פורום פסיכולוגיה קלינית

כתבתי משהו לשירה, קבלתי תגובות, ולכן חושבת שזו הזדמנות נהדרת להמחיש את מה שאני חושבת בגדול, וגם ספציפית כאן בפורום, כאשר אני נותנת תגובה בו במקום. כל מה שאכתוב הפרטים אמיתיים לחלוטין, עד הקטן שבהם, אבל השמות בדויים. אנורקסיה – מחלה נוראית. שני מקרים שאני מכירה באופן אישי. בת כתתי, חברה, יפהפיה בצורה לא רגילה, מוצלחת, חכמה ומוכשרת, מין נסיכה של פעם בדור, שאין בחור שראה אותה ולא רצה אותה לאשתו. ואין מי שהיה בנוכחותה ולא הרגיש נחות, היא הייתה ממש נסיכה בכל המובנים. התחתנה עם בעל גם כן מוצלח, ונולדו להם 5 ילדים. השניה הייתה בצלמה ובדמותה של האם, במיוחד יפה ומוצלחת, ואז בגיל 15 היא החליטה שהיא שמנה מדי! לא יודעת מה היה ה BMI שלה, אבל היא הייתה בערך גובה 175-170 ס"מ ומתארת לעצמי ששקלה משהו כמו 55-60. בתחילה הדיאטה עוררה חיוכים, אבל לאט לאט זה נהיה רציני, היא הרעיבה את עצמה, עד שאושפזה, גם כאשר שקלה 35 קילו, ונראתה כמו ניצולי המחנות, טענה שהיא שמנה מדי. מי לא הגיע כדי להשפיע עליה, כל המי ומי, אבל היא בשלה, היא שמנה מדי. הסוף היה נוראי, היא נפטרה (לא מבינה איך נפטרים בבית חולים מזה, איך זה שהם לא מזינים אותם????), זו הייתה טראומה נוראית לכולנו שהכרנו אותם, לראות את הפרח הזה קמל כתוצאה מאילוזיה נוראית שכזו. כשהייתי שם לבקר, ראיתי עוד כמה שלדים שכאלו, זה היה נורא. הפעם השניה, שהיא עדיין לא הסתיימה זו אמא של ידידה. אשה מבוגרת, שהייתה מאד פעילה והפכה לחצי סיעודית ומאה אחוז משותקת. היא צלולה אבל מדי פעם היא שוכחת זמנים וחוזרת לעבר, ואז היא כועסת על מישהו או משהו, שלא ידוע בדיוק על מה, והיא שניזונה כבר שנים רק מאינשור, מתחילה לעשות 'הפגנות' ולא מוכנה להכניס כלום לפה. לא עוזר כלום, היא עושה בדווקא, הידידה שלי וכל הילדים נכנסים להיסטריה, את הנוזלים שמכניסים לה היא זורקת, וחולפים כמה ימים לפעמים 2 לפעמים 3 והיא מקסימום מכניסה אינשור אחד', הפרצוף שלה נהיה כמו למון סחוט אחרי 4 ימים בשמש, ואז זה חולף, והיא חוזרת לאכול, והידידה שלי כל הזמן בפוביה, מה יהיה כשהיא מרעיבה את עצמה. לא פעם אני שם מנסה לעזור, ורואה את המצב שמכניס נורא נורא ללחץ. לרגע לא עולה בדעתי לרצות להיות חולה במחלה זו... אבל... וכאן מגיע האבל הגדול. אני לפעמים אוהבת לראות דברים מחוץ לקופסה, לראות בגדול, זה גם יכול להועיל וגם יכול להיות נחמד לכל הצדדים ולשעשע זה בוודאי שיכול בצורה החיובית שלו, ונזכרתי בהם עכשיו. הייתה לי חברה, אקרא לה נילי - אשה צעירה אמא לכמה ילדים שקבלה את המחלה. היא הייתה בדיוק אחרי לידה, עוד בהריון גילו את זה, וחיכו ללדת כדי להתחיל עם הטיפולים. כשהגעתי לבקר אותה בפעם הראשונה, היא הייתה מיואשת עד התהום, בצער שקשה להכיל ואמרה לי שאמרו לה שתלך להוספיס, כי ימיה ספורים. ואני בשיא הכנות מנסה לעודד אותה, שעוד יהיה טוב, ומצליחה להפיך בה רוח חיים. הייתי באה אליה יחד, היינו שרות,מדברות משוחחות, אבל הכל מתוך אופטימיות, שהיא תצא מזה. כעבור כמה שבועות שחררו את נילי לביתה, אבל חלפו 6 חודשים והיא חזרה לבית חולים כאשר המצב קשה ביותר. עשינו כל החברות תורנות סביב לשעון, ישבנו אתה שעות, מנסות כמה שאנחנו יכולות להפיח בה אפילו קצת שמחה, מה לא ניסינו? והיא לא רצתה למות, היא רצתה לחיות, ובכל פעם כאשר הייתי מגיעה היא הייתה אומרת, סגרנו, אני הולכת לחיות נכון??? בשום אופן אני לא אמות, לא מאמינה למה שהרופאים אומרים, אני אצא מזה, אין מצב שאני לא חוזרת הביתה לילדים שלי. הייתה תקופה שכל מה שבקשה שאביא אותה לביקור בבית שלה, הפכתי את העולם שבית חולים יאשר, אז שראש המחלקה אמר לי, את לא מבינה, זו רק דרך שלה לנסות לחזור למה שלא יהיה, היא לא באמת רוצה לבקר בבית. זה היה נורא לראות את המצב הקשה שלה, ואת הרצון העצום שלה לחיים. מי שכל כך רוצה לחיות וימיה ספורים, זה דבר שקשה מאד לחזות בו. יום חמישי אחד בלילה, קרוב לחצות מתקשרת אלי חברה משותפת ואומרת לי, אני נורא דואגת בואי נלך עכשיו, אמרתי לה שתתן לי שעה לסיים את הבישולים לשבת ונסע. (אמא של נילי, שגרה מחוץ לעיר ישנה אצלי באותו לילה, והיא לא ידעה מכלום, אשה מבוגרת שכבר ישנה כמה שעות טובות מאז שחזרה לבקר את בתה בבית חולים) אספתי את חברתי כעבור כשעה והגענו לבית החולים. ישבה שם חברה אחרת, ואמרה שהסבל של נילי הוא נוראי, והיא בבטן צעקה נוראות, וכל הזמן הצעקות הלכו וגברו, ואז קרה משהו נוראי, היא התחילה לצעוק 'לא לא לא' וממש דחפה עם הידיים, נראה היה שהיא רואה משהו ומנסה בכל הכוח להדוף את זה, זה היה נורא לראות ולשמוע, היה נראה שהיא רואה את מלאך המוות ולא מוכנה להכנע, לא מוכנה לתת לו לקחת אותה. ואני עשיתי משהו שהרבה מצפון היה לי מזה לאחר מכן, הלכתי לאחות ואמרתי לה, היא סובלת נוראיות איך את יכולה להקל עליה. האחות נכנסה לחדר, ראתה מה המצב וחזרה עם זריקה, ולא חלפה חצי שעה והיא החזירה את נשמתה לבוראה. עד כאן לסיטואציה הזו, עכשיו לשניה. יש לי חברה נוספת אקרא לה שירי, אני מכירה אותי מאז שאנחנו ילדות קטנות, ותמיד יש לה טבע אובדני, היא עברה טראומה קשה בגיל קטן ולא יודעת אם יש לזה שייכות אם לאו, אבל אני זוכרת שבגיל 9 עברתי אתה פעם ליד בניין גבוה, והיא אומרת לי "בואי נעלה למעלה ונקפוץ, מי צריך את החיים הללו!" תמיד היו לה רעיונות איך לסיים את החיים. בגרנו, הבנתי שהיא לא מתכוונת לממש את הנטיה לאובדנות, אבל לא פעם היא מספרת לי שבכתה כל הלילה בבקשה לא לקום בבוקר, לא רוצה לחיות, ולאו דוקא בגלל שכל כך רע לא (אי אפשר לדעת מה בדיוק קורה אצל השני, אבל אני שופטת על פי מה שהיא מספרת לי) אם הילדים הרגיזו אותה, מישהו פגע בה, מספיק כדי שהיא תייחל למות. כאשר קורה פיגוע רח"ל, לא פעם אשמע ממנה שהיא מקנא בקורבנות, סיימו כבר את הסיוט ששמו חיים. אגב, יש לה קריירה יפה מאד, ילדים מוצלחים, היא מספרת שהזוגיות שלה טובה, כך שאני לא חושבת שזה שייך לנסיבות, יותר שייך למצב הפסיכולוגי שלה. ועכשיו לעצם העניין - בכל אופן, אחרי שקראתי כאן את התגובות למה שכתבתי לשירה, חשבתי לעצמי, וואו! איזה רעיון עצום אלו בשעתו הייתי מחברת בין שירי לנילי, זה היה יכול להיות חיבור מצוין. שירי הייתה משכנעת את נילי שבכלל לא כל כך נורא למות, שמגיעים למנוחה ושלווה ושהחיים הם רק מעמסה. מי יודע, אולי הייתה מצליחה לגרום לה שתרגיש פחות רע עם זה שהיא עוזבת את העולם? לפתע הייתה מגלה שיש מי שרוצה להיות במקומה. (לא בטוח שבאמת שירי רוצה למות, פעם היא חששה שיש לה גידול, וראיתי שהיא מאד נלחצה, אז אולי ברגע האמת היא דוקא תעדיף לא ללכת, לא יודעת, אבל זה מה שהיא משדרת כל החיים) אולי נילי הייתה קצת משכנעת את שירי שתשמח עם החיים, עם כל יום, עם כל נשימה, וחושבתני שחבל מאד שלא עשיתי קשר בינהם. הרצון הנוראי של נילי לחיות, ואי היכולת להשלים עם המוות יכול להיות שהיה נהיה קל יותר אילו הייתה שומעת את פילוסופיית החיים של שירי, אותי הייתה מצליחה להינחם על חייה הצעירים שנגדעים בצורה טרגית כל כך. מה אני רוצה לומר, שדבר שהוא שלילי במהותו יכול להיות לפעמים דווקא בעל תועלת בנסיבות מסוימות. המלח שאנו אוכלים, הרי רכיב אחד שלו אבקת נתרן נפיצה ביותר במים ורעילה, המלח אינו רעיל, (לא בטוח שאני מצטטת כאן נכון, אבל העקרון הוא נכון, שישנן תרכובות שכל אחד מהם לחוד רעיל, אבל ביחד הם מביאים תועלת!) כך גם בהתנהלות שלנו. בעיית האכילה היא בעיה שכל קיצוניות שלה לא טובה, אנורקסיה היא איומה, אבל הקיצוניות השניה, גם כן קשה ביותר, ואנשים עם משקל עודף קיצוני סובלים מאד, ועל פני הסקאלה הזו ישנם הרבה מאד נקודות, לא כל הפרעת אכילה היא נרקוטית שתביא לתמותה, ולא כל תוספת של 10 קילוגרם תהרוג את האדם. אבל, ההפרעה הזו, רעה ככל שתהיה, אם נדע להפיק ממנה את הטוב, יכולה להביא תועלת, שהרי מי שאוחז בידו את המפתח לדעת איך להשליט את הרגשות שלו על הדרישות הפיזיות, יכול היה ללמד את אלו שאין להם את היכולת להתגבר על הרצון הפיזי לאוכל בעודף. למרות שהסבות להפרעות האכילה יכולות להיות שליליות ביותר, אבל אי אפשר להתעלם מהעוצמה של היכולת שלהם לדכא רצונות פיזיים, ואם חלק מהעוצמה הזו היה לאלו שלא יכולים להיות מאוזנים באכילה שלהם, ואוכלים יותר מדי, אזי היה להם ממה ללמוד. כן, גם מתוך הפרעות שיש לנו, אפשר לנסות ולמצא איך יכולים להביא תועלת אתנו, ולכן חיבור בין שני קיצוניות של הפרעות אכילה יכול להביא תועלת לשני הצדדים, האחד ילמד איך להתגבר על תאוות האכילה שמקורה יכול להיות אף הוא בבעיות רגשיות מכל מיני סוגים, והשני ילמד את עם החיים שיכולים לקבל דרך האכילה. האחת תלמד את ההרגשה של 'הטהרות' בזה שמתנזרים מכל המתוק המתוק הזה, והשניה תלמד את הסיפוק שאפשר לקבל דווקא מתוך האכילה. לא חקרתי את הנושא הזה לעומק, אבל ככל שאני חושבת שעליו, אני בהחלט חושבת שהוא שווה מחקר, ואני חושבת שאילו היו לוקחים את בעיות האכילה ונותנים לאלו שסובלים מהם לנסות לעזור לצד השני של הסקאלה, אני חושבת שזה היה עוזר להם להתגבר על הבעיות. לא יודעת מי שהגיע עד לכאן, אבל מי שכאן אתי סתם מגיעה לו מדליה, בכל אופן, אני מנסה לומר שאפשר לומר כאן בפורום איזו שהיא אמירה, והופ... קופץ הפיוז לאנשים...כי האמירה לא תואמת בדיוק את סוג התגובות שהם רגילים לתת או לקבל, ואם זה לא נמצא בשבלונה, אז וואו! זה נורא ואיום. יש תגובות שמתאימות לסוג מסוים של הודעות, ואילו ההודעות הלגטימיות, מה שלא נמצא באותו מתחם, גם בלי לנתח אותו יותר מדי הוא לקטימי ולא ראוי. כך אני רואה את זה. כל טוב SUNDAY, MONDAY, TUESDAY, WEDNSDAY, THURSDAY. FRIDAY ואולי נתחיל תכף גם עם שמות של חודשי השנה.

"אם הייתי יכולה ללמוד את הסוד של המקור של הבעיה שלך, בשמחה הייתי מאמצת " חמור קופץ בראש,עצוב פוגע ומקומם !!!!

בוודאי שהכוונה לא הייתה למקור הנפשי שמביא את הבעיה, ואף אחד לא רוצה להכנס למקום הזה, אבל כל חוסר וויסות של אכילה יש לו איזשהו מקור נפשי, ולא לכך כוונתי, כל אחד יביע את חוסר האיזון בדרך אחרת. אני מתכוונת במובן הפיזי הפשוט ביותר, בלי חפירות, בלי מקורות נפשיים, כי ישנו עולם פיזי, גם אם הוא מראָה של תגובות נפשיות, אבל אי אפשר להתעלם מהפן הפיזי. ועובדה, ישנן אלו עם בעיות אכילה, שמסוגלות פשוט לצום, ולא יום ולא יומיים ולא חודש ולא חודשיים, כן, והדבר הזה דורש תעצומות נפש עצומות ויכולת להכניע את הצרכים הפיזיים, ואל הדבר הפיזי הזה אני מדברת, את יכולה לראות בכל דבר את הזווית שאת רוצה לראות בו. אבל תנסי לתאר לעצמך שאדם עם הפרעות אכילה, היה מחליט לפתוח סדנה לאלו הסובלים מעודף משקל, והיה נותן להם טיפים איך אפשר להכניע את הצורך הפיזי, איך אפשר להתגבר על צורך פיזי אנושי, כן, ותתפלאי מאד לשמוע, למרות שהדבר נובע ממעיינות עמוקים של כאב ופגיעה, יש כאן גם יכולות ללמד אחרים טיפים, כי ביסוד הפיזי כולנו שווים. אז למה לא לנסות לראות את הדברים גם מהצד הזה? למה כל דבר צריך להיות פוגע ומקומם? את לא חושבת שיש כאן הסתכלות רק מהחור הצר של המטבע, מבלי לראות את הפרספקטיבה הרחבה של הדברים? אני חושבת שלהפך, במקום לפגוע זה אולי מרענן ואולי אפילו יעלה חיוך, אז כל אחד מנקודת המבט שלו!

