פורום פסיכולוגיה קלינית

אולי תמחוק את ההודעות שלי שמדברות על האילוזיות בטיפול, מתוך התגובות אני ממש חוששת שאולי אותן הודעות יש בכוחן כדי למנוע טיפול או לא לקבל את המירב, לא לזאת הייתה כוונתי, אבל זה ממש מדאיג אותי, וכאשר קראתי את התגובות אליהן, חששתי שהן יגרמו למשהו לא רצוי. אהיה כל כך הרבה יותר שקטה נפשית אם תמחוק אותן, וגם אם היו להם תגובות, רחמנא בישנזן שבגלל משהו שכתבתי מישהי לא תקבל טיפול שנחוץ לה, זה מדאיג ומעיק עלי. אם אין לך זמן לעבור לראות במה המדובר, אני מוכנה לעשות את הצנזורה ולשלוח לך בדיוק על מה מדובר, אבל הייתי ממש מודה לך אם היית מוחק, כדי שלא תבא תקלה על ידי. ויפה שעה אחת קודם מצטערת על שאני מטריחה אותך, ומודה לך מקרב לב

הי סנדיי, אני מרגישה עכשיו אותך זועקת לעזרה. קצת מתכווצת, אולי (?) לפחות כפי שאני מכירה את עצמי – הנה, בדיוק מה שאת מביעה כאן מדבר, בעיניי, את פנטזיית המחיקה עליה אני מדברת. וזה קשור, בעיניי לפיצול בין: טוב ורע; נכון ולא נכון; מסכים ולא מסכים; צודק או לא צודק; מועיל או הרסני; ממית או מחיה; רגשי עליונות VS רגשי נחיתות; או במילים אחרות - אסקופה נדרסת מול רגל רומסת; טרול מול טובטוב הגמד; בשורה תחתונה, מניחה שנמצא כאן אלמנטים של חלקים יהירים, שהם, אמנם קטנים אולי, אבל יודעים להתנפח למימדים גדולים. וכך – צד אחד מצטמצם מאד וצד שני תופס נפח רב. אני מדברת בעיקר על עוצמות של לחלוטין, מאה אחוז, לכאן או לכאן. מעין בינארי, אפס אחד, כזה. הכל או לא כלום. אבל בתכל’ס אנחנו איפשהו ב אההמממ גם וגם וגם. ראי נא - לכמה דברים שאת כותבת אני מתחברת מאד, לכמה ככה ככה, לכמה ממש לא (שזה כמו מאד להתחבר רק הפוך), ולכמה אני אדישה למדי. האדישות, אגב, ייתכן שהיא מבחינת חלקנו הגרועה באפשרויות – לעתים לכאורה עדיפות מכות על היעדר תגובה). ראשית - בואי תראי את הקישור הזה: הקישור מוביל ליו טיוב לכותרת "מנקים אחריך את הרשת UNDO" https://www.youtube.com/watch?v=igAeJ-TPOsg באנדרליין – מה שיצא יצא ואינו בר מחיקה. הוא חלק מאיתנו. We Are Doomed אני יכולה להבין שזה מעורר חרדות. אבל, אולי, גם בר תיקון מסוים. ואז אפשר קצת להירגע. ואולי הזמן, בתנאים מסוימים, גם לו יש אפקט מרפא. וארצה גם לומר - אודי ניסח ‘התנהגות טרולית’ מבחינתי, אפשר לומר זאת גם על חלקים בי (למשל). מניחה שבכל אחד מאיתנו יש כאלה. יש מובהק יותר, ויש סמוי בתוך מורכבות. בעוצמות, תדירויות ומשכים כאלה ואחרים. גם למי שהולך לטיפול – יש בו חלקים שמתנגדים לטיפול. שלא רוצים שינוי. שמתאמצים לשמר את הקיבעון. כשזה מידי חזק, או נופל בעיתוי לא טוב, ייתכן שיש בעיה. ייתכן שפיספסתי – איני יודעת מה גילך, למשל, אם היית בטיפול, איזה, מה ניסית. חסר לי. מניחה שאת אישה. ותראי, קשה לי, באמת שקשה מאד שמדירים חלקים מהאוכלוסייה. שעושים עליהום, נגיד. שנוצר מצב שבו חפצים לרכל מהצד. שאולי גם זה סוג של פיצול. להרגיש גדול על מישהו. מאידך, יכולה להבין מה מזמין את זה. התפיסה שאת מביאה לכאן, סנדיי, אגב, מאד מוכרת (לי). ועוד הייתי רוצה להזכיר שוב שאנחנו איכשהו לוקחים הימור. יש סיכונים ברמות כאלה ואחרות. לא יודעים מראש מה יקרה. אבל כמו שאודי אמר - נדמה לי - מנסים לעשות בחירות באופן מושכל. אעצור כאן. סוריקטה

קראתי מה שכתבת, לא הכל הבנתי... אבל.... אני לא רוצה להכנס כאן לשיחה על מה שכתבתי קודם לכן, מהסבה שזה פורום פתוח לכל מיני אנשים בכל מיני מצבים, ועל פי תגובות שקבלתי (אלו שהסכימו עם דברי) ראיתי שאולי אני יכולה להביא אותם לידי החלטות מעשיות שתזקנה להן. מה שאני כתבתי היה יותר בעניין הפילוסופי של הטיפול, לא כדי לייעץ לפלונית או אלמונית להתנהג כך אחרת. וברגע שהבנתי שהדברים שלי יכולים להניע מצבים שאני לא מעוניינת לקחת עליהם אחריות, והם יכולים להיות מזיקים, אני רוצה שאודי ימחוק אותם. התגובה של אודי על תגובות טרוליות לא היו על אלו, אלא הוא בקש לדעת את דעתי על הפורום, ואת יודעת כמו גז שנשמר בבקבוק, אמרתי בדיוק מה אני חושבת על כמה מהכותבות הוותיקות כאן, (שאגב הודיעו שהן עוזבות), אמרתי את הדברים במלא העוצמה, ועל תגובה אחת שלי שהייתה מאד עוצמתית בקשתי מאודי בפרטי שימחוק אותה, שוב מהסבה שאני לא חושבת שיש כאן איזון ... ואני לא רוצה להרחיב. אבל את תמיד היית מקסימה, וכזו נשארת, ואני בטוחה שכזו תהיי.

הי, אני מהוותיקות וותיקות, והכרזתי שאני פורשת. כעת, עבורי, הדמות שלי כרוח רפאים 'פה', מתוך איזה ניסיון נואש נוסף לאיזון בי, אך נראה שהסיכוי שלי אפסי. סוג של זהו. חבל שכך. אבל זה מה יש. אולי יהיו המשכים כלשהם בעולם. חוששני שכתיבה לאודי מחוץ לגבולות הפורום אינה בחוקי המשחק ואולי תיחשב כסוג של פריצה. לילה טוב (בוקר עכשיו, אני יודעת) סוריקטה

שאלה למומחה. אני בן 24, החיים שלי אינם חיים. יש לי חרדות מבריאות, מהעתיד, מחשבות על מוות. הכל התחיל מפצעים שיש לי בלשון, אני חושש שיש לי hiv,שה כל הזמן סןבב סביבי, הלכתי לרופא, הראתי לו, עשה לי את כל הבדיקות( איידס הוא לא עשה) , עשה לי בדיקות כלליות, ומעבר לכללליות. ( חלבון משלים וכו), הכל תקין ואפילו יותר מתקין. אני ילד שכבר אין לו שמחת חיים, מכון כושר, בית, לימודים- זה הסדר יום שלי. מבחוץ נראה יפה תואר, שרירים, אבל זה הכל פייק דוקטור, אני לא שמח, אני חרד, תמיד בחרדות, לא עושה דברים לעתיד(למה לעשות?אולי אני אמות מחר.) ההורים שלי לא יודעים מזה, הסובבים אותי לא יודעים, אף אחד לא יודע דוקטור. אם אמא שלי תדע היא פשוט תיבהל ותשתגע. אני גר בעמק יזרעאל, אנא תכווין אותי מה לעשות. הרופא משפחה מזלזל בי בגלל שאני צעיר, שכביכול מה לי ולבדיקות דם? למה אני בכלל בא לבדיקות?!?לדבריו אני לא אמור בגיל כזה לבוא. לפני החרדות הייתי ילד נורא שמח, שאוהב את החיים!והיום אני חצי בן אדם . אשמח לדעת איך אני ממשיך את חיי מכאן.למי לפנות?

היי לדעתי רופא פה ולסת יוכל לעזור לך עם בדיקות מקומיות וגם בדיקות מקיפות..זה יכול להיות גם זיהום ...לא חייב להיות מה שאתה חושש ממנו... קבע תור לרופא ותיבדק ..גם רופא משפחה יכול להפנות אותך לרופא מומחה לצורך הענין אם תתעקש על בדיקות והפניה לרופא ממוחה.. ובנתיים תשתדל לא להכנס לסרטים.. חטולית

הי לכולם , אולי הייתה כאן אחת הדוגמאות הטובות ביותר שניתן להמחיש ..על קשר על מילים ...על באגים במערכת. ואני אסביר,לפני כמה שנים ב2016 שסנדי נכנסה נבהלתי מהאיך....הפעם אני מבינה את האיך אני יודעת בדיוק מאיפה הוא בא ומה הוא עשה לי ....כיווץ מהפחד ....אז מתוך הכיווץ והעלבון הגבתי בכעס ותוקפנות... הפעם כשסנדי נכנסת ועקצת מההתחלה לגבי ..😊😀 כמובן לא בגלוי לא עם שם לא בשיח מולי כי אם ..אודי אתה תוכיח אותה .... לרגע התכווצתי זכרתי למה ומה המקור וזהו ..... היפה סנדי שבזכותך אני רואה עוד מתנות של הטיפול ,ממליצה לך זה עוזר .... לגבי מה שכתבתי למטה ,שיראל ממש לא כעסתי או נפגעתי מדברייך כתבתי שיש מי שכותב מכאב ... אני אסביר יותר מדוייק למה התכוונתי ולא סנדי לא כתבתי שלא מותר שיח כתבתי שזה שיח של כן לא שחור לבן ... שימי לב לרחשי ליבך כשאת שופטת את האחר... כתבתי שזה סהכ פשוט יש סוגים שונים של טיפולים סוגים שונים של מטופלים וסוגים שונים של מטפלים ......כמטופלים כפי שאני רואה את זה ומי שלא נראה לו זה בסדר ...יש לנו אחריות בטיפול . א-לשמור על עצמיינו ולבחון את הקשר ב-לשים לב אם הבאגים שלנו לא משתחזרים בקשר ושוב לדוגמא כאן -כשאת סוריקטה נכנסת בי דיברת מתוך כאב מצוקה צורך מאוד אנושי ודיברת בצורה אישית מול הקשר של שתיינו -נפגעתי אני אנושית אבל לא כעסתי כשאת סנדי(ואני אוהבת לפנות ישיר ולא בעקיף )נכנסת בי בקטנות בשקט פעם זה הפחיד אותי מתוך הבאגים שלי היום זה משעשע אותי ואני דווקא די סקרנית לאן זה יוביל את הקבוצה ....חייבת להגיד שאני אישית זכיתי לראות את הצמיחה שלי בזכות הכתיבה שלך אז תודה סנדי וברוכה הבאה

אביבושששש כמו תמיד אהובה את גדולה מהחיים !!! נפלא לראות ולשמוע כמה את גדלה מתוך הטיפול רק למקומות טובים יותר !! הלוואי עלי.. כמה טוב שאת כאן טוב וטוב לי על הלב..💞 חטולית

אביב, העניין הזה של השינויים. אני לא בטוחה עד כמה אני מצליחה לראות אותם ועוד באינטרנט. לגבי השחזורים - מאמינה שיהיו תמיד, ברמה של התגובה האוטומטית. לפחות כפי שאני מכירה ממני. השינוי מבחינת איך שאני תופסת את זה הוא: 1. בהיות במצב פחות חרדתי באופן ממוצע. רמת חרדה גבוהה תגדיל את הסיכוי וכן את עומק השחזור. 2. משך ההתאוששות וההשתקמות באם כבר חל פירוק ושבר מסוימים. 3. להכיר את התגובה האוטומטית, ופה אני אישית רוב הפעמים בוחרת לא לשלוף אותה באימפולסיביות (בכל מקרה, אצלי, לרוב, אני לא יודעת מה קורה במיידי), לחשוב על מה שקורה ואז אולי כן או לא להגיב ואיך. לרוב. לפעמים גם השסתום עף. סוריקטה

1. לא היה עדיף אם היית בכמה משפטים מסביר את השיטה והדרך. הרגש, איזה רגש, מי מופעל, איך מופעל ולשם מה מופעל. מה אמיתי מה אשליה? 2. אני אישית, לא משנה באיזה דרך וכיוון, נפשי, פיזי, משפטי, תעסוקי, לעולם לא אלך כמו עזה עוורת, ותמיד אבקש אסבר, למה כך ולא אחרת. וכן, אפגע הרבה מאד פעמים, ונפגעתי אוי כי לא הבנתי או אולי כי הבנתי יותר מדי טוב 3. אולי 1+2 לעיל, מסבירים האחד את השני, ואולי התגובות של הכותבות כאן הן כאלו שאולי המצב הנפשי שלהן דורש יותר רוך ודווקא אי ידיעה, ודווקא התרפקות מלאה, לא יודעת, אז אתה שנמצא כאן שנים אולי אתה זה שמווסתט, אם כי נראה היה שדברים מתפוררים, אבל כפי שאני קוראת את הדברים עכשיו, וזאת עוד לאחר הצנזורה שלך, (שאני מודה לך עליה) אולי באמת הכניסה צריכה להיות מזווית אחרת, ואני לא יודעת אם אני שם. בהחלט צריכה עזרה, וחשבתי להעזר, אבל כל אחד עם מה שמתאים לו.

בשאלה מספר 3 שלך נמצאות התשובוץ שלך על ההתנהלות של הפורום.... כך לפחות אני מרגישה וגם לפי הצרכים האישיים שלי ונכון ...אודי למעשה שומר כאן על כולן ביחד וגם על כל אחת בנפרד לפי היחודיות שלה וזה הכי מכובד בעיני אם לא היה כך לא הייתי נשארת כאן..זה הבטחון הכי גדול שיש לי כאן... הוא מסכים לכל שיח רק לא לתוקפנות גם אם היא מוסוות ובטח שלא לפגוע .. מהבטחון הזה שהוא מקנה לכל המשתתתפות כאן הן נמצאות כאן .....כל אחת היא עולם ומלואו ואין לזלזל באף אחת אפילו ברמיזה קטנה ולא ברמיזה עוקצנים... שיהיה שבוע טוב לכולן חטולית

הי סנדי, אני לא בטוחה שתמיד אפשר לדעת להבחין במאה אחוז מה אמיתי לחלוטין ומה אשלייה לחלוטין. איכשהו אולי אנחנו חיים במעין אשלייה מסוימת (של אי פגיעות, כל יכולות), שאחרת נהיה אפופים בחרדות מופרזות ולא נמשיך לשום מקום. אז נראה לי שניסיון להשגת ביטחון של מאה אחוז, ופחות קבלת חלקיות, יימצא את מקומו בתסכול ובחרדות. כנראה שאנחנו במינונים של גם וגם. אולי צריך לבחון את המאזנים. אני גם חושבת שבכל אחד מאיתנו, בהיותנו בני אדם, אפשר למצוא את שדות הראייה המתים (עיוורון). מנסה לעזור לך. סוריקטה

מניחה שאת, סנדי, מכירה את 'הנחשול' והתלמידה שם שאיכשהו גילתה שהיה שם משהו לא תקין ונחשף הניסוי. אני יכולה להבין מדוע תחושות כאלה עולות, ומתי אנחנו לוקחים את התפקיד של אותה תלמידה. מכירה איכשהו אותי שם. בהקשר השואתי שלי. אבל אולי זה לא מה שמתרחש בטיפולים באופן גורף? בכל מקרה, אולי צריך קצת להיזהר מהקטע של השלהוב, ש(גם) עולם האינטרנט מלא בו. סוריקטה

הי שוב, ועוד מחשבה לגבי ה'טוב מידי' שהזכרת, סנדיי. אולי אולי ברגעים כאלו (בהם אנחנו מבינים 'טוב מידי') התפיסה שלנו פחות גמישה והיא די חסרת פשרות ופחות נותנת מקום לספקות, ואז אולי יש לחשוד בה. לא אמרתי נכון או לא נכון. צודק או לא צודק. יש אנשים עם חוש ריח פנטסטי. אבל מספיק שיש פרגמנט קטן של סיכוי לטעות. בכל אופן, מדברים כאן על שינויים. לומר את האמת - בעיניי, השינויים זה לא איזה מהפך. הבנאדם נשאר הוא. לא הופכים לאיזה משהו ממש אחר. לא כל שכן בפרק זמן קצר. יש הטמעה. ויש סיכוי שתחלחל לשכבות עמוקות. ואז אפשר לדבר על סוג של שינוי. תפיסתי בעיקר. בקצבים שלי מדובר על הרבה מאד מאד שנים. ההתקדמות שלי, נגיד שיש כזאת (ואני כותבת כאן כעת כרוח רפאים) היא איטית ביותר. לאור מה שכתבת, סנדיי, גם אני תוהה האם, למשל, פלירטטתי פה עם אודי (?!?!). הנה עוד אחת מהסיבות בעטיין המעטתי בפתיחת הודעות חדשות, כך גם באיחולים או התפעלויות. בגלל הדהוד הקול הזה בי. לאי ידיעה יש אפקט הגנתי, אני מניחה. וכנראה שכן משנה מי מניח את המראה (בעינייו), אם מעז, ובאיזה עיתוי וגם באיזה אופן ועוד ועוד. סוריקטה

יותר מידיי מלל...כמו אש בשדה קוצים...אודי, מקווה שלא מעמיסה גם יותר מידיי.. רק לומר שתקופה ארוכה טוב לי..טוב לי עם המטפלת, לא מפריע לי כבר כשלא נפגשית כי תמיד יש תאריך יעד גם אם רחוק. ולמדתי המון מהטיפול. והנה רוצה להשאר בטוב. ולא רוצה לעזוב את הטיפול, לא בגלל תלות או שחייבת, בגלל ההרגשה והפינה שלי שכה חשובה לי. וקשה גם לי לקרוא משפטים מסויימים פה. מקווה שתהנה אגב שבוע הבא! שתפיק את המירב. ותחזור בכוחות מחודשים למרות שהיום העמסנו... אגב לאט לאט אולי יש פה הסכמה שטיפול טוב לסוג מסויים של אנשים ולאחרים לא וזה בסדר???. כנס מועיל!

טוב אודי, אם חשבת שהפורום גוסס, או ישן, או שותק, וואלה, הכנסתי לך כאן רוח פרצים! אבל האמת, חשבתי אולי שיבנה משהו חדש, אבל אם זה יהיה העתק של הקודם, (בזמן שהייתי פה לפני כמה זמן זה היה.... נראה לי המון המון זמן) אז מה בעצם עשינו? אלא מה? אמרת לענות על המקום? כאילו זה מה שישנה, ללכת כאן מכות? הרי המטרה של הפורום היא לא בדיוק זו, שאלת מה הציפיות שלי, הבהרתי אותן, בהחלט גם ניתוחים מעמיקים על הפסיכולוגיה וגם על שיטות וגם על בעיות ספציפיות, אבל לא בדיוק מקום של שיטור לכל מיני הטרדות לכל הסוגים והמינים... מקסימום, לא יתאים, לא אכתוב... לי זה נשמע תת רמה ממש מכל הבחינות כל מיני דברים שאפילו נכתבו כאן לאחרונה, ושוב לא מדברת על מי שמדברת על כאב, מדברת על מי שעולה לה בחיים להטריד מינית מטפל, אחרת זה לסתום לה את הפה, כי בלי לדבר בצורת תת רמה שכזו, אז זו סתימה טוטלית. או כאשר מישהי לא מוכנה שידונו בדרך הטיפול כי זה פוגע במטפלות שהיו לה!!! תגיד לי זה רציני זה? זה צורת דיון? זו השתלטות ממש, היו לך שתי מטפלות היה לך טוב, אתן אז מה? (לא מדברת על מיקה שחוששת מחרדה!!!) מדברת על מי שחושבת שהיא מרכז העולם ומה שמתאים לה חייב להתאים לכולם! סוג של כתיבה כזו דרדר את הפורום, ויש לי הרגשה שלשם זה בדיוק הולך.

מרכז העולם זאת אני ....וואלה תודה את יודעת מ2016 שנבהלת כי אודי א ר לך שאת קיבלת עלייך תפקיד מתוך היותך קרבן ...עקצת עקצת פגעת ונעלמת ... מה שלא לקחת בחשבון יקרה זה שאני בטיפול מטיב שלימד אותי להפסיק לפחד מכוחניות ישירות ושאר מילים ...ולראות את הקרבן הקטן שבתוך האדם... אז ,אז ב2016 כתבת לי שאם לא נוח לי לקרוא הודעות שאני לא יקרא את מוזמנת מראש לקבל את המלצתך ולהמנע מלקרוא את הודעתיי. ואז גם האשמת אחרות בקנאה נראה לי שטיפול לא יזיק לך . וכן אני מרכז העולם וטוב לי שם ....זה פוגע בך באיזו דרך ???,

אני מזכירה שההודעה שלי מחכה להתייחסות שלך מיום שלישי, ממש לפני שהלכת. חשוב לי שתגיב אם אפשר. תודה

מכל המילים כאן בא לי רק לצעוק, מכל ההודעות הארוכות, מכל ההסברים המלומדים, מכל ההשערות וההוכחות והתוכחות... הכל נכון וכלום לא נכון ומי שמבקשת מחקרים אמפיריים מוזמנת לפנות לגוגל סקולר, ואיך אפשר בכלל סנדיי להגיד שלא צריך לדון בסוגיה אמוציונאלית כשאת בעצמך כל כך סוערת ואמוציונאלית. כל הכתיבה הזו כאילו אלה פסקי דין, מי המשיב ומי התובע... הנחרצות הזו. מניחה שכל מי שכאן וכל מי שבטיפול עוברת תעצומות נפש אל מול בור החסכים וכל הסוגיות של אותנטיות ותשלום עולות שוב ושוב. אבל אף אחת לא נחרצת. הכל נכתב בכאב. אני לא מצליחה בכלל לזכור הכל או לקרוא הכל או להחזיק את הכל.

