוספים של כיווני מחשבה או לארגן בדרכו - מוזמן. סוריקטה - סירת מפרש. ללא מנוע, תופסת כיוון עם הרוח, לפעמים, אולי, מבחירה.

התבלבלתי לגמרי .... מצטערת שלא מצליחה לעכוב אחרי כל השתשלות ה..כתיבה.. אבל מרגישה שכן יש לך את היכולת לבחור אם מתאים לך להשאר או שבסדר גם לגמרי לברוח.. וגם עם מי להתחבר.. אני בחרתי ללכת לטיפול..גם מתוך בחירה לברוח ...מכל מה שעברתי בימי חיי ..כדי לנסות להבין אייך הגעתי לאן שהגעתי..( לשום מקום) ולנסות לפתור את עצמי.. לא טופלתי על ידי מישהו/י באופן פרטי תמיד היה במסגרת ארגון כזה או אחר סירת מפרש ללא מנוע.. אהבתי 👍👍🌹 חטולית

לעצמי - המסע המהיר במנהרת הזמן - בכלל געגוע. וכמה שנים חלפו עד שלמדתי להרגיש לפעמים גם את סוג הרגש הזה. בשקט. ובהמשך להצעה שלי לחטולית, שאפנה אליי גם - איני בטוחה שמזהה חלומות לעתיד אצלי, כלומר, גם הפנטזיה סמויה. אולי השלב הבא. כלומר, החלום שאוכל לדעת, לזהות, מה חלומותיי (רצוי הריאליים), בהנחה שהם קיימים. סוריקטה

סוריקטה יפה שלי נאמר..כל עוד הנר דולק ישנה תקווה.. כל עוד את חיה בועטת ונושמת לי לפחות ישנה תקווה שיש לך חלומות להגשים.. הסתכלי פנימה לתוך הנשמה החיה שקוראת לך לחיות..להיות..לנסות .. אל תרימי ידים מהר כל כך לפעמים חלומות מתגשמים כן לפעמים..ואם תרפי מעט ותרשי..יתכן והם יבואו ויעלו.. חיבוק רך ונעים חטולית

סוריקטה יקרה, שאלת הבחירה מעסיקה גם אותי. אני חושבת שהלכתי לטיפול כי בחרתי להציל את עצמי, חיפשתי חיבורים בעצמי שיאספו ויצרו סיפור ורצף והבנתי כמה הפיזור גדול. עכשיו הייתי רוצה לברוח מכל זה. במנהרת הזמן אני מרגישה איך הזמן דוהר מולי וגורם לתחושות של צער והחמצה. מעניין סיפור בחירת המטפל שלך ואיך ידעת לבחור וגם איך הוא בחר בך ללכת דרך כל כך ארוכה. יש משהו בשיט ללא מנוע, הוא שקט ועדין ונתון לכוחה של הרוח, המנוע מרעיש וממסך ואין בו היסוס. אולי טוב היה לפעמים להיות קצת עם מנוע. ובכל מקרה, את נהדרת! השם סןריקטה מקורו בהולנדית ומשמעותו "חתול אגמים", והנה את גם מצילה חתולים וגם חוצה ימים ואגמים. שלך שירה

הי אודי, שירה, חטולית, מנסה לחשוב מה מעניין בבחירה שלי. מעניין כי אולי היה איזה צומת בו בחרתי ש*לא* ללכת עם הקול של אמא. מעניין. שירה - מילים כמו חיבור, רצף , אלו מילים שהכרת לפני הטיפול? אני לא... גם לא ידעתי שיש סיפור. חטולית - הרפייה היא מילת מפתח חשובה. תודה לך. סוריקטה

כן ..לפעמים חלומות מתגשמים... ראיתי אותו אתמול בערב בחדשות בין הידיעות על ירי הטילים בדרום הוא היה כל כל מאושר... בכיתי מרוב התרגשות ...שמחתי עבורו ולא הפסקתי לראות כמה נלחם כדי להשתקם..שנה וחצי של טיפולים אינטנסיביים עם בעלי מקצוע ... כן..צביקה פיק הזמר של כל הזמנים.. הדיבור שלו עדין לא ...וגם הפנים שלו עדיין לא... אבל על הבמה ..עם הפלייליסט..ברקע..גם..הוא שר !!! לפעמים חלומות מתגשמים.... לפעמים..כן..רק לפעמים.. שלי עדיין לא התגשם..!!! ואין לי תקווה שאי פעם ישתקם

חטולית יקרה, טוב לשמוע ממך, לראות שאת נרגשת. איזה מחלומותייך (וכמה טוב שאת יודעת לזהות חלק מחלומותיך) איזה מהם *כן* יכול להתגשם, באופן כזה או אחר, לדעתך? גשם. ימים של גשם, שלך, סוריקטה

סוריקטה יפה שלי יש לי המון חלומות שהייתי רוצה שיתגשמו 1.שהעיוות שלי בדיבור ...יהפוך לדיבור רגיל ושוטף בצורה נורמלית כמו אצל כולם...לצערי איחרו לי את הרכבת הזו בגלל טיפול לא נכון ל מלכתחילה ..והגעתי למצב שהדיבור נעתק מפי לפעמים עד כדי גימגום.. אין אפשרות לתקן את המעוות..גם לא בריפוי בדיבור..השנים עברו חלפו ואין תקנה.. 2.המוח שלי אינו עובד במקומות שמתו התאים וחלק מהפגיעה ניכר גם בחוסר משווע בזכרון..מה גם שמקשה על הדיבור.. כמה אני נואשת ללא תקווה 3.הייתי רוצה לעמוד על שתי רגלים (כפות הרגלים) בצורה יציבה בלי לאבד שיווי משקל ...גם תוך כדי הליכה..אפילו עם מקל ההליכה שלי..מה שלא מתאפשר לצערי ..בגלל נוירופתיה של סכרת..המחלה הזו ששוכנת בגופי כבר שנים ונותנת את אותותיה..נורא כואב..גופנית וגם נפשית..מוגבלת מאוד..!! 4.לראות את נכדתי המיוחדת ..זוכרת..כמוך..מתקדמת ועוברת לגן עם ילדים רגילים..לא מתאפשר בגלל בירוקרטיה של חוסר מקום.. 5.להיות מסוגלת לעמוד בלחצים נפשיים של היומיום..לא מתאפשר כי הפכתי להיות אדם חרדתי ברמות קשות..מאז הארוע המוחי.. ויש עוד כהנה וכהנה ..שקצרה היריעה מחהכיל.. תודה לך סוריקטה אהובה שפתחת לי צוהר לתת ביטוי לדברים שכבר מזמן רציתי לומר ופשוט....נתכנסתי בתוך תוכי עם הצער שלי והכאב שלי..הסתגרתי ונעלמתי..נאלמתי..הרגשתי שאת אף אחד לא באמת מענין מה עובר עלי..וכמה החיים שלי קשים.. לא שלא מבינה את חוסר יכולת התגובות ..אבל ..כן.. חטולית

תודה חטולית שכתבת, הבנתי יותר. תמיד מוזמנת לספר. אם תרצי. החיים שלך נשמעים קשים מידי. בגוף, בנפש. עצוב וכל כך לא הוגן. ונכדתך המיוחדת - אשלח תקווה שתזכה לסיוע הכי מקסים ותומך ולבבי שיש. פינה קטנה גדולה שתמלא את ליבך. בכתיבה, בעיניי, את מאד ברורה. ישר ולעניין. ייחודי, צלול ומוערך מאד. שלך, סוריקטה

היי, פניתי לטיפול לפני כמה ימים בפעם הראשונה לפסיכולוגית שמצאתי דרך האינטרנט, רשום שהיא בהתמחות קלינית, ואני מתלבט אם כדאי לי להמשיך את זה, אמנם הפגישה הייתה חיובית אבל לא כדאי לי לחפש פסיכולוג/פסיכולוגית שכבר סיימו את ההתמחות?

הי, מחשבותיי כמטופלת - מניחה שדיברת על טיפול דינאמי ופרטי (?) יש יתרונות מסוימים לבחירה במתמחה. קטנים כגדולים. אחד מהם יכול להיות כלכלי, למשל. ויש, כנראה, משמעות גם לאופן בו תפרש זאת. שני - הידיעה שלמתמחה יש מנחה שהוא עד צמוד לתהליך. שלישי - מישהו בתחילת הדרך יכול להיות גם מלא אמביציה (ובמקביל יש לו מנחה, שאולי יפנה את תשומת לבו לאיזון בין צרכיו האישיים של המתמחה לבין אלו של המטופל). ועוד. וכולם, בני אדם, עשויים לטעות. ואתם גם גדלים יחד. החששות ברורים. יש לך אומץ לדבר עם הפסיכולוגית על הנושא? ואולי העיקר הוא החיבור, הקשר, שנרקם עם הזמן? סוריקטה

השבוע.. פגשתי חיה..?? היא הייתה עם חיה אחרת, חיה חולה... נראה שהיא מנסה לעזור לחיה הזאת... דיברה איתי..בשפת..חיות..שאלה..שאלות.. ומה שמוזר, זה מה שהרגשתי...עדיין... למרות כל מה שאמרה... https://youtu.be/8yhsxnY0moU

הי אודי ובוקר טוב, אני רואה הודעות חדשות של משתתפים היום על הבוקר מוקדם מוקדם, בשעות 'שלי'. זה מחייך אותי (סוף סוף). 'התרגלתי' לקום בלפנות בוקר שלי, ולראות איך נסגר יום האתמול, האמש, בלילה, כשהמערכות שלי לא פעילות כבר מזמן, או, לראות שעדיין ישנים כאן, וזה מאד כיווץ אותי. מבחינתי זה היה חוסר סנכרון נוראי. מכה אחר מכה. אניח שדי חד פעמי, אבל תודה על השנייה הזאת. לו הייתי 'נוכחת' כאן בשעות המענה המאוחרות שלך, עבורי (מה שכמעט לא קרה) אולי היה זה כמו מישהו שאומר לי לילה טוב. אז לפחות 'מישהו' (קול פנימי) אמר לי בוקר טוב היום. סופשבוע נעים, מנוחה ובריאות, סוריקטה

קצת נדחפת כאן... אבל רק להגיד שמרגישה אנרגיות אחרות ממך, משהו משוחרר וקצת מחוייך. אני דאגתי דאף אחד לא בא וכבר אמרתי לעצמי אז לא צריך ובשביל מה אני צריכה את זה. שמחתי לראות אותך בין העצים. שלך שירה

הי שירה, הרשי לי להאמין שרבים.ות מחברי הקבוצה - פה. ד"ש גם לסנופקין שעוררה בי רגשות חמים. נגעה ללבי הכתיבה בנושא השכנות והתמיכה. נזכרתי באותו זקן שהייתי שם בשבילו כעשר שנים. הזקן, אגב, עבר סוף סוף למקום סיעודי ראוי. הוא מתגעגע, ואני, על אף שקשורה ואוהבת, פוחדת להגיע. נוצרה שכנות חדשה. נפלאה בפני עצמה. מבצע היצורים ממשיך, ומקווה שאחזיר אותם לאיכות חיים סבירה. שירה יקרה - ראיתי גם את מה שרשמת למטה. משחק מילים מדהים, בעיניי. סוריקטה

הו, בוקר טוב. עכשיו קראתי (שישי בבוקר האפילו מאוחר). סופשבוע, אבל אם וכשנעלה לכאן, נהיה כבר בתוך השבוע החדש. סוריקטה והזמנים

היי, אני מתמודדת עם רמות כעס וחוסר שקט בלתי נסבלים. אני מרגישה ככה ברמה מסוימת כל הזמן. לפעמים לא קורה אפילו משהו ספציפי אלא אני בתחושה של חוסר שקט מטורף, חוסר סבלנות וכעס כל כך עצמתי שאני מרגישה שאני משתגעת. בזמן הזה אני לא יכולה לסבול אנשים (אני מבקשת מאנשים לא לדבר וגם אנשים שמכירים אותי יודעים לא לפנות אלי יותר מדי במצב הזה), לא יכולה לסבול רעשים ואורות, לא יכולה עם איטיות של דברים ברקע. אני מתעצבנת על אנשים סתם בגלל שההתנהלות שלהם הייתה איטית מדי. לפעמים יש לי גם ימים טובים יותר, אבל אז משהו קורה ואני נכנסת למעגל הכעס הזה. לפעמים זה גם להתחיל לבכות משום מקום, סתם מתוך תסכול, ייאוש ועצבים. אני מרגישה בלתי נסבלת לאחרים ואז אני גם שונאת את עצמי. אני לוקחת כל מיני כדורים, חלקם לsos (שנהפך להיות sos יומיומי), בין היתר כדי להירגע מהכעס. במצב כזה של עצבים וחוסר שקט פנימי, אני מרגישה צורך לבעוט בדברים, לזרוק דברים וגם לפגוע בעצמי (יש לציין שהשתפרתי בקטע של פגיעה עצמית אבל זה מאבק תמידי). מעניין אותי לדעת מה זה מנגנון הכעס הזה. ולמה כל דבר יכול להוציא אותי מדעתי. וגם איך אפשר לטפל בזה. תודה!

