פורום פסיכולוגיה קלינית

מרכזי סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בתל אביב ובירושלים יום עיון שנתי גלוי אך סמוי מן העין מבט קליני וחברתי על התנהגויות מסכנות בקרב נפגעות ונפגעי תקיפה מינית יום חמישי, 22 בנובמבר 2007, בית הארחה מעלה החמישה יום העיון יתמקד השנה בסימפטומים של פגיעה עצמית, התמכרויות, קורבנות מינית חוזרת והפרעות אכילה. נתייחס למספר היבטים: למקורות החברתיים להתנהגויות אלה, להבנת הקשר בינן לפגיעה מינית, לתהליך הטיפולי מזווית המבט של הבניית גבולות, שימוש בטכניקות פסיכודרמטיות ולסוגיות שקשורות לעבודה רב מקצועית. תכנית יום העיון 8:30-8:45 התכנסות 8:45-9:00 פתיחה וברכות 9:00-9:30 התנהגויות מסכנות בעקבות פגיעות מיניות- מסכנות את הפרט? או שמא מגנות על החברה מפני גילוי אמיתי של הזוועה? מירב דדיה, (MSW) , סמנכ"ל אור שלום – למען ילדים ונוער בסיכון. ההרצאה תנסה להסביר את המקורות החברתיים להתנהגויות אלה וכיצד הן יוצרות מסך אצל הנפגעת ומטשטשות את המבט של החברה ביחס לפגיעה. כמו כן, אנסה לטעון עד כמה קריטית ההתייחסות החברתית מערכתית להתנהגויות אלה בתוך תהליך ההחלמה מהפגיעה. 9:30-10:10 "עכשיו נסי לחיות בלי סערה": סימפטומים של פגיעה והשפה של הגוף. פורום "קיימות"הפועל במרכז סיוע ירושלים 10:10-10:35 הפסקה 10:35-11:25 חשבון נפש דרך התחשבנות עם הגוף. דר' גלית בן אמיתי, פסיכיאטרית ילדים ונוער, המרכז הקהילתי לבריאות הנפש ע"ש פרופ' בריל, ת"א. יועצת פסיכיאטרית, אל"י. ההרצאה תעסוק בהשלכותיה של פוסט טראומה מורכבת, עם התמקדות בסימפטומים של פגיעה עצמית, התמכרויות, קורבנות מינית חוזרת והפרעות אכילה 11:25-12:15 "אני לא יכולה יותר" פגיעה עצמית כגבול: התמודדות וקשיים רחל סובר, פסיכולוגית קלינית, מומחית בטיפול בנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ההרצאה תתמקד בהתבוננות בפגיעה עצמית של נפגעות תקיפה מינית, כפי שמתבטאת בתהליך הטיפולי מזוית המבט של הבניית גבולות. הטענה המרכזית הינה כי פגיעה עצמית מהווה, למעשה גבול אלטרנטיבי אל מול ההתפתחות המשובשת, בעקבות הפגיעה המינית, של יכולה של הנפגעת לשים גבולות בעת שמתחוללים בה הן כאוס פנימי והן פלישה מבחוץ.התהליך הטיפולי שואף ללימוד ולמימוש "גבול" זה באמצעים אחרים, הנבנים בתוך הקשר בין המטפלת למטופלת. 12:15-13:15 ארוחת צהריים 13:15-14:00ממונולוג לרב שיח מרית יפה מילשטיין M.A, מטפלת בפסיכודרמה, מרצה במכללת סמינר הקיבוצים ובמכללת אייסיס, עמיתה במכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, בעלת קליניקה פרטית; סיגל נוסבאום פלינט, מטפלת פסיכודרמהבסובלים/סובלות מהפרעות אכילה ב"מכון פורום לפסיכותרפיה", מרצה בסימינר הקיבוצים ובמכללת לוינסקי. נשתף בדרכים בהן הטכניקה הפסיכודרמטית עובדת עם הגלוי ובו בעת מאפשרת לסמוי לעלות על פני השטח במטרה להביא להידברות בין החלקים המפוצלים. 14:00-14:45 מחדר הטיפול לשיתופי פעולה רב מקצועיים רונית סדגר, פסיכולוגית ומטפלת משפחתית, מנהלת המרכז הרב תחומי לטיפול בנפגעות תקיפה מינית, מרכז רפואי בני ציון חיפה. בהרצאה נבחן את האופן שבו נוכחותם של סיפטומים מסכנים מעצבים את יחסי הטיפול. כמו כן, נדון בסוגיות העולות מתוך יצירת שיתופי פעולה כחלק מהמערך הטיפולי בזמן משבר. 14:45-15:00 סיכום דמי הרשמה 140 ש"ח כולל ארוחת צהריים וכן אסופת תקצירים. ספח הרשמה ליום עיון לברור פרטים ולהרשמה: אורית ליבוביץ 052-4726559 למשלוח תשלום וספחים: ת.ד. 2549, ירושלים 91024

לבנות שעברו התעללות מינית בילדות לא ניתן לעזור ברגע שמערכת בריאות הנפש תבין זאת הכל יהיה פשוט יותר עבורן אי אפשר לתקן נשים כאלו הן גמורות

שלום לך, אני מכבד מאוד את דעתך והרגשתך. אני באופן אישי ומקצועי איני שותף לה, אני חושב שגם אם במקרים מסויימים לא ניתן להעלים את הזכרון ואת הכאב הרי שניתן להקל עליו, להפוך אותו לנסבל ולאפשר חיים תקינים. דרור

המתאגרפת הישראלית שלנו הגר פיינר שכמעט זכתה באליפות העולם באיגרוף מספרת שגדלה בבית בו אביה התייחס אליה כשק איגרוף, היא אומרת בכתבה שאולי זה יראה מוזר לאנשים, שלא יבינו איך ילדה מוכה הופכת למתאגרפת. היא מסבירה שהיא הפכה את הכאב למקצוע ושאם ניצחה את אביה אז איגרוף קטן עליה. שולחים לך מכאן הגר חיזוקים וכואב לשמוע על הילדות אך גאים בך ששרדת. בשבילנו את תמיד אלופה.

גאווה בהחלט אך היה נורא כואב לראות את הכתבה ולראות איך היא חוטפת שוב פעם מכות אך הפעם בזירה אחרת. זו סובלימציה או הרס עצמי או התמודדות עם הפחדים או פשוט הפחד להודות שהיא קורבן מעניין לדעת למה קורבנות הופכות ללוחמות.

ריגשת אותי עם הכתבה הזו אך לעולם לא נוכל לדעת מה היא באמת מרגישה והאם הצלקות מהאגרוף אינן מצטרפות לצלקות שותקות אחרות.

מחירה של הדחקה או הצלחה אמיתית?

שלום, מדבריכם נשמע שזו כתבה המעוררת עניין רב ושאלה האם ההתמודדות שהיא סיגלה לה היא התמודדות יעילה, או שהיא מהווה שחזור לחוויה הקשה שעברה. מבלי שיש לי ידע פנימי, אני יכול לשער שהעובדה שבאגרוף יש לה שליטה וידע, היא חשה פחות מאויימת יותר בשליטה וזהו דבר חשוב ביותר. דרור

ליאת, כיצד את יודעת להעריך את ההשגים? באמת מעניין אותי... אם בכלל היו... פשוט לי עדיין קשה לראות ולהעריך... לא יודעת למה ליאת אני מרגישה שאת קצת פחות נחמדה אלי מבעבר... אולי בגלל מה שרשמתי למטה...אולי בכלל משהו דפוק בי...כמו שלא נראה לי שמחבבים אותי בעבודה...אבל את צודקת, בשביל זה יש לי את הפסיכולוגית שלי... מקווה שלפחות לא הדלקת את הנרות אחרי כניסת שבת... ולראותם בלבד אה?:)

שוב שלום ME, ההישגים עליהם דיברתי, כמו שכתבתי שם, הם היכולת להתנהל מתוך קרבה יחסית ואמון, שלא היו שם די הרבה זמן. אני נשענת על הדיווחים שלך כאן, ועל ההערכה הגוברת שאת מביעה כלפיה. זכור לי כמה קשה היה לך לבטוח בה, ואני יודעת שלא הכל פתור גם היום... ובכל זאת, נוע תנוע... מבטיחה לקחת לתשומת לבי את כל ההנחיות בנוגע להדלקת הנרות התקנית. תודה, חג חמים וטעים, ושבוע מלא שמחה ליאת

שלום ליאת. תודה על התשובה. מה שכתבתי לה זה שאני מרגישה שפחות איכפת לה ממני, בגלל שאני כבר הרבה זמן אצלה. אני מרגישה שאני סתם עוד מטופל. שלא איכפת לה ממני בין הפגישות למרות שהיא יודעת עד כמה אני מתאמצת ועושה מעל ומעבר ליכולתי רק בכדי שזה יצליח. על זה שהיא מתעצבנת עלי ואז אני נסוגה ומפסיקה לדבר. היא היתה בהלם מוחלט. אני לא יודעת איך אצליח לפגוש אותה שוב. נראה שאני אפרד ממנה בטלפון, זה הכי נכון לעשות

שוב שלום ש' אם היית משוכנעת שאת יודעת מה הכי נכון, מן הסתם לא היית מפנה לכאן את השאלה :-) אני מצליחה לשמוע ארומה קלה של ספק, ומקווה שתצליחי - בסופו של דבר - להגיע ולדבר על מה שהרגשת, על תחושת המקופחות והננטשות מולה. ברוב המקרים תחושות אלה קשורות לחוויות קודמות דומות, עם דמויות משמעותיות נוספות, וחבל להחמיץ הזדמנות טובה כל כך להתבוננות והבנה. הפחד שלך מלאבד אותה מעיד על כך שהיא חשובה לך, ואנשים חשובים לנו לא מסולקים מחיינו בשיחת טלפון. הלא כן? :-) בהצלחה ליאת

אני תקועה באמצע החיים. עברתי התעללות בילדות, וכנראה (או בטח) אני לא מצליחה להיות בזוגיות בגלל זה. אני נורא רוצה משפחה, ילדים, אהבה, רעש, וקצב בחיים שלי, אבל אני נורא מפחדת להיות בקשר. מה שנשאר לי , שתי אופציות, או שאני מוותרת על החלום הזה ונשארת בודדה או שאני עושה את זה בלי לחשוב , וחווה מחדש את כל הכאב, הפחד, חוסר השליטה, הגועל, אבל כך לפחות תהיה לי משפחה. מה היא האופציה הנכונה בעיניך? כי טיפול לא מוביל לשום מקום בינתיים, הכל רק דיבורים ואני בגיל שכבר אין מקום לדיבורים צריך לפעול.

שלום רב, את מציבה שתי אפשרויות רעות, ומבקשת ממני לעזור לך לבחור. בכל גיל ותחת כל תנאי לא נכון בעיני לקבל החלטות גורליות "בלי לחשוב". אחרי הכל, אם רע לך כבר עכשיו, מדוע לסבך את עצמך ברע נוסף? עם כל הכאב, הפחד, חוסר השליטה והגועל, תוכלי להתעסק בטיפול (בטיפול באמת הכל דיבורים, אבל זה לא תמיד רע כל כך), זאת - כדי שתוכלי להפנות משאבים פנויים ליצירת קשר אינטימי ומיטיב. רוצה להאמין שהטיפול בכל זאת יוביל אותך למקום טוב, ולקוות שלא תגזרי על עצמך אומללות בצעד נחפז. בברכה ליאת

מנסה לכתוב, אבל לא יודעת מאיפה להתחיל. השבוע עמדתי במשימה שהפסיכו' נתנה לי ולא יצאתי מהרצאות בלימודים באמצע. כשהיה לי קשה והרגשתי צורך לצאת ניסיתי להקשיב לעצמי ולהבין למה דווקא עכשיו זה קורה. ניסיתי להתבונן פנימה במקום לצאת החוצה... באחד השיעורים לומדים עכשיו על טיפולים התנהגותיים ועל כלכלת אסימונים. מחייכת לעצמי וחושבת שהשבוע מגיעים לי לפחות 3 כוכבים מוכספים.. הכוכב הראשון על זה שנשארתי לשבת בזמן שהראו בכיתה סרט על ילדה שעברה פגיעה מינית בבית. זה עשה לי דוחה, אבל לא יצאתי. במקום זה כתבתי לעצמי את המשפטים שהדהדו לי. הכוכב השני, על זה שלא יצאתי כשהוראו סרט על פדופילים. זה היה עוד יותר קשה. עוד יותר מוחשי. עוד יותר בוטה. בסוף השיעור המרצה אמר "את הנזקים של הילדות האלה שנפגעו בגילאים צעירים כל כך אי אפשר לתקן. עם טיפול טוב הן יכולות להתקדם קצת, אבל לעולם תשאר שם צלקת בלתי ניתנת לריפוי". הלב שלי התכווץ. בלתי ניתן לריפוי. בלתי ניתן לריפוי. בלתי ניתן לריפוי. ואת הכוכב השלישי, אני לא זוכרת על מה נתתי לעצמי... אה, אולי על זה שהדלקתי נרות עם חברים (למרות הרצון להיות לבד...). היא אמרה שהמפגש עם אנשים ייצר לנו חומרים לעבודה. חומרים שאני בורחת מהם... השבוע אני חייבת לדבר. אני חייבת להגיד את המילים שכבר שנים לא יוצאות לי מהפה. אני חייבת להתמודד עם המבוכה ועם הפחד ועם הגועל ועם האשמה. אף אחד חוץ ממנה לא צריך לדעת, והיא במילא כבר יודעת... בלי שאגיד הרבה. היא אומרת שלדיבור יש כוח מרפא. ואם למשהו יש כוח מרפא אני חייבת לתת לו הזדמנות. הבעיה היא שכל נגיעה מציפה אותי. כל נגיעה בנושא הזה מעוררת את מחול השדים. היא אמרה שנגע ושזה יכאב, אבל שהיא תהיה כאן להחזיק את היד. היא אמרה לי לכתוב לה ולכתוב איפה שאני רק יכולה. לצייר, ליצור, להביע. רק לא להחנק לבד. כל החיים לימדו אותי שאסור לדבר. עכשיו צריך ללמוד אחרת. אני מפחדת כל כך, אבל גם יודעת שאין ברירה. לא יהיה זמן טוב יותר. והפצע כנראה לא יעבור מעצמו... ביום ראשון יש לנו פגישה. הבטחתי שאדבר, אבל אני מפחדת. אולי אבקש ממנה לשאול? אני יודעת שמעצמי זה לא יגיע... לגיטימי לבקש שהיא תשאל? הייתי רוצה שזה ימחק מהחיים שלי. לקחת כדור ושהכל יעלם. ובכל זאת, למרות הכל, יש לי שלושה כוכבים, כסופים.