לא חושבת שיש שאלה בעניין התועלת שטיפולים נכונים פסיכולוגיים יכולים לעזור... לא פחות מאשר כל תחום אחר ברפואה! ישנם מצבים אשר הפסיכולוגים עושים בהם ניסים ונפלאות ממש... אבל זה לא אומר שצריכים להסכים עם כל דרך, וגם אם דרך מסוימת עומד בבסיס של התאוריה, עדיין אפשר לחלוק עליה. הכל זה עניין של נסוי, טעיה, לימוד, חקירה, והסקת מסקנות והתחלה של הכל מחדש. שום דבר לא סטטי, קדוש שלא יכולים לדון בו בעצם מהותו. אם נסתכל בשלושים השנה האחרונות על השינויים הרדיקליים שנעשו בכל כך הרבה תחומים, לרבות מערכת המשפט, דברים שהיו אסורים – משכב זכר, מעשה פלילי, והיום תנסו למצא מישהו שיעז לדבר כנגד התופעה. עניינים של אחריות, ורשלנות, וכשרות עמידה, ומה שפיט ומה לא שפיט, כמו במטוטלת משתנה הלוך וחזור. ברפואה, בסרטן, אילו פריצות דרך, אילו מקרים שהיו אבודים לחלוטין, והיום אחוזים עצומים מבריאים. השתלות, שפעם לא היה סכוי לא למושתל ולא לתורם, והיום דברים כל כך שונים. אז גם בפסיכולוגיה מותר לבדוק, להסתכל, לראות, לא ללכת עם ראש בקיר, לנפות, להוציא את המוץ מן התבן, הן באופן סובייקטיבי והן באופן אוביקטיבי, לראות רווח מול הפסד, תועלת מול נזק, ותופעות ארוכות טווח, אחרי שכבר התאזנו, אני חושבת שאת הדיון הזה צריכים לנהל ללא אמוציות, בצורה אמפירית, אם כי בנפש קשה מאד לעשות מדע מדויק, ועם כל זאת אני חושבת שאפילו לחברי הפורום, שלא מדובר על ילדים קטנים, הרבה כבר סבתות, יש בהחלט פרספקטיבה לראות דברים. אני חושבת שדיון אמיתי יכול להיות פורה וטוב הן למטפל והן למטופל, אין פרות קדושות באף מרעה, בכל אפשר לדון, ואין תשובות שחייבות להיות כי ככה זה, על הכל אפשר לדון, לקבל או לא לקבל, אבל חייבים להגיע עם ראש פתוח, לרבות מטפלים! כמובן שנדון בדרך 'הטהורה' שבה הפסיכולוגיה מאמינה ולא בסטיות כאלו ואחרות של מטפלים שלא עשו עבודתם נאמנה, מקובל עליך אודי? אני חושבת שדיון שכזה יכול לעזור מאד בטיפול, למטפולת שלא ירגישו שלוקחים אותם כצאן לטבח.

היי מנדייי לא יכולתי לקרא את רוב הפוסטים הארוכים שהכתבו בגלל קשיים בראיה אבל זכור לי שכתבת שאת רוצה סיעור מוחות... נראה שקיבלת אותם אולי אפילו מוקדם מאשר חשבת לא אוהבת את ההתבתאויות שלך על הקשר של הבנות שכותבות כאן בפורום ביחס לאודי... לטעמי ירדת נמוך בכוונה רקנכדי לגרום לכולן לצאת ולהגיב לך כי הרי זה מה שחיפשת...!!!! לא אוהבת את המשחק שלך!! גרמת לי להתחרט שאני אלך שוב לטיפול...לא כולן עיוורות וחסרות אבחנה לידיעתך !!! ובמצבי הנפשי עכשיו כבר לא בטוחה שאלך חטולית

טוב אם אני עוד כאן כנראה שלא יכולה לשתוק. סוג של הרגל ....😊😀 קראתי רק חלק כי בנינו למי יש כוח לקרוא כאלה אורכים ..אז סליחה מראש אם לא מדייקת ... יש שיח על טיפול רק שהוא נשמע כמו הכותרת כן לא שחור לבן ...ומה באמצע ומה בן לבין ומה קצת יותר לעומק.. יש מי שכותב מתוך הכאב שלו יש מי שכותב סתם מתוך השאלה (לדעתי אף פעם אין סתם ...יש לי השערות על העיתוי,וסוג הפורום אבל זה ממש לא חשוב ) מטפל הוא איש מקצוע.. לכן הוא מקבל כסף מה הבעייה עם זה ???? למה הכסף שלו בצבע אחר מכסף של עו"ד שנתתי לו במכה עשרות אלפי שקלים ובסוף בגלל פאשלה שלו הדיונים נדחו ונדחו ושוב הייתי צריכה לשלם ...ואז פשוט לקחתי בעל מקצוע אחר זה בסדר ??, העניין נורא פשוט יש סוגי טיפולים יש סוגי מטפלים ויש סוגי אנשים שלהם סוגי באגים שונים .. לקשר כן גם טיפולי צריך זוג כמו בטנגו ....ככה שלכל צד יש אחריות ... האחריות של המטופל מעבר למקום שלומד לראות את הבאגים שלו (העברות השלכות וכו...) יש לו עוד אחריות -לא להיות במקום שרע לו...אף מטפל לא קושר אותכם בכוח ....(חוץ מאלה וכן יש כאלה שהם באמת לא ראויים להקרא מטפלים -כאלה שפוגעים ומתעללים במטופל -חריגים ) אנו מדברים על הכלל ... אז השאלה שמעניינת אותי למה אתם שם ??? ולמה לחשוב שאם לכם לא טוב גם לאחרים לא טוב.. אני עברתי שתי מטפלות והם הצילו לי את החיים ....ובעצם למי אכפת ,לי טוב אז מה זה צריך להטריד את השני ....פרגנו זה לא עולה כסף כל אחד ומה שעושה לו טוב ... לא טוב לכן אל תהיו בטיפול ....וטיפול זה ממש לא כן לא שחור לבן ...הוא הרבה יותר קצת חומר למחשבה ....ממי שהטיפול עשה ועושה לו ניסים ויודעת שהמטפלות שלי נמצאות איתי וכן ברבים כי גם הרודמת עדין שם עבורי ...דרך אגב גם בלי כסף ...כי אכפת להן ממני אכפת להן שיהיה לי טוב והן רק קביים ומעולם לא הבטיחו לי כלום ...ובטח לא גן של שושנים ...הן רק הבטיחו שיהיו שם ויצעדו איתי במסע שלי בקצב שלי בדרך שלי וינסו לעזור ...במקרה שלי זה גם הצליח .

אביב היקרה, לא הייתה כוונת פגיעה בדבריי. דבריי נכתבו אך ורק על סמך חוויות שלצערי חוויתי בעבר. ולצערי טופלתי לפני שנים לא מעטות ע"י פסיכולוג ,שהיה הרבה מעבר ללא ראוי ושעבר עבירה, שאינני מעוניינת להרחיב עליה, בזמן הטיפול בי. ומאוד מאוד נפגעתי מכך. אינני שוללת את עצם הימצאות מטפלים ראויים , אני שמחה בעבורך שזכית להיות מטופלת על ידי מטפלים שכאלו. כי אני שנים לא הייתי מוכנה ללכת לטיפול בגלל אותו מטפל מהעבר והיה קשה לי לתת אמון בעולם הטיפול בכלל. אני מאמינה ויודעת, שיש גם מטפלים טובים. לצערי, אני אישית לא פגשתי הרבה כאלה. ורק המטפל האחרון שאני כרגע מטופלת על ידו נראה לי כאחד כזה שאני יכולה לאמר שבאמת אכפת לו. והלוואי שהייתי מגיעה אליו לפני שפגשתי את המטפלים הבעייתיים שטופלתי על ידם.

שמחה שאת כאן וכותבת ...כן זוכרת את הקושי מול המטפל הקודם ועצוב על כך ... מניחה שלא פשוט להתחיל שוב טיפול לסמוך ולהאמין שנפגעת בעבר . אבל תראי למשל הרגע .. אודי דילג על ההודעה שלי .. תוסיפי לזה את מה שכתבה עלי סנדי מנדי למעלה שאני מרכז העולם (חחח וזה לא העקיצות הראשונות כלפי מרגע שהגיע לכאן במקרה דקה אחרי שעזבתי) ...ופעם לפני הטיפול הייתי נופלת למקום קרבני שהנה לאודי כבר לא אכפת ממני והוא ממהר לסגור ושכח אותי .... ובמקום אני מכירה את אודי ...הוא דילג כדי שאענה לך כדי שיהיה כאן שיח... אז מה שהתכוונתי יקרה שגם לנו כמטופלים יש אחריות וכשלא היה לך טוב הלכת ...ובאמת יש היום המוני סוגי טיפולים כל אחד יכול למצוא את מה שנכון לו ...בהצלחה .סומכת עלייך שתמצאי את הדרך שנכונה לך..

היי שוב... מטפל טוב בעיניי, הוא אחד שיודע לשחרר. מטפל טוב, לטעמי, הוא כזה שמבין שתפקידו לשמש כקביים, לתקופה מסויימת, ואז לשחרר את המטופל לחיות את חייו. מטפל שמבין שהתלות עלולה גם להיות בעייתית, היא טובה לטיפול עצמו, אבל המטופל חייב לקבל את הכלים ולחדש את היכולת לחיות את חייו באופן עצמאי, ללא תלות במטפל. אינני מאמינה בטיפולים שנמשכים יובלות, היכן השחרור, הרי ברור שהתפתחה פה תלות שאינה בריאה ושמזיקה למטופל. הקביים נועדו להיות זמניים, וכך בעיניי גם הטיפול. פגשתי בחיי מטפלים איומים, ולצערי גם אחד שביצע מעשה רמיה, ושלצערי טופלתי על ידו. ופגשתי גם אחרים, אם כי לצערי, לא רבים, שניכר שכן עדיין אכפת להם. בטיפול הנוכחי אני כן חשה אכפתיות אמיתית מצד המטפל. (אם כי מקווה שזה לא זמני, ושהשחיקה המקצועית לא תיקח ממנו את האותנטיות ואת הכנות שהוא מפגין בשלב זה). למען האמת, אין לי מושג למה כתבתי את הדברים האלה...

כנראה שהלחץ שהופעל כאן יצר את הצורך לכתוב רק זיכרי שאת לא צריכה להרגיש הזדהות עם כל דבר כי יש לך את האישיות הנפלאה שלך ואת הדרך שלך את ההבנות שלך חטולית

והכי שמחה שכתבת ...ושוב כואב שנפגעת מקווה ומאחלת לך תיקון בטיפול הזה .

אודי, מאוד קשה לי לקרוא את מה שחלק מהבנות כותבות כאן. אני מחבבת את סנדיי והיא זכורה עוד מעבר (כן סנדיי אני מאוד מחבבת אותך ואת סופר חכמה ואסרטיבית) וטלאור גם היא מאוד חכמה ומתנסחת נהדר. אבל נורא מפחיד לי לקרוא את מה שאתן כותבות. גם אני חרדתית ויש לי הרבה חרדת נטישה. ויש לי הרבה פחדים שהמטפלת שלי תעזוב אותי. אבל, המטפלת שלי אף פעם לא מכרה לי אשליה שאכפת לה. היא לא מביעה כלפיי משפטים שגורמים לי לחשוב שהיא "אוהבת"אותי. והיא באמת זמינה לי בעיקר בשעה שלי, אבל עונה לי שאני מסמסת. אני לא מרגישה שאני צורכת זנות רגשית. ואני לא מרגישה שאני קונה אכפתיות ממנה. המטפלת לא חושפת בפניי שום דבר מחייה האישים ואני גם לא שואלת, כי אני מבינה שזה הקשר. והיא צריכה לשמור על עצמה, וגם היא לא מכריחה אותי לספר דברים שאני לא רוצה. ומכבדת את הגבול שלי. אני נבהלת לקרוא את מה שכותבים כאן.

בקשו שאעיר דברים בו במקום שהם קורים, אז הנה אני עושה את זה. כן, כאן בפורום ברגע שאיזה דיון לא מוצא חן בעיני הכותבים, הם צועקים 'הצילו' לפעמים מכניס לחרדה, לפעמים פוחדים מהרעשים, מכל מיני דברים ומנסים לסתום את הפה לכותבים אני מבינה אותך ממש ממש ממש. אבל מיקה הדרך להתמודד היא פשוט לא לקרא! אי אפשר בפורום ציבורי לא לאפשר דיון פתוח על עניינים שחשובים לחלק מהקוראים אני ממש מבינה את ההרגשה שלך, ולכן בדרך כלל הכותרים מביעים את מה שיהיה כתוב בפנים אז פשוט אל תקראי, אל תשתתפי בדיונים שלא עושים לך טוב אבל אי אפשר להתנהל כאן כמו 'קאצ'קעס', חייבים לאפשר לפורום להתנהל בבגרות, וגם בדיונים שלא תמיד נעימים וטובים לכל אחד. שיהיה לך טוב, וביננו, דווקא לאחת כמוך שכל כך חוששת מפרידה מהמטפלת, אני חושבת שהדיונים הללו יכולים רק להיטיב אתך, אבל אם לא עושה לך טוב, פשוט דלגי, המשיכי הלאה יום נפלא שיהיה לך

כתבתי הודעה והיא נמחקה אז אחזור בקצרה. אם יש לך מטפלת כל כך נפלאה, אז אשריך, אל תתיחסי למה שלא טוב אצל אחרים אלא תשמחי על מה שטוב אצלך. על מה שאני ואחרים מדברים זה סוג של רגש שמטפל מעורר אצל מטופל בתור כלי טיפולי באופן עקרוני כדי שיוכל לעזור למטופל, אבל אצל המטופל הרגשות הללו מיוחסות בצורת אשליה למשהו אחר לחלוטין, אשר כלל לא קיים בטיפול, ואשר לדעתנו בטווח הארוך הנזק שלו גדול על התועלת, ואנחנו חשות ששימוש בכלי כזה, למרות שהוא טיפולי, יש בו מן ההונאה כלפי המטופל, ולא כל אמצעי כשר למען מטרה תהא המטרה טובה ככל שתהיה. הנדון כאן הוא על האמצעים שהמטפל משתמש בהם כדי לעזור למטופל, והאם כל הדרכים כשרות, זה לא וויכוח אישי, זה משהו עקרוני שהרבה מתורת הפסיכולוגיה בנויה עליו, תילי תילים, וחלק מאתנו לא מסכים עם התאוריה הזו, ועל כך אנו רוצים לדון כמובן שכל אחת מביאה לדיון את הניסיון שלה בחיים, אבל השאלה היא גם פילוסופית ולא רק טיפולית

הי מיקה, שמחה לראותך כאן (למרות שאני די פורשת) נסי לזכור שנכתבו כאן דברים שונים ומגוונים לאורך זמן ולעשות שקלול. לפעמים אפשר וזה עובד. לילה טוב, סוריקטה

מיקה אהובה גם אני מרגישה ככה הכל התהפך למשהו שמעולם לא היה וצר לי מאוד מתחיל להבהיל אותי שוב ללכת לטיפול ואני חושבת שאודי היה בסדר גמור לאורך כל הדרך חטולית

אודי וכולכם.. למרות שההודעה שאכתוב שיפוטית ,אני בוחרת לכתוב ולהביא אותה היות ונפגעתי.. נפגעתי במובן של ההרגשה ש'סתמו לי את הפה' אודי... לא יודעת מה לומר לך.. קרה משהו.. כן.. אתה יודע מה אודי ? אני כן יודעת מה קרה.. אני מרגישה שמנדיי סתמה לי את הפה.. כן... סתמה לי את הפה ,ולא רק את הפה.. סתמה לי באיזשהו אופן את הלב במה שקשור אליך אודי.. לדעתי מאז שהיא נכנסה לפה והציגה את ציפיותיה מהפורום.. המילים שכתבה.. האופן... לא יודעת אודי... מאז מרגיש לי שאני צריכה לשים אפוד מגן ממך.. אני מרגישה שהיא קילקלה לי משהו.. מה ???? אז ככה: בהודעה מה 6/5 כתבה : פרק ב' על הציפיות שלי 06/05/2019 | 07:36 | מאת: מנדיי אינטראקציה בין אודי לבין המשתתפות או קיי אודי, רוצה או לא רוצה, אתה בעמדת מפתח, ומה זה אומר? אחלק את זה לכמה עניינים. כל אמא אוהבת את כל ילדים, אבל מכמה מהם היא נהנית יותר, ואם היא לא מודה לעצמה בלב את זה, אז בנוסף לכל היא גם שקרנית, כי אנחנו בני אדם. אבל אמא חכמה לומדת שלא להראות לכולם ממי היא נהנית יותר ולמי היא קשורה יותר, ובפרהסיה מתמקדת באהבה שבעצם נתונה לכולם. בתור מנהל פורום, כולם היו בניך, אבל כמובן שאתה מתחבר לחלק יותר מאשר לאחרים, ואין בזה רע נאמר אם מתפתח שיח בינך לבין כותבת שהגרעין שלו הוא המטרה של הפורום. אבל כאשר מתפתחים כאן עניינים שהם סמי 'רומנטיים', כאשר כותבות פונות אליך בצורה שלא פעם נשמעת או 'כהטרדה מינית' (מהן כלפיך) או איזה נסיון 'להתחיל' אתך, נסיון לגייס את כל הנשיות כדי להוציא ממך דברים שהם 'מעבר', אני חושבת שאין להם מקום בפורום, רוצים להתכתב במייל, תעשו זאת חופשי, המרחב הציבורי של הפורום הוא לא בשביל זה, בהמשך כתבה תוספת : תוספת למה שכתבתי לפרק ב 06/05/2019 | 07:57 | מאת: מנדיי אודי אתה יכול להכניס את זה באותו שרשור של מה שהעליתי קודם כפרק ב' רציתי טיפה להרחיב על הנושא של אלו 'שמתחילות' עם אודי, בצורה עדינה אומר שזה מזכיר לי קבוצה של צופים שכל הבנות מנסות להתחיל עם המדריך החתיך. אחרי שרואים לשבת אחת זה הולך פתאום כולם מנסים לאמץ לעצמן את אותו סגנון דיבור, לדבר ולא לדבר, ולעטוף ושזה ישמע כמו שירה, ובעיקר מלטף... וזה די פתטי לראות את זה. אבל זה כמו שאמרתי בצורה עדינה, ובצורה פחות עדינה זה הרגיש לי לפעמים שזה פשוט מביא את הפורום לה...ה, למקום קצת מביש ולא ראוי לפורום מכובד שכזה, זה לא המקום של זה. ולא, אשה בוגרת היא לא ילדה בת שנתיים שלוש, וממילא ההתנהגות שלה לא יכולה להתקבל באותה סלחנות, ועם כל הכבוד היא לא נקיה מכל מיני פניות מיניות גם אם מנסים להלביש את זה בכל מיני עטיפות, וכאשר זה הופך למין סטייל, שגם לך אודי יש בזה יד בגלל התגובות שלך לכאלו דברים, זה יוצר ריאקציה לפחות אצל חלק מהכותבות. אודי... מאז שהיא כאן מרגיש לי שהפורום מזדהם ללא הפסקה.. אני מרגישה פתאום צורך להגן על עצמי.. הבטן מתכווצת לי מהתיאורים שלה דווקא היא שדיברה על הפורום כמזוהם..הרגיש לי נקי עד שהיא נכנסה ייתכן שחלק לא מבוטל ממה שהיא כותבת ,לא מודע..אך לי זה מכווץ את הבטן.. אתן דוגמאות : בהודעה מה 21/5 כתבה : " קראתי פעם ספר של מהפנט, הוא כתב על דרכי היפנוט שכמובן אתה מכיר בין היתר כתב (הספר לא לידי אז רק אצטט מהזכרון ) שהמהפנט מנסה להפעיל קשרים על המהופנט, ויעשה זה את זה גם בהפעלת קשרים מיניים, הכיצד, כאשר הוא מבקש מהמהופנט להרגע, הוא יזכיר גם מקומות אירוטיים בגוף של המהופנט, ודבר זה יצור קשר מיני במהופנט וכך הוא יוכל להשתלט עליו טוב יותר. עד כאן *תגובה שלה לטלאור מהיום : "יחסים טיפוליים מרגישים לי כמו זנות ממוסדת - את המשפט הזה צריכים לכתוב באותיות גדולות ממש! עוצמתי במלא מובן המילה. ו... אני אנסה עוד דרכים כדי לנסות לסדוק את השריון, אפילו של אודי, לא יתכן להיות עוורים מקצועיים לכל מה שקורה, זה מין שטיפה עצמית שמעוורת ולא נותנת לראות מעבר" ודוגמאות נוספות שאין לי כבר כוח /רצון להביא.. הדבר שאני רוצה לומר הוא שבדיוק היא שדיברה על הפורום כמזוהם לא מפסיקה לזהם לי את המקום הזה ולפגוע בי במובן שמרגיש לי פתאום צורך להגן על עצמי ממך אודי.. מרגישה שצריכה להתעטף במעיל על מעיל על מעיל... מרגיז אותי,מקומם ,מכווץ לי את הבטן איכססססססס

אז אכתוב בקצרה, אני מרגישה שהטיפול הוא אמיתי וכנה! אין אשליה. היא מעולם לא הבטיחה לי דברים שהיא לא! היא תמיד אמרה שיש חסך והיא לא הבטיחה למלאו...רק להקל. וגם לא אמרה שהיא במקום אמא או משהו כזה. חשבתי פעם כמותכן. היום לא! הקשר הוא הדדי במה שיכול להיות. ובמה שלא מדברים על זה. לא נפגשנו שלושה שבועות והפעם זה היה ממש בסדר...גם כשנתקלתי בבעיה חשבתי איך הייתה מגיבה ומה הייתה אומרת וצלחתי....כך שאודי, אשמח אם תבהיר שלא כל המטפלים כאלה! שיש מטפלים כנים ואמיתיים ולא מוכרים אשליות! היא תמיד תמיד ניפצה דווקא את האשליות שלי!!! והציפיות שלי!! תודה

מיכל יקרה ! אהבתי את מה שכתבת !! מצטרפת ..