הי אנונימית, אשתף בנקודת מבטי כמטופלת שעברה דרך מסוימת בשיחות - את מתארת משהו, שאני חושבת, שרובנו (המשתתפים, המטופלים, האנשים) מכירים בעצמנו בדרגות שונות. איני מכירה אותך, נראה שהרגשות כפי שתיארת מחבלות לך ואולי גם לסביבתך באיכות החיים, ואולי זו בעייה. בכל אופן, אוכל לומר על עצמי שלמדתי לווסת רגשות ועוד כל מיני דברים על פני זמן ארוך בטיפול פסיכולוגי. אצלי, אני קושרת את הקושי כמו שאת מתארת, לפעמים למה שאני מכנה ה'חלקים האוטיסטים' אצלי. אבל, כאמור, כל אחד והסיפור האולי מורכב שלו. הסיבות יכולות להיות מגוונות וגם שונות בעיתויים כאלו ואחרים. אז... דרך אחת לבדוק היא בטיפול פסיכולוגי שמתמידים בו. הנה פנית לפורום פסיכולוגיה בתור התחלה :-) סוריקטה

שלום אודי ותודה על המרחב כאן. יש לי שאלה קצת אחרת. אני דניאל, סטודנט לפסיכולוגיה קלינית בתחילת דרכי המקצועית. אני מטופל אצל אחד מהתותחים בתחום-מפרסם בשיחות, עורך, כותב ומתרגם. אני מרגיש שזה מוסיף המון רעש לטיפול, אחרי הכל-לא הגעתי אליו בשביל ללמוש איך להיות "פסיכולוג טוב דיו". פתחתי את זה מולו, אבל הוא נשאר בעמדה הניטרלית והמתבוננת, אבל נותרתי לא מסופק. מה עושים?

הי דניאל ובוקר אור, אני רק מטופלת, לא אשת מקצוע בהגדרה, ומשתתפת פה בפורום, בעצם, אני גם מטפלת בכל מיני, גם בנפש בעקיפין . אני כן, כנראה, מבוגרת ממך בשנים רבות. וגם, מעבר לטיפול שעברתי אני בקשר עם הרבה אנשים שמתחילים את דרכם בתחום הנפש ורואה איך נראים הדברים מכיוונם. זה מקסים, בעיניי. מקווה שלנו, המטופלים, יש ניסיון בשיחות וגם למדנו כמה דברים. ולכן, אוסיף גם כמה ממילותיי ומחשבותיי. דניאל יקר, אתה משתף אותנו בדבר מאד חשוב, מאד מאד חשוב, בעיניי. דבר עם המקצוען שלך בדיוק על מה שתיארת בהודעתך אלינו. ואולי בעיקר את תחושת חוסר הסיפוק אותה הזכרת. אולי גם שהתעצבנת עליו קצת. אולי כדאי לך לחשוב גם מה היו הציפיות שלך ממנו? האם היית מתוסכל? אולי תדברו על הקושי לקבל חלקיות, שקיים אצל כולנו. זה חלק מהתהליך שאתה אמור לעבור בצמיחה שלך להיות איש מקצוע. צפוייה לך צמיחה נוספת בחווייה מול מטופלים עתידיים והשנים, השנים, אם מתמידים בהן, נותנות המון. הדרך הדרגתית. היא לאו דווקא חלקה, על פי רוב, ממש לא. אנחנו לא קופצים בבת אחת מנקודה לנקודה כך פתאום, אנחנו גם לא יודעים לאיזו נקודה נגיע, ולאו דווקא נגיע לפסגה. אגב, אני חושבת שמי שהגיע כל כך גבוה, עשה זאת גם תוך חיבור לחלקים הצנועים בנפש שלו. מניחה שאני חופרת לך דברים שאתה יודע, ובכל אופן, הלימוד של כל אלו תוך כניסה לשכבות העמוקות יותר מצריך שנים. אכן חושבת שלשנים ולניסיון יש יתרון ויש במה לקנא וגם לקנא זה בסדר. אפשר גם לקנא מהכיוון השני - אתה עדיין צעיר והרבה ענפים ואפשרויות פתוחות לפנייך :-) המון בהצלחה, נראה שזכית וזה מעורר בי חיוך, תודה לך שכתבת, עורר בי הרהורים נוסטלגיים. בשורה תחתונה - לחזור ולדבר על זה. העתק הדבק את מה שרשמת כאן. נסה, אולי, למצוא מילים מדויקות שיתארו את מה שקראת לו 'רעש'. קנאה נראית לי מילת מפתח, בין השאר. גם נושאי צניעות/יוהרה. אולי כדאי לנסות לאתר היכן שוכנות חרדותך, בפרט סביב הנושא שהזכרת. השאלה שלך, אגב, היא מאד טבעית, מאד התחברתי אליה, והיא לא קצת אחרת :-) סוריקטה

שלום לד"ר בונשטיין ושאר הגולשים, התייעצתי פה בעבר ומצאתי את העצות מאוד מועילות. רציתי להתייעץ ולשמוע את דעתכם על המקרה הבא: בניסיונות להבין איך להצטיין בלימודים, נמצא שיש להתייחס ל3 נקודות: - ללמוד ולזכור דברים - יכולת אירגון אופן/צורת הלמידה. - להביע את הידע בכתב. אני חושב שאחת הבעיות שמפריעות להצלחה במבחן היא הנקודה האחרונה. הכוונה אם יתנו לפתור עבודה בבית בשקט לא תהיה בעיה להוציא 100 עגול. הבעיה במבחן שניגשים אליו שדי מהר נגמר ה"כוח" ולא מצליחים. כל שאלה שניגשים אליה ראשונה אפשר לפתור - אבל אחרונה אי אפשר, כי כבר אין כוח. איך היית ממליץ להתמודד עם הבעיה הזאת? חוץ מלהתחיל עם השאלות הקלות. בנוסף מה עושים יום לפני המבחן? נחים? לומדים? בגדול בתקופה לפני המבחן מתרגלים כל כך הרבה עד שכבר מגיעים למבחן יש פחות כוח..... תודה רבה.

נדבקתי ביבלות ויראליות בכף הרגל ואני מרגיש שעולמי חרב עלי. הן כואבות וכף הרגל נראית מזעזע והטיפולים עד כה (חנקן נוזלי, משחות וכו) לא עוזרים. מדובר בוירוס שמסרב לעזוב. אשתי אומרת שאני מגזים בתגובותי אבל אני לא מסוגל להמשיך בשגרת חיי, לא מסוגל כל יום לשייף אותן וכרגע גם לא מסוגל לשים נעלי התעמלות מחשש שיתפשטו עוד. כל היום אני מתעסק רק בקריאה בנושא ומחכה שיעבור. אני מרגיש שכל חיי נעצרו עד שהדבר יפתר ולא יודע איך להמשיך מכאן נפשית ופיזית. חשבתי אפילו על כריתת כף הרגל שכן אין אני יכול להמשיך עם הטיפולים הסטנדרטיים שלא עוזרים.

הכנס לפורום כף רגל וקרסול יתכן ושם תמצא פתרון לבעיה כאן לא המקום המתאים בהצלחה

כותבת לך שוב כי נתקלתי בפורום כירורגיה פלסטית , כוויות, ורפואה אסתטית לדעתי שווה לבדוק גם שם פשוט נוגע ללב הסבל שלך בהצלחה

הי ושבוע טוב, קוראת לי וחושבת, שלעתים יש לנו נטייה לבחור מילים מתוך כדי לבטא כוונה מסוימת, אך הן אינן מדויקות. אולי אף מבלבלות. לעתים אפשר לדייק יותר. לעתים הן גם נשמעות הפוכות. למשל, נשתמש במילה 'עצב' במקום 'כעס'. עצב שהוא, לתפיסתי, עגול ורך יותר, ויש בו השלמה מסוימת ומקרבת אולי אפילו מזמינה אהבה; מול כעס שהוא נוקשה ופחות מתפשר וייתכנו בו קצוות חדים ומרחיקים במיוחד. כמו-כן, נשתמש במילה 'כעס' שהיא מילה כללית יותר לשלל רגשות כמו תסכול או עלבון או קיפוח, האשמה, קנאה, נקמה וכד'. אלו מחשבותיי בהמשך למה שרשמת, אודי, לשירה - איך השלמה (הנשמעת חיובית סך הכל, כבסיומו של תהליך אבל) מסתדרת עם תבוסה (שאולי יש בה עוד הלם עדיין, או ניסיונות תיקון לא ריאליים ומכלי משאבים, לצד ויתור וכד'). השלמה - במובן של קבלת המצב הנתון ברוגע ובאורך רוח; ויתור (כן, בחרתי מילה אחרת קצת) - במובן של נטישת שאיפות, הפסקת פעולה מתוך ייאוש. ובצמידות לו - העקשות הבלתי מתפשרת. כשקראתי את שירה (אותך, שירה אהובה ויקרה שלי) הרגשתי מגוון. גם וגם וגם. ההשלמה, העקשנות, הויתור. אם הם לא כל כך מסתדרים ביחד - אולי יש לנו קונפליקט. קונפליקט בין ההתמכרות למאבק, לייאוש, להשלמה. אניח שהתקיעות קשורה לכך. והתקיעות הזו - כמה שנים היא יכולה להימשך. עד כדי בזבוז מסוים של חיים שלמים. וככל שחולף זמן, החלקיות גדלה ולעתים עוד יותר מורכב להסתדר עם מה שיש. הלא הוגן. הזכרת, אודי את 'תפילת השלווה', או שבועת המכורים, כפי שאיכשהו נדמה לי שאני זוכרת אותה. אתם יודעים, רוב הזמן אני שלווה ונינוחה עם המון אורך רוח. נראה לי שזה אמיתי ממש. אבל יש רגעים שבהם חלק אחד מתפרץ מעל פני השטח. צריך להתאמץ כדי להוציא אותו ממני בין בני אדם. מאד מאד. שואלים אם נראה שגם אני לא דייקתי? ייתכן מאד. ואולי הכותרת שגויה. אולי. ניסיתי, ואולי בהמשך אמצא משהו מתקרב יותר. ואם דיברנו על כתיבה - בטיפול למדתי לדבר עברית. אמנם הכרתי מילים גם קודם לכן, אך לא הכרתי את המשמעות העמוקה שלהן וההבדלים בינהן. ייתכן שיצירת המדורים האלה באופן מדויק יותר - סייעה. חושבת שהיא עזרה מאד. אנליזה במובן של פירוק מסוים לגורמים לכדי הרכבה מחודשת מסודרת יותר. בעומק. שבוע טוב, סוריקטה

את יודעת. אני מרגישה איך את יודעת. זה גם וגם וגם. השלמה תוך נסיון להאחז ביש, ולהרגיש כל כך ריקה. ובטיפול אני אומרת, תטפל בי, זו אני שמגיעה בדבקות, אני שיושבת מולך, אבל זה לא רק, וכל הגם וגם הזה מבפנים לא מפסיק. אהבתי איך הפרדת את מנעד הרגשות ונתת להם שמות וניסית לדייק. אם אפשר היה לארגן כך את המחשבות אולי משהו היה נפרם ומתאוורר. את יודעת, גם אני נתפסת כאדם מאוד שלו ורגוע, עם סבלנות אין קץ, גם כשבפנים מתחוללת סערה. בהמשך חהודעה למטה, את ענן על מקל אני מכירה ולא זכרתי... אבל כל כך מתאים לך לכתוב את זה. ומה שאת כותבת, מה שנכתב אצלך בראש, מקווה שימצא את דרכו, בשלמותו, אל הדף. את יקרה לי מאוד שירה

מעניין איך שהגדרת אודי אץ הנסיון להתקרב במילים לחוויה עצמה פרופ'שחר גולן (פסיכולוג) כתב ספר שירים בשם פסיכו-אל-נא-ליזה

הי שירה, זה נשמע מקסים. כמו השיבושים שתינוקות עושים למילים לפני שהם יודעים לומר אותן מדויק. יצירתי כל כך. איזה יופי! שלך, סוריקטה

שלום, אני חולה מבחינה פיזית ואני לא מתפקדת כל כך רגיל כמו כולם פיזית, אני אני מבקשת לפעמים משכנה שלי שעובדת בסופר כל מיני טובות ביניהם להביא לי משהו מהסופר ומשלמת לה העברה בנקאית כל כל מוצר, הגזמתי קצת? היא אומרת שאני נטל עלייה והיא אומרת שנמאס לה שאני תלויה בה לא נעים לי ממנה עכשיו, איך להתמודד עם האי הנעימות?

היי קרמל, ראשית אני מצטערת לשמוע על מצבך הפיזי. שנית רוצה להגיד לך שמעריכה אותך על כך שאת מנסה להיעזר בשכנים. טוב שהשכנה יכולה להיות כנה איתך ולהגיד איך היא מרגישה ביחס לכך. אני לא יודעת מה הקשר ומערכת היחסים בניכן. אם אתם בקשר שאפשר לפתוח ולדבר הייתי מציעה לך לעשות את זה ולבדוק איתה מה גורם אצלה לתחושת התלות והנטל. אולי אם תסכמו יום קבוע שבו את מעבירה לה רשימת מצרכים ואולי גם תציעי לשלם לה "טיפ" על הזמן שהיא משקיעה, כמו שאת משלמת על משלוח, תהיה לה יותר נכונות לעזור. לפעמים כשכל הזמן מבקשים משהו, גם אם זה טובה קטנה ועל הדרך, זה יכול ליצור הרגשה לא נעימה. תנסי לבדוק איתה. בד"כ כשמדברים ושמים את הדברים על השולחן, יש הבנה, ואי הנעימות חולפת. באופן אישי אם אני הייתי שכנה שלך הייתי שמחה מאד לעזור לך. מקווה שיסתדר לכן. בהצלחה!

