פורום פסיכולוגיה קלינית

הי אודי, אני רוצה לשתף במשהו שקורה לאחרונה מול המטפלת שלי. הקליניקה של המטפלת שלי היא ממש קרובה לעבודה שלי, מרחק דקה וחצי הליכה. קרו מקרים בטיפול שהמטפלת לא יכלה להיפגש וביקשה בהתראה של חצי שעה מראש לאחר את הפגישה ובעקרון הייתי מסכימה. לפני שבועיים לא רציתי להגיע לפגישה, כעסתי עליה וביקשתי לבטל. שלחתי לה הודעות שאני כועסת ולא יכולה להגיע והודעתי שלא אבוא. 40 דק' לפני הפגישה שלחתי לה הודעה האם היא בקליניקה כי התחרטתי ורציתי לבוא, אבל היא כבר לא הייתה. פגישה לאחר מכן היא הייתה כעוסה עליי שהפגישה פוספסה סתם ודרשה ממני שאשלם בעבור הפגישה . למרות שהודעתי לאורך כל השבוע בהודעות שלא אגיע. ואמרה שלא לעניין לסמס חצי שעה מראש, למרות ששוב קרה בעבר שאפילו הודיעה בהתראה קצרה ממש. היה בינינו ויכוח ובאיזשהו שלב במהלך הפגישה ביקשתי ללכת לשירותים. ואז כשהייתי בשירותים פיזרתי לה דפי ממו צבעוניים גזורים על הרצפה. יצאתי מהשירותים והמשכנו לדבר, אך לא אמרתי לה על מה שעשיתי. היום נפגשנו שוב, והיא הודתה שהכעס שלה נבע מתסכול שאני לא משתפת פעולה. והיא לא הזכירה במילה את מה שעשיתי בשירותים, וגם אני לא אמרתי כלום. היא הרי יודעת שזו הייתי אני. למה היא לא אומרת כלום? אני מתקשה להעלות זאת מולה

ביקשתי שיעבירו לפה כי לא הצלחתי אבל לא הסכימו... ונשארתי מנודה. מבאס. מנסה שוב ושוב בהעתק הדבק. מבאס אודי וכולן, אני רוצה לומר לכן בנות יקרות שממש מזמן אודי הפסיק לענות בימי ראשון ורביעי וחיכה שנגיב אחת לשניה ורצה הודעות פתוחות. כשלי היה קשה עם זה אמרתן שזו התפתחות או התבגרות והתקדמות של הפורום בקיצור לא הפריע לכן כלל. והנה עכשיו קשה לכן כשהוא היה צריך ללכת לכנס, חופש וכו'דווקא לי ממש כבר לא קשה. אני חושבת שזהו תהליך טבעי שנוצר..תמיד אנשים יסעו, יהיו אילוצים וכו' גם אני נעדרתי מעט עכשיו ולא נראה לי שהייתי חסרה או שדאגתן כמו פעם ואני רואה זאת כהתקדמות!!!! אפשרי לבוא וללכת כי כך בנוי הפורום. שאלת אודי לגבי תפקיד,של מי להחזיק? לא נראה לי שזה דווקא "תפקיד"זה מעין הדדיות כזו...הפורום נועד להעזר כשצריך, נכון נוצרה קבוצה אבל זה לא אומר שצריך כל הזמן לשמר אותה. להחזיק אותה...הקבוצה נוצרה מתוך צורך מסויים וכך גם הקמת כנראה את הפורום מתוך צורך שיש לאנשים. לא יודעת, אני חושבת שהתפתחתי מאוד!!! כבר אין לי צורך לשתף רוב הזמן ואם יש כזה הוא יוצא לאנשים בחיי שנמצאים איתי ביום יום. בחיים..התקדמתי. לפורום תמיד יש פינה חמה אצלי בלב, לך אודי ולכולן. אבל זה לא אימר שאני מתחייבת להחזיק/לשמר וכו' אני שמחה שהוא קיים אם הוא ייסגר כמובן שיהיה לי עצוב. אבל כל עוד יש צורך לאנשים מאמינה שישמר ובקשר לקבוצה, היא יכולה להיות דינאמית, זה הולך וזה בא... וכלום לא יתמוטט. הכל בסדר בנות. ואף אחת לא באה על חשבון השנייה!!! ואם אתן רוצות לענות ולעזור לאחרים סבבה ואם לא אתן לא מחוייבות! אין שום צורך לקחת אחריות על פורום... נראה לי שפתאום הרגשתן שהתפקידים משתנים שאתן העונות/שומרות וזה לא כך! יש את אודי שתמיד עונה גם אם לא ברצף שמתאים לכן. לדעתי הרצף כן נשמר. שימו לב לסגירה כל שבוע, לאותן מילים, אותם ימים. יש יציבות שנשמרת גם אם יש ימים שאודי איננו הוא מודיע תמיד!!! הכל בסדר. שלכן, מיכל.

מבאס גם שאת מבקשת ואני אומרת לך שאני לא רוצה יותר להכנס לכאן ובטח לא להעביר הודעות משם אחרי כל הבלאגן את אומרת לי שאני מרוכזת בעצמי .. אז כן להעביר לך הודעה בלילה כראיתי את הבקשה שלך ואחר כך לא לישון כל הלילה .. אז לא אני אשמור על עצמי מבינה שהתרגלתן שאני עוזרת תמיד וכשאני לא זה נחווה כנגדך זה לא .יש מצבים מיכל כמו עכשיו שאני צריכה יותר לשמור גם עלי .. וכן כל כניסה לכאן הורגת אותי עוד קצת .

זה באמת מבאס התחושה הזו שלא יכולה להכנס לכתוב כאן מתי ואיך שאת רוצה להזדקק לשני והוא מסרב ולא משנה מה סיבותיו . מבינה אותך מצטערת על מה שכתבתי קודם ....זה בדיוק למה שהתכוונתי הפורום הזה לא עושה לי טוב ואני באה ממש לא בטוב . . אוהבת אותך

אני לא קראתי את כל ההודעות כי לא הייתי כאן. אז לא הבנתי שכך את מרגישה. מצטערת שביקשתי ממך כשלא היית מוכנה ואם אינך רוצה להכנס אל תכנסי! חבל שאת כך מרגישה. אני הרגשתי מנודה מהפורום ולא ממך!! כשלא נמצאים תקופה הוא לא נותן להכנס וזה מבאס. זה הכל. תמיד אמרתי שכל אחד יכנס מתי שמתאים לו...

מתנצלת בפני כל הקבוצה על האיך ועל מה שהבאתי לכאן בשבועות האחרונים מודעת לזה שזה היה מאוד קרבני ....וכמו טובע במקום לאפשר לעצמי לצוף בעטתי בידיים וברגליים לכל עבר כך שגם גלגלי ההצלה שלכם (במבי שירה ) לא חדרו את הלב .... המצוקה מאין מקום ואין שייכות מן הסתם מתערבב עם האין מקום ואין שייכות במשפחה הבסיסית שלי ... צר לי באמת תודה לכם כולכם על הכל אוהבת מאוד

הי אביב, אני 'שומעת' את המצוקה שאת מביאה לפה.. אני גם 'שומעת' את המצוקה שמביאה סוריקטה... כשאני רואה כל אחת מכן בנפרד,מתכווצת לי הבטן.. אני ממש יכולה להרגיש את הכאב של כל אחת מכן.. הכאב ותחושות קשות נוספות ממלאים את הפורום... ואני לא מוצאת מילים לומר לכן... זה נמצא במקום שאין לי מילים... יחד עם זאת, כשאני מתבוננת על המתרחש דרך הפריזמה המערכתית וכפי שכתבתי לאודי, אני חושבת שאתן ,כחלק מאוד מאוד מרכזי ומשמעותי פה... כששתיכן אולי גם מילאתן תפקיד של 'שומרות על רצף הפורום' זמן לא מועט... אני חושבת שאתן נוטלות על עצמכן עכשיו (וייתכן מאוד שבאופן לא מודע) את התפקיד של 'קול קבוצתי' כשהאמירה היא : 'אודי...בבקשה, תחזור להיות אקטיבי יותר בכדי שנרגיש מוחזקות יותר,שנרגיש בטחון רב יותר..' ייתכן אף ש'המריבות ' ביניכן, באופן בלתי מודע 'בכדי להחזיר את אודי 'הביתה' כמו במשפחה כשהילדים מרגישים 'סכנה' שאולי אבא/אמא יעזבו/יברחו מהבית.. הילדים מתחילים לריב ביניהם וכך 'מחזירים' את ההורים לתפקוד מלא ואינטנסיבי יותר... שלכם, במבי

ייתכן והדימוי שאת משתמשת: 'כמו טובע שבועט בידיים וברגליים לכל עבר..'הדימוי הזה אולי מהווה קול קבוצתי לאודי כשהקבוצה מחפשת 'גלגל הצלה'.... מעניין ... במבי

אביב יקרה הייתי רוצה להאמין שיש מקום להכל כאן- כולל תחושת קרבני, וכל שאר הרגשות ... אנחנו בני אדם לא רובוטים... גם לי יש חלק קרבני וכן הייתי רוצה לדעת שיש מקום להניח את זה כאן. זה שאת מבינה מאיפה זה נובע מצויין אבל זה לא נוגד בהצורך להביע את מכלל רגשותייך... אני רוצה לשמוע ולהקשיב לך.. אוהבת, ינשופים

אוהבת את הראייה שלך אבל עוד זוית ... נכון בשלב מסויים אני וסוריקטה שמרנו על הרצף כאן זה נהייה סוריקטה ואני ואני וסוריקטה ...מה שבשלב מסויים הרג את שתיינו אני חשבתי לעצמי שסוריקטה לוקחת מרחק כדבריה לכיוון המציאות יותר ואין לה זמן ...ואז מצאתי את עצמי אביב עם אביב כאן .. ואז ביקשתי מכן בנות אל תשאירו אותי לבד ...כתבתן לי את ומיכל ואחרות שזה בסדר כל אחת באה כשנכון לה והאשמתן אותי שאני "מכריחה "אותכן לבוא שאני באה בטענות ... בטיפול אמרתי למטפלת מה שכתבתי כאן שזה לא הוגן ככה להשאיר את אודי לבד גם בלי ידיעה מתי או איך נבוא זה פשוט לא הוגן ... כתבתי את זה גם כאן ....והתחלתי לצאת מכאן גם אני ...חלק מהיציאה הייתה גם כי לי אישית ותמיד אמרתי את זה (אפשר לראות לזה עדויות רבות כאן וברחבי הרשת )שיותר חשוב לי הקבוצה מהמילים של אודי . ואז ברוב טימטומי שיתפתי כאן שאני לא יודעת איך להפחית אותי מכאן ואני עושה ניסוי. כן זה שהרג כאן את סוריקטה לטענתה ... ואז בא הפיצוץ הגדול או כמו שסוריקטה מכנה חלוקה מחדש של השטח .. אבל מה ?,, לא באמת אני הייתי הבעיה גם לא הדומיננטיות שלי כי אם ההעדרות של אודי .. זוכרות שאודי שאל אז לפני שהוא יצא בפסח למה דווקא עכשיו למה בעיתוי הזה . האם זה קשור אל זה שהוא יוצא האם יש שם כעס . החרשתן ולמה כי היה קל להפוך אותי לפציינט המזוהה.. אביב תלך יהיה כאן טוב (מנדי סוריקטה והרבה שקט) אבל מה ,???? אביב לא הייתה כאן מעל חודש רצוף וזה לא שינה את המצב ...כי הקנאה באביב על היחס של אודי או המקום שהיא לקחה לא הייתה באמת הבעייה . הקושי של הקבוצה זה כי אודי חסר לכן כאן ... כי היה לכן קשה מילואים וחג וטיול אופניים ... אבל אודי כאן בטוב ובהתנדבות אז לא "נכעס "עליו . נאשים את אביב שהיא מסנוורת אותו שלא יראה אחרות ,נאשים את אביב שהיא לוקחת מקום .. בקיצור ... ואוףףף שוב ניכנסתי לזה . .באמת קשה לי לדבר על זה כמו מישהו מהצד זה נוגע בי .. הנפש שלי מחוררת מאשמות עוד ועוד האשמות .. . בקיצור במבי ,מה שניסיתי להגיד שלא בטוח שאני וסוריקטה זה באמת הבעייה .. וכן תמיד שאודי נסע דובר כאן על הקושי בהעדרו זה לא נראה לך מוזר שפתאום מה7.4 הקושי שמדובר הוא רק אני וסוריקטה .... אז כן ....לכולם יש אחריות לאודי ולקבוצה ... הקבוצה צריכה לשמור על הרצף אבל הקבוצה בטח במצבה המפורק עכשיו זקוקה למנהיג .. ולא מישהו מהקבוצה .. כי אם את אודי .להרגיש בטוח כאן להרגיש רצפה ... והאמת שלדעתי אודי נמצא כאן אולי מעט כי גם ההודעות לא עולות .אבל הוא נמצא מה שהוא יכול ....אז לנו כקבוצה יש אחריות גדולה יותר ולענות ב3 בבוקר זה הכי אומר אני כאן ...

אביב, לא כל כך מצליחה להבין את דברייך... אם אני מבינה נכון,את אולי אפילו מחזקת את דברי לגבי ההשערה של 'המריבות 'בקבוצה..??? לא זכור לי שהאשמתי אותך מתיישהו...?? גם לא נראה לי עד כמה שאני מצליחה שהיית 'פציינט מזוהה' אם כבר פציינט מזוהה.. נראה לי נכון יותר שבזמנו מימהנטלה תפקיד זה.. גם מנדיי נטלה (אולי) תפקיד זה.. אבל את אביב ...??? ....לפחות לי זה לא נראה כך... לגבי אודי.. לי הקבוצה חשובה אבל למילים והנוכחות של אודי הם הם שבגללם /בזכותם אני פה!!!!! אם אודי לא יהיה - גם אני לא אהיה מבחינתי , למילים של אודי יש את המשמעות העמוקה ביותר פה בפורום!!!!! אגב,מעולם לא קינאתי בך על 'יחס מועדף' מאודי.. מעולם לא הרגשתי שאודי מסונוור על ידך.... משונה... אני מרגישה שאני אומרת לך את זה בכעס...לא.. בזעם !!!! כאילו אני מרגישה שאני כמו מושכת את היד של אודי אלי ואומרת : אודי - לא שלך, אודי שלי.. :)) בגדול אביב, ההודעה שלך אולי מחזקת את דברי לגבי הקשר בין המשמעויות השונות של המריבות שמתרחשות עכשיו להיעדרויות של אודי בתקופה האחרונה והאקטיביות והאינטנסיביות שלו שפוחתות עוד ועוד... במבי.

וואו... אני מנסה לשחזר בראש מה כתבתי לך כתגובה ... אני ערה לכך שגם אני כעסתי .. כעסתי על האמירה שלך והפרשנות שנתתי לגבי 'הסנוור'... אם אני מזיזה את ה'זום'.. מתבוננת שוב דרך הפריזמה המערכתית זה נשמע לי הזוי.. למעשה 'ילדים לא מעטים רבים פה במשפחה עכשיו' את,אני ,סוריקטה (חבל לי מאוד שאת בוחרת לשתוק עכשיו..) ומיכל... ואני מסכימה עם דברייך : "הקבוצה במצב מפורק וזקוקה למנהיג".. במבי.

מי דיבר עלייך ... שיברנו על הקבוצה על הריב עם סוריקטה ...זה בדיוק מה שנאמר לי ...אני לא המצאתי ולא אמרתי שאת אמרת .... די בבקשה די חבל שהגבתי לך כאן מההתחלה אני לא מצליחה להסביר אותי כולכן כל הזמן נעלבות ממני ואני מרגישה הכי רע שאפשר .. באמת שאין לי כוח או אויר מצטערת לוקחת את כל מילותיי חזרה ...את האמת לא משנה מה קורה כאן .... את בסדר לרגע לא חשבתי אחרת באמת סליחה ...אין לי יותר כוחות להסביר .. אוקיי אני כמו מסננת מנוקבת לגמרי והמילים יוצאות עקום .. לקחתי פסק זמן מכאן ...באמת שלא מצליחה להסביר את עצמי לאף אחת מכן וכולכן נעלבות אז ....הגיע הזמן לפסק זמן . אוהבת ושוב סליחה

אביב יקרה, אני רואה כמה את מרגישה לא מובנת, כמה את מרגישה שהמילים שלך יוצאות מהקשרן וכמה אשמה וכאב את נושאת על כך. קשה לי לראות שכך את מרגישה ומתסכל שאין דרך להראות לך אחרת, אי אפשר להתווכח עם רגשותייך, כפי שאת אמרת. במבי באה בטוב, והאירה דברים מזוויות קצת שונות. אולי בשבילך הדרך היא לא בלקחת פסקי זמן אלא להמשיך להביא את המילים שלך עד שתרגישי שמשהו נפתר? אולי תנסי אחרת כדי שמשהו לבסוף יוקל לך? שלך שירה

אביב הי, לא נעלבתי ממך ועד כמה שזכור לי גם לא כתבתי את המילה שהשורש ע.ל.ב מוזכר בו... כן היה לי תמוה ..ושאלתי את עצמי אם אכן האשמתי אותך מתיישהו.. פשוט כי לא היה זכור לי משהו כזה.. לא נעלבתי.. משונה... ההעלבות לדעתי,מעולמך הפנימי... כן דיברתי על 'כעס','זעם' זה היה ב'חצי קלא'ץ 'כזה... עם קריצה בעין... דיברתי על הרגשות של 'כעס וזעם' בהתייחסות למה שכתבת על כך שהקבוצה מקנאה בך על ייחס מועדף שאת מקבלת מאודי ושהוא מסונוור ממך... הרגשתי שזה מעורר בי כעס ,זעם ,אך בו זמנית גם הרגשתי שהכעס והזעם הם עם קריצה בעין.. כזה חצי קלא'ץ.. תערובת מוזרה... אביב, כפי שאני מצליחה אולי לראות ,את חלק מאוד מאוד מרכזי וחשוב פה בקבוצה... לא מבינה מה קורה פה.. אלא אם כן אני מתבוננת דרך הפריזמה המערכתית... במבי

ביתי בת השמונה התחילה לאונן מידי פעם ראיתי ןהתעלמתי..מבינה שזה לא מקובל לא עושה ליד אחרים.. לאחרונה מצטרפות כל מיני שיחות קטנות על מיניות כמו סרט שראתה או שיר בטלויזה שזוג התנשק או שמישהו נגע לה בטוסיק בטעות או בפות..הכל לוחשת לי באוזן ולא מרפה עד שמשתפת.. יכולות להיות גם מחשבות כאילו התנשקה עם ילד מהכיתה..וכאלה אני משתדלת להרשיב ולהגיב לכל שיתוף בהתאם לעיתים לא ברצינות... אני דיי מודאגת שילדה בגילה ככ מפותחת מינית מה עליי לעשות להתעלם? טיפול?...יעבור? עזרה..?

