פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
הי לכם... .... .. הזוי..באמת הזוי.. רוצה לכתוב וזה מרגיש כמו מכונית שהמצבר מקולקל... .. אודי.... הפעם גם אתה וגם אמא צביה לא הייתם בערך שבועיים... .. קשה לחזור... זה מאמץ .. מאמץ מאוד מאוד קשה.. .. אין לי מילים.. אין לי מה להגיד.. .. וסוריקטה .. לא זוכרת כל כך באיזה מילים השתמשת משהו שאולי יש לי איזה יידע.. ... רוצה לומר לך שהמכונית משותקת.. זהו.. אין לי שום דבר חכם או לא חכם להגיד.. .. מה עוד? שומעת פה אתכם אבל יש לי כמו ערפל בראש אז לא יכולה להתייחס ... מה עוד?? לא יודעת..... ...
במבי מתוקה אין צורך להתאמץ להגיד דברים שלא .. זה בסדר גם רק להיות בשקט אוהבים גם את השקט שלך הנחת כאן את הקושי שלך כשתרגישי שאת מסוגלת כבר הדברים יבואו מעצמם איתך יקרה
במשך 4 חודשים האחרונים וזה שלי ורק שלי ואני שותפה לזה ואשמה בזה אני מרגישה שכל הזמן אני צריכה להסביר את עצמי להתנצל ושוב להסביר ולהתגונן .... לא נעים להיות כאן ככה מנסה להיות קשובה להסביר במדיה את המורכבות כן יש לי צורך שיבינו כן קשה לי שכועסים או שמרגישים שאני לא בסדר -ריצוי כנראה המקום כאן כמו שתיארה אותו פעם במבי צריך להיות חלל מרפא .הוא היה כזה הרגשתי שכאן אני יכולה להביא את כל השלם המפורק שלי כי זאת אני. ....היום אני מרגישה כאן אחרת . כבר אין לי כוח להסביר גם אין לי זמן לקרוא את כל ההודעות ואני מתערבבת יותר ויותר כי אני מאפשרת לחלקיי להיות וגם וגם זה הרבה יותר מורכב מאו או ..אז בבקשה סליחה שלא מגיבה על הודעות ....סוריקטה לא יכולה להכיל סליחה באמת זה שלי .. אין לי גם כוחות להסביר .. אני רק מבקשת שקט אני שמחה שכולן כאן כותבות .. אני כאן בשקט שלי קוראת זה מספיק לי .. לא זועמת לא כועסת . .עייפה מאוד עייפה הפורום הזה בארבעה חודשים האחרונים לוקח לי יותר מידי אנרגיה והכל אבל הכל כן סוריקטה גם הדברים שכתבתי שם עלייך הובאו לטיפול ....זה בסדר יש לי חלקים כועסים תוקפנים כואבים ....כולם שלי ואני אוהבת את כולם ,עבודת החיבור לוקחת זמן אני לא תמיד מחוברת אבל כולם שלי... כן אני הפיצול ,פרוק ,ניתוק איך שבא לך ....אני כמו לגו בנוייה מחלקים חלקים מחוברים לשלם נפלא שהוא אני .... קבלו אותי כמו שאני או אל תקבלו אותי בכלל... כל מה שאני רוצה זה את הפינה השקטה שהייתה לי אני לא חושבת שאי פעם בשנים שאני כאן מישהו התבקש כל כך להסביר את עצמו ..מרגישה שכל הזמן עומדת למשפט ...ואני אשמה כי אני משתפת פעולה מהשחזור מהפחד שאם לא אענש יכעסו עלי הרי משם הכל התחיל מה7.4.19 .... אודי זה מופנה לכולם אולי כי אני זקוקה לתיווך אני פשוט לא מצליחה להתמודד עם עצמי ועם כאן יותר לבד ....אני לא רוצה לברוח אבל קשה לי כאן פשוט קשה מידי אנחנו אני וסוריקטה אבודות בתוך מעגלי שיחזור קרבה מרחק אהבה שנאה .. ולא מצליחות לצאת משם בבקשה ,אל תשבו בחיבוק ידיים זה משחזר שראו ולא עשו כלום ....נראה לי ששתיינו זקוקות לעזרה ... במבי אולי את ....במבט היותר מרחבי שלך ....את האמת אני מיואשת ועצובה. זה כבר מעבר לשמור על הבית זה לשמור עלי מבלי לפגוע באחר. ...ואולי זה בכלל לא אפשרי בחיים האלה ???
אביב יקרה, אני רואה אותך אני רואה גם אותך סוריקטה אולי אין לי מבט מרחבי, אבל יכולה להביא מתחושת הבטן שלי, מהמבט האישי שלי. לפעמים זה נראה כאילו המאבק ביניכן הוא מאבק פנימי, כל אחת נושאת בתוכה את השנייה כחלק אחר, שונה, אולי כמו גוף זר, ונוצר קושי לעכל ולהכיל את ההתנהלות של החלק האחר הזה. אולי. אני רואה את השוני ביניכן, את האיכויות השונות ודרכי ההתמודדות שמביאה כל אחת ואת המקום שיש לכל אחת. כל אחת בדרכה. שונה ונפרדת. אולי דיברתי שטויות, ואם כן, ואם חטאתי למי משתיכן, אני ממש מתנצלת. שירה
אביב יקרה זה קשה כאשר לא מרגישים מובנים.. אני רוצה להיות איתך... רוצה לשבת איתך ולאפשר לך את הפינה המכילה והבטוחה.... תמיד איתך בלב, ינשופים
הי אביב, הרשי לי להוסיף נקודת מבט מהפרספקטיבה שלי: אני רואה אתכן משוחחות. אני רואה גם את ההתעוררות של השחזורים - שלעתים נראים כמתלקחים מבפנים ולא מבחוץ. אז מה עושים כשיש אדי דלק נפיצים באוויר (או במרחב הפנימי, או הבין אישי)? בדרך כלל מאווררים עם הרבה אוויר טרי. קחו נשימה עמוקה. אחר כך עוד אחת. ועוד אחת. בקצב נכון. תנו לדברים להתאזן ולהתמקם. ואני מקווה שתחושת המרחב הבטוח תחזור, אני באמת מקווה. אודי
תודה שאתן כאן תודה שאתן רואות אותנו ...תודה על יד מושטת וכל מילה חשובה.
הי שירה המגשרת, מוצאת המון בהשערה שלך. והכאב (הנוראי נוראי נוראי), לדעתי, הוא הקושי הן לשאת חלקים מסוימים שהם בנו (החיבור), ואנ'לא בטוחה שאמורים לאהוב אותם דווקא, ואולי בסדר גם לא לאהוב אותם (אבל במידה... אולי), והן לשאת משהו שיש באחר ואין בנו (זולת). ואולי בייחוד נשים שאין להן את הדבר הזה שיש לגבר. ככה כמה רעיונות שחשבתי עליהם הרגע. שלך, סוריקטה
היי במבי?? מה היית רוצה לומר? את חסרה לי, הדימויים הרוך שבך, כמובן שתכתבי כשיתאים וזה בסדר. אולי את רק זקוקה ליד, למישהו שיקרא לך? אז קוראת לך אם מתאים ומושיטה יד. אביב וסוריקטה...משאירה לכן את השיח וטוב שיש ביניכן שיח!! רוצה לומר שקוראת ואיתכן, מנסה להבין, ואפילו שארוך קוראת. ואודי, כל כך רוצה לומר לך שאתה איש יקר, כתבתי שגיאה בהודעה למטה, לא שאני לא שמה לב לשגיאות שלי בעברית ורוצה לומר לעצמי בלב "טפשה" לא אתקן ואשאיר כך. אסלח לעצמי, זה קורה לי כשאני חצי מרחפת ואולי הקשב וריכוז עובד שעות נוספות. אני מוצאת את עצמי חולמת בהקיץ, המון. חושבת על המהלכים והתהליכים בטיפול...לא כל הזמן אבל כן, פתאום תופס נפח יותר מהרגיל(אחרת מפעם אבל תופס). ופתאום מפריע לי שיש לי פגישה באמצע היום ו"תוקע" תכניות אחרות, אף פעם לא הרגשתי כך. פתאום דחיפות לסיים כבר! לא מבינה למה קבענו כל כך הרבה פגישות לפרידה??, זה מקובל? לא מספיק פגישה שתיים?? גם זה תהליך? אעבוד גם על זה. אבל מעניין למה אני מרגישה שזה " חסר טעם" או מפריע לי לתכניות אחרות. למה זה קורה? מוזר.
וזה מה שכתבתי שסוריקטה הביאה לכאן .... 08/08/2019 | 23:10 | מאת: לא נמצאת not found ( אני הכנסתי את השם ככה ) ועוד קו ועוד קו ......ישר אהההה צועקת הנשמה לא יכולה לכתוב בגלוי שום מילה אף אות כמו היד מתאבנת כל כך עצוב חזרתי להתחלה אסור אסור אסור הכל בסדר בסדר סדר סד דר רררררר אסור . אחד עשרה ועשר דקות בלילה , חוץ מלצעוק לאלוהים בשקט או לכתוב למי עוד אני אמורה לפנות....כשהצורך להכאיב כל כך גדול שבא לי ל@@@@@@@ את עצמי לחתיכות ולמרוט את העור מעלי .... האם לא עדיף להוציא קיטור , אני לא רואה בזה פיצול ידעתי בדיוק איפה כתבתי ידעתי מי כותב ידעתי שזה ירגיע ..... וכן זה מתאר את הקונפליקט בן לעשות מה שבא לי ונכון לי לבן לפגוע באחר, שלא נזקקתי באותו הרגע לתגובה מאף אחד כי הקול של המטפלת היה איתי היה צורך לפרוק את הכאב ולא על עצמי או על הסובבים אותי (מינונים הם עוד יגיעו אני יודעת , כרגע זה לא מרגיש בטוח כאן לכתוב בזמן אמת פשוט לא !!!!) אני כל כך מבולבלת , יודעת !!!!!!!! שהמילים האלה מערערות אותי , שאני לא בטוחה שאני עושה נכון עבור עצמי מתוך שיחזור מטורף שכל חיי כל המבוגרים סביבי והיו הרבה כאלה דמויות חזקות שקבעו לי אם אני חושבת / מרגישה /עושה נכון .....אף אחד לא נתן לי קרדיט שאני יודעת מה נכון לי ..... וככה זה מרגיש גם עכשיו .. בעיקר עצוב לי - במיוחד שאני מבינה את הדקויות מבינה את הרצון הטוב של הצד השני ....מבינה את הקושי של שני הצדדים (אני רואה )....ומתקשה כל כך להכיל את הקושי הזה (בעיני לראות אותי באמת כנפרדת ושונה ) שלוחץ על הקושי שלי .... כל כך קשה לי להכיל את התחושה הזו שלא רואים אותי , זה מרגיש כל כך מוחק ...אוףףףףףףף , אני יודעת שפעם זה יעבור אני יצליח להכיל וזה לא יזרוק אותי ישר למקום משחזר .....אני רואה את הדברים נושמת לתוכי מקבלת שזאת אני , ובכל זאת זה כל כך קשה ....
אביבי יקרה אין לי הרבה מילים אבל אני רואה אותך... אכפט לי מאוד ממך ינשופים
אביב אהובה מילים כואבות שלא משאירות ספק .... לא זוכרת שראיתי אותן כתובות כאן ..אבל כמובן שאני לא מבחינה בכל מה שמביאים ..ומן נסתם שאולי פיספסתי ?? לפחות לא בתאריך הנקוב כאן.. לראות אותך כשונה ונפרדת ...לא את...אולי כבר התרגלתי ..ולא מרגישה אותך שונה או נפרדת מכל השאר..?? כן .. מילים שחותכות בבשר החי .. ולי הם רק גורמות לרצות לתת לך חיבוק ענק עד...אלייך אהובה שאת ..כמה כאב ...🥺🥺😢😢... אוהבת
היי לכולם. אני חייבת לשתף שמאז שהתחלתי להיכנס לכאן נהיה לי רק יותר קשה. מקווה שתבינו אותי. אבל אני מרגישה שהמקום הזה מראה לי שהדרך החוצה מהטיפול היה אפסית ושאין לי דרך יציאה. אני בחיים לא חשבתי שאני יכולה להיות כל כך שבורה, הטיפול הזה פוצע אותי ואני מרגישה שאני שבויה של הטיפול. אני כבר תלויה... ולפי דעתכם זה בכלל אכפת לו שאני מרוסקת? יש לו איזשהי דרך לעזור לי? הגיוני שהחיים שלי היו יותר טובים לפני?? אני לא הייתי מדוכאת, באתי אליו במטרה לשפר את עצמי זה הכל. ( גם כי אני מגיעה מתחום דומה ורציתי ללמוד) אוף
היי בריה, ברוכה הבאה התפקיד של המטפל הוא להחזיק כשאת כבר לא יכולה, כן להיות קשוב לכל הרגשות שעולים ולכן הציעו לך לדבר על זה איתו. וזה לא להעיק עליו, תסמכי עליו שהוא יכול להכיל!! כך תמיד אמרה לי המטפלת ואכן היא הוכיחה שהיא יכולה. וגם אני כמותך חשבתי שיש מטופלים יותר קשים ואני סתם מתלוננת וכו' מכירה את ההרגשה. הטיפול זה המקום לדבר על כך! אל תתביישי לומר לו. הוא ידע להכיל. ובאשר לחיים שהיו לפני הטיפול. אני לא מכירה אותך ולא יודעת כמה זמן את בטיפול אבל תמיד יש ירידה לפני עלייה, יש ירידות וכאבים בטיפול ומשם צומחים. ואני חשבתי שטיפול זה לתמיד והנה אני כבר עוזבת את הטיפול! והוא כל כך עזר לי ! תקראי אותי פה!
היי בריה בוקר אור ירדתי למטה לקרא שוב את ההודעה שלך כדי לנסות להבין את הרגשות שאת מתארת.. שבורה..הטיפול פוצע..שבויה..תלויה...מרוסקת רגשות כואבים מאוד..לא היית מדוכאת לפני שהגעת לטיפול.... מבינה שהטיפול הוציא ממך רגשות שלא היית מוכנה להם לפני טיפול...כן ..כשמתחילים בטיפול הכל יוצא..בהדרגה..ורגשות יוצאים בלי מחשבה....כן . שבויה..תלויה ..אלו מילים לדעתי שמתארים את היחס שלך לטיפול אולי למטפל.. לדעתי לא צריך להתיחס אליהם קשה ..כי הם רק מילים... יש תלות בטיפול ואומרים שהוא לא רע...כדי שיעזור ליצור צורך...לא זוכרת... סליחה כנראה שהתכוונתי לצורך טוב בזמן הטיפול.. אולי כדאי שאפסיק..כי התבלבלתי.. בכל אופן אין פסול ברגשות האלה.. אייך החיים שלך היו טובים לפני כן ?? כשלא דיברת..?? ועכשיו הכל נחרב לך ? מה הביא אותך למצבך הנוכחי אולי תשפכי קצת יותר אור על מה שהתהפך לך שאוכל להבין מה השתנה ולמה נכנסת לדכאון.. איתך
שלום בריה, את מתארת משהו מאוד דומה כאן ובטיפול: שהכל היה טוב לפני ועצם הכניסה, הדיבור, הפתיחה - מביא את הכאב. הכאב כנראה שם, ומה שקורה (בטיפול וכאן) זה מגע אתו. יש מי שמגע עם הכאב או עם העולם הפנימי אינם הדבר הנכון בשבילו (לרוב זה הדבר היותר טוב, אבל אני משער שלא לכולם ולא כל הזמן). הביאי זאת לטיפול ודונו בכך. אודי
הי אודי שוב, (פתחתי גם הודעה) לוקחת ציטוט מדבריך לעיל - רשמת - "הכאב כנראה שם, ומה שקורה (בטיפול וכאן) זה מגע אתו. יש מי שמגע עם הכאב או עם העולם הפנימי אינם הדבר הנכון בשבילו (לרוב זה הדבר היותר טוב, אבל אני משער שלא לכולם ולא כל הזמן)." אם זה בסדר, אוסיף גם שנראה לי שלפעמים צריך להעז ולבדוק, לאורך זמן, ואולי פחות נקודתית ולברוח, אם אפשר לעבור דרך הכאב. רק אחרי הניסיון (שיש לו התחלה וסוף) אפשר יהיה לדעת אם התאים. ואפשר גם לחזור ולנסות. אחרי שלוקחים אוויר. אולי, סוריקטה
אני באמת מודה לך שהשקעת משבה וכתיבה בי , אולי אר כך אחזור ואקרא את הכל כרגע זה יותר מידי מילים ... יותר מידי נחרצות שבטוחה שיודעת מה נכון לי !!!!!!!!!!!!!! את יודעת מה גורם לי להתנגדות הנחרצות הזו ... אז אני כאן, נכנסתי כרגע זה נכון אבל מתוך הרגל ולא מתוך שתיקה רועמת ....כשנכון לי אני גם כותבת. לא תמיד יש לי זמן ...הרבה דברים במציאות. הימים שלי מאוד מאוד עמוסים . בחמישי היה לי יום עם הצפה רגשית, לא יכולתי לכתוב כאן כי פשוט לא מרגיש לי נכון , כן יש השפעה של האמירות הנחרצות שלך על הפיצול ועוד...(דרך אגב עניתי לך למטה רק זה לא עלה , ולא היה לי כוח וחשק לענות לך שוב במיוחד שדעתיינו שונות ואני יודעת איך זה משפיע עלייך כשאני מתנגדת לדברייך וגם לא היה לי חשק לפתוח לזה הודעה נפרדת) .למרות שדעתי שונה משלך , כל בני האדם מפצלים את עצמם במציאות . אני לא נוהגת אותו הדבר בתור אמא בתור אשת איש או בתור איש מקצוע אני לא נוהגת אותו הדבר כאני בקבוצה או לבד אני לא נוהגת אותו הדבר בחברות שונות ....ככה כל בני האדם .... אני לא מביאה דכאון וכאב לכל מקום אני גם לא מביאה אושר עילאי ....אני מביאה אותי על מי שאני באותו הרגע נכון למקום . גם המטפלים שלנו כבני אדם כאלה ...המטפלת לא תצעק עלי גם אם היא כועסת עלי על ילדייה כן ...אז הפיצול נמצא אצל כולם . וועכשיו אני ממש אבל ממש פגועה !!!!!!!! כתבתי שם על עץ ישן מתוך כאב עצום על כך שאני לא יכולה להביא לכאן את רגשות הכאב שלי כדי לא לפגוע בך, גם ביקשת ממני וכיבדתי אותך לא לפתוח שם הודעות ...לא יאמן שהלכת אחורה כמעט שני דפים ונתקלת בהודעה שלי כן הוא על עץ שלי . היה ברור שזאת אני הלא ידוע כי ככה הרגשתי בתוך ההצפה וחוסר היכולת שלי (בתוך הקונפליקט הזה אם לפגוע בך או לכתוב בלי לעשות חשבון ) לכתוב כאן . אני מבקשת ממך סוריקטה בכל לשון של בקשה , לא להביא אותי משם לכאן זה שלי אם ארצה אביא אם לא אז לא ....אני מודה לך ומבינה שהרצון שלך לשלם ולתיקון והרגשה טובה ...יש דברים שייקח להם זמן. אני בהחלט בלי קשר למה שקרה כאן , מנסה כמה שפחות להיות במדיה, כן כמו שאמרתי הצורך שלי הוא רגעי באותם רגעי הצפה קשים ...זה לא שאין לי תמיכה ובחמישי אף קיבלתי תמיכה מרובה אבל היה צורך ביותר ...הפיצול הזה בן מקומות כמו שאת קוראת לו בעיני הוא כלי לוויסות ,בן התמיכות השונות . כי בסופו של יום בתוך ה24 שעות לרוב אנחנו צריכות להתמודד לבד זאת הדרך שלי להוציא את הקיטור ולהמשיך לתפקד ... בבקשה סוריקטה מתחננת אלייך , אנחנו שונות ,מאוד שונות ומאוד דומות...אני לא את ואת לא אני ...אל תצאי מהנחות שאת בטוחה מה נכון לי ... לגבי שירה , כשכתבתי לבמבי שאני הייתי הראשונה זה לא הכוונה שהייתי ראשונה באיזו תחרות הכוונה שאני הכי שמחה והייתי במקום שעודד את שירה לכתוב בגלוי ולא בתחתית שירשור , דרך אגב גם לך אמרתי זאת המון פעמים . יקרה , אני לא בתחרות עם אף אחד באמת שלא... ואני יודעת שגם כאן את חלוקה איתי ובטוחה שאני בתחרות ומקנא ועוד כל מיני .....אני לא מקנא שלמטפלת שלי יש עוד מטופלים אני שמחה על כך שאני לא היחידה אני לא רוצה להיות היחידה זה דווקא מפחיד אותי.(דרך אגב זה מה שהיה אחד המשברים בטיפול הקודם שהיא אמרה לי שהיא מצמצמת את הקליניקה וגם אם אשאר מטופלת יחידה היא תמשיך לעבוד איתי , הפחד הוא מורכב , מכמובן נראות יתר אבל גם כלכלי משהו כאילו אם אני יהיה היחידה היא עלולה להחליט לסגור את הקליניקה כמו אין רצפה ) זה לא אומר שאני לא יודעת שיש לי את המקום הייחודי שלי בליבה ...וכשאני מקנא אני אומרת גם כאן גם בטיפול ....תאמיני לי שאני מדברת על הכל בטיפול ...אבל ממש הכל כולל הדברים הכי מביכים הכי כואבים הכי קשים ....אין דבר שנכתב במדיה או שקיבלתי תמיכה מאיזה גורם שלא מגיע לטיפול ...אני לא מפצלת לטיפול אני מגיעה מאוד מאוד שלם . גם כאן , אחרי כל כך הרבה שנים אני מודעת למקום שלי ובזכות זה אני גם יכולה להאסף ולהיות אני, זה גם מה שנתן לי את היכולת להביא לכאן גם את החלקים הפגועים והכואבים שלי . בקיצור מה שאני מנסה להגיד לך זה שאנחנו שונות וגם דומות ותנסי לקבל את השוני בניינו בבקשה !!!!!!!!!!! תני לי את הקצב שלי לחזור לכאן עם הכאב תוך התחשבות בך ובעצמי , אני יעשה את זה בקצב שלי בדרך שלי ....ואני כאן כמה ואיך שנכון לי . גם לא על כל כאב נכון לי כאן... במדיה בכלל לעיתים זה יחשוף אותי ואני מעדיפה להוציא רק את הצעקה והקושי מאשר לגרום לעצמי להרס עצמי . שוב באמת סוריקטה תודה על המילים על זה שבחרת לראות אותי עם הקושי שלך ...