לא רוצה לחזור על עצמי אבל כבר הגבתי על הדרך שבה הובנו דברי, בוודאי לא לצורה שהתכוונתי אליהם, אני התכוונתי למשהו פרוזאי ביותר, ודווקא לאחר מחשבה שניה, אני חושבת שניסון של שירה לעזור לאחרים בקצה זה או אחר של הסקאלה הבעייתית הזו יכול לעזור לה, פירטתי יותר בתשובה אליה אתה יכול להסתכל לשם.

אמנם שמתי אזהרת טריגר ובכל זאת בחרת שלא להעלות את ההודעה שלי ולא הבנתי למה. רציתי להשמיע קול ביום הזכרון הפרטי שלי כנפגעת פעולת איבה לא מוכרת מפני שהכל נשמר בסוד. ציפיתי לקבל ממךּ מילים רכות ומנחמות אבל החלטת שלא להתייחס. אולי להודעה זו תוכל להגיב תודה שירה

ובכלל.. הפורום הזה איתך כבר קיים המוני המוני שנים... בפורום הזה יש מקום לכולם.. מי שבוחרת להביא את החלקים הילדיים/התינוקיים וכו שבה.. מי שרוצה, את החלקים הרבים שבה.. מי שרוצה, שתשלח ותמלא כמה הודעות שהיא רוצה !!! כל אחת והצרכים המיוחדים שלה !!!! ככן אביב,מיכל, סוריקטה.. כמה שאתן צריכות !!!!! אתן לא לוקחות לאף אחת את מקומה !!!! לכל אחת מקום !!!! וגם לך מנדיי ( או סנדיי) או איך שאת רוצה.. גם לך יש מקום !! אבל בכדי לפנות לעצמך מקום ,אין צורך שתידרכי ,תשפילי,תעליבי ותשפטי כל כך.. יש לך מושג מה אנשים עברו כאן ???? לאט לאט לך כאן כשאת פה... ןאביב ומיכל אהובות... מצטערת אם נפגעתן, נעלבתן, הרגשתן שאני דוחה אתכן כל פעם כשקראתי לסוריקטה אחותי... כן.. אתן צודקות.. יש לי בלב לסוריקטה איזו אהב מיוחדת בלב.. אבל אני גם מאוד מאוד מאוד אוהבת אש שירה, אותך מיכל, אותך אביב ואת כולכן !!!

לומר ?? לדעתי, לאף אחת מלבדה לא היה ראש כחול בייחס אלייך.. זכרתי אותה ואת מילותיה עוד מאז ..אני זוכרת שבתחילה היא כינתה את עצמה סנדיי אח'כ מנדיי ואח'כ כינוי נוסף אבל המשותף ביניהן היה הביקורתיות והשיפוטיות שיכולה להרוג בני אדם... אם היא רוצה יחס מועדף ממך שתאמר.. שלא תלכלך את הפורום.. ואני לא חושבת שסוריקטה,שירה,מיכל,אביב,ינשוף ואם היא רוצה-ינשופים,חתולית וכולן.. לא הרגשתי מעולם מאף לא אחת פה משהו מהסוג שהיא רמזה /אמרה באופן מפורש.. כמעט והקאתי מהמילים שכתבה !!!! איכססססס זהו.... לא יכולה עם היום הזה. דם המכבים. אף לא פירור אדמה מצדיק דם לא יכולה עם זה

הייי במבי רציתי לכתוב את כל מה שכתבת כאן .... ולמען האמת אחרי שפעם אחת טעיתי כל כך איתך לא רציתי שוב לכתוב דברים מחשש לא לפגוע שוב מצדיקה כל שורה וכל מילה שכתבת .. חטולית

חתולית הי, זה בסדר... כולנו בני אדם.. לפעמים טועים..תועים..תוהים.. ולפעמים גם מתקנים.. ואולי זה גם מה שהופך אותנו לאנושיים.. במבי

טוב...די.......................................................................................................................................................................... מה שרציתי מלכתחילה להגיד לך שהיום הזה ,הוא יום של סכינים בלב... ימים נוראים !!!!!!!!!!!!!!!

במבי אהובה, תודה שהתעקשת ותודה שאת כאן. בהחלט יום של סכינים בלב. שלך שירה

עם /בלי 70 התווים האלו..... 70 תווים 70 תווים 70 תווים 70 תווים...........................................................................................................................................עד מתי יהיה הבאג המטורלל הזה בפורום ????????????????? יש לך מושג אודי כמה הודעות כתבתי לחצתח שלח ולא התאפשר לי עד שנכנעתי ועזבתי את זה ????????????????

כל כך הרבה פעמים כתבתי,ולא התאפשר לי לשלוח בגלל 70 התווים האלו..זה מייאש..אוףףףףףף כבר עם 70 התווים האלו..עד מתי ?????????????????????????? אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף אודי.. אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף עכשיו אני כבר עם 70 התווים המעצבניםם האלו ואין לי רגשות......

יום הזיכרון, אני רוצה להניח כאן נר לזכרי כי אין מקום אחר. לזכר החיילת שהייתי ונרצחה נפשה על ידי שלושה מפגעים. הגוף ניצל והחלים וכל השאר התנפץ וחוזר להזכיר לי. לא נלחמתי, לא הייתי גיבורה. רק שתקתי. זה מה שהיה

שירה אהובה גם לשתוק זו גבורה לא סיכנת את החיים שלך נכון הגוף נפגע והחלים והנשמה תמיד זוכרת... כי הנשמה היא את !! והגוף הוא רק מעטפה...בגד לנשמה... ונכון שהנשמה לא שוכחת כי זה כאב שקשה ...אם בכלל אפשר ...לא..אי אפשר לשכוח מצטערת נורא ..😢 אוהבת אותך חטולית

אני קוראת על בעיות האכילה שלך, ו... אני חושבת, אם היינו יכולות להתחלף לחצי שנה, זה היה מה זה טוב, זה בדיוק מה שאני צריכה, לסתום את הפה חצי שנה, לא לאכול כלום, ולרדת במשקל, יפתור לי הרבה בעיות בריאותיות ואחרות. אם הייתי יכולה ללמוד את הסוד של המקור של הבעיה שלך, בשמחה הייתי מאמצת את זה לכמה חודשים. כאשר אני אומרת את זה בחיים הריאליים, רוצים להרוג אותי, אבל זה נשמע לי כל כך לא הגון, חצי מהאוכלוסיה, אוכלת יותר מדי, חצי פחות מדי, אלו ואלו על הפנים ועל הקרשים, אם היינו יכולים להגיע לשורש של הדברים, איזה עולם יפה יכול היה להיות. אז לפני שישחטו אותי כאן, אולי תתני לי כמה טיפים, אולי תלמדי אותי כמה דברים שיסגרו לי את הפה טוטלית, כל קיצוניות היא מזיקה, אבל תחשבי על זה שבעצם את צריכה לזוז טיפה לאמצע, ויש הרבה כאלו שהיו רוצים ללמוד ממך כמה דברים, הנני לפניך, מחכה לשיעור הראשון, לקורס. ואת יודעת מה? אני ממש לא צוחקת!

הי מנדיי, הסוד הוא לגדול בבית ביקורתי, לא מתקף או מכיל ומרעיב, לעבור התעללות רגשית ומינית כמה פעמים, ללמוד לשנוא את הגוף שלך ולרצות לטהר אותו, להפוך אותו לריק, לקל, לאין-גוף והכי לקוות להיעלם. הסוד הוא להיות מלאה ברפש מבפנים כך שאין מקום לאוכל ולרצות להקיא כל הזמן. הסוד הוא להרגיש שאם את צמה את "טובה" ובשליטה. וכשממש בא לך משהו ללעוס ולא לבלוע... לירוק. ולאנשים שלא יודעים מה שעברתי ומתפעלים מהירידה המהירה במשקל אני אומרת שאפשר לאכול הכל רק קצת. אפשר לקחת ביס מהעוגה, אפשר לאכול ביסלי אחד מהשקית כי זה ממש אותו דבר הטעם :) בהצלחה שירה

את לא רצינית נכון???? בכל מיקרה, מקווה בעבורך ובעבור שאר הקוראות, שאתן מבינות את הבעייתיות ואת הסכנה הגדולה שיש בהפרעות אכילה. אנורקסיה, זה ממש לא משהו שיש לזלזל בו או לקבל טיפים לגביו.

אבל נראה שלא מבינים את מה שאני אומרת. אני מתכוונת לדברים כפשוטם, בעיות האכילה לשני הכיוונים, ודווקא בדור שלנו, מעוררים כל כך הרבה בעיות, מתנקזים לשם המון רגשות שהם לא פיזיים. ובהחלט אני מבינה את ההקשר הנפשי, אבל בגלל כל התגובות יתכן ולא כדאי להמשיך לומר את מה שאני אומרת. יתכן ובהחלט למילותי יכולות להיות קונוטציות שיכולות להוביל אנשים למחוזות שכלל לא חשבתי לשלוח אותם לשם, ולא כדאי שאעשה זאת. זו הבעיה עם פורום שאתה לא יודע מי קורה אותו, אבל אני מתארת לעצמי שבשיחה בארבע עיניים עם שירה, יכולתי ללמוד ממנה הרבה דברים שהיו מועילים לי בהיבט הזה, גם אם לא ניקח אותו לקיצוניות ולדרך השלילה, אבל במחשבה נוספת אני בהחלט מבינה שכאן זה לא המקום לזה. ובוודאי שמדובר במצב שיכול להביא למקומות קשים מאד, ומסוכנים מאד, אבל רק חשבתי אם אפשר היה להוציא משהו טוב מהרע, אבל כנראה שזה לא הובן טוב כאן, כנראה בגלל ניסוח לא נכון, אז ארד מזה!

ואני מעריכה שבתוך הסטרס, בתוך הקושי מצאת גם כוחות כדי לנסות לתת לי טיפים, ובתגובות הכלליות, אני מבינה שהערתי הוצאה מההקשר שאליו התכוונתי, ואין לי ספק שבשיחה של ארבע עיניים, הייתי יכולה מאד להחכים ממך בנושא, ואולי גם הייתי יכולה לתרום לך, אבל מכיון שיש כאן הרבה מאד עיניים אז זה לא המקום, אז לא נותר לי אלא רק לומר לך שתשתמשי בבינה היתרה שיש לך, בתעוזה, ובהבנה כדי לנסות לעזור לעצמך ולהעזר על ידי אחרים שיכולים לעזור לך להשתמש בכוחות שלך, ביכולות שלך, בהבנה שלך, כדי להגיע לאיזון, כי את נשמעת לי שאת מבינה היטב את המקום של האיזון, זה לא שאיבדת את הבלמים, את נראית לי שולטת בהגה, אבל צריכה מישהו לידך בנהיגה שלא תצא מכלל שליטה, מקווה שתמצאי את האדם הנכון. שוב תודה שלמרות מצבך ניסית לעזור לי, זה מאד מתחשב מצידך. אבל סתם מילה, לא כל מי שעבר ילדות קשה ביותר, דווקא הולך לכיוון הזה, ואני בטוחה ביכולות ובכוחות שלך שאת גם תנסי לנתב את היכולות והכוחות שלך למקום אחר. אגב, אני חושבת בהחלט שהידע שלך בענין והנסיון יכול לעזור לאנשים בשתי קצוות הסקאלה, תחשבי על זה, לפעמים העזרה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים לקבל זה כאשר אנחנו עוזרים לשני, ונראה לי שיש לך את זה, אז אולי את יכולה לקבל עזרה ממשהי שתעזור לך כיצד לתת עזרה ותועלת לאחרים, משהו משולב שכזה! הצליחי ותהיי בריאה וחזקה, שתתגברי על כל הקשיים

תודה מנדיי, על האמונה בכוחות שלי. אמנם יש בהפרעת האכילה שליטה אבל יש גם איבוד שליטה... על הדרך אני עוזרת ללא מעט אנשים אבל לא מהמקום של בעיית האכילה.

הוא היה החבר הכי טוב של אחי , איש נפלא ...מצחיק...תמיד ידע להגיד את הדבר הנכון... סיים שרות צבאי כלוחם ומפקד בגולני... יצא למילואים ולא חזר...נהרג בפיצוץ שהיה אז בצור... נולדה לו בת שלא ממש זכה להנות ממנה.. עברו המון שנים מאז...לא זוכרת כמה... אבל אותו לא שכחתי... אייך אפשר לשכוח בן אדם בלתי נשכח... עצוב בכל יום הזכרון.. חטולית

כואב... חברה שגדלה ללא אבא, ואחיה נהרג הרבה שנים אחרין.. חבר לספסל הלימודים, היה הכי מצחיק תמיד דאג לכלם.. חבר נוסף שכבה מעליו..ואחר שכבה מתחתיי שהכרתי מתנועת הנוער... בעלה של מנהלת ביה"ס ואחרי שנים הבן נפל.. ואז התחתנתי ששם ידעו גם שכול ממלחמה. .. יום עצוב...נזכור את כלם. בכל מקום שנלך. אין אחד שלא מכיר... ושכן שנפצע בפיגוע. אז.. יום לא קל..אבל היי. יש לנו מדינה של אנשים מצויינים! שלא נדע עוד פצועים והרוגים...הלוואי. .כלנו יחד. היום...איתך.

כאילו היה ברור ששוב מישהו ינטוש אותי אן רק אעז לבטוח. ובטחתי. הוא היה האדם הכי משמעותי בשבילי. ופתאום הוא רחוק ולא אכפת לו. אני כלום בשבילו. ומה זה אומר עלי? ברגע אחד הוא הפך את הכל לכלום ואותי לבסדר. זה כל כך מבלבל. כל המילים על תהליך והחלמה נקטעו בגלל הצורך שלו. ואם יגיד אני שולח אנרגיה ועוד משפטים כאלה שבלוניים אני אדע שזה לא אמיתי. נשאר לי הלבד. נשארה לי ההתמודדות. מה השתנה בעצם? טיפול זה דבר ללא אחריות וחסר אחריות. אני כל כך כועסת.