אודי הי, אתה שואל אותי : " של מי התפקיד לשמור על הרצף? של הקבוצה או שלי?" לדעתי,מדובר על "ריקוד משותף" האחריות והתפקיד - משותף גם לקבוצה וגם לך אודי... כאשר ,לדעתי אודי,התפקיד והאחריות שלך (כמובן במסגרת של ההתפתחות הקבוצתית ולא במציאות החיצונית...) לדעתי, האחריות והתפקיד שלך בתור מנחה הקבוצה/ מנהל הפורום היא לאפשר לקבוצה מסגרת קבועה!! מסגרת שיש בה רצף !!! מסגרת שמאפשרת חופש,מרחב ובטחון לפרטים שבקבוצה לנוע במרחב הביניים הזה... האחריות והתפקיד של הקבוצה לדעתי, להיות נוכחים ..אולי גם כן באופן רציף עד כמה שאפשר... ולהביא באופן מכבד ,אמיתי ומלא עד כמה שאפשר, כל אחת את עצמה ... כן אודי... מדובר על " ריקוד משותף" ואני חושבת ששירה צודקת בדבריה לגבי הקשר בין הנוכחות האקטיבית שלך שפוחתת בהדרגה ל" מריבות " בין הבנות פה... ייתכן מאוד שתחושת ההחזקה שמתרופפת משפיעה על הקבוצה כקבוצה- כלומר על הבטחון ... וממילא על התפקיד אותו נוטלות סוריקטה ואביב כ"קול קבוצתי"... ** ויחד עם זאת אודי...אני רואה את השעה בה התייחסת אתמול לכל אחת פה ... לפנות בוקר... וכן...אני מלאת הערכה עמוקה אליך !!!!! המחוייבות העמוקה שלך מעוררת השתאות!!! זהו לבנתיים... מאחלת לך שבת טובה, נעימה ומלטפת.. שלך במבי

הי אודי, תקופה מאתגרת במשפחה עם כל מיני מחלות. בתוך חודשיים עברו הורי, שניהם, ניתוחים. לאמא שלי יש סרטן. ואני נכנסתי להילוך הכי רובוטי שלי. קצת הלכתי לאיבוד ושמתי את עצמי בעמדה המטפלת והדואגת ושכחתי איך אפשר להתרוקן מזה לגמרי. רב הזמן אני בוהה ולא מצליחה לעשות כלום. קשה לי מאוד לנשום. אמא שלי חיפשה תשובה למה זה קרה לה, מעין חשבון נפש, ואחת התשובות שמצאה היתה שלא היתה אמא טובה. היא אמרה את זה. ואני נורא רציתי להגיד שעשתה מה שיכלה, שנסיבות החיים וכו' אבל שתקתי. הדמעות חנקו את הגרון ולא היה לי אוויר. קיבלתי הכרה. אמא לא היתה טובה.אחר כך פחות כעסתי עליה. עכשיו אני רק טובה ופחות כועסת עליה. כמו שהיה פעם. אבל פעם היה כך כי אסור היה לכעוס על אף אחד, רק על עצמי. לפעמים אני חושבת שאולי אף פעם לא ארגיש שלם, תמיד רק חלק, שאף פעם לא ארגיש שקט כזה שאני מייחלת לו, שקט טוב. שלך שירה

אני מצטערת על התגובות הקשות שלי מולכן .... יודעת שבאתן בטוב מאוד מעריכה אותכן סליחה

הכל בסדר אביב, אין צורך להתנצל בכלל. את באה כואבת, אבל בטוב

הי לכולכם, קראתי את מילותייך סוריקטה בהודעה שכותרתה :"יש לי משאלה".. אם אני מסתכלת דרך הפריזמה המערכתית אני מזהה כמוך שההומיאוסטזיס במערכת הקבוצתית עבר שינוי.. כאשר ,בעבר הרחוק ,עם התהוות הקבוצה בניהולו של אודי .. אתה החזקת את הקבוצה מקרוב.. באופן אינטנסיבי יותר ,שכלל מתן התייחסות להודעות 4 פעמים בשבוע .(בימים ראשון,שני,רביעי וחמישי) גם ההתנהלות שלנו כחברות קבוצה היה שונה מאשר היום.. אופי הקבוצה היה יותר אחד לאחת.. כמעט ולא היו התייחסויות האחת לאחרות.. בהמשך,התהווה גרעין של חברות קבוצה שבחלקו נמצא גם היום.. "ראיתי" את חברות הקבוצה (וחבל לי מאוד שאין או לפחות לא ידוע לי על חברי ) שנוטלות על עצמן תפקידים שונים תפקידים משימתיים/רגשיים.. בהמשך אודי,ראיתי שהנוכחות האקטיבית שלך פחתה עוד ועוד... לי זה היה חסר.. בתקופה האחרונה הפורום שתק כל כמה זמן.. הרגשתי שהרצף נקטע לא מעט... אני זוכרת ויודעת אודי שאתה נותן ותורם בהתנדבות מלאה מזמנך כבר למעלה מעשור אני לא מקבלת את זה כמובן מאליו ואני מלאה בהכרת טובה ! מלאה בתודה עמוקה אליך !!! לא מובן מאליו אודי... יחד עם זאת .. כן ..אודי... חסר לי קצת הרצף.. חסרה לי הנוכחות האקטיבית יותר שלך... ... משהו חסר לי.. במובן הזה אני מצטרפת אלייך סוריקטה.. ואביב..את מאוד מאוד משמעותית פה בפורום.. אני אולי מבינה על מה את מדברת בהקשר של "תפקידים בקבוצה".. בעיני, אביב, את מאוד משמעותית ויש לך תפקיד מרכזי.. יחד עם זאת ..כן.. אני גם מאוד מאוד שמחה על האקטיביות ששירה לקחת על עצמך.. אפשר ששירה תהיי אקטיבית ..יש בך משהו מאוד מאוד מיוחד בעיני.. שילוב של אנושיות, חכמת הראש והלב, רוך ,מתן כבוד ליצורים שבעולם.. לא יודעת.. מאוד מאוד מתחברת אלייך שירה... אולי את סוג של שירה ביקום הזה.. ואביב מתוקה..יש לך וו'אחד מקום פה.. שלא לדבר על העבודה שאת עושה..הכח ,המאמץ הבלתי נלאה והמחויבות העמוקה שלך לעצמך.. שאפו עלייך !!! וזהו לעכשיו... שלכם,במבי.

במבי יקרה מאוד, מסכימה עם מה שכתבת לגבי הפורום, התחושה שהאינטנסיביות ירדה, גם אם מוצדקת מבחינת אודי והמשאבים שהוא משקיע כאן שבהחלט ראויים להערכה רבה. אולי שם נוצר הואקום שבו נזרעו זרעי הסערה הזו. אבל אני לא ממש מצליחה להבין. ושוב, תראי, גם אביב וגם סוריקטה... אני רוצה לומר די. בואו נמשיך. לאט. זה בסדר שיש כעסים ומשקעים זה גם בסדר להגיד שזהו, נגמר, ללכת ולחזור. זה לא כישלון. אבל בואו נחזור, לא לאותה נקודה, לנקודה חדשה, מתוך החלטה שחוזרים. את מושיטה יד וגם אני אנסה. תודה על המילים ועל המקום שנתת לי, מחמיא לי מאוד. אוהבת שירה

במבי ....אני הראשונה שעודדה את שירה לקחת מקום ...ולהיות יותר אקטיבית וכן גם אני שמחה ...ואפילו מאוד גאה בה . אם את זוכרת ביקשתי ממכן לא פעם להשאיר אותי לבד ....כן לקחתי עלי תפקיד אבל לכן היה נוח שאני בו.... אני לא רוצה כאן שום תפקיד אני לא רוצה כאן שום חלק .....אני לא מרגישה שייכת לכאן ואני לא יודעת למה אני עוד כותבת במקום שרק גורם לי לכאב בחודשיים האחרונים .. מצטערת במבי ....באמת קצת אירוני שבאתי לכאן נאשמתי בזה שאולי אני טרול ....ועכשיו אני מואשמת ש.. די !!!!!!!באמת כמו שכתבתי לשירה לא מעניין אותי יותר ולא רוצה לדון בתפקידים או בקבוצה ...או אפילו בכאב שאני מרגישה את יודעת שמנדי זרקה לכיוון שלך אשמות....אני יודעת איך הרגשת ....אבל לא היית לבד בכאב הזה ...ואני כל פעם שאני מעלה את הכאב האישי שלי מקבלת עוד חבטות אז די אני לא שק חבטות יותר של אף אחד ... לא רוצה שיגידו לי בואי ולא רוצה שיגידו לי תניחי לי ....לא רוצה שיגידו לי יש לך וואחד תפקיד אבל תיקחי קצת פחות מקום ....רוצה שיתנו לי להיות אני כמו שאתן עושות כותבות כרצונכן ... וכן במבי כואב לי ואני לא נחמדה אז סליחה אם אני נשמעת תוקפנית ולא נחמדה ...פשוט באמת כרגע זה עבר את כל גבולות היכולת שלי

שבועיים של ניתוק- תפקוד רובוטי, המון עשיה.. ועכשיו- נותנת מקום לחלקים ויש מצוקה נוראית בפנים וקשה מאוד... אני לא יודעת איך מתמודדים בלי שוב להתנתק

אני מרגישה לא מסוגלת להקשיב בפנים לקולות שרוצים לספר את הסיפור...והבטחתי שיכולו לספר ביום ראשון בטיפול אבל אני לא רוצה... אני יותר מדי מפחדת

ינשוף יקרה! זה באמת קשה וכואב מאוד להיות בקשר ומגע קרוב עם הרגשות שעולים סביב הסיפורים האלה. מאוד מבינה את הרצון להתנתק חזרה וגם את הכמיהה לשתף בטיפול, במקביל לפחד עז. לפעמים זה מרגיש , שהדברים שהם נאמרים בקול מול המטפל/ת מהדהדים ומקבלים תוקף ומקום זה כמו לגעת בלבה רותחת בפנים. וגם ככה כואב ומייסר מאוד.. אולי יכול לעזור ולהקל מעלייך לדבר אתה על הפחד מלשתף וגם על הצורך.. ואם את מצליחה להבין אם עצמך, גם מה היית רוצה שהיא תהיה עבורך ברגעים האלה, ואיך אפשר שתרגישי כמה שיותר עטופה, מוגנת ובטוחה. ממש מכל הלב, מאחלת לך הקלה ושלווה. שולחת חיבוק והזדהות עם הכאב.

זה נפלא שהקשבת שנתת מקום זה ברור שקשה אבל את יכולה ....להקשיב ,אולי אפילו לכאוב ולחמול . וואוו וזה קשה אבל באמת אפשרי כבר היית שם לא פעם ... ההתנגדות מלהקשיב להם הרבה יותר קשה ולוקחת אנרגיות אוהבת חיבוק ענק לכולך

טלאור, אביב ואודי כמובן תודה על המילים שלכם יודעת שאתם צוקדים- שחשוב לתת מקום.......

אביב אהובה, אם יכולתי לקחת את כל הפעמים שבהם אמרת לי לקחת מקום, לא לוותר, שבהן נתת עוד פרשנות לתחושת האי-שייכות שלי לכאן, הייתי אורזת את כל זה ומגישה לך. מניחה שאנחנו טובות יותר בהתגייסות למען האחר. אני יכולה להרגיש אותך, את הכאב העצום והתחושה הקשה שלך בנוכחות כאן, שכבר איני יודעת למה לקשר אותה. יש משהו טוטאלי, גם אצלי, ואני נוטה הרבה פעמים להרגיש מאוד מאוד מעורערת אם המקום שלי בתוך קבוצה אינו מוחלט, כלומר אם לא כל הפריטים בקבוצה למשל אוהבים או מעריכים אותי ולכן אני הרבה פעמים מאוד נמנעת, כך תמיד היה. פחד להיות בקבוצה שמא יצחקו עלי או ילעגו לי או יחשבו כמה אני טיפשה. ודווקא אצלך ראיתי את הצד ששוחה בתוך קבוצה, שיודע לשתף וגם להגיב, ותמיד נראה היה שזה בא לך מאוד בקלות. מקווה שתמצאי את הדרך לחזור. איתך, שירה

זה לא קשור ללקחת מקום ....זה קשור להרבה יותר ולא זה אחת זה חלק גדול מהקבוצה .... שימי לב לדברים הקטנים אפילו שנכתבים בתוך מה שנכתב אלייך ... תיקראי תגובה אלי .... חבל שלא יכולה להעביר משם לכאן משהו כי יש בו בנות שהם לא כאן ..... נאמר לי בפרוש תניחי לי ..וכשאני עונה שאני יניח ולא יגיב אז אני מקבלת שאני (האשמה )אני אלרגית ....די שירה פשוט די המקום הזה רק גורם לי לכאב ... וכן ברור שזה יושב על שריטות וקורבנות ועוד ועוד ....אבל אני פשוט לא מסוגלת ...כל פעם שנכנסת לכאן כמו עכשיו אני מצטערת על כך ... זה כבר מעבר לקנאה בלקיחת מקום מולי כי אני כבר כמה חודשים כמעט לא כאן ...זה הרבה מעבר לזה .....תיקראי טוב שירה תיראי בן השורות של כולם ואז תגידי לי איך ...כשאני אמרתי לך קחי מקום אף אחד לא האשים אותך בכלום אני כבר כמה חודשים מואשמת כאן ולא על ידי אחת ....אז כן זה הכי משחזר בעולם ...באמת דייייי ואין לי שום חשק להמשיך בשיח על זה שלא נותן דייייי סליחה יודעת שאת באה בטוב מתוך רצון טוב ....

