פורום פסיכולוגיה קלינית

כבר כמה שנים אני והפסיכולוג שלי מתנדנדים על סירה די רעועה באמצע סופה, וגם התהפכנו כמה פעמים, אבל בסופו של דבר איכשהו הגענו לחוף מבטחים ועכשיו אני די מרגישה שאנחנו על אי בודד, שאנחנו לבד ומוגנים וששום דבר לא יכול לזעזע אותנו או אותי ( כמעט )...כי יש את הפחד הזה, מההרגשה הטובה הזו כמו דבש שכל הזמן ניגר לי בחזה - בחיים לא היה לי את זה, ואני די מתמכרת, ומה יקרה כשאצטרך לעזוב..אפילו לא עכשיו..נגיד עוד כמה שנים אני אהנה מזה, ואז? למה כל דבר טוב חייב לבוא לסיום..ומה עושים אם הקשר הזה נהפך אמיתי מדי בשבילי, שאני גם מסתכלת עליו, מתחילה לתפוס אותו ולראות אותו..זה כבר לא משחק בשבילי, אני אאבד מישהו אמיתי, והמחשבה כואבת מדי ):..למרות זאת אני חייבת להשחיל חיוך..כי אני שמחה מדי (: (:

שלום ורד, התיאור שלך העלה גם בי חיוך נוגה, על האופן בו אנחנו כמהים לטוב, וכשהוא בא - פוחדים לאבדו... החשש מפני כאב האובדן מלווה כל קשר, כל מגע אותנטי, כל חיבור חזק. אין אופציה אחרת... פרט לאופציה לקבל את הפחד כחלק בלתי נפרד מהחיים, להיות מוכנים לשאתו, לחוות את הדברים ביחד איתו... אני מקווה שתתני לעצמך לחוות, ולהיפרד בבוא הזמן הנכון (גם פרידה, אגב, אפשר לעשות לא-לבד). לילה טוב, אורנה

יש רגעים שקשה יותר מידי ,יותר ממה שיכולה לסבול.קשה לעבור את הימים כשבפנים יש כאב שלא ניתן לרפא(לא בדרך שאת מאמינה בה...) .אני פשוט לא מצליחה להרגיש,ורק אם אכאיב לעצמי אולי ארגיש משהו.. יש רגעים שפתאום הכל צף למעלה...ולא מצליחה לדבר על הנושא הכאוב,לא מסתדרות לי המילים,המחשבות כדי שאוכל לעשות את זה... יש רגעים שהאנשים סביבי גם היקרים והקרובים לי ,גם הזרים לי..הכל פוגע בי כמו סכין שנכנסת ישר אל הלב..קשה להסביר את זה... כי הפגיעה לא מכוונת,את זה אני יודעת, אבל עדיין אני לא יכולה שלא להיפגע. יש לי תחושה כבדה בלב,עצוב לי, הכל כל כך עושה לי רע. סליחה אם זה לא לעניין,ואורנה אם זה לא אל תעלי. חן

שלום חן, בוודאי שמילותייך לעניין. אני מבינה שלפעמים את מרגישה מאוד חשופה ופגיעה. זה בוודאי קשה מאוד, ומותר לחשוב על דרכים לעטוף את כאבך ולשמור על עצמך. גם זה מותר... בתקווה לקלות ונעימות, אורנה

שלום אורנה, מה גורם למטפלת לסבול אותי כמטופל תכל כך הרבה זמן, כאשר אני מתנגדת מאוד לטיפול .אני מבטאת את ההתנגדות בכל מיני דרכים למרות שאני ממשיכה להגיע בזמן (אבל לפעמים יוצאת לפני גמר הזמן בלי רשות) ניסיתי להבין אותה, ניסיתי המון, הדבר היחידי שהגעתי אליו (ובטח זה יעצבן אותך), זה רק הכסף. אני בשבילה עוד לקוח, עוד שעה טיפולית ולפעמים שעתיים שבועיות. גם אני הייתי מוכנה לשבת שם בשקט מול אדם שקט ולהסתכל עליו משך שעה בשביל כסף. הרי בסוף זו העבודה שלה, למרות כל הטענות שלכם שאתם נקשרים למטופל. נסיתי המון להסתכל על זה באופן שונה אבל לא הצלחתי... אשמח לקבל ממך הסבר מנקודת ראות של מטפלת (היה לי פעם איתה וויכוח על זה, אבל משפטה האחרון היה את יכולה להאמין או לא להאמין אבל אני כן דואגת לך, ואת חשובה לי מאוד, ומאוד חשוב לי לתת לך להתקדם ולהרגיש יותר טוב עם עצמך). מין וויתור כזה. תודה

שלום יוליה, פסיכולוגים קליניים משקיעים שנים רבות של לימודים והתמחות על-מנת להיות מטפלים, ובדרך כלל הם ממש ממש רוצים לטפל... המחשבה שמטפל מעוניין לבלות את זמנו בישיבה בטלה מול מטופל, מבלי להיות במגע רגשי אמיתי, תיראה מופרכת לכל הפסיכולוגים שאני מכירה! לצד זאת, לפעמים זה מה שצריך לעשות - כאשר המטופל מגיע ממקום רגשי כזה, וזה מה שהוא יכול לעשות כרגע. אז מחכים בסבלנות, מנסים בעדינות, וממשיכים להאמין ולקוות גם בזמנים בהם מטופלים לא מאמינים כלל וכלל... מוכנה לתת צ'אנס שוב? אורנה

לשלוח לך מייל באופן חד פעמי? איני יכולה לרשום זאת כאן. תודה, ליאורה.

שלום בעיית לעיסת הלשון מופיעה אצל אדם בוגר כבן 30 (הבעיה התחילה ככל הנראה כבר בילדות, אך לא מצאו לנכון לטפל בה). הבעיה מופיעה בזמנים שהם לא בהכרח רגעי לחץ, אלא בעתות שעמום שבהן הפה נח מפעולתו כמו צפיה בטלויזיה או האזנה להרצאה וכדומה אודה לכם אם תוכלו לומר מי הגורם המתאים ביותר לטיפול בבעיה זו? (נוירולוג/פסיכולוג/פסיכיאטר?)

שלום אביבה, ציינת שמדובר בשאלת המשך, ואני מקווה שאינני חוזרת על דברים שנאמרו. במידה ולא מדובר בתופעת לוואי של שימוש בתרופות נוגדות פסיכוזה, הייתי מתחילה "בקטן", בבירור רפואי אצל רופא המשפחה, על-מנת לשלול בעיה רפואית. אני מניחה שתקבלו שם הכוונה ראשונית לגבי אנשי המקצוע עמם כדאי להתייעץ - נוירולוג, פסיכיאטר, פסיכולוג המתמחה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי (שיוכל לסייע בשינוי ההרגל) וכן הלאה. בהצלחה, אורנה

אני מחפשת מקום אישפוז לבן משפחה הסובל מסכיזופרניה ואינו מוכן לקבל תרופות ההדרדרות במצבו קשה והיום הוא נמצא במעצר לאחר שאיים על הוריו, אנחנו מחפשים מקום שיקבל אותו בצו בית משפט וישקם האם יש לך המלצותת תודה

שלום אור, אי מבינה שאינך מתכוונת למסגרות אשפוזיות רגילות, אלא למרכז שיקומי לטווח הארוך. אני חייבת לציין שעל-פי תיאורך יתכן שמסגרת שיקומית היא מוקדמת מדי, משום שהתנהגותו מסוכנת לסביבה ויתכן שמדובר בפסיכוזה פעילה. בכל מקרה, אני מציעה לפנות לארגונים המיועדים לסייע לפוסט-פסיכוטים ובני משפחותיהם, דוגמת אנוש, ולקבל מהם הכוונה. שיהיה בהצלחה, אורנה

לאורנה, האם אפשר לפנות אלייך למייל האישי באופן חד פעמי?

היי דרור זאת שוב אני קודם לכן שכתבתי כאן רשמת שתוכל לעזור לי במציאת מטפלים פסיכולוגים ששיטת הטיפול שלהם היא דרך החלומות של המטופל אשמח אם תביא לי את האיימל שלך כדאי שנוכל למשיך לעזרה ממשית. שולה

שולה שלום, הדגשתי אתמול שאיני מכיר מטפלים המטפלים רק דרך החלומות, אלא שיש מטפלים הרואים בחלום כחומר טיפולי בעל משמעות. המייל שלי מופיע בתוך "כרטיס הביקור" שלי בצמוד לשמי בפורום (הקליקי עליו) ואשמח לעזור לך. דרור

הי דרור אם היית יודע מי אני כשאני לא אנונימית,אני מניחה שהיית מבין איזו התקדמות זאת עבורי והיית מתייחס קצת אחרת להודעה(לא מדלג עליה). לילה טוב.

שלום לך, אני מצטער שנפגעת מכך שלא התייחסתי להודעתך, לא הייתה בי כוונה שתפגעי. אבל, אני רואה את מקומי כאן במענה לשאלות שנשאלות, לעיתים במענה לבקשת עזרה כלשהי. לעיתים ישנן הודעות שלהתרשמותי באות לבטא משהו, אך ללא בקשת עזרה בצידן. כך הבנתי את הודעתך אתמול וייתכן ושגיתי. אני מבין שאת מרגישה שקשה לך לבטא את עצמך, או לומר ולבקש משהו, אבל אני אשמח אם להבא תוכלי בכל זאת, לצרף גם אמירה אישית כלשהי, ביטוי אישי כלשהו כך שאוכל להתייחס ביתר קלות. דרור

האם ישנם כדורים העוזרים לשיפור של דימוי עצמי נמוך וחוסר ביטחון? לקחתי כדורים אנטי דיכאונים והם לא עזרו בכך האם יש כדורים ספציפים לבעיה הזו? האם קיים טיפול קוגניטיבי שמוכיח את עצמו בתחום הנ"ל?

יעל שלום, דימוי עצמי נמוך יכול להוביל לעיתים לדכאון. במקרה כזה טיפול אנטי דכאוני יעזור לדכאון אך לא ישפיע על הדימוי העצמי. למיטב ידיעתי אין טיפול תרופתי שיכול להשפיע על הדימוי העצמי. אבל טיפול פסיכולוגי בהחלט יכול להשפיע. וכאן באמת ניתן להיעזר בטיפול קוגנטיבי התנהגותי (לפנות למטפל המתמחה בגישה זו). או להיעזר בטיפול פסיכודינמי שגם הוא יעיל בטיפול בדימוי עצמי פגוע. דרור

דרור שלום, ואני מצטערת שוב שאיני יכולה לפרט למה,אך אני מרגישה מכל הבחינות כעת ש... ר ע ל י מ א ו ד ! ! ! וששום-דבר לא מסתדר ולא יסתדר,כי כמה שאנסה,רוב קשיי החיים האפשריים,"יודעים למצוא את דרכם אליי",עד כמה שזה נשמע בטח מצחיק ומוזר. אולי אני סתם 'משחררת קיטור' כרגע,אך כבר אין לי כוח יותר לכל 'מלחמות החיים' ואני חשה שאני 'מותשת' - נפשית (בעיקר) ופיזית.

משתנה שלום, צר לי לשמוע עד כמה רע וקשה לך, עד כמה את מרגישה שכל הצרות נמשכות אלייך, ולעיתים נדמה שאכן זה קורה כך. אבל לעיתים לדרך בה אנו מסתכלים על הדברים, מתוך תחושה פנימית שהדברים לא באמת יסתדרו, שלי לא יכול להיות טוב באמת, יש השפעה על הדרך בה הדברים קורים. אני לא מתכוון שזו אשמתך, או שיש כאן משהו מיסטי, אלא שכאשר משהו לא מסתדר ומראש ציפינו שהוא לא יסתדר היכולת להתמודד איתו נמוכה יותר. דרור

חשבתי שכמה ימים של שקט כבר יביאו לי את השלווה ..המיוחלת השקט היה סמוי .. מסתבר שקט שלפני הסערה ... ועכשיו , הרעש הזה בתוכי ..זועק - אילם והכאב שלי ..שורף- כבוי. והילדה שאני .. ככ מפוחדת.. להיות..לעשות..לחיות ואני לוחשת לה בשקט .. אמונה..ילדה ..אמונה !!! אני מנסה לקחת שוב נשימה עמוקה מחדש, מנסה להתחבר אלייה שוב והפירוד הזה מגיע כבר ככ מהר מנסה לדבר אלייה , לשכנע אותה ..שוב .. אמונה ילדה .. פשוט אמונה ! אבל מה עושים דרור.. שאני לא מצליחה לשכנע את עצמי לפני ...? עצובה וכואבת ככ .. שאני לא יודעת מה לעשות מאבדת שליטה ... דרור , אתה כאן ? שרית

שרית שלום, את מנסהלומר שוב ושוב לעצמך ולילדה שבתוכך להאמין, להאמין שתצליחי לצאת מזה. אני חושב שזה כיוון נכון, לחזור ולומר לעצמך את זה ברגעים קשים. אבל חשוב שתצליחי להרגיש שאת והילדה חד הן. אתן לא שונות ולא נפרדות גם אם כרגע זה מרגיש כך. תחזיקי מעמד ועם הזמן התקופות של השקט ילכו וייגברו והסערות, גם אם לא יעלמו, הרי שיפחתו מאוד. דרור

ערב טוב יש לי שאלה עד כמה ניתן לסבול את השקט של המטופל? אני בטיפול שנה ומשהו, ורוב השיחה בעצם היא שקט מוחלט, אבל אני ממשיכה להופיע כל שבוע בזמן למה? האם היא תגידי באיזשהוא שלב שהיא לא תוכל להמשיך כך? תודה

שלום לך, את שואלת מדוע היא סובלת את זה וכמה זמן היא עוד תמשיך לסבול את זה. אבל האם את יודעת מדוע את סובלת את זה שנה ומשהו, מדוע את בוחרת שלא לדבר? ישנן שתיקות שהן משמעותיות בטיפול, הן מאפשרות מחשבה או היחשפות הדרגתית לתכנים קשים. השאלה היא האם זה לא קשה לך, האם את מדברת על הקושי שלך עם השתיקות? את שואלת גם האם היא תאמר שהיא לא יכולה יותר. אני חושב שכאן את בעצם חוששת שהיא תדחה אותך, או שאת תימאסי עליה, אבל חשוב לזכור הטיפול הוא בשבילך. הקושי לדבר הוא שלך ומייצג אולי קשיים אחרים שחשוב לעבוד עליהם בטיפול. דרור

שלום דרור אשמח לשמוע מה דעתך על מטופל שפשוט קם והולך באמצע הפגישה, כי אינו יכול לשאת יותר. (זאת לא הפעם הראשונה שאני בורחת, כשאני לא מצליחה להתאפק יותר וכשיש אפשרות שאני אפרוץ בבכי או כשהיא לא מבינה אותי ואני לא מצליחה להעביר לה מה ואיך אני מרגישה כלפי נושא מסוים). איך אתה רואה את זה בתור מטפל? מה זה אומר לך? האם זה פוגע בך, או שיש מקום שתבין את זה ותבין מה עובר על אותו מטופל?

