פורום פסיכולוגיה קלינית

הי, אני מיואשת, קשה לי מאד. בעוד 3 ימים המטפלת שלי טסה. אני מטופלת 2 פעמים בשבוע ולפעמים 3 מה יהיה? איך אני אחזיק מעמד במשך 3 שבועות? נראה לך מציאותי? אני בוכה מיאוש....... למה התחלתי את הטיפול הזה בכלל? בשביל מה? עכשיו כשפתאום התחלתי כבר לדבר, ליצור קשר טוב איתה היא עוזבת? אני לא יכולה לחזור לטיפול גם כשהיא כבר תהיה פה. ל 2 מפגשים לא הלכתי כי כן אני כועסת.. כל שני וחמישי היא נוסעת לחו"ל זה כבר לא נורמלי!!!!!!!!!!!!!!!! למה? למה? למה? המטפלת הזאת ממש לא בסדר. היא יודעת שלקח לי שנתיים שלמות לבנות אמון בה ושבמצב שבו אני נמצאת עכשיו אני לא יכולה להתחיל טיפול אצל מישהי אחרת. אבל, למה היא נוסעת כ"כ הרבה? למה גם אני צריכה עכשיו להרגיש כ"כ תלותית בה? למה עכשיו אני כן רוצה ללכת אליה? לפני כן לא סבלתי אותה. למה עשיו אני בוכה בגלל הנסיעה שלה שלפני כן הייתי בורחת ממנה לא באה כן באה משחקת איתה משחקים. מישהו פה בבקשה יכול לענות לי?????? תודה!

שלום רוני, מהודעתך עולה בבירור תחושת הסערה והמתח. אני מבינה שעברת דרך לא פשוטה עד שיצרת עם המטפלת קשר רגשי משמעותי, ולכן עכשיו את חווה כל פרידה ממנה כאירוע קשה ומכעיס (וגם כפגיעה אישית המכוונת היישר אלייך). אני רוצה להציע לחשוב על הקשר ביניכן במונחים יותר אבסטרקטיים - כמשהו שמתקיים בתוכך (וגם בתוכה), גם בלי קשר למפגש הממשי. בוודאי שיותר קל להרגיש זאת כשנפגשים ממש, אבל לאמיתו של דבר את יכולה "לדבר" איתה בעולמך הפנימי גם כשהיא רחוק רחוק... נסי זאת, זה יכול להיות מאוד מנחם, ואפילו מהנה. מעבר לזה, אני חושבת שיהיה יותר מועיל ללכת לפגישות ולדבר על הרגשתך, במקום להישאר עם ההרגשה כל-כך לבד. תני לה לנסות להבין ולעזור, גם כשאת מרגישה כעס. וכמובן - אם תרצי, גם בשלושת השבועות האלה אנחנו נהיה כאן... לילה טוב, אורנה

מהלכת יקרה, רשמתי לך תגובה למטה, אך היא לא הועלתה. בפסקאות האחרונות של התגובה הצעתי משהו אופרטיבי שכביכול מנסה לעשות מעין הפרדה בין החלק שמאד מאד רוצה לעזור ולבין החלק שנורא מפריע. כי חוויית ה'לגעת-לא-לגעת' הזאת מייסרת מאד. הכמעט שמשרה תחושה של מיקרון ליד ובה בעת מרחק שנות אור - מחריד. כוחות חזקים מושכים לכיוונים שונים. התיאור שלך מזכיר לי את המגע הצורב בסיפור של "בת הים הקטנה" במעבר בין העולמות. כך, לפחות, הבנתי מהודעתך. (אגב, לשלוח סמס בעיניי זו גם מן דרך להגיד הכל ולא להגיד מאום בו זמנית...) בקיצור, תכלס, הרעיון הכי חשוב בעיניי הוא למצוא דרך לגרור אותך לפגישה בכל מחיר, ומשם להשאיר זאת בידיים של המטפל/ת, שאמור/ה להסתדר עם זה. "רק" צריך להתיר להם למלא את תפקידם... כן, זאת הבעיה, שאין מתירים. סבוך. בכל מקרה, עלינו קודם כל להצליח להגיע... ולהישאר… וכך בערך רשמתי - "…. הצעה אופרטיבית קטנה משלי. ההצעה מנסה למצוא דרך שאולי לפעמים תוכל להקל עליך להצליח לגייס מינימום אנרגיות לגרור את עצמך, ברגעי הכבדות שאת מכירה כל כך, למקום שממשיך, מעצם קיומו, לטעון בעקשנות שיש תקווה ואפשר לפצח את המעגל: נסי לחשוב / לתפוס כאילו הבהלת לרופא מישהי שזקוקה מאד לעזרה, ברמת ההצלה, כמו, למשל, מעשה ההצלה שעשית בסופ"ש, רק שבמקרה שלך, המישהי הזאת היא חלק בך. המישהי הזאת שבתוכך, צריכה אותך, מאד, והיא, תהיה אסירת תודה על הניסיון, בסתר גם בגלוי, תהיינה התוצאות אשר תהיינה. ואת, כבמעשה של מצווה קטנה המוענקת לילדה אבודה, מפיחה בך רוח חיים. ועכשיו, משהנחת אותה שם במקום ההוא, תוכלי לנסות להירגע מתוך הידיעה ש"היא" במקום בטוח שישמור עליה, מפני ההרסנות. כמו שאת יודעת, אולי יהיה מבהיל מאד ומבריח אם תרגישי קרוב (דווקא משום שזו לא פיקציה). מצד שני, אם שוב לא תתירי בגלל החרדה הנוצרת בעקבות הכמיהה, אולי תכעסי נורא על הפספוס שכמעט. כך או כך, בשביל זה יש עוד פגישה ועוד פגישה... דם יזע ודמעות. ותקווה. לשמור על הטיפול. לשמור עליו מכל משמר " מקווה שיהיה לך קל יותר. מעודן ורך יותר.

היי אני בת 27 נשואה כחצי שנה מאז החתונה בעלי לא עובד....אין לו כסף בחשבון וההורים של שנינו לא יכולים לעזור....יש עבודות באזור שאנו גרים שיכול לעבוד בהם זמנית עד שימצא עבודה שמתאימה לו אך אינו מוכן....מה שאני מרוויחה אינו מספיק לשנינו ובינתיים אנו צוברים חובות....דיברתי איתו והוא לא מוכן לעבוד במה שלא מתאים לו...מה דעתכם? הוא צודק? או שאני צריכה לזרוק אותו?

שלום שרית, אני יכולה להזדהות עם הכעס והתסכול, אך עדיין חושבת שיש עוד דברים להרהר בהם לפני שמישהו נזרק מהמערכת. נדמה לי שנכנסתם למעגל לא מוצלח, בו את רואה אותו כעצלן ובררן, ואילו הוא חש עצמו מיואש ולא-אהוב על-ידך. יתכן שהוא מצפה לאהדה ולתמיכה ממך, ואילו את מרגישה שאינך יכולה להביע חמימות במצב שכזה. לו יכולתם, הייתי מציעה טיפול זוגי. אם אי אפשר - כדאי להתאמץ לדבר על הדברים באמת, פחות לתקוף או להתגונן, ויותר להקשיב. לפעמים עוזר להיזכר מדוע בחרתם זה בזו, מדוע רציתם להתחתן, והאמנם כל זה איבד ממשמעותו כל-כך מהר... בהצלחה, אורנה

שלום בני בן 28 ו יש לו חברה ו ,הם ביחד ו הם היתחילו לגור ביחד , הבעיה היא שלפני 4 חודשים היתחילו אצלי בעיות גב קשות שדרוש המון פיזיותרפיה ונסיעות לבית חולים ואני מוגבלת בלעשות עבודות בית. העזרה אני מקבלת מבעלי ובני שגם הוא גדול ועובד ועוזר לפעמים. עכשיו הוא כל הזמן מקטר שלמה הבן שיש לו חברה לא בא לעזור ? עכשיו בני שלא עוזר התירוץ שלו שיש לו פרויקטים על הראש והוא עובד חדש בחברה , אבל אחרכך שומעים ממנו שבאותו ערב שבקשנו ממנו לבא לפחות לבקר ולא בא, ואז שמענו שהיה בחנוקת בית אצל משפחה של חברה. וזה מאוד מעצבן אותנו . לפני שיעבור לגור בדירה משלו הוא היה היחיד שהיה עוזר לנו בבית בכל דבר, בעלי גם אומר שהוא לא יכול כל יום לקחת חופש . רציתי לדעת מה לעשות עם הבן שלא עוזר .הוא בשבת בא לבקר פעם בשבוע ואח שלו מאוד מאוד כועס עליו,בבקשה תעזרי לי.תודה מראש אם תדריך אותי.

שלום שוש, אני מצטערת לשמוע שאת סובלת מבעיות בגב, ומאחלת לך רפואה שלמה. בנוגע לבנים - אני מבינה שמדובר בשני בנים בוגרים, אחד גר בבית ולכן עוזר יותר, והשני עבר לגור עם חברתו ונוטה להתרחק מחיי המשפחה. אני לא יודעת מהי ההיסטוריה של כל אחד מהם מבחינת מעורבות בחיי המשפחה, איזה קשר יש לך עם כל אחד מהם בנפרד ואיזה קשר יש בניהם. כל אלה הם פקטורים משמעותיים להבנת המצב. באופן כללי, אני חושבת שאם נוצר מצב חרום במשפחה חשוב לחלק את העול, לאו דווקא בצורה שווה אלא בצורה הגונה וחכמה. לשם כך, אני מציעה לכנס "ישיבה משפחתית" בנוכחות כולם, לעדכן מה המצב, להגדיר בבירור (זה דורש קצת עבודה מקדימה) מהם הצרכים, ולחלק את המאמץ בין כולם. בהצלחה, אורנה

אני מהלכת לאט ובעדינות. לעיתים כמו להטוטן על חבל, לעיתים כמו חלזון (נעזרת בקרום הרירי כדי לא להחתך), זוכרת תמיד על מה אני מהלכת. שלחתי כמה קומות מתחת בקשה לדרור (http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-810,xFT-703944,xFP-703942,m-Doctors,a-Forums.html) קבלתי תשובה שהטתה את להב הסכין לזוית ממש מסוכנת. אולי את תביני?

שלום מהלכת, כשקראתי את דברייך חשבתי על הרצון שלך להיות מובנת בדיוק. יותר מרצון, כמיהה - כמיהה שיראו אותך בדיוק, ויבינו במידה הנכונה, ויציעו לך כתפיים חסונות להישען עליהן ולנוח. אלה הן כמיהות מצוינות (באמת!) , אלא שלצערנו מאז הינקות אנחנו נאלצים לנסח את כמיהותינו במילים, להסביר, להבהיר, ולעיתים קרובות להתעקש שוב עם דמעות בעיננו. לכן חשוב כל-כך לבוא אל הפגישות, ויותר מכך - לדבר בהן. כי רק כך אפשר באמת לצפות להיות מובנים. עוד משהו קטן להרהר בו- אני חושבת שכך הרגשת לא רק עם המטפלת שלך, אלא גם עם דרור. את כתבת, הוא ענה, וכנראה שמילותיו לא פרטו על המיתרים הנכונים. אני רוצה שתשימי לב שלא התעקשת להבהיר את כוונתך ואת צרכייך, אלא בחרת "להעביר" את הכמיהה למקום אחר. ההתקה הזו שמה אותי במצב לא כל-כך נוח (כי דרור, עמיתי, כבר טרח והשיב), אבל חשוב מכך - היא לא איפשרה לך להתמודד עם התסכול שהרגשת למול התשובה, להתעקש ואולי אפילו ליצור תיקון. מילא, בפורום זה פחות חשוב, אבל אולי תוכלי לעשות זאת איתה? לילה טוב, אורנה

אני כמעט שנה וחצי בטיפול כלום לא השתנה לפחות לא לטובה ,איפילו הפך למסובך יותר , אנחנו לא מדברות יותר מיידי . אם אני כבר מצליחה לדבר אני רק מרגישה שאני צריכה להסביר את עצמי להתנצל על זה שרע לי .. השבוע אחרי הטיפול החלטתי לעזוב , אני לא מוצאת טעם להמשיך שאני בטיפול ואני מרגישה יותר לבד , ואני מרגישה רע על זה שרע לי .. אבל זה מביאה אותי לאותה נקודה שהייתי בהתחלה (או אפילו נקודה פחות טובה , להתגבר לבד על התלות , ולדעת שגם טיפול לא מצליח לעזור , ובאמת רע לי ..) , מה אפשר לעשות ?!