אוי רשת רשת, אורם הזוהר של שלושת הכוכבים הכסופים מגיע ומגיה עד כאן, והלב מתמלא גאווה, התרגשות, תחושת ניצחון. גם אורה של המטפלת שלך, כך עלי להודות, מצליח להגיע עד אלי, חד ובהיר, משכנע באיזו אמת פנימית הקורנת ממנו, וקוראת: בטח שאפשר. בטח שאפשר. בטח שאפשר. לא להעלים את הצלקת. אבל להחלים. לאהוב. ליצור. לחבק. להעביר אור כסוף של כוכבים לאחרים שאולי, יום אחד, יהיו זקוקים לו יותר ממך. שולחת לך עוד כוכב לקראת יום ראשון (בטח שלגיטימי לבקש שתשאל), ולתמיד. היי בטוב ליאת

שלום איריס, קיבלתי את המייל שלך. אשיב עליו רק בתום המשמרת בפורום, אם לא הלילה, אז מחר. ליל מנוחה ליאת

היי ליאת, פניתי אליך פעם בקשר לדברים של הוריי המתים ואיך לטפל בהם.. היום רציתי לשאול אותך לגבי ההרגשה שיש לי בקשר לבית. אני לא מצליחה להרגיש שהבית הוא שלי עכשיו, תמיד יש לי את ההרגשה הזו שלא מותר לי לשנות שום דבר בתוכו (הכל עדיין אותו הדבר, אחרי ארבע שנים). אני לא מצליחה להזמין למשל חברים הביתה סתם בשביל ליהנות, ולשתות (אבל אני כן יוצאת), או אפילו את האחים שלי , אני לא מרשה לחגוג את החגים בבית המשפחה. אני לא יכולה לראות את השולחן וכל ההכנות בלעדיהם. אני נכון בטיפול, אבל אפילו בלדבר על זה איתה לא מצליחה (מהפחד שלי שהיא תבקש שאני אעשה צעד כלשהוא, ואח"כ אני אתחרט!!) . נשמע מוזר, אבל אני קשורה מאוד לבית ואיך שהוא, ולא רואה בעצמי (אני נשארתי לבד בו) משנה שום דבר בו, אפילו שיפוץ!!! פעם אחת העזתי, וניקיתי מגירה אחת, בכיתי המון, אח"כ שברתי דברים...בקיצור התעצבנתי בטירוף על זה שהעזתי. ותמיד יש לי חלומות (וזה באמת חזר יותר מפעם אחת) שאחד מהורי חוזר כאילו הביתה, ומופתע מהשינויים "שעשיתי" בביתו מה את מציעה שאני אעשה בעניין על מנת להשתחרר מההרגשה הזו?

שיר יקרה, את עדיין מושקעת כל כך בהורייך, עד כי אינך יכולה להיפרד מהם באמת. החפצים בבית נתפסים עדיין כבעלי זיקה ישירה אליהם, כמי שעלולים לחזור בכל רגע ולהגיב לשינוי. את שואלת מה לעשות, ואני מציעה לך להניח כרגע לשאלת החפצים, ולהתמקד (כחלק מהעבודה בטיפול) בעיבוד האבל והאובדן. כשתשלימי עם עובדת מותם, ועם ההבנה שלא ישובו מהמקום ה(יותר) טוב בו הם נמצאים, המשימה של החפצים והבית תראה מאיימת פחות. קל זה לא יהיה, בכל מקרה. ארבע שנים הן תקופה ארוכה מדי, ויש לי הרגשה שתקופת האבל שלך לא הסתיימה. את ממשיכה לקיים דיאלוג טעון רגשות עם דמויות ההורים, ולא מאפשרת לעצמך לשחרר אנרגיה נפשית לטובת החיים. זהו מצב לא רצוי, שגוזר מחירים פסיכולוגיים, ולכן כדאי מאד לפנות לו מקום ראוי בטיפול שלך. בהצלחה ליאת

היי ליאתי, מה שלומך? השבוע הייתי באיזו סדנה. באחת הפעילויות ביקשו מאיתנו לחשוב על משהו שהיינו רוצים שיקרה. חשבתי והתחלתי לבכות. בדרך הביתה, שהייתה ארוכה מאוד, חשבתי על מה שביקשתי ונהייה לי מאוד עצוב. חשבתי שאם זה מה שביקשתי זה אומר שלא השלמתי עם המצב, שאני עדיין רוצה לשנות אותו, שאני לא מקבלת אותו כמו שהוא... לא יפה מצידי... עם גברת פסיכולוגית יותר טוב. היא בסדר. היא שם. וכשיורד גשם (ואני סובלת) אני חושבת עליך ומוכנה להכיל אותו ;-). חג הכי שמח שאפשר! נורית

היי נוריתי, אני דווקא אוהבת משאלות, ונוטה לשאול את המטופלים שלי לעיתים קרובות (כמו גם את עצמי), מה היו מבקשים מהפייה הטובה לו זו הגיעה פתאום. בכל פעם מחדש אני נדהמת מהצניעות וההסתפקות במועט, כמעט יכולה לחוש במבטה המאוכזב של הפיה ("מה, זה הכל?!?"). אני אוהבת להאמין שהפער בין המציאות למשאלה יכול להצטמצם לממדים פחות מכאיבים, לפעמים אפילו רק באמצעות ניסוח מעודן יותר וזהיר. אני רוצה לקוות - אולי באווירת הניסים והנפלאות של ימי החנוכה, חנוכת מקדשנו - שהאור בכל זאת יגבר על החושך, גם אצלכם. תודה שהסברת פנים לגשם בשבילי. אני אשמח בשבילך בהתבהרות שצופים למחר. חג נפלא, חמים וטעים ליאת

שלום, הפסקתי לפני כמה חודשים את הטיפול שלי בערך חודשיים, ואח"כ חזרתי. ההפסקה שלי הייתה עקב הרגשה של תקיעות, וכמה "תקלים" ביני לבין המטפלת. היא הזמינה אותי לשיחה, בכדי לשים את הדברים על השולחן, ואז סיכמנו מה כל צד יעשה על מנת שהטיפול לא ייתקע שוב. ההבטחה שלה הייתה לקחת הדרכה (למרות שהיא פסיכולוגית וותיקה, אבל אמרה שתק אחריות על עצמה ותראה בדיוק איפה היא תקועה)... עכשיו אחרי תקופה של חודשים בטיפול -התקופה החדשה- אני מרגישה שוב שאנחנו מסתובבות סביב אותה נקודה, האם יש לי הזכות שלאול אותה אם היא עושה את הצד שלה ב"חוזה" שסיכמנו.? או להגיד לה שאני מרגישה שהכל תקוע לפחות מבחינתי? תודה לך..

ערב טוב, בדר"כ, מטפלים אינם משתפים את המטופלים שלהם בתהליכי ההדרכה שהם עוברים, גם אם יש לתהליכים אלה השלכה ישירה על הטיפול. עם זאת, מאחר וזה היה חלק מהחוזה המחודש ביניכן, תוכלי להעלות את התחושות שלך בפניה, ולהתעניין אם היא עומדת בהבטחתה. בלי קשר להבטחה ההדדית, כל תחושה המתעוררת בך בעקבות הטיפול, ראויה לדיון בחדר. בהצלחה וחג שמח ליאת

ראיתי,השבתי,רק עוד דבר אחד קטן,בבקשה זה חייב להיות מהר. זה מרגיש קרוב מתמיד,ועוד קצת כזה גם הידיעה והמחשבה על התוצאה,שעצרה בעדי עד היום,גם ברגעים קשים ביותר,תיכנע לי. שבת שלום וחג שמח

שוב שלום ד. ביום ראשון תהיה שיחה עם מי שצריך (לא הצלחתי היום). אני מציעה לוותר על אווירת הלחץ. אם את מרגישה בסכנה מיידית, אנא פני בדחיפות למיון לקבלת עזרה. בינתיים שמרי על עצמך ועל כוחותייך. ליאת

לא אווירת לחץ ולא סכנה מיידית. ולא ניסיתי לומר שאני היום קופצת אל מותי. ורק אני יודעת עד כמה אני מתאמצת יום יום,שחברת קדישה תהייה מובטלת, לפחות אצלי.למרות שזה רק, עוד בור לכסות.

שלום ליאת, מה אני עושה? עברתי פסיכוזה וחצי , אומנם ללא הזיות ו/ שמיעת קולות אלא, רק מחשבות יחס פרנואידיות עם חרדה חריפה וארוכה. יש לי ויכוח ארוך עם הפסיכיאטר שלי- הוא טוען חד וחלק שאינני סכיזופרנית (שלזה ייתכן כי אני מאמינה), אבל אני טוענת שיש לי את כל הנזקים שנגרמים בשל הפסיכוזות. יש לי ירידה משמעותית קוגניטבית ורגשית. בעקרון, אני חשה עדיין מנותקת לא מהמציאות אלא מעצמי- זה בהחלט יכול להיראות כמו סוג של דכאון כי אין את השמחה והחיוניות. אני למעשה חשה מוזר- כאילו כרתו לי חלק מהאונה- משהו מן המודעות ותחושת הממשות נעלמו לחלוטין. אני מנהלת את הויכוח הזה כשנה אתו ואינני מבינה מדוע הוא אינו מסכים איתי- הוא טוען שאין לי נזקים/ ליקויים ויש לי דכאון! אבל בעברי ביב לי דכאון כך שאני יודעת להשוות ולראות שזה ממש לא זה. בדכאון חשתי עצמי במלוא עוצמתי עם כל הכאב והעצב. כאן אני איננה- כמובן,יש לעיתים תחושת עצב שנובעת מהאבל של עצמי ומהאובדן. מטפלת אחת שראתה אותי לדעתה זה דפרסונליזציה או דיסוציאציה- אבל גם זה לא. אני לא חשה את עצמי מחוץ לגוף אלא, לא ממשית אבל ניתן לפרש זאת כך וניתן גם לומר שזו הירידה הקוגניטבית שמתרחשת. התפקוד שלי הוא על פני השטח, אני לא ממש חיה. אז מה אני עושה בנידון? להתחיל להסתובב בין רופאים ולבזבז כסף שאין לי? בכל מקרה הנזקים הם קבועים ובלתי הפיכים!!! אני לא מאמינה שזה דיסוציאציה וגם אם כן אין סיכוי שזה יעבור אחרי 4 שנים כשגורם החרדה נעלם לו זה מכבר. אז מה באמת עושים במצב זה? ניסיתי פעם לרמוז לאימי שקרה לי משהו קשה ביותר ובשל כך נגרמו לי נזקים- היא מייד הכחישה בכל תוקף ואמרה שאפסיק לקרוא באינטרנט דברים ולהכניס לעצמי שטויות בראש. אבל מה אם זאת האמת עד כמה שהיא מצערת? אני רוצה לדעת!!!! שבת שלום

כרמית, אני מבינה את המצוקה בה את נמצאת, ויודעת שקשה לך לקבל את העמימות האבחנתית. אני שבה ומדגישה שלא אוכל להצליח מכאן היכן שהרופא שלך והמטפלות שראו אותך לא הצליחו (לתת אבחנה מדויקת, שגם תהיה קרובה לחוויה שלך). כנראה שבענייני נפש לא תמיד הדברים הם כה חד משמעיים. זה רק מדגיש עד כמה יכולות האבחנות הפסיכיאטריות להיות חמקמקות ועמומות. אני מצטרפת לאמך וקוראת לך להפסיק לראות באינטרנט תחליף לעולם המציאות, בעיקר כשמדובר בבריאותך הנפשית. מאחלת לך הקלה בסבל, וכוחות להשתקם ו...חג מלא אור ליאת

לפני שנה וחצי הייתי אצל פסיכיאטר צבאי והוא נתן לי פטור מהצבא .אני לא מסכימה או החלטתו. אני מאוד רוצה לשרת בצבא ולאחר שנה וחצי שלחו לי מכתב שאם אני רוצה לחזור לצבא אני חייבת להביא אישור מפסיכיאטר.רציתי לשאול האם קיימת אפשרות שפסיכיאטר יתן לי אישור בלי טיפולים שנימשכים הרבה חודשים.כי אני רוצה לחזור לצבא כמה שיותר מהר

כדי לענות לך יש צורך לדעת מה הסיבה שבגללה קבלת את הפטור משרות. אם היתה לך בעיה פסיכיאטרית כל שהיא והחלמת ממנה ופסיכיאטר שמכיר אותך יוכל לאשר את זה, תוכלי לבקש ממנו אישור המפרט את הבעיה וכיצד טופלת. כלומר שקבלת אישור כזה תלויה במצבך הנפשי הנוכחי. כאשר תקבלי אישור כזה תגישי אותו ללשכת הגיום ואם ועדה רפואית תקבל את האישור, יש להניח שתוכלי להתגייס. אם לא החלמת ואת עדיין עם הבעיה ועדיין בטיפול יתכן שהצבא יחליט שעם בעיה כזו את לא כשירה לשרות.

