פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, אני סטודנטית שכרגע לומדת קורס בפיסיכופתלוגיה, אני גם סובלת מהפרעת אכילה כבר דיי הרבה שנים. רציתי לשאול האם אפשר להגדיר הפרעת אכילה כפייתית, אכילת כמויות גדולות של אוכל ללא הקאה, כ- OCD ? לפי מה שלמדנו חלק מהגדרת OCD זה החלק הטורדני שקשור במחשבה, מחשבה לא נעימה שחוזרת על עצמה, שמייצרת חרדה והאדם רוצה להתמודד עם החרדה דרך פעולה כשלהיא, במקרה של הפרעת אכילה אכילה בכמויות גדולות ע"מ להתמודד עם החרדה. אשמח לשמוע חוות דעת מקצועית. תודה.

שלום סטודנטית, אני מכירה חולי OCD שמבצעים טקסים הקשורים באכילה, ובהחלט ניתן לזהות מאפיינים דומים בין OCD ואנורקסיה נרבוזה (למשל, כפייתיות ונוקשות מסויימת), ועדיין -אפשר בהחלט להבחין בין הפרעת חרדה והפרעת אכילה. במקרה שתיארת, למשל, האכילה אכן נועדה להרגיע אך אני בספק אם היא נושאת אופי של טקס קומפולסיבי. בריאות, אורנה

הדר יקרה הצטערתי לקרא על פטירתו של אביך. שולחת לך מכאן את תנחומי הכנים, שלא תדעי עוד צער. בתקוה לימים טובים יותר. נטע

נטע יקרה תודה גדולה על מילות הנחמה. הדר

שלום לכם, אני בטיפול שנתיים (עוד מעט) ועדיין לא מרגישה התקדמות אמיתית חוץ מזה שאני אולי מדברת קצת יותר אצלה. יש ל ישתי שאלות: 1) אני מאופקת מדי אצלה, בא לי לפעמים לצעוק, לצחוק, לבכות. אבל אני ממשיכה בשקט שלי ובאיפוק . מה שגורם לי להיות עצבנית מאוווודדדד אחרי הפגישה (אפילו אם אני מפחדת, רועדת, מתעצבנת, היא שואלת אותי למה ומנסה להרגיע אותי, אבל בעצם אני לא רוצה. רוצה להוציא הכל). מה לעשות בעניין? 2) שיתפתי אותה בנושא התעללות. דבר שהיה סוד במשך יותר מ-25 שנה. עכשיו אני מתחרטת, כי לא מרגישה שזה מביל לשום מקום, הכל דיבורים . ודווקא אני יותר מוצפת, יותר עם הזכרונות, דבר שאני לא רוצה. פשוט בעבר, זה היה שם אבל אף פעם לא חשבתי על הנושא. האם אם אני אעבור למטפלת אחרת, אהיה חייבת גם לשתף אותה. אני פשוט רוצה לסגור את העניין ולטפל רק בדברים אחרים? 3) מבחינה אחרת קשה לי מאוד להפסיק את הפגישות האלו. זה מין כלוב שנכנסת אליו ואתה לא יכול לצאת ממנו, ומצד שני בא לי לנסות מישהו אחר, מטפלת אחרת עם מחשבה אחרת אולי. איך נפרדים? תודה על העזרה

שלום נועה, הרגשת ההתאפקות שתיארת עשויה להיות מפתח חשוב להבנת האופן בו התפתחה נפשך. כדאי לשתף אותה בכך בזמן אמיתי, במהלך הפגישה, וגם לתאר את העצבנות שאת חשה בסיום ההתאפקות. את מתארת תחושה אמביוולנטית, הן בנוגע להצפת נושא ההתעללות כלפי מעלה, והן בנוגע להמשכיות הקשר הטיפולי. אני מציעה להשתמש בטיפול כדי להבין את אמביוולנטיות שאת חשה סביב מגע קרוב ומעמיק, גם עם חלקים בחוויה העצמית שלך וגם עם אדם אחר. זה יכול להיות מועיל, בין אם תחליטי להמשיך את הקשר הטיפולי הנוכחי ובין אם תבחרי בדמות טיפולית אחרת. איך נפרדים? חושבים על כך, לבד וביחד, בוחרים, והולכים עם הבחירה תוך הבנת צדדיה השונים. לילה טוב, אורנה

שלום, אני לומדת מקצוע טיפולי וכעת עושה סטאז'. אני מתקשה להחליט מה לעשות במפגשים ולוקחת ללב כל דבר שלא מסתדר - גם אם זה לא משהו משמעותי. אני מאד אוהבת את המקצוע שאני לומדת ורוצה להצליח בו, אך מפחדת שלא אדע מה לעשות, או שאדע אבל לא אצליח לעזור לאנשים. רציתי לשאול איך מתמודדים אנשי מקצוע עם ההרגשה הזאת של חוסר בטחון, חשש מכשלון וכשלון בטיפול? תודה מראש...

שלום מיכל, אני חוששת שאת במקצוע הנכון... מקצוע בו תהיות והתלבטויות לגבי הדרך בה נכון לצעוד הן עניין שבשגרה... אני מקווה שבתקופת הסטאז' את מקבלת פגישות הדרכה עם איש מקצוע וותיק יותר, ואם לא - כדאי מאוד להתארגן כך שיהיו לך. הדרכה היא אחת הדרכים המרכזיות להקל על התחושות שתיארת, וגם אנשי מקצוע מאוד מנוסים נעזרים לעיתים בהדרכה על-מנת לאוורר את המחשבות במשב רוח רענן של התבוננות מעט אחרת. חלק מהתחושות ישתנו ככל שתרכשי ניסיון טיפולי (אני מבטיחה לך!), אז עוד קצת סבלנות... ודבר אחרון - נכון שזוהי אחריות גדולה לטפל, אבל פגישה טיפולית היא בסופו של דבר מפגש בין שני אנשים, ומותר בהחלט לחשוב עליה גם כך, בפשטות, כשיחה... המון הצלחה, אורנה

הי, תודה רבה על התשובה המעודדת...

הרבה ימים.אין לי שום צינור ניקוז.וזה סוגר עליי.היום אפילו בכל פעם שבתי קראה לי ובכתה כשהיה לה קשה להיפרד לפני השינה,וחיבקתי ואהבתי אותה,נשרפתי מבפנים.וחיכיתי שתישן שאוכל להתקפל ולחבק את עצמי.והתפזרתי עד הקזת הדם המבורכת שעצוב אבל הפכה לחיבוק שלי.המרגיע.לא תוכלי להבין.....והרעמים הארורים מהדהדים בי כאילו אני חלולה.והרי אני חלולה

לפני כמה ימים עשיתי כמה בדיקות.. הן לא יצאו טובות.. אבל זה לא קשור.. הבעיה היא שאמא שלי במקום לעזור ולעודד כל היום מסתובבת עם ספרים,כדי לבדוק מה יש לי .. מתחילה לבכות לי.. אומרת לי שאני "ילדה חולנית... " ושאני אסבול הרבה בחיים.. כאילו מרחמת עליי אבל בדרך מובילה אותי סתם להתכנסות בפני עצמי ולדיכאון.. חשוב לציין שאני לא חולה במחלה חשוכת מרפא.. בדיקות שתן שלי,לא יצאו טובות.. כנראה משהו בכליות (רק רציתי להבהיר שהיא סתם עושה סיפור).. ואני לא מבינה למה היא חייבת לעשות את זה?? כאילו היא נהנת שאני תלוייה בה בימים אלה.. בללכת ביחד לרופאים.. אני קולטת אותה מהר,והיא מאוד נהנת מהעבודה שהיא שוב בחיים שלי.. אפילו שזה בדרך כזאתי.. אני מרגישה חרא פיזית.. והיא ממש מורידה גם את הנפשית,אין לי כוח לדיכאון הזה.. פשוט אין לי כוח:(:(:( איך לומר לה לרדת ממני? זה כבר בגבול ההטרדה אני ישנה,והיא מזכירה לי שעוד כמה ימים יש בדיקה ללכת אליה.. וגורמת לי להרגיש פשוט ילדה מסכנה וחולה..

דיכאון יקרה, אימהות - איך הן מצליחות לפעמים לעשות הכל הפוך... אני קוראת את שכתבת, מדמיינת אותה מודאגת בגללך כמו בפעם הראשונה שלתינוקת שלה היה חום גבוה, כמו בפעמים בהן הילדה שלה נשארה בבית משתעלת ומנוזלת... אני רואה אותה בעיני רוחי מתגייסת אל הקרב, יוצאת למלחמה על אושרך, נכונה לכל... וכן - אולי גם מוצאת נחמה קטנטנה בכך ששוב תהיי מעט יותר נגישה לה, קצת פחות רחוקה... אני חושבת עלייך, שלא רוצה בכל זה...שרוצה להתרחק לחיים עצמאיים ושמחים משלך. והכל יוצא הפוך, כי הטוב שיש בכל אחת מכן אינו מגיע אל השנייה. אני מרשה לעצמי לשלוח שתי תקוות - שהבריאות שלך תשוב במהירות, ושתוכלו להתבונן אחת בשנייה ביותר סבלנות ונדיבות. ואם תוכלי, נסי להסביר לה מה באמת (ובדיוק) את צריכה ממנה. לפעמים, אמהות מצליחות להקשיב גם מעבר לעצמן... לילה טוב, אורנה

אורנה יקרה , הימים האלה ככ כואבים , קשים מציפים , שאני לא יודעת איך להתמודד עם כל הכאב הזה שעולה בי , אי אפשר אפילו להסביר דרך מילים ..עד כמה כואבבבבב לי , מה עושים ?... אורנה ..תהיי כאן בבקשה...צריכה אותך .. אתמול הייתי אצל פסיכאטר..מרגישה שהחיים שלי בתקופה האחרונה הפכו להיות סובבים סביב טיפול ..מטפל ..פסיכאטר ..עוד חוות דעת ..עוד לבדוק .. מה יהיה ?..עד מתי ?.. זה הפסיכאטר השלישי .. שאני מגיעה בשנה וחצי האחרונות .. ככ מפחדת מהם ..ככ מפחדת מנטילת כדורים אנטי חרדה ..?! שאני שואלת את עצמי ..האם ..עד כדי כך הפחד אוחז בי ..? משתלט עליי... האם כל זה ..בגלל הפסיכאטר הדפוק שנתקלתי בצבא .. האם המילים שלו אז .. "הסיפור לך מרגש אותי ... אחת כוסית כמוך יכולה רק להנות מדבר כזה .. אז אני ..אני .. מציע שתקחי כדורים ..!!!!!!!!! או שתראי לי איפה הוא נגע בך נעשה חוויה מתקנת .?! .או שאני ידאג שיאשפזו אותך ..!!!! " האם עד כדי כך הוא תפס מקום בראש שלי ..?.. והפחד מאיבוד שליטה כמו שהוא ניסה לגרום לי ..עדין תופס אצלי ככ חזק?.... דווקא הפסיכאטר הזה שנגשתי אלייו ..אתמול ..(אחרי מלאן המלצות ..ברור לא?) הוא פסיכאטר ילדים !!!.. עדין , נחמד , אכפתי ...הוא ככ רצה לתת לי הרגשה טובה , לא מאיימת , אפילו הסכים לתת לי כדורים בחינם ..(סימבלתה שהעלות שלהם מאוד יקרה בחודש)..רק אם אגיע אלייו למעקב פעם בשבועיים ..כדי שהוא יראה איך אני מתמודדת ..בנוסף הוא עשה לי מחיר לפגישה ככ נמוך.. שלא הייתי מאמינה שפסיכאטר כזה מוכר ..ייקח ממני מחיר סמלי רק בכדי לעזור .. הוא גם אמר לי שתדעי שאני לא עושה הנחות לאף אחד ..אבל אני באמת מרגיש את המצוקה שלך , ואני יודע שאני יכול לעזור לך , אני יודע שאת תוכלי לצאת מזה , ותחזרי להיות חזקה יותר ..מוזר..לא? אורנה , משום מה מרגישה שרק אליהם קל לי יותר להתחבר .. גם הפסיכולוג שלי הוא פסיכולוג ילדים ..מוזר לא?.. תקועה עדיין בגיל 18 ...מרגישה ילדה ...(כנראה גם מהחוויה שגיליתי שעברתי בבית) נתקעתי שם בילדות .. אוףףף איתי . מנסה לכתוב לעצמי , אולי הכאב ירגע ..אבל לא !!! ממש לא !!! הכל שורףףף מבפנים ... אני בטח משתגעת ..נכון?! אני מנסה לחשוב על כל האונס האכזרי שעברתי ורושמת לעצמי... מדברת עם עצמי ..עם הילדה הקטנה שבי .. מנסה להבין עד כמה אני אשמה ... מנסה להזכר ולחשוב : עד כמה ילדה בת 19 הייתה צריכה להבין שבאותו רגע החיים שלה בסכנה ??!!!!!! איך היא מסבירה כשלא מבינים שלא נעים לה המגע??? למה היא כבר שותקת במקום לצעוק?? למה היא משתתקת בגוף שצריך להדוף??? למה??? אולי כי היא לא מבינה ... מה קורה איתה אולי כי היא מתעלמת מהכאב הנורא ??? אולי היא בכלל מפחדת למות??? או שהיא סתם אחת כזו "שנותנת " .... אז גם אם היא לא רצתה , אולי זה לא היה מספיק נראה ... כשהיא כבר לא נלחמה ... אולי באיזשהו שלב הוא חשב .. "כנראה היא ילדה שקטה.".. ואפשר כי היא בשקט... היא "נותנת "... אולי ... אבל איך ....???????????????????????? איך זה יכול להיות .??????.. אמרתי , צעקתי , שרטתי , ירקתי , נלחמתי ....התעלפתי אני בטוחה , .... אני לא מדמיינת !!!!!!! אורנה - את מאמינה לי ??? מה שבטוח זה שהילדה הזו שם שהייתי , סבלה ובטח לא נהנתה... "דפוקה שכמוך " ... זה מה שאני יכולה לומר לעצמי .. כי אפילו לענות לתשובות אני כבר לא יכולה ... אני כבר לא מצליחה לדעת מי אשם ... אולי זה רק אני , רק אני אשמה ... אולי ככה יהיה לי קל לקבל את הכל ...ולא להתמוטט צריכה להמשיך לסבול בשקט ... המחשבות האלה - שיעזבו אותי במנוחה ... מוכנה להיות אשמה , רק שיעזבו אותי !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אורנה ?...

כמה מרגיז, מקומם, מכעיס , בלתי נתפס. ואחרי כל זה את עוד מוכנה לקחת את כל האשמה והאחריות על עצמך....לא רק שזה לא הוגן זה פשוט לא שווה לקחת את הפגיעה הזו ולשים מעליה עוד אחת. כ"כ מבינה אותך ...כאילו שתחושת הקורבנות תעזור לך במשהו, תעניק לך את החמלה והאהדה שלא קיבלת. זה עוד מאותו הדבר...כמה קשה לשבור את המעגל הזה. אבל דווקא בגללו צריך לשים לזה סטופ. no no no big no -say no more התחושה הזו שחוסר ניראות כ"כ מכאיבה...הגיעה הזמן שיראו אותך במלוא הדרך. בהצלחה

תודה על הרצון לעזור .. תודה על ההבנה והאכפתיות .. תודה על מה שכתבת .. מכל הלב, שרית

אוי ש'... תחושת הספק העצמי, הבחינה העצמית הבלתי פוסקת - כל-כך לא הוגן שהיא ממלאת את הנפגעת ולא את התוקף. אני באמת חושבת שיעזור לדבר על הדברים (בנוסף למטפל, בנוסף לפסיכיאטר) גם בקבוצה של נפגעות לשעבר. אין לך מושג עד כמה את לא לבד עם מחשבות כאלה. ולגבי הפסיכיאטר הצבאי - אני לא יודעת מה לומר. לא יודעת אם יש בך כוחות או רצון להתלונן, גם ממרחק השנים. הוא התנהג באופן כל-כך רחוק משבועת הרופא לה הוא מחוייב. מקווה איתך להקלה, אורנה

אמן .. ותהייה הקלה , תודה שאת כאן , מלווה אותי .. שרית

ש' יקרה, אני עוקבת אחר ההודעות הכאובות שלך שצורחות את כאב הפגיעה...פגיעה נוראית ואיומה.את לא אשמה,ולא,זה לא בסדר שאת מאשימה את עצמך.נסי לשחרר את הרגשת האשמה . את לא עשית שום דבר רע . מי שצריך להרגיש אשם זה המניאק ההוא.. מקווה שעצם הכתיבה והשיתוף מצליחים להקל במעט על הכאב. עוד כתובת שבה ישמחו לעזור לך,ללוות אותך,לשמוע את שעל ליבך: טל' 1202 מרכז תמיכה לנפגעות תקיפה מינית. כל כך מגיע לך שיהיה כבר טוב ושהכאב סוף כל סוף ילך ממך. מחזקת ומחבקת אותך, חן

תודה על מה שכתבת .. אני יודעת עד כמה גם את עוברת תקופה קשה . .גם אני קוראת את הודעותייך , ולא מוצאת מילים אפילו לחזק ..מצטערת.. תודה שאת כאן מחבקת ומעודדת.. מחבקת בחזרה, ומקווה שאצלך הוקל מעט.. שרית

שלום אורנה, זאת לא הודעה חשובה במיוחד... סתם, בא לי לספר לך משהו. את זוכרת שכתבתי כאן, לך, בערב ראש השנה, על זר הפרחים שקניתי לאמא שלי? הרגשתי חגיגיות כזו לקראת השנה החדשה..הרגשתי שהיא הגיעה בדיוק בזמן! אמא שלי הייתה אז אחרי שני ניתוחים להסרת הגידולים הסרטניים, והחלה להתאושש לאט ואני הרגשתי הקלה כל כך כל כך גדולה..על גבול הלפרוץ בצחוק... אחרי תקופה ארוכה של מתח ופחד שתמות, פתאום הרוב היה מאחוריה.. ומאחוריי.. אז הרגליים לקחו אותי לחנות הפרחים של ילדותי ושם קניתי לה את הזר הכי גדול שיכולתי.. זר שזיכה אותי בעיניים נוצצות של אמא, פנים סמוקות של אהבה וחיבוק גדול גדול, שכבר חודשים התאפקתי לא לתת לה.. הזר היה בשבילי סימן לשנה חדשה וטובה- גבול בין הקודמת הקשה לחדשה מלאת התקווה.. זוכרת את כל זה? אז הזר נבל, כמובן, אבל להפתעתי השאיר אחריו רסיסים קטנים, קריצות של תקווה... המפה שעליה עמד נוקדה בזרעים קטנטנים. לפני שבועיים זרעתי אותם, והשבוע 9 ראשים ירקרקים הרימו ראש רכון מהאדמה.. רכים מאוד, שברירייים ודקיקים- אבל חיים! ללא ספק חיים! :-) מלטפת אותם בעיניים כל הזמן.. מסוג הדברים הקטנים שגורמים לך להרגיש קצת מטופש עם עצמך, על שאתה נמשך להאמין ב"סימנים":-)...שיש דברים סביבך שאולי יש להם פשר, גם אם אתה לא מצליח להבין אותו במילים.. אני לוקחת לי את החופש, לפעמים, להאמין גם בדברים שאני לא מאמינה בהם :-) (את מוזמנת להצטרף...) שיהיה לילה טוב וחמים, לילך

לילך יקירתי, אז עכשיו יש לך מלונים שגדלים בעציץ בעבודה, ורסיסי חיבוק שגדלים בבית... לא מעט פוריות וצמיחה בשביל שנה שכזאת... בריאות לאמך, וחמימות אין קץ בשבילך, אורנה

תודה אורנה יקרה.. מחמם את הלב שזכרת את המלונים :-) צחקקת אותי ליל מנוחה, לילך.