שלום אחת, הכאב שלך נוגע לליבי, ויש לי תחושת בטן שאם תאמרי אותו, אם תתעקשי לתת לו מילים הוא יגע גם בכן. לוקח זמן עד שטיפול מביא להקלה, ובדרך לשם לפעמים מרגישים חזק יותר את הקושי ואת החסר (בעיני, זה דומה לעובדה הפשוטה שבתחילת ניקיון וסדר, תמיד עושים בלגן נוראי - מזיזים רהיטים, מוציאים חומרי ניקוי... ורק אחרי זמן אפשר לראות שבעצם זו היתה ירידה לצורך עלייה...). אחת - כשקשה בחוץ קשה גם בטיפול... זה הגיוני, זה מתאים, וזה גם מה שמאפשר לטיפול לגעת באמת במציאות החיים. אני מקווה שתמצאי את הטעם, בטיפול ובכלל, אורנה

אולי כדאי להחליף מטפל\ת. יש כאן עניין של אינטראקציה בין שני אנשים. לא תמיד יש חיבור. יכול להיות שמטפל יהיה מצוין עבור אדם מסוים ולא יוכל לעזור לאחר. במקרים כאלה כדאי לסמוך אך ורק על תחושת הבטן. מאחל לך כל טוב ושתראי את האור

תודה על התגובה , אני מצד אחד באמת מנסה שאני שם אבל זה לא הולך , ואני לא רואה את זה מתקדם לשום מקום , יכול להיות שזה ענין של אינטרקציה ,אני לא חושבת שהיא קרובה להבין אותי אחרי שנה וחצי שם למרות שהיא מאוד נחמדה. ואולי הבעיה באישיות שלי ,באמת שאני לא יודעת , אבל אני לא חושבת שיש לי כוח נפשי להתחיל תהליך כזה עם מטפלת חדשה ..בכול אופן .. תודה

החייאתי טראומה באמצעות פורום נפשי. פגיעה אחת גדולה שתחתיה עשרות פגיעות שונות הלוך ושוב שפגעתי בעצמי- נהייתי "השפוטה" והשעיר לעזאזל של כל העוינות, התוקפנות והניכור כלפי. כאשר מקור המצוקה היה כאשר לא נראיתי כלל – כאילו אני אוויר ומשמשת כמטרה למגבלותיהם של אחרים- חשתי מנוצלת. הבעיה גברה כשניסיתי באופן עיקש לקבל אישור באופנים שונים עד (ופה אני לא זוכרת בדיוק מה קרה), 'ויתרתי על עצמי' והחלתי לפעול בניגוד ההפוך...כלומר: כמו חרב פפיות שהלהב מופנה הפוך- כלפיי, כשאני מחפשת אותה, מקבלת ומוצאת ניכוס רע ושלילי שאני דפוקה, חולה ולא בסדר. כיום- אני באופן בלתי נשלט מתוך התת מודע- פועלת בהימנעות ובצמצום...מתרחקת מאנשים וכאשר נוצר איזשהו קשר של "small talk" אני מעין קופאת על שמרי וחשה ברע מאוד. כשהזיכרון היה אכזבות קשות ופוגעניות כשיצאתי "מעורי" בניסיון לענות על צרכיי. אני עשיתי זאת כי יכולתי ....כי הרשת הייתה פרוצה, כי הפסיכולוגית תקפה אותי כשעשיתי השלכות ואני מצידה לא מצאתי את המילים להסביר לה שהכוונה שלי אחרת...אני רוצה לחוש כמו בחוויה מתקנת, חום, קבלה ואהבה ולא ביקורת ושפיטה על כל מילה. וכאשר כבר כוחי נחלש וקמתי ועזבתי לא בלב שלם וללא שיחת סיכום לאחר שנתיים – עאלק בטיפול. היא נטשה...ברגע המכריע, ברגע האמת. אז יכול להיות שאם המצב הזה נמשך כבר כ"כ הרבה זמן- יכול מאוד להיות שיש לי איזשהו חסך ואולי אף הפרעת אישיות נרקסיסטית (ככה החלטתי), ובזה אני גם נאשמת. הדבר היחידי שאני רוצה לדעת...זה אם כל הנזקים העצומים שעשיתי לעצמי (במשך חצי שנה הייתי באינטרנט בשדה הקרב), מה הסיכוי שישובו אלי כל התחושות החיוביות ושביעות הרצון שהיו לפני כל הסיפור המטופש, המיותר וחסר כל משמעות. בשבועות האחרונים עשיתי "שופינג" מטפלים- אני לא יודעת מה אני צריכה, ובטח לא אם זו אישה או גבר. ואולי בכלל טיפול ב- emdr העניין שחלק מהבעיה שמאז המשבר נעלמו לי המילים.....כל הוורבליות והחשיבה המסודרת נפגעו. ובכלל אם אני לא מסוגלת להצדיק את הסיפור הזה איך אוכל לשכנע את המטפל/ת בצדקתי ושנפלתי בטיפשותי לבור כזה שאיני יודעת איך לצאת ממנו...הרי אני מרגישה אשמה כ"כ כמו שמעולם לא הרגשתי. בייחוד שכל החיים ידעתי להישמר ונשבעתי אמונים לעצמי לא להיכנס לפינה הזו – ואין שום הצדקה שהפעם הדבר התאפשר בגלל מה?! בגלל שלא היה קשר טיפולי טוב? זה לא מצדיק את אשר קרה! בגלל שלא קמתי בזמן ממנה כשחשתי זאת עמוק בבטן- גם זה לא מצדיק את אשר קרה! אז מה כן מצדיק? יכול מאוד להיות שאני אשמה כי בסה"כ חיפשתי להרגיש לראשונה בחיי ולו לרגע אחד- קבלה. אם יבטיחו שאם אעשה דברים ספציפיים....ואוכל להרגיש טוב בחזרה עם עצמי כמו שהיה קודם....אני נשבעת שאני מוכנה לנסות. וגם החיים לא נעים סביב טיפול....ובנתיים כל יום שעובר – מוכיח לי כי "נשרפתי" יותר מדי ובאשמתי ועכשיו אשאר סמרטוט חסר שמחה ואושר כל החיים. ואני מבכה ומתאבלת על עצמי כל יום מחדש...איפה הייתי ולאן יכולתי להגיע – והיכן גמרתי. ויש גם כמובן, את כל האסכולה הפסיכיאטרית, אגב אני יכולה לדקלמה בע"פ...גרסה אחת אומרת שדיכאון שהיה בעוצמה כזו גדולה עם מצב למשהו פסיכוטי סביר להניח כי יישאר לכל החיים. גרסה אחרת של הפרעה פוסט טראומטית אומרת...שאחוזים גבוהים נשארים עם סימפטומים לכל החיים. הפרעה נרקסיסטית טוענת ששבר כזה של התפרקות מטראומה או שחזורה מידי אמא חסרת פנים.....וכו'יב. אני מניחה שאין כבר חוסר וודאות לגבי הסיכויים לריפוי מלא...אם אחרי זמן כה רב...המצב הוא כזה, סביר להניח שאין יותר מה לצפות לשיפורים...שלא נדבר על השבת תחושות החוזק, העוצמה והרכות שהיו. חן חן כרמית

שלום כרמית, אני מכירה את הכאב שאת נושאת עמך בשנים האחרונות, ורוצה שתדעי שאני מכירה בו - כלומר, נותנת לך הכרה בכך שכאבך עצום, שאינך אשמה בו, ושאת נדרשת לכוחות עצומים על-מנת להתחיל לבנות את עצמך מחדש. הלוואי שתוכלי להניח מעט לאשמה, ולאבחנות, ותתעקשי למצוא לעצמך יד מושטת. היא לא תהיה מושלמת, אבלל היא תהיה מושטת. וזה לא מעט. חזקי ואמצי, אורנה

שלום למה יכולה לגרום לקיחת כמות גדולה של TONIGHT

שלום אפרת, אני לא יודעת, וחוששת שזה אינו הפורום המתאים. לילה טוב, אורנה

שלום! אני נפגע נפש ואני נמצא כרגע בשיקום, בשיקום אני עושה אבחונים ומצאו לי בעיית שליפהרציתי לשתף אותך בהרגשה שלי לגבי זה ולקבל תשובה. אז ככה, אני מרגיש שכאשר אני מנסה לנהל שיחה ויש לי קשיים בלשלוף את מה שאני רוצה להגיד אני בעצם "מפספס" את כל תהליך החשיבה שמלווה לדיבור ובעצם מה שיוצא שהחשיבה שלי לא מסודרת ומאורגנת. כדי לשים דברים במקומם אני רוצה לדעת האם ההרגשה היא נכונה?ואם כן מה אני יכול לעשות כדי לשפר את מצבי?

שלום אבי, כל הכבוד על התהליך השיקומי, זהו מאמץ אדיר שדורש התמדה ומחוייבות עמוקה. לגבי הקושי בשליפה, קצת קשה לי לדעת מבלי להכירך, ואני חושבת שהאדם הנכון לדבר איתו הוא איש המקצוע שביצע את האבחון. אפשר לעזור בבעיות שליפה (למשל, עם עזרים בהתארגנות והרבה אימון), אבל צריך לעשות זאת עם הצוות השיקומי. שיהיה בהצלחה, אורנה

אני מכירה בחורה בשנות ה-20 לחייה שבהדרגה הפסיקה לאכול במחשבה שהיא שמנה. היא לא מודעת, או יותר נכון, מתכחשת לנזק שהיא גורמת לגופה ולנפשה בכל יום שעובר. היא מסרבת לגשת לכל טיפול, אם לטיפול פסיכולוגי ואם לטיפול רפואי קונבנציונלי. היא מסרבת לדבר על הנושא. איך ניתן לשכנע בחורה במצב כזה לגשת לטיפול? בעצם איך אפשא לעזור במצב כזה? תודה.

שלום לילך, זה באמת קשה מאוד לראות אדם סובל ולא להצליח להגיע. אני רוצה לעודד אותך לנסות בכל כוחך, אבל גם לזכור שלכל אדם מבוגר אחריות על חייו, ושלפעמים אנחנו נאלצים להציע ולחכות. דברי איתה, שקפי לה את מצבה, תני לה לקרוא חומר על הפרעות אכילה, הבטיחי שתהיי שם, הציעי לה לסייע באיתור המטפל המתאים, חבקי, חכי... בהצלחה, אורנה

שלום, במשך שנים אני חולמת על המוות. בכל מיני ווריאציות, בין אם זה משהו שאני חווה או אחרים חווים. זה לאו דווקא בא לידי ביטוי בסיטואצית המוות אלא בעיקר במה שקורה אח"כ - החיים שלאחר המוות, הצער שיש בזה לי או לאחרים או בכלל מה שקורה אח"כ, לאיזה עולם אני עוברת או חוויות אחרות. כשאני חולמת חלומות כאלה אני לעתים מרגישה כאילו אני לא רוצה לקום כי אני מפחדת ממה שיקרה אח"כ, כלומר שהם ימשכו, למשל. ולפעמים החלומות האלה מרגישים כל כך אמיתיים וחזקים שאני לא מצליחה להשתחרר מהם גם מספר שעות אח"כ. ולכן לפעמים אני לא רוצה לקום, כי אני מרגישה שאני צריכה לפתור אותם או כי הם פשוט כל כך חזקים שאני לא מרגישה טעם לקום, כי הם חלק ממני. היום למשל ישנתי 18 שעות (...) כי בכל פעם שקמתי הרגשתי שאני צריכה לפתור את זה, ואני לא יכולה להמשיך הלאה. יש חלומות שאני זוכרת לאורך שנים. זה לא שכל לילה אני חולמת על מוות אלא שחלומות כאלה שזורים ומלווים אותי כבר למעלה מעשור. החלומות הכבדים יותר קורים כשאני ישנה הרבה שעות, אני לא יודעת למה זה קורה ככה. כאילו שככל שאני ישנה יותר - ככה הם יותר כבדים, יותר סבוכים וקשים ולפעמים גם עצובים יותר. אני יודעת שאולי זה לא הפורום הקשור, אבל כרגע אני יותר בעניין של להבין את המשמעות הפסיכולוגית של הבעיה הזאת (אם זו בעיה, כי אני סובלת מכך) מאשר לנסות לפענח.... זה פשוט שלפעמים מרוב מספר החלומות האלה אני כבר לא יודעת מאיפה להתחיל ומה הטעם לפענח, הרי ברור שזה לא חלום חד פעמי, וכל החלומות שלי סבוכים כאלה ולעתים בלתי אפשרי לנסח אותם מילולית, זה פשוט שהם שוקעים בי וגורמים לתחושת כבדות...