אני לא מצליחה לקרוא בין השורות אני לא מבינה למה צריך היה להאשים אותי וגם כל עניין המקום הוא לא המהות של המקום הזה. לקח לי המון זמן להיות מסוגלת ומרגישה שהצלחתי רק כשהיה כאן כאוס כזה גדול שהרגשתי שהאדמה נשמטת ואולי אני צריכה לקחת אחריות אם חשוב לי. וכנראה זה חשוב לי. אולי משהו השתנה כאן וקשה לך עם השינוי אבל נדמה לי שהרב כאן מעולם לא ביקש ממך להניח לו והשיח היה מפרגן, מכבד וחומל. מקווה מאוד שיוקל לך בקרוב . שלך שירה

שירה מדהימה ואהובה ...את כל כך יפה ויפה לך התפקיד הזה 😊 מגיבה לך כאן לגבי מה שכתבת למטה ולבמבי .. אז לגבי התפקיד הזה . זה שאת מאפשרת לעצמך מקום זה נפלא .. ואיך את שואלת כי הייתה תזוזה וזה נפלא . את זוכרת שכתבתי לך אחרי הפיצוץ שבן השורות גם אצלך הרגשתי את האשמה על כך שאני תופשת המון מקום .. חשבתי על זה הרבה חלק מזה שלקחתי מרחק היה מהמקום שהבין שברגע שאזוז קצת אתן תמצאו את מקומכן יותר . ואני שמחה שצדקתי ...קיוויתי אז שגם סוריקטה תמצא את מקומה חזרה ....ושירה גם ניסיתי לנהל שיח רחוק מכאן כמו שכתבה לי סוריקטה )שלא אנסה זאת שוב ) כי חשבתי שרחוק מכאן ומאודי יאמינו לי שאין לי שום כוונה ליצור סביבי אידליזציה או לסנוור את אודי בכך שאנשים כאן חשובים לי ....אז ניסיתי ,התקרבנו ואז ניבעטתי שוב.... עכשיו לגבי התחושה שלי . בואי תיקראי את ההודעות סביב הפיצוץ ההוא ואחריו ....בכל פעם שהשם שלי או רמיזה אליו כתובה תיקראי שירה ותנסי להרגיש את ההרגשה מהאוירה הכללית כאן .. ותיראי שירה זה לא שאמרו לי ללכת אבל כמו ההודעה היום זה נאמר בלי מילים כאילו אם אני כאן אז אחרים לא כאן בגללי ... אז כן בהפוך זה אומר אם תלכי אני יבוא ... אני אפילו לא יכולה לנסות להסביר לך מה אמירה כזאת עושה לשריטות שבי .... אבל זה באמת לא חשוב זאת ההרגשה שלי ואם הרגשה אי אפשר להתווכח .. זה לא אומר שזאת האמת זאת האמת שלי נכון לעכשיו... לגבי זה שקל לי לקחת מקום כלום לא קל לי הכל זה עבודה עבודה עבודה ועוד עבודה על עצמי....גם לא ליברוח אז או עכשיו זה עבודה... לגבי המטפל ,גם כאן להרגיש שאכפת זה עבודה מול כל החלקים אלו שמתנגדים אלו שפוחדים כמו מנטרה בלי הפסקה להזכיר לעצמי הוא בעדיינו זה רק המקומות ההם שמפריעים .... אני במקומך חוזרת לטיפול לא לשיחה אחת לשבוע לשתיים או לפחות שלוש בשבועיים לצמצם את המרחבים ולא מפסיקה להגיד לעצמי הוא לא הם הוא בעדי.. נראה לך שתמיד אודי (סליחה אודי) קלע בדיוק למה שהייתי צריכה /רוצה ...לא !!! למדתי ליקרוא אותו מהודעות שהוא כתב לאחרות מהתבוננות מהצד בהבנה שאודי כאן בהתנדבות ואכפת לו מאיתנו שוב מנטרות ועוד מנטרות ועוד ....עד שמצאתי את הרצפה הזאת בתוכי שמאפשרת לי לנוע ולזכור שבעולם הזה יש הרבה מלאכים טובים עבורי ....אבל זה הכל עבודה לרגע לא לוותר מול הקולות שרוצים שאוותר .. את בסדר יקרה את מופלאה ...באמת ואני ,לאט לאט אמצע את דרכי לעצמי חזרה ולכאן במינון שיתאים לי ... תודה על המאמצים שאת עושה 😍את אותם מאמצים להחזיר אותי לכאן תחזירי את שירה לטיפול זה קשה אבל זה אפשרי ..

במה האשמתי אותך??? ולא אין לי בעיה עם השינוי .... הדרך שזה נעשה כואבת ...והשימוש במילים שנחרטו לי בתוך הלב.....

רק כתבת לי "תיקראי טוב שירה תיראי בן השורות של כולם ואז תגידי לי איך ...כשאני אמרתי לך קחי מקום אף אחד לא האשים אותך בכלום" ועל זה הגבתי למה שמישהו יאשים אותי. שיהיה לך שבוע טוב אביב. שלך שירה

עכשיו אני מבינה קראתי כמה פעמים להבין אותי אותך ... התכוונתי שתוסיפי על הקושי שלי בלקיחת מקום את התחושה הזו שמאשימים אותך .....לא שחס וחלילה מישהו היה צריך להאשים אותך .... מצטערת שזה נשמע ככה .... את בסדר את באמת בסדר ....אוהבת

אני יודעת שעניתי לך על זה ... שירה באמת לא יודעת איך יוצא שאני מובנת כל כך עקום.... מה שהתכוונתי זה שתנסי להבין איך אני מרגישה שכני גם מאושמת ו רגישה אשמה ברור שאת לא אשמה ואין במה להאשים אותך אוףףף באמת הכל יוצא לי עקום סליחה

אביב אהובה ויקרה מאוד, לא יוצא לך עקום. מה שיוצא זה מה שאת מרגישה ותראי כמה טוב שאפשר כאן לכתוב את זה שוב ושוב. נראה לי שזה הכי בסדר. אני כל כך מבינה את הרגישות שלך ושמחה שיש לך מילים לנסות ולהסביר שוב ושוב. איתך בלב, שירה

וכנראה שאין ממש דבר כזה 'בלי קשר', במיוחד כשיזמתי את הצירוף הזה. גם בלי קשר למהומות בארץ. לישות שלום, עובר אורח הטיח בי לבנת בניין שלמה. ככה כי בא לו לכעוס על אובייקט מזדמן. אני אפילו לא מרגישה. הטראגיות של להיות סוריקטה. צרוף מקרים, ובכל זאת, שיהיה בי, סוריקטה

זיכרון צרוב. אני בת 14 אולי קצת פחות אולי יותר. הולכת ברחוב. מולי נער רכוב על אופנים. כשהתקרב אלי ירק לי בפנים כאילו כלום והמשיך. הקלות הבלתי נסבלת. תחושת הכלום, תחושת המגיע לי כי אני כלום. בין הכי קשים שחוויתי, וחוויתי. התחושה של להיות מטרה קלה או טרף קל, להיות נחותה, מלווה אותי עד היום. מקווה שלא נפצעת... שירה

תראה, אודי, אני איכשהו מרגישה שנתת לנו מול עצמנו הרבה יותר מידי מקום פה, ונוצר איזה בלאגן אולי סימביוטי, לא מהבריאים, אבל ממש לא, ואני רואה אפקט נדנדה של או או, וכאילו גם אתה והתפקיד שלך נבלעת מידי. נכון, שנים וכל זה, אפשר להחזיר אותך איכשהו? אם ה'יישום' ממש לא ריאלי - אז לפחות שאדע מה קורה, גם אם זו תהיה עוד מכה. אתה פה ואתה לא פה (לפחות בהרגשתי). מידי נעלם לי הגבול. ואולי רק הייתי שרוצה שאתה, אתה, פעם אחת תבין גם אותי. לפני שניפרד. שתזכור שאני בתאדם. סוריקטה

לפני ארבעה חודשיים חטפתי התקף מהגב לרגל עברתי ארבעה חודשיים לא קלים בכלל ריתוק למיטה לא יצאתי לאף מקום לא היו לי חיים בכלל עד לפני חודשיים בערך עברתי עוד פעם התקף בחודש אפריל והכול היה בסדר לקח לי חודשיים להחלים הכוונה בעזרת פיזיטרופיה והלכתי עם קביים עד שירשתי לאט לאט לרב אחד ואז בחודש יוני הקב הזה גם ירד לאט לאט בהדרגה וחזרתי פחות או יותר לתפקד הליכה לקניון ולכול מיני מקומות התחלתי ללכת לאוטובוס אחרי תקופה ארוכה וזה עשה לי טוב עד יום חמישי שבוע שעבר הכול היה בסדר גם המטפל שלי הפיזיתרופיסט אמר שאני צריכה לחזור לעשות פעילות ההצעה הטיפשית שלו וביום שישי חטפתי עוד פעם התקף יצאתי בדיוק מאיזה מקום בבית וחטפתי התקף מהגב לרגל היו לי כאבים לא יכלתי לדרוך על הרגל צלעתי והכול נהרס בשנייה אחרי תקופה ארוכה של החלמה תקופה של מיטה הכול נהרס ועכשיו במצב נפשי לא טוב בגלל כול מה שקרה אני מותשת מההתקפים האלה אני לא מצליחה להחלים כמו שצריך הייתי כבר במגמת שיפור היו כאבים אבל לא מצב של לחזור לקביים עכשיו אני עוד פעם במיטה עם גיחות קטנות של הליכות בבית וקביים בקיצור אין לי חיים מהדבר הזה אני חיה לפי צוי הגב שלי אני צריכה לחיות ככה עד שחזרתי לתפקד ולחזור למסלול חיים נורמליים עוד פעם המצב המחורבן הזה עכשיו לחשוב על החלמה לחשוב על איך אני חוזרת עוד פעם לחיים שלי אני רוצה לעשות דברים אני לא יכולה לעשות כלום פשוט כלום גם לא לרדת למטה מה אני עושה ?

קרוליין יקרה! מצטערת מאוד מאוד לשמוע על הסבל הרב שאת עוברת. הקושי הגופני והרגשי. ביחד ולחוד. גייסת כוחות ומשאבים רבים כדי להחלים (שזה בפני עצמו יכול להרגיש כמו מאבק יום יומי מול כל כך הרבה קולות פנימיים ומחסומים) את אומרת שאחרי שהרגשת שאת מחלימה וכבר עברת תהליך סיזיפי, שוב חזר ההתקף ואחריו חוסר התפקוד.. ואת מרגישה שחזרת לנקודת התחלה.. החוסר אונים, התסכול, הצער, המועקה והשאלות והמחשבות הבלתי פוסקות.. כמו בלון שהתפוצץ.. יש רגעים שזה מרגיש נפילה, נגיעה בתהום. מלבד לנסות להיות אתך, לייחל עבורך להחלמה (סופית! או לפחות כזו המאפשרת תפקוד, אוורור ועשייה). אני חושבת שאם יש מישהו שיכול להיות אתך, לחשוב אתך על דרכי טיפול פיזיות (בהסכמה ואישור רפואי) נוספות/אלטרנטיביות במקביל ובשיתוף הרופא המטפל. יש תחום רחב של מה שמכונה "רפואה משלימה". וגם בתוך הטווח של הטיפולים הקונבנציונליים- האם מוצו כל המענים הרפואיים? אפשר לקבל חוות דעת נוספות? הפיזיותרפיסט מיודע במצבך? אפשר לבחון אתו יחד, אם בעקבות הנחיה שגויה ההתקף חזר, מה לא היה מתאים עבורך ועבור הגוף שלך לבצע? תרגילים אחרים בהיבט הרגשי- מגיע לך הכי חיבוק, תמיכה וליווי שיש! אם יש מישהו קרוב שאת מרגישה שיש לך מקום בלב שלו/ה או איש מקצוע. אפשר לברר, אולי דרך הרווחה אם יש אופציה לסיוע פיזי ורגשי בבית. ממליצה לנסות לרכוש ספרים עם טכניקות כגון "מיינדפולנס", פסיכולוגיה חיובית (יש בכל חנות ספרים ממוצעת). לראות סרטים מצחיקים, תכניות אהובות בטלוויזיה, הרצאות מעניינות. להזמין אוכל אהוב וטעים לבית. אני בטוחה שלפעמים אין חשק לכלום. והרעיונות האלה נשמעים מנותקים, לא רלוונטיים ואפילו מכעיסים... אבל כשמתאפשר אפילו פתח קטן, תבדקי אם אפשר (כמובן, רק מה שאת מתחברת ואוהבת). בהצלחה!

סליחה שכתבתי למטה לא מכבד את השיח בניינו ...אז כותבת כאן כי זה חשוב לי ,המקום הזה חשוב לי וחשוב לי שגם אם תהייה פרידה מסויימת היא תהייה ממקום מכבד של צמיחה ולא ממקום קרבני של נטישה מסכימה שלא מדובר בגרוש וזאת רק התחושה שמתערבבת אם תחושת נטישה והופכת את זה לדייסה של כאב אין סופי. ובכל זאת קונפליקט כואב?? שלי ???של הקבוצה ???? יש לו פתרון ?ניסיתי לנהל שיח זה לא ממש הצליח לי כתבתי כאן על הקושי אחרי מעל חודש שלא הייתי כאן . כתבת לי את בסדר ....זה פתח כאן שוב תיבת פנדורה,לא מולי ועדין זה נחווה כמו מה כל מילה שתגיב לי יהיו לה ריקושטים אז עדיף לא לכתוב . ניסיתי לכתוב כאן בשיח על המטפלות קיבלתי שאני מרכז העולם,האם הייתה כאן עוד מישהי שקיבלה ריקושטים אישיים כתגובה ולא חשוב מה דעתה הייתה בעניין ??,,. ניסיתי לחזק את עצמי להזכיר לעצמי ולאחרים שלמילים יש כוח רק אם אנחנו נותנים להם כזה .. קיבלתי בעקיפין לא ישירות (כמו כל הריקושטים בעקיף ככה בדלת האחורית )שזה עניין של גבולות ונורמות ....שוב רמיזה עבה ,לך אין גבולות היו עוד כאלה על יישות שמרכזת הכל אצלה ועוד.. בקיצור כן קונפליקט וכואב.. עכשיו אני מוכנה לשמוע ולקבל כלים איך אני יכולה להרגיש כאן בטוח ....שכל הודעה שלי ולא חשוב על מה מזכירים לי את המילים שהוטחו בי אין גבולות ויישות אחת ומרכז העולם .....תופסת מקום חונקת בוגדת מקיאה.. אז לא אודי .....לא נראה לי שיש לזה פתרון ... וזה רק מכאיב לי עוד ועוד ועוד. וסליחה אבל אני כבר לא במקום שמוכן לצמצם את עצמו עד כדי חוסר נראות ....והאמת גם לא הצליחו לשכנע אותי שמשהו מימה שכתבתי כאן היה לא בסדר ...גם לא הסבירו לי מה רוצים שאשנה ....רק בהרגשה ניתנה לי התחושה שעדיף שהעלם ....וכן זה הכל שלי סובייקטיבי ומאוד פגוע וקרבני אבל גם בחלקו הגדול מדוייק ומציאותי ... ותודה אודי יקר , תודה שאתה כאן תומך ועוזר לי למצוא איזה שקט בלב ....(בתקווה שלמילים האלה לא יהיה פרוש אינטימי כל שהוא )

אביב, 'אני' האחרונה בעולם שאת רוצה לשמוע ממנה. הבנתי שאת אלרגית 'אליי' ברמות 'מסכנות חיים'. רשמתי במרכאות, כי את לא מכירה אותי. אנחנו מביאות לכאן בעיקר וכמעט רק את החלקים הקיצוניים, כשאולי היומיום אינו כה דרמטי. והשלם הוא משהו אחר לחלוטין. אולי קצת פרוזאי, אולי פחות מלא ריגושים. אני מפנה מקום ומבטיחה מבטיחה לא לרשום לפורום כאן, או לפורומים אחרים בהם את משתתפת שום הודעה לעולם. לא משנה מאיזה מקום זה בא. הבטחתי ולא קיימתי, וזו הייתה טעות שחזרה על עצמה. חלקתי בטיפול את מה שקרה כאן, וגם סיפרתי על כך שהעליתי את הנושא בטיפול. ולא רק בו. שיתפתי גם אנשים אמיתיים מעולמי ב'מה שקרה 'כאן'' והתייעצתי איתם. לא אפרט את שנאמר לי. ואני מבקשת - לא לפתות 'אותי' לכתוב או לענות גם במקומות אחרים. לא 'לדאוג' 'לי' ולחפש 'אותי'. לא מאמינה על עצמי שאני בכלל ממשיכה להיסחף לדיון הזה. וסליחה - הטיחו בי לבנה היום בעוצמה. עניין מציאותי פעוט שכזה. אסיים בזה. אתנצל גם בפניך, אודי, על שביקשתי והבעתי משאלות. אחכה שההודעות פשוט יעברו לאחור. שיעברו כבר. סוריקטה

כמה קל לזרוק על השני ... אני אלרגית אלייך ????או אולי ההפך ... איפה בעולם הזה אמרתי כתבתי רמזתי שאני אלרגית אלייך... להפך את היא זאת ששאלה/אמרה לי משהו וכשעניתי כתבה לי מבקשת שיניחו לי כאן ושם ...... באמת די!!!!נמאס לי שאת מטיחה בלי סוף אשמות .. אני לא מלאך אבל במשך מעל חודשיים אני מנסה להבין מה את רוצה שאני יעשה . שכתבת לי שם ועניתי לך שבתחושה שלי את מצפה שאני יעלם כי רק אז יהיה לך מקום ענית לי שלא ...... אז באמת ,את יכולה ורצוייה כאן וכנ"ל אני אין בעיה פשוט לא לקרוא או להגיב אחת לשנייה... ושימי לב סוריקטה שהמילים שציינתי שנכתבו עלי הם לא רק ממך ..... ובאמת די !!!!!!! שמעתי מספיק כמה אני איומה ומרושעת באמת שהסבלנות שלי נגמרה ... כתבתי לך שם כי חשבתי שרק שם תאמיני למה שאני כותבת כי כאן תאשימי אותי בניסיון לסנוור את אודי מה שמונע ממנו לראות אותך ..... תפסיקי לחפש אשמים כל הזמן .....ותהיי את כולך עם הרצונות שלך . וכן ...כרגע אני לא סבלנית ולא נחמדה ומבחינתי חצית גבול ..כי השיח הזה התנהל כבר שם בחופש כשאת זאת שפנית אלי ....אז ביקשת שאניח לך מניחה לך מה את רוצה עוד ..... ממני מה ?????? ומה אמרו לך שאני נוראית שהורגת וחונקת אותך . מה ??? באמת זה רק מראה כמה מה שכתבתי נכון קונפליקט כואב כן .. ברור .....ולא לא גורשתי אני מאוד מאוד רצוייה כאן מאוד 😢😢😢

בבקשה אני יודעת שאתה לא גונז הודעות ...וסליחה שמבקשת וסליחה שכתבתי את מה שכתבתי כאן .... פשוט נגמר לי ולא חשוב עכשיו כלום ....הכי טוב לי כרגע בנעלי הבית הישנות שלי ....רחוק מכאן קרבן או לא קרבן אשמה או לא אשמה ... יש מקום אין מקום דייייייי.....בבקשה דיי וסליחה

שיח מבחינתי כרגע הוא בילתי אפשרי ....לא עומדת יותר בנדנדה הזו ... יש דברים שאתם לא יודעים .היו נסיונות שיח גם לא כאן ,הייתה קרבה לרגע ואז שוב ...דחיפה של תניחו לי ... אני לא עומדת בזה גם אם הקשר הזה מאוד חשוב ויקר לליבי. היום אני מבינה מה הרגישה המטפלת הראשונה שלי בנדנדה הזו שלי איתה ....זה מתיש וזה מכאיב ...אני פשוט לא מסוגלת . אבל מסכימה אתך שיש עוד גוונים אפשר לחיות יחד זה ליד זו בלי שיח ובלי קשר .. כי כרגע הקשר הזה לא אפשרי ...הוא מביא את כל אחת מאיתנו לקיצון השני פעם חסר גבולות פעם נמחק .. זה לא מקום טוב לאף אחת מאיתנו ...הסכמה של שלום הדדי ללא קשר נראה לי הדבר הכי יעיל במקרה זה .

