פורום פסיכולוגיה קלינית

אני בטיפול אצל מטפל מקסים קשוב אוהב ותומך (מאוד ידוע) בפגישה האחרונה הסברתי לו שאין לי כסף להמשיך את הטיפול הוא אמר לי שאנקוב בסכום בו אוכל לעמוד. אמרתי לו מאה שקלים. לתדהמתי הוא אמר "בסדר אז סיכמנו עד אשר תרגישי שאת יכולה אחרת"!!!! שאלתי אותו זו העבודה שלך איך אתה מתפשר? הוא אמר "ביום שהאנשים שמגיעים אלי יהיו רק עבודה אני אפסיק לטפל" לא נוח לי עם זה שהוא בא לקראתי אחרי הכל אני לא כזה מטופלת מעניינת או מאתגרת אני אצלו בעקבות גירושין. איך ממשיכים בטיפול?

שלום לך, הפחתת סכום התשלום עבור טיפול הוא נושא מורכב המעלה רגשות שונים. לעיתים הוא מעלה תחושה שלמטפל אכפת ממני, שאני מיוחד. לעיתים הוא מעלה תחושה שהוא מרחם עליי ולעיתים גם תחושה שאני מנצל אותו. ראשית אלו תחושות מובנות וחשוב לדבר עליהן. מהדברים שלך לא היה ברור לי של מי הטיפול. כאילו את שם בשביל לעניין אותו במיוחד מאחר והוא מפורסם, ואם את לא מעניינת אותו את צריכה לפצות על כך בכסף. כעת מאחר שהסכום הופחת את מרגישה לא נוח שאת לא מפצה אותו. אני תוהה האם התחושה הזו מוכרת לך, שאת לא מעניינת ואחרים נמצאים איתך לא כי הם רוצים אלא כי יש להם סיבה. לבסוף, המקרה שאת מתארת אינו חריג ומטפלים במקרים מסויימים מרגישים שלא נכון עבור המטופל לעצור את הטיפול, ואם הסיבה לכך היא כלכלית לדעתם הם באים לקראת המטופל לתקופה מסויימת. דרור

היי לך, אשמח לקבל ממך את הפרטים שלו- אני כבר זמן רב מחפשת מטפל כזה תומך וקשוב. תודה

אני כל שלושה חודשים מחליפה מטפל אף אחד לא טוב מספיק. המטפל האחרון לפני שעמדתי לעזוב גם אותו אמר לי אני מתעקש שתשארי בטיפול ולא תברחי ואם את רוצה לברוח תברחי פה איתי בחדר. פתאום קשה לי לקבוע מטפל חדש כאילו פתאום עשה לי בזה משהו. מה זה המשהו הזה?

שלום לך, את מעלה שאלה מסקרנת מה בדיוק קרה שם ואין לי תשובה לתת לך. אבל מה שנראה הוא שבפעם הראשונה מישהו לא וויתר לך או עלייך. מישהו אמר את הדברים כמו שהם. יכול להיות שזה גרם לך להרגיש שאת יכולה לסמוך עליו, שהוא מספיק טוב, אני לא יודע. לכן עצתי החמה היא שלא תשאירי את זה כך אלא תביאי את השאלה לטיפול, תנסי להבין יחד איתו מה קרה שם. דרור

בפגישה האחרונה שהייתה מאוד קשה בכיתי ופתאום ראיתי שלמטפלת שלי יורדות דמעות שהיא בוכה. שאלתי אותה מה קרה היא אמרה שגם למטפלים יש רגעים שמוציאים מהם בכי ורגשות אחרים ושאני מאוד יקרה לה. מוזר?או אנושי?

ח שלום, נשמע שמשהו בסיטואציה היה מפתיע עבורך. לא ציפית שהמטפלת תבכה כאשר את בוכה. בוודאי שזה לא מוזר, אבל אני חושב שחשוב שתדברו על מה זה עשה לך כי לי זה לא לגמרי ברור ואני לא בטוח אם את יכולה לענות מהיכן השאלה האם זה מוזר או אנושי. האם אלו מחשבות על התנהגות המטפלת, על המקום שאת מרגישה שיש לך אצלה ועוד. דרור

המטפל שלי הציע שנעבור לפגישות דו שבועיות לדעתו חשבו שבתקופה זו "תהיה החזקה גבוהה יותר" כדבריו. אני לא יודעת למה הוא הציע זאת אך אין משהו מיוחד שקורה או מקשה עלי באופן חריג..... אמרתי לו זאת הוא ענה לי שהצעתו אינה נובעת משינויים מיוחדים אלא לדעתו ההצעה הזו נובעת מנכונות לייעל את הטיפול (משהו כזה). לא מבינה כל כך מה המניעים שלו. תודה

מירי שלום, המטפל שלך השיב לך לשאלת מדוע הוא הציע לך לעבור לפעמיים בשבוע. אבל נשמע שאת לא ממש מאמינה לו. שיש לך מחשבות משלך מדוע הוא הציע זאת. האם את יכולה לומר אותן? כאן או בטיפול? בעיניי זהו הדבר המרכזי - מה את חושבת ומרגישה מול ההצעה שלו. דרור

אני בטיפול 10 חודשים במהלכן עזבתי את הטיפול שש פעמים עשיתי למטפל שלי את המוות הלכתי חזרתי, טלפונים אין סופיים פגישות חירום, כעסים וים של צרות והוא עדיין לא מוותר עלי- התקשר בעזיבות שלי תמך ותמיד הוא שם בשבילי - למה אני עושה לו את זה, למה הוא מתעקש עלי למה הוא אומר שאני חשובה לו למה הוא מתקשר ומאפשר לי ליפול ולקום בלי לבקר או לשפוט אותי. אין לי טראומות ילדות תודה לאל או בעיות מיוחדות אני פשוט נורא מפונקת ועושה לכולם את המוות סביבי. אני בת 28 חיה על חשבון ההורים אני סטודנטית והוא מתעקש עלי כאילו שאם לא אהיה בטיפול אז יקרה משהו. שיתעקש על האומללות האלה שעברו טראומות בילדות או אלו עם חיים מסובכים למה הוא צריך מישהי כמוני בטיפול שהדבר היחיד הטראומטי אצלי זה מתי לקנות מלתחה חדשה.

נורא שמחה בישבילך, שהצרות היחידות שלך מסתכמות בביגוד. וה"אומללות" האלה שעברו טראומות בטוח לא מקאנות בפינוק שלך, ואם הוא מתעקש עלייך כנראה שהוא רואה את מה שאת לא רואה ומן הסתם קיים... וטיפ קטן לחיים לעולם אל תדון אדם עד אשר תגיע למקומו וממש אבל ממש לא מאחלת לך. ולך דרור אני מקווה שתעלה את ההודעה שכן היא לא על מנת לפגוע ואילו הקודמת בהחלט פגעה! כן עברתי טראומה וחיי הם סיוט מתמשך אבל... אני ממש לא מרגישה אומללה. ואין סיבה שאחרים ירגישו כך בשביל אחרות. שבת שלום גם לך ו... תתחדשי במידה וקנית משהו חדש.

גלי שלום, אני לא יודע מדוע הוא מתעקש עלייך, אני מניח שיש לו סיבה, שהוא רואה מבעד לחזות נטולת הקשיים שאת מעוניינת לעטות על עצמך. השאלה היא מדוע פנית לטיפול מלכתחילה, ומדוע קשה לך להתמסר לטיפול, לתת לעצמך לגעת במקומות הכואבים בלי להרגיש שזה מעליב אותך, או בלי להשוות לאחרים ולסבל שלך. בכל מקרה, אלו שאלות אני מציע שיעלו בטיפול, כי נראה לי שכרגע הן הנושא הטיפולי המרכזי. דרור

בוקר אור לך גלי חביבה, מנחשת שאת יודעת, שאפשר לראות לפעמים, שילדים שגדלו בבית שבו ההורים לא ידעו כל-כך לשים גבולות נכונים ומדודים, הם ילדים שעשויים לצמוח להיות אנשים בוגרים שבאיזה מקום הם די אבודים וחסרי ישע, וגם עשויה להיות להם בעיה סביב הגדרה עצמית. מצב כזה יכול לגרור בעיות עתידיות ביצירת מערכות יחסים עם בני אדם ולפגוע בעצמאות. הורים שנוהגים כך, במקרים רבים אינם עושים זאת מתוך כוונות זדון, אלא מתוך חוסר ידע אולי, או בהמשך ישיר (או הפוך, למשל, מנסים לכאורה לפצות אותך על חסר שהיה להם) לאופן בו הוריהם שלהם גידלו אותם. גבול חשוב ועדין הוא, למשל, גבול לחמדנות. החמדנות היא רגש טבעי ולגיטימי כמובן. אנחנו אמורים ללמוד לווסת אותה החוצה במידה, תוך ויתור, שמתאפשר כאשר אנו מסוגלים לספוג את התסכול, מתוך מצב של שובע רגשי יחסי. אם כך, הגבול הזה, במידה מתאימה, דווקא נועד *לשמור* על הילד. אפשר לראות הורים שמתוך תחושות אשמה שלהם ביחס ל'תקיפות' של עצמם נמנעים מלומר "די, מספיק" וגם לאכוף בדרך נכונה (לא קל בכלל). בסך הכול הילד נפגע, לפעמים מאד ונותר למעשה בחסר רגשי גדול, וכך גם הקשר שלו עם ההורים אינו יציב ובטוח. ומכאן, ייתכן שגם קשרים אחרים שהוא מפתח דומים באופי. על אף שלא עבר התעללות לשמה, לפעמים ילד כזה לא פחות אומלל. מעין תחושת תלישות, נראה לי. לדעתי, לא מדובר כאן בדבר שטוח ורדוד. (גם) ילדים מחפשים גבולות. אצל ילדים רואים זאת באופן גלוי יותר - הם כל הזמן מבקשים גבולות והגדרה בכל מאודם, מעמידים במבחן (בניסיונות אין ספור לפרוץ את הגבולות) ורוצים לבדוק את המקום, החשיבות, הנוכחות שלהם, את יציבות הקשר. הביטחון. אם זהו דבר שממשיך בעוצמה בבגרות ומגיעים איתו לטיפול, אזי בתחילת יצירת הקשר עם המטפל, יהיה לכך ביטוי דומה. רוצה להזכיר שאולי תגלי שיש לך סיבה צודקת לכעוס על דברים שקרו בעבר ובגללם היום את נתקלת בקשיים, עם זאת, בטיפול תוכלי לעבד את הרגשות ולהבין מה לעשות בעצמך, לקחת אחריות, כדי להמשיך הלאה ולהינתק. והכל בעדינות. אם המטפל ממשיך להילחם עליך, כנראה, זהו סימן שהוא מאמין שכדאי לדאוג לך ואת ראויה לטיפול, וכמו-כן, מאמין בהצלחה שלכם ובביסוס הקשר. מאחלת לך מכל הלב להמשיך בדרך הנכונה ולצמוח. אולי משהו ממה שרשמתי (נושאים שלמדתי גם דרך השיחות שלי) ידבר גם אלייך שבת נעימה

האם חברה שאומרת שנמאס לה לחיות ונראית עצובה זה מרמז על אפשרות שהיא תתאבד? מה עושים במקרה כזה שהיא כבר בטיפול אבל המצב אצלה נראה כמחמיר.

שלום לך, הדבר הטוב ביותר שניתן לעשות הוא פשוט להיות שם בשבילה לאפשר לה לדבר איתך, לא להיבהל ולנסות לא לשמוע. גם כשהיא מדברת על חוסר רצון לחיות. עצם הנוכחות שלך יכולה להוות עבוה תחושה שהיא נשמעת שיש לה מקום, ואולי במובן מסויים לתת טעם בחיים. מאחר ואמרת שהיא בטיפול סביר להניח שהנושא עולה שם ומטופל, גם אם כרגע נראה שהוא מחמיר. בכל מקרה לא כל מי שאומר שנמאס לו לחיות מתכנן ממש להתאבד. וכאמור הדבר החשוב הוא לאפשר לה לדבר עם מישהו. דרור

היי.קודם כל,כדאי לאפשר לחברה לשתף אותך בהרגשתה ומחשבותיה (אם את מסוגלת לכך) ולא לשפוט אותה - לא לנסות לשכנע אותה שהחיים מעל הכל וכו'..כי עבור מי שמרגיש ככה האמירות האלה חסרות משמעות מה גם שהיא בודאי מרגישה רע עם עצמה גם על המחשבות הללו אז לא צריך לגרום לה להרגיש יותר אשמה.תביעי הזדהות ואמפתיה ותגידי שאת מבינה שהיא מרגישה נורא רע אם היא אומרת ככה.תני לה לספר על המחשבות והרצון למות (באופן מוזר זה גורם להקלה ולהיחלשות הרצון הזה -ואת זה אני אומרת לך מנסיון אישי). מעבר לזה, כדאי ליידע מישהו שיכול לשמור עליה,אולי אפילו המטפל שלה אם את יכולה.וגם לשמור על עצמך. כמי שהייתה במקום הזה, אני יכולה להגיד לך שכשאת אומרת למישהו שאת רוצה למות או נמאס לך לחיות זה בד"כ כי את רוצה שיעזרו לך ויצילו אותך מהכאב הנורא שנראה כי רק המוות יכול לגאול אותך ממנו. צריך לשמוע את הקריאה ולעזור.לפני שהרצון החלוש להינצל, מובס ברגע ע"י אותו דחף מסוכן ואימפולסיבי להפסיק את הכאב. נושא קודם

מתי מטפל יכול לכפות אישפוז על מטופל שלו? האם זה מובא לידיעתו של המטופל.....