שלום מישהי, את סובלת מחלומותייך העזים והטעונים, ולכן אני חושבת שכדאי לנסות להקשיב להם, להבין אותם, לעשות להם מקום. טיפול פסיכולוגי דינמי הוא המקום המושלם לעשות זאת (באמת!) משום שיש לו עמדה חד-משמעית לגבי חשיבותם של חלומות להבנת הנפש ומתודה מפותחת להתבונן בהם ולחקור אותם. אל תדאגי כיצד לפענח ולנסח, את תהיי בידיים טובות ומיומנות... נקודה למחשבה - נכון שמה שחשוב הוא הפירוש האישי לחלום, אבל באופן כללי אפשר לומר שחלומות על מוות מבטאים מורכבות וקונפליקט בקשר עם האדם המת. נסי לא לפחד להתבונן במורכבות ובקונפליקט גם בעיניים פקוחות... חלומות פז, אורנה

אורנה, מה נשמע? היום היה לי יום טוב. האמת, כבר ארבעה או חמישה ימים טובים רצופים. אני גם נינוחה וגם נמרצת. מכירה את זה? ..יש רגעים קצרים של שפיפות, אבל הם עוברים די מהר ושוב אני מרגישה נינוחה עם עצמי, מרוצה מה"עמידה בלו"ז", גם כשאני לא בדיוק-בדיוק עומדת בו, יש לי מרץ לעשות כל מיני דברים שדחיתי הרבה זמן ורציתי לעשות. מרגישה גדולה יותר קצת. או יותר בזכות עצמי מבדרך כלל. זה בטח קשור לאיזו פלנטה בשמיים שהחליטה לזוז קצת לכיוון הנכון..סוף סוף לכיוון הנכון.. מה זה עוד יכול להיות?! :-) זה פתאומי מדיי כדי להיות משהו רציונלי ;-) "שוב לילך כותבת סיפורים בלי לשאול שום דבר?".. לא, לא, הפעם דווקא יש לי שאלה.. את חושבת שזה טבעי שהאיזון הפנימי צריך שידאגו לו? שאני עושה דברים כדי שלא ילך לאיבוד? אני מרגישה את עצמי מחושבת לגבי הטוב הפנימי שלי.. קצת כמו כשהיינו ילדים וניסינו לאזן מקל של מטאטא על האצבע (זוכרת?) .. מרגישה שאני מרקדת קצת, חוששת שהמקל יפול אז כל הזמן שואלת את עצמי לאן צריך לנוע מהר כדי לשמור על המקל באויר; לשמור על האיזון הפנימי, או היציבות הפנימית. עם המקל זה אוטומטי- מערכות פנימיות משוחחות אחת עם השנייה בלי לשתף אותי. לגבי היציבות הפנימית, זה אחרת. מלווה בדאגה. והתנועה שלי, לכן, היא משהו שאני עושה במודע, כדי חלילה שלא יפול המקל. כמה ימים "בריא" שאהיה בבית ההורים, לפני שהדכדוך יחזור? כמה ימים להיות בביתי שלי? כמה שעות להישאר בעבודה? האם לקפוץ לחברים, או שזה יעשה לי רע? האם לצאת לסרט לבד, או שזה יזכיר את תחושת חוסר הטעם? ... אלה לא מחשבות שמנקרות ומתישות, אבל זה איפשהו שם, באחורי הראש כל הזמן. אולי זו בכלל שאלה נאיבית...(?) כולם ככה, את חושבת? מרקדים עם עצמם כדי לשמר את האיזון הטוב? נסחפתי לכל מיני שאלות פלספניות עכשיו.. (מחקתי אותן..) בכל זאת לילה :-) נלך לישון? לילך

לילך יקירתי, משפט אחד קטנטן העלה בי חיוך: "מרוצה מה"עמידה בלו"ז", גם כשאני לא בדיוק-בדיוק עומדת בו" - לא רע בשביל פרפקציוניסטית... להיות מרוצה מהלא-בדיוק-בדיוק... אני שמחה לקרוא אותך כזו (ושמחה לסיפורייך, ונהנית ממילותייך היפות גם כשאינך שמחה או שואלת משהו ברור, כך שאל תהססי לכתוב). אני חושבת שמודעות לאיזון הפנימי היא חשובה מאוד, וטוב שאת רוקדת בהתאמה למקצב הפנימי. אני מרשה לעצמי לחשוב, שעם הזמן, כשם שתוכלי להקשיב לה מבלי לתכנן ולחשב, כך תוכלי לסמוך על חיישני נפשך ולהתמסר אל הכיף... בנעימות, אורנה

אורנה :-) לא תאמיני! אתמול, כשכתבתי לך את ההודעה הזו, שאלתי אותך האם זה טבעי שהיציבות והטוב הפנימי צריכים שידאגו להם. והשאלה הזו הזכירה לי את אחת התגובות שלך כאן- ממש מזמן.. כתבת לי, בהקשר לטיפול, שממש כמו ילד שגדל, הטיפול מתפתח יפה מעצמו ולא צריך שיבדקו כל רגע אם הוא נושם וצריך עזרה. נדמה לי שכתבת את זה יפה יותר..אני קצת מאלתרת :-) חיפשתי קצת את ההודעה הזו אחורה, ולא תאמיני! זו הייתה ההודעה הראשונה שלי כאן, ממש-ממש לפני שנה! נכון צירוף מקרים נחמד? אז ברשותך, הבאתי איתי היום את העוגה הוירטואלית הכי יפה שיכולתי למצוא (קיבלתי עליה המלצות..), וסחבתי איתי את כל הכפיות שיכולתי ... סוג של יומולדת.. :-)) - כולכם מוזמנים! קצת מוזר לי ששנה שלמה אני כבר כותבת כאן..זה הרבה זמן (ועבר די מהר..) את יודעת, במהלך החיפוש, נתקלתי במלא הודעות של חברויות חדשות שהתחילו להירקם..של החלפות מיילים, ועצים ארוכים וקרובים בין אנשים שאני לא מכירה.. אי שם מ-2002, עוד מהתקופה שגידי רובינשטיין ואיזה אברהם משהו ניהלו את הפורום. זה מקום מעניין, הפורום שאתם מנהלים כאן... מאפשר כל כך הרבה יותר מהציפיות.. כמו חלקת דשא רעננה ורחבת ידיים. אנשים מתיישבים וקמים, אוהבים ושונאים, רוטנים ותוהים.. סופגים ומעניקים משלהם. ובעיקר חיים. מוזר שאפשר להביע ולהרגיש כל כך הרבה גם כאן, במודוס הוירטואלי. מעניין מה את מרגישה לגבי המודוס הזה.. מה את רואה בו? שנה זה הרבה זמן... אם יש משהו אחד שאני שמחה שהשתניתי בו, זה שאני אולי (קצת) פחות פלצנית :-)) י.ח. ברנר... לא יודעת מה חשבתי לעצמי.. לילך http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-810,xFT-610373,xFP-610373,m-Doctors,a-Forums.html