שירה אהובה מה קרה מי נתש.. המטפל עזב ? הסביר למה הוא ... אין לי מילים... חטולית

אודי אתה יכול להכניס את זה באותו שרשור של מה שהעליתי קודם כפרק ב' רציתי טיפה להרחיב על הנושא של אלו 'שמתחילות' עם אודי, בצורה עדינה אומר שזה מזכיר לי קבוצה של צופים שכל הבנות מנסות להתחיל עם המדריך החתיך. אחרי שרואים לשבת אחת זה הולך פתאום כולם מנסים לאמץ לעצמן את אותו סגנון דיבור, לדבר ולא לדבר, ולעטוף ושזה ישמע כמו שירה, ובעיקר מלטף... וזה די פתטי לראות את זה. אבל זה כמו שאמרתי בצורה עדינה, ובצורה פחות עדינה זה הרגיש לי לפעמים שזה פשוט מביא את הפורום לה...ה, למקום קצת מביש ולא ראוי לפורום מכובד שכזה, זה לא המקום של זה. ולא, אשה בוגרת היא לא ילדה בת שנתיים שלוש, וממילא ההתנהגות שלה לא יכולה להתקבל באותה סלחנות, ועם כל הכבוד היא לא נקיה מכל מיני פניות מיניות גם אם מנסים להלביש את זה בכל מיני עטיפות, וכאשר זה הופך למין סטייל, שגם לך אודי יש בזה יד בגלל התגובות שלך לכאלו דברים, זה יוצר ריאקציה לפחות אצל חלק מהכותבות. אז עם כל הצורך לסוג כזה של יחסים, לא חושבת שהפורום הוא המקום שלו. אודי, קח את הארטילריה שלי, מהמקום שבו היא נאמרת, דווקא עכשיו במצב של משבר כמו שראיתי את הפורום, ואולי מנסים לבנות משהו אחר, ושאלת אותי לדעתי, אז אני אומרת אותה, אבל אין זה כדי להוריד מהמסירות שלך, מההתמדה שלך, מהיכולת שלך לתמצת בכמה מילים עולם מלא, מהאוזן הקשת שלך, ממש לא, אלא אולי רק לתת מראה כדי שתראה זוויות אחרות שלפעמים מתחבאות בכביש וצריכים את המראה הצדדית כדי לראות אותם, זו הסבה שאני מביאה את זה. היינו, מצד אחד אני מבקשת יותר התערבות שלך, יותר חוות דעת, ומצד שני הייתי רוצה את זה תחום לעניין המקצועי ואפילו הפן הרגשי שלא ייראה כאילו פן רגשי במובנים אחרים שאני לא רואה להם מקום במרחב הציבורי בפורום שכזה. אני מאמינה שיש הרבה מקום לפורום שכזה, המנוהל בצורה מקצועית, חושבת שזה חסר, ומאמינה שאפשר לבנות נווה חמד, לכל מיני סוגי אנשים עם בעיות שונות, אבל בהחלט צריכים מתווה, והוא צריך להיות ברור, ויש ציפיות שהן לגיטימיות ולמרות שזה מרחב אינטרנטי אנונימי חינמי עדיין יש ציפיות ואם הן לא נענות הן יכולות בהחלט להשפיע לא טוב על המרחב המציאותי שלנו, וחשוב לכן לתאם ציפיות, ולדעת למה לצפות, למה לא לצפות, ומה מצופה מאתנו. וכל זה היה רק 'טיפה' אז מה זה כבר שטפון????

או קי, תרשה לי לחלוק עליך, בחלק מהמקרים, אבל זה לגטימי. אני רק מתה על זה כאשר מתהפכת המשוואה, ואז יש טרמינולוגיות שונות לחלוטין

אינטראקציה בין אודי לבין המשתתפות או קיי אודי, רוצה או לא רוצה, אתה בעמדת מפתח, ומה זה אומר? אחלק את זה לכמה עניינים. כל אמא אוהבת את כל ילדים, אבל מכמה מהם היא נהנית יותר, ואם היא לא מודה לעצמה בלב את זה, אז בנוסף לכל היא גם שקרנית, כי אנחנו בני אדם. אבל אמא חכמה לומדת שלא להראות לכולם ממי היא נהנית יותר ולמי היא קשורה יותר, ובפרהסיה מתמקדת באהבה שבעצם נתונה לכולם. בתור מנהל פורום, כולם היו בניך, אבל כמובן שאתה מתחבר לחלק יותר מאשר לאחרים, ואין בזה רע נאמר אם מתפתח שיח בינך לבין כותבת שהגרעין שלו הוא המטרה של הפורום. אבל כאשר מתפתחים כאן עניינים שהם סמי 'רומנטיים', כאשר כותבות פונות אליך בצורה שלא פעם נשמעת או 'כהטרדה מינית' (מהן כלפיך) או איזה נסיון 'להתחיל' אתך, נסיון לגייס את כל הנשיות כדי להוציא ממך דברים שהם 'מעבר', אני חושבת שאין להם מקום בפורום, רוצים להתכתב במייל, תעשו זאת חופשי, המרחב הציבורי של הפורום הוא לא בשביל זה, והוא יוצר הרגשה לא נעימה. מעבר לכך שזה יכול לעורר קנאה, ולהנמיך את השני, איך אמרה פסיכולוגית ידועה, זוגות שדווקא מתנשקים בחוץ מראים שהזוגיות שלהם חרא! אין מה לבא לכאן כדי להתנשק! וכן, אני אומרת את זה בצורה מאד בוטה, כדי להבהיר את עצמי בצורה חד משמעית, אבל כאשר אשה מזמינה גבר שב לידי במיטה, תלטף לי את היד, וכל כך נעים לי שאתה לידי... לאוזן שלי זה נשמע לא טוב כאשר זה נעשה כאן. לא הייתי רוצה שזה יעשה גם בתוך חדר הטיפול (אחר כך רצים לפרסם ME TOO כמה שזה פגע בהן, אבל זה סיפור אחר) אבל בפורום ציבורי אין לזה מקום. משכך הייתי רוצה כמה כללים נוקשים כדי לתת בטחון לכל מי שכותבת. הנחת המוצא, ברירת המחדל היא שכל מי שפותחת אשכול אתה עונה לה, מלבד הידיעה שקראת לפני שענית היא רוצה לשמוע ד"ש ממך. כאשר מתפתח אשכול עם כל מיני דעות, והרבה משמיעות את קולן, וזה נפלא, חסר במקהלה גם הקול שלך, או קיי נשמעו המון דעות, מה אומר המסטרו? מה חושב הגורו? האם הוא רוצה לכוון, לומר מילה, משהו... הרי אנחנו בפורום שמנוהל וזה נפלא שכל אחת אומרת את דעתה, אבל המנצח על המקהלה צריך גם להיות כאן, הוא לא חייב לצדד אבל כן לחדד, כי החסרון שלך מורגש במקומות שיש הרבה דעות, והילד איננו. עכשיו, כלפי הקוראות אני לא חושבת שמישהי צריכה להעלב אם יש דו שיח פורה בינך לבין קוראת אחרת לעצם העניין, שוב כאשר זה מקצועי וענייני, ולא הולך למחוזות אחרים, ולא אישי רומנטי, ולא עושה 'עיניים' למנהל הפורום, גם בקבוצה בחיים אם יש מישהו שעורר עניין זה בסדר להמשיך לשוחח אתו, יש את הכדור שהולך הלוך וחזור, כתבה, ענית, שאלה ענית, עוד מישהי התערבה, אמרת, זה ממש לא יכול ללכת שסופרים כמה מילים וכמה תגובות בדיוק כל אחת קבלה, ואם זה מעורר קנאה כי נושא מסוים גרם לך יותר התערבות, המקנאה שתעלה את זה ונשוחח, אבל זה לא צריך למנוע שיח פורה ומעניין ושתורם הרבה מאד, כי רק שורה קצרה, וכאילו אתה חושש להגיד יותר מדי מכל מיני סיבות, ואני בטוחה שחלק מהם הם צדק קבוצתי וחלוקה שוויונית, לבסוף כולם יוצאים קרחים, כי גם אלו הקוראים 'השקטים' יכולים להרוויח הרבה מדו שיח פורה ומחכים שמתפתח, ובכל שלב הם יכולים לעלות על העגלה, וכן אודי, תענה גם למי שעולה על העגלה אם זה רלוונטי תענה, תגיב תאמר את דעתך כי זה רב שיח, לא חייבים לפתוח לבד אשכול. לדוגמא שרה פותחת אשכול מספרת על חויה קשה אתה מגיב לה מירי מספרת דרך התמודדות שלה עם משהו דומה, שרה מגיבה, מדוע שלא תגיב גם אתה לאה תעלה על העגלה ותאמר מדוע היא חושבת שדרך ההתמודדות של מירי יכולה לפעמים להוביל למקומות אחרים שהיא לא צפתה להם, שרה לא תסכים עם זה, מירי תתערב, ואז תגיע תגובה שלך ויהיה לנו אשכול מפרה ותועלתי בין למי שבעגלה ובין למי שצופה מן הצד, האשכול הוא לא רכוש פרטי של שרה, היא פתחה אותו, כדי שיהיה נושא לדיון, הוא שייך לפורום לכולם, אף אחד לא התעלק עליה כאשר עלה עליו, ואתה לא צריך להימנע מלהגיב כי עוד עלו עליו. ברגע שזה הגיע לפורום זה של כולם, אלא אם כן זה משהו אישי שמישהי מבקשת שיתיחסו אליה אישית דווקא בנושא הזה אבל זה לא גן ילדים, שאני פתחתי את השרשור הוא שלי, אז בבקשה בלי טרמפיסטיות, זה ילדותי וטיפשי וזה גורם למקום להיות מגביל, לא ספונטני וגם פחות מעניין, אדרבא ככל שהשרשור מגוון ומלא יותר הוא מפרה יותר. עד כאן לעכשיו, המשך יגיע

אתה מציין עובדה שאתה סוגר את העניין . זו העבודה אבל האם זו דרך העבודה ואם כן למה מדוע זה לא יכול להיות מעורבב מדוע לא יכולה מישהי להעלות עניין ולעורר שיח ער כאשר בסופו של דבר גם אתה מגיב וגם על התגובה שלך יש שיח למה זה צריך להיות חתוך? כאילו שיעור מתקמתיקה סעור מוחות של תלמידים עד שמגיעה התשובה הנכונה האם אתה לא חלק מהשיח אלא רק נותן אות סיום וזהו! לפעמים זה קצת מלחיץ כי אם רוצים הבהרה, רוצים להוסיף עוד נקודה מרגישים שהעניין לא מוצה

אני חושבת שלכל אחד יש באג נפשי. ההבדלים הם בכמות, בגודל, בתכיפות, ובהשפעה שיש להם על החיים שלנו. אף אחד מאתנו לא מושלם, לא קוגניטיבית, לא רגשית, לא גופנית, יש לנו חסרים ועודפים בכל תחום. משכך, אני מצפה בפורום לפסיכולוגיה לדון בבאגים הנפשיים, יהא מקורם אשר יהיה. הם יכולים להגיע כי נולדנו עם דפקט, או נולדנו למשפחה עם דפקט, הם יכולים להגיע מחסכים מכוונים או לא מכוונים, והם יכולים גם להגיע מכל מיני סיבות נסיבתיות, הוספנו במשקל, פטרו אותנו מהעבודה, יש אחות מאד מוצלחת, מנהל הבנק יורד עלינו, הזוגיות התפרקה ואמא מפלצתית. הם כמובן יכולים להגיע מדברים הרבה יותר קשים, פגיעה מינית בכל מיני דרגות, פגיעות נפשיות אחרות שסבלנו, נסיבות חיים קשים ממש, התעללות מסוגים שונים, כל אחד נושא על גבו שק שיש בו מגוון רחב מאד של עבר 'עשיר'. ועכשיו אנסה לתרגם קצת ממה שאמרתי למעשה. לדוגמא - נאמר שאני במצב שהביטחון העצמי שלי נושק לדשא, רואה רק חסרונות בעצמי ובכל מה שסובב אותי, מרגישה שלא רוצה לקום בבוקר, כי השמש היא מפחידה והיא יותר מדי מראה כל דבר. כועסת על כולם ורואה כמה כל אחד עשה לי רע. הבעל הגיש קפה, וזה גועל נפש, קר מדי, חם מדי, מתוק מדי ומר מדי. הילדה באה לבקר ועשתה כזה רעש שהראש מתפוצץ. כל זה בדוגמא כרגע. נאמר שלבסוף מחליטה ללכת לטיפול, רואה שם עליות ומורדות, לומדת כמה דברים, לעומת זאת המטפלת מכניסה אותי לאדמה עם 'תובנות' אחרות. אני מגיעה לפורום, רוצה לשתף – אז מה העיקר ומה הטפל? במה אני רוצה לשתף ובמה אני רוצה כתף? האם לא בחיים שלי שכרגע דפוקים לגמרי? האם לא הייתי רוצה לשמוע מהחברות על דרכי התמודדות, על סיפורים דומים לשלי, על דרכים שהם ניסו ואולי עזרו, או אולי על בורות שצריכים לעקוף. רוצה להתחבר לספר על הרגשות הקשים, על חוסר האתגר, על החולשה הנפשית והגופנית. מה היה קורה אם אותה אחת הייתה מגיעה לפורום? קודם הייתי נעטפת עם הכלה טוטלית, מבינה אותך, גבורה, מסכנה, חכמה, ועוד סופרלטיבים, רק מכילים אבל בכלל לא יורדים לעומק, לא באמת מנסים להבין וגם לתת עצה, אבל העיקר היה מתבטא במה שקרה אצל המטפלת, הבינה אותי לא הבינה, הייתה בשבילי לא הייתה, מעצבנת אותי או מרגיעה אותי, יכולה לחכות לטיפול אתה או לא יכולה לחכות. ראבק, המטפלת היא לא האישו, החיים הם האישו, המטפלת צריכה לעזור, היא לא הופכת לפקטור המרכזי בחיים שלנו, היא כלי עזר, כמו חולה סרטן להבדיל שמקבל כמוטרפיה, האם כל מה שיש לו לספר על הסרטן זה הכמו? אני רוצה סיעור מוחות על הבאגים, על הרגשות, על דרכי ההתמודדות, וכן אני רוצה מלבד ההכלה המוחלטת והטוטלית אולי להראות לי עוד כמה כיוונים שלא חשבתי עליהם, אולי בצורה עדינה לומר לי שכל הכבוד לבעל שהביא קפה למטה גם אם הטעם גועל נפש! וכמה נחמד מהבת שנסתה לבדר גם אם עשתה לי חור בראש. אולי הייתי רוצה השתתפות אמפתיה שלא מתבטאת רק במילים שנשמעות לי די חיצוניות ולא חודרות לעומק, אלא לשמוע, ממש לשמוע את מה שיש לי לומר, לא לשפוט אותי, לתת לי יד, אבל לא כדי שאשאר קבורה במיטה ויעשו לי 'ככה ככה' אלא ביחד, עם הנסיון של כולם, לראות את הסיפור שלי גם אוביקטיבית, וגם בלי שפיטה אפשר לנסות להבין ולהראות כיוונים. לא כל הכוונה היא שפיטה, לא כל הכוונה היא מתנשאת, לא כל רצון לשתף זה רק רצון לקבל חיבוקים אבל כאשר כל הסיפור הופך להיות הסיפור של המטפלת, אני מרגישה שאבדנו את העיקר, את התמיכה הפסיכולוגית שאנחנו מחפשים כאן, את הנסיון שיש לכל אחת מאתנו אשר יכולה לבנות כל אחת. נאמר אם כל אחת הייתה כותבת ספר על חוויותיה, אפשר היה להיבנות מזה, ללמוד ממה שעשתה טוב ולא טוב, מה שעזר ומה שקלקל, אבל כאן הכל זה רק הכלה הכלה הכלה, משתתפת אתך, נהדרת, חכמה, מבריקה, כל הכבוד, אין עליך, מבינה אותך..... כמה אפשר באמת להתייעל מכל זה? כמה נקודתית זה נותן? אז לסכום של הנאום הארוך – שתי נקודות שהבאתי כאן, אני מצפה קודם כל לדיון אמיתי ומעמיק, לא שופט אבל כן מנסה להבין ולתת חוות דעת, לא לפחוד כל כך לנסות לתת חוות דעת, את לא שופטת אותי אם את מספרת על מצב שלך שהיה דומה וכיצד יצאת מזה, או מספרת עד כמה היה לך טוב אם היית חווה את מה שאני מתלוננת עליו, זו לא שפיטה זו רק עוד זווית ראיה. ושנית הייתי רוצה להתמקד בבעיה עצמה, כי המטפל הוא לא הבעיה הוא כלי כדי לפתור אותה, אחד הכלים ואפשר ללמוד מהיחסים אתו, ממה שהוא אמר, אבל הוא לא מרכז החיים שלנו, ואם כן, אנחנו בבעיה הרבה יותר קשה מאשר לפני שהגענו אליו! אם הפכנו את הטיפול לאישו הראשי שלנו, בעצם הפסדנו את החיים שלנו, הגענו למטפל כדי לתקן את החיים, כדי שנחיה אותם טוב יותר, ולבסוף אנחנו עוזבים אותם, עושים אותם שוליים לקשרים עם המטפל! וואלה כמעט 700 מילים ואני רק בהתחלה, ממש אפשר לכתוב ספר מהנאומים שלי.