שלום לך, כאשר מטפל מרגיש שהמטופל שלו זקוק לאשפוז הוא ינסה לרוב ליידע אותו בכך ולעזור לו לפנות מרצון לאשפוז. אשפוז בכפייה מתבצע במקרים בהם המטפל מרגיש שאין ברירה אחרת, והמטופל אינו מסכים לאשפוז מרצון. המדובר במקרים בהם המטופל מסוכן לעצמו או לאחרים. הדבר שחשוב לי להדגיש, שהמטרה היא להביא לשיפור במצבו של המטופל, לפעול למענו ולא כנגדו או במטרה להכאיב לו. גם אם ברור שלעיתים זה כואב. דרור

האם ילד מוכה יהפוך להורה מכה. מה ההשלכות של התעללות בילדות? האם אנו נהפוך להיות ההורים שלנו? האם טיפול יכול לתקן את הנזקים הקשים של התעללות פיזית, או שהנזקים ישארו חלק מאיתנו? מה יותר מעצב הדמויות המטפלות בילדות או המטפל המלווה אותנו בבגרות?

אודליה שלום, ההשפעה של הדמויות המטפלות הראשונות בחיינו - ההורים היא מאוד משמעותית. אבל היא לא תמיד נעה בקו ישיר. כלומר ילד שגדל לאב מכה עלול להפוך למכה בעצמו מתוך הזדהות עם התוקפן, אך יכול גם שלא לגדול עם נטיות אלימות, או שיכול לגדול עם פחד מאנשים ומאלימות. אלו דברים שקשה לחזות מראש או להסביר אותם. ההשפעות של הילדות הן השפעות ארוכות טווח המשפיעות עלינו כמבוגרים. הניסיון לתיקון, או לשינוי מסויים בדרך בה אנו רואים את העולם יכולה להתבצע בטיפול. לגבי תיקון של נזקים מהתעללות פיזית טיפול יכול להתמקד במהם הנזקים. פחד, עוינות ועוד. וכן הוא בהחלט יכול לעזור לאדם לפתח דרכים להתמודד עם נזקים אלו כך שיפגעו פחות בחייו ויהיהו פחות דומיננטיים גם אם לא ייעלמו לגמרי. דרור

שלום, אני אשמח לדעת מהו תסביך אמא וכיצד הוא עשוי לבוא לידי ביטוי בתחומים שונים של החיים? אם ישנו תסביך כזה איך מתגברים עליו? אם לבן הזוג שלי יש תסביך כזה האם אני יכולה לסייע לו להתגבר עליו. אני רוצה לסייע לו ולתמוך בו למרות שהתסביך הזה מקשה על הזוגיות שלנו ופוגע בה.האם רצוי שיתמודד עם כך לבדו ושאנו ניפרד? [האבחנה שקיים אצלו תסביך אמא היא אבחנה מקצועית]. תודה רבה

א' שלום, אני לא מכיר מושג מקצועי שנקרא תסביך אמא. ייתכן והכוונה הייתה קונפליקט בנוגע לאמא, או קשיי נפרדות חשוב להבין בדיוק מהו הקושי עמו הוא מתמודד ושפוגע בזוגיות שלכם. חשוב לדעת גם האם הוא שותף להרגשה שלך. לאחר שתאתרו את התשובות לשאלות הללו לבד או בטיפול תוכלו להתקדם הלאה אל עבר הדרך לטפל בהם. יכול להיות שזה יהיה מאוד קשה עבורך, אבל אם תהיי מעוניינת בכך בהחלט יכולה להיות לכך השפעה. דרור

בבקשה תחזירו את הפורום ל'פורום פתוח' כמו שהיה פעם? אולי אילו ש'התסיסו' את הפורום בעבר,למדו מהתקופה הזו ש'סגרתם' אותו וכעת לא יעשו זאת יותר.

משתנה שלום, אנחנו לוקחים את הבקשה שלך לתשומת לבנו וברגע שנרגיש שנכון לחזור למתכונת הקודמת נחזור. דרור

עיניין נוסף שחשוב לי להתייעץ איתך עליו לפני 'נקודת האפס' של פעילות הפורום של יום שבת ,הוא: התחושה המוזרה שאני מרגישה עכשיו,שאיני יודעת איך להגדירה,כי היא דומה לאדישות,אך היא לא ממש אדישות - אני לא שמחה ולא עצובה,לא ממש אופטימית אך גם לא מיואשת,ואולי גם לא ממש יודעת מה אני מרגישה,וגם איני מבינה למה כ"כ מפריע לי שאיני מדוכדכת כעת?,להיפך - אני פעילה כעת במספר תחומים בחיי,בעיקר בימים האחרונים. אני יודעת שזה ישמע מוזר,אך אולי תוכל להסביר לי מה עובר עליי לדעתך.(יכול להיות גם שהשינויים ההרומונליים של זמני המחזור החודשי גם משפיעם עליי). בתודה מראש, ושבת-שלום, משתנה

מה שלומך?.. לא כתבתי כאן הרבה זמן .. בפעם האחרונה שענית לי ..זה היה ככשהטיפול היה מאוד קשה ..ביום שני .. והמטרה שעמדה מנגד עיניי הייתה רק לעזוב!!.. הצלחת להוביל אותי ..בחזרה למקום המגן ...למטפל שלי , למרות כל הכעס ,קראתי מספר פעמים את התגובה שלך אליי ...והצלחתי לתפוס מרחק מכל הכאב ולנסות להביט ממקום שונה ..על כל מה שאני עוברת בשנה וחצי הימים האחרונים היו ממש קשים .... ו..כן ..אתמול בלילה הגעתי אליו ..לטיפול .. הייתי ..כן הייתי בטיפול ..לא ברחתי ..כמו שככ רציתי .. כשנכנסתי שתקתי ..שוב ש-ת-ק-ת-י .. גם הוא שתק .. נראה לי כמו איזה 5 דקות ..שהיו נראות כמו נצח.. השקט הזה היה ככ מאיים , ככ מפחיד..שהייתי חייבת לפרוץ אותו .. התחלתי לנסות לדבר ,רעדתי בקול .. אמרתי לו .. "אתה יודע , הפגישה האחרונה הייתה נורא קשה עבורי , לקח לי איזה שעתיים להתעלות על עצמי מהטיפול באוטו , .. כשהגעתי הבייתה , אמרתי לבעלי שאני מתכוונת להפסיק את הטיפולים הקשים האלה ".. הסתכלתי עלייו הוא עדיין שתק ..שקט כזה מוזר ..כאילו הוא בטוח שאני עוזבת ?!... המשכתי .. "אתה יודע, בעלי מאוד התאכזב מהרצון שלי לעזוב כאן , בעלי אמר לי ..רגע מה איתי ?.., את לא מתייעצת איתי ?... אני לא חלק מכל התהליך הזה ..???... הרי אני רוצה לראות אותך גם כבר בריאה ..אסור לך לעזוב !!!! כנראה , הימים האלה היו הכרחיים עבורי ..לתפוס מרחק מכל הטיפול האחרון ביום שני ..ולנסות לחשוב בהיגיון שוב ... הוצאתי מהתיק את המכתב ...שכתבתי לו ..אתמול לפני הטיפול , ישבתי וכתבתי מכתב ככ ארוך כי ידעתי שלא אצליח להביע את עומק הכאב שלי דרך מילים ..הוספתי לזה חבילת שוקולד ..הוצאתי ..והנחתי לו על השולחן .. פתאום הוא חייך , ושאל ..אולי במקום המכתב תוכלי לנסות לדבר במילים ... אמרתי לו ..לא!!! , הוא לא התעקש יותר מידיי ... העומק הזה של הכאב ..יכול יהיה להיות מובן רק דרך כתיבה ..!!! אז ..אני מבקשת שתקרא את זה ..(דרור ..זה 5 עמודים ..שאני חושבת בבגרות בהיסטוריה לפני שנים ..לא הצלחתי לכתוב ככה ..) הוא ישב וקרא , כמעט ולא הצלחתי להסתכל עלייו.. עצמתי עיינים חזק חזק ..ניסיתי לברוח למקום שקט יותר בראש..מידיי פעם הצצתי עלייו , הוא קרא את זה אולי עשר דקות .. ..ים זמן .. הוא חייך ושאל ..ואיך את מסבירה את ההארה הזו אחרי הטיפול הקשה שהיה .. איך את מצליחה לראות עכשיו את זה שבאמת אכפת לי ממך ..והתהליך הזה חשוב ..??? אמרתי לו תראה ..הימים האלה היו מאוד קשים עבורי , המון תמיכה מהבעל , מחברים ..מהמרכז לתקיפה מינית ,מפורום פסיכולוגיה שאני נתמכת בו ..כל אלה .. נתנו לי לחשוב מחדש על מה שעובר עליי כאן ..לא הייתי מצליחה לבד להגיע לתובנה מהירה כזו ..:-).. ובכלל יש לי הרגשה שאתה מסוג המטפלים המיוחדים ..שיש להם ים של סבחלנות ועצבים מברזל..סתם צחקתי איתו ... אבל מסתבר שהוא באמת כזה ..עם הוא מצליח לסבול אותי .. בעיקר ..הדגשתי ..לו !!!אני לא חותמת שום דבר שבעתיד ..כאן אצלך .. לא יעלו שוב כעסים, אכזבת .. או שארצה לעזוב .. אבל, כרגע אני מצליחה לראות ..ממקום שונה..מקום פחות כועס ..שאתה כאן בשבילי , וזה לא יעזור אם תגיד לי את זה אלף פעם ..אני עדיין יפחד מאכזבה , עדיין האמון שלי בעייתי , הוא אמר לי אני יודע , בגלל זה אני גם לא אומר את זה .. רעדתי שדיברתי איתו , התכסתי בשמיכה הקבועה שלי אצלו, אבל עם כל הכאב , הרגשתי שם איכשהו מוגנת ..מוגנת רק לחמישים דקות .. (אוףף ככ קשה לי עם זה, שזה רק 50 דקות).. .. ופתאום הוא שאל אותי ..אז למה השוקולד ?.. אמרתי לו ס-ת-ם , לא צריכה להיות תמיד סיבה , לא צריך להיות יום , תאריך , חגיגה מסוימת ..פשוט הרגשתי את הצורך להביא לך את זה ...וזה מה שעשיתי .. הוא חייך , התבייש מעט ..והסתכל עליי במבט חם כזה ..מבט שאומר הכל .. זה מהתובנות של מזה חיבוק מרחוק..חחח הוא אמר לי .."אני שמח שאת הנפילה הזו הפעם הצלחנו לשרוד ..ביחד" כי היו שני אופציות .. 1. או שהקושי הזה יביא איתו שינוי ..צמיחה למקום אחר טוב יותר . 2 או ..שאת פשוט תקומי ותלכי ולא תצליחי להתמודד.. ואני שמח שהחלטת לאסוף את עצמך ..ולהיות כאן שוב .. אני כאן איתך ..מקווה לעבור את הימים הקשים האלה , כן ..הטיפולים כאן איתך לא קלים ..מקווה שיהיה בי כח להיות כאן בשבילך ..אבל לא אני אדע ולא את ..נכון ?..נצטרך פשוט לעבור את כל השלבים ביחד ..(קצת היה קשה לי להבין את זה , אולי הוא פחד שנתתי לו אחריות גדולה מידיי ..במכתב לכמה אני צריכה אותו ..... ולכן הוא אמר את זה ? מפחדת לחשוב על זה מידיי).. הטיפול הסתיים .. אבל.ביננו דרור .. העבודה הקשה והאמיתית שלי ..רק מתחילה .. הנפילות , הכעסים , האכזבות , השנאה , האהבה הם חלק מהתהליך המסובך הזה אה ?..? תאמת תמיד ידעתי שטיפול פסיכולוגי הוא דבר קשה , אבל לא הייתי מסוגלת לדמיין לרגע שהתהליך הזה הוא ככ קשה ויגרום לי לסערות כאלה בנפש ... מקווה שיהיו לי הכוחות להתמודד.. מקווה שהוא באמת לא יפגע בי .. ככ מקווה .... ולך .. תודה ענקית ... שנתת לי כח ..להמשיך עוד צעד קטן ..הלאה .. תודה לך ולאורנה . אתם אנשים מדהימים !!!. ותאמת ..התגעגעתי נורא ..לליאת .. זה הימים שאני מחכה לקבל ממנה תובנות מרגיעות ..יש לה את זה .. היא מצליחה להגיע אליי ככ טוב מרחוק ..ונותנת לי כח להחזיק את עצמי בסופי שבוע .. שולחת לך חיבוק של תודה , הערכה וחיוך מכל הלב .. שיהיה לך ..סופש רגוע .. והלוואי ו.. גם לי .. שרית

שרית שלום, אני שמח שהצלחת למצוא את הכוחות להגיע לפגישה ולעבור אותה. נכון, המאמץ הטיפולי הוא קשה, ישנם רגעים בלתי נסבלים, אבל דווקא הם יכולים להוות לפעמים את קרש הקפיצה המשמעותי ביותר. לגבי הדברים שהוא אמר, נשמע לי שבבסיס הוא ניסה לומר לך שהוא איתך גם כששמח וקל וגם כשקשה. שהוא לא משאיר אותך להיות סובלת לבד בחדר. דרור