אחת משבע ואחד מ-11: גילוי עריות בישראל בעבר חשבו שגילוי עריות הוא תופעה נדירה שמוגבלת לשכבות עניות, אבל היום יודעים שאחת מכל שבע נשים ואחד מכל 11 גברים מכל שכבות האוכלוסייה נפלו קורבן לכך בילדותם • מדוע הילדים נוטים לנצור בתוכם את הסוד הנורא, מה קורה להם ולמשפחתם כשההתעללות בכל זאת נחשפת, ואיך מטפלים בקורבנות חמוטל דגני פורסם: 01.12.04, 09:50 "במשפחה יהודית אין גילוי עריות". את המשפט הזה אמר לפני כ-10 שנים חבר כנסת ידוע לקבוצת נשים שניסתה לגייס אישי ציבור לתמוך בקמפיין הראשון בארץ בנושא של אלימות נגד נשים. בין השאר נחשפו בקמפיין הזה עדויותיהן של נשים ונערות שבילדותן נוצלו מינית על ידי בני משפחה, בעיקר אבות. הוא לא היה היחיד שהגיב כך. רוב האנשים שאליהם פנתה קבוצת הנשים ראו בניסיון לשבור את קשר השתיקה בנושא שבירה של טאבו – החשיפה, ההודאה בקיומה מודעה של התופעה, היו מבחינתם בלתי נסבלות. באופן מסוים אף לא פחות מהמעשה עצמו. הדברים השתנו. היום כמעט מדי יום מדווחת התקשורת על פגיעה מינית בילדים על ידי קרוב משפחה מבוגר מהם. הדיווחים האלה מעוררים בנו אי נוחות, תחושה שמשהו לא תקין בחברה שבה מתרחשים דברים כאלה, אבל הם תמיד מספרים על משהו שקורה למישהו אחר אי שם. לעולם לא לנו, לעולם לא בקרבתנו. הקורבן והפוגע הם תמיד האחר, הזר. עד לפני כ-30 שנה היה מקובל לחשוב שגילוי עריות הוא תופעה נדירה. ספר פסיכיאטריה מרכזי משנות ה-70 קבע, למשל, שגילוי עריות הוא אירוע שמתרחש לאחת מכל 1.1 מיליון נשים. "היום", אומרת ד"ר צביה זליגמן, שביחד עם פרופ' זהבה סלומון ערכה את הספר 'הסוד ושברו – סוגיות בגילוי עריות' (הוצאת הקיבוץ המאוחד, מרכז אדלר – אוניברסיטת תל אביב), "אנחנו יודעים שאחת מכל שבע נשים ואחד מכל 11 גברים נפגעו בילדותם מגילוי עריות. "עוד שבירה של סטריאוטיפ נוגעת לתפיסה שלפיה גילוי עריות הוא תופעה של התעללות חריגה שמוגבלת לשכבות עניות, חסרות השכלה, לחולי נפש או לסוטים. היום ברור שהתופעה רווחת בכל שכבות האוכלוסייה, ללא קשר למצב סוציו-אקונומי, לרמת השכלה או למוצא אתני או דתי". גילוי עריות מבוצע על ידי בני משפחה מדרגות קרבה שונות – אב, אם, דוד, סב, אח. כ-20% מהמקרים מבוצעים על ידי אמהות. "גילוי עריות יכול להיות אירוע חד פעמי, אבל בדרך כלל הוא נמשך לאורך שנים", אומרת ד"ר זליגמן, מייסדת ומנהלת היחידה לטיפול בנשים ובגברים שנפגעו בילדותם מטראומה מינית, שפועלת במרכז הרפואי תל אביב (איכילוב). "ברוב המקרים ההתעללות המינית מתחילה בגילאים 5-12, למרות שאנחנו מכירים גם מקרים שבהם היא החלה בגיל הרבה יותר מוקדם. בחלק גדול מהמקרים ההתעללות נמשכת עד גיל ההתבגרות. ברגע שיש סכנה שהילדה תיכנס להריון, היא הופכת להיות פחות 'אטרקטיבית' מבחינת התוקף". ארבע בגידות ספרן המקיף של ד"ר זליגמן ופרופ' סלומון מנסה להתמודד עם הסוגיה לא רק מהכיוון של הנפגע, הפוגע או המשפחה. טענתו העיקרית היא שהמבנה החברתי שלנו מאפשר גילוי עריות. "מעבר לפתולוגיה של הפרט או של המשפחה יש כאן פתולוגיה של חברה שלא מגינה על החלש, במקרה זה ילדים, ובוחרת שלא להתערב כשהוא נפגע", אומרת ד"ר זליגמן. "גילוי עריות הוא ניצול של אמון וסמכות. הילד הנפגע הוא בדרך כלל הפחות אהוב במשפחה. "הניצול המיני בדרך כלל מעודן יותר בהתחלה והולך ומסלים עם הזמן. הוא נבנה לאט לאט. המנצל מנסה לגעת תוך שהוא נותן לילד חיזוקים. ברוב המקרים אין הפוגע נוקט אמצעים של אלימות וכפייה. במקרים רבים התוקף טוען שלילד לא היה רע. הוא לא התנגד. הילד יספר שהתוקף הוא האדם היחיד שהתייחס אליו. הוא יאמר: גם אם לא אהבתי את זה, הבנתי שזה מה שמגיע לי. "כדי להשיג שליטה בילד ותלות מוחלטת בו, התוקף מנסה לעיתים קרובות לבודד אותו מכל מקור של עזרה ותמיכה נפשית. הוא יוצר עיוות קיצוני בתפיסת העולם של הילד. על מה שרע נאמר לו שהוא טוב, ועל מה שמכאיב ודוחה נאמר לו שזה מה שהוא רוצה ומבקש. הילד נמצא במצב קבוע של בלבול ומתקשה להבחין בין רגשותיו: מגעיל ונעים, מכאיב ומהנה, לא ניתנים להפרדה. הוא לא מסוגל עוד להבחין בין מי שמושיע לבין מי שמנצל, מי בטוח ומי מסוכן, מי אוהב ומי שונא". גילוי עריות הוא חוויה טראומטית של בגידה שיש לה ארבע רמות, טוענת ד"ר זליגמן. "הבגידה הראשונה מתרחשת על ידי הפוגע, שהוא לפעמים האדם הקרוב והנוכח ביותר בחיי הילד. הבגידה השנייה היא של ההורה הלא פוגע או של בני משפחה אחרים, שלא רק שלא מגוננים על הילד, אלא לעיתים קרובות אף לא מאמינים למסריו הגלויים והסמויים. "רמה נוספת של בגידה היא במישור הקהילתי מוסדי, בעקבות היעדר תגובה או הכחשה של אנשי מקצוע, מורים, רופאים, מטפלים ואפילו שכנים. העדים הפסיביים האלה לסבלו של הילד יכולים, למשל, להתייחס לדיווחיו כאל פנטזיה או להתעלם מסימנים שאמורים להצביע על כך שמשהו לא טוב קורה לו. ברמה הרביעית הילד שנפגע מגילוי עריות חש בגידה ב'עצמי'. הוא מרגיש שאין לו שליטה או בחירה בחייו, הוא מפתח שנאה כלפי גופו וחש שהעובדה שלא ביטא התנגדות למעשה היא בגדר של 'שיתוף פעולה' עם התוקף". מנגנוני ההגנה של הילד שחווה גילוי עריות גורמים לו במקרים רבים לנסות להיחלץ מהמציאות הטראומטית על ידי דיסוציאציה (ניתוק), צמצום, פרגמנטציה, פיצול והכחשה. הסופרת הקנדית סלביה פרייזר, שחוותה גילוי עריות, היטיבה לתאר זאת בספרה 'בית אבי': "חוסר האונים שלי כה עמוק, כמו בור חסר תחתית, עד כי כל דבר אחר עדיף על פניו. אני מחלצת את ראשי מגופי, כמו שחולצים פקק מתוך בקבוק. מרגע זה יהיו בי שתי ישויות". המשמעות: מנגנונים אלה, שמסייעים לילד להתמודד עם ההתעללות, פוגעים בו בסופו של דבר. גילוי מושהה גילוי הסוד הוא נקודת מפנה קריטית, שמבטאת את המעבר שמתרחש אצל הקורבן: משמירה על המתעלל לתחילת שמירה ודאגה שלו לעצמו. התגובה שהילד מעריך שיקבל בעקבות חשיפת ההתעללות משפיעה באופן משמעותי על ההחלטה לגלות את סודו. מחקר שערכו פרופ' אלי זומר ושרונה שוורצברג בקרב בוגרים נפגעי גילוי עריות מצא שהגיל שבו החלה ההתעללות היה שבע בממוצע, והיא הסתיימה בגיל 14. כלומר, ההתעללות נמשכה בממוצע כשבע שנים. עברו יותר משמונה וחצי שנים עד שהילדים שנוצלו נעשו מודעים לראשונה להתעללות, ועוד כשש שנים עד שגילו לראשונה את סודם. אף אחד מהמשיבים לא התלונן נגד התוקף. רוב המשתתפים במחקר גילו את סודם לראשונה למישהו מחוץ למשפחה. המעטים שסיפרו לבני משפחתם דיווחו על תגובה עוינת או אדישה. השאלה אם ילדים החווים התעללות מינית כיום מגלים את דבר ההתעללות מוקדם יותר ומקבלים תגובה תומכת יותר, טוענים החוקרים, עדיין לא נחקרה. במקרים שבהם בכל זאת נחשף ניצול מיני במשפחה שואלים תמיד היכן היו ההורה הלא פוגע, בדרך כלל האם, או שני ההורים. "כשהפוגע הוא האב, הנטייה היא לראות באם משתפת פעולה", אומרת ד"ר זליגמן. "בגידתה של האם נחווית לעיתים קרובות על ידי הילד כחמורה ביותר בטראומת גילוי העריות. "יש נשים שמאשימות את הילד, בעיקר הילדה, במה שקרה. המסר המועבר לילד הוא שהוא מפרק את המשפחה, שההורה הפוגע יילך בגללו לכלא, שהמשפחה תסבול מזה כלכלית וחברתית. במקרים שבהם הפוגע הוא קרוב משפחה, כמו דוד או סב, התגובה האופיינית היא של הכחשה והדחקה. הרבה פעמים הילד מואשם בכך שהוא מניפולטיבי, ממציא, עושה עניין מכלום. הכי קשה להורים כשגילוי העריות מתרחש בין אח לאחות, כי הם לא יודעים עם מי להזדהות. במשפחות כאלה נוטים לראות הכחשה - הם' רק שיחקו' - של המעשה". גם היום, טוענת ד"ר זליגמן, מעט מאוד משפחות עומדות מאחורי הילד הנפגע. "כשהדברים יוצאים לאור, בדרך כלל מוציאים את הילד מהבית. לא מוציאים את הפוגע אלא את הקורבן. הילד מרגיש שהוא הרע, שהוא זה שהרס, והפגיעה נעשית עמוקה יותר". טיפול – הדרך לשחרור החל מאמצע שנות ה-80 פותחו כמה מודלים לטיפול בנפגעי גילוי עריות. ככל שהניסיון הקליני הצטבר, כך השתכללו כלי האבחון והטיפול. הטענה המרכזית היא שגילוי עריות ממשיך להדהד בנפשם של הנפגעים במשך כל חייהם. הוא מציף אותם בתחושות, ברגשות ובתמונות של אימה ושל חוסר אונים ומוביל למגוון של השפעות מאוחרות חמורות. התסמינים העיקריים שמהם סובלים מבוגרים נפגעי גילוי עריות הם דיכאון, הפרעות חרדה, פגיעה בדימוי ובהערכה העצמית, חוסר אמון באנשים אחרים, תופעות פסיכוסומטיות, הפרעות במערכת העיכול והרבייה, בעיות בתפקוד המיני, ניתוק, נטיות אובדניות ונטייה לפגיעה עצמית (חזרה לתפקיד הקורבן), קשיים ביצירת קשר, צריכת סמים והתנהגויות מתמכרות כפייתיות אחרות. "השלב המשמעותי ביותר בטיפול בנפגעי גילוי עריות הוא יצירת האמון. אנשים אלה איבדו אמון באנשים בכלל ובוודאי בדמויות 'מטפלות'", אומרת ד"ר זליגמן. "ככל שהמטפל הופך לדמות משמעותית יותר, האמון נבדק מחדש שוב ושוב, ועולות שאלות כמו 'המטפל לא ינצל את כוחו כדי לפגוע בי?', 'האם התלות שלי בך לא תאפשר לך לנצל אותי?' וכדומה. "אחת החוויות הקשות של נפגעי גילוי עריות היא תחושת הבדידות שלהם. לכן האתגר השני של המטפל הוא להכיל ובאמת להיות שם עם המטופל, שלפעמים מספר את סיפורו בפעם הראשונה לאדם אחר. לסייע לו להתחבר מחדש לאימה, לפחד. להבין שהאישיות שלו התפתחה במציאות של טרור, חרדה ושנאה עצמית. לסייע לו להכיר בנטייה שלו לשחזר את הטראומה במהלך חייו ולהפוך שוב ושוב לקורבן".

שלומית שלום, תגובה זהה לזו שאת מעלה הועלתה כאן לפני מספר שבועות וקיבלה התייחסות, את מוזמנת לעלעל אחורה ולעיין בתגובה אל הפנייה הזו, דרור

איך מדברים על הורים בטיפול כשהאדם בן 56 וההורים כבר מתים מרגישה שאני משמיצה אותם.

חיה שלום, את מתארת בעיה שכיחה למדי המופיעה גם כשההורים חיים - הקושי ל"השמיץ" את ההורים בטיפול. מן הסתם תחושת האשמה מוחמרת כשהם לא בחיים. אבל ההורים שלך, של כולנו חיים בתוכנו, אנו נושאים את התמונה שלהם את הקולות שלהם ואם נרצה או לא זה תמיד משפיע עלינו. כך שעיבוד של התחושות שלך כלפיהם בטיפול, אינו יוצר דבר חדש אלא מוציא לחופשי, לא מותיר אותך לבד, עם דברים שממילא נמצאים בתוכך. דרור

לא עוד בכי, לא עוד פגיעות, לא עוד רע, לא עוד כאב, לא עוד חלומות רעים, לא עוד הרגשת בחילה, לא עוד מועקה, לא עוד תחושת חוסר ביטחון, לא עוד חוסר אמון, לא עוד סימני שאלה, לא עוד שאלות יתומות חסרות תשובה, לא עוד... מהו חוזק? חוזק זה להתמודד עם דברים? חוזק זה לא לבכות? חוזק זה לא להיפגע? חוזק זה לעמוד איתן? חוזק זה שליטה? חוזק זה חוסר פחד? מה זה החוזק הזה?ולמה הכל מתפורר?

שלום לך, לא קל להגדיר מהו חוזק. יש המגדירים אותו כיכולת להתמודד עם קשיים עם מצוקות. אבל איך עושים את זה? בעיניי הדרך להיות מסוגלים להתמודד עם תלאות החיים זו גמישות. גמישות מחשבתית רגשית והתנהגותית. היכולת להצליח, וזה קשה, להגיב בצורה מתונה לא קיצונית על אירועים גם אם הם קשים. הנטייה שלנו היא לעיתים קרובות לדבוק בדרכי פעולה שאנו מכירים היטב, גם אם הן אותן הדרכים שהובילו אותנו למקומות קשים. בעיניי אחת הדרכים בהן טיפול מועיל הוא בהקנייה הדרגתית של גמישות שכזו. דרור

הוארך מעצרו של תושב פ"ת שנחשד באונס נכדתו פורסם: 24.12.07, 14:18 בית משפט השלום בפתח תקווה האריך בשבעה ימים את מעצרו של תושב פתח תקווה, בן 74, שנעצר בחשד שאנס וביצע מעשים מגונים בנכדתו, בת 26, מאז הייתה בת 4. הסב נעצר הלילה בעקבות תלונת הנכדה במשטרה. (רענן בן צור)

טלי שלום, זהו אכן מקרה מזעזע, נוסף, אבל אני מקווה שאותה בחורה תמצא בעצמה ובאחרים את הכוחות להתמודד עם ההתעללות שעברה עד כה. דרור

היי אני בת 20 כשאנייוזמת מין עם חברי קשה לי להנות מה שגם הוא לא נראה כ"כ מתלהב כמוני וזה מפריע לי....גם כשהוא יוזם הוא לא נראה מתלהב מי יודע מה.אומנם הוא אומר בסוף האקט שהוא נהנה ושהיה טוב מה יכול להיות הסיבה שהוא נראה לא מתלהב למרות שאני עושה הכל לענג אותו....? ולמה אני לא נהנית כשאני יוזמת? כשהוא היוזם אני מרגישה שאני נהנית יותר.

מזי שלום, את מעלה נושא סבוך שנראה לי שאין עליו תשובה אחת פשוטה. בעיקר משום שצריך לברר לעומק מה זה עבורך ליזום, מה זה מעורר בך, אילו תחושות וחרדות או מחשבות על עצמך. מעבר לכך חשוב לדעת האם זה קורה לך רק איתו, האם זהו הקשר המיני הראשון שלך ושאלות נוספות שנותרות ללא תשובה כרגע. אבל ניתן לומר מהדברים שלך שאת מאוד ממוקדת במה עובר עליו והאם הוא מעוניין בך. כאשר הוא יוזם את מרשה לעצמך להניח שאם הוא יוזם הוא מעוניין, להירגע, ולהינות יותר. שוב, הצעה זו היא בגדר השערה מאחר והיא מבוססת על מעט היכרות איתך. הצעתי היא אם זהו דפוס שחוזר על עצמו שתפני לטיפול, דרור

כמה כאב ורגישות באדם אחד יקר/ה הישארי איתנו תמיד שולחת לך הקלה וחיבוק.