הי קרמל, ייתכן שהשכנה מרגישה שזה יותר מידי בשבילה, היא גם הייתה כנה איתך. אם יש לך אינטרנט וחשבון בנק וכרטיס אשראי - אולי בחלק מהמקרים תוכלי להזמין משלוחים, למשל. אפשר גם לחלק את המטלות בין מספר דמויות שיסייעו. יש מישהו מהמשפחה שנמצא בקשר איתך? חברים? אולי אפשר להיעזר גם בשירותים (החלקיים מאד אמנם) של ביטוח לאומי. מציעה - תוכלי לומר לה שתנסי להסתייע בגורמים שונים. סוריקטה

בהצלחה, אודי, בכנס, בעולם המוזיקה והרבה טבע. סוריקטה

שיהיה כנס מוצלח ומועיל

כחלק מהתהליך של הקרבה וגחלק מלנסות לגעת בכעס שוב ושוב עולה הכעס והכאב מול המטפלת הקודמת והדרך שבה היא בחרה לסיים את הטיפול ....אבל ....עדין ברגע שלנסות לדבר את הכעס אני מתנתקת חיפשתי היום מילים שלי מאז ולמרות שזכרתי את זה מילה במילה כאילו זה קורה עכשיו .. ראיתי גם את מילותייך שלך במבי שאת מחזיקה את הכעס וההלם עד שאצליח להיות שם .... ארבע שנים ואני עדין לא שם אבל מתקרבת ואולי ההצלחה הזו תשחרר עוד כעסים ישנים יותר מהגוף ...ואולי אני אפסיק לפחד מהפחד .. אבל למה ניכנסתי רק להגיד לכם ובעיקר לך אודי יקר שוב תודה על אחיזה כל כך מדהימה ומרגשת שאחזת אותי אז בלודש וחצי המוטרפים ההם אני חייבת לך בגדול ... תודה לילה טוב וסופש רך ונעים לכולם אביב

הי אביב, אנ'לא יודעת אם את רוצה לשמוע את מחשבותיי... בכל אופן, ראשית, אני חושבת שמעבר לכעס, שאולי, אם רוצים ומוכנים, אפשר לדייק אותו במילים מובהקות יותר, ייתכן כי מעורבים גם רגשות אחרים כמו געגוע, למשל. וכך, אולי נוצרת מורכבות. והמורכבות, כנראה, גדולה לעתים מכפי שאפשר לתת לה מילים. שנית, אני כמעט בטוחה שלולא היו בך חלקים, גם אם מוסתרים ולא מודעים ולא הייתה גישה מובחנת אליהם, שיש בהם תקווה, למשל, או כל רגש אחר, לא היה יכול להיווצר החיבור בינך לבין הזולת שהיה מחזיק אותם. איכשהו משהו בך חייב להתחבר אליהם. בקיצור - לדעתי אלו גם (או בעיקר) חלקים בך, לא כל שכן, כשמדובר בעולם האינטרנט, והתודה שלך צריכה להיות מופנית אל חלקיך. כבוד לעצמך. בתוכך ולא רק מחוץ לך. ריספקט לאחריות שלך. ליכולת ההישענות וההיאחזות שלך על ובחלקיך הבריאים או החזקים וכד'. מה שיכול להיות מפחיד. התלות הזאת. גם זה בסדר. סוריקטה

תמיד רוצה לשמוע אותך לעיתים כמו עכשיו קצת קשה לי להבין לא כי כתבת לא ברור כי אני לא מסונכרנת בכל מקרה בודאי שאני מעריכה את היכולות שלי וכן אני מודה לעצמי על היכולת המופלאה ליצור קשר חדש ומטיב עם מטפלת חדשה אחרי הטיפול ההוא ... לגבי הטיפול הקודם יש המון רגשות זה ברור אבל אני עובדת כרגע אק על הכעס כי אותו אני לא יכולה להכיל כנראה או לדבר ואני שוב ושוב נעלמת ובאים חלקים אחרים שלי ... וכן הכאב מהמילים שלה אז שאני מתעללת בה בתוספת 50 יום חופש ..השילוב הזה ילד היה מאוד לא הוגן ואין לי ספק שלולא המקום הזה ללא הסבלנות ההכלה היד המושטת המליון מילים של אודי ושלכן לא הייתי שורדת את זה ...ועל זה התודה ... והיא תהייה איתי בלב תמיד . אביב

אני חושבת שבעיקר אני אוסרת את הנפש שלי, כולאת אותה, מדכאת אותה, סוגרת אותה במחשכים וגם יודעת שאני עושה את זה. לא הצלחתי ללמוד אחרת. זה כמו לקחת תרופות פסיכיאטריות, כאלה שהופכות אותך קהה, מרוחק מעצמך וממושמע למציאות. הנה רפואה טבעית. ואיך עשיתי את זה, לא עשיתי כלום זה נעשה לבד, במשיכה טבעית למקום הזה, שיודע לאלתר תיקונים זמניים, שאם יש מזל, הם יחזיקו אפילו עשרים שנה. למן ההתחלה זו היתה המטרה. לחפש את המקום הזה, את נקודת המשיכה ולהישאב אליה. שבע שנים הנפש מחפשת אותה, שבע שנים אני חיילת של המציאות וקורבן של הנפש. אבל גם שבע שנים, לצד החיפוש של נקודת המשיכה, אני נלחמת שלא להישאב אליה, בנסיונות בלתי נלאים לבקש עזרה, למצוא נקודות כאב ולהתמזג איתן, הכי קרוב שאפשר, לצרוב אותן ולאסוף את כל נקודות הכאב האלה אלי, לתת להן להיות, כואבות ככל שיהיו, לתת לי להיות במקומות האלה הכואבים, למרוד בחיילת של המציאות, להראות שאני יכולה לא להיות חיילת. ואחרי כמה שנים של מרד, לגלות שנכשלתי, כלום לא השתנה. בנקודה הזו, אחרי שנים רבות ומילים רבות, באות ההשלמה והתבוסה.

שירה יפה, יש רגעים כאלה, עצומים כאלה, ואת יודעת מתי הם הכי צועקים? כנראה כשכן כן הסתמן שינוי. הם לא ימחקו, כך כתבתי כבר, גלעד יהיה תמיד, כך נדמה לי. שבע שנים זה לא המון בקצבים המוכרים לי, בכל אופן. לא שהן מבוטלת, כמובן. ואסכים שלעתים יש בנפש מנגנונים שיכולים לנצח כל תרופה. כתבתי לך גם למטה. ומניחה שתהיינה לי עוד מילים לומר. אם אוכל מאוחר יותר. שלך, בינתיים, סוריקטה

הי אודי, השלמה עם המצב, עם התקיעות, עם חוסר היכולת לשנות, עם כך שהכל היה לשווא מביאה לתחושה של יאוש גדול ותבוסה. שיהיה לך סופ"ש נעים שירה

הי אודי, כשהוא לא עונה לי בזמנים הרגילים, אני מחכה ומחכה ומרגישה שאני כועסת עליו. כשאתה לא כאן בזמנים הרגילים, גם אם לא העליתי הודעה, אני מחכה ומחכה ומרגישה שאני כועסת עליך בלב ומאוכזבת גם בשם כולן. אחר כך אני כועסת על עצמי שכעסתי, הרי אתה ממש לא חייב להיות כאן ובכל זאת אתה מתמיד לאורך שנים רבות ועושה זאת בעקביות ראויה להערכה גדולה. ואני חושבת לעצמי עם כמה שאני מרגישה לא שייכת, לא חייבת, לא נזקקת כאן, הנה אני כנראה כן, נראה שהמקום הפך חלק מהמערך הטיפולי שלי בכל זאת, עם כל הלא מספיק ולא שייך. אני נכנסת קוראת ואם כותבת מחכה לתשובות. לא יודעת למה כתבתי את זה לא בטוחה שרוצה שתקרא את זה. אולי תכעס. שירה

הי שירה, גם אני עניתי באיחור, וזו סיבה טובה לכעוס עליי. וזה בסדר. אני עונה עכשיו, כשזו האמת שלי. ואני מפוייסת. וחושבת שמבינה מאד את הרגשות שאת מתארת. אלו שאנחנו מעזים לבטא ואולי שתקנו קודם. איתך בלב, סוריקטה

שירה והי כולם, אמשיך, שירה את שכתבת למטה -בדבר העלאת הגירה והתקיעות. רציתי גם להעיר שהפורום לא נפתח לי בדרך ה'רגילה' וחיפשתי דרך חלופית להיכנס. חשבתי לומר - אז הי, בואי נשב לנו התקועות והשנואות והמאכזבות, האכלניות הגרועות שיושבות בצד - אבל ביחד. "שתי ילדות קיפודות לבדות" ואז חשבתי לי שסביר שזו לא רק התקיעות שאנחנו מנסות להתכסות בה, אלא שיתכנו שינויים מתחת לפני השטח. ופעמים רבות לא מתאים לנו להכריז ולומר שקפצנו מדרגה או התקדמנו. אולי זה מרגיש מאיים. אני חושבת שאפשר להישאר מאחורי הקלעים. מי שזה מתאים לו ולא רוצה לשנות בשלבים מסוימים, לא חייב. וגם לא חייבים לשפוך תכנים אם לא רוצים או מוכנים לזה, רק כי מישהו מצפה ממך. זה לא כלל או חוק. היי מי שאת. וגם אני אהיה מי שאני. תודה על המרק הטעים, וסופש נעים. סוריקטה

סוריקטה אהובה המילים שלך יודעות לגעת ו"שתי קיפודות לבדות" אני רואה את הכותרת הזו על כריכת הספר שתכתבי. הלוואי שתכתבי. שלך שירה

הי שירה וסוריקטה יקרות נראה לי שאודי כתב את זה כל כך מדוייק .. אחד היתרונות של המקום כאן זו היכולת להתאים בדיוק את הקצב והכמות למה שצריך בזמן נתון... אין ספק שכל טחת בזמן וביכולת כשכתבתי שקיוויתי שכן תיקחנה מקום זה היה אולי מתוך התחושה שלי שהמרחב כאן מספיק בטוח שמאפשר לתרגל לקיחת מקום בלי פחד ועם הרבה פחות בושה ואשמה . אולי גם קיוויתי שזה שאני לא כאן מה שאומר פחות דומיננטיות יפנה לכן את המרחב לאט לאט ובקצב שלכן אני לא חושבת שאתן שנואות ומאכזבות אני חושבת שאתן בוחרות לקחת מקום של קיפודות ....מתוך נסיון חיים לשמור על עצמכן אבל כאן אתן יכולות לאפשר לעצמכן ...כי מתחת לכל קיפוד יש חלק מאוד רך אוהבת שיהיו לכם ימים טובים יותר אביב

הי שירה, "שתי קיפודות לבדות" - היא הברקה של רינת הופר מתוך השירים באוסף 'ענן על מקל. השירים שנוגעים בי כל כך ובפרט השיר הזה: https://www.youtube.com/watch?v=aof_1cn1f2w השם של הספר שנכתב בראש שלי הוא כינוי שבחרתי לי בגיל צעיר מאד ובניקוד אחר יש לו משמעות נוספת. הפתיחה שלו תהא נקודה שממנה תתנפצנה התרחשיות לזמנים שונים במסתורין ובמתח וייתכנסו בסוף לשלם ורצף. סוריקטה

את יודעת אביב, כשאודי כתב (כשכתבת, אודי) את המשפט המצוטט בהקשר ההתאמה - חשבתי לקפוץ ולומר שאני לא כל כך מסכימה איתו עכשיו, ודווקא באותו רגע פחות תפסתי אותו מדוייק. זו הייתה ההרגשה שלי. רשמתי תגובה, שלחתי לעצמי ושם זה הסתיים. זה כנראה כן היה כך עבורי בעבר, אבל משהו השתבש. אני חושבת שתמיד תהיי דומיננטית,אביב, גם אם הבחירה שלך להיות פחות אקטיבית. כן יש/היה לי מקום מסויים, לתחושתי, ואני רוצה שיישאר כזה פחות או יותר. אלא אם זה פוגע במישהו ואז אולי צריך לפנות למחשבה זהירה עוד יותר או מחודשת. אני, למשל, זוכרת את טימי מימים עברו. שהייתה דמות מאד מובילה שנעלמה. ועוד דמויות. כולן איתי בראש. שלכם.ן, סוריקטה