אני בת 35 ומעולם לא הייתי אדם סקפטי ופסימי אבל כנראה ויש מצבים בחיים שמגלים את המילה הזאת בכל משמעותה. אני בדכאון, קרוב ל- 4 שנים. לעניות דעתי, הדכאון יושב על מצבור פגיעות נרקסיסטיות רציניות שעברתי בזמנו. פעם כשהייתי בת 21 עברתי דכאון קל שישב על בסיס נקרסיסטי גם- אבל לא היה באותה רמה ולכן, התגברתי עליו במלוא לאחר 3 חודשים בלבד, לבד ללא עזרה חיצונית. היום- קרוב ל 4 שנים במצב שאני חשה עצבות עמוקה, תחושת אבל חזקה ובייחוד זרות קשה לעצמי ולמשפחתי, כמובן גם שאני סובלת באופן חריף מחוסר עניין בחיים וכל שמחת החיים אבדה. כיום אני משוכנעת במאת האחוזים שלעולם לא אוכל להתגבר על הדכאון מ- 2 סיבות פשוטות. 1. עבר יותר מדי זמן מאז האירועים ועד היום, כלומר: אני מבחינה שככל שזהזמן עובר (ועבר!!!), קשה יותר להתגבר על הדכאון ולמעשה קשה עד בלתי אפשרי וחסר סיכוי. אני כבר איבדתי את עצמי, שכחתי מכישורי החיים שהיו וכיו'ב... 2. קראתי והבנתי גם שדכאונות ארוכים למעשה משאירים ליקויים ונזקים באופן בלתי הפיך, אם זה שינוי באישיות- שכבר היום אני חשה שכל השקפת עולמי השתנה, ואם זה כנראה ביכולות אחרות (שלא כ"כ ברור לי למה מתכוונים שאומרים זאת ובייחוד מדוע נזקים אלו קבועים?). אני גם יודעת שמשבר זה היה בלתי נמנע ואני לא סולחת ולא מבינה איך קרה הדבר. דבר נוסף, שגם לאחר המקרה- המשכתי לדרדר את מצבי- בכך שלא פניתי לטיפול מסודר ועקבי...ולכן, היום אני משלמת מחיר יקר במובן- שזה כבר מאוחר מדיי ואיחרתי את הרכבת!!! (כמובן, שגם נוסו עלי תרופות וכו'..). ראשית, הייתי מעוניינת לקבל התייחסות לשני הסעיפים, ושנית, אולי בכל זאת אנסה עכשיו שוב להתחיל טיפול רציף ועקבי אך, אני מחפשת כבר זמן ארוך מטפל/ת מתאים וטוב וגם לגבי שיטת הטיפול אני מתלבטת- אם לפנות לקוגניטיבי- התנהגותי (ששמעתי שהוא יעיל במקרי דכאון!!!), או שמא טיפול דינמי ארוך. עצם ההתלבטות שלי זמן רב - אינו מביא אותי לקבל החלטה בהמשך טיפול. הייתי רוצה לשמוע מאנשים או מהפסיכולוגים שכאן- אם יש סיכוי ולו הקלוש ביותר שיהיה זה אפשרי להתגבר!!!! על הדכאון והפגיעה. אני רוצה לציין, שלגבי הליקויים אני חוששת- כיוון שמאז שאני בדכאון הזה- אני חווה סוג של קהות רגשית, כלומר: רגש שטוח ומצומם- וזה קשה לי בצורה בלתי נסבלת להבדיל מהחיות והגיוון הרגשי שהיה בי קודם לכן. תודה

רציתי עוד להוסיף, כי מהתייעצות בפורום פסיכיאטריה עוד נאמר שני דברים,... אם הדכאון הוא חזר בשנית, אז הסיכויים לליקויים/ נזקים קבועים- גבוהים יותר ודי וודאיים ובייחוד עם הדכאון ממושך מאוד... דבר נוסף, נכתב שם שדכאון בעוצמה חזקה, דייהנו על גבול הפסיכוזה (גלישה), ודאי כי הדכאון יהא כרוני כנ"ל לגבי הנזקים. אז מה אני עושה עם כל החוקים הידועים הללו מראש? האם אכן זה נכון כל הכתוב לעיל? אני רוצה לציין כי אובייקטיבית לא נתגלו ליקויים אצלי- אבל המונח הזה מן הסתם רחב מאוד ומכיל בתוכו מגוון משמעויות...אשמח אם תבהיר לי את הענייו ולו בשל- לנסות ומשהו אחד פחות "להוריד" מעצמי- כן נזקים או לא נזקים?! זאת השאלה. וכמובן, המחשבה שלא עשיתי די לעצמי והנחתי למצבי הנפשי להידרדר - גורם לי לחשוב שאין מה לעשות ויש השלכות מזה לכל החיים- האומנם? או שאני נוקשה מדי? תודה

גלית שלום, נשמע שחייך בשנים האחרונות מלווים בכאב רב שאת לא מצליחה לצאת ממנו. מדברייך עולה שאת מתעניינת וקוראת רבות על עולם הטיפול הפסיכולוגי ועל הנפש בכלל, ונראה לי שאת ניסית ומנסה לטפל בעצמך. אבל אני מסכים איתך שזה משהו שקשה מאוד לעשות אותו בוודאי במצב שלך. אני חושב גם שההתלבטות הארוכה שלך לאיזה טיפול לפנות משקפת את הקושי שלך להיכנס לטיפול. אני לא יודע בדיוק מהיכן הוא מגיע, אבל אני מרגיש שזה קשור לקושי להישען ולסמוך. כאילו חשוב לך לדעת מראש שניתן לטפל, ניתן לשנות ורק אז תסכימי לסמוך. עצתי היא שתפני בהקדם לטיפול, אל תשימי את ההתלבטויות בצד, תביאי את הסקפטיות שלך לטיפול, בהחלט ייתכן כי זה יהיה אחד הנושאים במרכזיים בשלבים הראשונים של הטיפול. אבל זהו גם אחד הנושאים המרכזיים בחוויה שלך כיום את העולם, ואם זה ייפתר הרי שחלק גדול מהעבודה הטיפולית והדרך לצאת מהדכאון נעשתה. לגבי השאלות הספציפיות אם לא תכנסי לטיפול סביר שלא תהיה הטבה. אם תכנסי לטיפול ככל הנראה תהיה הטבה. את שואלת האם תחזרי לגמרי לעצמך. את זה אני לא יכול להבטיח, אם כי זה אפשרי, אבל איכות החיים שלך תשתפר משמעותית. דרור

דרור תודה, אכן הצלחת לקרוא בין השורות ולאתר את החוסר אמון הבסיסי שלי בלהישען , שאגב היה לפני כל המשבר ולמעשה האמון וההתמוטטות קרו במהלך טיפול פסיכולוגי חסר כל אמפטיה, נוקשה וביקרותי. למרות היכולת שלך לאתר בהודעתי את ההיסוס הראשוני, זה לא מנע ממך "באלגנטיות" להתעלם או לנסח באופן כללי ביותר (אם כי אני מבינה במגבלות), למעשה ביקשתי לדעת- מהם הנזקים הקבועים והבלתי הפיכים- שנגרמים בשל דכאון ממושך שהחל בעוצמה גבוה ביותר (חרדה גבוהה ואינטנסיבית, מחשבות דכאוניות ומחשבות יחס פרנואידיות). הייתי רוצה להבין את הגורמים ליצירת הנזקים? מדוע הם קורים? ובמה הדבר תלוי? אני פשוט מעולם לא שמעתי, על נזקים אפשריים - מדיכאון- שלכאורה, נראה כה תמים ולא מזיק בעליל.... תודה

אני בטיפול ובתקופה האחרונה אני בתקופה קשה בעקבות פרידה מחבר שלי. המטפל קבע איתי שאני יכולה להתקשר כשקשה לי רק בימים מסויימים בשבוע כי רק אז הוא אומר שיוכל להקדיש לי זמן בטלפון. ומה קורה אם קשה לי ברגעים שהם לא בזמן שנקבע. למה מטפלים מתייחסים למטופלים לפי מה שטוב להם... ולא רק מה שטוב לנו..... הוא אומר שבמקרים בהם קשה לי במיוחד אז אוכל לשלוח אסמס והוא יחזור אלי...תודה באמת. הוא יודע כמה קשה לי הפרידה מהחבר היינו חברים חצי שנה אני בת 31 והמטפל יודע כמה קשה לי במערכות יחסים איך אני גורמת למטפל להבין שאני צריכה אותו זמין?

אני לא חושבת שיש מישהו, וגם את מן הסתם , שתמיד זמינים כשמישהו אחר צריך אותם..אם נגיד חברה שאת מאוד אוהבת או מישהו מהמשפחה מתקשר ואת אצל..הפסיכולוג לדוגמא, אז מן הסתם לא תוכלי לענות, אבל זה לא אומר שאת לא רוצה להיות שם בשבילם...ורק שתדעי, נראה לי שלפסיכולוג שלך מאוד אכפת ממך, כי רוב הפסיכולוגים לא מוכנים לדבר בטלפון מחוץ לשעה הטיפולית... שבת שלום

נילי שלום, נשמע שאת בתקופה לא פשוטה עבורך ואת מרגישה שאת חייבת שיהיה מישהו לידך שיתמוך בך בשעה כזו, כמעט כל הזמן. הרצון הזה בהחלט מובן, אבל כשקראתי את דברייך שמתי לב לשני דברים. האחד את שואלת מדוע מטפלים מתייחסים למטופל לפי מה שנוח להם ולא רק לפי מה שנוח למטופל. המילה רק היא שמשכה את תשומת ליבי וחשבתי מדוע כל כך חשוב לך שהוא ינהג רק לפי מה שאת רוצה ולא שתנסו למצוא את הדרך המשותפת הטובה ביותר. חשבתי גם האם הרצון הזה קורה מול המטפל בלבד או גם במקומות אחרים בקשיים אחרים. מעבר לכך תהיתי כיצד היית מרגישה לו היית מתקשרת אליו בכל זמן שהוא ומרגישה שהוא לא קשוב אלייך, חסר סבלנות אפילו או נאלץ לנתק את השיחה לאחר זמן קצר. מה שאני מנסה לומר הוא שברור שקשה לך ואת מאוד צריכה אותו, והשאלה היא האם את יכולה להשתמש במה שהוא מציע לך או להרגיש שזה לא מספיק ובכך להרגיש שאת לא נעזרת כלל. דרור

האם ניתן להגדיר אדם שלא מראה אגרסיביות אלא פותר קונפליקטים בדרך שקטה ולעיתים מתעלם על מנת לא ליצור דרמות בחייו כחלש אופי ? או כבעל חכמת חיים?

נגה שלום, אני מניח שכששאת אומרת חלש אופי את מתכוונת לאדם שכוחותיו אינם חזקים דיים להתמודדות עם הקשיים והקונפליקטים בחייו, או אדם שנכנע לאחרים. מהתיאור שלך נשמע שהאסטרטגיה שאותו אדם בחר אסטרטגיית התמודדות מסויימת מתוך תחושה שעבורו היא הכי יעילה גם אם אחרים לא מקבלים אותה. ואם כך בוודאי שלא מדוברת על אדם חלש אופי. אבל האם זוהי באמת אסטרטגיה יעילה עבורו, או דרך בה הוא משתמש כדי להצדיק את ההמנעות שלו זו שאלה שאי אפשר לענות עליה מכאן. דרור

יעל גרימברג: "לא יכולה לחיות" גרימברג, שהיתה קורבן האונס בשומרת, הותירה מסר התאבדות ונעלמה. אמש נמצאה בקריית-ים הטרגדיה הנוספת נמנעה: יממה לאחר שנעלמה מביתה, אותרה אמש יעל גרימברג בת ה-32 מקריית-אתא, שנחשפה בעבר בציבור בשל היותה קורבן האונס הקבוצתי בקיבוץ שומרת שבגליל לפני כ-18 שנים, בעת שהיתה בת 14. היא נמצאה הערב על ידי כוחות המשטרה, כשהיא משוטטת בחוף קריית-ים. לדברי המשטרה, מצבה הנפשי מוגדר קשה. מוקדם יותר עלה חשש לחייה של הנעדרת, לאחר שהחיפושים אחריה החלו בשעות אחר הצהריים, בעקבות הודעה שהתקבלה על היעלמותה. החשש גבר, כאשר נחשף כי במכתב ששלחה השבוע לעיתונאי כתבה על רצונותיה לשים קיץ לחייה וסיפרה: "אין לי חיים מאז האונס, ואני לא יכולה לחיות". החיפושים אחר גרימברג התרכזו בעיקר באזור הקריות ומפרץ חיפה, אזור בו התגוררה לאחרונה. היא נראתה אתמול באזור קריית-ים, ומאז נעלמו עקבותיה. משפחתה ואנשים שהיו עימה בקשר מסרו כי אינם מצליחים לאתרה. מפקד תחנת זבולון, ניצב משנה ג'אמל חאכרוש, סיפר מוקדם יותר: "אנחנו משקיעים כוחות גדולים במטרה לאתר אותה. אנחנו מחפשים בכל פינה, ונמשיך לחפש ונבקש את עזרת הציבור". גרימברג נחשפה לראשונה בשמה ובתמונתה בראיון ליאיר לפיד בערוץ 2, לפני כשש שנים. מאז פורסמו כמה כתבות וראיונות עימה, בהם דווח כי היא במצב כלכלי ונפשי קשה. היא סיפרה שהיא אינה מוצאת עבודה, ואף אמרה באחד הראיונות האחרונים כי החלה לעסוק בזנות בשל מצוקתה הכלכלית.