מיכלי בדיוק עכשי סיימתי לכתוב תגובה לשיראל1 וכתבתי שאני מאוד מקווה שהפעם זה יהיה שונה ולא כמו בעבר ועם התקווה הזו אני הולכת כן לקבל טיפול שמחתי נורא שכתבת כאן דברים נפלאים על המטפלת שלך הלוואי שאוכל לכתוב גם .... תודה מאמי חטולית

הי מיכל, אסכים בהקשר לחשיבות האמת ומקום המציאות. מה שריאלי. בעניין הטכני - גם לחתולית ששאלה - ניתן לבחור גם בטלפון את הקטע שהקלדנו ולהעביר ללוח (מה אנחנו קוראים העתק הדבק). זה טוב במקרה שנראה שאולי ההודעה לא הצליחה להישלח. ואז מעתיקים לתיבת התוכן את מה שכתבנו. גם אם היה רענון או פתחנו חלון חדש. דאבל קליק על מילה. בחר הכל. העתק. יש הסברים יפים ביו טיוב. סוריקטה

תודה רבה אני אלמד אייך להעביר .. אומנם תמיד לוקח לי זמן מקווה יצליח לי.. וכמו שאמרתי כבר יש לך נוכחות !!! אוהבת אותך חטולית

היי לכולם... אכן אשליה... אשליית הטיפול. כמה כואב וכמה נכון. והיכן מצויה האמת בכל הזיוף והשקר? לצערי חוששת שיש אמת בדבריהן של טלאור ומנדיי. וכן, זה לא פשוט להכיר בכך, אבל ללא צל של ספק ישנו איזשהו עיוות שרצוי היה שיתוקן. גם אני בטיפול, יש לציין אצל מטפל מקסים, חביב ואמפתי, שמקרין הרבה דאגה ואכפתיות. אך אינני יכולה שלא להבין שהאכפתיות מן הסתם היא חלקית ואינני יכולה שלא לתהות עד כמה באמת אכפת לו, הרי זהו קשר מלאכותי שניקנה בדבר. ואם לא אשלם כל האכפתיות שלו תעלם כלא הייתה. מצטערת על הביטוי, אך זה חש כמו זנות רגשית, משלמים תמורת רגש ואכפתיות, וכן... זה מרגיש נורא וכל שנותר היא תחושה של מירמה וזיוף. ואני מבינה שפסיכולוגים מתפרנסים מכך, ואין לי בעיה לשלם עבור כל שירות שאני מקבלת. אבל כאן זה שונה... האם אני משלמת תמורת הדאגה והאכפתיות??? האם אני משלמת לו שיחבב אותי? וזה ברור שהרבה יותר קל להאשים את המטופל... ולאמר שמתרחשים תהליכי העברה... אבל יש משהו במקצוע הזה שמושך אליו המון טינה מצד מטופלים רבים ואולי הגיע הזמן לתהות למה? האין החומה שהמטפל מציב מסביבו, האין הגבולות והחד צדדיות לא משרתים את הצד שכנגד, האין אלו הן שיוצרים את הטינה. ומה כבר יקרה אם הגבולות ירוככו ואם היחסים יהיו יותר שיוויוניים. לדוגמא, כשאני הולכת למטפלת האלטרנטיבית שלי, שאני מספרת לה את סודותיי הכי כמוסים ואני משתפת אותה הרבה יותר מאשר את הפסיכולוג, היא גם מספרת על עצמה, מה רע בזה, זה רק גורם לי לחוש נוח יותר ולהיפתח יותר והיא עדיין נותרת המטפלת שלי, זה לא הופך אותה לחברה שלי. ואני ממש לא חוצה שום גבולות. אני מניחה שדברים לא הולכים להשתנות, אבל בכדי שיש לפסיכולוגים המון מתחרים , כדוגמת: מאמנים, מטפלי גוף נםש, מטפלים הוליסטיים וכו'. לדעתי, אם לא יהיה שינוי הפסיכולוגיה בסוף תפשוט את הרגל. הנוקשות שיש בטיפול הפסיכולוגי פשוט תפיל את המקצוע הזה. ואולי טוב שכך. ואם כל הכבוד לפרויד, לטעמי, כבר ממש עבר זמנו. אני לא מתכוונת לפגוע, אני רוצה להאמין שיש עדיין קומץ מטפלים, ואני מדגישה את המילה קומץ, שבאמת אכפת להם ממטופליהם ולא רק מהשכר המתקבל מהם.

קוראת אותך כמעט בנשימה עצורה , מבינה אותך על מה את מדברת ...נכון שאת הטיפולים הקודמים שלי עשיתי במרכז לנפגעות תקיפב מינית ואונס ושם לא נזקקתי לתשלום אך תחושת האשליה שכן אכפת למטפלת/ ות שטיפלו בי היתה חלקית לפי הרגשתי .... וכן נפגעתי ....ולקח לי המון זמן להבין שחייתי באשליה אבל לא מכולן ... המטפלת היתה אמפטית בצורה נהדרת ....מבינה תומכת מתעניינת ....וכשהגיע הדקה לסיום כאלו שכלום לא נאמר כלום לא היה שם בטיפול...מבינה שצריך גבול ...אבל לא בתחושה של ...זהו עד כאן..עכשיו את יכולה ללכת הביתה ..תם זמנך...מעליב אחרי שחוויתי את האכזבות שלי הבטחתי לעצמי ש...לא עוד....אין יותר כניסה בטיפול לשום אדם להכנס רגשית לתוך הכאב שלי היום התקשרו אלי מהמכון הפסיכולוגי להכין ט.17 ולהודיע להם...אוטוטו גם אני הולכת שוב בפעם הרביעית לקבל טיפול נפשי ואחרי כל מה שנכתב כאן בפורום על ידי כולן ...הבנתי שוב לתוך מה אני צפויה להכנס... אקח את הזמן הזה לעשות חושבים אייך ...כמה...ולמה..אני יכולה ..צריכה..לתת למטפלת להכנס שוב לתוך הרגשות שלי... לא רוצה לחשוב ששוב אני הולכת לחוות הונאה רגשית מקווה שהפעם יהיה אחרת המון תודה לך שיראל ולכל מי שכתבה בנושא הזה ביומיים האחרונים על הנשוא הכאוב ... הלוואי שאוכל לספר פן יותר קל ויותר נעים על מי שתהיה או יהיה המטפלת/ל הבא ועם התקווה הזו אני מסיימת חטולית

את יודעת שיראל, יש מצב שאין קשר בין התשלום לחיבה של המטפל כלפייך. יש מצב שמטפל לא בהכרח יצליח לעזור טוב יותר למי שהוא אוהב יותר. המוני משפטים של פרויד הייתי מצטטת פה. בייחוד בהקשר לדברים שנאמרו כאן לאחרונה פרויד התחיל משהו שממנו התפצלו כיוונים שהלכו איתו או מהתנגדות לו או מחומרים שויתר עליהם. ועוד. אבל איכשהו זה התחיל בו. הוא האבא. משרלטנים למינהם (והתחום פרוץ) הייתי בורחת. יהיר לי מידי. דווקא, להרגשתי, יש התפתחות של טיפולי עומק מתחת או מעל לפני השטח. סוריקטה

אני דואגת לך, את צריכה תמיכה, את צריכה עזרה, קחי את מה שאנחנו אומרות בערבון מוגבל, היינו כבדהו וחשדהו! את תהיי חזקה, אל תברחי מהטיפול, אם את צריכה אותו, ולא תקבלי זה יכול לעשות לך נזק, אבל תבואי מוכנה נפשית, אני מבינה שאת במצב נפשי לא קל, (אני פשוט חייבת להמשיך לעבוד כאן ולכן כותבת במהירות אבל לא רוצה שתנזקי) אבל את מספיק חזקה כדי לדעת לקבל את מה שאת צריכה, ולשמור על עצמך, ברגע שאת מודעת לדברים, ברגע שאת מבינה שאת בטיפול, ולא במסע רגשי עם המטפלת זה כבר יעזור לך, תשתדלי לברור את המוץ מהתבן, לקבל את מה שטוב לך, ולא לפתח תלות רגשית. לא רוצה שתנזקי בגלל מה שאנו כותבות כאן, ברגע שאת מודעת שאת בעצם בטיפול, שזה כמו ללכת לרופא, שהרגשות הן רק כלי טיפולי, אז תנסי לשמור על עצמך מבינה את ההרגשה הנוראית שתיק, הפעמון מצלצל וזהו, כאילו כל מה שהיה, התרומם המסך וההצגה נגמרה, אבל כאשר את מודעת למה שקורה, את יכולה יותר לשמוע על עצמך. נהיה בקשר.

דברנו.. דברנו הרבה... שוב הסברתי לה, בקשתי ממנה יפה, שביום הטיפול לאחר הטיפול שתשלח סמס קצר להזכיר שהכל בסדר .. אבל היא עסוקה מדי... ואני מרגישה נטושה למרות שאני "מבינה" שהיא עסוקה .. אני שונאת את התלות בה... אני שונאת שצריכים אותה.. ואני לא יודעת מה לעשות... אם יכלתי הייתי מפסיקה טיפול כי קשה לי מדי תחושת הנטישה ובא לי לנטוש אותה.. ואני יודעת שאני סתם יגרום לעצמי צער.. אני כל כך כואבת את תחושת הנטישה.. זה קרה כבר פעמיים ברצף איתה ... ואין מה לעשות.. צריכים ללמוד לחיות עם זה, להבין אותה, ולכאוב את תחושת הנטישה שוב ושוב ושוב... הלוואי שלא הייתי צריכים אותה... הלוואי..

יש גם כעס... אפילו זעם.. אולי לא מגיע לי הסמס הזה.. אולי אני מפונקת יותר מדי.. אני לא מצליחה להרפות...

ינשופי יקרה. אני מבינה שאת רוצה שתיצור איתך קשר אחרי לבדוק איך את...גם לי היו תקופות כאלה. זה לא שחור/לבן, אני מאמינה שאכפת והיא איתך, פשוט קשה לך לקלוט שהיא נמצאת איתך גם כשאת לא פיזית יושבת מולה או מדברת איתה, ניסיתן חפץ מעבר?לפעמים זה עוזר... האם ישנה אפשרות שאת זו שתשלחי לה אם את צריכה ולא היא לך? כך היה אצלי, כשהייתי צריכה כשיצאתי ממנה הייתי שולחת. קשה להתנהל בתלות מוחלטת, מבינה אותך. היא מנסה לעזור דווקא בכך שלא יוצרת איתך קשר כדי לא להשלות אותך...וגם נניח שהייתה שולחת הודעה, אני מאמינה שסה עדיין לא היה מספיק עבורך בגלל התלות כרגע. מקווה שתביני את כוונתה וכוונתי שזה לטובתך למרות שקשה כל כך. איתך.

ינשופית מתוקה שלי את צודקת תחושת הנתישה כואב מאוד ולמרות שאת יודעת שהיא מאוד עסוקה בכל זאת כואב אייך אפשר להרגיש פחות נתושים ? על ידי זה שאת נכנסת לכאן וכותבת כל מה שכואב לך וכאן את מקבלת קצת תמיכה יודעת שזה ממש לא אותו הדבר ושהכאב נשאר אבל אייך עוד אפשר להקל על התחושה .. ניסית לשלוח לה הודעה ולכתוב לה אייך אתם מרגישים ?? אולי זה יכול לעזור אין מה להפסיד יקרה שלי אוהבת אותך ינשופית שלי חטולית

הי ינשוף, נדמה לי שבאופן פרדוקסלי - באם ננסה 'לחסל' את התלות - כך נהפוך עצמנו לתלויים הרבה יותר. אני מדברת על תלות באופן מורחב - בפרט אולי במטפל, אבל גם בכלל באנשים, בחומרים, בסביבה, במזג האוויר ועוד. אמרתי פה לא פעם, שעצמאיים יודעים להיות תלויים. במידה הנכונה. אין דבר כזה שלא צריך משהו שהוא זולתך. ונתחיל גם באוכל ואוויר, למשל. אנשים משתמשים זה בזה וגו' (עמיחי ציטוט מעמוד ההדדיות של אודי). סוריקטה

מיכלי יקרה תודה יקרה האמת שלרוב כן עזר ששלחה סמס לאחר פגישה שלנו.. אני חושבת שבעקבות הנסיעה לבית ההורים כל הכאב הזה עולה. ראיתי את אימא . עכשיו מבינה שאני משליכה על המטפלת את הנטישה שחווינו בילדות מאימא שראתה את ההתעללות ולא עשתה כלום/נטשה הכאב הוא בלתי נסבל תודה שעזרת לי להבין...

חטולית יקרה המילים שלך היו כל כך מה שהיינו צריכים. מילים מקבלות ורכות ומבינות... תודה רבה

סוריקיטה יקרה כמה שהתגעגעתי למילים הנבונות שלך ואליך כמובן. תודה רבה

אם הבנתי נכון אתה רואה את הרגשות של המטופל ככלי טיפול עבור המטפל לעזור למטופל בבעיותיו. אתה רואה את החיבור בין המטפל לבין המטופל, החיבור הרגשי, ככלי עוצמתי שעם הקשר הזה המטופל יוכל לעבור כל מיני חוויות שיעזרו לו לראות בפרספקטיבה נכונה ובדרך נכונה כיצד להתגבר, או לחמוק, או להימנע מכשלים אלו ואחרים בחיים. אתה מאמין שהקשר שנוצר, הוא לא באמת קשר בין אישי, אלא רק כלי דרכו יכול המטפל לחדור לתוך 'נפשו' של המטופל ולעשות שם סדר. כמו שהכירורג פותח את הבטן, כדי לסדר את הדברים בפנים, כך המטפל בקשר הרגשי שלו עם המטופל יכול להגיע למקומות שאחרת היו סגורים בפניו. והיות ולמטופל יש בעיות רגשיות, ממילא דווקא הקשר הרגשי הזה הוא זה שיאפשר למטפל להגיע למקומות של שורש הבעיה הרגשית ולטפל בה. ואני חושבת שהמשחק כאן הוא באש, ואני חושבת שהאילוזיה שנוצרת אצל המטופלת יש בה הרבה הונאה. בארבעים דקות שיושב המטופל אצל המטפל הוא בטוח ובוטח בקשר הנפלא שיש בינהם, ולא מבין שישנם עוד כאלו 35 מטופלים בשבוע שכך מרגישים אצל המטפל, אין לי ספק שאם המטופל יכול היה להיות זבוב על הקיר בטיפולים האחרים הוא לא היה מסכים לרקום את הקשרים הנפשיים הללו עם המטפל, ורק כי למרות שהוא יודע שמדובר בטיפול אבל הוא משלה את עצמו שיש מעבר לכן הוא מסכים לכך אם היה רואה מה קורה בטיפולים של המטפל אצל האחרים היה מתעורר מהאילוזיה ולא הה מסכים לאותם קשרים רגשייים.

היי סוריקטה אין לי מושג מה קרה, ומה היה הצונאמי הגדול אבל אני זוכרת אותך מלפני כמה שנים אני זוכרת את הערכה הרבה שקבלת, ואהבו את מה שכתבת, ואת אפילו הערת פעם שאת לא כל כך רגישה בחיים המציאותיים שכך נותנים לך הרבה הערכה אבל... אני הרגשתי אז שמעבר לזה שאת אשה עם כוחות פנימיים, את זקוקה לעזרה, נכון, הראית הרבה גבורה ורצון להתגבר, אבל הבדידות שלך לא פעם זעקה, ולפעמים זעזעה, ופעם אחת אפילו כתבתי לאודי בפרטי שהייתי מאד מאד מבקשת אם הוא היה יכול להיות שליח בלי להביא לידי זהוי לא שלך ולא שלי, אם אוכל לעזור במשהו בחיים המציאותיים שלך. (אודי סרב ואמר שהוא לא עושה דברים כאלו) הרגשתי שאת חייבת לנסוע לחופשה, היית נשמעת לי חלשה ועייפה, מאין מי שיתן לך יד, כאילו וכל מה שסובב אותך בעיקר זה החתולים שאת דואגת להם והילדים שא מטפלת בהם, אבל אף אחד לא מטפל בך. ולמה אני כותבת את זה? כי כתבת לפני כמה ימים שכאן ראו בך רק כסוריקטה החכמה ולא כאחת חלשה, זה לא נכון, וזה לא סותר האחד את השני, אפשר להיות ממש חכמים, אבל עדיין חלשים במובנים אחרים, ומי שלא שם לב זה, זו הבעיה שלו, וכנראה בחיים האמיתיים הוא גם לא שם לב לחולשות של אחרים. ורציתי שתדעי שאני לפחות ממש רציתי להיות שם בשבילך כאשר חשבתי שאת צריכה את זה, ולעשות את זה אנונימי, וחששתי מאד שבחיים עצמם אין לך על מי להשען! וכל ההכרות ברשת היא מאד מאד בעייתית מצד אחד היא מציפה דברים ומצד שני היא אלמת וחסרת ידיים ורגליים, אלו סתירות עמוקות מאד, ולפעמים רק מעצימות את הבעיות, מצד אחד את מרגישה בכאילו יש לך קהילה, יש לך חברה, אבל בחיים עצמם הבדידות רק גוברת. אבל את לא צריכה להיפגע, כי אין בזה כלל וכלל סתירה, וגם אם מבינים שאת אומרת דברים של טעם זה לא סותר את העובדה שגם את צריכה כתף להישען עליה, שגם את צריכה יצור אנושי שיוכל לתת לך סעד כאשר את צריכה, כולנו צריכים את זה, כולנו אנושיים, כולנו, החזקים והחלשים צריכים לא פעם להישען על מישהו אחר, ככה זה, וזה מה שעושה אותנו אנושיים. וזו הבעיה של האנונימיות שלנו כאן ברשת. כאשר יש לך שכנה טובה, ואת רגילה לדבר אתה, ולשוחח ולהנות, ולפתע את רואה שהיא לא מרגישה טוב, את מכניסה לה ארוחה טובה, את דואגת לה, מנסה להקל עליה ומה יש לנו כאן חוץ ממילים? ואפילו כאשר המילים חמות וטובות הן לא יכולות להיות במקום מעשים ולא פעם אנחנו פשוט זקוקות שיעשו בשבילנו דברים, אין ברירה, ככה זה, רוצים או לא רוצים, יש לנו את החוזקות שלנו ואת החולשות שלנו, וכל המכלול כולו זה מה שעושה אותנו. ובקשר לטיפול עם מטפל, יש כאן משהו עמוק עמוק בתוך כל עניין הטיפול הזה, שאני חושבת שהוא לא ישר ולא נכון, וארחיב על זה בפעם אחת.

הי סנדי, תודה על המילים. לא בטוח שהבנתי את ההתחלה. עימך הסליחה. נראה שאני מידי רגישה. והנפש, כמו הגוף שמאבד את ההכרה כשכואב מידי, כך יש לה את המנגנונים שלה 'לאבד את ההכרה' כשכואב מידי. כן מתבאסת שאני נראית חזקה ואנרגטית ומרגישה שלא מאמינים לי כשאני מספרת שיש בעייה. אמנם בדידות גדולה ובכל אופן, יצרתי שכנויות מאד טובות במציאות. אודי שמר על הגבולות בזמנו וזה היה נכון בעיניי. חופש - זה אולי משהו שאני צריכה ללמוד. כתבתי בתקציר. יום עמוס. סוריקטה

אביב וסוריקטה יקרות. עצוב לי שעצוב לכן.. סוריקטה, אולי יצא כך שתשחררי.. שמותר גם לשחרר...להיות לא רק חכמה וחזקה. שאת אדם! ומקבלים אותך כמו שאת. לא יודעת לגבי תפקידים וסימביוזה..לא ראיתי זאת כך. אך זו הרגשה שלך ואני מבינהאו חושבת שמבינה....שמרי עלייך! אביב יקרה, עצוב.וכל כך מצטערת שיצאת פגועה. אני לא חושבת שמישהו התכוון לפגוע...שמרי על עצמך! מכבדת כל החלטה של שתיכן. היו בטוב. אוהבת את שתיכן, יש לכן פינה חמה אצלי בלב. שלכן, מיכל

תודה אהובה 😊

מקווה לנוח. שלך, סוריקטה

הי, רק לומר שגם לי יש נפש. עליי האחריות לשימוש בפורום, אני מניחה. אתאר מה קרה - הגעתי למצב שבפועל ירדתי במשקל פיזית למקרא הודעות שלא יכולתי לשאת, וגם הגעתי למצב של הקאות ספונטניות. לא יזומות. וחרדות מסוג הדראליזציה פרמנטציה ודפרוסונליזציה בלה בלה (המילון והבצפר של החרדות הדיסוציאטיביות). בסוף פשוט לא קראתי. אחר כך כל הדמות סוריקטה והאינטראקציות שלה פה נמחקה. אני מוחקת את עצמי בעיקר. ה'טרול' הגדול בעיניי הוא בנו אנו. לכן, חיפוש האשמים אולי לא לעניין. נדמה לי כי אולי זו הפעם הראשונה בה אני צועקת סטופ ככה. לילה טוב, סוריקטה

תודה על מילותייך אלו ושם ... אין בי כעס באמת באמת שלא .. היה בי כאב הייתה בי פגיעה .. היה בי צורך לשחרר את זה כדי שלא יגדל לממדים מפלצתיים .....קראתי אותך גם אז לפני שעזבת וראיתי את הקושי את המצוקה ...ואולי הייתי צריכה להיות יותר שם עבורך,בהרגשה שלי בכל פעם שהתקרבתי לשם את הראת כוח וחוזק וכן נפלתי בבור הזה מאוד מצירה על כך ..היום אני מבינה יותר דברים ,גם לגבי השיח בתוך שיח ... אז זה היה כמו מופנה אלי ונגדי ... בכל מקרה כמו שכתבתי אתמול הכתיבה לא באה לחפש אשמים ....היה בי צורך להניח את המקום הפגוע ופשוט להניח את זה .... קראתי גם על ההתפתחות שלך ושמחתי מאוד שימרי עלייך את חשובה ויקרה שלך אביב

עד כמה שזה פתטי - יש לי חום גבוה, אחרי שנים ארוכות שלא היה. מסתמן שאני אנושית. מזכירה את זה. באמת שאפנה מקום, סוריקטה