הי שירה אודי וכולם .... שירה יקרה ומרגשת לא יכולה להתעלם מההודעה שלך , תודה על ההזמנה והושטת היד . אני בסדר באמת שאני במקום די טוב אפילו . האמת שאני ברגשות מעורבים כאן ....מצד אחד אני כן כאן מידי פעם כשהנפש זקוקה לשיוט בעיקר משייטת בעצים ישנים שלי ומצד שני אני הרבה פחות כאן ואין לי צורך להנכיח את עצמי. כמו שכתבתי אז בפסח אני בוחרת היום להיות יותר במציאות ופחות במרחב הוירטואלי , משהו כאן אבד לי זה לא מתוך כעס או רגשות שליליים זה פשוט ככה , אישית אני רואה בזה שאני לא מרגישה צורך לשמור על המקום כאן , שאני מרשה לעצמי את החופש לבוא וללכת .. צמיחה מאוד גדולה שלי. יחד עם זאת אתם מאוד יקרים לליבי וחשובים לי , אז היה לי חשוב לענות לך שירה ולא להשאיר את היד המושטת שלך באוויר . קראתי אתכן לפחות לגבי האכזבה והתסכול מהשינויים שקורים כאן ...כן אני בהחלט חושבת שכולנו השתנינו במידה זו או אחרת, נראה לי שהתבגרנו קצת . הרבה בגלל השדרוגים של דוקטורס וחוסר האונים של כולם כולל אותך אודי מול מה שיש וקצת בגלל אינטרקציות אישיות כאלה ואחרות ובעיקר כי כולנו גדלות ומתפתחות בתוך הקשר הטיפולי שלנו. בליבי אולי קיוויתי שאת שירה תיקחי מקום דומיננטי יותר בעיקר לעצמך, תתני קול ומקום עבורך לקושי שלך לצורך שלך. אולי גם קיוויתי שאת סוריקטה אם את קוראת אותי תתני לעצמך מקום . (וכן אני מבינה את האכזבה שלך את הרצון למילים רכות יותר אני חושבת שהפספוס הוא בגלל אי לקיחת מקום בהודעה משלך ושוב כתיבה בסוף, כי אני יודעת עד כמה את אהובה כאן ) אני רוצה לאחל לכן סוריקטה ובמבי אהובות ויקרות מזל טוב והרבה הרבה אושר ובריאות שלווה ורכות לעצמכן ...אתן באמת שתיכן מדהימות כל אחת בדרכה , מגיע לכן . אודי יקר אני מודה לך שוב על המרחב הבריא הזה שאתה מייצר כאן , לא ברחתי מהנושא האחרון שהעלתי כאן הוא הגיע למרחב הטיפולי .... אז שוב תודה שירה על ההזמנה ....אני כאן ,לרגע או יותר ואני בסדר ...אוהבת ומחבקת את כולכם אביב

הי אביב, חשבתי לי על כך שאולי נוצרה ציפייה מדמויות דומיננטיות (בכללן אודי) להסביר למה הן פה או לא פה ולמה במינונים כאלה ואחרים ולמה באופנים כאלה ואחרים. ולעתים יש תחושת אשמה או הטלת אשמה. רגשות. זה בסדר. ולפעמים קורה שעונים מתוך 'הכרח' או 'כפייה' ולא כי ממש רוצים. ואז אולי מרגישים שמאבדים את האני. ואת הבחירה. והמענה פחות מדייק. זהו לבינתיים. אעיר שכאן כתבתי מבחירה :-) סוריקטה

אביב יקרה, טוב שבאת וטוב לשמוע שאת במקום טוב יותר. קשה לי לקחת מקום דומיננטי יותר בעיקר לעצמי ובעיקר שאני מרגישה שאני חוזרת על עצמי ולועסת את אותן המילים שוב ושוב, כמו אותה תקיעות שאני נמצאת בה כבר שנים. שלך שירה

אביב יקרה! תודה על האיחולים מתוקה.. את חסרה לי... שלך, במבי

אודי הי, איזה קטע... .. אתה שומע אודי? זוכר את תגובתך לקטע שהתרחש ביני לאמא צביה ? זוכר את האפשרות הנוספת שהיצעת? אז כשאמא צביה ואני נפגשנו וכמובן בכלל לא יכולתי להסתכל עליה והייתי אליה אטומה..היא ניסתה לשאול אותי לגבי הרגשות שהתעוררו אצלי בעקבות מה שקרה ועניתי לה שהיא האחרונה שאשתף בזה.. אמא צביה התחילה לומר לי ממש כמעט ציטוט אחד לאחד מה שהיצעת לי.. זה היה נשמע הזוי... באופן כלשהו זה היה נשמע כאילו דיברתם ביחד על האירוע ... לא ויתרתי.. אמרתי לה שידוע לי מה שפרויד אמר לגבי סיגריה... אבל,אמרתי לאמא צביה, אל תעשי לעצמך הנחות... אמא צביה שאלה אותי,מה למשל אני רוצה לשמוע ממנה, ואז פתאום יצאו ממני המון מילים נגדי ,שאני טיפשה ונמאס לה ממני ואני מסריחה ועוד המוני מילים..ממש כמו קיא... אמא צביה שתקה ואני חושבת שזה היה אחרי הרבה זמן 'היא אמרה, את יודעת שלפעמים לא קל בפגישות שלנו.. לפעמים הן מאוד אינטנסיביות .. והפגישה ההיא היתה מאוד אינטנסיבית. ולכן , השילוב של ההפרעות החיצוניות שהיו לישלא קשורות אלייך, בתוספת האינטנסיביות של הפגישה , כנראה שגרמה לי להתבלבל בזמן סיום הפגישה... אחרי שאמא צביה אמרה את זה,בלי לומר מילה ,פתחתי את התיק והוצאתי את ההודעה שכתבתי והדפסתי... עכשיו אני שוב בטוב איתה ומתגעגעת געגועים עדינים ...כמו ציור אבסטרקטי בצבעי מים עדינים עדינים... ואתה משהו אודי !!!! שאפו עליך !!!! מאחלת לך יום טוב מוצלח מבורך ונעים שלך-במבי

הי במבי, עוד משהו שרציתי לומר - והנה נפתחתי - אני בדרך כלל דייקנית ויש לי תחושת זמן באיזה שלב של השעה אנחנו בפגישה. ביום שקצת שיחררתי - איחרתי טיפה ואז 'פתאום' הסיום הגיע. וזה היה בזמן הנכון. בכל מקרה, במצבים דיסוציאטיביים, שיש לכל אדם, תחושת הזמן משתנה. לעתים (כשטרודים מאד, למשל) רץ בטרוף מהר מידי בתחושה ומאבדים אותו. זה יכול להסביר כמה דברים, אולי. אודי, איך זה בהיפנוזה? הזכרון מתחבר לסוריקטה

סוריקטה אהובה, כן... טוב לשמוע אותך.. :) שלך, במבי

סוריקטה יקרה איך את מרגישה? חזרת לשיגרה אחרי הניתוח? תשתפי? שלך שירה

הי שירה, שורף לי לכתוב כאן. צורב מאד. מפחיד מאד. אודי - המילים שלך אליי למטה - לרגע אמרתי 'סוף סוף' וזה החזיק מעט כל כך. המערכת אצלי. עגומה כזאת. שירה - ראיתי את המילים היפיפיות שרשמת לבמבי. ובמבי, ראיתי את המילים היפיפיות לשירה ולנו. והיה לי מה לומר אך לא יכולתי. במובן של הניתוח די נרפאתי והתחזלשתי. היה לי סופ"ש נורא - אז פה מקווה להתחזלש לנורא-אבל-פחות. אולי. החזיקו אצבעות לייצורים שאני מנסה להציל החודש. אני דואגת מאד. שלכם, סוריקטה

סוריקטה אהובה, בעיני את גיבורה טוב לשמוע שנרפאת. בעיני רוחי הגיע סיר המרק שלי עד אלייך. מחזיקה אצבעות ליצורים שאת מצילה ומקווה שבהמשך השבוע יהיו ימים טובים יותר. איתך שירה

היי, זה התחיל לי לפני יותר מחודש. התחלתי להרגיש ריחוף, חוסר ריכוז תסכול בעבודה ובהתחלה לא נבהלתי כל כך. יום למחרת אני מתעוררת בבוקר עם חרדה גדולה והדבר הראשון שאמרתי זה שאני מרגישה מוזר ומרגישה שאולי הכל לא אמיתי. מאז אותו בוקר שזה קרה לי המחשבה הטורדנית הזו לא יוצאת לי מהראש ומלווה אותי לאורך כל היום ומתעצמת בלילה. אני כמעט בכל רגע נתון כל הזמן שואלת את עצמי את השאלות האם מה שאני רואה זה אמיתי? הסביבה, החפצים האנשים, האם אני באמת נוכחת כאן? למרות שאני רואה לנגד עיני את המציאות ואת הסביבה ואני מגיבה לה אבל אני לא מצליחה להתחבר, לא מצליחה לסמוך על המחשבה שבאה ואומרת שכן הכל אמיתי כי עובדה שאני רואה. אני מרגישה כאלו הראש נמצא במקום אחר. אני מנסה לפעמים לגעת בחפצים, לשים לב לתנועות שלי, להסתכל במראה ואני רואה אבל מרגישה שמשהו בי מעורער. קשה לי מאוד להסביר את מה שאני חווה. אני מרגישה שאני עושה כאלו הכל על אוטומט, אני בוהה ולפעמים נודדת ולא מקשיבה, שוכחת בקלות, חוששת לצאת מהבית שמא הניתוק יתעצם ומרגישה הרבה תסכול בתוך עצמי שאני אתקע עם המצב הזה.  אני כל כך חוששת מדה ריאליזציה, מהניתוק שאני חווה כרגע ואני לא מצליחה למצוא סיבה למה נכנסתי למצב הזה. אני בכללי סובלת מחרדות, מחשבות טורדניות, דאגות בלתי פוסקות, דיכאון, אבל אף פעם לא הגעתי למצב שאני קמה פתאום בבוקר ומרגישה ספק לגבי המציאות, מתחילה לתהות לגבי האם הכל אמיתי? האם אני באמת כאן? ואני רואה הכל אבל לא מצליחה להאמין ולהתחבר. לצערי התלווה למצב גם דיכאון וייאוש. האם יש טיפול מומלץ לדיסיצואציה, לנתק מן העצמי ומהסביבה שגורמת לסבל רב? נדמה לי שההפרעה נקראת הפרעת דה ריאליזציה/דה פרסונליזציה. אציין שחזרתי לטיפול תרופתי בציפרלקס וברבע בכדור חדש בשם אריפליי עקב התפרצות התופעה לאחר הפסקה של חצי שנה עם הציפרלקס שאותו לקחתי שנים והפסקתי על דעת עצמי. אשמח למענה, רעות

היי אני אמורה להתחיל טיפול פסיכולוגי אצל פסיכולוגית קלינית שמטפלת במגוון שיטות- דינמית, cbt, emdr נשמע שהיא תוכל לעזור לי לצאת מזה? בנוסף חזרתי לטיפול תרופתי במינון נמוך של ציפרלקס 5 מג ורבע כדור אירפליי שנוסף לי גם.

אודי וכולכם הי, מצאתי את עצמי חושבת קצת על המדינה ופתאום חלפה במוחי המחשבה שאולי ניתן לאבחן את המדינה כסובלת בהפרעת אישיות גבולית...?? :)) :(( * חשבתי על המדינה שעדיין אין לה 'מעטפת עור' ברורה..אין לה עדיין גבולות ברורים ומוסכמים על כולם.. * התכונה היציבה במדינה היא חוסר היציבות שבה .. לרגע תחושת שלווה,רוגע..ואתה לא מספיק להגיד ג'ק רובינסון וכבר מלחמת חורמה שלמעלה ממליון ילדים נשארים לפתע בבית , אזעקות עולות ויורדות ולהבות אש באמצע כביש מרכזי ליד צומת גן יבנה.. * עברה בדיחה בווצאפ שכיוון שמדובר על יום שלישי וחופש -אולי כבר יערכו בו את הבחירות... :) :((( כן...בגדול,המדינה 'חצויה לשניים' והכל בעוצמות...ואולי בחירות שלישיות ... וכמו שהכל התחיל ב'בום 'גדול אתמול,אולי הכל יירגע תוך מס' שעות... ותגידו לי אתם ,המדינה לא סובלת מהפרעה? המדינה לא זקוקה לאמא צביה? ....... אפרופו אמא צביה.... נכנסתי איתה לקטע מטורף... בשני בבוקר כשהגעתי אליה היא אמרה שלום ב'חצי קלא'ץ'...חלש,שקט ... אולי גם הרגיש לי ש'לא בא לה לראות אותי היום... הפגישה נקבעה לשעה 9:15, ולכן היתה אמורה להסתיים בשעה 10:05. בפועל,בשעה 9:50 אמא צביה אמרה לי שאנחנו צריכות לסיים... קמתי ויצאתי ,ובחוץ הסתכלתי על השעון וגיליתי שאמא צביה טעתה.. נכנסתי לרכב וכתבתי לה הודעה לגבי הטעות שעשתה..אמא צביה ניסתה המון פעמים להתקשר אלי בטלפון ולא עניתי לה.. אני מרגישה שאני לא מסוגלת להגיע אליה לפגישה הבאה... מצד אחד,כתבתי בגלל 2 סיבות : גם בגלל שהיה בי את הקול הפנימי:"זה רק נדמה לך,זה רק נדמה לך' ואמא צביה סיימה בזמן ואת (במבי טועה) וגם בגלל שבילדותי כשהיו טעויות שהייתי ערה אליהן והייתי מגלה ,הייתי כמו 'אהבלה' מטומטמת שלא מבינה כלום ולא הייתי מגיבה.לכן הרגשתי שאני חייבת להגיב לאמא צביה !!! מצד שני,עצם זה שהסתכלתי על השעון וראיתי שהיא טעתה ברבע שעה ואני מגיבה זה בגלל שאיכפת לי ואני גם קטנונית... אבל בעיקר בעיקר שאני כאילו באמת צריכה אותה.... זה שורף לי את הנשמה!!!! אני מסתדרת לבד ולא צריכה את אמא צביה עם חמש עשרה הדקות המזורגגות שלה... ועכשיו...אני מזיזה קצת את הזום ושואלת את עצמי : במבי,מי בהפרעה? המדינה ? ואולי את ! את במבי! את בהפרעה...???? שלכם, במבי