דבי שלום, את שואלת שאלה שלא קל לענות עליה, ובוודאי שאין תשובה חד משמעית. בעיניי השאלה המרכזית היא לא האם הטראומה היא לנצח, כי באיזשהו מקום תמיד נשארים זכרונות מאירועים טראומטיים. אלא באיזו מידה הזכרונות האלו, הטראומה ממשיכה לפגוע בתפקוד, באיכות החיים. ישנם מקרים בהם עיבוד של טראומה, עשוי להביא להקלה משמעותית, ולפרוק ככל האפשר את הטעינות הרגשית המתלווה לזכרון הטראומטי. אני לא בקי לגמרי במקרה של יעל גרימברג ובאיזה אופן היא טופלה מיד לאחר האירוע, מה הייתה התמיכה שהיא קיבלה ומקבלת כיום, אבל אילו גורמים חשובים למדי. אבל בוודאי שזה כואב מאוד לשמוע את הסיפור שלה אז ואת הקשיים עמם היא מתמודדת גם כיום. דרור

את חסרה.. חן

באתי "לשתות" את המילים הטובות שלך, וגם רציתי לספר לך משהו.אתמול או שלשום ראיתי בטלויזיה את האשה שנאנסה לפני שנים בשמרת וניסתה לשים קץ לחייה השבוע אך ניצלה ברגע האחרון.בבוקר כשרק דיווחו על זה ברדיו,חשתי קנאה, לא נעים לי לומר, על האומץ שהיה לה לנהוג כפי שהיא מרגישה ועל ה"מזל" שהיה לה שבאו לקחת אותה ולטפל בה.לשמור עליה.אבל בערב כשראיתי אותה ושמעתי אותה הרגשתי נורא.כאב הלב עליה וכעס עליי..אני לא יודעת למה אני מספרת לך את זה, ואני גם לא מבינה בדיוק מה זה.. נבהלתי וחשבתי לעצמי שאני לא רוצה להיות ככה, כמוה.וגם כעסתי על עצמי שאני מדשדשת בבוץ טובעני של שנאה עצמית מחד, וצורך ילדותי ואנוכי בתשומת לב וטיפול מאידך... זה הביא אותי לחשוב שאני צריכה למצוא איזה איזון - דרך להילחם על החיים , ובו בזמן לנקז מתוכי את ה"לכלוך", ולהתנהג גם בהתאם לרגשות הכואבים והזועמים..אני לא יודעת איך לעשות זאת במקביל בלי להפריע זה לזה.. וחוץ מזה רציתי לשאול אותך שני דברים.האחד, ממה שידוע לך, ולמרות המושג השנוי במחלוקת,האם את חושבת שבאמת יש לי ה.אישיות גבולית ? האם מה ש"יש לי" הוא על בסיס אישיותי או חיצוני (כמו חרדה,דיכאון וכו')? ואם כן מה המשמעות של זה מבחינת טיפול ומטרותיו? אני יודעת שזו שאלה גדולה,ולכן אני אוותר בשלב זה על השאלה השנייה...זה יותר חשוב לי. את יודעת אורנה, אני בת 30 עם גוף ואנרגיות של בת 60 ועם מבנה פנימי של בת 3....הלוואי שהיית כאן.

ויק ויק, מבלי להיכנס לספורה הטרגי של האשה משמרת, טוב שהרגשת רצון להיבדל משם, לחיות חיים אחרים. אני חושבת שהחיים הם דבר מאוד מבולגן, ולא נשלט, ומעניין ונורא ונפלא. ובתוך הבלגן הלא-צפוי הזה לא תמיד יש אפשרות ממשית להבחין 'טוב' מ'רע', ואולי החוכמה היא דווקא ללמוד לנוע בגמישות בין הדברים השונים שיש בנו. כך שאני, וגם את, גם זועמת וגם נפלאה, גם מיואשת וגם חיה, גם תינוקת וגם אם... לגבי אבחנות, את חכמה מדי מכדי לדעת שזה לא משהו שעושים בהצלחה יתרה באופן ווירטואלי. הניחי לאנשי המקצוע המטפלים בך להשתמש באבחנות, הן לא בהכרח צריכות או יכולות להגיד לך משהו משמעותי על עצמך. כוחות, ממני

חיבוק ענקי ממני ... חיכיתי לה ככ היום ... ועצוב לי נורא ..שהיא לא תהייה כאן :-((. דרור ואורנה ..אתם מקסימים .. אבל היא באמת חסרה ...

אני מקלעתי למשבר נפשי קשה ביותר לפני מספר שנים- שכלל הרס עצמי עד העצם (במובן הנפשי , לא הפיסי), עד לכיליון של ממש. מאז אני מתה בפנים, ממש לא נשאר כלום! אין חיים , אין רצון לחיות, לעשות, לעבוד, ללמוד- לא ניהנית מכלום, גם האישיות והזהות שלי נמחקו. עברתי על מס' תרופות ללא תועלת. לא הייתי רוצה להשלות עצמי ולכן, האם אתם מכירים או הכרתם מצב שכזה ? האם יש מצב שהחיים יחזרו לקנן בנשמתי? אחת שהלכה לאיבוד

שלום ריבה, אני מצטערת לקרוא על המשבר וההתמודדות הקשה. בטיפול פסיכולוגי מקווים שדרך הקשר האישי של המטופל עם המטפל, ודרך ההתבוננות הקשובה בנושאים שונים בחיי המטופל, אפשר לצמוח. כל מטפל יכול לספר על רגעים מרגשים בקליניקה, בהם מתרחשת צמיחה מתוך אירועי חיים קשים ביותר, וגם אני שומרת בליבי כמה כאלה... לכן, אני מזמינה אותך לנסות גם את הדרך הזו. שיהיה טוב, אורנה נ.ב. אני מפנה אותך לשאלה של שני מאתמול. יתכן ששאלתה ותשובתי יסייעו לך.

מחפשת מטפל/ת מצויינת מאזור הצפון. כל היודע על דבר הימצאו - מתבקש/ת לשלוח לי מייל תודה רבה

שלום חגית, בהצלחה בחיפוש המטפל/ת שלך. כתמיד, אני מזכירה שניתן להתייעץ בנושא עם מנהלי הפורום במייל האישי. בברכה, אורנה

ד"ר שלום רב, הבעי'ה שלי היא כזו: אני מעוני'ינת להתחיל תואר שני הכולל תזה. לשם כך הגעתי לפגישה עם מנחה בעל שם בתחומו, שהי'ה אדיב וברור והציע לי הצעה מאד מפתה למחקר, הכוללת עבודה מעני'ינת כמו גם קשרים בתחום וניסיון רב. בסוף המפגש, לאחר שסיכמנו שנחשוב על הדברים... כבר באתי לקחת את התיק, לחצנו ידי'ים ואז הוא ליטף את לחי'י. אני אדם מאד בוטה ואסרטיבי ולכן דווקא הפעם העדפתי להחריש, למרות שקפאתי במקומי ואני בטוחה שהוא הבין כי מבחינתי זה הי'ה ארוע חריג ולא מקובל. כמו כן אצי'ין כי הליטוף הי'ה מהיר מאד ולא כלל הערה, רמיזה או מבט מיני'ים, ואפילו נדמה שנעשה בחיבה אבהית. עם זאת אני מוטרדת מכך שנעבוד באופן צמוד ואינטנסיבי, כמו גם לשים את עתידי המקצועי בידיו. בימים הקרובים אנו מיועדים להיפגש שוב ע"מ לקדם את התהליך ולהבהיר את תנאי עבודתי אצלו - אינני מעוני'ית להבהיר את עמדתי בנוגע למקרה אלא אם יתרחש מקרה נוסף, האם אני צודקת בכך? האם לדעתך יש צורך לנקוט עמדה טרם מקרה נוסף??? האם לדעתך עלי לוותר על המנחה ולמצוא מנחה אחר? מצאתי בחורה נוספת שעסקה אצל אותו אדם במקרה, והיא צי'ינה שהוא אדם נחמד ואדיב ושהיא שמחה לעשות אצלו את המחקר, לא סיפרתי לה אודות המקרה היות ולא רציתי להכפיש את שמו (גם היא היום מפורסמת וידועה בתחום). מצד שני, היא כבר אז היתה נשואה אז אולי זה משנה?? אשמח מאד לשמוע לדעתך היות ובד"כ אין לי בעיות מסוג זה ואיני רוצה לגרום לו מבוכה או מצד שני לחשוף את עצמי למצב בלתי אפשרי... תודה מראש, ענת.

שלום ענת, אני יכולה לתרום לוויכוח הפנימי שלך את דעתי האישית, אך חשוב לי לומר שאין מדובר בנקיטת עמדה גורפת בנושא הכאוב והסבוך של פגיעות מיניות במקומות עבודה. דעתי הפרטית לחלוטין היא, שאם אכן מדובר בליטוף לחי אבהי ללא רמיזות מיניות, כדאי לתת להנחייה הזו (שאני מבינה שאת רוצה בה מאוד) צ'אנס אמיתי. לצד זאת, המשיכי להתבונן באופן זהיר וקפדני: אם הוא הבין את הרמז הראשון - מה טוב, אם לא - תוכלי להכניס כלים יותר ויותר כבדים למערכה, הלא אין הכרח להשתמש בכולם בבת אחת... אני מאחלת לך מערכת יחסי עבודה ולמידה מאתגרת, מספקת ומהנה, אורנה

האם קיים סיכוי שכל העיסוק בדברים הכואבים והמציקים שהטיפול מחייב לעסוק בהם יביא להחמרה בתחושותיו ובמצבו של המטופל,ולא עקב חוסר רגישות מצד המטפל,אלא עקב העיסוק המתמיד בדברים האלה?האם נתקלתם במקרים כאלה?

שלום גדי, לא רק שנתקלתי במצבים כאלה, אלא שאני יכולה לכתוב בבירור שמטופלים חשים לעיתים קרובות שהטיפול מציף את הקשיים והכאבים שלהם, מחדד אותם, אינו מאפשר להמשיך להתעלם מהם... אבל, קצת כמו שלפני שמתחילים לנקות את הבית עושים קודם בלגן נוראי, עליית התכנים הרגשיים המכאיבים מאפשרת עבודה מעמיקה. בהצלחה בטיפול, אורנה

ליאת, מותר להגיד שאני מתגעגעת אלייך ?...פורום לא יכול להוות תחליף לטיפול,למגע אמיתי..רק שלפעמים יש רגעים שכל מה שזקוקים לו הוא מישהו שיקשיב...מתגעגעת למילים שלך,שהם כל כך שלך ושאף אחד אחר לא היה אומר אותם...וגם אם המילים שלך לא נכתבות אליי הן מצליחות להגיע אליי,כאילו הן נכתבו בשבילי... תודה לך ולמי ששם אותך כאן....:-) תמיד עושה לי טוב שאת כאן. ליאת, אני יודעת שכבר נמאס לך לקרוא ממני.. אני מחכה לרגע הזה שמישהו ומי שזה לא יהיה יבין שמגיע לי את השקט והשלווה הפנימית...שאני לא מצליחה למצוא בתוכי... אכזבתי את חבר שלי... אני מרגישה מה זה רעה.. דיברנו היום בדרך הכי ישרה...והדרך הכי ישרה היא גם הכי כואבת.. הטעות שהשיחה נעשתה בטלפון,לא היה לי כוח להתמודד אחרת... הוא ממש אבל ממש אוהב אותי... ואני אכזבתי אותו... והוא עדיין שם לאהוב אותי בלי תנאים... מפריע לי שאני צריכה לשנות כל מיני דברים בחיים שלי כדי שהוא יהיה מרוצה... למה אני צריכה לשנות את עצמי....אני כזאת... והוא הכיר אותי כזאת כמו שאני... ועכשיו פתאום הוא בא בטענות,אני מודעת למגרעות שלי...אבל כשאוהבים מישהו באמת אוהבים אותו על כל יתרונותיו ועל כל מגרעותיו,ולא מבקשים ממנו להשתנות! אני לא צודקת? תגידי משהו .... חן

שלום חן, ליאת תהיה כאן בשבוע הבא. בינתיים, אציין ששמחתי לקרוא ששוחחתם בכנות ושאת מרגישה אהובה. אני דווקא חושבת שבתוך קשר משמעותי משתנים לא מעט, אבל זה משהו להרהר בו באופן אישי. שיהיה קל, אורנה

הקשר חשוב לי אז יש דברים שאפשר לשנות אותם ולהתפשר עליהם,ויש דברים שלא כי יש נסיבות שלא מאפשרות לי.וזה מורכב..

מעל שנה שאני בטיפול, והמטפלת לא מסכימה לתת לי חיבוק. כשהיא אמרה לי את זה, הרגשתי שהאדמה רועדת. היא נחשפת לפרטים מאד אינטימיים עלי ולא מוכנה לחבק? הפגיעה שאני חשה מאד חזקה. אחרי דבריה, הרגשתי שהיא סולדת ממני. ממי שאני. בסך הכל חיבוק.

שלום רוצה חיבוק, נושא המגע הגופני בטיפול עולה כאן לא מעט, ומהווה עדות ברורה לפוטנציאל הפגיעה המתלווה לכמיהה הזאת. אני רוצה שתדעי שבטיפול פסיכולוגי יכולה להיות קרבה מאוד עמוקה ומדייקת ומנחמת, אבל היא לעולם תתקיים באמצעות מילים. זוהי שיטת העבודה, יש לה סיבות וצידוקים היסטוריים בתוך המסורת של טיפול פסיכודינמי, ואין בכך שום עדות לאי-חיבה ואי-איכפתיות מצד המטפל/ת. לאנשים שאינם יכולים לשאת זאת אני מציעה לשקול טכניקות טיפוליות שכוללות מגע גופני, או שפחות מקפידות על הימנעות ממנו. לאלו שכן יכולים לשאת את כאב החוסר, אני מציעה בחום להשתמש בו על-מנת להבין טוב יותר את עצמם, על כמיהותיהם והחסכים המתקיימים בנפשם. סה"כ, זוהי המטרה לשמה התכנסנו בטיפול פסיכולוגי... בחמימות מילולית, אורנה

לו יכולתי לתאר את מה שמתחולל בתוכי בקצרה, הייתי אומרת מגה פיגוע. אוףףףף זה כ"כ מתיש ומתסכל, ולא רואה את הסוף, עד מתי כוחי יעמוד לי? ולמה קיבנימט זה לא נגמר למה???