תמי שלום, קיימים מקרים בהם המטופל חש שאינו יכול להישאר עוד בחדר, בין אם יש לו קושי לבכות מול המטפל, או שהוא חש תסכול או חרדה גבוהים מדי הוא מעדיף לקום ולצאת. העבודה הטיפולית של המטפל היא לנסות ולהבין מה קרה שם. הרי הכלל הבסיסי בטיפול הוא שעל הכל אפשר לדבר, שאי אפשר לעזור כאשר עושים דברים במקום לדבר עליהם. אז חשוב להבין מה קרה שהמטופל לא הצליח לעמוד בזה. לנסות לחשוב ולהתקדם ביחד איתו אל עבר היכולת לומר במקרים מסויימים למשל:" אני רוצה לברוח מכאן". אני מבין את החשש שלך שפגעת בה, אולי גם החשש שהיא לא תרצה לעבוד איתך יותר. אבל גם אם פגעת בה, אני בטוח שהיא תצליח לעמוד בזה ולאפשר לשתיכן להמשיך הלאה. דרור

שלום רב זאת שוב אני . שאלתי היא לבעלי המקצוע. האם אפשר ללכת לפסיכולוג ולעבור טיפול אצלו אבל דרך החלומות של המטופל אם כן ואם אתם מכירים שיטת טיפול כזאת אשמח לקבל מכם שמות של מטפלים מאיזור המרכז או אשדוד. תודה מראש שולמית

שולה שלום, פרויד טען כי החלומות הן דרך המלך אל הלא מודע. הוא ייחס חשיבות רבה לחלומות ולפירושן. אבל שיטתו והיא נהוגה במידה זו או אחרת עד היום ראתה בחלום כחלק מהטיפול. ישנם מטפלים ששמים דגש על חלומות, אך איני מכיר מטפלים המטפלים רק דרך חומר החלום לאורך כל הטיפול. ונשאלת השאלה מדוע את רוצה שהטיפול יהיה מבוסס רק עליהם. אם את מעוניינת במטפלים הרואים חשיבות בחלומות, ורואים בהם ככלי טיפולי חשוב אשמח להמליץ לך אם תפני אליי למייל האישי. דרור

אני בן 60 וסובל מדיכאון יותר מ-5 שנים. לאחר שבשנה האחרונה הייתי מאד עצבני ואגרסיבי החלטתי להישאר ובבית ולהשתדל לא לצאת מהבית כדי לא לגרום נזקים לאשתי וילדי. אני לוקח לטיפול תרופה בשם ציפרגלס 2 כדורים בערב ואחד בבוקר ואני גם לוקח כדור שינה לפני השינה בלילה כדי להצליח להרדם. איך אני מבלה את היום? ובכן אני מתעורר בבוקר בערך ב-7 לפעמים אוכל משהו ולוקח תרופות ואז כך שוכב במיטה ושומע רדיו. בערך בצוהרים או קודם נרדם שוב ואז קם מהמיטה ב-17:00 בערך שאשתי חוזרת מהעבודה, אוכל צהריים קצת אינטרנט ורואה טלויזיה עם האישה. פעם בשבוע אני ניפגש עם חבר לשיחה ולעיתים רחוקות יוצא לארוע משפחתי או חברי. אני מרגיש שעברתי כבר מספיק בחיים, יש לי 3 ילדים גדולים שכבר יכולים להסתדר בעצמם, אשתי סובלת גם מדיכאון ומטופלת גם בכדורים והפסיכיאטר שלי נראה שהתייאש ממני ולאחרונה גם התחלף הרופא. הרופא שלי טוען שבגלל ברוקרטיה וחוסר תקציב אנשים כמוני לא יקבלו טיפול מתאים לעולם ואני מפחד מאד מאישפוז במחלקה סגורה, דבר שניסו לעשות לי לפני כחצי שנה. איני עובד כבר הרבה שנים ואני מקבל את מצבי אך חושש ששכיבה ארוכה במיטה עלולה להזיק לי ולמעשה אין לי כל פחד מהמוות אבל פוחד ממחלות קשות. מה הייתים אומרים לי לעשות?

פז שלום, המצב שאתה מתאר הוא מצב כלל לא פשוט ואתה בוודאי יודע זאת. אתה סובל מדכאון כרוני כבר חמש שנים, ללא הטבה משמעותית למרות הטיפול התרופתי. בדבריך אתה אומר שמשהו גרם לך לפנות לכאן, המחלות הפיזיות. קיים קשר בין מחלות פיזיות לנפשיות בעיקר כאלו הגורמות לעלייה בלחץ, ירידה בפעילות ושמירה על הבריאות. במובן זה חששותיך מוצדקים. השאלה מה ניתן לעשות תלויה במידת המוטיבציה שאתה וסביבתך יכולים לגייס. אתה מפחד מאשפוז במחלקה סגורה, אך ישנן אפשרויות טיפוליות נוספות. למשל טיפול יום. כלומר מסגרת טיפולית קבועה המתחילה בבוקר ומסתיימת בשעות הצהריים. כמו כן עם ההתקדמות הטיפולית ניתן ורצוי לשקול אפשרויות תעסוקה נוספות. בכל מקרה דבר עם הפסיכיאטר שלך, נסה לברר איתו על אפשרויות טיפול מעין אלו. נצל את המומנטום שבעטיו כתבת לכאן. את אותו גורם שהביא אותך לפנות. דרור

ליאת, השבוע היתה לי,מעידה קטנה והייתי בבית חולים,ומאז הלחץ עלי הוא קצת יותר מסיבי,לכן ביקשתי ממך את הטלפון של הרופאה. אבל מה היא בחו"ל עד אמצע דצמבר(כמה אירוני),ושוב אני נשארת עם אותה מילה מפורסמת-ס-ב-ל-נ-ו-ת-!!!את יודעת אני מרגישה קצת כמו,שבי(החילזון)מפרפר נחמד,פעם שהייתי קטנה(וזה היה מזמן)היה בפרפר נחמד את שבי שהוא שעה אומר ומתחנן"כמה שאני צמא"ואף אחד לא מקשיב לו,עד שסוף סוף הואילו להביא לא כוס ענקית עם מים וקש,הוא לגם דוגמית של לגימה ואמר, "כמה שהייתי צמא"... אגב,מיותר היה לציין זאת,גדלתי בידיעה שאין לערבב,חלב עם בשר,בכלים,באוכל, ועבורי גם בחיים בכלל. כך שזה ברור לי כשמש(גם כאשר היא נעלמת).תודה בכל זאת,חוזרת למצב המתנה,אילו רק היה אפשר לעשות המתנה להכול...אפילו לא בחלום! שבת שלום ד.

שלום ד. אני רוצה להזכיר לך שיש במדינת ישראל יותר מרופאה אחת. אשמח לעזור לך בנושא. את יודעית איך למצוא אותי. לילה טוב ליאת

ליאת את יודעת, עדיין קשה להאמין שהיא היתה שם...הרגשתי שהיא קצת היפראקטיבית כמוני, אבל ללכת למופע של גילאי עשרים-שלושים? ואני עדיין בלבטים...לא יודעת אם יש טעם להמשיך... תודה ליאת לילה טוב

ME, כמה מטריד לגלות משהו בלתי נתפס על המטפלת.. אני ממש מזדהה איתך. אני בדיוק עכשיו גיליתי שהמטפלת שלי (האמת,שהפסקתי טיפול ובכל זאת..) היא גרושה ואם לשניים, ובילתה את זמנה באיזה פסטיבל רוחני. ואת מי היא פגשה שם? ועם מי היא דברה? עם החברה הכי טובה שלי, שלאורך הטיפול הזכרתי אותה רבות. החברה שלי סיפרה לי שנדמה לה שזאת שהיא פגשה היא המטפלת שלי. זה עשה לי מאוד רע. אני לא מבינה כל כך למה. פתאום כל הטיפול נראה כמו קישקוש, אני כועסת ולא מצליחה לעכל את זה. ליאת, אפשר את דעתך? אופס, השעה מאוחרת, אם לא תוכלי זה בסדר. ME, מצטערת שהתפרצתי לעץ שלך. הזדהתי קצת עם התחושה שלך. הרגע חזרתי עם הידיעה הזו ואני נסערת. לא ברור לי איך אני מרגישה,ולמה זה מטריד אותי אם עזבתי. אולי כי ישר חשבתי שיהיה לי קשה לחזור לשם כשאני אצטרך. :-(

שלום דפנה, לא פעם עולות כאן בפורום "תלונות" על נטייתם של מטפלים להישאר במידה רבה אלמונים מול המטופלים שלהם. הסיפור שלך מדגים בצורה נפלאה את הרציונל שמאחורי ההימנעות מחשיפה. לא כתבת מדוע הפסקת את הטיפול, אך אני מניחה שאלמלא ידעת את מה שאת יודעת היום, יכולת למצוא את עצמך שוב בטיפול אצלה, ולהיעזר כפי שנעזרת עד היום. אני מודה לך על השיתוף החשוב, ומקווה שתצליחי להתגבר על התגלית, ואולי גם לבדוק עם עצמך (או איתה?) למה הידיעה הזו מטלטלת אותך עד כדי כך. בברכה ליאת

ערב טוב ME אני רוצה להאמין שהלבטים אינם קשורים להעדפותיה התרבותיות של המטפלת שלך :-)) ומקווה שתוכלי להגיע לבסוף להחלטות הנכונות. ליל מנוחה ליאת

ליאת, אני לא בטוחה שהיא יכולה לעזור לי בענין מסוים, לכן חשבתי לעזוב. הצעתי לה שנקבע פגישת פרידה(בלי זה היא לא נותנת לי ללכת:). אני מניחה שהיא תחסר לי אבל לאיודעת מה הטעם להישאר כרגע. המעבר גם נכנס כשיקול.לא יודעת... דווקא העדפתה המוזיקלית גורמת לי להישאר...צרבתי לה קודם דיסק...(ועדיין מוזר לי) מקווה שאת עדיין כאן תודה ולילה טוב

איבדתי את התפיסה והאידאה שנתנה לחיי משמעות. איבדתי את החיוניות, העוצמה, הכח וההישרדות. לא מצאתי שום משמעות באופן בו ויתרתי ואיבדתי את עצמי. שום דבר מהערכים אינם מושכים אותי יותר- לא עבודה (לא מעוניינת לחזור למעגל העבודה), לא אהבה (הגם שאיננה), ולא באופן בו אני מתייחסת לעולם. נכון שיש לאדם חירות וחופש לבחור- אבל אינני מצליחה לבחור אחרת או אינני רוצה, אני לא יודעת מה נכון יותר מבין השניים. תמיד היה בי מתח בריא ונכון בין שאיפה להגשמה, מה שהותיר אותי לרוב דרוכה כמו קפיץ להזדמנויות ולעשייה בחיים. הכל החל עם התכווננות והשתקעות יתר בחיטוט פנימי.

אני רוצה להוסיף, שמטפלת צריכה להיות בעלת רגישות, אחריות מקצועית ואינטגרטי. אם היא (במידה ויש בה מידה מסוימת של רגישות), מבחינה כי המטפלת אינה מחבבת אותה כי פשוט זה המצב- נקודה! בלי שהמטפלת תיקח זאת באופן אישי מדיי ותטיח האשמות כנגד בדבר האשמה אצל המטופלת כי בלה בלה בלה... וכך המטופל/ת נשאר לאורך שנתיים ו...עד שהשפעה מזיקה של הטיפול לא איחרה לבוא. וכאילו זה לא מספיק- המטפלת נעלמה מעל פני האדמה ללא לשאול בשלום המטופל. האם זה מגיע שאדרדר למצב כזה????? הגיע הזמן שפסיכולוגים יפסיקו להסב כל דבר כאילו ואין כלל השפעה מזיקה מטיפול לחיים ולא לפתור זאת בהמשך טיפול במקום אחר. תודה

שלום ברי, התגובה שלך, כמו תגובות נוספות כאן למטה, מבטאת כעס כלפי, כמי שמייצגת אולי גישה המגוננת על הפסיכולוגיה והפסיכולוגים בכל מחיר. במועצת הפסיכולוגים יש וועדת אתיקה המהווה כתובת לכל מקרה של רשלנות מקצועית או נזק כתוצאה מטיפול. קיומו של גוף זה מעיד על כך שיש בו צורך, ונעשות טעויות. עם זאת, אין בכוונתי להפוך את הפורום, ובטח לא את עצמי, לבית-דין שדה, שישפוט וירשיע מטפלים על סמך תיאור קצר, נרגש ככל שיהיה. חשוב שמטופלים יבטיחו את שלומם ויגיעו לטיפול אצל מטפלים מורשים ומקצועיים, ובכך יצמצמו במידה ניכרת את הסכנה. בברכה ליאת

"זה סתם עוד יום שעובר... זה סתם עוד יום שאין לו סוף.... זה עוד יום שישכח... הכל תקוע ונמרח... וזה סתם עוד יום שעובר..." זה סתם שיר ששעמתי היום, וזה בדיוק מדבר על התחושות שבי. אני עודבת ולומדת, ואין לי זמן לנשום או לבלות, אבל זה בסך הכל מה שאני מרגישה בסוף היום. אני לא מוצאת שום טעם במה שאני עושה או אעשה. לא מצליחה למצוא את האושר שכולם מדברים עליו. אולי כולם משקרים? הלוואי

שלום רב, תחושות של אושר, סיפוק ומשמעות אינן נופלות עלינו משמים, וברוב המקרים הן תוצאה של עשייה ומאמץ, ולאו דווקא של בילוי ופנאי. יש אנשים שמתמלאים תחושת משמעות ועניין בהיותם מתנדבים למען הזולת, ויש כאלה המשיגים אותה תחושה ממש כתוצאה מחתירה להגשמת משאלותיהם האישיות. אני לא חושבת שכולם משקרים, אלא שעדיין לא מצאת את מה שיגרום לך לחוש שמחה. אישית, אני חושבת שגם לחיפוש אחר משמעות יש ערך משל עצמו. דרך צלחה ליאת

למה אני בכל פעם שאני עושה ACTING OUT (כפי שאתם מכנים את זה שזה כולל, לצעוק, לשבור, לצאת מהפגישה, שתיקה מוחלטת) אני מרגישה יותר טוב אחרי הפגישה. האם זו דרכי להגיד לה שקשה לי? שכואב לי? שתהיי לצידי? האם היא תבין, אם זו אכן כוונתי? עד כמה היא תסבול אותי? ולמה מטופלים משתמשים בטכניקה זו (אפילו כשהם לא מודעים לזה)?