מאז שעברתי התפרקות/ גלישה פסיכוטית- איבדתי את המרכז שלי, כאילו זהותי נעלמה, הצבע והציביון שאיפיינו אותי אינם. אני כמו קוביה הונגרית שעירבבו את כל צבעיה ואין צד אחד בצבע אחיד. איבדתי את גבולות האני שלי. ולכן, אני מתקשה לתפקד במלוא החינויות. האם זה נקרא דיסוציאציה? או הפרעה אסוציאטיבית? או שאני ממשיכה לבלבל ולהתבלבל בהצפה של קריאת מושגים? בכלל נראה לי שיש לי הפרעת אישיות גבולית. אחרי שהתפרקתי לרסיסים אז יכולתי לראות ממה אני עשויה. האם טיפול יכול להחזיר לי את הקוביה ההונגרית ע"פ הסדר הפנימי הנכון? תודה

שלום שיר, התיאור שכתבת - על איבוד המרכז, הצבע, הציביון היחודי, החיוניות, הגבולות בין פנים וחוץ - נוגע בפשטות ישירה במשהו נורא שקורה לנו אחרי משבר רגשי. משהו נשבר, ומשהו צריך לקום לתחייה, והוא לא חוזר להיות אותו הדבר. אבל אותו הדבר, שיר, זו לא תמיד האופציה הרצויה... אפשר גם טוב יותר - מחובר נכון יותר, מדוייק ביתר עדינות. עזבי אבחנות, במקומן תאחזי בדברים חשובים יותר - גם מפגש חם ומיטיב עם מטפל/ת שילוו אותך בדרך. מחזיקה אצבעות, אורנה

את תמיד מזכירה שלחזור למה שהיה היא לא תמיד האופציה הטובה ביותר (אחרת איך קרה הפירוק בכלל, נכון?!). אני לא מסכימה אתך במקרה שלי. יש תמיד יוצא דופן ומה שהיה היה טוב בצורה כנה ואמיתית שנלקח בגלל שהיה בסביבה הלא מתאימה. לפעמים המציאות עולה על כל דימיון ומי שנחשב לחזק ביותר או בעצם לגמיש יכול גם הוא לטעות בדרכו בצורה קשה. ולא בהכרח המחשבה שאם לאדם קרה משבר נפשי אזי בהכרח היה משהו מלכתחילה שלא היה תקין. היה חשוב לי להבהיר את הנקודה הזאת גם אם לא ממש אמרתי משהו קונקרטי. וזה לא עוד געגוע נוסטלגי אידאלי במבט אל העבר.

איך פסיכולוג גורם לבן אדם לאהוב את הגוף שלו,במיוחד כשיש לאותו אדם סיבות טובות לא לאהוב את הגוף?אני בטיפול דינמי כבר די הרבה זמן ולדעתי אין מה לעשות בנושא,רק להמשיך להתמרמר ולהרגיש אי נוחות,במיוחד בים,בבריכה,בחדר המיטות ועוד....מה דעתכם?

שלום ליאור, הנכונות לקבל (ואף לחבב) את מראה גופנו היא חלק מתהליך רחב יותר של פיתוח דימוי עצמי חיובי. טיפול פסיכולוגי עוזר בכך בכמה דרכים, מיצירת מרחב פתוח לדבר בו על מורכבות התחושות כלפי עצמנו, דרך התבוננות בדיבור הפנימי (ובטיפול קוגניטיבי גם אתגור אקטיבי של הנחות היסוד שלו), ועד השינויים שמתחוללים בנו כשאדם אחר מקשיב לנו באהבה פעם אחר פעם... שיהיה בהצלחה עם הגוף ועם הנפש, אורנה

אני מרגישה קליפה, ישנה, יבשה, זרוקה, מעלה עובש.. פעם הייתי טריה, רעננה , היה בי פרי... היה לי מה לתת, היה למי לתת... הזמן עבר , למי שנתתי כבר איני נותנת ממי שקיבלתי, או חשבתי שקיבלתי, אני כבר לא מקבלת היום אני נשכחת היום אני מוזנחת גם כקליפה, אף אחד לא מרים אותי לראות מה שלומי, אולי מקומי בפח.. הזמן עשה את שלו פרותי יבשו העץ שהוליד אותי , מזמן, מזמן, שכח אותי למעשה הוא אף פעם לא ראה אותי... כשהייתי טריה, והיה לי מה לתת אז הייתי נחשבת, נחשקת, נטעמת, ננגסת גם על ידי אלו שלא היו ראויים גם על ידי אלו שידיהם כאבו, פצעו..גנבו.. המחיר ששילמתי כבד, עדיין כבד היום אני כבר יבשה גם לדמעות שלי אין מקום בתוכי, כולי יבשה פצועה, סדוקה מהשנים שעברו, כאובה, שדופה.. אני לא יודעת לאן אתגלגל, לא יודעת אם יצא מתוכי פרי, אם אהיה לשימוש שני... הגשם שיגיע ישטוף גם אותי ואהיה קליפה רעננה, אבל קליפה והמחיר ששילמתי, שנגזלתי יבהיק.. יזהר

ניבה יקרה, נגעת לליבי בקליפתך יפת המילים... מתחשק לי להזכיר לך, איכשהו, שהחיים שם בחוץ על-מנת שתחשקי בהם, תטעמי מהם, תנגסי... לא רק תחכי שירימו. אני יודעת שזו אמירה פשטנית, שאינה מתחילה לגעת בכאבך ובמחירים עליהם רמזת, ובכל זאת... רציתי לשלוח תזכורת... אורנה

היי אני בת 23 נשואה לא הרבה זמן ובעייתי שאיני מסוגלת ליזום סקס עם בעלי כלל מאוד מתביישת...אבל אם הוא יוזם הכל בסדר ואני לא מתביישת בכלום .....האם כדאי לדעתכם לשתות אלכוהול להתגבר על העכבות? כי בעלי לא יוזם הרבה ואני רוצה ליזום איתו....

שלום סיגלית, נהדר שאת נהנית מסקס ורוצה יותר ממנו. כמובן שאפשר להשתמש באלכוהול, אבל אני הייתי מתעכבת עוד קצת על השאלה מדוע את מתביישת לבטא את רצונך בסקס. מאחר ומדובר באחד הביטויים היפים והמשמחים של אינטימיות בין אנשים, כדאי שתביני מה חוסם אותך מליזום אינטימיות. אני מציעה לחשוב על הדברים, ואז לשוחח עמו באינטימיות... בהצלחה, אורנה

שלום רב, אני אודה לכם להתייחסות לשאלה שלי מתאריך: 17.11.2007 שעה: 15:10 תודה

שלום א., ה- 17.11 היה יום שבת, בו הפורום שלנו אינו פעיל (כפי שמפורט ב'הודעה חשובה' בראש הפורום). את מוזמנת לכתוב שוב, ואענה בהקדם האפשרי. אורנה

שלום ד"ר ראובן מגריל, 1. האם יש מצב להתגבר על פגיעה נרקסיסיטית ממושכת (קרוב ל- 4 שנים), שנגרם לאחר מטפלת שפגעה, איכזבה ונטשה בזמן אמת, כלומר: לאחר שנתיים שהייתי אצלה - מצבי הידרדר עד לדכאון פסיכוטי ולכן, עזבתי באופן חד (עשר דקות אחרי תחילת הפגישה), ולעולם לא חזרתי. היא גם מעולם לא חזרה אלי לאחר מכן. שאלתי היא: האם ניתן להתגבר על פגיעה נרקסיסיטית שמביא לסוג של דכאון? היתה פסיכולוגית אחת שאמרה שלעולם לא אתגבר על הפגיעה. 2. האם עצם זה שאני מגדירה זאת כפגיעה נרקסיסיטית אזי, אומר שאני בעלת הפרעה נרקסיסיטית? או שמא כל אחד עלול ויכול להפגע פגיעה נרקסיסטית בייחוד אחרי דכאון פסיכוטי (שהיו מחשבות שרוצים לפגוע בי במכוון- זה היה בהמשך איבוד האימון במטפלת ותחושה שהיא פוגעת בי בכוונה אחרת מדוע היא עשתה דברים קשים ולחילופין לא עשתה/ אמרה דברים אחרים. 3. התחלתי טיפול אצל עו"ס (אני לא יודעת אם קלינית או לא), שמיד נוצר לי איתה כימייה ואחריה אני מוכנה ללכת כמעט באמונה עיוורת לאן שתוביל אותי. האם עצם זה שהיא לא מוכשרת בפסיכולוגיה קלינית או קלינית בכלל, האם זה מהווה מכשלה לטיפול מקצועי ומיומן? תודה

שלום טרי (כרמית?), על-סמך האינפורמציה שנתת אני מבינה שהקושי איתו את מתמודדת הוא החלמה מדיכאון פסיכוטי. הפגיעה אותה את מכנה 'נרקיסיסטית' אינה אבחנה (אלא אם כן נאמר לך על-ידי איש מקצוע שאת סובלת מהפרעת אישיות נרקיסיסטית), אלא ניסיון לבטא משהו ממהות ההרגשה שהרגשת אז. נסי להתיחס לכך ככיוון למחשבה בטיפול החדש, לא כאבחנה שאת אמורה 'לבטל'. אני שמחה לקרוא שאת מרגישה טוב בטיפול הנוכחי, ומבינה שאת מרגישה תחושות מנוגדות לתחושותייך בטיפול הקודם. נסי לשים לב שגם הפעם עמדתך קוטבית, וזה משהו לחשוב עליו (למשל, מדוע לדעתך את אמורה ללכת אחרי המטפלת מתוך אמונה עיוורת?). את מוזמנת לברר אצלה באופן מדוייק מהי הכשרתה המקצועית, וחשוב שתדעי שישנם אנשי מקצוע מצויינים ומסורים בכל אסכולה. בהצלחה, אורנה

((מאז הטיפול בבוקר מרגישה ככ נוראאאאא ...)) מקופלת שבורה נאבדת חלושה סגורה מרושתת מסוממת הזויה!!!! נאלמת רועמת שותקת חולמת סותמת זועמת פגועה!!!!! מתאבלת מתנצלת צורמת קרועה!!! נעלמת בולמת צונחת סגורה!!!! "הם לקחו ממני .. וגנבו ממני .. שודדים עלובים לקחו לי את הכל.." ((והשאירו אותי לצפות בזה היום כשאני ..בחיים)) למה?...למה אני צריכה לעבור את זה ? סוררת בוחרת צוררת עלובה!!!!! שדודה ענייה פרוצה רצוצה חולמת יודעת שתיקה ... מפורקת דרור .. לחלוטין ... מפורקת.. ומפחדת מזה ככ. .. באמת.. (ואני יודעת שאין כבר מה להגיד ..), סליחה , סליחה שאני כזו חלשה. :-( שרית

שרית שלום, את מתארת רצף, הנראה כבלתי נגמר, של תחושות קשות. צר לי שאת מרגישה כך, הייתי רוצה בשבילך שלא תרגישי כך, אבל אני גם חושב שזהו שלב, קשה ככל שיהיה, בדרך להרגיש טוב יותר עם עצמך. לאסוף את עצמך מחדש ולהתארגן. גם אם את כרגע לא יכולה להאמין בכך. דרור

דרור שלום,יש לי בעיה שאיני יודעת אפילו איך לנסחה ואיני יכולה לדבר עליה,זה משהו שקרה השבוע ושמעיק עליי מאוד,היא קשורה לאדם כלשהוא שפגע בי, {ושלא יובן לא נכון-איני מתכוונת חלילה למשהו רציני},ושכעת כל פעם שאני נאלצת לראות או לשמוע אותו,אני חשה שדימויו בעיני השתנה לרעה ואפילו שתמיד חשבתי עליו כאדם שקול,הגיוני ועדין,אני כעת רואה אותו יותר כ'מפלצת',ומפחיד אותי אפילו שאני כותבת זאת,כי אותו אדם רחוק מלהיות ככה,וזה היה משהו 'חד-פעמי',אך בכל-זאת זה מציק לי מאוד. מה עושים?

משתנה שלום, את מתארת שוב דפוס דומה לדפוס אותו תיארת בעבר. כאשר את חשה את עצמך נעה מקיצוניות לקיצוניות, בראייתך את עצמך ואת העולם. גם כאן מעידה חד פעמית של אדם כלשהו גרמה לך להרגיש שהוא "מפלצת" לא פחות. השאלה היא אם את יכולה להיעזר בזכרון שלך, בידע שלך עליו כאדם שיש בו גם תכונות אחרות ולאזן את ההסתכלות הזו. דרור

אני משתדלת 'לעבוד על כך' ולהיזכר בתכונותיו החיוביות של אותו אדם,אך למרות זאת אני עדיין מעדיפה עד כמה שאפשר להימנע ממפגש או מדיבור איתו.

שלום לך, לפעמים סתם משעמם אבל כשזה כל הזמן זה מפריע ואני מוצא שלרוב השעמום הזה מחפה ומסתיר חוויה אחרת, שהשעמום לא נותן לה לבוא לידי ביטוי. האם אתה יודע מהי החוויה הזו? דרור

בטיפול אני מדברת אל המטפלת שלי מגעיל.......... אני מקללת אותה ומתייחסת אליה נורא!!! מה גורם לה לסלוח ולטפל בי? לפעמים אני אפילומתקשרת אליה אומרת לה שאי שונאת אותה ומנתקת. אני צוחקת עליה ומגחכת לכל דבר שהיא אומרת. מה היא מזוכיסטית? מתי כבר היא תגיד לי לכי?

שלום לך, נשמע לי שבמקום כלשהו את מתנהגת כך כדי שהיא תאמר לך די, עד כאן אני לא מוכנה יותר. שהיא תאכזהב אותך כפי שכל כך הרבה עשו בעבר, ששוב תרגישי שאי אפשר לסמוך, ואולי שתרגישי שהנה גם היא לא עמדה מול העוצמות שלך. אבל היא מפתיעה אותך, היא עומדת בזה עד כה, היא מוכנה לקבל אותך שוב ושוב למרות שבוודאי לא קל לה והיא לא נהנית מזה. את שואלת למה היא עושה זאת? כי היא חושבת שזו הדרך הטובה ביותר לעזור לך לטפל בך, כי יש לה תקווה לגבייך. אבל התשובה האמיתית תגיע כשלך תהיה תשובה למה את מתנהגת כך, ולא תרגישי עוד צורך לבדוק עד היכן היא תהיה איתך ופשוט תניחי לשתיכן להיות ביחד. דרור

שלום, אני אוריה, בת 18. לא בטוחה שהגעתי למקום הנכון אבל אשמח מאוד אם תוכלו לעזור לי בשאלה עליה אני מנסה לקבל תשובות . השאלה היא למה כשיש הרבה ממשהו אנשים מייחסים לו פחות הערכה (גם אם הוא כשלעצמו בעל ערך רב) בעוד שכשיש ממנו מעט יעריכו אותו יותר? למה רוב בני האדם ישימו לב ויעריכו את מה שיש להם רק לאחר שירגישו בחסרונו? לדוגמה: רובינו לו נעריך מים עד שיהיה מחסור חמור בהם. או בדוגמה נוספת לא נהיה מודעים לחשיבות האצבע הקטנה ביד עד שתפגע. תודה רבה, אוריה

אוריה שלום, ביומיום אנחנו נחשפים לאינסוף גירויים, אילו היינו שמים לב לכולם ונותנים להם משקל זהה לא היינו מצליחים לתפד, היינו מוצפים וקורסים. משום כך אנו עושים סדר עדיפויות, לא מודע ברובו, למה נשים לב ולמה לא. באופן טבעי נשים לב לדברים שחשובים לנו באותו רגע, למשל מה חסר לנו. לעומת זאת מה שכבר יש לנו והרבה ממנו לא מעניין אותנו באותו רגע כי אין צורך שנפנה קשב אליו כדי להשיגו. דרור

האם יש טיפול לתופעה של לעיסת לשון

אביבה שלום, לא פירטת מהי בדיוק התופעה עליה את מדברת ואצל מי היא הופיעה. לכן אתייחס לתופעה שאני מכיר. לעיתים, בעיקר ילדים, נוטים ללעוס את הלשון בדומה לכסיסת צפורניים וחריקת שיניים. כלומר כדרך להפגת לחץ. הטיפול המומלץ יכול להיות טיפול התנהגותי המתמקד בהרגל הזה ומנסה לשנותו או להחליפו בהרגל אחר, שפחות יפריע. לחלופין ניתן לנסות ולברר מהם מוקדי הלחץ, להפחית את הלחץ וכך להביא להיעלמות טבעית של התופעה. דרור

שלום רב, טופלתי אצל פסכולוגית המון זמן,3 וחצי שנים ולא ראיתי כלל שיפור,אך לא פה העיניין. העיניין הוא שהיא מאחורי גבי בשיחות טלפון מבלי אישורי סיפרה המון דברים לבן זוגי,ודברים ממש מתוך הטיפול,מבלי אישורי לכך.היא נחפזה בלשונו והוא השיג המון מידע.היא אינה פכ\עלה גם כחוק מעולם ואף לקחה ממני כסף שחור. כאשר כעסתי מאוד על כך היא החלה לרדת לרמות שלא מתאים כלל לאוכלוסיה מכובדת של פסכולוגים להגיע לרמות כאלה כמו למשל שאני צריכה אשפוז ושאני עלולה לפגוע בי ובסובבים אותי-דבר שלעולם לא עשיתי ולא אעשה. היא אף הודתה שנפלה בלשונו! כיום אינני מאמינה כלל בה,וזה גורם לי לחרדות נוראיות כלפי המטפלת החדשה שלי שאני כבר כשנה אצלה.ואצלה אני רואה המון שינויים לטובה ואני מאמינה בה,אך אני לעיתים ממש מפחדת להפתח כדי שהיא לא תפרש את תבריי ואולי תעיז לחשוב כמו הקודמת כלומר איבדתי אמון.-איך אפשר להאמין שוב בפסכולוגים???אחרי שנכוותי ורומתי כל כך.ואף כולם אמרו לי שהיא רק (הפסכולוגית הראשונה) רק מדרדרת אותי מאוד! תודה רבה.

הייתי ממליצה לך לא להתעמת איתה יותר ישירות אלא לפנות לועדת האתיקה של הפסיכולוגים. באם נהגה שלא כחוק- הם יטפלו בזה. ו..אם יש לך עו"ד דין הייתי שוקלת לתבוע אותה לדין על הפרת סודיות וגרימת עוגמת נפש ונזק נפשי. בהצלחה.. בהמשך.. ואל תתני לזה למשול במצב רוחך. המשיכי להאמין במטפלים. רובם אכן אמינים. בכל ציבור של נותני שירות יש כאלה שחורגים וסורחים. בהם יש דרכים וניתן לטפל.

זהבה שלום, אני שומע ממך דברים לא פשוטים על המטפלת הקודמת שלך, שבוודאי הכאיבו ומכאיבים לך מאוד. ייתכן והיא עשתה את הדברים הללו, וייתכן ולא עשתה אותם כך, או שעשתה אותם בשל מניע מסויים. אבל ברור לי מדוע קשה לך לבטוח כרגע בפסיכולוגים ומטפלים בכלל. לכן אנסה להתמקד בתשובתי בניסיון שלך לבטוח במטפלת הנוכחית שלך. את מפחדת שהיא תפרש את דברייך בדרך מסויימת ותחשוב עלייך בדרך כלשהי. האם את יודעת לומר מהי הדרך הזו? האם כוונתך לפגיעה בעצמך או באחרים? ראשית נסי לענות על שאלה זו בעצמך. לאחר מכן הביאי לפגישה איתה את הקושי לבטוח בה. דברו על הקושי ולא על מה את לא מספרת. בהדרגה תרגישי האם את מסוגלת לבטוח בה. נסי לחשוב על כך במושגים של אדם שפגשת, גם אם אדם קרוב מאוד, שאכזב אותך קשות. חשוב שתנסי להבין שהמפגש הזה אינו בהכרח אב טיפוס למפגשים דומים. ועוד הערה לסיום עבורך ובכלל, כאשר ישנה סכנה אובדנית קיימת אפשרות ולעיתים אף מומלץ לשתף סביבה חברתית קרובה כדי שתעזור בתמיכה ברגעים קשים. יחד עם זאת, למעט מקרים חריגים, וברורים נהוג לומר זאת למטופל. דרור

שלום ברצוני לדעת מתי יש לפסיכולוג את הזכות לאשפז מטופל במוסד?ובאילו מהמקרים בחוק מצויינים שמותר לפסיכולוג לעשות זאת?

