פורום פסיכולוגיה קלינית

הייתי היום בטיפול וקרה משהו שאני אשמח אם תוכלו לעזור לי להבין- אחרי שהזכרתי את זה שמידי פעם עולות לי מחשבות אובדניות- לא משהו מדאיג- רק בגדר מחשבות לפני שיצאתי ממנו- ממש בדקות הסיום הוא התחיל לשאול אותי מלא שאלות טיפשיות וסתמיות - לאן את הולכת מפה, מי בבית, מה תעשי בבית,מה תאכלו לארוחת ערב,מה תבשלי, בתנור או בסיר,על הנסיעה-איזה הילוך איזה מים יש לי למגבים ועוד ועוד.מה הוא רצה לדעת???????????? מה הוא מנסה לעשות או לדעת..לבדוק אם אני מסוכנת? איך השאלות האלה יעזרו לו???

שלום לך, נשמע לי שהמטפל שלך מודאג ודואג לך. חשוב לו לנסות ולהבין באיזו רמת סיכון את נמצאת. אבל נשמע לי שזה מפריע לך, שאת כועסת אפילו על כך שהוא שואל שאלות כאלו למרות שאת בחרת לספר לו על המחשבות שלך. מה שאני מנסה לומר הוא שנראה לי שלא רצית להישאר לבד עם המחשבות, רצית שעוד מישהו יידע, אולי אפילו ידאג לך, אבל כשזה קורה, זה כאילו מפתיע ואפילו מכעיס אותך. נסי למצוא בתוך עצמך את המקום שמאפשר לך לקבל את הדאגה של האחר, בלי לחוש אותה כחודרנית. דרור

דרור יקר, שוב מריבה עם אמא. היא כל כך עצלנית, לא מנקה בחיים, חס וחלילה לא תשטוף כוס או צלחת. אבל אם אני, לא מרגישה טוב ולא מוכנה לנקות, מתחילות צעקות על זה שאני לא עושה כלום ולא עוזרת. כשאני אומרת לה שאני עושה יותר ממנה ומותר לי לנוח כשאני חולה, היא אומרת לי שזה הבית שלה והיא תעשה מה שהיא רוצה ואם אני רוצה להישאר אני צריכה לעשות מה שהיא אומרת. אני שונאת את המצב הזה. אני יודעת שזו אשמתי ורק אשמתי . אני אשמה בזה שאני בת 28 ועדיין בבית. אני אשמה בקיפאון הזה. ואני לא רואה שום דרך יציאה מזה. זה כל כך דפוק. אני שונאת את זה ואין לי שום רצון או כוחות לשנות. אני לא יודעת מה הלאה. כמה זמן זה עוד יימשך? תמיד אנשים סביבי שואלים-" איך זה שנהיית כזאת?" ואין לי תשובה. לא יודעת מה קרה לי שויתרתי על הכל. שהבנתי שאני לא רוצה כלום יותר. אני לא יודעת מה הלאה. אני לא רוצה הלאה. פרח.. (סליחה, שכחתי בהודעה הקודמת).

פרח שלום, נראה לי שקורה משהו בינך לבין אמא שהוא זה שלא מאפשר לך לצאת. את מתארת את עצמך כחסרת כוחות לצאת מהבית, לא משנה כמה רע לך, לא מעוניינת אפילו להבין למה את נשארת. וזה מעורר בי שאלה לא למה וויתרת, אלא איזה כוח מניע אותך לא לרצות לשנות משהו שכל כך רע לך. מדוע את אפילו לא מנסה להבין מה זה. לא קל לברר את השאלות האלו לבד, וייתכן ואת צריכה למצוא את הרצון הזה בתוכך, על ידי הסרת מכשול כלשהו, לא ברור וכנראה לא מודע. לכן המלצתי היא לפנות לטיפול. דרור

היי אני בת 24 נשואה שנה לבן 38 לשנינו אין כסף בחשבון אנו גרים עם הוריו אביו חולה אלצהיימר מתקדם למשל כשמתלונן על כאבים ואנחנו לא מצליחים לטפל בבעיה הוא מתחיל להגיד אני אתאבד אני אשרוף את הבית..הוא יורק על הרצפה בבית...לפעמים שם את הסיגריה על השולחן ועל ונוצרת סימן...כרגע בעלי התחיל לעבוד ואמור להרוויח כ4500 בחודש. אני סטודנטית לתואר ראשון ובזמן לימודיי גרה עם הוריי...בעיה נוספת שבבית חמותי גרה עובדת זרה ונותנים לה את כל ההכנסה שהייתה להם (בעיקרון אנו גרים יחד עם חמי וחמותי ביחידה נפרדת)בנוסף לאלה צריך לקנות לה מזון ולשלם לה אם היא רוצה לנסוע לחופש...בקיצור די הרבה כסף...העובדת הזרה קצת מקלה על חמותי אך היא יודעת רק אנגלית וחמי עדיין מפנה את תלונותיו לחמותי או לי..חוצמזה מפריע לי חוסר הפרטיות כשאני חוזרת הביתה בסופי שבוע בא לי שבעלי ואנ י נהניה יחד בחופשיות בלי לדאוג שיחשדו במשהו (הדאגות מצד בעלי) בזמן האחרון אני נלחצת ולא כ"כ רוצה להכנס להיריון האמצעי מניעה שאני משתמשת בו מגן ב70 אחוז וגלולות למניעת היריון משמינות אותי...היחידה שלי ושל בעלי די קטנה ואני די חוששת איך נגדל שם ילד...חוצמזה יש לנו בעיה של יחסי מין שאנחנו שוכבים רק פעם בחודש....הוא מש חושש שהוריו יחשדו או שהיה אומר יש לי הרבה מחשבות בראש..רק זה בראש שלך....את נימפומנית....אז מה יקרה כשיהיו ילדים? אני לא יכולה לעבוד כי אין ברשותי רכב לצערי אני נהגת די גרועה...ובאף עבודה שביררתי עליו לא מסכימים לקבל סטודנטים. מה אתם אומרים? מה הפתרון? נ.ב-יש להם עוד בנים ובנות נשואות עם ילדים שגם מצבם הכספי ממש לא משהו...כך שיכולת התמיכה בהוריהם מועטה...כמעט אין סיכוי שיאשפזו את חמי בבית אבות כי מרחמים עליו....ויכולתנו לשכור דירה גם מועטה כי נניח נשלם על השכר דירה 1000 ש"ח ובכל מקרה בעלי יצטרך לתמוך בהוריו ואני סטודנטית ועוד החיים לפנינו איך נסתדר? (ממש אין לי בעיה שיתמוך בהוריו-אני אוהבת אותם) אבל קצת יש לי חששות לגבי איך נסתדר כספית? חיי מין לא טובים....וגם התרגלות לכפר חדש אנשים חדשים...גם ככה ביטחון חברתי שלי ירוד...ואני ביישנית

יוליה שלום, המצב שאת מתארת הוא אכן מצב מסובך. הוא מסובך כי מעורבים בו גורמים כלכליים חברתיים, כגון מצבכם הכלכלי והמגורים המשותפים עם ההורים, וגורמים נפשיים כגון הקשר עם בעלך והתחושה שאת מתוסכלת מהחיים שלך כרגע. לגבי הגורמים הכלכליים חברתיים - מדובר בהחלטה שאת צריכה לקחת. אם את בוחרת להמשיך במצב הקיים, על היתרונות שבו, את גם משלמת מחיר מסויים. ייתכן וזהו מחיר ששווה לשלם לעת עתה, עד שתסיימי ללמוד למשל. אבל, גם אם זו הבחירה שלך, חשוב שתדברי עם בעלך, שיהיה ברור שזהו הסדר זמני, אולי אפילו ניתן לתחום את זה בזמן כלשהו. בקיצור - להיות בתקשורת איתו. וכאן אני מגיע לנושא השני, והמשמעותי יותר בעיניי, הקשר עם בעלך. נשמע שאתם לא ממש מדברים. ישנם וויכוחים כאשר הרצונות שלכם מתנגשים, ואז את חווה אותו כמרוחק והוא חווה אותך כמי שרואה רק דבר אחד בעיני רוחה. נסי לדבר איתו, גם אם הוא לא נוטה לדבר, דברי איתו לא מתוך ריב או תוכחה, אלא מתוך ניסיון להבין כיצד אתם יכולים לשפר את חייכם גם בתנאים הנוכחיים. דרור

אוקי. אין לי מושג מאיפה להתחיל ואיך מה שאני כן יודעת זה שאני חייבת עצה. לא קל לי, לא קל לי בכלל... אני בטפול עוד מעט שנתיים ורק עכשיו אני מתחילה להגיע לבעיות הכי עמוקות שבי. לקח ולוקח לי המון זמן וזה ממש משגע אותי אבל מה לעשות זה הקצב.. (למרות שאני כל הזמן חושבת מה כבר יכלתי לעשות עם הכסף הזה בחיים מ2 פגישות שבועיות X אבל שוב, אני רוצה וצריכה לטפל בעצמי וזה לא זול) במשך כל הטפול בזמנים קשים ובזמנים בהם לא יכולתי לסבול את עצמי (בבית) הייתי חותכת. תותכת המון ועמוק. שיתפתי את המטפלת במעשי ובשלב מסוים היא רצתה לשלוח אותי לפסיכיאטר כדי לראות אם אני צריכה בנוסף טפול תרופתי ואולי אף אשפוז.. מיד כשהבנתי זאת הפסקתי לחתוך ותוך כמה חודשים מאותו המקרה התפתחו המון דברים לטובה בטפול מה שרק חיזק אותי ועודד אותי ועכשיו כשהרשתי למטפלת לגעת במקומות הכי 'אסורים' שבי שוב חזרתי לחתוך ואולי יותר מאי פעם... המצב מפחיק אותי וגורם לי לכעוס על עצמי מאוד אבל לא מספיק בכדי שאני אפסיק לפגוע בעצמי אולי אפילו מספיק בכדי שאני אמשיך לפגוע בעצמי כי זאת הדרך היחידה אותה אני מכירה בהתמודדות והיא הדרך שבה אני כועסת על עצמי ומאשימה ופוגעת בעצמי במקום להרשות לעצמי לכעוס על כל שאר האנשים שמכאיבים והכאיבו לי בחיי. אני כאילו סולחת אבל רק מחוץ לתודעתי ומה שהכי עצוב זה שהיא הפכה לתודעתי העכשוית. זה נורא אני מבינה שאני משקרת את עצמי ברגשות שלי אבל אני לא יודעת על רגשות אחרים אני רק יודעת שכואב לי בפנים כל כל ואני יודעת להמשיך להתמקד ולתרפד את כל העולם חוץ מעצמי, ממי שאני באמת (אם יש כזה דבר..) בקצור, יש לי כרגע שתי ברירות: (לפי דברי המטפלת) או שאני מתאשפזת, או שאני בוחרת להבטיח לא לחתוך ולקיים את הבטחתי או (מחשבה שלי כמובן) שאני אבחר לא לגעת במקומות האלו ולהתמודד באמת מה שמבחינתי לא יכול לקרות בשום פנים ואופן... נמאס לי מכל הדקירות בלב די כבר אין לי עוד כח סבל בשביל כל זה... אשפוז מצידי לא יעלה על הדעת משום שאם משהוא יכפה עלי משהוא אני רק אתנגד מה שיכול להחמיר את המצב שלי ולגבי הבטחה למטפלת, אני לא יודעת אם אני מסוגלת. בחיי לא עמדי בהבטחות שלי כלפי עצמי –רק בהבטחות שלי כלפי אחרים ולכן אני לא סומכת על עצמי מהשורש. כל התקדמות של בחיים נבעה מחוסר ברירה ואולי הגיעה הזמן שאני אסכים להיות עם יד חזקה על הדופק ולדאוג לעצמי באמת??? ושוב השאלה עולה לי במחשבה עכשיו היא: האם אני בכלל מסוגלת?? ומה אם אני ארגיש שאני חייבת לפגוע בעצמי בכדי להרגיש את הכאב באמת? מה אני יעשה אז, כשאני לבד בחדר והשעה 2 בבוקר ואני לא רוצה שאף יתקרב אלי ואם כן יהיה משהוא שיוכל להיות איתי שם הייתי שמחה אבל אני לא מכירה אף אחד כזה שאני מאפשרת לו להכנס לחיי והוא לא נשוי או לא פנוי או לא רלוונטי בשעות המטורפות של הלילה העמוק... מה עושים בכזה מצב מה עושים??????????????????? אלוהים אני נחנקת...

שלום לך, את מעבירה את הכאב ותחושת הבלבול שלך באופן חזק מאוד. לא קל להפסיק לעשות משהו שהתרגלת אליו כדרך ההתמודדות שלך - גם אם זו פגיעה עצמית קשה. בעבר כאשר הוצע לך להתאשפז הפסקת לחתוך, האם את מבינה מה קרה אז שלא קורה עכשיו? כרגע נשמע שחזרת לחתוך כי נתת למטפלת להתקרב ולגעת. זה מבהיל, אולי יוצר רצון להתרחק, אולי מגביר את תחושת הריקנות כשאת לא בטיפול, אני לא יודע, אבל ברור שזה קשור להתקרבות ביניכן. בנוגע לבחירה מה לעשות - זה בידיים שלך, את אומרת שאת עומדת בהבטחות לאחרים, והמטפלת מציעה עצמה כ"אחר" שאת יכולה להיעזר בו, להבטיח לו ולעמוד בזה עד שתוכלי להרגיש שאת פחות רוצה לחתוך. דרור

דרור שלום, איך מתמודדים עם תחושת אדישות נוראית שגובלת ביאוש מידי-פעם,שבאה בעיקבות אי-הצלחה פעמיים במשהו שמאוד חשוב לי? למרות שאי-ההצלחה לא היתה תלויה כמעט בי- אלא בגורמים רבים ושונים,שאיני יכולה להסביר פה. זה בטח נשמע לך מוזר - אדישות שמגיעה עד ייאוש,קשה להסביר זאת,אך האדישות היא כה רבה עד שבאירועים משמחים למשל,שבעבר היתי מתרגשת מאוד,כעת אני נשארת חסרת רגשות,ויחד עם זאת,כשאני רואה סרטים עצובים וכו'- אני בוכה ומזדהה איתם - מסוגלת להזדהות עם ייאושם.

משתנה שלום, ראשית, זה כלל לא נשמע לי מוזר. אדישות מופיעה לעיתים כהגנה מפני ייאוש. במקרה שלך היא ופיע הבאירועים מרגשים, שאת מרגישה שאת לא יכולה להינות מהם כבעבר, אך אירועים קשים רגשית, מייאשים, נוגעים בך ומכאיבים לך. לגבי איך מתמודדים? לא קל כשמשהו שמאוד רוצים בו לא מצליח. ברגעים כאלו נראה שזה אף פעם לא יצליח. אבל לרוב, הדברים שרוצים אותם, ומנסים שוב ושוב להשיג אותם מסתדרים בדרך כזו או אחרת. הקושי הוא להתמיד ולדבוק בזה. לשם כך צריך להתחבר לרצון, ולאמונה שבסוף זה יסתדר. דרור

תודה על תשובתך,אך עד שזה יסתדר - מה אעשה עם תחושת האדישות? זה נורא וזה מתסכל,כי אני כמו 'רובוט' - חסר - רגשות ואיני אוהבת זאת.

שלום רב, בן משפחתי באמצע שנות השבעים לחייו. בעברו היה אדם שקול, הגיוני ומשכיל. עתה המצב שונה. לעיתים קורה שאינו "מחובר למציאות". בזמן האחרון מעסיק אותו במיוחד נושא היציאות. לאחר שהוא אוכל, הוא מחכה "עם שעון" לזמן היציאה, והוא חרד ביותר אם זה מתמהמה, לדעתו, או לא. וכן גם נפח היציאות. אם זה קשור לכמות ארוחותיו או לא. אנו מנסים "להרגיעו" בדברי הסבר שונים, אולם ללא תועלת. אודה לכם מאד אם תוכלו להפנות אותי לאיזה מאמר או עיצה בנושא, על מנת שאוכל לתת לו לקרא מקור מוסמך, כדי להפיג את חששותיו ולעזור לו ולנו להתגבר על כך.

יהודה שלום, נשמע שבן משפחתך הפך אובססיבי לגבי היציאות שלו, ברמה הפוגעת משמעותית באיכות חייו וחייכם. התופעה של עיסוק בגוף מלווה בחרדות מתמשכות היא תופעה מוכרת למדי. למעשה "הגוף מדבר" את החרדות של האדם שלא מדוברות באופן אחר\ מסיבות שונות. ביחד עם האמירה שלך שהוא לא מחובר למציאות לעיתים, הייתי ממליץ לפנות להתייעצות עם איש מקצוע מתחום בריאות הנפש. לא יעזור להראות לו מחקר רפואי שאין לו בעיה רפואית. צריך לנסות לטפל במצבו הנפשי למשל על ידי טיפול תרופתי להרגעת החרדה, תוך שילוב אפשרי עם טיפול פסיכולוגי בשיחות. דרור

כל הדיירים חדשים... הקירות - אותם קירות. התקרה והרצפה - זהות. אחרי כמה שנים של "הייתי פה" (בכינוי אחר) באה תקופה מאוד ארוכה שלא. משהו בפנים דוחף לכאן בחזרה, אחרי כל הזמן הזה. הנסיבות, אני מניחה. להן לא אכפת שיש דיירים חדשים. חושבת שגם לי לא, אבל זה לא קל בכל מקרה. החלטתי להפסיק את כל הטיפול התרופתי לאלתר. את הטיפול הפסיכולוגי לא ("קצת" קשה להפסיק משהו שנמשך כבר 7 וחצי שנים). יהיה מה שיהיה... מצב הרוח רע מאוד (גם עם תרופות), ומתוך היכרות עם העבר עושה רושם, שגם הפסיכוזה שולחת זרועות מגששות. אני מחכה לה. שתבוא ותיקח אותי איתה.

שלום לך, החזרה אף פעם לא פשוטה. הדברים תמיד משתנים, ותחושת זרות עולה פתאום. אני מקווה שההתאקלמות חזרה תהיה פשוטה ככל האפשר. לא הבנתי ממש מדוע החלטת להפסיק את הטיפול התרופתי. האם התייעצת עם הפסיכיאטר על כך? הרי גם לדרך בה מפסיקים יש השפעה על הגוף והנפש. את אומרת שאת מרגישה את הפסיכוזה המוכרת מגששת ואת מחכה לה, האם את רק מחכה לה? האם אין גם חשש ממנה? אני שואל את זה, כי ייתכן והפסקת התרופות מחמירה את המצב. לעיתים תרופות מייצבות, לא תמיד הן מצליחות לשפר משמעותית את מצב הרוח, ולעיתים מטרתן הוא למנוע את התפרצות הפסיכוזה. בכל מקרה המלצתי היא לדבר על זה, בטיפול, עם פסיכיאטר. להפסיק תמיד תוכלי, למה לא להתייעץ קודם. דרור

דרור, תודה על התגובה. זה בסדר - הפסיכיאטר יודע ומעודכן (גם אם לא בדיוק מאושר). אני אמורה ליצור איתו קשר באם אשנה את דעתי. ההחלטה נובעת משנים של אכזבות... משני מצבים אובייקטיביים חוזרים ונשנים: 1. התרופות לא מועילות, או מפסיקות להועיל אחרי פרק זמן קצר. 2. תופעות הלוואי לא מאפשרות לי להמשיך ולקחת אותן. המצב השלישי, הסובייקטיבי, הוא פשוט (כאילו שזה באמת פשוט) דחף הרסני שכזה, שגורם לי לבדוק עד כמה אוכל להמשיך ולמשוך הפעם. סוג של ויתור, זה בטוח. החשש הוא לא ממש מהפסיכוזה עצמה (לא החשש שלי לפחות; המטפלת שלי על גבול הפאניקה) אלא ממה שמגיע אחריה, אותו דכאון פוסט-פסיכוטי מוכר וידוע. אולי בגלל זה כתבתי שאני מחכה לפסיכוזה שתבוא ותיקח אותי איתה. בשביל מה לחזור בעצם? אני מזהה את הבעייתיות שבזה - אם לא תהיה פסיכוזה, לא יהיה דכאון פוסט-פסיכוטי! אבל יש דכאון אחר (בי-פולרי), אז מה זה משנה איך קוראים לדכאון? ס.מ.

היי ליאת, לא סיפרת שאת פה... את יודעת, הגוף והנפש הולכים אצלי כל כך טוב יחד, כך שהתחלתי לא להרגיש טוב ויש לי קצת חום... (מזל שאין לי כוח להרבות בכתיבה:) לילה טוב

לדרור, פניתי לליאת אמש כפי ששמתלב...וביקשתי ממנה להסיר את הפניות לאחר שלא נענו אך היא לא הורידה(לא ברור לי למה)...אשמח אם אתה תוכל לעשות זאת. תודה.