שלום לך, אני שומע ממך בעיקר את האכזבה שלך מהחיים, אבל למרות שלא הארת בדברים אני שומע גם שבעצם האיזכור של אכזבה מהחיים, ביקורת עליהם ישנו רצון לחיות אבל לחיות חיים אחרים. לעיתים הרצון הזה נחלש ולכן צריך שיהיה מישהו לצידך שיזכיר לך שגם הצד הזה קיים בך. שאת לא רוצה למות, שאת רוצה לחיות חיים אחרים. זה הבדל חשוב בעיניי. דרור

(((((((((((דרור))))))))))... אין לי כוחות יותר ... כל הגילויים האלה ..התובנות שלא מגיעות .ל...איך זה קרה לי ? איך הצליח להתמודד מכאן?.. כאילו חזרתי אחורה .. אפילו ..כמה צעדים יותר.. אוףףףףף, נופלת ...נופלת ...ומרגיש שאין סוףףףף.... זה היה כנראה.. קשר מסוד מיוחד, הוא לא נכתב ע"ג דפים , הוא גם לא נאמר במילים , הוא בטח לא היה חתום בשבועה .. הוא לא הופר , ותמיד נשמר ! זה היה קשר מסוג מיוחד בין אבא לילדה קטנה.. (אולי בת 6 ) ?... הפעם הראשונה שם ביננו .. נאמרה כמעט בלי מילים , בלחישה חרישית. שלוותה בששש....עם אצבע על השפתיים . לפעמיים הספיק רק מבט.. לפעמיים זה התחיל רק במשפט .. "אני אוהב אותך ..את תמיד תהייה אהובה שלי " שנאמר בפנים ככ אוהבות , והיום כילדה בת 30 .. אני מבינה עד כמה הפנים האלו , היו ככ משקרות . בפעמים אחרות, כנראה שכבר הייתי מנותקת , לא מודעת , בכלל לא שם .. לצערי ..הייתי .. ילדה קטנה שמבינה .. ששתיקה היא גם בלי מילים . והיו בטח עוד דרכים , וצורות .. שעם הזמן עוד יעלו ...בטיפולים אבל מה שבטוח .. זה היה קשר מיוחד במינו .. כי מהרגע שהתחיל, הוא לא נגמר ... קשר השתיקה . עצוב לי דרור ..ככ עצוב .. מצטערת. שרית

שרית שלום, אני מבין את העצב שלך הקשור לזכרונות והשאלות שעולות בך בשלב זה. במידה מסויימת את אכן נסוגה, כדי לטפל בבעיה אבל עם משאבים וכוחות הגדולים מאלו של ילדה בת שש ובתמיכה קרובה ומחזיקה של איש מקצוע. כשהכוונה היא שלא תישארי שם אלא תצאי מהמקום הזה. כך שאני יכול רק לחזק אותך להתמיד בתהליך החשוב הזה שאת עוברת, ולומר שאני ואני מניח שעוד משתתפים מהפורום איתך בתהליך, דרור

מצטערת שאין לי מילים.רק שמרי עלייך,על הילדה הקטנה של אז,שעדיין עטופה בחומות של שתיקה.. כואבת איתך את כאבך,רק שתדעי אני איתך. מאחלת לך ימים קלים יותר של שקט. והם יגיעו .הם יגיעו. חיבוק...

רציתי לשאול בפנקס הפסיכולוגים גם אתה וגם ליאת רשומים עם מס' רישוי אך ללא "קל" האם אתם פסיכולוגים קליניים כי לפי הפירוט בדף של כל אחד מכם בצד שמאל שניכם ביצעתם את ההתמחויות שלכם ויש לכם קליניקות פרטיות. נ.ב בהמשך להודעה הקודמת שלי זה דווקא הרגיע אותי כאשר ראיתי שגם ללא "קל" ליד השם ניתן לבצע טיפול נפשי.

שלום לך, אני שמח שנרגעת מהתשובה שלי, אם כי אני שם לב שהנושא ממשיך להעסיק אותך מאוד. הסטטוס המקצועי שלי ושל ליאת מפורט בכרטיס הביקור שלנו בבהירות רבה. מעבר לכך כפי שכבר נאמר לך, לעיתים קרובות מתמהמה עידכון פנקס הפסיכולוגים בגרסה האינטרנטית שלו. דרור

ד"ר שלום בת 37 בת יחידה להורים גרושים ללא אב נשואה ואם לשלושה ילדים מקסימים מאז ומתמיד הינני זוכרת את עצמי כילדה לא חברותית במיוחד בעלי אהבת חיי אשר נשלח משמיים כאשר הייתי בת 14 והוא בן 17 וחיים יחד באהבה מיוחדת ואמיתית אך עם מריבות בילתי פוסקות כבר 20 שנה יום יום!!!! שלא תאחר!! מהעבודה אין לך אפשרות ללכת לשום מקום בלעדי איפוא אתה למה אתה לא עונה לטלפון בפעם הראשונה לאן אתה הולך שבעה ימים בשבוע 24 שעות חיי סביב איפוא הוא? בעלי איש יקר ועל תפקיד בכיר במגזר הפרטי מגלה וגילה סובלנות רבה לאורך כל השנים ליפני כשלוש שנים נתקף בהתקף חרדה והמשענת היחידה הייתי אני כנראה שמיביחנתי היה לי אותו סוף סוף "בשליטה" לאחר ניסיונות בכל הכיוונים ללא הצלחה בעלע פנה לטיפול תרופתי לפני כשנה אשר הוכיח את עצמו מעל ומעבר למצופה!!ציפרלקס 10 מ"ג אחת מהבעיות שלי הינה שאני צורחת על הילדים ללא פורופרוציה למעשה תמיד 10 בסולם ריכטר בעלי מאוד מתבייש מהשכנים ומהרצון להקנות בית שליו .לפני כחמישה חודשים שיכנע אותי שיש לקחת ציפרלקס ואולי סוף סף "חרדות הנטישה" לדווריו ייפסקו הצעקות ייעלמו וייסרור שלום בביתינו התחלתי לשתות ופתאום הרגשתי מצויין חרדות הנטישה נעלמו אך במקומם באה חוסר איכפתיות ובטחון עצמי בזה שהבעל יכול ללכת קהות חושים קיצונית(כי ממילא לא הייתי אדם רגיש)אך עדין נשארן לי באום דרגות הרצון ההיסטרי לאן הוא הולך ומה עושה ואוי ואבוי אם ייאחר אני מסוגלת לקלקל ערב שלם הצעקות ווהתפרצויות נשארו כפי שהיו ד"ר אנא ממך האם הכדור אינו מתאים מה לעשות ואיך הינך מגדיר את הבעייה(הכותב הינו בעלי לאחר אישורי)תודה מראש

סימה שלום, אינני נוהג לאבחן דרך האינטרנט, למרות המידע הרב שמסרת. ככלל נראה שכפי שציינת בעלך מהווה עבורך נקודת אור בחיים, ביחד עם תחושה עמוקה שיום אחד הוא ייעלם ואת תקרסי. הדרך שאת מרגישה שאת יכולה לשלוט בכך, למנוע את זה היא לשלוט בכל התנועות שלו אך מן הסתם זה מכניס מתח רב ליחסים שלכם. לא ברור לי גם מדוע בעלך הוא שכותב את הפנייה, האם את רוצה שינוי ואם כן איזה? אם השינוי שאת רוצה בו הוא שינוי פנימי כך שתוכלי להרגיש בטוחה יותר בעצמך ובקשר איתו המלצתי היא שתפני בהקדם לטיפול. ייתכן והמטפל ימליץ לך במקרה כזה גם על טיפול תרופתי, כדי להקל על רמת החרדות שלך. אבל בבסיס את צריכה לטפל בחרדת הנטישה, להבין את מקורותיה מבחינתך ולראות כיצד את יכולה לעבור למצב אחר בו את מרגישה שנטישה אינה הכרחית, וגם אם תקרה היא אינה סוף העולם מבחינתך. דרור

בננו נמצא בטיפול פסיכולוגי. הוא בן 5. הפננו אותו לטיפול וכנראה יש לו OCD. האם זה משהו שעובר? האם טיפול תרופתי יכול לעזור? איך לעזור לו?

שלום לך, לא ברור לי מהיכן האבחנה של OCD, האם זו אבחנה של איש מקצוע או שלכם. בכל מקרה מאחר ואיני מכיר את פרטי המקרה המלצתי היא שתתיעצו ישירות עם המטפל. באופן כללי אני יכול לומר שטיפול תרופתי ביחד עם טיפול פסיכולוגי יכול להיות יעיל למדי בטיפול בהפרעה אובססיבית קומפולסיבית. אבל שוב, התייעצו עם המטפל לגבי הדרך הנכונה ביותר לעזור לו בשלב זה, דרור

Thank you

התקרבתי יותר מידי. סמסתי עייפות ולא באתי לפגישה. לקראת הפגישה הבאה בסוף השבוע מתמקמת לה הרגשת בטן שהכל פיקציה. הטקסט ל SMS הבא כבר מתנגן בתודעה. אופרטיבית: איך מניחים, איך מתרככים, איך מניחים? זקוקה לתוכנת הפעלה מהירה, מדוייקת,בהירה. יש?

שלום לך, מהדברים שלך נשמע לי שאת הגעת למצב בו הסמס הפך למרכזי והטיפול/פגישות הפכו לשוליות. נראה לי כי קיים כאן קושי לבטא את עצמך מול המטפל, וקיימת העדפה לעשות זאת בסמס, אבל זה אינו מקדם את הטיפול, פוגע בו וזו גם הסיבה לכך שהטיפול, ואולי לא רק הוא נראים כפיקציה. עצתי היא לנסות להביא יותר ויותר חלקים ממך, באמת ממך אל תוך הטיפול, על אף הקושי שבכך. דרור

שלום לכולם, אני מבין את החרדה והאכפתיות לפורום שעלתה היום, יחד עם זאת ניתן להיעזר במקרים אלו על ניסיון העבר ולראות כי מעטים היו הפעמים שאני או מנהל אחר איכזבנו ולא הגענו ללא הודעה. קיבלתי פניות רבות בנוגע לעץ שהורד, לא העליתי אותן משום שגם אורנה וגם ליאת, וגם אני לאחר שעודכנתי בפרטי המקרה, סבורים שלא נכון היה להשאיר את העץ כפי שהיה והכיוון שהוא תפס, ולכן גם נראה לי נכון להניח לנושא זה לעת עתה, גם אם חלקכם לא מבינים או מסכימים, אנו מבשים שתכבדו את השיקול המקצועי שלנו שהתקבל בכובד ראש. דרור

כמה זמן לוקח טיפול דינאמי ומתי יודעים שזה הסוף שאלתי את המטפל שלי והוא אמר שזה לא הזמן להיפרד כבר עברה שנה וחצי אין לי בעיות מיוחדות למעט קשיים במציאת מקצוע ובחורה הוא מטפל אדיר סובלני ומבריק אך כמה זמן?

רועי שלום, מרבית הטיפולים הדינמיים הם ארוכי טווח, ולעיתים קרובות נמשכים זמן רב יותר מהזמן שאתה תיארת. אך הזמן כשלעצמו אינו המדד לסיום טיפול. המדד הוא האם המטפל והמטופל מרגישים שאין אפשרות להיעזר או לעזור בטיפול. במקרה שלך, אתה מתאר שתי נקודות משמעותיות למדי שאינן פתורות עבורך ואני יכול להבין את דעתו של המטפל. עם זאת, בכל שלב שהוא יכול המטופל להחליט שהוא מצידו מיצה את הטיפול. המלצתי היא לנסות ולברר עם המטפל מדוע הוא חושב שעוד לא הגיעה העת ולראות האם זה מדבר אליך או לא. דרור

היי למנהלי הפורום ושאר החברים הטובים שמי אבי ,אני יוצא מזה כחודשיים וחצי עם בחורה שהבהירה לא ומספרת לי שהיא בעלת פיצול אישיות. אני לא מבין כל כך אם היא באמת בעלת אופי כזה כי אני לא יודע לזהות הבדל גדול בין פיצול אישיות ובמיוחד אם הוא שייך לבחורה ,שהיא תמיד מאופיינית בפיצול כזה. בנוסף,יוצא מצבים שאנחנו רבים על דברים קטנים. היא מגיעה למצב שהיא אומרת שהיא רוצה להתאבד . לא פעם ולא פעמיים היא עושה לי את הדברים האלו. בנוסף קרה שהיא תוך כדי נשיקה קטנה היא ביימה שהיא התעלפה ואני כמעט וכולי הייתי בשוק טוטאלי.מסתבר שהיא רק ביימה וזה לא היה אמיתי. אשמח לשמוע מה התופעה שיש לבחורה הזו .והאם יש לה איזה שהיא הפרעה או סוגיה שאפשר להצביע על בחורה כמו שתיארתי. ממש יעזור לך תשובה כמו שלך לגבי קבלת החלטה לגבי הבחורה הזו. תודה.