מנחם שלום, אני מניח שאתה מדבר על המלצה לאשפוז כפוי. אם כך, הרי שבמקרים בהם נשקפת סכנה לאדם עצמו או לאחרים והמטפל מעריך שהמטופל אינו אחראי למעשיו - לא שפוי באותו הזמן אזי יש הצדקה לאשפוז כפוי. דרור

להדרי בכעב כזה לא צריך חברים כי עוצמת הכאב רק את תביני . ואין אחר יותר מבני המשפחה הקרובה אחים אחיות אם י שיכול להבין אותך אך כאן כולנו איתך ואני באופן אישי ופרטני חובקת אטתך עם כאבך ובלעדיו ודולחת לך את תנחומיי הכנים מחזקצ את ידך ותופכתע שכמך מקווץ שמכאן את מקבלת עידוד ותמיכה שעוזרים לעלות למעלה ולא לשקוע בשבילך אנו כאן תמיד.שולחת אור אהבבה ושלא תדעו עוד צער שכול וכאב מכאןשולמית

שולמית שלום, אני מקווה שהדר תוכל להיעזר בדברייך ולשאוב מהם נחמה. דרור

שולמית! אכן, אני נעזרת מאוד במשפחה הקרובה. אבל אני מוצאת נחמה רבה בכל מי שעוטף אותי ומחבק אותי בימים אלה. ויש הרבה כאלה. גם פה. תודה על המילים החמות, המנחמות. הדר

שלום, לא קל להירדם כשקשה. בלילה, לפני השינה ההגנות שמאפשרות לעיתים לתפקד במהלך היום, יורדות, השקט מסביב מאפשר למחשבות לרוץ ואז קשה להירגע ולהירדם. השאלה היא מהי מידת הקושי להירדם. בשלב ראשון וכל עוד המצב אינו קריטי (כלומר היעדר מוחלט של שינה - מצב הדורש התערבות תרופתית), ניתן לנסות ולתת למחשבות מקום גם בערות, לנסות למצוא להם פתרונות גם בשעות היום ולהוריד את עומס המחשבות בלילה. במידה ולא מצליחים לבד, ניתן להיעזר באיש מקצוע. חשוב לא להזניח כי שינה ואיכות שינה משפיעים בצורה חזקה על איכות החיים ועל הנפש. דרור

אני בטיפול כמעט שנתיים. הגעתי לטיפול בשל דיכאון. כיום אינני בדיכאון, עם זאת יש מספר נושאים שעדיין לא באו על פתרונם. כדאי להישאר בטיפול למרות זאת? תודה רבה רותי

רותי שלום, נשמע לי שהתשובה היא בגוף השאלה שלך. את מרגישה שלמרות שהסיבה שבגללה באת לטיפול אינה מהווה את המרכז לטיפול, הטיפול עדיין לא מיצה אתת עצמו ויש לך הרבה מה להפיק ממנו. לכן בעיני כדאי ונכון להישאר בטיפוול במקרה כזה. דרור

שלום, לפני שנה וחודש סיימתי טיפול מעמיק של שנתיים וחצי, במסגרתו טופלתי בין השאר גם בהפרעות אכילה: אנוקסיה ובולימיה (האנורקסיה החלה בגיל 16 והבולימיה בגיל 24, היום אני בת 26). כמובן שסיום הטיפול היה בהסכמה של המטפלת ובגלל שעמדתי להתחתן. כיום אני שוקלת תקין ואוכלת תקין ככל האפשר. (BMI 20) ובעלי ואני מתכננים להביא ילד. הבעיה היא שאני לא בטוחה שאני רוצה להיות בהריון, אני מפחדת מאוד שאני אשמין ואני לא אצליח להוריד הכל לאחר הלידה. אמנם אני אוכלת היום תקין, אבל אני מרגישה שמנה, ואני עדיין רוצה להקיא אחרי כל ארוחה, אבל אני עוצרת את עצמי כי אני יודעת שזה אסור. ניסיתי לדבר עם בעלי ולהגיד לו כמה אני מפחדת מלהיות שמנה, הוא מנסה להבין אבל אני לא מרגישה שהוא יודע לתת לי את התמיכה שאני צריכה. אני לא יכולה לספר את זה להורי, כי הם יילחצו מאוד ויחשבו שאני שוב חולה, ואני לא. אני כל הזמן חושבת על זה שאני אהיה שמנה, אני מסתכלת על נשים אחרות בהריון מצד אחד בקנאה כי גם אני רוצה ילד אבל מצד שני בפחד. אני כל הזמן שואלת את בעלי האם הוא יאהב אותי גם אם אני אהיה שמנה- הוא אומר שכן. אבל אני לא אוהב את עצמי, ואני יודעת את זה.. אני גם מפחדת שבגלל החשש, כשאני אכנס להיריון ואתחיל להשמין, אני עלולה שוב לחלות.. הרבה חששות ואני קצת אבודה- מה לעשות..? תודה מראש

שלום לך, נשמע לי שכרגע את מאוד חוששת שהשינוי הגופני הטבעי בעת ההריון ולאחריו יחזיר אותך אחורה. שלא תוכלי לאהוב את עצמך כך. את מבססת את זה על סמך תחושות חזקות שיש לך בנושא. הפחד משינוי גופני הוא דבר מוכר עבור נשים רבות, אך עבורך הוא נושא ערך מיוחד ומפחיד במיוחד. עצתי לך היא לא למהר. נסי להיכנס להריון כאשר את בטוחה ככל האפשר שזהו הצעד הנכון בעת הנוכחית ובעיקר כאשר את מרגישה נתמכת נפשית. לכן אני ממליץ שתחזרי לטיפול, גם לשם ההתלבטות וגם לשם ליווי בעת ההריון. את בהחלט יכולה להתמודד עם זה, התמודדת עם דברים קשים בעברך, אבל חשוב שתעשי את זה נון. גם למענך וגם למען הילד שייוולד ויצטרך אותך שם בשבילו, עסוקה בו. דרור

שלום, אם אני מבין נכון יש חסיון רפואי בעת פניה לטיפול פסיכולוגי קליני (עבור מבוגר) פרטי או ציבורי, פרט למספר מקרים חריגים במידה ויש סכנת חיים מוחשית, התעללות בילדים וכיוב... בעת קניית פוליסת ביטוח חיים\בריאות פרטית חתמתי על ויתור סודיות רפואית כמקובל בכל הפוליסות. שאלתי היא במידה ואחליט לפנות לטיפול פסיכולגי קליני האם בשלב מסויים חברת הביטוח יכולה לדרוש מהמטפל\ת שלי לחשוף פרטים אודות הטיפול ו\או התוכן של הדברים שנאמרו? כל זאת כמובן במידה ואין סכנת חיים וכיוב... תודה על תשובתך.

אם חתמת על ויתור סודיות המטפל רשאי כמובן למסור מידע לגוף שבפניו חתמת. זו המשמעות של ויתור סודיות - אתה מוותר למטפל על החובה לשמור על החסיון. אם יש סכנת חיים, המטפל לא זקוק כלל לויתור הסודיות - הוא מחוייב להתריע על כך. האם חברת הביטוח יכולה לפנות - היא יכולה. האם היא תפנה בפועל - ממש לא יודע. מקווה שעזרתי מעט.

טוני שלום, כפי שציינת ישנם מקרים בהם המטפל רשאי ואף מחוייב לשתף במידע טיפולי. המקרה של וויתור סודיות אינו כזה. במקרה כזה המטופל הוא שמביע את הסכמתו/רצונו, שמידע טיפולי על גביו יימסר. ברורה לי ההתלבטות שלך, משום שחברת הביטוח התנתה את הביטוח בוויתור סודיות. עדיין אם תרצה בכך תוכל לבקש מהמטפל לא למסור מידע לגביך. אם כי ייתכן ויהיו לכך השלכות על הביטוח. אבל נשאלת השאלה ממה החשש? האם משום שלא היית רוצה שיידעו שאתה בטיפול, או על מה אתה מדבר? נסה לבדוק עם עצמך מה יותר חשוב לך, האם בריאותך הנפשית או הסיבה בגללה אתה חושש שיימסר עלייך מידע לביטוח (|ושוב לא נמסרים תמלילי שיחות, אלא חוות דעת כללית). דרור

חני שלום, התחושה של בלבול המשתלט על הכל נוגעת לשאלת הזהות ועד כמה היא מגובשת. כלומר באיזו מידה חלקים הנראים לעיתים סותרים באישיות יכולים להיות באינטגרציה אחד עם השני. אני לא יודע אם זו הבעיה ממנה את סובלת מאחר ולא פירטת כל כך, אבל אם כן הרי שההמלצה שלי היא פנייה לטיפול ארוך טווח, שיוכל לעזור לך בסופו של דבר להיות פחות מבולבלת, דרור

קפצתי להגיד שלום ולילה נסבל לכולכם ואם אפשר שיהיה נעים. להדר, לא מכירה את כאבך אך מקווה שאת מוקפת באלו השותפים לו , שתרגישי מורגשת ושתוכלי לכאב.

שרה שלום, לילה טוב גם לך, אני מקווה שהדר תצליח להיעזר גם בדברים החמים שלך, דרור

(((((((((ככ מוזר..דרור..))))))))))))) ש..לפעמיים נדמה לי שאולי אני בכלל לא זוכרת ולפעמיים נדמה לי שאני זוכרת יותר מידיי זה יותר מיידי כואב .. זה יותר מידיי חודר.. וזה יותר מידיי תמונות .. ואני כן נזכרת, איך הוא נראה ... אני רואה את העיניים שלו את המבט ההוא... אבל, אני לא זוכרת איך הוא התקרב.. ואני זוכרת איך זה הרגיש כשפתאום הוא היה קרוב ועליי ואני זוכרת שחשבתי שאני מתה ואני נזכרת איך חזרתי הבייתה ומה לבשתי ואיפה הייתי קודם... דרור אני מרגישה שאני זוכרת ולא זוכרת הכל מתערבב לי ונדמה לי... שלעולם לא אדע מה אני זוכרת או מה אני שוכחת !!! ואני ... מנסה ברגעים האלה ..כן עכשיו .. לברוח אל עולם אחר עולם שהוא לא שלי... ((((מנסה לברוחחחחחחחח מכולם)))))) כדי שלא ארגיש יותר/ שלא אפגע יותר ... יותר מידיי מחשבות לא ברורות מעסיקות אותי ברגע זה .. וזה נותן לי ..לא לרצות להיות ליד אף אחד , כאילו רוצה ליפול לתהום הזו לבד לבד לבד לבד לא רוצה שיהיו בסביבתי לא רוצה... לא רוצה לשתף, לחשוף, לספר את האמת ... לא רוצה שידעו עליי תאמת .. לא רוצה... יש לי שוב בחילות נוראיות לא יודעת איך להתמודד עם עצמי לא יודעת מה קורה איתי כואב לי מידיי.. פגועה מידיי כועסת מידיי ועכשיו עם הכעס, מסתבר שכן שוב מגיעות ההזכרויות הן מזכירות לי שהמציאות שלי מתערבבת מהר עם הדימיון ואני נזכרת בו שוב , וזה שוב כואב לי .. ככ כואב ... שזה נראה כאילו קורה ממש ברגעים אלו .. ואני לא יכולה לשאת שוב את הכאב הזה .. את אותו כאב מתמשך .. לא יכולה להתמודד איתו שוב .. נמאס לי להתמודד איתו ועם עוד דברים שמשאירים אותי בתחושות נוראיות לבד!!!! ככ כואב לי שהבחילות לא מפסיקות .. בחילות איומות שלא רוצות להרפות יש לי מין דקירה כזו בלב .. דקירה חזקה.. דקירה שכרגע רק מרגישה ..מדממת עד מוות עד אבדן אוףףףףףףף והכל ככ כואב כאילו זה קורה עכשיו, כאן ממש כאן.. ומתי העבר הזה יפסיק להלחם בהווה שלי...?? עד מתי הדימיון והמציאות יתערבבו להם...?? אצלי .. עד מתי אצטרך להתמודד עם הכאב הזה , ועם התחושות שאולי אשאר לבד ??? עד מתי ???????????????????? מרגיש לי ..שחבל שהתחלתי לטפל בעצמי ... די... נמאס ... שיפסיק... שיעזבו אותי הסיוטים האלה .. שהוא ייצא מחיי... פשוט ייצא... כי זה רק גורם לי לרצות להשאב למקום הכי נמוך בלי יכולת לקום ... ו..אני מצליחה ליפול למטה כן , כן . עוד ועוד... ושואלת אותך .. (((((((((דרור... )))))))))))))))) איפה התחתית ??? דרור... איפה?????? שרית.

שרית שלום, את מתארת חוויות קשות מאוד, לא רק בזיכרון שלך, אלא גם בהווה שלך. חוויות של נפילה, אובדן שליטה ולעיתים אובדן יכולת להבחין בין מציאות לדמיון. בין זיכרון שגוי לזיכרון אמת. את שואלת איפוא התחתית, ואני לא יודע לומר לך אם הקשה מכל כבר מאחורייך. אבל את נמצא כרגע במקום קשה מאוד, את לא נמצאת בו לבד. בעיניי זהו הדבר החשוב ביותר, הידיעה, שאם תצליחי להפנים אותה, שגם אם תגיעי לתחתית לא תהיי לבד. יהיה שם מישהו שילווה אותך עד שתוכלי לצאת ולהתרומם שוב, לחוות את עצמך ואת האחרים בעולמך בדרך שונה. דרור

קראתי עכשיו את ההתכתבות שלך עם ליאת, וקראתי על הפקעות וחשבתי לי שאין אמנות יותר טובה מזו... אני נדחפת לך למקומות לא רצויים , כך הבנתי מדברייך, אבל הייתי חייבת להאיר את עינייך על אמנות נפלאה שאת עושה. טל

תודה טל, לא בטוחה אם זו אכן אמנות, אבל לגעת באדמה ולפשפש בה אכן מעוררים בי הרבה דברים שלא עוברים דרך מילים.. (יש בזה משהו נורא אינטימי איכשהו..) אני מניחה שאנחנו שותפות לעונג הזה שבליטוף עלים, פרחים וגזעים כבירים... :-) טוב לראות אותך, לילך

לא מובן לי למה כשאני עובדת אני מרגישה טוב יחסית. ואילו שבוע שעבר כשנסעתי לחופשה בחו"ל הייתי במצב בו הרגשתי מדוכאת וממש לא יכולתי להנות מהחופשה. חזרתי לטיפול אחרי החופשה במצב גרוע והתביישתי להגיד למטפלת שכך נראה מישהו אחרי חופשה בחו"ל.

יונית שלום, יכולות להיות מספר רב של אפשרויות לדכאון שחשת בחופשה. ייתכן והרגשת אשמה על כך שאת נותנת לעצמך לנוח. ייתכן וכאשר את עוצרת מריצת היומיום את מרגישה פחות מסוגלת, פחות שווה, ואולי אז עולות גם מחשבות שביומיום את לא מאפשרת לעצמך לתת להם מקום. אלו רק אפשרויות ויכול להיות שיש אפשרויות נוספרות. אבל חשוב לתת להן מקום בטיפול. דרור

שלום וברכה! אני נשואה + שלושה והבעיה שלי היא כזאת: עוד כשהייתי בהריון עם כל אחד מהם, מאוד רציתי שהם יהיו דומים לי במראה. וזה העסיק אותי כל משך ההריונות, וכשנולדו הילדים לאכזבתי הם דומים לבעלי, וזה מפריע לי מאוד. שאלתי היא, מה אני יכולה לעשות כדי להוציא לי את השטות הזאת מהראש, כי ב"ה שיש לי ילדים בריאים והמראה לא משנה. תודה

מילי שלום, כל אחד רוצה שילדיו ייצגו משהו ממנו. נשמע שעבורך חשוב המראה החיצוני. אבל הוא חשוב לך במידה כה רבה עד כי הוא מפריע לך להתבונן בילדייך כפי שהם, גם אם הם לא דומים לך. נראה לי שהגורם לקושי הזה נעוץ ברצון שלך לקבל הכרה בך. משהו מאוד חסר לך, כפי הנראה, שנים רבות, שמישהו יכיר בערך שלך, במיוחדות שלך. קיווית כל השנים שזה יקרה דרך ילדייך, שתוכלי לאהוב את הדמיון שלהם אלייך, להינות מההערכה שאחרים נותנים להם, כאשר הם דומים לך, וכך למלא קצת את החסר. אבל זה לא קורה. הצעתי היא לנסות לבדוק מה חסר לך ומהי הדרך הטובה ביותר למלא את החסר הזה. אולי אפילו דרך טיפול בעצמך בו תוכלי לתת מקום לחסך הזה. דרור

רציתי לשאול מה אתם חושבים על קשר בין דתי/ה וחילונית/חילוני. אני לא מדברת על בני זוג שאחד מהם מסורתי והשני דתי, או אחד מסורתי והשני חילוני, שם הגמישות יכולה להיות גדולה יותר. קשר בין בני זוג שאחד מהם חילוני והשני דתי- יש חיה כזו? כולם מסביב מדברים על אהבה כאל איזשהוא ערך עליון, אבל האם באמת כדאי להשתנות בשבילה? (כי מה לעשות, בקשר כזה לפחות אחד משני הצדדים חייב לשנות חלק מהרגליו ואורחות חייו) והאם מלכתחילה לא רוצים את בן הזוג כפי שהוא, כי ככה בעצם אוהבים אותו, ולא רוצים שהוא ישתנה, אך הקשר מחייב שינוי בך או בצד השני? יש כאן מעין פרדוקס

לעניות דעתי זה לא יחזיק מעמד הרבה זמן... בכל קשר יש עליות ומורדות ככל שיותר דומים מבחינת אורח חיים תחומי עניין וכד' יש סיכויים טובים יותר לקשר. האהבה לא תמיד מנצחת!! האהבה זה חשוב אבל יש דברים שאסור להתפשר עליהם בקשר לדעתי דתיה וחילוני או להיפך כידידים קרובים זה סבבה כדי לחיות ביחד ממש ממש לא.