שלום ענת, מול תשובתו המלומדת של צביקה - קטונתי. שתבוא עליך הברכה, צביקה. בהצלחה ענת ליאת

ד"ר שלום. את ענית לי שאת לא רופאה ולא יכולה לתת הסבר יותר טוב מאשר ניתן. אך רופא משפחה אמר שזה משהו פסיכולוגי,ולא פירט יותר כלום. הדבר אינו נקרא לתת הסבר,לפי דעתי. אני רציתי לדעת אם אכן זה משהו פסיכולוגי,מה הוא השם לתופעה,לפי דעתך? תודדה רבה מראש. הייתה לי תופעה מוזרה מאוד,רופא משפחה אומר שזה פסיכולוגי אך לא הסביר כלום. האם תוכלי להגיד לי מה שם התופעה והאם זה באמת פסיכולוגי. אני עבדתי במשך שבועים כ 12 שעות כל יום.יום אחד כאשר הגעתי לעבודה בלי שום סיבה התחלתי לבכות,ידיי רעדו.הלכתי עם בנות לחדר אוכל,שתיתי מים ונרגעתי.אך פתאום התחלתי להרגיש שהאצבעות שלי בידיים יחד עם כף היד נסגרים ואני לא יכולה לשלוט בהם ולפתוח אותם,הרגשתי שאני לא יכולה לשלוט גם ברגליים. ואז הרגשתי קפיצות בבטן,לאחר כמה שניות כל הגוף התחיל לקפץ מעלה ומטה ולא יכולתי לעצור זאת.הדבר נמשך כדקה והפסיק בעצמו. ואז הרגשתי שאני לא מרגישה חלק מגופי,זה התחיל ברגליים והתחושה עלתה כלפי מעלה,וכבר לא הרגשתי חלק מהראש. המנהל שלי לקח אותי כדי להסיע לבית חולים.הלכתי בעצמי,כאשר אני נשענת אליו,כי כל הגוף היה כמו צמר גפן. ככל שהתקרבנו אל מכוניתו,כך לאט,לאט,הידיים השתחררו וככל שהתרחקנו מעבודה,כך הרגשתי את עצמי יותר טוב. בסוף ביקשתי ממנו לנסוע אל קופת חולים שלי. האחות עשתה לי בדיקת שתן,וראתה שהתייבשתי.רופא משפחה לאחר שסיפרתי לו,שאל אך אני מרגישה עכשיו,אמרתי שבסדר.אמר שאני בריאה ושאני יכולה ללכת הביתה. הגעתי הביתה,ובאמת הרגשתי טוב,רק הקאתי.בלילה עלה לי חום ל 39.הזמנו רופא והוא אמר שיש לי הרעלת קיבה נתן לי זריקה ונתן הפנייה לבית חולים אם המצב יחמיר. לא השתמשתי בהפנייה,כי הרגשתי טוב. מסתבר שמהלך השבועיים רזיתי מ 47 ל 41 (גובה שלי 153).הרופא שהזמנו הביתה,אמר שתת משקל זו הסיבה שגוף שלי הגיב בחומרה כזו להרעלת קיבה. האם תוכלי להגיד לי מה באמת היה לי. תודה רבה מראש

שוב שלום אורנה, יכול להיות שלצד הבעיה הרפואית שכן הייתה (הרעלת קיבה) חווית סוג של התקף חרדה המלווה בתופעות של דה-פרסונליזציה. זוהי אינה אבחנה רשמית אלא "כיוון מחשבה" שתיאלצי לבדוק מול איש מקצוע פנים אל פנים. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

שלום רב, אני בן 28 הומוסקסואל, ומזה 3 שנים שנים יש לי בן זוג, ואנחנו לא גרים יחד. לא סיפרתי להוריי על היותי הומו, אולם ברור לי שהם יודעים שאני הומו. אמא שלי מאוד נרקסיסטית, ומאוד חשוב לה מה חושבים עליה, וברגע שהבינה שאני הומוסקסואל ויש לי בן זוג (ע"י רמזים שנתתי), היא צימצמה את הקשר איתי למינימום במשך שנתיים, וגרמה לשאר המשפחה לעשות כן, ואף ניסתה לסכסך ביני לבין בן זוגי באופן דיפלומטי ולא ישיר. רציתי לודא שאכן הקשר איתי צומצם בגלל היותי הומו, וגרמתי לה להבין שאני פתוח לצאת עם בנות, ואז היא חידשה את הקשר באופן מלא, והפכה לאם דואגת וטובה, וגרמה כך לכל המשפחה לעשות כן. רציתי לדעת האם יש דרך לצאת כלפי אימיומשפחתי מהארון באופן שיגרום להם לקבל אותי כהומו או לפחות שיגרום לי מינימום נזק ממנה. תודה אמיר

שלום אמיר, בחירה מינית הומוסקסואלית יכולה, לפעמים, לעלות במחירים משפחתיים זמניים, על רקע הקושי של הורים מסוימים להשלים עם עובדה זו. באופן כלשהו, הידיעה החד משמעית עשויה לקרב אותך אל המטרה הסופית, ולשחרר אותה מהמתח הבלתי פוסק של "הוא כן או לא" או "הם יודעים או לא". על דרך "נכונה" לספר להורים קשה להמליץ, שכן אין דרך אחת בטוחה. אני מניחה שככל שהתקשורת בבית טובה ופתוחה יותר כך קל יותר לבשר בשורות בעלות פוטנציאל נפיץ. לפעמים אין ברירה, כאמור, אלא לספוג זמנית את המתיחות וה"פרצופים". אני מאמינה שהורים לא כל כך מהר מוותרים על ילדיהם, גם אם הם לא הולכים בנתיב המקובל. שולחת לך כוח ואומץ ליאת

הוריי בסביבות גילאי ה-50 ו-60 לחייהם. חיי הנישואים שלהם מאז ומתמיד היו לא שלמים, ואמי תמיד סובלת מאופיו הסגפן והקשה של אבי. אין להם חיי אישות כבר כמה שנים טובות, והתקשורת לקויה. אך אמי פיתחה בו תלות כלכלית, היא אינה עובדת, ויהיה לה קשה להתגרש בלי לקבל ממנו תמיכה כלכלית כלשהיא (לשכור לעצמה דירה). כרגע יש להם בעיות רציניות עם הדירה שלהם, מאחר והם סובלים משכנים מעליהם. אמי לא מגיעה להסכמה עם אבי בעניין הדירה (למכור או להשכיר), ובנתיים סובלת מאוד ובוכה לי. אני מאוד כואבת את כאבם, ואיני יודעת מה לעשות כדי שהמצב שלה לא יתדרדר. (היא מאיימת בהתאבדות לעיתים קרובות). הצעתי לה לבוא לגור איתי, אך היא מתמהמהת עם ההחלטה (יש לי דירה). מה את מציעה לי לעשות? קשה לי לראות אותה ככה.

שלום "אובדת" מאחר ובימינו אנשים בגיל 50-60 נמצאים עדין בשיא חייהם, איני רואה סיבה מדוע עליך לקחת על עצמך את ענייניהם הזוגיים או הכספיים. מערכת היחסים בין ההורים היא עניינם, וכל ניסיון שלך להיגרר לשם הוא מיותר. תוכלי לומר לאמך שאינך יכולה להתערב בעניינים אלה, ולהמליץ לה לפנות לעזרה לגורמים מקצועיים כמו יועץ זוגי, מגשר או עו"ד. בעניין האיומים באובדנות, יש לפנות לאלתר לגורם מתחום בריאות הנפש, ולהסיר ממך את האחריות לחייה. גם כאן תוכלי לומר לה שזה מעל לכוחך, ועליה לקבל עזרה מבחוץ. הצורך שלך לסייע והקושי לראותה כך ברורים לי מאד, ועם זאת, מצבים בהם ילדים (גם ילדים גדולים) לוקחים אחריות על רווחתם הנפשית של הוריהם (שאינם סיעודיים!) עלולים להיות בעייתיים מאד ואפילו הרסניים עבור הילדים. נסי לא ליפול לבורות הללו. בהצלחה ליאת

שלום, עברתי לפני יומיים ארוע שגרם לי למצב פיזי ונפשי קשה רופא המשפחה המליץ לי לפנות לפסיכולוג למספר פגישות. האם פסיכולוג קיליני PHD של קופ"ח רשאי להוציא ימי מחלה ?

בין אם הוא רשאי להוציא ימי מחלה או לא.. גם אם כן כדאי לך לבקש מרופא המשפחה שלך אשור לימי מחלה להגיש בעבודתך הרי עדיף לך שיכתב כאב ראש או משהו אחר מאשר אשור מפיסכולוג שלא היית כשירה לעבוד בתקופה מסוימת.. יש אנשים שיפרשו אשור כזה לא בצורה נכונה , אני הייתי מביאה אישור מרופא משפחה.

שלום ב.ג הצטערתי לשמוע שעברת אירוע קשה, ואני מקווה שהשפעותיו הפוגעניות לא יימשכו לאורך זמן. התייעצות עם פסיכולוג או פסיכיאטר במקרים כאלה יכולה להיות "השקעה" טובה, והיא יכולה לחסוך צרות בעתיד. בכל מקרה, אני מסכימה מאד עם רחל, וממליצה להיעזר בשירותיו של רופא המשפחה כמקור לאישור "ימי מחלה". לשאלתך הספציפית, איני יודעת אם פסיכולוג רשאי לרשום ימי מחלה, ותוכלי לברר זאת בקופת החולים עצמה. מקווה שאור נרות החג ינסוך בך שקט ושלווה. תרגישי טוב ליאת

שלום ליאת, קרה לי דבר שמאז איבדתי את "הלשון" (מה שהיה מייצג אותי), הלכתי לאיבוד בגלל חיטוט יתר דרך פורומים - אני לא אעלה אותך לאיזה עוצמות הגעתי עד כדי שהכל היה מתעתע ומפרק. כאילו שמרוב הצפה ועצמות כואבות נותר איזשהו אולי "פיצול" . בקיצור - אני זרה לעצמי עד כדי כך שאינני מתפקדת ואינני יכולה לעשות דברים ביעילות. אני התפזרתי גם בהמשך לאלף ואחד מטפלים. בקיצור- אינני יודעת מה יחזיר אותי...אם טיפול דינמי (שבגללו פניתי לכתוב בפורום ונעשה זם מעין טיפול אינטרנטי של מס' חודשים כשאני מנותקת מכל הסביבה/ המציאות שבחוץ). אני כותבת עכשיו כשאני מבוהלת ומפוחדת עד אימה- הלכתי כ"כ לאיבוד - כאילו עברתי "שטיפת מח" ובהמלך כתיבתי אז נוצרו פרדיגמות מציאיות חדשות שלא התיישבו והתאימו לאמונות הקודמות - כך קרה שקפצת כאילו מאמונה לאמונה. אני כאילו נמצאת בין שני עולמות. מאחר ואני נמצת במצב זה למעלה משלוש שנים אני לא יודעת איזה טיפול יהיה נכון עבורי. אני חושבת שאולי קוגניטבי התנהגותי יצליח אולי לשבור את מה שקיים ולמצוא את שביל החשיבה שאיפיין אותי אז. העצוב בכל הסיפור- שלא מבינים את האבסורד באיך ומדוע הדבר גרם למצב שכזה. אין הרבה אנשי מקצוע שיבינו את חומרת הסכנה המתעתעת והמפרקת בפורום שבו נעשה טיפול אינטרנטי. וכך אני מרגישה שהסבל שלי אינו מוצדק וחסר משמעות. אני כה פוחדת שלא אמצא את דרכי חזרה מהסיבה שאחרי מה שקרה הייתי צריכה דבר אחד מאוד ספציפי על מנת להירגע ולחוש את זהותי בחזרה- וזה היה חבר שעזב אותי בזמנו. וכך נשארתי לבד- כי עברתי לעיר אחרת (במצב הזוי זה- כשאני מנותקת למחצה), ללא חברים עם חשש להתקרב למשפחתי (שהיתה נושא גדול מאוד בכאבי). אני בטוחה שפיספסתי את "הרכבת"- מכיוון שאיבדתי עצממי עד כלות, אין דבר קטנטן שאני יכולה להיאחז בו ומשם להתרחב... ניסיתי טיפול אצל עו"ס, לא רוצה להשתמש במילים לא יפות אבל היא אולי עושה לי אפילו יותר גרוע בכך שהיא נשאבת יחד איתי למערבולת שהיתה ולהשלכות שמוקרנות כלפי חוץ... אני צריכה מטפל/ת שיקרא תיגר על המצב הקיים, שלא יכנס לכל תעתועי הדימיון שלי שיצרה מציאות שלא התאימה לכל הסיכמות שהיו לי עד אז. האם את מבינה? יודעת איך זה נקרא, מצב זה? האם זה "נורמלי" לאבד כך את עצמך? האם אחרי 3.5 שנים אולי כבר 4 - אני "קפואה בזמן" כמו בפוסט טראומה . ניתן לעשות עם זה משהו? ומה???? תודה

שלום כרמית, אני זוכרת היטב את הסיפור שלך, וחושבת שאין טעם כרגע להתעסק באבחנות. כדי לא לשחזר את נזקי העבר, אני מציעה לך מאד להימנע מלחפש (ובטח שלא למצוא) אבחנות אינטרנטיות. אבחנה פסיכיאטרית ניתנת רק אחרי ריאיון קליני מקיף, המביא בחשבון מידע רב מכפי שנתת כאן. אני מניחה שפגשת בשלוש השנים האחרונות מספיק אנשי מקצוע שראו אותך מקרוב. כמי שמכירים אותך ואת השתלשלות האירועים שהביאה למשבר, הם נראים כתובת טובה ואחראית יותר כדי לייעץ לך על אופי הטיפול הנכון לך. בכל מקרה, אני משוכנעת שכמעט בכל מצב ובכל גיל אפשר להיעזר בטיפול, ולא איחרת שום רכבת. בהצלחה וחג אורים שמח ליאת