נקודה ראויה למחשבה.... אולי כדאי לכתוב ספר על כל מה שעברתי .. על כל מה שחשבתי בזמן שקרו כל הדברים האיומים שחוויתי... לנסות להיות אמיתית בכל מילה וכל שורה שיוצאת תחת ידי.... אני כן כותבת כאן על כל מיני פגיעות שעברתי ומה הרגיש לי למרות שזה לא קל בכלל.. את מוזמנת לשתף במה שמתאים לך ..בדרכך..... אם לא מתאים לך לקבל חיבוק או חיזוק את יכולה לציין ... ועד אז... יום טוב וחודש טוב חטולית

ולא יודעת לאיזו בדיוק הודעה שלי התייחסת. אם התכוונת לבקשת חיבוקים של נשים כאן בפורום במיטה מאודי, אז אני נגד הבקשה הפומבית, לא רק בשבילי אלא בשביל כל הפורום, לא נראה לי פורום נאות. אם את מדברת על חיבוק מהחברות, זה בהחלט נחמד, אבל זה לא מספק לכשלעצמו, אני רוצה סיעור רגשות, סיעור מוחות, רוצה להעשיר את החוויה ואת הלמידה אם את מתכוונת

במצבים של לחץ נפשי ולא בחרדות נפשיות . ! יצאמי הערב אחרי צאת השבת איקאה לחפש לבן שלי ארון לחדר שלו לא יכולתי לעלות במדרגות הנעות איבדתי שיווי משקל וכמעט נפלתי ..רק מהפחד שהרגל תתיפס לי הסתובבנו בין הקהל היתה תנועה שקטה ורגועה ..בודקים כל ארון שאולי יכול להיות...לרגע אחד הייתי לבד בלי בעלי או הבן שלי ...סחרחורת ..שחור בעיינים...לחץ בנשימה ואני מנותקת...חיפשתי אותם בעיניים ולא ראיתי אותם..הדופק עלה לגרון ולא יכולתי לנשום. פחד..לא רואה בעינים.... עד שיד הונחה על הכתף שלי .זה היה הבן שלי...אמא חיפשתי אותך לאן נעלמת..?? לאן נעלמתי ? לא יודעת..... לא יכולתי לעמוד על הרגלים הרועדות.. ביקשתי לחזור הביתה כמעט בוכה הוא חיבק אותי ויצאנו משם חזרה... לא יכולתי לדבר .. לא הבנתי מה היה שם.. לא במדרגות הנעות..! סימנתי לו.. המקום הסגור לחץ עלי ...לא פעם ראשונה... בהרגשה שלי שוב פחד ממקום סגור מפחיד... רק עכשיו מתחילה להרגע ממה ? מכלום !! לא קרה שם כלום...ממה החרדה ?? אין לי מושג.... מפחיד... ביום רביעי הולכת לרופא אין תור לפני כן..אדבר איתו על הפחד ממקומות סגורים... וכמו תמיד..הכל ממשיך כאלו לא קרה כלום..כי אין כלים אייך להתנהג במצבים כאלה...ולהבין למה פתאום מקומות סגורים לוחצים ומפחידים אותי.. מדכא אותי לחשוב שאצטרך לחזור לקחת כדורים שיטמטמו לי את הראש....שיגרמו לי לפעול כמו רובוט...שארגיש חיה מתה..בלי להרגיש... רוצה רק שקט ... רק לנוח ... בלי אף אחד על הראש בלי שיגידו לי אייך להרגיש ואם מה שאני מרגישה נכון או לא נכון זקוקה דחוף לעזרה מקצועית שלא תשלול אותי וידחפו לי רק כדורים כי זה לטובתי...ויסתמו לי את הפה הולכת לאיבוד בתוך הפחדים והחרדות שלי עד.... .

ממש קשה ההתמודדות שלך.איזה מזל שהבן שלך תומך!! ולדעתי פחד כזה אפשרי לטפל בכמה פגישות...חבל שאין לך טיפול עכשיו. זאת חרדה שניתנת לטיפול יחסית מהיר. אודי יכול להעיד...מקווה שתמצאי מישהו שיעזור לפחות עד לפגישות. .

חתולית יקרה, נשמעת חוויה מפחידה מאוד. כמה טוב שהונחה יד על הכתף ושיש מי שעוטף ודואג. זה מרגש ממש. שלך שירה

אין כרגע אף אחד שיכול לעזור אני גם בספק אם הרופא יוכל לעזור.. בנתיים ממש קשה עם כל מה שעובר עלי .. ולא הייתי כך לפני הארוע המוחי..כבר עברו 4 שנים ואני לא מצליחה להשתקם ויותר מזה שמצבי רק מחמיר.. שיצלצלו כבר...🗣

הבן שלי מאוד רגיש אלי ..לא מובן מאיליו... תמיד מוכן לעזור..כמה שיכול כי גם עובד... מספיק לו להסתכל עלי ותכף הוא מרגיש אם משהו לא בסדר... באמת כל הכבוד לו...🗣

חטולית יקרה מצטערת שכל כך קשה... לפעמים נעזרים בכדורים.. הם לא חייבים להשביט אותך... וכמו שאת אומרת מקווה שתקבלי את עזרה טיפולית שאת כל כך זקוקה לה.. איתך בלב, ינשופים

מכירה את הסרט הזה מצוין, עם כאבים בירכיים, ומרגישה לפני התקף לב. ניסית פעם לעשות נשימות? זה כמה שהיו מלמדים אותנו לפני לידה (למי שלא לקחה אפידורל) את כל סוגי הנשימות, כשאני מקבלת התקף, אני קודם כל מתחילה עם הנשימות. ניסית לברר פעם את המקור להתקפים? מה הטריגר? הייתה לי תקופה של טראומה קשה, שהביאה המון התקפי חרדה, לתקופה מאד מוגבלת נתנו לי כדורים, וזה עזר, לכן השאלה היא זה משהו כרוני מתמשך או שיש לך משהו שמביא את זה? ניסית טיפול פסיכולוגי לעניין? כשאני שומעת דלתות נטרקות זה מביא לי התקף לא רגיל, אני חושבת שאצלי יש לי פוסט טראומה של טורנדו שחוויתי בילדותי, כאשר עצים נעקרו, בתים עפו, והדברים הללו מחזירים אותי לשם, טוב שהמשפחה תומכת ומבינים ולא באים בטענות! כל הכבוד לבן שידע לשים עליך יד כדי להרגיע!

אז באמת אל תזלזלי בדברים, תשמרי על עצמך.

נוסעים בעוד שבוע לארץ בה גדלתי.. כאשר אני מנסה להתרכז ולהרגיש ממה אני מפחדת אני חושבת שאני מפחדת להרגיש ולהתחבר ככל שאנחנו גרים רחוק משם אפשר להתנתק יותר בקלות... אבל שם- קשה יותר, הרבה יותר קשה.. אני מפחדת שאזכור דברים ואהיה לבד שוב ולא אוכל להתמודד. אני מפחדת שאני אלך לאיבוד שם ולא אצליח לחזור מאיבוד אני מפחדת להיות לבד בלי הגנות ולהרגיש קטנים יש הרבה פחדים... הרבה

גם אני מתמודדת לאחרונה עם פחדים וחרדות איומות . כלומר..לא מצליחה להתמודד עם המצבים האלה בכלל.. גם אותי ממש מפיל ולא יודעת מה לעשות ואייך להתנהג בכלל..אייך להתמודד.. עצוב מתוקה שלי .. עצוב מאוד... איתך בליבי כל הזמן.. אוהבת אותך חטולית

היי ינשוף קודם כל האם זה הכרחי ממש ממש לנסוע?? את חייבת? אם כן אז נראה לי שמישהו מלווה ותומך יכול לעזור לך. את חייבת מישהו לצידך שילווה...כך נראה לי. בהצלחה.

ינשוף יקרה, פחד היא תחושה משתקת ומפחיד להתחבר ולשקוע במערבולת פחדים. אולי תוכלי לחשוב מה היית אומרת לילד שמפחד, איך היית עוזרת לילד/ה להתמודד עם הפחד. להפנות את היכולות האימהיות גם לקטנים פנימה. איתך שירה

חטולית מיכל ושירה יקרות תודה שאתן כאן. תודה על המילים. כן שירה- אולי אנסה לגייס את החלק האימאהית להרגיע- מקל שאת מבינה...

כתבת ברבים - נוסעים, אז את לא נוסעת לבד. מי שמלווה אותך יודע על הפחדים שלך? יוכל להוות משענת, כאשר את שם? יש אולי מעגלים שהיית רוצה לסגור שם? ואולי דווקא להסתכל למקום ישר בעיניים, ממקום אחר שאת נמצאת בו כעת, אולי זה דווקא יצליח להביא אותך למקום טוב יותר. השאלה אם אותם אנשים שפגעו בך עדיין יש להם השפעה על חייך עכשיו, אם את חייבת אינטראקציה אתם, כי אם ההתנהגות שלהם תחזור על עצמה, זה באמת יכול להיות קשה, אז אולי יש אפשרות להיות עם אנשים אחרים כאשר את שם, לפחות בקשר היומיומי? המון הצלחה,

אודי לפעמים אני ממש לא מבינה מה שאתה כותב.. זה היה אחד הפעמים..לא נורא...

שירה, עצוב...טוב שכתבת לנו ושיתפת. אך אנו לא יכולים לעזור ממש..רק להבין ולתמוך. בבקשה תפני לעזרה מבחוץ. בטוחה שיש מי שאת חשובה עבורו והיה רוצה לעזור..תני לו. תבטחי בו. אל תפחדי. איתך.

מיכל יקרה, תודה על הדאגה ועל המילים החמות. שלל, שירה

אודי ומנדיי, צרמו לי דברייך...ולא מבינה למה כל כך מפריע לך שכותבים על קשר עם מטפלת? או דברים נוספים אחרים. חבל שחווית אלימות מילולית..או תת רמה?? לא מובן כל כך. אך לא מתווכחת עם רגשות. מה שכן אני יכולה להעיד על עצמי שקשר עם מטפלת זה לב הטיפול עצמו!!! קשרים עם אנשים...בעיה להקשר, חרדות מלהתקרב וכו' גם אותי מאוד מעניין מה את כן מצפה מפה? ולא רק האשמות ומה לא. ובנוסף תמיד יש לך את האפשרות להגיב כשזה קורה!!! לא עכשיו כשזה באוויר ללא תכנים ספציפיים. עכשיו קל להתעורר כשכלם עזבו. אולי מוטב מאוחר מאשר אף פעם.... אודי? רציתי שתתייחס ספציפית. לא יודעת למה ציפיתי.... טוב לכלם יש מקום לכתוב הכל.... ואולי אתה מסכים למה שנאמר ובעד לתת מקום לאחרים ולדברים אחרים??ושנצא מפה כבר....כי חופרים על עוד מאותו דבר??? לא יודעת. אולי חשבתי שתגיד מה אתה מצפה מאיתנו?? אם אתה כמו המטפלת שלי אז לך אין ציפיות ממש ממה שקורה ונותן לנו את הבמה...ככה היא... והיום כשעובר יום הזיכרון כאילו כלום..מוזר. שבוע הבא שוב יום זיכרון..כאילו שאין לי זיכרון כל השנה..או מספיק דיכאון..באסה.

מבינה אותך לגמרי .. חשוב מאוד הקשר עם המטפלת .. גם לי יש קשיים להקשר מחדש לאנשים חדשים ..גם מלווה בחרדות.. להקשר שוב ..כבר ציינתי זאת גם בעבר מיכלי מאמי לא כולם עזבו... והכי הכי חשוב יפתי ...אף אחד לא מאשים אותך בשום דבר.. מסכימה איתך שמי שיש לו מה לומר שיעשה זאת בתגובה ישירה באותו הזמן את הכי בסדר. ! איתך יפתי חטולית

מיכל יקרה, אני חושבת שכמו שהטיפול הוא מקום לא שיפוטי גם הפורום אמור להתנהל כך. מכיוון שמדובר בקבוצה של א/נשים לכל אחד ציפיות שונות. ולכן, כמוך, גם אני חושבת שאין מקום להאשמות או לאשמים.

לא יודעת מה שקרה, אז כיצד אאשים אותך. בקשר להשמת המטפל במרכז אולי אתן דוגמא, אדם שנמצא בבעיה משפטית, מאשימים אותו במעשה פלילי, הוא נמצא במעצר, לא יודע מה העתיד צופן לו, אולי מאסר, אולי קנס, אולי קלון, פוחד שחייו הלכו לו. הוא לוקח עורך דין שיעזור לו לצאת מהצרה, אז מה את חושבת שהעיקר האישו אצלו הבעיה או עורך הדין? האם כל הבעיה שלו מתרכזת סביב עורך הדין שמנסה לעזור לו לפתור את הבעיה? בוודאי שעורך הדין הוא פונקציה, הוא עולה כסף, מסתמכים על המומחיות שלו, הוא מנחה אותי איך להתנהל, אבל הבעיה שלו היא לא עורך הדין, ועורך הדין הוא לא הפתרון, אלא הוא כלי כדי להגיע לפתרון וכך אני רואה את המטפלת

בהתחלה הפסיק התאבון כמעט לגמרי אחר כך התחילו האיסורים על האוכל המשקל ירד והסביבה החמיאה לרזון. אחר כך הפסקתי לאכול מוצרים מן החי לא עוף או בשר או דגים או ביצים. עד שרב התזונה הסתכמה בפירות וירקות. נמנעת לאכול בחברה וגם בארוחות בבית אני דואגת להיות עסוקה כדי שלא יראו שאני לא אוכלת. בעבודה אני לא יוצאת לארוחת צהרים עם הקולגות ונשארת במשרד. לרב אני אוכלת יוגורט ותפוח. אני לא יוצאת לבתי קפה כי האוכל לא נראה לי טעים או נקי. בארוחות השישי שאני מבשלת ועורכת מדי שבוע לבני המשפחה אני נאלצת לאכול מעט וגם אז מחכה שכולם ילכו כדי להקיא. מבפנים מעודדים אותי להקיא ומדרבנים אותי. אני מקבלת חיזוקים אחרי והרבה ביקורת אם אני אוכלת. לרב אני לא ממלאת צלחת באוכל ורק מנקרת או מלקטת פה ושם. אני לא אוהבת שיחות על אוכל. לפעמים כשאני רעבה אני קוראת מתכונים. לרב אני לא רעבה. אני גם לא מדברת על זה. זה סוד. אני מבינה שזה לא בסדר אבל לא אכפת לי המוות האיטי הזה. את הסוד הזה הנחתי עכשיו כאן. אני רוצה לשמוע את עצמי אומרת יש לי הפרעת אכילה והנה אני אומרת. אני מתביישת. אני לא מצליחה להפסיק את זה. מההקאות נפגעות השיניים וגם ללכת לרופא שיניים קשה... הכסא שיורד לשכיבה, הדמות הסמכותית שעומדת מעלי, הפה הפתוח והבעתה שמישהו יכאיב לי. לא יודעת למה שיתפתי אבל תודה שהקשבתם. שירה

שירה יקרה ואהובה סוד גדול ומאוד מסוכן את שומרת לעצמך אהובה סוד שעלול לקפח את חייך... יש לך סיבות לחיות... לפחות הילדים... ומה איתך ?? את נחשבת ועוד אייך נחשבת למה למות ?? למה את לא מטפלת בנושא הכאוב הזה שמביא אותך .... אין במה להתבייש !! יש סיבה/בות שהביאו אותך למקום הכואב שבו את עם הפרעות אכילה.... כואב לשמוע כמה את סובלת ואת לבד..!! שולחת חיבוק גדול ועוטף אם לא מפריע. ..🤗🤗.... איתך בליבי כואבת חטולית

עוד מעט נוסעים לבקר את אימא פוחדת מאוד מהנסיעה מרגישה צורך שהמטפלת תהיה כל הזמן כדי להרגיש בטוחים אבל אנחנו לבד... ומתקשה להרגיע את הקולות ומצוקה בפנים..