ME2 שלום, את שואלת שאלה קשה ומורכבת, הנוגעת גם במהי אהבה בכלל, במי מתאהבים ומה קורה לאהבה אם משתנים מסיבות שונות. אני לא יודע לומר בוודאות מה עתידה של אהבה מהסוג שאת מתארת. בוודאי שהיא מערימה קשיים. אך לא הייתי ממהר לומר שהיא אינה אפשרית. הדבר תלוי במידה רבה באישיות בני הזוג. באיזו מידה הם יהיו סובלניים אחד כלפי השני, יפנימו ויכלו את השינוי כחלק מהם וכמה יראו אותו כנכפה עליהם כתנאי להשגת האחר. השינוי באמונה הדתית משנה משהו מהותי באדם, אך אינו משנה את אופיו, את מהותו. מניסיוני ישנם זוגות שהסתדרו עם השינוי, ויש לא מעט זוגות שלא. אני מסכים שקיום זוגיות שכזו בה האחד חילוני והשני דתי אינה פשוטה אם כי גם כאן פגשתי מקרים שהצליחו לגשר על הפער ולכבד האחד את השני. אין תשובה אחת, האהבה חשובה, אבל בעיני חשובה ממנה מידת הכבוד ההדדי וההערכה שנותנים אחד לשני. דרור

יקירה, אני אישית מכירה זוג אחד ששניהם היו דתיים והאישה חזרה בשאלה והזוג התגרש. מצד שני אני גם מכירה זוג אחר ששניהם היו חילוניים, האישה חזרה בתשובה ונהפכה למאוד דתיה, הבעל נותר חילוני, אבל הוא נותן תמיכה מדהימה לאישתו. והם חיים מאוד באושר אפילו נולד להם עוד ילד לפני חודש. הכל דינמי ותלוי בזוג, אם יש אהבה, הבנה, גמישות- אז הכל אפשרי! אם את שואלת על זוג שאחד חילוני והשני דתי והם רוצים להתחתן- זה לדעתי לא יחזיק מעמד, כי ההבדלים הם מהותיים מאוד ועדיין לא נבנה בסיס משותף. זאת כמובן רק דעתי.. בהצלחה ומקווה שעזרתי

שלום דרור, מה אפשר לעשות כשכבר לא מתחשק לחיות? כשהכל נראה כבר אבוד? טיפולים לא עזרו, גם לא תרופות. משהו תקעו ומסרב לזוז כבר שנים. אני בקרשים מכל הבחינות, אחרי ניסיון התאבדות שלא צלח, ואחרי שהבטחתי שלא לחזור על זה שוב. ואגב, בפגישה האחרונה זה נשמע כאילו הפסיכולוגית שלי לא רוצה שאתאבד כדי שלא אפגע לה בקריירה. אני לא בטוחה שאני רוצה לנסות שוב. אני קצת פחדנית. אבל לא נראה לי שאפשר לשקם משהו. בתחומים מסויימים הכל נורא מעגלי, אני כל פעם חוזרת בדיוק לאותו מקום תהומי, גם כשקורה משהו טוב, הוא תמיד זמני. בתחומים אחרים כלום לא זז כבר שנים. אני מרגישה בתוך מאבק הישרדותי אין-סופי. יש דרך להפסיק את זה? תודה, שי.

אין לי סיפור חיים קשה. אין לי שום טראומות. אני סתם דפוקה, ובת 30. אני בטיפול, ולכאורה אין במה לטפל! מיואשת שי

שי שלום, קראתי את ההודעות שלך והתחושה שלי הייתה כאילו לא מדובר באותו אדם. באחד את כותבת על הייאוש התהומי, הרצון למות, התחושה שהכל תקוע. בשני נשמע כאילו אין במה לטפל. מה שאני מנסה לומר שממשהו מהחוויה שלך עבר כאן. החוויה שאם את מרגישה כל כך רע צריך למצוא סיבה כדי שניתן יהיה לטפל בזה. ומשום שאת לא מוצאת את מיואשת. חוויה כזו היא חוויה מלחיצה ומאוד מייאשת. אבל בעיניי דורשת התבוננות מחדש, הטיפול, והתקווה בטיפול נובעים מבדיקת הכאב העכשווי שלך. מדוע את מרגישה שהכל כל כך תקוע, ששום דבר לא עוזר לך, לא בטיפול ולא בכלל. האם את מכירה חוויות כאלו מעוד מקומות. גם אם לא עברת טראומה כפי שנהוג לראותה, כאיורע חד פעמי חזק, בהחלט ייתכן שעברת טראומה מצטברת, שסדקה את האמון שלך שיש מישהו ומשהו שתמיד יהיה שם. תמיד יחזיק אותך וייתן לך תקווה. את הסדקים הללו צריך לאחות, וזה תהליך שלוקח זמן. אבל לשם כך את צריכה להרפות מעט מהשיפוטיות שאני שומע כלפי עצמך. כאילו שאם לא עברת משהו גדול בחיים אז מה פתאום רע לך? דרור

שלום, אני בת 33 ויש לי בעיה שאני אחוזת שליטה וכל דבר אני צריכה לתכנן מראש. זה כולל גם כלפיי הילדים ובכלל כל דבר. אני תמיד קונה הכל מראש. כמובן שמדובר בדברים שאני צריכה ולא סתם.למשל בגדים לילדים, בגדים לארועים וכו'. אני מכינה רשימת מתנות מראש כדי שישאלו אותי מה לקנות לילדים הכל רשום לי. אני מתכננת חודשים מראש מתי לעשות ארועים לילדים. ביום יום כל בוקר אני יושבת עם עצמי ומתכננת מה נעשה אחה"צ אחרי שאחזור מהעבודה עם הילדים. אז מה הבעיה? שאנייכולה לשבת חודשיים מראש ולהריץ בראש סרטים של מה יקרה אם הז לא יסתדר וכו'. אחותי כל הזמן יורדת עליי שאני פסיכית שאני כזו מקובעת שזה ממש טירוף. הבעיה שקשה לי להשתחרר מזה. ומצד שני לפעמים אני לא בטוחה שזה כזה גרוע כי ב99 אחוז אני מספיקה לעשות הכל, מה שאני יכולה להגיד על אחותי שכל הזמן מיללת שאין לה זמן (והיא עובדת פחות ממני) ושלא מספיקה כלום. אני מרגישה שאני מספיקה הרבה. מצד שני, הסרטים המקודמים בראש, והמחשבות והתכנונים כל הזמן מטריפים אותי. אז השאלה שלי, איך אני גורמת לעצמי לתכנן פחות ולזרום יותר?

רותם שלום, על מנת להפסיק לחשוב כל כך הרבה את צריכה לאפשר לעצמך להרפות קצת מהשליטה, להיות מוכנה לטעות להיתפס לא מוכנה. הבעיה היא שלמרות שזה מפריע לך לא ברור על כמה מהשליטה את מוכנה לוותר. אם זה באמת מפריע לך נסי לדמיין מה יקרה אם תטעי, תשכחי וכו', מדוע זה כה נורא עבורך. מה זה עבורך לא לנצל את הזמן במלואו לאן זה לוקח אותך. ניתן להפחית את המחשבות הללו, אבל יש לכך מחיר השאלה היא שוב, האם את מעוניינת בכך. דרור