שלום א' acting out או בתרגומו לעברית "ביטוי בפעולה", הוא מושג פסיכואנליטי במהותו, והוא מתייחס למצבים בהם המטופל "מתנהג" את רגשותיו במקום לתת להם ביטוי מילולי. בדר"כ פעולות אלה *אינן* מודעות למטופל, והוא עושה בהן שימוש בהיותו חסום רגשית או חרד מול ביטויים רגשיים עוצמתיים. ההתנהגויות שאת מתארת מבטאות באופן ישיר אגרסיה, ולכן הן אינן acting out במובן הקלאסי של המושג. בכל מקרה, מטופלים נוטים להשתמש ב"ביטוי בפעולה" כאשר הם למדו שביטוי רגשי ישיר לא זכה להתייחסות נאותה או סיבך אותם בצרות בשנים המוקדמות לחייהם. בברכה ליאת

היי ליאת, מה שלומך? גברת פסיכולוגית ואני עדיין לא מסתדרות, פשוט לא מתקשרות. לא טוב לי בטיפול. קשה לי. מאוד. כן יאמר לזכותה שהיא מאוד משתדלת. היא אומרת שלפעמים היא מרגישה במקומי. כשאני מנותקת אני מעבירה אליה את מה שאני לא יכולה להרשות לעצמי להרגיש כדי לשרוד. היא מרגישה, ואני "מקבלת" אותה מתוסכלת או כועסת כשאני בכלל לא מסוגלת להתחבר לשם. היא גם אמרה שכנראה הטיפול שלי יהיה טיפול בפרק מסוים בספר שלם. שלא נוכל לטפל בכל הספר, כי הנפש חכמה והיא לא תתן להתקרב למקומות מסוימים. אז בגדול אני ככה ככה. אני קצת עייפה מעולם הפסיכולוגיה. אני רוצה לחיות חיים פשוטים. אם זה בכלל אפשרי... שבת שלום. נורית

נורית יקירה, חיים פשוטים זה הכי, אחי. (לא בא לי לשבש את הסלוגן, אחותי) להיות בטיפול זה לא בהכרח להיות ב"עולם הפסיכולוגיה". להיות בטיפול זה - לפחות בעיני - לחיות את החיים הפשוטים, אבל כבר לא לבד. לתת לשעה השבועית הזו משמעות וערך מיוחדים, בהיותה מאפשרת עצירה לצורך התבוננות ולמידה, השקעה בעצמנו, תדלוק, התמלאות, התרוקנות (מדברים אחרים), ועוד. למרות שעצוב לי כשקשה לך, נעים לי לדעת שיש מי שמחזיק עבורך את הרגשות הקשים, ומפנה אותך לחיים. זה לא מובן מאליו. ליל מנוחה ושבת נעימה מחר ליאת

מה עושים עם תחושת הקורבניות תופסת אותך באמצע החיים? כאשר עד אז היה ונחווה בדיוק ההיפך- היתה תחושה חזקה של יכולת השפעה ושליטה, רצון לנגוס מהחיים בשמחה ובהתלהבות, תחושה של עמידות נחושה ובטוחה. בגלל טיפול שלא היה מבוסס בו קשר טיפולי טוב. במהלך הטיפול דברים יצאו מפרופורציות והתוצאה היתה של מסכנות ואומללות בשל דברים (ששוב), לא נחוו אצל המטופל כמשמעותים או ככאלו שבכלל היוו גורם כזה או אחר בחיי המטופל. אבל בשל נסיונות חוזרים ועיקשים של המטפל להראות למטופל...כי יש מסכנות ואומללות שהתרחשו בילדותו (בסה"כ משפחה ממוצעת לחלוטין, ללא שום דברים יוצאי דופן), איכשהו עניין זה תפס נפח מרכזי, גדל והתעצם מעבר לכל פרופורצייה ועכשיו התקבע כחוויה אחרת ממה שהמטופל חש וחשב עד לאותה נקודה על חייו. כתוצאה מזה- המטופל חש כקורבן לנסיבות החיים שכביכול גדל בהם (שעד לאותו טיפול, כלל הדבר לא היווה השפעה מכריעה), וממשיך לחוש מסכן ואומלל על דברים שלא קיבל... בשביל מה היה צריך מטופל זה לגשת בכלל לטיפול ? שיצא ממנו קורבן וימשיך לרחם על עצמו? אני רוצה לציין, שאותו מטופל כבר אדם באמצע שנות ה- 30 וכל חייו נטל אחריות למעשיו וקיבל את משפחתו עם כל החסרונות והיתרונות ובשל כך מעולם לא האשים את הוריו בקשייו. הוא היה בחור עם שמחת חיים מלהיבה,הרפתקן, נוכחתו תמיד עוררה תחושות מרוממות, אופטימיות, נעימות. הבחור לא סולח לעצמו שפנה לטיפול שמלכתחילה לא היה לו שום צורך בו אלא לשם התנסות בדבר חדש. מעבר לכך, היה לו כח השפעה וקסם על הסביבה שנמוג ונכבה כלא היה מעולם. מבחור שהיה לכל הדיעות עם פוטנציאל גבוה אף תיפקד בתפקיד ניהולי נהפך למשהו לא מוגדר ושרוי באפילה ובמדבר משמים. כל המכוונות שלו כיום היא כלפי פנים על הצד השלילי, כלומר: הוא מבקר ושופט עצמו על כל צעד ושעל ואינו מעריך עצמו יותר. הבחור לא שרוי בדכאון (הדבר נבדק מס' פעמים). הוא סיפר ל שגם יכולותו "לקלוט, אנשים פחתה. אני משערת שמה שאני רוצה לומר- שכמו שטיפול יכול לעזור הוא יכול גם להרוס באותה המידה! רק חבל שככה נפלו גיבורים...

שלום חברה, *גיבורים* לא נופלים כל כך מהר, מסתבר. ואם הם נופלים, זה בדר"כ בשל מבנה רעוע שנבנה על יסודות מעורערים. מאחר ואיני מכירה את פרטי המקרה, ועל פניו הוא נשמע מוזר ביותר, לא אוכל להתייחס עניינית למקרה הספציפי. נדמה לי, לכן, שהאזהרה הגורפת שלך מפני טיפול פסיכולוגי היא מרחיקת לכת. האזהרה המתבקשת יכולה להיות אחרת: אם כבר פניתם לטיפול, דאגו שזה יהיה אצל פסיכולוג קליני, עובד סוציאלי קליני או פסיכיאטר עם הכשרה בפסיכותראפיה. בברכה ליאת

ליאת, אינני מבינה מדוע הסיפור על פניו נשמע לך מוזר? סיפרתי לך את המקרה לאשורו כפי שהוכח עובדתית בשטח! אגב, אותה פסיכולוגית- היא פסיכולוגית קלינית עם תעודות משרד הבריאות ועובדת דרך קופ"ח. נשמע לי שאת חווה הודעה זו כמתקפה ישירה- שבס"ה ביקשתי "פיצוי" על אובדן והרס חיים של אדם מקסים ומשכיל.

ליאת, אני לא יודעת אם תעלי את ההודעה לפורטל ולו בשל השעה המאוחרת. אבל שאלה לי- רוב האנשים שבאים לטיפול , מצבם הנפשי הרי רעועה מלכתחילה...אז מה? זה אומר שצריך לפרק אותם לגמרי ואז לעזוב אותם? אני פשוט לא מצליחה להבין את התגובה "האמפטית" שלך.

שלום לך, אשמח אם תגידי לי אם מה שאני עושה נכון או לא! אני בטיפול, אבל יש לי גם שני חברים קרובים שהם פסיכולוגים. אז אנ יכל הזמן שואלת אותם כל מיני שאלות, מתייעצת איתם, בודקת בתורה עקיפה את מה שהיה בטיפול, לפעמים אני משקרת להם ואומרת שעזבתי על מנת שיתנו לי יותר תשובות ותמיכה. הבעיה שאני לפעמים מבולבלת, מוצפת, ואז אין לי למי לפנות! ואני לפעמים מתנתקת מכולם ואפילו מהמטפלת שלי בלי שום הסבר. פשוט מתרחקת לזמן מה!

שלום מעיין, האסוציאציה הראשונה שעלתה אצלי למקרא דברייך הייתה של "ללכת בלי - להרגיש עם". אחד הדברים המעייפים פסיכולוגים יותר מכל, זה הציפיה שיטפלו "על הדרך" גם בחבריהם. גם אם הם נותנים עצות פה ושם, זהו בוודאי אינו טיפול. ברוח הפניות של קודמותייך, אזכיר שטיפול יכול להתקדם ולהצליח כאשר המטופל רוצה בכך ומוכן להשקיע את המאמצים הכבירים הכרוכים בזה. לשקר לעצמנו ולאחרים נראה בעיני השחתה של זמן יקר וכסף. שולחת לך אומץ ועידוד להתחיל לגעת באמת שלך, לאט לאט. בהצלחה ליאת

אני בטיפול כבר למעלה משנה , במשך כל הטיפול אנחנו רק מתעסקות עם עצם זה שאני לא ממש מדברת איתה ( מחוץ לחדר הטיפול אני בחורה מאוד תקשורתית ויש לי הרבה חברים ) , אני באמת כנה ומספרת לה כל מה שאני מרגישה ביחס לטיפול , אבל מעבר לזה אני לא ממש מצליחה לספר לה יותר מיידי , ואני רק מרגישה כל כך מטומטמת כל פעם מחדש .(לא מסוגלת פשוט לבוא ולהתחיל לדבר כשמישהו יושב שותק ומסתכל עלי ..) היום שנה ומשהו אחרי אני מרגישה רע יותר , אני יותר בדיכאון , הכול ניראה לי מפחיד יותר , והתובנה הכי עמוקה שהגעתי אליה היא שאולי אני לא בנויה לעולם הזה . השבוע החלטתי לעזוב שאין טעם להמשיך ללכת כי גם ככה זה רק גורם לי לשקוע יותר בדיכאון - אבל עצם המחשבה מאוד הלחיצה אותי .. אני ממש מתוסכלת ואני לא יודעת מה עושים , אני ממש מרגישה שאני צריכה עזרה ,אבל משום מה העזרה הזאת גורמת לי להרגיש הרבה יותר רע -ולא בגלל שאנחנו מתעסקות עם איזה תכנים נוראים . איך יוצאים מהמקום הנוראי הזה ?! ( ובבקשה אל תגידי לי לדבר איתה על זה , כי זה הדבר היחיד שאני עושה כבר שנה ). תודה מראש ..

שלום מישהי, אני מזמינה אותך לקרוא את תשובתי לציפי, מתחתייך. טיפול פסיכולוגי נשען על עקרון יסודי לפיו המטופל מביא אל החדר חומרים מעולמו הפנימי באמצעות דיבור- מחשבות, אסוציאציות, חלומות, זיכרונות ואירועי היומיום. השתיקה של המטופל משקפת ברוב המקרים התנגדות לתהליך, וחרדה מפני תכנים רגשיים מציפים. מטפלים מודעים לכך, ומצויידים בדר"כ בסבלנות הנדרשת. זהו אכן תהליך קשה הדורש אומץ ונחישות. אם את נחושה להיעזר, יהיה עליך למצוא בסופו של דבר את הדרך להתמסר. בהצלחה ליאת

כבר יותר משנה אני מנסה , אני לא רואה את זה מתקדם לשום מקום , אני לא מצליחה להאמין שבאמת אכפת לה (והאמת אני גם לא מצפה כי אני מבינה שאני חלק מהעבודה שלה ) . וככול שאני מספרת יותר אני מרגישה יותר מטומטמת . (אכשהו הכול יוצא עקום ) . יש לי תואר ראשון במדעי התנהגות ואחרי שנה של טיפול , אני יותר ויותר לא מבינה מה קורה שם , אבל קורה לי משהו לא טוב , אני לא מאשימה אותה יכול להיות שזה באמת האישיות "הדפוקה" שלי שלא מצליחה לסמוך על אף אחד.. אבל זה לא הופך את זה לפחות מייאש ..

ערב טוב, אני בחורה שקטה ומאופקת מאוד. מעדיפה להקשיב במקום לדבר על עצמי. אתגרתי את עצמי והתחלתי טיפול בדברים שתוקעים אותי בחיים. אבל אני עדיין שקטה שם (אצלה אני יותר שקטה מאשר בחוץ ואפילו אולי עושה דווקא), מעדיפה לשמור את הכאב בפנים, למרות כל הנסיונות שלה. אני שנה ושלושה חודשים שם ולא מצליחה לתת בה עדיין אמון מלא. אני חוזרת הביתה אחרי הפגישה ומוציאה את כל הכעס שצברתי בתוך הפגישה בסביבה שלי ובדרכים שלי. וכך אני בחיים אף פעם לא מראה את הכאב שלי. שומרת עד שאני מוצאת את המקום המתאים והבודד שלי להוציא את זה. ואני עייפה מזה. לא יכולה יותר, אבל לא יכולה להשתנות בגיל כזה ונראה לי שגם שהיא עייפה. ואני מפחדת שהיא תנטוש כמו האחרים.