מצטערת שלא יכולתי להכנס יותר מוקדם כדי להיות איתך לפני הנסיעה.... אייך עברה הנסיעה?? אייך היה או עדין אצל אמא?? בליבי אני איתך 💞.... אוהבת אותך ינשופית שלי

עדיין לא נסענו... בעוד שבוע וקצת

כבת תקופה ארוכה שאני חווה חרדות ..מכל דבר שקורה לי אני בחרדה.. לא מצליחה לעשות פעולות רגילות ופשוטות בלי להיות בחרדה אם עשיתי טוב אם זה בסדר ...אם זה נכון ??? לא רוצה לחזור לכדורים שיטמטמו לי את השכל .. לא רוצה להרגיש שוב רובוט לא רוצה לא להרגיש כי זה מה שהכדורים עושים לי החרדות לא מפסיקות גם בלילה.. היום אצליח להרדם או שוב יהיה לילה לבן...כמו ברוב הימים... ראיתי אותה עוברת ברחוב ליד הבית של אמי..אני יודעת שהיא גרה באזור הקרוב... אבל...כל זמן שלא ראיתי אותה לא היה אכפת לי...היא מעולם לא הזיקה לי..להפך היתה אשה נחמדה מאוד..אפילו היתה מתעניינת באמא שלי...כי היתה רואה אותה בבית מול הסבתא שלי... עברה לידי ולא הכירה אותי ..לא הפריע לי ...ובום....הכל חזר כאלו שרק עכשיו בעלה . והיא בכלל מסכנה לא אשמה בכלום.. הרעידות והחרדות שלי גוברים כל הזמן מעצם הזכרון ההוא... לא מצליחה לתפקד עכשיו בכלללל.. למה למה למה שוב למה למה לא יכולה עוד לחשוב כי יש לי תחושה מפחידה של עלפון...

יום הזכרון לשואה.. ועוד. אך לא כותבת לך שאלה או בקשה או על מה שעובר עליי כרגע...נכנסתי וקראתי ו.... רק בקשה אחת לי אלייך שתקרא טוב טוב את מה שמנדיי כתבה למטה בשרשור בקשר למה שהיא מצפה בפורום. ושתתייחס לזה. לי זה נשמע קצת...תתיחס בבקשה למרות שזה למטה. טוב? שאלת למה אשמה...אז תקרא מה היא מצפה מהפורום. וזהו..

מיכלי מתוקה שלי מבינה שהיום לא יום קל לך במיוחד...כן..גם לי ..משפחה כזו..כואב ו..בכל מקרה ...אל תקחי על כתפייך דברים שלא קשורים אליך....מבינה?? הכל יסתדר בסוף את עוד תראי.. אוהבת חטולית

היי מיכל לא הבנתי, האם הזדהית עם מה שכתבתי, או להפך, זה צרם לך? ניסיתי בכמה מילים לתמצת חוויות לא נעימות, היה מעניין אם גם את חווית אותן.

ישבה ילדה בת 6 וחצי שנים בבית של החברות שלה התאומות וחיכתה שהן תחזורנה עם אמא שלהן מביקור אצל הסבתא... רק אבא שלהן היה בבית .... הוא הזמין אותה להכנס ולשחק עם הבובות שהביא לבנות שלו מחול..כל פעם ממקום אחר.. הילדה שיחקה בנחת והזמן עף ...הוא יצא מהמקלחת עם חלוק בית כולו נוטף מים ...התישב מולה ברגלים פתוחות והציע לה לשחק עם הבובה החדשה שהביא מפריז כך אמר... ברחתי משם כל עוד נפשי בי לבית סבתי שהיה בדיוק מעבר .... חלפה תקופה שלא הלכתי אליהן כי פחדתי.... עד שפגשתי את האמא של התאומות ..היא שאלה למה הפסקתי לבוא לשחק עם התאומות ...סיפרתי לה על הבובה מפריז ... הצעקות הגיעו עד לסוף הרחוב ....כעבור כמה חודשים שמעתי שאני לא הראשונה שהוזמנה... הם התגרשו... 🤐🤐🤐...

חטולית יקרה כואב לי בשביל הילדה הקטנה ... עצוב לי מה שהיא עברה כואב ועצוב לי כי זו את שונאת את האיש הזה את יקרה מאוד

חתולית יקרה, איזו ילדה אמיצה היית! ועכשיו אשה אמיצה שמתמודדת. שלך שירה

את הכי אמיצה שבעולם!!! וואו..ברחת למקום בטוח!!!! ילדה חכמה כל כך! מדהימה!!!

הזכרון הזה לא עוזב ומרגיש כאלו רק קרה... היה טריגר שהעלה את הזכרון... פגשתי את אשתו קרוב לבית של אמא שלי... תודה יקרה שלי תודה

אז לא ידעתי שאני אמיצה... תמיד קרו דברים ... לא ידעתי שאני צריכה להזהר בריחה היתה הדרך שלי תמיד בכל דבר... כך גם ברחתי מאנשים ממקומות מחברים גם בילדות...בריחה היתה...לחיות ולא להמשיך להפגע...כי זה הרגיש פחד... ליווה אותי עוד המון שנים גם בהמשך חיי... תמיד לברוח תודה יקרה חטולית

תודה מאמי מתוקה הלוואי שידעתי באמת מה לעשות.. זה היה דחף גדול מהחיים הבריחה.. ולא פעם הצילה אותי..הבריחה. .. רק מהאלכוהול לא הצלחתי לברוח. . היה לו כוח גדול מידי ..ותמיד הכריע.. תודה מתוקה חטולית

אפשר לכבד אתכן אולי ב....🍉.. או אולי ב...🍍.... אן אולי ב..🍎.... ואולי בכלל ב..🍊... אהה אולי בכלל ב..🍑 גם לא ??.. נראה אולי אתן בכלל מעדיפות ..🥐🥨🥞.... לאאא ממש לא המיוחד אחרי הפסח המשמין הזה.. אז אתן לכם פרחים לכבוד חג האביב.. 💐🌸🏵🌹🥀🌺🌻🌼🌷⚘... אם גם זה לא עוזר ...🤯🥳🤠🤡. .... אז מה כן יוציא אתכן החוצה ???🗣 🤐😤😢🤔🤨.... 😂🤣😅😆😉😊🥰🤩🤗🤗🤗 חטולית

נותרתי מותשת בכל הגוף הדואב שלי אז היה באמת נפלא ואפילו התארחנו יום אחד אצל הבן הבכור .. משהו שלא קורה לעיתים קרובות רק בגלל הכשרות...הם חילונים... הוא הלל ועשה הכללל כדי שנוכל גם לבלות יחד ועשה על האש ... אין כמו משפחה מאוחדת... משהו שלא תמיד מובן מאיליו...!! צריך תמיד להשקיע ובהמון אהבה ..בלי חשבונות...מי שמחשבן נשאר לבד .. החגים נגמרו כרגע ...ויש לי קצת זמן לחשוב על... מי עוד חשוב לי חוץ מהמשפחה שלי? כמובן המקום השני ..הפורום הזה ...כאן...!! אז כן קרו דברים ... ונאמרו מילים ..אפילו היו מצבים פוגעים...מילים שקצת זיעזעו את הבית הזה שמהווה מבצר איתן לכל מי שכותבת וגם למי שרק קוראת בשקט... וזהו..!!! זה כבר נגמר !! עבר...!! החיים ממשיכים הלאה...אצל כולנו למה כולן עכשיו שותקות ולא נכנסות אפילו להגיד הייי...אני...??? הבית הזה משווע לכל מילה שרק תוכלו להגיד.. זהו ?? ויתרתן על כל מה שאתן עדיין יכולות לקבל מהבית הזה ?? אני לא מוותרת ...!!! לא יכולה... לא מסוגלת... לא רוצה...!!!!! לפחות במבי פצוע נכנסה להגיד שאין לה מילים שזה הרבה יותר מאשר לא להגיד כלום ורק להסתגר בתוך הכאב פנימה.. קדימה בנות....עברנו את פרעה נעבור גם את זה .. נכון שעצוב שבנות עוזבות וכל אחת עם הסיבות שלה... ומה עם כל השאר שלא עזבו ??? הבית ריק כאלו שגם אתן כולכן עזבתן רק בלי להשאיר הודעה לאן נעלמתן .... אוהבת את כולכן 💗💗💗💗 חטולית

היי , אני מאובחנת עם דיכאון והפרעות אכילה כבר זמן מה, אני כל הזמן מרגישה שכועסים עליי או ששונאים אותי. זה יכול לקרות אפילו סתם בלי סיבה ממשית, אני מבינה את זה רציונלית אבל קשה לי להרגיש שזה בעצם מחשבות שלי ושהן לא נכונות(בדרכ).. אם אני מרגישה כל הזמן שאם נגיד בן אדם כועס או עצבני אז שזה קשור אליי כיאילו שאני עשיתי משהו לא בסדר למרות שזה יכול להיות שסתם לאותו בן אדם עובר יום רע או מישהו אחר עצבן אותו זה אומר שאני נרקיסיסטית?

שלום לכולם. שנים שלא הייתי כאן, קפצתי וראיתי.... שינויים. והם נראים לי לטובה, כי מה שהיה אולי היה טוב לכמה, אבל לאחרים זה לא היה טוב, אז נמתין ונראה.

היי... כן... נכון. חבל שזו ההרגשה, שתופסים מקום לאחרים ואין מקום לכלם.את תמיד יכולה לכתוב גם אם יש קבועות... יש לי הרגשה שאודי בעד שינוי שכזה. סבבה. ...חבל. ביי. מ.

לא הפריע לי חוסר מנהיגות, או חוסר מוחצנות, אולי כי אני לא סובלת חסכים וחסרים בדברים אלו, היו דברים אחרים שהפריעו לי בפורום, ואולי אפשר לקחת מקום שכזה עם מנחה כל כך מוצלח, למקומות אחרים,

היי אודי, מקווה ששלומך בטוב, והתקדמת בשנים? (לא זוכרת כמה זמן) שלא הייתי כאן. איזה צורה של פורום היה עושה לי טוב להיכנס ולכתוב ולמצא בו מעת לעת מפלט מכל השאון הפנימי והחיצוני? אז לפני שאומר מה יעשה לי טוב, אומר לך כמה דברים שעשו לי לא טוב להיות כאן. בגדול - 1. סתימת פיות = עדריות, פןליטקל קורקט על פי החלטה של כותבות מסוימות, סוג של אלימות מילולית ממש אם אתה לא בדיוק מנסה לרַצות טעמן של כותבות. 2. הפיכת המקום למרכז לדיונים על מטפלים - היינו, כאילו והטיפול הוא העיקר והבעיה היא המשנית, כאשר הטיפול הופך להיות חדר כושר והיחסים והקשרים עם המטפל מאפילים על הבעיות הפסיכולוגיות שמלכתחילה שלחו אותנו לטיפול. ואז זה לא פורום פסיכולוגיה, אלא פורום על החוויות שלכם ועל קשרים שלך עם מטפלים. 3. תת רמה של חלק מהכותבות. ולפני שסוקלים אותי אסביר - כאשר בן אדם מדבר על קושי מסוים, על בעיה, על רגש שלילי או חיובי או כל דבר מהסוג הזה, כל כתיבה היא לגיטימית, אין כאן בכלל עניין של רמה, אלא של מראָה, והכל בסדר. כל תיאור הוא במקום. אבל כאשר הפורום הופך למקום שיש מי שרוצה למצא בו במה לעניינים שכלל לא שייכים לנושא או לאמור לנ"ל, ולהציף את המקום בזה, או במחשבה שכמות יוצרת איכות, באיזה שהוא מקום משקל הכמות הזו מוריד את הפורום למטה. 4. תאורים של 'אבחונים' פסיכיאטרים מסוימים עם הגדרות ברורות מאד, אשר חלק מהכותבים מחליטים לנכס לעצמם, כאשר כל הכתיבה שלהם זועקת את ההפך, ואף אחד כמובן לא יעיז להתעמת אתם על האמור, כי הרי כל מה שנדרש ממך זה להנהן, ולחזק, ולתת מילים של ווישי וושי, היו עוד כמה דברים, אבל על 'התפתח' אני חושבת שאסתפק בזה.

.... .. ... אודי.. ... .. ... לא מוצאת מילים...

מצטרפת לאין מילים..הבעיה שלי יש יותר מידיי מילים בזמנים שכאלו..אולי טוב שמתחילים להשתיק אותי...עצוב אבל אשמה ומגיעמלי!!!!

אני תוהה..לא חושבת שמיצינו את הקבוצה..אבל אתה אומר שזה בסדר..טוב. בסדר. תסלחו לי כלם וגם אתה אודי שאהבת שיש המון סבך של עצים ותקשורת..זה טוב. נכון שנעזרים זה בזה...אך רוצה לומר שלי תמיד התאים טיפול יחידי ולא קבוצה. אני סקוקה למשהו אחר...להכלה ותקשורת של אחד על אחד. כי בחיי האמיתיים אין לי חברה קרובה שאפשג לסמוך...לצערי קרה משהו עם חברה ממש לא מזמן ועצוב לי על כך..לא אפרט ולא משנה. אבל בקבוצה תמיד הסתדרתי,הייתי חייבת להיות זו שזוכרים אותה.הפטפטנית שלכל דבר יש לה מה להגיד....כשיש קבוצה חדשה אני תמיד שם הראשונה לדבר במקום שהשאר מגששים ומחכים...אבל ברגע שמתחילות להווצר תתי קבוצות אני הולכת לאיבוד ולא מוצאת חברה קרובה..אולי גם מתרחקת..לא נותנת לחברות לקרות. חבל שכך. לא יודעת אם סה מורגש או יכול להיות מורגש בפורום שכזה...אבל רוצה לומר שפה קרה לי משהו אחר חדש. התקרבתי אל הבנות, רציתי להכיר יותר....ועכשיו כשהן הולכות עצוב לי על כך. אף פעם לא הרגשתי שייכת לקבוצה כמו פה...משהו אחר, מקרב יותר...למרות הוירטואלי. רציתי כן להתקרב...מוזר. אבל תרם לי להיות חלק מ...והנה החלק הזה מיצה את עצמו?? האם זה אומר שעליי לפנות את מקומי כי הקבוצה מתפרקת??? גם במבי הולכת עם סוריקטה וגם אביב הולכת...והשאר כבר מזמן הלכו....ולי אין שום כוונה ואף פעם לא הייתה לי בלתפוס חלק מהקבוצה. זה פשוט קרה....יאללה..האם עליי גם ללכת??? לא יודעת..מרגישה שרצית אודי קבוצה וקבלת. ואני? שלא רציתי קבוצה ממש בסופו של דבר הרווחתי גם אני. ועכשיו?? לאן הלאה?? לא יודעת..תוהה..שיהיה חג שמח. מקווה שאספיק לקרוא לפני החג. ואם לא יהיה בראשון.. תודה על מקום שאפשר לי התפתחות בקבוצה...תודה אודי.