שאלתי היא : המאמר הבא מציג את המטופלים כסוג של קורבנות לנוכח הטראומה של הנפגעות לא ברור למה אין הסבר למטפלים באופן חד משמעי איך לעזור, למה האמביוולנטיות הזו? אודה אם תשיבו אורנה דרור וליאת היקרים. תהליכי העברה והעברה נגדית בטיפול בנפגעות גילוי עריות הרצאה שניתנה בכנס השנתי של האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה, הרצליה, 15.12.2000 אורית נוה M.A פסיכולוגית קלינית, מדריכה, "אופק" - מרכז לשירותים פסיכולוגיים, הרצליה. המציאות של פגיעה מינית בילדים בכלל וגילוי עריות בפרט, מושתתת על ניצול, שתלטנות, בגידה באמון, חציית גבולות והפרה של ערכים תרבותיים מהותיים לתפיסת ההורות כמגנה ומיטיבה. גילוי עריות מערער תפיסות מושרשות של הורות טובה, כפי שהיינו רוצים לראות את עצמנו, או כפי שהיינו רוצים להיות, מהצד המקבל, כילדים. הנושא מעורר בנו לסירוגין דחייה, בהלה, זעם, חמלה, כעס, חוסר אונים ובהתאם, מצד אחד רצון להתגייס ולטפל או להפך, מצד שני, רתיעה והימנעות. תגובה שכיחה היא חוסר אמון. הרגשה שזו המצאה, שהדברים שנשמעים מפי המטופלת אינם אמיתיים. עדיף לנו להאמין שאין כזה דבר משום שמציאות ההתעללות סותרת את כל מה שאנו מאמינים בו. עדיף לבטל את בעלת הבשורה, המטופלת, ולפרש הכל כפנטזיות מאשר להכיר בהתעללות. האמת היא, שגם למטופלות רבות עדיף לחשוב שהן משוגעות מאשר להכיר בזוועה שעברו. ההתלבטות סביב אמיתות התחושות והזיכרונות יכולה להיות הגנה מפני האמת. ברמה אחרת מתקיימת בדיקה של התאמת הרגשות והתחושות הללו לחוויות עצמי נוספות, כחלק מתמונה כללית. עולה בלבול כשמתקרבים לנושא גילוי עריות כמו שגם בחוויה עצמה יש בלבול כשמשהו הורי הופך למתעלל, כשמשהו עם משמעות מוכרת פתאום מקבל משמעות אחרת לגמרי. כמו בלבול בסיסי בין אהבה למין. כל אחד מאתנו חייב לבדוק בכנות את עמדותיו לגבי גילוי עריות. האם יש מציאות כזו? או שמא אלה פנטזיות. כאשר אנחנו מדברים על פנטזיות אינססטואלית הן נובעות מעולמו הפנימי של המטופל, מצרכיו, חרדותיו ומהבלבול שלו. הן יכולות לגרום לחרדה, לבושה ואשמה אך הן אינן טראומטיות. לא נלווים אליהן סימפטומים פוסט טראומטיים. כשאנו מדברים על גילוי עריות בפועל, על התעללות מינית, הפגיעה ברקמות הגוף והנפש מפרקת. לחרדה, לבושה ולאשמה נלווים אימה, חוסר אונים עד כדי שיתוק, תופעות דיסוצאטיביות ועוצמות רגשיות יוצאות דופן. ובהתאם, כפי שתגובת המטופלים שונה גם התגובה הקאונטר-טרנספרסיאלית שלנו שונה בשני המקרים. העבודה עם מטופלים שעברו טראומה חושפת אותנו לטראומה באופן ישיר באמצעות החוויה הרגשית החזקה, הבלתי אמצעית והבלתי נסבלת, לעיתים. שיחזור הטראומה בטיפול, באמצעות הקשר הטיפולי, מהווה את גרעין הטיפול. שחזורים אלה משקפים באופן לא מודע ייצוגי סלף ואובייקט לא נגישים וחלקי מערכות יחסים מנותקות, שלא ניתן לתאר מילולית, משום שלא עברו המשגה וורבליזציה. דרך מנגנוני הזדהות השלכתית נוצר שיחזור מאלף של מרכיבים של הטראומה המוקדמת בתוך הקשר הטיפולי. הצלחת הטיפול תלויה ביכולת המטפלת להשתתף באופן חופשי בשחזורים שמתרחשים דרך ההעברה וההעברה הנגדית. להשתתף בהם מבלי להיבלע לתוכם. לשמש, בלשונו של ביון (BION), כמיכל לכל אותם BETA ELEMENTS שמעולם לא עברו עיבוד ובאמצעות יכולת ה- REVERIE להכיל, להבין ולעבד אותם, בטרם ניתן יהיה לעבד אותם עם המטופלת (1993, BION). השינוי מתרחש בעקבות התחברות לחוויה ברמה הרגשית, הגופנית והקוגניטיבית, הבנת המשמעות שניתנה לה בעבר והענקת משמעות חדשה לחוויה על ידי המטופלת כך שתהפוך להיות חלק מרצף נרטיבי של חייה. למטפלת צריכה להיות הנכונות להיפתח לתחושות ורגשות, לעיתים קרובות קשים, מבלבלים עד מערערים במטרה לעשות בהם שימוש בטיפול. במילים אחרות ניתן לומר שהמטפלת צריכה להיות מוכנה שהמטופלת תעשה בה שימוש ולסמוך על עצמה שתתעל את האינטראקציה למקום טיפולי ולשמור שהשימוש הזה לא יהפוך לשימוש לרעה. ההעברה וההעברה הנגדית הם הערוץ דרכו עוברת אינפורמציה מורכבת זו. הזירה שבה מתרחשים תהליכים אלה היא הקשר הטיפולי. עבור נפגעי טראומה בילדות ההתפתחות של קשר טיפולי היא תהליך מרכזי בריפוי. כיון שהטראומה התרחשה בקונטקסט של קשר, הסביבה הבינאישית החדשה של הקשר הטיפולי, גם היא מעוררת אמביוולנציה חזקה. המטופלת מגיעה לקשר עם פחד, חוסר אמון עמוק, כעס, כמיהה, בדידות רבה ותקווה לתיקון. היא מגלה רגישות מוגברת לכל סימן שיכול להתפרש כניצול או כבגידה מצד המטפלת. רגישות זו מעמידה את המטפלת בעמדה חשופה יותר בהשוואה לטיפולים אחרים. האמינות שלה מקבלת משמעות קריטית משום שבמציאות ההתעללות השימוש הרב בהכחשה, פיצול, ניתוק ושאר הגנות טשטש את היכולת לזהות את המציאות כפי שהיא. וגם כאשר המטופלת כילדה הצהירה על רגשותיה הם טושטשו ובוטלו. מטופלות רבות מספרות שכאשר ניסו לספר על ההתעללות הן נתקלו בתגובות מבטלות כמו: "זה רק חלום", בתגובות מכחישות וכועסות: "לא יכול להיות. איך את יכולה להגיד דבר כזה?" כשמטופלת ניסתה לפנות לאביה, לבקש את עזרתו, להגיד לו שזה כואב, הבטיח לה שזה לא יכאב ותוך כדי חדירה אמר לה: "הנה עכשיו זה לא כואב". או במקרה אחר הרחיק לכת ואמר: " אבא לא מכאיב לך, אבא אוהב אותך". ההעדר המוחלט של הדהוד לעולם הפנימי של הילדה, לרגשותיה ולחוויותיה פוגע ביותר בהתפתחות יכולת השיום, במיומנות להקשיב לתחושות פנימיות, להבין מה היא מרגישה ומה נכון לה ולפעול על סמך זאת. הטיפול אמור לאפשר לה לרכוש מיומנויות סלף בסיסיות אלה דרך הקשר הטיפולי, דרך פרדיגמת ההעברה וההעברה הנגדית בתוכו. לכל אורך הרצאה זו מלווה אותי מאיה, אישה שהגיעה לטיפול באמצע שנות העשרים שלה. היא עברה התעללות קשה במיוחד מגיל מאוד מוקדם על ידי אביה, שנמשכה עד גיל 14. אמה ידעה אך לא הגנה עליה. יתרה מכך, היא האשימה אותה בפיתוי האב ומעולם לא הייתה נגישה רגשית לבתה. במשפחה תמיד ראו את ההתנהגויות הבעייתיות של מאיה כחסרות סיבה וכהוכחה לכפיות הטובה שלה. ההסתגרויות, השתיקות הממושכות, התפרצויות הזעם והניסיון האובדני שעשתה בגיל ההתבגרות לא פרצו את מעגל ההכחשה. גם היא בעצמה לא קישרה את המצוקה שלה להתעללות שעברה דיסוציאציה. החוויה שליוותה אותה לכל אורך ילדותה הייתה של זרות, ניכור, איום לא מוסבר, הרגשת שוני, שנאה עצמית והזדהות מוחלטת עם כל יצור חלש ופגוע. הטיפול עמה החל בתקופה ארוכה של בדיקת האמון, הגדלה מסיבית של אירועים קטנים שקרו בפגישות שנחוו על ידה כמערערים, שתיקות ארוכות ולא ברורות ורגישות מרבית לתנועות והבעות פנים שלי, לתגובות מילוליות ורגשיות שבד"כ התפרשו על ידה כדחייה, כעס או חוסר עניין שלי כלפיה. בעזרת הטיפול הזה אנסה להמחיש לאורך דברי את המורכבויות של פסיכותרפיה עם נפגעי גילוי עריות. אולי זה המקום לציין שיש כמובן שוני בין המטופלות. לא כולן מגיבות באותן עוצמות , לא כולן עושות שימוש מסיבי בדיסוציאציה ולא כל טיפול בנפגעות גילוי עריות קשה באותה מידה. גם התגובות שלנו כלפי נשים אלה יכולות להיות שונות בנקודת ההתחלה של הטיפול. ברור שככל שהפגיעה מתחילה בגיל צעיר יותר ונמשכת זמן רב יותר ההשלכות הנפשיות שלה קשות יותר. אך דרך המקרים הקשים שבהם התהליכים הנפשיים וההגנתיים נחשפים בצורה יוצאת דופן, ניתן ללמוד הרבה על המתרחש בנפשה של נפגעת גילוי עריות. לפני שאתאר את אפיוני ההעברה וההעברה הנגדית הבאים לידי ביטוי בטיפולים אלה, ברצוני להתייחס לפן מסוים של טראומה שמשפיע על פרדיגמה זו, והיא השפעת החוויות שלא עברו סימבוליזציה. רבים מהמטופלים שעברו התעללות מינית בילדותם מגיעים לטיפול ללא זיכרונות מודעים של ההתעללות או עם תחושות או זיכרונות מעורפלים. לעיתים קרובות החוויות הטראומטיות נשארות ללא ארגון ומבלי שעברו סימבוליזציה. כאשר בטיפול פרדיגמות ההעברה וההעברה הנגדית מגיעות לאינטנסיביות מסוימת, זיכרונות אלה מתחילים לצוף על פני השטח, לעיתים קרובות בתגובות לא צפויות לגירויים חיצוניים. בשלב זה המטופלת מרגישה לכודה על ידי רגשות מבעיתים, חסרי פשר וצורה ועל ידי תחושות גופניות שאין ביכולתה להגדיר במילים. בתקופות אלה בטיפול, גם אנשים שתפקדו היטב ברוב תחומי החיים חווים חוסר ארגון פנימי, פגיעה בתפקוד וחוויה מציפה של חרדות, תחושות פיזיות וחוסר שליטה על הרגשות הנלווים, הכל בעוצמה רבה. כדי להעריך את כוחם של הזיכרונות שלא עברו סימבוליזציה, חשוב להפריד אותם מהחזרה מהמודחק, מהחוויות שעברו סימבוליזציה בטרם הודחקו. האספקטים הטראומטיים של חוויות ההתעללות המיוצגים בזיכרונות אלה לא עברו סימבוליזציה. החוויות היו כל כך טראומטיות לגוף ולנפש שהן נחוו כענקיות, חסרות צורה, חסרות שם ומשמעות והן אוחסנו בצורה לא מאורגנת. בטיפול, הם עולים באותה צורה ומטרת הטיפול היא לעזור למטופלת לשיים ולסמל אותם כדי שתהליך זה יתאפשר (1994,Frawley & Davis). על המטפלת להיות מוכנה ומסוגלת להכיל תחושות ורגשות גם במצב גולמי זה, לפני שהיא יכולה בעצמה להגדיר ולהבין את מה שהיא מרגישה ולעזור למטופלת לתת לתחושותיה משמעות. תהליך שבולאס התייחס אליו כאל רגרסיה בהעברה הנגדית (BOLLAS). דפוסי יחסים אופייניים ישנם מספר דפוסי יחסים האופייניים למטופלות שעברו התעללות מינית בילדותן, שמשתחזרים בקשר הטיפולי. אנסה לתאר בפניכם את הדפוסים השונים בניסיון דידקטי לפרק ולפרט אותם, חלקם בהרחבה רבה יותר. יחד עם זאת חשוב לי להדגיש שהם יכולים להופיע במרחב הטיפולי בו זמנית, בהתחלפויות מהירות או במנותק והתמונה האמיתית מורכבת מהמכלול ומהדינמיות שלו. העבודה הטיפולית מתאפשרת בזכות יצירת ברית טיפולית איתנה. מאמצים רבים מושקעים ביצירת הקשר ומבחנים אין ספור נערכים על מנת לבדוק אם אכן ניתן לסמוך על המטפלת ועל נכונותה להציע את עצמה לשימוש המטופלת ברבדים שונים. באופן סכמטי ניתן לתאר את העבודה כמעבר מהמישור המציאותי בטיפול למישור הטרנספרסיאלי שזורק הן את המטופלת והן את המטפלת למציאות אחרת, גולמית וקשה לעיכול, שההכלה שלה, ההבנה והעיבוד שלה מחזירים אותן שוב לברית המציאותית וחוזר חלילה. קטגוריה מרכזית של דפוסי יחסים מתייחסת למגוון העמדות המתקיימות בין הורה לילד. אחד הרגשות המתעוררים במטפלת הוא הרצון לגונן על המטופלת. עולה משאלה לתקן את הנעשה ולפצות על הפגיעות. המטפלת מגיבה למטופלת כאל ילדה עזובה ופגועה המעוררת לעיתים רצון אצל המטפלת לחבק ולעטוף אותה. היכולת לראות במטופלת את הילדה שבה, מאפשרת את ההתחברות לאספקט הילדי שלה. מטופלות רבות מדברות על ילדה קטנה בתוכן שמשבשת להן את החיים, מפחדת, מקלקלת וחלשה. זהו אספקט של העצמי (self) שאינו נחווה כחלק מהן. ההתחברות למקום פנימי זה מאפשרת הבנה מעמיקה של חוויותיה של המטופלת כילדה עם מקורות כוח כה מוגבלים בעולם המבוגרים. קונצפט הילד שבמבוגר יכול להיות מטפורה מקדמת להכרת העצמי הפגוע והנזקק שנמצא בבועה בצורה לא אינטגרטיבית בתוך העצמי של המבוגר המתפקד (,1991 FRAWLEY + DAVIES 1949 FERENZI). הרצון לגונן והמוכנות להציל, כשנעשה בהם שימוש מקדם בטיפול מגדיר עבור המטופלת תפקודים הוריים מותאמים: שהיא מעוררת רצון להיטיב עמה, שמגיע לה שיעזרו לה, שהיה אכן ממה להציל אותה בעבר ושהצרכים שלה לגיטימיים. כמו כן, התייצבות זו בעדה מאפשרת הפנמה של הקול המיטיב והמגן של המטפלת שיהווה בסיס לפיתוח יכולות של טיפול עצמי הולם. כשמאיה הייתה בתקופה בטיפול בה עלו זיכרונות ההתעללות פגישה אחרי פגישה זכור לי שבאחת הפעמים הרגשתי עצב גדול כלפי הילדה הנטושה והפגועה שהייתה, ורצון עז להגן עליה. כשאמרתי לה שעצוב לי שלא יכולתי אז לעזור לה, כל אותם מסרים התגלמו במשפט הקצר הזה. לעומת זאת, כאשר הרצון להציל מתורגם ל - acting out או משתמר על ידי הצורך של המטפלת לחוות את עצמה כמצילה, לעיתים כתגובת נגד לחוסר האונים שלה, הרי שהיא עלולה לגרום לאינפנטיליזציה של המטופלת, להגביר את התלות שלה במטפלת ולרוקן אותה מהיכולת שלה לסמוך על כוחותיה הפנימיים המתהווים. עמדה זו גם מעבירה מסר שעזיבת הטיפול והמטפלת בלתי אפשרית. כאן משתחזר המצב שבו הילדה תלויה לחלוטין במבוגר יודע וחזק ממנה שגורם לה להרגיש שאינה יכולה להשתחרר ממנו גם אם מתרחשים דברים בקשר במעיקים עליה ופוגעים בה. צרכי התלות שלא עברו אינטגרציה יכולים לגרום למטופלת לשחזר עיוותים בינאישיים שנחוו כטראומטיים. למשל ביחסים של הורה מעניש ופוגע וילד פגיע. לעיתים קרובות קיים אצל המטופלת זלזול ובוז כלפי צרכים ורגשות הנחווים כחולשות. קיימת שנאה עצמית כלפי חלקים אלה המתבטאים לא פעם בפגיעה עצמית, הזנחה וביקורתיות הרסנית. ערוץ נוסף לביטוי עמדה זו הוא בקשר הטיפולי. המטפלת יכולה להרגיש נוקשה ומענישה ואף לתת לכך ביטוי ישיר בגבולות נוקשים ולא קשובים לצורכי המטופלת. למשל, מצב בו המטפלת מרגישה כעס וחוסר סבלנות כלפי מטופלת שמתקשה להתארגן לקראת סוף הפגישה ולמרות זאת מסיימת את הפגישה בדיוק עם סיום 50 הדקות של הטיפול. זאת מעמדה רגשית של הורה ששופט ומבקר את הילדה על קשייה וחולשותיה, במקום לרתום את עצמו לעזור לה להכיל קשיים אלה. לחילופין, גם המטפלת יכולה להרגיש את עצמה תחת ביקורת צולבת ומעליבה שמעוררת בה רגשות של חוסר אונים, בושה , חוסר יכולת, עלבון, פגיעה וזעם מבלי שהיא תרגיש שהיא יכולה למחות נגד יחס זה או לעצור אותו. בכל דפוס טרנספרנסיאלי בינאישי התפקידים תמיד מתחלפים. המטפל חווה את הרגשות הקשורים לכל תפקיד ורק כך יכול להבין את המשמעויות המורכבות של הסיטואציה הרגשית והבינאישית בקונסטלציה של התעללות. ברצוני לחזור לעמדת המציל הכל-יכול או ההורה האידיאלי ולהציג פן נוסף של עמדה כל-יכולה זו שנובע מהזדהות עם ניסיונות המטופלת כילדה, להציל את הפוגע על ידי הקרבת הצרכים שלה. מאיה תארה זאת בצורה מזעזעת. בקול של ילדה קטנה תיארה שהרגישה גועל ממה שהיה לה בפה וממה שנמרח לה על הפנים, אבל היא לא אמרה שום דבר כי לא רצתה לבייש את אבא על כך שעשה לה פיפי בפה. ילדים שעוברים התעללות מתכווננים באופן לא מודע לכמיהות ולפגיעות הפסיכולוגיות הקיימות בפוגעים בהם. במחיר אישי כבד הם מנסים לתקן את השבר במבוגרים שהם אוהבים, להיענות לצרכים של המבוגרים בתקווה שירגישו טוב ויוכלו לטפל בהם בצורה הולמת. מקור אחד לאשמה המתמשכת היא מה שנתפס על ידי הילדים ככישלון להציל את המתעלל אותו הם אוהבים, למרות ההתעללות. הרצון להציל ולהקל מתעורר ביתר שאת גם בתקופת האבל של המטופלת על אובדן ילדותה. מאיה תהתה פעמים רבות אם היה שווה לחשוף בפני עצמה את ההתעללות משום שעוצמת הכאב, העצב, הפחד והבדידות הייתה בלתי נסבלת. אצלי התעורר רצון להקל עליה יחד עם רגש אשמה על כך שכביכול גרמתי לכאב הזה. בדקתי עם עצמי אם האצתי בה יתר על המידה אם ניתן היה לא להגיע לתכנים הללו ותמיד הגעתי לאותה מסקנה - היא הוליכה אותי. אני רק אפשרתי זאת ובכל זאת הרגשתי אשמה. במצב זה יכול להתעורר חלק מנותק של המטופלת, החלק של ילדה תובענית שזקוקה לפיצוי ושאינה מסופקת משום ששום דבר לא ממש מפצה עד תום. המטופלת מפנה את התובענות שלה כלפי המטפלת שמתוך הרצון לפצות עלולה להתקשות להציב גבולות או לחילופין, תרגיש אשמה בגלל חוסר ההיענות לבקשותיה. במצב אחר לתובענות יכולה להיות משמעות אחרת. לא פיצוי אלא שיחזור של חוויות התובענות האינסופית של המבוגר הפוגע. בטיפול, הדבר יכול לבוא לידי ביטוי כאשר המטפלת מרגישה שהיא משקיעה, מתאמצת, אמפתית וקשובה, "נותנת את הנשמה" אך שום דבר לא מספק את המטופלת. התסכול, כפיות הטובה, הכעס וחוסר האונים שמתעוררים במצבים אלה גורמים למטפלת לרצות לנטוש פיזית או רגשית את המטופלת. המלחמה נגד הרצון לנטוש והישרדות המטפלת במצב הבלתי נסבל, יאפשרו בהמשך את הנגיעה בניסיונות האינסופיים של הילדה לרצות את הפוגע בתקווה לשנות את המצב. ניסיונות שנחלו כשלון ולוו בתסכול, כעס וחוסר אונים. עמדה הורית נוטשת נוספת היא זו של ההורה שלא רואה ושל הילד הבלתי נראה (DAVIES 1994 FRAWLEY +) זו של ההורה השני, שאינו מתעלל אך נוטש ופוגע בכך לא פחות. עמדה זו יכולה לבוא לידי ביטוי בכך שהמטופלת תחווה את המטפלת כמרוחקת, מנוכרת ולא אכפתית. מטפלת שלדבריה קיימת רק בשעה הטיפולית ושאינה מהווה משענת מכל סוג. חוסר המגע הפיזי בטיפול יכול להוות ראיה עבור המטופלת לעמדה זו, כך גם התשלום עבור הטיפול. בחילוף התפקידים המטפלת היא זו שיכולה לחוות את המטופלת כמתעלמת, לא מגיבה לכל ניסיונותיה ליצור קשר, להתייחס רגשית למה שקורה בחדר וכו'. קורה גם שבתגובת העברה נגדית המטפלת בעצמה מרגישה מרוחקת, מתבוננת מהצד, ללא רגש, במצוקת המטופלת. כל אלה הם ייצוגים של עצמי ושל ואובייקט המשתחזרים במערכת היחסים במרחב הטיפולי. לפעמים המטפלת באמת נוטשת את המטופלת לרגע, לשעה או יותר ובחושיה המפותחים המטופלת מיד מגיבה, גם אם אינה יודעת בדיוק להגדיר את מה שהיא מרגישה. התגובה יכולה להיות בכיוון של התקפה או להפך, בכיוון של נסיגה, שתיקה, התנתקות. הטיפול אינו מבטיח התקשרות או שיקוף(mirroring) מושלמים. הוא כרוך במעגלים חוזרים של התקשרויות וניתוקים, תיקון וחיבור מחדש המתאפשרים בזכות הברית הטיפולית. האמון בקשר וביכולת העקבית שלו לשרוד את הנתקים והשברים יוצר מציאות בינאישית חדשה עבור המטופלת בה עם הזמן הולכים ומתמעטים הנתקים בקשר וכשהם קורים ולוקח זמן קצר יותר לאחות את השברים. יחס פיתוי והתפתות משוחזרים גם כן בקשר הטיפולי. סוגיית הפיתוי מורכבת ביותר. פיתוי, בהגדרתו, מניח אפשרות של בחירה - אפשר להתפתות ואפשר גם לא. במערכת אינססטואלית לילדה אין לדעתי בחירה. כשההתעללות היא מחוץ למשפחה, יש בהסכמה הראשונה ללכת עם המבוגר המפתה, בחירה. לאחר מכן, האיום, האשמה והפחד מעיבים על יכולת הבחירה. יחד עם זאת, החוויה של הילדה היא של התפתות, הסכמה, קבלת אחריות ואשמה. הפיתוי בהמשך יכול לספק לילדה תחושת כוח והשפעה על המבוגר. לעיתים הפיתוי גם בא כדי לבטל את החרדה שמלווה את אי הודאות באשר לעיתוי הפגיעה הבאה. הפיתוי מעניק הרגשה של שליטה. הפיתוי בטיפול יכול להיות בעל אופי מיני כמו באמצעות לבוש פרובוקטיבי, רמיזות מיניות, הזמנות גלויות לקשר מיני או תיאורים פלסטיים של פעילות מינית בתוך ההתעללות או מחוצה לה. כאשר המטפל הוא גבר התנהגויות אלה יכולות להיות מודגשות יותר מאשר עם מטפלת אישה. הפיתוי יכול להתבטא גם בדרכים מעודנות יותר כמו לזרוק רמזים לגבי אירועים בהווה או בעבר מבלי לפרט. הפיתוי מעורר ריגוש מיני, סקרנות, מציצנות. מטפלת יכולה למצוא את עצמה בודקת אם שאלה את השאלות מתוך סקרנות שלה, מתוך רצון להציץ ולראות או שמא התבקש לשאול שאלות אלה. המטפלת יכולה למצוא את עצמה מדמיינת סיטואציות מיניות של המטופלת ולשאול את עצמה מה מופעל כרגע פה בחדר שגורם לה לדמיונות אלה. הפיתוי יכול לבוא גם מצד המטפל. הביטוי הבוטה מכל הוא פיתוי המטופלת לקיום יחסי מין עם המטפל. התנהגות שהיא פשע לכל דבר, התנהגות שמשחזרת את המעילה באמון, הבגידה והפגיעה. אך ישנם גם אזורי פיתוי ברמה אחרת לגמרי. יש להכיר בכך שיש מרכיב של פיתוי בעבודה שלנו כמטפלים. בתחילה אנחנו מפתים לקשר, בשם ליווי, תמיכה ותקווה לשינוי. אנחנו מעודדים אנשים בדרכים שונות לדבר על מה שקשה וסגור בתוכם, לפתוח סודות מעיקים. אני מציגה פעולות אלה במסגרת מהלך מכבד, תקין, אחראי ומקצועי של טיפול. בקונטקסט של טיפול בהתעללות מינית, הפיתוי הבריא הזה, אם ניתן לקורא לו כך למטרתנו, יכול במהירות לקבל כיוון נוסף; לקבל ניחוח של הקשר האינססטואלי. זכורה לי סיטואציה בטיפול בה מאיה הייתה מכונסת בעצמה, סגורה ומפוחדת. זה היה מצב מוכר לנו. היא הייתה מגיבה לגירויים בקשר בנינו וגם לגירויים אחרים, לא קשורים לטיפול, בהתכנסות והסתגרות מתוך פגיעה והיה לה מאוד קשה לצאת ממצב זה בגלל פחד להיפגע שוב. היא יצרה לעצמה מעטפת מגן קשיחה ואטומה מפני החוץ והחוויה הפנימית הייתה של מצוקה אדירה משום שלהרגשתה אין איש בעולם שיכול להגיע אליה כך. בפעם ההיא, כמו בפעמים רבות קודמות, ניסיתי להגיע אליה דרך סדקים בשריון. כשבקול ובהתכוונות, אם לא ישירות במילים, הייתה הזמנה לצאת מהקונכייה, תוך הבטחה גלויה או סמויה שלא תפגע מכך. פתאום שמעתי את עצמי מדברת מעט אחרת מהרגיל, הרגשתי שאני מפתה אותה לצאת החוצה. רק דרך ההעברה הנגדית יכולתי לזהות שמתרחש משהו חדש בחדר. הבנתי שאני בתפקיד האב המפתה את מאיה הילדה לצאת מההתבצרות הפנימית שלה, מבטיח לה שיהיה בסדר, שלא יפגע בה יותר, מפתה אותה לחדש את הקשר אתו. פיתוי שבסופו של דבר הייתה נענית לו, ממוססת את הקיר שביניהם, מתקרבת ושוב נפגעת. מלאכת הפיתוי משחזרת את האספקטים הללו כפי שהיו נוכחים בקשר הפוגע כשהאשמה מהווה רגש משלים, הן מהצד המפתה והן מהצד המתפתה. התעללות היא מוקד מרכזי המשתחזר בקשר הטיפולי, דרכו נפרש המצב הנפשי של המטופלת בתוך הקשר הפוגע עם ניסיונותיה להגן על עצמה. המטפלת מזדהה לסירוגין עם חלקים קורבניים ותוקפניים מנותקים של המטופלת ויכולה לתת להם ביטוי דרך החוויה שלה. המטפלת צריכה לאפשר לעצמה לחוות רגשות הקשורים לפגיעה, חוסר אונים, התפרקות, ייאוש טוטלי לצד סאדיזם, כעס, הרס - כולם רגשות של המטופלת שלא עברו עיבוד מעולם ושיש להם בהכרח נגיעה לעולם הפנימי של המטפלת עצמה. יכולת ההכלה ותהליך העיבוד, ההבנה והענקת המשמעות הם המסגרת שבה ניתן להפוך את הרגש הגולמי למעובד ולאפשר החזרתו למטופלת במטרה לעשות אינטגרציה שלו. תהליך זה כרוך בקושי אדיר שלא פשוט להמחיש. הוא דורש כוחות נפש רבים מצד המטפלת כדי לשרוד את העוצמות הללו, לחוות את הפרוק שמלווה התעללות מבלי להתפרק, להתחבר לכוח ולשפיות אחרי שנוגעים בזוועה, בחוסר האונים ובטרוף. בשלבים שונים בטיפול המטפלת נחוות כמתעללת. שאלות או הערות יכולות להחוות על ידה כחודרניות ומכאיבות. שאלות לגבי פרטי ההתעללות יכולת להיתפס כמציצנות לשמה, כניצול המטופלת לצורכי המטפלת. אך לעיתים כאשר המטפלת לא שואלת מתוך חשש לפגוע זה יכול להחוות על ידי המטופלת כסימן לניכור וחוסר עניין או כמסר לכך שהמטפלת אינה יכולה לעמוד בפרטים של מה שהיה. קורה גם ששתי האפשרויות מתקיימות בו זמנית, מה שיוצר מלכוד שניתן לפרק רק ע"י פתיחת הדילמה בפני המטופלת. לעיתים תכונות פשוטות של המטפלת מקבלות משמעות מתעללת. אחד הרגעים הקשים שזכורים לי בתחילת הטיפול עם מאיה היה כאשר אמרה לי שאיננה יכולה לסבול את הקול שלי. היא ביקשה שאשתוק כי הוא "קורע" לה את העור. התגובה שלי הייתה כפולה. אשמה על כך שאני מכאיבה ורצון לא להכאיב שוב, מחד, אך הרגשה של היותי נשלטת מאידך. המלכוד היה בכך שלא היה פתרון טוב. אם אדבר על הסיטואציה בקול הקורע שלי, אצא מעמדה נשלטת אך אכאיב ואם אשתוק אתן לה לשלוט בי ובכך בסופו של דבר אשאיר אותה לבד במצוקה שלה. זה היה שיחזור של סיטואציה כה מוכרת לה בה אין פתרון טוב. כעבור זמן רב ניתן היה להבין יחד, שהקול קרע משום שהמחיש לה את כל מה שלא קיבלה מאמה - רוך, קבלה ואהבה. היו מצבים בהם מאיה ביימה סיטואציות שהמחישו את החוויה שלה אותי כסדיסטית ומענה. פעם אחת היא ביטלה באותו יום את הפגישה הקבועה שלנו ובכל זאת הגיעה בזמן, תוך הכחשה שהיא ביטלה, אך עם הוכחה נוספת עבורה שהמטרה שלי הייתה לשגע אותה. בהעברה הנגדית מה שבלט מלבד הכעס והתסכול שלי הייתה גם תחושה של חוסר ביטחון לגבי המציאות, מעין דיסאורינטציה - ידעתי מה באמת קרה אך לשניות לא הייתי כבר כל כך בטוחה. זה היה שחזור של חוויה דומה של מאיה שכל הזמן הרגישה כילדה שמה שמתרחש בביתה אינו תקין אך תגובת המשפחה גרמה לה להרגיש שהיא משוגעת. המטפלת נמצאת לעיתים קרובות גם בצד של הקורבן. ההתעללות של המטופלת מקבלת פנים שונים ודרכה היא משחזרת את הקשר המתעלל, הפעם מהצד החזק. החודרנות הופכת להיות אמצעי סדיסטי בידיה. היא מתקיפה את גבולות הטיפול ואת גבולות המרחב הפרטי של המטפלת. היא יכולה להתעלם מסיום הפגישה, להרבות בטלפונים בין הפגישות, לצלצל ולנתק במשרד או בבית, לנעוץ מבטים חודרים במטפלת, להעיר הערות ישירות ולא תואמות על לבוש והופעה. החודרנות מתבטאת גם ביכולת המדהימה של מטופלות אלה לאסוף פרטים על חיי המטפלת, לפגוש אנשים שמכירים אותה ולטפטף רמזים בשיחה עמה על כך שהן יודעות יותר ממה שהן אומרות. מצב זה מעורר אצל המטפלת חווית רדיפה ואיום. המטפלת מגיבה באי נוחות, בחרדה מהיחשפות. היא חווה חשש לפני הפגישות הטיפוליות, בודקת את החדר ברגע האחרון, לוודא ש"הכל בסדר" כדי למנוע תקריות לא נעימות. פן נוסף של התעללות כלפי המטפלת הוא הפגיעה העצמית. מאיה הייתה מגיעה עם סימני כוויות או חתכים, מצהירה דרכם על מצוקה, אך לעיתים קרובות סירבה לדבר על כך. אותי היא הציבה חסרת אונים מול הכוח ההרסני שבה. הייתה בזה אמירה על כך שיש לה דרכים משלה להרגיע את עצמה משום שלטיפול ולי אין היכולת לעזור לה. היא גם חוותה שליטה דרך הפגיעה. כלומר, לאירוע אחד יכולות להיות משמעויות שונות בו זמנית או לחילופין משמעות אחת יכולה להתחלף באחרת כהרף עין. הפגיעה העצמית יכלה לשמש כשליטה בי וביטול היכולת שלי, אך גם יכלה להדגיש את המצב בו שימשה בו זמנית כמתעלל וכקורבן והפכה אותי לצופה מן הצד, חסרת אונים ונוטשת. הפגיעה העצמית יכלה להיות גם דרך להראות לי, כהורה ולא רואה, עד כמה המצב חמור. תגובות ההעברה הנגדית היו שונות במצבים השונים ועל פיהן התאפשר לי לקרוא את הסיטואציה. דרך נוספת שהייתה לה להפעיל את החלק ההרסני והסדיסטי שלה היה בהרג התקווה. הטיפול נע בין תקווה ויאויש. היו תקופות קשות שבהן לא ראתה סיכוי להתגבר על רוחות העבר ועל המצוקות הבלתי נסבלות שלה בהווה. היו גם תקופות שדרך הקשר חוותה את עצמה עם יותר כוחות והעיזה לבוא במגע עם רצונות ותקוות. אך אז היה מתעורר בה קול אכזרי שלעג לה על האשליות המתוקות וניבא התרסקות שלא אחרה לבוא. קול שביטא את האמונה שלא יצא ממנה שום דבר ושכל דבר טוב הופך לרע, כואב ומאכזב. במכה אחת תקפה את עצמה ואת הטיפול, רוקנה ממנו את התקווה ואת מה שניתן היה להפיק ממנו. בו זמנית היא גם יצרה שליטה - במקום לשאת את החרדה המצטברת המלווה את התקווה, היא פרקה אותה על ידי יצירת ההרס בעצמה. החוויה של ההתעללות משני צדי המתרס קשה ומתישה. היא מצריכה מהמטפלת להיות בפנים ובחוץ בו זמנית. עליה להיאבק כדי לא להישאב לתוך המערבולת, להציב גבולות, לא להתבטל וגם לא לפגוע, ובכל זאת להיות מסוגלת להכיל את הבלתי נסבל. ההתמודדות המתמשכת הזו יכולה לעורר בה את ההרגשה שהיא איננה רוצה להיות שם ואת העובדה שהיא נאלצת לחוות חוויות אלה, כהתעללות בפני עצמה. את החלק הבא על תגובות העברה נגדית לדיסוציאציה בטיפול התקשתי במיוחד לכתוב. כאילו הותקפו החיבורים וההקשרים גם אצלי - כדרכה של דיסוציאציה. קשה לתאר בקוהרנטיות תופעה שהיא מטבעה מפרקת. הדיסוציאציה משקפת את הצורך לא להרגיש, לא לדעת ולא להיות וכן לשמור על הקשר הבינאישי מפני החלקים הבלתי נסבלים שבו. הדיסוציאציה מפרקת והיא משאירה פרוק בחדר שיכול להתבטא בדרכים שונות. הניתוק מרגש יכול להחוות בטיפול בצורה של דלות ושעמום, נטייה להירדם והרגשה שהזמן לא עובר. במצבים יותר בולטים מרגישים פתאום שהמטופלת איננה, שהיא במקום אחר. התגובות להיעלמות זו הן של חוסר אונים, בהלה, הרגשה של חוסר יכולת, חוסר נגישות וחרדה. חווית האין-קשר יכולה להיות מאוד חזקה. במקרים אחרים ההיעלמות יכולה להתפרש בטעות כשקיעה במחשבות למרות שהמטופלת נמצאת ב"שום מקום". ההתנתקות יכולה לעורר במטפלת תגובת התנתקות משלה. שתיהן ישובות בחדר, בשתיקה, ללא קשר. במצבים אחרים המטפלת יכולה להרגיש כעס ונוטה ליצור פעילות מוגברת במטרה להחזיר את המטופלת למצבה הרגיל, ולהחזיר לעצמה תחושת שליטה. הבנת הדיסוציאציה נותנת מסגרת התייחסות לשתיקות, העדר זיכרון ותגובות מעורפלות. בהעדר מסגרת התייחסות זו ניתן להתייחס לתופעות אלה כהתנגדות, אגרסיביות פסיבית, מניפולציה, פסיכוזה, רגרסיה וה- acting out. הבנות אלה יוצרות ריחוק. מטרת הטיפול היא לחתור לאינטגרציה של גוף הידע, הרגש והאספקטים של העצמי שנותקו. להפוך את הלא מודע למודע ולהחזיר למטופלת חוויה של עצמיות שלמה. כשהמטופלת מתנתקת מרגשות לעיתים קרובות רגשות אלה מתיישבים אצל המטפלת. המטפלת מרגישה לעיתים רגשות חזקים שמנותקים מקונטקסט נראה לעין, או שבתהליך של הזדהות השלכתית היא מגיבה בעוצמות רגשיות חריפות. כאשר מאיה החליטה לחשוף את ההתעללות בפומבי, למרות ההסתייגות שלי, היא פנתה לעיתונות בזמן שהייתי בחופשה. היא הייתה נחושה בדעתה ולא יכלה להתייחס לאופן בו היא עלולה להיפגע מחשיפה בלתי מבוקרת זו. אני לעומתה נכנסתי לפאניקה. הרגשתי רדופה על יד האב, שלדבריה של מאיה, היה בעל השפעה. כבר ראיתי אותו תובע אותי על הוצאת דיבה. הורס את המוניטין שלי. הרגשתי אותו כל יכול, הרסני וחסר מעצורים. היכולת להכיל את הרגש אפשרה לי להבין את החוויה המנותקת של מאיה. תוך כדי החוויה העוצמתית מתקיים ניסיון לזהות את המקורות לחוויה הרגשית ולתת לה משמעות. האינטרפרטציה, גם אם אינה נאמרת מיד, נותנת הרגשת שליטה והבנה של מה שמתרחש. היא מעניקה משמעות ומקשרת בין עבר להווה. היא מחזירה את השפיות. זו הדרך היחידה להפסיק את המעגל של הדיסוציאציה, השלכה והזדהות השלכתית, מעגל שהופך את ההיסטוריה של ההתעללות למציאות מתמשכת. הצורך לא לדעת הופך להיות ציר בהתפתחות של מי שעובר התעללות ותנאי להישרדות. לכן תהליך ויתור על אי הידיעה כרוך בפחד עצום. הזיכרונות שעולים לעיתים קרובות אינם מתווכים על ידי שפה או נרטיב כרונולוגי, הם באים לידי ביטוי דרך חושים, תמונות, חלקי תמונות ורגש לא מעובד. כך עולה גם החוויה וייצוג העצמי בתוך האירועים הטראומטיים וגם החוויה וההפנמה של הזולת בעולם הפוגע. כלומר, עולות גם המשמעויות השונות שניתנו אז לאירועים ולאנשים שפעלו בתוכם. תגובות העברה נגדית שכיחות המעידות על קיומו של תהליך דיסוציאטיבי הן שכחה של מה שהיה בפגישה הקודמת; הרגשה לא נוחה סביב מחשבה לא שלמה, הרגשה שמשהו לא בסדר מבלי להבין מה בדיוק, חלקי זיכרון, תחושה פיזית דומיננטית אבל לא מוכרת או לא שייכת - והכל מנותק מקונטקסט ומשמעות. התגובה לכך יכולה להיות בלבול, התערערות, חוסר בהירות לגבי מה אמיתי ומה דמיוני, חוסר רצון לדעת. ככל שהתהליך מתעצם מתחזקת האמביוולנציה גם אצל המטפלת סביב הרצון לדעת מול הרצון לא לדעת. היא יכולה להרגיש בו זמנית שהיא יודעת ולא יודעת, כפי שעושה הדיסוציאציה - שני גופי ידע קיימים במקביל, סותרים זה את זה אך לא נפגשים. תגובה שכיחה היא לרצות לדעת לפני המטופלת ולהגיד לה. תגובה שעונה למשאלה של המטופלת שהמטפלת תגיד לה אם היה או לא וכן מה היה. המטפלת צריכה להיות מסוגלת לסבול לא לדעת. היא גם צריכה לסבול לדעת ולא להגיד בטרם עת. בתקופה בה מאיה העלתה בטיפול את פרטי ההתעללות היו פגישות בהן היא תארה בניתוק רגשי דברים מזעזעים באכזריותם. היה ברור שאינה מבינה עדיין את מה שהיא אומרת ושמלוא המשמעות נחוותה על ידי ונשמרה בתוכי עד שתוכל להרגיש בעצמה. הדיסוציאציה בקונטקסט של קשר בינאישי מאפשרת לשמור על הצד החיובי של האובייקט. היא יכולה לשמר אותו מבלי שכעס , אכזבה ופגיעה יהרסו אותו. היא גם מאפשרת לנתק את הפוגע מהפגיעה. ממאיה למדתי איך הדיסוציאציה פועלת בכל רמה אפשרות. היא ציירה ציור בו ילדה שוכבת על מיטה ומעליה 3 ראשים - 3 עיגולים. האחד עם עיניים, השני עם אוזניים והשלישי עם פה סגור. את הפגיעה היא חוותה ללא קונטקסט. היא יכלה להתפתל מכאבי בטן עזים בחדר הטיפול עם הרגשה שמשהו נכנס לתוכה, אך כאילו הפגיעה והכאב היו אוטונומיים. את התנועה של הגוף בעת האונס חוותה כתנועה נפרדת - לא היה אדם בעל זהות, או אדם ללא זהות שיוצר את התנועה שמזיזה את הגוף - הייתה תנועה בחלל שמאיימת עליה, תנועה שלא ברור היה לה אם היא שלה או לא, תנועה שנדבקת, רודפת, מדבקת. תנועה שהעירה אותה בלילות. תנועה בעלת כוח חיים משלה שכנגדה לא יכלה להיאבק. רק עבודת נמלים שחיברה תחושות גופניות למשמעות תחושתית, לרגש הנלווה להן ולמשמעות שלהם, אפשרה השתחררות הדרגתית מאוד מהאיום של התנועה. במצבים אחרים הדיסוציאציה מהווה הגנה בתוך הקשר. היא מאפשרת להתחבא למתעלל, היא מאפשרת הגנה מפני קירבה, היא משמשת מחבוא כשמרגישים בושה ופחד. היא מתריסה כשמטרתה להפגין שליטה לצד ביטול המטפלת הנשארת חסרת אונים מול החסימה הזו. פרדיגמת המתעלל והקורבן בפרט והחשיפה לתוכני טראומה בכלל, מפעילה מערכת תגובות קאונטר-טרנספרנסואלית נוספת, בעלת אופי פוסט-טראומטי (1992, Herman) המטפלת מגיבה בדריכות יתר כמו בחיפוש אחר המילה המדויקת שלא תעורר התפרצות תוקפנית. היא יושבת בחדר, מצפה למכה שתרד עליה מבלי לדעת מאיפה היא תגיע. היא יכולה לשבת ללא רגש תוך כדי הקשבה לפרטי ההתעללות או לסבול מחדירה לראשה של תמונות ההתעללות גם מחוץ לשעה הטיפולית (1995,Pearlman & Saakvitne) (1995) Pearlman ו- Saakvitne מרחיבות את השפעת העבודה עם מטופלי טראומה למה שהן מכנות טראומטיזציה משנית (Vicarious Ttraumatization). הן מתארות תהליך בו החוויה הפנימית של המטפלת משתנה באופן שלילי דרך מעורבות אמפתית עם החומר הטראומטי של המטופלת (1990 Pearlman + McCann). היא עדה לטראומות המתוארות בחיות רבה, אכזריות, סדיזם, אימה, ייאוש ופחד. זה עלול לפגוע בתפיסת הזהות שלה כאדם וכמטפלת ובתפיסת העולם שלה. גם אצלה מתערערת התפיסה של עולם טוב ובטוח. הטראומטיזציה המשנית אינה תגובה למטופל מסוים אלא לחשיפה המתמשכת לחומר הטראומטי. זו לדעתן תגובה נורמטיבית ובלתי נמנעת. פתאום המטפלת נחשפת לחלקים בתוכה, אותם לא חוותה ושכנראה לא הייתה חווה ללא חשיפה מתמשכת זו לשחזורים הטראומטיים בו היא לוקחת חלק. היא חשופה למשאלה של מטופלים למות כמוצא אחרון מהסבל והכאב וכאקט אחרון של שליטה ובחירה. המטפלת חשופה למתח רב הגובה ממנה מחיר. הדאגה לחיי המטופלות לנוכח משחקן עם המוות יכולה לגרוע לפרקים מהיכולת ליהנות מהחיים השוטפים. המחשבות על כך יכולות, לחילופין, לתת לה אשליה של שליטה אך למעשה יש לנו מעט מאוד שליטה על בחירת המטופלות למות או לחיות. יחד עם זאת, לא לדאוג יכול לגרום למטפלת לשאול את עצמה שאלות לגבי מקצועיותה ואנושיותה. ההתמודדות מול כוחות הרסניים מפגישה אותנו עם צניעות לנוכח המגבלות שלנו ושל הטיפול בכלל. ההכרה בתהליכים שוחקים אלה חיונית משום שהשארתם ברמה לא מודעת עלולה לגרום ל - acting out מצד המטפלת. בנוסף, ולא פחות חשוב, ההתמודדות עם תופעות אלה מאפשרת יצירת תנאים מכילים ומחזקים עבור המטפלת בשמירה שלה על עצמה: דרך היכולת ליצור שיפוט עצמי הוגן, להפעיל אינטרוספקציה, לזהות צרכים אישיים, לדאוג להדרכה מקצועית, לשמור על גבולות ולהכיר במגבלות אישיות, לשמור על פרספקטיבה כוללת, להפעיל אמפתיה והומור ולשאוף לצמיחה אישית תוך הערכה מוגברת למה שחשוב ברמה הסובייקטיבית ולמה שמעניק כוח ותמיכה. לסיכום, טיפולים עם נפגעות גילוי עריות מאופיינים באינטנסיביות רבה ובאינטימיות שקוראת לאוטנטיות ולזמינות רגשית מצדנו כמטפלים. רגשות שלנו משמשים מדריך להבנת המתחולל בנפש המטופלת ובקשר הטיפולי. אנו מאפשרים שימוש בעצמנו באופן אינטנסיבי יותר מאשר בטיפולים אחרים וזה האתגר המרכזי שמוצב בפנינו. עלינו לפתח עמידות, גמישות, יצירתיות ויכולת הכלה שמאפשרות את הליווי של מטופלות פגועות אלה במסע הקשה והאמיץ שלהן לגיהינום ובחזרה. אך לצד המאמץ הרב שנדרש מאתנו ישנו גם רווח גדול. זו חוויה של מפגש עם עולם אחר, עם יכולת לצפות בתהליכים נפשיים בהתהוותם ולהבין הבנה מעמיקה של מנגנונים נפשיים. ישנם אמנם רגעים של חוסר אונים אך ישנם גם רגעים רבים של הרגשת הצלחה וסיפוק, אפילו רגעים של חוויה כל-יכולה. העבודה דורשת מאתנו ללכת אל מעבר לגבולות המוכרים שלנו כמטפלים ולמצוא בתוכנו מקורות כוח ויצירתיות שמפתיעים גם אותנו לעיתים. הרגישויות וההבנות המתפתחות בנו משמשות אותנו גם בטיפולים האחרים ונראה לי שגם בחיים בכלל.