שמחה שצעקת סטופ ... שמחה שאת נותנת מקום לכל גוונייך .... תודה שאת נותנת צוהר גם לכאב ולא רק "לסוריקטה החכמה" כואב לקרוא מה עברת באמת מקווה שאת במקום טוב יותר .. צעדים קטנים ונשימה עמוקה

סוריקטה יפה שלי עצוב לקרא שעברת כאלה דברים קשים... קשה לי להתחבר לכל המילים ה...שאת משתמשת בהן בצורה כה פשוטה ולא מבינה .. כמו שגם לא הבנתי אייך את נמחקת... רק חשבתי שלא היה לך מתאים להכנס בגלל כל מיני סיבות משלך וכן היית חסרה כאן מאוד לא בגלל המילים הגבוהות בהן את משתמשת אלה בגלל שהיתה לך כאן נוכחות !!! לא תחרות !! חבל...ממש חבל...שלא דיברת ולא שיתפת... אוהבת אותך חטולית

סוריקיטה יקרה כל כך מצטערת שהיה לך כל כך לא טוב... אין לי הרבה מילים כי אני מתקשה להבין אותך עד הסוף הכי אני רוצה שתדעי שדאגתי לך הרבה ושאכפט לי מאוד ממך - ינשוםים

למי שכתבו בעץ הזה ו/ או פתחו הודעות חדשות. לא קראתי בעיון עדיין. אני גם חולה קצת. אולי אצליח היום ואולי אחרי החופש. כשאוכל. זמן אמת זה באג אצלי. אני לא מגיבה בזמן אמת. עברית רהוטה היא חלק ממני. המילים המסובכות הן תופעות חרדתיות קיצוניות למי שמכיר את עולם הניתוקים. מחיקה - מחיקה של הקשרים וזכרונות והגדרה. גם מהעולם הזה. ויש עניין של להיראות ולא להיראות. זה מה שיכולתי בינתיים. סוריקטה

קודם כל החלמה מהירה ורפואה שלמה ומכירה מאוד את עולם הניתוקים רק שאצלי לא עובד כמו אצלך אני בניתוקים נמחקת לגמרי ולא מוצאת מילים בכלל.... יתכן שאצלי קשור הסיבות אחרות מאשר אצלך .....פעם דיברתי וכתבתי כל כך רהוט שהיו חושבים שלמדתי הכל בעל פה... מאז הארןע הכל השתנה ולומדת לחיות עם כל המגבלות שיש לי כולל הבעה בעל פה..והבעה בכתב... מקווה שתיראי כמו שצריכה להראות יפה שלי ושולחת חיבוק 🤗 חטולית

שלום אודי וכולם מנדיי כתבה משהו וזה עורר אותי לכתוב, לתהות, לקבל תשובות, לשתף ועוד נ.ב- נכתב במקור כתגובה למנדיי. כותבת 'בנפרד' כדי לקבל מענה גם מאודי ואחרים. מה שאני כותבת, זו גם אחת הסיבות שלא כתבתי כאן הרבה זמן. בנוגע לקשר הטיפולי. בעיקר להתמסרות של המטופל לקשר והתפיסה והחוויה שלו אותו. כותבת בכאב עצום. מרגישה כמו אחת שנולדה דתייה, ופתאום הבינה שכל מה שלימדו וחינכו אותה, הזהות שפיתחה, דרך החיים הממשית אותה היא חיה, חלק גדול ממי שהיא זה פשוט שקר אחד גדול. תרמית. הצגה הונאה עצמית (וחיצונית) שבר אבל התפכחות גם אני הייתי/נמצאת בטיפול (כרגע, בהרהורים על עזיבה.. / לצד בחינה עצמית לגבי ההתמקמות שלי בטיפול והמטרות והצרכים שלי בתוכו) נכנסתי לשם (גם) כדי לחוות קשר קרוב. נפלתי (הפלתי את עצמי) בקסמה של המטפלת וחשבתי שהיא מינימום אלוהים. שהיא מבינה אותי, מחבבת (לא מאמינה באהבה בטיפול), מרגישה וחווה את הקשר בדומה לי. אהבתי את התלות בה. היא גם אהבה את זה. אהבה את הצרכים הנרקיסיסטיים שמילאתי עבורה. את האידיאליזציה האינפנטילית שלי כלפיה, את ההערכה. את ההשקעה וההתמסרות שלי לטיפול (אני לא 'עושה לה טובה', אבל בכל זאת.. איזה מטפל לא מרגיש טוב שהמטופל מושקע, עובד, נוכח וכו' בטיפול. הגיוני ולגיטימי) ובעיקר לקשר הטיפולי. חשבתי שיש איתי מישהי שהולכת איתי (כמו ייצוג פנימי כזה) גם כשאני לא בחדר הטיפול. שיש בינינו באמת באמת קשר. (עכשיו יגידו שיצאתי מאשליית "חווית ההכלה האידיאלית".. תסכול אופטימלי, קנאה, צרות עין של המטופל למטפל, שחזור...ועוד כל מיני מושגים, שחלקם בין היתר, יכולים להיות מתאימים למטופל, אבל גם חלק מהגנות של המטפל עצמו לשנאה המתעוררת בו מול המטופל, כאשר כבר נוצר קשר ומתגלים בו עוד חלקים מעבר להערצה עיוורת למטפלים... ועוד דברים שכל מטפל מכיר. לא ארחיב. מניחה שאודי מכיר ויודע) רק מה ואני מאשימה את עצמי בלבד על כל מה שאני כותבת. נכון. כמעט כל מה שמרכיב קשר יש בטיפול, אבל הקטע הוא שבקשר טיפולי זה מזויף, פיקטיבי, אשלייתי, מורכב מהשלכות והעברות. חד צדדי (הרי המטפל לעולם לא יביא את עצמו מדי.. וזה אכן לא אפשרי מקצועית) לא שמרתי על עצמי. נכנסתי בעיוורון מוחלט וקיבלתי כאפה. מכה. חזקה ביותר. מרגישה לאחר תאונה רגשית. כן. המטפל/ת היא לא רק שלך. חושב/ת עלייך בשעה הטיפולית ועוד קצת לפני ואחרי. מדי פעם, אולי בין לבין (וגם זה, כחלק מחשיבה על החומרים והרגשות שהתעוררו ועלו בטיפול, על מנת לסייע לך מקצועית. היא לא חושבת עלייך!! מקווה שההבדל מובן. או אם את בשלב הטיפול של ההתחלה שאת בהערצה למטפל/ת אז זה אולי) ולכן, אני לעולם לא מתמסרת יותר לקשר טיפולי. בדיעבד, למרות ההישגים ההתפתחותיים והשינויים שעברתי ,אני חושבת שאם הייתי מכניסה קצת מציאות חיצונית לטיפול, עוגמת הנפש, הכמיהה האבודה, האבל הצורב וכו' לא היו מנת חלקי. לפחות לא בעוצמות שאותן אני חווה כבר מעל חודשיים.. המטפלת היא מטפלת. אשת מקצוע. זו עבודה שלה. כך היא אמורה לעבוד. היא עשתה הכול בסדר (ומה שלא כחלק מהאנושיות שלה, היא גם לקחה עליהם בעלות ותיקנה). כועסת על עצמי. מאוכזבת. הכנסתי את עצמי למרחב יותר מדי לא מציאותי והלכתי אתו כך לאורך שנתיים. מתלבטת אם להמשיך בטיפול כדי לא להיקשר שוב מדי. המטפלת אומרת שזה עוד דרך להימנע מקשרים ולחוות את המגבלות שלהם, המורכבות והכאב, כמו גם את הטוב שיש להם להציע. מתנצלת. אני חולקת על כך. לא מאמינה ומקבלת כשזה 'קשר טיפולי'. אם זה היה קשר חברתי/זוגי/מול קולגות וכו' זו אכן הייתה הימנעות/בריחה/חלק מדפוס לא אדפטיבי שכדאי לבחון/להתעמת מול זה. מול אמיתות כואבות שקשה לפגוש בקשרים. לסיכום, אחרי כל החפירות... (גם לא ממש קוהרנטי. מקווה אודי, שתבין מה שאני כותבת) תשמרו על עצמכם בטיפול. גם לטיפולים יש כישלונות/תופעות לוואי שליליות (בעיקר לדינמי). הטיפול הוא חשוב, חיוני, מקדם, מסקרן וכו' אבל לא ליפול בפח של "הקשר הטיפולי". יש הבדל בין לחוות קשר עם בן אדם- מטפל, לבחון דינמיקות, לחבב מטפל, להעריך, להכיר טובה ,לבין אשליה כוזבת שאתם בקשר סימביוטי אתו, שאתם כל עולמו והוא ממש לא אמור להיות כל עולמכם. גם מטפלים הם בני אדם. מורכבים (לעיתים יותר ממה שנדמה לכם) יש להם גם אינטרסים. וכשמטפל לא מודע לצרכים שלו מול המטופל, זה בכלל נורא. ומעל הכול (מנדיי) המטפל הוא איש מקצוע. איש מקצוע (וכחלק מזה הקשר הוא לא שיווני). לא מעבר. אם לא תשלמו- לא יהיה. כלום. אם לא תתחנפו/תרצו את המטפל/תהיו בתוך קשר שהחלקים הפחות נעימים שלכם מהדהדים חזק- לא תקבלו אהדה מספקת (בליבו). אם לא יתמזל מזלכם- לא נכנסתם לו עמוק לשום נשמה. נכנסתם אכן עמוק לעצמי המקצועי שלו. לא מעבר.

את פשוט הבאת לידי ביטוי חי ואמיתי את מה שהתכוונתי לכתוב. אני מרגישה שבכל ההליך מטופל/מטפל בשורש יש הונאה נפשית עצומה! אפילו יותר מכך, איזה ניצול של החולשה של המטופל, בזמן הכי קשה שלו, בנקודה הכי נמוכה שלו, כשהוא כל כך צריך מישהו להישען עליו, לתת לו יד כדי לצאת מהבוץ, אזי קל למכור לו אילוזיות שהם כמו צ'קים בלי כסוי, ועד שהוא יתעורר הוא יאכל אותם

מזדהה עם כל מילה ומילה שאמרת ... זו הסיבה שכתבתי כבר מזמן שאני לעולם לא אתן לעצמי להיקשר רגשית /,מטפלת/פסיכיאטר.. נשרפתי כמו שיפוד על מדורה וכבר היה מאוחר מידי ... ובהמשך פשוט סרבתי להכנס עמוק לתוך קשר ששוב יקח אותי לאותו מקום.. את מהממת אוהבת אותך כמה טוב שנכנסת וכתבת..כמו מדם ליבי.. תודה לך יקרה ומוערכת חטולית

היי מנדיי אני גם מזדהה ומתחברת מאוד באופן מלא לדברים שכתבת! בכל ההודעות בנושא. הם נכונים ומדויקים. ישירים ומציבים מראה. הבעיה היא שאצל המטפלים, יש ים הגנות והסברים להתגונן מול זה. יתחילו להסביר ולתרץ כמה שהרגרסיה לתלות טובה וכמה זה מאפשר תיקון והזנת צרכים חסרים מהילדות המוקדמת וכו' שבלי זה לא יתאפשר טיפול... בסדר... את זה שאנשים החמירו את הסימפטומים שלהם, אושפזו במהלך הטיפול הם לא יספרו וגם אם כן, במקום להאשים את השיטה הם יפנו למטופל, לאישיות, לנסיבות חיים, לחרדה/טראומה שקרתה ולא או כן נחוותה שחייבת להשתחזר בטיפול...ועוד לא חסרים הסברים רבים ומגוונים... לא מתאים משהו- את בורחת מהכאב. ביקשת משהו בסוף טיפול אחרי שאמרו לך שנגמרה השעה- את מואשמת בחמדנות כלפי המטפל האומלל שלוקח אלפי שקלים בחודש...(ובאמת באמת מאמינה שגם הכסף הזה מגיע להם. ברב המקרים ותלוי כמה... בטח לא מעל 450..) ששם לך גבול של זמן כדי שלא ישנא אותך... תודה רבה באמת.. יחסים טיפוליים מרגישים לי כמו זנות ממוסדת יודעת שזה נשמע כמו איזה פיחות, הקטנה של טיפול וחשיבתו. לא וכן. כן -עדיין מאמינה שניתן להיעזר בטיפול ולהרוויח מכל הטוב שיש לו להציע גם בלי רגרסיות, התלות המוחלטת וכו'. לא שזה קשר טיפולי- כמו זה שאני הייתי בו. שנטו משמש לצורך המטפל. ולטווח ארוך גורם נזק, לא מועיל. כמה כמה חבל שלא ידעתי לפני... ובקשר למי שכתבה על כך שחלק מהאותנטיות בטיפול זה היכולת של המטפל להרגיש מכלול רגשות, להראות חלקים שלו, לומר למטופל דברים קשים/מעמתים.. כולל (בצורה מבוקרת) מה מרגיש כלפיו לעיתים.. קשה לי לתאר עד כמה זה מבהיל שזה קורה בקשר חד צדדי. שהאפשרות לעבד את הדברים, היא רק מהצד של המטופל שנשאר באפילה מול החלקים של המטפל שהושלכו ונוצר מה שנוצר באינטראקציה מסוימת...(ואני לא מתכוונת לכשלים אמפתיים. זה אנושי)

תודה חטוליתוש יקרה אכן כך. חבל שצריך לעבור את הסבל הזה כדי להגיע למסקנה הזאת. נכון. צריך לשמור על עצמנו. בכל קשר ובפרט בקשר טיפולי. אבל בניגוד לקשר הטיפולי, בקשר הדדי שחשוב לי, אני מוכנה/רוצה לספוג ולהתמודד עם מורכבות הקשר, להשקיע, לכאוב את המגבלות שלו, לתקן, לתת מעצמי, לפנטז. להרגיש קשר. מאחלת לך ולכולם קשרים מטיבים ועמוקים בעולם האמיתי של החיים! לילה טוב

וואו! משפט אחד שמכיל כה הרבה!!! יחסים טיפוליים מרגישים לי כמו זנות ממוסדת - את המשפט הזה צריכים לכתוב באותיות גדולות ממש! עוצמתי במלא מובן המילה. ו... אני אנסה עוד דרכים כדי לנסות לסדוק את השריון, אפילו של אודי, לא יתכן להיות עוורים מקצועיים לכל מה שקורה, זה מין שטיפה עצמית שמעוורת ולא נותנת לראות מעבר

מציעה רק להוסיף פסיק לאחר המילים "שטיפה עצמית"... ייתכן שהמשפט שיתקבל הוא: "מה שקורה הוא..שטיפה עצמית, שמעוורת ולא נותנת לראות מעבר" כלומר: השטיפה העצמית מסייעת לעוורון ולראיה מאוד חד ממדית וקטגורית של 'או-או'

הי לכולם כאן, יכולת הקליטה שלי כעת נמוכה ובכל אופן - ההשוואה של הטיפולים הפסיכולוגיים לזנות מוכרת לי. זה עצוב, בעיניי, משום שאיכשהו יש כאן לדעתי התייחסות למטפל כאל מריונטה, וזה מתקשר לי קצת לצדדים נרקיסיטיים הרסניים. על פי רוב,להבנתי, זו תפיסה מועצמת ומקובעת אצל מי שהתפוצצו אצלם טיפולים בשלב הקנאה. שלב שלא פשוט לעבור אותו. הקנאה בין החלק הצומח למדכא עליהם דיברתי בעבר. סוריקטה

טלאור הי, קראתי את דברייך ואם אני ממשיכה את ההסתגלות דרך הפריזמה הזו , ייתכן שנגלה שלמעשה כל קשר!!!שלנו בהווה ,מבוסס על הקשרים הראשוניים שלנו עם הדמויות הראשוניות שלנ ו(שהן בדכ" אמא ואבא) כולל העברות , העברות נגד וכו'.. בכל מקרה צר לי על הכאב שחווית... איתך, במבי

אנחנו נולדים בקשר נפצעים בקשר ונרפאים בקשר (ה.הנדריקס) כאן בפורום הזה האמנתי שבניתי קשרים אולי ומרטואלים אבל קשרים .. מעל חודש עבר מאז שהואשמתי כאן בהמון דברים ....אז בעיתוי ההוא דחקתי הצידה את עצמי את הכאב העלבון ההשפלה ....תחושה אולי קרבנית -כן אולי אני מטיבה להיות קרבן ברור שיש בי חלקים פגועים כאלו ואחרים . דחקתי הצידה הכל מתוך תחושת אחריות ובדיוק בגלל אותו תפקיד שהואשמתי שלקחתי על עצמי --מנהיגות . במבי הטיבה לדייק את זה כל השנים התפקיד שעשיתי בבית ..לשמור על הבית הואשמתי בבגידה בלקיחת מקום ....נאמר עלי ולי שאני מקיאה כאן דברים שאני מעוותת את האמת שאני שקרנית ומיתממת ....נאמרו עלי דברים קשים היו הרבה שתיקות שאני לא רוצה לפרשם ...דובר על מחנות .. ואני פרשתי מכאן ...וזה נכון לי.. אבל הכאב הזה הפגיעה הזו הקושי להפריד בן שלי לשלכם ....נמשך בלב שלי עד היום ...כמו יתוש לאור נמשכת לקרוא שוב ושוב את הדברים שנשארו כאן חקוקים ... ובוחנת את עצמי שוב ושוב מה נכון מה לא נכון ....והאמת שמרגישה בדיוק כמו הבובה הממוכנת של דליה רביקוביץ .... ואולי זה בדיוק סיפור חיי.. עצוב , האמת שלא חשבתי לעולם שכשאזכור את הפורום הזה במקום געגוע חם אשב ואבכה ..מעולם לא האמנתי שהקשרים כאן יפגעו כל כך ... והכתיבה הזו היא לא כדי להאשים אף אחד היא רק בשבילי ...לתת מקום לכאב הזה לפגיעה הזו שעדין אני לא חושבת שהגיע לי ....ועדין כואבת כל כך ... כותבת כי אולי זה ירפא את הזרות שאני חשה כאן ..את התחושה שכל מילה שלי עלולה להתפרש הפוך מימה שרציתי ...שאני מעיקה ומכבידה .. לא יודעת אם זה ישנה משהו וכנראה שהזמן ירפא את הדברים ואני יצליח להפריד ולזכור שאני בסדר בדרכי שלי ..אולי לא מושלמת אבל די בסדר כותבת אולי אצליח לשחרר את הקשרים שכרגע כואבים .. .בחיים לא חשבתי שהמקום הזה יהפוך ממקום מרפא למקום פוצע אודי אתה מוזמן לא לעלות את זה ...אני יודעת שהעיתוי לא משהו אבל גם בעוד שבוע כשתחזור זה כנראה לא יתאים .... הכתיבה הזאת היא באמת רק עבורי ...סגירת מעגל שאוכל לסגור את הדלת בלי לכאוב כשאביט לאחור ... היו שלום ,,

אביב יקרה, עצוב מאוד לקרוא אותך ואת הכאב שאת חשה בעקבות הדינמיקה שהיתה כאן בפורום. אני מאמינה שכל אחת יכולה למצוא את מקומה, לפעמים יותר, לפעמים פחות. גם סוגיית ההנהגה היא הרבה פעמים בעיני המתבונן. אולי לא מדובר כלל בהנהגה אלא בדומיננטיות ובאינטנסיביות. הייתי רוצה לחשוב שנהיה כאן מתוך הבנה שלכולנו צרכים שונים ודרכים שונות להראות. יש את התמיכה האמפטית של הבנות זו בזו שבאה בעיקר כדי להראות הזדהות ולהביע חמלה ונחמה. ויש אודי אחד, שכולן כמהות לתשובות שלו, לשורה שלו שתגיע ואולי תעשה קצת סדר ותשקיט. ויש קנאה. לפעמים בניואנסים כל כך עדינים של סדר המילים במשפט. והיא שייכת לאיך אודי מגיב למי. אני מרגישה שאת מלקה את עצמך ואם אודי לא עצר את האינטנסיביות שלך בפורום כנראה שזה בסדר, שאת לא חצית גבולות. מקווה שתוכלי לראות דברים באור קצת שונה שיקל עלייך את הכאב ואולי יאפשר לך לחזור ולהרגיש שייכת. שלך שירה

אביב אהובה ! רוצה לומר לך שאת יקרה לי.. אוהבת ואכפת לי ממך.. כאבו לי מילותייך... מתחשק לי לנענע אותך ולומר לך : "תגידי אביב, התחרפנת לגמרי ?? מה קורה לך ?? הדברים הרבה יותר מורכבים ..העולם לא שחור /לבן.. השתגעת אביב?? לדעתי, אין מישהי פה שלא מצטערת שאת לא כאן.. מי כמוך יודעת שלכולנו באגים וקשרים לא פשוטים.. אגב אביב.. לא הכרתי את מילותיו המדהימות של הנדריקס לגבי קשרים.. מדהים.. כתבתי לי מילים אלו ואני חושבת להקריא היום לאמא צביה בפגישה.. אגב,סנדיי,מנדיי וכו'... לשאלתך את אודי לגבי קשרים טיפוליים ו"הונאת המאה" אולי מילותיו אלו יהוו תשובה מספקת עבורך... אלא אם כן..כוונותייך בשאלה לאודי שונות... בכל אופן אביב יקרה !!! מה שאני רוצה לומר לך זה שאני מאוד מאוד אוהבת אותך... שלך, במבי.