שלום ד., ליאת וודאי תקרא בהמשך, ובינתיים - תקוות ממני לפעולות החייאה ושיקום מהירות ויעילות... אורנה

לד"ר שלום, בשנה האחרונה נהגתי להשתתף בשיעורי פעילות גופנית בליוות מורה, אשר בינינו התקיים קשר מרוחק למדי אך עם זאת ידידותי וחייכני. לאחרונה החלטתי לעבור ללמוד קורס עם מדריכה בכירה אחרת אשר מכשירה במקצוע זה, עקב רצוני להעמיק את התנסויותיי בתחום. המורה הרגילה שלי, זו שעמדתי לעזוב, שאלה שאלות על הקורס שבכוונתי ללמוד ואני עניתי לה שלאחר השיעור הראשון אשלח לה מייל עם רשמיי. כך עשיתי. שלחתי לה מייל ופירטתי את חוויותי, החיוביות יש לציין, מן השיעור הראשון בקורס. משום מה לא קיבלתי ממנה כל תגובה. ההתעלמות הפתיעה אותי ואף פגעה. הרי בכ"ז השקעתי בכתיבת המייל הזה והוא היה בנוגע למשהו שהיא בעצמה התעניינה לגביו.. בהנחה שהיא אכן קראה את המייל ובחרה במודע להתעלם ולא לענות. רציתי לשאול אותך, מתוך ניסיונך, מה גורם לאנשים לבחור בתגובת התעלמות? מדוע לא יכלה למשל לפרגן על התרשמותי הטובה מן המורה השניה? אני מרגישה שבאיזשהו אופן "ניזרקתי" מתוך תודעתה. כאילו שאם הלכתי למישהי אחרת אז "לא שווה לה" להתייחס אלי יותר או משהו כזה... אני חווה את ההתעלמות הזו כמן נקיטת עמדה מאוד קרה ומחושבת מצידה... (וכמובן שלא תמיד זה היה כך. כשהיא חשבה שאני תלמידה קבועה שלה היחס היה אחר.. ) בכל אופן אשמח ללמוד יותר על "התעלמות" כתגובה. מאיזה מקום נוהגים לבחור בדרך זו? איזה מצב רגשיים תגובה שכזו מאפיינת בד"כ?

שלום מימי, אני יכולה להבין את תחושת הפגיעה שאת חשה, לאור הקשר הידידותי והחייכני עם המורה הקודמת שלך. לצד זאת, נדמה לי שיש אפשרות נוספת שלא לקחת בחשבון, והיא שהמורה עצמה נפגעה מעזיבתך. יכול להיות שהיא מפרשת את עזיבתך בתור ביקורת על כישוריה כמורה, או שצעד זה מעורר בה אי-ביטחון ואולי אפילו קנאה במורה החדשה. את יודעת, גם אנשי מקצוע אינם עמידים בפני תחושות כאלה... אם האפשרות שאני מעלה מהדהדת לך משהו נכון, אני מציעה לגשת אליה בפעם הבאה שאת שם, להודות לה על כל מה שלמדת ממנה, ולציין שכתבת לה את המייל מתוך רצון לשתף אותה בהתפתחות שלך בתחום. אם היא תתייחס לכך בחביבות, תוכלי לדעת שכנראה הרגישה לא מוערכת ולכן התעלמה. אם תימשך העמדה הלא-נעימה - יתכן שהיא לא שווה את המאמץ... בהצלחה, אורנה

איפה את??????????????

הנני כאן, ואני מקווה שגם המטפל כבר היה וסייע לתקן את התחושה הקשה מאתמול.

אני מרגישה מותשת. הגוף לא מפסיק לכאוב, אני לא מצליחה לדקה להרגיש נוח בעור של עצמי, רק מרגישה כל הזמן את הכיעור קופץ החוצה, את הזרמים והעיקצוצים שעוברים לי בגוף, ההרגשה מבפנים שהכל מעוות, כל כך מתיש. אולוהים, אני מרגישה שאין לי יותר פתרונות, כמו האנשים בתקופות קדומות יותר שהיו חולים במחלות עור שלא היו להן תרופות וגירדו את עצמם עד זוב דם, עד מוות, אני מרגישה שאני הולכת להיכנס כל רגע לטירוף, שכבר לא אוכל לשלוט בזה ואנסה להוציא את הכאב בכוח, בידיים - זה בלתי אפשרי. מה עושים? מה עושים??? אני לא יכולה להיות לבד עכשיו ואין פה אף אחד

שלום אופיר, תיארת תחושות כה קשות. אני מקווה שלא תלכי אל ה'פתרון' הגופני, אלא תתני לרגשות ולמחשבות להיות, עד שעוצמתם תרד באופן טבעי. הלוואי שהנוכחות שלנו ממרחק מועילה, ולו במעט. חזקי ואמצי, אורנה

האדון המטפל שלח הודעה ב4 שהוא לא יכול להיפגש מחר. אני עסוקה בלגרום לו לחפש אותי ולהתאמץ ולזכור שהוא צריך לקבוע זמן אחר ועם זה עסוקה בלהרגיש כל כך מטומטמת.

שלום 0, אני מבינה שאת מאוד כועסת, ומרגישה נטושה. האמת שחסרים לי לא מעט פרטים על-מנת להבין מה קרה, למשל, לא ברור לי האם מדובר בשעה הקבועה שלך, או מדוע לא דיברתם על השינוי ובאותה הזדמנות תיאמתם מועד חלופי. לעניות דעתי, זוהי חובתו של המטפל לוודא שהשעה הקבועה נשמרת ולהציע חלופות במידה והדבר אינו מתאפשר באופן חד-פעמי. אני מסייגת את דבריי באמצעות העובדה הפשוטה שבאמת אינני יודעת כיצד הדברים מתנהלים בטיפול שלך. כך או כך, ד-ב-ר-י איתו על הרגשתך. בתקווה להתבהרות, אורנה

האם אחרי מצב חיים קשה שעברתי (חרדה ממושכת , כאב, עצב, סערה, מחשבות פרנואידיות), ניתן להשיב את החיוניות והחיות? אני נמצאת בסוג של דכאון כבר זמן ממושך מאז...והתייעצתי בפורום הפסיכיאטרי כאן באתר- ונאמר לי - שעם דכאון אינו עובר אחרי שנה, רוב הסיכויים כי הוא ישאר כרוני לכל החיים. האומנם? יש מצב שאני לא אקבל בחזרה את שמחת החיים שלי? ואם כן- מה הקריטריונים והסיבות שבגללן המצב אינו משתפר? חשוב לי להבין- מה אני עושה לא בסדר! אומנם אני לא בטיפול עקבי (הייתי בטיפול במשך שנה אחת ולא עזר), אבל אני גם מתקשה להאמין שאחרי 3.5 שנים שאני במצב זה- שהתייאשתי מהחיים- טיפול יכול להחזיר אותי. היתה לי פסיכולוגית שאמרה- שהטיפול הוא עבור החיים ולא חיים בשביל טיפול. החיפוש הממושך שלי אחר הטיפול הנכון משאיר אותי לא פה ולא שם. תודה

שלום שני, לצד ההערכה הפסיכיאטרית שקיבלת, אני רוצה לציין כי מנקודת מבט טיפולית כל אדם יכול ומוזמן לחפש את דרכו האישית, הייחודית, אל האושר שלו. אינני יכולה לדעת כיצד חייך יתפתחו, אך אני מאמינה שאפשר לצמוח גם מתוך אירועים טראומטיים קשים ביותר, ומזמינה אותך לנסות. חזקי ואמצי, אורנה

אני יודעת שזה פתטי לשוב לכאן .........וגם לא הכי פרודוקטיבי מצידי.הגם שהצהרתי כאן בסופ"ש שלא אחזור הנה.אני לא מתנצלת על כך אני רק רוצה שתדעי שאני מודעת לעליבות שבכך. אין לי מה להגיד בכלל.אני ריקה ועייפה.לאחר עוד שבוע של קרבות עזים, מכוערים ועקובים בחזית מלחמת ההתשה המתמשכת שלי. רק רוצה מחכמתך,מהמילים המנחמות והמדויקות שלך.אני רוצה לא לבד....ולא כמהה ולא חסר.או רעב כמו שאת קוראת לזה........

ויק ויק, אין שום דבר פתטי בחיפוש יד מושטת. אני מצטערת לקרוא שהכאב כה עז ועקשני. ומקווה בשבילך להקלה אמיתית וקרובה, כפי שהייתה, כפי שעוד תשוב. אומץ, וחיבה, ממני

אבקש המלצה לפסיכולוג מבוגרים באיזור חולון - ת"א תודה...

שלום משה, בהצלחה באיתר הפסיכולוג שלך... אם תרצה, אתה מוזמן להתייעץ בנושא עם מנהלי הפורום במייל האישי . בברכה, אורנה

Hello First – I'm not an English speaker, so please forgive my mistakes. I'm 19. I feel stupid AND very unclever. I have done such a test (before about 3.5 years ago)which within said I have an average intelligence quotient (all my life people refer to me as a genius, they don't even know that really I'm not even a bit clever) I want to be clever! I can't deal with myself as I am. I don't want to live those life in stupidity. I don't want to live. Every time I think on my stupidity I think about suicide It's something you can't ascape it.

שלום מירי, ראשית, אני מזמינה אותך לכתוב בפורום בעברית, במידת האפשר. אני מבינה שאת רואה במבחן האינטיליגנציה שעברת כנערה צעירה מדד ליכולותייך וכישורייך, ולאור הציון הממוצע את מרגישה מיואשת מאוד. חשוב שתדעי שציון במבחן אינטיליגנציה אינה מנבא באופן ישיר התמודדות והסתגלות בחיים. יש עוד כל-כך הרבה פקטורים: מוטיבציה, נחישות, התמדה, שלא לדבר על מזל ועצם ההגדרה של הצלחה. לכן, אני מציעה לשנס מותניים ולהתחיל לעבוד ברצינות על-מנת להצליח. בדימוי העצמי הפגוע, המוביל אותך לתחושות כה קשות עד כדי מחשבות אובדניות, אני מציעה לטפל בטיפול פסיכולוגי. בהחלט כדאי למצוא את הדרך האישית שלך להיות מאושרת ומרוצה מעצמך. בהצלחה, אורנה

סליחה על האנגלית. אשתדל לכתוב בעברית. אני לא מאמינה ביכולת שלי להיות מאושרת ומרוצה עם התנאים אליהם נולדתי. בעיקר שכידע\תבונה הוא אחד הדברים החשובים לי ביותר. (ואני לא כזאת ביחס לאחרים, רק ביחס לעצמי) טיפול פסיכולוגי לא יפתור לי את הבעיה, רק ילמד אותי להתמודד עימה. לדוגמא, אני אוהבת מתמטיקה אך ללא יכולת שכלית מתאימה בחיים לא אוכל לתרום למתמטיקה (וכן למדתי מתמטיקה ברמה אקדמית ולא הייתי גרועה בזה, ותמיד נחשבתי בין הטובים ביותר מבין האנשים איתם למדתי, אבל עם תבונה ממוצעת בחיים לא אוכל לתרום דברים גדולים באמת)

מרגישה לבד .. הכל כואב , מתסכל .. אני מתסכלת .. מפחדת .. מפחדת מהרע הזה ..שחודר אליי .. מפחדת להתסכל על עצמי ..ולראות גוש של כאב .. אוףףףףף... אורנה לפחות את .. את עדיין כאן בשבילי ????

שלום ש', מצטערת לקרוא על תחושות הכאב והפחד. אולי עכשיו כבר קל יותר? סומכת עליך שתמצאי את הדרך, אורנה

אני כועסת על עצמי. כועסת. עשיתי כל מה שיכולתי ואף מעבר למה שכל אחד היה עושה.... אבל מה זה משנה... הוא לא רואה את זה ככה... הוא רואה רק את העובדה שאכזבתי... הוא לא כועס,אבל מאוכזב כן....... היום לא הייתי רגישה מספיק.יותר מידי חשיבות עצמית...עד כדי גועל. לא ראיתי אותו ממטר...ראיתי רק אותי,חשבתי רק על עצמי... לא שזה אסור לחשוב על עצמי אבל אני מרגישה רע עם זה. כועסת בעיקר על עצמי. יש אנשים שהם פשוט מקולקלים ,דפוקים מהיסוד. חן

שלום חן, נסי לחשוב על מה שקרה ביניכם בבהירות, עם פחות כעס עצמי והשפלה עצמית. אח"כ דברי איתו ונסו לתקן. מותר לאכזב, מותר גם להתאכזב... אורנה

שלחתי לך אימייל. מקווה שקיבלת. תודה טל

אשמח אם תוכלי להגיב.