לצערי פיתחתי הפרעת חרדה- דכאון : כאשר הדגש הוא על חרדה: מהחרדה, מכל הדברים שנכנסו לתוך המערבולת החרדתית ההזויה שהיתה אז. אני אובדת עיצות: חלק אומרים לי טיפול קוגניטיבי וחלק דינמי. אני יודעת שהמצב שלי לטיפול דינמי נראה לי די מופרך כרגע...מאחר ועברו קרוב ל-4 שנים, אני זקוקה לאיזשהו טיפול נקודתי וקצר טווח. ובכל זאת האם הפרעת חרדה כללית...חרדה מהחרדה..חרדה שמקורה מאגו שהתנפץ לרסיסים ולדכאון מוזר. מה באמת יכול לעזור לי? לצערי קראתי יותר ממה שמותר :-) באינטרנט מעבר לטיפול שנעשה לי שם. והפנמתי כל מיני סטטיסטיקות כגון: אם דכאון/ חרדה שאינם חולפים מעצמם לאחר שנה (מה שקורה לרוב), המצב ישאר כרוני לכל החיים - האם זאת התחזית שנותנת הפסיכיאטריה? כמו- כן, קראתי גם שהדרך בה התמודדתי בזמן האירוע הקשה הוא זה שיקבע וישליך על ההמשך... לצערי, באמת הגעתי למקום הקשה ביותר שניתן לצפות מבנאדם והחרדה גברה עצם זה שאני הרגשתי חסרת אונים, ללא אפשרות של להעביר את ההידרדרות למצב השני והיעיל ולכן, גם סחפתי עוד ועוד..והחרדה גברה כשאני לבד לגמרי. היום אני מנסה פה ושם להכניס אנשים חזרה לחיי- אבל אני לא רואה שזה מצליח לפצות! אז בקיצור: מה הטיפול הטוב יותר? ומהם הסיכויים להתגבר על הדחק פוסט טראומטי? חן חן לך ליאת ותודה

היי ליאת עדיין כאן? מה שלומך? את בטח מבסוטית מהגשם... השבוע הדלקנו נרות בעבודה (החדשה!). בסיום הדלקת הנרות ,אחד העובדים רצה להחזיר את השמש למקומו. הוא רצה לחמם את תחתית השמש בעזרת נר שכבר דלק ואז לשים את השמש. את בטח בעניינים ויודעת שאסור לעשות שימוש בנרות חנוכה(אלא לראותם בלבד..) ולכן הסברתי לושאסור..ועצרתי אותו... ואז הוא שאל :"כבר ראית את הפסיכולוג שלך השבוע?" והאמת הוא צדק:)טרם... מקווה שאצליח להישאר בטיפול... לא יודעת...אולי זה בכלל הזמן לעזוב?(הפסיכולוגית חושבת שלא. וכפי שציינתי לא מזמן היא צנועה(ומגניבה..אינפקטד...) ומציעה ללכת למישהו אחר אם לא אשאר אצלה...) באותה הזדמנות אאחל לך חג שמח ושתזכי לראות רק אור מקווה שענינייך האישיים כבר הסתדרו...(אינך חייבת לעלות שורה זו...) ו....כמה סופגניות כבר אכלת? ME

נרשמת כבר לFACEBOOK?:)

שלום ME, הגשם אכן משמח, והופך את חג החנוכה לחגיגי וחמים אף יותר. גם אני מקווה שתצליחי להישאר בטיפול, להנות מההישגים שהשגת עד היום (קרבה ואמון) ולהמשיך בתהליך החשוב. אני מקווה שלא אאבד מיוקרתי המפוקפקת, אך עלי להודות בעצב שגם אני מדביקה את השמש בעזרת חימומו באש הנרות שכבר דולקים... אני מודה לך על איחולייך והתעניינותך. שתי ההיעדרויות האחרונות שלי מן הפורום אכן היו תוצאה של עניינים אישיים שהסתדרו, כמו שאת רואה. חג חמים ונעים ליאת

שלום האם לדעתכם בן אדם ששותק ולא מדבר הרבה יכול להיות פסיכולוג?

כן. זה בדיוק מה שהם עושים. לא?:)

שלום עומרי, פסיכולוגים הם עם מגוון למדי, ואפשר למצוא בהם שתקנים ודברנים. מאחר וכלי העבודה המרכזיים של הפסיכולוג הן דווקא האוזניים ומה שביניהן, כמות הדיבור פחות חשובה. בברכה ליאת

לפני שאכתוב, אציין שאני בת 23 ויש לי הפרעות- חרדה חברתית, OCD, דיכאון ודיסטימיה. אף פעם לא הרגתי כמו שאני מרגישה בימים האחרונים... אמת, תמיד הייתי עצובה... תמיד היה לי רע... אבל תמיד ידעתי לקום, וגם כשהיה הכי רע, זה לא היה רע כמו עכשיו. אני לא מתפקדת, אין לי כוח לקום מהמיטה, אין לי חשק לכלום. פתאום אני בוכה ללא סיבה, עצוב לי, אף פעם לא היה לי כל כך עצוב, זה לא עצב, זה יגון. זה כל כך עצוב עד שאני מתחלה לחשוב על למות, על כמה טוב יהיה להשתחרר מהעצמי הזה שהוא בעצם לא אני האמיתית. אני לא יודעת למה זה קרה, זה נפל עלי משום מקום, ועכשיו אני באמת לא יודעת איך להתמודד עם זה. אני יודעת, אתם תגידו לי ללכת לטיפול, אני מתחילה טיפול בקרוב. למרות שכבר הייתי בטיפול עד לפני כמעט שנה, והוא לא עשה לי טוב בכלל, להפך. לקחתי רסיטל שלא עזר לי. לפני חודש התחלתי לקחת אלטרול, אבל בגלל שהיו לי תופעות לוואי חריפות, הפסקתי. עצוב לי, בחיי שעצוב לי, והגשם הזה... הוא רק מחזק לי את הדמעות, ואני לא יודעת למה.

שלום אנוכי, את צודקת. פסיכולוגים נוטים להמליץ על טיפול, שכן זה כלי העבודה באמצעותו הם יכולים לנסות לעזור. את מתארת גל דכאוני שהגיע כמו משום מקום, בנוסף, את סובלת מהפרעת חרדה. זה נשמע קצת יותר מדי מכדי לשאת זאת בכוחות עצמך. אנא פני לפסיכולוג/ית קליני/ת או לפסיכיאטר, ספרי על ההתנסות התרופתית הקודמת שלך, ובקשי שיתאימו לך טיפול תרופתי אחר, שייתן מענה הן לחרדה והן לדיכאון. בהצלחה ליאת

לשבור משהו לפרק לרסיסים להשחית להכחיד לרסק לשרוף למוטט הרים בצעקות לבכות להתאבל ולנוחחחחח אוףףףף ליאתתתתתתת... קשה לי , שרית

שלום שרית, הלואי שיימצאו בך הכוחות להדביק, לאחות, לתקן, לשמר, לבנות ולנטוע, להחיות ולנוח. שיהיה קל יותר ליאת

אני אשמח למילה נחמדה..היה לי היום אחד מאותם ויכוחים חסרי תועלת אם אבא שלי, לנסות לרדת לשורש העניין, למה הוא חושב שאני רעה, סכסכנית, שירשתי את הגנים הרעים במשפחה ושאני בן אדם שקשה להסתדר איתו וכו וכו..אני יודעת מכל הסביבה שלי שמחוץ למשפחה שאני ההיפך המוחלט אבל הרעל הזה חודר כל כך טוב פנימה, ותמיד יש את השטן הקטן שלוחש לי - הם מכירים אותך הכי טוב, וחושבים ככה אז..ואז יש בי רצון עז שוב לחתוך את עצמי ( כמו עכשיו )...הפכתי לצמחונית, אני מתנדבת בארגונים יצאתי מהבית,לומדת קשה, עובדת עוד יותר, חברה טובה להרבה אנשים, ואיכשהו לא מצליחה להוציא את השורש הרע הזה שנטוע בי איכשהו לדבריהם - כל כך כואב שהם רואים בי כישלון, הלב שלי בוכה..

שלום אופיר, לרוע המזל, יש מצבים בהם דווקא המקום החשוב והמשמעותי ביותר עבורנו נתפס כחסום ומתנכר. אני נוטה להאמין שלא מדובר בזדון או רוע, אלא בפגיעויות ומורכבויות משפחתיות, המולידות "מזון פסיכולוגי מקולקל". למזלך, היו בך מספיק כוחות כדי ליצור לעצמך סביבה מתגמלת ומספקת, ממנה ניתן לשאוב "אבות-מזון" מסוג אחר, ולחזק את המבנים שהתערערו. אין בכך כדי לגרוע מתחושת האכזבה, העלבון והננטשות בכל פעם שמתקיים המפגש הבלתי נמנע עם מי שרואים בך את מה שתארת. אני רוצה להציע לך לכונן עבור עצמך קשר טיפולי מיטיב, שיוכל להעניק לך את המבט ההורי החם והמגדל לו את כה זקוקה. שולחת לך מכאן שפע אור וחום ליאת

הגעתי למצב שאני חשה רומנטיקה בהירואיות שלי...לא רוצה להרגיש טוב , נוח לי , מתאים לי ...שיעזבו אותי כולם. הניכור והדחיות שחשתי קברו לי את "המכרה זהב" הזה. וכל זאת כי אינני מצליחה לסלוח לעצמי.... מה לעשות אני עקשנית כמו פרד- אני קשה לאללה. כח זה פעם עבד לכיוון החיוב והיום במלוא הקיטור הוא בכיוון האחר... איכזבו אותי יותר מדי, פגעו בי שלא ידעתי מהיכן זה מגיע.

שלום נעלמה, אני מזמינה אותך לקרוא גם את תגובתי למיסטר בלו. לעיתים, אדם מתעקש להיאחז בסבל המוכר, להכיר ביתרונות היחסיים שהוא מאפשר, ובלבד שלא להסתכן מול אי הוודאות שיביא איתו השינוי. אני נוטה לראות באמירות כמו "שום דבר לא יעזור לי" או "אני עקשנית כמו פרד" או "נוח לי ככה" או "אין סיכוי שארגיש טוב" - ניסיונות של האדם לבצר את עצמו בכוח- כקו הגנה אחרון - מול הדחף הבריא שלוחץ עליו מבפנים, ומבהיל אותו נורא. צר לי, אבל במאבק הזה אני מצטרפת לקול ההוא, שרוצה שינוי, גם אם הוא מאיים כרגע נורא. מאחלת לך שהטובים ינצחו :-)) ליאת

שלום, אני בחורה שקטה מאוד. שקטה כלומר לא מדברת הרבה אלא כשיש ממש צורך. אני בטיפול שנתיים, ועדיין ממש קשה לי לדבר ולהביע את הכאב והקושי שבתוכי. אתמול, שלחתי SMS למטפלת שלי בענייני זמן הפגישה, היא ענתה בצורה צינית, אז התעצבנתי והצפתי אותה בהודעות, בכל מה שאני חושבת עליה ומה מציק אותי שם, ומה גורם לי לתקיעות בטיפול.....הכל... וכנראה היא הייתה מבוהלת אז ביקשה שנפסיק ושנדבר יום למחרת!! האם טעיתי? האם איבדתי אותה?? היה לי טוב גם במעט שהוצאתי, אבל אף פעם לא הודיתי בזה, דווקא האיתי לה את הצד שלא אוהב או מעוניין להיות שם??

שלום ש' לא כתבת לנו את מה שכתבת לה, ולכן לא נדע מה לדעתך תוקע את הטיפול, אבל מעניין שדווקא תגובה צינית אחת (בניגוד לשנתיים ארוכות של הקשבה אמפתית)הוציאה ממך כל כך הרבה מילים שלא יכולת להגיד קודם. אז אולי זה לא רע כל כך, מה שקרה שם. החרדה שלך מול התוקפנות שיצאה ממך, הפחד שמא איבדת אותה, שמא היא נבהלה ממך - כל אלה הם נושאים "טיפוליים" חשובים מאין כמותם, ויש טעם רב להעלות אותם בפגישה, כפי שהיא הזמינה אותך לעשות. חג שמח ובהצלחה ליאת

אני שונאת שונאת שונאת את החיים האלה.מותרת על הכל, גם על המעט "טוב" שאולי יכול להיות בהם.הכל שקר אחד גדול, אשליה.אני רוצה פעם אחת רק פעם אחת, ללכת עם הרצון והצורך שלי,ולא עם הרצון והצורך של האחרים.נמאס לי רוצה לעצום עניים ולישון,לנוח, אבל לא כמה שעות. רוצה לתמיד לעולם להעלםםם מהעולם.