ME שלום, הפורום מיועד להתייעצויות מקצועיות, ולהתייעצויות עם חברי הפורום. לעיתים עולות שאלות או נאמרות אמירות שנראה שלא עומדת שאלה מאחוריהן ולכן הן לא מקבלות התייחסות. יחד עם זאת, מתוך ניסיון לשמור על הצביון המקורי של הפורום, אנו מנסים לפרסם את כל ההודעות, למעט הודעות פוגעות. אני לא יודע אם זו הסיבה שליאת לא הורידה את הודעותייך, אך מכיוון שאין בהודעותייך תוכן פוגע הן פורסמו ויישארו על גבי הפורום. דרור

מי- שימי לב ששאלת אחרי 10 ואז ליאת הפסיקה לענות. לא נראה לי שהסיבה שדרור אמר מתאימה לליאת

סיפור ששמעתי: הבת סיפרה לאמא בשורה טובה. האמא פנתה לבנה השני ואמרה לו: "תתפוצץ" היא הולכת ל... כמובן שהבן (האח), כעס והעליב בחזרה ואילו הבת נשארה תוהה מה היה פשר הדבר הזה?! הבת ניסתה להבין את סוג ההפרד ומשול שאמה נהגה לעשות ומדוע? האם הבת היתה כה בלתי נפרדת ברגשותיה של האם ואולי ראתה את דמות הבן, כדמות אחרת שבנפשה? מדוע זה נשמע לי כה מעוות, תגובתה של האם? האם האמא היא למעשה "הבת"? והאח (הבן) למעשה דמות סמכותית אחרת בעיניה? מה בעצם האמא הזאת ניסתה לעשות? כשאמרה לבנה, תתפוצץ בהמשך לבשורות הטובות שהבת סיפרה.

דידי שלום, לא הייתי ממהר להסיק מסקנות באשר להיעדר הנפרדות של האם מהבת, והאיום שהיא חשה מבנה. ייתכן וזה נכון, אבל מכאן זוהי השערה בלבד. עם זאת, אני מסכים שקורה כאן משהו משמעותי. עימות משפיל בין האם לבן, כשהבת ומעשיה הם הדרך לעשות זאת. מדוע זה קורה? ייתכן והסיבה היא מה שאמרת. אבל ייתכנו גם סיבות נוספות שעד שלא מכירים את המשפחה ואת הדינמיקה הפנימית בתוכה קשה לדעת בוודאות. דרור

שלום רב אני בשנות ה20 לחיי לאחרונה אני סובלת מחרדות ומחשבות על תאונות דרכים עד לרמה שאני ממש מדמיינת לפרטי פרטים את כל תוצאות התאונה,אם תהיה. היום עברתי תאונה לא קלה , ואני מרגישה איזשהוא קשר ישיר בין המחשבות האלו שרודפות אותי להגשמתן בפועל היום מה לעשות??

שלום ש.א, אוי ! מקווה ששלום לך, ושלא נפגעת בצורה חמורה מדי. מחשבות רודפניות וטורדניות אינן חייבות להגשים את עצמן, אך הן בהחלט יכולות לגרום למוסחות, קשיי קשב וריכוז, ופיזור, וכתוצאה מכך לירידה תפקודית. אדם שפוחד מאד להיכשל במבחן עלול למצוא את עצמו נכשל, לא בגלל שחשב זאת, אלא בגלל החרדה שפוגעת ביכולתו להתרכז. באופן דומה, אדם שמוטרד כל הזמן ממחשבות על קטסטרופה מתקרבת, עלול לסבול מעייפות פיזית ומנטלית, מה שמציב אותו בסיכון לתאונות. לכן, לאחר שתתאוששי מאירועי התאונה, אני ממליצה לך מאד לפנות לפסיכולוג/ית קליני/ת, ולשתף בדאגנות והטורדנות שאת חווה. בטיפול תוכלי לעמוד על המקורות העמוקים של החרדה, ולרכוש טכניקות יעילות להתמודד איתה, ולהחזיר לעצמך את השלווה והשליטה בחייך. בהצלחה ליאת

היי ליאת, רוצה לשתף/להתייעץ ולא כל כך יודעת איך לנסח את הדברים. תמיד ידעתי שאני פאסיבית, מחכה שהדברים יקרו לי. כמעט שלא זוכרת שנקטתי בפעולות אקטיביות של ממש. במהלך השנים קרו לי כל מיני דברים טובים. אבל הם *קרו*. לא אני *עשיתי* אותם. והדברים שבשבילם צריכים לקום ולעשות מעשה... בהם נותרתי מאחור. היום, עם הטיפול, קל לי יותר לראות את הדברים, אבל אני עוד לא נמצאת בשלב בו אני גם מסוגלת לפעול. ועכשיו אני רוצה לעשות משהו. משהו שאני חייבת לעצמי כבר הרבה שנים. ובדרך לעשיה, עולים וצפים כל השדים, שבגללם קשה לי. באים מולי וממש קושרים לי את הידיים. כרגע אני צריכה להרים טלפון אחד ואני לא מסוגלת.... כתבתי קצת ברמזים (משתנה, למדתי ממך משהו :- ). יכולה לשלוח לי כוח? משהו מהמילים הטובות שלך? לחייג במקומי? יעלה

במצור, הזמן הופך למקום שהתאבן בנצח של עצמו. במצור, המקום הופך לזמן שאחר את מועדו. (דרוויש)

ארבע שורות. קראתי אותן המון פעמים. נורא פסימי, לא? מצור גם יכול להיגמר... לא רוצה מצור... :- ) תודה בכל מקרה. יעלה

יעלה יקרה, כל כך הרבה פעמים כתבתי ומחקתי...כתבתי ושוב מחקתי...מתלבטת האם לתת לך תשובה "מלומדת" או "מהבטן". החלטתי בסוף ללכת על ה"בטן". מקווה שזה בסדר (תמיד אפשר לעשות השלמות). אני מאמינה באמת ובתמים שאדם ש"קורים לו" כל מיני דברים טובים, יודע - באופן כלשהו של ידיעה - להביאם אליו. המתח הדיאלקטי שבין "אני גורם" ל"אני מגיב", קיים בנו תמיד, כשהכף נוטה פעם לכאן ופעם לכאן, בהתאם לתביעות המציאות. אני מודה שקשה לי לראות בך אדם פסיבי, אולי על רקע העובדה שאני חווה אותך כאן, דרך הפורום, כקשובה, דעתנית, אמפתית, מסייעת, נוקטת עמדה ומאד מודעת לעצמך. אסתכן ואומר כי השדים שזוקפים ראש, יכולים להיות קשורים להיסטוריה שלך, שה?פ?גישה אותך עם מצבים בהם - גם אם רצית - לא יכולת לגבור על הנסיבות ולהטות את מהלכה של המציאות. אין לי ספק ביכולת שלך לחייג, גם אל המאדים. לא אוכל לחייג במקומך, אבל אני מאושרת לדרוך לכל השדונים הרעים על הזנב, ולאפשר לך להימלט מאחיזתם. רוצי ! כל כך סומכת עליך ליאת

ברור שממך אני צריכה מילים מהבטן. אלה נכנסות לי ישר ללב. היום הן עברו גם דרך העיניים. זלגתי קצת. תודה ליאת. צדקת (כרגיל) בהרבה ממה שאמרת. נתת בדיוק את מה שהייתי צריכה. שבוע טוב יעלה

יעלה, אני חושבת, שבזכות הטיפול למדת לראות את זה.. אבל לא רק. למדת גם לדבר על זה, לבקש עצות וגם להקשיב להן. זאת חתיכת עשייה..... לפעמים, במיוחד במקומות בהם מתחבאים שדים רבים, הפחד משתק, ומרגישים נורא לבד. ואז אפשר לפסוע בצעדים קטנים, איטיים, מהססים.... ואפשר ומותר וכדאי לתת יד מהססת למישהו בוטח, ולעשות את הצעד יחד איתו. אני חושבת שגם א?ת זה את כבר יודעת..... איתך, בחיוג ובכלל. הדר

יקירתי, אני לא אקח מהטיפול שלי, את הקרדיט הגדול שמגיע לו (ולי...). אבל את היכולת לדבר, ולשאול, ולהקשיב, ולהתייעץ, קיבלתי בעיקר ממך. זקוקה מאוד ליד שלך. ובאמת יודעת שיש לי אותה. ואותך. תודה אני

יעלה יקרה וחביבה לי השנה קרה דבר טוב במדיום הזה ,כשפגשתי בך. בהצצות החטופות שלי בפורום ,לא מפסיקה להתפעל מהמוטיבציה שלך להגיש יד בוטחת לכל רק מי שמבקש .ולא רק. מגיעות לך מילים טובות והרבה ,ומקוה שעוד יגיעו. שולחת לך שבוע נפלא והמון כח לעשיה ,והפעם לעצמך...(מקוה שהרמת כבר טלפון...) נטע (

נטע יקרה, תודה על המילים שלך. כיף היה לי לקרוא אותן. זקוקה לכוחות ששלחת לי. אגב, את אותו טלפון עשיתי, מיד אחרי ששיגרתי את ההודעה לליאת. היה בו משהו סמלי וקשה. זאת רק התחלה. יש עוד הרבה טלפונים לחייג ומעשים לעשות. לאט לאט... שוב תודה יעלה

יעלה מיוחדת שאת, הזדמנות פז היא גם לי, לנצל את הרגע כדי לשלוח מילים לך. מילים של התרשמות. אנסה לומר מילותיי בחצי סוד-לא-סוד, איני אוהבת כריזות עולמיות, את ראויה להמון. את יודעת, על-פי-רוב אני מלקטת מתוך כל הגודש ומהעולם שכאן חלק קטן של ההודעות. פנינים לי. שם נכללות גם הודעותיך. וממה שאני חווה - יש בהן עוצמה, ויש בהן סדקים וזעזועים של מתחת למעטה, ויש בהן כאב של תחושת פער בין הלב לחוץ, ויש רכות מעודנת ויש יציבות שברירית מופלאה וסבלנות וטו?ב פנימי אמיתי ורוגע ותמציתיות מדויקת של רגש ואומץ ויש ויש. הודעה אחת, פשוטה ועניינית, כביכול, נרשמה כאן לפני ימים מספר. חתומה עליה - יעלה. יעלה את או יעלה אחרת, היא התאימה לי להיות את. את. ראיתי בה תגובה מושקעת מנסה לעזור מלב שלם ונתפסתי על המשפטים האחרונים שבה "אם אין דחיפות היסטרית להתחלת הטיפול, אפשר לעכב אותו בכמה חודשים... אני אישית הצבתי קריטריונים מאוד ברורים למטפלת שאני מחפשת ועשו כל מאמץ להתחשב בהם." משפטי בריאו?ת משלך, יש בהם המון, ואני חושבת שאת רואה בהם נכון ומדויק את מה שצריך לראות. ואוסיף עוד, כי, בעיניי, הן ניצול הזדמנויות אפשרית ממשית חולפת, והן נקיטת יזמה מחושבת - לא זו ולא זו מעידות על פסיביות. ובכלל, מהי פסיביות? האם מי שחסומה הדרך בפניו יוגדר כך ותוטל עליו 'אשמה'... יקירה, גם אני חושבת שעלייך באמת אפשר לסמוך. אלה אינם דברים שבכוונתם להטיל עלייך אחריות שאינך יכולה לעמוד בה (שהרי לקיחת אחריות על דברים שגדולים עליך, היא כשלעצמה חוסר אחריות...), אלא משום שמאד נראה לי שאת כן... את בסדר את, ונראה לי שיש שם בולדוזר, ונדמה לי שאת גם יודעת את זה שלך אשת ה

אשת... איזה מילים מקסימות כתבת לי (כולכן, אגב). אם הייתי מהמסמיקים, בטח הייתי נורא אדומה עכשיו. מתחשק לי להדפיס את הדברים, לכתוב למעלה 'לכל מאן דבעי', ולהסתובב עם זה בכיס. שיהיה... בולדוזרית? אפשר לסמוך עלי? תלוי. יש דברים, שבהם באמת אי אפשר לעצור אותי. לא מלהגיד מה אני חושבת, ולא מלפעול ולהפוך שולחנות (אלה בדרך כלל, הדברים שפחות נוגעים לי באופן אישי). ויש דברים.. איך לומר... שלא... לא בולדוזורית ואי אפשר לסמוך. יש דברים, דברים חשובים, שבהם אני מתנהלת קצת כמו מפגרת. לפעמים בקיבעון מוחלט, לפעמים בחוסר אחריות משווע. ברשלנות פושעת. אני זוכרת שכשהייתי בערך בת 15, אמא שלי היתה מרבה לומר לי: "אם רק היית משקיעה חצי מהאנרגיות שאת משקיעה ב..... (נושא מתחלף) גם ב..... (נושא מתחלף אחר), אז....". מן משפט כזה של אימהות, אבל איכשהו הוא נחרט אצלי, בעיקר כי בתוכי ידעתי כמה הוא נכון לגבי. אני קצת מבולבלת בתקופה האחרונה. קצת לא יודעת מה אני מסוגלת לעשות ומה עוד לא. ולמה עוד לא. ומתי. ואם בכלל. ואם יש זמן. ושלא יהיה מאוחר... זה יפה מה שכתבתן, את וליאת, על הדעתנות, והיוזמה, ונקיטת העמדה. זה אפילו נכון הרבה מאוד פעמים. אבל אני, ומי שמכירים עוד צדדים שלי, יודעים איך אני הופכת למשותקת ממש, בנושאים מסויימים. ונכון שיש תירוצים ונסיבות מקלות, ונכון שיש היסטוריה, ונכון שלא הכל באשמתי ונכון ונכון ונכון.. ובכל זאת... נדמה לי שהגיע הזמן, לפחות לחלק מהשינויים. ו... איזה פחד.... יודעת מה? דווקא לך, חשוב לי להגיד עוד משהו. זה שזה בכלל מצליח לעלות לדיון, זה שהעשייה, הופכת בכלל לאופציה, זה רק בגלל שכמו שהדר אמרה אתמול, למדתי שלא עם הכל אני חייבת להישאר לבד. שאם מד?ב?רים על הדברים, ומוצאים מי שיושיט יד ויעזור וילווה, אז זה פתאום טיפטיפונת פחות מאיים. רק טיפה. בסך הכל רציתי להגיד תודה ושוב יצא ארוך, מתפתל, מרומז. אז תודה. נורא יפה מצידך לכתוב לי ככה. יעלה

יעלה יקרה, תראי מה זה. די בפעם אחת שבה את מביעה צורך משל עצמך, מביאה הודעה משל עצמך (ולא רק נענית בחום לאחרים), וכבר כל אוהביך צרים סביבך מעגל אוהד ומזכירים לך כמה הענקת להם בעבר וכמה יופי וחינניות וטו?ב מתפשטים ממך אל סביבותיך. אבל - לעזאזל באמת (!) - אף אחד מאלה לא יוכל לחייג במקומך... בדיוק היום בבוקר הייתי צריכה לכתוב מייל כזה. אני דוחה את כתיבתו כבר מליון זמן - פוחדת... מדברת עם השדים, מתחמקת מהשדים, כמעט (במלעיל) נוגעת בהם (עוד רגע, עוד שניה) - אבל לא! תמיד מדהים אותי איך זה לא משנה כמה אנו בשלים כבר לעשות משהו, כמה התחבטנו והתלבטנו בו, כמה עיבדנו והתיידדנו עם כל הגורמים המעכבים את עשייתו, כמה צברנו הבנה לגבי הפחדים הנלווים אליו ומבחני המשנה שמוצמדים אליו - עדיין (עדיין) המעבר הזה בין העולם ש'בכח' לעולם ש'בפועל' מצריך קפיצה קוונטית כזו מעל פי תהום; כזו קפיצה עם לפחות צעד אחד באויר; עם לפחות פעימה אחת שאובדת. יעלונת - הרי אמרת בעצמך: את ר-ו-צ-ה את זה, את חייבת את זה לעצמך (ואולי דווקא עודפות החשיבות של זה ('חייבת') היא זו שמעכבת עשייה; ואולי דווקא ה'לעצמך'...). בא לי להגיד לך "אז יאללה, היידה, קחי תנופה ועלי על המקפצה, תעשי את זה כבר. תעשי כי את חשובה, תעשי כי מגיע לך. אין לי ספק שמגיע לך...". אני מקוה בכל לבי שאת כבר אחרי, נויה (שקצת נדדה בין מקומות בשבועים האחרונים, ולכן לא היתה כאן)

נויה, שמנו לב שנעלמת קצת... שאלו עלייך פה בסוף השבוע. התעניינו... נדמה לי שכבר יצא לנו לדבר כמה פעמים, על הפער בין הרצון, לבין יכולת הביצוע. על השקיעה הזאת במוכר, על איבוד מיומנויות כאלה ואחרות, מרוב אי עשייה. על דחיינות מסוגים שונים. אצל שתינו... יופי שכתבת את המייל. ויופי שאני חייגתי. הבעיה שמיד אחר כך צצים עוד מיילים כאלה ועוד טלפונים לחייג, נכון? זה לא נגמר. אולי לאט לאט זה יהפוך קל יותר. אולי המיומנויות יחזרו. ישוקמו. אני יכולה לספר, שהיום עשיתי עוד משהו, שדחיתי שנים (שנים!). פעולה, שגזלה ממני עשרים דקות ושפשוט לא הייתי מסוגלת להביא את עצמי לעשות עד היום. אז היום עשיתי. וזה לקח ממני כל כך הרבה אנרגיות. בלי שום פרופורציות לאקט הפשוט שבוצע. זה גובה ממני מחיר. וזה כל כך לא הגיוני... מה אני בת ארבע? את הדברים שכתבת לי בסוף, אימצתי אלי באהבה. אבל תרשי לי להחזיר אלייך את אותם הדברים בדיוק. הרגשתי שאמרת אותם גם קצת לעצמך: "...יאללה, היידה, קחי תנופה ועלי על המקפצה, תעשי את זה כבר. תעשי כי את חשובה, תעשי כי מגיע לך. אין לי ספק שמגיע לך...". אנחנו קצת דומות במקומות האלה... כיף לי שבאת גם יעלה

המון כח ... יעלה יקרה, אני חושבת שאת בדרך הנכונה .. לפעמיים קשה לראות את זה .. אבל אפשר בהחלט לראות בתגובות שלך ..כאן בפורום .. עד כמה מחוזקת שאת ..את כמה את מצליחה לראות מעבר .. שינוי נעשה בצעדים קטנים ..ובדרך הממשית לעשייה ..צצים להם מכשולים .. קחי את זה כאתגר ..ואל תתני לקשיים שצצים .. להוריד אותך ..מהמסלול .. הילחמי ..ובסוף גם יגיעו התוצאות ... אני גאה בך.. היכולת להבין , לקבל ..לבקש עזרה שצריך ..זה אומר שאת על הדרך הנכונה .. שום "שד" ..לא יצליח להביס אותך .. ואנחנו כאן איתך .. מחזקות את ידייך ..ומעבירות עוד קצת כח כשנגמר .. שלך , שרית

שרית יקרה, תודה על העידוד. מחמם לי את הלב שאת מוצאת כוח, לעודד אותי, בימים שאני יודעת שקשים לך. אני עוקבת אחרי מה שאת עוברת. מאוד מעריכה את הדרך בה את נלחמת ולא מוותרת. זה נותן המון השראה. תודה יעלה

היי ליאת, נחמד לראות אותך כאן (-: היום. טוב כתבתי כמה דברים ומחקתי....... בסוף. אני מאוד מבולבלת מהיחסיים הטיפוליים וושוב כתבתי משהו ומחקתי לא מרגישה נוח לכתוב בפורום כאלו ללכלך עליה(אני באמת מחבבת אותה), אני עדין שם אצלה ובכל אופן אני חוששת שתמיד הסיפור הזה יעלה מחדש אצלי בסוםו של דבר אני משכנעת את עצמי שזה לא אכפת לי, ניפגעתי למרות שהיא התנצלה ושלחה לי מכתב. אני מבולבלת לחלוטין. רחל

ערב טוב רחל, יחסים "חיים" עם אנשים משמעותיים וקרובים כרוכים לעיתים בעליות ומורדות, אכזבות, תסכולים וכעסים. היחסים הטיפוליים מספקים לעיתים קרובות "מדגם מייצג" למה שקורה לנו גם מחוץ לחדר, ולכן כדאי מאד להתבונן בהם מקרוב, לעבד אותם וללמוד מהם דברים חשובים על עצמנו. אולי הבלבול העכשווי שלך נוכח הפגיעה והעלבון, שהתגבר בעקבות המכתב ממנה, הוא עדות ליכולת חדשה, בוגרת יותר, שמתגבשת אצלך. הקשיבי לבלבול הזה, ודברי עליו גם איתה. זה משהו שמגיע לשתיכן אחרי כברת הדרך המשמעותית שעשיתן יחד. בהצלחה ליאת

שלום, אני בחורה בשנות העשרים המאוחרות, והניסיון המיני שלי מועט. קיימתי יחסי מין מלאים בגיל מאוחר יחסית. בעת יחסי מין, עד שלב החדירה הכל טוב ויפה. החדירה עצמה לא נעימה ומכאיבה. אף כי היו מקרים בהם לא הרגשתי כאב, אך לא הגעתי לסיפוק מיני. מעולם לא הגעתי לאורגזמה עם בן זוג ולא נהנתי מלשכב עם הבן-זוג. מקריאה בספרות, הבנתי שככל הנראה מדובר בווגיניסמוס, לכן רשמתי בפורום זה. אנא המלצתך, תודה מראש. מיטל

שלום מיטל, כדי לדעת האם מדובר בוגיניסמוס, יש צורך באבחון טוב, מאחר וקיימות תופעות פיזיולוגיות ש"מחקות" את התמונה של וגיניסמוס ואינן היא. לאחר האבחון, ובהתאם לאבחנה, בונים טיפול המכוון להיבטים הפסיכולוגיים (שיחות, קבוצת תמיכה) והפיזיולוגיים (טיפול מקומי או טיפול הדרגתי במרחיבים, בעזרת בן הזוג או בלעדיו). הכתובת המומלצת לאבחון וטיפול היא מרפאה להפרעות בתפקוד המיני, כפי שתוכלי למצוא בלינק הבא- http://www.itam.org.il/main/public_clinic.htm בהצלחה ליאת

הי ליאת קיראי בבקשה את השאלה לאורנה ותשובתה כי יש לי שאלה נוספת. http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-788,xFT-691717,xFP-691712,m-Doctors,a-Forums.html אז מסתבר שזאת לא רק תחושה דיברנו על זה וההרגשה הדדית.(זה קשה לי היות ובכל שנות נישואי לא קרה לי דבר כזה).עדיין לא קרה כלום אבל...הכל בוער בפנים. שאלתי היא אני מאוד רוצה לספר ולדבר על זה עם המטפלת שלי ,אבל אני חוששת מה היא תחשוב עלי(היא גם מטפלת זוגית). תודה היום אנונימית.