אורנה, אכזבתי היום את חבר שלי. וזה באשמתי.אני נחמדה מידי.חושבת על הצרכים והנוחיות שלו לפני שחושבת מה אני רוצה,מה אני צריכה...אני פשוט מרגישה רע רע רע עם עצמי. חן

שלום חן, אני מבינה שאולי אכזבת כי הפעם לא הצלחת לחשוב על הצרכים והנוחיות שלו לפני שלך. זה לא חטא כל-כך גדול... זה אפילו חשוב - להקשיב ולנסות להבין קודם כל את התחושות שלנו. אגלה לך משהו שכל אימא יודעת: אי -אפשר לתת מה שאין לנו, לכן צריך לטפל היטב גם בעצמנו... חזקי ואמצי, אורנה

שלום, לפני שלושה חודשים הכרתי בחורה מושלמת (!!!!!) יש בה את כל שאני מבקש לי.טוב לי איתה בכל התחומים. אני נהנה ומאושר ובכל זאת הרגש שלי אומר לי לא להיות איתה וזאת בניגוד מוחלט להיגיון שלי. אני לא מצליח לאזן ביניהם: או שחור או לבן והחלטתי לפעול לפי הרגש. ההחלטה הקשה ביותר שקיבלתי בחיי (אני בסביבות ה-30) הייתה להיפרד ממנה. בתחושות קשות וגם בכי אמרתי לה שאני רוצה שניפרד. שכנראה יש לי איזשהי בעיה אם אני מבין שאני עושה טעות גדולה מאוד (וכך גם חושבת כל הסביבה שלי) ואני עלול להצטער עליה ובכל זאת מחליט להיפרד. החלטתי לקבל טיפול פסיכולוגי בשל כך.האם יש לי באמת בעיה? רצון להרס עצמי? מה נסגר איתי? איך אפשר לטפל בכך. אגב, גם בחיי המקצועים אני פועל לפי הרגש בלבד. אני כואב, מבולבל ומתוסכל ויודע שבחורה כמוה לא תחכה לי ויש הרבה מאוד שירצו אותה.. אודה להתייחסות

שלום מתוסכל, אני מבינה את תחושת הכאב, אם כי נותרתי מבולבלת בניסיון להבין את מניעיך. אני לא בטוחה שההבחנות בין מחשבה ורגש כל-כך חזקות בעיני, ואני נוטה להאמין שחווית קונפליקט בין שני קולות פנימיים (ששניהם יכולים לקבל הן ביטוי קוגניטיבי והן ביטוי רגשי). השאלה שמתעוררת אצלי היא האם אפשרת לקולות אלה 'לשוחח' ו'להתווכח' בינהם... יש לי תחושה שהקונפליקט הפנימי היה קשה מנשוא עבורך, ולכן העדפת לבחור באחת האפשרויות, למרות המחירים. אם אני צודקת בהשערתי, מעניין לחשוב מדוע היה נורא כל-כך עבורך להישאר במצב עמום של התלבטות. טוב שאתה בטיפול, ושם המקום לכאוב ולשאול את השאלות ששאלת אותי (אתה בוודאי מבין שאינני יכולה להשיב עליהן מבלי להכירך, וגם אז - התשובות החשובות באמת הן התשובות שלך!). בתקווה שתמצא את הדרך (ותהיה מאושר), אורנה

היי אני בת 25 נשואה שנה גרה בכפר של בעלי יש לציין שאנו גרים אצל הוריו עם 2 חדרים קטנים משלנן.....אביו חולה אלצהיימר מתקדם לרוב יש צעקות על האבא (מצד אימו ) בגלל כל מיני שטויות שהוא עושה ולכן מן הברור שהוריי לא מרגישים בנוח לבוא לבקר. סיבה נוספת בעלי ידע לםפני החתונה שהוריי לא רצו אותו (בגלל גילו מבוגר ממני ב12 שנה) וכן מעבר לכפר שלו.....לא יודעת אם זה בגלל זה בעלי ממש ממעט לבוא לבקר את הוריי.....(הם גם לא דברנים) דיברתי איתו על כך הוא טוען שהוא לא מרגיש בנוח איתם וכו....דבר שאישית מעליב אותי.... אני בת יחידה להוריי ויש לי אח צעיר.....לאימי הייתה מחלת OCD קשה לה עם זה שעברתי לגור בכפר שלו (מרחק שעה נסיעה). כרגע אני לומדת במכללה שקרובה לאזור מגורי הוריי ואני גרה אצלם רוב ימות השבוע בחופש שבין השנים (תקופה של חודשיים) בעלי לא היה מסכים שאסע לסוף שבוע להוריי (ככה כל החודשיים) דבר שגורם לי לשנוא אותו.....הוא טוען שזה היה לו מאוד קשה אם היה נאלץ לגור בכפר שממנו אני באה....אז למה הוא לא מבין אותי? אני עדיין לא הצלחתי להסתגל לכפר החדש אין לי קרובי משפחה או מכרים ....ולפעמים אני יושבת ובוכה בבית בכפר החדש והוא לא מבין אותי אטומר לי את תתרגלי..... האם לדעתכם זה צודק שאסע סופי שבוע להורים?(כל עוד אין לנו ילדים).? אה ושכחתי לציין משפחתו חושבת שאני כלה טובה וחמודה...כי אני בחיים לא נתתי להם להרגיש לא רצויים על ידי אלא שאני אוהבת אותם.....כנ"ל בעלי בא לבקר את משפחתי רק בחגים ואירועים מיוחדים וגם אז נשאר שעה לא יותר....

שלום אילנה, שאלת שאלה ספציפית, האם יש צדק ברצונך לבקר בבית הורייך בסופי השבוע. אני לא בטוחה שזוהי שאלה של צדק, וגם לא שאלה ספציפית לסוף שבוע זה או אחר. אני חושבת שמדובר בשאלה רחבה ומשמעותית של הסתגלות לחיי הנישואין ולמידת החופש הרצוי/האפשרי לכל אחד מכם בתוך חיי הנישואים. את מן הסתם יודעת שנישואים, בוודאי נישואים ללא מגורים משותפים קודמים, הם אתגר לא פשוט של יצירת התאמות ופשרות בין שני אנשים מרקעים שונים. אם בני הזוג מוכנים להגיב מתוך רצון טוב וגמישות, והתרבות/חברה בה הם חיים מאפשרות חיפוש אישי אחר הדרך המתאימה, אני חושבת שאפשר למצוא פתרונות לכל בעיה. אני מאמינה שזהו האתגר העומד בפניכם - ליצור מרחב של רצון טוב שיאפשר לכל אחד מכם עצמאות ותחושת רווחה גדולות ככל האפשר. מוכנה לאתגר? בהצלחה, אורנה

שוב בנסיגה מכל מהבחינות..מבחינת הטיפול אני בנסיגה,ברגרסיה, במקום שאני נמצאת בו כרגע.. שאני לא מצליחה להעלות בפניה מה אני מרגישה.. יש לי מחסור במילים,אולי כי באמת אין מילים שיכולות לתאר,לבטא את ההרגשה הפנימית האמיתית{ התכוונתי לרשום מחסום ויצא לי מחסור..לא מתקנת כי זה גם נכון } מנסה לשמור על מרחק.בשביל הבטחון שלי. ויקח לי זמן להתחבר לתהליך שוב...להיות שם בלי המסיכות.. מנסה לתת בה אמון ובו זמנית לשמור על עצמי ממילים/נגיעות/סיטואציות שעלולות לאכזב,להכאיב... זה קשה. אין לי כוח. אני סחוטה נפשית,פיזית... איך אני יוצאת מהמצב הזה? מה עושים? אורנה, תודה(לא קטנה בכלל..) חן

שלום חן, צר לי לקרוא שאת חשה בנסיגה בחייך. אני מבינה שקשה מאוד להישמר ממגע ובכל זאת להתעקש על קשר. קשה אבל חשוב, לאור הקשרים בחיינו שנגמרים ללא עיבוד, ללא מילים. הפעם את מתעקשת על הקשר הטיפולי, גם כשהוא חסום ונטול מילים. זה בוודאי תהליך רגשי חשוב. חזקי ואמצי, אורנה

דרור היקר, מה שלומך?... אני רוצה להתייעץ איתך במשהו מאוד חשוב שעולה לי בטיפולים האחרונים .. אני מרגישה שאני באיזושהי צומת ..צומת דרכים ..?! שאני לא יודעת איך לעבור אותה .. כבר אמרתי ..שאני בטיפול כבר כמעט שנה וחצי ..פעמיים בשבוע אינטנסיבי לעיתים גם פגישות חירום ..שנותנות תדירות של 3 פעמים בשבוע . כל השנה האחרונה מלווה בהמון שתיקות !!!!!!!, התנגדויות , בכי , כאב , תופעות של התקפי חרדה ..רעד ..כמעט עילפון סרט שמכיל בתוכו את כל האפשרויות שרק אפשר כתופעת לוואי של פוסט טראומה ..טראומה שלא טופלה על ידי במשך עשר שנים .. ואחרי פגיעת אמון בסיסית באנשים ..בחיים ובכלל .. כאשר הגעתי למטפל ..בהתחלה הייתי מפורקת לחלוטין , זה קרה אחרי שפגשתי את הבחור שפגע בי באופן אקראי ברחוב ..העולם התמוטט לי ..כרעם ביום בהיר .. התמוטטתי נפשית במלוא מובנה של המילה .. התחלתי טיפול ..בהמלצת מטפל שהפך לחבר קרוב שהכיר אישית את הפסיכולוג .. אחרי 3 פגישות ..המטפל אמר לי שהוא מצטער ..שהוא לא יוכל לקבל אותי ..פרטי ..שזה מהווה בעייה .. כעסתי עלייו מאוד ...אמרתי לו שאני בגללו לא הצליח לטפל בעצמי בחיים ...שהוא פגע בי שהוא ממשיך את כל מה שנעשה לי עד היום ....פגיעה באמון ... הוא יצר איתי קשר ..אחרי מספר ימים ביקש שאבוא אלייו ..שהוא מוכן לקבל אותי ..בתחילה אפילו דרך הקופה במחיר מוזל ולאחר מכן פרטי וגם בא לקראתי מבחינת מחיר ..ניסה לתקן את המצב ....השתכנעתי ..והייתי ככ צריכה מישהו שיעזור לי .. למרות שבתוך עצמי ..ידעתי שהוא לא מספיק שם בשבילי ..אחרי שהוא התנגד לקבל אותי .. אבל התחלתי בתהליך ..אל עבר הלא נודע ..מסע ששינה לי את כל החיים בשנה וחצי האחרונות .מסע כואב ..כמו לידה ...שלא הייתי מתארת לעצמי ..שתהליך פסיכולוגי יכול להיות ככ קשה ... אף אחד לא הסביר לי איך עובד התהליך..מהם גבולות ..מה הציפיות ...פשוט זרמתי למקום הזה ..וראיתי בו מקום בטוח ...כשבשום מקום לא הרגשתי את זה .. המטפל אמנם הרבה מאוד מהפעמיים נחווה כאדם רגיש , עדין , אכפתי ..אבל לא בצורה שהייתי רגילה ...עדיין היה קשה לי בקשר הזה ..הגבולות .. וובניית האמון נעשה בהדרגה .. במהלך הטיפולים השתיקה מהווה חלק מאוד מאוד ענקי בתהליך ... אני לא יודעת ממה היא באה .. בעצם אפשר לשער ..מבושה , מכאב , מהתנתקויות ובריחות כדי לא לגעת בדברים קשים ..אולי אפילו ..מהרגל...שלא מדברים שכואב ..רק מדחיקים.. בחדר הטיפולים ..השתיקה הייתה ככ מאיימת ..עבורי ..שפיתחתי מנגנוני הגנה מעצמי לעצמי ..התנתקויות ע"י בהייה בקיר ...אי הסתכלות לעינייו של המטפל ..העיקר לברוח ...כמו ילדה קטנה אה ?מי היה מאמין ... השתיקה געשה בי ...כשבעצם ..ככ הייתי צריכה לדבר ..חיכיתי שהוא זה שיוביל ..הוא זה שיגיע אליי , קיוותי רציתי ..אבל לא תמיד זה נעשה וגם כשזה נעשה הרחקתי ... לא הצלחתי .. המטפל רוב הזמן ..ברח איתי בשתיקות ..שתק יחד איתי ..לא ניסה לעורר אותי יותר מידיי ..לכן איפשהו התרגלתי ..למצב ..הזה ..אבל למדתי שהקום הזה מגן עליי, שומר , מבין ..גם אם בהרבה שתיקות. באיזשהו שלב ..זה התחיל להעיק לי .. הצלחתי מחוץ לחדר טיפולים לנהל איתו תכתובות דרך סמס ..דרך הבעות מילים כואבות ..מבלי שהוא יגיב וזה בעצם היווה לי שמירה על הקשר הטיפולי ..בניתי לי מעיין בועה שהמטפל שם ..יודע מה עובר עליי ..גם אם הוא לא מגיב ..אבל הוא שם איתי גם מחוץ לחדר טיפולים . ו..לא אני לא בן אדם שתקן מטבעי ..להיפך ..אם היינו נפגשים בסיטואציה אחרת בחיים ..הוא בחיים לא היה משער שאני כזו.. אבל ..דווקא שם ..בחדר הזה ..בין ארבע קירות ..ייוצא ממני ..החלק הקשה הזה .. כאילו למילים אין אפשרות לצאת ממני ..הם לא מקבלות ביטוי ... והכאב והתסכול עצומים יותר לאחר מכן.. בתקופה האחרונה עלו גילויים על אבי שפגע בי מינית ...בנוסף לאונס האכזרי שלא עובד הרבה דברים התעוררו שם.. פתאום הצלחתי להרגיש את המטפל שם יותר בשבילי , מדבר , מנסה להוציא אותי מהשתיקות , מנסה לדובב אותי לדבר...כאילו עבר הדרכה ..שינוי ..כאילו הוא באמת מנסה להתקרב ...ואני עדיין הרחקתי ..מפחדת לקרב ..מפחדת ממגע שהופך לקשר אישי יותר ..מפחדת שהקשר הזה הופך להיות יותר מידיי חשוב עבורי .. לכן אני הודפת ברגע שאני מצליחה לקרב ..זה מובן איכשהו, למרות הסתירות ?.. אמרתי לו על השתיקות שלו ..הוא הצדיק אותי , הוא אמר שניסה לברוח הרבה פעמים מהכאב שעלה שם , שגם הוא עושה תהליך של עבודה עם עצמו והוא באמת משתדל מחדש. באחת הפגישות האחרונות , דיברנו בעיקר על הסמסים שאני שולחת לו , זה עלה מיצדו ..הוא טוען שזה מפריע לטיפול . שהוא מזמין אותי להביא את כל מה שמרגיש לי דרך תכתובת איתו ..במילים לחדר .. ואני לא מצליחה ... הוא ממש התעקש ..שהגבול בטיפול ושמירת המסגרת אמורה להיות רק במפגשים ביננו ..ולא מעבר ..מפריע לו מאוד התכתובת הזו שמאוד רועשת מחוצ לטיפול ובטיפול עצמו השתיקה תופסת מקום ענקי ..זא ..במילים פשוטות שאנסה להפסיק עם הסמסים האלה ואביא לפגישה כל מה שאני רוצה לומר .. כעסתי עלייו ..התאכזבתי ..די נפגעתי .. אני שהרגשתי אותו ככ מרוחק ממני בחדר ..קר ..לא מדבר ..והצלחתי להגיע אלייו ולהרגיש חיות שלי עם עצמי דרך הסמסים ..פתאום ..כאילו הוא מנסה לקחת לי את החלק הזה ..החלק הזה מעצמי ..החלק שרק דרכו הצלחתי להביע את הכאב הרגשתי שדרך הכתיבה שלי ..הביטוי של הכאב שאני מצליחה לכתוב לו .. אני בעצם חיה , מרגישה.. וזה מה שעזר לי להגיע אלייו , לנסות להאמין בו, מטיפול לטיפול ..ולהיות שם למרות הכאב העצום .. היום אמרתי לו שאני מבקשת להפסיק את התהליך הזה ...זה כבר התחיל לעלות יותר מידיי על ידי במפגשים.. שחבל שאז ..שהוא לא רצה לקבל אותי ..הוא לא התעקש מספיק ..לא לקבל אותי פתאום אני מרגישה ..שאני ככ צריכה אותו , זקוקה לו , חושבת עלייו ..ומרחיקה אותו מנגד.. הוא טוען שאני מאוד פגיעה וההחלטות האימפולסיביות האלה ..לא כדאי שינתנו בפגישה אחת.שגם אם ארצה להפרד ..זו בחירה שלי ..אבל ייש לעשות תהליך ..של סיום לא הסכמתי ..אמרתי לו ..אין לי את המקום הזה ..לתת לעצמי חלק בתהליך של פרידה ..אני עוד לא עיבדתי ככ הרבה דברים שעלו ..הכל פתוח מידיי .. לכן זה יהיה ..רק פשוט לעזוב וללכת .. הוא לא הסכים .. אמרתי לא למה ?..למה אתה מנסה לשכנע אותי ..הרי כל השתיקות האלה שלך..זה שלא רצית לקבל אותי בעבר ..תגיד שאתה לא מסוגל ..תגיד שאתה לא יכול להתמודד ..על תשים את הכדור בידיים שלי .אל תגיד שהבחירה היא שלי .. ככה יהיה לי הרבה יותר קל. הוא ענה שזה לא זמן לדעתו להפסיק את הטיפול , דווקא במקום הזה שאני נמצאת , ההתנגדויות יכולות להביא לשינוי ..שינוי שיביא לצמיחה .. שאלתי שוב למה ? פעם ראשונה שהוא ענה : כי אכפת לי ממך .. כי את אתגר בשבילי . אמרתי לו אני מתסכלת אותך בשתיקה שלי נכון ? הוא ענה לי שכן..הייתי בהלם .. נותרתי המומה ..כאילו חיכיתי כל השנה הזו , למילים האלה ..של האכפתיות לאכפתיות המוחשית במילים ..וכשהוא אמר את זה ..כיאלו ניסיתי לשכנע את עצמי .. עוד פעם ..שהוא לא מתכוון לזה .הרי כל מי שהיה אמור להיות דמות מיטבה בחיים שלי ..גרם לי לקרע איום אז בטח גם הוא יעשה את זה .. יצאתי ממנו ..בוכה בטירוף..אצלו שיחקתי אותה צינית , כאילו כלום לא כואב ומפריע לי ..הוא ביקש מספר פעמיים שאנסה להיות אותנטית , שאנסה לדבר ..שלא הגיע הבייתה ואז הכאב יצא ממני שוב בסמס..לא התייחסתי ..כעסתי ..שוב הוא מתעכב על הסמסים האלו , מה הלחץ שלו..אמרתי לו ..את זה ..שהוא נותן להם יותר מקום מקום אז הוא אמר נכון ..כי הם תופסים יותר מקום ממילים ..בחדר הטיפולים ואת חייבת לנסות לראות את זה ולא להתנגד .. טוב בסדר אמרתי לעצמי . הפגישה הסתיימה ..ונשארתי באוטו איזה שעה עד שאספתי את עצמי .. הייתי מפורקת לחלוטין, התחלתי להקיא ..בכיתי ...כמו ילדה קטנה שאלתי את עצמי ..למה?... למה אני עושה את זה ?... למה אני מנסה להוביל אותו לשחיקה?.למה אני מנסה להוציא ממנו ...שאני קשה , מתסכלת ..שהוא לא יצליח להתמודד? למה שאני הכי צריכה אותו ..אני מתנהגת ככה ??? איך אצא מהמצב הזה ..ואפרוץ את זה מחדש לטובתי .. איך אצליח לקחת את מה שהוא אמר למקום טוב יותר ?. את הכנות שלו , האמיתיות ...איך אצליח לקחת את זה למקום .יותר מאמין ?יותר סומך?.. נראה לי שמרגע שגיליתי על אבא שלי שניצל אותי מינית.. כאילו כל הקרקע הבטוחה שחשבתי שיש לי התנפצה .. והיום כשאני מבינה שהצלחתי כל התקופה הזו לראות בפסיכולוג דמות מיטיבה של הורה ..של אבא שלא היה לי ...וקשה לי לא לדעת שגם הוא יכול לפגוע בי ..לנטוש .. דרור , תעזור לי , תכוון אותי .. איך לא אשחרר את החבל הזה שנקרא טיפול שאני ככ צריכה ..כדי שלא אדרדר.. אני נואשת , ואני מפחדת מהמקום הזה ..שאנ י ככ צריכה עזרה ומשחקת אותה ..שהכל בסדר .. זה המקום שיכול להוביל אותי לפגיעה עצמית מייאוש .. סליחה שזה ככ ארוך. אני מודה לך שקראת .. ושאתה כאן ..מלווה אותי בהתמודדות בדרך הקשה הזו . אני.