במבי אהובה את לא בהפרעה וגם לא קטנונית עוד רבע שעה בטיפול מאוד משמעותי... עוד רבע שעה זה עוד המון זמן בשיחה כשבדיוק יש עוד כמה מילים חשובות להגיד..או להסביר משו חשוב והמדינה שלנו בתקופת בחירות מטורפת כשכל אחד רוצה לקרוע נתח יותר גדול מהאחר נראה לי שיהיה בלתי אפשרי לא ללכת לבחירות פעם 3 ןאת מתוקה..תפסיקי להכות על חטא..מה שהיה בילדות והרגשת שזה היה נכון..היה באמת נכון .. לא ענית לאמא צביה כי הרגשת שגזלו ממך זמן יקר ..שלחת לה הודעה ולא ענית לה חזרה..רק מאותו מקום שהרגשת שגזלו ממך וכן את זקוקה לאותן 15 דקות כי אחרת לא היה מעלה בך מירמור...!! גם זה קורה....למה שלא תנסי לחשוב אייך את ממשיכה מכאן והלאה לפגישה הבאה ומסבירה לאמא צביה בדיוק את כל מה שכתבת כאן ..על מה שהביא אותך להגיב כמו שהגבת ?? אני מאמינה שתוכלי לדבר איתה ..להסביר...גם את זה שלא ענית לשיחות ממנה כי הכל היה תגובת שרשרת כך לפחות אני הרגשתי... ואם אני טועה ..זרקי לפח.. חיבוק אם אפשר חטולית

וואו במבי זו את המיוחדת ולא בהפרעה :) כל כך יפה ועמוק וחכם וגם חוש הומור יש במילים שלך. את משהו! אני חושבת כמה טוב שאפשר להעמיד מישהו על טעותו, כמה טוב שאפשר לכעוס על מישהו בלי לפחד שינטוש (וכן, גם מעצבן, טעות שכזאת.. מאוד). הנזקקות קשה, לפעמים עם קצב פעימות הלב נאמר השם שלו, כנראה לגייס אותו להיות איתי ולשמור עלי בעולם של הגדולים. אם הייתי יכולה, הייתי נשארת אצלו בחדר ולא יוצאת משם. שלך שירה

חטולית מתוקה, לא עניתי לאמא צביה כשהתקשרה היות ולא הייתי מסוגלת... לא הרגשתי שאמא צביה 'גוזלת'ממני.. לא חושבת ... לפחות לא במודע.. מה שכן הרגשתי, זה בליל רגשות בעוצמה שלא יכולתי להכיל.. *הרגשתי בעיקר דחייה..שהיא דוחה אותי ולא רוצה אותי.. אמרתי לעצמי שייתכן מאוד ובלא מודע שלה (של אמא צביה) המפגש איתי היה עבורה סבל והיא כבר רצתה להתפטר ממני ולכן באופן בלתי מודע 'טעתה'.. *היה גם פתאום הבזק של הבנה ובעקבותיו תחושה איומה של השפלה נוראית שכאילו אני כל כך כל כך צריכה אותה... אלו היו התחושות הדומיננטיות שהציפו אותי.. ולזה נוספו גם הקולות הפנימיים שבי של 'זה רק נדמה לך,זה רק נדמה לך'..שלמעשה אני טועה ומתבלבלת.. ותחושות נוספות קשות שלא הקלו... חטולית , את יודעת ? עד שכתבת לי את תגובתך בכלל לא חשבתי ש'עשיתי משהו לא ראוי' כשלא עניתי לה לטלפון... זה מעניין... בכלל לא חשבתי עליה אם היא נפגעת עכשיו,נעלבת,כועסת .. ואת יודעת מה חטולית ? כשאני רק חושבת עליה שאולי נפגעה או כועסת על שלא עניתי לטלפון אני מתמלאה עליה בזעם מטורף ומה שיש לי בלב זו המחשבה :' את עוד רוצה עודף אמא צביה ? לא מספיק מה שעשית?אני צריכה עכשיו בכלל לחשוב מה עשה לך או לא עשה לך זה שלא עניתי לך ?' בקיצור, בלגן חטולית... תודה לך מתוקה וחיבוק :)) בטח שאפשר :)) במבי

שירה... שירה מדהימה שאת !!!! :) את יודעת מה שירה ? תקשיבי למילים הללו שכתבת לי : 'כל כך יפה ועמוק וחכם וגם חוש הומור יש במילים שלך. את משהו!' כל תו ותו ממילים אלו כמו מראה ששמתי לך...מתאימות לך... ואת שירה, באמת, את יפיפייה !!!! ולא הבנתי את מה שכתבת בסוף מעתיקה :' הנזקקות קשה, לפעמים עם קצב פעימות הלב נאמר השם שלו, כנראה לגייס אותו להיות איתי ולשמור עלי בעולם של הגדולים. אם הייתי יכולה, הייתי נשארת אצלו בחדר ולא יוצאת משם.' שירה... בבקשה הסבר להדיוט... :( שלך,במבי

במבי אהובה, המילים שלך אלי עטפו אותי בחום וחיוך. מה ניסיתי לומר... בגלל הנזקקות הזו במטפל אני ימים שלמים הולכת וקוראת בשם שלו בפנים, כל הזמן. אולי קוראת חו לעזרה, אולי מפני שאני מנסה להפנים אותו ולקחת אותו איתי ביומיום. שיהיה לך סופשבוע נעים ורגוע שלך שירה

הי במבי, לצערי, כך נדמה לי, המדינה, כפי שהיא כעת, בעיניי, יהירה מידי בכדי להסכים להיות 'מטופלת', אם נשווה לפסיכה. ואולי אני טועה. ואצטרף למה שאודי רשם - ייתכן שמשהו מאד הטריד באותו יום סוער. ומעניין - כרגע אני לא מרגישה ולא זוכרת שהרגשתי שאני צריכה את המטפל כל הזמן כל הזמן. גם כשהייתי בטיפול צפוף, לפני שנים, ובאמת היו לי עוד פגישות, גילינו שיש גבול, ובשבוע מסוים, אחד ויחיד, בו הגדלנו באמת את מספר הפגישות עד לקצה, זה הרגיש לי יותר מידי. היו פנטזיות אימוץ. אולי בשביל לכאורה פחות לקחת אחריות. לא יודעת. כנראה שעדיין בקונפליקטים עם סיבוך מסויים. סוריקטה

תקופה ארוכה (לפחות חודש או יותר), אני מגיעה לטיפול ונרדמת. אני מתאמצת להיות נוכחת אבל הפחד משתלט עלי ואני נרדמת ממש.... כל פגישה כך..... אני מתוסכלת מאוד מזה ויוצאת מהפגישות במצוקה ..

מתוקה שלי נמחק לי אז כותבת שוב.. לי קרה פעם אחת שנרדמתי למטפלת מול הפרצוף בגלל חוסר שינה של 3 ימים רצופים את נרדמת לה כבר חודש ימים בטיפול בגלל..פחד להתמודד ..?? באמת מאוד מתסכל.. מה אומר לך יפה שלי ..באמת מצער מאוד .. כבר דיברת עם המטפלת על ההרדמות שלך..?? מה היא אומרת ?? אייך היא מציעה לעזור לפתור את הבעיה ?? אין לי רעיונות להציע לך לצערי ... אולי את באמת מותשת מעייפות ? איתך מתוקה שלי וחיבוק חטולית

ינשוף יקרה, אני מכירה את תחושת העייפות הזו בחדר, אני חושבת שזה כמו מעבר למצב תודעתי אחר. האן המטפלת שותקת כשאת נרדמת או מנסה לדבר איתך או עם עצמיים אחרים שאולי נוכחים בחדר? איתך שירה

חטולית יקרה זה לא מעייפות זה סוג של ניתוק אולי.... כאשר אני מתחילה לנסות לדבר על הדברים הקשים אני נרדמת... המטופלת הציעה לי להחזיק משקולת כדי לעזור להיות נוכחת אבל זה לא עוזר... תודה על החיבוק

האם יש לכם המלצה על פסיכולוגית נחמדה מטעם מכבי בירושלים?

פתאום נתקפתי כאב וגעגוע אליו.. למטפל שלי.. הבנאדם הכי משמעותי בחיים שלי אני לא מצליחה להבין את הקשר הזה.. בחדר עצמו קורה עולם ומלואו ביני ובינו.. מרגישה אהבה, חיבור עמוק, הבנה אמפתיה , צחוק, כאב.. במשך שנה וחצי שאני רק צומחת ומתפתחת בקשר הזה אבל כל כך רוצה מזה עוד, ומצד שני מבינה כמה חשובים הגבולות.. וזה מתסכל. אני אוהבת אותו מאוד.. ושבוע ימים מרגישים לפעמים כמו נצח

היום אני בן 24 ואמא שלי נפטרה ממחלה שהייתי בן 18. הזמן עבר וההתמודדות והגעגועים מציפים וניהים קשים יותר ,אני מרגיש שיש לי חור בלב שפשוט אי אפשר לאטום אותו . אני כלכך אוהב את אמא שלי היא הייתה המון בישבילי ...מתגעגע לחיבוקים לסתם לראות סרט ולשים עליה ראש לקול שלה לעצות שלה להתייעצות לתמיכה בהכל! תנסו להבין מילים לא יתארו את זה,בחוץ אני "קשוח" אבל שאני לבד אני חושב עליה ומתפרק גם אחרי כל כך הרבה שנים אני אוכל את עצמי שאיכזבתי אותה ולא הראתי לה את כל אהבתי וכל הערכתי אליה היא הייתה עמוד התווך שלנו ושל המשפחה המורחבת והיא ממש חסרה לי בכל צעד בחיים בכל דקה. איך אני יכול להתמודד עם זה? כדאי לי ללכת לפסיכולוג? אני צריך ייעוץ בעניין . תודה רבה לעוזרים

היי שלום לך אכן אבדה כבדה.. ואין צורך בהרבה מילים לתאר כמה היתה.. הכל כתוב ומוסבר היטב מבינה לרחשי ליבך..אבי נפטר לפני 8 שנים..ולמרות שלא היה כמו אימך עדיין חסרונו מורגש.. אייך להגבר..? אצל כל אחד מתבטא בצורה שונה.. אני כן דיברתי את הגעגועים בטיפול ומאוד עזר.. וגם כאן בפורום דיברתי וקיבלתי תמיכה.. נסה באמת טיפול עם פסיכולוג.. בטח לא יזיק חטולית

אודי הי, ... .. אודי... אתה יודע מה ? ... תעצום עיניים ואז פתאום תבין.. היום ה 7/11 מסובך לי אודי... החיים מסובכים.. בני אדם זה משהו שאתה לא יודע איך להתנהל איתם.. אודי...נכון שאתה מבין לבד מה שהלב שלי אומר ורוצה ממך????? במבי

הי במבי, פתחתי שוב עץ, ואכתוב באופן מעט מוצנע, עד כמה שאפשר. תאריך בעל משמעות עבורך היום. אם תרצי לספר. מה הציפיות, איך עבר. אולי. בואי אלינו. שיהיה שקט ונינוח, סוריקטה

מצטרפת לסוריקטה ומוסיפה ברכות חמות ליום הזה ממש, מקווה שיש בו רגעים משמחים ועוטפים באהבה. שלך שירה

סוריקטה הי, ..... ..אמממ... ..יום הולדת.. ..יום הולדת... ח'תכת יום... מה אומר לך סוריקטה??? אז ככה... היום שבו נולדתי,השעה,הרגע הזה שבו הגחתי לאוויר העולם, הייתי רוצה,... פתאום ראיתי בדמיוני ציפורים מצייצות,העלים נעים מצד לצד בעדינות, השמש שולחת קרניים חמימות, עדינות, חום שמותאם בדיוק לתינוקת שמגיחה לאוויר העולם... כל היקום , זרועות העץ פתוחים לקבל תינוקת קטנטונת שזה עתה הגיחה לאוויר העולם... כל העולם שמח לקראתה.. :) טוב....נצא מהפנטזיה... מה שאני מצפה שיהיה היום הזה,שפשוט -לא יהיה... אני רוצה שכולם יזכרו את היום הזה ויחגגו לי ואני רוצה שאף אחד לא יזכור את היום הזה והוא יחלוף ביעף... למעשה שהיום הזה לא יהיה... אמא צביה אמרה לי שאני מאוד מאוד רוצה ויחד עם זה ,יש לי קושי מאוד מאוד לקבל.... אני מוצאת את עצמי שוב חוזרת לטבע.. בטבע קל לי, קל וכיף לי לקבל מהציפורים,מהעצים,מהשמש ,מזרימת המים שבחצבאני,מהשפירית,מעץ התאנה והטבע שפורש זרועותיו ולוחש : 'בואי,בואי מתוקה,כל העולם מחכה ושמח לקראתך' לא יודעת אם הצלחתי להסביר מה אני מרגישה ,מצפה/לא מצפה... לא יודעת... שלך, במבי

המקום שוב תקוע כבר חשבתי שהמקום מתחיל חהתעורר אבל לא...!!!! חבל נורא.. עצוב נורא לראות את המקום עזוב חטולית

הי חטולית, מנסה להבין את תחושת האכזבה בהקשר לכאן. מכל אחת בדרכה. לא מבינה, עדיין, מה קורה איתנו. לשמע התגובות - אולי היינו צריכים לצאת מהמסך וחסל. ראיתי את שכתבת למטה. את יודעת, חשבתי לכתוב משהו על משפחות 'פולניות' והאכזבות שבאות איתן. אאחל ימים פחות מסובכים לכולנו. מאמינה שמחוץ ל'אינטרנט' דברים נראים 'פשוטים' ו'רגילים'. פרוזאים. שלך, סוריקטה

חטולית יקרה, מכירה את התחושה.. ההודעות עומדות תלויות ואין מענה. זה מאוד מקשה גם על השיח בינינו ועל רצף של שיח בכלל. איתך שירה

המטפלת אמרה שלפעמים החלקים נעלמים. רוצים להעלים את המטפלת! גם רוצים להעלים אותי! כל כך כועסים עליה... ויש מצוקה בפנים ולא סומכים עליה.