ואנ'לא יודעת כבר מי זה מי. גם לי אין זמן כל כך... אביב, רשמתי בהודעה ההיא המון מילים כ 'אולי' ו'לא יודעת' ו'ייתכן' ו'בעיניי'. כך שאולי זו אינה נחרצות כזאת. אבל אולי בכל זאת ביטוי של קושי להבין, או בלבול בין טוב לרע. רצף של סימני קריאה, למשל, נראה בעיניי נחרץ וצועק יותר. אני באמת לא יודעת מי את. ואין לי כל מושג. חושבת שלגמרי כתבתי במספר מקומות שתישארי מי שאת. למרות שאנו חלוקות. כבר ציינתי שהפורמט שאירגנתי לי לראות את ההודעות (כבר פחות, אבל עדיין) הוא לא בדיוק פורמט של עצים, אלא על ציר הזמן. את ההודעה שציטטת למעלה אני רואה כמקבילה לחיתוך עצמי או הקזת דם. וקשה לי שעושים זאת סך הכל בפרהסיה ומסבירים לי שזה טוב. לא ביקשתי שלא תפתחי הודעות חדשות - ביקשתי לא במקביל ספציפית שם - זה לא בדיוק אותו דבר. האחריות שלי על ההצצה, זה נכון. ולא שאיני מכירה רגעים כאלה. אבל לפחות כפי שאני מכירה בעצמי - אם אי אפשר לכתוב, אז אי אפשר לכתוב. גם לא לכתוב ש'אסור לכתוב'. כי הנה כתוב פה משהו. אז זה מבלבל אותי ואני מוצאת סתירה. ברגעים האלה, בהם אולי הכי צריך סיוע, אלה רגעי הקיפאון. כשהם חולפים, אז אולי מה עשינו, אף אחד לא היה שם. וגם איני בטוחה שהצלחתי להבין - אם יש לך כבר רשת כל כך צפופה, כפי שאת מעידה עליה, מדוע את מוסיפה אליה גם כמה וכמה פורומים? הבנתי את עניין הזמן לילה וכד', ואני יכולה להבין את האימפולסיביות והמיידיות, למרות שאני שונה ואף הפוכה בזה. הידעת שאומרים על המתירים לעצמם לשחרר אש וגופרית שהם חיים הרבה יתר זמן? רשמת שכל האנשים מתפצלים (אני יודעת, לכל אחד חלקים שבאים לידי ביטוי בסיטואציות שונות), אז איך זה מסתדר עם 'פיצולים זו אני' שרשמת בעבר עם הרבה סימני קריאה אחר כך? וגם קשה לי להבין איך את חווה את המטפלת הנוכחית שלך תמיד באופן חיובי ונפלא, לדברייך (רשמת 'מעולם לא'), ואילו אותי, למשל, את יכולה לחוות כסדיסט או שטן קיצוני מחד (ההודעות היו בעיקר לא כאן) ובקיצוניות השנייה כאהובה ומקסימה (פעם) ולקפוץ מזה לזה תוך זמן קצר. ואפילו בתוך הודעה אחת שהכותרת שלה לבבות והתוכן מאחל לי הלוואי שאודי לא ייתן מקום לדבריי. איך מולי כן ובטיפול, בחוויה, לא? והאם המטפלת שלך יודעת בדיוק אלו מילים רשמת, למשל, לי (הגנב, הרעל וכו'), לסנדיי, וגם הודעות ספורות למיכל, היא יודעת באיזו רוח פנית לאדם אחר? באמת רוצה להבין... אולי קצת ירגיע אותי אם תשיבי בחיוב. ריבי רשמה מסיבת פרידה - וייתכן שיש בזה משהו. סוריקטה
חושבת על זה המון על המתח והקרבה בארבע חודשים האחרונים בניינו ...מנסה לחבר קצוות ..כן יש לי צורך להיות כאן לפעמים ויש לי גם קושי (טחנו את זה מספיק ניתן לזה זמן ) אבל מה שחשבתי הבוקר -זה שאת באמת לא מכירה אותי. אנסה לצייר לך דמות קצת יותר ברורה בנסיון לא לחשוף אותי . כתבתי בעבר כבר שאני עובדת ב3 משרות כל אחת בהקף אחר . הבוקר שלי מתחיל ב6 בבוקר בעבודה ראשונה כן עכשיו גונבת כמה דקות ...עד שמונה אינטרקציה עם אנשים שמחייבת אותי להיות מחוברת כדי להצליח להיות שם עבורם (זה ההוספיס בית )לא משנה איזה לילה עבר עלי או מה קורה איתי אני חייבת להיות שם עבורם . כשאני חוזרת הבייתה ב8 אין לי את היכולת להתפרק יש אינטראקציה בבית ואני חייבת להתארגן לשאר היום שלי ...שעובר בערך כמו בבוקר רק בעבודה אחרת מבית לבית בתחום אחר שגם שם אני חייבת להיות אסופה ובשביל האחר. כשאני מגיעה הבייתה בסביבות חמש ...הקפה שלי בדרך כלל הוא שוב אינטרקציה עם בן הזוג משפחה ואז שוב יוצאת לשעה וחצי להוספיס בית . וחוזרת לאינטרקציה בבית הזוגית שמן הסתם מורכבת אצל כולם ואצל אנשים כמונו זה הרבה יותר מורכב וזולל אנרגיות בן לבן צריך לתחזק בית אוכל משפחה ...קניות וכו...בנוסף אני לומדת יש מטלות פרוייקטים וכו.. אז בזמן הפנוי שלי אני לומדת כי בשאר הזמן אני עם אנשים שיש איתם אינטרקציות אין לי זמן כמעט להיות לבד במרחב הביתי שלי להתפרק ...ולהאסף מה שנפש כמו שלנו זקוקה לה. כדי לא להיות במצב של שליטה כמו שירה וינשוף (סליחה בנות על השימוש בכן) בניתי רשת בטחון צפופה מאוד שכוללת גם את המרחבים האינטרנטים . ההפוגות האלה אפילו משירותים לדקה או באוטו /אןטובוס נותנים לי את האויר להמשיך ...ולשרוד את היום פעם הייתי זקוקה לזה יותר היום הרבה פחות ועדין .... אני חושבת שאת ההבדל הזה בניינו קשה לך להבין את מורכבות היום שלי והעדר המקומות שהנפש שלי יכולה לשייט שם .... זה בסדר שיש צורך לשייט ולא להיות בשליטה זה אנושי ובטח עם דיסוציאציות. מקווה שעכשיו זה עושה יותר סדר. כל מה שאני צריכה באמת זה להצליח להרגיש כאן שוב בטוח . ולא שכל מילה שלי כמו הדוגמא עם "הראשונה"לשירה תתורגם .....וד.א אז נזכרתי אחר כך במבי אמרה שהיא תשמח ששירה תיקח מקום דומיננטי יותר זה היה בתוך הכאוס והאשמה שאני דומיננטית כאן . אז התשובה היא מתוך התגוננות שזה בסדר מצידי ואפילו אשמח. בבקשה יודעת שאת אשת מילים ודיוק אבל תזכרי שזאת מדייה ואת לא באמת יודעת באיזה מצב כתב השני . מזכירה את זה גם לעצמי . אתך ויום קסום
קראתי אותך והבנתי אותך ורק רוצה לומר שאני הכי מקווה שבעולם ששוב תרגישי בטוחה כאו כמו שהיה פעם ותשובי להכנס לכתוב..לשתף..ולהיות כאן... רק כמה שמתאים לך אהובה כי את חסרה כמו אוויר לנשימה.. אוהבת אותך
הי אביב, העולם שלי אכן אחר. רק משרה אחת. ושל קטנים. וגם לא קבועה לאורך שנים, אם כי יש לעתים חבל מקשר בין תקופת עבודה אחת לעוקבות. היום מתחיל בארבע לפנות בוקר. מרגישה שאני צריכה להיות משך שעות באנרגיות חיוביות ונמרצות. וגם העבודה שלי אינה כרוכה באובייקטים בדרכם להיפרד מהעולם. מניחה שכזו הייתה מחברת אותי מידי ליצר המוות. סך הכל התחלתי לנסות לחיות לפני שנים ספורות. אפילו לא באופק של הדימיון משפחה, לימודים או רעיון כלשהו לעבודה של גדולים. כנראה שלך יש מסוגלות, או צורך, לחלק את עצמך בין מקומות. לי אולי יש באג פה. אני לא מבינה... אבל אני גם לא אשמה. אולי באמת הפורומים כדוגמת זה מתאימים יותר לאנשים עם חיים פחות מצומצמים משלי ונועד לנקז ולרכז כאב. כמעט ורק החלקים האלה של אנשים. אולי אני סתומה כמו ילדה ומשתכנעת שמה שרואים כאן הוא הכל. וזו רק פיסה. והבחירה שלי להיות פה אולי לא הוגנת כלפיי. סוריקטה
הי אביב, גם כאן, אציין רק שקורא ורואה. רואה את השיח בינכן ואת הניסיון, הצורך והכאב. אודי
אודי יקר, בהתחלה חייכת גם אותי עם האמירה 'פחות אבל מאכזב", אבל... בטיפול כמו בטיפול למדנו שאין סתם. ואם כך, נדמה לי שאולי במשהו מדברי היתה ביקורת כלפיך, ולא זו היתה הכוונה. לא אמרתי שאתה פחות מאכזב אלא שאני פחות מאוכזבת. ויש הבדל. האכזבה לא תמיד תלויה באדם אלא ואולי בעיקר ביכולת להיות מסופק. נדמה לי.. בכל אופן כל זה רק לומר שמצטערת אם. ויודע, הייתי מאוד מסתפקת עכשיו ב"פחות אבל כואב". שבוע טוב, שירה
לקח קצת זמן להבין את..כואב אבל...מאכזב.. כאלו נלקחו מילים משני מקומות...שאני לא קישרתי בינהם ..אבל בסוף נראה לי שהבנתי אהובה דאת לא ראיתי בשום מקום מילים שכתבת שהיו עלולים לפגוע באודי..ביקורת ? איפה ?? להפך ..הכעס שלי מולך נרגע והתאכזבתי פחות מתגובותיך..עד כאן קראתי והבנתי.. כלומר אלה קצות המילים החשובים שכתבת ..מעבר כמובן לכל השאר.. אז איפה כאן את פוגעת אהובה ? האירי את עיני כי אני לא מןצאת דברים פוגעים.. כמה טוב שעכשיו פחות כואב והלוואי שכל הכאב ילך ויתפוגג לו כמו בועת קצף ... וחיבוק חם ואוהב אליך יפה שלי את לא מסוגלת בכלל לפגוע!! הלוואי שלא תיפגעי
הי שירה, אני רואה הישג ביכולת לכאוב במידה וביכולת להתאכזב (ולאכזב) במידה, מבלי שהכל מיד יתפרק... אודי
אנחנו, שכמותנו שרצות מייד לקצוות... אבל עובדה שאיכשהו, באופן תמוה, נשארנו ... אולי... סוריקטה
שלום, באופן לא מתכונן עלה נושא האמינות שלי מול המטפלת. היא היססה לענות בהתחלה ונדמה שאני לא נתפסת כאדם אמין וישר. אני חייבת להגיד שזה גרם לי לתחושות קשות שכן אף פעם לפני כן לא חשבתי שאי פעם מישהו יהסס לענות על שאלה כזאת. מכיוון שזה לא היה צריך לעלות בטיפול ועלה זה עדיין מעמיד אותי בתחושה לא נעימה. אולי היא לא מאמינה לשום דבר שיוצא לי מפה? האם יש כאן משהו גדול יותר? אמנם זה לא היה מתוכנן ועדיין זה פתאום מרגיש לי שנוצר פער נוראי בנינו. מה עושים מעבר לשיחה פתוחה בטיפול? זו הרגשה קשה עבורי.
רק רגע אחד ..נראה לי שאת ממהרת להסיק מסקנות.. היא מהססת לענות על... נושא אמינות צריך להיות תמיד מדובר ולא לתת לעצמך מקום לספק.. למה שלא תאמין לכל מה שאת אומרת ? איזה יתרון יתן לך שקר ? מה את באה להרוויח מזה ? מצטערת שכך מרגיש לך..הפער..אבל למדתי מנסיוני וגם ממה שאודי תמיד אומר ..שצריך להביא לטיפול..לשיחה ..כן לשיחה כל דבר שעולה ולדבר אותו בלי לוותר כי היום זה הפער..מחר יכול להיות עוד תוספות שלא דוברו ואז יתחיל באמת ליצור מרחק שאת לא מעוניינת בו ויכאב מאוד.. אל תוותרי ודברי .רק כל פותרים.. איתך
שבוע טוב לכותבים ולקוראים, ובנפרד - הי במבי, חיכיתי לך. חשבתי עליך. על בקיאותך במגוון נושאים. וחשבתי עלייך גם בהקשר החופשים האלה. וחוזר חלילה. ועוד. את יודעת, שוחחתי עם המטפל על החופשים / פרידות זמניות. ועל אף שנטינו, בפרט כאן, למשל, לראות במיקוד את הצד המפרק והשובר שבפרידות/ נפרדוּת - כנראה שלפעמים ייתכן בהן גם צד מעצים. המרחק הזה. ובהנחה ובמקרה שגם חוזרים באומץ. מגלים לעתים כוחות אחרים. לענייננו - המטפל. המטופל. יש כאן שניים לפחות, ושניהם חשובים. כל כך יפה כתבת אודי לשירה - "שניכם אמיצים"... לעתים מבחינים בכך אחרי תקופה. בטווח הארוך. את אוהבת להשתמש במונח פריזמה נוספת להתבוננות (אאל"ט), גם אני אוהבת שאת משתפת בכיוונים הללו. אז אולי משהו מזה. אולי. ינשופי - ראשית - שמחה מאד לראות אותך גם כתומכת עם כיוון ומחשבה והשקעה ודעה. השאר – רק אם תוכלי, אז אוסיף גם שמבינה שקשה מאד מאד מאד עם מילים במצבים מסוימים, לעתים לקרוא, לעתים לברוא, לעתים גם וגם. לעתים רק היותן מכניסה אותנו לעמדה מגוננת. קשה עם מילים, שהן גם לא שפת האם שלנו. קשה עם משפטים מורכבים. פסקאות ארוכות. קשה כשנראה שהקליטה נמוכה ביותר, כשהחיבור מרגיש כמעט אינו בנמצא, ובכל זאת אני ממשיכה להתעקש עליהן, על המילים, ולא לוותר. בינתיים אתמיד בדרך, כי אולי אולי מתישהו יהיה סיכוי שמשהו קטן יצליח לחלחל וניתן להשתמש בהן להתקדמות. בעיקר מילותייך שלך ומילות הטיפול. ובסדר גם שקט. לפעמים. ותלוי איזה שקט. כתף להישען עליה יכול להיות נהדר. בנוסף. אבל גם מפחיד. אמון... שירה, יפיפה, בעיניי, שאיכשהו אנחנו, אחת אחת על חוזקותיה וחולשותיה, הקפנו אותך בניסיון להוות מעין רשת-מארג עזר שאולי מעט עטפה אותך לרגע. איש בדרכו וכיוונו שלו. אולי משהו משותף, שנותן משקל שווה לכולנו הנוכחות. וכמובן, מכולם, אודי, בדרכו המייצבת. המארגנת. אביב – לפני שאת קופצת באמירה שלא היית כאן (אנחש שאת כן פה, אבל בשתיקה רועמת) גם את כלולה וכתבתי לך בהמשך. זוכרת שרשמת שאת הראשונה שעודדה את שירה בפרט להסתייע באודי. ובכן, בואי נרד מעניין התחרות והראשונה, החשיבה של כל אחת הייתה מקבילה, כל אחת השקיעה כמה שיכלה ובזמן שיכלה ובחרה, בין אם במילים בין אם רק היות ליד, אבל בהחלט גם את, וגם לך מגיע קרדיט. ואניח גם, שירה, שנהגת כפי שנראה לך לנכון בזכות עצמך ותהליכייך בעיקר. מיכל, גם עלייך הייתי אומרת אמיצה – גם פרידה מהטיפול וגם שיתוף בזה כאן. לגבי הפורקן (והשאלה היא גם מהו פורקן...) אולי צריך למצוא איזה עמק שווה – לא מעט מידי, אבל גם לא יותר מידי. אולי משהו רך עם תנועה גלית עגולה ומנעד סביר. ובעיקר שנמצא איזה אפקט לטווח הארוך ופחות פעולה של דחף רגעי. מכירה את הסיפור הגמד הגבוה והענק הנמוך? חטולית, אנחנו לקראת צום תשעה באב, שהוא יום לא פשוט לקשורים אליו, אז ראשית – מי ששומר - עברו את היום בשלום. לא בטוחה שהבנתי מספיק על אלו נגיעות את מדברת וגם איך הקשר לעולם הדתי. אם זה בסדר ותוכלי שיהיה פנוי ונוח לך להסביר? בריה, תחושת היות נטל... ראיתי שהוספת עוד שאלות המשך. מניחה שבינך לבין עצמך. מתוך עולם המטופלת שחוויתי – מחשבותיי הן שאולי התחושה שאת מתארת תהיה אחד מהנושאים המרכזיים בטיפול שלך? אולי הקושי להיות תלויה, אולי קושי לתת אמון ועוד. כיצד נראה בעיניך תפקידו של המטפל וכדומה? מדברים גם על זה בשיחות. איפשהו כנראה צריך להעז. ואפשר גם להביע את החשש. זאת העבודה, כפי שאני מכירה אותה מהטיפול בשלביו המוקדמים. ריבי, כתכת שאת ותיקה גם (נכון?) תוכלי להזכיר לי איפה ואיך היית כאן בעבר, אם זה בסדר? וקפה – גם קצת התבלבלתי בין את לאתה, מטפל מטפלת... אביב, אחרי שכתבתי את כל זה ראיתי שאביב הפכה את עצמה ל NOT FOUND במקום מקביל על עץ תלוש וותיק בחוויית צמצום עמוקה וצעקה גדולה, מיוסרת ומפלחת. מכמיר לב, אביב, כמה יש בך צד שכל-כך כל-כך רוצה להיות חלק ושייך. אבל אביב *את כבר מאד כזאת* מניחה, אביב, שאת מאד מאד כאן. מניחה, אביב, מתוך הכרות עם דפוס דומה לזה בי, עד כמה שאני תופסת את זה, שאולי כך אנו מביעים משאלה שמישהו יראה את הפינה האינטימית, לעתים חשוכה, שלנו, אבל גם הכי לא. ושיעלימו עין. מניחה שכך אולי יש בנו משאלה שמישהו ירגיש אשמה. למשל, סוריקטה, התנסחויותיה וההצעות הבלתי נסבלות שלה לפרשנויות ולהתנהלות בעיתויים בהן נכתבות. אזכיר שסוריקטה הגיעה לרף והעזה רק אחרי הרבה שנים. אך ייתכן שכל זה הוא טעות. וגם ארצה לומר, נו באמת אביב. אביב, אני עדיין חושבת שכל הדפוס שאת שרויה בו רצוי שיקרה בעיקר בתוך הטיפול. ואולי לא מספיק הדיבור על חוויות מחוץ לו (בפורומים, מולי, בטיפול הקודם, במערכות יחסים קודמות) אלא ממש החוייה ובעוצמה הזאת ללא דילול. *בתוכו*. גם אם שוב השחזור הזה, הזוי ככל שיהיה, ובעוד טיפול. שם. קודם כל שם. וכמה שזה מפחיד השיקוף. אולי רק כך ניתן באמת לטפל בזה? אולי... לא יודעת, מן הסתם, גם אני חוויתי את המטפל כדמות סדיסטית (הוא לא, הוא אחת הדמויות הטובות בחיי, אבל זה השחזור, ה'את ואת ואת' הזה, בעיקר כאשר ניתנת פרשנות שהתגובה המיידית אליה היא התנגדות). אוכל להבין את החרדה בעטייה אנו נוטים באופן מתמשך להסתיר ולדחות. מגוון רגשות. גם מבלי דעת. אוכל להבין שדחיקה יכולה להיהדף, ואנחנו מחפשים את הלאט לאט, לאט לאט לאט, ובקצב שלנו ומתוכנו. ועדיין, אזכיר, עדיין, זמן כן יכול להיות פרמטר מתישהו, ועדיין, גם יש זולת, ויתרה מזאת כאן, סביבה שאינה הטיפול הבלעדי שלנו, ובאיזה מקום יינתן לכך ביטוי. נראה לי שמבינה את ההסבר של השימוש במדיות שונות על מרחביהן כשמירה על הרצף בפנים, מבינה את משאלת ההיאחזות – אבל איכשהו, למרות שהסבר זה ואחרים נשמעים כל-כך הגיוניים ומשכנעים לכאורה ומתאימים להסברים בתבנית המקובלת, נראה לי שבפועל מתרחש משהו הפוך לחלוטין. ובכן, נראה לי שזו גם קצת בריחה או הסחה, אולי. או משרת גם דבר מה אחר, אולי. מחיקה, למשל. ואולי גם חיפוש להיתלות באוויר ופחות בקרקע. ולא בטוח רצף – אלא יותר סוג של ריסטרט ועוד אחד ועוד אחד. מאד מזכיר לי את השימוש של מימה בפורום בשעתו. בהיותך מורכבת - לא כולך, אלא חלק ממך. ואת יודעת מה, לפעמים ניסיון הבריחה היא הקטע שלנו, קפיצה ועוד קפיצה, ועוד ועוד ועוד מעולם לעולם, כי מאיים לנו מידי שהכל ביחד במקום אחד. אבל נראה לי שמשאלתו של אודי, *אודי*, המנחה פה, מראשית דרכו, היא היות מרוכזים ומוגדרים עד כמה שניתן במרחב אחד. לפחות באינטראקציה הקבוצתית בין דמויות קבועות. הא, בריחות... הנה, למשל, גם אני סוג של בורחת עכשיו. במקום לכתוב מכתב לבית חולים ולקבוע מועדים לפעולות כירורגיות, אני דוחה וכותבת לאינטרנט. אז הופה, הנה הלכתי לכתוב את המכתב. אחלה. יש מכתב. ועכשיו חזרתי. אה, ועוד כמה פעולות. קפיץ קפוץ חזור אני, לפחות, חושבת שאם הנפש בורחת מרצף אז היא בורחת מרצף. זו דרכה של הדיסוציאטיביות (חרדה כמו חרדה), כך נראה לי. ינשוף המקסימה היטיבה לתאר זאת אמיתי, יפה וקולע. אשער שייתכן שגדול עליך, שאולי מוקדם מידי, והנטייה היא להמשיך ולהימשך לשיטה אליה את רגילה שנים ארוכות ומוצאת מרגיעה עבורך. לומר את האמת - אני לא הכי בטוחה בזה (לא פורקן ולא מרגיע), וגם לא הכי מסכימה. אשוב ואכתוב שבעיניי, ייתכן שיש בדרך הזו בכדי להעצים את התלות הפחות בריאה שיש לה נטייה לצאת משליטה. כדוגמת התמכרות. הצעתי את הצעותיי, כי לא ויתרתי עלייך. בשורה התחתונה - כנראה בחירה שלך. האחריות על חייך בידייך. ואם תתעקשי - תהא דרכך אשר תהא. מחשבה נוספת היא שייתכן שנכון יותר, לוּ דברים כדוגמת אלו שכתבתי לעיל וגם בהודעות קודמות שלי היו יוצאים מדמות שאנו מרגישים שיש לנו קשר חזק איתה ואנו תלויים בה. לתלות, לשאיפה לשמור על קשר והבדיקה האם הוא מייטיב סך הכל (ולא מושלם), גם כשאנחנו גועשים מזעם, גם כשאנחנו מרגישים אוהבים (לעתים זה אפילו מפחיד יותר), כנראה יש תפקיד. אניח ודי. ולסיום - יודעים במה נזכרתי - בספר “היה היתה” של יעל נאמן. סיפור אמיתי. הדמות הבודדה שבה, דאגה למדר את עצמה באופן מדהים בין המון המון מרחבים/ אנשים, ובדיעבד הסתבר שבין אלו ואלו לא היה ממש קשר, הקשר שהוא כמעין רשת בין אחד למישנהו. פזית, אותה דמות חידתית רבת כישורים, דאגה למחוק, או לכתוב באופן לא ברור, ואף אחד לא ממש הכיר הכיר אותה בחייה. המחברת, אף אם בלי להבין מדוע, לדבריה, ניסתה לקשור חוטים וליצור דמות שלמה יותר. ח.ב.ר / ק.ש.ר. גם אני מנסה. בחיים. סוריקטה
סוריקטה יפה שלי נגיעות..נגיעות...הן באמת מה שהן ...כל הזמן נגיעות!! לא אקראיות..לטעמי ולהבנתי די "טיבעיות" אם אפשר להגיד כך.. ולא להגדיר אותן ...כי עבור מי ש..נוגע הן טבעיות.. ואני יוצאת נגד כולן ..הנגיעות.. כן הן קיימות גם במסגרת בקרובה ..לא אנקוב במי..כי כבר קרוב מידי..וגם בקהילה.. ובכל מקום שאני נמצאת ומגיעה לשם.. תמיד נוגעים ..ונקעה נפשי מכל הנגיעות כאלה.. קרה גם בקופת חולים..גם בתור בדואר ..גם בישיבה בתחנת האוטובוס..גם ..וגם..וגם.. בקהילה הדתית אצלנו לא מדברים את הנגיעות כי..לא ממש ראו במו עינים מי נגע ואייך..אז..זה עובר הלאה אולי עד שיתפס על חם !! גם לצעוק לא יכולה אין כוח.. אין מילים לצעוק ש...יפסיק כבר המצב הזה להמשיך כי.. ודיברתי גם בטיפול...וכמובן שזה עדיין מדובר. .. והמטפלת בכלל לא מזועזעת להפך היא מתעקשת על כל פסיק ופסיק ממה שעולה ולא מוותרת כי יודעת כמה חשוב לדבר ..ולתת ןמילים מקום וזמן..היא די חדשה ..רק כמה שבועות ..אבל עם מוטיבציה גדלה רק לעזור מה שאני מאוד מעריכה. זה דוקר אותי עוקץ אותי מחליא אותי לפעמים גם מרגיש שכבר לא אכפת ורוצה להפסיק את הכאב .. בטח בסוף זה יקרה.. תודה סוריקטה יפה שלי שנכנסת להגיד שלום שמחתי לראות אותך כאן ביי
וקראתי אותך שוב .....אגיד לך גם כאן תודה על המילים והמחשבה . המטפלת שלי בעבר יכלה להכוות לפעמים כעושה דווקא לא סדיסטית אבל די פוגעת ....תמיד בהגיון ידעתי שזאת השלכה וגם היינו מדברות על זה . לדעתי באותה תקופה אפילו כתבתי על זה לא מעט כאן . באופן פרדוקסלי ואולי לא , דווקא הקשר הזה איתה המורכב הפתלתל לימד אותי על יצירת קשר ואמון וביטחון... אני עדין מאמינה בה ובוטחת בה והקשר שלי איתה נשאר , גם מעבר לברכת חג שמח . המטפלת שלי הנוכחית עובדת דווקא בקצב איטי שמותאם לי פלאים מעולם לא חוויתי אותה כפוגענית או סדיסטית. אני תמיד חוזרת ומדגישה שתשע שנות הטיפול שלי הם תהליך מופלא באמת עם יד על הלב ...תני לי את האפשרות להיות אני , קבלי אותי כמו שאני ...בקצב שלי אני לא כזאת גרועה בקצב הזה . בדיוק כמו שאת מבקשת ממני לקבל אותך כמו שאת.