הי אודי, מקווה שנהנית וחזרת מלא באנרגיות טובות וחדשות. בפעם הראשונה מאז שאני כאן חשתי געגוע לנוכחות שלך וחיכיתי שתחזור. אבל זה לא היה געגוע נואש. כבר חודש שלא קיימתי פגישה עם המטפל, מאז התהום שעמדה מולי כשלא נענה לאותה קריאה מיידית ונואשת לעזרה משהו בי נשבר. מתחושת הבגידה שלו והאבל הקצר על אובדן הקשר עברתי להגפת כל התריסים. לא מרגישה, קהת חושים, מרוחקת מהפנים, מגבירה תפקוד חיצוני, מתישה את עצמי בעשייה מתעלמת מהכאב ובורחת מעצמי. עכשיו הבנתי איך בדיוק עובדת דיסוציאציה. התעלמות של care taker מהמצוקה, תהום הלבד, כאב נוראי וניתוק. מאז קשה לי להתקרב אליו, למרות שהוא דורש בשלומי ומציע לקיים פגישה פעם בשבוע. הרגשות שלי כלפיו נעים בין זרות לתעוב והכל נראה לי כמו זמן אבוד. כתבתי לו שכשהזעם יהפוך לגעגוע אולי אצליח לחזור. אצלי בינתיים היכולת שלי להתנתק מעלה תהיות: האם אני יכולה בהחלטה להיות "בסדר"? האם הכל היה לשווא? האם נכשלתי בלהיות מטופלת? ועוד... על כל השאלות עולה לרב התשובה "כן". ואם כך, איפה זה שם אותי? תודה שירה

הי שירה, כל כך הייתי רוצה לתת לך מילים חכמות ורכות. כל-כך, ואיתן, כמו שאנחנו יודעות להזדהות לעומקי העומקים (אולי) זו עם זו, וכמה שזה מרגיש פגיע ונואש, יש בי משאלה שיהא זה המטפל שנרגיש מולו קירבה ודיוק כאלה, שיהא זה, פה, מכולם, אודי. וזה מרגיש לי, לי, מתפספס בענק כל הזמן. פספוס כזה, כמו שמשתמע לי שאת מתארת מול המטפל שלך. הסימביוזה הזאת, אולי זו שאנו מבקשות. הזעם הכמעט בלתי נישא שנוצר נוכח המציאות והנפרדות. כמעט כמעט בטוח שיש כאן רכיב משמעותי ביותר של קנאה. בסיכוי גדול שהוא איכשהו מוסווה, ולעתים מוסווה ממש מצוין, בעיניי, ואולי אפשר לנסות לגלות איפה הוא. וגם אולי לאתר היכן אנו מנסות באופן אלים לחלוב 'שד ריק'. בכל אופן, (מזכירה שאני סוג של התאבדתי מכאן, שאיני ראויה כאדם ואין מקום לכאב שלי) - המון תודה על הניסיונות, שירה. המון תודה על האופן השונה / הצדדים האחרים שאת מביאה עצמך לכאן מאז, מה שאני קוראת לו, הפרגמנטציה. מקל עליי כשכותבים על המצב ופחות מתוכו, כי אז, לפחות עבורי, זה פחות מדבק. מאד מאד מעריכה את הכוחות שגייסת ומגייסת. ואני זוכרת היטב איפה את חלשה. ומאד מסייע לי לראות גם איפה את חזקה. בעקבות הודעה קודמת שלך, שאלתי את המטפל שלי מה עושים כשנמצאים בתוך חגיגה דיסוציטיבית ברמות של עיוותי ראייה ודיסאורינטציה וכל המילים המסובכות שאני נוטה לרשום באופן חוזר. אין לי מענה. אבל חלק מהתשובה הוא בהיות באופן כללי במצב שמקטין הסתברויות ליפול לשם. מטפל בחופש ועוד בעיתוי שהוא כנראה ממש לא משהו מן הסתם לא עוזר לזה. באסה לאללה. ועוד משהו - כשאני חושבת על זה - הכתיבה כאן מראש שמה אותי לפחות במצב של ריכוז לא רגיל. לא משהו של היומיום ושגרה. ורק כשאני ממש לבד. ממש ממש לבד. שלך, סוריקטה

שוב הצלחת במילים חכמות ורכות וכל כך מדייקות גם את החוויה שלי. תודה! אני חושבת שלא השכלתי להבין עד הסוף מהו מטפל, הפער בין המקום הבטוח לכאורה והמילים על אכפתיות לבין המציאות, שבה הכל מדוד, קשים לי מאוד. הנסיונות שלי להיות כאן התחילו מדאגה שלי להעלמות שלך ואין לי מושג איך התגלגלו הדברים ולאן... כואב לי על אביב שמרגישה' שאיבדה את המקום ויותר מזה שגורשה מכאן והייתי רוצה שנעזור לה לחזור ולמצוא את מקומה מחדש. שלך שירה

הי לכם.. מממ.. אין לי כל כך מה לומר.. אולי רק להנכיח את עצמי ?? ... גם לי לא ברור כל כך למה כותבת הודעה זו.. מוזר.. כן יש לי צורך לכתוב.. במבי.

במבי, שתיקה מעל פני השטח. לא בטוח שהיה שקט באמת. סוריקטה

הי אודי, אני שיקרתי לפסיכולוגית שלי. ואני פוחדת שאם אספר לה היא לא תבטח בי יותר.

הי מיקה ובוקר אור, היית רוצה לפרט, אולי נבין באופן מורחב יותר במה מדובר? אם כי, אולי לא בהכרח דווקא כאן, אלא להחזיר גם באומץ לטיפול. וגם לדבר על תחושת החשש שבאה בכפיפה אחת. זה, כנראה, מהדברים שאולי חשוב יותר לספר. אולי יש פה איזה לב עניין? סוריקטה

היי מיקה, לטעמי, זה מאוד תלוי במה שיקרת לה. לכולנו יש שקרים קטנים... גם אני לא תמיד אומרת למטפל את כל האמת, אז מה????, אני לא רואה בעיה בכך. וגם ניראה לי שפעם שיקרתי כשהוא שאל אותי איזושהי שאלה. אבל זה באמת שתלוי בך, איך את מרגישה עם כך... את יכולה לבחור להעלות את הנושא מולה אם זה מציק לך ולראות כיצד תגיב. יש דברים שבחרתי במודע שלא לספר למטפל. וזו זכותי המלאה... לפי דעתי, ממש לא חייבים לספר למטפל הכל. זו בחירה שלך מה לספר ומה לא.

בת 36, מגיעה מרקע קצת מורכב ואני אחרי לא מעט התמודדויות לא שגרתיות לטוב ולרע. נשואה כשנתיים ועם גירושים שצפויים להסתיים בעתיד הקרוב מאוד. אחרי שכל חיי הכרתי המון אנשים, גם בחו"ל והיו לי קשרים מעניינים מכל מיני סוגים וגם לא מעט בדידות, לאחרונה הגעתי לרופא נשים פרטי כדי לקבל תשובות חד משמעיות לגבי מצב רפואי בו הייתי נמצאת ובקופה לא הצלחתי לקבל מהרופא הנכון תמונה ברורה. אצל הרופא הפרטי השירות והטיפול היה נגיש, יעיל ואנושי מאוד, שזה לא מובן מאליו בעולם הרפואה. בנוסף, הרופא היה רגיש להתמודדויות הכרוכות במצב בו הייתי וגם במשך הטיפול. הוא הצליח להבין אותי ודברים אינבידואליים אצלי בלי שאמרתי שום דבר על חלק מהם, בעצם רוב היחס היה כלפי הדברים שלא נאמרו. הוא אפילו עשה דברים קצת פחות אתיים כדי לוודא שאקבל טיפול זריז יותר וקל יותר בשבילי לעבור את התהליך הרפואי הנחוץ. בעצם נחשפתי פה למציאות שהיתה חסרה לי בחיים כבר המון שנים של אדם שאנחנו בשיתוף פעולה שעם דיבור ובלי דיבור נוצר תקשורת יעילה. קצת לא נוח לי עם ההערכה הענקית שנוצר אצלי ביחס לרופא. כמובן שלגיטימי ביותר לאהוב כל אדם ובמיוחד אדם כל כך תורם ומעניק. וכמובן ששיתוף הפעולה הציל אותי וזה ראוי לתשומת הלב המיוחדת ליכולות שלו. ובכל זאת אני עדיין רשמית נשואה וזה איש מקצוע שבגלל האתיקה כנראה מנוע בכלל ליצור קשר אישי, אם כי אם היה רוצה אז היה בטח עושה את זה. אני מבינה שהרבה נשים אוהבות את הרופא נשים שלהן אם הוא אדם נעים ומכבד. לי זה תופעה אחרת, היו לי די הרבה בני זוג כאלה ואחרים לפני שהתחתנתי ואני לא אדם של סטוצים ופשרה על אתיקה מקצועית. ובכל זאת אני נוטה לרצות להבין מי האדם שבכזאת קלות וזריזות השלים לי המון חסכים אנושיים מהותיים כל כך, הרי אלה דברים שאני באמת צריכה. צריכה דם כזה בחיים האישיים וזה קצת תסביך כי היחיד שהצליח לעשות את זה עד היום אוטוטו לא יהיה כי מבחינה רפואית זה יסתיים.

אני פשוט רוצה להגיד בוקר טוב. ללא תלונות מצדי. ללא הפגנת התייסרות. לנוח ממושקעות רגשית יתרה. לנוח מהקשבה וניסיון לריכוז יתר. לנוח מחפירות. מנושאים טיפוליים גרידא. פשוט כזה. לנוח ולהניח, ובקצב שלי. במרחב שלי. בוקר טוב. סוריקטה

סוריקטה אהובה, קליל כמו נוצה הפשוט הזה, והקצב והבוקר שלך. חייכת אותי, שירה

ל י ל ה ט ו ב

שלום, המטפל הזוגי שלנו (פסיכולוג), המליץ לי להתחיל לקחת לתקופה ניסיון של 3 חודשים, כדורים שלטענתו יכולים לעזור לי כי אני סובל מסוג של חרדה. אם אני זוכר את המינוח המקצועי, יש חומר שמופרש אצל בני אדם (סרטנין) שלפעמים מופרש יותר מדי או פחות ואז בעצם גורם לחרדה. והכדורים למעשה בעצם מאזנים את זה. לטענתו הכדורים יכולים לעזור או שלא, אבל רק אחרי כ- 3 חודשים אפשר לדעת אם הם משפיעים על אדם ספיציפי. השאלה שלי האם זה נכון מה שהפסיכולוג אומר? הכוונה האם אדם שהאיזון של הסרטנין אצלו תקין הכדור למעשה לא ישפיע עליו או שזה לא משנה, לכדור עדיין תהיה השפעה והוא יעשה משהו לאותו אדם שנוטל את הכדורים למרות שאיזון הסרטנין אצלו תקין לחלוטין? מקווה שהסברתי את עצמי נכון, תודה לעונים.

שלום אני צריכה לטוס ל10 ימים למרוקו ואני מרגישה קושי רגשי מן חרדה של לחץ לא לראות את הבת שלי והיה לי קשה איך זה ירגיש לי אחרי הזמן הזה יסורים ופחד מתחושה של ההרגשה שלפעמים אני רוצה לוותר אבל אני לא מעוניינת לוותר לעצמי ולדעת להתמודד מול הרגשות הקשים שעולים לי רציתי לדעת איך אפשר לעזור לי בדיאלוג הפנימי שלי לצלוח את הקושי ולהנות מהטיול תודה רבה

כתבת לי שחלקים מתים סוגרים שיח .... נכון אולי כרגע זה עדיף ...ובכל זאת כותבת כאן ולא למטה ..(למרות שהגבתי שם הבוקר ) כי משהו בי עוד נלחם לנסות לא לוותר להחיות את מה שמת . אבל האמת שמת הוא מת הוא מת..... אין לי ספק שהניתוק הזה בן ההגיון לרגש מאוד בולט אצלי כרגע . בהגיון מבינה הכל .. מבינה על מה זה יושב אצלי מבינה את השיח שהיה כאן ....ברגש זה לא היה שיח ..כשסנופקין נתנה את הדוגמא על הזוג מהמציאות היו מי שענו לה שכאן זה לא המציאות ...נכון אבל מאחורי השם והמקלדת יושב אדם...והאדם הזה בעולם הרגש שלו היווה קליעה למטרה. מכיר את הסיפור על הגדר והמסמרים ...אז כן המסמרים הוצאו על ידי ...עקרתי אותם מתוך ההבנה מתוך ההגיון .. אבל הפצעים החורים נשארו וככל שחולף הזמן הם לא נרפאים ...חלקם אף נמקו והאברים מתו .. לא מרגישה שמסוגלת לשתף כאן במה שכואב כי אולי יאשימו אותי שאני מקיאה לא מסוגלת לפתוח הודעה ואני עושה זאת כשסגור כאן כמו גנב כשאיש לא רואה כי יאשימו אותי בלקיחת מקום ועוד ועוד .... יש מי שיגיד קרבן יש מי שיגיד שהכל היה נכון וזה עניין של גבולות וריכוז של יישות אחת ....בקיצור אודי תחושת השייכות שלי לכאן מתה .....ומה שכרגע משאיר אותי עוד מסתובבת סביב המקום הזה זה ניסיון שלי עם עצמי לרפא את הפצעים ....לא להרגיש כמו מי שגורשה מכאן שנאמרה לה לכי כי אם מי שהולכת מכאן מרצונה המלא ...וזה כנראה לא יקרה ...כי האמת והיא כואבת גורשתי מכאן ...וחלקים ממני מתו בבעיטה הזו .... אותם חלקים שמתו כבר פעם בעבר ....ולא כאן ...והכל מתערבב בכאב אין סופי ... אז אולי אני סוגרת שיח....ואולי לא היה כאן שיח מעולם .. אבל האמת אודי שפשוט כואב ברמות שאני אפילו לא יכולה לתאר .....

אביב יקרה, מאוד כואב לקרוא אותך, מלאת העוצמה ההודעה והדימויים שאת משתמשת בהם מעבירים את עוצמת הכאב. עצוב שאת מרגישה לא שייכת ושאינך יכולה להביא לכאן את הכאבים שלך. יותר מאשמח שתמשיכי להיות כאן אפילו בלבטים אם להיות כאן. תחושת הגירוש שאת חווה קשה מנשוא ואולי אם תנכיחי את עצמך לאט לאט תוכלי להקל על התחושה הנוראית הזאת ולו במעט. כמוך, גם אני חווה את הפער הבלתי נתפס בין ההגיון לרגש. איתך, שירה

אם לא תגיב הבין ... אוקיי מסכימה שאת תחושת הגרוש אני מרגישה לא נאמר לי במילים לכי מכאן... אחרי יותר מחודש כתבתי הודעה ... כתבת לי את בסדר ,המילים האלה גררו תגובות מה שכיווץ שובאת הלב הרי כשהאשימו אותך בעצם הטענה הייתה שאני סינוורתי אותך הפרעתי לך את הראייה... אז בום ללב ....אולי עוד פעם עשיתי משהו בילתי נסבל . אחרי זמן ניסיתי להשתלב בשיח שהיה כאן על מטפלות....בום ללב את מרכז העולם ...מה שמאוד הזכיר את האשמות הקודמות ניסיתי שוב ניסיתי להזכיר לעצמי שאני זאת שנותנת כוח למילים ואז באותו שירשור לא במכוון אלי קיבלתי בדלת האחורית "להגדרת גבולות. באדם ובקבוצה, אולי בתוך נורמה מסוימת". עוד בום ללב תזכורת אל תשכחי את חוצה גבולות תיזהרי במה שאת כותבת .. והיו עוד דוגמאות .. שממש לא בא לי להכנס אליהם.. אז סליחה שבתוך הקונפליקט הכואב הזה שהוטח בי ולא היה שם ממש שיח ....יש לי תחושה של עדיף שתלכי מכאן לרוביינו יהיה שקט ממך.. את האמת אודי אם לא הייתי מכבדת אותך הייתי מוחקת לגמרי את השם הזה...כרגע המקום הזה רק גורם לי לכאב . אשמח לשמוע את הראייה שלך או תובנה מה אני אמורה לעשות ...קונפליקט אמרת ? ותודה אודי תודה על הסבלנות ....