שלום ציפי, מטפלים לא נוטשים כל כך מהר, והם צברו לעצמם מוניטין כסבלנים גדולים. טיפול פסיכולוגי יכול להתקיים, כנראה, בכמה רובדים. ברמה הגלויה, את מתנגדת, עושה דווקא, מבקשת להוכיח שהיא כמו כולם - נוטשת ולא אמינה. ברמה העמוקה יותר, את מתעקשת, ממשיכה להגיע, מתאווה להיות מוחזקת במקום הבטוח שהיא יכולה להעניק לך. ההתעקשות הזו יכולה להעיד על כך שמשהו טוב בכל זאת קורה שם. נסי להתאזר בעוד סבלנות. השינוי אפשרי תמיד. בהצלחה ליאת

את מציינת שמטפלים אינם נוטשים כל כך מהר ויש להם מוניטין כסבלנים גדולים. ליאת, לצערי יש לי חדשות בשבילך. המטפלת שלי נטשה אותי (לא מילולית), ודי מהר , ומתי? בזמן שהכי הייתי זקוקה לאחזקה ולטיפול בגלל התפרקות אצלה. אשמח לשמוע מה יש לך לומר על זה? ציפי, קבלי את התנצלותי שנאלצתי לכתוב תחת ההודעה שלך.

יש לי עוד שאלה ליאת. אשמח את תעני לי גם כאן. איבדתי הורי לפני כמה שנים, ואני לא מצליחה להתמודד עם הדברים שלהם שנמצאים בבית. אפילו לנקות את הארון אני לא מצליחה. הכל נשאר כפי שעזבו אותו, ואני מרגישה שאין לי את הזכות לגעת בדברים שלהם. אני לא דיברתי על זה בטיפול. ואין לי מי שיעזור לי להתמודד עם זה (בלארגן את הדברים, כי גם האחים שלי מתעלמים מהנושא והם לא גרים בבית). איך אפשר להתמודד עם זה. תודה לך

שוב שלום לילי, המשימה של פינוי חפצי ההורים היא משימה קשה מאין כמותה, הטעונה במשמעויות סימבוליות ובהצפה חדה של זיכרונות התוקפים כמעט את כל החושים. אני חושבת שעליך להעלות את הנושא על סדר היום בפני האחים שלך, ולבקש מהם - לא תזיק מידה של אסרטיביות - להתגייס יחד כדי להיפרד סופית מהחפצים הללו. תוכלו לקבוע מראש יום שיתאים לכולכם, מבלי יוצא מן הכלל, ולהירתם לזה. מניסיוני, אוכל לומר שמה שנראה מראש כמשימה בלתי אפשרית, יכול להפוך - עם גישה מתאימה - לחוויה מיוחדת ומשמעותית, ואפילו ל'גיבושון' משפחתי בין האחים. בעניין ה"זכות" לגעת בדברים, אני חושבת שלמדתי בדרך הקשה הזו, עד כמה חפצים יכולים לאבד מערכם הממשי בהיעדר בעליהם. הרבה שאלות פילוסופיות עולות בהקשרים כאלה, על מקומם של חפצים ודברי ערך בחיינו, שאלות הנוגעות למרדף האינסופי שלנו אחר מוצרים העולים בכסף רב, מרתון אינסופי של צבירה מיותרת, אשר יום אחד תיפול למעמסה כבדה על מישהו, שירים גבותיו וישאל "למה, בעצם?". קצת נסחפתי, אני מודה. מקווה שאולי בכל זאת תמצאי טעם כלשהו בדברים. יש כנראה דברים שאין דרך נעימה לעשותם. כל אחד מוצא את הדרך שלו לצלוח אותם בשלום. בהצלחה ליאת

שלום, אני נמצאת בטיפול דנמי שנה וחצי. הפגישה האחרונה הייתה מאוד קשה כי עבדנו ב-EMDR על נושא מאוד כואב. היה לי מאוד קשה נפשית וגם פיזית. בכיתי, והייתי במצב שאף פעם לא קרה לי וכאילו חזרתי לאותו יום שהדברים קרו לי. ופתאום היא אומרת לי "תם זמננו, נתראה שבוע הבא". ביקשתי ממנה שתתן לי כמה דקות רק להתאושש ובכדי לצאת החוצה. האם זה נכון לסיים פגישה טיפולית באופן חד כזה, ואפילו אם הגבולת מחייבים את זה, ויש לציין שאף פעם לא ניסית לעבור את הגבולות האלו!! אני עדיין רועדת וקשה לי עם כל הנושא, והיא גם לא התקשרה לשאול בשלומי, למרות שהיא יודעת שזה היה מין אתגר בשבילי לפתוח את הנושא והיא הבטיחה שתהיה לצידי. אשמח לשמוע את דעתך. סוף שבוע חמים

שלום לילי, באופן אופטימלי, רצוי לעשות מאמץ להגיע לסוג של 'סגירה' לקראת סוף השעה הטיפולית, כדי לא לשלוח החוצה מטופל בהצפה רגשית. דווקא ב-EMDR, הדברים יכולים לפעמים להימשך מעבר למתוכנן, וגם למטפל קשה להעריך מראש מתי זה יקרה. לרוע המזל, לפעמים למציאות תכתיבים משלה, וכנראה שלא הייתה אפשרות טכנית לחרוג מגבולות השעה. אני חושבת שחשוב מאד להביא לידיעת המטפלת שלך את תחושותיך, ולתת לה הזדמנות להסביר מה קרה. בכל מקרה, אני מקווה שטיפולי ה-EMDR יביאו להקלה המיוחלת. ברוב המקרים עוצמת התגובה הרגשית פוחתת משמעותית מפעם לפעם. שולחת לך חיזוק ועידוד מכאן. ליאת

עוד שאלה אשמח אם תעני לי האם זה נכון או מקצועי שהיא לא מתקשרת לשאול בשלומי? אני מאוד עצבנית? אני לא מרגישה שהיא תומכת כפי שהיא הבטיחה בעת ששיכנעה אותי לפתוח את הנושא. איך אפשר להתמודד עם זה לבד

היה לי היום טיפול, ותוף כדי שיחה התעצבנתי. היא רצתה שאני אגיע לנקודה מסוימת, אבל לא הצלחתי. התעצבנתי ואז היא אמרה שהיא לא יכולה לעבוד בכזו צורה כשאני כל כך מתנגת, ונמנעת.. התעבנתי, קמתי והלכתי. ניסתה לעצור אותי, אבל הייתי מהירה יותר.. מה אני עושה עכשיו? חוזרת באופן נורמלי לפגישה הבאה? מתקשרת אליה? אני מודה שאני מטופלת קשה, אבל היא יודעת כבר כמה מאמצים אני עושה בשביל לעבור את הטיפול הזה. השיתוף והחשיפה הזו משהו חדש בשבילי ובכל זאת היא מתעצנת לפעמים.

שלום תמי, טיפול משמש בין השאר כ"מעבדה" קטנה, בה אנו חוקרים ולומדים עוד על עצמנו ועל התנהגותנו, במגוון מצבים. סיטואציה שתארת הרגשת מואשמת, כמעט מותקפת, על חוסר שיתוף פעולה, כשלמעשה, מבחינתך, את עושה מאמצים כנים. מבלי להיכנס לרמת המציאות, החוויה שלך הייתה של "אני לא מובנת". זוהי חוויה משמעותית וחשובה, שמן הסתם מוכרת לך גם ממקומות אחרים. לכן, חשוב בעיני להגיע לפגישה הבאה, לדבר על מה שקרה ועל איך שהרגשת, ולהיווכח שהקשר לא נהרס ולא מתקלקל גם מול כשלים אמפתיים מצד המטפלת. זה שיעור חשוב ליאת

היי ליאת אנא ממלך יתיחסי לשרשור של ההודעה שלי תחת הכותרת שאלה. יש תגובה ואף שאלה נוספת בשבילך שם. יישר כוח בפועלך. אשריך כן ירבו כמוך אני תמיד מחדש פשוא נהנת מתפעלת ומתפעמת מתשובתיך לפי דעתי את ממש יודעת להרגיש את מטופליך וזה פלוס גדול.

תודה, שולמית, על המחמאות. שאלתך נענתה למטה. ליאת

ליאת שלום,נראה לי ש'החיים פשוט לא הוגנים כלפיי',עד כמה שזה ישמע מוזר,ונראה כאילו הם מעמידים אותי כל הזמן במבחנים בלתי-פוסקים כדי למדוד את דרגת החוזק שלי ומתיי 'אשבר' ואתייאש מהכל. יש אנשים שאצלם הכל הולך בקלות,ואצלי אין דבר אחד בחיי שהולך בקלות,בשביל כל דבר אני צריכה לעבור 'מסלול מכשולים מפרך' ש'שואב 'ממני את כל כוחותיי. האם זו אני אשמה בהכל או החיים כיוונו אותי לקשיים אילו?

שלום משתנה, החיים יכולים להיות ריצת משוכות, מסע הרפתקני, גן שעשועים או מדבר שממה. איכשהו, אני מאמינה שהאופן בו אנו מגדירים אותם קשור מעגלית ומשפיע על דרך ההתמודדות שלנו. גם כשאנחנו משווים את עצמנו לאחרים, אנו עושים זאת בדר"כ באופן סלקטיבי. לו היית מתבוננת סביבך בדקדקנות, היית מגלה בוודאי שהקשיים והמצוקות אינם נחלתך הבלעדית. אישית, אני מאמינה שכולנו נקראים בזמן זה או אחר להתמוד עם אתגרים, והעמדה הקורבנית עלולה להחליש את יכולת ההישרדות שלנו. כאשר את מאמינה שהחיים אינם הוגנים כלפייך, את מייחסת את הצרות לאיזו ישות חיצונית או זדונית, ולא לוקחת אחריות. אני מציעה לך לוותר על העמדה הזו, ולנסות לגייס מעורבות, אחריות ונכונות למאמץ גם כשקשה. אנחנו כאן כדי לעודד ולהחזיק אצבעות בהצלחה ליאת

אומנם דברייך נכונים וידוע לי שאני מפתחת עמדה קורבנית,אך איך אפשר שלא לעשות זאת כשאף-אחד לא מבין אותי ו'כולם נגדי'? ואיני יכולה לפרט יותר מזה במסגרת זו,אך תאמיני לי שלא מבינים אותי. נכון שגם לאחרים לא קל בחיים,אך משום-מה הם כנראה מצליחים ליישם את מה שאמרת לי ושאני יודעת בתיאוריה ,אך לא מצליחה כמעט בכך- לשנות לגישה חיובית בחיים.

ליאת ליאת, (חשבתי עליך בעודי מקפצת בשלוליות עם מגפי הפלסטיק המטופשים שלי... :-)) יש לי חדשות מרגשות! אימצתי גור חתולים השבוע. כבר הרבה זמן שאני משתעשעת במחשבה של לעשות את זה (אני מתה לאמץ כלב, אבל אין מצב בשלב זה של חיי) ועד עכשיו מצאתי מספיק סיבות למה אני לא יכולה... אבל בתחילת השבוע פגשתי אותו (הוא היה חתול רחוב) והוא היה כל כך מקסים (חולה על ג'ינג'ים!) שלא יכולתי לעמוד בפיתוי. אז עכשיו פתאום יש מישהו שחולק איתי את המיטה הזוגית (איזה חולק, הוא בגודל של בוטן ועדיין חולש על רוב המיטה...) אבל נעים להרגיש אותו מכורבל לצידי עמוק בתוך הפוך... בכל אופן, זו הפעם הראשונה שיש לי חיית מחמד "רצינית". לא גדלתי עם חיות בילדותי (דגים זה לא נחשב. אי אפשר ללטף...) ואני מוצאת שעצם נוכחותו מציפה אותי מבחינה רגשית, בעוצמה שלא צפיתי. מעבר לעובדה שזו הייתה "אהבה ממבט ראשון" כל מה שאני רוצה זה להיות קרוב אליו. כבר הרבה זמן שאני מרגישה כמו ילדה קטנה שוב, בתוך הטיפול, ופתאום מוזר לי להיות בצד המטפל. נעים מאוד, כי אני מוצפת אושר כשהוא בא להתכרבל לי בין הידיים ולגמרי מתמסר לליטופים שלי, אבל גם מציף מאוד את החוסר שבי, את המקום שכמה לחיבוק של המטפלת. וכל זה ביחד מתערבב לי בבטן, עד שהיום כשהוא ישן בזרועותיי פשוט פרצתי בבכי פתאומי ומאוד מאוד עמוק. אני מאושרת על ההזדמנות שיש לי לדאוג לו, תינוק מתוק שכמוהו, ואני רואה עד כמה הוא מחפש את המגע והליטוף, אבל באותה מידה זה פשוט פער לי פצע באמצע הלב, ומכאיב לי כשאני מבינה שאני כבר לא קטנה, ושבעצם ההזדמנות שלי להיות כל כך מוגנת ומטופלת חלפה עברה לה. יום אחרי שמצאתי אותו, הייתה לי פגישה טיפולית. עקב אילוצים הוא היה איתי שם, ונראה היה שגם הוא מאוד מחבב את המטפלת שלי (איך שנתתי לו להסתובב הוא קפץ והתיישב עליה, והסתכל עלי גם הוא בעיניים גדולות ואמפתיות... :-)) בכל אופן, היא אמרה שהיא חושבת שזה לא מקרי שדווקא עכשיו אימצתי אותו, שלאחרונה אני מרשה לעצמי להתקרב, מרשה לעצמי להתמסר, נקשרת ולא בורחת. אולי החתול הוא עוד שלב בדרך... (אימון באינטימיות על חתולים... את חושבת שאני יכולה להוציא על זה פטנט?) בכל אופן, אני כבר לא כל כך בטוחה מה רציתי לשאול... אני מניחה שאני כנראה מחפשת עוד הסברים להצפה הרגשית שלי אל מול החתול (נמש שמו) או כל מחשבה אחרת שעולה בך בעקבות מה שכתבתי... תודה, נועם

ערב טוב נועם, הגם שאני באופן מובהק "טיפוס של כלבים", הסיפור שלך הצליח לרגש ולשמח אותי, כמאמינה גדולה ביכולתם של בעלי חיים לשדרג את חיינו כמעט מכל אספקט. נהניתי במיוחד לשמוע על הביקור של נמש בקליניקה (טיפול משפחתי?), ועל המקומות הרכים שהתעוררו לחיים בזכותו. אני חושבת שהתמורה האמיתית מתחוורת דווקא בהתקיימות המשותפת האפורה, אחרי ההתרגשות הראשונית, כשלומדים להתנהל בהרמוניה מתוך כבוד וסובלנות. (לפעמים אני קצת מודאגת כשהופכים בע"ח לסרוגייט רגשי, בעיקר מתוך דאגה כנה למה שיקרה לו אחרי ההחלמה של בעליו. אבל עליך אני סומכת במיליון אחוז). מאחלת לכם שנים רבות של נחת והתפעלות הדדית דרישת שלום חמה מירדנה, שבטח הייתה רודפת אחריו בנביחות זוועה עד קצה העולם, ולו כדי להסתיר את העובדה שהיא פוחדת מחתולים פחד מוות... לילה טוב ליאת

הקראתי לנמש את התשובה שלך, והוא פיהק, התמתח וחזר לישון... נו, מה הוא מבין... אני חושבת שאני בעיקר מאושרת ממנו. פתאום לחזור הביתה נהיה הרבה יותר כיף... הוא ישן איתי ביחד, ואתמול הוא ישן חצי מהלילה צמוד לבטן שלי, ואת החצי השני הוא בילה בשקע הצוואר, איפה שהצוואר מתחבר לכתף, כמו צעיף פרוותי במיוחד. זה נעים, אני מאמינה, לשנינו. הביקור של נמש בקליניקה בהחלט היה משעשע, והיה מאוד נעים לראות אותו מתמסר למגע של המטפלת שלי, מגרגר בהנאה, מתכרבל... קצת כאילו הוא עשה בפועל את מה שאני מרגישה... גם היא נהנתה מתשומת הלב שהיא קיבלה, עד לשלב בו הוא ניסה להפוך אותה לקיר טיפוס ולהחריב לה את הסוודר (זה אחרי שהוא תקף בנחישות של גור נמרים את השרשרת שלה והקשה עליה להתרכז במה שאני אומרת) ואז הוא הוחזר לזרועותיי ונמנם את שארית הפגישה. נמש מוסר ד"ש חם חזרה לירדנה, בלי להבין למה היא לא רוצה לשחק איתו. הוא לא מבין מה מפחיד בחתלתול קטן שעוד לא לחלוטין בעל קורדינציה על הפעלת 4 הרגליים שלו בו זמנית, מה שהופך את הריצה שלו למופע מעידות והתגלגלויות מצחיק במיוחד... שבת שלום, נועם נ.ב - אני יכולה להרשות לעצמי לשלוח לך למייל תמונה של האוצר? סתם, שתוכלי להתפעל באופן סופי? (אני מתה להשוויץ...)