מצטרפת לשאלות על גם ותיקה ...ריבי , RIVI קפה ועוד ..... אודי , אם מדברים על פיצול ...לא דיברנו על לא להחליף שמות.. ..אני יודעת שאתה מאפשר , ואולי אפילו חיכית שזה יעלה כאן מתוכיינו ובכל זאת ...
סוריקטה הי, זה נראה כאילו את עורכת מסיבת פרידה.. טוב, סתם צוחקת.. אז כן,אכן וותיקה ואפילו מאוד, אני מכירה את הפורום מתקופתה של ליאת, יותר כקוראת אבל פה ושם גם כתבתי והתכתבתי עם המון בנות שהיו אז משתתפות קבועות, מקסימות אגב,וגילוי נאות , את היית חלק מהן.. היו תקופות של השתתפות אינטנסיבית יותר ותקופות ארוכות של נפקדות שלאחרונה חזרתי קצת להציץ למקום המאוד מיוחד הזה .ריבי זה לא היה הכינוי שהשתמשתי בו אז, והייתי מעדיפה להשאר בעילום שם.. ואגב סוריקטה, הזכרת את תשעה באב, אז אני בין הצמים, שמחתי לראות את אורך ההודעה שלך , כך שאוכל להעביר עוד פרק זמן מהצום בקריאה מעמיקה,. השאלה שלך קצת הפתיעה אותי למען האמת אבל יחד עם זאת החזירה אותי בזמן לאחור עם מבט נוסטלגי לתקופה שהייתה מענינת במיוחד. שבוע מקסים שיהיה לך סוריקטה, מקווה שלומך טוב, כך לפחות ההתרשמות שלי על פי התכנים והאופן שאת כותבת, מקווה שאיני טועה. איתך, ריבי. ..
הלכתי שוב לקרוא גם למטה ולנסות ולהיזכר מה עניתי לך שם (אני לא שומרת ולא מעתיקה הודעות) אז גם כתבתי לך , שזה בסדר בטיפול לכתוב לה מיילים בן הפגישות , הסטינג הטיפולי שלי , יש בו גם את הכללים המאוד ברורים של החזקה במשך השבוע שכולל כשצריך מיילים . SMS או טלפון ....הכל בסדר ובכלל לא מפחידה אותי התלות בה. התלות שלי בריאה ולא הרסנית אני זוכרת שאני בן אדם שעבר המון שיש לי קשיים ואני צריכה עזרה ואני נעזרת במשך השבוע לא רק במטפלת יש לי עוד גורמי עזרה במשך השנים בניתי לי רשת בטחון מאוד צפופה והיא זאת שמאפשרת לי לקבל את כל חלקיי להתחבר אליהם ,ולתפקד בכל המישורים בחיי המציאותיים .... להיות במקום שמבין שאני זקוקה למקל (תמיכה) לא רק להליכה ושזה בסדר , אני בסדר כמו שאני. אני לא לבד..לעיתים אני מרגישה בדידות בתוך היחד אבל אני בהחלט לא לבד , אני יודעת לבקש עזרה ...וכן יש גם צורך בכתיבה לעיתים לחלל (במדייה) אני לא רואה בצורך הזה בעיה,אין לי בעיה ברצף אני יודעת מי כותב מה ואיפה ....והכל מגיע לטיפול. תודה על המחשבה והדאגה הכנה , אני שומעת ורואה אותה באמת. הרשת בטחון הזו מורידה את הפנטזיה והצורך שהמטפלת תהייה שם כל הזמן עבורי ....אני לא נמצאת שם , אני יודעת שהיא נמצאת כמה שאפשר ויש לי עוד דרכים לווסת את הכאב ....לא רואה בזה משהו רע .....זה שאני לא בפנטזיה הזו לא אומר שאני מפחדת מתלות . בכל מקרה , כשאודי לא העלה את מה שכתבתי בחרתי לא להגיב בהודעה נוספת חדשה , מצטערת אם הייתה לך הרגשה שאני זועמת או כועסת . אני לא, קשה לי אם הקביעה הזו שאת חושבת (אפילו בטוחה ) שאת צודקת כשאת בעצם לא מכירה אותי ואת חיי. ...את יודעת סוריקטה שהמטפל שלך בוודאי עובד אם כל מטופל שלו אחרת ...כן , אותו מטפל בכמה דרכים כי לכל אחד מתאימה הדרך שלו ....
וואו..כמה שאת משקיעה בכתיבה לכל אחת.שאפו. תלות וכמה לכתוב, נו. זה היה חלק משמעותי בטיפול, הנזקקות והתלות והעצמאות. אני חושבת שאני בסדר. ולגבי הדחיפות, כבר התמוססה אצלי מזמן. ואמיצה? הרבה פעמים היא הייתה אומרת שאני אמיצה😁 כששתפתי דברים קשים, כשהתמודדתי ולא ברחתי וכו' ועכשיו מקווה שיהיה לי מספיק אומץ להפרד בכבוד. תודה
פתאום נפל לי האסימון ..... את שוב עושה את זה מבליעה את עצמך בתוכי ... שימי לב, איך בתוך הכתיבה אלי ...הכנסת על המכתב והטיפולים , כמו רצון בדיוק על מה שכתבת לי ...להראות ולא להראות .... למה דווקא איתי סוריקטה ? למה לא במה שכתבת לבמבי או לינשוף חטולית שירה ריבי ....למה את בוחרת תמיד בי ... ואת יודעת מה הכי עצוב שהצלחת כי כולנו שוב כאילו מתעלמות ממך ומיישרות איתך קו על מה שכתבת עלינו .. אז שמחה שאת מטפלת בעצמך , מניחה שמכתבים כאלה וטיפולים כאלה גורמים לקושי וחרדה , רוצה שתדעי שראיתי ... וליבי אתך .
שבוע טוב אני לא מצליחה לקרוא כל כך הרבה-סליחה את יקרה לי ינשופים
אבל עוד בלבול - למטה רשמת שניסיון שליחה במייל למטפלת אינו יעיל כי יוצר תלות מוגזמת ופה בעץ רשמת שאינך פוחדת מהתלות. התבלבתי לגמרי. סוריקטה
ילדה עטופה בצל שכחה, הכל רגוע שליו בגוף האישה. הן תשמור בתוכה סודותיה, תגן עליה בגודל מידותיה. זיכרון קצר מוציא שכחה ישנה, הבזק של דקה והילדה נרעדת. אך אישה נבונה תשמור צעדיה, הילדה נרדמה ואיתה סודותיה.... הייתי שמנה, כיסיתי את עצמי כנראה בשכבות, כמה סמלי. היום אני נראית בסדר. שומרת על בריאות. דואגת ושומרת על עצמי. אני חושבת שהתפקיד של האישה היום שונה, להגן כן, במיוחד לקבל ולאהוב את הילדה שבי..לשמור סודות? הרבה פחות. הילדה כבר לא צריכה לרעוד, לפחד...הזיכרון הופך לעבר רחוק, כבר לא מפחיד כל כך. לא מאיים. והרגש של היותי ילדה משתנה, הבוגרת שבי עכשיו יותר משמעותית. אני קצת רוצה לשתף בטוב שלי ומצד שני אולי זה לא פייר לנפנף פה בזה?? אני סוף סוף חושבת שכן, אני ראויה לאהבה שלי, של אחרים ומגיע לי הרוגע הזה..להתרפק על טוב אחרי כל כך הרבה שנים של סוד כואב..של שנאה עצמית, ביקורת ועוד. תודה לכם ומקווה שגם לטוב יש מקום פה חוץ מבקשת עזרה. תודה.
היי מיכלי מאמי כייף לקרא שיש מקום לטוב .. שאין עוד צורך להתכסות בשכבות כדי להסתיר או .. את בהחלט ראויה לאהבה שלך לרוגע שלך להתרפקות על הטוב עברו השנים וזה ממש לא ניפנוף שמחה כל כך לקרא כי זה מרגש ...ו..הגיע הזמן גם לכל הדברים הטובים האלה גאה בך יקרה !!
הי מיכל, תמיד רלוונטי, בעיניי. חלק ממך. מהעבר. מהזיכרון שאיתך. וכי למה את חוששת מהקנאה שלנו? לדעתי - תשוויצי חופשי ובכבוד. סוריקטה
תודה יקרות, אני מרגישה שאני סוף סוף נותנת לעצמי לנשום...וכל הזכרונות מהטיפול צצות עכשיו ואם משווים איך הגעתי ואיפה אני היום..ממש שמים וארץ, היא הצילה אותי מעצמי. תרתי משמע. ותשעה באב, עוד מעט נגמר אבל זה יום חשוב ביותר לזכור שיש אנשים טובים שאכפת להם אחד מהשני. פה המקום להזכיר לנו מה היא אהבת חינם!! לאהוב אולי בלי להכיר כמעט אחת את השניה. דבר גדול!!! תודה
הן שם כל הזמן... גדולות קטנות פצפונות ענקיות ואין מנוח מהן... מחוץ לבית במסגרת קרובה הן שם כל הזמן... וכן.דוברו בטיפול... וממשיכה לדבר אותן בטיפול... כואבות מאוד כל הנגיעות.. כואבות לא רק גופני ..גם נפשי כי הן לר מפסיקות... צועקת אותן בתוך הנשמה כי אצל דתיים לא מקובל משהו אחר אסור בתחליט האיסור.. צועקת אותן באילמות מוחלטת כבר מאוחר מידי לשנות עכשיו דברים.. גם במסגרת החיצונית לא מקבלת סייוע כי.."זה סתם שטויות"לא באמת רציני.... מקווה שההודעה תעלה לפני הסגירה של הפורום
מצטרפת..לא שטויות!!! תחשבי מה היית עונה לי אם אני הייתי כותבת כך? היית מתחילה במאמי😁 וממש אומרת שאני חשובה! אז את חשובה!!! נגיעות חשובות מאוד לתהליך.
כן הן חשובות הן לוקחות ממני את האוויר שאני נושמת את מעט הכוח הנפשי שעדיין נשאר בי.. והן כואבות כי לא יכולה גם לנקוב השמות של ה.. ואלו הייתי עושה זאת לא יודעת אם הייתי נשארת שפויה. זו היתה דרך ללא חזור !! לא יכולה ממש לא סורי..
...... ..... ...הי לכם... . ברוך שובך אודי... ....לא מוצאת מילים... ..לא יודעת מה להגיד.. ..הפה שלי סגור.. .. משונה...
מילים מילים .... לפעמים נורא רוצים אותם ..שיגיעו..שידברו...שיהיו נוכחים ..גם בשקט שלהם הם נמצאים... תני להם הזדמנות להופיע ..לדבר...לצעוק אם צריך... הם יגיעו כשתהי מוכנה.. את כבר מוכנה להם ?? אולי חיבוק יכול לעזור? מילה טובה ...את נהדרת ... את מסוגלת... הנה הם שם מדגדגים לך את הלשון..רוצים להגיע .. מה את אומרת ? תתני להם לצאת ? איתך יקרה
אודי ובנות יקרות, בזמן האחרון אני באתי לכאן לא מעט, אני והכאבים שלי והבדידות שלי, הכעסים שלי והפחדים שלי ומה לא... מרגישה קצת לא בנוח ששמתי את עצמי במקום כזה נזקק ומבקש תמיכה. פחות במקום תומך. מרגישה שתעצומות הנפש שלי סימאו את עיני. כמי שלרב נמנעת לקחת מקום, לעמוד ולו לרגע באמצע המעגל, נדחפתי לעמדה הזאת כדי לבקש לעצמי מעט אחיזה וחשתי שרק על עצמי לדבר ידעתי. הייתם כאן, ראיתם, דאגתם, הרגשתם וריגשתם. תודה מקרב לב, לא מובן מאליו בכלל. תודה סוריקטה, חטולית, אביב, במבי (אייך??), ריבי, מיכל, ינשוף ומי שעוד שכחתי (סליחה) תודה לך אודי, על הפעמים שהרגשתי שהרגשת אותי, על הסבלנות והיכולת לראות ולהסביר, להאיר ולתת עוד נקודת מבט. הכעס שלי מולך נרגע והתאכזבתי פחות מתגובותיך. הייתי חייבת את האתנחתא הזו בתוך ים המילים הקשות כדי להודות לכם על היותכם כאן. שלכם שירה
שירה אהובה לא יודעת מה קורה היום לא מצליחה חהעלות הודעה כבר בפעם החמישית ..כל פעם נמחק לי ...הפכתי מגושמת מאוד... אנסה לקצר בתקווה שלא ימחק לי שוב ...רק באשמתי כי חשוב לי מאוד כן לכתוב לך כמה מילים.. כל הרגשות של כאב...בדידות כעס..פחדים וכל השאר הם חלק בלתי נפרד ממך..ממה ומי שאת.. לעולם לא הייתי אומרת שרק על עצמך ידעת לדבר.. כי אם סה היה נכון...מצבך היה משתפר לאין ארוך..!! אהובה שאת ...כולם כאן כל השמות שציינת ..נמצאות כאן כמו כולן אחת למען תמיכה בשניה ואת תורמת את חלקך בנדיבות רבה מאוד!! אין חי אלה רק להודות לך על כל התמיכה המסיבית שלך כאן בכולן... אוהבת אותך נהדרת שאת
הי שירה, רשמתי מספר פעמים שאני מאזינה בקשב רב לתנועותייך ולאופן בו את ואודי מנהלים זה מול זה, ורשמתי גם כמה אני נתרמת מכך. כתבת לאודי: "הכעס שלי מולך נרגע והתאכזבתי פחות מתגובותיך" - אולי כך לפחות הרוח מאפשרת טעימה קטנה קטנה. בחשאי. בגלוי. אתנחתא, סוריקטה
שירה יקרה, אני חושבת שזה טוב שאת מביאה את עצמך עם הקשיים, הקטע הזה של ה"תומכת והחזקה"..לא יודעת כלנו בני אדם שזקוקים...פעם בצד התומך ופעם בנתמך. אני אוהבת את כל מה שאת מביאה, את כולך. זה מראה שאת אדם. יש משהו כל כך דומה בינך לסוריקטה...הקטע של החוזק הזה והלתמוך בכולם ואני דווקא שמחה שסוף סוף שתיכן קצת משחררות קיטור! שלך, מיכל
שירה יקרה טוב שאת מבקשת עזרה !!! התרגלנו להתמודד לבד עם הכל. זה מקל לחלוק ולשתף. אני שמחה שאת כאן ינשופים
אני בן 28 גרוש מזה 4 שנים, לאחר שחליתי במחלה קשה אשתי נפרדה ממני ומסתבר שבגדה בי. החלמתי מהמחלה אבל מהבגידה טרם. מאז אני יוצא עם בחורות 2 ו 3 ביום מתכנן איך לגרום לבחורה להתאהב בי ולעזוב אותה לאחר שתתאהב. היום אני במצב שרוצה להחלים, רוצה להיות עם אחת ולבנות משפחה מחדש אבל לא מצליח. משתדל אבל מרגיש חוסר... חייב את האתגר הזה.. אם לא תהיה לי בחורה חדשה אחת ביום מרגיש ממש רע ועצבני. איך אפשר להתגבר על זה מה עלי לעשות.
עצתי לך רק אחת לך לטיפול בנושא הבגידה שחווית !! בהצלחה
המאבק שלא נגמרת המאבק לדעת ובו זמנית לא לדעת.. נסיתי להסביר למטפלת- שכל ה"מידע" נמצא בקצה של המודעות... ז.א. שזה נמצא שם אבל אין לי גישה ישירות... לא יודעת אם אתם מבינים..... אם אבחר להתאמץ מאוד אולי אוכל להתחבר ולדעת- ולהיות מחוברת לכל הדברים שנאמרים בטיפול. אבל כל פעם שאני מנסה להתאמץ לדעת אני מתנתקת..... יש פחד אימה. פחד אימה. אני עושה כל מה שאני יכולה כדי להתחבר ולדעת אבל הפחד משתק ויש לי רק קצת אומץ. זה מתסכל מאוד.... אני מרגישה שאני נמצאת " על יד" הסיפורים שמספרים בטיפול כמו שאני מרגישה שאני נמצאת "על יד" החיים ולא באמת נוכחת... נורא רוצה להתקדם מהר יותר אבל הנפש לא מאפשרת.... הסבל גדול.....
מאוד מבינה את ההרגשה ששום דבר לא נגמר זה באמת מקשה מאוד על הטיפןל .. לדעתי את חייבת רק לעצמך לעשות את המאמץ ולהתחבר...אין אפשרות למשוך עוד ועוד כי זה לא נותן לך כלום יפה שלי ...זה רק מאריך את זמן הסבל שלך.. הבנתי שאת מתנתקת בגלל הפחד...יפה שלי... משהו צריך להיות שם כדי לעזור לך למנוע את הניתוקים האלה . לצערי אין לי נסיון ל..מצב שאת עוברת..ומאמינה שקשה לך...מה אומרים לך תמיד כשאת מתנתקת ...מה צריך לעשות?? אני רק יכולה לשלוח לך חיבוקים לכולם ...
חטוליתוש יקרה הניתוקים קוראים אם אני ארצה או לא ארצה.... וזה מה שהכי קשה... אני מתאמצת כל כך להתחבר אבל זה לא מתאפשר... אולי עם הזמן... אולי הכי אוהבים חיבוקים- תודה ינשופים
הי ינשוף, את חמודה מאד ונוגעת ללב. לנפש יש קצב משלה. לעתים מרגישים שדוחקים בה, ולעתים גם לזה יש מקום, לעתים מניחים ומרפים. מקווים שתהיה סך הכל לאורך זמן תנועה קדימה. אסכים שהתכנים עשויים להיות מבהילים מאד, לכן הדיסוציציה מופעלת. כתבת כל כך חמוד - קצת אמיצה. המשפט החזרתי שלי פה - התקווה היא שעם הזמן רמת החרדה הכללית תפחת - תהיינה פחות התנתקויות, החרדה תהיה רדודה יותר, והתדירות תפחת. את עובדת מאד יפה, לאט לאט. בתקווה להתקדם בסך הכל ביחס לעצמך. סוריקטה
הי שוב ינשוף, בהמשך לדברי חטולית, הייתי אומרת שלעתים אין זה פשוט כל כך, בעצם, כנראה, מורכב מאד. הנפש יודעת לעשות ברקסים וגם פניות פרסה (לטוב ולרע). וגם לקפוץ קפיצה קוונטית לכיוונים שונים. אגב, אפשר להיות מחוברת רק לקצת, לחלק, ולא לכל הדברים שנאמרים בטיפול. כנראה שגם אף פעם לא ניתן טוטאלי להכל. וזה בסדר. מאידך, כנראה שכן צריך לשים לב האם (שוב, תהליכי ולאורך זמן, לעתים זמן רב מאד) האם איך שאנחנו, באופן לא מודע בדרך כלל, עובד מידי בשירות הקבעון. ואולי כל המילים הללו משנות פחות - העיקר, בעיניי, נראה מכאן שאת מתקדמת. סוריקטה
ינשוף יקרה, כמה עבודה קשה זו.... אני מרגישה שזה כל כך הניתוקים ואפילו לא כל כך תלוי בך כאילו זה מגיע בהפתעה ממש, אני לא כל כך מכירה את התחודה הזו אבל נשמע מתיש להלחם בזה. רק רציתי לומר שכני מרגישה שאת אמיצה ממש ולא קצת. ההתעקשות וההתמדה בטיפול זה הרבה!!! איתך. מיכל
סוריקיטה יקרה היום קשה לי עם המילים אבל רציתי להגיד לך תודה
הי ינשוף, זה בדיוק כך: על יד. ולא צריך להתאמץ ולא צריך למהר. יש קצב מתאים ונכון, והוא בדרך כלל זהיר ואטי. וגם כך זה קשה... אודי
זה מקל שאתה מבין אודי- תודה
שירה יקרה, אני קוראת אותך הרבה ולא תמיד יש לי מילים... אני דואגת לך, שומעת אותך גם אם זה רק בפורום. אני חושבת שצריך לתת זמן להתרגל אליו שוב. כמאמר השיר שדובר פה פעם רבות" תני לי דקה להתרגל אליך שוב..." ואם לא תעלי תכנים הוא לא יעלה! אני הייתי מאוד שמנה כשהתחלתי ואפילו עליתי בצורה מטורפת בשנה הראשונה לטיפול והיא לא אמרה מילה! אחר כך התחלתי להוריד במשקל והמון. שוב היא מעולם לא התייחסה. ואז אני התרגזתי ואמרתי. היא אמרה ברור שרואים וכו' ורק כשאני פתחתי את נושא האוכל זה דובר. כנ"ל לגבי הפגיעה. שנה ישבתי אצלה וסתם ..לא דובר כלום על הפגיעה למרות שזה היה הטריגר בכלל!!! פגישה ראשונה ספרתי למה באתי ועל הטריגר ומאז שתיקה של שנה!!!!! את מאמינה???, אחרי שנה פתחתי לאט את הנושא,למה זה לא דובר? כנראה שחכתה שאני אגיד. שיבוא ממני...אז כשתוכלי לומר לו ולא רק לכתוב לנו תדעי שיש התקדמות. זה תלוי בך לא ממש בו..התכנים הכוונה. בהצלחה.