שלום לך אנונימית, כאשר אנו עומדים (ועומדות) תחת החופה, נשבעים אמונים לבחיר לבנו, אין פירוש הדבר שאנו נקראים להמית בתוכנו את הסקרנות, העניין והתשוקה כלפי כל דבר אחר שאינו בן הזוג שלנו. המטפלת שלך, גם בהיותה מטפלת זוגית, יודעת זאת היטב. אם תספרי לה על הבעירה החדשה שניצתה בך, היא (מן הסתם) תחשוב שאת אדם בריא ונורמלי, שנקלע לאחד הפיתויים השגרתיים שמזמנים לנו החיים, ומצוי בתערובת של בלבול, הנאה רבה, סקרנות, משיכה ואשמה. חדר הטיפול הוא ה-מקום לדון ברגשות אלה, וחדר הטיפול של מטפלת זוגית על אחת כמה וכמה. אל תהססי. אני מאחלת לך שהאש לא תכבה אצלך אף פעם. ליאת

נראה לי שאני השאר אנונימית לעת עתה,נחמד לי ככה.(יותר משוחררת). מה את אומרת?

פעמיים כי טוב,ביום ראשון?!

ערב טוב , באמת קשה לי , ואפילו לא יודעת מאיפה להתחיל ! יש לי אחות שגדולה ממני בשנתיים ( בת 21 ) בשבוע האחרון היא השתנתה לגמרי – ההשתנתה 180 דרגות , לא יודעים מה קרה לה , השנה הזאתי עשתה הפסקת לימודים ללא שום סיבה ניכרת ( היא סיימה רוקחות שנה ראשונה בממוצע טוב מאוד ) . נראה לי שהיא נכנסה לדיכאון קשה ולא מצליחה לצאת ממנו , רוב הזמן בחדרה , "כאילו רגועה" , כותבת הרבה וכששואלת אותה מה את כותבת ? אז תשיב עוד שבועיים תדעי-ביום ההולדת שלי . וכשיושבת איתנו אז רק בגופה ואפילו לפעמים לא יודעת על מה מדברים , מתרגזת וצועקת עלינו בקלי קלות ואח"כ היא באה ומתנצלת , תמיד ( בשבוע האחרון ) היא אומרת שהחיים חסרי ערך , לא נשאר לי עוד ... , וגם כן , היא קנתה יותר מ-200 פרחים ואמרה שזה ליום ההולדת שלה ( זה ממש מוזר בשבילי והיא בקשה ממני שלא להגיד לאף אחד על זה – זאת הפתעה ) היא נתנה לי את הטבעת שלה , ואמרה לי תשמרי עליה היטב , זאת מתנה ממני , אל תשכחי אותי !!! כאילו שאנו נפרדות ! בכינו הרבה ... אני מאוד מפחדת עליה , ההתנהגות שלה ממש מוזרה , אני ואיתה בחדר , אף אחד לא יודע מה קורה , אני מרגישה שאנו כל כך רחוקות זו מזו )בשבוע האחרון (, זה ממש קשה , מה אני יכולה לעשות

שלום מיה, התנהגויות מהסוג שאת מתארת יכולות להיות אופייניות לאדם עם כוונות אובדניות. המחוייבות שלנו לחיסיון ושמירת סוד נופלת בחשיבותה מהמחויבות לחיי אדם, ולכן - גם אם ישנו ספק קטן, אני מבקשת ממך לפעול לאלתר, ולערב אדם מבוגר נוסף, שיוכל להפעיל שיקול דעת. תוכלי לומר לאחותך שאת דואגת לה, ולבקש ממנה לפנות לעזרת אדם אחר המקורב אליה (אמא, אבא, קרוב משפחה כלשהו שאתן סומכות עליו, וכיוב'). כסטודנטית, היא יכולה לפנות לשירות הפסיכולוגי במסגרת הדקאנט, ולקבל סיוע. במידה והיא תעמוד בסירובה לשתף אחרים, עליך לעשות זאת בעדינות במקומה, ולהכניס לתמונה את ההורים. אני מציינת "בעדינות" כי בהחלט יתכן שאינה מתכוונת *באמת* לפגוע בעצמה, אבל היא בהחלט מאותתת על מצוקה, ואין להתעלם מזה. נסי לפעול ברגישות המתבקשת, אך ללא דיחוי. כל הכבוד על העירנות ליאת

תודה על המלצתך , אבל נסיתי לדבר איתה על מצבה , לעודד אותה , לתמוך בה , לגיד לה שאני דואגת לה הרבה ,... היא תמיד אומרת שהכל יסתדר אחרי שבועיים( תאריך יום הולדה) ולא צריך לדאוג ועדיף לא לשתף גורם נוסף ובמיוחד הוריי בתמונה ... וגם כן היא אומרת לי שאני סומכת עליך , אל תבגדי בי , תהי החברה והאחות הקרובה ללבי , לא רוצה שמישהו ידע מה קורה איתי , ובוכה ובוכה ... ולכן אני נמצאת בדילימה קשה ומסובכת : האם כדאי להעריב מישהו בתמונה או לא ? !!! ...

ערב טוב , האם יש איזהשהו טיפול להמנע ממני להזיק לעצמי ( לחתוך , לשפוך משהו חם , ... ) ? אני כן מטופלת (כמעט חודש) בשיחות ע"י פסיכיאטר וגם כן תרופות , אבל עד עכשיו שום דבר לא מונע אותי מלהזיק לעצמי מתי שיש דחף לכך ... תודה ולילה טוב ,

ערב טוב, הטיפול בו את נמצאת כרגע (שיחות+טיפול תרופתי) יוכל לתת מענה לקשיים שלך ולנטייה לפגיעה עצמית, אולם יש להביא בחשבון שזה ייקח זמן. הטיפול התרופתי שאמור להפחית מתחושות הדיכאון מגיע למלוא השפעתו רק אחרי למעלה מחודש ימים. עד שתחושי הקלה, אני מציעה לך לשמור על קשר רציף עם הפסיכיאטר, ולדווח לו על הדחף ההרסני. לפעמים אפשר לשלב, לפחות לזמן מה, טכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות, בהן יתורגם הדחף לפגיעה עצמית בהתנהגות אחרת, פחות הרסנית. עליך להתאזר בהרבה סבלנות, ולהמשיך להילחם על עצמך. בהצלחה ליאת

אני בסוף שנות העשרים עומדת לקראת נישואים שניים,יש לי אחות בתחילת שנות העשרים ,בחורה יפיפיה,אני מרגישה שהיא מאד מחצינה ואף מעצימה את נשיותה ויופיה באופן בו היא מתלבשת ומתאפרת שהיא נפגשת עם בן זוגי,ולא בגלל שהוא מוצא חן בעניה אלא רק לצורך הפגניות-אני כאן ואף יפה הרבה יותר מאחותי,אני מאד אוהבת אותה,אך זה מאד מטריד אותי,בעבר בן זוגי שיבח את יופיה ואף אמר לי שהיו לו פנטזיות מיניות לגביה,הלכנו לטיפול בעקבות הענין והכל חלף,אך בכל זאת אני מוטרדת ,פעם רמזתי לה שזה מציק לי,היא ביטלה אותי ואמרה לי שזה בראש שלי כמובן שלא יכולתי לספר לה על המקרה,בפעם הראשונה שהתחתנתי כולם נגשו אליה ואמרו לה כמה היא יפה,אני הכלה לא הייתי הבולטת,קצת עצבן אותי עד שאפילו הפעם חשבתי להתחתן ברבנות ולא באולם,מפריע לי ומטריד אותי שזה המצב וכך אני מרגישה,רציתי לשאל אותך ליאת מה את חושבת,זה טבעי?

נתנאלה שלום ברור שסיפור כמו שלך מוכר מאדומאד טבעי הרי כולם יצורים אנושים ולכולם יש פנטזיות ומישכות מיניות וזהשאולי בו זוגך לחיים מתסכל באחותך ואף נהנה ממה שהוא רואה זה נורמליאבל זה דורש בדיקה מעמיקה כאשר הוא פותח בפניך צוהר לאפשרות של חשנית מניות ומשיכה לאותך כל עוד הטוא אמיתי זה טוב כי יכל לעשות את זה גם עם מישהי אחרת מהצעד ולא לספר לך דבר וזה יותר פוגע.

מנסה למצוא את הכוחות שבי.מאמינה שהם קיימים,היא מאמינה שהם קיימים אז כנראה שיש כאלו..אבל מאבדת תקווה אל מול ייאוש,אל מול כאב.כאב המשתיק כל דבר אחר ,הוא גורם לא לכאוב בכלל,להיות ככה ללא רגשות.למה איך ומה גורם לי להמשיך בדרך הזו מבלי לשנות מסלול.ושיגידו שאני לא מנסה.כל יום הוא מלחמה בלתי פוסקת. ובמלחמה הזאת אני לא אנצח. כבר לא אופטימית. לא יודעת איך לסיים.... ליאת אני באה ואת כבר הולכת :( חבל...אם כבר סיימת את לא חייבת לענות... אפשר להתעלם באלגנטיות...

היי ליאת, ראשית ,לא מבקשת שתשיבי להודעה הזאת. גם לך מגיע יום מנוחה. מניחה שמחמת השעה המאוחרת לא השבת על "מוציאה מילים" ,או שלא היה לך מה לומר.... ופתאום הבנתי שהדברים שלי באמת לא ראויים לתגובה, כי המילים תמיד אותם מילים.ובאמת אין מה להוסיף על מה שכבר נאמר לי אינספור פעמים. אני תוהה איך לא נמאס למטפלת כל שבוע לשמוע . ואולי בעצם כן נמאס לה. אבל היא לעולם לא תגיד לי שעליתי לה על העצבים. וזו מחשבה שעוברת לי בראש די הרבה ,ומוציאה ממני את כל הכוח,רצון,חשק,וטעם להמשיך להגיע לטיפולים. לא נעים להיות עוד מטופלת אחת מיני רבים ,עוד "מקרה" ,עוד משבצת של שעה , לא נעים שהיא צריכה להעמיד פנים שאכפת לה רק כי זו העבודה שלה, שהיא התייאשה כבר מזמן מלטפל בי אבל "אסור" לה לומר את זה.... וזה בסדר שהיא התייאשה... לא קשה להאשים אותה כי אני מזמן התייאשתי. אני צריכה להגיד לה תודה שהיא מסכימה לקבל אותי בכלל, ועוד יש לי טענות.... זה האבסורד... אני כבר לא מוצאת טעם לדבר איתה על התחושות האלה( ליאת,אם היית עונה זה מה שהיית אומרת לי,לא?) זה לא ייעשה שום דבר. אומרים שזה חלק מהתהליך "לדבר על זה" שכביכול זה מקדם את הטיפול,אבל זה לא.. גם אם אדבר איתה לא יהיה אכפת לה,היא לא תשים לב,היא לא תבין , לא יודעת אם היא אי פעם הרגישה כל כך לבד עם ההתמודדויות,עם כאב,היא לא יודעת איך זה מרגיש לקום כל בוקר אחרי סיוטים,לנגב את הדמעות........ היא לא יודעת איך זה להרגיש לא שווה,לשנוא את עצמה, לכעוס על עצמה. היא לא יודעת. וגם אם מלמדים בחוג לפסיכולוגיה איך זה מרגיש, היא אף פעם לא תוכל באמת לדעת איך... לפחות לא כמוני.... ואני כבר השלמתי עם זה שאני רק עוד "מקרה" אחד מיני רבים ,אין צורך להגיב... אני חשתי צורך לרוקן מילים על הדף..ותודה למי שהקשיב.. סליחה שממורמרת... סליחה שכתבתי מה שכתבתי... זה מה שכואב לי עכשיו.. חן

מחבר: מירב תאריך: 19.10.2007 שעה: שלום אני בת 37 לפני כשנתיים בערך התפרצו אצלי חרדות ונגשתי לטיפול של קלונקס 0.5 מ"ג 2 ו2 ריסטל 20 מ"ג עם הזמן הרגשתי טוב ולקראת השנה השניה הרגשתי אפילו יותר טוב, ובכלל חשבתי שאהי בראיה והפסקתי אותם על דעת עצמי 4 חודשים. לפני חודשיים בערך התחלתי להרגיש בשינה בלילה ומיד הבנתי שזה מזה וחזרתי לקחת את הריסטל ומידי פעם קלונקס ללילה. כנובן שבמהלך החודשים העלו היו שבועות שהרגשתי מצויין וישנתי מצויין אבל יש כמה ימים אחת לשבועים בערך שיש חרדות למשך כמה ימים אני מצליחה לתפקד כי אני לא מוותרת אבל מורגש עלי במצב הרוח. לאחרונה מטרידה אותי המחשבה שאולי הריסטל כבר לא משפיע כמו שהיה אז. דברתי על כך עם הפסכיאטר ואמרתי לן על הנפילות והוא המליץ להמשיך את הריסטל ואת הקלונקס. חוסר הבטחון הזה גורם לי למחשבה שחלילה אני יאושפז בבית חולים למרות שאני אומרת לעצמי שזה מחשבה לא רציונלית כפי שעשיתי בסיביטי(קורס) האם זה טבעי ואם יש לך איזה פתרון שאני יכולה לעבוד עם עצמי בתודה

שלום מירב, כדורים נוגדי חרדה הם דרך טובה מאד לשכך את התופעות שאת מתארת, ולכן המשיכי את המעקב הפסיכיאטרי. לטעמי, חשוב שתהיי מלווה גם ע"י טיפול פסיכולוגי שבועי, שיוכל לתת מענה לתכנים הספציפיים של החרדה ולהרגיע את המחשבות המטרידות. אני מזכירה לך שאשפוז בכפייה נעשה רק במקרים של מסוכנות, ולכן אין סיבה שתאושפזי, אלא אם תחליטי על כך מרצונך. נסי להירגע :-) ליאת

תוכלי לראות בבקשה .. שיהיה .. שבת שלום .. וסופש נעים, שרית

השבתי לך שם. לילה טוב ליאת

הי ליאת, סתם כבד לי על הלב ..חשבתי על השתיקה שלי מולה ועל השתיקה שלי מול המשפחה שלי שתפסה נפח מאד מאד גדול בתקופה האחרונה. על מחירים שאפשר לשם כשמוציאים מילים, אומרים דברים, מאידך על המחיר ששילמתי שנים כששתקתי...אף פעם לא אהיה מה שלא הייתי אז, אני לא יודעת להיות היום. אם שתקתי אז, אני שותקת היום ולא משנה כמה פעמים יגידו לי שאני כבר גדולה, בתוכי בהרבה סיטואציות אני קטנה..חשבתי על השתיקה שלי מולה, בחדר וכמה קשה לי להיות קשה. כמה קשה לי להקשות עליה. כמה אני מרגישה לא נוח כשאני עושה לה לא נוח. ואם היא באמת כבר לא סובלת אותי? אולי המילים שלה באות משם ולכן כל כך פוגעות.. למה קשה לי להתבגר, לקבל אותה נפרדת ולהופכה לבשר ודם ולא אלוהים..אני מרגישה בלעדיה כל כך נטושה, כל כך לא יכולה לצפות מראש את הפגישה הבאה, כאילו אוקיינוס מפריד ביינינו, כאילו שבוע הבא בכלל לא באופק. כאילו היא הלכה לי לאיבוד. מצד שני הנוכחות שלה גם מסוכנת , מסכנת אותי , אני שומרת על שתינו. אבל עדיין לא מצליחה להבין מאיפה בא הרצון שלי להיות כמוהה? מרגשי נחיתות? הרי אני פוחדת ממנה. אז בעצם אני רוצה להיות כמוהה בכדי להפחיד אחרים? במה אני בעצם מקנא? בתכונות האופי החזקות, הלוחמות, בהישרדותיות..למה היא נתפסת שם אלוהים? (קשה לי להאמין שככה תפסתי מאימי, אבל סביר להניח שככה היה..)אבל סך הכל אני 'די בסדר', אז למה לקנא בה? איך הפחד והקינאה מסתדרים יחד?איך אני רוצה להיות קרובה כל כך אליה כשאני מפחדת ממנה וממילותיה? טוב, אני חושבת הרבה, לא יודעת אם זה מוביל לאנשהו..הכמיהה אליה מריצים אצלי את כל גלגלי החשיבה... סתם הרהורים, וסתם בקשה של חיזוק ועידוד , בעצם לא סתם בכלל. אני רוצה ממך מילה טובה , משהו שאוכל להתנחם בו תודה שאת פה בשבילי ניבה

ערב טוב ניבה, ההשוואה שאת עושה בין מה שקורה לך בטיפול למה שקורה לך מול המשפחה היא בלתי נמנעת ומעניינת. כאשר אנחנו פוחדים ממישהו ובו בזמן הופכים אותו לאלוהים, אנו למעשה מפרקים אותו מהחלק המאיים והרודפני, ומשאירים רק את החלק הטוב והמגונן. כך אנחנו גם פוטרים את עצמנו מהצורך לכעוס או להילחם. הלוואי שהיית מצליחה להביא אליה את מה שאת מביאה לכאן, כולל הקנאה בטוב שאת מייחסת לה, ובכעס שלך על כך שאת תלוייה בחסדי הטוב הזה. אני חשה אותך עובדת מאד בטיפול שלך, ניבה, וזה מעורר התפעלות אמיתית. ממך וממנה. איתך, כמו תמיד ליאת

היי אני נשואה טרייה ולבעחלי כמעט אין חשק מיני הוא היה כך גם מהכרתנו הקצרה לפני חתונה אבל אז היה נתון ללחצים אז חשבתי שזה ישתפר....הדברים התחילו להשתפר אבל אין שום שיפור......הוא גם לא מחבק ולא מנשק אם אין סקס וגם כשכבר מקיימים יחסים פעם בחודגש לרוב אני מרגישה שעןשה לי טובה...דיברתי איתו הרבה בנושא אך ללא הועיל לטענתו הוא בלחצים ושזה ישתפר עם הזמן וגם אומר לי לפעמים שרק סקס בראש שלי כך שאני אפילו חוששת ליזום סקס ומרגישה כמו נימפומנית חולנית....כשאני רואה אנשים מתנשקים בטלויזיה נהיה לי דמעות בעיניים ולא יכפת לו שאסתכל בסרטים כחולים לבד וגם הם עושים לי חשק לבכות..אני מאוד משתדלת לדבר אליו יפה לטפח את עצמי מכל הבחינות אך ללא כל הועיל....אני בחורה צעירה ...

שלום אפרת, הצורך בסקס הוא צורך טבעי ולגיטימי, ואינו מעיד על בעיה כלשהי. הבעיה מתחילה כאשר יש פער גדול מדי בין בני הזוג בעוצמת הצורך. הפער שאת מתארת גורם לך תסכול גדול, ואף פוגע ביחסים ביניכם. אני מציעה לך לפנות ללא דיחוי להתייעצות עם פסיכולוג או יועץ זוגי/מיני, כדי ללמוד האם יש אפשרות לקרב אתכם לכלל פשרה אפשרית. אל תוותרי ! ליאת,

הי אפרת אני שמחה שמצאת מקוםשאת מאימינה ופרקן וששרת את הרגשות שלך בנושא ןרגשותייךלגטמיות השאלהשמבקשת כן. אם ניסת לדבר איתו האם הוא יחמק וענה לך בתשובות מתחמקות זאת אומרת סטה בנושא שחשוב ועיקרי אצלך ודיבר איתך על שנוחמ לו. כי אם כך היהרז זה יכול לעורר חשד שיש לו מישהי מהצעד ושם הוא מתפרק ואצלך הוא מתחם כי את הרי מספרת כאן שהוא לא מחבק ומנשק אותך אעאפילו בקיצר כדאי בשלב זה או אחר אפילו לערב איש מקצוע. מקווה שבעלך יחזור לרגשולחדש לך וחמם את ליבך ווגגוף ואף ירטט אותך ולא יקרר ויצנן את יחסכם.