שרית שלום, נשמע שמשהו קורה לך בטיפול, את מרגישה שינוי אצל המטפל שלך ואת לא מבינה את הרקע, זהו משהו שייחלת לו כבר הרבה זמן אבל את מרגישה שהוא גורם לך דווקא להתרחק. אני חושב שהפיצול שנעשה עד כה בין הפגישות השותקות לבין הסמסים המפורטים והסוערים, אולי היה הכרחי, אבל לא קידם את הטיפול. הוא לא קידם אותו כי את יכולת להישאר עם ההרגשה שכל עוד את כותבת לו הוא יודע ואת לא צריכה להתמודד עם הרגש הקשה שעולה בך כשאת מספרת את זה למישהו. כאילו את מספרת ולא מספרת. הניסיון לא לאפשר את זה עכשיו הוא חשוב. הוא מהווה התחלה של תהליך קשה, אך חיוני, להתמודד עם הכאב, ובעיקר להיות מסוגלת להיעזר במטפל שלך. אני יוד שזה לא קל, מדבריו עולה שגם הוא משקיע מאמץ רב. ולכן עצתי היא לנסות ולהגיע לפגישות להתחיל לדבר על למה הוא חשש לקבל אותך (כי את זוכרת לו את זה ובאיזשהו מקום חוששת לסמוך עליו לגמרי בשל כך), ולדבר על הקושי שלך לדבר בפגישות את מה שאת יכולה לכתוב. בהדרגה ובעבודה נכונה את תוכלי להיות מסוגלת להביא תכנים כואבים לחדר ולסמוך עליו יותר. בכל מקרה, אני מאוד לא ממליץ להפסיק את הטיפול באופן חד. דרור

היי, כל חיי ניסיתי לרצות את ההורים שלי ואת הסביבה, ניסיתי להיות יותר חכם, טוב, נחמד, חמוד וזאת כדי להרגיש שאוהבים אותי שנותנים לי את התשומת לב ומקבלים אותי כמו שאני... הייתי כל הזמן במתח גדול וחרדות... מה יקרה אם לא יאהבו אותי ואם אני לא מספיק טוב... אבל זהו... אי אפשר... זה לא קורה... נמאס לי לנסות להשתפר... עכשיו אני פשוט חסר כל רגש או רצון... סתם עצוב... לא מתחשק לי לעשות שום דבר , כי כל חיי לא עשיתי שום דבר בשביל עצמי, אני בכלל לא יודע מה הרצונות שלי... האם המקרה מוכר? יש המלצות? האם בסופו של דבר אדם שלא קיבל אישור אהבה מההורים יכול להיות מאושר? כיצד זה קורה?

שלום לך, התופעה עליה אתה מדבר מוכרת מאוד. הרבה נכתב ונאמר על התחושה של אהבה מותנית, של הצורך לרצות עד לכדי הרגשה שלא יודעים מה אני רוצה כי אני רוצה, ומה אני רוצה כדי לרצות. הדרך להתמודד עם זה היא לנסות ולגלות מהם הצדדים האמיתיים בך, האם אתה יכול להאמין שלמרות שלא קיבלת אהבה מההורים אתה יכול לקבל אותה מאנשים אחרים. לעיתים ניתן להתמודד עם זה לבד, אבל הרבה פעמים הדרך לגלות איך להתמודד היא רק באמצעות טיפול ומפגש עם מטפל שילווה אותך בחיפוש אחרי האני האמיתי שלך, תוך יצירת קשר איתו. דרור

ערב טוב , אני ממש מצטערת לא יוכלתי לחכות עד מחר , סליחה ... אני בשום אופן ופנים לא הולכת להתחרט על ההחלטה שלי –שכנראה תהיה היום ! – ללכת סוף סוף מהעולם האכזר הזה - ! באמת , וברגע שאני עומדת ל... על מה אני צריכה לחשוב ?! מה היו בכלל שווים כל ה- 24 שנות הללו שבהם "חייתי" ?! וכמובן התשובה תהייה כלום , כן כלום ... רק הייתי סובלות וסובלת עד אינסוף , צועקת ואף אחד לא שומע אותי ! בוכה ושום דמעה לא יורדת , ... הכל בחיי מזויף ... אז בשביל מה "לחיות" ?! בגלל זה ?!!! לא נראה לי שיש משהו שווה ?! יום טוב לך

שלום לך, הדבר שבלט לי יותר מכל בדברייך היה התחושה שהכל מזוייף, שום דבר לא אמיתי, ריק, ולכן גם לא שווה לחיות בשבילו. זוהי באמת תחושה בלתי נסבלת, תחושה שהתפתחה כנראה מסיבות רבות. אבל זו תחושה שניתן לטפל בה, ניתן לגלות ולבטא חלקים אמיתיים יותר. אני לא אומר שזה קל, להיפך זה לא פשוט בכלל, אבל זה בהחלט אפשרי, ובגלל זה רק בגלל זה, שווה לנסות. בכל מקרה הפרום הזה אינו יכול לתת מענה מיידי ומלא במקרים כאלה. אם את מרגישה שאת במצב בו את עלולה לפגוע בך נסי לפנות לאחד ממוקדי החירום הקרובים למקום מגורייך, כגון מרפאות לבריאות הנפש, או חדרי מיון. שווה לנסות שוב, דרור

האם לדעתכם יכולה להתקיים זוגיות תקינה כשאחד מבני הזוג רוצה לקיים יחסים 3 פעמים בשבוע והשני בקושי פעם בחודש? (ככה זה מתחיחלת הזוגיות) לא מדובר בשחיקה.(אני באמצע שנות עשרים לחיי)

שלום אירנה, פערים כפי שאת מתארת מקשים על ניהול מערכת זוגית. במוקדם או במאוחר הם מוצאים את ביטויים גם בעוד אספקטים של הקשר. השאלה היא האם היעדר החשק שאת מדברת עליו הוא רק מולו, או בכלל בנושא של יחסי מין. בכל מקרה, אם הקשר חשוב לך רצוי לפעול ולהבין מה קורה שם. מדוע את רוצה לקיים יחסי מין רק לעיתים רחוקות. הבנה כזו יכולה לעלות בטיפול ואז גם תוכלי לבדוק טוב יותר האם את יכולה להגביר את החשק המיני, או להוריד את המעצורים, מולו או בכלל. דרור

אתה לא הבנת נכון הבעיה אצל הבעל לא אצלי אני רוצה 3 פעמים בשבוע...הוא טוען שנמצא במתח בגלל הבעיות כלכליות בריאותיות של אביו אבל מה שמתרחש בבית משפיע גם עליי כי הבעיה של האבא זה בעיה נפשית מאוד קשה שמשפיעה על כל מי שבבית....

we just found that our 6 years old girl cant hear in one ear. while we are taking all the medical steps, what should we tell her? she knows we are going to doctors AND she knows why, should we tell her more? should we inform everyone OR leave it to her? thank you

I am not a professional therapist but I do feel like I have my experience I can share with you. I, as a child had some specific issues happening with me. My parents were very much worried AND they really wanted to give me the best care possible… AND so they did but they left all the result test information hanging in between them AND never explained nor shared ANYTHING with me. I remember being very confused understanding that there is something wrong with me but not knowing what it is exactly which made me feel very scared AND alone at the time when I needed most support... Please, please for you daughters' sake let her know what's happening with her. She can understand much more then you think she can im sure she will find the strength within her to deal with this maybe by being helped by a perfectionist of some sort but the bottom lone is support. If she will feel like she's not alone AND know that she is being taken care of; this challenge can pass by more peacefully – for all ends. Good luck. Be blessed

עלמה שלום, ראשית במרכזים רפואיים רבים, בעיקר כאלו המטפלים בילדים ישנם פסיכולוגים או עובדים סוציאליים המלווים או מדריכים את ההורים במקרים כאלו. בכל מקרה, דעתי היא שבעיקר חשוב לדבר איתה, כך תוכלו להבין מה היא מבינה, ממה היא מפחדת. לכו בקצב שלה, היא תסמן לכם מתי זה יותר מדי, ומתי היא רוצה לדעת. אל תשמרו את זה כסוד כי אז היא תרגיש שעליה להתבייש במשהו. אני לא אומר להציף אותה במידע פרטני ולא רלוונטי, אבל כן לידע אותה בדברים הבסיסיים ולא לתת לה את ההרגשה שאתם מסתירים ממנה משהו. דרור

thank you for all the answers. But i am talking about what to tell the people around us. we are an open family AND SHE knows. should we tell other people OR wait for her lead? thank you