אודי יקר, לא הספקתי להפרד. מאחלת לך נסיעה טובה, מאתגרת ומהנה. שולחת לך את היצירה העוצמתית הזו, ממש כמו הטבע https://youtu.be/yt08wz6KqM0 שמור על עצמך, שירה

אודי יקר, אמרת שזה כמו הפנוזה..כנראה. כמה עוצמה. תמיד חשבתי שאני פוחדת מקרבה ואולי לא ראויה לאהבה, לאף אחד וכו' לא ממש הבנתי למה. גיליתי תובנה מאוד מאוד חשובה...של רגשות קשים כלפי עצמי (לא רציונאליים) ובגלל זה אני חושבת שאי אפשר להתקרב אליי...היא אומרת שבפוסט טראומה כך חווים ומעולם לא חשבתי שזה המקרה אצלי...בכל מקרה תובנה חשובה...ורציתי לומר שסוג כזה של טיפול מאוד מאוד עצמתי וחשתי ממש הכל!!!! וכאב לי הראש בעצמה חזקה תוך כדי ואחר כך נרגע ..נשמע לא הגיוני אבל כן, זה מדהים....רוצה גם לומר לכלם שזה טיפטל מומלץ למי שלא מצליח רק בדינאמי ושיחות או קוגנטיבי התנהגותי. זה כלי חשוב...ובנוסף לאחל לך שתסע לשלום ותשוב אלינו בכוחות מחודשים. וטוב שאתה יודע לקחת פסקי זמן. מעריכה, מיכל

מיכלי מאמי איזה כייף לקרא אותך מלאת אנרגיות חיוביות.. מלאת כוח..וואווו.. מקסימה ותובנות מאוד חשובות .. גרמת לי לחיוך....לשלום.. נהדרת אוהבת חטולית

לא מצליחה לקרוא ולהבין לא מצליחה לעקוב לא מבינה את המילים שנכתבים כאן עצוב לי. כל כך עצוב לי מרגישה בחוץ ושלא מתאפשר לי להכנס בפנים לא מצליחה להתחבר לכאן ובכלל לא מוצאת את עצמי באף מקום כן מבינה שאתה הולך אודי לקצת זמן לחופש- תהנה...

ינשופית מתוקה שלי לפעמים קורה שלא מבינים שלא מתחברים..יש כל מיני תקופות גם לי לא תמיד קל להתחבר למה שקורה כאן ולמה שכותבים כאן אפילו לא תמיד מבינה מה רוצים להגיד מעופפת קוראים לי בזמן האחרון אז כן הייתי גם מאוד מוטררדת אולי גם את מוטרדת וקשה לך להתרכז ? בואי מתוקה 🤗 קבלי חיבוק עדין את לא לבד.. אוהבת חטולית

כל כך מבינה כל כך מרגישה כמוך חיבוק

פגישה ראשונה עם המטפלת היתה טובה ... היא קראה בתיק שלי מהפגישה הראשונה שהייתי מטופלת במרכז לנפגעות... ואמרה לי ....גמני עבדתי שם..בתקופה שהייתי עם המטפלת השלישית שלי..זו..היתה שם חדשה שם אבל הכירה אותה היה נחמד מצידה ששיתפה אותי ..הרגיש לי משהו פתאום רגוע ומחייך...כי היא גם אשת מקצוע.. השיחה קלחה זרמה ממש בלי להרגיש והזמן עף... יצאתי שמחה ועם מצב רוח טוב למרות שהדרך למקום היתה כרוכה במכשלות...כמו תמיד הלא כן..?? טוב שרפתי עכשיו עוד 20 דקות בכתיבה ועדיין בהמתנה חטולית

רק השם מצמרר אותי ... אתמול היינו בבית החולים איכילוב כי אמי הוזמנה לניתוח החלפת קוצב לב ...לכאורה ניתוח פשוט שלא אמור לקחת יותר משעה...רק שבפקידה כאן טעתה ובמקום תור לניתוח קבעה שוב תור לבדיקת רופא...אחרי כל ההכנות הנפשיות לקראת הניתוח ...כעסתי ...והסברתי שהטעות שלהם קבע שנבוא היום בבוקר מוקדם לניתוח עוד לפני שהספקתי להגיב שלחו אותי בין הקומות לאורך ולרוחב הבנינים ממקום למקום להשיג אישור...וכמו בכל בית חולים מנערים אותי ...הלוך ושוב...הרגלים שלי כבר לא הלכו... איכילוב כיום לא רק בית חולים אלה מעצמה מפחידה שאני נכנסת מקצה האחד ויצאת ממקום אחר מי עוד כמוני שהולכת לאיבוד..נסיתי לזכור כניסות ויציאות לפי תמונות..מעליות מפחדת לעזוב את המיקום שלי ... לפני שעה הכנתי אותה לכניסה לניתוח ועכשיו רק מחכה שהכל יגמר ותרגיש טוב סוף סוף בהמתנה חטולית

כבר אחרי הכל ברוך השם הניתוח עבר בהצלחה ואמי מרגישה כבר...יותר טוב... הלילה כהרגלי בקודש כמו בכל אישפוז שלה אני נשארת כאן איתה כל הלילה.... וב"ה מחר בבוקר הביתה.. אז גם הלילה שוב חושבת אייך שוב חוזרת לבית הרוחות.. כי אתמול ישנתי אצלה אבל מרוב תשישות נרדמתי בלי לחשוב... זה לא שנאה לבית ..הקירות לא פגעו..זה רק הזכרונות שנמצאים שם מיד בכניסה אודי סע לשלום תהנה ותחסור לשלום.. ועד הפעם הבאה..להתראות חטולית

מאחלת רפואה שלמה לאימך והרבה כוחות לך להמשיך ולהתמודד. גם אני הייתי באיכילוב עם אמי אתמול והיום, היא עברה ניתוח להסרת גידול סרטני מהשד. לא פשוטה ההתמודדות עם ההורים המתבגרים והמחלות. בית החולים באמת עצום במימדיו, כמו מפעל ענק לתיקון אנשים. איתך שירה

עם המון טבע, נופים מרהיבים בשלל גוונים ותאורות, ורוח. והשאר - אולי בעתיד. Take Care סוריקטה

יש מצב שסוריקטה התאחדה מחדש. אבל רק פה. ולפי שעה. הי לך מתנת פרידה, סוריקטה

אודי ,כתבת לי תני לזה זמן ...נותנת. אבל גם מבינה שמשהו בי צריך להשתנות. נכנסתי למשבצת שלא נכונה לי. והאמת נכנסתי אלייה ממקום אמבוולנטי מהמקום החומל שחשב שאולי זה יעזור לאחר. אבל גם מהמקום שקיווה שישאר לו גם מקום ... היום הקשבתי לשיר שסנופקין השאירה כאן פעם .. https://www.youtube.com/watch?v=IsIKs3OYYhU ובכלל חשבתי לי על תפקידים ועל אישיות ואדם וקבוצה . אז כנראה שהתפקיד שלקחתי על עצמי בלי מודע כבר לא נחוץ בקבוצה הזו ...ואני מנסה לחשוב איזה מקום אני לוקחת לא איזה מקום מנסים להלביש עלי ... והבנתי שאני זאת שמחייה או הורגת מילים וכך גם אחרים ...אני זאת שנותנת להם צבע וכוח אני זאת שמאפשרת להם נפח ... אני והשריטות העמוקות שלי .. אודי רוצה לשתף אותך שקשה ,שלא פשוט אבל אני הולכת לתת מקום לדכאונית הזאת ולשאר החלקים שקשה לי איתם...עד האהבה ...עד שאני אלמד לאהוב אותם. וקצת מפחיד לי הצעד הזה בעיקר הלבד בתוכו....הלבד הורג ,פיסה אחרי פיסה בנפש ....אז כנראה שמידי פעם אכנס לכאן לפרוק קצת מהמסע הכבד הזה... אודי ,התגעגעתי אלייך מאוד ....ואני מאוד רוצה לאחל לך נסיעה טובה ויעילה. ותחזור בשלום 😊

אביב אהובה, בשבילי את היית ועודך אביב, כולך! מי שתומכת ומי שנלחמת ללא לאות להחלמה, מי שיודעת לתאר את החוויה שלה על כל גווניה. ובאומץ את אומרת "עד האהבה", אני יודעת כמה זה קשה וחמקמק. לגבי התפקידים, נראה לי שזה נתון לשינוי מתמיד ממש כמו הדינמיקה במשפחה. איתך שירה

תודה יקרה נכון בדינמיקה זזים משבצת בכל פעם למקום אחר ...ואני קצת לקחתי את המשבצת הנמנעת ....קצת מתוך קרבנות וקצת מתוך לאפשר לכן מרחב ...ואולי זאת המשבצת שאני רגילה לקחת בסיטואציות כאלה בחיים. אז כן זה דורש שינוי שלי , בעיקר מלחמה עם עצמי בכל אות שאני כותבת להלחם בקולות שמסבירים לי למה לא , וכמה זה מפריע ועוד מילים ממיתות - שריטות שלי ותודה לך ,על המילים .....ואני שמחה שאת גדלה ומרשה לעצמך גם וגם ...לאט לאט תרשי לעצמך גם במרחב המציאותי .

אתה לא מבין כמה הכותרת נכונה אודי... בשלום אומרים רק חס וחלילה על המתים שישכבו בשלום על מנוחתם... אתה חס וחלילה לא הולך למות בנדם.. בבקשה.. ל.ש ל.ו.ם לא בשלום חטולית

חטולית, הי. אעזוב שנייה את הדיון הקשור לפורום. לא כעת. קשור אצלי להגדרת גבולות. באדם ובקבוצה, אולי בתוך נורמה מסוימת. חטולית, בעקבות דברייך ערכתי חיפוש בגוגל. ומביאה לכאן קישור הנוגע לביטוי השגור ולהבחנה של חז"ל. על פי גרסות מסוימות זה בסדר גם וגם: https://tinyurl.com/y2r8tnd3 דווקא צמד המילים שהזכרת ועוד כשהדובר הוא אודי לא נשמע לי בקבוצת מילות הרעל והמוות. אבל מבינה את החרדה. סוריקטה

שמחה שהבנת כל השאר בטל בשישים תודה

לא קשור לגבולות קשור לתחושת שייכות שמתה ....

האמת ניסיתי . והיום הבנתי שמה שמת לא יכול לצמוח חזרה .. ומשהו בי מת כאן ....

ולא מאפשרת ניסיתי זה כואב מידי פשוט כואב כל פעם שאני נכנסת לכאן כמו סכין ננעצת לי בלב אז אולי עדיף ככה ....

בת 51, כבר שנה במנופאוזה. מתמודדת עם מצבים של עצבנות וחוסר סבלנות, נטייה לתוקפנות, חוסר חשק מיני, מצבי רוח נוטה לדיכאון. מבקשת לקבל המלצה על מטפל/ת טובים בחיפה, אשר עובדים עם קופ"ח מכבי. בתודה מראש, לימור

פגישה ראשונה במרכז הפסיכולוגי חכיתי המון וחשבתי שכבר לא..... אבל כן ...עכשיו קיבלתי שיחה להגיע מחר... חטולית

בהצלחה איתך שירה

הי אודי, רציתי להגיד לך תודה. את הדברים שכתבת לי לקחתי לטיפול ולא ויתרתי, התעקשתי עד שיסגר הנושא לא רק מההבנה של הצד שלי אלא גם מההבנה שלי את הצד שלו. לא שהוא הסביר הרבה, אבל כמובן שכיבדתי את רצונו לא להכנס לעומק אלא רק לומר שאלה דברים שקשורים בו ובילדותו ועליו להמשיך לעבוד עליהם. ובלי קשר לעניין הזה, היחסים בינינו בסערה. מעטות הפעמים במהלך שנות הטיפול בהן העזתי לבקש מענה למצוקה מיידית. בפעמים בהן ביקשתי לא נעניתי מיידית, תמיד היה עלי לחכות מהבוקר לערב או ליום-ימים למחרת. היום היה בוקר כזה של קושי ממשי וכאב עצום ושוב בתמימות ניסיתי לפנות אליו לעזרה. שוב השיב את פני ריקם ואמר שיוכל רק בערב. ובינתיים הכאב התעצם וגם תחושת האכזבה וההשפלה. הגוף שלי הגיב לדחייה בכאבי בטן וחום. מובן שלא יכולתי לצאת לעבודה. לקחתי כדור כדי להרדים את עצמי והתעוררתי בצהרים. מרגישה שהוא השאיר אותי להתבוסס בכאב ושיכול היה למצוא דרך אחרת. ברגעים הספורים האלה בהם אני מעזה לבקש עזרה מיידית, אין לי דמות מקצועית לפנות אליה. מה עלי לעשות? לפנות למיון? לתת לעצמי להתבוסס בכאב? אני פוחדת במצבים האלה. חשבתי למצוא עזרה נוספת אבל אני לא מסוגלת להקשר לאדם נוסף כרגע. משהו מרגיש לי לא נכון או מוזר. מרגישה איך הנפש שלי נחבטת בקירות הגוף וכל כך סוער בפנים. תודה שירה

מצטרפת ל - גם אני לא יודעת מה לעשות במצבים כאלה. למעט להכיר את הפרשנות שמתאימה למקרה הספציפי בעיתוי המסוים מתוך מה שלמדתי. בהנחה שאצליח ליצור קשר אליה. ואציע את השאלה - מי משפיל את מי? אני באמת לא יודעת מה קורה, אבל לפעמים אנחנו יכולים לייצר בתוך עצמנו מצבים רגשיים בהם אנחנו הופכים את המטפל לכאורה למתעלל בנו, וזה יוצר מצב שמשפיל אותו. כך, למשל, אפשר לפרש ישיבה מכונסת על הרצפה ליד הדלת של הקליניקה שלו. כיווני מחשבה. שלי, ואני די סתומה ומפגרת לאחרונה, את יודעת... סוריקטה

אודי הי, ניסיתי לשלוח הודעה ולא התאפשר... מנסה לשלוח הודעה נוספת... ראשית, אודי, טוב שהיום אתה כבר בחזרה מהמילואים... :) שנית .. מרגיש לי קצת קטוע פה... יחד עם זאת אודי ,מרגיש לי שאולי אני נמצאת קצת במקום אחר..(?) פחות מערער אותי... משהו מרגיש לי קצת יותר בטוח פה בעולם אולי קצת מרגיש לי רצפה יציבה בעולם(?) אתה יודע אודי? בעשירי ליוני חגגנו (אמא צביה ואני) יומולדת 10 !!! קולט אודי ? 10 שנים של פסיכואנליזה אצל אמא צביה.. מס' שנים 5 פעמים בשבוע ,ובשנים האחרונות -4 פעמים בשבוע.. הבאתי לה מתנה ... אני כבר מכירה אותה קצת ויודעת מה היא אוהבת.. הבאתי לה...וכל כך שמחתי שהיא שמחה מאוד!!! היית צריך לראות את העיניים שלה.. זוג פנסים מאירים :)) והחיוך שלה...יש לה את החיוך שאני הכי אוהבת בעולם :))) מאוד מאוד שמחתי !! ואתה יודע אודי? בנובמבר ימלאו 10 שנים שאני מכירה אותך קצת דרך הפורום ( וגם דרך הרצאות וקריאת מאמרים מהאתר שלך) יש בי רצון לתת גם לך מתנה.. כן..אני זוכרת שמדובר בהיכרות וירטואלית ובכל אופן.. אולי יש משהו שאני יכולה לתת לך אודי? מה אתה אוהב אודי שאני יכולה לתת לך דרך הפורום כמתנה? שלך-במבי

אני זה כבר יפה. רוצה זה כבר יפה. ... כבתוך ניסיון להחזיק תקווה, לגשר, בהינתן תפיסת זמן מבולבלת אצלי ודיסאורינטציה ועוד, מנסה לשוב לעולם המשחקים, שאולי איכשהו היה בו, ויש בו עדיין, משהו שמצית את דחף החיים. למשחק הזה קוראים - 'לאלו דברים אני מתגעגע'. לאלו דברים אני מתגעגע? אתחיל - אמנם חבל שכל כך מאוחר יחסית, אך אני מתגעגעת לימים בהם חייתי את המוזיקה. ניגנתי והתאמנתי ורכשתי טכניקה ופרשנות ברמה של אולי יותר מסתם תלמיד; ימים שהרשיתי לעצמי ליצור גם בתחומים אחרים. אם כי מאד מאד מצומצמים, ומאד מוחבאים. אני מתגעגעת לימים שהיה לי כלב. גדול ונבון במיוחד. כלב שהוציא אותי לטייל בימים שלא עמדתי על הרגליים; חסרים לי הימים בהם לא היה לי מה להפסיד (הקנאה בשיגעון); מתגעגעת לימים שהיינו קטנים ואחי היה מביא חברים, שאחד מהם, גם הוא ילד קטן, היה נקודת האור בחיים שלי; שני ילדים קטנים, כמו אחים, שבצר להם נשענים זה על זו, זו על זה; אני מתגעגעת לפסיכואנליזה; אני מתגעגעת לטוב שבאמא. עד פה הצלחתי לפני ששוב נמחק. כואב לי, סוריקטה