ערב טוב, אני בטיפול שנה ושבעה חודישם. עם כמה הפסקות באמצע. הטיפול בעיקר סביב אובדן, בדידות (החלטה אישית כתגובה לאובדן), התעללות בילדות ותקיעות בחיים. התלות שפיתחתי כלפיה מפחידה אותי נורא, ואני כל הזמן מראה לה את הצד האחר כלומר שלא איכפת לי ממנה, שאני לא מאמינה לה שאיכפת לה ממני, קרירות, ריחוק, ביטולים לפני הפגישות הכי חשובות. ניתוק לכמה חודשים בלי שום סיבה, העיקר שלא תרגיש עד כמה אני צריכה אותה. אני מנסה לפעמים סתם להתקשר אליה בכדי לשמוע את קולה, כי זה מרגיע אותי, לפעמים הודעת סמס נותנת לי הרגשת בטחון שהיא כן חושבת עלי. אבל עוד פעם, זה נורא מפחיד ומרחיק אותי ואני לא יודעת איך אני אפטר מזה. היא מרגישה את זה, וכל הזמן מדברת על כמה אני חשובה לה, ואיך למטפלים יש רגשות אפילו אם הם לא מראים את זה ושהיא רוצה לעזור לי, רק שאני ארשה לה, שאקח את ידה. אבל אני מבוהלת. מה אעשה?

שלום גלית, מערכת יחסים בינאישית בריאה היא כזו המאפשרת נפרדות ומרחב מבלי שאיש מן המעורבים בקשר יחוש נטוש או נעזב. אנשים עם צרכי תלות חזקים אינם יכולים לשאת את המרחק מהדמות החשובה להם, ולכן הם נצמדים בכל הכוח או נשמרים כמו מאש... טיפול פסיכולוגי טוב יכול להעניק הזדמנות נפלאה ללמוד להתקיים בתוך קשר מיטיב, מבלי לחוות נטישה ופגיעה. גם אם כרגע את חשה תלות נואשת ופחד להתמסר, ההתגברות והנכונות להסתכן עשויה להניב פירות חשובים עבורך. זכרי שאובדן אינו גזירת שמים, ולקשר יכולות להיות גם תוצאות מרגשות ומספקות. לא חבל לבחור בבדידות? ליאת

שלום רב לפסיכולוגית הפורום יש לנו ילדה בת 2.9 שנים ותינוקת בת 6 חודשים. השבוע באחד הלילות ב 12 בלילה, הגדולה התעוררה בבכי ובצרחות והייתה ממש היסטרית. היא לא נרגעה וככל שניסינו לגשת רק נתקפה ביותר היסטריה והייתה ממש אגרסיבית כלפינו. מיותר לציין שבעקבות הצרחות גם הקטנה התעוררה והייתה חגיגה שלמה. לקח לנו שעה וחצי להרגיע את הגדולה ובמהלך הזמן הזה היא 3 פעמים השתינה על עצמה. בסופו של דבר היא נרגעה קצת וכששאלנו אותה מה קרה, אם משהו הפחיד אותה היא אמרה: "האיש הגדול רץ בחוץ ועשה רעש". בהמשך היא גם ישנה איתנו במיטה כל הלילה (היא תמיד ישנה במיטה שלה). אני מבקשת לציין שלאחרונה אני מרגישה שהיא יותר נדבקת אלי (למשל כשאני מרדימה את הקטנה ואנחנו יושבות בסלון היא רוצה לבוא איתי לחדר בזמן שאני שמה אותה במיטה). עניין ההרטבה במכנסיים קיים אצלה כבר כמה זמן. היא נגמלה בגיל 2.5 מרצונה ויוזמתה. בהתחלה הכל היה בסדר והיא ביקשה לשירותים. בחודשים האחרונים היא מחזיקה עד שבורח לה והיינו בטוחים שזה עניין של שליטה ותשומת ולכן לא עשינו מזה עניין. באותו ערב, כאשר הפשטתי אותה למקלחת היא פתאום השתינה על עצמה וראיתי שזה לא רצוני (וזה למרות שעדיין לא פתחתי את הברז - מה שלפעמים גורם ליציאת פיפי). לשאלתי: 1. האם נושא ההרטבה במינון הזה מצביע על בעיה ומצריך טיפול? אם כן, איזה והיכן? אני חייבת להדגיש שבכל יום בורח לה כמה וכמה פעמים בגן ובבית ולרוב זה נובע מזה שהיא מתעקשת לא ללכת לשירותים או פשוט לא אומרת שיש לה פיפי. אחה"צ כשישבתי לידה בשירותים שאלתי אותה למה היא לא הולכת לשירותים כשהיא צריכה והיא אמרה לי שכל הזמן יוצא לה. מבדיקה שעשינו לפני כחודש עולה שאין לה דלקת ואני כבר לא יודעת אם יש לה שליטה על זה או אין לה . חשוב לי לדעת אם זו תופעה ידועה ואיך מתמודדים עם זה והאם זה יעבור, כי אני לא רוצה לעשות מזה עניין ולגרום לה נזק בטווח הרחוק. 2. לאור מה ששומעים היום בחדשות וההתנהגות שלה באותו ערב: היסטריה, פחד, ריגרסיה, תוקפנות התחלתי לחשוב שאולי יש כאן סימפטומים של חלילה תקיפה מינית של מישהו. לא יכול להיות שזה קרה בבית כי היא לא נמצאת לבד עם אף בן/בת משפחה שלא בנוכחותי וכן לא עם חברים/מכרים. התקשרתי בבוקר למנהלת הגן ולגננת ודיווחתי להן העניין ושאלתי אם מישהו שלא צריך להסתובב היה שם. נאמר לי שלא ובכל מקרה אין מצב שנכנס מישהו לגן שאינו שייך לצוות שלא בנוכחותם. כמו כן, הן אמרו שהיא מתנהגת כרגיל ואין שום שינוי התנהגותי או בעיות התנהגותיות.הן סברו שאולי היא התעוררה מחלום רע או מסיוט, אבל מהיכרות שלי עם ביתי - כאשר היא מתעוררת בוכיה מחלום רע זה מתבטא בבכי שנמשך 5-10 דקות ולא יותר מזה. אני רוצה לציין שבאותו ערב וגם במהלך הימים הקודמים צפינו יחד בקלטת של המחזה: "עוץ לי גוץ לי" יש שם דמות קצת מפחידה לטעמי של האישון וחשבתי שאולי זה קשור, אבל זו לא פעם ראשונה או שנייה שהיא צופה בקלטת. מה נראה לך גרם להתנהגות הזו? כיצד צריך להתמודד עם זה אם זה חוזר על עצמו?האם זה אכן סימן למה שאני חוששת ממנו או שאני פשוט הסטרית? תודה

שלום רב, הגמילה מהשתנה היא תוצאה של שליטה טובה בשרירי הסוגרים. גם ילד גמול עלול לסבול מ'תקלות' נוכח גירוי מבהיל ופתאומי, כמו רעש חזק, בהלה פתאומית או היסח דעת בעירות או בשינה, ועל אחת כמה וכמה ילד שהשליטה שלו בסוגרים עדיין חלקית. בדר"כ רופאי הילדים הם הכתובת לבירור סוגיות אלה, והם יידעו להמליץ במידת הצורך גם על מומחים מטעם הקופה שיוכלו לסייע בעזרי הגמילה הרלוונטיים. התקרית החד פעמית שאת מתארת נשמעת לי, על פניו, כתגובה אופייינית לחלום רע, שיכול באמת להיות קשור לסרט, או לעולם המפלצות הרגיל של בני 2-4. התנהגות המעוררת חשד לפגיעה מינית היא כזו המופיעה לאורך זמן, ובטווח רחב של מצבים. לא הייתי ממהרת לקפוץ למסקנות קטסטרופליות מעין אלה, בעיקר אם בגן היא מתפקדת כרגיל. בהיעדר תגובות מעוררות דאגה, ובמקרים נוספים של ביעותי לילה, השתדלי להישאר רגועה ככל האפשר, להימנע מלקחת אותה למיטתך, ולסייע לה להירגע בנוכחותך במיטתה. אם תרגישי שההתנהגויות החריגות נמשכות, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

תודה על התגובה המהירה. אני לא אמא היסטרית אבל ככל אמא אני מנסה להגן על הילדה הקטנה שלי והיום עם כל המודעות והפרסומים את לא יכולה שלא לחשוש מהסנריו הגרוע ביותר ולכן אני עירנית. ובכל מקרה בלי קשר אני מקפידה לשים לב למה שקורה איתה.תודה בכל אופן.

להתמוטט. ו"מתה" מפחד שכך יקרה. התחושות שיש לי כרגע מבעיתות אותי. תחושת אובדן התקווה. חוסר יכולות להנות ממשהו, הכעס, אובדן השליטה, הכאוס, תחושה שהכל מתפרק... שאין כח להתמודד עם הכל. אכזבה מעצמי, אכזבה ממשפחה, חברים, זה שהכרתי והחליט לצאת מחיי ללא הודעה מוקדמת. ואכזבה גדולה - ממקום העבודה. מעבר דירה בפתח וחובות כלכליות. קיבלתי הודעה על פיטורין חלקיים..לאחר שהעזתי לומר לאחת המנהלות במשרד החדש שיש במקום "יחסי אנוש גרועים". שנים רבות מילאתי את מטלותיי במסירות, אדיבות ומקצועיות יוצאת דופן. אולם בפוליטיקה (במקומות עבודה) כשלתי. ועכשיו אני צריכה להתמודד עם ההשלכות של משרה חלקית, במשרד עלוב וחסר תנאים. ואין, פשוט אין עם מי לדבר. שפל אנושי שדבק ללא הבחנה בכל אחד ואחד. אולי ניסיתי לשנות את העולם, אולי ראיתי בו יותר טוב ממה שיש בו באמת. הייתי טיפשה. מרגישה שהכל סוגר עלי והאויר אוזל...מנסה להתעודד..יש קומץ חברים, מטפל רוחני..אולי הפעם זה חשוך מרפא? יש מרפא לאכזבה מרה? מעצמי (שאף פעם לא מוצאת את האומץ לחיות באמת, שאין בי את החוסן להתמודד טוב יותר), מההוא שהתאהבתי בו (ולא היה מסוגל להתמודד עם זה וגם אפילו לא להודות בכך בפני), מהסרחון הפוליטי בעבודה.. ההורים הממורמרים והלא יציבים (שלא מסוגלים לתמוך, להוות רשת, שעם עצמם בקושי מסוגלים להתמודד). איך מוצאים את המוטיבציה לבנות מחדש? מה עושים כאשר מתייאשים מהחיים?

ליאורה ערב טוב, עצוב לשמוע עם כמה עומס את מתמודדת בימים אלה. זה באמת נשמע רע. כמו אצל שרית, גם אצלך הצרות מגיעות יחד, בזמן הלא מתאים. פיטורין ממקום עבודה בטוח - בעיקר על רקע קשיים כלכליים - הוא גורם דחק משמעותי, הגוזל משאבים נפשיים יקרים. אם יש לך קומץ חברים טובים, זכית. חברי אמת יכולים לרפד גם חבטות קשות, וללוות אותך בדרך חזרה למעלה. חברים הם גם מי שמזכירים לנו שכישלון מקומי לא צובע את כל הקיום שלנו בצבעיו הקודרים. אני מאחלת לך שתצליחי להפיק מהחוויה הכואבת הזו סוג של שיעור (כן, סירחון פוליטי הוא משהו שצריכים לדעת לעקוף באלגנטיות במקומות עבודה מסוימים), ולהביא את עצמך לסביבה האנושית לה את ראויה. חזקי ואמצי ליאת

אשמח אם תעזרי לי. כל פעם שאני יוצאת מהשיחה עם הפסיכולוגית שלי אני יוצאת עם הרגשה שאני זו האשמה. שאני זו שגורמת לחיים שלי להיות בשפל, שאנ יזו שמרחיקה אנשים ממני, שאני זו שלא רוצה להתקדם... שאני זו שלא רוצה להשתנות..... זו הרגשה מאוד מעיקה ואני מנסה להסביר לה בכל מיני דרכים שקשה לי, והקושי הזה מונע ממני לעשות הרבה דברים אבל הרגשת האשמה שהיא משאירה אצלי נוראית ואני כל השבוע ב-DOWN לגמרי... מה לעשות עם זה? לדבר איתה? לברוח ממנה?

שלום שני, לפני שבורחים מטיפול ש'מרגיש' לא קשוב ולא אמפתי, חייבים לדבר ולדבר ולדבר. אין בכוונתי שעליך להמשיך ולהתגונן מפני ההאשמות, אלא לומר בכנות וביושר מה את מרגישה ובאיזו תחושה את נשארת במהלך השבוע. בהתאם לתגובתה תוכלי להמשיך ולבחון מה הלאה. בהצלחה רבה ליאת

תארי לי סיטואציה שבה שני משתפת ומתארת לפסיכולוגית את תחושותיה והיא לעומתה מתגוננת ותוקפת אותה, את המטופלת. איך ניתן להשלים עם מצב זה אם למשל המטופל היה בטיפול שנתיים+ ?

אני בטיפול כבר שנה פלוס , אני לא ממש מצליחה לדבר שם יותר מיידי רוב הזמן אני שותקת (למרות שתמיד לפני הפגישה אני מרגישה שיש לי מיליון דברים להגיד ) , אני לא מצליחה לסמוך עליה (קשה לי הרעיון שהיא נמצאת שם כי היא חייבת ) ואני לא חושבת שאני אצליח , ניהיה לי ממש רע , היום הרבה הרבה הרבה יותר רע לי מאשר לפני שנה , הכול ניהיה ריקני ואני נמצאת באי שקט כל הזמן , אני ממש מרגישה שאני צריכה עזרה נפשית (והאבסורד הוא שאני מקבלת עזרה כזאת )אני לא מצליחה להפסיק ללכת לשם פיתחתי תלות , ואני כבר לא יודעת מה אפשר לעשות .. אין לי כוח ..

שלום 'אחת' אם תעשי חיפוש קצר בפורום (מילות מפתח "אמון במטפל" או "שתיקה בטיפול") תוכלי לקרוא הרבה דיונים קודמים בנושא. כנראה שאין ברירה אלא להתעקש, ולצמצם בהדרגה את טווח הביטחון. הקושי לקחת את העזרה שמוצעת לנו, יכול להיות קשור לחוויות מוקדמות יותר בחיינו, וזהו נושא טיפולי ממדרגה ראשונה. נסי לדבר לפחות על הקושי. אני מאמינה שהשאר יגיע בהמשך. סבלנות ואומץ... ליאת

אני יכולה בבקשה,לשאול אותך שאלה במייל?

ליאת יקרה שבת-שלום המטפלת שלי אמרה לי במהלך שיחה ביננו "למרות שאני אוהבת אותך ורוצה להמשיך לטפל בך,את עדיין בודקת אותי". אני מטופלת אצלה כחצי שנה ,כשבשלושה חודשים האחרונים עברנו לפעמיים בשבוע עקב משבר שעברתי. היות ומיבחינתי להגיד לה שאני אוהבת אותה היה לי מאוד קשה וכתבתי לה את זה ולה נראה לי שזה משהו שבא כלאחר יד,אני כל הזמן חושבת האם היא באמת אוהבת אותי או לא. ליאת האם מטפל יכול באמת לאהוב מטופל שלו או שאתם משחקים תפקיד ונכנסים לדמות ואם כן האם האהבה שווה לכל המטופלים. אני שואלת היות ומדובר בפסיכולגית קלינית מומחית,ותיקה מאוד בתחום(מס הרשיון מתחיל ב-1)שלא מקבלת מטופלים חדשים וקיבלה אותי למרות זאת(היתה לנו הכרות קודמת שיטחית-הבן שלה היה לקוח שלי)ואח"כ עברנו לפעמיים בשבוע וכששאלתי אותה בפגישה המדוברת אם היא היתה יודעת שאני צריכה פעמיים בשבוע היא היתה לוקחת אותי לטיפול ,היא אמרה שלא. אז שאלתי אותה אם היא רוצה להמשיך לטפל בי לאור תשובתה וואז היא אמרה לי את הנ"ל(שהיא אוהבת אותי ורוצה להמשיך לטפל בי ולמרות זאת אני עדיין ממשיכה כל הזמן לבדוק אותה). אשמח לשמוע את חוות דעתך המלומדת,איריס.

שלום איריס, (אני אוהבת במיוחד שאלות של "האם אתם הפסיכולוגים...") פסיכולוגים הם אנשים שונים ורבים, עם מאפייני אישיות רבים ושונים. המשותף לכל הפסיכולוגים הקליניים הם ההכשרה המקצועית הממושכת והאחריות המקצועית המעוגנת בחוקים קפדניים של אתיקה. לטעמי, אי אפשר לטפל טוב מתוך עמדה של העמדת פנים או משחק תפקידים. מטופלים הופכים יקרים למטפליהם, במוקדם או במאוחר. השאלה אם אהבה זו מתחלקת שווה בין כל המטופלים דומה לשאלה האם הורה אוהב את ילדיו באופן שווה. אני רוצה להאמין שאהבת המטפל ניזונה ומתפתחת על רקע היחסים עמו, ולא באופן שרירותי "כי ככה צריך". על כל פנים, המשאלה להיות מטופל אהוב במיוחד - גם אם היא משותפת למטופלים רבים - מהדהדת חוויות מוקדמות יותר, וכדאי מאד לדון בהן עם המטפלת. בהצלחה רבה ליאת

אני לא מבינה מה קרה וקורה איתי! לפני כ- 8 שנים סיימתי את התואר הראשון והשתלבתי במקומות עבודה. במשך הארבע שנים האחרונות אני נעה הלוך ושוב, מתלבטת אם להמשיך לתואר שני ובמה. היתה שנה שאפילו נרשמתי וכעבור שבועיים עזבתי. השנה נרשמתי שוב לתואר שני ואני אמורה להתחיל בשבוע הבא...ושוב, אני מקבלת פיק בירכיים, מתמלא בפחדים וחששות ולא בגלל הלימודים עצמם, אלא בגלל שאני לא סגורה על התחום מבחינת יכולתי להצליח בו בהמשך... ומבחינת ביקוש לתחום שאינו בין הבולטים ביותר וההיצע ושוק מבקשי העבודה בתחום רווי. לפני כ- 8 שנים לא הרגשתי נקיפות מצפון לקחת מהורי כסף ללימודים ואילו השנה אני טובעת ברגשות אשם על כך ואולי בגלל העובדה שהלימודים יקרים פי 2 מהתואר הראשון, והורי יצאו לפנסיה. אני פוחדת ודואגת שאני לא מכלה את כספם לשווא ואולי יכולתי ללכת ללמוד משהו שיותר אהיה שלמה איתו אף על פי, שאני לא שלמה עם כלום. אני לא יודעת ומסוגלת לקבל החלטה ואמצא שלילה בכל תחום מקצועי. אני חשה כאילו שעד היום יכולתי להתמרח בזמן, לא להתחייב ואילו עכשיו שכבר אני די באיחור מבחינת שכבת הגיל שלי לתארים שניים, אני נאלצת בעל כורחי 'לחתוך' ולהסגר על משהו, העיקר שהסגר ולא חשוב כ"כ על מה. אשמח לשמוע הארות ותובנות, מדוע אני מתנהלת באופן הזה. אני רוצה לציין כי בשנים האחרונות איבדתי את הבטחון עצמי שלי. שתהא שנת לימודים פוריה

שלום גלי, אני מזמינה אותך לקרוא את תשובתי ל-ME קומה אחת מתחתייך, בהתייחס לקבלת החלטות ולשיקולי רווח והפסד. מעבר לכך, כמו שהדברים נשמעים בפיך, ההחלטה ללמוד נעשית במידה של שרירו?ת, לא מתוך סקרנות ועניין אמיתיים, אלא מתוך תחושת בהילות או השוואה חברתית. בעיני, זו אינה נקודת פתיחה טובה, הגם שהיא יכולה (ככל החלטה אחרת בחיינו) להביא איתה בשורות טובות והפתעות. אני ממליצה לך בחום לפנות לשירותי הייעוץ באוניברסיטה, ולהתעניין על טיפול פסיכולוגי, אשר בו תוכלי - במקביל ללימודייך - לבחון לעומק סוגיות של ערך עצמי ודימוי עצמי, כמו גם סוגיות של תלות/עצמאות מול הורייך. אני מאחלת לך מכל לבי שנת לימודים מהנה ומרתקת. בהצלחה ליאת

ליאת, קיבלתי הצעת עבודה עבודה שדורשת מעבר מגורים לעיר אחרת.ר חוק מהפסיכולוגית ומהמשפחה(העיקר העבודה ואמות מבדידות:). השכר לשם שינוי סביר(בניגוד למקומות אחרים שלא מתבישים להציע שכר זעום..) אבל אני משערת שההוצאות שלי יגדלו ולא אצליח לממן את הטיפול ובטח גם המרחק יקשה עלי. על פי ההכרות איתה, היא בטח לא תוכל לעשות לי (עוד)הנחה...(להתחיל טיפול במקום אחר-ממש לא בא בחשבון).אני רוצה להישאר אצלה(אולי שתעבור עם הקליניקה שלה גם?אציע לה...). אני יודעת שלא תחליטי במקומי(גם היא לא). אבל אולי את רואה דברים שאני לא... ומצטערת על אתמול.מקווה שאת מקבלת את השגעונות שלי...