מותר לי להצטרף? אני תמיד מצליחה לדמיין מאוד בבהירות את הדברים שאת כותבת.. (כיף לדמיין איתך).. כבר ממגפי הפלסטיק (המטופשים?) התחלתי לחייך, והחיוך התרחב והתרחב ככל שהמשכתי לקרוא.. חושבת שהתאהבתי בנמש :-) (כן, גם לי יש חולשה קלה לג'ינג'ים..). זה היה מהחיוכים ששזורה בהם איזו נימה של עצב.. חיוך של הבנה זה היה. של מוכרות.. עצב, על שכך את מרגישה, על החור הכמה הזה שנפער ומכאיב ומטלטל.. גם אני, בתקופה האחרונה, מצאתי את עצמי מתייפחת בסיטואציות שלא ציפיתי לבכות בהן, רק כי עוררו בי את ההעדר בכל עוזו. מפליא, לפעמים, כמה העדר יכול להכאיב. להיחרט כך פנימה... קצת כמו חוויה גופנית שנרשמת בך איפשהו, חזק, גם אם אתה לא מצליח לשים אותה במילים.. לא בטוחה מה אני רוצה לומר. אולי רק לספר לך מה עוררו בי הדברים שלך. אני מאוד שמחה שיש לך נמש כזה קטן לדאוג לו (כמעט יוצא לי קול כזה לתינוקות.. מצחיק..). שמחה גם בשביל נמש שזכה בך.. שיזכה להכיר, איתך, את שלל גילויי הרוך והקירבה והדאגה שאת מסוגלת להם.. זה בדיוק הזמן לאמץ כזה נמש! בדיוק הזמן! :-) בטוחה שהגב' שלך, שתחייה, שמחה גם היא על נמש הקטן שישב עליה (איזו סיטואציה מצחיקה.. כמעט מצחיק כמו לדמיין את המטפלת של ME מפזזת לצלילי אינפקטד מאשרום :-)) למרות שקשה עכשיו, אני דווקא שמחה לשמוע אותך כך.. את צומחת :-) דרישת שלום חמה ממני, לילך.

לילך לילך, נעים לשמוע ממך :-) נעים מאוד אפילו :-) יש לי הרגשה שכמה שנובט אצלך, ככה לא נובט אצלי (מדברת רק על הצמחים, כן?) ניסיתי בכל הכוח להנביט לי פלפלים, וכל מה שיצא זה זרעים על מצע צמר גפן... נו טוב, אולי אני צריכה להתרכז בתחום החתולים... אני חושבת שההרגשה שלי והעוצמות שנמש מעלה, מתאזנות לי לאט לאט. יש משהו זורם יותר בהתנהלות שלנו, הוא כבר יודע לזהות מתי אני ישנה ולא להציק, הוא כבר לא יוזם משחקי נשיכות בארבע לפנות בוקר ומעיר אותי בבהלה, ובכלל, שנינו נינוחים יותר אחד עם השני. כמה שאני אוהבת אותו. שמחה שכתבת לי. ראי עצמך מוזמנת לפגישה אישית עם נמש. יש לי הרגשה שהוא יחבב אותך ישר... מבטיחה לשלוח תמונות שלו בקרוב, כבר עשיתי לו בוק עם המצלמה של הפלאפון... שבת שלום, נועם

האם ידוע מהם הסימפטומים לקילוף העור בציפורנים עד זוב דם לעיתים? ברור שזוהי הפרעה, האם תוכלו להצביע מהי ההפרעה? בתודה.

שלום רעיה, קילוף עור עד זוב דם, כמו כל פגיעה עצמית אחרת, הוא סימפטום ולא הפרעה. תוכלי לפנות להתייעצות אצל פסיכולוג, ובמידת הצורך להיכנס לתהליך טיפולי שיוכל להפנות את הזרקור אל המקורות העמוקים לצורך לפגוע בעצמך. בברכה ליאת

שלום רב, יש לי בעיה הקשורה ליחסי מין. נדמה לי שאני סובלת מוגינסמוס. לפי מיטב הבנתי כדאי לעבור טיפול משולב, כלומר פסיכותראפי והתנהגותי. אשמח לקבל המלצה על סוג הטיפול המתאים, וכן על מטפלים המומחים בתחום זה באזור השרון או תל אביב.

שלום מוריה, וגיניסמוס היא אכן בעיה מטרידה, אך יש לאבחן אותה בזהירות, כי יש תופעות דומות אחרות בהן ניתן לטפל גם תרופתית. לי היה ניסיון מקצועי טוב מאד עם המרפאה באיכילוב, המציעה גם מעקב רפואי וגם טיפול קבוצתי והתנהגותי. http://www.tasmc.org.il/lis/sexual_therapy_clinic/ בהצלחה ליאת

הי ליאת, מה שלומך? רוצה קצת לשתף אותך במחשבות ולשאול לדעתך, בסדר? נתקלתי היום בנערה שהשיחה איתה הייתה לי משונה..היה חסר בה משהו שלא הצלחתי לשים עליו את האצבע.. כאילו לא הצלחתי "לקרוא" אותה. די בהפתעה, הבנתי שלמרות שניהלנו שיחה, איכשהו לא נוצרה אינטראקציה בינינו..זה מה שהיה חסר- אינטראקציה. הצלחתי לחלץ ממנה חצי חיוך קטן ב-4 שעות, שנעלם מהר כמו שהוא בא. מהשיחה איתה הבנתי שהיא רואה במערכות יחסים משהו מאוד מאוד פונקציונלי. לא פסיק מעבר לזה. והיא גם לא מעוניינת ביותר. יש לה כמה חברים, אבל היא לא זוכרת את השמות של כולם. היא לא מדברת אחה"צ עם חברים, בשום מדיום, וזה גם לא חסר לה. בביה"ס היא מדברת עם כמה אנשים לפעמים, אבל רק כדי להעביר/לשרוף את הזמן בהפסקה. זה נשמע כמו הכחשה של רצונות חברתיים שהיא לא מצליחה לממש, אבל צריך לראות אותה כדי להבין שזה באמת לא מעניין אותה. הוא מאוד מאוד מכוונת מטרה- חלום חייה זה להיות חשמלאית (וכבר יש לה כמה שנים של ניסיון בעבודה בחופשות הקיץ). כך גם הגדירה את תחביביה. רציתי לשאול אותך, ליאת.. אני הרבה פעמים מרגישה לגבי עצמי שיש לי איזה קושי בהבנה חברתית.. שמשהו שם לא בא לי טבעי ואני צריכה קצת "להתאמן באינטראקציה".. בין אם זה נובע מחרדה וחוסר אמונה ביכולת שלי באמת להרגיש וליצור קשר אמיתי, ובין אם זה אכן קושי ראשוני אצלי- זה מעכב ומגביל אותי קצת. חשבתי על זה היום, די בהפתעה, שהיא בכלל לא מרגישה בחסרונו של מה שאני חווה בי כסוג של נכות, שמעכבת אותי מלהתפתח ולצמוח. למערכות יחסים אין תכלית כשלעצמן לגביה. זה לא מעסיק אותה. הופתעתי לגלות שאולי אני זו שמוגבלת, לא היא. הקושי *המינימלי* שלי מפריע לי ולכן מגביל אותי, הופך אותי למוגבלת. היא, לעומת זאת, מתפקדת ומרגישה שיש לה מטרות אליהן היא שואפת.. אולי מוגבלות היא תלויית סביבה, ותלויית מטרות ויכולת להגשימן, ולא בהכרח משהו שאפשר לקבוע/לאבחן באופן כמותי, בהתאם לדרגת-משהו, או בהתאם לנורמות..? היית מפנה ילדה כזו לאבחון או טיפול פסיכולוגי? (ולמה?) יכול מאוד להיות שהיא על הספקטרום של אוטיזם, או משהו דומה.. אבל היא מתפקדת, מרגישה סיפוק אמיתי ביחס לעצמה, ביחס להתקדמות שלה (רואים על הפנים שלה שהיא גאה בעצמה).. היא כנראה לא ב"נורמה"...מיד מרגישים שמשהו אצלה "לא בסדר", לא "רגיל"- אבל היא מתפקדת לגמרי, ועצמאית מאוד-מאוד ביחס לגילה. את מבינה למה אני מתכוונת?.. אשמח להגיגייך... ל.

שלום לילך, הגדרות של אבנורמליות ורמת תפקוד הם תמיד תלויות חברה ותרבות. רועה צאן מבודד בן 12 על צלע הר במונגוליה, לא יאובחן בהכרח כסובל מהפרעת נפש כלשהי, בעוד ילד הגדל בבית ילדים בקיבוץ, שיעדיף לצאת למרעה כל יום ושיעזבו אותו בשקט, מן הסתם יזמין על עצמו צי של מטפלים ויועצים ומאבחנים... אנשים נולדים עם שונות רבה בכל הנוגע למזג הבסיסי שלהם, לרמת הפעילות שלהם, ולתגובתיות. על זה מצטברות אין ספור השפעות חיצוניות, שמביאות בסופו של דבר למופע אישיותי ייחודי שהולך איתנו לכל מקום. איני יודעת ממה סובלת הנערה שתארת, ואיני משוכנעת שמידת שביעות הרצון או הסבל הנראים על פנינו הם האינדיקציה לשאלה האם לטפל או לא. זאת שאלה שתישאר כנראה ללא מענה, לפחות בהסתמך על התיאור שלך. אחרי הכל, גם נושא הטיפול הנפשי או השיקום ספוג במשמעויות חברתיות/פוליטיות. חשבי, למשל, על סוטי מין שאינם סובלים מן ההפרעה שלהם, או - להבדיל - על אנשים הסובלים מפיגור. האם יש לנו זכות להתערב בחייהם, להכניסם למסגרות שיקום, גם אם אינם נראים מאד מוטרדים ממצבם? אלו שאלות חשובות ומעניינות שאפשר לפתוח לדיון. אשר לך, את מציינת קושי בהבנה חברתית. כדאי לזכור שמקור משמעותי למצוקה יכול להיות הפער הבלתי נסבל שבין ידיעה והבנה של קונבנציות חברתיות, של נורמות וחוקים התנהגותיים, לבין היכולת ליישמם בחיי היומיום ובמגע החברתי השוטף. להערכתי, אין לך בעיה בהבנה החברתית, אלא - אולי - ביכולת ליישם אותה in vivo באופן מספק. מכאן ועד לאבחנות הקשות (נכות???) שאת מדברת עליהן נראה לי שרב המרחק. מקווה שחוצמזה הכל בסדר אצלכם, ושגשמי הברכה השקו את כל מה שנטמן ונזרע, ונבט. :-) ליאת

ליאת :-) ענית לי ממש תשובה מושקעת! תודה רבה! שלל השאלות שהעלית מעניינות מאוד.. הזכות להתערב, היא אכן לגמרי לא עניין של מה בכך. לא בטוחה שהדוגמאות של סוטי מין או מפגרים לגמרי מתאימות לנערה שלי..היא אינה פוגעת באיש ומתפקדת באופן עצמאי מאוד, אז זה אולי קצת שונה. אם כי, זה בהחלט עדיין משאיר על כנן את השאלות האתיות הקשורות בהתערבות, כל התערבות שהיא. את גם צודקת במה שכתבת לגבי האינדיקציות לנחיצות הטיפול, כפי שאלה נרשמות על פנינו... כדי להבין דברים באמת נחוצה, כנראה, היכרות מעמיקה יותר והרבה הרבה סבלנות ותשומת לב לפרטים הקטנים.. הרבה מאוד דברים נמצאים בפרטים הקטנים.. פשוט הדהים אותי, שלפחות מההתרשמות הבלתי אמצעית ובלתי מקצועית שלי, היה נראה שחלק חשוב כל כך מהחוויה היומיומית האנושית, נעדר, בצורה שאני מכירה אותו, מעולם המושגים של הנערה הזו... הדהים אותי, פשוט, שבאיזשהו מובן- הנחישות המקצועית שלה והעצמאות שלה וההתנהלות מכוונת המטרה שלה (שעוררו בי השתאות והערכה), מתאפשרים (אולי) גם בזכות ההבנה החברתית החסרה... תהיתי אם טיפול יכול לעורר בה את הצד ה"רדום" הזה, ויותר מכך- האם באמת יש בכך צורך, אם, נניח, היא חווה את החיים שלה כמלאים ומספקים, למרות חוסר יכולת ברור (מאוד) להשתלב מבחינה חברתית.. האם לגבי כולם אפשר להעיר את ההעדר הזה, האם נכון להעיר אותו, במידה ולא חווים סבל. קצת מזכיר את משל המערה של אפלטון.. העיניים כבר התרגלו לחשכת המערה והצללים על הקירות נראים מלאי חיים, כמו החיים עצמם. אבל אולי זו אסוציאציה פטרונית קצת, שקובעת מראש את שלי אמיתי ואת שלה כוזב.. מבלבל.. היא פשוט גרמה לי לחשוב על אלף הסייגים שאני שמה לעצמי, שמעכבים אותי מפשוט להיות. ככה- כמו שיוצא לי, כמו שמושך הלב.. (שבגללם החלטות מקצועיות כל כך קשות לי..).. את צודקת, אולי הם מעידים על הבנה חברתית שבכל זאת קיימת.. אז עכשיו רק ("רק") להגמיש את היישום, את אומרת...? I'm on it! :-) וואווה! התפלספתי מספיק ללילה אחד, אני חושבת... (זו כנראה תהיה הפעם האחרונה שתזמיני לדיון...) מהר-מהר לישון... לילך. אווו..שכחתי לומר! הכל נובט לי, ליאת!! (מה שנזרע, וגם מה שלא :-) אני חושבת שזכיתי באצבעות ירוקות (זו זכייה של ממש..!) הסוד הוא לאהוב... (כל אחד וה"נמש" שלו..;-)