הי אביב, אני חושבת שזה מה שהיה לנו כאן. קשר סימביוטי שכאילו המית רגשית את הצדדים. אותך ואותי. היה לנו איזה יציר כלאיים שנקרא סוריקטה ואביב אביב וסוריקטה וכל אחת מאיתנו איבדה בה בפנים את ההגדרה העצמית. כמה קל לנו. כמה בלתי נסבל. מה דעתך? אין בכוונתי כעת להכאיב. באמת. סוריקטה

אביב יקרה טוב שנתת לכאב מקום....הלוואי בזה ששחררת אותו תורגש הקלה ואפילו ריפוי... את תמיד בליבי ולומדת ממך המון ינשופים

צודקת נאמרו המון דברים קשים ואשמות מאוד כבדות את פגועה מאוד וגם נעלבת...כואבת...כי את יודעת שלא עשית שום דבר רע שום דבר פגום ...להפך רק נתת מעצמך הכל למען כולן פה במקום הזה .... ואולי היו שלא ידעו להעריך אותך ולקחו את הנתינה שלך למקומות לא נעימים....לא נכונים מכל מיני סיבות... קשרים וירטואלים יכולים בהחלט להיות גם קשרים טובים לחיים שלמים עם נתינה של אהבה ואכפתיות... לא כל קשר וירטואלי אומר התקפה על.. וניצחון של... ממש לא !! אני עדה לכך.. !!!!! כואב לי שכך עזבת והבנתי למה עזבת אבל. .....להסתלק כך לתמיד ...לא הייתי חושבת על זה בכלל...כן לקחת זמן צינון...וכן לקחת פסק זמן לסדר לעצמך בראש ובלב שקרו דברים ... אהובה שאת כבר קיוותי שתכנסי כדי להשאר ולא כדי להפרד !!! בבקשה תשקלי שוב את ענין העזיבה...!! אוהבת אותך חטולית

תודה על המילים החמות שלכן ... לא חושבת שאתן שונאות אותי גם הבנתי בדיוק מאיפה כל דבר נכתב ...זה בהגיון במקומות הפגועים, כן קרבן ככל שעבר הזמן המפלצת גדלה וגדלה ולכן כמו שציטטתי קשרים גם מרפאים ...העזתי לכתוב את מה שהרגשתי איווררתי רגשות ...הכתיבה יצרה סוג של אינטגרציה בן הרגש להגיון קראתי אותכן וריגשתן כולכן ... וזהו לא צריך יותר מזה מבחינתי ... זה שאני לא כאן באמת לא שייך לפיצוץ ... הוא אולי היה סוג של דחיפה ..... אתם חשובים לי וחסרים לי מאוד אבל אני באמת לא כאן כי אני רוצה ללמוד לצאת מהבועה של הבדידות במציאות וזה קשה ..... וגורר תהליכים קשים בטיפול ... אז באמת תודה לכן ...אבל אני באמת ממשיכה במסע .....ואין ספק שאבוא לבקר ....ותודה שאתן מאפשרות אוהבת אותכן כולכן....

וסוריקטה ....אולי גם התהליך הזה ששתיינו מנסות כבר הרבה זמן דווקא בדמיון שלו בקושי בכאב בצעד החוצה שניים פנימה ...יצר את הסמביוזה.. קשה לצאת למסע להביט בכאב בבור הריק ולקבל שזה מה יש ....קשה ליצור קשרים חדשים ....קשה לאכול ,אחרי צום והימנעות ארוכים כל כך .. גם לא ממש יודעים איך ... בהצלחה ....ושוב שימרי עלייך בדרך

קראתי אותך שם למטה...אני יודעת שזה קשה את מוכרחה עוד עזרה עד שהוא חוזר אחרת את כל הכאב התסכול והכעס יגדלו ויגדלו לממדי מפלצת ...ופשוט הקשר לא ישאר.. זה מעניין השיח הזה שעכשיו שמדבר על קשרים ..כאלה ואחרים ...תלחמי על הקשרים שלך .... למשל כאן נראה לך שאודי יראה /יזכור בכל הסבך הזה הודעה קטנה מיום שני .....תני לה הקפצה למעלה .. קחי מקום מגיע לך ..תעשי את זה בשביל שירה בשביל כול המכלול ... אוהבת אותך שימרי שימרי שימרי עלייך .....

תודה אני רואה כמה חשוב לך שהדברים יחלחלו ... מאוד מעריכה שאת מוצאת מילים .... גם קראתי אותך שם למטה למטה ....זה בסדר מותר וחשוב שהקשרים לא יהיו זהים זה בסדר להרגיש חיבה ואהבה בצורה אחרת אחד מהשני ...זה טבעי !!!!! במבי ....אל תוותרי על אחותך מהפחד שאולי מישהו מרגיש משהו.. זה בסדר גם להרגיש קנאה .... את בסדר ,כולנו בסדר עם כל הבאגים האלה שיש בנו ....

אביב יקרה לי מאוד, תודה על המילים ותודה שאמרת שכדאי שאפנה גם למעלה... וגם תודה שאת כאן

הי שירה, מצטרפת לדאגה להיעלמות (גם) שלך, שירה, בתוך הסבך. גם אני הייתי שמחה להקשיב (עבורי ועבורך) למחשבות של אודי בהקשר לדברייך. ייתכן שהמטפל שלי היה מדבר על צדדים תוקפניים שמזמינים אמא שאינה חומלת. ייתכן שגם על זעם, אשמה או נקמה. אז גם קצת מילים ממני אלייך, שירה. אם תראי. מקווה שלא נוסט מידי. שולחת דאגתי, סוריקטה

אתה יודע מה, אודי, אני ממש לא מבינה! ולא רק שאני לא מבינה, אלא שאיזה חוש צדק שבי ממש מתקומם! אם הבנתי אותך נכון, אז פשוט אני מרגישה שנעשה כאן איזה עוול גדול עד למאד. חייב להיות שאני לא מבינה משהו, כי אחרת אנשים נורמטיביים לא היו מסכימים לזה. אנסה להסביר מה כל כך מקומם אותי. קראתי פעם ספר של מהפנט, הוא כתב על דרכי היפנוט שכמובן אתה מכיר בין היתר כתב (הספר לא לידי אז רק אצטט מהזכרון ) שהמהפנט מנסה להפעיל קשרים על המהופנט, ויעשה זה את זה גם בהפעלת קשרים מיניים, הכיצד, כאשר הוא מבקש מהמהופנט להרגע, הוא יזכיר גם מקומות אירוטיים בגוף של המהופנט, ודבר זה יצור קשר מיני במהופנט וכך הוא יוכל להשתלט עליו טוב יותר. עד כאן עכשיו למטפל רגיל טיפול זה קריירה אחד מורה אחר עורך דין אחת מזכירה אחד מטפל הוא עובד בשביל כסף הוא לא מפילנטרופ הוא לא עובד בחינם ברגע שלמטופל אין כסף לשלם, הוא לא יטפל בו. החיים של המטופל הם לא החיים של המטפל, הוא שומר מרחק (כדי לשמור על השפיות) הוא שומע המון דברים, הוא מקבל כל מטופל לזמן קצוב, וכאשר הזמן נגמר, זהו, נגמר, הבא בתור נכנס. עם כל הכבוד עבור המטפל, המטופל הוא קליינט, אכפת לו ממנו, אב זה משהו מקצועי, כל מה שנעשה כאן זה משהו מקצועי. ועכשיו אתה בא לומר לי שהקשר של מעבר עם המטפל הוא חלק מהטיפול זאת אומרת שיש כאן הונאה, זאת אומרת שהמטפל נותן למטופל הרגשה שהיא מעבר למקצועית, הרגשה היא נכנסת לו עמוק לתוך הרגש, לתוך הנשמה, כאשר בעצם הטיפול שהוא מקבל הוא טיפול מקצועי, יש כאן ערבוב של עבודה, של מקצועיות עם רגיש, וואו! נאבדות לי המילים כדי להסביר כמה נורא הדבר הזה. אדם נמצא במצוקה, אדם קשה לו, הוא מגיע לקבל עזרה, הוא משווע לעזרה, הוא זקוק למישהו קרוב למישהו שיחזיק אותו שלא יפול, והמטפל 'משחק' אותה אותו בן אדם, כאשר בעצם זה חד צדדי, כי המטיפל לא ישנה את החיים שלו כדי לעזור למטופל, המטפל לא מקדיש יותר מאשר שעת הטיפול הזו עבור המטופל, בעוד שהמטופל מקב את זה, שבעצם בצד הרגשי הוא מקבל מהמטפל מה שהוא בעצם לא מקבל. זו נשמעת לי הונאת המאה, זה נשמע לי משהו נורא ואיום! הייתי ממש רוצה שתסביר לי שאבין, זה מקומם זה, זה גורם לי לרצות לצרוח למטופלים שלא יתנו שיובילו אותם למקום בתוך העמדת פנים שהיא לא אמיתית, היא מקצועית, היא לא רגשית, המטיפל לא ממש אוהב אותך, הוא ישן טוב בלילה למרות הצרות שלך, היא לא מתפלל עליך כל היום, הצער התהומי שלך לא משנה את קצב חייו, את אחת מיני רבים, את לא בת יחידה, הוא נותן לך כל מה שהוא יכול במסגרת המצומצמת של הטיפול תפסיקי לשלם יפסיק הטיפול, זה לא יותר מאשר טיפול

שלום סנדי - אמרת כמה משפטים שאני נוטה פחות להסכים איתם: יש מטופלים שמטפלים בחרו בהם (מטופלים שהוכיחו אמינות לאורך ונראה שיש בהם תקווה, במקביל לדלותם) שכן יטופלו בהנחה גדולה. במקרה שלי - בשנות הטיפול הראשונות שלי הייתי הומלסית. ולקחנו הימור. ובכן, יש, כנראה משמעות לכסף כרכיב השקעתי (גם נפשי) מצד המטופל והיחס שלו למה שהוא מקבל. שנאמר, כסף הוא לעולם לא רק כסף. ייתכן מאד שהמטפל יאהב ועוד איך את המטופל. חלק מהקטע של האהבה היא גם להיות מחוברים לשנאה שבך. לעתים המטפל (למשל) יכעס ובאותו רגע הוא, כנראה, פחות מרגיש אהבה. לעתים ישים גבול וכד'. קשר הוא משהו שאמור להיבנות לאורך זמן. עם זאת, סביר שהמטפל ינסה להימנע מיצירת סימביוטי שעובד בשירות דחף המוות. בחלקנו יש משאלה לקשר כזה. ואנחנו ממלכדים לשם. (ולכולם - בעיניי - זה מה שאיכשהו קרה כאן, לצערי, והתרחש אצלי בראש מאז תהליך של מחיקה). אז יש קשר עם הדמות המטפלת. ויש אנשים נפרדים. כנראה שלא טוב להזדהות להיות עוצמתית מידי. לכל הצדדים. לעתים המטפל ימלא מקום (חלקי אמנם) של דמות הורית. באיזשהו שלב, לאחר התמדה, ייתכן שאיכשהו ייתאזן המשקל מול זה הכבד של הדמות המשמעותית שהרסה לנו. לא, ממש לא כל הזמן אמפטיה והכלה. לפחות לפי המעט שאני מכירה. גם העניין של הסופרלטיבים - אולי אנחנו מצפים לחיות על זה, אבל אולי זה קצת לא נכון. גם כאן, יש, כנראה עניין של מידה, וגם אולי צריך לבחון עד כמה המטופל, שמשווע להם, מסוגל להחזיק אותם. לעתים יש לנו נטייה להרוס או למחוק. עניין מורכב. בשלבים מסויימים כן תהא אמפטיה (שתחווה ככזו, ואולי גם לא). בשלבים מתקדמים תיתכן מראה (שיש סיכוי שיברחו ממנה, יהדפו אותה). הם קשים ומדאיגים הן למטופל והן למטפל. כלומר, לפחות כפי שאני מכירה אישית מהטיפול שלי - אין שקר. ונהדר שאין, אחרת, מניחה שלא היה נוצר קשר של אמון. וכן ייתכן שחדר כושר באיזה שלב, כשאחר כך הכוונה לצאת מהמעגל החוצה. אמשיך בדרכי, סוריקטה

הי סנדיי, העובדה שמטפל מקבל כסף עבור עבודתו, לא מבטלת את האכפתיות שלו כלפי המטופל. גם אני מקבלת תשלום בעבור עבודתי ועדיין אכפת לי שהיא תתבצע טוב. אני לא מאמינה שמטפלים לא חושבים אף פעם על המטופלים שלהם, בדיוק כמו שגם אני חושבת לפעמים על העבודה שלי שאני בבית. אבל ברור שיש גבול והם לא שוקעים במחשבות אינסופיות על המטופלים שלהם מחוץ לשעות העבודה. אני לא חושבת שיש אדם בעולם שיכול להכיל בנאדם אחר באופן שאת כותבת כאן. גם אני כאימא לא חושבת כל הזמן על הילדים לי. ואני גם חושבת שמטפל טוב לא מעמיד פנים עם המטופל שלו. הוא מביע התרגשות מתי שהוא חש כך באמת, וקרבה מתי שחש כך באמת. וגם כעס ותסכול, מתי שחש כך כלפי המטופל. וזה המהות של הקשר - האותנטיות. התשלום הוא עבור הזמן של המטפל , עבור ההקשבה המקצועית שלו, עבור היכולת המקצועית שלו לפרש ולבאר, עבור המקום שהוא נותן למטופל להכיר את נפשו. חיבה, אהבה ואכפתיות - לא קונים אותם בכסף. וכמו שאם המטפלת שלי תודיע לי פתאום שהיא מעלה את תעריף הפגישה ל- 1000 ש"ח, אני אקום ואעזוב כי זה לא בתקציב שלי. כך גם המטפל זכותו לקום וללכת אם הוא לא מקבל תשלום, או לחילופין לדרוש מראש תשלום על עבודתו. לכל אחד, גם למטפל וגם למטופל,יש את הגבולות שלו - והקשר ביניהם מתקיים בגבולות הללו. ועוד משהו חשוב, המטפל לא אמור לשנות את חייו בשביל המטופל, המטופל הוא האחראי הבלעדי לחייו . אני כן מסכימה איתך שמדובר בהרבה כסף, וטיפול פסיכולוגי צריך להיות נגיש יותר לעם.

היי.. קשה להסביר. כמו שאודי כתב לך שהראיה שלך מאוד חד מימדית וצרה.... אין משהו שאפשר להשוות אותו לטיפול, כתבו לך ממש יפה! מיקה, התגעגעתי כתבת נפלא! וסוריקטה יואו ..התגעגעתי לתשובות שלך המעמיקות האלו. אוכל לדבר בשם עצמי...פעם חשבתי די דומה למחשבותייך, שלמטפלת לא אכפת, היא חיה את חייה, אני רק עבודה בשבילה וכו' לאט לאט נבנה איזושהו אמון בנינו..והבנה שלי שאפשר לאהוב אותי. שהיא אוהבת אותי! שאני לא סתם עוד מיני רבים...אלא כמו שאם יכולה לאהוב הרבה ילדים כך מטפל... המקצוע שלי קצת דומה. אני גננת, אוהבת את העבודה מאוד ואת הילדים. לוקחת איתי את הילדים בליבי! דואגת לשלומם וחושבת עליהם גם כשאינם בגן! איזו עזרה ניתן לתת להם, כיצד לקדמם, איך היחסים עם ההורים שלהם וכו' זה תפקיד עם אחריות,!!!! כך גם מטפל! תפקיד עם אחריות , לא רק בשעה היעודה! קרה כמה מקרים שהיא אפילו התקשרה לברר איך אני...קרו מקרים של ליווי כשהייתי זקוקה בנייד ובווטסאפ! ודאגה, אמיתית וכנה! אולי אם תחשבי על גננת או מורה אכפתי זה קצת דומה...פעם מורים היו עושים ביקורי בית אפילו....והעבודה בשבילי היא לא סתם עבודה אלא עוסקת בדיני נפשות! כך גם פסיכולוג! מקווה שתביני יותר. ואגב, יש לי תלמידים שאני זוכרת היטב עד היום ואפילו בקשר עם כמה מהם ומתעניינת כיצד גדלו והתפתחו. כל כך שמחתי לשמוע על תלמיד שמצליח באוניברסיטה או בצבא. ואפילו יש כבר כאלו שמקימים משפחות. ממש הרגשה של אושר ואהבה לכל מי שלמד בגני. מקווה שהובהר לך יותר.

לא הסכמתי עם הדוגמאות שהבאת. כולנו עובדים, חלקינו מתמסרים יותר וחלקנו פחות, אבל לפחות אנחנו לא נותנים אשליה. לדוגמא, הפקיד בבנק לא נותן לך אשליה שהוא פועל לסגור את המינוס שלך. העובד סוציאלי לא נותן לך הרגשה שהוא זה שיקנה לך דירה לבסוף. המורה משתנה בכל שנה מורה אחרת ואת יודעת שהיא לא מבטיחה להיות המשען שלך כל החיים. העזרה שנותנים לך לא יוצרת לך את האשליה של משהו שהם לא ממש נותנים. אודי אומר שאני לא מבינה מה זה טיפול. מסכימה אתו, שכן מה שלא נראה, זה משהו שמקומם אותי עד הסוף. ליצור איזה מין אילוזיה לקשר שלא באמת קיים, אני רואה בזה זיוף. אני רואה לכל רגש - קשר, אפיון מסוים ואני לא חושבת שראוי לקחת רגע של לחבב, לסמוך, דאגה, ולבלבל את זה עם משהו שלא מאפיין אותם, לא בחיים הרגילים, זה לא נכון, זה כמו לתת הרגשה שהכסף של מונופול הוא כסף, תתן לאדם חסר כספים חבילות של מונופול כדי לתת לו להרגיש מה זה להיות בעל אמצעים.

גננת שמראה איכפתיות לבנות בגן, זה משהו אחר, כי באמת אכפת לה, זה לא חלק מהעבודה שלה, היא מחנכת את הילדה, ואכפת לה דברים מסוימים ולכן תתקשר אליה הביתה או משהו אחר, חלק מהיותה גננת אינו לתת לילדה הרגשה שהיא אוהבת אותה כמו אמא שלה, שהיא מעוררת בה רגשות תמירים כאילו והייתה אתה לנצח. גננת זו גננת ואמא זו אמא. אבל בטיפול נפשי, חלק מהטיפול, ואני מדגישה חלק מהטיפול, הוא דווקא בקשרים נפשיים, באילוזיה של המטופל שהמטפל מרגיש אליו מעבר לזה שהוא קליינט שלו, שישנם רגשות, והרגשות הללו הם רק כלי לטיפול, הם לא באמת רגשות כמו שאנו רואים אותם בחיים האמיתיים, אלא ניצול של הרגש כדי לטפל, אולי הניצול הוא לתועלת אבל זה עדיין ניצול. דוגמא קצת קשה, נאמר שיש אשה שמתה לה הבת יחידה שלה, והיא כל עולמה חרב ואז תבא מישהו ותתחזה שהיא בעצם בת שלה וכך תנסה לנחם אותה, היינו שימוש באלמנטיים לא נכונים כדי לפתור מצוקה אמיתית למטופל יש מצוקה שצריכים לטפל בה יוצרים אלמנטיים רגשיים שהם לא אמיתיים כמו שאנו מכירים אותם בחיים המציאותיים, אלא אמוציות שטובות לחדר הטיפול, והמטופל מתרגם אותם לחיים הרגילים שלו, והרגשות הללו יוצרות אצל המטפל כלי שיוכל דרכם לטפל במטופל, אבל על הדרך הוא רומס את כבוד האדם וחרותו, כי זה משפיל לעשות שימוש ברגש שהוא לא אמיתי מצד המטפל, לא, המטפל הוא לא דמות אב, לא, בחיים האמיתיים הוא לא ישמש כדמות אב למטופל, הוא לא ישמש כמאהב למטופל (בתקווה שלא ינצל אותו), הוא לא נמצא כצוק איתן לעזור לו באש ומים, אלו רק אילוזיות, ואין לזה שום קשר למסירות שמראה גננת או מורה לתלמידות שלה

וואו..אני חושבת שנכוות מאוד מטיפול ומטפלים. אני לעומתך לא חושבת שמוכרים לי אשליה! כי גם מטפל הוא אדם עם רגשות וגם הוא מפתח רגשות בטיפול. את כאילו הופכת אותו למנתח רגשות ולא אדם.... למה לגננת אכפת ולמטפל לא?? מי אמר שלא אכפת לו? שאין לו רצון לעזור באמת? לא אשליה? אצלי היא מעולם לא אמרה שהיא תחליף לאמא, חברה וכו' להפך תמיד אמרה שהיא לא תחליף כשאני זו שרציתי תחליף. היא גם אמרה שיכול להיות שהחסך לעולם לא יתמלא והיא יכולה רק להקל ולהיות איתי. יש מטפלים טובים ויש מטפלים לא טובים. כמו בכל מקצוע! את עושה הכללה גסה.