ד. אנסה ליצור איתך קשר מחר אחה"צ. ליאת

הרבה זמן לא כתבתי כאן אבל די אני ממש לא יכול אופציית ההתאבדות כה מגרה אותי אולי אחרי המוות יש חיים אותם אני אחיה כי מה שקורה רגע הוא בלתי נסבל......... אני כל כך רוצה למות......היום נסעתי ברכבת הסתכלתי על מסילת הרכבת פתאום זה היה נראה כל כך פשוט פשוט לקפוץ ולרוץ אל תוך הרכבת הנוסעת וזהו זה נגמר כל הסיוט הזה אין לי שום כוח ואני לא רואה שום מוצא ...יותר משנתיים חלפו מהיום ההוא ואין שום התקדמות במצב שלי להפך הוא רק נעשה רע יותר ויותר אני כבר לא מאמין בעצמי במה שיקרה בטיפולים השונים שהתנסתי בהם אין לי כוחות אני רק רוצה למות.......פתאום לקפוץ למסילות הרכב ולרוץ לעבר קרון שועט נראה לי הרעיון הכי טוב והטיפול הכי טוב שהיה לי ....זה יפתור את כל בעיותיי ואין אף אחד שיאמר אחרת לקפוץ לעבר הקרון השועט נראה לי הדבר הכי נכון הכי נבון יותר מכל דבר אחר שעשיתי בחיים העלובים הללו ...........פתאום זה היה נראה כל כך ברור שזה מה שצריך לעשות .........זה כל כך ברור שהגיע העת להכריז על מותו של MR BLUE(במקום מק בלו אני חושב על שמי שלי שמעדיף שלא לכתוב כאן) אני ממש עייף תשוש ורצוץ שנים ייקח לי לצאת מזה איבדתי חיים שלמים שכל מה שאני יכול לחשוב זה מה היה קורה אם מה שקרה לא היה קורה אם לא הייתי כופה על עצמי את הדבר הנורא הזה אין מנוס מלקבוע את גזר דיני וזה גזר דין מוות.....לא גזר דין מוות נפשי כי הנפש שלי כבר מתה אינני יכול לקבל חיבוק אינני יכול לחייך ולשמוח כל מה שנותר זה להפסיק לנשום ולהעלם מהנוף של העולם האפור שבו מתהלך הגוף המחורבן שלי ללא נפש שמפיחה בו חיים זה הזמן להכריז על מותי שלי

כן, מיסטר בלו היקר, ההודעה הזאת באמת מבהילה. ויותר משהיא מבהילה, היא מעציבה. זה עצוב לשמוע שאדם מאבד תקווה, ובוחר להעדיף את מותו (אפילו אם לא יפגע בעצמו בסופו של דבר). עצם הרצון למות מעציב מאד מאד. אני חושבת - כמו המון פעמים בעבר - מה אוכל לומר מכאן שיעזור קצת, שייתן כוח, שייתן משמעות, שייתן אוויר. ואני מרגישה גם קצת חסרת אונים. אולי ככה אתה עוזר לי להבין מה *אתה* מרגיש, וכמה זה קשה. היכולת שלך לדבוק באותו מקרה אומלל ולראות בו את המקור לכל סבלותיך מרשימה. היא, כמובן, לא מאפשרת לשום דבר נוסף לבצבץ (מבפנים החוצה, או מן החוץ פנימה). יש משהו מאד הרמטי, מתעקש, נחוש, שלא לאפשר לזה ללכת, ואני באמת למדתי להאמין שדברים כאלה לא קורים ללא סיבה. כנראה שרק ככה אתה יכול כרגע, ויש לכבד את זה. ובכל זאת, אני אוהבת לראות אותך כאן, את היכולת שלך להעניק מעצמך לאחרים, ואת החיו?ת המקסימה בה אתה כותב אפילו על הנורא מכל. שולחת לך אור, תקווה, ניסים ונפלאות שלך ליאת

במקרה זה אפשר לומר שהמוות יאה לי....מחמיא לי יותר מאשר החיים עצמם.......

וואו, אחרי תקופה כ"כ ארוכה של אפאטיות, פתאום היה משהו ממש קטן שגרם לי למעין תחושת אכזבה שכזו, ועצב, שבעקבותיו באה שמחה ואנרגיה (חזרו לי האנרגיות!!!). (מצטערת שאני נשמעת די אינפנטילית, אבל ההרגשה הזו מצויינת!) :)

"סורה חושך, הלאה שחור סורה מפני האור!" יש אמת בפרסום... יופי יופי, כיף לשמוע ליאת

השבוע הייתה לי יום הולדת.. ועימה..אכזבה קטנה... במשך היום קיבלתי איחולים מקרובים שונים. ואז..באמצע היום קיבלתי שיחה ממקור חסום. לא הספקתי לענות לה. מקור חסום-המטפלת שלנו מתקשרת כל הזמן מחסום. נזכרתי בה פתאום-כי שבועיים לא התקיימה פגישה מסיבות שונות. לפתע..התמלאתי שמחה שזאת בטח המטפלת שלנו מתקשרת לאחל לי מזל טוב.. כמה נפלא..חיכיתי בקוצר רוח לשיחה נוספת..הייתי בטוחה.. אבל שיחה נוספת לא הגיעה. בערב בעלי הודיע לי שהיא התקשרה אליו(כי אני לא עניתי) כדי..לבטל גם את הפגישה השבוע. בכלל לא לאחל משהו.. טוב היא לא חייבת לי כלום..מה גם שזה לא טיפול פרטני אלא דאדי משפחתי.. ובכל זאת,היו ביננו כמה וכמה שיחות פרטניות בתוך הטיפול הזה.. הייתי עפה משם אבל אני חייבת להישאר בגלל הילד. פעם היה לי ולה קשר מצויין ועכשיו רדוד ביותר עד כדי כך.. שפגישות אמא+אבא היא פונה רק לבעלי. וכשהיא מבקשת לחוות דעה על משהו ואומרת ששנינו יענה כל אחד בתורו היא מקשיבה קודם כל לדבריו וכשמגיע תורי ואני...רוצה גם לומר.. היא כבר לא מקשיבה ועוברת לנושא אחר ופונה שוב לבעליומסתכלת רק עליו וכמעט ולא עליי. ולא נעים לי "להידחף" או לומר משהו בעניין. מרגישה שזה לא מנומס לדבר כשלא פונים אליי. כך שאני מרגישה לגמרי מיותרת. פעם הבאה- אני פשוט לא אשתתף בשיחה עימם אלא אמציא תירוצים כל רגע ללכת לשירותים או שיחות מהעבודה.

שלום לך מאוכזבת, ראשית אברך אותך בברכת מזל טוב מאוחרת. זו הזדמנות לאחל הרבה טוב. אני יכולה להבין את האכזבה והעלבון. הם חלק מכל מערכת יחסים אנושית, ובדר"כ הדרך הבוגרת לטפל בהם היא באמצעות דיבור. זה נכון בעניין ה"מזל טוב" אבל נכון אף יותר בעניין התחושות שלך מולה בטיפול. בטיפול זוגי או משפחתי יכול להיווצר מצב שמי מהמטופלים מרגיש שהיה רוצה נתח גדול יותר מתשומת הלב של המטפל. חשוב מאד לדבר את הצורך הזה, להבין אותו, וללמוד ממנו משהו על עצמך. ה"געגוע" בו את מדברת על הפגישות הפרטניות שהיו לכן, יכול להעיד - אולי - על הצורך להיות מטופלת בעצמך, ואני רוצה להזכיר לך שיש מצבים בהם טיפול פרטני לצד טיפול זוגי או משפחתי (כמובן עם מטפל אחר) יכול להיות יעיל ביותר. בהצלחה ליאת

אני מרגישה כל כך רע אני לא יודעת איך להסביר את עצמי ולדבר אחרי חיים שלמים של שתיקה אני גם לא חושבת שטיפול פסיכולוגי יכול להעויל במקרה שלי כי אני נמצאת בהמון תסביכים זה לא משהו אחד ספציפי ,למרות שהייתי רוצה לנסות טיפול. פתאום בפעם הראשונה בחיי יש לי אומץ לשתף הבעיה היא שאני לא רואה את עצמי יושבת מול מישהו ומספרת לו את זה.. אפשר בבקשה לכתוב לך את זה במייל? ולשמוע את דעתך האם את חושבת שבמקרה כמו שלי טיפול יכול לעזור או שאני מקרה אבוד. זה מאוד חשוב לי לשמוע את דעתך אני מתמוטטת כבר אין לי כח להמשיך בחיים אני חייבת לנסות בפעם האחרונה להציל את עצמי..

שלום עצובה, את יכולה, כמובן, לשלוח לי מייל אישי, אם כי אני לא בטוחה שיש בו צורך. את מתארת מצב מורכב, ככל הנראה עם מספר מוקדי קושי (או אולי בלי מוקד ברור). את מדברת על נכונות חדשה (קראת לזה אומץ) להיפתח ולשתף אדם נוסף בקושי שלך, וזו בדיוק מהותו של טיפול פסיכולוגי. כשחושבים על טיפול פסיכולוגי "מבחוץ", זה נראה באמת קצת מוזר ולא טבעי, אך הניסיון מלמד שרוב המטופלים מצליחים בשלב זה או אחר לראות במטפל בן-ברית חשוב, אליו אפשר להביא את כל ה"שדים והרוחות" שבתוכנו. פסיכולוגים מיומנים מאד הן בתקשורת בינאישית והן בהקשבה פעילה ואמפתיה. אני מאמינה שטיפול פסיכולוגי יכול לעזור במידה זו או אחרת לכל אחד, ולו מעצם השיתוף והקרבה. חנוכה הוא חג האור והגבורה, ובעיני זה זמן נהדר להחלטות מהסוג שקיבלת. בהצלחה ליאת

ד"ר שלום. הייתה לי תופעה מוזרה מאוד,רופא משפחה אומר שזה פסיכולוגי אך לא הסביר כלום. האם תוכלי להגיד לי מה שם התופעה והאם זה באמת פסיכולוגי. אני עבדתי במשך שבועים כ 12 שעות כל יום.יום אחד כאשר הגעתי לעבודה בלי שום סיבה התחלתי לבכות,ידיי רעדו.הלכתי עם בנות לחדר אוכל,שתיתי מים ונרגעתי.אך פתאום התחלתי להרגיש שהאצבעות שלי בידיים יחד עם כף היד נסגרים ואני לא יכולה לשלוט בהם ולפתוח אותם,הרגשתי שאני לא יכולה לשלוט גם ברגליים. ואז הרגשתי קפיצות בבטן,לאחר כמה שניות כל הגוף התחיל לקפץ מעלה ומטה ולא יכולתי לעצור זאת.הדבר נמשך כדקה והפסיק בעצמו. ואז הרגשתי שאני לא מרגישה חלק מגופי,זה התחיל ברגליים והתחושה עלתה כלפי מעלה,וכבר לא הרגשתי חלק מהראש. המנהל שלי לקח אותי כדי להסיע לבית חולים.הלכתי בעצמי,כאשר אני נשענת אליו,כי כל הגוף היה כמו צמר גפן. ככל שהתקרבנו אל מכוניתו,כך לאט,לאט,הידיים השתחררו וככל שהתרחקנו מעבודה,כך הרגשתי את עצמי יותר טוב. בסוף ביקשתי ממנו לנסוע אל קופת חולים שלי. האחות עשתה לי בדיקת שתן,וראתה שהתייבשתי.רופא משפחה לאחר שסיפרתי לו,שאל אך אני מרגישה עכשיו,אמרתי שבסדר.אמר שאני בריאה ושאני יכולה ללכת הביתה. הגעתי הביתה,ובאמת הרגשתי טוב,רק הקאתי.בלילה עלה לי חום ל 39.הזמנו רופא והוא אמר שיש לי הרעלת קיבה נתן לי זריקה ונתן הפנייה לבית חולים אם המצב יחמיר. לא השתמשתי בהפנייה,כי הרגשתי טוב. מסתבר שמהלך השבועיים רזיתי מ 47 ל 41 (גובה שלי 153).הרופא שהזמנו הביתה,אמר שתת משקל זו הסיבה שגוף שלי הגיב בחומרה כזו להרעלת קיבה. האם תוכלי להגיד לי מה באמת היה לי. תודה רבה מראש

שלום אורנה, מאחר ואיני רופאה, לא אוכל לעזור לך בהסבר טוב יותר מזה שנתנו לך רופאייך. מאחלת לך שפע בריאות ושמחה בחג האורים ליאת

ליאת שלום. ברצוני רק לדעת אם הדבר פסיכולוגי,כפי שאמר רופא משפחה,מה השם לתופעה הזו. כי הוא לא אמר שם,ופסיכולוגי זה יכול להיות הרבה מאוד דברים. תודה

השבתי לך למעלה.

אני שוקל טפול פסיכולוגי וצריך לדעת שני דברים: 1. עד כמה פסיכולוג יכול לעזור לי בפירוק כעסים כלפי אדם מסוים עמו אני חייב לבוא באינטרקציה? אבקש להדגיש שאני מתכוון לשינוי חד צדדי (כלומר בי) ולא למתן כלים איך לגשת לאותו אדם ולהגיע עמו לעמק השווה, מפני שההנחה היא שמדובר באדם שעמו אי אפשר לדבר. 2. מה המחיר של טיפול פסיכולוגי?