ערב טוב ME, החיים הם רצף אחד גדול של הזדמנויות, את חלקן אנו מתכופפים להרים, ואת חלקן אנו שומטים ביודעין או שלא ביודעין. החמצות ואכזבות גם הן חלק מהעיסקה הזו. קבלת החלטות היא משימה הכרוכה בשיקולים רבים ומגוונים, חלקם מאיכות קוגניטיבית וחלקם מאיכות רגשית. להצעה שקיבלת יש פנים רבות, תועלות והפסדים, יתרונות וחסרונות. איכשהו, יש לי הרגשה שהדברים אינם כה דיכוטומיים. אני מרמזת לכך שעבור מטפל טוב ואהוב אפשר לנסוע פעם בשבוע גם ממרחק. בכל קליניקה יש דוגמאות חיות לכך. מקווה שתהיי הכי מהר שאפשר עשירה ומאושרת. עדכני אותנו :-)) ליאת

ליאת, עשירה? אני לא חושבת... מאושרת? אני מקווה... את יודעת, באחת הפגישות שחשבתי שאני גם עומדת לעבור, היא אמרה לי שכדאי לי להמשיך טיפול שם...כלומר לא נראה לי שהיא מצפה שאני אמשיך לבוא אליה. לא יודעת איך להסביר את זה...(מקווה שאת מבינה אותי) פשוט לא מזמן הצלחתי לדבר איתה על משהו. ורק איתה אני מוכנה... בכל מקרה לא יודעת אם יישאר לי כסף לזה בין אם זה פה או שם. יהיו לי יותר הוצאות. לא יודעת מה יהיה. אני צריכה לתת תשובה לפני הפגישה. את עוד חוזרת נכון?

ירד אצלך גשם בימים האחרונים? אצלי היו איזה חמש טיפות(וטוב שכך) מקווה שאצלך קצת יותר...

פששש....זה היה זריז:)

ביקשתי שלא תעלי את ההודעות. הרי לא השבת עליהן. זה מופנה אליך...כאילו את עושה דווקא.... הסירי אותם בבקשה אני ביום חופש-חולה

מרגישה כמו חפרפרת.. האור מתיש ואני מתחפרת פנימה לא מצליחה לשתף כמו קודם..כמעט ולא מצליחה לשתף בכלל. אני בשקט. איכשהו באופן מפתיע, אותה אני דווקא כן מצליחה לשתף קצת.. היא אומרת שהתרגלתי מדיי לסגור תריסים כשיש אור עד שאני כבר לא יודעת מתי בטוח לפתוח אותם. אני הוספתי שגם לאור הירח אני מגייסת את התריסים שלי, וכבר כל כך התרגלתי לחושך בחדר, שאני לא זקוקה ליותר מדיי אור. רואה די טוב גם בחושך ומסתפקת בפירורי האור שיש. קצת כואב, קצת עצוב, אבל בעיקר מתיש.. אני כל היום ישנה. לא בטוחה כבר אם בגלל הדברים שכתבתי או בגלל דברים אחרים שנמצאים ברקע. לפעמים אני לא בטוחה מה ברקע ומה בחזית- הם מחליפים מקומות ותפקידים כל הזמן, הניצבים והתפאורה עם השחקנים הראשיים שלי. הניצבים מסתנוורים באורות הזרקורים והתפאורה מתגלגלת בפינות, מבושה. אין פה ממש שאלה.. בעצם יש לי אחת. לא לגמרי קשורה, ובכל זאת קשורה קצת. את חושבת שתהליך טיפולי טוב יכול להתרחש ביני לביני בנוכחות שלה, אבל בלי שארגיש משיכה חזקה אליה, או איזה קשר חזק ונזקקות גדולה כלפיה? אני מרגישה שאנחנו מתקדמות לכיוונים חשובים, אבל היא לא איזו 'נוכחות' חזקה לידי או בי.. 'סלע', כמו שכמה מאנשי הפורום כותבים לפעמים. היא מישהי לדבר איתה שלא רוצה יחס בתמורה להקשבה/לשיחה. אנחנו בכיוון של משהו אז קשה להפסיק.. אבל לבטים בעניין של הכשרה לעומת כישרון והאם היא תדע מה ואיך לעשות, ממשיכים להציק מפעם לפעם.. קשה להחליט להשאר וקשה להחליט לעזוב.. טוב, יהיה בסדר. אני יודעת שתעדיפי לא להיכנס לזה. זה בסדר. שיהיה שבוע טוב, (לילך)

קצת כתבתי וברחתי.. לא חשבתי שאשלח את ההודעה, אז יצא שלא אמרתי שלום ומה נשמע.. נותר לי רק לקוות ששלומך טוב, גם כשאני לא שואלת.. שעבר שבוע רגוע וגם רציתי לומר לך תודה שאת מעלה הודעות בתדירות גבוהה.. שומרת על הגחלת של הפורום הפתוח, הישן והטוב.. זה עוזר.. תודה ליאת יקרה, [עייפה מלראות את השם שלי, אז נוותר עליו הפעם..]

מכיוון שאין אין בארץ חפרפרות, אולי תסכימי לצאת קצת לאור? אולי תגלי שאת משהו אחר? הידעת שהחפרפרת איבדה את כושר הראייה שלה כמעט לגמרי? היא בעיקר מרחרחת. אבל אני לא חושבת שאת לא רואה. את רואה, רואה טוב, לפעמים אולי "מדי" טוב, ומעדיפה לא לצאת לאור, מעדיפה להתחפר בל?בד...זה בסדר.

ערב טוב לילך, הרהרתי קצת בשאלה שלך, על תפקידו של המטפל כגורם (כן או לא) מכריע על התפתחות הטיפול. נדמה לי שפעם הזכרתי את הדימוי של רצים-ספורטאים עיוורים, המחוברים בחבל קצר לאדם רואה הרץ לצידם. נדמה לי שזו המהות. מישהו לרוץ איתו. המדליה הולכת לרץ העיקרי, זרקורי התקשורת מופנים אליו, וכך גם מחיאות הכפיים. ועדיין, הרץ המלווה הוא תנאי הכרחי להצלחה הזו. הוא זה שראה את המוקשים, לחש בשקט - "זהירות אבן", ואולי קצת פחות בשקט "אנחנו מתקרבים לקו הסיום, תתכונן". אישית, אני מאמינה גדולה בכוחות המרפאים הנמצאים בכולנו, ביכולות ההתמודדות גם ללא מעורבותו של מטפל. עם זאת, לדיאדה הטיפולית יש תפקיד מכריע להבנה שלנו את עצמנו, וההחלטה להשאיר אותו בפריפריה מלמדת משהו גם היא. שולחת לך הרבה אור מן הסוג הרך, שלא מכה בסנוורים. שבת שלום :-) ליאת

הי ליאת, אני מודה שקצת קשה לי לבלוע את דימוי העיוור. לא רואה בעצמי עיוורת, גם אם לא את הכל אני רואה, או אם אני רואה רק את מה שאני רגילה לראות. נדמה לי גם שלא כך את רואה את מטופלייך- כעיוורים שרצים לצידך.. ברשותך, אמשיך לרוץ לצידה ואשמור על מאור עיניי :-) מבינה את מה שכתבת, לגבי 'ההחלטה לשמור אותה בפריפריה'.. אבל המרמור הקל על הראייה שנלקחה ממני בטרם עת :-) קצת הקשה עליי לבלוע גם את זה :-) אני לא רואה אותך, אז אני רק מקווה שאני לא מעצבנת עכשיו.. סתם, אני לא תמיד בטוחה שזו החלטה, או שזה כל כך פשוט..גם היא בן אדם והדינמיקה איתה תלויה גם בה.. אבל לא לשם כיוונתי בכלל.. נדמה לי שלא הבנו אחת את השנייה כל כך..לא נורא.. התכוונתי רק לכתוב שקשה לי. זה הכל. זה הסתבך לי קצת בדרך. התכוונתי להגיד שקשה לי לדבר לאחרונה, ושדווקא איתה- אחרי תקופה ארוכה של משבר- משהו זז.. היא מגיעה אליי, או לפחות אני מצליחה לדבר איתה בלי שהיא תגיב באופן לא רגיש, שצורם לי. ושזה טוב אבל קשה לי. לפעמים קשה מאוד. הספקות לגבי ההכשרה שלה עוד מהדהדים, ודווקא עכשיו זה קשה יותר. אבל זה רק טבעי והכל בסדר. הכל בסדר. לא חשוב. אני צריכה ללכת.. ארוחה משפחתית.. תודה בכל מקרה ולהתראות, לילך.

מותר להצטרף בקטנה? בהקשר הדברים שנאמרו בשרשור, כפי שתפסתי אותם אנכי בעניין הדימוי, הייתי הולכת לכיוון קצת שונה. דימוי לא מגובש מספיק, ואני גם לא בטוחה לגמרי במה שאומר. הייתי מדמה את הטיפול כמן סרט מבוך (הו, "לבירינת", סרט כלבבי) שאנו מראים למטפל/ת. אנחנו, שמכירים בתוכנו המוני המונים של פניות ומחבואים ודלתות נחבאות, מעברים חד כיווניים, אזורים חיים, אזורים חסרים, בורות של ידיים (או לא) וביצות סירחון נצחיות, לוקחים אותם לסיור שם בפנים, אבל רק לאן שאנחנו מרשים. תמיד רק לאן שאנחנו מרשים. גם בלי לדעת שומרים לנו נסתרות פנימה... הכל שלנו. שלנו אנו. { מעט שונה, אבל ככה נזכרתי לי בתוכנית ותיקה מאד אחת שבה איש קטן מטייל בגוף האדם. נוסטלגיה... http://www.youtube.com/watch?v=4zy5Kkd0tAQ } המטפל, הוא האיש הקטן, שמבצע איזה מן סוג של הגהה באזורים שאנו מובילים אליהם. לא'דעת זו המילה שמצאתי. אז הוא, מנקודת המבט שלו מנסה (אולי) עם הזכוכית מגדלת הקטנה שלו, לראות מקרוב כל מיני פרטים, שאנחנו, למרות ההכרות הרבה עם עצמנו, קצת מפספסים... בשביל ראייה אחרת כזו אין ברירה, צריך מישהו מבחוץ... איזה פחד... ואני חושבת שדלתות לאזורים שמורים נסגרות כשמפחיד מידי... "הי, בואנה, שם לא נוגעים עכשיו" מבוכי הנפש. מבוכי הלב... וחשבתי, לילך יקירה, מתוך דברייך, על משאלה קסומה אחת - להשאיר את המטפל/ת כצופה. כמו שליאת רשמה כאן פעם מזמן בשרשור ותיק, כאמא שצופה מן הצד בילדים שלה. הילדים, מרגישים את הביטחון מעצם נוכחותה בטווח לא קרוב מידי ומתערב חרד או שולט ולא מאפשר מקום נפחי לרצונות ורגשות, ומצד שני גם לא רחוק, אדיש ומתעלם... נוכחות משגיחה, שמעניקה חופש ותחושת כל יכולות אשלייתית קטנה במרחב מוגדר שכזה, אבל היא מסתיימת (?) עם מכת מציאות כאשר אמא שם לתפוס אם וכאשר נקלעים למצוקה שמצריכה אותה שם על אמת. כאשר אמא רואה ובאה ומכסה בשמיכה בלילה. ועוטפת. ליל מנוחה. לא תלוש (כהודעות שאבדו אי שם). לא כבול (כסלע)... הו, פנטזיה... הו, איזון... (א.ה.)

תודה א.ה. וד"ש למר מחזורי האמיץ ל. מצטערת שאני קצרה... זה כל מה שאני יכולה. אני מבעבעת.. רוצה להפסיק לדבר עם כולם. להשתרשר לשום דבר. לחתוך מכולם ולעבור לדבר רק איתה. בזעם. לדבר איתה ולחנוק אותה, להיחשף ולרשוף גיצים של כעס, להתערטל עוד קצת ולהפוך לה את השולחן, או להכאיב לעצמי. חיבוק חזק מדיי.. של עצבים, כאב ופחד. כמעט נהנית מזה.. מעליבה את עצמי, בהיחשפות הזו בפניה..יש בזה משהו קצת משפיל, ואני בכל זאת לוקחת בזה חלק. בכוח. שילוב מוזר של שנאה והנאה. סוג של עונש אולי.. (כן, קשה לי הקירבה..היא כרוכה באלימות ובגאוותנות הידועה..'האם היא ראויה?'..). אני לא מרגישה עיוורת... מרגישה שנגענו בדברים שהיא עוד לא רואה לאן יקחו, אבל אני כבר מכירה אותם ורואה. בהבלחות של הזיכרון הגרוע שלי אני מצליחה לשרטט קוים וחיצים ברורים למקומות קשים וסמויים.. והמקומות האלה הם אלה שמעוררים בי את הזעם הזה, הלא מוסבר. כי הם חמקמקים, כי הם שם, כי הם מבישים, כי הם 'אומרים עליי דברים'. בא לי לכבול אותה אליי ולרוץ אליהם חזק. בכוח. להטביע אותי באסלות שלי, ואותה איתי. כלפי חוץ הכל כרגיל, אגב. הכל כרגיל.. :-) (זה רק בדמיון) (נראה שבסוף לא הייתי קצרה..)

ליאת שלום, איניי יודעת איך להתחיל אפילו,כי נמאס לי כבר מהכל ואני פשוט 'מותשת' - נפשית ופיזית; הדברים לא מסתדרים כפי שקיוויתי,וראיתי שהכל יותר 'מסובך' ממה שחשבתי,ושאני צריכה כעת הרבה סבלנות ואמונה על-מנת להצליח בפרוייקט. בנוסף - גם חוסר היכולת להרגיש עצב,דכדוך,לבכות וכו',גם זה 'לא תורם',ונהפכתי לאדישה -חסרת-רגש,מעיין 'קהות-חושים',וזה לא מצב שאני אוהבת. וגם את זה אני כותבת ב'עין חצי עצומה',עקב עייפות קיצונית בעיקבות מחוייבות שהיתה לי ושאילצה אותי לקימה מוקדמת,לכן אוליי לא ממש הסברתי את עצמי ואת הרגשתי בצורה הכי ברורה,אך מה שכן יעזור לי זה 'כלים' להתמודד עם האדישות הנוראית ועם חוסר היכולת לחוות עצב,כאב-לב. להתראות בינתיים,, משתנה

הבעיה היא שאני מרגישה כ"כ "כישלון" שלא הצלחתי ב'פרוייקט',אפילו שאני מודעת לכך שזה לא תלוי רק בי,כמובן שאני יודעת שיש עוד אפשרויות ועוד ניסיונות להצליח בדרכים שונות בפרוייקט,אך אני מרגישה כעת פשוט כזו חסרת-ערך,שכלום לא מסתדר לה,אך איני מדוכדכת- כי אפילו לחוש את הדכדוך איני מסוגלת כבר,מאחר ש'חסמתי' כמעט את כל רגשותיי.

ערב טוב משתנה, פרויקט, מעצם הגדרתו, הוא סוג של הקמה יש מאין, מיזם חדש, הדורש לעיתים קרובות התגברות על מכשולים זמניים, עיכובים, צמתי החלטה, ועוד. כמו שכבר הצעתי לך פעם, מוטב לבנות את עצמך כמנהלת פרוייקט הרצה למרחקים ארוכים, עם אורך נשימה וקור רוח. מאמינה בכל לבי שההצלחה בוא תבוא שבת שלום ליאת

תודה ליאת, אך איך אנהל את הפרוייקט ו'ארוץ למרחקים ארוכים',אם ב'מסלול הקצר',הייאוש ועקב כך האדישות -האפטיות,כבר 'שולטים בי'?

מרגישה כאב חד ואיום בכל הגוף, מנסה להחזיק את עצמי מנסה לשמור על עצמי מלא להכנס עוד יותר לתוכי ..לבד למקומות החשוכים האלה, אבל זה לא בשליטה ואני ככ מפחדת, מפחדת..ממה שעולה שם.. (ליאת, ..כל הדברים החדשים האלה שעלו לי בימים האחרונים ..החלום על אבא שלי ..שחלקים מהחלום שביררתי נכונים ..וכל הזכרונות המודחקים , שעלו פתאום ..זכרונות של כמעט עשרים שנה של הדחקה .שבאו בזמן הכי לא טוב בהתמודדות שלי ,ההתמודדות האישית על האונס שעוד לא עובדה ..ועכשיו לחשוב שאולי אבא שלי ..האדם הכי מקסים מבחינתי פגע בי מינית בילדות ?! איך עוברים את זה ?....).. ו..הפחד להתמודד עם זה לבד.. מביא אליי מחשבות הרסניות שמשתלטות עליי ואני ..מנסה לשמור שהצעיף לא יוסר מעל עיניי יותר מידיי.. שלא אראה את האמת הכואבת, כדי שלא אתפרק לחלוטין .. חלק אחד בי מנסה להסיר מעט את העיורון , לפקוח את עיניי, לנסות לכאוב את הכאב לקבל, להבין , .. אבל...אי אפשר ..בכלל!!!! והחלק האחר שבי פוחד נורא, מצליח להסית אותי להרס עצמי כדי להסיח את דעתי מהרגשות האלה , מהכאב העצום שמשתלט בתוכי וגורם לי.. להתפרק לגמרי.

שלום ש', כשסיפרת על הדברים הקשים שנופלים עליך "בזמן הכי לא טוב", חייכתי חיוך מריר. מתי זה זמן טוב? צרות יודעות למצוא את הרגעים הכי לא נכונים, כדי לנחות עלינו ללא אזהרה. זו הרי ההתמחות שלהן ! אני מתארת לי שאת עוברת תקופה קשה ביותר, ומתמודדת עם סימני שאלה כבדים ומעיקים. המתח הבלתי נסבל שבין המשאלה לדעת למשאלה שלא-לדעת, הוא אחד המוקדים המרכזיים בכל טיפול טוב. מקווה שתוכלי לידיעה, תהיה אשר תהיה, ושתנצחי את הפחד. שולחת לך הרבה כוח ליאת

הרגע חזרתי מהפסיכולוג ..:-( ההודעה שפירסמתי כאן הקודמת , שלחתי לו בסמס .. והוא קיבל אותי.. כן.. יום שישי בשעה 6 ..כפגישת חירום .. אוף עם הפגישות חירום האלה .. מצד אחד ..הוא באמת לא חייב ,והוא עושה את זה .. ו.. הרי אם לא היה רוצה להיות שם לא היה מקבל אותי בשעה כזו..ביום שישי נכון ?!... אבל עדיין , מרגיש לי שהוא מתוסכל , הוא עובר איתי דרך קשה , לא תמיד מוצא מה לומר ..שותק.. מנסה להראות לי עד כמה אני חזקה אבל ...עדיין .. ואפשר להבין אותו ..הוא לא קוסם ...למרות שהייתי רוצה שיפזר איזה אבקת קסמים ושלא יכאב לי יותר.. ורגע ..נראה שכאילו הכל מובן לי .. אבל התחושות ככ קשות.. אז איך יוצאים מטיפול ..וחוזרים לשגרה כאילו כלום לא קרה ..? איך עושים ריסט כזה ..כאילו כלום לא קרה ?..אפשר ?..כי אני לא מצליחה .. ואיך עושה את זה ..פסיכולוג , עו"ד ..איך אנשים מצליחים להתנתק ..לעשות מעברים חדים בכדי לתפקד ולא לקרוס ..?! ואולי יש לו סף..ואולי הוא מרגיש מיואש ולא נעים לו ממני ..אולי הוא לא יכול לראות את זה ..שכל פעם צץ משהו חדש..שצריך להתמודד איתו .. ואם הוא יעזוב אותי ..בתקופה הזו שהכי קשה לי .. אני אתמוטט ..ככ מפחדת מזה ..הוא התקווה היחידה שלי לשרוד ..אבסורד אה .. אבל הוא הקרן אור הקטנה שמנצנת ונותנת לי תקווה למשוך עוד קצת.. והתלות הזו..כן תלות דפוקה ...אבל מה אני יעשה ..אני אומרת לעצמי .. עדיף להראות חלשה , ותלותית כזו ..מאשר לעשות צעד מסוכן לא?... ואולי חבל על הזמן ..?ואולי אין למה לשאוף?...ואולי בכלל לא אצליח להיות מאושרת?.. יותר מידיי דברים מסובכים עוברים עלי .. וכן ..הפסיכולוג .. מצליח ..לתת לי פינה קטנה ומוגנת לחמישים דקות .. אבל מה אחכ ..? אז הוא שם בשבילי .. (בטח ..הוא גם מקבל על זה כסף..והרבה ) אבל.. האבל נשאר עם שלוש נקודות .. אוי ליאתי , איך עוברים את זה ?.. כן גם אותך שיגעתי ..אני יודעת .. אני מצטערת .. אני מצטערת בהצפות האלה ..הרגשיות .. מצטערת ומצטערת ומצטערת את נותנת לי כח .במילים .. וכל דבר שנותן לי עוד קצת כח ..נותן לי תקווה להתמודד .. הפסיכולוג נותן לי כח .. ו..אני ממש לבד ..בתקופות הקשות האלה .. לא משתפת כמעט אף אחד .. אין לי בעצם ואת מי .. כל הביטחון שלי מעורער .. ולכן אני מוצאת את שוב כותבת אלייך, שוב מנגבת את הדמעות .. שוב מנסה לשים על עצמי מסכה ..כדי להמשיך לתפקד מחדש .. ועכשיו , רק מחבקת אותך המון ..אפשר ?.. שרית