אבי שלום, ככלל פיצול אישיות זו תופעה המתאפיינת בדיסוציאציה, ניתוק עד לכדי יצירות מספר אישיות בתוך האדם. ישנו וויכוח האם קיימת הפרעה כזו קיצונית, אך ברור שהפרעה דיסוציאטיבית קיימת. אני לא יכול ולא נכון יהיה לאבחן מכאן את חברתך. מלבד לומר שהיא מגיבה בעוצמה רגשית רבה המשפיעה גם על התנהגותה. אבל אם תרצה אתה מוזמן לקרוא עוד לע ההפרעה באינטרנט. לגבי ההחלטה האם להישאר איתה או לא, בוודאי שאני לא יכול לייעץ לך מכאן ובהסתמך על המידע הזה, אתה תצטרך לקבל החלטה האם ההתנהגות שלה כפי שאתה רואה אותה מתאימה לך או לא. דרור

האמת שתהיתי מדוע אינך משיב להודעות, דאגתי לך ..

חן, תודה על הדאגה שלך, דרור

הפורום פעיל

ערב טוב, אני יודעת שהנושא נטחן כאן בעבר וקראתי את ההודעות בנושא , ובכל זאת אני חשה צורך לכתוב את ההודעה הזו. שמתי לב שהתחלתי לפתח רגשות כלפי המטפל שלי. אני יודעת לזהות את זה כהעברה אירוטית. אני מפנטזת רבות על סיטואציות בהן אני שוכבת בתנוחת עובר אצלו בקליניקה והוא מלטף אותי ומחבק אותי. אני חושבת עליו ימים כלילות. זה התחיל כאשר הוא בפעם הראשונה הצליח לפתוח אותי ולגרום לי לאבד שליטה. זה היה שלב קריטי בטיפול שכן הנושא המרכזי בטיפול הוא הניסיון שלי לשלוט בהכל וחוסר היכולת שלי להרפות, כמו כן, הדימוי עצמי הירוד שלי. היום שיתפתי אותו בחלק מן המחשבות שלי(לא חשפתי את כולן מרוב בושה) וטענתי בתוקף, אולי באגרסיביות, שלא מדובר בהעברה אירוטית ושאני לא נמשכת אליו ושאני לא מתאהבת בו. כמובן שזה נכון באופן חלקי... אני נורא חוששת מכך שהוא יפסיק את הטיפול. לא רוצה להלחיץ אותו. חשוב לציין שהוא נתן לי את התחושה שזה שכיח ולגיטימי ושאני לא צריכה להתבייש בזה ושזה טבעי. בנוסף, מפחיד אותי שאני מסיטה את תשומת הלב שלי מהנושאים היותר חשובים שבגללם הגעתי לטיפול ומתעסקת במחשבות עליו ולא על עצמי.

יעל שלום, אני מניח שלא שיתפת בכלל הפנטזיות שלך, אבל מאילו שכן העלית אני לא שומע דווקא העברה אירוטית אלא רצון להיות מוחזקת על ידו כמו על ידי אם. ככלל אני מסכים עם המטפל שלך שזה שכיח ולא הייתי ממהר לחשוש שהוא יסלק אותך מהטיפול, זהו גם תפקידו לבדוק האם הפנטזיות הן הסתרה של בעיות חמורות יותר שאת מסיחה דעת מהן, או שהן הדבר עצמו עמו את מתמודדת. דרור

אני לא יודעת בדיוק אם אני מבצעת "התנגדות"(כך קוראים לזה, לא?). יכול להיות שזה איזהשהו פחד או צורך שלי למנוע ממנו לחשוף אותי לגמרי. האמת, אני מאוד חוששת ממה שאמצא. אני חושבת שעברתי איזהשהי התעללות מינית בתור ילדה. אין לי מראות או זכרונות ברורים וגם לא מעורפלים. זו פשוט הרגשה שמרחפת מעליי. אני מפחדת שיחשוב שהשתגעתי ושאני ממציאה דברים כי אני נוטה מטבעי להגזים ולהיות קצת דרמטית. אני לא מרגישה אהבה כלפיו ומודעת לרציונל. בנוסף, סיפרתי לו שאם הוא יחשוק בי מינית אז העולם הזה באמת רקוב. אולי אני סתם בוחנת אותו...לא יודעת. מה שכן, אתמול בפגישה לא הפסקתי להתנצל על כך שאני עושה לו "חיים קשים" ועל כך שאני "קשה להבנה" ועל זה שאני "דפוקה". מאין בא הצורך להתנצל? למה אכפת לי ממנו כל כך? מה זה באמת? חשוב לציין שאני משתפת אותו ושואלת אותו אבל הנושא התעורר בעיקר לקראת סוף הפגישה ולא הספקתי לקבל מענה ולהביע את עצמי עד הסוף והפגישה הבאה רק ביום ראשון הבא ואני חייבת להבין מה קורה לי. תודה רבה!!!

שינויים בוויסות ההיפעלות הכוללים: 1. דיספוריה (עצבות, דיכאון קל עד בינוני) מתמדת; 2. מחשבות התאבדות כרונית; 3. חבלה עצמית; 4. זעם מתפרץ או עצור ביותר (עשוי להופיע לסירוגין); 5. מיניות כפייתית או עצורה ביותר (עשויה להופיע לסירוגין). ג. שינויים בתודעה הכוללים 1. אמנזיה (שכיחה) או היפראמנזיה בקשר לאירועים הטראומטיים; 2. אפיזודות דיסוציאטיביים חולפות; 3. נתק מן העצמי ואובדן תחושת המציאות; 4. התנסות חוזרת בחוויות, אם בצורת סימפטומים פולשניים של הפרעת דחק פוסט טראומטית, ואם שקיעה במחשבות. ד. שינויים בתפיסת העצמי הכוללים 1. הרגשת חוסר אונים או שיתוק העצמי; 2. בושה, אשמה, האשמה עצמית; 3. הרגשת טומאה או הכתמה (סטיגמה); 4. הרגשת שונות גמורה מבני אדם אחרים (עשויה לכלול הרגשות מיוחדות, בדידות מוחלטת, הרגשה שאיש לא יכל לבין, וזהות לא אנושית). ה. שינויי בתפיסת המתעלל הכוללים 1. שקיעה במחשבות על היחסים עם המתעלל (כולל מחשבות נקם); 2. ייחוס לא מציאותי של כוח מוחלט למתעלל (זהירות: הערכת הוויות הכוח שמעריך הקורבן יכולה להיות מציאותית יותר מזו של הקלינאי); 3. אידיאליזציה או הכרת טובה פרדוקסלית; 4. הרגשת יחסים מיוחדים או על טבעיים; 5. קבלת מערכת האמונות או ההתרצות של המתעלל; ו. שינויים ביחסים עם האחרים הכוללים 1. בידוד והסתגרות; 2. שיבוש ביחסים אינטימיים; 3. חיפוש חוזר ונשנה אחר מושיע (יכל להופיע לסירוגין עם בידוד והסתגרות); 4. חשדנות מתמידה; 5. כשלון חוזר ונשנה בהגנה עצמית. ז. שינויים במערכת משמעות 1. אובדן האמונה בתמיכה ובאימון; 2. הרגשת חוסר תוחלת וייאוש.

שלום לך, במקרים בהם עולה שאלה סביב התעללות, בעיקר כאשר אין זכרון אלא תחושה חשוב להיות זהירים ולא ל"נטוע" זכרונות במטופל על בסיס השערות הנחות וסימפטומים. לכן הייתי ממליץ ראשית לציין מהו מקור רשימת הסימפטומים הזו ושנית להדגיש שמדובר רק ברשימה המעלה את החשד או הסבירות אך בוודאי אינה קובעת שאדם אכן עבר התעללות. דרור

אין תקלה וההודעות הועלו בסופו של יום, דרור

בזמן האחרון הפורום נהיה מוזר מעלימים עצים מנהלי פורום לא מגיעים מה יהיה.....

שלום לך, אני מבין את התחושה שלך, יחד עם זאת נראה לי מהיר וחפוז מדי להסיק על שינויים ועל מוזרות מהגעה מאוחרת יותר לפורום ומהחלטה מסויימת של מנהלי הפורום להוריד עץ. דרור

הפורום יצא לחופש כמו בפורום פסיכותרפיה?בדרך כלל דרור מגיע בתשע?

שלום לך, הפורום לא יצא לחופש, אני מבין איך שינוי בשעת תחילת המענה מעורר שאלות רבות, אפילו חרדות. ניתן להבין דרך זה עד כמה חשובה המסגרת, אותם גבולות, שלעיתים לא מבינים את חשיבותם בשמירה על הטיפול ועל תחושת ביטחון בסיסית בו. דרור

רציתי לשאול מדוע יש בפנקס הפסיכולוגים פסיכולוגים שיש להם מספר רישוי אבל בעמודה של "מומחה בתחום" לא מופיע כלום, האם הם נחשבים לפסיכולוגים קליניים גם אם לא מופיע "קל" בעמודה של "מומחה בתחום" והאם הם רשאים לעסוק בטיפול נפשי כמו פסיכולוג קליני. מה שהצלחתי להבין הוא שנרשמים בפנקס לאחר 4 שנות התמחות ומבחן הסמכה של משרד הבריאות. נ.ב הסיבה שאני שואל הוא מכיוון שקיבלתי טל' של פסיכולוג קליני ממכון שעובד עם קופ"ח וכאשר הפנתי את תשומת ליבה לאחר בדיקה שלי שאין סימון של "קל" בפנקס הפסיכולוגים אז היא מסרה שכנראה זה לא מעודכן, כי היא הסתכלה במסמכים של אותו פסיכולוג ומסרה שיש התמחות בבית חולים וכל מה שצריך (יש לציין שעדיין לא התחלתי טיפול, קבעתי פגישה לשבוע הבא ויש לי חששות).

שלום לך, למיטב ידיעתי לא ניתן לעבוד בהסדר עם קופת חולים ללא תעודת מומחיות כלשהי. כך שמבחינה זו אתה יכול להיות רגוע, אתה גם יכול לבקש מהפסיכולוג את התעודה המעידה על מומחיותו. ככלל פסיכולוג אשר סיים תואר שני בפסיכולוגיה, יכול להירשם בפנקס הפסיכולוגים. התואר מומחה מתווסף לאחר שסיים את חובות ההתמחות שלו ועבר את מבחן ההתמחות. דרור

איך ניתן להתייעץ כאן? ובאילו ימים?

אור שלום, ניתן להתייעץ כאן על ידי כתיבת שאלה, התלבטות או שיתוף במחשבה כלשהי בכל אחד מימות השבוע מלבד יום שבת, דרור

ד. שלום, לא הודיעו שלא אהיה כי אני כאן, גם אם באיחור מה, דרור

כוכבית שלום, אני כאן דרור

שלום לך, כפי שניתן לראות הפורום פעיל. דרור

Hullo Liat, I wonder whether you remember me! I realize you have so many people writing to you but anyway if you do, I thought I would let you know that I am still going for counselling(about 7 months) AND it really has made a difference.(I had the problem of estrangement from my daughter) Thank G-d we are now good friends however I stlll find that she is not as close as I would like her to be now that she is married. My psychologist says that this is a sign of wanting to be independent. . . I find that at times she is like 'my lttle girl at home' AND then there are times when she seems so aloof AND a 'different character'. Would value some words of advice from you. Thanks Keren!