שלום אורי, טיפול פסיכולוגי מתמקד, ברוב המקרים, במטופל עצמו, באישיותו, רגשותיו, תפיסת העצמי שלו ותפיסת היחסים הבינאישיים - כפי שהם מצטיירים ונחווים אצלו. כעס יכול לתפוס מקום מרכזי בטיפול. בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי הדגש יהיה על דפוסי חשיבה והתנהגות (הגמשה של היכולת לווסת כעסים), ואילו בטיפול דינמי המוקד הוא קונפליקטים לא מודעים או יחסי אובייקט, כפי שבאים לידי ביטוי במפגש שלך עם מי שמכעיס אותך כל כך. אז בהחלט יש מה לעשות בטיפול ועל מה לעבוד. טיפול פסיכולוגי פרטי יכול לנוע בתוך טווח מחירים רחב למדי שבין 200 ש"ח ועד 400 ויותר. במסגרת קופות החולים אפשר לקבל טיפולים מוזלים יותר (סביב 160 ש"ח) אך מוגבלים בזמן, ובמרפאות ציבוריות של משרד הבריאות הטיפולים הם חינם, אך ממתינים להם זמן רב ביותר. אם אתה סטודנט, כדאי לדעת שגם באוניברסיטה יש שירות פסיכולוגי (125-160 ש"ח). בהצלחה ליאת

ליאת התקופה הרעה הזאת לא נגמרת.עוד ועוד דברים מטרידים אותי...מקשים עליי לנשום..מרגישה שקורסת ...נמאס לי מעצמי כבר..נמאס לי להתמוטט כל פעם...איך?איך השדים לא מניחים לרגע?עייפה מהמאבקים חסרי התכלית...אולי אני זאת שמוותרת... ואני מנסה..אבל המאבק הזה קשה.. השבוע סבתא שלי נפלה במדרגות קיבלה מכה נורא חזקה בפנים וברגל...אוךךךך זה נורא...קשה לראות אותה ככה..אנחנו איתה כל יום בבית החולים...כולם דואגים סביבה שלא ייחסר כלום..והיא לא מבינה על מה "הרעש",תמיד עם חיוך על הפנים, ואני יודעת שקשה לה...סבתא שלי מדהימה, אני לא אומרת זאת כי היא סבתא שלי,פשוט היא כזאת..מיוחדת.. מה עוד? היום טיפול..עוד כמה שעות... עכשיו..מתהפכת לי הבטן לפני... בפגישה האחרונה עלה נושא מאוד כאוב,מאוד טעון ריגשית... עכשיו..אני פשוט עצובה..קשה התחושה שקשה לתארה... אין בי כוחות להמשיך כאילו נשברו לי הרגליים ואין בי את הכוחות לקום מחדש... סליחה.. ותודה שקראת,ליאת...ובברכת חג שמח, חן

חן יקרה , מקווה שהרגשתך הוקלה מעט לאחר הטיפול .. מאחלת לך חג אורים שמח ושהשנה הזו תהייה מוארת יותר .. איתך , שרית

שלום חן, שלמה המלך אמר "שבע ייפול צדיק וקם". מאחלת לסבתא שתהיה הכי מהר שאפשר על הרגליים. אני רוצה להאמין שהמסירות והאהבה שמסביב יחישו את התהליך. ובאשר לך - חכמי המקרא ידעו לקרוא מסר חשוב נוסף בדבריו של שלמה המלך: אין משמעות להצלחה ולהישג אם לא קדמו להם כישלונות או מאמצים כבירים. הקשיים ("נפילות")הם חלק מתהליך של צמיחה, למידה, התפתחות והבראה. מאחלת לך שתקומי, בסופו של דבר, לזמנים טובים יותר. חג מואר ליאת

ליאת, המילים שלך,אלו ואחרות.כל פעם מחדש הן כמו מגדלור באפילה עבורי. תודה לך. עוד רוצה לספר שסבתא מרגישה טוב יותר..וכנראה תשוחרר מבית החולים,כבר מחר.ואם לא אז ביום ראשון לכל המאוחר... היא בסדר..זה נס החנוכה שלי... היום ביקרנו אותה במחלקה ,עשינו לה שמח :-) בטיפול אתמול היא בא-מ-ת הצליחה לגעת בי..באופן מדוייק ... אבל היה משהו בשיחה,ואני לא יודעת להצביע ספציפית מה בדיוק גרם לי להרגיש רע.. כשיצאתי מהטיפול לא היה איבר בגופי שלא כאב... וליבי פשוט נשבר.. כשהגעתי הביתה התעורר שוה הדחף לחתוך את עצמי,אחרי ,כמה? 3 חודשים שלא חתכתי... אבל התגברתי עליו.. מאחלת לך גם חג שמח ומואר, ותיזהרי אם הסופגניות... חן

ואני מצטערת שאני רושמת לא במשמרת שלך..וסליחה אם רושמת הרבה לאחרונה ..ושאני מבקשת שתקדישי מהזמן הפרטי שלך,ותעני..את לא חייבת כמובן..אבל אם יש לך אפשרות..להיכנס ולעזור .. לא נעים לי לבקש.. אבל..רע לי...כואב כל כך..שאני כבר לא מצליחה להקליד בגלל הדמעות שחונקות אותי..אני רציתי לשאול אותך אם יש איזה שהיא שיטת טיפול שיכולה לעזור לי..לשנות את החשיבה..או לעזור לי פחות להתמקד בכאב העצום ..שאני חווה יום-יום...כאב שמציף פתאום בלי סיבה שנראית לעין..וברגעים מסוימים.. לא נותן לי לנשום..מחליש אותי נפשית ופיזית..וגורם לי לרצות לשים קץ לחיים...גם אם הכל מסביבי טוב..פתאום יש את הרגעים שאני מתפוררת..וקשה לי להסביר..למה זה מציף אותי פתאום.. למה כל כך כואב לי...עכשיו ברגע זה אני רוצה להתאבד...לא אעשה את זה משום שיש לי משפחה ...שצריכה אותי..חיה..ואני לא יכולה לגרום להם כאב כזה..אם אמות..הם לא יעמדו בזה..אם ידעו מה עברתי...הם לא יצליחו להבין איך חייתי ככה כל השנים... איך הדחקתי... דברים כאלה...כמו שעשו לי...הפוגעים ... אני מפחדת שאם אבא שלי יידע..הוא יהרוג אותו.. ואח"כ אותי...או גרוע מזה שיאשימו אותי...אני גם כך מרגישה כל כך אשמה...על זה ששתקתי....והיום המסר שלי לכל בחורה שעוברת את זה הוא לא לשתוק,להתלונן,לדבר על זה...לא לתת לזה להימשך כי אז זה ילווה אותה כל החיים... והיא תיאלץ לחיות עם כאב שלא ניתן לריפוי וגם אם הוא ניתן זה דרוש מאמץ רב...והתהליך ארוך וקשה...ועם המון נפילות בדרך...לא מאחלת לאף אחד לעבור מה שעברתי..לחוות מה שחוויתי.. אני מרגישה שאני נופלת ישר לתוך התהום הזאת...ואני לא מצליחה לעצור את הנפילה...ואין קרקע לנחות עליה...כמו בור בלי תחתית...מרגישה שמהנפילה הזאת אני לא אצליח לקום..אלא אם כן אני אתאבד..וכואב לי להגיד את זה...כי להתאבד זה לברוח..מהתמודדות..להתאבד זה מעשה לא אחראי..לא מוסרי...אסור .ומפחידה אותי המחשבה על זה...אז אני מחכה שמשהו אובייקטיבי יקרה...ופשוט יהרוג אותי...אבל עם "המזל" שלי זה לא יקרה...ואני אמשיך לסבול ...והגרוע מכל הוא שאולי איפה שהוא בתוכי..בתת מודע...זו הבחירה שלי,לסבול...תמיד הייתי גרועה בבחירות... אבל אני יודעת שאני לא רוצה להמשיך ככה...לא רוצה לסבול יותר..אני רק רוצה להיות מאושרת..לראות את האור..לא לחיות כמו רובוט אוטומט בלי רגשות..אני רוצה להפסיק לכאוב...כי הכאב הזה מציב בפניי הרבה מכשולים...הבנתי שיש לי פחד מחתונה...אני לא רוצה לעבור את מה שאמא שלי עברה...אלימות,השפלות...זה מסביר למה קיבלתי 3 הצעות נישואים בחיי,ואני עדיין בסטטוס רווקה( מחבר הקודם שלי, מידיד שלי שהיה מאוהב בי שש שנים,ומהחבר הנוכחי) וכואב לי שאני כזאת דפוקה....ובאותה נשימה שאני אומרת שיש לי פחד מחתונה אני יכולה להגיד שאין דבר שאני רוצה יותר מלהקים משפחה...וזה בהישג יד עבורי...ולמרות זאת אני חוששת לעשות את הצעד הזה...אולי בגלל שגדלתי בבית כזה... אולי לא..פשוט קשה לי לחשוב על סיבה אחרת ... שתעצור אותי מלהתחתן אם זה החלום שלי..כי אני בנאדם עצמאי,אחראי,אני במערכת יחסים בריאה..ומה שנשאר זה לעשות צעד קדימה...אבל אני פוחדת מצעד כזה...נורא... מצטערת שאני מתבכיינת כאן אבל זה מה ש(גם אבל לא רק) כואב לי עכשיו. ודבר נוסף שכואב לי להגיד אותו...ואמרתי אותו בטיפול...והוא שהפוגע הראשי...קרוב משפחה שלי...פגע בי כשההית קטנה וזה נמשך כמה שנים..עד שיום אחד איימתי עליו...וזה נפסק...יום אחד הוא שמר עליי...כשההורים שלי יצאו לבלות איזה ערב, והיתה איתי בבית עוד חברה...היינו בנות 9 ...והוא...שם סרט כחול...ואונן לידנו...מאז עברו כמה שנים בגיל 17-16 היא היתה נערה פתיינית...ויצא לה שם בבצפר..של אחת ש..נותנת..והתרחקנו...לא בגלל זה אבל מכל מיני סיבות..אחרות..הריחוק היה יותר מהצד שלי....אני לא יודעת מה קורה איתה היום....אבל יוצא לי לחשוב עליה מפעם לפעם,ואני תוהה אם היא בסדר...ואני מרגישה אשמה שהיא היתה איתי שם,אני רציתי שהיא תבוא,לא ידעתי שהוא יעשה מה שהוא יעשה בנוכחותה.... אני מרגישה אשמה .כאילו אני פגעתי בה... למרות שאני יודעת שזה הוא אשם... ואני ממש צריכה פתרון לכל הכאב הזה...אני צריכה להבין למה אני נתקעת על מקרי האונס שקרו בעבר ולא מצליחה להשתחרר ,להמשיך הלאה בלי שהכל יכאב כל כך...ואני צריכה לדעת איך להתמודד עם כאב ועם תחושות קשות...ליאת אם את יודעת על טיפול מתאים,שאני יכולה לנסות ועוד לא ניסיתי.... כזה שיכול להקל על החיים ואפילו במעט.... ליאת,הלוואי ותוכלי לסלוח לי שאני רושמת לך,מקווה שלא לא כועסת עליי שזה לא במשמרת שלך. את לא צריכה להגיב...אלא אם כן יש לך פתרון להציע,שיטת טיפול יותר מתאימה או כל דבר אחר שיוכל להקל בטווח הקרוב... בתודה מראש חן

פעם כשלימדתי אמנות, למדתי משהו ממורה דגולה שהעבירה השתלמות, וניסיתי את זה לא פעם עם ילדים: לקחת גיר שמן ("פנדה") בשתי הידיים, לעצום עיניים, ולהתחיל לצייר איך שבא. קוים נקודות משיכות עיגולים. קראנו לזה חימום. והילדים, חלקם, היו מתחממים שיעור שלם, בהנאה גדולה. סופסופ מישהו אמר להם, ונתן לגיטמציה לשרבט (לא - חס וחלילה - לקשקש) מה שבא. יותר מזה: הייתי עוברת ליד מכונת הצילום, לוקחת ערמת דפי A4 (כן ה"רגילים" ה"קטנים"), שמה ערמה על כסא אחד ואמרת לילדים שמי שמסיים ורוצה שם את הציור הגמור על כסא שני, ולוקח עוד דף. בסוף השיעור היתה מתרוממת לה ערימת ציורים על הכסא הריק. ואני הייתי לוקחת אותם ונפרדת מהם על יד הפח הראשון שנקרה בדרכי. זה לא אכזרי כמו שזה נשמע. הילדים - וגם אנחנו - היו זקוקים לתהליך, ולא לתוצר. היו זקוקים ל"תעיז". בקיצור, יקירה, אני מנסה לומר לך, תנסי. קחי ערמה, שני גירים, עצמי עיניים, (סגרי את הדלת שאף אחד לא יראה), ותעיזי. עם עצמך, לא אצלה. ואחר כך אולי גם אצלה? ותמיד, אם את מחפשת דימויים קונקרטיים, אפשר לקחת את ה"חימום", לצמצם עיניים, להפוך ולסובב, ולחפש מה יצא. בטוח שאם תחפשי טוב תמצאי את הברושים.

תודה... כתבת נורא יפה יכולתי ממש לדמיין את ערמת הדפים הצבעונית הולכת ומתרוממת לה :-) זה כיף! עם עצמי אני דווקא מציירת... גם שרבוטים וגם לא שרבוטים בכלל ויש גם ימים שאני מציירת לעצמי בצרורות..כמו הילדים- מחסלת ערמה.. יש משהו בתנועה של היד שמרגיע..יותר חשוב ממה שיוצא בסוף. רק לידה עוד קשה לי. לפני המון חודשים, כשעוד הייתי מנסה איתה, זה היה מלווה בכעס ומרמור..אני חושבת שעוד לא הייתי באמת קרובה, או נכונה להתמסר קצת לקירבה שלה. מאבק הכוחות התבטא רק שם- בציור. עכשיו זה אחרת. היא קרובה אליי יותר מאי פעם, והמחשבה עליה (לאורך כל היום) מעלה בי חיוך. כאילו אני מחבקת אותה מבפנים.. זה מוזר. מוזר-נחמד-נעים. (היא חמודה, הגברת שלי :-) אולי לכן חבל לי שלא הצלחתי גם בציור לשחרר קצת, ולא רק במילים. אני מניחה שזה יגיע.. לא בטוחה אם אעביר כל כך בקלות את היכולת לפעול ולא רק לדמיין שפעלתי, מהציור לחיים, אבל מה אכפת לי לנסות :-) מקווה שאת לא בחוץ עכשיו..- מבול! (מנחשת שזכית בכמה ימי חופש..) תודה שכתבת, Take care לילך.

לילך משמח לשמוע שאת מציירת ומשרבטת עם עצמך. וגם משמח לשמוע אותך נינוחה. אני לא נרטבת - אל דאגה. בקיבוצית קוראים לחופש הזה "ביטול גשם" הרבה אור לך

שלום לך , הני מועסק בקידום מכירות בת"א במקום קבוע . לצצידי נמצת נציגה של חברה מתחרה הנוהגת לכנות אותי בשמות מיניים כל הזמן , בפרהסייה - " חתיכת הומו " , " חתיכת הומו " ... אמנם אין לי כאלו נטיות , אבל קריאות אילו מטרידות אותי גם בעבודה וגם מעבר לעבודה . מדובר בבחורה חצופה , כבדת משקל וגסת רוח . הכי גרוע שאנשיפם בפרהייסיה שומעים זאת כל ההתרעות לבחורה הזו לא הועילו , כולל אזהרה שאתלונן במשטרה . המצב נמשך מספר שבועות ללא הפסק . מה דעתך ? לגשת למשטרה ?