אודי, ממש דאגתי שתעלה כמה מההודעות ולכן שלחתי לך בפרטי שלא תעלה אותם, כן, ממש חשבתי שהן יכולות להזיק וחשבתי שהן נכתבו שלא במקום הנכון. אז אני ממש ממש מודה לך שלא העלית ודי דאגתי בימים האחרונים שאולי בגלל הנסיעה לא תשים לב להודעה הפרטית, (אם הגיע אליך) ותעלה את ההודעות. אז תודה שלא העלית וכן, אני מבינה בהחלט למה דבריך מכוונים, אם כי לא כל דבר אני מבינה בתוך כל התהיות שכתבתי לך, אבל אולי בהחלט לא רק שלא הצורה, אלא יתכן ויש בהם משהו יותר מדי .... שאני אפילו לא רוצה להאריך.... והם בהחלט לא מתאים לכאן. שוב תודה ו.... בכל אפן היו מסקנות שהוסקו כאן מעשיות חלקן עקב דברי (עם כותבות חדשות שאני בכלל לא מכירה( ןאולי הבהרה יותר חזקה ממך נצרכת שם! ניסיתי לכתוב בעצמי והעלתה את זה, אבל אני חושבת שאולי זה לא מספיק) ואני באמת חוששת מתוצאה לא נכונה ואפילו מזיקה שיכולה לקרות, אז אם תעבור ותנסה לעשות מקצה שיפורים אני מה זה אודה לך. תודה

כל כך צריכה שתגיב לי לפני שאתה הולך... בבקשה

הי אודי, בתוך הסבך הזה של המרחק והנסיונות לקיים פגישות, רעדה האדמה והוא זעם וכתב לי מילים רעות. הכל אולי חוסר הבנה, אבל קשה לי הקלות הבלתי נסבלת בה נשלפה החרב לחתוך, התגובה הבלתי נשלטת שלו כשנשמעת לעברו נימה של ביקורת או אי הסכמה. ידו על העליונה. היחסים אינם שוויוניים ואני תלויה בו. הוא מצידו מחליט איך וכיצד ואני צריכה להיות ממושמעת אחרת יעזוב אותי. וזה לא חדש לי. עלי להיות צייתנית וממושמעת ולשלם, בכסף או בגופי או בנפשי, זה לא משנה, כדי שלא יעזבו אותי. אני מעדיפה לשלם כדי שלא אחווה נטישה. זה לא הוגן. מרגישה שיש כאן מימד של התעללות מצידו. כן, זה מדובר אבל לא מגיע לשום מקום. אין לי מי לשתף. אני פוחדת. אני נופלת. לא אוכל להחזיק מעמד אם הוא לא יחזור, אם הכעס שלו לא ישכח אני אבודה. איבדתי את הביטחון בדרך, בקשר ולאן כל זה הולך. עייפתי. אני לא מבינה כלום, לא את עצמי ולא אותו, גם לא את הקשר. לא אוכל להתחיל מהתחלה, לא אוכל שוב לנסות לבנות אמון במקום שנשבר. עייפתי. אני רוצה לוותר ולשקוע. שירה

שירה אהובה ויקרה פרידות כואבות מאוד ולפעמים הן בלתי נמנעות אני לא הייתי נשארת בטיפול אם הייתי מקבלת יחס כזה מהמטפל... נכון שקשה ליצור מחדש מערכת של אמון ...אבל לדעתי יותר קשה להשאר בתוך מערכת שמרגישה לך שמתעללים בך ,,אין שום הצדקה ליחס כזה ולא משנה " כבר ידעת ", לא פוטר אותו מלהתיחס אלייך כאל מטופלת ולא כאל.... נורא עצוב לי לשמוע שהוא מרשה לעצמו לכעוס !! הוא אמור להיות שם בשבילך ולא שאת תעשי כל מה שרק נראה לו כנכון את לא בובה על חוטים שימשכו ותעשי רק לפי רצונו..!! הייתי שוקלת את האפשרות לתת לעצמך פסק זמן עם כל הקושי בדבר ולעשות חשבון נפש אם באמת כדאי להמשיך איתו או ש... יש מלא פסיכולוגים ופסיכיאטרים שיכולים לתת לך מענה הולם למה שכן מגיע לך אוהבת אותך יפה שלי וצר לי נורא על הסבל שעובר עלייך בלי הצדקה !!! חטולית

אשמח לגם וגם

התרגלתי לא לישון לא ביום ולא בלילה ..עצוב שלא מוצאת פיתרון לחוסר השינה , למרות כל הכדורים עדיין לא נרדמת מחשבות ... פחדים... התקפי חרדה... הציפיה לטלפון הגואל ...שמתעכבת מצבה הבריאותי של אמי... בחודש הבא שוב לבית חולים להחליף לה קוצב לב...בגילה קצת יותר ...לא אגיד ..אבל מובן.. המצב הכלכלי ... המצב הנפשי שלי רק מטפס כל רגע לגבהים שקשה לשלוט עליהם דאגות מבית ומחוצה לו.. רגשות אשמה שלא מצליחה לתת מענה ... אנשים חולים סביבי ואני יש לי רק את עצמי כי אחי גר בחול.. אכולת דאגות כי אין פתרונות ואין ממי להעתיק כמו במבחן..זו המציאות ואין לי בשליף כלום השבוע לפני 4 שנים היה הארוע המוחי..ןאחרי חודשיים היו שוב תופעות שזה שוב קורה ושוב אושפזתי... כל הטיפולים לא עזרו ..עם הזמן תופעות מסוימות רק מחריפות מי שראתה את הראיון עם צביקה פיק ..שתנסה רק לדמיין ..חוץ מכיסא הגלגלים שעליו ישב אייך היה הדיבור שלו..הפנים המעוותות שלו..ואצלו רק שנה אחרי הארוע המוחי שעבר קרוב לוודאי שעם הצוות שמלווה אותו הוא יחלים עןד לפני.. אני ככה כבר 4 שנים בלי שום שיפור במצב.. מדכא עד כאב...תלמדי לחיות עם זה אמר המומחה מוח שטיפל בי בתל השומר כי צביקה פיק קיבל טיפול מידי ןאני הלכתי באיחור של 10 ימים כי לא ידעתי שיש לי ארוע מוחי כמעט מנותקת .. חטולית

חטולית יקרה, עצוב מאוד לקרוא על הסבל שלך. אני מקווה שתמצאי רפואה ושקט בקרוב. מניחה שזה תהליך לא פשוט וארוך ואת מתמודדת. בין השורות שאת כותבת בתגובותייך תמיד ניכרות האנרגיות הטובות שלך והחיוניות, למרות כל הסבל וחוסר שעות השינה. אני מאמינה שאלה הכוחות שימשיכו ללוות אותך עד להחלמתך. שלך שירה

חטולית יקרה עצוב לי לקרוא אותך... איתך בלב מאחלת לך ימים טובים יותר.. סליחה שאין לי יותר מדי מילים אישה יקרה שאת..

תודה בנות על העידוד והתמיכה שלכן הימים והלילות שלי ...התהפכו עלי ועל חיי אוהבת אותכן חטולית

הזה לפעמים ההודעה נשלחת ללא הבאג של 70 התווים. אודי..לא יודעת מה קורה לי.. אני מסוכנת היום.. נסעתי על הכביש.. אודי.. יש לי באצבעות...??????? לא יודעת... אני מסוכנת

היי במבי מה יש לך באצבעות ?? למה את אומרת שאת מסוכנת ?? קרה משהו מפחיד ? יכול להיות שזה מתח ולחץ נפשי... בכל זאת חזרת ואת כותבת נרגעת ? לא יודעת מה עבר עליך באותו הזמן רק מקווה שזה כבר מאחורייך ושאת בסדר עכשיו.. חטולית

יש לי הרגשה שהשאלה שלי – יותר נכון ההערות שלי על טיפול-מטפלים-קשרים טיפוליים, לא כל כך מובנים, ואולי נשמעים מתריסים. אני רוצה לחדד את השאלה שלי, ואשמח ממש לשמוע את דעתך בעניין. מאד מעניינת אותי התשובה המלuמדת שלך דווקא בתור אחד שגם נותן טיפולים פרטיים וגם מנהל את הפורום הזה שנים ממילא מאד נמצא וחי בבעיה שאני מעלה אותה. ניקח דוגמא – בחורה בשם שירלי יש לה בעיות בחיים. היא לא מצליחה להסתדר בחברה, אין לה זוגיות, מפטרים אותה מהעבודה, והיחסים שלה עם האחים והאחיות לא במיוחד טובים. אמא אוהבת ומגוננת, אבל כנראה זה לא מספיק בחיים. שירלי מחליטה ללכת לטיפול. ההחלטה לא הייתה קלה, אבל אחרי שפוטרה פעם נוספת ושמה לב שכל החברים לצוות היו מרוצים שהעיפו אותה, היא החליטה, עד כאן, לא יותר! לשירלי יש כמה וכמה מפגשים עם המטפלת שנפרסים על פני שבועות לא מעטים. המטפלת בעיקר שומעת את שירלי, את דרך ההתנהלות שלה, את כל מה שעבר עליה מאז שהיא זוכרת את עצמה, (לא, זה לא היה פסיכואנליזה), שירלי לא התעמקה לשמוע באיזה שיטה היא תטופל, קבלה המלצות ובאה, ושיתפה פעולה עם המטפלת. לאחר שנראה היה למטפלת שהיא למדה להכיר את שירלי, והיו להן הרבה מאד שיחות עמוקות שירלי הגיעה על פיהן ועם הדרכתה של המטפלת למסקנות מסוימות על עצמה, היא הבינה שהיא טיפוס מאד שיפוטי, ביקורתי, לא מאד מפרגן, די נרקיסיסטית ו... לא יודעת להביע את התחושות והרגשות שלה. במקום ללמוד לדבר על מה שמפריע לה עם החברה ועם מה שסביבתה, עם מחזיקה זאת בפנים, ונותנת לזה להתבטא בדרכים אחרות, שגורמות לה להיות כנאמר לעיל. ביחד עם המטפלת שירלי לומדת דרכים להביע את עצמה, למצא את עצמה במבוך, להבין כל את אלו שסביבה, לדעת להתמודד, בקיצור יש להם עבודה רבה. ועכשיו באה השאלה שלי – שאני באמת ובתמים ומנסה להבין כאן את הכותבות. כיצד הן רואות את היחסים בין שירלי למטפלת שלה, האם תפקיד המטפלת הוא לתת לשירלי כלים כדי לדעת להתמודד בחיים, ולתת לה ליווי מסוים כדי לוודא שהיא צועדת על המסלול הנכון. האם הטיפול גם צריך להפוך לחדר כושר לתקופה מסוימת שבה שירלי תלמד ליישם את מה שלמדה על מה שקורה בחיים האמיתיים ואף על כל מיני סיטואציות שתביא אליה המטפלת או... וכאן בא האו..... הגדול האם הקשרים עם המטפלת הם בעצם ערך בפני עצמו. המטפלת היא זו שתבין אותה, המטפלת היא זו שלא תפטר אותה, המטפלת היא זו שאתה תוכל לתקשר, המטפלת תהיה בשבילה מה שהסביבה מעולם לא הייתה בשבילה והיא תהיה מין גן עדן haven שאליה תוכל שירלי להימלט פעם בשבועיים ושם יהיה לה טוב, ושם היא תרגיש שמבינים אותה. האם הטיפול הופך להיות מאמצעי למטרה בפני עצמה? האם המטפלת הופכת להיות הרגליים התותבות של שירלי שעליהם תצעד כל חייה? האם המטפלת שמקבלת 50% מהמשכרות של שירלי (אחרי שסוף סוף מצאה עוד משרה), זו עובדה מוגמרת שהיא חלק בלתי נפרד מהחיים שלה? היא עובדת כדי לממן אותה, כי בלעדיה אין לה חיים, ועל חמצן ואוויר שווה לשלם בדיוק כמו על דיור ואוכל. בקיצור, האם המטפלת נותנת לשירלי כלים ואמון כדי שתצא לחיים, או שהמטפלת עצמה הופכת להיות איזה מטרה ותכלית בחיים של שירלי? זה כמו שעורך דין ילווה את הלקוח לאחר המשפט, (האם תגיד שהמטפלת כמו ריטיינר שמשלמים לעורך דין על בסיס קבוע בחברה שצריכה כל הזמן ייעוץ משפטי) ולכן גם שירלי חייבת כל הזמן ייעוץ פסיכולוגי? והייעוץ חייב להיות על בסיס שבועי, ומעבר לייעוץ הוא חוויה בפני עצמה, כי ריטיינר משפטי הוא רק על שאלות מסוימות שצצות, כאן זה לתת למטפלת להיות ממש חלק מהחיים. האם הרופא מלווה את החולה לאחר המחלה, או שהוא רק מגיע אחת לכמה חודשים לבדיקות? לבדוק שהמחלה לא חזרה, או אולי צריכים להמשיך להגיע לרופא, שיבדוק כל הזמן, שיראה מה המאמרים החדשים ברפואה אומרים, שיעשה כל הזמן בדיקות דם, שישמע בדיוק על כל כאב ראש וכאב ולחץ בלב, שיהיה פיזית עם יד על הדופק כל שבוע כדי לוודא שהחולה שומר על עצמו. אני ממש לא מבינה את המקום שיש למטפלים כאן שנפרסים על פני שנים ארוכות ובעצם מאפילים על קשרים עם בני משפחה, בני זוג, יחסים בעבודה, ומה לא??? איך אתה רואה מטפל, אמצעי כדי לרכוש מיומנויות להסתדר בחיים, או איזה 'כלב נחיה' שנמצא לצד 'הנכה' לעולם, פחות יותר. שהוא זה שעוזר לו ללכת, הוא לא כלי, אלא הוא הופך להיות חלק מהחיים של העוור, האם המטפל הופך להיות חלק מהחיים של המטופל, ולכן צריך להיות כאן מעבר למה שהוא נותן כלים, כי הנוכחות שלו היא נוכחות עצמאית ונחוצה? נכתב ממש ממש בצידו שלא לדבר על כך שדווקא היום יש הרבה מאד במקצוע שחולקים על הפסיכואלינזה, ומאמינים יותר בדרכים של התנהגות ( הבן שלי לומד את זה, אני ממש לא מתמצאת) אבל אני יודעת שיש הרבה ביקרות על כל החפירות האינסופיות במה שהיה, פתיחת פצעים, שלא פעם רק מורידים את איכות החיים, אבל לא זו הנקודה ולא בזה אני רוצה להתמקד, אבל אנא ממש לא להתמקד בנקודה הזו כי היא לא האישו ולא הפואנטה.

בזמן האחרון גיליתי שאני כמעט ולא מצליח להרדם עם בגדים, בלי אני מצליח בשניה

אם אתה מצליח להרדם טוב יותר בלי בגדים מה הבעיה ?? אתה ישן עם משהי שהעירום שלך מפריע לה ? יש לך מגבלות כל שהן לישון כמו שנוח לך ?? הבן שלי למשל ישן אייך שנוח לו ואין לי מושג אייך... הוא סוגר את הדלת לכניסה לחדר ויש לו כל הפרטיות שהוא צריך כדי לישון אייך שהא לו... מה התנאים שלך לשינה כפי שנוח לך ?? מה המגבלות שיש ל ך ?? חטולית

שיתוף מלא והשענות על מטפל, לא נראה לכם שזה בא על חשבון משהו אחר??? הצורך לשיתוף הוא אנושי וקיים. לדעתי הוא בסיס לזוגיות אמיתית נכונה וטובה. נכון שישנם דברים ביחסים בין בני הזוג שאי אפשר לומר האחד לשני, כי אולי יפגע בזוגיות, אבל זה חלק קטן מכל מה שאנחנו רוצים לשתף, על רגשות, אמונות, כשלונות, אתגרים, הצלחות, תקוות, ייאוש, אינטאקציה עם אנשים. אנחנו אמורים לשתף כל אלו את בן הזוג שלנו, את מי שקרוב אלינו בחיי היום יום, יהיה זה מי שיהיה, אפילו אם לא בן זוג, אז חבר, ידיד, חברה, ידידה, נפש קרובה, מישהו שיש לנו קשר ורגש אליו בחיי היום יום. האם העשיה הזאת עם המטפלת והתלות במטפל כדי לשתף אותו בכל מה שקורה לנו, לא פוגעת במרקם היחסים עם מי שהיינו אמורים שיהיו לנו את הקשרים הקרובים הללו? האם זה לא איזה שהוא בִּמקום? משהו שקונים עם כסף במקום עם אהבה? אני לא מדברת על שיתוף בבעיות, שיתוף בשיקום כל מיני באגים, אני מדברת על שיתוף אנושי בכל מה שקורה לנו בחיים.

ינשופית – לא מכירה את הסיפור, לא מכירה את ההתלבטות קראתי את ההודעות שלך כאן בעמוד. הבנתי שיש לך חשש שמא אביך פגע בך. את לא יודעת את האמת, ואת מנסה לגלות את האמת. ינשופה – למה חשובה לך האמת? למה את מנסה לגלות אותה? מה היא תתן לך? מדוע לא תכתבי את הסטורי שלך עצמך כפי שאת רוצה אותi, למה האמת העובדתית, המשפטית כל כך חשובה לך? בואי נצעד ביחד איני יודעת אם אביך בחיים, איני ידעת בן כמה הוא. נאמר שהוא בחיים והוא בן חמישים. גילית את האמת – הוא פגע בך. ועכשיו מה? או קיי, הוא קבל גזר דין מוות, עם כדור אחד בראש איך זה בדיוק עזר לך??? איך זה עיצב את ההווה והעתיד שלך טוב יותר? הוא קבל מאסר עולם של ארבעים שנה בלי יכולת חנינה איך זה בדיוק עזר לך? כיצד החיים שלך טובים יותר בגלל שהוא נמק בכלא? נעשה הצדק, ואיך זה בדיוק עזר לך בחיים? לא יהיה לך יותר טוב אם תרפי מהריצה אחרי האמת של העבר, שכבר חלפה עם הרוח, ותתמקדי בהווה עם הפנים לעתיד, ומה מפריע לך ליצור את האמת שלך, ולהאמין בה, להאמין במה שיחזק אותך, שיתן לך קרקע מוצקה להמשיך לצעוד הלאה? למה לחטט בפצעים ורק להביא לדימום? הרי אין מה שקופץ מולך ומזכיר לך נשכחות, זה הרצון שלך הפנימי לדעת מה היה, כדי מה? כדי להמשיך בצורה מזוכיסטית להרוג לעצמך את ההווה ואת העתיד? אני מייעצת לך, הרפי, הרפי כמו עולל על כתפי מי שחזק ומחבק אותו ומשכיח ממנן את הכאב, הרפי. תני למי שמנהל את העולם להחזיר ולשלם לכל מי שעוול כלפיך, תאמיני לי יש צדק פואטי, יש צדק אמיתי, יש מי שיודע ורושם ומתעד ולא שוח מאום, ויש גמול ויש שכר ויש עונש, על הכל יביא במשפט אבל את - עזבי את גלימת השופט, תסתכלי על עצמך בחמלה וברצון להפיק את המיטב ממה שיש עכשיו. בני לך אמת של עצמך, ולא משנה עד כמה היא נושקת לאמת העובדתית, בני לך אמת שתעזור לך, בני אותה בעצמך, בעזרת הדמיון שלך, אל תתני לרדיפה אחרי עובדות כאלו ואחרות ידועות ולא ידועות מן העבר שיעלו מן התהום ויטביעו אותך. מה שהיה היה, את כאן ועכשיו, דבר אחד בטוח, את לא אשמה בכלום, אם כבר רק קורבן, אז אל תמשיכי להתעלל בעצמך, בני לך את מה שיש על אדנים של אמת שאת תצרי אותה. כן, תתפלאי, הרבה מההיסטוריה בנויה על פי איך שאנשים לאחר מכן בנו אותה, וואו! מדהים איך שאנשים שונים משחזרים את אותה היסטוריה בצורות אחרות, אז תעשי את אותו הדבר לעצמך. את תבני את העבר שלך, את ההיסטוריה שלך לא על פי עובדות אלו ואחרות, אלא על פי מה שיתן לך כוח ועוצמה לצלוח את החיים שגם כך אנחנו חיים במלחמת חיים תמידית. שבת שלום

סנדי יקרה תאמיני לי שנסיתי להתמקד בכאן ועכשיו וככל שנסיתי התנקתי עוד ועוד ועוד... החיפוש לאחר האמת היא לא כדי להאשים אף אחד אלה לעשות סדר בסיוטים שעוברים לי בראש ושלא נותנים לי מנוח... אין לי עוד מה להוסיף..

ינשופית אהובה עם אילו מסקנות חזרת מהנסיעה שלך ? הדברים כבר יותר ברורים לך עכשיו? מבינה שעדיין נשארת עם אןתם שאלות שהיו לך לפני הנסיעה שלך " הביתה " מה את מרכישה עכשיו אחרי ששום דבר לא נשתנה ממה שעבר ידעת ? נראה לי שאת צריכה מעכשיו יותר להאמין שמה שזכרת שזה מה שקרה כי לדעתי אם היו דברים אחרים או נוספים היו עולים לך מיד.... אגיד לך למה אני חושבת כך לפני שנים כשהייתי קטנה וגרתי רק עם אמא שלי ...כתבתי כאן לפני הרבה זמן על הערבי שרדף אחרי במעלה ההר ושהנעלים שלי התמלאו בחולות ואבנים קטנות...ככל שנסיתי להתמקד בזכרון אחרי כל כך הרבה שנים ..פתאום הרגשתי שאני מפספסת משהו...עשיתי הפסקה בכתיבה ודיברתי עם אחי שגר בחול וחשחזר איתי את מה שקרה... זה לא היה דימיון שלי זה היה אמיתי ...הוא אפילו צחק כי תארתי אותו את אחי הגדול כאלו שהיה כזה גיבור גדול שזרק על הערבי את האבנים... מה אני רוצה להגיד לך בזה..שלא בכל דבר צריך להטיל ספק ...אם זה רשום בזיכרון ...אומר דרשייני... לא ממצאים דברים כאלה מבינה יפה שלי !!! בהקשה אל תעני את עצמך כבר ...אץ מה שאימך לא מסוגלת או לא רוצה להשלים לך בפרטים ...כיום כבר מאוחר מידי ממנה נשארת רק את והכרונות שלך עם עצמך..ולא משנה כמה זמן עוד תשבי בתוך אותם רגשות כלום לא ישתנה...מבינב מתוקה ויקרה שלי אוהבת אותך

וואו! לא קראתי נכון את העלילה! חיפוש האמת זה רק אמצעי, לכאב אין סופי! השאלה אם להמשיך לחפש את האמת, או להניח הנחה ולהנסות להתמודד! כמה קשה לך! ממקום שאמור להיות הכי בטוח! קשה לחשוב, קשה לדבר, יכולה לנסות ולהעביר ארנגיות חיוביות ואולי תמצאי בהם את רצון החיים!

חטולית יקרה תודה על המילים הנבונות ומדוייקות.. כמו שאודי כבר אמר בבוא הזמן אדע את האמת.... או שכן או שלא.... האמת היא התעייפתי מהחיפושים... עדיין לא קל לי.. שוב תודה רבה חטולית

אני מטופל אצל מטפל כשנה והקשר הטיפולי בנינו ידע עליות ומורדות, קשיים וגם ימים טובים ובפגישה האחרונה קרו מספר דברים שגורמים לי לתהות בנוגע למטפל ולתהליך הטיפולי. לאחר בקשה שלי למטפל לקבל ממנו חיבוק, הוא נענה לבקשתי ולאחר מכן התברר לי כי מבחינתו הדבר לא נכון ולא מתאים. יתכן כי התגובה שלי לחיבוק הוכיחה לו את הכמיהה הגדולה שלי והצביעה על החסך לאורך השנים. הוא גם ציין בעצמו כי כנראה יש כאן חסך שלעולם לא יתמלא דרכו, לא בדרך של חיבוק וכי זה לא נכון. אני לא מבין מדוע זה לא נכון, אם זה משרת אותי בתהליך ואני ממלא את הבור הזה, לפחות במעט ולא מעורר שוב את טראומות העבר. תודה מראש.