שלום ליאת, בעבר התכתבנו וסיפרת לי ממה שהמטופלים לימדו אותך בכל הנוגע לחרדה (אולי פוסט טראומטית), אחרי אירוע פסיכוטי חריף. אני אומנם לא חוויתי פסיכוזה חריפה אך לא פחות מזה, כלומר, חוויתי כן אירוע נפשי סוער במובן של חרדה איומה בעוצמתה ובאינטנסיביות שלה. חוויתי חוויה של התפרקות, של חוסר שליטה והרבה חוסר אונים...כשהזכרון 'הטראומטי' חרוט עמוק עם אופי של כמה שהחיים שברירים ועדינים אני מנסה להתעלם, מנסה לשוב לחיים, למעגל העבודה, ללימודים אך, תמיד נוכח ברקע הזכרון והתחושה הלא נעימה שהותירה אחריה. שאלתי היא, האם לפי דעתך רצוי או שווה לפעול ולטפל באורח מיוחד? כלומר, טיפול בשיטת emdr??? אולי עוד שיטות לא קונבנצינאליות... או שכדאי פשוט להתעלם ולהמשיך הלאה בחיים, בתקווה שעם הזמן ועם השנים חוויה זו תפחת ואלי (הלוואי), תיעלם לחלוטין. אני עוברת איזשהו טיפול (נקרא לזה) אצל עו"ס (זה מה שהיה בנמצא במרפאה ציבורית), שלא עושה הרושם שמטפל במובן המקצועי של המילה, אלא יותר משהו בתחושה שלי כאילו לצאת מידי חובה. מעל פני השטח, מדסקסים וזהו. הייתי מאוד רוצה להאמין בכל ליבי כי ניתן איכשהו להתגבר על זכרונות אלו, ולחזור ולחוש בתחושה בסיסית ועמוקה של בטחון 'קיומי' ושלא תהיה ברקע החוויה (שהיתה כה מיותרת ונמנעת לדעתי). שתהיה לך שבת שקטה ונעימה. תודה כרמית

ליאת, רציתי גם להוסיף ואולי להתעודד שאפשרי וניתן להחזיר בחזרה את תחושת הערך העצמי. אני מאז חשה כל העת "כנגררת" להבדיל קודם שחשתי יותר 'חזקה' ומובילה. משהו באוריינטציה ובאישיותי השתנה לצערי הרב, משהו שיותר קרוב להגדרה של נחבאת אל הכלים. פגועה מכל מה שקרה שהשפיע ישירות עלי. טעם רע בפה שלא חולף (להזכירך, למעלה משלוש שנים), ומעין דכאון כזה ששינה לי את ראיית העולם, לצערי הרב, רב מאוד. רוצה לשוב ולהחזיר את השמחת חיים ללא גבולות ומוגבלויות, את החופש. את התחושה החיונית של קומפוטנטיות ואהובה. כאילו לא הספיק המכבש שעבר עלי, נוסף לכל שמנתי מעל 20 קילו בגלל תרופות שלקחתי ואילו לא עזרו בכלום. לא פשוט, איך ניתן בחוסר תשומת לב ובמראית עין לסטות לפניה ולדרך צדדית וקלוקלת שמישם הדרך למדרון בטוחה. מי יחזיר לי את השנים האבודות הללו, שלחלוטין יכלו להמנע! פשוט טמטום שלי. והזכרון של העוינות, האשמות של הפסיכולוגית ההיא בשילוב המחזק של פורום שהיה פרוץ בזמנו, ממשיך להיות כחוט השני ברגשותי. יש לי מחשבה שאם קילקלת אתה לא יכול לתקן, ישנם דברים שחבל שנחוו ומשם הדרך לעולם לא תשוב לשהיתה. כל מה שנשאר זה להתאבל. ואולי, תבואי ותאמרי לי...שכל מה שקשור לנפשנו, היא דינמית ותמיד במגמת עליה :-) עד לכשתשוב "למקומה" הקודם. להת' כרמית

שלום כרמית, ממש כפי שכתבתי כאן, מתחת, למיסטר בלו, אני באמת חושבת שאין טעם להמשיך ולנוע במעגלים אינסופיים סביב אירוע חיים אחד - גם אם טראומטי מאד - ולראות בו את משקולת הברזל האזוקה אל הקרסול, פוטרת אותנו מלהמשיך ולנוע. המשאלה להעלים מההיסטוריה שלנו אירועים קשים נוגעת ללב, אך היא ככל הנראה אינה מעשית. אירועים אלה ימשיכו ללוות אותנו כל חיינו, ממש כמו צלקת ישנה של פציעת גוף. איני חושבת שיש איזה טיפול מיוחד במינו שעליך לנקוט כרגע. המשיכי לעבוד על השיקום שלך עם העו"ס, ללמוד לקבל את הטוב שהחיים מציעים לך כרגע. את השנים האבודות איש לא יוכל להחזיר לנו. מתפקידנו לשמור על השנים שלפנינו, שלא יאבדו את משמעותן ויופיין בעטיים של אסונות העבר. שבת שלום ליאת

לא הייתי כאן הרבה זמן אבל הפורמט של הפורום השתנה כך שלא רואים את מכתבי הגולשים חייב לומר שלדעתי זה מחורבן.........(: יש אן אנשים שזקוקים לתמיכה עד שמפעילי הפורום עונים (כמו שבת שבו הפורום לא פעיל ויום שבו אנשים נמצאים בדכאון) קצת מסכל את האפשרות לתת ולקבל תמיכה איש מרעהו..........

אתה צודק, מיסטר בלו. יש משהו הרבה פחות ספונטני וידידותי במתכונת הזו, והיא ננקטה כצעד של "אין ברירה" בגלל מצב זמני. אגלה לך סוד של מאחורי הקלעים: מאז התחלנו בכך, כמעט ולא סוננו הודעות. אני עדיין מאמינה באחריות המשותפת של כולנו לצביונו הייחודי של הפורום, ומרגישה את המחוייבות הזו מצד המשתתפים כולם. המחאה שלך נרשמת ונלקחת לתשומת לבנו. שבת שלום ליאת

אגלה לך גם סוד קטן, ממאחורי הקלעים של המסך הזה.. שלוש או ארבע הודעות שכתבתי לא פורסמו (ואני נשבעת שלא קיללתי) אולי הן לא נראו חשובות, ואולי סתם הלכו לאיבוד.. לא יודעת.. זה יכול לקרות, לא כועסים.. אבל זה בכל זאת קצת מצער (ומבלבל). (לפחות אותי). מאידך- אני מודה שהרבה יותר נעים כאן עכשיו מהבלאגן של לפני.. שאפשר לנשום שוב.. בכל אופן, לצד המחאה של מיסטר בלו, תרשמי גם הערה קטנה..בצד, ככה בעיפרון.. "לפעמים קורה שנעלמות הודעות".. לא נורא, זה בסדר.

היי ליאת תחושת המוות מציפה אותי עד שאפשר לומר שאני כבר לא יכול לראות צבעים...השבוע טיילתי בתא ופתאום שמתי לב לצבעים ואמרתי וואלה אני גר פה כבר המון זמן ואני לא רואה צבעים לא רואה את כל היופי בעיר הנפלאה הזו.......כל הזמן אני חושב על הטעות שעשיתי שהמשכתי לגור אצל הוריי בתקופה הזו הלכתי לזונה ההיא ...בתקופה ההיא הרגתי את עצמי ..במקום לתפוס את עצמי להציל את עצמי לחפש דירה עבודה משהו.....הלכתי לישון כל יום שעות והרגשתי מת......הזונה כבר היה התאבדות....עכשיו אני מת בתא......כאן להיות מת חי יותר נוח.......עוד מעט אני יקבל את התואר אבל מה יצא לי מזה בדידות ומוות .........אין לי את הכוחות לצאת מזה.........אפילו חבר טוב שלי אמר לי שהוא לא חשב שאני אתעסק בעניין הזה יותר משנתיים אני שוב ושוב שואל את עצמי למה בחרתי במוות ולא בחיים.........אני למדתי מקצוע טוב על פניו יכולתי להצליח בחיים אבל מה זה להצליח בחיים שאתה לא רואה מצב למצוא זוגיות.........זוגיות נורמלית עם בחורה נורמלית ........חברתי לשעבר עומד להיות דוקטור בחורה יפהיפיה אולי ההישג הגדול ביותר שהיה לי זה הקשר איתה למרות כל מיני בעיות אולי בגלל שהיא הייתה כל כך זוהרת בחרתי בללכת לזונה .......השבוע שמעתי פעם ראשונה שיו גראנט הלך לזונה ואמרתי לעצמי רבאק זה בנאדם שיכול לעצור בחורות ברחוב וכל אחת תיתן לו לא???? והוא עוד בגד עם זונה בשחקנית היפיפיה אליזבת הארלי ...גם אסי דיין היה עם זונה...גם הביטלס הלכו לזונות גם שחקני כדורל יפים ומוכשרים הלכו לזונות גם חבר שלי שכשאני מסתכל עליו הוא כל כך חי...........הוא היה בהרבה מערכות יחסים עם בחורות מקסימות ויפות ואפילו אבי מולידי שהוא איש בכיר מאוד בעבודה בה הוא עובד היה עם זונה .....אז למה אני למה לי יש רגשות אשם כל כך איומים למה אני מרגיש שלי לא יהיה את המזל לצאת טוב מהעניין הזה ללא מחלות למה עשיתי את זה בכלל קיבינימאט מה לי ולזה????????כל החיים הייתי אדם תמים ישר וטוב ובמעשה אחד של ייאוש קבעתי את גורלי למוות הנורא מכל......

מיסטר בלו יקר, עדיין קשה. ועדיין אתה חג במעגלים סביב הסיפור הישן ההוא, מסרב להניח לו. אני יודעת כמה קשה לעשות "שיפט" ולכוון את הזרקור שלך למוקד חדש, אבל אני בוחרת להמשיך להאמין שזה אפשרי. הייתי היום בת"א, וגם בעיני היא צבעונית ויפה כתמיד. עוד מעט יבוא הגשם הגדול וישטוף את האבק, ואז היא תהיה יפה עוד יותר. מאחלת לך שתצליח לראות את היופי שבחוץ, ויותר מכך את היופי שבפנים שלך ליאת

אני שוב נכנסת לאפאטיות, עושה מה שמרגיש לי הכי נח למרות שאני יודעת שזה לא טוב, אין לי מוטיבציה לעשות יותר מדי, אבל גם לא כואב לי על זה. שוב נכנסת לאותו מעגל לא יכולה לצאת מזה, כבר כמה שנים שניסיתי אבל בלי הצלחה, תמיד אני חוזרת לאותה נקודה. אוף

שלום לך ME 2 (אולי נקרא לך סלסה?) יש תקופות בהן אנחנו משתבללים זמנית אל תוך מצב של "שטיחות רגשית", כדי לשרוד תקופות בלתי נסבלות. אם את מרגישה שזו מעגליות קבועה מדי, שמפריעה לך להתקדם הלאה, אפשר לבחון יותר לעומק מה קורה, בהקשר טיפולי מיטיב. בדר"כ, קהות רגשית מהסוג שאת מתארת, מצליחה לשמור עלינו מחוויה מלאה של דיכאון, אך למרבה הצער גם ממגעם הרך של הדברים הטובים בעולמנו. שולחת לך אומץ להתחיל :-) ליאת

כבר הייתי בטיפול, אבל הפסיקו לי אותו :( ניסיתי לפנות שוב, בינתיים לא חזרו אלי בכלל :(

שלום! אני בן 30 סטודנט לתואר 2 בתחום מדעי ההתנהגות (סה"כ אומרים שאני בחור טוב..). סיימתי קשר של שנה וחצי בצורה בריאה ושלמה. לאחר חודשיים חברים הכירו לי בחורה מקסימה וזה מה שקרה (קצת ארוך): זה היה הבליינד דייט הראשון בחיים שלי, ולא להאמין זאת הייתה הפגישה הכי מדהימה שאני זוכר. הכימיה זרמה. ישבנו ודיברנו וצחקנו והיה מדהים והזוי ונגמר כמעט עם אור ראשון על החוף כשאנחנו לא מפסיקים להתנשק. הנשיקות הצליחו להעלות את הדופק לשנינו ושנינו נדהמנו כמה אנחנו מתנשקים בצורה מושלמת אחד עם השני ותהינו איפה היינו עד היום... כשדיברנו בערב למחרת שנינו הסכמנו שהיה מדהים בגלל האמיתיות והכנות ואי הצורך במשחקים שבינו לבינה וזה מה שאנחנו אוהבים במצב שנוצר. תיקשרנו הרבה ב SMS אחד עם השני. והמשכנו להפגש מידי פעם (פעם ביומיים שלושה) פירוט כבר יבוא. הנסיבות לחיזוק הקשר כללו כמה עובדות שאולי יעזרו למי לשקורא להבין את המצב. היא הרבה יותר מופנמת וסגורה וקשה לה לבוא ליידי ביטוי למרות שדיברנו על זה ואפילו צחקנו על הקטע. הסכמנו שבגילנו (אני 30 והיא 25) כבר אין צורך במשחקים מה שאומר שאם בא לי לשלוח לה SMS הכי דביק בעולם אני אשלח לה (יצא לנו לצחוק על הדביקות הזאת לא מעט - ואפילו ממנה קיבלתי מסרים דומים אך יותר מעטים). בנוסף, הקשר תפס אותי בתקופה של מעבר בית ועזיבת מקום עבודה ועוד כמה דברים שגרמו לי להתמקד בדבר הטוב ביותר שהיה לי בידיי והוא הקשר שנוצר. זה גרם לכך שחוץ מפעם אחת שהיא באה אלי (ובאמת כל הכבוד לה לישון בבית ריק אחרי שכל הציוד עבר למקום החדש והיא באה למקום הישן) אני באתי אליה בשאר המקרים (נסיעה של שעה + ). אני לא שמתי לב ופשוט התאהבתי מהר מידי. אבל היה כייף לשנינו ומדהים וגרף ההתלהבות עלה בצורה חדה מאוד (לשנינו!) כשאנחנו פיזית היינו ביחד לא הפסקנו להתנשק ולהמרח אחד על השני ובעיקר לחייך ולהראות שכייף לנו. אחרי כשבועיים כאלו שכללו הרבה יציאות רומנטיות ובילויים (שאת רובם אני יזמתי עקב המצב שתיארתי קודם) היה לנו יום ארוך ביחד שהיה פשוט מעלף ומדהים ונגמר בכך ששכבנו וגם שם ראינו פוטנציאל צמיחה ושגשוג מדהים (שלא תבינו לא נכון היה סקס מצויין אבל תמיד יש מה ללמוד מהפרטנר החדש). כבר באותו ערב הלכנו גם לחברים שלה ושם נמרחתי עליה ללא יכולת שליטה בכך... הלכנו לישון לעוד לילה של חיבוקים וכפיות... בבוקר איש איש לדרכו. ואז הגיע הסופש הארור(אותו אני אפרט). למרות שכבר הכרתי את כישוריה המעטים בשמירת קשר שלא פצורה פיזית (היא חלשה בטלפונים וSMSים וכו) היא הייתה קרירה יתרה. ואפילו לא החזירה SMS ולמרות שאמרתי לה לא לבוא אלי כי אני קם מוקדם למחרת היא לא התעקשה לבוא (לפחות מנימוס ולהראות רצון) הנורה האדומה נדלקה עם האינטואיציה (אם קיימת) השלילית. כמובן שלא ישנתי טוב באותו לילה. למחרת (יום) היא יצרה קשר ברגע שתעוררה. אמרה שחזרה מאוד מאוחר. ושהיא קיבלה את הלוז השבועי שלה ועכשיו נוכל לתכנן את השבוע שלנו ביחד (נשמע טוב!) ומצברוח חלף עבר לו. והיא גם רצתה לבוא אלי אבל לא נתתי לה לבוא לדירה מלאת ארגזים ובאתי אליה (שוב...) כשנפגשנו אז הכל היה טוב ונרגעתי. אבל בערב במיטה הייתה לנו שיחת מיטה... היא אמרה שהיא רוצה להגיד לי משהו מהלב. ושזה קשה לה מאוד (ראיתי שקשה לה) שאלתי אם זה טוב או רע, והיא אמרה לא לכאן ולא לכאן... אז אמרתי לה שתגיד. היא שאלה אם לא שמתי לב שביומיים האחרונים היא מעט התרחקה. אמרתי שברור ששמתי לב. היא סיפרה שהיא בחורה מאוד שכלתנית ורציונאלית והיא יודעת שמושלם ומעולה לה איתי אבל! היא לא יודעת למה פתאום ירד לה! (כוונה להתלהבות והרגש). אני צפיתי לכך ואמרתי לה שאני גם יודע למה.. כי הייתי לגמרי פתוח ולא שיחקתי את המשחק. ושאני כועס על עצמי וגם קצת מאוכזב ממנה שהיא כן צריכה אותו. היא אמרה שהיא לא צריכה אבל אמרתי לה שבלא מודע כנראה שכן... ושהיא מרגישה שבאתי בקלות מידי. היא הסכימה בכך שהיא אמרה שהיא מרגישה שמספיק והיא מוחאת כף ואני מתייצב. שאלתי אם היא רוצה לסיים את הקשר והיא אמרה במפורש לא. ושנצא מזה. צחקנו שזה המשבר בראשון שלנו... רציתי ללכת והיא לא נתנה לי ( היה מאוחר). השיחה לא הייתה בריב אלא בצורה נוחה מאוד. אפילו קצת צחקנו מזה. נשארתי לישון והיה לילה נחמד - שוב בכפיות. לא שכבנו (מסיבות נשיות) אבל היא הראתה לי שלא מדובר בחוסר משיכה בדרכים אחרות. היה כייף. בבוקר התעוררתי והתארגנתי שהיא עוד ישנה. הערתי אותה ואמרתי לה שאני הולך. היא הגיבה ב"לא" קטנטן עם הראש אבל אמרתי לה שזה הדבר הכי חכם שאני יכול לעשות כרגע. והוספתי שכשהלב שלה יפגוש את השכל אז היא תדע איפה לחפש אותי... והלכתי. מאז כלום! לא יצרתי קשר והיא גם לא. זה קשה ומתסכל. זה היה אמור להיות השבוע חופש שלנו. שבוע אחכ ידעתי שהיא טסה לחול לפגוש את אותה חברה ששידכה בינינו. זה שבר אותי (אני מניח שאפשר לתאר) גם ברגעים אלו שהיא לא בארץ אני מבולבל לגמרי - איך ממצב מושלם זה התפוגג? איך אפשר להיבהל ככה ממשהו טוב כל כך. על פניו יתכן וזאת האחת... אומנם מוקדם מאוד מאוד להסיק אבל כל הנתונים הראשוניים מצביעים על כך שכדאי לנסות ולהמשיך להכיר כדי לברר אם זה כך באמת. הרגשת פיספוס! אני מקווה שהיא תחזור לארץ ותתעשת או שיגמר או שיש עוד סיכוי קלוש שיצא מזה משהו (בזכות החברה אולי ) אני לא יודע. רציתי לדעת את דעתכן (תמר ודלית) על הסיפור. מה הקטע של המשחקי כח. מה יכולתי לעשות? כל בחורה ששמעה את דברי אמרה שהיא הייתה נמסה אם מישהו היה מתנהג אליה ככה ושאולי הבהלתי אותה... חושב חיובי ולא מצפה לכלום (חלק משכנוע עצמי קל...) תודה

שלום לך 'בחור טוב', (אין כאן, לדעתי, תמר ודלית אבל אנסה בכל זאת לשתף בתחושותי). אתה מתאר מערכת יחסים אינטנסיבית מאד, שניצתה בזמן קצר, ודילגה על "המשחקים" המקובלים של החיזור והבדיקה. אני שומעת את הרתיעה שלך ממה שאתה מכנה "משחקים של בינו לבינה" או "משחקי כוח", ואת הזהות שאתה יוצר בין כנות ופתיחות לבין "להימרח אחד על השני", "חיבוקים וכפיות". כמה פעמים חזרת על המונח "מושלם" (נשיקות מושלמות, קשר מושלם, וכו'). אני לא באמת יודעת מהו קשר מושלם (ואם יש בכלל ישות כזו), אך לו הייתי חייבת לתאר קשר כזה, נדמה לי שהוא היה כולל גם מרחב אישי, חופש, נפרדות, והרבה משמעות של הביחד על רקע הרבה משמעות של הלבד. אני מזמינה אותך לבדוק עם עצמך, או עם אדם נוסף, מדוע אינך יכול לשאת את מצב האמצע. כשקמת בבוקר האחרון איתה, אמרת לה למעשה: אני יכול *רק* כשזה "הכל או לא כלום". ערב לפני כן היא אמרה לך, למעשה: אני נחנקת, אני חייבת אוויר. בוא ננסה אחרת. איכשהו, יש לכולנו נטייה לדבוק בדפוסי קשר אופייניים, אותם אנו סוחבים שנים רבות מאז ילדותנו. אני חושבת שבעזרת טיפול פסיכולוגי דינמי אפשר וכדאי להגמיש את הדפוסים הללו, כדי לאפשר מגע חברתי ובינאישי מסתגל יותר. לטעמי, אתה ובנות זוגך העתידיות תוכלו לצאת נשכרים מאד מיכולת להימצא בקשר מספק, גם אם לא מושלם. בהצלחה ליאת

שלום, אני מעוניין בפגישה (או כמה) עם פסיכולוג/ית. שאלתי היא מהן האפשרויות העומדות בפני לקבלת טיפול פסיכולוגי בעלות הגיונית (מצב כלכלי לא בשמיים). האם יש אפשרות בצורה ציבורית או פרטית מוזלת? משהו דרך קופ"ח? אני אודה לכם מאד על עזרה

יש אפשרות דרך קופת חולים המחיר "לא בשמים" די סביר.(אתה מוגבל בכמות של פגישות) כמובן שבצורה הציבורית זה חינם אבל יש תור ואין לך אפשרות לבחור את המטפל. אם הייתי במצבך אז הייתי בוחרת את האפשרות של קופת חולים.