מתוקה שלי מצטערת לשמוע על המצוקה שבפנים..ועל זה שלא סומכים עליה כבר דיברת עם המטפלת על המצוקה הזו ,? מקווה שתבין ותוכל לעזור איתך מתוקה שלי עם חיבוק גדולללל חטולית

הי ינשוף, הרשי לי להאמין שיש גם חלקים (לפחות אחד מהם) שרוצה שהמטפלת תתמיד ותישאר, והוא כן יודע להישען ולתת אמון. דחף של חיים. והייתי רוצה להאמין, שיש חלק אחד לפחות, שרוצה שאת תישארי. יש אותם, ואיתם, יש חלק אחד לפחות, שצועק ועושה הרבה רעש, עד כדי כך שלא רואים ושומעים את החלקים האחרים, כאילו הם נעלמו. ואין אליהם גישה. לכן אנחנו אף על פי כן ולמרות הכל כאן. סוריקטה

תודה שירה וחטולית. היום הרבה יותר טוב. תודה אודי, מתחילה לסמוך על עצמי.. נפגשתי עם חברה והיה נחמד. גם קבענו לצאת ברביעיה עם חברה נוספת לסופ"ש..מקווה שיצא לפועל...מעולם לא נסענו בעלי ואני ככה עם עוד זוג. בדרך כלל רק שנינו או עם משפחה נוספת. הפעם זה בזוגות...נראה איך יהיה. אולי מתחילה קצת לשחרר ולחיות! להיות כאן ועכשין ולראות איך יתפתח. וזה בסדר לבדוק איך אני שוב מתקרבת לאנשים ולחברות...אולי..מקווה שאהנה מהדרך החדשה ואצליח גם להפתח ולא רק להיות בקשרים שטחיים... כי יש לי המון חברות וחברים בסביבה ולמרות זאת לא הרגשתי שייכת או ממש קרובה אליהם...הפעם מנסה להתקרב יותר....לאט ובזהירות.

מאמי שלי מבינה את הרגשות המעורבים האלה אכן צעד אמיץ לקראת תהליך חדש נסי לשחרר את המעצורים גם אם בהדרגה לדעתי תהיה חוויה מתקנת בהצלחה חטולית

מיכל יקרה!!! מדהימה הדרך שאת עושה!!! פרידה זה משהו כל כך לא פשוט... יש לא מעט אנשים שאני מכירה שכשנאלצים לעשות את זה , פשוט חותכים... ואתן ( את והמטפלת שלך) עשיתם/ עושות את הפרידה בתהליך שגורם להשתאות,להתפעלות... מדהים מיכל..... לדעתי אנחנו פחות או יותר הגענו בזמן די חופף... אני עדיין כל כך ,כל כך רחוקה מתהליך פרידה... אני קרובה יותר למצב עוברות אצל אמא צביה :))) שלך, במבי

הי מיכל, אומר שוב שבעיניי את אמיצה. יכול להישמע מפחיד, ואני זוכרת שזה בקטנה ולאט לאט ובשלבים וניסיון ולא ממש פתאומי. ובכל זאת, בשקט אומר שאת אמיצה. אנחנו יכולות להיות מאד חברותיות וברגעים אינטימיים יותר יש משהו, לעתים, מפחיד מידי. הקירבה הזאת... אם תרצי - ספרי על הניסיון. על ההרגשה לפני, תוך כדי ובמרחק זמן. שלך, סוריקטה

חטולית, במבי, סוריקטה יקרות!! זה נשמע כל כך בנאלי ופשוט הרי כל אחד יש לו חבר או חברה קרובים...ואתן כל כך מבינות אותי!!! זה לא מובן מאליו! אני מנסה, מצחיק שדווקא הרעיון לסופ"ש כזה הגיע מבעלי...יש עוד זמן ואני די בלחץ מזה...כלומר בטח יצא שהוא יהיה עם הבעל ואני עם האישה ו...לא יןדעת..זה ממש חדש...מעולם לא ניסינו. הוא ניסה אמנם לקרב אותי לנשים של חברים שלו, וזה היה כישלון ממש!!! כלכך לא התחברתי. הפעם זו חברה שלי ונראה איך הוא יתחבר עם בעלה..אתגר. החיים. לכך התכוונתי שמרגישה שונה כל כך...ואתן מבינות! מרגישה מוכלת ומובנת מכן. ואמיצה? לא יודעת... רוצה שינוי זה בטוח. להיות קצת יחד ולא להרגיש מוזרה או לבד! כלפי חוץ לא מבינים...בטוחים שאני סופר חברותית מוקפת אנשים...ממש לא. תודה יקרות על העזרה בדרך אל הקרבה.

סוריקטה אהובה, איך את מרגישה? מחלימה אחרי הניתוח? איתך שירה

באמת לט סיפרת כלום על הניתוח שעברת רוצה לעדכן..לשתף.. אייך שמרגיש לך חטולית

הי שירה, מוצאת את עצמי מחפשת להתכנס. דיברתי יותר מידי. ראו יותר מידי. הניתוח? די אדישה לעצמי. לפניו. במהלכו. אחריו. חוויה מוזרה. ואיכשהו בקטנה. הייתי רגועה לגמרי. גם המדדים האוביקטיבים כך הראו. מוזר כל כך. אנשים חווים אותי כאדם שליו וסבלני מאד מאד. יש בזה משהו. והמשהו הזה כנראה גם טוב לילדים מסביבי. והניתוחון - לא הספקתי לנוח מאז. מידי לא הספקתי. במקביל שעות נוספות ביום מוקדשות להצלה של עוד ייצורה בסכנה. ועוד גורים. כן, זוכרת שיש גם אותי. רציתי אתמול קצת לשבת, זה כמעט לא קורה במהלך היום. לפחות 14 שעות על הרגליים ברצף. רציתי לשבת, להיטען, ואז, קרה משהו שחייב אותי להמשיך ולקום. יצאתי משלוותי לרגע. והיום ההוא של התאריך - מצד אחד סופרת אכזבות - מי לא זוכר (שזה הרוב, ובעיקר האמא נזכרת וגם לא ברשימה הזאת). ובתקופתנו, מתוך הבודדים שכן - כבר מסתפקים בווצאפים וחסל. והיום ההוא, היה יום של עבודה קשה במיוחד. אולי השבת אצליח קצת לנו. זה היום היחיד שנשאר. דיברת, שירה יקרה, בזמנו על הדמעות שמרגשיות לחוצות, גואות, כמו, לפחות גודלם של האוקיינוסים. רוב הזמן, טרם מרגישה את נוכחותן שם בפנים. וכמו שאת דואגת לי - ההיית רוצה שמישהו יהיה שם בשבילך? היית מאפשרת? שלך, סוריקטה

הי אודי, והי בנות, שירה שאלה, אני עניתי. מזמינה אותך ואתכן להצטרף. בבקשה. אודי - שתי מילים כל כך מתומצתות זה נורא בשבילי. שתדע. ולא יודעת מה נורא יותר. אפס מילים או שתיים שאני לא מצליחה להבין. המינון שלי (המצופה ממך, אודי) הוא אחת לחודש חודשיים - משפט אחד או שניים עם טיפה תוכן. ואחר כך שקט לתקופה. מכירה זאת משנים. ממש קשה לי להיות כאן מהסיבה הזאת שזה מאד השתנה להרגשתי. ואולי אני השתניתי וזה כבר לא. סוריקטה

אאחל לך החלמה מהירה. לא רציתי לחפור לך😁כמובן שאיתך בכל צעד.

במבי אהובה, ליום הולדתך החל בחודש הסתווי הזה ממש, רוצה לאחל לך הרבה רגעים של אושר, אהבה, יצירה וסיפוק. שתמשיכי בדרכך הייחודית לבוא אלינו ולהאיר פינות חשוכות, לשתף אותנו בעולמך הפנימי העשיר במילים, בצלילים ובצבע. כי ממש אפשר להרגיש את כל אלה דרך הכתיבה שלך. ועוד מאחלת שתרגישי עטופה ואהובה בתוך העולם הלא פשוט הזה. שלך שירה 🌻💗🎂🎈

שירה אהובה... לא יודעת מה לומר לך... אני מוצפת ממילותייך שכל כך שיחקו עבורי ..אני אפילו לא יודעת מה...?? ואני מוצפת בכלל שזכרת ושעשית גם מעשה.. הצמחת עץ... מטורף... היום בבוקר כשנפגשתי עם אמא צביה ,סיפרתי לה מה עשית והקראתי לה את המילים שכתבת.. איזה חיוך ענקי היה לה... כל כך דייקת משהו... כזו מתנה... אמרתי לאמא צביה שהייתי רוצה לפגוש אותך במציאות החיצונית ולהיות איתך בקשר קרוב... לא מצליחה לומר או לחשוב ולראות כרגע יותר מוצפת... תודה ענקית!!!!

במבי אהובה מה אברך שלא ישמע קיצ'י.. המון אנרגיות טובות.. בריאות הגוף והנפש.. שימחת חיים אמיתית.. את עולם ומלואו יפתי.. מאחלת לך כל מה שאת רוצה לעצמך רק בטוב ובהנאה שמגשימה אותך נהדרת שאת שמאירה בנוכחותך את הכל חטולית

מצטרפת לברכות! במבי יקרה, שכל מה שאת מאחלת לעצמך יתגשם. בואי כמו שאת עם כל הלבטים והחששות..מחכים.

במבי, בואי. אם זה בסדר קצת להקדים ואז לחזור ולאחל שוב. במבי, אשת הדימיון העשיר שלנו. כבר הסתיו עכשיו. וגם לומר - שירה, רואה גם אותך, שלכן, סוריקטה

במבי יקרה לי, שמחה שהמילים שהיתה בהן כוונה כנה ואמיתית נגעו ושימחו' גם אני הייתי רוצה להכיר אותך מקרוב בעולם האמיתי. שלך שירה

אנשים אהובים!!!! שירה,חטולית, מיכל, סוריקטה ואודי אהובים !!! לא יודעת בדיוק מה לומר... אנשים יקרים אתם !!! כל כך התרגשתי מהעץ המופלא הזה.... חשבתי לי בלב, מה כבר בן אדם צריך בעולם... חום,אהבה,רוך, שייכות .... ולי מחר יש יום הולדת :))) נולדתי ב 7/11 שלכם, במבי שנוספה לי טבעת נוספת לגזע העץ... :) :(

סוריקטה אהובה, לחודש היומולדת מאחלת לך בריאות טובה, רגעים של רוגע ונחת ונקודות של אור. את אשה נדירה עם נפש עשירה וחכמה ייחודית. מקווה שהשנה יהיו נקודות מפנה, שחלק מהנתינה שלך יהפוך לקבלה, שתצליחי ליצור ולהיות ברגעים של חיים מלאים יותר. שלך שירה 🎂💝🌺🎈🥂

מצטרפת לברכות של שירה ואחרי כל מה שהיא רשמה רק אוסיף שמגיע לך חיים יותר טובים חיים יותר מלאים בשמחת חיים ואושר הלוואי לו יהי 🙏🙏 יום הולדת שמח הכי שרק אפשר חטולית

מצטרפת. מזל טוב סוריקטה יקרה! את בדרך הנכונה! את משתנה ממש לנגד עינינו...שיתגשמו כל משאלות לבך לטובה. תשובותייך נהדרות וחכמות וגורמות תמיד למחשבה שנייה.