גם ככ חשוב .. לא להאמין אפילו עד כמה המאמר הזה נכון .. ככ מדגיש את הקשיים שעוברים בחדר טיפול ..הן מצד המטפל והן מצד המטופל וואו ..אין לי מילים .. כרגע רק דמעות עומדות בעייני ..מנסות לפרוץ החוצה .. אני באמת מקווה שזה יהיה אפשרי בעזרת המסע המשותף הזה .. שנקרא טיפול פסיכולוגי .. לחזור מהגיהנום אל הבית הבטוח שנבנה בנפש..מחדש

שלום לך, קראתי את שאלתך מספר פעמים ובתשומת לב, אני תוהה האם כוונתך הייתה שהמטפלים הם הקורבנות? בכל מקרה התהייה שלך מדוע אין הסבר ברור, מדוע המאמר מדבר על הקושי הרב שבעבודה עם מטופלות שעברו תקיפה מינית, משקפת בעיניי משאלה שזה יהיה פשוט למטפל כך שזה יהיה פשוט למטופלת. אבל זה לא כך, המאמר, ואני מסכים איתו, מדבר על הצורך בשותפות, ביכולת להרגיש את חווית הבלבול של המטופלת בכדי להיות מסוגל לעבד אותה מחדש ובכך לעזור לה. זו הדרך לעזור. אין כאן מתכון פשוט אבל קיימת דרך מנחה, גם אם מורכבת כיצד להתמודד ולעזור להתמודד בחדר עם החוויה הקשה. דרור