מיכל יקרה, תודה על התגובה וגם על השיתוף. מניחה שלצפות שיראה יצביע על כך שהוא דואג לי. העליתי את הנושאים האלה מספר פעמים אבל הוא אמר שאם אני לא רוצה לעבוד על זה אי אפשר. כל עוד זה משרת אותי, וזה משרת אותי. נכון שצריך להתרגל שוב, אבל אני לא בטוחה שזה יעשה לי טוב יותר, אולי רע יותר, אולי עדיף להחזיק חזק, לתפקד כמו מכונה. לא יודעת מה נכון... תודה שירה
שירה יקרה גם אני רציתי להגיב לך ולא הגבתי מכוון שכתבת לאודי. אני רק יכולה לספר איך היה בשבילי... למרות כל הסבל של עכשיו והכאב הבלתי נסבל החיים של לפני לא היו חיים- הייתי מתה בפנים, היו עוד מלא ניתוקים, נפגעתי שוב ושוב ושוב ... אני רואה שטיפול כן יכולה לעזור .... שנים הייתי בטיפול - עם עוד יותר התנגדויות שיש לי עכשיו וכנראה לא הייתי מוכנה לעשות את העבודה.... המחיר היה כבד- אבדתי את המשפחה- אבדתי את עצמי... אולי אחרי עשרות מטפלים והרבה יאווש הייתי מוכנה סוף סוף להלחם על החיים שלי ולתת טיפול צאנס...אני באמת מקווה שתתני לעצמך את הצאנס הזה כי אחרת מדובר בחיים של ניתוק וחוסר נוכחות ..... אם כל מה שכתבתי מיותר ולא מתאים תתעלמי ... רוצה שיהיה לך טוב... כואב ועצוב לי לקרוא אותך.... ינשופים
ינשוף יקרה, מתה מבפנים זה מה שאני מרגישה. תודה שמצאת מילים בתוך הקושי העצום שלך. תודה ששיתפת. שלך שירה
הי מיכל וכולן, הצורך הבסיסי כל כך להיראות, והמשאלה שזה יקרה מבלי הצורך לדבר את זה... אודי
הי אודי היום הלכתי אליו בלב כבד. החרדה והמחשבות אם ללכת או לא העסיקו אותי ללא הרף שהחלטתי ללכת. הוא שמח לראות אותי עד שהתחילו הכעסים. הוא ניסה שנתאם ציפיות. אמרתי שאין לי ציפיות. אני באה רק כדי שמישהו יקשיב לי כי אין מישהו אחר בעולם הזה שמוכן לשמוע את כל זה ואולי להבין שמשהו מזה אמיתי. לא אכפת לי איך קוראים לזה. שמישהו יראה אותי. שוב אני משלמת על זה. מרגיש לי רע. חשבתי שיפתח את הדלת ואני אתמוטט בתוך נהרות של בכי שירעיד את כולי. חשבתי שאאסף אליו, ממש ככה, מתוך השבר הזה. לא קרה. החזקתי. אף לא דמעה אחת. הוא אמר שהוא מכיר רק דרך אחת לטפל בבעיה שלי. אבל לי זה לא מצליח. הוא אמר שאם מישהו היה אומר שהטיפול לא עוזר לו ואף גורם לו לסבל הוא היה מציע לו לעזוב מיד. אני לא עזבתי. אין לי אופי ואני כל כך פוחדת. מכל דבר אני פוחדת. אין בי שמץ של אומץ. הוא לא ראה כמה רזיתי. ואני חשבתי שכנראה לא רזיתי מספיק ואני צריכה להתאמץ יותר. הוא לא שואל אף פעם מה ואיך אני אוכלת ולי מרגיש שאם אני מדברת על זה אני סתם מחפשת עוד תשומת לב. הוא גם לא שואל על הפגיעות. לפעמים אני אומרת שהבטן שלי כואבת מבפנים וגם מבחוץ. מהשקט שדיברת עליו בהקשר של ההוספיס הלכתי אליו כי הבנתי שזה מה שאני מבקשת לעצמי, מקום, לכולי. יצאתי עם הרבה ביקורת עצמית וחוסר הבנה למה מוביל אותי באמת ומה אני עושה. מצטערת על כל המלל הזה... רציתי לשתף אותך. להגיד לך שהלכתי ושאני לא מבינה. אולי תעזור לי לסדר את כל המילים האלה כדי שאבין משהו. תודה שירה
הי שירה, אם רק אפשר לומר ש... גם אני אולי קצת ראיתי... הלכת לפגישה - אז אולי על זה הייתי אומרת כן אמיצה. כתבת שדימנת עצמך מתרסקת על המטפל בדמעות - זו סוג של ציפייה גדולה גדולה, בעיניי. והמשאלה הזו שמישהו יראה רק אם נתכלה... והמשאלה הזאת שמישהו יראה וגם שלא יראה... הרשי לי להאמין שהוא כן ראה. איך אפשר שלא... ממתינה גם אני לתגובתו הנבונה של אודי עבורך. שלך, סוריקטה
תודה שאת כאן ותודה שאת רואה. ומה שלומך את בימים אלה?
כאב לי מאוד לקרא על כל הכאב שמלווה אותך בתקופה האחרונה.. ראיתי אותך ...שלא ברחת.. נשארת שם ..ועכשיו צריכה לדבר את הכאב..על הירידה במשקל...שהוא לא מגיב עליה..על הפגיעות שלא מדברים אותם... שירה אהובה ..גם אצלי אני זו שיוזמת לדבר כל דבר שכואב.. בלי הבדל בין נושא קשה או טריגר...או כל דבר אחר כך גם ביקשה המטפל..דברי...שתפי ואני כאן לכל מה שרק תרצי ..הבנתי שזו הדרך באמת להוציא ולשחרר.. אהובה שאת ויקרה מאוד זו לדעתי גם הדרך הנכונה איתך בחיבוק ענק עד אלייך
הי שירה, וואי, אנ'לא זוכרת מתי מישהו פה (חוץ ממך לפני פסח) שאל לשלומי... לא בטוחה שיודעת מה שלומי, אבל שווה אולי לנסות להתמקד. וחשבתי שאולי גם את היית רוצה שבפרט המטפל ישאל את השאלה 'מה שלומך?' באופן מובהק (רק השאלה יכולה לגרור ניתוק, כך אני מכירה), ואולי שיראה בעינייך שהמטפל ייזום יותר. ואל עצמי - כן, קרו דברים ונעלמו נגוזו מכאן. אבל אולי סך הכל בסדר למדי. מפחיד קצת לומר זאת - כי יש קול פנימי, חרדה, שאומרת שאם אני בסדר, אז אפשר להעמיס עליי, או לפגוע, ואם אני חלשה - יחוסו. אולי אם אצליח מאוחר יותר להתפקס על זה ארשום עוד. תודה, סוריקטה
כל כך תודה על הרכות שלך שמגיעה עדאלי
הי שירה, מאוד שמחתי לקרוא שהלכת לפגישה. צריך לזכור שזה לאחר היעדרות שנחוותה כנטישה, ויש סבך של רגשות שצריך עדיין להיפרם, לקבל משמעות ומקום. בעיניי - שניכם אמיצים. אודי
אודי וכולם... השיר פשוט מסכם ממש. אני הייתי בשוק,כששמעתי לראשונה עד כמה שזה מדבר על הקשר בינינו. https://youtu.be/zMtMBYUID1k מקווה שהצלחתי בקישור. אם לא תקשיבו לשיר עלייך ועליי ששר יהודה פוליקר. פשוט השיר הזה מדהים!!!
מיכלי מאמי השיר באמת מאוד יפה גמני אהבתי ..לא קישרתי אותו בהתחלה למשהו מסויים אבל עם חלוף הזמן נהנתי תודה שהבאת נהדרת שאת
לא חשבתי שאני אכתוב פה. אבל קשה לי ולא בטוחה איפה עוד אני יכולה להוציא את זה ושמישהו יבין. אני בנאדם חברותי ואהוב, יש לי אפילו חברות הכי טובות שאני הכי גלויה איתן והן יודעות עליי הכל. יש לי בעל מקסים וחבר הכי טוב. אבל אני בטיפול שנה וחצי וכל היום הראש שלי עסוק אך ורק במטפל, בגעגוע אליו ובאהבה שלא נגמרת וזה מכאיב וכואב לי אני שואלת את עצמי למה הכנסתי את עצמי? אני מרגישה שהרבה יותר כואב לי היום משכאב לי בעבר.. העוצמות פי 100, הכל כואב.. יש לי תואר, בקרוב מקצוע, משפחה חברים בעל.. למה זה קורה לי והאם אני הצליח להשתחרר מהכאב והמחשבות על המטפל? מישהו היה בסיטואציה הזאת?
אומרים שגעגוע זה טוב ממליצה לך בחום לדבר על זה עם המטפל ..בלי בושה לפעמים זו העברה של... איתך
זה מדובר, אבל אני לא בנאדם שאוהב להעיק, ואני לא רוצה להיות נטל.. הצעקה שלי יותר פנימית.. יודעת שיש לו מטופלים מאוד קשים הרבה יותר מהקושי שלי.. בסה״כ מרגישה שאין לי על מה ״ להתלונן״ אין לי חרדות, התקפי חרדה, חולי. ולמרות הכל קשה לי
היי בריה נראה לי שהגיע לתת מקום לצעקה הפנימית שתצא החוצה... לא לחנוק אותה פנימה ... כשתצא הצעקה יוקל לך מאודדדד נסי ותראי שעוזר לצעוק החוצה
הי ברייה, את יודעת - נראה לי שממש כדאי לדבר בדיוק על השתדלותך הלהימנע מהיות נטל. מהרגשתך שהמקרה שלך קל בעינייך, למשל. ביטול יחסי של עצמך. התחושות הללו הן המון. והן לא בהכרח קלות ומומלץ לתת להן מקום רחב. אני חושבת. ייתכן שמאחוריהן קנאה, נניח. ו/או קושי להישען. חתיכת נושאים זה וזה. נושאים של לב ועימם הקושי לשתף. דיברת על הנושאים באופן הזה? וגם אם כן - שבים ומדברים. אולי כל פעם ממקום טיפה שונה ואחרי מילים מצד שני שאולי קצת עברו עיבוד. סוריקטה
מה הכוונה בקנאה באיזה אופן זה מתקשר?
הי בריה, איני מכירה וזו הצעה. לעתים קנאה היא רגש שפחות פשוט לנו להודות בו. גם אם הוא מוצע, לעתים יש נטייה לדחות את האפשרות. דוגמא - נניח הייתה בעברך הראשוני דמות חולה או פגועה יחסית, שזכתה לטיפול רציני לתפיסתך ואת הרגשת מעין מוזנחת. כי לה היה רוב המקום. נניח שבהקבלה את מרגישה שהמטופלים הכבדים ראויים יותר לטיפול ואת פחות. לכן, את לא רוצה להיות נטל. או ש'טיפול נמרץ' נחשב יותר ואחרים פחות. אין קשר, כנראה. אפשר להיעזר בדרגות שונות. והשעה שלך היא השעה שלך. איני יודעת. ונושא הקנאה רצוי לו שיגיע מהטיפול בעצמו, כנראה. סוריקטה
הבנתי, תודה.. התחושה שאתה מעיק על המטפל היא תחושה נוראית. זה התפקיד שלהם? לשאת את הכאב שלנו? אולי אני צריכה לדעת לשאת אותו בעצמי.. לא יודעת לא חשוב בכל מקרה תודה על העזרה פה
שלום לד"ר בונשטיין שאלתי היא האם בקשר הומוסקסואלי בין 2 גברים [או בין 2 נשים] יש תמיד חלוקת תפקידים, מיהו הגברי ומיהו הנשי . כלומר שכל אחד נמשך לבן המין השני, ובעצם לא נמשך לבן מינו.
אני לא מבינה לפעמים את הרצון לחיבוק בובות פרווה.. הראשון בטיפול היה דובון קצת דהוי וישן שקבלנו כשכבר לא רצו אותו. ילדיי לא נגעו בו. היו להם המון בובות פרווה אחרות. כידוע יש לי רק בנים... הוובקינס זוכרים? ומלא מלא בובות הייתי קונה להם..הקטן ממש אוהב אותן ולא מוותר עליהן. אז כלם בבית למרות שהוא כבר גדול! והדובון? הבאתי לטיפול, חיבקתי אותו כשהייתי מדברת על הילדה או מתחברת לילדה שבי....ביקשתי שישאר שם והיא הסכימה. מאז הוא יושב על הספה ואמרתי לה שכל מי שזקוק יחבק אותו...חשבתי על מטופלים אחרים שידעו לחבק את העזוב הזה...היא אמרה שהוא שלי ואני אחליט...עכשיו האם לקחת או להשאיר? כנראה שאשאיר לה למזכרת..ככה היא תזכור אותי😁 כשהייתי קטנה הייתה לי בובה שקבלתי מאחותי עם צפצפה בגב ועיניים שנעצמו. לא וויתרתי עליה. ואמא? נתנה אותה לבת דודה שלי כי אמרה שאני כבר גדולה...בלי לשאול אותי. באסה. אחר כך קניתי לעצמי מכסף בת מצווה בובת כרוב...זוכרים? אהבתי אותה מאוד ואמא? צחקה שאני כבר גדולה..בשביל מה בובה?? ושוב. אותה בובה הועברה בסוף לאותה בת דודה צעירה...איכשהו גרמה לי לוותר. הכריחה. אז לא היו לי יותר בובות...והייתי קונה לבנים שלי.. תוך כדי טיפול היה הדובון..קניתי לי כלבלב...ואז שנה שעברה העזתי לקנות בובה. אבל בוגרת שעומדת לקישוט..על המדף. והנה לא מזמן קניתי בובה. של ילדות רכה, נעימה, בשמלה מתוקה. ואותה לא חיבקתי..אבל עכשיו אחבק ואשמור ולא יגידו לי שאני כבר גדולה! שונאת שאומרים לי את כבר גדולה....כי...זה נאמר כשהפסיק... טוב נו. כל זה בעבר ואני שוב כבר "גדולה" התבגרתי והנה פרידה.כל חיי הרגשתי ילדה...נשארתי בגן..כעת כבוגרת. אבל כייף לשחק בפינת הבית עם הילדים לומדים שם המון! תודה על ההקשבה.
הי מיכל, קצת מחשבות. אצלי העיסוק, רוב השנים, הוא יותר בבעלי חיים פרוותיים אמיתיים מאז שאני זוכרת את עצמי. ו... ה'בובה' הזו שאירגנתי לאחרונה היא לא יצור פרוותי או אפילו יבשתי במקור. זהו בינתיים, סוריקטה
הי מיכל, מה שעצוב בסיפור שתיארת הוא שהחליטו בשבילך בעניין החיבור לבובות וגדעו אותן ממך. כאילו אמרו שאסור להתחבר לחלקים רכים. כאילו אמרו שאסור להתחבר לילדה. כאילו אמרו - בקצב שאנחנו נקבע ולא בקצב שלך. ובהמשך להודעה הקודמת שלי - הבחירה שלי בבעלי חיים כנראה קשורה הן לחלקים הרכים והן לחלקים ייצריים ו/או תוקפניים. וגם להתעסקות עם חיים ומוות. אולי. סוריקטה
מיכלי מאמי מניחה ...שבובות פרוותיות נותנות תחושה של רוך תחושה של ..רצון לחיבוק רצון של קירבה בלי פחד מהבובה הנעימה משהו שלא נתנו לך להרגיש נכון גם לדעתי שזה מביע גם רצון להשאר אי שם בילדות כי ככה לימדו אותנו!!! מעולם לא היתה לי בובה פרוותית..אולי פיספסתי את הילדות כמו שזה נקרה.... גם עד היום אין לי אבל לילדים שלי היו המון מכל מיני סוגים..של חיות.. והם לא ממש שיחקו איתם .שיחקו עם צעצועים אחרים כמו מכוניות וכו.. כנראה בגלל שכולם בנים העלימו מתוך החיים שלך ממש בכוח את המקום הרך והנעים . .. סורי מאמי ..
הי מיכל, אני משער שאת מכירה את האובייקט המעברי של ויניקוט? כמה רלוונטי לקראת פרידה... אודי
היי אודי וכולם, עברתי הרבה, בטיפול ובמקביל כאן. איש אינו שותף לדרך חוץ ממנה ופה. לפעמים זה היה חסר..יודעת שהושג הרבה. אבל מה שלא הושג זה עניין הקרבה לחברים. עדיין אין לי חברה טובה או חברות קרובות. כלומר המון אנשים מכירים אותי כלפי חוץ, הרבה חברות כביכול...מאוד מאוד חברותית אבל גם מאוד מאוד בודדה. איך זה עובד יחד תשאלו, אז פשוט בגלל העבודה אני מכירה דורות של ילדים והורם. אנשי מקצוע בתחומי, הרבה השתלמויות כל שנה, פוגשת הרבה אנשים ומתחברת מהר. אך כמו שמתחברת מהר כך זה מצטנן מהר... מתרחקת כשהם מתקרבים מידיי. ופה אין שינוי...אולי טיפה ממש כשמסכימה לפעמים ללכת עם "חברה" להשתלמות יחד..בדרך כלל אני מוצאת השתלמויות אחרות לא עם מי שמכירה, הופכת מיד למוכרת וזהו...משם לא ממשיכה חברויות ועוברת הלאה...ולא יודעת אחרת....ניסינו ביחד בטיפול להבין. אז הבנה יש שינוי אין. ואני סקפטית אם זה אי פעם ישתנה אנשים לא מאמינים שאין לי חברה טובה או חברות. הם חושבים שאני מוקפת חברים...אני כל כך מטעה....מוזר. עכשיו אני תוהה מה הלאה. ואין לי גם את מי לשתף בפרידה הזו...חוץ מפה וזה חבל כי אם הייתה לי חברה כזו הייתי משתפת אותה.. ניסינו לראות מי יכלה להיות כזו בסביבתי הקרובה לשתף..ולא ממש הצלחתי....חבל. ברור שיש המון השגים, אבל עדיין משהו בקרבה אצלי מאוד מאוד בעייתי...הבעל שלי חבר הכי קרוב לחבר/שותף ובכל זאת לא משתפת אותו בדברים מסויימים. אז מה הלאה? האם אפשר להמשיך את הטיפול ללא טיפול? כלומר האם ההפנמה של מה תגיד ואיך הפך לקול פנימי שלי? מקווה שאולי אפשרי להמשיך לבד עם הכלים שקבלתי... מה דעתכם?דעתך? האם יש התקדמות מחוץ לטיפול? מעין המשך לבד? וכמובן שכאן מצאתי לי בית לשיתוף...אז כנראה שאצטרך לא להפרד מכאן בינתיים...תודה מיכל
הי מיכל, הייתי מעלה את נושא הבלעדיות: האם את מרגישה שבעייתי לך לקיים שני קשרים עמוקים במקביל, מתוך תפיסה שקשר עם האחד בא על חשבון הקשר עם השני? שזו אפילו תיתפס כ'בגידה'? אפשר להכניס פה את הקנאה המפורסמת. והשאלה השנייה היא - בהכירך את הצד התלותי שבך - האם אחרי פרידה מהמטפלת יהיה בך קול שמחפש את התלות בדמות אחרת? האם את חרדה מפני הקול הזה? הרגשת שהיה משהו חוסם בטיפול? סוריקטה
כתבתי ארוך..ולא קבל. בכל מקרה אני לא אתן לעצמי להתלות היום...כי יש לי כלים ואני מודעת אליה. התרנו את התלות כבר מזמן. אני ממש לא במקום שהייתי, כך שלא פוחדת מזה. ושני קשרים עמוקים במקביל?? אפילו קשר אחד עמוק היה לי קשה.. רק איתה וגם זה זה לא בחיי היום יום שלי. עם אחרים מעולם לא היה קשר עמוק, אז לא נראה לי שזו הנקודה.
מיכלי מאמי זה נשמע עצוב מאוד שאחרי הכל אין לך אף אחד קרוב שאתו את יכולה להמשיך הלאה חברויות יוצרים תוך כדי ... נראה לי שלא הצלחת להיתחבר רגשית לאף חברה כי לא נתת לזה מקום להתקיים פחד אולי?? חוסר ידע אייך ?? אולי לא איפשרו לך..?? חיבוק
הי אודי, נראה שאני מבקשת כאן תמיכה יותר מכפי שעשיתי בעבר. כאילו נאחזת בחוט דק שקיים ומוכן לראות את הכאבים והמצוקןת שלי. הריקנות גדולה ומפנה מקום למצוקה גדולה. וככל שהמצוקה וסערת הנפש בפנים מתגברות כך החזות החיצונית נראית שקטה ושלווה יותר, מתה. אני מבינה כמה שזה קשה לי לחכות כל יום שיגיע אות ממנו, כמה משפטים, גם אם אינם מספקים. כמה זה שובר אותי כשהאות לא מגיע. ואני חושבת שכדאי לי לתת לזה להיות עכשיו, לתת לי להיות שבורה כמו שאני עם כל המחשבות על מה קורה כאן ואיך זה מגיע לי, עד שירגע קצת, מאשר לחזור עכשיו ולחכות לשבר הבא. חזרה היא תקווה ואין לי תקווה רק יאוש וכושר השרדות. וממילא זה מה שעשינו בטיפול, חיכינו. הוא אמר שזה יותר כמו הוספיס, אני חולה סופנית והוא מלווה אותי בדרכי האחרונה. אולי הוא לעג לי. אולי הוא היה ציני. אולי הוא ניסה שאבהל מהדימוי הזה. אבל אני רק הרגשתי שאני לא מצליחה גם להיות חולה סופנית כי הנה אני כאן וגם כשמתתי חזרתי מן המתים. הכשלון שלי להחלים או לצאת מזה ניבט אלי מכל עבר. משהו עיקש נאחז בהוויה הזאת הכואבת, הסוערת, הזועמת, המתייסרת, ואינו מרפה. האחיזה כל כך חזקה שלעתים אני חושבת שזו אני, לא הפרעה, לא דכאון, לא תקופה, זו אני. אולי אני רק מעמידה פנים? אודי, איזה רווח יכול להיות לי מהעמדת פנים? הרי אף אחד לא יודע, אני מתפקדת במאת האחוזים ואף יותר. יש גם דברים שקורים לי באמת כמו שמיעת קולות ללא הפסקה ופלאשבקים. תודה על ההקשבה שיהיה לך שבוע טוב שירה
שירה יקרה, את יודעת, אני קוראת אותך כל הזמן, והלב נחמץ, לא פעם רציתי להכנס ולכתוב לך, אבל מצאתי את עצמי חסרת מילים לנוכח היאוש והתסכול שאת שרויה בהם. חשבתי ככה לעצמי, אולי עצם העובדה שאת מתפקדת באופן מלא כפי שאת מעידה על עצמך ולא מובן מאיליו, אולי, במצבך, יכול לאפשר לך ראיה רחבה יותר שלא הכל אבוד ויש עוד תקווה . ולמה בעצם, לא לעבור למטפל אחר שיהיה קשוב ורגיש יותר למה שאת עוברת,(או שפיספסתי משהו בקשר למטפל שלך שאת נאלצת להשאר אצלו בטיפול). או במקביל,האם ניסית טיפולי יוגה או מדיטציה באופן מסודר ומקצועי שעל פי ייעודם יכולים לתרום להרגעה גופנפש. מקווה שלא חפרתי יותר מידי.. שלך, בחיבה, ריבי.