הי שירה יפיפיה, קצת במבוכה. וגם הייתי רוצה לשלוח לך שירה איחולים לבביים מקבילים בתאריך שהנפש תסכים לקבל כנקודת זמן למשהו חדש. יפה, בעיניי, שהפכת את היום לחודש. פחות מרוכז. מהול יותר. אולי כך ניתן לשאת קצת. בשנה שעברה כל החודש לא זכרתי שזה החודש. אכן מצומצם למדי, אך, אקווה, אולי, להזדקן בכבוד. הניתוח שעברתי איכשהו, בין השאר, נתן לי הרגשה לרגע של התכוננות לימים האלה. של הזקנה. תודה על הרגשונים הצבעוניים והיפים. היי בטוב יפה שלנו, סוריקטה

סוריקטה אהובה, מחר ה 5/11 יום הולדתך.. מוצאת עצמי אומרת אמן על כל תו ותו ששירה כתבה לך:" את אשה נדירה עם נפש עשירה וחכמה ייחודית.." מאחלת לך טוב ועוד טוב ועוד ועוד טוב מתוך בריאות איתנה.. שלך, במבי

עליתי במעלית לאותה הקומה של המטפלת... הפנו אותי למרכז הזה למשהו אחר...זה מקום עם הרבה רופאים וכל מיני... החדר שלה ממול בסוף המסדרון...הוסיפו דלת לפני..חבל שלא היה שם קודם למעין חדר המתנה..היה מתבקש. פעם ראשונה אחרי הפרידה שהגעתי לשם בכלל... וואו הכל צף פתאום...כמו שכבר כתבתי מבולבלת. אז עכשיו עוד יותר...מה יקרה אם נפגש? באסה...מערער אותי...

מיכל יקרה, הפרידה הזו מאוד קשה ומורכבת. הרי במהותם היחסים האלה מופרדים, אבל עם הזמן הדמות המטפלת הופכת לקרובה ולחלק מחיי הנפש והרצון הוא להמשיך להחזיק בה. אני חושבת שזה טבעי ושפרידה לא צריכה להיות הרמטית. אני חושבת שאם תשלחי לה אימייל מעדכן בהתחלה אחת לשבוע תרגישי שאת ממשיכה לשמור איתה על קשר ויש לה מקום בחייך, תמיד יהיה מקום, אחרי דרך כל כך משמעותית וארוכה. הטוטאליות בפרידה קשה ומעוררת הרבה תהיות. זה כמו שמחליטים לעשות דיאטה אבל ככל שחושבים על האוכל וככל שמונעים אותו נעשים רעבים יותר והדרך לתסכול קצרה. לוקח לדברים זמן לדעוך, לוקח זמן לקשר להיות עמום יותר. אבל תמיד תמיד הוא ישאר כמו געגוע רחוק. איתך שירה

צריכה לתת צ'אנס לפרידה. קשה לי ואני תוהה איך יודעים שנהגתי נכון? שהפרידה הייתה נכונה לי? כל כך התרגלתי לטיפול.זה לא כמו שנה או שנתיים...זאת תקופה ארוכה ממש!!! כמה זמן ארגיש ככה?? זה לוקח זמן להתאפס? מרגישה שמצב הרוח שלי משתנה. פעם אני ממש בסדר ופעם ממש עצוב לי שנפרדנו... כמה זמן לתת הזדמנות לפרידה שאחרי הפרידה?? תשע וחצי שנים זה המון זמן במיוחד שהטיפל היה הרבה יותר מפגישה שבועית, היו בהתחלה המון פגישות, 2 ואפילו שלוש כשהיה נחוץ, שיחות מחוץ לטיפול, מיילים ועוד,התכתבויות... היו המון פגישות נוספות, פגישות ארוכות שקבענו מראש...הזמן נטו היה הרבה הרבה יותר מזה. זה לא שנה/שנתיים טיפול.... ובהדרגה הופחת לרגיל..פעם בשבוע והרגשת עצמאות..האמנם?, או אשליה של עצמאות? והגיע הזמן לחשב מסלול מחדש. האם ההרגל? האם אפסיק לחשוב עליה?? כי זה משתנה..פעם ממש בסדר ומרגיש לי נכון ופעם מתגעגעת כל כך...כמה זמן זה יקח?? וארצה פגישת עדכון. אבל האם היא תועיל או רק תגביר געגוע?? כל כך חדש לי... מצב כזה לא יכולה לומר שמכירה מהעבר. בכלל לא. בינתיים מתקרבת ל2 חברות..או מנסה. אחת מהן מנסים לצאת ברביעיה עם בעלי. והשניה רק אני והיא ...אבל לא בטוחה אולי לא מאמינה..אין אמון מלא באיש... מה עושים? איך יודעים אם עשיתי נכון? ואולי אני לא בנויה לחברות ואמון?? ואולי רק איתה זה היה אפשרי?... אולי לא אאמין לאיש ואמשיך לפחד תמיד?? מבולבלת...

מיכלי מאמי כמו שהתהליך של הטיפול היה ארוך ...אני לא מצפה שתהליך הפרידה יהיה קל ומהיר כן בהחלט לוקח זמן להפרד אצלי לקח כמה חודשים ולא הייתי אצלה כמוך כמה שנים תהליך ההפנמה לוקח זמן אצל כל אחת הזמן שלה ס.ב.ל.נ.ו.ת ... חטולית

אתחיל מההתחלה.... סוף סוף בני הצעיר הרווק האחרון הודיע בערב חג שני של סוכות..שהוא מתארס...סוף סוף מצא את בחירת ליבו והחליט ..החלטה לא קלה ( היא גרושה +2) להקים משפחה... בשבת שעברה ערכתי סעודה מיוחדת לכבודם ...ההתרגשות היתה גדולה ..היינו 15 נפשות יקרות בשולחן אחד ארוך...הכי ארוך שהיה עד כה כי נוספו 2 נכדים חדשים..והילדים כבר מכירים..כי דאגנו להכיר בינהם כדי שיתחברו יחד בצורה טובה... הארוחה החלה באמת בצורה נהדרת..ואני שמחה על הכלה נחדשה שלי....המנות החלו לזרום בשמחה עד שהבן המאורס יצא בהודעה שיש להם תאריך לחתונה..בעוד שבועיים וחצי... לא יכולה להסביר למה נכנסתי להתקף חרדה..הרי זו שמחה גדולה..אבל בראש שלי היה תוהו וובהו..וכמעט חושך לי בעינים.. קראתי לו למטבח ואמרתי לו ..אין מצב..תשכח מזה..זה חונק אותי..בלתי אפשרח..התאריך לא מתאים..ולא שמתי לב שצעקתי עליו מהלחץ.. הוא חזר לשולחן לא הגיב....ואני פניתי להדחת כלים..הייתי חייבת לעשות משהו להסיח את המחשבות שלי מהלחץ ...ואז שמעתי קולות מכיוון השולחן.. כלתי האמצעית רבה בשולחן על מקום ישיבה..לא רצתה לשבת עם הילדים "תוך שהיא מצביע על החדשים " הכל התהפך בשניה אחת..ותוך 5 דקות הבן שלי עם ארוסתו והילדים עזבו את השולחן והלכו הביתה..אני לא הבנתי שזה בגללה כי לא שמעתי אותה אומרת ..כי הייתי במטבח..רק ראיתי אותם הולכים הביתה.. הייתי בטוחה שהם הולכים בגללי ..הערב המיוחד שהכנתי עם בעלי בהמון הקפדה על כל הפרטים המיוחודים שהכנו כדי לשמח חתן על כלה וקבלה של 2 נכדים חדשים למשפחה נהרס לי מול העינים בשניה אחת.. זו לא הפעם הראשונה שהיא הורסת לי ארועים משפחתיים... פשוט ...אין לה סוף..!!!!! רק למחרת היום כשדיברתי עם כלתי החדשה נודע לי שהם לא עזבו בגללי אלה בגללה.. עוכרת השמחות... כשסוף סוף משו...ואין באמת סוף טוב כמו שרק חלמתי שיהיה.. עצוב לי עדיין על הארוע המביש למרות שלא הייתי האשמה.. וכן..הם דחו את התאריך לחתונה...עד..מועד אחר בעתיד חטולית

אז סליחה שלא חיכיתי עוד קצת.. תודה על התשובה שם למטה. היום אני במצב רוח מאוד ירוד כנראה בגלל השגרה שפתאום הבנתי שאין יותר טיפול. תמיד בערב לפני הייתי חושבת לקראת הפגישה מה לומר.. והנה אין פגישה. כשאני זקוקה... סליחה ותודה שהבהרת לי על האשמה....כן ...קשה לי הערב...ו...מחר אולי יהיה אחרת. מצטערת כל כך :(

הי מיכל, אזכיר ש בעצם, איכשהו הטיפול עדיין שם בשבילך. גם קונקרטית. יכול להיות שאת מנסה איך זה בקצת מרחק. ורואה את התגובות שלך. ואולי הן מרמזות לחזור, ואולי תחליטי להמתין עוד כמה זמן ולראות בפרספקטיבה. אני כל הזמן חושבת שיש איזה קשר להסתרה של קיומו של הטיפול מהסביבה הקרובה לך. סופ"ש נעים, סוריקטה

סוריקטה יקרה, הפניה שלך אליי בכותרת רגשה אותי.. אכן החלטתי לבדוק..ותודה שהזכרת שהיא קיימת בשבילי תמיד. וגם אני חושבת שעצם העובדה שאיש לא יודע מקשה.ההסתרה של הטיפול הייתה מחוסר ברירה אחרת....( שנתיים ראשונות בעלי ידע,לא הייתה ברירה ונפרדנו ואז חזרתי אליה ללא ידיעתו)

הערב קשה לי במיוחד. ואתה אכזבת ....חבל. תשע וחצי שנים. עשר שנים פה בערך. עצוב.

מאמי שלי עצוב כי אין פגישה..חסר לך מבינה אותך יפתי נכנסת לכאן ןהיה כבר סגור כן אודי סגר מוקדם .. ספרי מה כואב לך אני כאן איתך מקשיבה לך חטולית

הי בנות, מוקדם זה עניין יחסי. קורה לא פעם שאני מתבאסת שהזמנים שלי פחות מסתנכרנים. למשל, כאן. 99 אחוז עד 100 מהפעמים אני בכלל לא רואה מה מתרחש כאן בזמן המענה של אודי, נגיד. המכשירים שלי מטאפורית וקונקרטית - סגורים. גם כבר לא עוקבת אחרי זמנים בדיוק בדיוק. ככה זה. מבחינתי - סוג של שחרור. :-) שלכן, סוריקטה

תודה חטולית... רציתי לבקש מאודי למחוק אבל יודעת שלא ימחק...מצטערת כל כך על שתי ההודעות.

תודה . רצתי לבקש למחוק את ההודעות. אך יודעת שלא ימחק.. לא יודעת מה קורה לי. ..עצובה.

מצבי לא משהו אבל זה לא חדש אולי רק מלאי האנרגיות הולך ומצטמצם ואין לי כוחות. אני קוראת כאן ומרגישה לפעמים שכולם קולות שלי. מזדהה עם כל כך הרבה ממה שנכתב כאן עד שנדמה שאלה חלק מהקולות שאני שומעת. הגוף שלי הולך וקמל ואני לא מקבלת עזרה רפואית. אני לוקחת משככי כאבים ולא מטפלת בבעיות. יש בי תקווה שככה פשוט הגוף ידעך. ככה אחרי כמעט עשור לגל המשבר הזה נגמר לי הכח ולא יודעת מה מחכה בהמשך כי אני השקט המיוחל נראה שלא יגיע ובינתיים אין בי שום יכולת להנות או להכיר בטוב. הכל כל כך מעיק. החגים חילופי העונות השיגרה המטלות היום הלילה....