שלום ד' טיפול פסיכולוגי חינמי אפשר לקבל במרפאות בריאות הנפש של משרד הבריאות, אך שם, מן הסתם, רשימות ההמתנה ארוכות מאד. במסגרת קופ"ח אפשר לקבל טיפול במחיר מוזל (לכל קופה יש הסדרים מעט שונים) ושווה לבדוק זאת. אם הנך סטודנט, אפשר להגיע לשירותי הייעוץ של האוניברסיטה. באוניברסיטה (לפחות באוניברסיטת תל-אביב, אך נדמה לי שגם בבר-אילן) מקבלים גם מטופלים שאינם סטודנטים במחיר מעט יותר גבוה, אך הוא עדיין נמוך מהמקובל בשוק החופשי. כמובן שישנם גם פסיכולוגים 'פרטיים' טובי לב, המוכנים לעשות הנחות נדיבות, וצריך רק למצוא אותם... בהצלחה ליאת

אני מצרפת קישור לכתבה שפורסמה לא מזמן, עם נתונים של טיפול פסיכולוגי בקופות החולים השונות. לא בדקתי אם הם נכונים, אבל אני מקווה שמי שפרסם אותם בדק. http://www.nrg.co.il/online/16/ART1/642/006.html כמו כן, אני יכולה להעיד מניסיון אישי, שעל אף התורים הארוכים (מאוד) במרפאות בריאות הנפש, ניתן לקבל שם טיפול מצוין וארוך טווח. אם אין דחיפות היסטרית להתחלת הטיפול, ואפשר לעכב אותו בכמה חודשים, אז אני מאוד ממליצה על האופציה הזאת. אגב, זה לא לגמרי מדויק, שלא ניתן לבחור את המטפל. אני אישית הצבתי קריטריונים מאוד ברורים למטפלת שאני מחפשת ועשו כל מאמץ להתחשב בהם. יעלה

לפחות אצלי, הקישור לא עובד. אפשר אמנם לעשות 'copy shortcat', אבל למען הנוחות אני מצרפת את החלק בכתבה שמדבר על קופות החולים: שירותי בריאות כללית מי זכאי לסבסוד: בכללית מיועד השירות רק למי שמבוטח בביטוח משלים. כמה זה יעלה: המחיר המסובסד לפגישה הוא 160 שקל ליחיד ו-190 שקל לטיפול זוגי או משפחתי. מספר הפגישות המסובסדות הוא 30 לשנה, ועד 60 טיפולים לאורך כל תקופת הביטוח. בכללית עובדים עם פסיכולוגים מוסמכים וגם עם עובדים סוציאליים שעברו הכשרה ייעודית. ליד שם המטפל ברשימה מצוינות השכלתו והכשרתו הספציפית. בנוסף לשירות זה, שניתן מבלי שהלקוח נדרש להוכיח מצב נפשי מסוים, מפעילה הכללית גם 12 מרפאות לבריאות הנפש ברחבי הארץ, ושם ניתנים טיפולים פסיכולוגיים ללא תשלום לאחר שהוכח צורך אמיתי לכך ובכפוף לחוות דעת מקצועית. מי בתור: השירות ניתן באופן מיידי לאחר שהמבוטח בוחר מטפל מתוך הרשימה המוצעת. טיפול לילדים: הזכאות לטיפול עבור ילדים הינה במסגרת הטיפול בבעיות התפתחות הילד. ילדים בני 3-9 זכאים ל-45 טיפולים פסיכולוגיים בנוסף לזכאות בסל הבסיסי בשנה קלנדרית. ילדים בני 10-18 זכאים ל-30 טיפולים בשנה. אם ההורים מחליטים לקחת את הילדים לאחד ממכוני ההסדר של הקופה, מחיר ההשתתפות העצמית הוא 110 שקל לטיפול. אם הם עושים זאת אצל מטפל עצמאי, ניתן להם החזר בשיעור 75% מההוצאה ועד למקסימום של 92 שקל לטיפול. מכבי שירותי בריאות מי זכאי לסבסוד: במכבי שירותי בריאות הטיפול ניתן לכלל המבוטחים במסגרת סל השירותים הבסיסיים של הקופה ואין צורך בביטוחים משלימים לצורך כך, או בהצדקה רפואית מיוחדת. כמה זה יעלה: הטיפולים מסובסדים בצורה מדורגת. עבור הפגישה הראשונה ישלם המבוטח 50 שקל, עבור הטיפול השני ועד הטיפול ה-15 המבוטח ישלם כ-100 שקל מעלות כל פגישה, ועבור הפגישות ה-16-30 המבוטח ישלם 150 שקל לפגישה. 30 פגישות הן המקסימום שמאפשרת מכבי ללקוחותיה. מי בתור: זמן ההמתנה לקבלת השירות משתנה על פי האזור הגיאוגרפי המבוקש ועל פי התאמת השעות הזמינות למטפל ולמטופל כאחד. הטיפול ניתן באמצעות מטפלים עצמאים שהינם פסיכולוגים קליניים מומחים ובאמצעות עובדים סוציאליים בעלי תואר שני שסיימו בית ספר לפסיכותרפיה. הפנייה לשירות הינה טלפונית וישירה למטפלים שמפורסמים במדריך השירותים של מכבי, ואינה מצריכה הפניה מראש מרופא משפחה. טיפול לילדים: הקופה לא מתייחסת באופן שונה לטיפול עבור ילדים ובני נוער. קופת חולים לאומית מי זכאי לסבסוד: בקופת חולים לאומית השירות ניתן רק למבוטחי לאומית זהב וללא צורך בהצדקה רפואית מיוחדת ולא לכלל המבוטחים. כמה זה יעלה: עלות כל פגישה למבוטח היא 103 שקל. העלות היא קבועה ואינה משתנה מטיפול לטיפול. הקופה מאפשרת למבוטחיה לקבל עד 24 טיפולים בלבד. מי בתור: בלאומית מציינים כי אין רשימת המתנה וניתן לקבל תור במהרה. כל המטפלים בלאומית הם פסיכולוגים קליניים שרשומים בפנקס הפסיכולוגים של משרד הבריאות, וניתן להגיע אליהם דרך הפניה מרופא המשפחה, או דרך טלפון ישיר למוקד הקופה וקביעת תור בהתאם לסוג הפסיכולוג הרלוונטי. טיפול לילדים: גם בלאומית אין הבדל בזכאות להצטרפות לשירות בין ילדים, בני נוער ומבוגרים. עם זאת, הלקוח מופנה לאיש מקצוע בהתאם להתמחותו של המטפל והצורך הספציפי שלו. קופת חולים מאוחדת מי זכאי לסבסוד: בקופת חולים מאוחדת ניתן השירות לכלל המבוטחים אך בעלויות שונות. כמה זה יעלה: מבוטחי משלים עדיף ישלמו 100 שקל לפגישה עבור 12 הפגישות הראשונות, עבור הפגישות ה-13-24 הם יישאו בעלות של 120 שקל עבור כל פגישה, ומהפגישה ה-25 ועד הפגישה ה-36 המחיר יהיה 140 שקל לכל פגישה. מבוטחים ללא ביטוח משלים יוכלו לקבל סבסוד מצומצם יותר וישלמו 196 שקל עבור כל פגישה החל בפגישה הראשונה. מי בתור: במאוחדת אין רשימת המתנה והשירות ניתן באופן מיידי מרגע הפנייה. אפשר לקבל את הטיפול דרך רופא המשפחה או באמצעות המוקד הטלפוני. כל המטפלים במאוחדת הינם מומחים בפסיכולוגיה קלינית. טיפול לילדים: אין הבחנה באופי הסבסוד עבור ילדים, בני נוער ומבוגרים.

היי ליאת, לא יודעת מה יהיה הסוף איתי... ומה איתך?(העניינים השתפרו?) שיהיה לילה טוב

ME יקרה, רק התחלת, מה בוער לך להגיע לסוף?! יהיה טוב, איזו שאלה. אצלי הכל בסדר, תודה. לילה טוב ליאת

התחלתי מה, ליאת? השבוע היתה לי סחרחורת אצל הפסיכולוגית, כמעט התעלפתי שם...חולשה בכל הגוף... היא הביאה לי לשתות. היא חושבת שמתחנו את החבל קצת יותר מדי אז היא החליטה לעצור...(או שהיא פחדה שאתמוטט לה שם:) מקווה שאת עדיין כאן עכשיו באמת לילה טוב

היי ליאתי, מה שלומך? אני עדיין צמודה אליך (מקווה שזה בסדר מבחינתך...), מה שאומר שהמשבר עם גברת פסיכולוגית ממשיך. מה שמפתיע אותי זה, שזה לא מטריד אותי כמו פעם. אין לי שום מוטיבציה לעבוד שם. לא איכפת לי לעשות איתה שולם. ולצד זה גם לא כל כך אכפת לי שזה ימשיך ככה. בפגישות אני מדברת עלינו, חלקים שלמים אחרים אני לא מביאה. אני מענישה אותה (היא אמרה והיא צודקת!). זה גורם לי להרגיש מאוד לבד בסופו של יום, שאני סוחבת את הכל לבד, כך שאני מענישה גם את עצמי... מה גם שאני לא מסתדרת עם התגובות שלה כשאני מספרת לה מה קורה. אין לי שום יכולת לשאת שיקוף (כבר כתבתי לך את זה פעם). אני רוב הזמן בהדחקות... לפעמים אני מעדיפה אותה קשה ואטומה מאשר רכה ואמפטית. כשהיא קשה זה עושה לי שקט וכשהיא רכה זה מפרק אותי. אמרתי לה שיש בי חלק שרוצה להפרד. שאני רוצה להיות גדולה. ושקשה לי להיות גדולה אצלה. היא אמרה שאין לי בעיה עם להיות גדולה, שהייתי גדולה עוד הרבה לפני שהגעתי אליה. היא כן אמרה שיש לי בעיה עם להיות קטנה, פגיעה, חלשה, נזקקת, נעלבת. היא אומרת שזאת תקופה קשה ואנחנו חייבות לצלוח אותה. ושאני יכולה לגדול ולהתפתח אצלה, בתוך הקשר. אני אוהבת אותה. מאוד אוהבת אותה. ועם זאת אני רוצה ללכת, לעזוב. לא רוצה להיות קרובה שוב. אני סילקתי אותה מתוכי באופן מלאכותי, גם את זה היא אמרה וגם כאן היא צודקת! תגידי משהו... נורית

נוריתי, אולי זה יישמע לא מאד אמפתי, אבל משהו באופן בו את מתנסחת גורם לי להרגיש שהכל בסדר. המשא ומתן הפנימי הזה עם הנוכחות המגדלת, שלעיתים רכה, ולעיתים נושאת בתוכה קו קשה ואסרטיבי, בעיני היא מבשרת טוב. איכשהו, בהקשר של הטיפול, אני בכלל לא דואגת לך. כן יוצא לי לחשוב על הדברים האחרים עמם את מתמודדת, וללוות אותך מכאן - לא רק בימי התורנות - ולקוות שהוקל לך. ובכלל, לא סיפרת חוויות בשבוע שעבר, הגם שהייתה תביעה מפורשת :-) אשמח לשמוע, אם תרצי. לילה טוב ליאת נ.ב - למה נויה לא מספרת איך היה לה? גם עליה חשבתי.

ליאת, אין לי שאלה שמצדיקה פתיחת הודעה משל עצמי, אז אני נטפלת להודעה החמודה כתמיד של נורית (נוריתה, בסוף עוד תתרגזי עלי אם אני אמשיך לקרוא לצרות שלך 'חמודות'... את יודעת כמה אני אוהבת אותך). כל כך טוב לראות מה קורה לפורום כשמשקים אותו באהבה. תודה לך. מה שלומך? ובאמת, מה שלום נויה? יעלה

נורית יקרה, את חושבת שתכעסי אם (גם?) אני אתייחס קצת פחות לקושי שלך ואבחר לברך את עצמי על שטרנד ה'גברת' מתחיל סוף סוף לתפוס? :-) כבר הודעה שנייה עם 'גברת פסיכולוגית'! עמל של שנה מתחיל לשאת פירות..כבוד! התחלתי טרנד! (יש!) אבל זה סתם כדי לפתוח בחיוך :-) רציתי לכתוב לך שבכתיבה העניין נשמע טיפה שונה מלא-בכתיבה... לא בטוחה בדיוק איך. אני חושבת שאמירות הסוגריים הקטנות (גם כשאין סוגריים) 'מסגירות' שקורה שם משהו.. שהמלחמה שלך הנוכחית היא לא בהכרח (רק) בשעמום שאת מרגישה שם. אני לא יודעת, ביחס לקשר שלך עם הגברת, אני מרגישה שקטונתי. ובכל זאת אתפתה ואומר שאולי כדאי להמשיך עוד קצת.. את דשה במהות המלחמה הזאת בינך לבינך, וגם עם הגברת, וזה כבר טוב. אז תני לזה עוד קצת זמן.. הרגשתי כמוך כמה שבועות, גם אם בצבעים אחרים, ופתאום אמירה אחת כנה שלה החזירה אותי. לפחות לעוד קצת.. 'לסלק מהלב באופן פתאומי' זו כבר מומחיות שלי. אולי פעם אחת לא..? אבל כאן אני גולשת לשלי, לא בטוחה שמתאים גם לך. אני גם מבינה את מה שאת כותבת.. שאם מה שקורה בפגישות לא מספיק מזיז לך, ואם לא משנה לך כל כך אם תהיו שולם או ברוגז, .. אז אולי זה סימן שמשהו שם נגמר. אולי את צודקת.. כנראה שהשאלה היא מה את רוצה, (והאם את מצליחה לדמיין עוד אופציות שיכולות להיות טובות לך). לפעמים דווקא השאלות הפשוטות; 'מה אני רוצה?' ו'למה?' עושות את הברדק הכי גדול.. כנראה שזו לא הייתה עזרה גדולה, ההודעה הזאת שלי...אולי סתם התחשק לי להגיד שלום. בפעם הבאה אשלח שלום ודי. (:-) בנתיים שיהיה סוף שבוע של מנוחה, לילך.

ליאת שלום, אני פונה ישירות אלייך מכיוון שענית בעבר (18.5.07) בנוגע להכנה לקראת כניסה לגן וכן להולדת אחות לבני הבכור. להלן העדכון: בני בן שנה ושמונה חודשים. לפני כחודשיים נולדה לנו בת. בסך הכל הוא ילד מקסים, חכם, מאד נח, מעסיק את עצמו באופן מופלא, ילד מלא שמחת חיים, בעל אינטראקציה מצויינת עם ילדים ומבוגרים כאחד. בתחילת אוקטובר הכנסנו אותו לגן (חיכינו חודשיים אחרי הלידה וגם על מנת לפסוח על תקופת החגים שמקוטעת ממילא). עד היום הוא היה בגן כ-6 פעמים. כל פעם לכמה שעות (ללא יותר מ-3 שעות) וכל פעם קראו לנו לקחת אותו כי נראה ש"קשה לו מאד". ביומיים הראשונים אני חייבת לציין שהוא שעט בהתלהבות לתוך הגן והשאיר אותי מאחור.... רק כשבאתי לקחת אותו ירד לו האסימון והוא פרץ בבכי. בפעמים שלאחר מכן הוא כבר בכה כשהשארנו אותו. אני חייבת לציין שעד היום הוא היה בבית עם מטפלת מאד מסורה שהעניקה לו המון חום, אהבה, יחס וגם לימדה אותו המון דברים. אני מרגישה שהמעבר מאד מאד קשה לו! בגן הם לא בעד שנישאר איתו כי זה "מפריע לילדים האחרים שגם להם קשה שההורים שלהם לא נמצאים". אני חושבת על זה שהוא לא מכיר שם אף אחד, בטח לא בשם שלהם ואנחנו גם נעלמים לו והוא בטח מרגיש חרדה אמיתית. בסה"כ בזמן שהותו בגן אומרים לנו שהוא בוכה לסירוגין ורב הזמן הוא רגוע. הוא כמעט לא מדבר עדיין ולכן הוא גם לא יכול להביע מילולית אם קשה לו. הדבר מתבטא רק בהתנהגות שלו שהפכה אותו למאד "דבק" אליי ואל בעלי כשאנחנו בבית (אני כרגע בחופשת לידה ובעלי עובד מהבית). מעבר לזה התחילו התפרצויות בכי ואפילו אם אני מזהה נכון התפרצויות זעם - דבר שמאד לא אופייני לו). אני יודעת שחלק מההתנהגויות האלה הן חלק מהגיל שלו שבו הוא מגלה את האני העצמי שלו ואת העצמאות שלו ובודק יותר גבולות. אבל מעבר לכך אני מרגישה שעובר עליו משהו. אני לא יודעת אם היה נכון להשאיר אותו בבית עם המטפלת לעוד כמה חודשים או שבכל מקרה רצוי שהוא יעבור את טבילת האש הזו אחת ולתמיד. בסה"כ הייתי משוכנעת שהגן יכול לתרום לו, כי הוא ילד מאד חברותי וסקרן ונראה לי בגדול שלטווח הרחוק התוצאה תהיה חיובית. יש לי אפשרות להחזיר אותו הביתה מכיוון שהמטפלת שלנו תטפל גם בתינוקת החדשה ולכן אין לי בעיה להחזיר אותו הביתה לכמה חודשים. מצד שני, נראה לי שאם עשיתי החלטה אז כדאי להתמיד. אני מאמינה שקושי יכול להתעורר גם עוד שלושה חודשים. שאלותיי הן: 1. האם לדעתך עוד מספר חודשים בבית יקלו על הכניסה לגן בעתיד? 2. כיצד ניתן להקל עליו את הכניסה לגן כמה שאפשר? 3. האם להתעקש עם הגן ללוות אותו בימים הראשונים? 4. כיצד ניתן להתמודד עם ההתנהגויות ה"חריגות" שהופיעו פתאום? (אגב, בהתחלה הוא קיבל את אחותו ממש באבירות, אם אפשר להגיד. אין ספק שהוא קלט שמשהו השתנה אבל לא היו התנהגויות ספציפיות שהביעו קנאה. עכשיו כמובן הכל השתנה ונראה שהקנאה עולה על פני השטח....). אני יכולה לתת דוגמא שכאשר היא נמצאת לי על הידיים ויונקת אז הוא בדיוק רוצה גם על הידיים. אני מזמינה אותו לשבת לידי ולקבל ליטופים מהיד הפנוייה או לקרוא לו סיפור, אבל הוא רוצה רק על הידיים, בדיוק איפה שהתינוקת מונחת. כמובן שאני מסבירה לו כל הזמן שאחותו עדיין קטנה מאד והיא לא יושבת לבד ולא הולכת לבד וגם לא אוכלת לבד ולכן אמא צריכה לעזור לה. אני מספרת לו שגם כשהוא היה תינוק אמא היתה צריכה לעזור לו בדיוק באותה צורה. לא יודעת מה מזה מחלחל, אבל אני משתדלת לחזור על זה שוב ושוב בתקווה שזה ירגיע אותו. ובכלל, כל תובנה ועזרה בנוגע לכניסה לגן ובנוגע להתמודדות עם קנאה באח חדש (במיוחד בהפרש כזה קטן, כשהוא עצמו עדיין תינוק) תתקבל בברכה. סליחה על אריכות הדברים.... המון תודה! הולה