הי לקוראים, הי לאודי. השתפרנו (?) עכשיו זו לא רק ה'ישות'. למרות שבכל זאת, אני כאן לבד מול המקלדת. לבדי. עכשיו בוקר. יום שני. רואה מול עיניי את הודעתי שלי בלבד וחושבת עליה. על מה רציתי לומר כאן. משתמשת במילה געגוע ואולי אין היא נכונה כעת. אולי נכונה יותר משאלה (שאינה ריאלית). פנטזיה. וכאילו הייתי רוצה לומר שאני מתגעגת למה שהיה פעם. להתחלה. לראשוניות. כאילו שאז היה יותר יפה וקסום. ובכן, אין לדעת לעולם. לא, לעולם לא נחזור בזמן. היה הייחוד של פעם. הגילויים המפעימים או הכואבים. אבל הוא ממש לא היה מושלם, הגם אם יכול היה להיות במצברים אחרים פחות גרוע. וכנראה שהפנטזיה הזאת, להיוולד מחדש, להחיות את אמא, או אפילו לגרום לה שלא תלד, בפרט אותי, היא, כנראה, ארורה למדי. תופסת כל כך הרבה מקום ולא משחררת לחדש והמאד חלקי להתפשר עליו. ועדיין הייתי רוצה לומר - בואו. אחרי שסילקתי אתכם תלכו מכאן. ובעיקר אביב. ואודי. סוריקטה מאוכזבת. סוריקטה מחפשת משהו שיזכיר לה את החיים בעוצמה מספיק גבוהה. בתדירות מספיק גבוהה. באיכות סבירה. פחות מצומצם, למשל. כן, איכשהו חושבת שיש קשר לחיבור למה שהיה פעם. ופה אולי כן נכנס הגעגוע. אנחנו (המטפל ואני) מנסים לחשוב על זה. נראה לי שמאז אוקטובר 2018, שהייתה בו הפריצה והפגיעה בחתולה בה בעת (אני מזכירה) היה איזה היי של מחיקת זיכרון ושיבוש והמוח שלי הפך להיות במצב פיגור. כנראה שזה לא רק גיל המעבר (שיש לו את התרומה שלו). כנראה שזו לא רק תת פעילות של בלוטת התריס, שיש גם לה את התרומה שלה. בשורה התחתונה - אני כל כך לא יודעת וכל כך לא מבינה. ויש בי בקשה (שלמי יש כוח בשבילה) שתציגו את עצמכם כאן מחדש. שתזכירו, ספרו לי מי אתם, איפה אתם כרונולוגית, מה חלף עליכם בשנים. ומיכל - מתי הייתי ענן, מה קרה אז. מתאים לי שאנהג כך, אבל אני לא זוכרת כלום מזה. שלכם, סוריקטה

וזכרונות עבר נוספים שמנסים למצוא קשרים וחיבורים - אתה יודע, אודי. אם מותר לומר כאן - לשני אנשים, אבות בתחומם, כן, שניהם גברים, הן פרויד והן קליינהאוס יש קשר עקיף (ולא דרך הטיפול שלי) לסיפור החיים שלי בילדות המוקדמת בעיקר. מן הסתם, לא ניתן לדעת מדבריי על מה אני מדברת בדיוק. יש עוד איש אחד, והוא המטפל שלי, שמסתבר שגדלנו במקביל באזור דומה בארץ והסתובבנו במקומות המוכרים אז לילדים. דברים משותפים. קצת מעבריים אולי (?) סוריקטה

אבל אני כן בעינייני געגועים .. התגעגעתי אלייך התגעגעתי לכאן מתגעגעת לאנשים שכבר לא איתי מתגעגעת לעצמי כי קצת איבדתי אותי כאן במרחב ...

אין לי מושג אל מי אני פונה, אז אשאיר את השורה ללא דמות יעודית. בעצם, יכולתי לרשום לישות שלום, ובכן, לישות שלום, הומור טראגי שכזה, פעם, כנראה, שגם הרגשתי שלכאורה הדלקתי כאן את השמש. שנלחמתי על התקווה. למרות שהרגשתי שלקול הזה יש משקל נוצה. והיה קל להעיף אותה בפוווו אחד. והוא באמת סוג של עף בסופו של דבר. נו טוב, השמש הייתה כאן מיליארד שנה לפניי, וגם תהיה אחריי עוד כפרק זמן דומה. אתמול פתחתי את עמוד הפורום ונבהלתי. אני לא מכירה אותו. את העמוד הזה. העיגולים האלה עם התמונה של הדמות בפנים. מי זה? מי האיש הזה? לפני העיניים יש כיתוב. אני יודעת לדקלם ולקרוא: כתוב ד"ר אודי בונשטיין. אני לא מכירה את הדף. מה לי ולו. כן, יש לי במחשב קישור מקוצר ואני מכירה את השם שלו טכנית ובאתי לפה. למה? אין לי מושג. תודה לשירה, שמבחינתי לקחה תפקיד של (אולי גשר). מאד משנה עבורי שמכולם זו את, שירה. הבעייה היא שזה לעתים תפקיד שאנחנו אלופים בו עבור אחרים וגרועים בו מאד עבור עצמנו. תודה למי שלא הרביץ לי וגם לא היה אדיש. וחשבתי על כך שאנחנו אולי קצת פורום הגירה. פעם היו כמה וכמה ולא מעט קבוצות כאלה. ועם הזמן, אחד אחרי השני, המנחים ביקשו לפרוש לדרכם. אולי יש מקומות נוספים כאלה עם מנחה, אבל אני, היום, מכירה רק את זה כפעיל באופן יחסי בתדירות גבוהה (אולי מידי?). לכל אחת המקבוצות הללו היו הכללים שלה, וככה נהיינו סוג של כולנו פה. בבקשה, אנשים, אנא, נסו שתהיה חלוקת תפקידים מאוזנת ומוגדרת. בין כולם. כולם. לא רק חלקים בתוך אותו אדם ובקצב מסחרר, אלא גם בריות שונות. בבקשה. ונסו להחזיק עמוד שדרה משלכם. ההודעה כענן תלוש, לא שאני יודעת מי זו, אבל ( סוריקטה, הדמות הבודדה הזאת)

סוריקטה... :) קראתי וחייכתי... את באמת מותק !!! אגב תפקידים... *אולי לעודד את שירה =תפקיד (?) אגב , גם אני מאוד מאוד שמחה ששירה לקחה על עצמה תפקיד זה.. חכמת הראש והלב שלך שירה, היצירתיות,מרחב הנשימה , הרגישות,האיכפתיות, האנושיות שבך.. וכן...גם אני חווה אותך עם עוצמות פנימיות !!! *סוריקטה, לעודד את האחרים לקחת תפקיד = תפקיד..:) בקיצור סוריקטה... לדעתי,אין מישהו בקבוצה שלא נוטל על עצמו תפקיד כלשהו בין אם מדובר על תפקיד משימתי או תפקיד רגשי ( כפי שביון מדבר ) נמשיך...צריכה לסייע לאמא שלי..

סוריקטה אהובה, אני לא מרגישה שהודעתך כענן תלוש, להיפך. אני מרגישה שהיא קרן מאירה על תחושותייך הקשות ועל פינות כאן בפורום. למרות הבילבול והניתוק שאת חשה תגובתך רהוטה כתמיד ומלאה ברגשות עוצמתיים. מאוד החמאת לי על התודה, וצדקת בדברייך על היכולת להיות עבור האחר ולא לעצמנו. סוריקטה, אני מעריכה כל כך את הדרך שלך לחזור לכאן אחרי הסערה ומקווה שנצליח ביחד להיות כאן ולחזק זו את זו. את יקרה לי מאוד, שירה

תודה על המילים הטובות שלך במבי אהובה, הן חשובות לי. מוזרה לי קצת המילה מקום, אני שלרב מרגישה זרה, מהססת. מוזר לי איך מתוך השבר נראות העוצמות. את יודעת במבי, בתקופת המשבר הארוך הזה, כשאמרו לי "את חזקה", לא ידעו שבעצם אני לא רוצה להיות חזקה, אני רוצה ,להפסיק להחזיק, לשחרר ולהיות חלשה. המילים שלך על העוצמה לא גרמו לי להתנגד, אלא לחשוב שאולי באמת, ואולי זה טוב, ואולי מהמקום הזה הכל יהיה מאוזן יותר, אהיה ניזקקת אבל עם עוצמות. אולי זה אפשרי שאוכל להיות גם וגם ולא להטעות. שלך שירה

היי שירה יקרה מסכימה עם מה שכתבת, זה בסדר גמור להרגיש או אפילו לרצות להיות חלשה מפעם לפעם ובמצבים לא קלים, אין צורך להוכיח תמיד שאנו חזקים ובעלי עוצמות כשמה שאנו מבקשים בעצם זה להרפות ולהזדקק.בעיני, סוג של ריפוי,או מילוי של כוחות/מצברים שיעמדו לרשותינו ברגע שנזדקק להם. מקווה שהוקל לך מעט בכאבך. שלך בחיבה כנה ריבי.

אודי, שמחה שאתה לוקח מרווח נשימה מכאן. בין אם מילואים, ולא כל שכן טיול אופניים ועוד בחו"ל. שזה וואו גדול. ואתה משתף אותנו, שזה עוד וואו אחד. סוריקטה

קראתי את הכתבה הזו, וחשבתי עליך, אולי את מתחברת לזה? https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5522719,00.html#autoplay הבנתי ממך בעבר שאת אשה מצליחה, ואולי תתחברי למה שהיא כותבת? היא נתנה כיוון אחר למחשבה

סנדיי, תודה שחשבת עלי. כתבה מעניינת... אצלי הבעיה היא פגיעה מינית ובנוסף אמא שדאגה "לטפח" תחושות של מה יפה ומה לא מה לאכול וכמה וכו'. בכל אופן, יכולה להבין שמימדי הצלחה לפרסום יכולים גם להוביל להפרעת אכילה. אני חושבת שאני מצליחה במה דאני עושה אבל לא אשה מצליחה, או לא תופסת את עצמי ככזאת. אפילו להיפך. תמיד מרגישה פחות טובה... אבל זה כבר סיפור אחר :)

את כותבת שאת לא תופסת את עצמך כמצליחה, ומרגישה פחות טובה, נו... זה בדיוק מה שהיא טענה.... שהיא נסתה לגמד את עצמה, לעשות מעצמה פחות טובה, ואולי זה לא סיפור אחר.... אולי יש בזה כן משהו. הצלחה זה לאו דווקא עם פרסום, הצלחה יכולה להיות גם בקנה מידה אחר, במקום העבודה עצמו ובבית בלי צלצולי פעמונים. כבר כתבתי לך שאני רואה בך הרבה עוצמה, ואולי זה דרך של דכוי עוצמה? אולי זה דרך להקטין את עצמך? ושאלה, כשאת כותבת שאמך טפחה מה יפה, הכוונה שהיא רצתה שתהיי רזה? סתם נקודה למחשבה שאני רוצה לעורר, את יודעת אמהות, זה מקצוע קשה! אני בדרך כלל לא רואה מבוגרים שאין להם טענות על הוריהם ובעיקר על האמא שלהם, ואני לא אומרת שאמהות לא עושות טעויות, אבל את יודעת לפעמים, מה שתעשי בתור אמא, לא יצליח. אמא אחת תתעלם מההשמנה של בתה - והיא תאשים אותה כל החיים שלא דאגה ולא טיפחה אותה, אני מכירה כמה כאלו. הן מאשימות את האם בהשמנה, כי לא מספיק טפחה אותן, או כי התעלמה מהאכילה שלהם, או שדברה יותר מדי, כמעט ולא יצא לי לפגוש מי שיספר כמה נפלא היה מה שאמא שלהם עשתה! יש לי חברה שפעם אמרתי לה את זה, והיא אמרה מה פתאום, היא חושבת שההורים שלה היו מושלמים, גדלו אותה נהדר! יופי, חשבתי לעצמי, לפחות יש זוג הורים אחד טוב בעולם! חלפו שנים ואבא שלה נפטר, וחשבתי שהיא תסע להיות עם אמה תבקר אותה עם הידים וכו', ואז מתחיל הכל 'להישפך', איך שאמא שלה חולת נקיון, ואיך שהיא אפשר להגיע לבקר אותה לעולם לא, ואיך שרגל של נכד לעולם לא תדרוך שם בבית, ואיך שהיא גדלה אותם עם הטרוף של נקיון וכולם הלכו לכיוון השני, ולא מסוגלות לטפח בית, שמעתי ושתקתי. אז זהו שיש כאלו שיכעסו על אמא שדאגה כל היום לבית מטופח, יכעסו עליה, על אחרת יכעסו שהבית מוזנח. על אחת שלא בשלה, ועל שניה שהייתה דוחקת בהם לאכול. מוכרחה לומר שכאשר אני נהייתי לאם, וכאשר אני עברתי את השלבים שלי עם הילדים, לפתע כל מיני טענות שהיו לי על אמא שלי, קבלו גוון אחר, לפתע מצאתי את עצמי בסיטואציה שלה, וראיתי פתאום דברים דרך המשקפיים שלה, והם היו נראים אחרת, פתאום הזהיתי אתה על דברים שממש כעסתי עליה. מה שאני מנסה לומר זה שאולי כדי לעזור לעצמך, תסתכלי על אמך עם חמלה וכך בעצם תוכלי להביא גם מרגוע לעצמך. שירה, אל תחשבי שאני באה ממקום של להחליט אם אמא שלך הייתה בסדר או לא, אני מגיעה ממקום שאני חושבת איך את יכולה לעזור לעצמך, ואולי שינוי בתחושה ישנה הרבה. אני באמצע לקרא ספר מקסים של פסיכיאטר על זה, אבל על כך פוסט אחר.

יש דברים עמוקים שקשורים לתחושות ראשוניות של הקשרות. יש בי המון חמלה וכבוד להורי, וגם לכל אדם באשר הוא. אחד הדברים שהניעו אותי באהמות היה לא להיות כמו אמא שלי. הצלחתי. מילדה שקופה וילדה הורית (עד עצם היום הזה) הפכתי לאמא קשובה, מכילה, מעורבת ועוד. אני אמא טובה וברור שתמיד ישמעו קולות של ביקורת. יש בי פחות חמלה לעצמי. אני מנסה לעזור לעצמי. תודה שירה

הי סנדיי והי שירה, סנדיי - ייתכן ויש המון נכונות בחלק מדברייך. אופן הפנייה שלך לשירה, הוא בסגנון מסוים, ולדעתי, עשוי לשנות את אופן קבלת מילותייך. אך רק ארצה להזכיר - יש נקודת התחלה ויש נקודת יעד (או משהו קרוב לזה). בינהן יש, כנראה, תהליך ארוך ארוך ארוך ומורכב ומסובך. במיוחד כשמדובר בבעייה מושרשת, שחלקה יכול להיות קשור לגנטיקה, וחלקה לסביבה שאינה מרגישה מיטיבה ובדרך כלל באופן אינטנסיבי, בתדירות גבוהה ולאורך שנים). ישנם קולות אליהם אנו אטומים משך תקופה, הגם אם אנו לכאורה 'יודעים' שהם נכונים. לנפש כוחות משלה. בונים וגם, לצערנו, הרסניים. סוריקטה

הי אודי, בהמשך לתגובה של אביב... חשובים לי גם הראייה שלך, ההסברים שלך... בראש אני מבינה מהו התהליך הרצוי וכיצד המטפל מכוון לשם. בפועל אני לא מצליחה ממש להרגיש את זה, או לחבק את זה או לאהוב חלקים ממני שאיני רוצה. בפועל אין לי תקשורת פנימה ואני די פאסיבית במערכת היחסים הזאת. ברור לי שללא תקשורת או שיתוף פעולה בין העצמיים כולם הכל ישאר כפי שהוא, או יתגבר, או ידעך עם הזמן עד ששוב יתפרץ. האמת, מהמקום המנותק שלי אני לא ממש יכולה לעשות "עבודה פנימית" ולא ממש מבינה מה זה אומר "לעבוד על זה" כשאני מדברת ומשתפת שוב ושוב, מעלה הגיגים ומחשבות, כאבים וטראומות ועדין הכל נותר כשהיה. מה זה "לעבוד על זה", נשמע לי כל כך אבסטרקטי. תודה שירה

שירה יקרה מהמקום המנותק קשה ואולי אי אפשר לחבר בין החלקים ולעשות סדר של הדברים... לעבוד על זה נראה לי שזה להיות איפה שאת - לקבל איפה שאת ולאפשר ... אני רק יכולה לדבר ממקום שלי/לנו.. אני כמוך לא מחוברת לחלקים שבתוכי- אין שיח פנימי- אין תקשורת וכל הטראומות/סיוטים יוצאים החוצה בטיפול וכך זה ממשיך.... האמת אין לי תשובות- רק רציתי שתדעי שאת לא

תודה על המילים וההזדהות ינשוף יקרה

הי אודי, אני דווקא מאוד מתחברת למה שכתבת לי אז בדבר ההתעללות ההדדית, אבל מבינה רק צד אחד שלה והוא הצד שלי. מקווה שזה בסדר להמשיך כך את השיח. על הצד שלי גם הוא אמר לי שאני מנסה להביס אותו, שאני הודפת כסוג של נקמה בגברים שפגעו בי ומונעת על ידי הצורך להראות לו איך אני יכולה להביס את המומחה, את הגבר. אני לא שוללת את הדינמיקה הזו, לא מרגישה שהיא מודעת, אבל יש הגיון מה בדבריו. על הצד שלו הוא לא דיבר, גם כשהעליתי את הסוגיה. אני מנסה לחשוב אם מה שאני חווה כהתעללות מהצד שלו מונע גם מדחף לא מודע שלו "להחזיר" לי או ללמד אותי, או מתוך תסכול מכך שהטיפול לא מתקדם לשביעות רצונו. וכך גם כתב לי לאחרונה, שנינו מתוסכלים וכועסים. נכון שהרגשות הללו לא נילתם של המטופלים בלבד, אבל אולי דרושה מידה רבה יותר של איפוק מהצד שלו. כפי שהוא נוהג לומר לא אחת שהיחסים אינם שוויוניים, זה אמור להיות לשני הכיוונים. אלה המחשבות שלי ואשמח לשמוע את שלך. תודה רבה שירה