ריבי יקרה, תודה על תגובתך ועל המילים הרכות. יש רווח גדול ביני המתפקדת לבין העולם הפנימי הכואב והסוער. כוחה של דיסוציאציה הוא למדר את החוויות הקשות והבלתי נסבלות כדי לאפשר המשך תפקוד וחיים. הדיסוציאציה בונה חומות. כשמתגלעים סדקים ופתחים בחומות מתחילה זליגה מהפנים החוצה ואין מידור של החוויה הפנימית. למרות שהחוץ ממשיך לתפקד הוא נתון לכאב ולסבל הפנימי. זה המצב הקיומי שלי. המטפל שלי מזה חמש שנים היה תקוותי האחרונה לנסות ולטפל בכל זה. למרבה האירוניה, ככל שאני נאחזת בתפקוד ובהבטים ה"נורמליים" של החיים, כך קשה יותר לטפל בבעיה. מכאן שנגיעה באותם איזורים כואבים עשויה להמיס את חומות הדיסוציאציה. לא ניסיתי יוגה וכרגע לא נראה שאוכל להביא את עצמי לסוג טיפול כלשהו תודה רבה על הדאגה. שלך שירה
אז מה אם את נאחזת בחוט הדק הזה..?? לפעמים מספיק חוט כזה כדי לשמור על ...לפעמים הוא גם הכרחי מחוסר ברירה ולפעמים גם העמדת פנים עוזרת להמשיך הלאה.. סליחה שלא מבינה את כל ענין ה..דיסוציאציה...ואולי בכלל כתבתי לך גיבוב של שטויות... אני במרבית חיי ...העמדתי פנים שאני חזקה..יכולה..כמעט סופרוומן כדי לשרוד וכדי לגדל את התא המשפחתי שלי כדי שהם...יהיו חזקים ועומדים על הרגלים שלהם ביציבות... ממש לא פשוט או מובן מאליו... מאיפה לקחתי כוחות ?? מהרצון שלי לראות אותם לא כמוני..כשהייתי שבר כלי מכל מה שעברתי... את ממש לא כישלון אהובה המלחמות לא נגמרות כהרף עין...ואת עדיין בתוך המערכה... תקופה מאוד קשה אין ספק !! חיבוק גדול עד אלייך יפה שלי
הי שירה, אני לא בטוח שההוספיס היה לועג או ציני. יש בהוספיס דבר מה חשוב מאוד, ביכולת ללוות בשקט, מתוך הקלה על הסבל ככל הניתן את הבלתי נמנע. בהחלט ייתכן שזו אמירה אמתית מהלב. מדוע אינך מאמינה לזה? אודי
הי אודי, לא חשבתי על זה ככה, כפי שאתה מנסח את זה. לא חשבתי על המקום השקט הזה. חשבתי יותר על משהו פסיבי שמרים ידיים ולא נותר לו אלא לחכות לסוף. תודה שירה
מצטערת שירה שלא הבנתי את גודל הבעיה אצלך וכתבתי לך דברים שלא לעניין..עוד חשבתי שאני מחמיאה לך על היכולת שלך לתפקד באופן מלא מבלי לדעת שמדובר בתופעה שהיא חלק מהבעיה עצמה כפי שהסברת. מודה, לא כלכך מתמצאת במושגים מתחום הפסיכולוגיה, יותר מאוחר עשיתי חיפוש בגוגל בנושא , חשבתי לעצמי שבעצם כולנו כך מכוונים את עצמינו בשימוש באמצעים כאלה ואחרים בחיפוש אחר הגנות מפגעי החיים..מי יותר או מי פחות.. מאחלת לך את כל הטוב שרק אפשר. איתך, ריבי.
אודי, נבהלתי קצת מעצמי לאחרונה פה, אם כי חושבני שזו חרדה מהסוג ה’פשוט’ יותר – זו של הרעידות וההרגשה והחיבור, ואולי פחות של הניתוק. אולי. לא בטוחה - מוצאת את עצמי סוג של מורדת. סוג של טרום לידה מחדש. זה לא בהכרח רע. אולי כולנו פה איכשהו כאלה. אף אם לא בגיל שנתיים, אף אם לא בגיל ההתבגרות הכרונולוגי. בסופ”ש קניתי זר יומולדת לעצמי. בתאריך, כביכול, רנדומלי. זה לא שבאמת ישתנה יום ההולדת שלי ולא אני קבעתי אותו. הבוב/ה שאירגנתי לעצמי, בעיניי, גם וגם. הוא והיא. אפשר לראות בה/בה לרגעים גם בריאה מחדש. את ההודעה לעיל רשמתי לעצמי אתמול לפנות ערב. תהיתי, והנה גיליתי, שאפילו קמתי בבוקר. החלטתי להשאיר אותה כאן כאזכור קט, על אף שהיא תיעוד לרגע ההוא שהיה. בשקט. ששש אוויר, ולדרך, לישן וגם להתחלות חדשות, סוריקטה
טרום לידה מחדש נשמע לי טוב עם הפרחים שקנית לעצמך ביום ההולדת שבחרת לך. מרד מסמל בעיני בנוסף לקושי תנועה. מאחלת לך שיוביל אותך למקומות טובים יותר, אלה שאת מבקשת לעצמך. שלך שירה
כתבת המון דברים נהדרים לדעתי גם אם לא ... יומולדת ..שמחה.. טרום לידה מחדש...משמח אותי לפחות ... מרד...כמה משמח וגם מתאים לרוח שלך היום..נראה לי הבובה שהיא גם ..וגם..עוד אפשריות ..מאוד משמח ..אותי.. איזה כייייף שקמת בבוקר עם אוויר חדש לנשימה ולהתחלה חדשה משאירה לך כאן את הכל... בשקט בשקט.. שששששששש !!!
הי לכולם, עכשיו חזרתי למחשב. יש לי יומיים בהם אולי אוכל לנוח יחסית (סופשבוע) עד לחזרה לעבודה המפרכת בשבוע הבא. אוגוסט. אחד החודשים הקשים מבחינות רבות בעבודה כמו שלי. ממשיכה קצת מלמטה. שירה, טוב ששיתפת. אני מבינה מאד. כתבת תמו ימי החסד. לצערי, אסכים שיש בזה המון. חשבתי הרבה על מערכות היחסים הזוגיות של בנות כאן, שלפחות כפי שהרגשתי, הוחרשו. או שמא אני טועה. אשתף - בתחילת דרכי, סובביי ידעו מי המטפל. ידעו, כי לא יכולתי להתחיל לבד והייתי זקוקה למישהו שגם ייקבע וגם יוביל ולכן בעצם 'כולם' יודעים. סובביי בחלקם הגדול בזים, לעתים באופן מרשע במיוחד, או סתום נפשית, סליחה, לטיפולים פסיכולוגיים. לא כל שכן, לארוכים שבהם. הגיוני שקנאה שלובה בזה. יש גם אנשי מקצוע שמתייחסים באופן מאד שלילי לטיפולים הכבדים והממושכים. אנחנו – מזדהות עם קול הבוז, ונותנות לו משקל רב, גם בגלל הסביבה בה גדלנו. נינוח נרקיסיסטי משהו, נראה לי. נדמה לי שכתבתי פעם, והנה נזכרתי שוב - בתחילת הדרך, פנה איש קרוב לי במיוחד ושאל את דעתו של דוקטור אחד מתחום הנפש על המטפל שלי. ניסה לחטט קצת. מקסים ממש (בלשון סגי נהור, כמובן). אותו רופא, שמבטל למדי את הטיפולים הארוכים ומציע בעצמו טיפולים קצרי מועד, אמר שהמטפל שלי שנוי במחלוקת. אז, זה נשמע נורא. היום אני מבינה - המטפל שלי הוא איש יציב ואמיץ במיוחד, שהעז ומעז לומר דברים שהם לא 'כמו כולם'. אולי למדתי ממנו קצת על האומץ הזה. ומה אמרו ימים? הימים אמרו שהאדם השני הורשע וברח מהארץ, והמטפל שלי צמח והתפתח. עדיין דעתם של סובביי לא הייתה ואינה תומכת. וכן, נכנס לכאן הזמן והכסף (שליטה?). נכון, היו מספר התערבויות, ששילמתי עבורן מחיר נפשי יקר. וגם אני מרגישה שתמו ימי החסד. מאד תלוש. ייתכן שזו כל האמת, ייתכן שחלקית. חשבתי גם על כמה איכשהו אנחנו מעוורים את הסביבה, או לסביבה נוח להיות עיוורת כלפינו. באופן כרוני. זה נורא. שירה יקרה, אנחנו פה רק וירטואליות. מרגישה כל כך חסרת אונים. עם כל היותי משענת קנה רצוץ, אולי, הייתי לוקחת אותך יד ביד, על אף שאפילו אין לי רכב. פשוט מתלווה אלייך. אולי ככה זה עובד. בשביל עצמנו - אין אפשרות, ובשביל אחרים, אנחנו יכולים למצוא אותנו חזקים מאד. ממש עצוב לי לשמוע, שירה. תעדכני שוב? סוריקטה
סוריקטה אהובה, מקווה שצלחת לנוח בסוף השבוע. אכן קשה עם סביבה שבזה לטיפול או לא מבינה. ואנחנו הרי כעלה נידף, זקוקות לאישור ותיקוף על כל צעד. וזה סוג של מעגל, לא מאפשרים לנו להיות בקושי, בדכאון, בשיגעון ואנחנו מתפקדות, מה שמעוור את הסביבה וחו"ח. כל כך חסרת ביטחון אני מרגישה וכל כך תוצאה של הביקורת המתמדת עליה גדלתי. מצטערת אם גרמתי לחוש אי נוחות או חוסר אונים. אני מודעת למדיה הזו ולסוג הקשרים שהיא מאפשרת. זה בסדר. מה שאני מרגישה מהמילים שלך זה המון, האמיני לי. תודה שאת משתפת גם במה שעבר עלייך בעבר עם תובנות וניתוחים של היום, פרספקטיבה.... וזה הופך את השיח ליותר אותנטי. שלך שירה
נכון הסביבה אינה תומכת מתוך כל מה שכתבת ולא יכולה לחזור על הדברים הם באמת כואבים מידי הם באמת עיוורים..!! חבל מאוד שכך... וטוב שיש לך מטפל כזה שלא ... יפה שלי גאה בך
הי סוריקטה, את כותבת שבשביל עצמנו אין אפשרות ועבור אחרים - כן. ושזה מעוור. ושזה עצוב... אודי
קשה לי לשתף אחרים, הייתי בטיפול השנה לחודשיים והפסקתי בגלל כל עניין השתיקה לא היה לי מה להגיד ולכן היה שתיקה שעוד יותר הקשה עליי. (שהפסקתי אמרתי רק שלא נעים לי) איך אוכל לפנות לטיפול אם לא אצליח להפתח??? להגיד למטפלת שקשה לי לא אוכל..- מעגלי כזה. מרגישה מסיבות שונות שטיפול כן יכול לעזור אך מצד שני לא מסוגלת להפתח... בת 25
שלום לך, אפשרות טובה זה לכתוב מראש את הקושי (כמו שכתבת כאן) ולהביא אתך לפגישה. להקריא או לבקש שהמטפל/ת יקראו. אודי
טוב, זו שאלה קצת יוצאת דופן אבל אשאל בכל זאת, מה עושים במקרה שבו מטופל מבצע מעקבים אחרי המטפל שלו? ברמה כזו שבמקום להמשיך את היום הוא פשוט מחליט להישאר מחוץ לקליניקה, לא מחוץ לדלת, אלא במרחק של כמה עשרות מטרים מהבניין עצמו אבל עדיין בטווח קשר עין עם היציאה מהבניין? בהנחה שזה קורה בתדירות לאחרונה והמטפל ראה פעם אחת, לא העיר אבל זה קרה שוב ויתכן ששוב ראה את המטופל? האם זה נורמלי? האם המטפל צריך להגיד על זה משהו בפגישות בהנחה שבאמת ראה? מה עושים במקרה כזה?
היי קפה, גזר דין? כמה שיפוטיות! השאלה היא עד כמה המעקב. אם זה אובססיבי ומגיע אליה הבייתה ועוקב ממש זו הטרדה. אבל להשאר בחוץ ולחכות שגם הוא יצא...נראה לי קצת כמו רצון להמשיך את הפגישה וקושי בפרידה לא? אני יכולה להעיד על עצמי שהייתי יוצאת לאט מפגישות וקצת ככה מתעכבת...ולפעמים קיוויתי לראות אותה יוצאת. זה קרה כשממש הייתי בעיצומו של הטיפול. וגם פעם אחת נסעתי לקליניקה כשהיא הייתה בחופש וישבתי על המדרכה בחוץ...וואו היה מאוד מאוד קשה היא דווקא הגיבה ממש בסדר כשספרתי לה בבושת פנים...והיא לא נלחצה. אני חושבת שכדאי לדבר על כך בטיפול ולדבר מה זה בשבילך לעמוד כך ולחכות.....והאם יש עוד מעקבים? כי אני קארתי עליה וחיפשתי המון באינטרנט על המשפחה..והעזתי לספר לה וזה דובר בטיפול ועבר לי הצורך הזה לחפש...זאת הייתה תקופה קצת אובססיבית לטעמי. הזכרת לי נשכחות. כנראה שזה קורה לכולנו הצרכים האלה...מקווה שקצת הרגעתי. .
לדעתי זה לא נורמלי אבל צריך לבדוק למה המטופל עוקב אחרי המטפל מרחוק לגבי המטפל לא חושבת שהוא חייב להגיב זה נתון רק לשיקול דעתו
זה לא עובר את גבולות מתחם הקליניקה, אני משתדלת לכבד את החיים הפרטיים שלה. יש קשיים בפרידה גם במהלך הפגישות עצמן אז על אחת כמה וכמה כשזה אחרי שעת הפגישה. מצד אחד, יש לא מעט קושי סביב הנושאים שמדברים עליהם בפגישות ולא תמיד יש שיתוף מלא ומצד שני, היא כבר הפכה להיות חלק בלתי נפרד ממני והיא כל כך חשובה לי.
קראתי אותך קראתי שוב ... קראתי גם את ענפי ההמשך קראתי מה שכתבת לשירה על הרגישות הזאת לראות אז יכולה לומר לך שאני ניחנתי ברגישות הזאת ...ואולי זה מה שקרה לי כאן ..אני רואה גם אותך באמת לעיתים בנימים הקטנים קטנים ...לא תמיד יש מילים וכן כולנו מגיבות באופן שונה אבל כולנו מי שכאן מורכבת עם המון קושי על הגב.. היום לא יהיה לי יותר מכמה דקות של תגובה ...והפעם אני רוצה לקרוא אותך בשקט ,להצליח להיות אתך ורק אתך ... כרגע רק אומר שרואה את הכאב את הקושי הפחד התסכול והמחיר על האבדנים ....המחיר הכבד כל כך ... אין לי מילים מנחמות לכאב הזה רק להגיד שאני אתך בלב ובובה זה נהדר חיבוק
הי אביב, תודה. תודה על שקראת. וחזרת, ותודה על התגובה הרכה. מסכימה באשר למורכבות. על הרגישות לניואנסים יש לי עוד מילים רבות לכתוב. על הדיוק, וגם על הטעויות. על היכולת להיכנס פנימה, אבל גם לדעת לצאת החוצה. אמסור חיבוק לבּוּבּ. שיהיה סופשבוע מנוחה. להתראות, סוריקטה
שבוע טוב ... מסכימה אתך על כל מילה לגבי הרגישות והניואנסים הקטנים ... את כתבתי לי שמבחינתך יש לי השפעה , האמת שרק בשנה האחרונה בעקבות סדנא שעשיתי הבנתי את המקום הזה אצלי ..ומה שהתכוונתי לכאן זה שלרוב באמת אני שמה לב לניואנסים הקטנים אבל הרבה פעמים בעיקר אם אני עונה במהירות או שאני עצמי במצב לא מזהיר אני לא שמה לב או מזדהה יתר על מידה ואני מבינה את המקום הזה "ייתכן ובחרתי גם אני להפנות אחריות מסוימת לכיוונך." אני מאמינה שגם אני בחרתי להפנות כלפייך אחריות מסוימת תוך אי שימת לב לקושי שלך .. מודה , אז ביקשת ממני לא אחת שאת מעדיפה לכתוב כאן ולא שם על דברים שעלו, לא הבנתי שזה יוצר אצלך שיבושים ברצף הכתיבה וחיסרון העד יוצרת אצלך סטרס מיותר. ועוד מקומות קטנים שהייתי צריכה/ יכולה לשמוע בן השורות ... לגבי חומר הגלם, זה אינו חומר גלם שאינו מוכר בטיפול ...אבל בגלל המידור ובגלל שאני לא מרגישה מולו כלום (מול הכאב) מבחינתי זה כמו רשימת מכולת . החיבור דרך כאן עוזר לי. נייר ועט אמיתיים לא רלבנטים עבורי בשל קושי לשמור על פרטיות . ניסינו גם שליחה למטפלת מבחינתי זה לא יעיל ..כי זה רק יוצר תלות מוגזמת. הפריקה של הכאב הזה כאן , ברגע הצפה אמיתית הוא כמו האדים שעולים מקומקום רותח ...רק האדים בלי הבועות והרתיחה אבל אם לא ניתן לאדים לצאת המיכל עלול להתפוצץ - קרי אני ...מול עצמי בהרס אמתני ,אז עדיף לפרוק את הכאב מאשר יהפוך לזעם בילתי נשלט על עצמי . זה לא קשור לנעול על הקיים וכל הזמן יש ניסיונות אחרים מכוון ואנו גם משתנים בתוך התהליך. החלק הזה שכותב את הכאב כתב בפורום אחר לגמרי שלא קשור לכאן וגם שאני נכנסתי לכאן את הכאב כתבתי שם. בעקבות משהו שמימה כתבה , הבנתי את הפיצול שאני עושה והתחלתי להביא גם את הכאב לכאן . (בתהליך קשה מאוד תוך עידוד של אודי ) לגבי הטריגר - מסכימה אתך נדוש ישן , ולדעתי גם מעורר אובססיביות וסקרנות כן להכנס - בקיצר לא ממש יעיל . ובכל זאת , כדי לשמור על שתיינו (וכן ברור לי שיש עוד הודעות שמטרגרות וזה לא רק אני ) חשוב לי שיהיה לך כאן טוב ונכון ...אני כן רוצה שיהיה מקום ומרחב מכבד ומכיל, לכן חשבתי לסמן את אותן הודעות שהן ערבוב והצפה רגשית ...בטריגר או מצידי לכתוב "נכתב מתוך הצפה רגשית" או כל רעיון שעולה לך . גם אני סומכת על אודי , אבל גם בעבר אודי היה כאן ובכל זאת ההודעות האלו הציפו אותך . כך שהשמירה הזו צריכה לבוא ממקום שיכבד אותנו את שתיינו (את כל הקבוצה ) ללא קשר לאודי. לגבי הכאב שלך, אני חושבת שאת מתחילה להתקרב אליו , מרשה לעצמך לבקש שיראו אותו ,שיחזיקו עד שתהיי מוכנה להביט בו . וכן, יש את הנדנדה הזו והמשחק בן תראו אותי ובן הפחד שיראו ...קצת מזכיר את המשחק הזה של התינוקות שמסתירים את הפנים ואומרים קוקו ... וזה לוקח אותי ישר בבטן הרכה אלייך, אל הרגישות שלך העבודה עם הקטנטנים תוך מבט לתוך הכאב שלך על האין. מצב קשה לא פשוטעד כדי בילתי נתפש ובכל זאת נותן איזה איזון לאין עם הרבה יש ..חושבת על כל הקטנטנים שקיבלו בסיס טוב מכיל אוהב ויציב בזכותך ... אני שמחה שאת מטפלת בעצמך בעניין הגוף , לא פשוט רופאים תורים כעסים ...ואנשים והרופא , ראה ....אישה רכה, טובה שמגיע לה מרחב מכיל ומרפא. מחזיקה אתך יחד תקווה לך , לשירה לכולנו ....ומסכימה שבכל ייאוש יש רצון לתקווה...ויש חשיבות להזכיר את קיומה. נדבר , שיהיה שבוע קל , רך ומלא בתקווה.
הי אביב, מבינה אותך. כמה וכמה משרשמת יכולתי לשער. וזה בסדר. הבקשה העיקרית שלי בלב שבור היא - אנא לא לפצל בין מרחבים. גם אם עולה בך רגש כלשהו, בין אם רך, בין אם נוקשה או חד, בעוצמות ובעומקים כאלה ואחרים, בין אם מתפרץ (ואני לגמרי מבינה את זה) בין אם מאופק, ובפרט מול מילותיי שלי - אנא - במקום אחד בלבד. זו בקשתי. אם תוכלי. סוריקטה
יכולה להבטיח שלא אכתוב שם על דברים של כאן ... אבל לא יכולה להבטיח לא לכתוב בכמה מרחבים הם חלק ממני ומהרצף שלי ולא מבלבל אותי בדיוק כמו שיש לי מספר מרחבים במציאות . אבל אין ספק שאין מקום לעירבוב .. קיבלתי ויודעת בדיוק על מה את מדברת מודה שזה היה ממקום פגוע ורע ....מצטערת
אני לא רוצה להבטיח אבל חושבת שאני מבינה ... מה שכן מבטיחה להשתדל לא לכתוב במצבים של הצפה בפורום המקביל. לא יכולה להבטיח את זה בטח לא כשכאן סגור ..אבל זוכרת מה זה עושה לך ... את חשובה לי ...אשתדל מאוד
הי אביב, הדברים שאני אומרת, בעיניי, נכונים, בהקבלה גם בהקשר הטיפול האישי - למשל, הודעות במרחבים שונים, וספציפית ההצפות, ובמיוחד כשסגור כאן, כמוהם ככתיבת מיילים למטפלת בין הפגישות. הסטינג הברור והשומר. כך דעתי. הם עשויים ליצור תלות ממאירה ואלימה. יכולה להבין את הפחד מהתרחיש בטיפול האמיתי, היקר, פן יתפרק. מציעה לחשוב אם הללו כאן מתפצלים משם מידי. סוריקטה
הגבתי הלילה למה שכתבת סוריקטה ונדמה לי שכתבתי משהו לא מבוקר, אני מתנצלת. אודי, לא אבקש שלא תעלה כי אני יודעת שאם תמצא שהדברים אינם מתאימים לא תעלה, ורק במקרה כזה. סליחה שירה
הוי שירה, דואגת לך. את נשמעת לי במצב חירום. כתבתי לך למטה. נוטה להסכים שאינך יכולה לבד. ניסיתי להציע דרכים לאיך כן. מי כן. טוב שכתבת. בבקשה תעדכני? סוריקטה
תודה על המילים ועל הדאגה והזמן שהשקעת בלחשוב, לנתח ולהציע. לגבי תמיכה, יודעים שאני בטיפול אך אין לי תמיכה. בן הזוג חושב שאני צריכה להגמל מזה כי הוא לא מאמין שצריך להיות כל כך הרבה זמן בטיפול. גם אחותי יודעת. אבל נדמה שאף אחד לא רוצה לשמוע. היתה התגייסות כשהייתי מאושפזת והיו הבטחות מבן הזוג לתמיכה. אבל נגמר. תמו ימי החסד. אחותי אוהבת להגיד לי שאני בסדר. בן הזוג מתעלם והמוות הזוגי לא מוסיף. הוא היה גם אצל המטפל אבל מסרב לשמוע או להבין או להאמין. כל זה גם מעלה את עניין התשלום וההוצאה המיותרת. בשורה התחתונה כאילו אומרים לי תפסיקי כבר, אין לך כלום. זה משאיר אותי מאוד לבד. כל עוד אני מתפקדת הכל נראה להם בסדר. תודה שלך שירה
הי שירה, לא ראיתי שום דבר שלא מתאים בדברים שכתבת... אני אכן חושב שאת מתארת חוויית לבדיות קשה ונוגעת ללב. אני מקווה שהיכולת לבטא את הכעס (והזעם וההרס) תוכל לא רק להשמיד, אלא גם ליצור - בתורה - קרבה. הכל תלוי ביכולת של הצד המקבל לקבל ולהכיל. נסמוך שזה אפשרי. אודי
אודי יקר, חזרתי היום מהחופשה. מקווה שנהנת לפחות כמוני בחופש..חשוב לי שתענה לי למטה, שתראה שכתבתי ביום שלישי ופספסתי אותך. אז מקווה שתענה ולא תפספס... וגם אצטרך לשהות פה בתקופה הקרובה..מקווה שבסדר.. תודה, מיכל.