שלום הולה, הגם שהעולם כולו נברא בשישה ימים, כשמדובר בקליטה בגן שישה ימים הם מעט מאד זמן, ויש לאפשר לו את ימי החסד להתאקלמות. אנסה להשיב לך לפי סדר שאלותיך: 1. במקומך, לא הייתי נסוגה עכשיו מההחלטה להכניסו לגן. משבר היציאה מהבית הוא - עבור ילדים מסוימים - בלתי נמנע, ודחיית היציאה רק תדחה את המשבר, כמו שאמרת. 2. כמי שמתווכים לילדינו את העולם, יש לנו - כהורים - תפקיד מכריע. כאשר אנחנו אמביוולנטיים ומהססים ביחס למסגרת החינוכית, הילד הפעוט חש זאת דרכנו, ומתקשה לבטוח בצוות באופן מלא. אחד הגורמים המכריעים ביכולת ההסתגלות של הילדים היא עמדת ההורים עצמם כלפי הסיטואציה. שליחת ילד לגן היא תמיד משימה קורעת לב עבור אמהות צעירות (בעיקר עם הילד הראשון). אבל אם תוכלי לומר לעצמך שלא מדובר בעוול, אלא באבן דרך התפתחותית ומרגשת, משהו מזה יעבור גם אליו. אין זה אומר שלא יהיה קשה לזמן מה, אבל (כזכור!) אנחנו סומכים על הילדים שלנו. הם יכולים להתסדר. 3. להתעקש עם צוות הגן זה אף פעם לא מומלץ. גם גננות ומטפלות חשות אמביוולנטיות וספק, מה שעלול לפגוע בתפקוד שלהן בנוכחותך. יכול להיות שאם הן ירגישו שאת סומכת עליהן ובוטחת בהן, הן פחות יתקשרו אליך (להזעיק אותך מהבית), ויתמודדו טוב יותר עם הבכי בהיעדרך. אישית, אני בעד אמהות ששוהות בגן לזמן מה, אבל אני ערה לכך שלא לכל צוות זה מתאים. בכל מקרה, אם את מקבלת היתר להישאר קצת, עליך להקפיד שזה יהיה בתחילת היום ולא בסופו. חשוב שהילד ילמד שכשאמא באה - הולכים. חשוב שילמד שהכייף והגירויים של הגן זמינים עבורו *רק* כשאת איננה. אם את נשארת איתו זמן ממושך הגן הופך למעין "גינת שעשועים", וזה מסר לא נכון. הכניסי אותו לגן, שבי חמש- עשר דקות, ואז היפרדי. אם יש בכי, העבירי אותו לזרועותיה של אחת המטפלות והשתדלי כמיטב יכולתך לסמוך על שניהם שיהיה בסדר. אם יש לך עוד אוויר, המשיכי לשמור על ימים קצרים של שלוש-ארבע שעות. גם זה נראה עבור ילד קטן כנצח. 4. בעניין ההתנהגויות החריגות, לא הייתי מתרגשת מדי. הרשת מלאה בחומר הדרכה להורים בנושא זה, וכדאי לקרוא קצת. אם תרצי לשאול ספציפית, כתבי שוב. בסה"כ אני מצליחה לשמוע שאת פועלת נכון. אל תיבהלי מרגרסיה. מותר לו. מאחלת לכם שנת לימודים פורייה והרבה הרבה נחת ביחד. ליאת

אני שוכבת על הדשא, מתחת לעץ הגדול. כל העצים שמסביבו עוד ירוקים, ורק הוא כבר בשלכת. העלים שלו במליוני גוונים יפהיפיים של שלכת, חלקם עוד על העץ, חלקם כבר על הדשא, כמוני. חבר טוב אומר שהעץ התבלבל. שהוא היה צריך עוד לחכות קצת, להיות בשלכת עם שאר העצים שמסביב. אני מחייכת למראה העץ שמסרב ללכת עם הקצב של הטבע. ככה כבר החלטתי ביני לבין עצמי שהוא לא כמו כולם, ולא מתבייש להראות כך את הייחודיות שבו. הוא בכלל לא התבלבל, כך נראה לי. הוא עושה מה שהוא רוצה, הולך בקצב שמתאים לו... יש משהו קוסם כל כך, בחלק מהטבע שכמו קורא תיגר על החוקים. והלוואי שהיה בי שבריר מהאומץ של העץ הזה... (ואולי זו סתם פרשנות שלי והוא באמת רק עץ מבולבל...) אבל גם אני במחשבות שלכת משל עצמי לאחרונה. ככה ממרחק של חו"ל, מסתכלת על העלים שכבר השלתי, על העלים החדשים שאני מגדלת. חושבת הרבה על הידיים המדשנות אותי בעדינות בשנה וחצי האחרונות, יכולה עכשיו לראות איך התחזקתי, איך גדלתי. לומדת שעם המגע הנכון, אני יכולה להרגיש דברים שמעולם לא הרגשתי, דברים שלא חשבתי שאני יכולה להרגיש. לומדת להניח את עצמי בידיים בוטחות של אחר(ת), לומדת להיות מטופלת. לומדת שיותר קל יחד, יותר נכון. לומדת שזה יכול להיות נעים, לומדת איך זה מרגיש כשזה לא פוגע. לא יודעת... אולי זה החופש הזה שהיה לי עכשיו, אולי זו הקרירות שעושה לי טוב... אבל אני פשוט מוצפת במין תחושה כזו שאני יכולה. יכולה להשיג את מה שאני רוצה, אני פשוט צריכה להמשיך ללכת... (זוכרת שכתבתי לך על דברי החתול מאליס בארץ הפלאות?) אין פה ממש שאלה. רק קפצתי להגיד שלום, ושחזרתי... (ולשאול מה שלומך) נועם

נועם יקרה, ברוכה השבה ממרחקים. נחמד לשמוע שגם בתום החופשה את עוד במנוחה על הדשא. אני אוהבת את התזכורות האלה - מגוף ראשון - על מגעו המטפח, המדשן והמעצים של הטיפול הטוב. את בטוחה שלא היית אצלי בחצר? אצלי יש עץ סנילי, שמשיר עלים כל השנה, ומצמיח עלים כל השנה, כאילו גמר אומר להתיש אותי בטאטוא אין סופי, בספלי קפה מהולים בעלים קטנטנים, ובכביסה שמתובלת בנקודות חן ירקרקות. צרות נהדרות יופי שחזרת ליאת

הי ליאת, מאד ירודה, מזג האויר בחוץ מרגיש כמוני, הפכפך...הייתי היום בפגישה טיפולית לאחר שזעמתי כולי כל השבוע. על המילים שהיא אמרה שהיו אמורות להרגיע אותי ושהשתמע מהן שיש לי מקום נכבד אצלה (יותר משאר המטופלים האחרים), אבל כשחשבתי על זה עם עצמי , אני חושבת שטעיתי ולא פרשתי נכון את דבריה. ואני כועסת עליה. גם כשהמילים בעצם ניסו להגיד דברים טובים, זה רק הגביר את זעמי. הייתי ירודה כל השבוע, כלל לא שמחה..פתאום הבנתי כמה אני רוצה להיות כמוהה, כמה שהיא מתנהלת בעולמה האישי ולא רק קיימת כשאנחנו מתראות (מצחיק..). לאחרונה המילים שלה רבות יותר, היא יותר נוכחת בחדר וגם אומרת הרבה דברים .. זה מטלטל אותי. אני מפחדת מהנוכחות החדשה שלה בחדר... והיום הפגישה היתה של שתיקה אחת ארוכה. הייתי קשה. היה לי קשה להיות עם עצמי ובטח להיות גם איתה. היו מעט מילים שכן נאמרו, היא עדיין נמצאת עם המילים החדשות/ האחרות שהיא אומרת לי..זה לא פשוט לי... חשבתי על מילים . האם הן היחידות שמהוות את עמוד הטווח בטיפול, או יותר כל מה שלא נאמר: המבטים, השתיקות, ההתכווצויות..מה בעצם מטפל? מה יותר? והאם המילים שלה חייבות להיות אמיתיות, במובן של ללא שקרים לבנים. אולי היא משמיעה לי מילים שאני רוצה לשמוע, שיעשו לי טוב. ואם היא עשתה כן, היא החטיאה כי אני רק נעשתי עצבנית יותר מכל הסיטואציה הזאת . אני חושבת שהיא משתפת אותי יותר בהרגשותיה ותחושותיה למה שאני מביאה, וזה ממש קשה. כי עדיף לי אולי את הנוכחות החיה-'אילמת' שלה, כמו בעבר. המעבר הזה קשה לי. וברור שלא אוכל להגיד לה את כל שאני כותבת כאן, הפגישה היום הייתה מפוספסת, אני די חושבת שעליתי לה על העצבים.. כמה אפשר לשבת מול אדם ששותק אבל שותק לא נוח, מתנועע, חסר נוחות שבטח היה גם לה קשה. כזאת אני, קשה...אז אני כן נשארת איתה, מפחדת שתהפוך לבסופו של דבר לרעה...עצוב לי תוך כדי שלעולם לא אהיה כמוהה, כמה שאנסה , היא חומקת מבין אצבעותי, איני מקנא לה , לזמן האחר שלה, בו אני לא כלולה, לחיים האמיתיים שלה, מקנא בה ,במה שהיא- נראת על קצה של אולימפוס, ידענית, אינטלגנטית, חזקה, מרשימה, החלטית, בלתי- מושגת... בכל התכונות האלה שבה, אני מקנא.. זהו, ומרגישה צורך לחלוק את כל שיש לי וברור שאפנה אליך ליאת...הלב בוכה בתוכו על הפגישה שהתבזבזה, על עוד שבוע שצריך לעבור עד שאראה אותה שוב, על כל המילים שלא אמרתי היום, על כל המילים שהיא אמרה... ועל כל מה שלא אגיד לה לעולם\ קצת פסימית אני היום..והלבד בשעה הזאת לא עושה לי טוב. לילה טוב, תודה מראש על תגבותך ליאת שתיהיה שבת שנותנת כוחות ניבה

ניבה יקרה, הדברים שלך העלו בי הרבה מחשבות. על מהי הורות מיטיבה, מהו טיפול, מהו המקום שיש לנו בליבותיהם של האחרים, ועד כמה המקום הזה מהווה עבורנו מראה ומקור כוח. לא תאמיני, אבל המילים שלך לקחו אותי למקומות מאד אישיים, ולזיכרונות יקרים. המחשבות והתחושות שאת מעלה כלפי מה שקורה לך מולה, הן חומר טיפולי יקר מפז, ולכן - יותר מכל הפעמים בעבר - אני מזמינה אותך להדפיס את הדברים ולהביא אליה. זוהי אינה פגישה מבוזבזת כלל וכלל, והיא מחזקת את הטענה לפיה דווקא בשתיקה מתרחש "חילוף חומרים" המאפשר תובנה וצמיחה. תודה על השיתוף וסוף שבוע רוגע ליאת

הי ליאת, הצלחת לבלבל אותי גם את בתשובתך. לכי תביני מטפלים... אני לא מבינה מה היה כל כך חשוב היום בפגישה. לא הצלחתי להבין, אבל מצד שני גם לא אמרת כלום, לא כיוונת. (היום כולם מדברים איתי ברמזים...) תוכלי לתת לי כיוון? דרך אגב, תודה על המאמץ בשעה המאוחרת הזאת לילה טוב ניבה

ניבה אני בטוחה שלא עלית לה על העצבים כמו שאת חושבת, בגלל השתיקה שלך. שתיקה, גם שתיקה "עצבנית" היא חלק מהטיפול וזה בסדר. אני חושבת רק שחבל שהיא לא הגיבה לשפת הגוף שלך שנשמע לי שאמרה "אני שותקת אבל מלאה ולא נוח לי". את יודעת חשבתי פעם על מורה טוב. זה אדם שמול התלמידים שלו משדר בטחון רב, הבטחון הזה הופך אותו בעיניהם לטוב, גם בתחומים שבהם הוא פחות טוב. אני קצת מסתבכת, מקוה שאת מבינה. אותו מורה טוב יכול להיות בחייו האישיים בעל הרבה פחות בטחון. מה שאני מנסה לומר שאין להקיש ממה שאת קוראת אותה מולך, לעוצמות שלה כאדם פרטי. וחוץ מזה מה שחשוב זו את, ניבה, על יתרונותיה ומגרעותיה, לא מול הפסיכולוגית אלה את מול עצמך. מפה, יקירתי, את נשמעת אינטליגטית, מרשימה, חזקה, רהוטה. אני משוכנעת שיש בך תכונות ונטיות שבהן את עולה עליה ולהיפך. לו את היא הרי היית יושבת שם על הכורסא מול אחרים... קראתי את תשובותיה של ליאת (ליאת, גם אני נותרתי מרומזת), וחשבתי לי שבאמת היה נכון לו היית מביאה אליה את רגשותייך על הכתב. לא הייתי מדפיסה את הפניה הזו אלא יושבת וכותבת אליה. מנסיון זה ירכך את השבוע שעליך לעבור, זה ירכך את הזעם, זה ימלט ממך את כל המילים שלא הצלחת לומר בשתיקתך. תנסי. אני מסיונרית של כתיבה בטיפול. אני נוטה למעט להגיב פה או בכלל לכתוב - אבל נגעת בפינה ה"מסיונרית" שלי, וכל כך רציתי לתת לך יד. טל

טל, תודה רבה על מילותיך החמות והנשמעות כל כך כנות. תודה על נתינת היד. גם אני , כמו שאת כותבת 'מסיונרית' של כתיבה. בעבר שירה היום יותר בכיוון של הטיפול ומה שעובר בתוכו. היו תקופות שהיומן והכתיבה היה חלק אינטגרלי של הטיפול ושלה. תארי לך שנהגתי לישון כשהיומן מונח על יד ראשי, כאילו היא שם איתי. מעבר לזה, לא מעט תובנות הגעתי אליהן דרך אותה כתיבה, דרך אותו חיבור וזרם אסוציאטיבי שאיני מרשה לעצמי מולה, לא יכולה להיות כל כך 'לא מרוסנת' על ידה. תודה על מחמאותיך, הפער אצלי הוא ברמה הרגשית. ברמה הרגשית אני לא מבינה את כל זה, והיא זו הגדולה , החכמה , החזקה, זו שיכולה לעשות בי הכל ומפה היא כל כך מפחידה וגם אהובה וגם מונעת תזוזה וגם מצמצמת אותי. לנוכחות שלא אוכל לפגוע בה בכדי שהכל ימשיך להיות תקין, אולי בגלל זה המילים שלה קשות עלי. אני כבר במקום בו אני מעיזה להקריא לה קטעים מהיומן שאני מנהלת סביב הטיפול, אני חושבת שזה מה שאעשה בשבוע הבא, תודה על עצתך. ניבה

ליאת, לגבי התגובה שלך לניבה, את מציינת לניבה כך: "אני בטוחה שלא עלית לה על העצבים כמו שאת חושבת, בגלל השתיקה שלך" איך את יכולה להיות בטוחה? מבחינה מקצועית זה נכון, כנראה שאת צודקת אבל לפעמים כמו כל איש מקצוע גם פסיכולוגים יכולים לאבד את הצד המקצועי ולהגיב או להרגיש בצורה אמוציונאלית. זה יכול להופיע גם לאנשי מקצוע מקצועיים עם ניסיון (וגם על דברים לא כל כך "מרגיזים" ממש פעוטים ) רחל

שלום, אני בחורה בסוף שנות העשרים, בקשר עם אישה מזה מספר שנים, לפני הקשר הנוכחי הייתי בקשר ארוך שנים עם גבר, כיום הזוגיות הנוכחית נמצאת במשבר, על סף פרידה, בת הזוג נמצאת במקום אחר משלי, אני בתוך הארון, לא מקבלת את עצמי בתוך קשר כזה (אחרי מספר שנים ביחד), יודעת בתוך תוכי כי קשר עם גבר מבחינתי הוא רק מיני, נמשכת מאוד לגברים (אולי לא ניסיתי מספיק), בת הזוג רוצה לקחת קדימה, אני לא מרגישה שאני יכולה לספק זאת, למרות הידיעה שהקשר טוב, מכיל, אוהב. האם זו תופעה מוכרת? האם יש מה לעשות בנדון? יש לציין שהייתי בטיפול פסיכולוגי ממושך, אך לא הגעתי לתובנה האמיתי של מי אני.

שלום למתלבטת, את מתארת כאן מצב מורכב של "לא כאן ולא כאן", היוצר תחושת תקיעות (ביותר מארון אחד). ראשית אשיב לשאלתך הראשונה ואומר שכן, זו תופעה מוכרת. אשר לשאלתך השניה, "האם יש מה לעשות בנידון?" אני לא בטוחה לאיזה 'נידון' את מתכוונת. מה היית רוצה שיקרה? האם את רוצה להיות מסוגלת לצאת מהארון? האם את רוצה לוותר על הבחירה שלך בבת זוג אישה? האם את רוצה ללמוד למזג את המיניות שלך עם תחושות של קרבה, חמימות ואינטימיות (שכרגע מפוצלות בין גברים ונשים)? את אומרת שהיית בטיפול פסיכולוגי ממושך, ועדיין אינך יודעת מי את. ככל הנראה יש שאלות שאינן נפתרות בקלות, אך אין פירוש הדבר שאם לא מצאת צריך להפסיק את החיפוש. סוגיות של זהות (עצמית, מגדרית ומינית) הן חומר לטיפול דינמי ממושך, ולחקירה עצמית אמיצה. גם אחרי טיפול, לא נגמרת העבודה העצמית שלנו, וייתכנו שאלות שיילכו איתנו הלאה. מאחלת לך מכל לבי שתמצאי לבסוף את ההשלמה עם מה שנכון לך. ליאת

מרגיש לי חור שחור , מהלכת לי בתוך הפחד .. כאילו נמחק לו האור מן העולם . נופלת מאבני הבלבול , כי אבד לי קצה החוט המרמז על הדרך החוצה . הבהיר הופך לאטום וכל הידוע מתפורר לי בין הידיים ... החרדה מתפרקת סביבי , . .ומשתלטת .. דומה ודבקה בי לצמיתות :-((((((.... ולחשוב שבשפלות שחורה זו בחרתי מרצוני .. בחיפושי האמת שנעלמה לה במעמקי נפשי .. האמת הצרובה שמקעקעת ביני לבין גופי .. ביני ובין כל הזכרונות המודחקים.. שממוטטים אותי ... לחלוטין ... ליאת את כאן ?... ליאת .... אני ככ ... מצטערת , אני שבורה .. מאבדת כיוון , מאבדת שליטה ..בעצם איבדתי כבר .. שרית

ערב טוב שרית, ככה זה כשמתהלכים בתוך הפחד. הכל באמת נחווה כאבוד, מעורפל, שואב אל התוהו. אני זוכרת שאת מוחזקת בטיפול טוב, ומשוכנעת שאחרי ההתפרקות בוא תבוא גם ההיאספות מחדש, אל תוך חוויה של יציבות ויכולת. שולחת לך מכאן את כל העידוד והחמימות, סומכת עליך שתצליחי. סוף שבוע נעים ליאת

שלום רב. אבקש את התייחסותם האמיתית של המבינים בדבר, שכן שאלתי רצינית. ברצוני לשאול האם במידה וגבר, שנניח שהיה לו בעברו בעיות נפשיות וסיבוכים נפשיים אך כיום פחות, כעת פתע מדביק ציפורניים וצובע אותן בצבעי לק בולט כגון ורוד או שחור, ויוצא איתן לעיר ולמקומות אליו פניו מועדים, יכול להיתפס בשל כך, בהיבט המקצועי, כאחד כלוקה בנפשו או כבעל בעיה נפשית? כמו כן האם יש בכך סיכוי כלשהו בכדי להביא לאשפוזו הכפוי של אותו אדם? אציין כי במידה ואותו גבר נשאל מדוע עשה כן, טען כי רצה לראות אם יפה לו הדבר. בתודה רבה מראש על ההתיחסות שלכם, יניב לוי.

שלום יניב, הגדרות של בריאות/חולי נפשי אינן מנותקות אף פעם מהקשרים תרבותיים וקונבנציות חברתיות. אדם בריא הוא מי שיכול להתנהל ולתפקד בחברה ובתרבות בה הוא חי באופן מסתגל, מבלי להפר בצורה בוטה מדי את הסדרים החברתיים המקובלים. בחברה שלנו גברים בדר"כ אינם צובעים את ציפורניהם, אבל הם התחילו לעשות לאחרונה המון דברים אחרים שפעם היו נחשבים נשיים מובהקים (עגילים, הורדת שיער, תכשיטים, וכו'). לכן, כדי לקבוע האם מדובר ב"מוביל אופנתי" או באדם מעורער נפשית, נחוץ מידע רב בהרבה על פני זה שנתת. בכל מקרה, אשפוז כפוי נעשה רק במקרים בהם הסדר הציבורי מופר באופן בוטה או כאשר נשקפת סכנה לאדם עצמו או לסובבים אותו. לק על הציפורניים אינו עומד באף אחד מהקריטריונים הללו, ולכן - בהיעדר התנהגויות חריגות אחרות - זה לא נשמע מדאיג במיוחד. בשמחות ליאת