קרן שלום, ליאת תהיה פה ביום חמיש ותוכלי לפנות אליה אז. בינתיים אוכל לומר לך שמבלי להכיר את ביתך או אותך נשמע שישנו ניסיון חיפוש מצידה עד כמה להיות קרובה אלייך ועדיין להרגיש "ילדה גדולה". התפקיד שלך, עד כמה שזה קשה הוא לכבד את החיפוש הזה שלה. רק כך היא תוכל להגיע למקום שיהיה אפשרי ומספק עבורה ומספק גם עבורך. גם אם לא יהיה מושלם מבחינתך. דרור

היי דרור היקר,מה שלומך? אני עוברת תקופה לא טובה בחיים. ובימים האחרונים גם בעבודה, הימים הבאים הולכים להיות אינטנסיביים מבחינת כמות העבודה ,האחריות המוטלת עליי,אחריות שלא הייתי לוקחת על עצמי לו לא הייתי "חייבת". למרות שהתגמול הוא די שווה את זה.. מרגישה שמשהו חסר לי ,מרגישה לחץ,מן עייפות שטריליון שנים של שינה לא יעבירו. בא לי לעזוב את העבודה אבל האלטרנטיבה היא לשבת בבית לטפס על הקירות ,ולחפש עבודה,ואצטרך להחליט מה לעשות עם החיים,אין לי מושג מה אני רוצה.. אז האופציה של להתפטר ירדה מהפרק בינתיים... וחוץ מהעבודה מכל הבחינות לא קל לי וזה כנראה הקש ששבר את גב הגמל. הרבה דברים לא מאורגנים לי במחשבות,גם לא עכשיו כשאני רושמת, ואין לי מושג איך לסדר את החיים האלה, כאילו שאפשר לסדר.. כאילו שאפשר לעצור הכל או לחזור אחורה.. אני רק רוצה לנוח מהכל,ולא התאמצתי עד כדי כך שאהיה כל כך עייפה..כל כך חסרת אנרגיות... אפילו אין לי את הכוח לטפל בעצמי.. פשוט אני מרגישה שנופלת לבור בלי רצפה ,ואם אגיע לרצפה גם היא תקרוס תחתיי. סורי שמבולבלת חן

חן שלום, אני שומע ומבין את הפחד הבסיסי שלך שאין תחתית לנפילה, שהכל יכול וכבר קורס למרות מסביב נראה שאת מחזיקה מעמד. זה באמת מעורר תחושות קשות של חוסר וודאות, אבל החשוב הוא לנסות, אולי דרך הטיפול, לנסות ולהקטין את הפער בין המאמצים להראות מבחוץ כמתפקדת לבין התחושה הקשה מבפנים. למצוא כיצד ניתן לחבר ביניהם ואז זה גם יהיה הרבה פחות מעייף - כי בעיניי הפער הזה הוא שגוזל את הכוחות ממך. דרור

כואב לקרוא אותך .. הבלבול הזה.. התחושות שלא מרפות .. הקושי להמשיך הלאה ולתפקד רגיל כאילו כלום לא קרה .. ככ מבינה אותך יקרה ..ככ מבינה .. מקווה שתדעי ימים יותר של שקט ושלווה ..ותצליחי לעשות קצת סדר בבלאגן .. שולחת לך חיבוקי כח ..בתקווה שיקלו .. כאן איתך ובשבילך ..מתי שתרצי .. אוהבת, שרית

היי אני ובעלי גרים עם חמותי עם יחידה נפרדת....רוב הזמן אני לא בבית כי אני לומדת באזור אחר....בסופי שבוע כשאני חוזרת היא תמיד רומזת לי שהחלק שלי לא מסודר (יש לנו 2 חדרים) ושהוא מלוכלך ....מאוד מעצבן אותי שהיא מתערבת בחיי ...פעם כשהיא עשתה צנתור ברגל....ואמרו לה שאסור לה לעשן...המשיכה לעשן גם בבית חולים..כשניסיתי לרמוז לה שאוליכדאי לה להפסיק לעשן היא לא אהבה את זה...אנחנו לא יכולים להשכיר דירה כי בנוסף לכל בעלי עוזר להוריו כלכלית...אמנם אני לא מתווכחת איתה ורק מבליגה אבל בסוף אני אתנפל עליה נראה לי...מה כדאי לעשות לדעתכם? בנוסף לכל...תמיד אומרת לי למה את כזאת ביישנית? את לא יודעת לפתות ולפנק את הבעל.....זה מה זה מעצבן מה היא רוצה מחיי? היא חושבת שלא רע לי עם זה שאני ביישנית? ושלא יודעת לפתות את הבעל.....כבר נמאס לי מהשטויות שלה.....לא בא לי לחיות בשליטתה....היא רק מורידה לי את הבטחון העצמי....

סמנתה שלום, התלונות על חמות אינן חדשות בעולמנו. אני מניח שהמקור להן טמון בתחושה של האם שאף אחת לא מספיק טובה לבן שלה, וכבסיס לאמירה הזו טמון ההמשך שרק היא מספיק טובה עבורו וקשה לה עם ההיפרדות שלו ממנה. זה לא הופך את זה לנסבל יותר, אבל השאלה היא האם גם הוא מרגיש כך, האם גם הוא דבק בה יותר משהוא דבק בך. אם כן הרי שיש משהו מאוד לא בריא בנישואין האלו ואת צריכה לשקול את צעדייך כי זה לא ישתנה מעצמו ובוודאי לא ללא מאמץ. אם זוהי רק הגישה שלה והוא מעוניין בך נסי לחשוב שהדברים שלה באים מרצון להכאיב לך, אבל לא לך באופן אישי אלא לכל אחת שהייתה מתחתנת איתו. אולי זה יגביר קצת את היכולת שלך להתמקד בדברים החשובים. דרור

לשנות את מה שניתן, ולקבל את מה שלא ניתן לשנות.." שבת לא קלה עברה עלי. זכרונות העבר צפו ביתר שאת, יחד עם ההתמודדיות העכשוויות, המלמחמה עם שדים האמיתיים בעבודה, וההשלמה עם אהבה גדולה שהתעוררה בי ונמוגה בין-רגע. בשנות ילדותי ונעוריי הייתי חשופה להתעללות פסיכולוגית מצד משפחתי. הוטחו בי מילים קשות, עלבונות, השפלה. פיתחתי דימוי עצמי כה נמוך, שגם שנים של טיפול פסיכודינמי לא הצליחו לבנות. הייתי חשופה גם לאפיזודות נדירות של אלימות כלפיי. באחד המקרים עזבתי את הבית, לאחר מקרה כזה, הגעתי לתחנת המשטרה וכך גם הוריי, השוטרים היו די מזועזעים מכך שאני חושבת להתלונן על אחי. אני זוכרת את אותו ארוע, לא ידעתי לאן ללכת, התלבטתי אם להגיש תלונה, הייתי כל כך אבודה, בקושי היו לי חברים. צלצלתי לפסיכולוגית וזו התכוונה להגיע לתחנת המשטרה. לבסוף החלטתי לא להגיש תלונה, ובתאם עם הפסיכולוגית הגעתי אליה בערב יום שישי לביתה כדי שהיא תעזור לי להחליט מה לעשות, ולאן ללכת. נוצרה אי-הבנה וכשהגעתי אליה התברר שהיא לא ידעה שאני מתכוונת להגיע. בכל אופן שוחחנו והיא אפשרה לי להתקשר מביתה ולחפש אכסניות. אי אפשר לתאר את חוסר האונים שלי במילים. את המצוקה, הפחד, העצב... זה לא היה המקרה הראשון. מהמקרה האחרון חלפו כ-7 שנים. מאז מצאתי עבודה קבועה, שכרתי דירה, התחלתי ללמוד.. הכרתי חברים חדשים. היו לי אהבות קצרות. התנסויות מרגשות. הלוואי והכל היה מאחורי, ובאמת, כפי שזה נראה, הייתי פותחת דף חדש..הולכת ומתעצמת. עבדתי שנים במוסד גדול, הייתי כנועה ומאוד לא אסרטיבית. מאוד ביישנית, עם זאת גם מוכשרת. שכרתי דירות אבל הזנחתי את עצמי מאוד ואת הדירה, לא יצרתי בית ומקום משלי. היו תקופות טובות יותר מאחרות. לגבי הלימודים - עברתי בין חוגים, בשל המשברים התכופים, ובעיקר, פאסיביות ודחיינות בלתי מוסברת, התקשתי להתמיד בלימודים. לא ניגשתי לבחינות בקורסים שנרשמתי אליהם. בשל יכולת השכנוע שלי אושר לי להיבחן במועדים מיוחדים, שגם אליהם לא ניגשתי, לאחר מאמץ רב להשיגם. חיה מעין חיים משונים, כמו הדמות הספרותית, בילבי בת-גרב, עם עולם משלה, חיה לה לבד- לבד. עם מעט מאוד חברים. כלפי חוץ נראית מצליחנית. כמעט חיים חסרי תכנון, אם כי לא הרסניים. כך כך רוצה לבנות משהו..בית..להתמיד בלימודים..לא מצליחה. לפני מס' חודשים הכרתי מישהו, שהצליח לגעת בליבי כל כך עמוק, בזמן קצר, ונמוג באופן לא ברור. קשה לי להגדיר את מצבי, טלטלות רגשיות רבות, רגעים של עצב, רגעים אחרים של מלנכוליה וכעס. וגם שמחה, הנאה ויצירתיות. לעיתים טלטלות חזקות (לא עד כדי מאניה). עכשיו יש בעיות קשות ומורכבות בעבודה. לאחר שנות כניעה, הרמתי את הראש והייתה לי לא מעט ביקורת. סיבכתי את עצמי כהוגן. ותוך כדי נגלה אלי כיעור אנושי בלתי נתפש. צביעות, שקרים, חוסר מוסר..ואני יצאתי למלחמה חסרת סיכוי. אתמול הבנתי שאולי אני תקועה במקום ההוא, בצומת ההיא, כשעזבתי את הבית, לא היה לי לאן ללכת ולמי לפנות. מצוקה קשה. אני מרגישה שאני שם, למרות שאני לא באמת שם. בהרגשה אני שם. ופתאום חשבתי לעצמי, אולי אני בפוסט טראומה? אולי זה מה שמעכב אותי כל השנים? אולי, למרות שאני כבר לא בבית, לא הרשתי לעצמי לצאת לחופשי? מה דעתכם? תודה שקראתם, אחת.

שלום לך, את מתארת סיפור חיים מורכב ומרגש מאוד. הרבה פעמים אנו רוצים לעזוב הכל מאחור ו"לעלות על מטוס" אבל מה שיש בתוכנו בא איתנו וגם הבית בתוכו. את מתארת איך התקשית לבנות לך בית משלך, לחזק את תחושת הביתיות שלך שבאופן סמלי מייצגת עד כמה את מרגישה מוגנת ומוכלת. אני לא יודע אם את סובלת מפוסט טראומה או לא אבל ברור שמאוד קשה לך ואת רוצה שינוי. לכן המלצתי החמה היא לחזור לטיפול, ובהדרגה להתחיל להרגיש שאת פחות לבד פחות חוששת מאחרים, ובעיקר יותר מסוגלת למצוא את טווח הביניים הרגשי וההתנהגותי. דרור

במהלך הפגישה כל כך כעסתי שבעטתי בשולחן שבקליניקה, המטפל לא מצמץ אפילו אולי מההלם אולי מאדישות. הוא כל כך עוזר לי ובשבילי אבל אני עושה לו את המוות בכל המובנים והדרכים אבל אוהבת אותו למה הוא לא מתייאש למה הוא צריך מישהי שכועסת מקללת צועקת מגיע בלי להודיע מתקשרת מליון פעם עד הפגישה הבאה מעליבה ועוד מה הוא מזוכיסט או שאני סדיסטית?

מאיה שלום, נשמע לי שיש שם משהו קשה עבורך בחוויה שלך כל כך צריכה אותו, כל כך נעזרת בו, ובה בעת גם כל כך רוצה להתרחק לא להיות תלויה בו. את לא מרגישה שאת יכולה לעזוב ונשמע שלעיתים את אף מנסה לגרום לו להתייאש ממך, כפי שאולי כבר חווית אחרים בעברך עושים. אבל הוא מסרב והיכולת של שניכם לשרוד את השלב הזה ביחד, לשנות את הדפוס הבסיסי הזה היא המפתח להצלחת הטיפול. דרור

כבר כמה חודשים שאני ללא חשק מיני בכלל וזה מאוד מפריע לנו לזוגיות. מה גורם לכך כי אני מאוד אוהבת את בעלי ולא רוצה בכלל .