אחת משבע ואחד מ-11: גילוי עריות בישראל בעבר חשבו שגילוי עריות הוא תופעה נדירה שמוגבלת לשכבות עניות, אבל היום יודעים שאחת מכל שבע נשים ואחד מכל 11 גברים מכל שכבות האוכלוסייה נפלו קורבן לכך בילדותם • מדוע הילדים נוטים לנצור בתוכם את הסוד הנורא, מה קורה להם ולמשפחתם כשההתעללות בכל זאת נחשפת, ואיך מטפלים בקורבנות חמוטל דגני פורסם: 01.12.04, 09:50 "במשפחה יהודית אין גילוי עריות". את המשפט הזה אמר לפני כ-10 שנים חבר כנסת ידוע לקבוצת נשים שניסתה לגייס אישי ציבור לתמוך בקמפיין הראשון בארץ בנושא של אלימות נגד נשים. בין השאר נחשפו בקמפיין הזה עדויותיהן של נשים ונערות שבילדותן נוצלו מינית על ידי בני משפחה, בעיקר אבות. הוא לא היה היחיד שהגיב כך. רוב האנשים שאליהם פנתה קבוצת הנשים ראו בניסיון לשבור את קשר השתיקה בנושא שבירה של טאבו – החשיפה, ההודאה בקיומה מודעה של התופעה, היו מבחינתם בלתי נסבלות. באופן מסוים אף לא פחות מהמעשה עצמו. הדברים השתנו. היום כמעט מדי יום מדווחת התקשורת על פגיעה מינית בילדים על ידי קרוב משפחה מבוגר מהם. הדיווחים האלה מעוררים בנו אי נוחות, תחושה שמשהו לא תקין בחברה שבה מתרחשים דברים כאלה, אבל הם תמיד מספרים על משהו שקורה למישהו אחר אי שם. לעולם לא לנו, לעולם לא בקרבתנו. הקורבן והפוגע הם תמיד האחר, הזר. עד לפני כ-30 שנה היה מקובל לחשוב שגילוי עריות הוא תופעה נדירה. ספר פסיכיאטריה מרכזי משנות ה-70 קבע, למשל, שגילוי עריות הוא אירוע שמתרחש לאחת מכל 1.1 מיליון נשים. "היום", אומרת ד"ר צביה זליגמן, שביחד עם פרופ' זהבה סלומון ערכה את הספר 'הסוד ושברו – סוגיות בגילוי עריות' (הוצאת הקיבוץ המאוחד, מרכז אדלר – אוניברסיטת תל אביב), "אנחנו יודעים שאחת מכל שבע נשים ואחד מכל 11 גברים נפגעו בילדותם מגילוי עריות. "עוד שבירה של סטריאוטיפ נוגעת לתפיסה שלפיה גילוי עריות הוא תופעה של התעללות חריגה שמוגבלת לשכבות עניות, חסרות השכלה, לחולי נפש או לסוטים. היום ברור שהתופעה רווחת בכל שכבות האוכלוסייה, ללא קשר למצב סוציו-אקונומי, לרמת השכלה או למוצא אתני או דתי". גילוי עריות מבוצע על ידי בני משפחה מדרגות קרבה שונות – אב, אם, דוד, סב, אח. כ-20% מהמקרים מבוצעים על ידי אמהות. "גילוי עריות יכול להיות אירוע חד פעמי, אבל בדרך כלל הוא נמשך לאורך שנים", אומרת ד"ר זליגמן, מייסדת ומנהלת היחידה לטיפול בנשים ובגברים שנפגעו בילדותם מטראומה מינית, שפועלת במרכז הרפואי תל אביב (איכילוב). "ברוב המקרים ההתעללות המינית מתחילה בגילאים 5-12, למרות שאנחנו מכירים גם מקרים שבהם היא החלה בגיל הרבה יותר מוקדם. בחלק גדול מהמקרים ההתעללות נמשכת עד גיל ההתבגרות. ברגע שיש סכנה שהילדה תיכנס להריון, היא הופכת להיות פחות 'אטרקטיבית' מבחינת התוקף". ארבע בגידות ספרן המקיף של ד"ר זליגמן ופרופ' סלומון מנסה להתמודד עם הסוגיה לא רק מהכיוון של הנפגע, הפוגע או המשפחה. טענתו העיקרית היא שהמבנה החברתי שלנו מאפשר גילוי עריות. "מעבר לפתולוגיה של הפרט או של המשפחה יש כאן פתולוגיה של חברה שלא מגינה על החלש, במקרה זה ילדים, ובוחרת שלא להתערב כשהוא נפגע", אומרת ד"ר זליגמן. "גילוי עריות הוא ניצול של אמון וסמכות. הילד הנפגע הוא בדרך כלל הפחות אהוב במשפחה. הוא יכול להיות ילד חולה, נכה, מאומץ, חורג או ילד במשפחה אומנת. ילד כזה פגיע יותר, נזקק יותר. הפוגע מזהה את סימני החולשה, מטפח את הילד ומעניק לו חום ורוך. "הניצול המיני בדרך כלל מעודן יותר בהתחלה והולך ומסלים עם הזמן. הוא נבנה לאט לאט. המנצל מנסה לגעת תוך שהוא נותן לילד חיזוקים. ברוב המקרים אין הפוגע נוקט אמצעים של אלימות וכפייה. במקרים רבים התוקף טוען שלילד לא היה רע. הוא לא התנגד. הילד יספר שהתוקף הוא האדם היחיד שהתייחס אליו. הוא יאמר: גם אם לא אהבתי את זה, הבנתי שזה מה שמגיע לי. "כדי להשיג שליטה בילד ותלות מוחלטת בו, התוקף מנסה לעיתים קרובות לבודד אותו מכל מקור של עזרה ותמיכה נפשית. הוא יוצר עיוות קיצוני בתפיסת העולם של הילד. על מה שרע נאמר לו שהוא טוב, ועל מה שמכאיב ודוחה נאמר לו שזה מה שהוא רוצה ומבקש. הילד נמצא במצב קבוע של בלבול ומתקשה להבחין בין רגשותיו: מגעיל ונעים, מכאיב ומהנה, לא ניתנים להפרדה. הוא לא מסוגל עוד להבחין בין מי שמושיע לבין מי שמנצל, מי בטוח ומי מסוכן, מי אוהב ומי שונא". גילוי עריות הוא חוויה טראומטית של בגידה שיש לה ארבע רמות, טוענת ד"ר זליגמן. "הבגידה הראשונה מתרחשת על ידי הפוגע, שהוא לפעמים האדם הקרוב והנוכח ביותר בחיי הילד. הבגידה השנייה היא של ההורה הלא פוגע או של בני משפחה אחרים, שלא רק שלא מגוננים על הילד, אלא לעיתים קרובות אף לא מאמינים למסריו הגלויים והסמויים. "רמה נוספת של בגידה היא במישור הקהילתי מוסדי, בעקבות היעדר תגובה או הכחשה של אנשי מקצוע, מורים, רופאים, מטפלים ואפילו שכנים. העדים הפסיביים האלה לסבלו של הילד יכולים, למשל, להתייחס לדיווחיו כאל פנטזיה או להתעלם מסימנים שאמורים להצביע על כך שמשהו לא טוב קורה לו. ברמה הרביעית הילד שנפגע מגילוי עריות חש בגידה ב'עצמי'. הוא מרגיש שאין לו שליטה או בחירה בחייו, הוא מפתח שנאה כלפי גופו וחש שהעובדה שלא ביטא התנגדות למעשה היא בגדר של 'שיתוף פעולה' עם התוקף". מנגנוני ההגנה של הילד שחווה גילוי עריות גורמים לו במקרים רבים לנסות להיחלץ מהמציאות הטראומטית על ידי דיסוציאציה (ניתוק), צמצום, פרגמנטציה, פיצול והכחשה. הסופרת הקנדית סלביה פרייזר, שחוותה גילוי עריות, היטיבה לתאר זאת בספרה 'בית אבי': "חוסר האונים שלי כה עמוק, כמו בור חסר תחתית, עד כי כל דבר אחר עדיף על פניו. אני מחלצת את ראשי מגופי, כמו שחולצים פקק מתוך בקבוק. מרגע זה יהיו בי שתי ישויות". המשמעות: מנגנונים אלה, שמסייעים לילד להתמודד עם ההתעללות, פוגעים בו בסופו של דבר. גילוי מושהה הספרות המחקרית שעוסקת בתחום ההתעללות המינית מעריכה שרוב מקרי גילוי העריות לא מתגלים לעולם. הקורבנות שמחליטים לגלות את סודם עושים זאת בדרך כלל שנים רבות לאחר שההתעללות פסקה. במחקר אמריקאי משנת 94' נמצא שככל שהגילוי התרחש בגיל צעיר יותר, כך תגובת הסביבה היתה פחות תומכת, כשתגובת ההורים היתה בעלת התמיכה הנמוכה ביותר בהשוואה לדמויות אחרות. גילוי הסוד הוא נקודת מפנה קריטית, שמבטאת את המעבר שמתרחש אצל הקורבן: משמירה על המתעלל לתחילת שמירה ודאגה שלו לעצמו. התגובה שהילד מעריך שיקבל בעקבות חשיפת ההתעללות משפיעה באופן משמעותי על ההחלטה לגלות את סודו. מדוע ילדים לא מספרים? על פי מחקרים, הגורמים לכך שילד נמנע מלחשוף את הניצול המיני הם תחושות אשמה, תחושת חוסר אונים, הסתגלות להתעללות, קושי לתת אמון באחרים, התקשרות רגשית לתוקף, נאמנות למשפחה ופחד מהרס המשפחה, פחד מגינוי ומהאשמה וכדומה. כשהילד חושף את המעשה, הוא עושה זאת בדרך כלל בשל הקושי לשאת את כובדו של הסוד ומתוך חשש שגם מישהו יקר לליבו עלול להיות קורבן של המתעלל. מחקר שערכו פרופ' אלי זומר ושרונה שוורצברג בקרב בוגרים נפגעי גילוי עריות מצא שהגיל שבו החלה ההתעללות היה שבע בממוצע, והיא הסתיימה בגיל 14. כלומר, ההתעללות נמשכה בממוצע כשבע שנים. עברו יותר משמונה וחצי שנים עד שהילדים שנוצלו נעשו מודעים לראשונה להתעללות, ועוד כשש שנים עד שגילו לראשונה את סודם. אף אחד מהמשיבים לא התלונן נגד התוקף. רוב המשתתפים במחקר גילו את סודם לראשונה למישהו מחוץ למשפחה. המעטים שסיפרו לבני משפחתם דיווחו על תגובה עוינת או אדישה. השאלה אם ילדים החווים התעללות מינית כיום מגלים את דבר ההתעללות מוקדם יותר ומקבלים תגובה תומכת יותר, טוענים החוקרים, עדיין לא נחקרה. במקרים שבהם בכל זאת נחשף ניצול מיני במשפחה שואלים תמיד היכן היו ההורה הלא פוגע, בדרך כלל האם, או שני ההורים. "כשהפוגע הוא האב, הנטייה היא לראות באם משתפת פעולה", אומרת ד"ר זליגמן. "בגידתה של האם נחווית לעיתים קרובות על ידי הילד כחמורה ביותר בטראומת גילוי העריות. "יש נשים שמאשימות את הילד, בעיקר הילדה, במה שקרה. המסר המועבר לילד הוא שהוא מפרק את המשפחה, שההורה הפוגע יילך בגללו לכלא, שהמשפחה תסבול מזה כלכלית וחברתית. במקרים שבהם הפוגע הוא קרוב משפחה, כמו דוד או סב, התגובה האופיינית היא של הכחשה והדחקה. הרבה פעמים הילד מואשם בכך שהוא מניפולטיבי, ממציא, עושה עניין מכלום. הכי קשה להורים כשגילוי העריות מתרחש בין אח לאחות, כי הם לא יודעים עם מי להזדהות. במשפחות כאלה נוטים לראות הכחשה - הם' רק שיחקו' - של המעשה". גם היום, טוענת ד"ר זליגמן, מעט מאוד משפחות עומדות מאחורי הילד הנפגע. "כשהדברים יוצאים לאור, בדרך כלל מוציאים את הילד מהבית. לא מוציאים את הפוגע אלא את הקורבן. הילד מרגיש שהוא הרע, שהוא זה שהרס, והפגיעה נעשית עמוקה יותר". טיפול – הדרך לשחרור החל מאמצע שנות ה-80 פותחו כמה מודלים לטיפול בנפגעי גילוי עריות. ככל שהניסיון הקליני הצטבר, כך השתכללו כלי האבחון והטיפול. הטענה המרכזית היא שגילוי עריות ממשיך להדהד בנפשם של הנפגעים במשך כל חייהם. הוא מציף אותם בתחושות, ברגשות ובתמונות של אימה ושל חוסר אונים ומוביל למגוון של השפעות מאוחרות חמורות. התסמינים העיקריים שמהם סובלים מבוגרים נפגעי גילוי עריות הם דיכאון, הפרעות חרדה, פגיעה בדימוי ובהערכה העצמית, חוסר אמון באנשים אחרים, תופעות פסיכוסומטיות, הפרעות במערכת העיכול והרבייה, בעיות בתפקוד המיני, ניתוק, נטיות אובדניות ונטייה לפגיעה עצמית (חזרה לתפקיד הקורבן), קשיים ביצירת קשר, צריכת סמים והתנהגויות מתמכרות כפייתיות אחרות. "השלב המשמעותי ביותר בטיפול בנפגעי גילוי עריות הוא יצירת האמון. אנשים אלה איבדו אמון באנשים בכלל ובוודאי בדמויות 'מטפלות'", אומרת ד"ר זליגמן. "ככל שהמטפל הופך לדמות משמעותית יותר, האמון נבדק מחדש שוב ושוב, ועולות שאלות כמו 'המטפל לא ינצל את כוחו כדי לפגוע בי?', 'האם התלות שלי בך לא תאפשר לך לנצל אותי?' וכדומה. "אחת החוויות הקשות של נפגעי גילוי עריות היא תחושת הבדידות שלהם. לכן האתגר השני של המטפל הוא להכיל ובאמת להיות שם עם המטופל, שלפעמים מספר את סיפורו בפעם הראשונה לאדם אחר. לסייע לו להתחבר מחדש לאימה, לפחד. להבין שהאישיות שלו התפתחה במציאות של טרור, חרדה ושנאה עצמית. לסייע לו להכיר בנטייה שלו לשחזר את הטראומה במהלך חייו ולהפוך שוב ושוב לקורבן".

הגורם שמביא אותי בד"כ להתקפי זעם כאלה,קורים לי כשאני מרגישה שאין עם מי לדבר,שמזלזלים בי,שאני מגיעה לנקודה של חוסר אונים,ספציפית במקרה הזה,שהעפתי את הטבעת והשרשרת מהחלון,זה היה כי בכיתי מולו,אמרתי לו שקשה לי עם העובדה שאנחנו לא נפגשים הרבה,והוא לא יכל להתפאק,וצחק לי בפנים.. כאילו החוסר אונים,והבכי שלי היה "דרמטי" מידי והצחיק אותו.. ברגע שהוא צחק פשוט הרגשתי שפה אני חייבת לפגוע בו בחזרה.. ומכיוון שלא מצאתי את המילים שיפגעו בו כי הרגשתי שגם ככה הוא יזלזל,הוצאתי את זה בצורה הפיזית.. פה היתה סיבה כנראה להתקפה הזאת.. אבל יש מקרים שהכל פשוט יכול להיות כל כך טוב.. (שניה לפני שאני הורסת) ואז אני בוחרת להכנס לחור השחור ולהרוס.. ו99% מזה אני בטוחה,זה מכוון,כי אני יודעת דקה לפני שאני הורסת שאני אתחרט על זה,אבל אני מתעלמת מהחרטה ועושה מה שאני מרגישה... יש לי הרגשה לפעמים שהאוייב הכי גדול שלי,הוא אני עצמי בלבד.. ומי שהכי שונא אותי לפעמים,זאת אני.. לתגובתך על התחלת טיפול פסיכולוגי,אני פניתי למרכז לבריאות הנפש,שם יש טיפול בחינם.. (אין לי אמצעים לשלם לפסיכולוג פרטי) ואני עדיין לא בת 18 (17 וחצי) אז רצו שאני אבוא כמה פגישות עם הורים,אני לא מסוגלת להיפתח בצורה כזאת להורי,עם אבא אני לא מדברת בכלל,ועם אמא מדברת אבל אני מעדיפה פרטיות ואי אפשר.. אז כרגע אין לי אפשרות.. ללכת לטיפול פסיכולוגי מה אני יכולה לעשות בינתיים? איך אני יכולה לעצור את ההרס העצמי הזה? ואם לא לעצור,אז לפחות משהו שיקל,שיעזור... נמאס לי לנהל מאבקי כוח עם עצמי ,ועם החבר שלי,שכל כך אוהב אותי... החיים יכולים בהחלט להיות יפים יותר... תודה

גאיה שלום, החיים בהחלט יכולים להיות יפים יותר, אני מסכים איתך. את יכולה גם לנסות ולראות מדוע כל כך קשה לשלוט, האם זהו משהו הרוצה באותו רגע שהאדם האחר יראה אותך, יראה כמה כואב לך? האם סיבה אחרת גורמת לכך? ואז השאלה היא איך את לא מגיעה למצב בו את יכולה פחות להיפגע ויותר להרגיש מסוגלת להתמודד עם העולם ועם הרגשות שלך. כל הדברים שאני אומר מחזירים לטיפול. מה שאת מתארת הוא טיפול משפחתי. אין הכרח שתעברי טיפול כזה, ואני לא בטוח שזה מה שהציעו לך. בהחלט יייתכן שמה שהציעו זה מפגש אחד או שניים לבד או ביחד איתך עם ההורים בכדי לקבל עוד מידע. אבל אין בכך כדי לומר שאת צריכה לחשוף עצמך לגמרי מולם, והטיפול בהחלט יהיה אישי ללא מעורבות שלהם בתכנים. אל תוותרי כל כך מהר. בדקי שוב, אמרי מה מפריע לך ותראי מה קורה. דרור

לכל באי הפורום, הפורום יחזור לפעילות ביום ראשון עם דרור. כדי לחסוך תרעומת ואכזבה, מומלץ להעלות פניות רק החל מהשעה 22:00 במוצ"ש. שבת שלום ולהתראות ליאת

שלום רב טופלתי 3 וחצי שנים אצל פסכולוגית,היא רימתה אותי מאחורי גבי על ידי כך שסיפרה כל מיני נושאים מהטיפול לבן זוגי בטלפון,אני לא האמנתי עד ששמעתי אכן דברים שאכן אמרתי.עקב כך אני איבדתי אמון בה מאוד,וגם בטיפול לא חשתי כלל שיפור כמו כם המטפלת שיש לי היום.אך לצערי איבדתי אמון רב ואכזבה ובפגיעה,ולכן החלטתי לעזוב את הטיפול בכלל ולא משנה אצל מי.אני לא מאמינה באף אחד מהמטפלים.ובנוסף לאחר שעשתה את מעשיה הניבזיים עו ד הוסיפה עליי עלילותת שאני מסוגלת לפגוע באחרים ובעצמי-בזבוב אני לא פוגעת!יש לי לב טוב ורחב,ורגישות רבה.. שאלתי היא כיצד אוכל להאמין במטפלת שיש לי עכשיו ???קשה לי להאמין כי בראשונה נתתי את ליבי ואת אמוני בה...וניכוותי.אני לא רוצה אפילו ללכת לפגישת סיום כי אני רוצה להשאר בשלי ולא ללכת יותר.למרות ששוב,היא שונה ביחס ובתוצאות. תודה רבה

שלום אני גאיה,יש לי חבר במשך שנה וחצי אנחנו אוהבים נורא ,אבל האופי שלי הוא נורא קשה.. אני רוצה שהכל ילך לפי הדרך שלי,ואם לא אני פשוט תוקפת,והורסת הכל.. היום היה לנו ריב כי הוא התחיל לעבוד (הוא גם סטודנט) ורבנו על זה שהזמן שלנו ביחד הוא ממש מועט,לקחתי את הטבעת שלי שהוא קנה לי,ואת הטבעת שלו,תלשתי את השרשרת העפתי אותה מהחלון... לקחתי את השעון שקניתי לו,זרקתי על הריצפה.. הרסתי הכל.. ואחרי דקה בידיוק התחרטתי ,בכיתי.. וכבר מצאתי את עצמי מחוץ לבית שלו.. הוא אומר שהוא אוהב אותי אבל מוכן לקבל אותי רק אם אני אשתנה.. אני תמיד מבטיחה שיהיה בסדר,ובסוף שוב הורסת.. אני לא יודעת אם זה הרס עצמי,אבל תמיד אני נותנת לעצמי להרוס.. ובוכה על זה.. הורסת בוכה הורסת בוכה.. אני לא יכולה יותר.. זה מעיק ומכניס אותי לדיכאון מה לעשות? מה הבעיה שלי? תודה רבה גאיה

שלום גאיה, משהו מהכותרת שבחרת נראה לי קשור לענין. התנהגות אימפולסיבית היא כזו הנעשית "מהבטן", מבלי לחשוב. כאשר ביטויי הרגש שלנו, בעיקר ביטויי הזעם, אינם מוו?סתים היטב ומצויים תחת בקרה רופפת, עלולים להיות להם מחירים גבוהים. זה ברמת ההתנהגות. ברמה העמוקה יותר, מעניין לבחון מהם הדברים המעוררים אצלך מופע זעם כזה, ומדוע. בשתי הרמות אפשר לטפל, אך חשוב - עוד קודם - לקחת אחריות, להבין שאת צריכה עזרה, ולהסכים להיכנס לתהליך מפרך ותובעני מבלי לסגת. אני מעודדת אותך ליזום פניה לעזרה מקצועית, כדי לא לאפשר לעצמך להמשיך ולקלקל לעצמך את הדברים הטובים באמת. בהצלחה ליאת

"החיים והמוות ביד הלשון",לגבי המוות עדיין יש לי ספק,החיים ותופעות הלואי שלהם-אכן כן בידי הלשון...ולכן אמנע מלשתף.אבל רוצה לשאול שאלה,אני חושבת שאת יודעת עד כמה אני רוצה ונלחמתי,על מנת ל"זכות" במהלך הזה שלו אני מצפה.(עדיין מצפה ומאוד)אבל,יש בי פתאום פחד לא מובן-קצת כמו פיק ברכיים,חשש מהלא נודע,זה נורמלי לפחד מזה? הריי מה ששלי ישאר שלי לטוב ולרע, אז מה בעצם אני פוחדת? שבת שלום טוב שחזרת,ועל אף שהפורום מושבת בשבת, הוא תוסס כל כך ביומיים שלפניו.