הי מיכל, אם זה בסדר לכתוב... וואו, היית בחופש! כבוד! קשר עין, כפי שלמדתי לפחות, אומר גם זולת וקבלה שלו ככזה. נפרד. היום אני מסתכלת ישר ועמוק בתוך העיניים. פעם לא הרמתי ראש. אחד מהישגי הטיפול. סוריקטה
תודה, מוזר הקטע הזה של קשר עין. מוזר ביותר. פעם כמעט ולא הבטתי בה. היום מביטה גם מביטה🤣 ובכלל לא בטוחה שיודעת מה מביע כל מבט בעניים כאילו זה אבד אצלי או שאיננו..ואני מאוד רגישה דווקא לדברים אחרים בזולת..מוזר. מעניין מה אודי יענה על העניין הזה..אם יתייחס לזה למטה... תודה סוריקטה.❤
בלי קשר. עם קשר. אני אצל הרופא. המון רופאים ובדיקות. גיל. גידולים וכל מיני. אישה. שקטה. עדינה. שבורה. שולחים אותי מכאן. לשם. שעות. אומר לי הרופא בצאתי - אל תתרגשי מכל מיני נשים שיצעקו עלייך בדלת. קלט אותי. סוריקטה
רפואה שלימה. הכי חשוב שאת מטפלת בעצמך!! ולא מזניחה. בשורות טובות. פעם לא היה לי משנה כל כך בעיות בריאות. היום מטפלת בעצמי ושומרת על הבריאות. זה חשוב!
כן הגיל לא קופח על אף אחד לצערי הרב התגובה של הרןפא...לא יודעת למה .מחייך לי..😀 מכיר אותך ?? אוהבת
מצטערת לשמוע על הבעיות הרפואיות אבל שמחה שאת מטפלת בעצמך למרות הכל, למרות התורים ועל הא/נשים.
הי מיכל וחטולית, תודה לכן. כן, הגיל. שלל בדיקות חודרניות פיכס. אבל כנראה שאכן בקטע של לשמור ופחות להזניח. הרופא לא קבוע, ראה אותי פעם אחת ויחידה ולא מכיר וסביר שגם לא יזכור אותי. אבל קטע. סוריקטה
יום רביעי, בחירתי לקרוא לכתוב פה וגם לשלוח, כעת, כפי שאני תופסת אותה, היא לא רציונאלית. כל-כך קשה לי כאן, עד שמצאתי את עצמי הולכת ברחוב ופתאום בלי שום בקרה יוצאות ממני זעקות שבר. כנשחטת. מול כלום. שקט בחוץ, אבל בעולם המקביל... ראשית, שירה - ארשום מחשבות קשורות לתכנים המיוסרים שהבאת לכאן בהמשך. טוב? מניחה שהצלחת להבין שגם סוריקטה באה מעולם הנפש האנורקטית. וכל הבלה בלה של האומניפוטנטיות וכו’ וכו’. וגם מהעולם של מגוון ההפרעות הדיסוציאטיביות. בראשית הדרך, עם כמעט אפס תפקוד בכל תחומי החיים. אודי, בהמשך לתגובתך לשירה. אין אני יודעת איך שירה כעת. מניחה שמאד לא בטוב ומאד מדאיג. באמת ממש רוצה להשאיר לך, שירה מקום מלא שיח מול אודי, ולא לקלקל. ובכל זאת, כותבת כמה מילים בהקשר שבי. בנפרד. הן שלי ובמחשבה על. אודי, מהמוכר לי בי, בפרקי הזמן בהם אני שוהה בכעסיי – ייתכן שאהדוף תגובת ‘זה בסדר לכעוס, לתת מקום לכעס וכד’’. אולי, כי, מילה פשוטה מידי ‘כעס’. אנחנו במימדים אחרים של רגשות. אולי כי משהו באופן הזה של הכעס הוא קיצוני, חריג, מאד אלים ומשובש ולא בסדר, לפחות כפי שאנו מרגישים. הצעת להיזכר ברגעים הטובים. ובכן, מבחינתי - ייתכן שלא אוכל כלל למצוא ולהיזכר בהם. גם אם יהיו מול עיניי. הם יהיו מנותקים להם אי שם. הגשר לא עובד. הוא לא עובד. ברגעים כאלה, תפיסתי היא, שאמירה בסגנון יכולה להתאים אם היא באה נגיד מכיוון אמא טובה דיה, ובסמוך לאירוע נקודתי מסיום. בהיות קטנים, כשהסביבה כולה סך הכל רכה למדי. כשאחריה, במצב הבריא והתקין בדרך כלל, בא ה ‘אפשר לבחור אם להמשיך לכעוס או לעצור את זה’. אבל ישנן נקודות מסוימות, בהן ההרגשה היא שאמא באה מאוחר מידי. בגדול מאוחר מידי. אחרי שהכעס תפס מימדים של זעם כמעט חסר גבולות. ואין ספיגה חיובית בכלל. להיפך. כמו שתינוק יחוש מאוים ויזדהה בה בעת ויתקיף שד שאינו מניב. יעיף את המוצץ ויצרח. יכנס למעגל של פגיעה עצמית וירעיב את עצמו. אנחנו ניוותר חסרי אונים. עוד לא הצלחתי למצוא דרך לנתב אותו את הכעס מהסוג הזה. לא כל שכן בהיותי גם על הספקטרום האוטיסטי. ואולי לא כל כך אפשר, אבל כן אפשר להקטין סיכוי ליפול בו. בעתיד. יודעים מה - הייתי נותנת מקום גם לחוסר האונים. של שני הצדדים. ובכל זאת איכשהו מקווים לשים לזה סוף. ואין כוונתי למוות. מותר עוד מחשבות עלייך, שירה? המילים הן מעולמי, ושילבתי בו את דמותך, אך אולי תוכלי למצוא בהן התאמה עבורך. הייתי מכניסה פה עוד מישהו. עבורך, שירה. בנישה של הנכות הזו. הגם אם זמנית. בשלב ראשון בדמיון. לעתים אני מכנה את הדמות החיצונית המדומינת הזאת - חונך. מישהו שיכעס בשביל. שיחמול למען. עניין עדין וסופר מדויק. אולי. המישהו הזה, שאולי אינו המטפל ואינו המטופל, אמור איכשהו להצליח להיכנס דרך חרך צר מאד, שאחרת, אף הוא יחווה כפורץ כל גבול ואנחנו שוב בתוך שחזור בעל מימדים גרנדיוזיים. ובכל זאת, בעיניי, משהו מזה צריך לקבל איזו מציאות. מישהו שיחבק ברמת ההולדינג. אולי. מישהו שירים טלפון למטפל ויאמר – תראה, שירה במצב מזוויע, איך אתה משאיר אותה ככה. אפילו יישמע קצת מאשים, אך דואג. אולי לך, שירה, יש גם משאלה גלויה או סמויה שאתה, אודי / מי ממכריך / מישהו מאיתנו, מהמערכת, יפרוץ את המעגל ויצור קשר עם המטפל שלך? אני לא יודעת. להכיר משאלות זה בסדר, לא? אולי גם ישנה משאלה שהמטפל יגיע עד אליך. אז אני מדמיינת מישהו שייקח אותך, שירה, ברכב עד לנקודה, כמו אמבולנס שמסיע גופה בגסיסה, עד לקליניקה של המטפל וייתן לך יד כמעט עד הדלת. המישהו הזה – זה יהיה תפקידו לרגע בחיים של שירה. הוא לא ימשיך קשר הדוק. הוא יבוא, יגשר ויעזוב אחר כך את המערכת ולא יתערב בזמן הקרוב. המישהו הזה יוביל אותך, כי הוא שומע את התקווה. את הכמיהה. כי הוא שומע כמה את, שירה, מתגעגעת, וצריכה, כי הוא מרגיש עד כמה שירה כן רוצה להיפגש עם המטפל, כמה היא מאד מאד מתכוננת אליה וזקוקה לו. להתמוטט אצלו. להחטיף לו מכות הגונות ולמצוא אותו מחבק (במילים...). אם זה לתת לכעס מקום – אז זה. להרשות לעצמך לגלות שהוא התגעגע. גם אלייך. וגם - שתוכלי להרגיש בלעדית בתוך הפגישה עצמה. אולי. אולי תדעי זאת אחר כך. עשוי להיות סצנריו כזה. עשוי להיות. איכשהו צריך לעזור לו להיות. צריך אולי גם לנסות לבדוק באומץ מה באמת יקרה, למרות החרדות העצומות. הרעיון שלי אינו תלוש. היו אצלי מקרים ספורים של התערבויות מציאותיות. מתוך מצבים רבים רבים. בלי להגזים - היו אלפי נקודות כאלה. בחלק ניכר מהם, סוג של פיצלתי את עצמי לשני מישו- ים - אחד שלקח את השני, מתוך אמונה קלושה של צד אחד, שהמטפל הוא טוב בסך הכל. ולא, לא האמא שגררה את הילדה החולה שלה לטיפול כי הילדה דפוקה. מישהו שהוא פרו הצלת הילדה. בכל מקרה, בתכל’ס גוף אחד וראש אחד. אתם יודעים מה – אולי בשונה מאחרים פה – אזניי, מכל המילים, שומעות הכי חזק את הדברים האלו בשירה. התקווה. שששש בשקט. בחלש. לא אמרתי. אפחד לא שמע. תקווה. אמרתי לא פעם שהייאוש יודע לתפוס נפח דווקא כשהתקווה מאד גדולה. תופס נפח ומאפיל עליה. הם באים בצמדים. מה שאני מכירה מעצמי הוא שהרעב יכול להית עצום, אבל אולי אסור ממש להאכיל. לפחות לא בגלוי. מותר, אולי, רק אינפוזיה לווריד, אולי בשילוב עם הנשמה, בחוסר הכרה (מקביל לדיסוציאטיביות לצורך העניין) וגם במינונים מדודים מאד. עד שאפשר לקחת ביס ראשון. ללעוס (אאוצ’). לבלוע (עוד יותר אאוצ’) לקוות שהנפש תיתן הסכמה לקיבה לעכל ולהוביל את המזון להמשך הדרך. היא לא תמיד נותנת אישור. היא לא תמיד נותנת. אולי בשביל שכן תיתן אישור אנחנו צריכים לאכול חבויים או בלי שאף אחד יידע, או כאילו בלי לעשות עניין מזה. לא, אנחנו לא תלויים. (אנחנו כן, ובאופן מיוחד, אבל אולי צריכים לשחק אותה שלא). כל-כך מתסכל. ואני, אולי גם מילותיי הרבות הגזימו. שירה, מושיטה לך יד ומילים ולב. מנסה. אביב, כתבי חופשי כרצונך. אם אמשיך להציץ פה, אצטרך לסמוך על אודי. שתינו, כך אני מבינה, עברנו מול כאן שחזורים אימתניים. את הרגשת נצרבת באש לוהטת ומכלה. מניחה, שהיה שם סוהר רשע שחיסל לך ת’חופש (אפרופו הניסוי שתיארת בסרטון המקושר לאתר שלך, אודי). גם אני מצאתי את עצמי בהקשר חודשים ארוכים הולכת ברחוב ומתוך השקט נפלטות ממני זעקות שבר מאמצע שומקום. ראי - היות שאת, בעיניי, דמות מאד מאד מובילה וסוחפת פה, כנראה הכי, פשוט כי ככה זה ברגש נטו, והיות שנמצאת גם במקביל בטיפול ארוך ובאינטרנט - כמו רובנו - ייתכן ובחרתי גם אני להפנות אחריות מסוימת לכיוונך. אולי דמויות מובילות מגדילות את הסיכויים לאכול אותה בעוצמות שמרגישות פחות הוגנות. לחטוף אותה בשביל כולם. למרות שחלק מהדברים לא מיוחסים אליהן בכלל. אולי. מן הסתם, לכל אחד אחריות, ובפרט גם לי. בלי להתווכח, ובסדר גם להישאר חלוקות או שונות (מומלץ, בעיניי, אפילו) - משאירה לכולנו לחשוב, ולא פעם אחת, אלא באופן תהליכי, האם הסדר המתאים עבורנו, עבור כל אחד באופן אישי, הוא להביא חומר גלם ראשית לכאן ואחר כך לטיפול (בהנחה שנמצאים כאן אנשים בטיפול), קרי לזעוק *את זה* פה בשלב ראשון. או, ההיפך (עם החרדות העצומות שמתלוות לכך) להביא גלם לשיחות, ואז לדבר כאן *על זה*. או, לפחות, לחשוב מול עצמנו על מינוני ואופן השימוש. האם דרך קבע? האם מעת לעת? האם בכל שלבי הטיפול, האם מתישהו זה ישכך, ייפסק? העד הזמני יכול להיות דף נייר ממשי ועט ממשי ואולי גם מקום מחבוא ממשי. אם כי, בסבירות מסוימת ייתכן שלא העד בלבד הוא הוא הדבר. אמרתי את שאמרתי, אך מניחה שאם כבר נעולים על הקיים, האפשרי והכללים המוכרים - כך יישאר. מבינה את ההרגשה שמה שיוצא הוא טיפטיפונת. לדעתי, איכשהו כולנו חוששות שאם יבוא הצונמי הגדול – לא יהיה שום מיכל עבורו. בפרט בטיפול. גם שמתי לב שהניסוח שלי הוא ‘או’ ולא ‘גם וגם’. אולי זה בגלל שאני, אדם חלש שאינו מטפל נפשי, יכולה להתבלבל מספירלות. כאן נכנס הבלבול שלי בין אמת ושקר. מניחה שגם לקונפליקט בין הרגש להיגיון יש תרומה. אביב, עזבי שנייה אותי. אני לא פונקציה. אולי שכל אחד יישאל את עצמו איזו מהאפשרויות נותנת לו מול עצמו (לה מול עצמה) יותר מקום וכבוד לכאב האישי שלה. וגם כמה ממנו. כל אחת כפי שהיא מרגישה ברגע נתון. באיזה מהמקרים יש סיכוי שיאזינו לנו יותר? האם אנחנו מחפשים אוזן? האם אנחנו מחפשים שותפים לחוייה? האם אנחנו בכלל רוצים שישמעו, אך יחרישו, עד שנרשה אחרת? או שלל אפשרות מגוונות. כמה מזה וכמה מזה? איך הקריאה שלנו תתקבל ברצינות ולא ‘זאב זאב’? אבל בשורה התחתונה – הגם שניתן לעצמנו שלל רציונל שמסביר את פעולותינו - אניח שההיגיון פחות יעבוד כאן. אם קיים דחף עצום לצעוק אז נצעק. ואם מישהו מרגיש זקוק לזה שנים רבות. אז שנים רבות. או כל החיים. מניחה שגם כמה וכמה מהפיכות בעולם עבדו ככה. אז מי אני שאומר. אני, למשל, לא מפסיקה להרגיש, שיש בי, בדרכי הסבוכה, חלק שמבטל אותו, את הכאב שלי, אדיש אליו וכנראה שמשהו מזה עובר באופן לא מודע ובפועל יוצא שהוא חסר חשיבות. גם כאן. ייתכן שיש צד שסוגד לו? אין לי מושג. באשר לטריגר - כנראה שאצא חריגה בדעותיי - הייתי בוחרת להשמיט את המילה ‘טריגר’ בסמיכות להודעות ספציפיות, כי לעולם אין הכותב יודע אם היא כזאת או לא, ואינו יכול לקבוע. מצאתי, לפחות מול עצמי, שאין שום קשר בין הופעת האזכור בכותרת ההודעה, או אי-הופעתה, לתגובתי הפנימית כלפיהן. יש כאן הודעות שלא קראתי, פשוט לא יכולתי, כי עם תחילת הקריאה ראיתי שאיני מסוגלת לשאת.ולפעמים פשוט לא הצצתי. גם אלו פרמטרים. ישנן הודעות שנכתבו כביכול בתמימות בכלל לא קשורות אליי או עליי אישית בשום צורה, ויש בהן משהו שלוקח אותי למקומות מאד אפלים. אדרבא, השימוש במילה ‘טריגר’ עוד עשוי להוביל אותנו לחפש היכן הוא מסתתר. אז מבחינה זאת, איני מתחברת כל-כך לכלל ה’טריגר’, שמאפיין שנים ארוכות פורומי תמיכה של מתמודדות. מחפשת, עבורי, משהו שיבחין באופן מובהק בין הווי הפורום הזה, לאחרים. אבל גם יותר מזה. המאבק על היות אינדיבידואל. אינטרנט ואנונימי, לך תהיה אינדיבידואל... ובהמשך לעניין הקונפליקטים – אודי וכולם - במהלך החופש התבוננתי, ברפרוף אמנם, בסרטונים שלך, אודי: אכלנים גרועים ואכלנים טובים, האינטרנט בהקשר להמון ולהיפנוזה ועוד. קראתי במקביל מעט חומר על תהליכים בקבוצות (במבי, חושבת עליך). מציאותיות, אמנם. חוששני שעדיין, בעיניי, האינטרנט (בכללו גם פייסבוק וגם ווצאפ בהם השמות והפנים מובהקים וחלקם מוכרים מוכרים) קצת יכול לתעתע בהקשר של אני וזולת. בייחוד כשמצרפים רגשונים. ובייחוד את שכמותי, שהקטע הזה בין כה וכה תלוי על בלימה. אם כך, הקונפליקטים שאני חשה בהם ורשמתי אותם לעצמי במהלך החופשה פה - רגש VS היגיון המון VS אינדיבידואל איפוק VS אימפולסיביות, או, מופנמות מול מוחצנות והערבובים שלהם. בינתיים אלו. ענייני זמנים אצלי בטיפול – בניית אמון חלקית – שבע שנים נראה לי. לינק ראשון, קרי, ההרגשה שהיה חיבור במוח שהחזיק לשביב שנייה, ושבכלל משהו נכנס פנימה, לא זוכרת כמה זמן, אבל כן זוכרת שכבר ירדו לי מהכיס הרבה עשרות אלפי שקלים בשביל השביב הזה. ואני חשבתי לתומי שאחרי 20K אני יוצאת מסודרת – לומדת, מקימה משפחה, עובדת... ובכלל ידעתי שזה מה שעבר לי בראש בראשית הדרך, רק אחרי כמה וכמה שנות טיפול. זה לא שהמטפל קיים לי בפגישה ואחר כך אני מאבדת אותו – בהרבה פגישות אני פיזית שם והוא פיזית שם והוא ‘לא קיים’ גם ברגעים האלה. קרי, אני לא מצליחה להחזיק ייצוג כלשהו שלו גם כשהוא ממש ליד. וגם כשאני מתבוננת בו, הדמות שלו מעוותת. זאת רמת החרדות הגבוהה. מנגנון הדיסוציאציה – כן, מבאס שאחרי תקופה של טיפול הוא מרגיש לעתים עובד חלקית בשונה מפעם שהוא היה הכל. לומר אם זה טוב או רע, להחלטתכם. בכל אופן, גם עם מנגנון כזה המציאות באיזה שלב באה עם המכה החודרנית שלה. אז, אולי, עדיף קצת להתיר אותו. נזכרת שוב ושוב כמה אני פוחדת מאד מאנשים. כמה חזרתי לבחור בבדידות. בעולם בעלי החיים. קניתי בובה רכה השבוע. היא נחבאת בארון ומידי פעם ניגשת אליה ומתקרבת. אין לי שארי בשר ולא דור המשך. הזמן עשה את שלו ולא יוכל להיות. זה אולי לא הישרדותי. היום היה לי זמן לכתוב. מי יודע מתי יהיה שוב בשנה הקרובה. כבר בכלל לא יכולה לקרוא או מחוברת למילים שרשמתי למעלה. נכון לא הבנתם? גם אני לא. וגם כרגע נראה לי שלא אהיה מסוגלת לעכל המשכים של אחרים וכבר ננעצת החרב בסיבוב. וכנראה שגם לאורך יש אפקט של מחיקה משל עצמו. סוריקטה
המומה המון נכון חוץ מהשאר שלא הבנתי אבל לא נורא גם כך אני לא תמיד מבינה הכל תודה יםה שלי
קשה לקרוא הכל ברצף..אז קראתי בחלקים. ומתחשק לי לשבת לצידך אפשר?? ולספר לך שגם אני קניתי בובה שעוד לא חיבקתי למרות הרצון העז. מה זה אומר? אין למ מושג כרגע. מחבקת אותך בשקט רק אם מתאים..אם לא אז לא.