מיכלי עצוב כל כך.. אולי בכל זאת אפשר להיות "ביחד"? אפילו את ואני??

מיכלי מאמי את לגמרי טועה בכלל אין צורך שתפני את מקומך ...להפך... את לא תופסת מקום של אף אחד !! אם כל אחד יחשוב כך באמת לא ישאר שום דבר מהפורום נכון שבנות עוזבות וכל אחת עם הסיבות שלה אבל לא אומר שהכל נגמר עצוב,שזה המצב גם אני לא שמחה... ואולי גם בי יש אשמה...? אוהבת חטולית

ינשוף וחטולית יקרות...לא יודעת. מרגישה שרוצים שנתפרק. גם אודי כנראה בעד. חבל

איזה כייף לראות אותך כאן שמחה שלא נעלמת בגלל כל מה שקרה כאן את חשובה לי מתוקה וגם מיכלי חשובה לי אוהבת אתכן חטולית

רגשת אותי חטולית את חשובה לי גם כן

שלום, בתנו הבכורה (בת 17 וחצי) חשפה בפני ובפני אשתי שהיא מרגישה בדיכאון במשך שנה וחצי האחרונות ואף היו לה מחשבות אובדניות היום היא אזרה אומץ לשתף אותנו בהרגשותיה. כמובן שמיד חבקנו אותה ונתנו לה את ההרגשה שאנחנו מאחוריה ונעשה הכל על מנת שתרגיש טוב. היא ספרה לנו שאף אחד לא פגע בה בצורה כלשהיא, פשוט יש לה עליות ומורדות במצב הרוח. אשתי ואני בשוק מוחלט מאחר והיא ילדה מקסימה, חברותית ופעילה מאוד. הדבר היחידי ששמנו לב שהיא מרבה לישון. לקחנו אותה לבדיקות דם שיצאו תקינות. היא מוכנה ללכת לפסיכולוג. מה עושים ? פסיכולוג ? רופא משפחה ? שנה הבאה היא מתגייסת, האם תהיינה השלכות כלשהן לגבי הצבא ? האם פגישות עם פסיכולוג נחשף לצבא ? האם יש למישהוא המלצה על פסיכולוג באזור נס ציונה ? תודה רבה

אודי!!!! מבאס. בבקשה תעשה סדר! אני לא מסוגלת לקרוא כל כך הרבה....הכתיבה שלהן מבלבלת אותי. אולי בגלל הקשב וריכוז שלי. ואילי בגלל שאין רווחים...אבל בנות שמלוות אותי כבר כמעט עשור??? כאילו על מה??? על מקום ודומיננטיות. בחיאת??? ...עצוב לי. אני גם בהפסקה עד אחרי החג ולא בתחילת שבוע..יש עוד זמן עד שאראה את המטפלת שלי....מה יהיה אודי??? גם אתה תלך? זהו. לא משחקים שברו את הכלים??? מה?? אי אפשר לגשר?? ואביב קראתי את מה שכתבת לי...אפשר לדבר על הכל. נכון השלמנו ללא מבוגר אחראי אז שאפו לנו.אנחנו אנשים מבוגרים ויכולים.. למדנו מזה. אולי גם מה שהיה פה ילמד ויחזק. בינתיים זה כואב לי ממש!!! ואודי, כן אני כותבת בפורום נפגעות, לא כל הזמן ובעיקר כשיש פה הפסקות שלך. אז מה???אני יודעת שאתה לא בעד לפצל. מבחינתי זה לא מפצל עבורי כי בטיפול הכל עולה היא יודעת הכל ואני אותה אחת עם אותו כינוי ואותם תכנים..רק ששם זה ....תמיכה הדדית כזו לא עזרה של מומחה ופה כותבת כשצריכה מומחה יש הבדל. .האם אתה חושב שזה פוגע בי??? שזאת טעות?? מבחינתי זה כמו לדבר עם חברה..האם אדם זקוק רק לחבר אחד בחיו או שיכולים להיות לו כמה חברים קרובים???ככה זה נראה בעיניי... עכשיו עצוב לי על הפרידות של שתיים מיוחדות כל כך...ולא אתחנן להשארות כי הן מרגישות אחרת. גם אני עזבתי וחזרתי. וכו. אולי יום יבוא. עצוב וכבר מתגעגעת..האם יש דרך להשאר??

בנות יקרות ואודי, הלכתי עם הסערה שהיתה כאן כל הימים האלה, שבתי וקראתי את ההודעות, הלכתי אפילו לפורום שבו לקחו חלק כמה מכן ולא היה לי מושג על קיומו. בסופו של דבר הכל קשור בבדידות, ביד נואשת של טובע שמבקש הצלה, בצורך בסיסי להראות, להיות, בצורך לעוד מקום שאולי אפשר להאחז בו. חיכיתי להודעות שתעלנה אחרי החג והן עלו. הודעות ארוכות וקשות ונוקבות. בשורה התחתונה התחושה היא שהמקום הזה לא ישוב להיות כשהיה או לא ישוב בכלל. קשה לי להמנע מתחושת האשמה על פתיחת הסכר שדרכו יצאו כל כך הרבה כעסים וכאבים וקשה לי שהכל יעמוד ויקפא מבלי שיוכל להפתר. לא הייתי מאוד פעילה כאן, ורב הזמן הרגשתי שאתה אודי לא מצליח לענות על הצורך שלי, וכשהזמנת אותי לענות או להרהר ועניתי, לא היה לזה המשך. וכן, יש את מגבלות העולם הוירטואלי כמו שיש את מגבלות הטיפול, ותקשורת אינטנסיבית כמו שאני צריכה לא יכולה להתקיים באף אחד מהמקומות האלה. בור החסכים המאוד ראשוניים האלה לא יוכל להתמלא. אביב יקרה, מצטערת שהרגשת שאני מאשימה אותך, לא זו היתה הכוונה. גם לא הבנתי אם את צינית באמירה "תודה שעזרת לי" או לא... על דומיננטיות ודינמיקה כבר דיברנו, ואין כל רע בכך שמישהו יודע לקחת מקום, גם אני הייתי רוצה לדעת לקחת יותר מקום. אין ספק שהשקעת מאמצים רבים גם בדברים שהבאת מעצמך וגם בדרך בה התמדת להגיב לאחרות. אבל זה גם טבעי שנוכחות דומיננטית תעורר קנאה ושתהיה מלחמה על המקום. אני דווקא רואה את מה שקרה כמשהו שיכול לחזק את הקבוצה בפורום ומרגישה שהייתי מוכנה להתאמץ יותר, לתת מקום לאחרות וגם לעצמי, בדיוק כמו שכתבת לי אביב. אבל, אני מניחה ששתיכן, אביב וסוריקטה, שהייתן מאוד דומיננטיות כאן, החלטתן לפרוש, ויכול להיות שהקבוצה כולה תתפרק. התקופה האחרונה מאז שהמטפל שלי נסע סוערת מאוד. את הקושי אני ממירה בעשייה אינטנסיבית ורובוטית במיוחד וערוץ הכאב היחידי הוא הפגיעה העצמית והפרעת האכילה הלא מטופלת (אנורקסיה) שמחריפה. זה מה שמניע את הימים, ספירת קלוריות כדי שלא אספור דקות לסוף היום, צום, כדי שאראה כמה אני חזקה והקאות כדי להתנקות. בלילה אני בעיקר מקווה שלא יגיע מחר והכי שלא אתעורר יותר. גם אני שומעת קולות ויש בתוכי עצמיים מרובים אבל קשה לי מאוד עם דיבור בלשון רבים. אולי כלום ממה שכתבתי לא קשור. ככה אני רואה את פני הדברים. ככה אני מרגישה. ככה אני כועסת. שלכם, שירה

ממש אבל ממש לא הייתי צינית.. ניכנסתי עבורך כי חשוב לי שלא תיקחי אשמה עלייך את לא אשמה בכלום!!!! ואני באמת מודה על השיח הזה ....כבר כתבתי בעבר לשיר ואדבר רק בשמי כבר מזמן רציתי לעשות את הצעד הזה .. אני חושבת שזה צעד נכון ... והשבוע וחצי הזה מאז שעלו כאן הדברים רק מוכיחים את זה מבחינתי .... רוצה יותר במציאות ,להיות שם עם היש ולתת לעצמי את המקום שמרגיש אותו. יש בי קבלה שהיש הזה לא ימלא את הבור . .אבל הוא בהחלט יכול וראוי לחיות לידו .. ואולי זה הזמן שלך ושל סנופקין ואחרות .. ושירה הפורום לא יתפרק ...כל זמן שאודי כאן ואודי בהחלט כאן מחוייב כתמיד הפורום יהיה .. אולי שונה אבל בהחלט יהיה .... ויודעת שעכשיו ממש קשה .. אולי זה זמן לתת מקום לרגשות שעולים.... אתך בלב

שירה יקרה, יודעת מה?מכל הדברים שכתבת.( את ממש נבונה ורואה ומבינה.אני כבר הלכתי לאיבוד) הכי קשה זה דווקא המקום שלך!!! עצוב לי לקרוא על בעיות האכילה ושאת ללא טיפול ובעיקר שלא רוצה שיגיע מחר.תחושה שמוכרת לי היטב לצערי....בבקשה מצאי מישהו שיעזור לך לפני שידרדר. בבקשה עזרי לעצמך כי את החשובה! מה שיהיה פה בפורום.. יהיה. כל אחת בוחרת את שלה. אבל את יקרה, בבקשה מצאי טיפול זאת תקופה ארוכה מידיי בשביל להשאר לבד..איתך יקרה.

מתוקה ואהובה שאת אין עליך שום אשמה ממש לא!! כנראה שכך דברים היו צרכים להפטר.. לא חושבת שהמקום עומד לפני פירוק...אולי רק הפוגה זמנית.. וכדי שבאמת הסדר חחזור על כנו צריך רק להכנס לשתף ולהיות...כמובן שכל אחת לפי יכולתה כואב לי לשמוע כמה את סובלת מותר לך להרגיש מה שמרגיש לך ומותר לך גם לכעוס את לא רובוטית אהובה שאת ואת נהדרת בכל מישור שאני מכירה כאן כייף לקרא אותך וכייף בכלל כשאת כאן אוהבת אותך חטולית

מה נשתנה......? שהיה ערב מדהים !! קניתי לנכדים שלי המון צעצועים משעשעים כדי שיוכלו לשחק בהם אחרי האוכל ..... והבן הדתי שלי החליט שנעשה השנה כמה שינויים.... כל אחד מהנכדים ישב איפה וליד מי שהוא בוחר ... במקום במקומות הקבועים שלהם...זה כבר הכניס אותם לאווירת כייף... ואז בזמן קריאת ההגדה שמנו במרכז השולחן סוג של לגו צבעוני ועל הנכדים הוטלו כל פעם משימה שקשורה בהגדה...מי שסיים ראשון קיבל פרס..ומי שענה תשובה נכונה גם קיבל פרס.... הם אכלו בכייף ונהנו מכל רגע.... כמובן שגם אנחנו הגדולים נהנינו כי היה כייף... מצאו את האפיקומן ושוב קיבלו עןד הפתעות ומתנות... הנכדה הקטנה שלי שרה את 4 הקושיות לבדה ..ממש לא פשוט לילדה עם אוטיזם ...וכדי לחזק אותה שרנו ביחד איתה ועודדנו אותה..איתה...אחת יחידה ומיוחדת שלי..מהממת!! כל השאר זרם בכייף והמון שמחה גם עם השירים של האגדה... ערב ארוך נהדר מקסים ..שכולם נהנו והיו מרוצים.... אז מה השתנה הלילה הזה מכל לילות הפסח שחגגתי עד עצם היום הזה..?? * שבלילה הזה היתה שימחה שונה מכל שנה ** *בלילה הזה ישבתי ונחתי *** * בלילה הזה נהנתי*** * בלילה הזה עשיתי תיקון לכל החגים של פסח ...כי הכל היה שונה..אחר... *** בלילה הזה אין רשע.. יש רק חכמים ..נבונים...וכאלה שיודעים לשאול. * בשבילי הלילה הזה היה כמו יציאה ממצרים..לחופשי...!! והכל התאפשר בזכות המשפחה האהובה שלי...👉 👌👍 😻

מצויין!!! איזה כייף, תמיד אפשר ליצור את המשפחה שאיתה הכי נח להיות. כך גם אני בחרתי. במשפחתו של בעלי. חג שמח