היי קפה באמת סוגיה מורכבת אני טופלתי אצל 3 מטפלות במשך כמה שנים ולא ביקשתי מעולם חיבוק מאף אחת מהן..דווקא המטפלת הראשונה כן היתה נותנת חיבוק לחיזוק ולא היה מפריע לא לי ולא לה... מן הסתם שלא לכל מטפל מתאים לתת חיבוק גם אם המטןפל זקוק לחיבוק במיוחד כדי למלא אצל מטופל את הצורך שחסר לו מהבית ...מהחיים לפני שהגיע..לא מתאים כי הוא ואתה לא קרובי משפחה... ויכול גם להיות שהוא לא הטיפוס המחבק..שגם עלול אולי להתפרש בצורה לא נכונה מצידו.. אז כן הוא מבין את החסך והצורך שלך אך לא נמצא שם כדי למלא חסך הזה וזה לא פוסל אותו כמטפל לכל מטפל יש את הדרך שלו בטיפול לגבי כל אחד מהמטופלים שלו מקווה שנצלחתי להבהיר את הנקודה הזו חטולית

היי אודי, תודה על התגובה. אני מבין שזה לא נכון וגם לא חושב שצריך לפרק את הקשר ואת התהליך הטיפולי. עם זאת, כשהגעתי השבוע לפגישה אצל הפסיכולוג, הוא רק שאל איך אני מרגיש עם זה וכמובן שתיארתי את הרגשות של הכעס והאכזבה. לאחר מכן, המשכנו לדבר על דברים אחרים ונראה כי גם הוא כמוני לא מסוגל לפתוח את הנושא ולדון עליו. זו לא הפעם הראשונה שיש חוסר התאמה בנינו ואז רק נאמרות כמה מילים וממשיכים קדימה כאילו כלום. האם עליי להתעקש ולפתוח את זה מולו או להשאיר את העניין כמו שהוא? דרך אגב, הוא טוען שאולי עוד נפגוש את הנושא הזה בהזדמנות אחרת אבל אני לא באמת מבין את הכוונה ואם זה אומר שפשוט לא לדבר על זה מעבר למה שכבר נאמר.

אני מניח שזה באמת תלוי באופי המטפל ובאופי הטיפול גם יחד. עם זאת, אני מתאר לעצמי שאאלץ להסתפק באמפתיה האינסופית, התמיכה ואהבה המילולית בלבד על מנת להתקדם בטיפול. תודה לך.

זאת לא הייתה הכוונה.. נפגעתי מאוד מהתשובה שלך. ועדיין לא הבנתי מדוע בחרת להסביר לי על המחלה בצורה כזו? ומדוע כתבת שאין לקנא?כאילו שאמרתי שאני מקנאה בזה... מצטערת שלא מבינה את כוונותיך...או קוראת אחרת. סביר להניח שגם לא תענה לי ממש... מילא. סליחה שנשמע לך לא מכבד או תוקפני כי ממש לא התכוונתי. זה בא ממקום פגוע וכואב.

סע לשלום ותחזור לשלום

אבל כן, סנדיי נשמע יותר טוב, זה נשמע כמו\ סנדי שתמיד אהבתי אז בינתיים נשאר עם סנדי שלום לכולם וברוכים הבאים

שלום אני בת 37 נשואה + 2. יש לי חשש שבילדותי עברתי תקיפה מינית , אך אין לי זיכרון של האירוע. אני סובלת מחרדות וסבלתי גם מדיכאון לאחר לידה, מטופלת בכדורים. בהטבה חלקית. האם באמצעות היפנוזה יש אפשרות להעלות זיכרון מודחק? תודה

ראי את ההודעה שלי לינשוף. לדעתי, במקום לנבור בפח הזבל של העבר כדי לדלות משם דברים שיהרסו לנו את החיים, עדיף להוציא מן הזבל דברים שיכולים למחזר אותם ולהתעשר מהם, להיות עם הפנים קדימה

הי כולם, דרישת שלום - הלב מבקש לשלוח מילים ולסייע. יש לי המון מה לומר בהקשר לאנורקסיה, לחלקים הנרקיסיסטיים ההרסנים הקשורים אליה, לאומניפוטנטיות, לחמדנות. ליתמות. להגדרה עצמית. ל'סינרגיה' בין כיוונים מנוגדים, לכאורה, שלעתים נובעים מאותו מקור, ולכן השילוב במציאות עשוי לעבוד אפילו הפוך מזה שנצפה בניסוי בחולדות. אעיר, כי אני אדם שעובד המון גם עם בעלי חיים, והם פעמים רבות מצליחים להתחבר לחיים דרכי. אך עד גבול מסוים. מכירה מעט עניינים טכניים והייתי חפצה לסייע גם כאן, אך אעצור מתוך כוונה לא להתערב בדיון המשך. אתבונן, אולי, מעת לעת, ואתן לחדש פה להתהוות. אצלי - הקטנתי משמעותית נפח וירטואלי אל מול מציאות. כחברה בקבוצות ירוקות וקיימות (ווצאפ ופייס) יצרתי קשר של פרט מול פרט. קשר טלפוני ומפגש אמיתי. לא תהיה איזו חברות-על מכל זה, אבל בקטנה. מרבה במפגשים אנושיים עם קשר עין ומגע והקשבה ובתוך ציר הזמן. בהתאם לתחושותיי. אולי כמו מי שרק לומדת להתחיל לאכול להשתמש בטוב שבאוכל, ולהפריש את הרע. כדרך הבריאות. ערכתי לי רשימה של מה השתנה אצלי לטובה מאז שהתחלתי את דרכי פה ועד היום. מה התחדש בכל התקופה הזו. בתקציר - בית. תכולה. עבודה. זכויות. תקשורת. דרישת שלום. חלק מעוד פרידה שלי, אוויר. סוריקטה

סוריקטה אהובה, הייתי רוצה לומר לך שתלכי עם הלב, אבל מבינה את הבחירה שלך. מאחלת לך שהאחיזה בעולם הלא וירטואלי תתחזק ותמלא אותך. שלך שירה

הי שירה, ואולי הבור לעולם לא יתמלא, אלא תמיד באופן חלקי מידי מידי מידי. ואולי, אולי זה עדיף לעתים על מקומות שנלך איתם כל כך עוצמתי בשירות דחף המוות. בעיקר מעגליים סגורים. אולי. ואודי, ראיתי כמה השתדלת עבורי לפני החופש. ראיתי. קשה וכואב באופן עד כדי בלתי נישא. יד, סוריקטה

אודי..??? אתה יודע ?? כשאני קוראת את ההודעות של שירה לגבי המטפל שלה שנסע לחו"ל למליון זמן.. משהו בלב של רופא.. משהו נהיה משותק בנשמה... ..אודי.. אם אמא צביה תעשה לי פעם משהו כזה אני.... אני... אני ?????? לא יודעת... לא עולה לי בראש כלום... ... וואו.. משתק מפחד... בשבוע שעבר נפגשנו רק בראשון,שני ושלישי (בד"כ,בשלישי אנחנו לא נפגשות אבל בגלל יום הזכרון ו העצמאות נפגשנו בשלישי) ואז..דממת אלחוט עד ראשון... אודי, אין לך מושג מה זה היה.. בתחילה עדיין ספרתי ימים, שעות,שניות עד שנגמרה הספירה ונהיה כזה כלום.. כמו רובוט... מאוד דומה למה ששירה מתארת... אודי.. נראה לי שגם לגביך אם תעזוב.. לא יודעת....????? וואו.. אודי... אולי הפורום מסוכן??? אולי להקשר לאנשים מסוכן??? ???

אודי, קשה לי מאוד עם ההיעדר של המטפל. אמנם אנחנו מקיימים שיחות בסקייפ אבל זה לא אותו הדבר. התקשורת מקרטעת כי הוא נמצא במקום עם קליטה לא ממש טובה ולי זה מרגיש מוזר, כמו להכניס את הטיפול הביתה. אני מרגישה שקפאתי, אמנם הבחוץ מתפקד ללא רבב אבל הכל רובוטי ושום דבר לא זז. אני מרגישה עצובה ומדוכאת, נטולת חיים וחיות ובכל יום מרגישה את הקושי, להתחיל את היום, להיות. הזמן דוהר מולי, אני לא מתקדמת והאמת היא שאני מיואשת מחוסר היכולת לצאת מהמצב, למרות העבודה הטיפולית ולמרות הרצון שהיה לי והנחישות, לא לוותר ולמצוא איך להציל את עצמי. אני אדם די סגור ולכן, כדי לשמור על עצמי ועל הסוד אני מסתגרת ונמנעת מרב האינטראקציות החברתיות וגם מתקשה לבקש לעצמי עזרה חלופית בזמן העדרו של המטפל. במקום לבקש עזרה, אני מהדקת את הקליפה והתפקוד החיצוני, מתישה את עצמי ומרחיקה והודפת את הפנים. ואולי בגלל זה הוא משתולל ורוצה לצאת החוצה, צורח ובוכה וגוזל ממני כל כך הרבה אנרגיות. מתיש.לםעמים אני כועסת על עצמי שאני לא רוצה לצאת מזה, שאני עושה בכוונה ומה בכלל הסיפור שלי. תודה, שירה

...שירה יקרה!!! ...אין לי כל כך מילים לומר לך... בטח לא מילים מנחמות.. אז למה אני בכלל כותבת לך ??? .... אני חושבת שאין לי על זה תשובה.. גם לא לעצמי... ... וואו... שירה... האמת היא שאני כל כך מבינה אותך.. ... לא מצליחה להבין איך?? מה??? מה עושים במקרה כזה?? המטפל נוסע כך למליון זמן...??? וואו... תשמעי שירה.. אני חושבת שאולי הוא נאלץ,היה חייב לנסוע.. ועושה את הטוב ביותר שיכול לאור הנסיבות הקיימות... .. וואו...שירה... את יודעת? בשבוע שעבר לא נפגשתי עם אמא צביה מרביעי עד ראשון (בגלל יום הזכרון, העצמאות וכ') .. וואו..זה היה מטורף... בראשון כבר לא היה לי מרגיש בלב... מזכיר את מה שאת מתארת... מרגיש לי רצון להניח על הלב שלך תחבושת .. שיכאב קצת פחות.. מרגיש לי רצון לתת לך יד.. איתך,במבי

שירה אהובה לפעמים יש מצבים שאנחנו לא מסוגלים לעשות את מה שנדרש מאיתנו כמו שקורה לך עכשיו... החסרון של המטפל מורגש מאוד אין ספק ששום דבר לא מרגיש כמו שיחה פרטנית... יקח לו עוד הרבה זמן לחזור ?? אולי את יכולה להתכתב איתו במקום לדבר בסקאיפ כך תוכלי לקרא שוב ושוב את המילים ויתן יותר כוח להמתין ?? אהובה שאת ...אולי את באמת צריכה לבקש עזרה חלופית רק כדי לעזור לעצמך לא להיות לבד מאמינה שיקל... תחשבי על זה כמעין גלגל הצלה שיתן לך פסק זמן עד שהמטפל יחזור לא תיהי בכאלה הרגשות קשות ...אפילו רק לפרק זמן...קצר..מקווה.. לא פלא שאת מותשת ... תחשבי על זה.. אוהבת אותך

מתוקה את במבי... זה כואב כמו נטישה קשה זה מרגיש בלתי אפשרי משבוע לשבוע עוד נשימה ארוכה ועוד אחת... וזה נכון גם לגבי כמה ימי העדרות. בפנים זה כמו תינוק נטוש צורח עד שמבין שאיש לא יבוא לאסוף אותו וחדל מהבכי. כמו מוות. הלוואי יכולתי להיות מטופלת יותר, כל יום אפילו, כדי לקבל תחושה של רצף, כדי לעבות שורשים... אוףףף תודה במבי אהובה, לוקחת את ידך המושטת. שירה

תודה חטולית יקרה על המילים החמות והדואגות. שלך שירה

אולי שירה כי את משדרת כל הזמן שהכל בסדר קשה מאד לצאת מתוך התפקיד הזה, לובשים אותו הרבה זמן, ומרגיש, כאילו אם לא נשדר מושלמות אז הכל יתמוטט. האמת? שברגע שאת תגלי את החולשה שלך מעט החוצה תראי איך שאחרים אף אף הם יגלו את החולשות שלהם. הסביבה היא מראָה שלנו, אם אנחנו כל הזמן מנסים לשקף עוצמה אף אחד לא מעיז להראות את החולשות שלו אלא אם כן הוא רוצה את עזרתנו ) כאשר נראה ונבין שאנחנו אנושיים עם חולשות, להפך, לא יעריכו אותך פחות, יראו אותך יותר אנושית. מבינה כל כך את הנראות המושלמת הזה,

הבנת מדבריי שזה בסדר אנורקסיה??? ושאני מקנאה באנורקסיה?? בחיי שלפעמים אני פשוט לא מבינה אותך!!!!! אני כל חיי סבלתי מהשמנת יתר והבנתי רק בטיפול שגם לי לדאבוני סוג של הפרעת אכילה אמנם הפוך אבל בעייתית מאוד......אבל מפה ועד להסכים עם מנדיי ולקנא?????? כתבת לי כאילו ענית למנדיי לא לי!!!!!! ממש חבל. תסביר לה את זה!!! מעליב משהו....אני באתי עם זה שאני מנסה להבין אחרות בהרגשה שונה במקום לתקוף ולכעוס.... ואתה נכנס בי. ...חבל.

מיכלי אהובה אני חושבת שאת טועה לגבי הפרוש שלך את התגובה של אודי...את יודעת שגם אני תמיד כמעט נוטה לקריאה הרשונה שלי לא להבין...לא חדש נכון אני חושבת שאודי התכוון לומר שזו מחלה קשה ושאין מה לקנא במחלה הזו..ולא שאת מקנאה ... לפחות כך הבנתי..כי זה מקום שאין בו שליטה וחוסר בחירה וזה מה שעושה את המחלה מסכנת חיים... מקווה שהבנתי נכון.. גם לי קרה שלא הבנתי את מה שכתב את זוכרת..?? כמו שהוא אומר שיש לפעמים דברים שאפשר להבין אותם ביותר מדרך אחת ....ולא חושבת שהתכוון להכנס בך.... אוהבת אותך חטולית

אני יודעת אודי שאתה בוחר מילים. כך שלא סתם כתבת את זה כתשובה להודעה שלי. מוכן להסביר למה? אני יודעת טוב מאוד מה זו אנורקסיה ואין צורך ללמד אותי עליה. תודה. אני דווקא חושבת שאתה זה שלא הבנת אותי הפעם. אני באתי ממקום אחר מתמיד, מקום טוב שמנסה אחרת...והפכת אותי ללא מבינה ומטומטמת...כן זה שלי ההרגשה של המטומטמת..

חזרתי לארץ בה גדלתי... לאותה בית בה גדלתי.... כל החששות וספקות חזרו.. אני מרגישה שאני לא שפויה שכל מה שאני "חושבת" שאני זוכרת- וטראומות וכו' לא באמת קרו מחפשת הוכחות ואין... באופן " הגיוני" שום דבר לא מסתדר לי.. הזכרונות לא מרגישות לי אמיתיות... אודי- אני יודעת שכתבת לי מספר פעמים שחשוב לתת לספקות מקום. נתתי להם הרבה מקום.... הרבה... ואני לרוב שם... אולי באמת שום דבר לא קרה ויש לי פשןט דמיון מפותח. אני כל כך מבולבלת ובאי שקט. אני לא מוצאת את התשובות.. המטפלת תמיד אומרת לי לסמוך על עצמי.. אבל אני לא... אני עם חרדות ..הרבה חרדות כאן ולא מצליחה לישון אפילו שניה אחת.. באתי לבקר את אימא שיש אלצהיימר ומדרדרת... ההמשפט הראשון שהיא אמרה לי היתה" ואוו- חשבתי שאת נשואה לאבא!" אתה חושב שאי פעם אדע את האמת? או שאצטרך למות כדי לדעת?? פוחדת לחזור לטיפול כאשר אחזור לארץ ולתת מקום ויותר ויותר שקרים.... אני מוטרדת... אני כל כך מוטרדת ופוחדת להענש...

ינשופית אהובה מרגיש לך כל כך המון דברים קשים.. ואם תמותי חס וחלילה כן תדעי את מה שאת מחפשת ?? באמת לא הבנתי את זה מתוקה שלי המון פעמים אמרתי לך שאני לא מאמינה שאפשר להמציא דברים כאלה מתוך נסיון אישי שלי. והקטנים...מה הם עושים שם אם לא רק לזכור את כל מה,שעבר עליך ?? נכון אולי להאמין שהמצאת הכל ?? בשביל מה ?? מה היית מרוויחה מזה ?? שנים של סבל וטיפולים בלי סוף?? טוב ..אז יש ספקות...ואודי אמר לך לתת להם מקום נכון אבל מאיזו סיבה ?? אני עדיין מאמינה שאת לא ממציאה !! אוהבת אותך מתוקה

הבנתי בערך למה התכוונת. כתבת ארוך וקצת מייגע בשבילי אבל בשורה התחתונה הרעיון הוא ללמוד אחד מהשני. אבל זה לא עובד כך. כי אנורקסיה או הפרעות אכילה הן הפרעות,! הן לא דבר שניתן ללמוד ולצמוח ממנו.... ואודי...הבנתי למה שהתכוונת לתת במה....ו...דווקא ממש ניסיתי להבין. והפעם לא מעצבן אותי מה שמנדיי כתבה או מקומם..פשוט קוראת. מנסה להבין...ומותר להביע דעה. מעניין השינוי המרענן😁

מיכלי מאמי שמחה שהגעת למסכנה הזו הרגשתי שאת כל הזמן לחוצה... וצודקת מאוד בענין האנורקסיה מחלה מחרידה אין ספק !! לא יכולה לכתוב הרבה כי שוב יש לי הפרעות בראיה אוהבת אותך

סליחה על מה שכתבתי לא מרגיש לי נוח עם זה בכלל. לא הייתי צריכה לענות ככה לסנדיי. לא יודעת מה יכולתי לומר או איך לענות לשאלה שלה. אולי רק הטון שם ציני ולא מתאים. אבל השאלה שלה... הרגשתי שבאמת אני לא יודעת מה לעשות עם זה. אולי זה היה יותר מדי בשבילי והתחבר למקומות קשים של הכרה בבעיה והאותנטיות שלה.

שירה יקרה, אני דווקא חושבת שהתשובה שלך הייתה ממש במקום!!!! ממקום חזק ויכול!!!! שמחתי שענית כך ! זה מראה על הרבה כוחות!!! את בסדר. מיכל.

תודה מיכל :)

את הבהרת את עצמך ממש נפלא. אני רואה גם במצב הזה שלך שיש בך המון תעצומות נפש, משהו מאד עוצמתי. נכון שהדרייב הוא משהו חולני, שחייבים לטפל בו, אבל למעשה, המקום שאת נמצאת בו, הוא מקום עם הרבה מאד עוצמה, עם יכולת של הנפש לגבור על דרישות פיזיות, הגוף יש לו דרישות, והוא לא מוותר בקלות ואת גוברת עליו, בצורה מוגזמת, בצורה מסוכנת, אבל השורה התחתונה היא שאת מאד עוצתית, ואני דווקא חושבת שצריכים להסתכל על זה מהמקום הזה. אני לא אומרת שאת לא צריכה לעוף מהר לטיפול, כדי שלא יקרה משהו נוראי, ויכול לקרות משהו נוראי, דווקא כי מדובר במשהו עוצמתי. כל עוצמה יש בה שני צדדים. תחשבי על מכונית מאד עוצמתית שנוסעת על 200 קמ"ש, כאשר היא עושה תאונה היא הרבה יותר מתרסקת ממכונית חבוטה זולה שנוסעת במהירות של 60 קמ"ש. דווקא העוצמה הזו יכולה להרוס מאד. היכולת הללו שאינן מווסתים נכון, יכולים להביא הרס. אז צריכים טיפול. נקודה אבל וכאן בא האבל הגדול, צריכים להכיר ביכולת העוצמתית הזו שיש לך, צריכים להבין שזה לא רק חולשה זה עוצמה, והשאלה איך מווסתים את העוצמה הזו למקום חיובי, למקום שבונה ולא הורס. כמו כוח של פצצת אטום שיכול להרוס את העולם, אבל יכול להביא אין ספור דברים חיוביים, ודברים נפלאים ונשגבים התגלו כאשר גילו את היכולות הללו, ובכלל המטרה מלכתחילה הייתה עבור דברים חיובים. ומה את חושבת, איך לא? בסוף אני חייבת גם להיכנס לתמונה, אני מכניסה את עצמי לנושא הזה, וזה מה שבקשתי ממך, תני לי טיפים, איך, בר מינן, איך מתגברים על הצורך של הגוף עם יכולות נפשיות, איך אפשר לעשות את זה עם כוחות שיביאו לחיוב. כי הגוף הוא דורש, ואני מבקשת לדעת איך להתגבר, וביננו אמרת כמה דברים נכונים במה שכתבת, למרות שכתבת בציניות, לקחתי אותם כפשוטם, גם המילה 'הטהרות' יכולים לפרשן אותה בצורה חיובית, במשורה ובדרך נכונה.