מירי שלום, מהתיאור הקצר שלך קשה מאוד לענות על השאלה שלך. חשוב לדעת ראשית האם ישנה בעיה בריאותית חדשה, האם חל שינוי משמעותי, עבורך לפחות בחודשים הללו. האם את שרויה בדכאון דבר שפוגם ברמת החשק המיני ועוד. אלו שאלות חשובות שדרך המענה עליהן ניתן להגיע להבנה טובה יותר של הסיבה. דרור

תערוכת צילומים של נפגעות וצלמים מקצועיים תפתח בת"א ב- 23 בנובמבר 2007 איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בישראל משיק תערוכת צילומים בתל אביב לקראת ה- 25 בנובמבר 2007 - יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים בתערוכה יציגו יחדיו צלמים ישראלים מקצועיים ונפגעות ונפגעי תקיפה מינית. נפגעות ונפגעי תקיפה מינית, אשר מעוניינים להציג צילומים שצילמו הקשורים לנושא זה, מוזמנים לשלוח אלינו תמונות בצירוף שם וטלפון (אפשרי שם פרטי בלבד. מספרי הטלפון יישארו חסויים) לנגה לאימייל: [email protected] (ניתן לשלוח יותר מתמונה אחת. חשוב לציין כי מתוך הצילומים שיגיעו אלינו ייבחרו צילומים שיתאימו לתערוכה מבחינת נושא והתאמתם להגדלה לגודל של לפחות 90*60).

מכתב התאבדות של צעירה שנאנסה: "החברה לא מוכנה להתמודד עם התעללות מינית" במכתב שכתבה סטודנטית לפסיכולוגיה ימים לפני שהתאבדה, תיארה הצעירה את הייאוש שחשה כקורבן לגילוי עריות . לדברי איגוד מרכזי הסיוע, המכתב הוא "כתב אישום נוקב על כישלונה של החברה" מאת רותי סיני סטודנטית לפסיכולוגיה שהתאבדה בתלייה במעונות של האוניברסיטה העברית, כתבה בשבוע שעבר מכתב שבו תיארה את הייאוש שחשה כקורבן לגילוי עריות ולאונס קבוצתי, משום שלא נמצאה בעבורה מסגרת טיפול הולמת. המכתב נחשף היום על ידי איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, שליווה את האשה במשך שנים אחדות, וביקש ממנה לתאר את מצבה בניסיון להשפיע על הרשויות להקים מסגרות טיפול לנשים כמוה. הצעירה, בת קיבוץ בת 27, כבר ניסתה בעבר להתאבד פעמים מספר, ואחרי אחד הניסיונות התאשפזה במחלקה סגורה של בית חולים פסיכיאטרי. במכתבה היא מתארת חוויה שעברה עליה בבית החולים: "מישהי מושכת בשיער של מאושפזת אחרת. הצוות תופס אותה במהירות ואומר שיקשרו אותה. היא בוכה. היא לא רוצה. הם מכניסים אותה לחדר לידי. וקושרים אותה. אני נוגעת בקרסול שלי. כבר הרבה זמן שאף אחד לא חיבר לי את הגוף לחבלים ולשרשראות. זה כיף לי שאני יכולה להזיז את הידיים. אבל מה שאני רואה בחדר לידי עושה לי פלאשבקים מאוד קשים למה שהיה. "אני מצליחה להגיע לרופאה ולהסביר לה את הקושי", כותבת האשה. "הרופאה מקסימה אבל היא אומרת שאין לה מושג בדברים כאלה... אחר כך בערב האחיות מדברות אתי. הן לא מבינות למה אני כאן... שהבנות כאן מאוד חולות ושאני הייתי מפקדת בצבא ושאני סטודנטית". האשה שיחררה את עצמה מהמחלקה הסגורה, ופנתה למרפאות חוץ של בתי חולים, שמטפלות בנפגעי פוסט-טראומה. אך השתתפותם של גברים בקבוצות אלה רק העצימה את הפלשבקים שמהם סבלה. אחרי שניסתה שוב להתאבד, היא ביקשה להתאשפז שוב במחלקה סגורה, אך נענתה בסירוב בטענה שהמסגרת אינה מתאימה לה. "אני אובדנית מאוד", כתבה, "אני מחזיקה חבל ביד ורוצה לתלות את עצמי במקלחת. ההרגשה שלי כרגע שאין מקום בשבילי בעולם... החברה הישראלית לא מוכנה להתמודד עם הפוסט-טראומה, עם התעללות מינית וגילוי עריות, עם אונס קבוצתי... לנפגעות התעללות מינית עלינו לעזור כי אנחנו כחברה איפשרנו את הפגיעה בהן... אני רוצה לגדול ולהיות אזרחית טובה ולתרום למדינה. יותר מכל אני רוצה לחיות ולא לפגוע בעצמי. אבל אני לא יכולה לבד. אני צריכה עזרה". לדברי מנהלת איגוד מרכזי הסיוע, הילה קרנר-סולימן, מכתבה של הצעירה הוא "כתב אישום נוקב על כישלונה של החברה, שלא זו בלבד שלא הגנה עליה כילדה, גם לא טיפלה בה כבוגרת". "אנו רואות בו צוואה שמחייבת את רשויות הבריאות והרווחה להקים בדחיפות מסגרות ייחודיות לטיפול מקיף ומתמחה לנפגעות עבירות מין", הוסיפה קרנר-סולימן.

אני כאן .. עוברת ימים קשים ... קוראת בשקט ..בלי להציף רגשית כאן את הפורום ... מנסה לקבל כוחות ... אבל כאן ... תודה יקרה .. חיבוק ממני אלייך ... מה שלומך?... שרית

שלום למנהלי בפורום, יש לי שאלה שאני רואה פה הרבה פעמים שמטופלות מספרות על מטפלות או מטפלים שלהם שמרגישות שהן "מוחזקות" וכו', עכשיו אם הן בורחות מטיפול או מתבטלת פגישה אז המטפלת מתקשרת לשאול מה היה ומנסה להחזיק אותה בטפול. אני רוצה להגיד שאני לא חוויתי אף פעם מהמטפל שלי כזה דבר להפך. תמיד קיררות שמתחשק לי לא לחזור יותר. פעם הוא שכח פגישה ולא צלצל לקבוע פגישה אחרת רק אני התקשרתי ועכשיו אני הגעתי למצב שאמרתי לו שאני מרגישה שאני לא רצויה לו והלכתי וכבר עבר לא יודעת כמה - אולי חודש אולי חודש וחצי והוא אפילו לא התקשר אולי אני בכלל חולה או קרה לי משהו. זה כאילו אני אומרת לעצמי שאפילו שאני יתקשר הוא יקבל אותי כי זה חובת המקצוע שלו אבל לא כי אכפת לו. מישהו מכיר כזה דבר? כאילו זה באמת מטפל כזה קר איך שאני מקנאת בכאלה שהמטפלת מחזיקה אותם בטיפול וזה שלא שחסר לי אהבה היו לי הורים מאוד חמים אז למה זה כזה כואב שאני יודעת שצריך להיות משהו אחר איכפתיות ולמטפל הזה לא איכפת בכלל. הוא הלך לדרכו ואני בטוחה שאפילו כבר לא זוכר שפעם באתי אליו.

פשוט נורא לא נשמע דבר כזה חפשי מטפל אחר דחוף הוא במקצוע הלא נכון!!!

שלום לך, ישנם מטפלים השונים זה מזה בגישה שלהם למטופל, הן מבחינה אישיותית והן מבחינת הגישה התיאורטית שלהם למקצוע. בנוסף, לא בטוח ששיטה שמתאימה למטופלת אחת תתאים לשנייה, גם אם היא נראית מאוד מושכת. הצעתי במקרים כאלו, כל עוד את בטיפול, היא לנסות ולברר את השאלות הללו ככל האפשר. למשל להעלות מולו את התחושה שלא אכפת לו ממך ולא רק להישאר עם רמזים. ולבסוף מטפל אינו חייב לקבל מטופלים, כך שאני מניח שאם הוא יקבל אותך לטיפול תהיה שם מידה רבה של אכפתיות שצריך להרגיש אותה. אבל אם את לא מעוניינת בכך את תמיד יכולה לנסות ולפנות למטפל אחר ולראות כיצד את מרגישה שם. דרור

מתי פונים לטיפול פסיכולוגי אם אני מרגיש מצויין האם זה משהו שחשוב לעשות כדי להתקדם מבחינה מקצועית?

יוני שלום, השאלה הראשונה היא באיזה מקצוע מדובר. אם המדובר במקצוע השייך לבריאות הנפש ההמלצה היא ברוב המקרים לפנות לטיפול ולו רק בכדי להגביר את המודעות והיכולת להתמודד עם קונפליקטים לא מודעים. אם המקצוע אינו טיפולי ואתה מרגיש מצויין, מדוע את חושב לפנות לטיפול? דרור

רבתי עם אבא שלי והוא צרח עלי כל כך נפגעתי שאני בוכה ללא הפסקה. אני בת 27 ומעולם לא נפגעתי כל כך עד כדי רצון להעלם לו לגמרי. הוא הדבר הכי יקר לי בעולם לא יודעת איך לתקן את מה שקרה.ההורים שלי מעולם לא פגעו בי כך האם כדאי לפנות לטיפול כדי לסלוח לו? דרך אגה המריבה הייתה על שהרסתי לו את הרכב.

נירית שלום, אני לא יודע מתי הריב היה, אם הוא זה עתה קרה תני לזה מספר ימים ותראי מה קורה האם יש שינוי. בכל מקרה נשמע שמשהו בריב הזה בחוויה של אבא צועק עלייך היה חריג מאוד מבחינתך והוציא ממך תגובה שאת חווה אותה כלא פרופורציונלית. המלצתי היא לנסות ולבדוק מה זה, מדוע זה קרה כך מבחינתך ונראה לי שטיפול הוא המקום הנכון לבדוק את זה. דרור

אפשר להתקשר אליך בבקשה?

שלום לך, ככלל אני ממליץ שתכתבי לי למייל האישי שלי ואז נוכל, במידת הצורך, לתאם שיחה טלפונית, דרור

המטפלת שלי הציעה שנעבור לפעמיים בשבוע כי אני בלחץ ממבחנים וזו תקופה לחוצה. אם חשוב לה שהיא תשלם על הפעם השניה אחרת היא סתם רוצה עוד כסף. אם היא לא מוכנה פגישה אחת בתשלום ואחת חינם אז לא באמת אכפת לה ממני פשוט חוצפה היא יודעת שאני בלחץ נוראי מבחינות אז מה במקום לתת לי פגישות כל יום חינם היא רוצה שאשלם לה עוד איזו אהבה זו.

דקלה שלום, אני מבין את הכעס שלך ואת התחושה שאם היא לא נותנת לך פגישות חינם לא באמת אכפת לה והיא לא באמת שם בשבילך, אפילו "מנצלת" את מצבך. אבל אני חושב שאפשר לראות את הדברים באור מורכב יותר, המטפלת רואה את המצוקה שלך, מגיבה אליה, ומציעה לך הצעה להעלות את מינון הפגישות. את רואה את זה כמצב בו או שאכפת לה ואז שתראה את זה על ידי מתן זמן עבודה בחינם או שלא אכפת לה, ונראה לי חשוב לזכור שהעובדה שאלו שעות עבודה שלה, עליהן היא גובה תשלום כפי שהסכמתן גם אכפת לה ממך מאוד. באיזשהו מקום אני מאמין שאחרי הזמן שעברת בטיפול, את גם יודעת שאכפת לה ואולי יש לך משאלה שהיא תוכיח לך עד כמה את מיוחדת וחשובה לה. זה בהחלט דבר שניתן לדבר עליו בטיפול ולהבין איך את יכולה להרגיש את כל זה ממנה, כי נראה לי שזה קיים שם ביניכן. דרור

הפורום יוצא למנוחת שבת. דרור יתייחס ביום א' להודעות שיגיעו אל הפורום החל ממוצ"ש בשעה 22:00. מי ששלחו הודעות אל הפורום הלילה, מעבר לשעה 22:00 מתבקשים לשלוח שוב מחר בערב. ועוד עניין אחרון- העץ שהוסר מכאן לפני כיומיים לא נעלם בלי סיבה. נסו לכבד את ההחלטה, ולהבין שיש בה טעם והיגיון מקצועי. ההודעות בנושא הגיעו לעיני, אך לצערי לא יועלו לכאן. אני מאחלת לכולנו שבת כייפית מחר ושבוע טוב לאחריה. ליאת