שלום לקוראים, שלום לאודי, יש בי תקווה מסוימת, שפסק הזמן איפשר לאנשים לקחת להם מרחב, להתבונן. וגם לנוח מאלו. בעיתויים מתאימים. היה יפה, בעיניי, לו היינו אומרים לעצמנו שמטרת האתר - לעזור לאנשים להבריא, להיעזר בטיפולים האישיים האמיתיים שלהם, או להמליץ על עזרה מסוג זה במקרים שנראים לנכון. שהמטרה היא לסייע לחולל שינוי, ופחות לשמר ולתחזק את החולי, השיגעון, הרגרסיה, הקיבעון. שהמטרה היא למצוא איזשהו איזון, באם ניתן, ובשורה התחתונה - שהמגמה הכללית המתמשכת תהיה מעלה. יותר דחף חיים ופחות דחף מוות, ואם יש משניהם - ויש - אז ששני המרכיבים האלה יהיו נוכחים לפחות בידיעה אצלנו בפנים. --> מהאתר לטיפול --> ומהטיפול לעולם בחוץ. הוירטואל - אולי כמו גם מחשבות על חומר טיפולי, יש בהם, כנראה, הרבה מן העולם הפנימי וחוויות מעבריות. הפיצול בוירטואל, אגב, וחווייה של היעדר עדים יצרה, אצלי לפחות, מצב שמדמה בלבול אינטנסיבי של בוחן המציאות. מה שכינינו פה - שיגוע פעיל. כמו-כן, בלבול של מה שלימדני הטיפול מול מה שחוויתי שנאמר כאן. לא נראה לי שהיה ייתכן, הגם אם הדעות שונות, שבדבר כל-כך בסיסי תהיה מחלוקת קיצונית. רמת האמת והשקר. אלה דברים שמערערים אמון. הצטרפו לזה מנגנוני החיפוש של האתר שכל כך השתנו (מבחינתי מאד לרעה), והסיעוף בעצים שכל כך השתנה, שלא לדבר על הבאג של הרווח, שעוד יותר הקשו עלינו למצוא את עצמנו וגם שברו רצף. אצלי במכשיר ספציפית (אולי גם בנפש) יש באג נוסף. מן הסתם, זה לא נעשה נגדנו אישית. אבל זה מעצבן ומייאש. בייחוד כשאומרים שלא רואים בעייה, ויש בעייה ועוד איך. פה חתכתי כמה פסקאות. נהיה כבד. הפסקאות הללו דנו בהדבקה והתמכרות ברשת האינסופית, או, לחלופין, למחשבות בלתי פוסקות על חומר טיפולי. אולי סוג של העלאת גרה. אולי רכיב של התנגדות. ייתכן שאני שם כאן ועכשיו, אם כי, ישנה תחושה של מעין מנהרת זמן. אז אולי זה או זה, ובכל זאת עם תוספת קטנה בסוף. דיברתי גם על העיתוי בו נשלח השאלון הרב ברירתי עבורי, שגם הוא כמעט כמעט החזיר אותי לכאן (רציתי, כדרכי, לשאול האם מתאים להוסיף שאלה בדבר שימוש בכסף אמיתי). הפסקאות שקיצרתי דיברו גם על תחושות פנימיות סוערות ועזות אינסופיות, במקום רגשות, בפרט במקום געגוע, וגם הזכיר שאין אנו מכירים במציאות זה את זה כאן, כך שייתכן שאין אנו מקבלים את התיקון שהמציאות מציעה. בפסקאות הבאות, אותן קיצרתי גם כן, דיברתי על היות המטפלים בני אדם שגם הם מתפרקים ומתחברים. וגם אותי, שיש לי גבולות, ואני יכולה להיות עייפה, וגם לחפש פורקן. הזכרתי גם קנאה בין החלק הצומח לחלק המדכא. ועל החשיבות להביא אותם לטיפול. והערה מאד חשובה לי - אני מתחרפנת מה'הכל' הזה. חלקיות חלקיות חלקיות. אף פעם זה לא הכל. אנחנו לא יודעים או נביא (לכאן, לטיפול, לעולם) או נדע הכל. כנראה שבעצם את הרוב *לא* נדע. אבל, כנראה, שכן יש חלקים עיקריים יותר, שכדאי להתמקד בהם. גם במה שכתבתי בהמשך, הורדתי חומר 'כבד'. בפסקאות שלאחר-מכן דיברתי על 'שיום'. אבל הי, תהיה שורה תחתונה בסוף. ככל הנראה, גם אני עצמי טעיתי בבחירת מילים אחרי קריאה שטחית של חומר כלשהו ברשת ומרגישה במבוכה. מתנצלת. הייתי שמחה לפנות מקום מתוך ידיעה שמשהו גדל בקבוצה הגרעינית של המשתתפים הקבועים פה שנים, ופחות מתוך עזבו-אותי-באמ'שכם-תישארו-לכם-בקיבעון. כנראה שזה איכשהו גם וגם, וניתן לומר כך על מערכת היחסים בין חלקיי שלי עצמי. מה שכתבתי כאן נקשר לי גם לפרידות מטיפולים. חרדות ושחרור. בשורה התחתונה - נמאס לי להיות השם הבדוי הזה. אני רוצה לצאת החוצה. לפרוזאיות הזאת. פרוזאי וגם לא. לו היה מישהו אחד רציני כזה (מחוץ לטיפול, מחוץ לכאן) עם נוכחות בזמן ובמרחב, שהייתה לו חשיבות מיוחדת והיה רואה אותי, ולהיפך. הוא, כנראה, ולא היא. וכאן, אבוי לי, נראה שכאן יצאתי אווילית למדי ונקלעתי לכאורה להילחם על לב של גבר, שגם בדמיון דמותו אינה בתחום ההשגה וגם שללתי ממנו את המיניות, הדבר-הלא-מובן-לי-הזה. בחולשות, בחוזקות, בחכמה, בעצבות, שטפתי פנים, יצאתי החוצה לשמש, לגשם, לאוויר, לפגוש אנשים, ובבית - לקרוא ספר. שלום לכם, סוריקטה

אתה יודע אודי לפני כמה שבועות , שנאלצתי לקחת מכאן פסק זמן - כי נבהלתי שהודעות לא עלו , וממש לא הייתי באיזון - כתבת לי שאתה מקבל את הפרדה שלי .. ישבתי מול מילותייך וחשבתי כמה אתה חכם , כמה זה נכון גם לפסק זמן לקרוא פרידה , וגם חשבתי על זה שפרידה מכאן שונה מכל פרידה אחרת , כי אין תהליך וזה די לחתוך וללכת ...קצת מבאס ומעציב , ומצד שני תמיד ניתן לחזור ....אבל אני חושבת שכבר אז ואולי כבר לפני , התחלתי עם עצמי תהליך של פרידה מכאן . כמו שכתבתי לכולם למטה הבנתי כמה דברים שכבר דוברו בטיפול , ואפילו חשבנו על דרכים נוספות לאחיזה . זה ממש לא הולך להיות קל , אבל אני יודעת שזה הכי נכון עבורי - לגעת בבור הזה ..זה שכתבתי עליו , לפני המהומה כאן הבור של הבדידות , הלבד הזה שממשיך משם מהרגעים של הלבד בתוך הפגיעה ואני נזכרת עכשיו שכתבת לי פעם שלא חייבים ליפול לבור אפשר לרדת אליו עם מישהו שסומכים ....אני סומכת עלייה אודי סומכת ומאמינה בה בכל הלב .... איך מסכמים 5 שנים שאני כאן , נתינה אין סופית שלך , מאות מילים ומשפטים ,המוני שירים ותמרורים ....כולם איתי ... גם הקונפליקטים והעלבונות (כמו אז עם השם שלא ויתרת לא לי ולא עלי , או שיקופים שעשית לי ברגעים תוקפניים )תודה אודי שנתת לכל הצדדים שלי את האפשרות להיות כאן ...למדתי בעזרתך המון על עצמי תודה לך אודי שתמכת שעזרת , שהיית איתי בשעות קשות ובשעות טובות . אין לי מילים בכלל להסביר לך עד כמה אתה חשוב ויקר במסע הזה שלי .... אני יודעת שחופש כאן וזה נראה כמו מי שבורח בחשכת הליל , אבל זה לא ככה באמת .. הקדשתי לזה המון מחשבה ונראה לי נכון לעשות שינוי רגע לפני כניסת החג...דרך חדשה ,.... אז פשוט תודה וסליחה , חיבוק ענק מהלב שלך אביב והתזמורת .... שיוצאים למסע משותף ומרתק וכבר מתגעגעים .....

אז כמו שכתבתי לך שירה בזכות מה שכתבת על רצונות וצרכים שלנו כאן נפל לי האסימון שהיה חסר לי המון זמן ... הבנתי שכמו שתמיד אמרתי שבעצם הצורך שלי בתמיכה ביחד -קבוצת שייכות שאני מקבלת מכאן ..משרת אותי בלא לגעת בבדידות התהומית גם שיש יחד במציאות . זאת מאין "אשליית יחד "-לא כי היחד שלכם לא אמיתי כי האינטרנט הוא לא אמיתי . הגעתי הנה כשהתחילו בני ובן הקודמת בורות חיפשתי משהוא לאזן ,כשהטיפול ההוא נגמר הקבוצה כאן ואודי במיוחד הצילו אותי משקיעה לתהום ....בחוזה הטיפולי החדש היה ברור שעל כאן אני לא מוותרת . ברור שזה דובר לא מעט ,והיה ברור שאני נשארת כאן כדי לא להשאר רק איתה ...לפצל את התלות , לסמוך עלייה אבל לדעת שיש גם כאן ....וכמובן "ההקאות "האלה שנתנו מקום למעט מהר הגעש לצאת מבלי להרוס ...סליחה שלא אמרתן שזה קשה לכן .. בכל מקרה אני מודה לכולם על השיח הזה על ההבנה שלי מה הדרך הנכונה ....כאן אודי אתה בהחלט צודק ,כדי להצליח לגעת בבור הזה ,בכאב הבדידות התהומית אני חייבת להביא הכל רק למקום אחד ...ולוותר על אשליית היחד ..זה לא יהיה קל מעבר לזה שאתם בליבי מחכה לי גמילה קשה מהאשלייה הזו שהיא כמו שוקולד ממכר ...וברגעים קשים של בדידות אצטרך לשהות בה להרגיש אותה ולמצוא את היחד במציאות או בתוכי ....מודה לכם על כל הרגעים שהייתם שם עבורי על תהליכים אין סוף שעשיתי כאן ... יודעת שיהיו מי שיקחו את דבריי למקום של בריחה כתוצאה מהשיח האחרון ..מקווה שלא ,אולי זה בדיוק מה שהייתי צריכה כדי לחתוך ולהיפרד ....הגיע הזמן לנדוד ולהמשיך במסע ... אני כבר מנסה הרבה זמן... אוהבת אותכם תמיד תהיו בליבי לטובה ..... שלכם אביב

הולך להיות עצוב מאוד בלעדייך אין ספק שתהי חסרה עצוב לי שאת ... לפני שאת כבר עוזבת אני מתגעגעת... קחי לך את הזמן ....ותחזרי רעננה כמו חדשה מחכה לך..... חטולית

אודי, כבר יצאת לחופש ... אולי אשנה את דעתי עד שתחזור יותר מדי מפחדת ומערערת ממה שקורה כאן כרגע...הייתי רוצה להאמין שדברים ירגעו... בנתיים לוקחת פסק זמן לא להיות חלק.... .

הי אודי, מחר כבר יום רביעי ומניחה שאתה אמור לחזור. גמרתי אומר וכתבתי הודעת פרידה מהפורום הוירטואלי. מניחה שהיא תופיע בהמשך. הבטחתי לרופא הנפש שלי, שאם אחזור למרחב הזה - אז רק כדי להיפרד. קראתי בפניו את ההודעה טרם שליחתה לפורום. הוא הקשיב לתוכנה האישי כל כך. הוא הקשיב מאד. שמרו על עצמכם, אתה נוהג לומר. גם המטפל שלי, שכל כך מכיר אותי, ואני אותו, והוא באמת רוצה שאשמור עליי. תודה, אודי. באמת. להתראות, סוריקטה

הי אודי יקר, מסכימה איתך באשר להשערה שזהו חלק מתהליך אבל על מה שהיינו רוצים שיהיה ולא היה. ויתור על הפנטזיה, אולי. לא פשוט כלל ועיקר. וכמה רגשות זעם, קנאה, נקמה היו בדרך. אוי. אעז ואומר מה שפחדתי כל כך קודם - חיבוק אחרון ודי, שלך מכל הלב, סוריקטה

לא חייבים לשרוף ת'מוח כל הזמן באינטרנט. זוכר, אודי, את השאלון שלך בדבר התמכרויות למשחקים? אני מוצאת קשר. סוריקטה

שלום לכם, הצלחתי בינתיים למצוא דרך עקיפה להיכנס לכאן, אבל זה לא זה. אפילו דוקטורס במשך חודשים לא הצליחו לעזור לי טכנית. מרגישה רע ולא באמת יכולתי לקרוא הכל, אבל איכשהו ניסיתי. הלכתי לחפש מה זה באש ובמים הזה שאתם מדברים עליו כאן. ראיתי שאלו דברים שרשם אודי ונכתבו בתקופה של רעב שלי. רעב פיזי. ממש כמו עכשיו. אובדן תיאבון כי דיכאון מז’ורי. אובדן תיאבון ובחילות תיאבון כי הורעלו לי חתולים למוות. אובדן תיאבון כי אני עצמי הורעלתי, כמעט למוות, לפני שנים. פחות במצב הכלה (של דברים טובים, בעיקר, כנראה) בשורה התחתונה. ואולי גם בלבול כי פסח ואני ככמעט כרגיל לבד. לא הרגשתי שהמילים האלה תמכו בי, עד כדי כך שלא זכרתי שבכלל היה דבר כזה. ואתם בכלל קינאתם. ה’סוריקטה החכמה’ הזה מזמן מעצבן אותי. כי הוא לא רואה איפה חלש. ואיך שוב ושוב נופלים בפח הזה. כמו שבחיים רואים את הפוטנציאל ולא מבינים את הנכות של למה בפועל לא יכולתי לצמוח. פעם ב, ולא יותר מידי, כן, אצלי ואצל אחרות, כולן, בעיניי, רק צריך תגובה של המנחה ולא של הבנות. לא יותר מידי, מחשש הקנאה בי. זאת עוד אחת מהסיבות בעטיין אני משתדלת לפתוח כמה שפחות הודעות. אבל אז, אם מובע איזה צורך, יוצא שאני מתלבשת על עץ של מישהו אחר, וחווים שתפסתי מקום. על זה כוסחתי ביג טיים. וגם פה, מניחה, שהקנאה (בי) שיחקה תפקיד. וזה עוד לפני שבכלל התברר (כצפוי) שבכלל לא זכיתי לתגובה. מזל. חבל, מיכל, שכשסוריקטה חלשה ולא ‘סוריקטה החכמה’ היא זוכה ממך להמון מילות בוז. הקנאה קיימת מן הסתם, וגם אמרתי, אבל כאן החוייה מרחיקת לכת מאד, וכן יש קשר הדוק לפיצול, לפחות כפי שאני רואה זאת. לא פשוט לי להאמין לנאמר כאן, עד כדי לא מאמינה בכלל – נראה שזה הובן. אביב – בחיית זומזום איזה דברים יחסת לי. אללה יוסטור. בואנה התחלקת על השכל (זה סוג של דיבור בחיבה, יובהר). ואפשר להפוך לומר גם עליי אותו דבר, אני יכולה להבין. בעיניי, אביב, את מטיבה לשחק את הקורבן ממני. ואפרופו נקמה – אז, אם כבר, הכתיבה פה יכולה להיות במטפלים שלנו שלנו לא בדמויות וירטואליות. שירה – אולי את היחידה כאן שמביעה שאת רואה משהו. תחרות כבר אמרתי גם אני ובזה אסכים איתך. אבל שוב, תגובה של אודי אליי בעץ שפתחת – אולי תמחק אותך, ואולי גם אותי ביחד. אני יכולה לנחש שדווקא מי שפחות כותבת מזדהה יותר איתי ולא מעזה (במבי?, למשל) תחושת ה'מחנות' האלה - זה משו... זוכרים את טימי? (שהייתה, בעיניי, ה-דמות בפורום פסיכולוגיה קלינית אבר, גם היא נעלמה ואין יודע) סנופקין – הזכרת זוג אמיתי בחיים האמיתיים. האינטנרט והווצאפ והפייסבוק והאינסטוש ודומיהם קצת קלקלו לנו. זה לא שעמדנו במבחן המציאות. אבל, כרגיל, את כותבת יפה ומאד נוגע. ינשוף – זאת הייתה עבורי מעין התאבדות וירטואלית, ועכשיו תלייה וירטואלית. הייתה סיבה רצינית לדאוג. למרות שהגוף כאילו חי. גולם – אני ממש מבינה מה את מרגישה. הייתי מתה להיות NOT_FOUND ועד היום לא הבנתי איך אפשר. כנראה אפליקציה באייפונים. איני בעד האדרת הפיצול, איני בעד האדרת הניתוקים, איני בעד האדרת ההקאות. איני בעד האדרת הפירוק. לא לחלוטין לא, אבל גם לא בקצב מסחרר. ואגב, על פי רוב, ההודעות שרשום בסופן ‘טריגר’ הן בדרך כלל לא טריגריות עבורי, והרבה אחרות דווקא כן. לא מרגיש לי פסח שמח וזו אינה האמת שלי, אז למרות שיצא לי איכשהו לאחל, אין לי הרבה מילים בנושא. אני ממתינה לתגובה ממך, אודי, למרות שאני בספקות שאתמך. ועדיין, ייתכן שאכן אחליט לפנות את עצמי מכאן ולהפריד. סוריקטה

ניסיתי להבין מה קורה כאן בימים האחרונים. נראה לי שהבנתי בגדול, אבל לא לגמרי. מה שכן, הכעסים והפגיעות ברורים. רציתי לשתף בכמה מחשבות: א. מאמינה שככל שהכעס עוצמתי יותר, יש מאחוריו יותר אכפתיות ורצון וצורך ענק להיות קיימים, נראים ונאהבים. ההפך מויתור ויאוש. ב. מאמינה שצריך לתת לרגשות מקום וביטוי, גם לרגשות הקשים. יחד עם זאת רוצה לספר משהו: לפני בערך שלוש שנים נפל בקרב עם מחבל, ינאי ויסמן הי"ד, שהיה חייל צעיר בחופשת רגילה, נשוי ואב לתינוקת קטנה. זכיתי להיות בהלויה שלו. בהספד, אישתו אמרה, בין היתר, שהם החליטו במהלך הזוגיות שלהם, שלא משנה כמה הם יכעסו ויריבו, זה תמיד יהיה מתוך כבוד אחד לשני. זה נשמע איזה משהו קטן וזניח מתוך חיים של בן אדם, אבל אני הרגשתי בנוגע לאמירה הזו שאור גדול מתנוצץ פתאום בעולם, עבורי היתה באמירה הזו משהו שקשור לגאולה ושאם גם לי יהיה מרחב כזה, אני אוכל להרשות לעצמי לחיות. ג. מקווה שהשלום יחזור ללבבות ולמרחב ושקומה חדשה תבנה. באהבה

יפה כתבת. מסכימה!