הגבת להודעה כמו שהרגיש לך הכי נכון לך כי זו את... וכל מה שעברת ..מה שהביא אותך... נכון שאנורקסיה מסוכנת כבר כתבתי לך למטה אני רק מקווה בכל ליבי שתפעלי בענין לטובתך האישית ..זה הכי חשוב מבינה אוהבת אותך

אודי, שבוע שעבר ביטלתי בגלל משהו רפואי..פתאום השבוע נאלצתי שוב לבטל ולא הצלחנו למצוא זמן אחר..כך שאחכה עוד ...2 פגישות. והפסקתי לשלוח לה בין הפגישות הודעות...כבר אין את זה. שמתי לב שאני יכולה להתמודד ולא צריכה כבר לשתף בכל....אבל מה עוד?? שמתי לב שכשאני חושבת פתאום עליה או על משהו שרוצה לומר כשנפגש או שחסר לי דיבור כזה איתה..אני מרגישה כמו שחסר לי אוויר לנשימה. כלומר אני נושמת עמוק ומחכה...ממש כך.. למרות שבהחלט יכולה להתמודד עם דברים שקןרים גם בלי לשתף אותה ובכל זאת. השיתוף איתה כל כך חסר כמו אוויר לנשימה...תרתי משמע.. מוזר.... לא קל לי לחכות...זה לא רק הגעגוע. זה ההרגשה הזו...קצת מועקה אבל אני בסדר.. לא משהו מיוחד שחייבת לשתף...לא יודעת....האם נשמע לך הגיוני? כאילו צריכה לנשום עמוק כשחושבת עליה ואז להמשיך הלאה... (בנוסף פעם ראשונה שקניתי לה משהו שחשבתי שיתאים לקליניקה ובמחשבה שניה הבנו שתינו שלא יתאים..בפגישה אחרי היא אמרה שהחליפה את המתנה...מוזר לי. פעם ראשונה שהחליפה מתנה שקניתי לה. עוד אוויר שחסר לי לנשימה קצת....אבל מבינה למה החליפה. סתם באסה. )

מיכלי מאמי לי זה נשמע מאוד הגיוני ...המקום הזה שאומר אולי..אני לא כל כך תלויה בה אני כן יכולה גם לבד... וההתמודדות הזו עם ה..לבד אולי מרגיש לך חוסר אוויר... כך נראה לי לפחות אוהבת אותך

שלום, אני נשואה מזה 12 שנה לבעל חביב עם ארבעה ילדים מתוקים. לפני 4 שנים בעלי אובחן כלוקה בתסמונת אותלו.עברתי שנה של תופת ואבל כשכל הסובבים אותי כולל משפחתו שלו מפצירים בי להתגרש ממנו.לא רציתי להרפות ממנו בשל מצבו הנפשי.ממש פחדתי שישלח יד בנפשו.נשארתי איתו למרות הסבל הרב שעברתי.הוכרחתי לעבור פוליגרף-בשיתוף עם הפסיכיאטר שלו החלטתי לעבור את הפוליגרף (מעשה משפיל ומכאיב לכשעצמו) בתנאי שבעלי יאות לקבל טיפול תרופתי.בעלי לקח תקופה ממש קצרה כדורים ואחכ פשוט סירב.לאחר חודשים ספורים הכל נעלם כלא היה והוא שב למסלולו. אני בצומת דרכים כעת וחושבת רבות על גירושין ממנו.אני חוששת שאולי נשארו בו משקעים כלפיי וזו שאלה מספר אחת.האם נוצרים משקעים?(בכל זאת, הוא שנא אותי שנאה עזה באותה תקופה כשהוא חשב שבגדתי בו).שאלה שניה- האם התסמונת אכן נעלמה?? היתכן בלי שום טיפול תרופתי ראוי? בכל מקרה- מאז ,יחסינו התדרדרו, והנה עכשיו מכרסמים בי עצמי חששות שאולי הוא זה שבוגד בי ובכלל שהוא כבר מזמן לא אוהב(נעלם לשעות רבות בלי להסביר, אין בינינו יחסים אינטימיים יותר כבר קרוב לשלושה חודשים, הוא מתרחק ממני וכן הלאה) אני ממש סובלת.בוכה בלי סוף.או במילים אחרות בדיכאון. אודה לתשובה:-)

האמת היא שככל שהזמן עובר אני מרגישה פחות ופחות את ה"יחד". אולי באמת שכאן יש אשליה של "יחד". לא יודעת איך להרגיש את היחד ושייכת. זה מאוד משקף מה שקורה לי בחיים האישיים שלי. כמה שאני מנסה אני כמעט ותמיד לא מרגישה שייכת. אני מרגישה מנותקת מאחרים וגם מעצמי ועצוב לי על כך מאוד. אולי אני גם מרחיקה אחרים בגלל הפחד מקרבה ועל הצורך להגן על עצמי. והאמת היא שלמרות שאני רוצה את היחד אני גם לא. האמת היא שהכי אני מחכה למילים שלך אודי. מחפשת דמות סמכות יציב ומבין וגם שנותן לי תובנות להבין מה שעובר עלי. אולי אני נעזרת בך וזו לא מטרת הפורום... אולי מטרת הפורום הוא לאפשר את היחד...אז אולי באמת זא לא המקום שלי... אני יודעת שכתבתי דברים מנוגדים. לרצות ולא לרצות... האמת היא כואב לי מדי כרגע להיות מנותקת כאן.. אני מרגישה שכל אחד כולל אני ואולי אני בעיקר הוא חלק נפרד מהחלקים(בנות) אחרים/ אחרות...

מבינה מה שאת אומרת..אנחנו כאן. המוזר, השונה והמפחד מקרבה ;) כלנו באותה הסירה. והנה לך יחד.

כתבתי משהו לשירה, קבלתי תגובות, ולכן חושבת שזו הזדמנות נהדרת להמחיש את מה שאני חושבת בגדול, וגם ספציפית כאן בפורום, כאשר אני נותנת תגובה בו במקום. כל מה שאכתוב הפרטים אמיתיים לחלוטין, עד הקטן שבהם, אבל השמות בדויים. אנורקסיה – מחלה נוראית. שני מקרים שאני מכירה באופן אישי. בת כתתי, חברה, יפהפיה בצורה לא רגילה, מוצלחת, חכמה ומוכשרת, מין נסיכה של פעם בדור, שאין בחור שראה אותה ולא רצה אותה לאשתו. ואין מי שהיה בנוכחותה ולא הרגיש נחות, היא הייתה ממש נסיכה בכל המובנים. התחתנה עם בעל גם כן מוצלח, ונולדו להם 5 ילדים. השניה הייתה בצלמה ובדמותה של האם, במיוחד יפה ומוצלחת, ואז בגיל 15 היא החליטה שהיא שמנה מדי! לא יודעת מה היה ה BMI שלה, אבל היא הייתה בערך גובה 175-170 ס"מ ומתארת לעצמי ששקלה משהו כמו 55-60. בתחילה הדיאטה עוררה חיוכים, אבל לאט לאט זה נהיה רציני, היא הרעיבה את עצמה, עד שאושפזה, גם כאשר שקלה 35 קילו, ונראתה כמו ניצולי המחנות, טענה שהיא שמנה מדי. מי לא הגיע כדי להשפיע עליה, כל המי ומי, אבל היא בשלה, היא שמנה מדי. הסוף היה נוראי, היא נפטרה (לא מבינה איך נפטרים בבית חולים מזה, איך זה שהם לא מזינים אותם????), זו הייתה טראומה נוראית לכולנו שהכרנו אותם, לראות את הפרח הזה קמל כתוצאה מאילוזיה נוראית שכזו. כשהייתי שם לבקר, ראיתי עוד כמה שלדים שכאלו, זה היה נורא. הפעם השניה, שהיא עדיין לא הסתיימה זו אמא של ידידה. אשה מבוגרת, שהייתה מאד פעילה והפכה לחצי סיעודית ומאה אחוז משותקת. היא צלולה אבל מדי פעם היא שוכחת זמנים וחוזרת לעבר, ואז היא כועסת על מישהו או משהו, שלא ידוע בדיוק על מה, והיא שניזונה כבר שנים רק מאינשור, מתחילה לעשות 'הפגנות' ולא מוכנה להכניס כלום לפה. לא עוזר כלום, היא עושה בדווקא, הידידה שלי וכל הילדים נכנסים להיסטריה, את הנוזלים שמכניסים לה היא זורקת, וחולפים כמה ימים לפעמים 2 לפעמים 3 והיא מקסימום מכניסה אינשור אחד', הפרצוף שלה נהיה כמו למון סחוט אחרי 4 ימים בשמש, ואז זה חולף, והיא חוזרת לאכול, והידידה שלי כל הזמן בפוביה, מה יהיה כשהיא מרעיבה את עצמה. לא פעם אני שם מנסה לעזור, ורואה את המצב שמכניס נורא נורא ללחץ. לרגע לא עולה בדעתי לרצות להיות חולה במחלה זו... אבל... וכאן מגיע האבל הגדול. אני לפעמים אוהבת לראות דברים מחוץ לקופסה, לראות בגדול, זה גם יכול להועיל וגם יכול להיות נחמד לכל הצדדים ולשעשע זה בוודאי שיכול בצורה החיובית שלו, ונזכרתי בהם עכשיו. הייתה לי חברה, אקרא לה נילי - אשה צעירה אמא לכמה ילדים שקבלה את המחלה. היא הייתה בדיוק אחרי לידה, עוד בהריון גילו את זה, וחיכו ללדת כדי להתחיל עם הטיפולים. כשהגעתי לבקר אותה בפעם הראשונה, היא הייתה מיואשת עד התהום, בצער שקשה להכיל ואמרה לי שאמרו לה שתלך להוספיס, כי ימיה ספורים. ואני בשיא הכנות מנסה לעודד אותה, שעוד יהיה טוב, ומצליחה להפיך בה רוח חיים. הייתי באה אליה יחד, היינו שרות,מדברות משוחחות, אבל הכל מתוך אופטימיות, שהיא תצא מזה. כעבור כמה שבועות שחררו את נילי לביתה, אבל חלפו 6 חודשים והיא חזרה לבית חולים כאשר המצב קשה ביותר. עשינו כל החברות תורנות סביב לשעון, ישבנו אתה שעות, מנסות כמה שאנחנו יכולות להפיח בה אפילו קצת שמחה, מה לא ניסינו? והיא לא רצתה למות, היא רצתה לחיות, ובכל פעם כאשר הייתי מגיעה היא הייתה אומרת, סגרנו, אני הולכת לחיות נכון??? בשום אופן אני לא אמות, לא מאמינה למה שהרופאים אומרים, אני אצא מזה, אין מצב שאני לא חוזרת הביתה לילדים שלי. הייתה תקופה שכל מה שבקשה שאביא אותה לביקור בבית שלה, הפכתי את העולם שבית חולים יאשר, אז שראש המחלקה אמר לי, את לא מבינה, זו רק דרך שלה לנסות לחזור למה שלא יהיה, היא לא באמת רוצה לבקר בבית. זה היה נורא לראות את המצב הקשה שלה, ואת הרצון העצום שלה לחיים. מי שכל כך רוצה לחיות וימיה ספורים, זה דבר שקשה מאד לחזות בו. יום חמישי אחד בלילה, קרוב לחצות מתקשרת אלי חברה משותפת ואומרת לי, אני נורא דואגת בואי נלך עכשיו, אמרתי לה שתתן לי שעה לסיים את הבישולים לשבת ונסע. (אמא של נילי, שגרה מחוץ לעיר ישנה אצלי באותו לילה, והיא לא ידעה מכלום, אשה מבוגרת שכבר ישנה כמה שעות טובות מאז שחזרה לבקר את בתה בבית חולים) אספתי את חברתי כעבור כשעה והגענו לבית החולים. ישבה שם חברה אחרת, ואמרה שהסבל של נילי הוא נוראי, והיא בבטן צעקה נוראות, וכל הזמן הצעקות הלכו וגברו, ואז קרה משהו נוראי, היא התחילה לצעוק 'לא לא לא' וממש דחפה עם הידיים, נראה היה שהיא רואה משהו ומנסה בכל הכוח להדוף את זה, זה היה נורא לראות ולשמוע, היה נראה שהיא רואה את מלאך המוות ולא מוכנה להכנע, לא מוכנה לתת לו לקחת אותה. ואני עשיתי משהו שהרבה מצפון היה לי מזה לאחר מכן, הלכתי לאחות ואמרתי לה, היא סובלת נוראיות איך את יכולה להקל עליה. האחות נכנסה לחדר, ראתה מה המצב וחזרה עם זריקה, ולא חלפה חצי שעה והיא החזירה את נשמתה לבוראה. עד כאן לסיטואציה הזו, עכשיו לשניה. יש לי חברה נוספת אקרא לה שירי, אני מכירה אותי מאז שאנחנו ילדות קטנות, ותמיד יש לה טבע אובדני, היא עברה טראומה קשה בגיל קטן ולא יודעת אם יש לזה שייכות אם לאו, אבל אני זוכרת שבגיל 9 עברתי אתה פעם ליד בניין גבוה, והיא אומרת לי "בואי נעלה למעלה ונקפוץ, מי צריך את החיים הללו!" תמיד היו לה רעיונות איך לסיים את החיים. בגרנו, הבנתי שהיא לא מתכוונת לממש את הנטיה לאובדנות, אבל לא פעם היא מספרת לי שבכתה כל הלילה בבקשה לא לקום בבוקר, לא רוצה לחיות, ולאו דוקא בגלל שכל כך רע לא (אי אפשר לדעת מה בדיוק קורה אצל השני, אבל אני שופטת על פי מה שהיא מספרת לי) אם הילדים הרגיזו אותה, מישהו פגע בה, מספיק כדי שהיא תייחל למות. כאשר קורה פיגוע רח"ל, לא פעם אשמע ממנה שהיא מקנא בקורבנות, סיימו כבר את הסיוט ששמו חיים. אגב, יש לה קריירה יפה מאד, ילדים מוצלחים, היא מספרת שהזוגיות שלה טובה, כך שאני לא חושבת שזה שייך לנסיבות, יותר שייך למצב הפסיכולוגי שלה. ועכשיו לעצם העניין - בכל אופן, אחרי שקראתי כאן את התגובות למה שכתבתי לשירה, חשבתי לעצמי, וואו! איזה רעיון עצום אלו בשעתו הייתי מחברת בין שירי לנילי, זה היה יכול להיות חיבור מצוין. שירי הייתה משכנעת את נילי שבכלל לא כל כך נורא למות, שמגיעים למנוחה ושלווה ושהחיים הם רק מעמסה. מי יודע, אולי הייתה מצליחה לגרום לה שתרגיש פחות רע עם זה שהיא עוזבת את העולם? לפתע הייתה מגלה שיש מי שרוצה להיות במקומה. (לא בטוח שבאמת שירי רוצה למות, פעם היא חששה שיש לה גידול, וראיתי שהיא מאד נלחצה, אז אולי ברגע האמת היא דוקא תעדיף לא ללכת, לא יודעת, אבל זה מה שהיא משדרת כל החיים) אולי נילי הייתה קצת משכנעת את שירי שתשמח עם החיים, עם כל יום, עם כל נשימה, וחושבתני שחבל מאד שלא עשיתי קשר בינהם. הרצון הנוראי של נילי לחיות, ואי היכולת להשלים עם המוות יכול להיות שהיה נהיה קל יותר אילו הייתה שומעת את פילוסופיית החיים של שירי, אותי הייתה מצליחה להינחם על חייה הצעירים שנגדעים בצורה טרגית כל כך. מה אני רוצה לומר, שדבר שהוא שלילי במהותו יכול להיות לפעמים דווקא בעל תועלת בנסיבות מסוימות. המלח שאנו אוכלים, הרי רכיב אחד שלו אבקת נתרן נפיצה ביותר במים ורעילה, המלח אינו רעיל, (לא בטוח שאני מצטטת כאן נכון, אבל העקרון הוא נכון, שישנן תרכובות שכל אחד מהם לחוד רעיל, אבל ביחד הם מביאים תועלת!) כך גם בהתנהלות שלנו. בעיית האכילה היא בעיה שכל קיצוניות שלה לא טובה, אנורקסיה היא איומה, אבל הקיצוניות השניה, גם כן קשה ביותר, ואנשים עם משקל עודף קיצוני סובלים מאד, ועל פני הסקאלה הזו ישנם הרבה מאד נקודות, לא כל הפרעת אכילה היא נרקוטית שתביא לתמותה, ולא כל תוספת של 10 קילוגרם תהרוג את האדם. אבל, ההפרעה הזו, רעה ככל שתהיה, אם נדע להפיק ממנה את הטוב, יכולה להביא תועלת, שהרי מי שאוחז בידו את המפתח לדעת איך להשליט את הרגשות שלו על הדרישות הפיזיות, יכול היה ללמד את אלו שאין להם את היכולת להתגבר על הרצון הפיזי לאוכל בעודף. למרות שהסבות להפרעות האכילה יכולות להיות שליליות ביותר, אבל אי אפשר להתעלם מהעוצמה של היכולת שלהם לדכא רצונות פיזיים, ואם חלק מהעוצמה הזו היה לאלו שלא יכולים להיות מאוזנים באכילה שלהם, ואוכלים יותר מדי, אזי היה להם ממה ללמוד. כן, גם מתוך הפרעות שיש לנו, אפשר לנסות ולמצא איך יכולים להביא תועלת אתנו, ולכן חיבור בין שני קיצוניות של הפרעות אכילה יכול להביא תועלת לשני הצדדים, האחד ילמד איך להתגבר על תאוות האכילה שמקורה יכול להיות אף הוא בבעיות רגשיות מכל מיני סוגים, והשני ילמד את עם החיים שיכולים לקבל דרך האכילה. האחת תלמד את ההרגשה של 'הטהרות' בזה שמתנזרים מכל המתוק המתוק הזה, והשניה תלמד את הסיפוק שאפשר לקבל דווקא מתוך האכילה. לא חקרתי את הנושא הזה לעומק, אבל ככל שאני חושבת שעליו, אני בהחלט חושבת שהוא שווה מחקר, ואני חושבת שאילו היו לוקחים את בעיות האכילה ונותנים לאלו שסובלים מהם לנסות לעזור לצד השני של הסקאלה, אני חושבת שזה היה עוזר להם להתגבר על הבעיות. לא יודעת מי שהגיע עד לכאן, אבל מי שכאן אתי סתם מגיעה לו מדליה, בכל אופן, אני מנסה לומר שאפשר לומר כאן בפורום איזו שהיא אמירה, והופ... קופץ הפיוז לאנשים...כי האמירה לא תואמת בדיוק את סוג התגובות שהם רגילים לתת או לקבל, ואם זה לא נמצא בשבלונה, אז וואו! זה נורא ואיום. יש תגובות שמתאימות לסוג מסוים של הודעות, ואילו ההודעות הלגטימיות, מה שלא נמצא באותו מתחם, גם בלי לנתח אותו יותר מדי הוא לקטימי ולא ראוי. כך אני רואה את זה. כל טוב SUNDAY, MONDAY, TUESDAY, WEDNSDAY, THURSDAY. FRIDAY ואולי נתחיל תכף גם עם שמות של חודשי השנה.

"אם הייתי יכולה ללמוד את הסוד של המקור של הבעיה שלך, בשמחה הייתי מאמצת " חמור קופץ בראש,עצוב פוגע ומקומם !!!!

בוודאי שהכוונה לא הייתה למקור הנפשי שמביא את הבעיה, ואף אחד לא רוצה להכנס למקום הזה, אבל כל חוסר וויסות של אכילה יש לו איזשהו מקור נפשי, ולא לכך כוונתי, כל אחד יביע את חוסר האיזון בדרך אחרת. אני מתכוונת במובן הפיזי הפשוט ביותר, בלי חפירות, בלי מקורות נפשיים, כי ישנו עולם פיזי, גם אם הוא מראָה של תגובות נפשיות, אבל אי אפשר להתעלם מהפן הפיזי. ועובדה, ישנן אלו עם בעיות אכילה, שמסוגלות פשוט לצום, ולא יום ולא יומיים ולא חודש ולא חודשיים, כן, והדבר הזה דורש תעצומות נפש עצומות ויכולת להכניע את הצרכים הפיזיים, ואל הדבר הפיזי הזה אני מדברת, את יכולה לראות בכל דבר את הזווית שאת רוצה לראות בו. אבל תנסי לתאר לעצמך שאדם עם הפרעות אכילה, היה מחליט לפתוח סדנה לאלו הסובלים מעודף משקל, והיה נותן להם טיפים איך אפשר להכניע את הצורך הפיזי, איך אפשר להתגבר על צורך פיזי אנושי, כן, ותתפלאי מאד לשמוע, למרות שהדבר נובע ממעיינות עמוקים של כאב ופגיעה, יש כאן גם יכולות ללמד אחרים טיפים, כי ביסוד הפיזי כולנו שווים. אז למה לא לנסות לראות את הדברים גם מהצד הזה? למה כל דבר צריך להיות פוגע ומקומם? את לא חושבת שיש כאן הסתכלות רק מהחור הצר של המטבע, מבלי לראות את הפרספקטיבה הרחבה של הדברים? אני חושבת שלהפך, במקום לפגוע זה אולי מרענן ואולי אפילו יעלה חיוך, אז כל אחד מנקודת המבט שלו!

לא רוצה לחזור על עצמי אבל כבר הגבתי על הדרך שבה הובנו דברי, בוודאי לא לצורה שהתכוונתי אליהם, אני התכוונתי למשהו פרוזאי ביותר, ודווקא לאחר מחשבה שניה, אני חושבת שניסון של שירה לעזור לאחרים בקצה זה או אחר של הסקאלה הבעייתית הזו יכול לעזור לה, פירטתי יותר בתשובה אליה אתה יכול להסתכל לשם.

אמנם שמתי אזהרת טריגר ובכל זאת בחרת שלא להעלות את ההודעה שלי ולא הבנתי למה. רציתי להשמיע קול ביום הזכרון הפרטי שלי כנפגעת פעולת איבה לא מוכרת מפני שהכל נשמר בסוד. ציפיתי לקבל ממךּ מילים רכות ומנחמות אבל החלטת שלא להתייחס. אולי להודעה זו תוכל להגיב תודה שירה

ובכלל.. הפורום הזה איתך כבר קיים המוני המוני שנים... בפורום הזה יש מקום לכולם.. מי שבוחרת להביא את החלקים הילדיים/התינוקיים וכו שבה.. מי שרוצה, את החלקים הרבים שבה.. מי שרוצה, שתשלח ותמלא כמה הודעות שהיא רוצה !!! כל אחת והצרכים המיוחדים שלה !!!! ככן אביב,מיכל, סוריקטה.. כמה שאתן צריכות !!!!! אתן לא לוקחות לאף אחת את מקומה !!!! לכל אחת מקום !!!! וגם לך מנדיי ( או סנדיי) או איך שאת רוצה.. גם לך יש מקום !! אבל בכדי לפנות לעצמך מקום ,אין צורך שתידרכי ,תשפילי,תעליבי ותשפטי כל כך.. יש לך מושג מה אנשים עברו כאן ???? לאט לאט לך כאן כשאת פה... ןאביב ומיכל אהובות... מצטערת אם נפגעתן, נעלבתן, הרגשתן שאני דוחה אתכן כל פעם כשקראתי לסוריקטה אחותי... כן.. אתן צודקות.. יש לי בלב לסוריקטה איזו אהב מיוחדת בלב.. אבל אני גם מאוד מאוד מאוד אוהבת אש שירה, אותך מיכל, אותך אביב ואת כולכן !!!