סוריקטה יקרה שלי, כמעט שאין לי מילים או נשימה או אוויר ואיך אני מרגישה ששתינו התערבבנו והראש מסתובב ואני שבה וקוראת ואת עומדת מולי בכאב שלך-שלי עד שאיני יכולה לשאת את המחשבות על כמה קשה לך ואיך הכל צועק בתוך פסקאות כל כך בהירות וכתובות כמו מסה או פרק בספר (סוריקטה תכתבי... תכתבי). אולי אני ממהרת לכתוב מבלי שהבנתי הכל, אבל אני רוצה שתדעי שקראתי ואני מלאת תודה על המילים שלך. זה לא כעס, זה זעם מכלה ואלים וכן, לתת לגיטימציה לכיס יכול להיות מכעיס וממעיט בתחושה עצמה. זו לא תחושה, זו החיה שנשחטת, משהו גולמי, ראשוני, מכלה כמו סרטן. וניסיתי לשים לזה סוף אפילו במוות אבל נכשלתי. וגם אם אגיע אליו לא אתמוטט כי בחוץ הכל שקט, לבוש מוקפד ומחרוזת פנינים במקום סחבות ודם וחתיכות בשר ומתחת לבגדים עור פצוע. לא רואים ולא שומעים. הכל רעב גם אם אוכל בסתר . כמו עונש. כן, אם מישהו היה לוקח אותי, אם מישהו היה לי גשר כדי שאדע שזו אני, שזה נכון ואמיתי. אם מישהו היה מאמין שלבד אי אפשר שזה לא תלוי רק בי שאני מבקשת הצלה. שאין לי כח. סוריקטה, למה כל כך קשה לך כאן? תודה שראית אותי שירה
הי שירה, מכירה את זה שלא רואים ולא נראים מתמוטטים מבחוץ. כביכול נראים שלמים ומטופחים. אבל את יודעת, מטפלים יכולים להיות רגישים ובמיוחד לרגע הכניסה שלך לחדר. במיוחד אחרי אסון כמו חופש כזה שהיה אצלכם. הרגע הקטן-עצום בו את עוברת מהחוץ למרחב הביניים. מבחינים במשהו בתנועות הגוף, הידיים, הצעדים, מנח הראש, זווית העיניים. האימה והזעם בעיניים המוסוות. ברוח שאת סוחפת איתך. רואים ו/או מרגישים את זה. מי שיש לו רגישויות גבוהות כאלה, כנראה כן יכול לראות. שירה, אין מישהו שיודע שאת בטיפול ויש לו מושג על מצבך? ההורה הנוסף, אולי? יש לכם ילדים משותפים. אצלי יש (אולי זה קור העכביש שלי). כי אני אדם כל כך בודד ולא עצמאי. המידע הזה של היותי בטיפול וגם פרטי המטפל היה אצל המעטים שהכירו אותי. איתך, סוריקטה
ושוב מילים שלי (באסה), אבל אמתין לתגובה של אודי, באם ייבחר. ייתכן שבשורה תחתונה דיברתי, בין השאר, על דיפרנציאציה של העצמי. מוצאת קשר בין הרשום לעיל לויתור על העולם המקביל (כאן) מול המציאות. לא בטוחה. איכשהו אני חושבת שאולי גם יש לבחון איש ואיש, אישה ואישה, את רמת ההישענות על האינטרנט לצד ההישענות במציאות. סוריקטה (בראש חתמתי את שמי האמיתי וגם זה אומר את דברו)
תודה מיכל, מבינה לחלוטין את הקושי להבין עיסה וגוש עצום של מילים. מבינה את הרתיעה שזה יוצר. בכל זה, לו הייתה זו מציאות, אפשר היה להביט לי בעיניים ולראות ולגלות. משהו יפה, כנראה, דווקא. פריזמה אחרת. הבובה - יש לה צורה מאד מיוחדת והמטפל שלי פירשן אותה וזה אוף. ובכל זאת, אחת רכה ומתוקה וצבעונית. תודה, 'סוריקטה'
תודה על ההקשבה. חטולית יקרה. שלך, סוריקטה
סוריקטה יקרה. אולי לא הבנתי נכון..אבל למה את חושבת שהאורך הוא גרוע?? למה לרדת על עצמך כל הזמן??? וכן בטח שרואים משהו יפה. לא מבינה..אני בעייתית בלקרוא בבת אחת!! לא את. הכתיבה שלך ברמה גבוהה, ואני עם בעיית קשב וריכוז אז לי זה קשה ולכן קראתי בחלקים זה הכל. הבובה- זה דבר רך ונפלא וטוב שיש לך. אני קניתי אותה רק ממש לא מזמן, רכה וצבעונית גם שלי😁הדבר היחיד שהעזתי לקנות היה כלבלב, דובי ועד שהצלחתי להגיע לדבר האמיתי לקח זמן!! ואספר לך שאצלה השארתי את הדובי הראשון שהבאתי לטיפול והוא נשאר,שם על הספה...הוא היה עזוב, ילדיי לא רצו אותו. קצת מרופט ולא שחקו איתו מעולם והעדיפו דובונים אחרים..אז הבאתי אותו אליה.. משהו סמלי שכזה וכעת תוהה אם לקחת אותו או להשאירו שם...אולי ישאר שם.
הי מיכל, יש בי כל מיני מחשבות על האורך המוגזם, בעיניי. חלקן, מניחה, קשורות לעולמי. אולי, אם תרצי, ספרי פה בהמשך אלו מחשבות יש לך בקשר להשארת או לקיחת הדובי הוותיק, שחווה פיסה נאה של היסטוריה משותפת מחדר הטיפול? סופשבוע נעים, סוריקטה
הי סוריקטה, הי לכולן, הדברים שכתבת, והתגובות להן, כל כך חזקות ומשמעותיות, שרק אניח כאן את היותי קורא ונוכח, מבלי להוסיף תוכן. (זה המקביל ביורת לקשר עין, למבט, כך נראה לי). אודי
שלום אודי וכולם, תשלום על טיפול שנעשה במזומן למטפל, בהכרח שמקבלים עליו קבלה לאחר מכן, נכון? מה קורה במצב שהמטפל שוכח לשלוח אחת כזאת, בין אם שכח ובין אם בכוונה? מה עושים במצב כזה? מצד אחד, חשוב לי לדעת שהתשלום שולם על פי חוק ומצד שני, אני לא רוצה להגיע למצב לא נעים מולה. אני רק רוצה שהכל יתנהל כמו שצריך. איך להעלות את זה מתוך מקום של פתיחות ולא שזה בטעות יתפרש ככעס?
בדיוק כמו שאמרת בפתיחות
הי קפה, בעיניי, קבלה על תשלום, כמוה כעדות לקיומה של פגישה במציאות, לקיום ממשי של משהו שמתרחש באמת. הייתי בחדר. היא הייתה בחדר. זה לא משהו דימיוני. יש לנו קרקע. ייתכן שהקבלה גם מציגה את הדמות המטפלת כאמינה יותר. שומרת חוק, למשל. אנחנו אמורים לבנות אמון בטיפול. אז, לדעתי הקבלה אכן מאד חשובה מסיבות אלו וגם נוספות. מותר לכעוס, אגב. זה בסדר. אדרבא, אולי חשוב לשתף בתחושת כעס אם קיימת. זה חלק מהטיפול. לדעתי, מותר ורצוי לשתף אם עולות סביב הקבלה שאלות של אי אמון, למשל. או תלישות. וכד'. בנוסף, אולי כדאי לשתף בחשש לדבר על זה. בעצם, אפשר לנסות להתחיל בדיבור על החשש עצמו (כפי שאודי הציע לא מזמן כאן, למיטב זכרוני). גם זה, כנראה, חומר טיפולי. סוריקטה
אודי וכולם, אני בחופשה..מקום יפיפה... רק מראה שאי אפשר באמת לברוח ממחשבות... כותבת יומן פרידה..מעלה על הכתב במחברת כאילו סוגרת מעגל .כשרק פגשתי אותה כתבתי המון 2 מחברות מילאתי..ואטמתי אותן. פתחתי לא מזמן להציץ, כתב יד לא ממש מאורגן..כמו ההרגשה דאז.. אז כותבת יומן כזה..של סיכום כאילו סגירת מעגל..ועוד דבר קוראת המון ספרי פסיכולוגיה כמו בשנתי הראשונה אצלה..שרציתי להבין קראתי המון גם כדי להרגיש אותה כאילו שזה הדבר היחיד המשותף בנינו. ההבנה הזו..לא יודעת הרגשתי צורך לשתף ולשאול אם זה נשמע "נורמאלי" ?? טבעי? ואני בחופשה ונכנסתי לפה.מעולם לא נכנסתי ככה בחופשות וגם לא יצרתי קשר איתה כשהיא או אני היינו בחופשה...ופתאום נכנסתי לפה.. משהו עובר עליי. יודעת שנכון להפרד. משהו לא ידוע מרגישה משהו אחר. מה זה?? חרדה כזו?? או סתם חוסר וודאות... אודי, קראתי שוב את ה"עין הפנימית"שלך...מדהים גם עבורי לעבודה עם ילדים עם בעיות התנהגות בגן...להבין. אבל גם גרם לי לתהות על כישורי התאו"ם שלי.. אשמח אם תענה לי למשהו שמטריד אותי שמתי לב שבקשר עין ולהבין רק מבטי עיניים קצת מתקשה ב"לקרוא" את הרגש בעיניים.רק זה כל השאר אני ממש בסדר ומבינה....ובטיפול הקשר עין איתה דיי התחמקתי בכוונה מלחץ הרבה פעמים של מבטים חודרים שכאבו לי. לא פירשתי אותם כאמפתיה אלא כחדירה...ל...וגם עם אנשים אני לא אןהבת להביט הרבה בעיניים. זה כאילו "מכאיב"?? האם זה קשור?? מעולם לא אמרתי לה על זה בטיפול...כן דובר על מבטים חודרים שבקשתי שתפסיק ואחר כך הרגשתי מבטי אמפתיה...לא יודעת...אני מתחרפנת קצת למרות שהשקט והשלווה פה כל כך כלכך..לא יודעת. אולי שקט מידיי שמתחילה להקשיב לעצמי כמו המזגן של טורנדו בפרסומת.. מוזר אבל טוב גם השקט והנוף המרהיב...אשמח לתשובה לגבי המבטים. תודה.
מיכלי מאמי השקט והשלווה ...הם כנראה רק חיצוניים...ובתוך תוכך כמו מערבולת של רגשות ... פרידה מטיפול...מהמטפלת.. הכתיבה עוזרת ?? החופשה עושה לך טוב . ? מבינה שאוטוטו מסתיימת החופשה ורגשות עולים... מקווה שהכתיבה תרגיע במשהו ..שיקל.. אוהבת
הי מיכל, הרעיון שפיתחתי ב'העין הפנימית' הוא שכישורי התאו"ם הם רב ממדיים. כך, שתיאורטית, ייתכן שיש תפקוד דיפרנציאלי של היכולות (כמו בדוגמאות שמובאות לאורכו). חוויית החודרנות שאת מתארת שלעתים חווית ממבטי העיניים יכולה להיות קשורה (והיא קשורה) למאבק שאנו מכירים, בין קרבה ומרחק. כך, שאין תשובה פשוטה (ומזל שכך). אודי
הי אודי, נכנסתי לרחוב ללא מוצא. מצד אחד אני זקוקה נואשות לעזרה, מצד שני אני אומרת שאין לי כלום כי הנה אני מתפקדת והכל בסדר, אולי אני סתם מפונקת או מחפשת תשומת לב. אבל למה שארצה לחיות בתוך כל הכאב הזה. מצד אחד אני מודעת לנזקים של הפרעת האכילה ומצד שני אני לא רוצה לוותר עליה. מצד אחד אני מאוד בודדה ומצד שני אני לא עושה כלום כדי להפר את הבדידות אלא רק נמנעת מאנשים. ויש עוד. כל הקוטביות הזו משאירה אותי על הגדר ומגבירה את הרעש בפנים. ואני לא יודעת למה אני לא מצליחה רק להיות בצד אחד, יציב יותר ובטוח. אני לא מצליחה לחזור לטיפול. אני לא אוהבת אותו יותר. אני לא בוטחת בו יותר. נשאר רק כעס. והכעס הזה מכרסם. אודי, אני חושבת שאני צריכה עזרה אבל לא יודעת איך לקבל אותה.אולי אתה תוכל לעזור לי. או לפחות לומר איך היית עוזר לי אם הייתי המטופלת שלך. תודה שירה
הי שירה, הייתי אומר לך מה שכתבתי בהודעה שלמטה: זה בסדר להרגיש את הכעס, מובן והגיוני. תני לזה מקום, נסי לזכור את הרגעים הטובים שהיו בקשר, לתת זמן התאוששות ותיקון - ואז לראות מה הלאה... אודי
כאשר זכרונות מציפים כאשר הכאב בלתי נסבל נזכרים .... כאשר התחננו שמישהו יבוא להציל ואף אחד לא בא כאשר התפללנו ובקשנו מאלוהים שישלח מישהו/ לא משנה מי להציל אותנו ועדיין אף אחד לא בא ועכשיו בטיפול... אחרי טיפול..שוב לבד עם הכל.....והייאווש כל כך גדול...
אבל הוא לבדו בן כה וכה ..... https://www.youtube.com/watch?v=p5byVs7BwPA אהובה ינשופית יקרה זה נכון , זה קשה זה כואב וזה מתיש ... ובכל זאת האם את באמת לבד? בעולם? אנחנו כאן עבורך גם אם זה חלקי ... חברות ... והמטפלת ....האם היא לא אתך , שבוע אחר שבוע ...שומעת את כאבך , מנסה לעטוף להיות... אז אנחנו לא באמת לבד.....ועדין התחושה שלנו זה שאנחנו לבד , בעיקר שכואב שכל כך כואב שאפשר להשתגע שצריך שמישהו יקח את הכאב הזה מאיתנו .... זאת תקופה זה קשה זה כואב ואי אפשר לצמוח בלי לעבור את גלי הכאב הזה .... אין לי לצערי מילים מנחמות לכאב הזה .....ולצערי גם לא יכולה לקחת אותו ממך רק שאני אתך תמיד ....לא עוזבת גם שיש המון רגעים שזה לא מרגיש לך ככה חיבוק ענק ענק ...
ינשופית מתוקה שלי כמה את צודקת כמה כואב מה שאת אומרת וכן לצערי הזכרונות כואבים מאוד בדיוק כמו להרגיש את הפגיעה עצמה בזמן נוכחי כאלו לא דובר..כאלו לא טופל...כאלו לא...מלא דברים עולים לי כדי לתאר ... אבל כמו שאמרת יקרה שלי בסופו של דבר ..נשארים לבד לפני ואחרי כאלו .. כלום ..וזה כואב ... את יודעת מתוקה שלי ..אני כבר שנים אחרי ....ועכשיו שחזרתי לטיפול ..רוצה להגיד לך ש....למרות הזמן שחלף ...למרות שהדברים דוברו בעבר ...טופלו בעבר...לאכזבתי הגדולה ..אין מנוס מלהגיש שוב את הכאב ...ובדיוק באותה עוצמה!! מבינה יפה שלי....יש זכרונות כואבים שלעולם לא עוזבים ...לעולם לא נעלמים ....!! צריך ללמוד אייך להרוג את הזכרונות האלה כדי שלעולם לא יעלו שוב...!!!! אולי לאודי יש פתרונות אייך להרוג את המפלצות האלה.. לא יודעת מה עוד לומר לך יפה שלי.. איתך בכאבך
אביב וחטוליתוש יקרות המילים שלכם חבקו אותנו תודה תודה שאתן כאן ומבינות
ברוך שובך אודי! מקווה שנהנית בחופשה. היום כבר חמישי ועוד מעט תפתח כאן הדלת לכדי סדק צר, זהיר ומאופק, אבל לפעמים גם זה משהו להאחז בו או לחכות לו. יש משהו בדימוי של השמיכה עם החורים שמביא אותי גם לכאן, להודעה הזו שנכתבת לפני שובך, והנסיונות האלה לטלא כל הזמן כדי לסגור הכל, כדי ליצור רצף, מרגישים כמו עיסוק סיזיפי אבל כנראה שומר. אודי אתה יודע שהמנגנון הדיסוציאטיבי עוד עובד היטב? מתהומות הנטישה לפני חצי שנה כמעט ואימת הנסיעה שלו, הכל הפך קהה, אני אמנם זוכרת אותו אבל הוא מאוד מעורפל וזר מוחלט. ככה הצלחתי להגביר את התפקוד הרובוטי שלי לאסוף הכל, להמשיך לפגוע בעצמי גם כדי שתהיה לי שליטה במשהו. כבר חודשיים לא קיימתי פגישה. בחודש הבא הוא חוזר ונדמה לי שלא אחזור לטיפול. מעבר לתחושה שכבר כמעט חמש שנים והתחושות נשארו כשהיו, שלא לדבר על הפרעת האכילה והפגיעה שלא טופלו, יש בי רצון עז להפסיק לשלם. הרי הייתי עושה זאת עם כל שירות אחר שלא היה נושא פרי או לא טוב דיו. אני גם רוצה שמישהו יטפל בי ללא תמורה. מרגישה שמוטב לי להשאר ללא טיפול מאשר לשלם עליו ולהשאר כל כך רעבה. שירה
אהובה שאת קוראת אותך בנשימה עצורה כמעט ומחפשת כמה מילים טובות ... נכון הרבה זמן שהוא כבר לא כאן ..מאוד קשה ..גמני הייתי שוקלת אם להמשיך..אבל.. אולי בכל זאת כדאי לחזור אליו כדי לעשות סגירה בטיפול...לא לצאת כך עם כל התחושות הקשות שאת מסתובבת איתן בכל התקופה הזו... וכמובן שחייבת לעצמך טיפול בנושא האוכל שחס וחלילה לא תידרדרי למקומות שקשה יהיה לצאת מהם ..להפסיק את הפגיעה בך !! אוהבת אותך יפה שלי ודואגת לבריאותך חטולית
תודה חטולית יקרה מאוד, על המילים החמות, הדואגות והעוטפות. למרות הקשיים שלך את יודעת להסתכל על האחר בכנות וחמלה ואני מאוד מעריכה את זה. שלך שירה
אני קוראת אותך שוב ושוב ואין לי מילים אני מבינה כמה אנחנו שונות בדרך הפעולה וחושבת שאולי מה שאכתוב לך ממש לא יהיה נכון לך למערכת שלך... ובכל זאת אשאל אותך לא מה עולם הרג שלך חושב על זה מה ההגיון ...האם שם את מבינה את הנסיעה שלו את ההתנגדויות את הכשלים את הרצון לברוח... האם שם את מבינה את חשיבות הפרידה ויותר מזה את זה שחמש שנים זה טיפה בים לפגיעה קשה כמו שלנו .. אנחנו זה קבוצה ..כל חלק מאיתנו זקוק לטיפול משלו וכל הקבוצה זקוקה לטיפול יחד.. אהובה רק את!!!!!!!!!!!! וזה מנסיון יכולה לעצור את ההרס שאת נמצאת בו ... זה פנטזיה לחשוב שמישהו יקח את הכאב מאיתנו את מה שעברנו ונהפוך לחדשות...אחרות... אבל זה לא פנטזיה שבטיפול ששני הצדדים נאבקים עליו יש צמיחה יש חיבור בן החלקים יש קרבה...אני רואה את זה על עצמי ממקום של ניתוק מוחלט כמו אחרי קיר בטון היון יש לי חלקים שהשיח הוא בניינו גם בלי הזר השלישי ... אהובה שאת לא יודעת ...הכי רוצה להגיד לך אל תוותרי לא בגלל כעס כן אם מתוך החלטה מוסכלת החלטת שזה לא המטפל עבורך ויש לך אחר טוב ....למרות שקחי בחשבון ששנה וחצי זה רק ליצור אמון לקח לי קרוב לשלוש שנים להסכים להביא חלק מחלקיי לטיפול הראשון האחרים הגיעו רק בשני ....אחרי עוד הבשלה וגם זה אחרי המון המון התנגדויות שלי של חלקים אחרים ... בטיפול שלנו מדובר על המון המון התנגדויות אני מצאתי שרק הגיון בריא יכול לעקוף אותם ולהמשיך בטיפול תיראי את השינוי שלך כאן את הקשר שלך אם אודי ..אודי לא השתנה את פשוט למדת לקחת מקום ולהרגיש אותו יותר ....אל תוותרי עלייך ועל הטיפול שלך ... חיבוק ענק
תודה אביב אהובה, אני מבינה את הנסיעה ומבינה שאם אפשר בלי טיפול מוטב כך, רק כדי לעבור שוב טלטלות של פרידה. אני מבינה את הכעס שלי ומודעת להתנגדויות. אני מבינה שלא אתחיל משהו חדש וגם קשה לי לקבל את חוסר התנועה בטיפול עצמו. חלקים שלי הגיעו לטיפול אבל אני רק רוצה שיעלמו, אני תופסת את ההפרעה אחרת, אני לא מוכנה לדבר על עצמי בלשון רבות ולא מוכנה שהוא יפנה אלי בלשון רבות. לא מתחברת לדיבור הזה. לפעמים עדיפה הדיסוציאציה. לסגור הכל ולקוות שלא יתפרץ שוב. הבעיה שאני לא מצליחה כבר לעשות גם את זה, את מה שהצלחתי לפני יותר מעשרים שנה . זה מורכב. ונכון שכל אחת מתמודדת בדרכה. אם רק אני יכולה לעצור את ההרס אני לא צריכה אותו. אם הוא לא מצליח לטפל בפגיעה ובהפרעת האכילה בטענה שזו אני שמתנגדת ומונעת, אני לא צריכה אותו. אני צריכה לבד עם עצמי לחכות שמשהו ישתנה או יקרה ומעדיפה לחכות לבד בלי התסכול שהעזרה לא עוזרת ואף גובה מחיר כלכלי כבד. שלך שירה
עצוב שירה החלקים האלה הם לא האוייב שלך הם חלקים בנפש שלך כ ו שיש לכל אדם ....הניתוק מהם עזר לך לחיות את מה שעברת ... המטפל אכן לא יכול לעשות ניסים ....רק אנחנו יכולות .. ואנחנו יכולות רק אם כל החלקים ביחד .... לא חשוב איך תקראי לעצנך .. תעשי את זה בחמלה כי מגיע לך ... ואני שומעת המון פחד המון כאב המון שליטה מדומה ... ואני רואה המון הרס...רק אתי כולה לעצור אותו יחד איתו אם תאפשרי לו .. אין כאן קסמים יש כאן עבודה קשה מאוד ....עבודה שקוראת את הלב אבל משתלמת בסופו של יום חיבוק ענק אהובה שימרי עלייך
כתיב .והקלדה ... סליחה יקרה אני מעורבבת קשות .... וכן זה עבודה קירעת את הלב ועוקרת את הנשמה
הי שירה, ברוכה הנמצאת! הייתי מציע קודם כל לתת זמן למפגש המחודש, ורק לאחר ההתייצבות של הקשר להחליט אם כן או לא. לא ממקום דיסוציאטיבי ומנותק... אודי
הי לכולם .. אודי שמחה שחזרת מקווה שנהנית ..אישית החופש כאן הפעם עשה לי ממש טוב . מהמרחק יכולתי יותר לראות מעבר לכאב. להבין יותר את כל הצדדים של כולן . מבחינתי זה עניין של כבוד הדדי . אנחנו קבוצה וקבוצה מורכבת לא פשוטה כואבת מלאה בבאגים ושיחזורים. כשכל טריגר יכול להפעיל טריגר אצל אחרת . אני חושבת שמכוון ואנחנו שונות הפגיעה שונה החוזקות של כל אחת מאיתנו שונות ...גם הטיפול בנו שונה. כך שמה שנכון למטופל אחד לא בהכרח נכון למטופל השני .יתרה מכך לעיתים אנחנו פשוט עדין לא שם ...זה לא אומר שאם אנחנו מתנגדים למילים של האחד זה מבטל אותם,זה אומר שזה לא נכון לנו באותו הזמן . עכשיו בקשר אלי למקום כאן ולפיצוץ הזה שהשאיר אותי מפורקת. ניסיתי להסביר את עצמי רק שהייתי במקום מעורבב עם שיחזור מה שהביא למצב קרבני (תוקפני או נמחק ) עכשיו במרחק אני אנסה להסביר ...מה שחשתי כאן לאורך כל הזמן הזה ,זה חוסר כבוד לכאב שלי.. גם אני אשמה נתתי לזה יד והייתי שותפה למילים "מקיאה "וכאלה ... אז לא אני לא בגלישה פסיכוטית אני לא כותבת תחת חומרים ממממכרים ואני בטח לא בשגעון . אני כותבת את הכאב הרב שיש בתוכי. הכאב שעולה, בגלל היותו ממודר ממני עולה בצורה מאוד גולמית .יחד עם זאת בגלל היותו באינטרנט יש בו מבחינתי יתרון כי יש כן בלימה ומעצור מהסיכוי שיזהו אותי ..וכך יוצא שזה רק טיפה מהכאב ואני מסוגלת להתחבר אליו ולהביא אותו לטיפול לעבודה משותפת . כשהיה הפיצוץ ההוא שירה שאלת מה הצורך של כל אחד מהפורום זה הצורך שלי .. האמת וזה ישמע לכן אולי מוזר לא אמיתי אבל אני גם לא מצפה לתגובות כבר מזמן שלא ....הצורך הוא פשוט להניח את זה ואז כשאני קוראת את זה אני יכולה להתחבר לזה . אז למה לא לעצמי כי יש צורך בזר השלישי שמחבר בניינו יש לי צורך בעד הזה שיראה ...ובאינטרנט גם כשאין תגובה יש עד ...בנוסף המקום זמין תמיד ואני יכולה לכתוב בשעות שלכל גורם תמיכה אחר אני לא אכתוב ועכשיו לקונפליקט הכואב ....קראתי, ראיתי מה הכתיבה שלי גורמת לאחר ,צר לי על כך באמת ואני גם הכי מבינה בעולם . נראה לי וזה בגדר רעיון אשמח להקשיב להיבטים /רעיונות אחרים . כדי שאני לא אמחוק את עצמי (כן יש לי מקומות אחרים לכתוב בהם אבל זה מוחק אותי מכאן ) וגם לא אכאיב לשני. אני מוכנה לקחת באחריותי לסמן את ההודעות האלו שניכתבות מתוך הצפה ריגשית בטריגר ... גם על השני מוטלת האחריות אם לקרוא הודעה כזו או לא ... אנחנו אנשים מבוגרים ויש לנו גם את האחריות לשמור על עצמיינו . אני יודעת שזה לא אידאלי אבל זה נראה לי אמצע הוגן ושומר ומכבד אותי ואת השני .. סוריקטה את מכולם חשובה לי דעתך ...אבין גם אם לא תגיבי . תודה אודי על המקום הזה שמאפשר כל כך הרבה צמיחה ותהליכים
אביב יקרה אני מבינה את הצורך שיראו ... טוב שאת לא מוותרת על עצמך ועל הצורך להביא את הכאב..... אני רואה את הכאב שלך ינשופים
אביב אהובה אני לא רואה בשום מקום בין כל מה שכתבת עד היום דברים שהיו עשויים לפגוע במישהי/ו..באופן מכוון לפגיעה נכון שהיו ויכוחים כאן בין לבין אבל עדיין לדעתי הצנועה הם חלק בלתי נפרד מהמהות של המקום... לא תמיד אפשר להיות נופת צופים ולא להגיב לדברים גם אם הם קשים....לחלק מהקוראים .. אצלי למשל יש דברים שאני קוראת ...לא מבינה בכלל..ולא יודעת אייך להגיב ומה לענות...אז נשארת בשוליים עד ש... מבינה את הכאב שלך ..אבל לא מבינה על הענין הקורבני שכתבת משום מה זה אף פעם לא הובן על ידי.. כאן בשבילך אהובה
אביב אהובה, שמחה שאת כאן! מבינה את הצורך להשמיע גם אם העד וירטואלי (ואולי בזכות זה). שנים של סודות והסתרות וחיפוש של מקום שיוכל לקבל את כל המילים האלה. שלך, שירה
ינשוף אהובה נכון אני לא מוותרת על עצמי לא עוד , זה תהליך .... ההתחלה שלו הייתה בלא לוותר על עצמי בטיפול , לא לוותר לקולות שרוצים ההפך ולוותר .... ומשם גם כאן בעזרתו של אודי למדתי להביא את הכאב להביא אותי ולא לוותר עלי .. שמחה שאת רואה את החשיבות של לא לוותר לתת מקום לכאב שלך .... אתך
אני יודעת שקשה לך להבין על מה אני מדברת .. אסביר , אנחנו קבוצה לפעמים כשהאחד כותב על עצמו ובדרכו ...האיך ,והמילים שהוא כותב כואבות מאוד לשני מטרגרות אותו ...לעיתים אפילו גרוע יותר יש משהו מדבק בכתיבה דיסוציאטיבית שמעודד פרוק אצל האחר , יש משהו מדבק בהרס עצמי ....זה כואב אבל זה נכון .... כשאני כותבת כאן כאב זה מטרגר אחרות אז פשוט חיפשתי דרך שאני לא יוותר על עצמי אבל גם לא ימחוק בתחושה את האחר ....גם אם לא בכוונה ..... זה קונפליקט כואב אבל מאמינה שאם רצון טוב וקצת הבנה ותקשורת בעיקר תקשורת אפשר לגשר על כל קונפליקט ... תודה שאת כאן חיבוק
אמיצה שאת כמה יכולות כמה רגישות לאחר בבקשה קחי את הרגישות הזאת מולך אם לא ברגש בהגיון בהבנה ..... המון הגיון הביאו אותי כדי להשאר כאן ...כי אם זה היה נשאר ברגש הפגוע , המחוק , הזה שלא רואים אותו שלא רוצים אותו שהוא לבד ...בחיים כנראה לא הייתי כותבת כאן אות ושירה תאמיני לי שכל אות גם עכשיו כדי לכתוב אותה אני צריכה להוריד מהיד והלב משקולות כבדות שמנסות לעצור ...שאומרות לי למה לך ? בשביל מה ? שירה אהובה כל כך מזכיר לך משהו ???????? בבקשה אל תוותרי עלייך
הי אביב, סימון בטריגר בהחלט יכול להוות מתן מרחב מכבד למי שחשים שצריכים להיזהר מהצפה כזו או אחרת. ושמח שאת כאן. אודי
כתבתי לפורום הזה כבר בעבר עם בעיה שהייתה לי בגב והקרנה לרגל זה בעיה עכשיו קצת שיפור אבל המצב הנפשי שלי על הפנים אני לא יודעת מה לעשות אני חנוקה ואין לי עם מי לדבר זה גם מה שעברתי ב-5 החודשיים האחרונים קשים עברו עליי לא הייתה לי אופציה לצאת או ללכת מהבית ועכשיו לפני 4 שבועות הכול היה בסדר עד חודש יוני ואז קרה מה שקרה לי אני מי אשת אני צריכה עזרה נפשית ואין לי מי לפנות או לדבר
שלום קרולין, ראשית, את מוזמנת להשתתף כאן. שנית - פני לטיפול. לעתים יש אפשרות גם לביקורי בית. אודי
לקחתי 5 כדורי ם לא כדי להתאבד אלא סתם כי ממש לא הצלחתי לישון. זה הרדים אותי לכמה שעות. אבל האם עשיתי משהו בעייתי ואני צריך לגשת לשירותי רפפואה?