האם מיצית את העניין בתוך כותלי העבודה יש לכם אולי במקרה בוס משותף שניתן לדבר איתו? לגשת למשטרה על הטרדה מילולית לא תפיק מכך דבר.

אני לא חושב שמטרה תעזור אבל אתה יכול לתבוע אותה ויש על זה תקדימים.... שמען אמסלם שבמשך שנים קראו לו אמסלם ההומו ביציעים למרות שהוא לא... תבע עיתון שבכתבה על הומואים הם שמו כותרת שהיה כתוב בה "אמסלם לא לבד" וזכה....בהרבה כסף

תקרא לה בחזרה חתיכת לסבית"

שלום למוטרד, חיפשתי (ומצאתי!) בשבילך את דבר החוק בנושא - http://www.tamas.gov.il/NR/exeres/00979E8E-8382-4CFB-BCAD-8CA881470727.htm ומסתבר שההתנהגות שתיארת נופלת לתוך ההגדרות של הטרדה מינית במקום העבודה. כדי לדעת האם יש טעם ממשי בתביעה מסוג זה, ומהן השלכותיה, מוטב להתייעץ עם עורך דין. מכל מקום, ללא קשר להעדפותיך המיניות, יש לי הרגשה שהמשמעות המיוחדת שאתה מעניק לאמירות המטופשות שלה "מתדלקת" אותה ומעניקה לה תחושת חשיבות וכוח. במקרים כאלה מוטב לנהוג כבזבוב טורדני: לסלק במחוות יד ולשכוח. בהצלחה ליאת

לאחר 5 שנות טיפול אני מרגישה צורך להעלות את תדירות המפגשים,אך אינני יכולה לעשות זאת מפאת ההיבט הכספי.כתבתי למטפלת שבתם המפגש קשה לי לעזוב ואני מרגישה צורך עז להיות במחיצתה כשהמרווח עד למפגש הבא תמיד ארוך וקשה למדי.נראה לי שאני מבלבלת אותה בתחושותי אלו והיא לא ממש יודעת כיצד להתייחס אליהן,לעיתים אני חשה שגם היא קשורה אליי יותר מידי ואני סוגייה שעולה בשיחות שלה עם המנחה שלה,אבל זו רק ספקולציה.אני כל הזמן,ממש כל הזמן חושבת עליה.מה עובר עליי?אני מנסה לפרוץ את הגבולות של הטיפול?

שלום יובל, את כל מה שכתבת הייתי מעבירה במלואו לחדר הטיפול שלך... כל-כך חשוב שהיא תדע עם איזה תחושות, מחשבות ופנטזיות את מסתובבת: שאת מבלבלת, שאי אפשר להכיל אותך בצורה טובה, שאת סוגייה בהדרכה... נסי לדבר על הדברים בפתיחות ובישירות, כפי שכתבת, ואני בטוחה שעבודתכן המשותפת תקבל כיוונים משמעותיים וחשובים. בהצלחה, אורנה

ואם איני מסוגלת לדבר על כך איתה...שכן כפי שאת כותבת כנראה אכן מדובר בפנטזיות,כך שאפילו מביש לדון ולהעז להעלות זאת.פנטזיה נמצאת עמוק בתוככי המחשבות והיא סוג של אשלייה לא ממומשת,כך שאולי אני מפחדת לשמוע מה יש לה לומר בנידון.

גם שאני צריכה לבטל פגישה או שפסיכולוגית מבטלת כשאני חושבת על זה לפני הביטול אז זה תמיד למה לא אם צריך לבטל מבטלים. אבל כל פעם העוצמה של התחושה שאני מרגישה מייד לאחר הביטול מדהימה אותי מחדש... אני לא כל כך יודעת לתאר את התחושה זה לא בדיוק כאב לא אכזבה זה אולי משהו באמצע לא ברור...(וגם לא) למה זה קורה לי?? אין לי לזה כל כך תשובה .. (הדבר היחיד שאני מבינה שזה מרגיז אותי שהיא מבטלת תמיד ברגע האחרון ולדעתי זה לא פייר כי זה משבש לי את התוכניות, אבל התחושה המוזרה לאחר ביטול שאני מתארת לא קשורה לתופעה זו)

שלום רחל, מעניין עד כמה שאלתך נוגעת בשאלה-תשובה הקודמות... נוגעת במפגש הנוצר במרחב הטיפולי, מפגש שלא בטוח כלל שאפשר לבטל אותו, במובן שהוא ממשיך ומתקיים בנפשם של המשתתפים הקבועים גם ללא מפגש קונקרטי. רחל, כללי הביטול הנאותים אמורים לחול על שני הצדדים, וכדאי שתשתפי אותה בתחושתך שהביטול שלה אינו הוגן. מעבר לכך, כדאי לחשוב על המורכבות שבביטול כעדות למורכבות הקשר, וזה בסדר גמור... לילה טוב, אורנה

ביטלתי שוב את הפגישה!! למה? אין לי תשובה!!! פשוט ביטלתי, אבל ממש ממש לא רצית לבטל, אבל כן ביטלתי שבועים ברצף. למה אני עושה את זה? האם אני מענישה אותה על זה שהיא מכאיבה לי? מחזירה אותי אחורה לכאב? על זה שהיא לא מתקשרת לשאול בשלומי? על זה שהיא נוטשת אותי כל השבוע? אני כן רוצה להיות שם, אבל אני ממשיכה להראות לי שאני לא רוצה להיות שם????

שלום נקודה.... אולי יותר, הפגישה, כשמה כן היא, זמן של מפגש - עם האחר ועם החוויה הפנימית שלנו. העלית מספר אפשרויות חשובות כל-כך, נבונות כל-כך, כהסבר למניעת רגע המפגש. כל שנותר הוא לאסוף את הכוחות להעלות אותן בפניה... להתעקש עם עצמך ואיתה על מפגש אמיתי. בשבוע הבא, בסדר? אורנה

אוף אורנה.. יש ימים שלא להגיד כלום מתיש יותר מלהגיד משהו חזרתי מותשת ומאוכזבת קצת שהיה לי כל כך הרבה מה לספר ולא הצלחתי כלום. סוג של בהייה פנימית זה היה. ודווקא היום, לראשונה מזה חודשים ארוכים, רציתי לנסות ולשוב לצייר אצלה. אבל זה לא הצליח לי. זה לא הולך לי אף פעם. אני בוהה בדף, אומרת לעצמי שאנשים אחרים וודאי ישר מציירים, או שמצליחים להתנהל בביטחון סביב זה ופשוט ליצור, ואז אני מנסה לדחוף את עצמי בכוח לא לבהות ולתכנן ולחשוב יותר מדיי אלא פשוט לצייר. אבל אני לא יודעת פשוט לצייר, אני יודעת לבהות בדף עד שהוא מתמלא בדמיון בצורות וצבעים ואז לנסות לצייר ממה שראיתי. אבל כשהיא מסתכלת מהצד, ואני מטרטרת לעצמי ש"נו כבר! נו כבר! נו כבר תציירי!"..זה פשוט לא מצליח. היום ראיתי כבר את שורת הברושים בחושך, שהגיחה בדמיון מהדף הלבן, ואפילו ידעתי למה היא שם, אבל כרגיל- החלק הכי קשה אצלי זה לגרום ליד לזוז. היד שלי ביישנית כל כך..היא מתביישת להשאיר סימנים על הדף, להשאיר סימנים שאי אפשר למחוק אחר כך. זה לא כמו צלילים שנעלמים מהר- הציור עומד שם מולך. מצביע לעברך באצבעות נחרצות שמסרבות להעלם. "נו כבר, יד, אל תפחדי כל כך", ניסיתי להגיד לביישנית שלי, אבל היא מרפה את ידיי, היד שלי, את ידיי ואת רוחי. אני פשוט לא מצליחה. זה בסך הכל לצייר, אני אומרת לעצמי, זה לא סיפור גדול, למה כל כך קשה לי?.. אבל אם זה היה קורה רק בציור.. אלף שיחות אני מקיימת בתוכי לפני כל דבר קטן (היא קוראת לזה "בית משפט פנימי"), והקטגור שלי כל כך משכנע שחוץ מלראות שורות ברושים בדמיון, ועוד אלף ואחד דברים בדמיון, שום דבר כמעט לא מקבל ביטוי ממשי. הכל קורה אצלי בדמיון. זה יכול לקחת לי שנה להוציא משהו פשוט אל הפועל. איך כולם מצליחים להתנהל ללא היסוס סביבי? מאיפה התעוזה הזאת..? אני מחייכת לעצמי, פלא שאני נופלת לישון?.. מעייף נורא הקשקוש הזה.. אורנה, כשיהיו לי ילדים, ביום מן הימים, הם לא ישמעו ממני פעם אחת "שלא תעיז".. רק "תעיז! תעיז! תעיז!" זה כל כך חשוב... להעיז... אבל בנתיים היד הביישנית עוד נותנת את הטון.. פטפטתי מדיי? אולי אלך עכשיו. שיהיה לך ערב נעים, אורנה יקרה, עם שפם-סוכר מצחיק ואורות-חנוכה מרקדים. גם פנימה :-) לילך

לילך יקירה, נוגע לליבי בית המשפט הפנימי שלך, את מי הוא ממהר כל-כך לשפוט, ולמה.... באמת אי אפשר לצייר כך, להיות יצירתית, לחלום, להיות ספונטנית, להחליט החלטות קטנות כגדולות. הייתי רוצה לומר לך: לשחרר, אבל זה בערך כמו להורות למישהו להיות ספונטני, עכשיו... במקום זאת, אציע להתבונן בחוויה הפנימית שלך, כפי שהיא, מבלי לעשות לגביה דבר. רק להתבונן, אבל באמת רק להתבונן - לא לשפוט, לא למיין, לא לגרש מחשבות מסויימות - לא פשוט אבל מאוד מועיל. אם תרצי, נוכל לחשוב עוד. בינתיים, לילה טוב מאוד, אורנה

אורנה, תודה על תשובה חמימה וקרובה.. לא מוצאת מילים מתאימות..אבל נגעת בי מאוד. להתבונן זה קשה, אבל אני אנסה שיהיה לך סוף שבוע חמים ונעים, לילך

אורנה יקרה, אני לא יודעת איך לשאול את הבלבול שלי. אם תצליחי לשאול בשבילי זה יטיב. אתמול הייתה הפגישה הטיפולית שלי. הגעתי באופן די מורגל וידיעה שהטיפול יהיה באופן כזה בו אני לא ממש אדבר על משהו ושהמטפל ישתוק כהרגלו, אך לא כך היו הדברים הוא היה לי שונה אתמול באופן כזה, שפתאום הוא דיבר, הוא ידע שכואב הוא שיקף לי את רצוני למות. כל חיי חיכיתי לרגע בו ארגיש מורגשת שהשתיקה הכל כך כואבת של אלו מסביבי תתנפץ או לפחות שאמצא בה סדקים לפרוץ. ככל שהוא דיבר יותר שתקתי יותר הרגשתי שאם אפתח את פי הדמעות יפרצו ולא יפסיקו. רציתי לברוח מהחדר מעצמי מהכאב הזה שיוצר חריצים חריצים בגופי. אם לא די בכך הוא התקשר לשאול בשלומי עוד באותו הערב. הוא הרגיש שלא הכל כשורה. אמרתי לו שפעם ראשונה בטיפול הרגשתי פחות לבד, התביישתי לומר שזו פעם ראשונה ב29 השנים שאני נושמת. היום לצד הכאב הפיזי והרצון למות שמשום מה יש לו חייים משלו וגודל מדי רגע ,( עדיין לא גיליתי ממה הוא ניזון מי מאכיל אותו שהוא הופך להיות עצום),התעוררתי עם פחד נוראי, פחד מכך שפתאום מישהו רואה אותך, פתאום מישהו יראה את החלקים הנוראיים שכל כך הטבתי להסתיר. לא יודעת איך חיים כאשר מישהו הופך להיות עד לכאב שלי. השתיקה המוכרת היה בה כאב נוראי אך גם משהו מנחם, שמוכיח את צדקתי, שכשאמות, אמות בשקט בלי להכאיב לאחרים סביבי, שעשיתי את תפקידי נאמנה והתמודדתי עם כל מה שחיי זימנו לי. למרות הטיפול אתמול שאולי יחשב עבורכם כחומר דינאמי טוב ואף התקדמות. אני בבילבול יותר מתמיד עד כמה שזה אפשרי במוחי המבולבל ממילא. מפחיד אותי שעכשיו המטפל, משהעז לשאול ולראות, ישאל אותי שאלות בפגישה הבאה שאני לא מסוגלת לענות אותם לעצמי, שאדבר על חוויות שאף פעם לא הצמדתי להן מילים. אני נלחמת מדי רגע מלשים קץ להכל, פוחדת להגיד למטפל שלא ישתדל יותר מדי כי זה רק עניין של זמן עד שתהיה לו מטופלת אחת פחות. לא רוצה עוד אדם שיתעצב במותי בעיקר האדם הראשון שהושיט יד והעז להיות בשבילי. חג אורים שמח

סתם יקרה, כתבת מתוך בלבול וסערת רגשות, אך משהו באמירה שלך מתייצב חד וברור: התנועה בין הרצון לקבל הכרה ומבט שרואה באמת, לבין הפחד הנורא מפני אותו המבט עצמו. את לא רגילה למבט, לא יודעת מה עושים איתו, הוא מבלבל, מה נעשה אם יהיה לזמן מה ויעלם, איך נחזור להיות כפי שהיינו, כבר עדיף שלא היה בא בכלל... סתם - טוב שבא המבט שראה אותך. תני לו להישאר. תני לעצמך לגלות את עצמך איתו. ואת המוות, בבקשה, תשאירי לשיבה טובה. ממילא דרכו להגיע, אז בואי ננסה לעשות את המיטב עד אז. לילה טוב וחם, אורנה

ההומור הסרקסטי לא נגע נכון, לא כולם מחוייכים כרגע...