שלום לך, אחרי שנתיים של טיפול, המסקנה היחידה שהגעתי אליה היא שדיבור לא יוביל לשום מקום ולא ישנה שום דבר אם אני בפנים אין לי את הכלים והכוח להתמודד עם הבעיות והפחדים שלי. היא יכולה לחזור ולהגיד אלפי פעמים שההתעללות לא הייתה באשמתי, היא יכולה להגיד שאיבדתי אנשים כי היו צריכים למות ולא כי אני לא דאגתי להם כמה שהיא רוצה, היא יכולה להגיד שאני מוכשרת, וחזקה היא יכולה להגיד שהיא חושבת עלי הרבה... היא יכולה להגיד המון דברים אבל עוד אני לא מאמינה בעצמי שום דבר לא יכול לשנות אותי. האם זה נכון? אז מה בעצם הטיפול הפסיכולוגי, חוץ מזה שאפשר רק לצעוק על מישהו, לצחוק איתו, ובקשב מקסימום את ידו לתמיכה ברגעים הקשים ובסוף לשלם לו כסף?

שלום חגית, הפתיחה שלך הכינה אותי לסימן קריאה גדול. נשמתי לרווחה שראיתי את סימן השאלה הקטן, שם, לפני הסוף. "האם זה נכון?", את שואלת, ואני אומרת ששינוי הוא אפשרי, שאמונה בעצמי היא אפשרית, שחיים ללא אשמה גדולה מדי הם אפשריים, שקשר אמיתי וקרוב הוא אפשרי, ושחיים של משמעות ותקווה הם אפשריים. נדמה לי שאם את נשארת שם כבר שנתיים, מצליחה לראות את הסבלנות, החיוך, היד המושטת אליך, וגם לקבל את החוקים, משהו טוב בכל זאת מתקיים שם. זה, כנראה, טיפול. :-)) ליל מנוחה ליאת

היי עוד פעם, אז אם זה אכן טיפול, למה אני מרגישה את ההתקדמות? למה אני לא מרגישה את הטיפול בחיים האמיתי? בא לי לפעמים לוותר על הכל? נמאס לי מלראות את החיים כעוד יום ועוד יום. אולי אני צריכה להיפגש עם מישהו אחר (מטפל/ת) אחר שרואה את הבעיה שלי באופן שונה. הרי כל אחד יש לו ראיה אחרת לדברים מה דעתך?

קבלי מרשם: 5 טון סבלנות, כפול מזה איפוק. 3/4 צורך 1/2 לחץ 1/2 רצון קורט אמונה כמה שנכנס כאב(ואלוהים כמה שנכנס...) ערבבי הכל יחד, ולתנור... החום נמוך, החומרים יקרים מאוד ולמרות כל הזהירות נשרפה לי הנשמה(על עוגה לא היה לי כואב). והתפוצצה התבנית בתנור, אחרי כל כך הרבה מאמץ-עוד לנקות את התנור עכשיו? מי צריך את זה בכלל!!!

שלום ד. אני שומעת את התסכול, הייאוש וחוסר האונים. התוכלי לפנות אלי, בבקשה, למייל האישי? ליאת

הי ליאת האם קרה לך כמטפלת שמטופלת כה נגעה לליבך שהיה בך הרצון לחבק אותה אם באופן מטפורי/לא מטפורי כשהרגשת שהפגישה היתה לה קשה/כואבת. והאם את חושבת שכשמטפלת מרגישה כך כלפי מטופלת האם זה יכול להועיל או להזיק לטיפול. בהנחה שיש הפרש של דור בין המטפלת למטופלת. לילה טוב היום אנונימית.

שלום לך (היום) אנונימית, הרצון לחבק מטופל/ת קיים בי בעוצמות אלה ואחרות ובתקופות מסוימות כמעט בכל טיפול. ללא קשר לפער הגילים בינינו, איני נוהגת לעשות זאת, מטעמים מקצועיים עקרוניים, ועם זאת, איני סבורה שהרצון, כשלעצמו, יכול להזיק לטיפול. ליל מנוחה וסוף שבוע רגוע ליאת

ליאת יקרה האם ככל שהמטופל נוגע יותר ללבו של המטפל זה יכול להועיל לתהליך הטיפולי או להזיק. איפה עובר הגבול שמשם יקשה על המטפל לעזור למטופל. שבת שלום

ליאת יקרה , מה שלומך..? התגעגעתי .. ואני רוצה לשתף אותך ... . אני מרגישה שאני באיזה סוג של ניתוק מעצמי , ניתוק רגשי. זהו מנגנון ההגנה הקבוע שלי. מועיל, מבחינות מסוימות, לפחות ברמה המיידית, של "כאן ועכשיו" שצריך אותו ... מזיק, לטווח הארוך יותר. אני מכירה אותו, כי במשך מספר ימים, אולי אפילו שבוע/ שבועיים נותן לי כאילו מנוחה מהרגשות. ימים של שקט, אך זהו שקט לכאורה בלבד. כי כעבור מספר ימים הכל פורץ חזרה, ובדרך כלל בצורה מאסיבית וקשה הרבה יותר... זהו סתם "שקט שלפני הסערה". והסערה שמגיעה אחרי הניתוק הרגשי היא סערה שמוכרת לי, ומניסיוני-קשה לי מאוד להתמודד איתה. בסערה כזאת אני בדרך כלל עושה דברים מאוד אימפולסיביים, ומתחרטת עליהם בדיעבד. אבל גם כשיש "שקט" שכזה, ניתוק רגשי מהחוויה, אני מרגישה שמשהו לא בסדר בתוכי. כי בקשר למה שקרה אז, אין לי אפשרות להביע הרבה רגשות מרוב הכאב הגדול, , ובכל זאת-אני מרגישה במערבולת המוכרת בבטן. בלחץ הזה, במועקה. זה קיים שם, כאילו "נטול סיבה", כשבהקשר לסיבה האמיתית, כביכול, אין רגשות. ואני יודעת למה זה קורה... ועכשיו בתוכי מתנהלת מלחמה סוערת.... ניתקתי את עצמי מלהרגיש דברים , מעיין רייקנות טוטאלית.. כמו אז בפגיעה.. מרוב הכאב הגדול למדתי לשים חומה שמפרידה ביני לבין הכאב ופשוט נמצאת בעולם אחר , לא מציאותי ... פתאום , אני ככ מפחדת לגעת בכאב עצמו , מפחדת לקרוא את המילים כדי להרגיש את תחושת הפחד הנוראי הזה ..שמשתלטת עליי , בשלושה הימים האחרונים , אני מרגישה שאני לא יודעת מה קורה איתי, יותר מידיי דבריים מנסים לצאת ממני החוצה , יותר מידיי שאלות ביני לבין עצמי , של איך הגעתי להרס עצמי כזה כל השנים? איך זה שלא הצלחתי לדבר על זה ? שלא סיפרתי.. לאנשים הקרובים אליי , שלא ביקשתי עזרה כי פחדתי ..שלא נתתי לאונס בחיי שם ומקום ראויים והיום אני משלמת על זה ... הדחקתי ככ הרבה הדחקתי , כל הזמן הזה ..ככ הרבה עבר , כל הגילוי על העבר בבית ..והיום הכל צף בי בעוצמות כאלה שקשה לרסן אותן, הגוף מגיב אליהן , עייפות , סחרחורות , חוסר רצון לאכול , ... לא יודעת איך אפשר בכלל לתקן ככ הרבה .. לא יודעת מאיפה מתחילים בכלל .....הכל מבולגן.. מפחדת מאכזבה , אכזבה גדולה , אז מה שקורה לי עכשיו זה פשוט שאני מאבדת שליטה , מרגישה שעשיתי צעד אחד קדימה, והלכתי שלושה אחורה. מרגישה שהסיכוי לנצח במערכה הזו קלוש .. כנראה שאין לי סיכוי לנצח בקרב כולו. אני ככ חלשה ... מפחדת לטעות בדרך האם אצליח להלחם ????... האם אחזור להיות שוב פעם באמת מאושרת ????? אני מנסה לעצום את עיניי עכשיו ..אפילו לרגע ., כי אני לא רוצה לראות כלום, לא רוצה לשמוע , לא רוצה להרגיש רוצה רק לברוח אל מקום שקט באמת , מקום שבו האושר יהיה המציאות !!! יש לי עוד כמה שעות טיפול ..עברתי ימים מאוד קשים מהטיפול האחרון ביום שני .. מרגיש לי שהפסיכולוג נמצא שם איתי רק בטיפול עצמו .. זא ..בתוך החדר ..בקשר טיפולי.. הוא אכפתי ומבין ועדין .. אבל ברגע ..שהדלת נפתחת כאילו יש איזה ריסט ..ביני לבינו והוא לא פנוי אליי ..או זמין עבורי מעבר , שלחתי לו סמס מאוד קשה ביום שלישי הוא אפילו לא ענה לי ..וזה ממש פוגע .. הוא ניסה להסביר לי המון פעמים שהתקשורת מחוצ לחדר היא בעייתית ושאני אנסה להביא את הדברים הכואבים לפגישה ..אבל, אני נמצאת בתקופה ככ ואני ככ קשה צריכה אותו עכשיו יותר מהרגיל.. ואני מבינה את כל הקטע של הגבולות והמסגרת והקשר וכו' כו' אבל ככ קשה לי לעבור את הימים האלה .. ואם הוא היה נותן לי עוד אופציות ..מראה שהוא יותר רגיש גם מעבר ..ולא חוסם .. בכזו קרירות ואטימות ..מעבר לטיפול ..אז ..היה לי הרבה יותר קל להתעלות ..ולהתקרב אלייו יותר ..כי עד שאני מקרבת אות ..אני בעצם שוב מרחיקה ..נוגעת / לא נוגעת משהו כזה .. אני מבינה שיש לו חיים ..מעבר ..ואני לא הטיפול היחיד שיש לו אבל ...מצד אחד ..הוא מאוד מנסה לשמר, לבנות קשר טיפולי אמין ..בטוח.. מגן.. עם המון המון עבודה קשה של אמון ושיתוף של שנינו .. ומצד שני ..אני לא מרגישה שהוא שם בשבילי במצבים הקשים ..אפילו רק בלהגיד מילה טובה או להרגיע והכוונה ..מעבר לטיפול .. את מצליחה להבין אותי ?... נראה לי שהכל מבולבל ..בדברים שלי .. אני לא אדם אובססיבי ..ממש לא ..אבל אני נמצאת במקום ככ פגיע , חלש , כואב .. כן מודה ..ואני מרגישה שעד שאני באמת מצליחה להושיט יד ולבקש עזרה אני מתאכזבת..ונכון שלא הכל מושלם וקשר בנוי מאכזבות , ושמחה , בכי ואושר ..וכו אבל .. עדין המצב שלי ככ עדין ..שאני מפחדת מייאוש לפגוע בעצמי וכל עזרה אפילו קטנה של מילה טובה או הרגשה שאני לא לבד מצליחה להרים אותי .. מה דעתך?.. חוצמזה , מצטערת על ההצפות הרגשיות שלי בהודעות בחודשים האחרונים .. רוצה לומר תודה שאת כאן .. מקשיבה ..אכפתית ..מחבקת במילים .. אתם צוות פסיכולוגים מדהימים .. שאפשר להרגיש אתכם גם מעבר למסך.. וזה פשוט מחמם את הלב .. ונותן עוד כח ותקווה להמשיך בדרך הקשה הזו.. תודה ליאת , מחבקת אותך , שרית

ערב טוב שרית, את ודאי כבר אחרי הטיפול, אולי גם שקטה יותר. הלוואי. אני יודעת כמה קשה המסע שלך אל העבר, וכמה כוחות נפש מתכלים במהלכו. טיפול פסיכולוגי טוב יכול להתקיים אך ורק במסגרת ברורה של מקום וזמן, וההתעקשות של המטפל שלך על הגבולות משקפת - לתפיסתי - את הרצון להישאר חזק זמין ומקצועי. אילו, כפסיכולוגים, היינו מיטלטלים יחד עם המטופלים שלנו בסערה, היינו מאבדים את יכולתנו לשמש מיכל חזק ויציב עבורם. אני ממשיכה להתפעל מהתהליך שאת עוברת, ויודעת כמה טוב עוד יכול להפתיע אותך. מחזקת אותך מכל לבי ליאת