אמן כן יהי רצון 🙏🙏 אוהבת

בנות יקרות ואודי, אני מנסה לעשות קצת סדר לאוורר מעט ולבחון את האפשרות שנצליח ביחד לתת כאן מקום ולהביא לשיגרה, גם אם מתוחה במקצת בהתחלה, אבל בתקווה שבטווח הארוך, ברמה הקבוצתית, ויותר ברמה האישית, נוכל מעט לצמוח מהסערה הזאת. סוריקטה, נגעת לליבי בכל כך הרבה מובנים, ואני רוצה ביחד איתך לא לוותר! אני רוצה שננסה להסתכל על ימים אחרים, אני רוצה לנסות לתת לך מקום שאת כל כך ראויה לו, ולא רק כזה שמזין אחרים, אלא כזה שאת יכולה לקבל ממנו. אני רוצה שלא תוותרי על המקום שלך. אודי, אני מבקשת שתחזק את דברי, ותגיד לסוריקטה איזה מקום היה ועוד יש לה. אני יודעת שאמרת לה דברים טובים ואף החמאת לה על התובנות המבריקות שלה. אבל אולי עכשיו היא זקוקה לעוד. לתיקוף ממשי. סוריקטה, עם כל המילים שנאמרו, היו גם סליחות והתנצלויות מאביב. אני בטוחה שהיא מצטערת. גם אם היא נחווית מולך כוחנית או מנהיגה. יש את הדינמיקה הקבוצתית, יש מי שתופס יותר מקום ומי שפחות. מעולם לא כתבתי כל כך הרבה כאן בפורום, אבל המצב הזה ותחושות הפגיעה הקשות, בעיקר שלך סוריקטה, לא מרפות. אני מרגישה כאילו אני כותבת מול זמן שדוהר מולי עם החופשה המתקרבת. הייתי רוצה לחשוב שאפשר להמשיך לכעוס ממש כאן, עד שירגע ויתאוורר הכעס. עם תיווך נכון והכוונה של אודי. לחשוב שאפשר למנן את הכל באופן שיתאים לכולן. במבי אהובה, אני מזמינה אותך גם לנסות לקחת חלק בתהליך ה"ריפוי" של הפורום. למילים שלך יש הרבה כח. אביב יקרה, אני רואה את המאמצים שאת עושה בניסיון לתקן ולפשר, ואני מאוד מעריכה אותך על כך. ולכל המשתתפות, האם אפשר שנפתח עץ ובו כל אחת תכתוב מה הצרכים שלה מהפורום הזה, מה הציפיות מאודי ןמהבנות וגם, מה הדברים שמעוררים קושי ותחושת דחייה. אודי, אני מרגישה שיש לך תפקיד מאתגר כאן ומקווה שתצליח לנווט את הספינה. תודה שירה

הי שירה, בין אם אחליט להיות כאן או לאו (אקטיבית או פסיבית או חסימה כלשהי) - אשמח מאד שיהיו לך יותר הודעות ארוכות מהסוג הזה. הרעיון שלך מצוין, בעיניי, אם כי אני מרגישה, כעת, שמאוחר מידי. סוריקטה

מניחה שיש כאן האשמות מסוימות מכיווני כלפייך. הרי לא הייתה נוצרת קנאה אלמלא האינטראקציות של פרטים מהקבוצה מולך (מאד מתאים, אגב לעיתוי של לפני חופש - להשאיר אותך/ המטפל עם תחושות אשם) - ובכל זאת מקווה שתקשיב עד כמה שניתן בתוך הסבך. לא יודעת באיזה מצב תפס אותך כל העניין הזה, ואולי דרישתי חסרת שיפוט. ואם כך - סליחה. סוריקטה

מקווה שיהיה לך נעים וטוב! לי הייתה שבת נהדרת!!!!! המון מחמאות שנכנסו היטב לליבי! סוף סוף יש משמעות לטיפול והוא נראה במלא הדרו!!!! איזה כייף לי! אל תקנאו!!!פרגנו בבקשה!!!!!! תתמכו! תנו כתף!!! ודי עם הבאסה הזאת של ריב על מקום! הצילו!!! דיייייי! חג שמח ונעים עד כמה שניתן. אוהבת את כלללללם שווה בשווה וגם אם לא🤣 למה שנראה זאת? אוהבת כל אחד בתכונה הייחודית לו!! כמו הורה. ומאמינה שכך גם אודי! ויודעות מה חשבתי תמיד שסוריקטה הכי אהובה על אודי בגלל החכמה!!ועוד באש ובמים! והיא בכלל חושבת אחרת. חבל. חג שמח. שלכם מיכל. מכל. מי. מיכ. כלם אני!!!!! באהבה רבה. מה שהפורם תופס...

מגיע לך רק כל הטוב שבעולם ושימחת אותי מאוד הגיע הזמן שנראה גם אותך שמחה ומאושרת איזה כיייייף חג שמח מתוקה אןהבת

מה קרה פה???? שנים אני כותבת פה. אצל אודי בפורום "נפגעות"ואצל פסיכותרפיה גם נכתב. מעולם לא הכחשתי כלם של דוקטורס!!!! להפך אמרתי. לא כתבתי על אחרות, לא ריכלתי! כשרבתי עם אביב על ערבוב מהפורם הבנתי שפגעתי. השלמנו!!!איפה סוריקטה החכמה???? שרואה צדדים שונים? זוויות? כיוונים??מה הפרשנות הזו לך??? לך ולא לו לפי שהוצאת עצמך מהכלל..סתתתתתם. נו, עכשיו תגידי שאמרתי שאת רשעית! מעצבן!!! את??? מפחדת שאביב גנבה לך מנהיגות???? באמת?????? יאללה! זה תמיכה!!! תמיכה הדדית. שימי לב מה אודי כותב בכללים של הפורום! על בני אדם התומכים זה בזה!! אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף תמיד אהבתי את התשובות החכמות שלך!! מה קרה???? קנאה????? צרות עין?? למה????? ומסכן אודי שצריך לקרוא הכל???? רק כדי להבין שהפגיעה שלך היא קנאה??? לא מתכוונת לריב גם. אבל איך את אומרת " דחילק"!!! ואודי אוהב ואהב אותך מהרגע הראשון שנכנסת לפה!!! שיתקן אם אני טועה!!!!יאללה. דפדפו הלאה. תרצו תכתבו לא תרצו אל תכתבו. הפביקו עם פרושי ראשי של נפגעות! הצילו!! חג שמח וחופשה מהנה. הכי מצחיק יהיה אם אודי יגיד שלא היה לו זמן לקרוא ויענה אחרי החג. מעניין מה יקרה בדרך.....ובפורום השכן..שהוא כולה תמיכה שאודי לא נמצא פה! זה הכל! אז כן יש משמעות למומנט.

מיכל, בעיניי - גם התוקפנות שהייתה בינך לבין אביב (מצטערת - אבל ללא בקרה ומבחינתי בעלת תכנים רעילים במיוחד) הייתה צריכה להגיע לכאן. וגם אם לא הייתה מתפרסמת - אודי ו/או כולם היו עדים. סוריקטה

שלום, אני מחפשת שאלון אקסטרוברטיות/אינטרוורטיות בעברית, שהוא מתוקף ואוכל להשתמש בו למחקר (מכו אייזנק למשל..) האם קיים תרגום לשאלון כזה שניתן לעשות בו שימוש? תודה רבה, אורית

כל כך מבינה את ההרגשה של הפחות בטוח שאת מרגישה .. מבינה גם שהרגשת כבולה בתוך הרצון שלך להביא לכאן דברים כמו שהם לבן הבקשה שלי , מצטערת שכך, באמת זאת לא הייתה הכוונה ... נכון רציתי ואני עדין מקווה שהפינה ההיא תישאר בטוחה ..אבל אני מבקשת ממך גם כאן , להביא את כל השרשור האחרון כולל הקישור לשיח ההוא לכאן .. אני באמת מצטערת וסליחה שלא הגבתי אז על המילים שפגעו בך , אבל באמת כשאני הגבתי למיכל שם והכנסתי את שמך זה לא היה ממקום תומך במה שנכתב לפני ...ואני יכולה לנסות ולהסביר את מה שכתבתי שם אבל נראה לי שזה ממש לא רלוונטי אני באמת מצטערת שנפגעת ומבקשת את סליחתך אם משהו בשרשור ההוא הרגיש לך שאני תומכת בדברים , מקווה שתאמיני לי שממש לא !!!!!!!!!!! באמת מקווה שתרגישי כאן שוב בטוח ותמצאי בלבך את המקום לסלוח

https://www.doctors.co.il/forum-1265/message-1181089/

כבר הבנתי שטעיתי ושלא הייתי בסדר גם כבר ביקשתי ממך סליחה זכותך לא לסלוח הכל מקובל אני שוב מתנצלת לא מתאים לי לכתוב דברים כאלה נפלתי על יום לא טוב סליחה

גם אני ראיתי את זה, אבל באותה עת, וגם כשאני קוראת היום, המילים באותו שרשור הולמות גם בי מאד. אמרתי את דברי, רק כעת, וייתכן שזאת טעות. עינייך הרואות לאלו תגובות זכיתי. הפעם, במבי, הייתי מצפה מאודי לתגובה שתניח את לבי, אבל לפעמים לפחות בשיחות זה לא מה שקורה. לפעמים מקבלים מראה שלא אוהבים. אבל בשיחות יש קשר עם אמון מסוים. פה מרגיש לי כרגע לא ככה. סוריקטה

לא יודעת איך להתחיל אבל אנסה.. מבולגן לי סדר חשיבה זוכרת בילדות תמיד הייתי לבד- או שהייתי סגורה בתוך החדר ובבית הספר דחו אותי. אף פעם לא הייתי חלק. אני זוכרת כאשר הייתי בבית ספר לאחיות ואחד האחיות חלתה במחלה קשה הזמינו פסיכולוג לשוחח איתנו. כולם בכו וכאבו ואני לא בכיתי ולא כאבתי... לא הרגשתי כלום. היום זה ממשיך.. הלבד ותחושה של חוסר שייכות. אין לי חברות וכאן בפורום אני מנסה להיות בקשר. אני מנסה לשתף וגם להגיב לשני במיטב יכולתי. ואולי אולי אני הכי זקוקים למישהו שישמור ויגן שנרגיש בטוחים ולא מפוחדים. אני לא מצליחה בכלל לעקוב אחרי מה שקורה פה- אני הולכת לאיבוד... אבל יש כמה רגשות. אני מרגישה כאב בזה שאני מתקשה להיות חלק, אני מרגישה כועסת- כן כועסת על הבלאגן כאן -על זה שלא מרגיש כאן בטוח יותר. רוצה להגיד לסוריקיטה שדאגתי לך מאוד ולמה לפחות יכלת לכתוב שאת בסדר?.. אני מרגישה מפחדים כאן. אנחנו לפני חג והלבד מתעצם. לעשות את הסדר לבד. אתם היחידים שיודעים קצת ממה שאני עוברת... עצוב לי וכואב לי עד מאוד הלבד הזה אבל אינני מצליחה לחיות אחרת למרות כל שנות טיפול...

אוהבת ואתך . שולחת כוחות וחיבוק

מאחלת לכולם וגם לעצמי פסח של יציאת ממצריים האישיים שלנ... תודה רבה אודי על נוכחות שלך כאן- על התמיכה ומילים הנבונים שלך.

עצוב..לפחות פה מקווה שאת חשה שאת לא לבד!!! איתך. חג קל ושמח עד כמה שניתן.

מתןקה שלי עצוב מאוד להיות תמיד לבד ובמיוחד בחגים כשכולם נפגשים ומבלים ביחד התקופה הזו עכשיו כאן קצת מבלבלת מבינה אותך כמה חבל שגם בחג תהי לבד חיבוק גדול עד אלייך שלא תרגישי לבד 👍😻 חג שמח

אודי שתהייה חופשה נפלאה ממלאה ופשוט מושלמת עד כמה שאפשר ... רוצה לאחל לכולם כאן פסח שמח , שמחה שהחמץ יצא ...מבינה שזה דרש אומץ והתבשלות אבל שמחה שזה יצא בסוף .. מתנצלת בפני כל מי שנפגע ממני כאן ..מתנצלת גם שאני מביאה את עצמי ואת הצורך שלי ואולי הוא לא תואם את הצרכים שלכן .... שוב פסח שמח לכולםם

פסח שמח לכולן כאן ונסיעה טובה לך אןדי

בטעות הכנסתי בתור הקישור לשירשור שממנו התחלי השיח קישור שמנסה להסביר מה הייתה ההרגשה שלי אז ... בכל מקרה סליחה והנה הקישור החדש ... https://www.doctors.co.il/forum-6/message-1144164/ שזה הציטוט מהמילים של סוריקטה - חלק כמובן , הכל בשירשור ... וההמלצה שנתן לי המטפל - מופנית ממני גם לכולם, איך שתבחרו. ומעניינת אותי גם דעתך, אודי בעניין, אם תרצה. (עד כמה נכון לנו כקבוצה שכבר גדלה להביא משקל גדול של פירוק. וכן, עכשיו תקופה מעורערת מהרגיל כנראה בגלל שינויים טכניים פה) סוריקטה 07:05 שמאוד מאוד נפגעתי ממנה והגבתי מתוך הפגיעה עד כמה שיכולתי בלי כעס (מה שאין ספק היה )... שממנה סוריקטה נפגעה .... https://www.doctors.co.il/forum-1265/message-1144256/ .והכי כאב לי שבתוך שירשור שלי שהיה מיועד לדוקטורס בלבד ביקשת מאודי שיתמוך בך שלא צריך להביא פיצול לפורום........הכי בעולם מקווה שאודי יהיה מספיק חכם ולא יגיב לזה ,בטח שלא יתן מקום לכתיבה שלך שאין מקום לפיצול .....הפיצול הוא מי שאני!!!!!!!!!!!!! שוב מדגישה !!!!! אין ולא היה במילים האלה כוונה שאודי לא יגיב לסוריקטה גם מי אני בכלל שאודי בגללי לא יגיב לך , הכוונה הייתה שאודי לא ייתן יד ומקום לאין פירוק , שאני כתבתי פיצול .....הפירוק הזה הוא חלק מהשלם שאני , מצטערת ...