שלום ד. החשש מהלא נודע הוא אחד החששות הגדולים שלנו, ואחד הכוחות המעכבים שינוי. הניסיון מלמד שאנשים עם תעוזה, ספונטניים והרפתקנים זוכים בנתחים הגדולים ביותר של המזל הטוב. :-)) אצלנו, החששנים, צריך להתאמץ מעט יותר כדי להזמין את הטוב. החזיקי מעמד ליאת

כמה מעודד להתאמץ מעט יותר? יש בכלל יותר?

ערב טוב, קודם כל אני רוצה להודות לך על התשובות והעזרה שאת והאחרים נותנים לאנשים כאן. כיף לקרוא אותן, ללמוד מהם, ולהפיק מהם הרבה. רציתי לשאול אותך מה ניתן לעשות. אני באמצע הלימודים האקדמיים שלי (פעם שניה), וכבר נמאס לי, אני באמצע הטיפול וכבר נמאס לי, אני באמצע החיים (35) וכבר נמאס לי מהכל, כל דבר נהפך למשעמם, לא מוצאת כיף בשום דבר....הכל נהפך לסתם עוד יום שמסמנים אותו ביומן. כל מה שהופך בחיי למשהו קבוע הופך אחר כך למשעמם, אני כל הזמן בחיפוש אחרי משהו אחר... שאני לא יודעת מהו, ואני כבר עייפה. (שונראה לי גם המטפלת שלי התעייפה ממני). נמאס לי לי להגיד שנמאס לי.... איך מחזירים את החיים לחיים?

שלום יעל, יש לא מעט מטופלים הפונים לעזרה מבלי שיצליחו להגדיר מוקד קושי מוגדר וברור. זה לא עושה את המצוקה שלהם פחות כואבת או מטרידה. כמובן שלא אוכל לדעת ממרחק מה בדיוק קורה לך, אבל תלונות מהסוג שאת מעלה מעוררות ניחוח של מה שפסיכולוגים מכנים "אני כוזב". כשהכל כל כך משעמם וחסר משמעות, כדאי לבדוק האם את עושה באמת את מה שאת רוצה ואוהבת, או שמא את מכוונת - במודע או שלא במודע - לרצונות וצרכים של מישהו אחר. במצבים של התנכרות למשאלות האמיתיות שלנו, מופיעות לעיתים קרובות תלונות על תחושת עקרות, חוסר טעם ושעמום. הטיפול הוא הכתובת הנכונה לברר שאלות חשובות אלה. בהצלחה ליאת

הי ליאת, אני קצת רגועה היום יותר...קראתי את הספר 'טראומה והחלמה' פעמיים. בפעם הראשונה שקראתי אותו הייתי בוכה ומוצפת כל כך, זה נגע בי בכל כך הרבה רבדים עם כל כך הרבה לבטים וחששות פנימיים. בכיתי אז כשבוע. קראתי שוב את הספר באחת הפעמים ממקום מרוחק יותר. מאכזב לקרא ספר לא פשוט זה ולהזדהות איתו כל כך , זה מעמיד אותי במקום כל כך רע מול עצמי , מול הפנטזיות שלי ש'אני בסדר'. אקרא אותו שוב, חוששת שאטבע בתוכו יותר...כן, חשבתי על התחושה ש'רק אני נורא סבלתי' וכמה 'רק אני מסתירה כל כך הרבה סודות'. אני מניחה שזה באמת לא נכון, אך התחושה הפנימית היא אחרת, כאילו יש זרקור אחד בתוך אולם חשוך מלא אנשים, והזרקור מופנה אלי, מופנה באופן שלילי.. בכל אופן תודה על המלצתך שבת שלום ותודה ... ניבה

ניבונת, מאחלת לך שבת שקטה ושלווה. את בהחלט לא לבד. איתך ליאת

ליאת יקרה .. יום אחד אני עוד ..אשיל אותו מעליי.. ואשחרר את אחיזתו הלופתת אז..בטח צוארי החנוק עוד ינשום את אויר החירות הסוחפת ... כבלי האשמה והפחד שהשאירו אותי אז .. בין זרועותייו המאיימות .. יתפוררו למשמע קולי הזועק למקום בו לא אראה שוב את פנייו אני אצליח לנקות את פניי מעפר ואחבוש את גופי החבול ונפשי הפגועה תרחף למקום בו האושר מצוי !!!!!! ליאתי יקרה .. ככ יקרה .. תודה על המילים המחממות , על האכפתיות , ההבנה ..והרצון לעודד .. כנראה באמת יש לכם ה"מטפלים המיוחדים" .. כוחות מברזל וים סבלנות .. גרמת לי להגיע אתמול ..לפסיכולוג אסופה יותר .. אחרי שהרגשתי מפוזרת לחלוטין .. הצלחתי לדבר ..שם .. גם אם כאב לי בטירוףףף.. אפילו סיפרתי לו על הפורום כאן שתומך בי ..והוא העלה חיוך. .(למרות שהייתי בטוחה שהוא לא ייקבל את זה ככ ..) והתחושות האלה ..שהגעתי לשם ..למרות שככ לא רציתי .. נותנות עוד כח להמשיך.. רוצה לומר תודה שהפורום הזה מלווה אותי בדרכי הקשה .. הלוואי וכבר אהייה אחרי ..כל ההתמודדות הזו .. הלוואי ואהייה במקום רגוע יותר .. אבל המסע הזה ..כרגע ככ ארוך... ככ מעייף.. ככ...אוףף אין מילים להכיל את הכאב הזה אפילו .. מאחלת לך ולכולם .. שבת שלום , סופש רגוע .. מי ייתן ותמיד יהיה בך הכח לתת לאחר.. רק בתהליך הקשה הזה ..ובלבד הזה ..עם עצמי .. אני מרגישה עד כמה למילים יש כח לרפא .. עד כמה אפשר להרגיש מחובקת ..ורצויה גם מרחוק .. ת..ו..ד..ה!!!! לך אישית .. ולאורנה ודרור ... שלך, שרית

שרית, הדברים שלך מחממים את הלב. גם פסיכולוגים עם "כוחות מברזל" נהנים לדעת שהם עוזרים. המשיכי לעבוד. מגיע לך כל כך שיהיה טוב. שבת שלום ותודה על דבריך ליאת

שלום לך, אני עוברת תקופה קשה בטיפול. החלטתי שאני צריכה להתמודד עם עבר קשה שהדחקתי עמוק בפנים משך שנים ארוכות. אני לא מצליחה להישאר עם כל מה שקורה לבד כל השבוע, וגם אני לא יכולה לשלם עבור יותר מפגישה אחת בשבוע. אני צריכה אותה, ואני חייבת לדבר עם מישהו ועד הפגישה הבאה אני מגיעה עם אפיסת כוחות בגלל כל מה שעובר עלי לבד לאורך השבוע. מה את מציעה? סופ"ש נעים

שלום מ.א לפעמים, כאשר עולה הצורך בהגברת תדירות הפגישות מטפלים מוכנים להתחשב ולהוריד את עלות הטיפול לזמן קצוב. אם גם זה יהיה מעבר לתקציב שלך, אפשר לנסות ולחשוב יחד איתה על אפשרויות אחרות. יש מטפלים המסכימים לבסס סוגים שונים של תקשורת גם בין הפגישות, כמו למשל מייל כתוב בזמן קבוע, או סוג אחר של תקשורת (SMS או שיחת טלפון קצרה, כהרגעה). חשוב שתדעי שלא כל מטפל מוכן לכך, והסירוב הוא בדר"כ מטעמים עקרוניים-מקצועיים, ולא כצעד המכוון אליך אישית. תוכלי, כמובן, לנסות ולהיעזר בקבוצות תמיכה אינטרנטיות וספציפיות, דוגמת אלה הקיימות עבור נפגעות תקיפה מינית. תמיכה אינטרנטית (כמו גם זו הניתנת כאן אצלנו) אינה יכולה להיות תחליף לטיפול הממשי, ולכן יש להתייחס אליה כאל "רוח גבית" ולא כאל מסגרת טיפולית. שולחת לך תקווה להקלה ורגיעה ליאת

שלום ליאת האם מכירה חוג ריתמוסיקה לילד בן 4 (אזור המרכז-ר"ג,ת"א פתח תקווה והסביבה) ? ניסיתי לאתר באינטרנט אך לא מצאתי באזור מגוריי. האם יש מקום מסויים בו אפשר לברר? תודה.

שלום דפנה, לצערי שאלתך אינה בתחום התמצאותי. בהצלחה ליאת

ליאת השינויים אמורים (אולי) לעשות לי טוב...אך יש לי חששות.. ולפסיכולוגית סיפרתי משהו לא מזמן, לא בטוח שהיא יכולה לעזור לי בעניין הזה, היא חשבה להפנות אותי למישהו אחר.. התאכזבתי מאד וכאב לי הלב... היא פשוט אומרת שהיא צנועה... אמרתי לה שאיתי לא תהיה צנועה:) (הפרצוף אמנם מחייך אבל עדיין כואב לי הלב...) לא יודעת אם למרות הכל כדאי לי להמשיך לבוא אליה..אני יודעת שהיא תחסר לי...אבל אולי הגיע הזמן לעזוב. איך יודעים? האמת, אני כבר לא יודעת אם היא יכולה לעזור לי בזה...לא ברור לי ולא יודעת אם קיבלת, שלחתי לך משהו לפני כשבועיים שתהיה שבת שלום

ערב טוב ME כל שינוי מעורר חששות, ובכל זאת, להישאר במקום לא טוב רק בגלל שהוא מוכר - לא מומלץ. העניין השני שאת מעלה נשאר במידה רבה חידתי, כי לא פרטת. חשוב לדעת שיש תחומים ספציפיים בהם לא כולם מתמחים באותה מידה, ולפעמים אין ברירה אלא להיעזר באנשי מקצוע נוספים. זה לא תמיד רק שאלה של צניעות. בכל מקרה, זה לא מבטל את כל הטוב שהיא *כן* יכולה לתת לך. לטעמי, יש מקום להמשיך ולדון על כך עמה, כמו גם על שאלת סיומו של הטיפול. בשבועיים האחרונים לא יכולתי להשיב על מיילים פרטיים. שבת שלום ליאת

ליאת, אם אשלח לך שוב את חושבת שתוכלי להגיב? היא פעם אמרה שהיא כן יכולה לעזור ופעם הבנתי שלא...(היא לא אומרת כן באופן מוחלט,היא אמרה משהו כמו אשתדל.. מקווה שכן...היא צנועה....לזה התכוונתי) לגבי העניין הזה לא נראה לי שאפרט...כואב לי מדי...למרות שאת כבר בטח יודעת מהו...? לא יודעת למה ליאת אבל אני מרגישה שאת לא נחמדה אלי כמו פעם...את לא איתי... בכל מקרה תודה(אולי זו רק הרגשה שלי...) ולגבי המחשב מקווה שאין לך שוב בעיות עם המחשב, אה?

יש לי עוד שאלה אשמח אם תעני לי. אני מאופקת יותר מדי בטיפול, כלומר אני מזכירה את מה שכואב לי אבל לא מראה לה עד כמה זה כואב, עד כמה זה מונע ממני לעשות דברים בחיים, עד כמה בא לי לפעמים לעמוד מול משאית דוהרת.... כל פעם שהיא שואלת מה המצב אני עונה בסדר.... כשאני מדברת על האובדן, על ההתעללות, על הקושי בחיים.... על הכל...אני מדברת בשקט וכאילו שזה כאבו של מישהו אחר... לא נותנת לה להרגיש עד כמה אני צריכה אותה ואת עזרתה. אפילו בילדותי, כשסיפרתי לאמא על ההתעללות, תיארתי לה את זה כמשהו פשוט (כמגע תמים, שבטח לא היה תמים..) ובגלל האיפוק שלי המסר לא הגיע לאמי בצורה נכונה ולא הבינה עד כמה הדבר פגע בי ועדיין פוגע.... שאלתי היא איך אני יכולה להשתחרר מאיפוק זה? למה חשוב לי להראות לאחרים שאני בסדר ושאני מתפקדת מעל הממוצע יחסית לכל מה שעברתי? למה חשוב לי לא לבכות בפניה? הרי השקר הזה לא יוביל את הטיפול לשום מקום? איך אוכל פשוט להימסר לה? אשמח את תעזרי לי.

שוב שלום, מעבר לקושי הטבעי לשחזר את האירוע הטראומטי, את מתארת כאן משהו נוסף, שיכול להצביע - אולי - על משהו עמוק יותר בקשר שלך עם הדמויות המשמעותיות בחייך, ועם אמך בפרט. הניסיונות שלך בילדות להגן עליה מפני המציאות (והניסיונות הדומים בחדר הטיפול, מול המטפלת), יכולים לרמז על כך שלא האמנת ביכולתה להכיל את האמת כפי שהיא. ילדים - כך מסתבר - רגישים מאד ביחס להוריהם, ובמידה והם חווים אותם כחלשים, הם יעשו הכל כדי לא לערער אותם עוד יותר. בהמשך, כפי שאת מתארת, הדפוס הזה מתרחב כלפי העולם החברתי המרוחק יותר, ונוצרת עמדה כוזבת של "עצמי מתפקד". זוהי עמדה בעייתית, כי את שומרת על מי שאמורים לשמור עליך, ובכך מותירה את עצמך בודדה ופגיעה. בטיפול, כאשר מתבססת יכולת לתת אמון במטפל/ת, נוכח המטופל שיש מי שמצליח להכיל אותו בלי להתמוטט, ויש בזה הקלה גדולה. תני לעצמך עוד זמן. בהצלחה ליאת

היי קראתי כאן המון על רצון עז אצל הרבה מטופלים במגע כלשהו עם המטפל, וקראתי את תגובתך בעניין. שאלתי היא, אם את מטפלת בילד/ילדה קטנה ובאמצע טיפול או בסוף הפגישה הם ביקשו חיבוק או נשיקה האם גם תמנעי מלעשות כך.??

היי ליאת. בהמשך לשאלות אלה - ברור שמגע אינו כלול בעסקה המפוקפקת הקרויה טיפול פסיכולוגי, ונניח שבאמת כפי שאומרים המומחים - סיפוק החסר בטיפול לא יפתור את מכאובי המטופל, אבל האם לא ניתן להתפשר על דרך הביניים לפיה המטפל יקל במעט את כאבי הפנטום הבלתי נסבלים ע"י חיבוק או אחיזת יד (בהנחה שהמטופל אינו דוחה אותו או שנוא עליו..) עד אשר יימצאו ההסבר והפתרון לחסר זה.על אחת כמה וכמה כאשר המטפל והטיפול עוררו את זה באופן שלא היה קיים קודם הטיפול (מעל פני השטח).האין זה כמו לזרוק סיגריה בוערת ביער ולברוח... ושאלה נוספת, האם מטופל שלך התאבד פעם? ואם כן, לו היית יודעת שכמיהתו המייאשת תחילתה בחיבוק ארוך וחם, האם היית נותנת את זה כדי למנוע את ייאושו הבלתי הפיך? אני יודעת שהשאלות מעצבנות.שבהן כל עוולות הטיפול הפסיכולוגי מופנות אלייך..שלא בצדק כמובן.אני יודעת .אני מקוה שאת רואה ומבינה את מה שמתחת למילים הכועסות/עזובות/נעלבות/ממורמרות ונכנעות שלי.לחיי סופשבוע של ויתור וכניעה.

ואני גם כמו ויק, חושבת שמילים לא תמיד הם התשובה לכל דבר. לפעמים היא יכולה לדבר שעות וזה לא יזיז לי כלום, היא יכולה לרשום לי על כל המחברת ש"היא איתי ושהיא חושבת עלי"... אבל אף פעם זה לא יהיה כמו היד המחבקת, או היד המלטפת, האומרת באמת ובתמים שכן אני איתך. מצד אחד אתם רוצים (כמטופלים) שנהיה תלויים ושנחזור איתכם לימים ההם כילדים (ושם היד המלטפת והחמה או הכתף של אמא או אבא הייתה הדבר הכי מרגיע) ומצד שני אתם רוצים להישאר מרוחקים... יש כאן פרדוקס בלתי מובן ואשמח אם תצליחי להסביר קצת.

שלום ויק, אני יודעת ששאלותייך, גם אם קשות, באות ממקום של כאב ועייפות גדולה. אנסה להסביר שוב, דרך עולם הדימויים שלך. מי שזורק סיגריה בוערת ביער ובורח הוא פושע, שגוזר כלייה על אלפי עצים שמישהו אחר גידל באהבה ומאמץ. הוא עושה זאת, במקרה הטוב, מחוסר זהירות, ובמקרה הפחות טוב מחוסר אחריות או זדון. לצערי, קשה לי להתחבר לאנלוגיה הזו כשמדובר בטיפול, אפילו כזה המתעקש להימנע מחיבוקים ואחיזות ידיים. "העיסקה המפוקפקת" כפי שאת קוראת לה, אינה כוללת סוג כזה של התנהלות, והיא גם לא זו שהבעירה את החסך והכמיהה למגע. הם היו שם הרבה קודם, גם אם הסתתרו תחת מעטה הגנתי של עמימות רגשית. הטיפול יכול להחזיר את האמון בקשר הבינאישי, ולהעיר אגב כך גם את המשאלה למגע ואינטימיות גופנית. איני יכולה להזדהות עם תפיסה לפיה המטפל מתנער מאחריות או זורה חורבן בחיי המטופל שלו. אני מאמינה שגם מטופל שסובל נורא בחדר הטיפול, יודע ברוב המכריע של המקרים, שהמקורות לסבל נעוצים הרחק מספת הפסיכולוג. אני מניחה שאם החיבוק שלי היה יכול לסלק מישהו (לאו דווקא מטופל שלי) מאדן החלון של הקומה ה-20, הייתי מחבקת אותו כדי שיזוז משם. כי החיים עומדים לפני הכל. עם זאת, לא הייתי מחבקת מטופל כדי לספק את כמיהתו המייאשת למגע או כדי להקל על תחושות הייאוש שלו, גם אם הן כוללות לעיתים קרובות משאלת מוות. מקווה שהצלחתי להבהיר את עמדתי. שבת מנוחה ליאת

שלום רב, כשמדובר בטיפול בילדים, הזהירות ממגע גדלה שבעתיים, שכן המטרה אינה למלא את מקום ההורה (שעדיין מאד נוכח בחיי הילד). טיפול בילדים מלווה בהדרכת הורים ובניסיון לשקם את הקשר הורה-ילד, או לסייע לו לשרוד את החלקים הבעייתיים בקשר זה. כהורה, לא הייתי רוצה שהפסיכולוג של הילד שלי (ממש כמו המורה שלו) יחבק וינשק אותו, גם אם כוונותיו טובות. בברכה ליאת

סליחה אם מה שכתבתי לא משתנה פשוט זה מה שכואב לי ולא יודעת לאן לפנות

שוב שלום חן, אני יודעת כמה קשה לך, ומניחה שעד שלא יוקל, תמשיכי לכאוב ולבקש סיוע. אני מאמינה שההתעקשות שלך להיעזר מעידה דווקא על כוחות. נסי לשמור עליך. שבת שקטה ליאת