היי..ליאתי, אכן ..הבוקר אני שלווה יותר ..מוזר ?!... אבל משהו קצת שקט לי בראש ..איזה כיףף זה ..:-) הרגשה נפלאההההה!!!!!!. . אפשר להעריך את זה רק שזה לא שם הרבה זמן :-), ישנתי טוב בלילה , התחלתי לקחת טיפול תרופתי במקביל ..כבר 3 ימים , למרות ההתנגדות האיומה שלי ..החלטתי לשחרר מעט ..לא לתת לפחד להוביל אותי .. אני נמצאת במעקב של פסיכאטר ילדים ..(בהמלצת חברה טובה שהיא חברה שלו )ממש עדין ונחמד ..חח.. אנ י מאלה כנראה שנמצילחים למצוא את עצמם ..בטיפול של מטפלים שמתמחים בילדים ..כנראה אני באמת שם בפנים עדיין ילדה .. הפסיכאטר הזה הוא כנראה איזו חוויה מתקנת אחרי הקבן החולה נפש שנתקלתי בצבא .. הטיפול היה מקל אתמול .. דיברתי עם הפסיכולוג על מה שכתבתי לך כאן ..על הצורך שלי ..בזמינות מעבר, בכלל הצלחתי להיות אותנטית , רגועה, דיברתי בלי פחד ..וזה עשה לי ממש טוב .. הוא גם היה מאוד קשוב ואמפתי ברגע שחש שאני מדברת מכל הלב .. הוא אכן הסביר לי ..שבכדי שהוא ישאר חזק ..אני חייבת לנסות להעזר בעוד אנשים שיכולים לתמוך מעבר לשעות הטיפול ..כמו הפסיכאר, הפורום , המרכז ..כדי שתשמר שפיות ואחיזה נכונה בטיפול ולא יורגש ביננו הצפה שאי אפשר יהיה להכיל ..הרי אנחנו נפגשים פעמיים בשבוע בימיי שני וחמישי ..וזה אינטנסיבי וקשה ממילא ..אלא אם כן זה ממש מצב חירום ואז שאני יצור איתו קשר . את צודקת במה שכתבת , על האיבוד יכולת שלכם כפסיכולוגים לשמש לנו למשענת חזקה כשיש סערות רבות .. לא הסתכלתי על הדברים בצורה כזו .. אולי כשאני תופסת מרחק מהכאב האיום שבי , אני מצליחה לראות את הדברים בצורה ברורה יותר ..ולא פוגעת . תודה על החיזוקים התמידיים שלך , תודה על האמונה שלך בי מרחוק ..זה ככ מעודד ..באמת .. את מקסימה .. שתהייה שבת שלום , שבת שלווה ומבורכת ..אמן ! מחבקת אותך המוןןן, (ולא זה לא כמובן מאלייו ..זה באמת מכל הלב ..) שרית

שלום לכם, יש לי שתי שאלות 1) אני מרגישה שטיפול פסיכולוגי הוא הסכם בלתי שוויוני. אני יושבת שם ומדברת, לא יודעת מה היא חושבת עלי, איך היא מסתכלת עלי בעיניה האמיתיות ולא כפסיכולגית. זה מין הצגה שהמטפלת עושה בשביל להעביר את השעה אפילו בדקות הכי קרובות אליה, אח"כ אני מרגישה דבילית שנפתחתי ונתתי בה אמון?!! אני כל הזמן עסוקה במה היא תעשה עפ הדברים שלי? 2) אני כל הזמן מבקשת לבטל, בודקת אם אפשא לשנות..אני משגעת אותה עם זה... למה אני לא מצליחה לשמור על רצף בפגישות? ממה אני מפחדת? תודה

ערב טוב, את צודקת במידה מסוימת, כשאת אומרת שטיפול אינו מערכת יחסים שוויונית, במובן זה שמדובר בהתמקדות בך, בחוויותייך, במערכות היחסים שלך, בעולם הפנימי שלך - ולא באלה של המטפלת. התמקדות כה אינטנסיבית ב"עצמי" יכולה לעורר הרבה חרדה, בעיקר אצל מי שכבר נפגע בעבר מדמויות משמעותיות ש"לא ראו" אותו ואולי גם עשו שימוש לרעה בתמימותו ובהתמסרות שלו. מכאן - אולי - הפחד של "מה היא תעשה עם כל המידע הזה". שאלתך השניה באה כהמשך ישיר לראשונה. הביטולים והשינויים הם ביטוי לאותה התנגדות מפורסמת לקשר אינטימי עם אדם אחר. תוכלי לעשות חיפוש קצר בפורום שלנו, ולגלות אין-סוף דיונים בנושא של התנגדות וקושי להתמסר. תני לעצמך עוד זמן, ונסי להתקדם בקצב שלך. מותר לך. בהצלחה ליאת

לעיונם של מנהלי הפורום בלבד מצפה רק לתגובכתכם עברתי איזה שהוא משבר עם בית הספר שבו למדת בעבות בעיה וחוסר הצלחה עם תעודת הבגרות שלי ולמרותץ זאת היה לי יחסים טובים וקרובים עם כמה מאנשי הצוות. שאלתי היא לאחר שעברתי בשנה שעברה תקופה קשה בעקבות כל הסיפור הזה. ככל הניראה ניכנסתי למעין משבר רגשי בכל הניין הזה ופרט למחכנת שלי. והיו רגעים שיתחשק לי פשוט להצמיד אותה לקיר ולחסום אותו שלא ייה לה אפשרות לצאת עד שתומאר לי את האמת תיםתח אליי ומדובר בבת אדם מאד ישרה ואמינה בעניי שיכזבה אותי. וגם יתקשתה ליתמודד עם הסיפור הזה מאד. למרות שאני עשית וניסיתי את הכל כדאי להקל עליה. כיום אני מרגשה דאגה חשש וגעגועים אליה והיא תמיד תענה שהיא האבהאותי אך שדרה את ההפך. וזה בן אדם חם שיודע לאהוב. מה אומר הרצון שלי בלהצביק אותה לקיר ולחסום אותה עד שדבר. תודה מראש על עיונכם ויתניותכם ועזרתם לי ולכל באי הפורום. שולמית מה אומר הרצון שלי

שלום שולמית, אפשר לחוש עד כמה משמעותית וחשובה הייתה אותה מורה עבורך. לפעמים, ממש כמו שקורה לילד קטן עם אמו, כאשר מתגברת תחושת הננטשות והחרדה, מרגישים צורך להיצמד בכל הכוח, ולזעוק "אל תעזבי אותי שוב !". אני מניחה שמשהו כזה קורה לך מול המורה, כשאת מרגישה שאינה נענית במידה מספקת לציפיותייך וצרכייך. יתכן שנבהלת מהאסרטיביות בה פעלת מולה ומול המערכת, והמשאלה שלך מייצגת את החרדה מפני אובדן אהבתה. מעניין יהיה לבדוק אם זה קורה לך בעוד מקומות בהקשרים דומים. בברכה ליאת

היי ליאת שהוספת את המונח אסרטביות למי יתכות שפעל כל אליי או אל אותו מורה שעליה נשאלה השאלה. בתודה מראש שולמית

אני בטיפול המון,המון שנים (מעל 6 שנים),מפגש של פעם בשבוע. לאחרונה בשל רצון לבצע שינוי במקום העבודה אני מרגישה צורך בהעלאת תדירות המפגשים לכדי פעמיים בשבוע,אך .אני מתביישת להעלות את הנושא כי כלכלית אני לא מסוגלת לשלם יותר וקשה לי לבקש שנגיע להסדר כלשהוא. בכל אופן לאחרונה יום לאחר הטיפול אני מתקשרת וכן מנסה לקבוע פגישה וזה לא יוצא .אני מניחה מפאת עומס של המטפלת ואז אני עוד יותר מבולבלת ואובדת עצות לגבי אותה שיחה שאני אמורה לנהל עם הבוס שלי (שהוא לפני המפגש הבא).אני מרגישה חסרת יכולת לפעול ללא הגיבוי והתמיכה שלה.אני תוהה האם לאחר שש שנות טיפול לא היה אמור לקרות ההיפך,שאני אהיה מספיק בטוחה בעצמי לקחת ולבצע החלטות בעצמי? כרגע אני לא מסוגלת לעשות שום צעד בלעדיה ומקנאה בכאלה שיכולים לגשת בחופשיות למנהל ולבקש מה שחשוב להם ,ללא כל חשש. איך אני מתחזקת וממשיכה הלאה?

שלום טלי, דווקא לאור הקושי שאת מתארת, לא בטוח שנכון יהיה להגביר את תדירות המפגשים. לגשת אל הבוס ולבקש שיחה זה לא תמיד צעד פשוט, בעיקר כשצריך להציב דרישות שכר או הטבות. החשש שאת מרגישה לפני השיחה, תהא עוצמתו אשר תהיה, עדיין אין פירושו שאינך יכולה לעשות זאת. אני מניחה שאת השאלות הנוקבות על הישגי הטיפול יש טעם לברר בחדר הטיפול. חשוב להזכיר שלעיתים הישגים מסוימים של הטיפול מתגלים דווקא *לאחר* שהופסק, כאשר המטופל "קופץ למים" ומתחיל לעשות דברים בכוחות עצמו, בתמיכה ובגיבוי של המטפל שהופנמו לתוכו כקול מיטיב ומרגיע. מקווה שתצליחי לחולל את השינויים המבורכים בבית ובעבודה, בכוחותייך את. בהצלחה ליאת

היי, עוברת עליי תקופה מאוד קשה פירטתי יותר במייל הפרטי ששלחתי לך. מצטערת אך לא רציתי לרשום כאן, אני מקווה שקיבלת את המייל כי הבנתי שהיתה לך בעיה לקבל מיילים פרטיים בזמן האחרון.. ואני גם מקווה שתוכלי לענות לי שם,תגובתך חשובה לי , ןאם פניתי אלייך במייל את בוודאי מבינה כמה אני מיואשת. בנוסף בזמן האחרון אמא שלי והבעיות שלה(את יודעת...)ואבא שלי כנ"ל... ואני "ממש" יכולה להיות רגועה כשהכל אוף.אוף מכל הבחינות. נ.ב. סליחה שאני מתבכיינת...אבל כואב לי...ומלאי הכוחות כבר נגמר לו.. חן

ככ עצוב לקרוא אותך במצב הזה , צר לי על התחושות הקשות שאת חווה .. מקווה שאפשהו תצליחי למצוא קרן אור .. משהו להאחז בו ול להשבר .. אני כאן , גם אם קשה לי נורא ... אני כאן גם בשבילך .. מחבקת אותך , היי חזקה ... מקווה שהתקופה הזו תעבור ותמצאי גם קצת שלווה ורוגע שרית.

שלום חן, כרגע, למרות רצוני לעזור, אוכל לעשות זאת רק במסגרת הפורום. בימים אלה אני מתקשה להקדיש זמן מעבר לשעות ההתנדבות בפורום, ולכן אשמח לעמוד לרשותך מכאן. אני מבינה שאת מתמודדת עם טלטלה רגשית עזה, ויודעת כמה כוחות צריך כדי לצלוח אותה. אני רוצה להזכיר שהפורום - וגם המייל או הטלפון הפרטי של מנהליו - אינו יכול להחליף את הטיפול הפסיכולוגי הממשי, או את גופי החירום שתפקידם לתת מענה בשעות הקטנות של הלילה. מקווה שתצליחי למצוא כוחות ונחמה. סוף שבוע נעים ליאת

ליאת, מה שלומך?מאושרת מהגשם? לא יודעת מה לעשות עם הטיפול... הפסיכולוגית איכזבה אותי ופגעה בי..היא יודעת שהיא לא היתה בסדר...היא לא כל ךכ מודה בזה...התחלתי פשוט לבכות מולה.... היא חושבת שזו התקדמות... וגם המעבר והשינויים...לא יודעת מה יהיה... רציתי לדבר איתה קודם. היא אמרה שהיא לא יכולה לדבר מאחר והיא בהופעה. אז חשבתי לעצמי, שמתאים לה להיות בהופעה של שלמה ארצי או יהודית רביץ,משהו כזה. אבל לא. היא הלכה להופעה של אינפקטד משרום:) את ליאת מכירה אותם? בכל מקרה מצרפת לך קישור http://www.infected10.com/ (תפתחי את הרמקולים ותתחילי לקפץ...) קצת קשה לתאר את הפסיכולוג שלך הולך להופעה של אינפקד משרום. לא?(או שרק לי קשה לדמיין...) יאללה לילה טוב

שלום ME, ימי הגשם האחרונים אכן היו עבורי נחת צרופה. בעניין הטיפול והמטפלת, אוכל להזכיר לך כי לא יתכן קשר כלשהו שאינו כרוך באכזבה ותסכול זה או אחר. זהו חלק בלתי נמנע מכל קשר (גם קשר טיפולי), שיש ללמוד לעבד ולשרוד מבלי להרוס את החלקים הטובים. אני מסכימה איתה וחושבת שהיכולת לתקשר את התסכול והאכזבה באמצעות מילים וביטויים רגשיים אותנטיים היא יעד טיפולי חשוב. אני שמחה שהיא מצליחה להפתיע אותך, ולהתגלות בפנייך כאדם אוהב חיים ושמח. אלה נתונים טובים עבור מי שצריכה ללוות אותך בתקופה של שינויים והחלטות חשובות. מאחלת לך שכל השינויים יהיו אך לטובה, ויעברו בשלום סוף שבוע כייפי ליאת

תודה ליאת. תמיד את מסכימה איתה הא?:) לא יודעת אם את עדיין כאן, בכל אופן משדרים עכשיו את המופע בטלויזיה.עדיין קשה לי לדמיין אותה במופע כזה...היא באמת מגניבה...מסתבר שלמוזיקה אין גיל ומעמד..אבל מה יש לה לחפש שם? היא הולכת למסיבות ואני רקובה בבית:)