לשולם לכולם למנהלי הפורום המסורים ואף לנעזרים בפורום זה הרצוני בראשים דברי אברך את מנהלי הפורום בברכת חג אורים שמח ומכאן עבור לנעזרי הפורום. ויוסיף אותפ לברכתי ואומא.שאור הנרות יאיר לכםוישלח לכם האל ברכת אור ושמחה בחחים ואותו אור ינתך אותכם ויעזור לכולנו לתעייל את האנגיות לכיוונים טובים ורצוים לנו. ובנוסך שיפתח את נתיב חיים בברכה שלום שקט ושלוה. שלכם וכאן בשבחלכם תמיד שולמית.

שולמית, אני מודה לך על דברייך המאירים, המוסיפים חמימות, אור ושמחה לחג החנוכה. שיהיה גם לך חג מתוק, מואר וחגיגי שלך ליאת

אורנה יקרה .. מה שלומך?.. אני מניחה שההודעות שלי כתגובות ובכלל נעלמות איכשהו ..:-( חוצמזה , העברתי לך אי מייל אתמול ראית?.. חיבוק ממני , שרית

שלום שרית, לגבי הודעות נעלמות - במשמרת שלי לא התקבלו הודעות נוספות ממך, כך שאני מניחה שהודעותייך קשורות לעצים מוקדמים יותר, במשמרת של דרור או של ליאת. במקרה כזה באמת עדיף לשלוח הודעה חדשה, כדי שאוכל לראות אותה במשמרת הנוכחית. בנוגע למייל - מדובר במסתורין, משום שגם הוא לא הגיע. אם את יכולה, כתבי הודעה כאן, בפורום, כדי שכולנו נוכל לחלוק עמך את הרגשתך. אני מקווה ששלומך טוב, ומאחלת לך הקלה ויציבות, אורנה

יש מקום שבו אוכל לראות רשימה של הפסיכולוגים שעובדים עם קופת חולים כללית, ומי מהם מומלץ?

שלום באפי, את הרשימה תוכלי לבקש מקופת החולים עצמה, אך בנוגע להמלצות תצטרכי להסתמך על מכרייך. חשוב מכך - כדאי להיפגש עם המטפל/ת בראש פתוח ומתוך הקשבה לתחושתך הפנימית. בהצלחה, אורנה

האם יעוץ מפסיכותרפיה או מפסיכולוג, זה שוה ערך? אני רוצה ללכת לפסיכולוג דרך קופת חולים כללית ונתנו לי רשימה של רופאים , על חלק רשום מקצוע פסיכותרפיה

שלום לימור, שאלה מורכבת. נכון להיום, פסיכולוגים קליניים, פסיכיאטרים ועובדים סוציליים קליניים מוסמכים ורשאים לתת את הטיפול הנפשי המכונה פסיכותרפיה. אל תתביישי לשאול על ההכשרה ולקבל תשובות ברורות, אם כי סביר שקופת החולים כבר מיינה בשבילך. בהצלחה, אורנה

אהלן אורנה, (נורא נעים לקרוא אותך הערב..) זה שיר חנוכה האולטימטיבי בעיניי! אז אני מקדישה אותו לכולנו (ואולי גם את לביבה מעופרת יצוקה..שיהיה.. :-) את מוזמנת לפזם לקצב המארש.. אני מחבבת את המקצבים הלוחמניים האלה :-) שיהיה לילה טוב, לילך נ.ב. לא נעים להודות, אבל תמיד שרתי "בסלע חצבנו אדם" :-) .. לחצוב עד דם כבר נשמע פשוט יותר.. אנו נושאים לפידים מילים: אהרון זאב לחן: מרדכי זעירא אנו נושאים לפידים בלילות אפלים. זורחים השבילים מתחת רגלינו ומי אשר לב לו הצמא לאור - ישא את עיניו וליבו אלינו לאור ויבוא! נס לא קרה לנו - פך שמן לא מצאנו. לעמק הלכנו ההרה עלינו מעיינות האורות הגנוזים גילינו. נס לא קרה לנו פך שמן לא מצאנו בסלע חצבנו עד דם - ויהי אור!

שלום לילך יקירתי, אין על החג הזה... פשוט אין... אין כמו קצת עופרת יצוקה בבטן, שפם של אבקת סוכר, וילדינו רוקעים ברגליים לגירוש החשיכה בפנים ובחוץ... בשמחת ניצחון קטן (על יווני כזה או אחר), אורנה

שלום, אני בת 35, כחצי שנה אחרי לידה שניה. כל החודש האחרון של ההריון וכך גם בחודש שאחרי הלידה היתי מצויה במשבר משפחתי, שבינתיים חלף. מאז הלידה אני מרגישה מאוד רע מבחינה נפשית. אני מרגישה מאוד עצבנית. כל דבר הכי קטן שאינו כשורה מוציא אותי מהאיזון . אני צועקת ומתפרצת , גם על הילדים וגם על הבן זוג. אני מרגישה מאוד עייפה, וכל היום אני מפנטזת על הרגע שבו אוכל להיכנס למיטה. יש לי ירידה משמעותית בתפקוד היום יומי גם בבית וגם בעבודה - אני מאוד לא מרוכזת, מתקשה להתמיד במשימות, מתקשה להתארגן , שוכחת דברים . לפעמים אני מוצאת את עצמו פשוט יושבת ובוהה. לפעתים קרובות אני מרגישה עצובה מאוד, עד כדי רצון לבכות או להתבודד. אני מרגישה חוסר שביעות רצון מעצמי וכעס מאוד גדול על צורת התפקוד שלי, למרות שבאופן כללי אני מתפקדת, הבית מתנהל כשורה, הילדים מטופלים , יש אוכל, יש בגדים נקיים לכולם , אבל הכל בא לי ממש בכוח , ואני כל בוקר נלחמת ברצון להישאר במיטה ולא לקום. אציין שמזה 6 שנים אני מאובחנת כחולת פיברומיאלגיה. מאופי המחלה יש לי תקופות של ירידה בתפקוד, אך הפעם מדובר בתקופה ארוכה מהרגיל והרבה יותר אקוטית. אני מאוד סובלת מכאבים בכל הגוף ותשישות רבה, מעבר לרגיל . האם אלו נראים כסימני דיכאון ? לאן כדאי לפנות לאיבחון - פסיכולוג, פסיכיאטר? האם מקובל במצב כזה לתת טיפול תרופתי ואם כן - איזה ולכמה זמן? האם יש איזשהי דרך להקל על סימטומים באמצעים אחרים, כמו רסקיו או רגיעון או משהו נוסף?

שלום טלי, התשישות והעומס עולים מדברייך ומגיעים אלי בבהירות רבה... נכון שחלק גדול מהדברים שכתבת יכולה כל אימא לשני קטנטנים לומר לפעמים, אבל משהו בעוצמת הכאב, ברוגזנות, בתשישות ובייאוש מצביע על האפשרות של דיכאון. בהחלט כדאי לפנות לפסיכולוגית קלינית או לפסיכיאטרית ולקבל הערכה מקצועית של מצבך הנוכחי. יתכן שיומלץ על טיפול תרופתי, יתכן שאפשר להיעזר בטיפול פסיכולוגי לבד. אם תרצי להיעזר גם בטיפולים אלטרנטיביים אני ממליצה לבדוק את האפשרות של דיקור סיני ולברוח מהבית מפעם לפעם לשיעור יוגה. חשבי על הדברים, וראי עצמך מוזמנת להתייעץ עמנו עוד. בתקווה להקלה, אורנה

היי אורנה, מה שלומך? עוד פעם הגיע הרגע ועוד פעם אני מופתעת מעצם התגובה שלי למשמע המילה -חופש. היא נסעה לשלושה שבועות. קשה לי עם זה וקשה לי שקשה לי. מבינה שהתגובה שלי ילדותית להחריד אבל לא מצליחה להתגבר על זה. כמה הייתי רוצה לקבל את העדרויות שלה בשיוויון נפש. רוצה ולא מסוגלת. כואב לי מאוד. היא יודעת את זה וניסתה לעשות הכל כדי להקל על הכאב, השאירה לי כל מיני דברים שיעזרו לי לעבור את התקופה בלעדיה. התלות הזאת הורגת אותי. יש מצב שזה ישתנה?שאני אצליח להתגבר על תחושת הנטישה? שאני יפסיק להרגיש נבעטת כל פעם שיש הפסקה? מתגעגעת אליה מאוד. עננעת שמתקרבת לגיל 40 ומרגישה מנטלית בת 4.

שלום עננית, תמיד נעים לפגוש בך כאן... קראתי אותך וחשבתי על ההתכתבות הענפה שהייתה כאן בקיץ, זמן החופשות המסורתי, ועל הסטארט-אפ המצחיק-עצוב שהציעה אחת הכותבות - מטפלים-חלופיים לתקופת נסיעה... את יודעת מה, אני מציעה אותנו כאן כתמיכה חלופית, יומיומית, נוכחת, כך שתוכלי לעבור את הימים יותר בקלות עד לשובה של הדבר האמיתי... אני רוצה שתדעי שזה בסדר גמור בעיני להיות בת כמעט 40 עם תחושות נטישה של בת 4, זה הרי כל-כך לא עניין של גיל. זה לגמרי עניין של האופן בו גדלנו, של חוויות החיים שלנו, של ההתנסויות והתפיסה העצמית שאספנו עם הזמן ועמסנו על גבנו. וכן, אני חושבת שטיפול שמזמין אותנו להיפגש עם זה באופן עמוק הוא גם טיפול שיוכל לעזור לנו להרגיש קל יותר. לילה טוב וחם, אורנה

אורנה יקרה שלום, בעוד כחודש יש לי בחינה מאד גורלית. כל הזמן רצים לי בראש תסריטים בהם אני נכשלת. בנוסף על הבחינה יש לי עוד המון לחצים אחרים, בריאותיים וכלכליים. מרוב לחץ אני לא מצליחה ללמוד בכלל, ויוצא שאני בעצם גם לא מוכנה וגם לא מתכוננת. יש לי חברה אחת טובה, שדווקא מבינה אותי, אבל היא כל הזמן עסוקה ולא זמינה. יש לך איזה רעיון בשבילי חוץ מלמות? ברצוני להוסיף שאני נורא אוהבת את התשובות שלך, ואני מחכה תמיד לימים שלך בפורום. בתודה מראש על כל התייחסות מתילדה

שלום מתילדה, שתי מחשבות, מעבר להחלטה ברורה להוציא את המוות מכלל אפשרות, עד זקנה בשיבה טובה... הראשונה קשורה ספציפית לבחינה - אני מציעה שתבדקי את האפשרות להשתלב בסדנה שתעזור לך להתארגן עם המטלה ולהתמודד עם המתח שהיא מייצרת. אם את באיזור המרכז כדאי ליצור קשר עם השירות הפסיכולוגי של אוניברסיטת תל-אביב, יש להם סדנת חרדת בחינות שעומדת להתחיל (03-6408505). המחשבה השנייה קשורה באופן רחב יותר לתחושת הרווחה הפנימית שלך. אני תוהה אם תרצי לבדוק באופן מעמיק את תחושות המתח והדאגה המלוות אותך, וטיפול יכול להיות מרחב יציב וחם להתבוננות כזאת. בהצלחה בבחינה (תעדכני?), ותודה על המילים הנעימות, אורנה

אני מאוד אוהבת את חבר שלי אך ניכנסתי לחרדות בגלל שאיבר מינו קטן ולא טוב לי בסקס. לפניו היו לי חיי מין מושלמים ועכשיו משעממים ומלחיצים אני לא יודעת מה לעשות, אני בחרדות

שלום לימור, מיניות תופסת חלק חשוב בחיינו, ואני מבינה שאינך מרוצה מהיבט זה במערכת היחסים הנוכחית. בהחלט כדאי לחשוב האם ניתן לשפר את המיניות ביניכם, ולחילופין - האם כאן את רוצה להישאר. לצד זאת, לא לגמרי ברור לי הקישור שאת עושה לחרדה: האם את משתמשת במילה חרדה על-מנת לתאר את המצוקה ואי-שביעות הרצון שאת חשה, או שמדובר במצב הרגשי שגם אנשי מקצוע יכנו חרדה. על-מנת להסיר ספק, אני מציעה להיפגש באופן אישי (לא ווירטואלי) עם פסיכולוג קליני ולהעריך את המצב ואת הדרכים להקל עלייך. שתהיי שמחה, אורנה

לאיזו שיטת טיפול כדאי לפנות למצב של אגו שביר ופגיע (שנשבר לאחר שקרסו ההגנות), וירידה משמעותי בערך העצמי עד לכדי לעיתים לתחושת חודרניות ומותקפות מהסביבה. הם יש לטפל בכך בהמרת מחשבות ע"י טיפול קוגניטבי או ע"י טיפול דינמי ארוך טווח , שמעודד לניבור פנימי שזו למעשה היתה הבעיה שמלכתחילה הכל החל. תודה

שלום דפנה, אני מבינה מהמונחים שבחרת להשתמש בהם שכבר עשית מחקר קטן משל עצמך... מהמעט שסיפרת אני נוטה לחשוב שטיפול דינמי מתאים יותר, אך הדבר הנכון לעשות הוא להיפגש עם מטפל דינמי ועם מטפל קוגניטיבי ולהתייעץ באופן אישי. בהצלחה רבה, אורנה

יש מטפלים שמכירים את שתי הגישות ויכולים לשלב לא?? האם בשלב הראשוני של קריסה לא מתאים יותר טיפול קוגניטיבי לייצב את המצב ורק אחר כך טיפול דינמי?