שירה יפה שלי, אני רוצה להיות רצינית. ואני חושבת שאולי יש בך קול שמחפש גם תגובה רצינית. אולי פוחד ממנה, אבל אולי מבקש. מבקש את הגבול הזה. מעבר להזדהות. מעבר לרצון לחולל תנועה בכיוון הריפוי. והאינטרנט מוגבל, ואולי בשל המגבלות הזאת אנחנו בוחרים דווקא בו. כי אנחנו לא באמת יוצאים מהמסך. אני שומעת את הקול שמתרברב בכמה הרס הוא מצליח לגרום, והוא ממשיך, ממשיך לו שנים, כי הוא רואה שהולך לו טוב. ומתגאה לו בסדיזם שלו, ושאף אחד לא תופס אותו, ואף אחד לא עוצר אותו, או מטיל עליו אחריות. ואני שומעת את הקול שמגן עליו ולא מוכן להיפרד ממנו. אז פשוט לומר שאני רואה. ושהפרדה אינה דבר פשוט כל כך והיא צריכה להיעשות בהדרגה ובאיטיות ומקצועית. באיזו דרך ניתן להתחבר לחמלה? באיזו דרך... אגב, אני כן מאמינה שהיא שם ומסתתרת, וכן, כאילו בלי לזכור, או בסתר, אנחנו כן דואגות באופן מסוים לעצמנו. שלך באהבה, סוריקטה

סוריקטה יקרה לי מאוד, תגובתך שונה ממה שאני רגילה לקבל, כאן או בכלל. התגובות שהיא מעוררת אצלי מגוונות ונעות בין תחושה של ילדה נזופה שהעמידו אותה במקומה דרך רגשות אשמה על שאני מעיקה ומפריעה ועד הרצון להתבונן בדברים שלך ולחשוב שנכתבו באמת מדאגה ולא מכעס. שבתי וקראתי ושוב ושוב. אני מרגישה באמת שאני מתבוססת בכאב וכך שבים ועולים אותם התכנים נלעסים שוב ושוב כמו מסטיק שאיבד כבר את הטעם ואולי מעיקים. לא חושבת שיש כאן עניין של התרברבות במזוכיזם, לא כלפי חוץ. אבל כחלק מהמערכת והמערכה הפנימית שאני מנהלת, בהחלט יש עידוד ותגמול על התנהגות מזוכיסטית טובה. וגם ההיפך. והשאלה מי היד האוחזת בסכין, מהו הדחף, כמה התמכרות יש בעניין הזה, כמה שליטה יש לי וכו'. גם אני שואלת את עצמי (ואת המטפל) לא פעם, האם אני מסרבת להרפות מכל זה ולכן זה "לא עובר", האם קשה לי לוותר על כל זה ומה הסיבות לכך אם כן. מה זה נותן לי? להמשיך לתפקד מצד אחד באינטנסיביות ולא להיות מסוגלת לקחת משהו ממה שהחיים מציעים ולהסתיר, ומצד שני להיות בנקודת הכאב כשהזמן דוהר מולי ומתריס שהנה ביזבזתי כבר שבע שנים. לגבי החמלה, גם המטפל מנסה לעורר אותה כלפי, כי היא קיימת בי כלפי כל ייצור חי אחר מלבדי. לפעמים אני חושבת שהתקיעות הזו, ההתבוססות, ההתמודדות, קשות יותר ממה שקרה פעם רחוק רחוק. תודה סוריקטה שאת רואה ותודה על התשובה השונה והכנה, אני בהחלט מחבקת אותה. שלך שירה

שירה יפה, חושבת שהתגובה שלי אמיצה. והעזתי כי היא אחרת. ואולי חשוב שיהיה אחרת, לצאת מאזור הנוחות. ואלו מילים שלא פשוט לשמוע, ואולי מעוררות הדף. מקווה שתוכלי לזכור אותן לבאות. סוריקטה אמרה שכך וכך. זה יכול לעזור מבחינת ההבנה שמדובר בחלקים בך, ואז יש סיכוי להשיג יותר שליטה. גם במובן של החמלה. מעומק הלב ובאהבה. לא הייתי משחררת מילים כאלה יקרות למי שלא אכפת לי ממנו. בכל מקרה - זו הצעה לכיוון מחשבה. שלך, סוריקטה

הי שירה שלנו - מה זה נותן? הייתי מחפשת את ההתענגות. שוב, יש סיכוי שאקבל על הראש עם הרעיון. אבל זה כיוון שנראה לי חשוב. שלך, סוריקטה

אחרי התגובה הנהדרת של סוריקטה..אני אכתוב ממקום אחר כולם הקולות שלך..מאוד הגיוני לדעתי.. כי חלק כותבות דברים שאת מכירה היטב ואת מזדהה איתם וכן גם זה לוקח ממך כוחות ..ואנרגיות..לא ברור ? הגוף שלך לא מטופל..כמה כואב אהובה..כמה את ממשיכה לפגוע בו..לא מספיק מה שכבר פגעו והזיקו לו ,? מה אפשר לעשות למענך כדי שתוכלי להרים את הראש? הנה החגים כבר חלפו עכשיו יהיה יותר שקט..ותוכלי לטפל בגוף הזה שמחזיק אותך על הרגלים ..ולהמשיך הלאה את כל כך צעירה ונהדרת.. ויש המון דברים טובים שאת לא רואה..כי את שקועה במרה שחורה.. בואי אהובה מושיטה לך יד יציבה בואי החוצה..בואי אלי חיבוק ענק מחכה רק לך איתך ובשבילך כאן.. חטולית

חטולית יקרה מאוד, המון תודה על המילים הרכות, החומלות והעוטפות. לרגע הרגשתי מחובקת. מאחלת לך שבת טובה והמון מנוחה לגוף ולנפש. שלך, שירה

לאחרונה אני לא אומרת שאני לא מאמינה בכל הסיפורים שמספרים בטיפול...אני גם לא אומרת שאני כן מאמינה.... אני לא זוכרת כלום ממה שאומרים.... כלום אני לא זוכרת מהסיוטים שמספרים וזה גורם לי להרגיש לא שפויה....... אני לא מצליחה להחחבר עם החלקים שלרוב מגיעים רק בטיפול....אני גם לא מצליחה להבדיל ביינייהם- כולם נשמעים כמו ילדים קטנים.... אני מנסה לעשות סדר ולהבין......

מתוקה שלי לי אין הרבה זהויות וחלקים רבים כמו שיש לך ואת מתמודדת איתם הצורה ממש אמיצה כי זה מאוד מאוד קשה..מאמינה לך רוצה לומר לך שגאה בך על האומץ שלך אספר לך ..שכיום בטיפול עם המטפלת החדשה שלי .... פתאום עולים דברים שמעולם לא עלו בשום טיפול עם שום מטפלת בעבר..ןהיו לי 3 כאלה.. דברים שמעולם לא דיברתי אותם..לא זכרתי אותם..והיא עזרה לי ..פתאום משום מקום עלו תמונות וזכרונות של זמן הילדות שלי שהדחקתי אותם כי לא יכולתי או לא רציתי להתמודד איתם.. אז לגמרי מבינה אותך יפה שלי ותזכרי שתמיד אמרתי לך שאי אפשר להמציא פגיעות אפשר רק לאפשר להם לתת להם מקום לצאת לעלות להיות..עם כל הכאב הכרוך בכך ואת נהדרת שממשיכה לטפל ולתת להם מקום.. אוהבת אןתך חטולית

אודי תודה על התשובה למטה בקשר להתניות ועלו בי המון שאלות רק רוצה להיות בטוחה שזה בסדר שאביא אותם לכאן ברור שלא על הכל תוכל לענות כאן ובטח לא בהרחבה :) אבל זה נותן לי כיווני חשיבה וחיפוש .... והדבר הכי חשוב שהענקת לי שם למטה זה את התקווה והאמונה שזה אפשרי אם ארצה באמת לשנות ...נראה לי שאפשר לחפש בכלים של הcbt איזה פתח לייצור את השינוי. אז עוד אתגר ולא יודעת כמה זמן זה ייקח ויש לי סבלנות ....אבל אני אצליח ......

כמה אני אוהבת לקרא אותך כמה כוח את נותנת ...לי.. ויש לך סבלנות..מבחינתי כיום מצרך נדיר ואין לי בכלל ספק שתצליחי כי את חזקה..ונחושה..ויש לך את מה שאת צריכה כדי להצליח חטולית

הי אביב, ואני הייתי מוסיפה - לאט. ואולי גם בשכבות. כלומר, לא למחוק, אלא לשמר וליצור שכבה נוספת. שתזהי את עצמך. סוריקטה

אודי, יכול להיות שפספסת את ההודעה שלי על האשמה ויכול להיות שהחלטת לדלג כי סוריקטה ענתה? כך או אחרת הייתי רוצה תשובה והסבר על האשמה. הסבר על שכתבת לי... שירה יקרה, סליחה שלא הגבתי לתשובה שלך עייפתי קצת מרוב ענפים/ תווים ונסיונות...אז תודה שאת רואה אותי ובעצם את כולנו. כן, יש חוזק וכן יש גם על מה לעבוד. כנראה תמיד יהיה על מה לעבוד..שמרי על עצמך! את חשובה ונשמע שקשה להחזיק. מקווה שהמטפל עוזר.. אביב, מזדהה מאוד מאוד עם מה שכתבת על המחיר של הסןד. הוא קשה המטפלים רוצים שיצא לאור. אך אי אפשר כשמדובר על שלמות המשפחה, הילדים שלנו בעיקר שיש להם קשר כל כך קרוב וטוב עם הסבא/סבתא..למה להרוס?? סוריקטה, תודה על התשובה של האשמה והבושה..שוב מסכימה איתך... חטולית, כייף שאת רואה אותי ואת נשמעת יותר טוב אחרי שאחיך עזב..צריך כנראה לעכל הכל. במבי, ראי כמה את חשובה לנו!!! וואו. אודי, פעם היה לי קשה מאוד לראות את ההודעה שלי היחידה שלא נענתה..היום אולי פחות. עדיין חשוב לי לשמוע תשובה והסבר. תודה.

הי מיכל, תמיד אני בדילמה הזאת אם להגיב, ואז בגלל תגובתי הודעת השואל המקורי תתפספס על ידי אודי. אם אענה בהמשך, אז במבנה הנוכחי עוד יותר מרגישה שהוספתי משהו אחרי שנסגר השיח והוא מתבטל. מאד נגד כיוון השערות עבורי לפתוח עץ חדש וגם פחות אוהבת שפותחים עבורי עץ חדש. פעם (וכנראה שכבר לא יהיה) הייתה אינדיקציה והבחנה בין הודעות שנקראו לאלו שלא. היום - מעצים שהיו רואים בהם ענפים ותיקים ועלים חדשים נהיינו מגדל גוש בטון, שמקבל זבנגים כשמנסים להוסיף קומה. עצוב. אבל אנחנו ייחודים ופחות מתאימים לרוב המכריע. מישהו פעם אמר לי שכהוא בונה תוכנה הוא דואג בעיקר שתדע לעמוד בתנאי קצה ולא רק במצבים הסטנדרטים. נו סוריקטה

יפה שלי קראתי את מה שכתבת למיכל ועונה קצת באיחור אהבתי כל מה שכתבת ומזדהה איתך לגמרי..כל כך נכון.. קצת יותר קשה לי הכתיבה בתקופה האחרונה..העיינים..ויש תור לרופאת העינים רק בחודש הבא..כבר מחכה מעל חודשיים.. אז את נהדרת בכל מה שכתבת ..וכל הכבוד לך.. אוהבת אותך חטולית

היום אני קצת מציפה .. סליחה ותודה מראש יש לי שאלה מנסיון שלך ההתניות של הגוף אלה שבאות במגע האינטימי ואלו שבאות מול תוקפנות ... ההתניות האלה יעברו אי פעם לא מדברת על הפלאשבקים מדברת על ההתניה של הגוף ,על תגובות פזיולוגיות של הגוף . יש דרך לשנות את ההתניות האלו או שנגזר עלי לחיות איתם כל חיי ... חיפשתי על זה חומר מחקרי להבין יותר ולא כל כך מצאתי ...אשמח לכיווני חשיבה רעיונות וזה כן מדובר בטיפול וכבר דובר בקודם ואין להן תשובות ...😊 ותודה

הי אביב, כנראה שאיני מכירה מושגים פסיכולוגיים מסוימים בשמותיהם (גם ניסיתי לחפש בגוגל, והיו אלה מילים שפחות הצליחו בשלב זה להתחבר לי לעומק) ובכל זאת ניסיתי להבין. אומר את דעתי והרגשתי - אני כן חושבת שמנגנון התגובות האוטומטיות איכשהו גם נשאר. נותר 'זיכרון' לפחות ברמה הלא מודעת. אבל אם רמת החרדות הכללית פוחתת (ועל זה אפשר לעבוד), ייתכן שבחלק מהמקרים התגובה לאותם מצבים תהיה פחותה, עד כדי שאפילו לא תגיע לרמת חווייה עוצמתית וקיצונית או ממושכת. הקבלה נוספת מימי לימודי הפסנתר שלי - נניח שהתקבעתי על איזו תנועת אצבעות מסוימת שהיא, מסתבר לאור הניסיון, פחות עדיפה על אחרת. אתחיל לנגן שוב, באצבוע אחר. ולאט. לאט לאט לאט, מסלול אחר וארוך יותר של נוירונים, אם תרצו. והרבה חזרות. הרבה חזרות ולאורך זמן. ובהדרגה להגדיל את המהירות. בסוף, התנועה הופכת לסוג של אוטומטית, קרי, מסלול נוירונים מקוצר. בהמשך עובדים על אותו קטע גם במצבי לחץ, כמו מול קהל בחזרות. זה לא פשוט לצאת ממשהו מקובע. ויחי ההבדל, אבל בפועל אפשרי ואפילו יכול מאד לעזור ולספק. פתאום זה מצליח. אולי קצת. אבל לא אפס מוחלט. סוריקטה

סוריקטה יש המון בדברייך זה לא פשוט וכן זה די דומה לפסנתר ... מניחה שגם בתגובות האוטומטיות שאני מדברת עליהם שולטת איזה מחשבה לפני רק שאני לא ממש קולטת שם מחשבה .. בכל מקרה מנסה לשנות מחשבות בדברים שהם לפני התגובה מה שאולי ישנה את התגובה עצמה אם ניקח את הפסנתר אז להתחיל לנגן ביד אחרת ... בכל מקרה שתדעי שמאוד ריגשת בהשקעה ובמחשבה לתשובה אלי אוהבת אותך באמת אביב