שלום לכם!אשמח אם אוכל לקבל מידע מנסיונכם הרב בפסיכולוגיה. אני לא מצליח לישון בלילות למרות שאני מותש מעייפות מאוד.העייניים לא נעצמות לי למרות העייפות הרבה.אני לא בלחץ וגם לא בשעות הלילה לא מלחיץ עצמי לנסות להירדם כי אני יודע שזה רק יזיק יותר... אז אני רגוע גם בלילה אפילו כשלא נירדם ובכל זאת (קיבנימט,כאילו...) -לא נירדם ואפילו לא מנמנם וזה ככה נמשך לי כבר חודשים ארוכים... ומצד שני בבוקר בערך בשעות שבע/שמונה בבוקר פתאוום תופס שינה ונירדם לאיזה שעתיים הכי הרבה-אך גם הם בשינה מלאת התעוררויות רבות.כל כמה רגעים מתעורר מאיזה סיוט מוזר,או מחלום מבהיל ואלים ביותר(מכות שמרביצים לי, חלמתי שאני במממנוסה מידיד מהעבר שרץ אחריי ומנסה להרביץ לי ותופס וחונק אותי ואני מנסה להתנגד ולברוח...-וככה מתעורר.או לדוגמא אחרת: נמצא באיזה טיול והמשפחה איתי ופאום אני נופל בהר לכיוון של גדר חשמלית ומתחשמל ומרגיש ממש את ההתחשמלות בכל הגוף בזרמים חזקים ושומע את מחשבותיי האחרונות לפני המוות.....-ואז התעוררתי מבוהל ורועד.קמתי מיד וקלטתי שזה חלום מבהיל שוב-יצא לי קצף לבן מהפה וממש כמעט ובכיתי מרוב ייאוש ועייפות גדולה מהחלום ובכלל מכל הלילה המכוער הזה שעברתי ושעובר עליי כל פעם ככה -בחוסר שינה שמסתיים לו בבוקר רק בשעתיים שינה הכי הרבה וגם הם מלאות בסיוטיים-והתעוררויות...כך אני מסתובב לי תשוש כל היום בבית עייף,ולא מצליח לישון גם בשעות היום .יש לי סה"כ ביו שעה לשעתיים שינה ביממה!אני הרוג מזה כבר!!! אני בטיפןל ושמעתי מהמטפלת שסיוטים -זה פסיכולוגי. אבל לא מצאתי עוד שום תשובה איך לצאת מהמצב הזה?? מה לעשות??

אודי שלום, המצב שאתה מתאר הוא באמת מתסכל מאוד שכן שינה היא אחד הצרכים הבסיסיים ביותר של האדם. ישנן סיבות רבות היכולות לגרום להפרעות שינה. אבל אם הפרעת השינה שלך היא כפי שאתה מתאר הייתי ממליץ לדבר עם הפסיכולוגית שלך על אפשרויות של התערבות תרופתית. במקביל ניתן לבדוק גם הפרעות שינה במעבדת שינה. אם כי לפי תוכן החלומות שלך, גם אני בדעה כי הבסיס להפרעת השינה שלך היא נפשית. דרור

למה אתה מתכוון שאתה אומר "נפשית"??אני לא אלים ולא תוקפני. גם לא רוצה להיות כזה. אז למה החלומות האלו כל הזמן דווקא אלימים ואכזריים מאורד!!!אני מתעורר מבוהל איך המוח שלי מצליח ל"הפלוא "אותי ככה מחדש בסופו של כל לילה???איך זה שכל פעם זה סיוט כזה מזעזעע שוב ושוב,וכל פעם זה תוקפנות חזקה ואלימות וחרדת מוות ממש בעיצומה????מה קורה לי ??אני גם לא אחד כזה שצופה בתוכניות או סרטי איליימים.אז למה בדיוק???יש איה משהו שאתה יודע על מצבים כאלה ואתה אוליי נמנע או נאלץ לא לספר לי מהו????בבבקשה,אם אפשר,אז תתיחחס לדבריי ברצינות ובכנות מוחלטת. אני מאוד רוצה להבין למה זה קורה לי????? תודה!!

מה זה דמיון מודרך? ומתי משתמשים בו?

שלום אחת, דמיון מודרך הוא דרך לגייס את הדמיון לצורך יצירת שינוי במחשבה או בהתנהגות. בעזרת הדמיון אפשר להבנות מצב מנטלי חיובי ונעים שיסייע בהפחתת רגשות שליליים. זוהי שיטה השווה לכל נפש, וכל אחד יכול ללמוד ולתרגל אותה בעזרת הדרכה פשוטה. בדר"כ המטופל מתבקש לעצום את העיניים ולדמיין סיטואציה נעימה כלשהי, אותה יוכל לגייס לעזרתו מול מצבי חרדה, לחץ, כאב פיזי, וכד'. בברכה ליאת

רשת מותשת

רשת, לא כל החיים. כמה שצריך. איזה מזל שאפשר, שיש איפה, הא? אני יודעת כמה זה מעייף, רשת. אבל זה שווה את זה. עוד קצת. שבת מנוחה :- ) יעלה

היי יעלה, היא שוב היתה בחו"ל ולא נפגשנו שלושה שבועות.. מחר אנחנו אמורות להפגש. היא קבעה איתי מאד מוקדם (כמעט עם זריחת השמש...) כי אחר יש לה משהו והיא לא רצתה שנוותר על עוד פגישה. ולי שוב קשה לחזור... התעייפתי כבר מכל החפירות האלה שלא מובילות לשום מקום חוץ מלעוד ועוד ועוד כאב. באמת זה שווה את זה? באמת צריך עוד קצת? שבוע טוב רשת

לילה טוב רשת, יש אנשים שלא יכולים לחיות את החיים, אלא מתוך עמדה של מעורבות עמוקה, מבלי להתרחק מהחוויה המיידית, מבלי לפספס ניואנסים. לפעמים הם יכולים לעשות מקום לאדם נוסף לצידם, ולפעמים הם מתעקשים על הלבד. לפעמים לסירוגין. רשת, את כל כך צעירה עדין. כשאת אומרת "כל החיים", אני חושבת על ילד קטן שעומד על חופו של ים גדול וחושב שהגיע לקצה העולם. את מושקעת כל כולך בחוויה העכשווית, ואני מתנדבת להחזיק עבורך את האופק. החזיקי מעמד עוד. ליאת

בספר מתנת התרפיה של ארווין יאלום הוא מסכם את סך כל השעות הטיפוליות שהוא עבר כמטופל בחייו בסביבות ה-1000 שעות טיפול (750 שעות של פסיכואנליזה ואת שאר הפירוט לא סיכמתי) אם ארווין יאלום עבר זאת והוא אדם מוצלח חכם ומוכשר כל עוד טיפול יכול להיות מנוף לצמיחה, אז בעצמם למה לא?! מה זה משנה אם זה כל החיים או לא כל החיים אם יש בזה תועלת?

ליאת, אני עייפה מזה. נכון שאני צעירה, אבל אני כבר יותר מיידי שנים בטיפול. אני בתת 22. אני בטיפול כבר 5.5 שנים. זה אומר רבע מהחיים שלי... אני כבר לא זוכרת אחרת. זה מה שאני מכירה. וככל שאני מבינה יותר ככה כואב לי יותר. לט בטוחה שרוצה לראות את האופק. מעדיפה לעצום עיניים...

שלוש שנים של עליות וירידות.מינון מקסימלי של ויפאקס.טיפול.מלחמה. עכשיו כואב.גם בתוך הגוף.לפעמים אני מדמיינת שאני בולעת את כל כדורי השינה שלי או חותכת ורידים במים או נתקעת עם האוטו בעץ.המחשבה על חידלון מרגיעה,אבל בד"כ אני גם מדמיינת שמצילים אותי.(רצון לחיות?) אני ממש יכולה לראות את עצמי שוכבת על האלונקה,מפקירה את עצמי בידיים זרות ונחה. אבל אני יודעת שבמציאות זה לא כך - כי מי שמנסה ולא מצליח תמיד ייחשב פסיכי ולא יהיה לו לאן לחזור, מי שמנסה ומצליח מותיר מאחוריו הרס בחיי אהוביו, ומי שמבקש להינצל ולנוח (באשפוז למשל) מצמיח לעצמו קרניים...ולא יחזור באמת לעצמו או לחיים נורמליים.ואני מבקשת להינצל.אני חושבת.להינצל לפני שכל זה מתרחש. אבל איך? האם יש דרך אחרת מאלה שכתבתי? עבורי? אני לא רק מרחמת על עצמי.אני גם יורקת דם, ומדממת עצמי פנימה כדי לשמור על הזוגיות שלי,על העבודה שלי,על התפקוד שלי,על זהותי,ויותר מכל על שמחתה ובריאותה של בתי.אני עושה את כל זה.אבל אני עייפה עייפה עייפה ורוצה להרגיש כבר טוב.

ויק חזקה. לויק קשה לראות עד כמה היא חזקה, אבל מהצד הזה של המחשב, הכוחות של ויק מקרינים. כן, למרות הכאב הגדול, למרות העייפות, למרות שויק מרגישה אחרת. המלחמה שלך על עצמך, וזה שאת לא מוותרת, מעניקים לי השראה להמשיך ולהלחם את המלחמה שלי. למרות שקשה לך לראות את זה, יש לך כוחות אדירים... יש לך מזל... איתך, נועם

שלום ויק, על כל אחד מאיתנו מוטלת החובה למצוא את הדרך שלו לשרוד את המאבק, ולמצוא את המשמעות הייחודית לחייו. לפעמים ההירואיקה האמיתית היא דווקא ההתנהלות הקטנה, היומיומית, החביתה והסלט, הקניות בסופר, המשחק על השטיח עם הילדה. לא יודעת. אני זוכרת שאת נאבקת ממושכות בשאלות של זהות, של ערך עצמי, של הצלחה מול כישלון. אולי זה הזמן להניח לעניינים הרי גורל, ולכוון דווקא אל הדברים הקטנים, עד יעבור זעם. מתפללת שתוכלי לכאב, ושתצליחי לפלס לך נתיב קיום אפשרי של חיים. ליאת

איך את מחליטה למי לענות במילים מדויקות מלטפות מחזיקות ולמי להשיב בלשון פסיכולוגית לקונית וסטרילית שלא אומרת שום דבר ברור...? משאירה לבד לבד לבד.מוכיחה שגם לפסיכולוגיה אין תשובות.שולחת בחזרה למקום של בדידות וייאוש.

ליאת... יש את הפער הזה, שאני לא מצליחה ליישב. הפער בין איך שאני בחיים השוטפים, מחוץ לקליניקה - בטוחה בעצמי, חייכנית, מצחיקה, מוקפת חברים, עושה דברים שאני מאמינה בהם... ויש את איך שאני בקליניקה - קטנה, אבודה, כאובה, בודדה, חלשה... אמרתי לה היום, שאני כל כך רוצה שהיא תראה אותי שם בחוץ, כשאני במיטבי. רוצה שהיא תראה אותי בעבודה, מנהלת צוות של אנשים, רוצה שהיא תראה אותי בהפגנה שארגנתי, רוצה שהיא תראה אותי כשאני צוחקת עד דמעות עם החברים שלי. רוצה שהיא תהייה גאה בי, רוצה שהיא תראה אותי במקומות הטובים שלי.... כי כשאני מגיעה לקליניקה, אני ישר חוזרת להיות קטנה. מבוהלת, חלשה... ואני לא יודעת איך לגשר על הפער הזה. במיוחד כי הרבה פעמים אני כבר מחכה להגיע אליה כדי להרפות קצת, להניח את עצמי למנוחה בזרועותיה הבוטחות. אני מרגישה שיש בי מאבק תמידי, בין הקטנה שקצת רוצה לצאת שם ולהרשות לעצמה להיות מטופלת, לבין מי שאני היום, גדולה ומצליחה ורוצה שהיא תראה בי מישהי שווה לה, שתראה את הכוחות שלי... ליאת יקרה, תודה שאת כאן (ועוד יותר תודה על מה שכתבת לי אז. זה קשה לי נורא, אבל אני יודעת שאת צודקת. עכשיו אני מנסה להניח את זה בתוכי ולהרגיש שזה נכון גם לי...) שבת שלום, נועם

לילה טוב נועם, עלתה אצלי אסוציאציה נחמדה בעקבות הדברים שלך, נועם. אם יצא לך לראות פעם אמהות שמלוות ביום הראשון ילד לגן או לכיתה א', ודאי נתקלת באלה הנצמדות לאיזו גדר-חיה, כדי להציץ על הילד שלהן, לראות איך הוא מסתדר. לעומתן, יש גם את האמהות האחרות, שנותנות חיבוק ונשיקה, והולכות הביתה מתוך תחושה עמוקה של שקט וביטחון, שהילד שלהן בסדר. אינטואיטיבית (זה כל מה שיש לי מכאן), אני מהמרת על כך שהמטפלת שלך יודעת שאת מסתדרת שם בחוץ, שאת נחמדה, צוחקת, מוקפת חברים. היא לא מוכרחה להיות שם פיזית כדי לדעת. ההיענות שלה כרגע, מכוונת אל החלק האחר, שצריך לבוא לתדלק איפ'שהו, להיות מוזן, מוכל, מוחזק, מעורסל. מאחלת לך שתצליחי ליישב את כל החלקים האלה שבך למהות אחת הרמונית ומחוברת. שמחה ללוות את התהליך הזה מן הספסל. איתך ליאת