הי אודי, מתגעגעת לפתיחה הזאת הקבועה שהייתה לי. ומשום מה זה כבר לא. בהמשך להודעת חג שבועות שפתחתי, כתבת, אודי, נתינה וקבלה - מנסה ליצור איזון אצלי בינהן. כפי שסיפרתי לא מכבר, המאזן הוא מידי לכיוון הנתינה / הקרבה. כמעט, או אפילו לא כמעט, נוגע בחווייה של היות דמות מוכה. זה מגיע, אולי, מהאזור של רגשות אשמה, מכיוון של כל יכולות ו'הצלת העולם', שבמקרים מסוימים בכלל לא באמת שם. וכאילו, רק כאילו, מרוקן מציפיות, אבל ממש כאילו. זה שקר. יש מלא ציפיות. בחלקן ריאליות פחות. איכשהו באופן לא מודע, כנראה, נדמה שאני מסופקת מהנתינה, מהמילים, שאיני בכלל בכיוון של היות ראויה. לבונוס, למשל. לאוכל, למשל. למנוחה, למשל. לחופש, הנאה. הורדתי משימות. מגלה מגבלות. עדיין לא מספיק.ואיכשהו לא משכנע. הי, גם אני אדם. ניסיתי ליצור התקשרויות, כוונתי לבאמת, אפילו רגעיות למפגשים עם אנשים מוכרים שכבר נבנה בינהן אמון מסוים. בחלק הצלחתי בחלק לא הסתדר. חג וזה. אנשים עסוקים וזה. ולא ממש לא מספיק. הייתה בי המשאלה שאם סוריקטה 'תמות', יספדו לה. שאתה, אודי, אתה תאמר מה חשבת על הדמות הזאת כאן. יש לזה משמעות רק כשהיא חיה. מה זה שווה אם מוות. ו... אלו מילים פחות תתאמנה כעת להרגשתי - אקדים ואומר - אם תאמר עכשיו שאני בסדר ייצא מגוחך, כי כאילו אני 'חולבת' את המילים האלה. לומר - תראי כמה יפה כתבו לך פה - לא, זה לא מה שאני מחפשת. וגם אני מאד זוכרת את ההבטחה שלי לא להתאבד. זה הכי יפגע במטפל. וכתיבה כאן - אני עדיין תמהה אם היא פוגעת בטיפול, וייתכן. אני כועסת. כועסת שאני קמה בבוקר. עובדת קשה מידי. שגם זה תלוי בי. בשנה הבאה ניסיתי לתקן. בכל פעם בהחלפה למדתי איפה 'כשלתי' ואני מגדירה מראש תנאים משופרים מעט. שאלו אותי עד מתי אעסוק בעבודה הזאת. מחד, זו שאלה מחמיאה. אולי אפילו חכמה. כאילו רואים שיש פוטנציאל ליותר. עם זאת, לא רואים את הריסוק. הלוואי והיה נופל עליי כסף מהשמיים. משאלה קצת דומה למה שמימה הייתה אומרת בזמנו. דומה אבל שונה. בוקר טוב. עם זעם נוקשה שקצת התחלף בעצב רך, וחוזר לזעם. שלכם, אבל גם 'אני שונאת אתכם' סוריקטה

סוריקטה אהובה, אכן פתיח שמעלה חיוך וחום. מתחברת מאוד לתחושת הזעם הגואה, לפערים הבלתי נתפסים למה שזועק בפנים לחזות המתםקדת. קשה לשרת את כל זה. הפער בין האני הנזקק ומשווע לבין הנתינה ללא גבולות כמעט החוצה. איזון... מילה גדולה. מה שצריך לעשות לעומת מה שמניע. אוף... כמה קשה! אוהבתותך שירה

סוריקטה יפה שלי שמחה שנכנסת ואת ..היית זועפת ..וכבר לא... את כבר לא שקופה.. את חיה בועטת נושמת ... דורשת מה שמגיע לך שיפור גדול !! לעומת זמנים אחרים שניצלו אותך עם שעות עבודה מטורפות...ועם תוספות עבודות בתוך שעות העבודה .. נשמע שלמדת לדרוש זכויות שמגיעות וגאה בך !! יפה שלי אנשים מבחוץ לעולם לא ידעו אייך מרגיש לך מבפנים ועד כמה קשה לך ....עד ריסוק כי למדת למרוח חיוך..( מסכה*) בלתי ניתנת לפיענוח ..הפכת מומחית... בכל זאת רואה התקדמות נהדרת ..וגם אחרים מבחוץ רואים את הפונטיצאל שלך..... מה חשוב הגיל אם את מסוגלת לתת מה שצריך כדי להיות ???? אוהבת חטולית

הי שירה, אוהבת את התפקיד שלקחת, ואוהבת שזו את עם המקום המיוחד שלך. בתקווה שאולי יעזור לך גם לשמור עלייך. סוריקטה

הי חטולית, תודה שהגבת, ואני תוהה מדוע... עדיין בתחושה כבדה שויתרו עליי. מרגישה לגמרי אלינור ריגבי כזאת. לא כזה למדתי לדרוש זכויות. השינוי מינורי למדי. נקודתי. דליל. לא הכי מרגיש האמת שלי. יותר טוב אולי מכלום, ולא בטוח כמה הנפש שלי מצליחה לעמוד בזה. נראה שאמשיך עוד ועוד ליפול שם. מרגישה שאחרי שנים רבות של עבודה עדיין לא הגעתי לנקודת פתיחה של רבים (גם פה) שרק מתחילים. מנסה לספר לעולם בקטנה על מה שמתחולל בפנים, ועדיין איך שאני מספרת זה נראה כמו כלום, או משהו שלא מאמינים לו (כך אני מרגישה), אבל מה שקורה באופן מופלא הוא שישר מתחילים להתחרות איתי (לא פרשנות מעוותת, זה עבר בטיפול, ואכן משהו לא מודע בי מזמין את זה) וכל אחד ישלוף את ענייניו הפשוטים פחות. ומייד שוב אני בתפקיד האוזן. כרגע זה כאילו אני חדירה בעיקר לרעלים, ולכן, מילים שנרשמו לי בזמנו היו עד כדי כך איומות שלא יכולתי לקרוא, וכמעט אטומה לדברים טובים (או, אולי, לפחות כפי שהבנתי, מה שאודי קרא לו בתגובתו לשירה - הקול ה'לעומתי'). מנסה המוןן דברים. אם מצליחות להיבנות אנרגיות טובות, הן נמוגות תוך זמן קצר. עדיף על פעם, שאז לא היה עולה לרמת החוויה בכלל. קשה לך לקרוא המון, אני יודעת. מצטערת. סוריקטה

שלום רב! רציתי לשאול מהי מעמדה החוקי והאתי של מערכת יחסים רומנטית בין פסיכותרפיסט למטופלת, לאחר סיום הטיפול. מצד אחד קראתי כי החוק מחייב תקופת צינון בת שלוש שנים בהנחה כי היחסים הנם מתוך תלוש נפשית. מדובר במקרה שבו שני הצדדים מעוניינים מאד בקשר זה, לא מתקיימת תלות נפשית בין השניים למעט קשר רגשי עמוק, וקביעת תקופת הצינון מהווה פגיעה בחירות האדם ובבחירתו. לאור עמימות החוק שאלתי היא האם ניתן לקיים קשר זה?

הי, ת'אמת שבלי קשר לחוק זה או אחר על הנייר, ישנה גרסה הטוענת שלתמיד מטפל יהא בתפקיד הזה עבור המטופל ולא נכון לעבור לקשר רומנטי אף פעם. אציג גם את הנקודה הזו, כגבול חד וברור, שאני יכולה להבין שהיא למורת רוחם של כמה אנשים, שמשאלתם ברורה וחג משמעית. אותי, לפחות, הכיוון שהבאתי מרגיע יותר. סוריקטה

קשה לי כאן בפורום כרגע לא מרגישים בטוחים אז מחכה ומחכה ואולי ירגע ואולי לא. עצוב לי שלא בטוח כאן להניח את מילים שזקוקים לשתף.... חג שמח

ינשופית מתוקה מצטערת שמרגיש לכם לא בטוח מקווה שבכל זאת תיכנסו ודברים שרצית להביא תוכלי להביא חג שמח מתוקה אוהבת חטולית

אודי וכלם, זה החג שאני מאוד אוהבת מבחינת מאכלים...ואני מאוד מאוד נסערת,, עייפה פיזית ונפשית מכל מיני תחלואים שהיו לי בשבועיים האחרונים... חפשתי שקט. פה יש רעש והרבה.. מנסה להתעלם מכל הרעש מסביב ברעשי הקבוצה...ובכלל..סליחה כלם.קשה לי ועייפה מאוד מאוד. היא בחו"ל....נפגש שבוע הבא..בינתיים..מקווה לנוח למרות הבישולים המסיביים.. . חג שמח

חג שמח מאמי החלמה מהירה ורפואה שלמה מקווה שתעברי את החג בטוב אוהבת חטולית

למרות שבכלל שכחתי (והזכירו לי) שיש דבר כזה - חג שבועות. יופי של חג לצמחונים וגם אחלה חלופות לטבעונים. וחופש. לב לחבר ילדות משותף וזכרונות טובים. סוף - מילה שנותנת משמעות. הלוואי. סוריקטה

לאחל לכולם פה אודי כולל אותך שבת שלום וחג שבועות שמח עד כמה שרק אפשרי הלוואי שתהנו מכל רגע מפריחת האביב מטיולים מאוכל טעים ממזג אוויר נעים ומכל דבר טוב שנקרה בדרככן... אוהבת חטולית

בכנות, ההודעות שלך די מצליחות לקומם אותי.. את מייחסת לעצמך יכולות על, שעל מוצא פיך יישק דבר, את משוכנעת שנזק ייגרם לבנות כאן על דברייך בגנות סגנונות טיפוליים כאלה ואחרים, ומבקשת מאודי שימחוק הודעות שאולי גרמו לתקלות שאינך רוצה לקחת אחריות עליהם. את באמת חושבת שלוקחים את דברייך ברצינות שבנות ישנו סידרי עולם וטיפול רק בגלל שדעתך מסויגת . ובעניין הפלירטוט עם אודי..(לא שאני מאמינה שזה קיים..) למה זה מפריע לך?? אם לאודי זה לא מפריע. את גם מתלוננת על סתימת פיות...כשאת בעצמך מנסה לשנות את נהלי הדיון בפורום לפי איך שנראה לך , ולהציע ויתור על הסוג הזה של השיח שמתנהל כך כבר שנים לרווחתם של כל המשתתפות. ולהצעתך, למי שקשה להתמודד עם הפוסטים שלך, שידלג ולא יקרא, את מוזמנת לנהוג גם כך.

מחזקת את דברייך כי לעצמי לא מוצאת כבר מילים כל הבלגן הזה התיש אותי נפשית ויש לי מספיק משלי בכדי להכנס ולהתווכח על. חטולית

בנווה המדבר הנפלא הזה, כשאני הצצתי, 'כל הוותיקות' הודיעו שהן עוזבות בגלל סיבות כאלו ואחרות ו'חדשות' חשבו שסוף הפורום הגיע אז כנראה לא הכל כל כך נפלא בממלכת דנמרק ו.... גם לא כל כך קשה לזהות מי היא הכותבת ו... החשש מהשפעה על הכותבות היה של אודי... ועוד הרבה .... אבל אין לי צורך לכתוב אותם, אז שיהיה לך המון המון בהצלחה ובבריאות ובנחת ובשלום ובשלווה

סנדיי יקרה, בואי עם הכאבים שלך, בואי בחמלה, בואי את, יש מקום ולא צריך לכבוש או להלחם. לא צריך להגדיר או ליצור מחנות. ואם להשפיע, בואי בטוב, בואי מבינה שיש כל כך הרבה דרכים, בואי ללא שיפוטיות או צורך לערער. בואי בטוב בואי להרהר ביחד. בואי וספרי מדוע באת. שירה

שירה אהובה !!! את מדהימה !!! כל כך מתחברת למילים ולהזמנה הרגישה שלך.. שמת מילים גם בפי.. אוהבת אותך שירה, במבי.

שירה היי, מצטרפת למה שכתבה לך במבי, מקסים בעיני הרוך והרגישות שיש בך לכולם. את נוגעת בי מאוד, ומכל הלב מאחלת לך שקט שאת כה מייחלת לו ושכל כך מגיע לך. איתך, ריבי.

את מתוקה כל כך, תודה אוהבתותך בחזרה

תודה רבה ריבי יקרה, על המילים החמות והתמיכה. שלך שירה

היי.... לטעמי, ריבוי הוויכוחים בפורום מיותר ומותיר טעם מר. לצערי מתקבלת התחושה שהאחד מנסה להיתנגח בשני והאווירה שנותרת בעקבות כך איננה נעימה. אני לא מרבה לכתוב כאן ופעמים רבות לא מגיבה להודעות, כי אני פשוט לא יודעת מה לכתוב. אבל אני כן קוראת אתכן. וזה מעציב לראות ולחוש את השליליות. חבל... חבל לבזבז אנרגיות על ריבים מיותרים. אני מאמינה שתמיד ישנה אלטרנטיבה נעימה יותר. (זה לא שאני לא נסחפת גם לריבים מיותרים).

הי שיראל, את יודעת, בשבוע האחרון התינוקות בהם אני מטפלת חולים וסובלים. וזה אומר לילות וימים בהם לקטנים מאד קשה להחזיק את עצמם. ואז, בלילות, לחווייתי, להורים כבר ממש קשה לשאת. אבל ממש. גם הם נהיים חלשים. ועייפים. ואז, בעיניי, נוצר מצב כזה של בלאגן וערבוב, שההרגשה היא שממש צריך להפריד. שמישהו מחוץ למערכת ייקח את האחריות על הילדים ולכל אחד מהצדדים (מטפל / מטופל; הורה / ילד) תהיה רווחה מהשני. אולי גם כאן, יש איזה משהו כזה שמצריך הפרדת כוחות. חושבת שעשיתי מעשה טוב בכך שארזתי והפרדתי. במציאות. איך עושים את זה בוירטואל - לא יודעת. אולי הייתי מתקינה אפליקציה שדואגת לזמן מסך מוגבל. אולי ייחודם של הטיפולים הדינמיים ושות' הוא גם בהגדרת זמן ומרחב ברורים. סוריקטה

גמני נגד כל הויכוחים שקורים כאן לאחרונה מותיר תשושה ... לא רק מותיר טעם רעעעע גם מונע ממני להכנס להגיב מכניס אותי לחרדות מיותרות את נהדרת ומקסימה !! חטולית

הי לכם יקרים!!! סוריקטה, ראשית,שמחה לשמוע אותך.. שנית, אהבתי את היצירתיות שלך בהקשר לבאג 70 התווים:)) שלישית, התייחסת לדיבור של מנדיי לגבי פרלטוטים עם אודי... ...כשהיא כתבה את מה שכתבה ובאופן שכתבה,הרגשתי זעם ,כאב,חוסר אונים .. הרגשתי שמעוותים לחלוטין את הרגשות שלי בייחס לאודי.. (לשיפוטיות של רמה ,תת רמה לא אתייחס) עד למילים שלה ,לא עלה על דעתי בכלל הכוון הזה.. אודי..אתה היית עבורי המשך של אמא צביה שמתי לב גם שפעמים רבות היה גם קשר ישיר בין הרגשות שלי לאמא צביה והרגשות כלפייך אודי... שמחתי וקצת הרגיע אותי מה שכתבת לי אודי בהקשר לזה.. בעקבות זאת ובעקבות ההתייחסות שלך סוריקטה לנושא הזה,חשבתי שוב.. אני חושבת שאחד התיאורטיקנים מתייחס לזה..לא זוכרת אם פרנצי או באלינט.. הם קוראים לזה "שפת הגוף ושפת ותשוקה" ( ייתכן מאוד שאני לא מדייקת במילים ,אבל ברעיון כן מדייקת ..כך חושבת) הם מדברים על צרכים ושפות שונות: הצורך הילדי הוא בחום,רוך,שמירה,הגנה.. גם אם לפעמים אופן הביטוי הילדי יכול אולי לבלבל (???) שפת המבוגר -תשוקה..קצת בדומה למה שהיא תיארה.. הרשיתי לעצמי להביא לפורום שלך אודי את הצורך הילדי הזה שהוא מרחב ביניים עם הגנה מירבית בחוויה שלי ,היות ומדובר במרחב וירטואלי !!! דווקה דרכך,שאתה פסיכולוג (שמבין את ההבדלים בצרכים של מבוגר ובצרכים של מישהי שמביאה לפה את החלקים הילדיים שבה היות ומרגישה מספיק בטחון) בחיים האמיתיים נכון לעכשיו לא הייתי הולכת לטיפול אצל פסיכולוג גבר... בחיים האמיתיים ,נפגעתי מינית כילדה ובחיי הבוגרים כשמאוד מאוד רציתי להביא ילדים לעולם והייתי עם בן זוגי,הרגשתי את עצמי למעלה כמו מרחפת והגוף שלי/הגופה כאילו נמצאת איתו למטה.. לא הרגשתי כלום... אודי..אתה מאמין לי שלא הרגשתי שאני "מטרידה אותך..." נראה לי שגם באופן בלתי מודע לא הייתי רוצה משהו כזה.. ואולי לא ??? איך אדע??? זה הרי בלתי מודע???