קודם כל לא לוקחים 5 כדורים בלי הנחיות מתאימות מרופא!! דחוף לגשת לרופא/ה ולבדוק מה כדאי אייך כמה ולמה.. הלוריון יכול לתעתע...עלול להיות מסוכן ..גם כדור ממכר
שלום לך, נראה לי - כמו שכתבה חטולית - שזה לפחות חוסר אחריות... כן הייתי ממליץ לבדוק מה עומד מאחורי התנהגות הרסנית כזו. אודי
שלום דוקטור! עקב פגיעה קשה בעבודתי ונכות קשה נאלצתי להשתמש בכמויות של סטרואידים, שגרמו לי ORGANIC BIPOLAR DISORDER d/t steroid treatment המעביד טוען שאני משקר שסטרואידים גורמים לי הפרעה נפשית. אני מתכוון לעבור לעצמי בדיקת פוליגרף על מנת להוכיח שאני לא משקר וסטרואידים אכן גורמים לי מצבי מניה קשות. בתור פסיכולוג קליני, האם הייתה מקבל תוצאות של פוליגרף? תודה רבה
שלום יגאל, בתור פסיכולוג קליני הייתי שמח לקבל חוות דעת מקצועית מפסיכיאטר. מה קשור כאן פוליגרף? אודי
אימא שלי מורה בהשכלתה ואנחנו מתקשים לנהל וויכוחים בצורה מתורבתת אתמול היא הציעה לי לקחת טיפים בנגרות מבחור במשפחה. אותו בחור השאיל ממני מסור והוא רצה לתת לי טיפים לעבודה בעץ ככל הידוע לי הוא לא נגר ואין לו ציוד נגרות בביתו. הוא שימש בעבר כאיש תחזוקה במלון ואני לא שואב טיפים מאנשים שזה לא העיסוק העיקרי שלהם. אם הוא היה נגר בשמחה הייתי נעזר בידע שלו. ההצעה גם לא הגיע ממנו אלה מאשתו ואימא שלי ודחיתי אותה בכנות אין לי נטיה להסתיר את דעותיי ולנמק ולכן לא אמרתי לו את זה ישירות אבל אני בהחלט יכול בצורה מעודנת להבהיר שאני שואב את המידע שלי מנגרים בניתי מידופים ובר משקאות בהצלחה יתרה. היום בהמשך לוויכוח מאתמול אימא שלי כינתה אותי היטלר, הסברתי לה שמילא הייתה משווה אותי לטראמפ או אייל ברקוביץ אבל היטלר זה קצת קיצוני. כשהוויכוח מגיע לנקודה שהיא לא מסוגלת לנהל אותו היא מפוצצת אותו בקולניות אני כל הוויכוח שמרתי על טונים נמוכים לא כיניתי אותה בשמות ודברים בסגנון. אני יודע שכדאי להימנע מוויכוחים אבל כשזה בני משפחה והם מצפים לתשובה אני לא טוב בלזייף את מה שאני מרגיש ואני חושב. השאלה היא בכנות האם ייתכן והבעיה היא אצלי?
ויכוחים לפעמים דבר בריא מה גם שיש לך זכות לדעות משלך ואתה יכול לעמוד עליהם !! וזה בכלל לא נשמע שהבעיה אצלך.. אל תוותר על מה שחשוב לך אתה אדם עצמאי ...תגרום שיכבדו אותך ואת דעותך
שלום לך, קבל רעיון למחשבה: לכעוס או לנהל ויכוח 'בשקט' או ב'תרבותיות' - זה לא קצת זיוף?... אם זה כך, ייתכן שאמך כועסת בשביל שני אנשים: בעבור עצמה ובעבורך. אודי
שלום לאודי ולמשתתפים, לפני כשבוע וחצי בפגישה שהייתה לי עם המטפלת, החלטתי בעקבות חוסר יציבות בחיים האישיים שגרמו גם לקשיים כלכליים וגם לחוסר מוטיבציה כללית, להפסיק הטיפול באופן זמני. זאת אומרת, לא להגיע יותר לפגישות. לפני כן, הקשר ביני לבין המטפלת נראה שמגיע לשיאים חדשים והתקרבות לנושאים שלפני כן לא בהכרח דוברו ועדיין פתאום המכה הזו בחיים האישיים שלי גרמו לי לשקול מחדש אם בכלל יש לי מה לחפש בטיפול כשאני צריכה לממן את עצמי וההוצאות של הטיפול כרגע יכולות להיות מיותרות. אני מיוסרת מאוד, לא רוצה להפסיק ללכת אליה וכל הזמן חושבת על הפגישות שאני מחמיצה, אני משתוקקת לכתוב לה ולחזור לקשר החם הזה אבל בו זמנית מבינה שנוצרה מציאות חדשה. יחד עם זאת, הייתי מצפה ממנה גם אם בפעם האחרונה הייתה בנינו חוסר הסכמה על ההפסקה ועל דברים אחרים בטיפול, שתשלח הודעה של דאגה, של רצון להחזיר אותי. נדמה לרגע שאולי היא בחרה לוותר עליי וזה כואב אפילו יותר.
לפעמים יותר קל לראות בצד השני את מה שקשה לנו לראות בעצמנו... אולי תשלחי לה הודעה שאת רוצה לחזור ותראי אייך היא תגיב אולי תפתיע לטובה ..מה שאת מיחלת לו...ואולי .. אין לך מה להפסיד ..
היי. היא נותנת לך להבין בעצמך. גם לי קרה פעם..הרגשתי שהיא לא נלחמת בשבילי. בסוף החלטתי להלחם בשביל עצמי וקבעתי איתה ושוחחנו...אפילו שלא פשוט. דברו על זה.
שלום קפה, בדרך כלל ענייני כסף מסתירים מאחוריהם לא מעט עניינים רגשיים. על פי הנחה זו - את מגיבה בהתרחקות דווקא לאחר הקירבה שתיארת. שווה בדיקה, ואם זה אכן כך - לחזור... אם לא - זה תהליך אבל (בצירה) טבעי וטוב. אודי
שלום לד"ר בונשטיין ולשאר חברי הפורום. אני מחפש המלצות לפעילות לשעות הפנאי/תחביבים. חשוב לי לפגוש ולהכיר אנשים וגם לתעל את הפעילות עבורי על הדרך, עם כי פגישת אנשים היא עדיפות ראשונה. אני חושב שחדר כושר זה בחירה מצויינת, מחפש עוד רעיונות דומים. היתרונות של החדר כושר: - זמין כמעט בכל שעות הערות שלי - לא מחייב מפגש עם אדם ספציפי, כל פעם אפשר לפגוש/להכיר אנשים נוספים. - לא צריך ללכת עם אדם נוסף או איזה חבר ואפשר להגיע לבד. - יעיל גם לבריאות, למראה, ביטחון עצמי וכו... שאני כותב חדר כושר זה כבר כולל אירובי מסוגים שונים, משקולות וחוגים כמו קרב מגע, איגרוף וכו.. אני אוהב בעלי חיים (כלבים) ולבשל (ולאכול). מחפש להרחיב את תחומי העיניין ולפגוש אנשים באופן סיסטמטי וקבוע (מעדיף מאוד לא משהו חד פעמי...) תודה מראש.
שלום דודו, הייתח מציע להצטרף לפעילות ספורטיבית קבוצתית (אומנויות לחימה, למשל) וכן לקבוצת רכיבה על סוסים (לאחר כמה שיעורים פרטניים). זה בדיוק עונה למה שתיארת. וגם כיף גדול... אודי
אודי, סוריקטה כתבה על הרצף ואני מרגישה שיש לי שמיכה מלאה בחורים. אולי מרב חורים אין שמיכה וקר לי. באמת קר לי אודי, קר לי בלב בגלל כל הלבד הזה, בגלל הניכור הסביבתי וההתכחשות למה שקורה לי, וגם קר לי בגוף ואני חלשה. הלוואי יכולתי להחזיק רגע ולנשום אותו. תודה שאתה כאן, מקשיב ומושיט יד. חופשה נעימה. אתגעגע שירה
לפני חודש כתבתי על ניתוח השתלת קוצב חלופי של אמי ושמחתי שהכל היה בסדר אפילו כתבתי בשמחה רק שהשמחה היתה מוקדמת מידי עוד באותו לילה חזרתי איתה דחוף לאיכילוב למיון בגלל תעוקת חזה עברו ימים מאוד קשים בהם היא התנדנדה בין הרדמה והנשמה שלא יכולתי לקחת החלטה לבד והייתי בקשר הדוק עם אחי ..שנתן או קי לכל החלטה שלי.. ימים קשים שוב בטיפול נמרץ...וכמובן שאני לידה ..ישינה על מעין כורסה /, או בחדר האוכל עם התיק שלי על השולחן...גהינום לשמו... כמו במרץ שנה שעברה הכל..כאלו לא חווינו ...והיה הפעם יותר קשה כי אמי לא הסכימה לשתף פעולה עם צוות הרופאים ...מסכנה..הפחד שיתק אותה ומאחר ולא הסכימה נאלצו לשתמש בהכנסת חמצן ב..פוש.. עם מסכה כמו ששמים בחדרי ניתוחים..עם ואקום..וכאב לה ..ולא יכלה לנשום ...רק היד שלי עליה במגע ..הרגיע אותה..לא יכולתי לזוז משם ..פחדתי שתמות.. ורופא אחד ממש " חכם " אמר לה את יודעת שכבר היית שם...וחזרת..כנראה שאת חשובה למישהו....מי אומר דברים כאלה לחולה כל כך קשה ??? כעבור כ..10 ימים עברה למחלקה ומשם הטיפול המשיך..וכמובן שאני איתה שם כל הזמן לא עוזבת הקור 18 מעלות שם כולם עם סוודרים וג'קטים חמים ..לא השכלתי מההתחלה..קפאתי וכולי מכווצת מהקור בלי ברירה יצאתי כל שעתים מחוץ לבנין להפשיר... כמעט עברו 3 וחצי שבועות עד שהחליטו לשלוח לשיקום אבל שלא כפעם הקודמת באיכילוב אלה במקום אחר..כאן בעיר בקהילה כך זה נקרא סיוט מתמשך כבר 3 שבועות ועדיין אין שיפור במצבה אם הייתי שם איתה יום ולילה 24/24 כאן אין כזו אפשרות הם עושים מה שבא להם ולא נצמדים להוראות של איכילוב מלחמות יומיות אני מנהלת איתם על תרופות ..הנהלציות..3 פעמים ביום..ןכל שאר סוגי הטיפולים שהיא צריכה לקבל שלא מתחשק להם לתת... אסור לי להגיד שאני עייפה כי אין מי שיחליף אותי..ואמי..היא כל מה שנותר לי כי אחי גר בחול... אז רק כאן יכולה להגיד ש..אני מותשת.. אבל לא מוותרת וממשיכה כי אם יום אחד שאני לא מגיעה כמו ביום שבת ..חוץ מאשר להוציא אותה לחדר האוכל ..היא מבלה את כל זמנה במיטה...אייך אפשר ככה להשתקם ??? ומחר יום חדש... ואין לי אפילו כוח לספר אייך הולך בטיפול... אז רק לומר שאני נורא מצטערת שלא נכנסתי להגיב לאף אחת כי באמת סליחה אבל אין לי ממש מילים מתאימות או מנחמות להגיד אוהבת אתכן כולן ומקווה שאתן לא כועסות ליל מנוחה חטולית
אודי יקר, כבר מאוחר ועדין לא באת... בטח עמוס בהכנות לחופשה. לא אכתוב שוב את אותם הדברים כי הכל נשאר אותו הדבר. רק להגיד שתהיה חסר בעיקר עכשיו בלי טיפול ובלי כאן. כאילו הכל תכף יסגר ויסגור עלי. מאחלת לך חופשה נעימה שירה
הי שירה יפה, על אף שאולי חלקי כל כך, לפחות מכיווני אומר שתהיי במחשבותיי. נשב בדמיון ביחד לקפה-תה או נלך לטייל על חוף הים. נדאג לבחור את השקטים ופחות הומי יולי-אוגוסט. אודי רשם לבמבי סוג של אסון... :-( איתך, סוריקטה
תודה סוריקטה אהובה גם את תהיי במחשבותי וגם התמונה של הליכה על החוף שלך שירה
מסתמן שכן. תהיה פרידה. לא יאמן.. אני במצב כזה שאני כבר יודעת איך היא תגיב..וידעתי שהאפשרות שהדלת פתוחה תהיה. היא הבינה שזה רצוני, ואף הסכימה. שאלתי כמה זמן תהליך? והיא אמרה אולי עד סוף אוגוסט או עד החגים...מה שאחליט. ואני החלטתי ש10 פגישות..פגישה לכל שנה..אז זה יוצא באמצע מה שהציעה. היה לי ברור שנברר למה עכשיו? והאם סגרנו נושא מסויים ואיך אני? וגם ספרתי לה שבפורום חתמתי מיכל השלמה! לא כמו פעם..היום מרגישה שלימה. מה שאהבתי שהיא אמרה שאם נראה שלא מתאים אז לא! והאפשרות לפגישה כשארצה או מקרה חירום אם יהיה פתוחה תמיד וגם פגישה מרוחקת כדי לשמוע איך אני אפשרית!! מה שרציתי לשמוע, שמעתי. אז מתחיל תהליך....והפעם תהליך של צמיחה וגדילה וללא קביים.. מעניין איך יהיה. קראתי שפרידה גורמת לרגרסיה, ושמודעות עצמית חשובה לפרידה וכו,'... מרגישה שלימה עם ההחלטה, זה לא אומר שלא יהיה קשה ואולי אתחרט. מבחינתה הכל לגיטימי וכייף שכך. תודה לכם..ואשתדל לשתף פה.. מקווה שזה בסדר שאני במקום אחר מכלם פה. ושזה לא פוגע באף אחת.. תודה אודי וכלם.
הי מיכל יקרה, ניסיון אמיץ. יפה שתפוגגה קצת החרדה שהבעת בהודעה קודמת פן תהא זו גדיעה באחת. יפה שקיבלת מידע המשכי על המציאות. כשאני חושבת על הפרידה אצלנו - מתארת לעצמי שכנראה יהיה צריך להיות מישהו נוסף בעולם שאסכים איכשהו להישען עליו. אך בינתיים אין משהו מבוסס דיו. סיבות לא מודעות, חלקן מוכרות למדי (כבלעדיות) יש לכך, כנראה. תלות ומעגלי תמיכה, בחווייה ובמעש, איכשהו נראים לי חלק חשוב בלי קשר לטיפול. אולי אנ'לא חזקה מספיק בענייני פרידות. אבל הי, אנחנו עובדים על הקטע הזה רוב הטיפול, אולי. וגם זה בסדר. להתראות ובהצלחה, סוריקטה
מיכלי יקרה אני שמחה בשבילך... 😊
הי מיכל, פרידה לא חייבת להיות רגרסיה. בפרידה יש המון חלקים והיא גם מאפשרת גם התפתחות ועצמאות. אודי
איך מפנימים את המטפלת? כל הזמן פחד ולא מרגישים בטוחים הרצון להיות איתה כל הזמן כל הזמן הפחד להיות לבד המצוקה כאשר לבד
הי ינשוף, אולי לא מאד פשוט, נראה לי. חשבי שהדמויות המשמעותיות בילדות המוקדמת היו שם 24/7 באינטנסיביות, והמטפלת, שנוצר הקשר איתה שנים רבות אחר כך, נמצאת שם פעם בשבוע, אפילו כמה פעמים בשבוע. נדרש בעיניי זמן כדי לנסות איכשהו לאזן בין הקול החדש לקולות של פעם. אך אל ייאוש. יכולות לסייע לפעמים חוויות מעבריות אולי. זכרונות משותפים. העוגן שאודי הזכיר. אך כנראה שבעיקר זמן, זמן זמן... קצת מבאס, לפעמים. נהיה תקווה שהמאזן יתחזק בהדרגה לכיוון המטפלת לטווח ארוך. סוריקטה
שכחתי לברך אותך- נסיעה טובה וחופש מהנה...
הי ינשוף, תודה על הברכה :-) לגבי הפנמה - זה דבר שקורה לאורך זמן, וקשור במהימנות הקשר ובעקביותו, וגם בהיסטוריית הקשרים המוקדמים שלנו. אודי
https://www.youtube.com/watch?v=l2KJPV7D9eU הי לכולם , לא רוצה לברוח מכאן , כן קשה לי מאוד לא פשוט לאסוף את עצמי אחרי ... אבל אם למדתי משהו בכל שנותיי כאן זה שיש כאן מקום מדהים לכולם ..ואני חלק מכן לכולנו באגים כאלה ואחרים אבל אנחנו יחד בתוך עולם הבאגים האלה . יש לי הרבה מאוד מילים על עניין הקנאה ..זה לפעם אחרת . בגדול בעיני קנאה היא לא בהכרח דבר רע , יש בקנאה הרבה מאוד טוב ומניע ....העניין הוא איך מסתכלים על זה ומה עושים עם זה. אודי ... לא בדלת האחורית , ...שיהיה לך חופש מדהים תהנה מכל רגע ...משהו ניפתח לי בלב אולי זה דווקא החופש שלך ... כותבת למרות שקשה לכתוב ...שמאמינה שכן ארגיש געגוע אלייך ולכאן ...
אביב יקרה טוב שאת כאן וברור שאת גם חלק- ינשופים