שלום רב, אני עוקבת מזה מספר ימים אחרי הודעות הפורום כדי להיות בטוחה שזהו המקום המתאים להעלות את שאלתי, ונדמה לי שכן. אשמח לכל תגובה בנושא. אני כותבת בעניין אימי. בשנה וחצי האחרונות עברה אימי שני ניתוחים בקיבה (הרניה). הראשון הסתבך מאוד ולאחר כ-9 חודשים התבצע השני. במהלך התקופה הזו, נאסר עליה לעבוד בשל מצבה הרפואי המסתבך ומוגבלותה הרבה כתוצאה מהמצב, ובסופו של דבר רופא תעסוקתי המליץ על הפסקת עבודה לזמן בלתי מוגבל. היא נאלצה לעזוב את מקום עבודתה מזה 10 שנים. זו למעשה היתה ההתחלה של מה שאני מכנה "דעיכה". ב-18 האחרונים הפכה אימי מאשה עצמאית, אנרגטית ואקטיבית, תמיד מלאת חיים, אופטימית, חמה ואוהבת, לאדם אחר לגמרי - לאשה המוגבלת פיזית בפעולותיה ויכולותיה, ממורמרת, עצובה, מרוחקת ומכונסת בעצמה. עזיבתה את מקום העבודה שכל כך אהבה והיה חלק משמעותי מחייה בעשור האחרון, מוגבלותה הפיזית הרבה והמתמשכת (שלא נתפסת מבחינתה), והשיגרה החדשה של להיות כל היום בבית, גרמו לה מירמור ותיסכול עצומים. אנו, ילדיה, עטפנו ככל שניתן, מבקרים הרבה יותר, מביאים את הנכדים כמה פעמים בשבוע, מוציאים אותה ל"ימי כיף", ארוחות משפחתיות בחוץ, ביררנו והמלצנו לה על מקומות התנדבות, על קורסים שונים ומגוונים לבני גילה, הכל. העיקר להוציא אותה מהבית ולנסות ולגרום לה לשוב ולהיות אקטיבית בנפשה, כפי שהיתה תמיד. היא מסרבת לכך. חשוב להבין, מדובר באשה בת 56 אשר תמיד עבדה מחוץ לבית, אהבה חברת אנשים, מחוייכת ואופטימית תמיד וגם כשהגיל היה נותן את אותותיו מדי פעם, מעולם לא ייחסה לזה חשיבות והמשיכה בצורת חייה הפעילה והנמרצת. אני בתור בתה, חסרת אונים ומודאגת לאור הדעיכה המתמשכת שלה. היא תמיד מסתגרת, מעדיפה שלא לפגוש אנשים, אדישה משהו לנושאים מסויימים, מתוסכלת ועצובה תמיד. גם אם כלפי חוץ אינה מפגינה זאת. כיצד ניתן "להוציא" אותה מהדיכאון שחווה? מה ניתן לעשות על מנת שהיא לא תגיע למצב חמור יותר של דיכאון? באילו דרכים ניתן "להגיע" אליה? אודה לתגובתך. בברכה, בת מודאגת

שלום לך בת מודאגת, השאלה שלך מאד חשובה ועניינית. אובדן מקור תעסוקה ממוקם גבוה מאד בסולם גורמי הסטרס, בעיקר עבור מי שראה בעבודתו מקור לתחושת ערך, משמעות, סיפוק ועניין. אני מניחה שבמקרה של אמא, מתלווים להפסקת העבודה גם גורמי לחץ נוספים בעטיו של המשבר הבריאותי (כמו חרדות ודאגה מפני העתיד וההזדקנות), ואולי גם אי נוחות פיזית כמו כאבים, חולשה, שינויים בהרגלי התזונה, וכיוב'. זהו מצב קלאסי של משבר, ויש - לכן - להתייחס אליו ככזה. מחד, הייתי מנסה לכבד את הקושי, לתת לו מקום ותוקף, ולאפשר לה לבטא את המצוקה בכל דרך אפשרית. לפעמים, בני משפחה שוחרי טוב, מרוב רצון לעזור ולשקם, מתקשים בעצמם להכיל את המוגבלות, הקושי או אפילו האבל על מה שהיה ולא יהיה עוד. מאידך, למרות האמור כאן, הייתי מנסה לחשוב - אולי יחד איתה - מה *באמת* יכול לעזור לה כרגע, ואיך אפשר להירתם לעזרה בדרך הנכונה לה. הפתרונות שאתם מציעים לה יכולים להיות טובים ונפלאים עבור אדם אחד, אך מתישים וגוזלי אנרגיה למי ששרוי בדיכאון לא מטופל. לכן, נראה לי שכדאי מאד להכניס לתמונה - בעצה אחת איתה - גורם מקצועי טיפולי (פסיכולוג/ית קליני/ת) שיוכל לסייע בעיבוד החוויות הקשות של השנה וחצי האחרונה, להכיל את הכאב והאובדן, לשקול אולי גם סיוע תרופתי (בעזרת פסיכיאטר), ולעזור בהבנייה מחודשת של אורח חיים מותאם ומספק עבורה. אשמח אם תעדכני אותי גם בהמשך מה שלומכם בהצלחה ליאת

שלום ליאת. תודה רבה על תגובתך המהירה. הצעתך חלפה בראשי מספר פעמים, ולמרות שאני בטוחה שייקח לי זמן מה לשכנע את אמא בדרך פעולה זו, נדמה לי שזה הפתרון המעשי המתאים ביותר כרגע. אעדכן אותך בהתפתחויות. רב תודות ושבת שלום.

:-(

שלום ד', אורנה תשוב אל הפורום ביום שלישי הבא. עד אז - אנחנו כאן. סוף שבוע נעים ליאת

לקחתי את כל האחריות עלי גם דברים שכלל לא היו קשורים אלי בשום צורה שהיא. איבדתי את כושר השיפוט שלי ואת הפרופורציות. ויתרתי על עצמי והכל בשביל שתיראה אותי הייתי מוכנה לקבל את מה שיוחס אלי. כילדה היה לי כח לא אופייני לדעת לעשות הפרדות, דאגתי לשמור באדיקות שלא "התקלקל", האמנתי בעצמי ולא הרשתי להשלכות של אחרים, לתסכולים, לכעס של אחרים להיכנס אלי והצלחתי בהצלחה יתרה. בגלל קשר טיפולי לא מטיב וחסר כימיה מצידי במובן שאני הילדה והמטופלת ולא ההורה ששוחזר שם התהווה וקיבל תפנית ולקחתי את כל הפגיעות, האכזבות בהמשך הדרך עלי. השבועה שנדרתי בילדותי הופרה בברוטאליות בבגרותי ועכשיו אינני מסוגלת לחזור ולהתחבר לאותו כח פנימי שהאמין וידע בפנים שהוא בסדר וצודק. תחושת בדידות וניכור שלא הכרתי תפס מקום מכובד אצלי. היו עוד דברים שסחפתי בדרכי בהמשך של אותו כשלון בטיפול...חל שינוי עמוק ומשמעותי באישיותי. שמחת החיים שהיתה כרטיס הביקור שלי אבד ולא נשאר דבר ממנו. הכח שהיה בי פעם תפס אזימוט של 180 מעלות ופעל באופן הרסני ושיטתי שכל מטרתו היתה לכלות עד העצם את כל הוויתי. לפחות נחלתי עוד "הצלחה". צריך להיזהר ממה שמבקשים... מכוונה בריאה ורצון לחיים עשירים ופוריים הרצון נהיה חולני וביקש להגיע לחוסר אונים בכניעה לטובת גחמותיה ובעיותיה של המטפלת שהועברו אלי. רק בשביל להכילה שתרגיע את הצרוך שלה לראות ולפסול אותי. וכך קרה שהיוצרות התהפכו והחלתי לפסול את עצמי סיסטמתית בדייקנות מזהירה בכל נשימה ונשימה. ולחשוב שכך הייתי מקבלת את רצוני להיראות לבסוף, איזו טיפשה תמימה הייתי. היא כל כך התביישה בעצמה שהאדמה בלעה אותה במהירות מטאורית ובניסיון להוציא את ידיה מהסיפור דרך התגוננות והעלבות. אם היה בכוחי טיפת חיות הייתי עושה משהו בעניין וכותבת מכתב לגורם המתאים. אבל גם זה לא היה מחזיר לי את עצמי ואת חיי. בסה"כ אני עשיתי זאת לעצמי, ידעתי מראש אינוטאיטיבית שזה מה שיקרה לבסוף.

שלום דנה, אני מאמינה בכל לבי ש"כוונה בריאה ורצון לחיים עשירים ופוריים" הם דבר שאפשר להקים לתחיה, גם אחרי מפולת רגשית גדולה. המשימה הבוערת כרגע היא לגייס את כל הכוחות, להיעזר בכל יד מושטת, ולחזור בהדרגה לחיי שגרה. זו משימה לא פשוטה כלל, אך אפשרית. מחזקת אותך מכאן ליאת

רציתי להתייעץ איתך עקב האשמות של ביתי בת 25. היא פגשה בחור בן 35 ויצאה איתו פעמיים. בשיחה ביננו היא סיפרה לי איפה הוא גר ושהוא מכיר קרוב משפחה שלי. בנוסף היא אמרה שהיום הוא עומד לקנות דירה ועקב כך עבר לגור בבית הוריו. אני בסקרנותי ומדאגה לביתי, פניתי לאותו קרוב משפחה ושאלתי אותו אם הוא מכיר את הבחור והוא אכן סיפר לי עליו דברים ואני העברתי אותם לביתי ואמרתי לה תבררי אם זה בכלל נכון ואל תעשי מהלך לא נכון.כנראה מה שנאמר לי סתר את מה שהוא סיפר לבת שלי. בהמשך השבוע הבת שלי סיפרה לי שהיא גמרה איתו וזאת באשמתי מאחר והייתי סקרנית ובררתי עליו דברים, לדבריה אני בדרך הזו מתערבת. שאלתי היא האם זו התערבות, והאם קיים פה ניסיון מצידי, להרוס משהו. האם מקובל או הגיוני לעשות דבר כזה ע"י אמא. האמת ,מאוד כואב לי מה שביתי הטיחה בי כנראה שאני לא יודעת איך להתנהג וזה פרימיטיבי, תתקני אותי בבקשה אם אני טועה. אני חשבתי שאסור לי להעיר לבני הזוג משהו, אבל לברר זה ניראה לי דבר בסיסי. תודה לתשובתכם

שלום אפרת, אני יכולה להבין את דאגתך לבתך, ואת ההזדמנות שראית באפשרות לעזור לה באמצעות המידע שאספת. לצד זאת, אני מבינה מתגובתה של בתך שהיא 'רוצה לבד' - רוצה להכיר אדם חדש בקצב שלה, לגלות אותו בדרכה, ולפעמים גם לעשות את הטעויות שלה... אני חושבת שכדאי לכבד את רצונה, אבל אין להסיק מזה שהתנהגותך הייתה פרימיטיבית, רק לא תואמת לזכותה של בתך להתנהל באופן עצמאי כאשה בוגרת. תנסו לדבר על זה? לילה טוב, אורנה

תודה רבה

רציתי רק לומר שאני נהנית מלקרוא אותך...את עוברת מסך (לפחות אצלי). תודה לך

אני מתגעגעת לחברותיי הוירטואליות מפורום זה שתמכו בי בעבר,וש'יכולתי לבכות על כתפיהן' כשהיתי עצובה,ולצחוק איתן כשהיה טוב,ולתמוך ולהיתמך בהן. עד כמה היתי זקוקה עכשיו לתמיכתכן,אך עד שתיראו הודעה זאת בטח יעבור הרבה זמן. מה קרה איתכן:נורית,יעלה,חן,רשת,ואני בטח שוכחת עוד שמות? איני טיפוס ש'בוכה ברבים',אך עד כמה היה עוזר לי עכשיו 'לבכות על כתפיכן',עד כמה שאני בטח נשמעת מגוחכת עכשיו. אז, ביי בינתיים, משתנה

משתנה יקרה מה שלומך? אני פה.

שלום, אני ככה-ככה... ולכן אני זקוקה לתמיכתכן,איני יכולה לפרט,אך רק אגיד שמצב-רוחי 'לא משהו'.... . אני מודה לך שהגבת ושמחה שהגבת,אך מתביישת לומר שאיני זוכרת אותך,ואשמח אם תזכירי לי מי את(כמובן - אם תירצי). ביי בינתיים, משתנה

משתנה יקרה, אני גם פה לתמוך בך אם צריך. סליחה שלא מגיבה בזמן האחרון..עוברת עליי תקופה לא טובה בחיים.. הלוואי שהיום את בטוב. חושבת עלייך... שלך -ואיתך חן

אני מצטערת לקרוא שעוברת עלייך תקופה לא טובה,ומקווה שיסתדר. חושבת עלייך גם ועל כולן, משתנה

משתנה יקרה! טבעו של פורום, ש אין בו קול או פנים... אבל יש בו מילים. ייחודו של הפורום *הזה*, היה בעיני תמיד בהיותו גם מקום לנחמה, על ידי חבריו ועל ידי מנהליו. ברגעים קשים הייתה התמיכה מגיעה מיד, וממשתתפים רבים. אני זוכרת תקופות קשות, בהן המילים שנכתבו פה החזיקו אותי. חיבקו אותי. השינוי הבלתי נמנע שעבר הפורום, קלקל את הפונקציה הזאת שלו. הרגשתי את זה בשבוע האחרון, כאשר העץ שפתחה יעלה, שהיה אמור להיות עץ של תמיכה בי, לאחר מותו של אבי, לא הצליח ללבלב ולצמוח לגובה. בפורמט הקודם של הפורום, הוא היה ודאי עץ ארוך, עם המון מילים וחיבוקים ונחמה. בינתיים אני שולחת לך חיבוק גדול. כזה שמבין, שמקבל, שאומר שאת לא לבד. אנחנו פה. החזיקי מעמד הדר

הדר היקרה! הצטערתי לשמוע על מות אביך,האמת היא שרק אתמול בערב ראיתי את אחת ההודעות שכתבו לך,שאמרו זאת,ועדיין לא הספקתי להגיב,וגם לא נכנסתי לפורום כבר כשבוע. אני מודה לך שאת תומכת בי למרות התקופה הקשה שעוברת עלייך,ומקווה שהתקופה הבאה תהיה קלה יותר עבורך.

משתנה יקרה, כתבתי לך אתמול בערב כמה שורות, שאבדו כנראה בפילטרים השונים. קורה. אני אכתוב שוב. התקופה הזאת היא מן תקופה שקטה שכזאת, כאן בפורום. את בטח זוכרת את התקופות הסוערות שהיו כאן. אישית, לא התלהבתי גם מהן... נחכה כאן יחד, עד ששוב יתאזנו להם העניינים. אין לי ספק שזה יקרה. העיקר שכולנו כאן, בדרך זו או אחרת. אז גם הכתף שלי כאן. רק תודיעי כשצריך :- ) יעלה

גם אני כאן ..איתך .. גם אם בשקט .. אני קוראת אותך ..גם אם לא תמיד מגיבה .. ומחבקת אותך מרחוק .. את לא לבד ... מצטרפת לתמיכת הבנות המקסימות שכאן ..ומושיטה לך יד .. ומקווה שבאמת הפורום יחזור למתכונת הקודמת .. שלך , שרית

כ"כ שימח אותי לראות שוב אתכן,כמו 'קולות מן העבר',שנתן תחושה של ביטחון, באמת 'אשתמש בהצעת הכתף של שתיכן',כשאזדקק לכתף תומכת. תודה על תמיכתכן. משתנה