* כשהקלדתי דרך האייפון הוא השלים ושינה מילים : פרנצי או באלינט כתבו על "שפת הרוך ושפת התשוקה" (אם אני לא טועה) * אמרת לי שלא הרגשת ש"פיתיתי" אותך.. גם אני לא הרגשתי שאני מפתה אותך ועד שהיא לא דיברה על זה הרגשתי פה תום..משהו .. לא יודעת לשים מילים.. היה לי נעים להרגיש לי בטוח פה.. ועכשיו...????? מוצאת את עצמי שאיזה מרחב ביניים נעלם לי.... משהו התקלקל לי... :((

במבוש להכיר תודה ולאהוב בן אדם גם אם הוא מהמין השני זה לא אומר שאת מפלרטטת איתו או מתנהגת בצורה לא הולמת ...הכל בעיני המתבונן לא אחת אמרתי לאודי ואני עדין אומרת שהוא יקר ואהוב ואני חייבת לו המון בתהליך כמו שאני אומרת לאנשים רבים שמושיטים לי יד בדרך ...אין בזה יותר מאשר הכרת תודה והערכה מעומק הלב על הנדיבות המכילה והאוהבת ודואגת של אודי אליינו.. יקרה שאת ...זה בסדר את בסדר גמור ... שוב יש מקום לכל הדעות בעולם זה לא אומר שהם בהכרח נכונות ....כל אחד ועולמו ....מה שחשוב זה הקומוניקציה עם אודי...בכנות נראה לך שהוא היה מאפשר משהו כזה כאן ...

במבי, סוריקטה מתה פה. היא מתה. נכון שיש ידיים שקשורות לאותו גוף ומקלידות על אף הבטחה שלא לעשות זאת. ואני מבינה שאני לא בסדר. גם פה לא נאמר לי שאני בסדר. לא כל כך הצלחתי להבין למה. אומרים שאני יצירתית. ויצירתיות נקשרת אצלי לתשוקה. לא יודעת. יכול להיות. אבל אלו רק שרידי שרידים של היצירתיות והיצריות שבי. לא תשוקה ליצור ואפילו לא תשוקה לסוכר שיש להמון אנשים ולנשים בגילי בפרט, ובטח לא לדבר הזה שקוראים לו מין ואני בכלל לא מבינה מה זה. בעבודה שלי יש המון מגע, בכל מיני איברים, כי ככה זה עם גורים. ובטח ששם אין תשוקה מהסוג של הגדולים. כשהייתי בת ארבע, גם שלב התסביך ווטאבר וגם אז הכי הותקפתי והיה השבר הגדול - בדיוק כך אמא אמרה עליי בהקשר לחיבוקים עם אבא. מאז אסור לחבק. אסור. ממתינה לראות אם אודי יצליח לדייק באיזה אופן עם שירה. אולי זה יעזור בטעות גם לי. סוריקטה

סוריקטה... ... את יודעת ? מאוד מאוד כואבות לי המילים שלך עלייך... נכון יותר לומר שמאוד מאוד כואב לי שכך את מרגישה... ..את יודעת סוריקטה ? שתינו עקרביות טיפוסיות... עקרב זה מזל מאוד מורכב.. ויש בעקרבים גם יצר הרס עצמי לא מבוטל.. ייצר הרס עצמי עצום... את יודעת שאיכפת לי ממך... מאוד !!! כאילו בא לי לומר לך : די כבר איתך סוריקטה, תניחי לעצמך, תפסיקי כבר להתעלל בך... את כל כך יקרה !!!! את כל כך בסדר סוריקטה !!!! ובטח אודי חושב את זה עלייך !!! אין לי ספק בכך... מתוקה שאת אהובה ! בטח שאת בסדר !!!!! שלך, במבי

צודקת עד שהיא לא כתבה דברים שבכלל לא יעלו על הדעת מעולם לא הייתי חושבת שיש דברים כאלה כאן.... זה גם היה הבטחון שלי כאן במקום הזה שקראתי ועדיין קוראת לו בית מוגן ובטוח איתך מתוקה חטולית

לא יודעת למה מרגיש לי שאת כואבת ומרגישה ""לא בסדר"" את רצויה מאוד וחסרונך מורגש מאוד ואת יודעת שאני אוהבת אותך מאוד גם אם לא תמיד מוצאת את המילים להגיד לך יפה שלי כך תמיד כתבתי לך מפני שהרגשתי את היופי הפנימי שלך ... מעוכה ..כואבת...ובכלל לא במים שלי אבל...לך אין תחליף כאן !! חבל שהחלטת לא להיות ... אבל ....באין ברירה מכבדת כמו שכיבדתי תמיד חטולית

כמה כאב לי לקרוא את המילים, את הפגיעה. גם אני נפגעתי כילדה וכנערה. ואולי מפני שלא יכולתי לסמוך על אמא שתהיה שומרת או בכלל, הלכתי למטפל גבר. מעולם לא חשבתי שאת מפלרטטת עם אודי וראיתי איך את מיטיבה להביא את הצד הילדי וכמה חשוב שיש לה מקום לילדה הפגועה ושהיא יודעת לבקש במילים. אוהבת שירה

... ???? .. לא יודעת מה להגיד.. כולכן... כל המילים שלכם... .. אתן צריכות לראות אותי עכשיו.. ???? האצבעות מקלידות והעיניים מטפטפות... לא יודעת מה להגיד... ???

אולי לא צריכה עוד להגיד אלה רק לקבל את כל המילים שלנו כחיבוק גדול אליך חיבוק אוהב אם לא מפריע לך אוהבת חטולית

אני בטוחה שאת מופתעת מהפוסט הזה, גם אני. הרגשתי מחויבות לכתוב אליך, כי הרגשתי שאת חשה מושפלת מכך שאני לא מתייחסת לפוסטים שלך. ההרגשה הזו שלך מאד ציערה אותי, וחשבתי שמן הראוי שאסביר לך את עמדתי. ) לפני שנה הייתי באיזה מקום מרוחק על פני הגלובוס ובגלל נסיבות מסוימות הרגשתי מאד אויטסיידר, זו הייתה הרגשה מאד משפילה, וכאשר קראתי את מה שכתבת, לפתע זה הציף אותי מה שהרגשתי שם, וגרם לי צער שכך את כואבת בגללי. ראשית, מתנצלת אם את פגועה ממני, אבל לא הייתה לי ואין לי כל כוונה לפגוע בך. שנים לא הייתי כאן, וכאשר נכנסתי לפני כמה שבועות, רק ראיתי פוסטים של כאלו שעוזבות, ואחרות שואלות אם הגיע הסוף של הפורום. חשבתי שיווצר כאן משהו חדש, ואודי שאל אותי למה הייתי מצפה, אמרתי מה לא מצא חן בעיני, ומה חסר לי. לבסוף, מה שהיה הוא שיהיה ואין חדש תחת השמש. העובדה שאני לא קוראת את הפוסטים שלך ולא מגיבה אליהם, היא מכיוון שאני מאמינה שבפורום ציבורי כל אחד קורא את מה שמתאים לו, ומה שלא מתאים פשוט לא קורא. (אגלה לך בסוד שישנם הרבה פוסטים בכל מיני פורומים שאני נמצאת בהם, לרבות זה, שאני לא נכנסת אליהם אף פעם מכל מיני סיבות) העובדה שאין כימיה בין כותבים לא צריכה להעליב. גם בחיים המציאותיים ככה זה, ישנם אנשים שאנחנו מתחברים אליהם יותר, וישנם כאלו שפחות, אממה? בחיים המציאותיים אנחנו נמצאים בדרך כלל בחברת אלו שאנו בוחרים, אלא אם כן אנו נאלצים בגלל משפחה או עבודה לשהות עם אחרים, וכך אנחנו לא במצב שאנחנו נמצאים בכפיפה אחת אם אנשים שאנחנו לא מתקשרים אתם. לעומת זאת בפורום, כולם נמצאים ביחד, וכל אחד זכותו להגיב לכל אחד אחר, וכל אחד זכותו לקרא או לא לקרא מה שהשני אומר. (תארי לעצמך בחיים הפרטיים שאת משוחחת עם שכנה אחת, ושכנה אחרת נעצרת להקשיב למה שאתם מדברים! אבל בפורום ככה זה!) לכן, כל מה שרציתי לבקש ממך היה שלא תפגעי מכך שאני לא מתחברת ואין לי כימיה אתך, זה לא עושה אותך לטובה יותר או לטובה פחות, וזה לא עושה אותי לטובה יותר או לטובה פחות, זו פשוט עובדה, אין לזה קשר עם עבודה שעשית או לא עשית על עצמך, ואין לזה קשר לעבודה שאני צריכה לעשות או עושה עם עצמי או לא עושה. פשוט לא מתאים וזה הכל, לא אומר על אף אחת מאתנו שום דבר, את זו את כי את זו את, ואני זו אני כי אני זו אני (אם שמעת את נאום הבכורה של עומר ינקלביץ תביני למה מכוונות דברים) אז כל טוב ובהצלחה

שוב רחשי ליבך ....ממש אבל ממש לא נעלבתי להיפך .. כתבת ואני מצטטת ... "או כאשר מישהי לא מוכנה שידונו בדרך הטיפול כי זה פוגע במטפלות שהיו לה!!! תגיד לי זה רציני זה? זה צורת דיון? זו השתלטות ממש, היו לך שתי מטפלות היה לך טוב, אתן אז מה? (לא מדברת על מיקה שחוששת מחרדה!!!) מדברת על מי שחושבת שהיא מרכז העולם ומה שמתאים לה חייב להתאים לכולם! ." לדעתי רק אני כתבתי כאן על שתי מטפלות ואם אני טועה אשמח שתאירי את עיני.... על זה כתבתי לך ...לפי המלצותייך בעבר אלי שאת יכולה פשוט לא לקרוא את הודעותיי ושנית ...שאין לי בעיה עם השיח ככה שמעולם לא אמרתי שאסור שיח בתקווה שהוא נותן מקום לכל הגוונים גם לאלה שכמוני בעד הטיפול ... אז אם את דואגת שנעלבתי ממש לא גם לא נעלבתי שקראת לי מרכז העולם ... כן הייתי שמחה אם זה היה באופן ישיר מולי ולא מתחת להודעה לאודי ... ככה כצד שלישי . פשוט ככה למדו אותי לתקשר ישיר ולא בעקיפין .. בכל מקרה הכל טוב ואני שמחה שאנחנו מסכימות על דבר אחד וזה על העדר הכימייה בניינו ...וזה בהחלט בסדר כל זמן שיודעים לכבד אחד את השני במרחב ... ושוב ברוכה הבאה ...

הכי נכון לתקשר באופן ישיר ולא ברמזים עוקצניים או מעליבים ובטח שלא להשתלח באי מי מהכותבות.... לא מכובד לא אכנס לתוך השיח שלכן כי לא רוצה שוב להרגיש את הכאב שגרמו לי דבריה של מנדייי הם רק מכניסים אותי סתם לחרדות שלא חסרות לי גם כך... איתך אהובה חטולית

הי אודי, עם ההודעה האחרונה שלך הלכתי הרבה זמן בנסיון להבין ואפילו הבאתי אותה לטיפול. מה שלא הצלחתי להבין היה בדבר ההתעללות ההדדית. את הצד שלי שבא למקום מיטיב ומצפה להתעללות ונטישה כשיחזור של משהו שבאמת קרה ונמשך לאורך זמן אנחנו מכירים. אבל את הצד השני שלו לא הצלחתי להבין וגם לו לא היה רעיון. את הצד שלי המתעלל, אולי זה שהודף כל הזמן ומנסה "לסרס" את המטפל כדי למנוע פגיעה או נטישה, אני גם יכולה להבין. אודי, אני צריכה עזרה. הטיפול תקוע משום שאיני מצליחה לאמץ את מה שהוא מציע. אני לא מתחברת ממש מבפנים לאמירות הטיפוליות ולדרך האחת שהוא רואה כנתיב להחלמה ולכן לא מצליחה לישם. אני לא מצליחה לראות איך משהו עשוי להשתפר, מה שמגביר את היאוש. אני גם לא יודעת איזו עזרה לבקש. מרגישה לא מובנת, מובסת בניסיונות שלי לטפל בעצמי וחסרת תקנה. אני לא יכולה להגיד לעצמי היגדים שאני לא מחוברת אליהם, אני לא יכולה להפנות פנימה קולות מנחמים ודואגים אבל חווה קולות הרסניים ללא הפסקה, כל יום. הם מכפישים אותי, מעבירים ביקורת קשה על עצם היותי ומעודדים אותי לפגיעה עצמית. אני מנסה לרצות אותם, להשיג קצת שקט ונתונה למרותם. הכל קורה בתוכי ובחוץ אני מתפקדת. קשה לי מאוד להתנהל כך אני לא יודעת מה לעשות. מרגישה חלשה ומאוד מיואשת. למרות שהמכלול הוא אני, ההשפעה של הקולות והכוחות הפנימיים גדולה וחזקה ממני. אני זקוקה לעזרה. תודה שירה

הי שירה יפה, היטבת לתאר. אגלוש לפנטזיה שיבוא מישהו ויפריד ייקח אותנו משם. מכאן. אולי בתור התחלה ליום כיף ושחרור. וחזרה... שלך, סוריקטה

קצת מסובך לי להבין את מה שכתבת לגבי התעללות הדדית...שאודי כתב לך..גם אז כשקראתי לא הבנתי.... כן יש לי כשל בהבנה המוח שלי נדפק כהוגן ורק הולך ומחמיר אבל.... אם את לא מסוגלת ללכת בדרך שמתווה לך המטפל שלך ...ואת לא רואה אייך בדרך אחרת לפתור.... אולי תנסי שוב לדבר עם המטפל לבדוק אולי בכל זאת יש דרך ביניים.. אוהבת אותך חטולית

סוריקטה אהובה, כן, הפנטזיה לכמה שעות של רווחה נפשית ושקט....וגם הפנטזיה שהכל יעצר ויהיה שקט. שלך שירה

תודה על מילות העידוד, ממש אין לך כשל בהבנה... זה פשוט לא מובן. שלך שירה

הי שירה, במכוון הזכרתי רק את האפשרות הראשונה. הרברסיבילית, הריאלית, ואולי בעלת המשמעות. סוריקטה

רציתי לכתוב לך גם קודם את באמת בליבי ... אבל העדפתי לחכות ככה בשקט מקווה שבכל זאת תיראי.. אני מניחה שאני יודעת מה הדרך של המטפל ומבינה את ההתנגדות ... יכולה להגיד לך רק מנסיוני ....שברגע שאני הסכמתי לקבל אותם ולתת להם מקום אמיתי בטיפול ובחיי הם הפסיקו לאכול לי את הראש .. . זה חלק מהתהליך בתור התחלה תסכימי לקבל אותם בואי אליהם בדיוק כמו שכתבת שם למעלה לסנדי ...ואני יודעת שזה קשה אני יודעת שבא לך להרוג אותם ובתגובה הם מחזירים לך את אותו הדבר . את צריכה להכיר להם תודה בלעדיהם לא היית שורדת אני התחלתי מלהסכים לתת מקום לשאלות /בקשות הכי שידעתי בהגיון שאין להם מקום ...כמו נניח שהמטפלת הסתפרה והם רצו לכתוב לה שזאת לא היא הייתה ....נתתי לזה מקום קיבלתי שקט אוהבת אותך יודעת כמה התהליך קשה פנימה וכמה קשה להחזיק את המכלול החוצה יודעת כמה יש רצון לשקט ....וכמה רעש יש לנו בראש יודעת כמה הכמיהה היא לימים נורמלים פשוטים משעממים וכמה כל יום זה כמו שבוע אצל אדם נורמלי שולחת כוחות וחיבוק ושוב בבקשה שימרי על כולך

תודה אביב על התגובה וההבנה. פתחתי הודעה נוספת למעלה כדי שגם אודי יגיב... אני באמת לא מבינה מה זו ה"עבודה" הזו... לדבר אל עצמיים אחרים? אני כל כך מתוסכלת... שלך שירה

אני זוכרת את הימים האלה שכמו קיר בטון עבר בני לבניהם .. בשלב מסויים , פשוט קיבלתי את עצם קיומם ושהם חלקים ממני ....מהשלם שאני לדבר איתם , אני התחלתי בכתב כותבת מילה או שתיים והיד שלי הייתה כותבת כמו בטראנס , זה עדין קורה לי בסיטואציות מסויימות ...אחר כך שמתי לב למילים בתוך הרעש ....הקשבתי לאט לאט כשהסכמתי גם שמעתי אותם מדברים עם המטפלת , היום אני מתקשרת עם רובם לבד בתוך שיח עם עצמי ....זה תהליך זה לא קורה ביום אבל זה קורה כשמסכימים לקבל אותם וכשמסכימים לקבל את הכאב שהם מביאים איתם ואת שאר הרגשות התקועים ....לא פשוט שירה וכן זה עבודה ועבודה קשה ביותר אבל שווה כל מאמץ כל קיר פחד שאת תחצי תרגישי הקלה ...אתך מחזקת ושולחת חיבוק ...