פורום פסיכולוגיה קלינית

מרגיש לי חור שחור , מהלכת לי בתוך הפחד .. כאילו נמחק לו האור מן העולם . נופלת מאבני הבלבול , כי אבד לי קצה החוט המרמז על הדרך החוצה . הבהיר הופך לאטום וכל הידוע מתפורר לי בין הידיים ... החרדה מתפרקת סביבי , . .ומשתלטת .. דומה ודבקה בי לצמיתות :-((((((.... ולחשוב שבשפלות שחורה זו בחרתי מרצוני .. בחיפושי האמת שנעלמה לה במעמקי נפשי .. האמת הצרובה שמקעקעת ביני לבין גופי .. ביני ובין כל הזכרונות המודחקים.. שממוטטים אותי ... לחלוטין ... ליאת את כאן ?... ליאת .... אני ככ ... מצטערת , אני שבורה .. מאבדת כיוון , מאבדת שליטה ..בעצם איבדתי כבר .. שרית

ערב טוב שרית, ככה זה כשמתהלכים בתוך הפחד. הכל באמת נחווה כאבוד, מעורפל, שואב אל התוהו. אני זוכרת שאת מוחזקת בטיפול טוב, ומשוכנעת שאחרי ההתפרקות בוא תבוא גם ההיאספות מחדש, אל תוך חוויה של יציבות ויכולת. שולחת לך מכאן את כל העידוד והחמימות, סומכת עליך שתצליחי. סוף שבוע נעים ליאת

שלום רב. אבקש את התייחסותם האמיתית של המבינים בדבר, שכן שאלתי רצינית. ברצוני לשאול האם במידה וגבר, שנניח שהיה לו בעברו בעיות נפשיות וסיבוכים נפשיים אך כיום פחות, כעת פתע מדביק ציפורניים וצובע אותן בצבעי לק בולט כגון ורוד או שחור, ויוצא איתן לעיר ולמקומות אליו פניו מועדים, יכול להיתפס בשל כך, בהיבט המקצועי, כאחד כלוקה בנפשו או כבעל בעיה נפשית? כמו כן האם יש בכך סיכוי כלשהו בכדי להביא לאשפוזו הכפוי של אותו אדם? אציין כי במידה ואותו גבר נשאל מדוע עשה כן, טען כי רצה לראות אם יפה לו הדבר. בתודה רבה מראש על ההתיחסות שלכם, יניב לוי.

שלום יניב, הגדרות של בריאות/חולי נפשי אינן מנותקות אף פעם מהקשרים תרבותיים וקונבנציות חברתיות. אדם בריא הוא מי שיכול להתנהל ולתפקד בחברה ובתרבות בה הוא חי באופן מסתגל, מבלי להפר בצורה בוטה מדי את הסדרים החברתיים המקובלים. בחברה שלנו גברים בדר"כ אינם צובעים את ציפורניהם, אבל הם התחילו לעשות לאחרונה המון דברים אחרים שפעם היו נחשבים נשיים מובהקים (עגילים, הורדת שיער, תכשיטים, וכו'). לכן, כדי לקבוע האם מדובר ב"מוביל אופנתי" או באדם מעורער נפשית, נחוץ מידע רב בהרבה על פני זה שנתת. בכל מקרה, אשפוז כפוי נעשה רק במקרים בהם הסדר הציבורי מופר באופן בוטה או כאשר נשקפת סכנה לאדם עצמו או לסובבים אותו. לק על הציפורניים אינו עומד באף אחד מהקריטריונים הללו, ולכן - בהיעדר התנהגויות חריגות אחרות - זה לא נשמע מדאיג במיוחד. בשמחות ליאת

טוב כמו בכל פיתרון שאני מוצאת לעצמי גם בו יש צרות חדשות!!! החלטתי ללכת לטיפול! סוף סוף קיבלתי אומץ והחלטתי להגיד לאבא שלי שאני רוצה טיפול כבר לא פחדתי מהתגובה...האמת האדישות שלו לא כל כך הפתיעה אותי כי אני ממש לא מעניינת אותו ובטח שלא את האמא המפלצת הזאת שחוץ מעצמה היא לא רואה כלום בעיניים! אז שוב אני צריכה לדאוג להכל לבד..הבעיה היא שאין לי כסף..ואני רוצה ללכת לטיפול פרטי כי שמעתי שאם אני לא אלך לפרטי זה יעבור דרך משרד הבריאות ולא בא לי שכל העולם ידע שאני בטיפול.. אני כבר כמעט בטוחה שכלום לא יעזור לי אבל אני רוצה לפחות לנסות.. אני כל היום רק בוכה בוכה ועם המחשבות האלה והפחדים האלה וכל התסביכים האלה והצרותתת וכבר כל זה גדול עליי..קשה לי..במיוחד שכל יום אני צריכה להתמודד מול כל העולם...ריבים בלי הפסקה צעקותת דמעות אין לי כוחות יותררר ותמיד מי שבמטיח לעזור לי..עוזב אותי..עד שכבר אני הגעתי למצב שאני לא מאמינה יותר לאף אחד שיעזרו לי כי לאף אחד לא אכפת ממני...רק פגעו פגעו פגעו עד שלא נשאר ממני כלום! אני לא יכולה להיות יותר בבית זה בלתי אפשרי גם אם אני ארצה מחוסר ברירה זה בלתי אפשרי..לא נכנס ליותר מדיי פרטים.. ואין לי מקום אחר להיות בו אז חשבתי שאולי בכל זאת אני אתגייס למרות שאני ממש לא רוצה אבל זה יכול להיות פיתרון... אבלללל שוב כמו תמיד בכל פיתרון יש צרות...איך בדיוק הצבא יקבל אותי במצבי? כולי שקועה בדיכאוןןןןן!!!!!!!!!! ויש לי פתיל קצר אני יודעת שאני הולכת להוציא שם את העצבים על כל העולם וזה ממש לא מסגרת שמתאימה לי .. קשה לי להתמודד...קשה לי להילחם עם המחשבות האלה.. אני לא מצליחה להתגבר על כלום!!!! אני לא שווה כלום כבר אין בי שום דבר טוב!! יש לי רק רשימה שחורה ארוכה של הגיהנום שהתחיל לפני כמה שנים ועדיין נמשך..לא יודעת מה לעשות עם עצמי אין לי עם מי לדבר כולם מאבדים את הסבלנות איתי מהר מאוד ואני מרגישה שאני עוד מעט מתמוטטתת!!! רע לי וזה לא מעניין אף אחד וזה גורם לי עוד יותר להרגיש רע בסוף כבר לא תהיה לי שליטה על עצמי ואני אתחיל לעשות שטויות! כל פיתרון שמצאתי הוא מבוי סתום... האמת?!?! כבר אין לי חשק לחיים האלה..אני שורדתתת בכח...למה???אני בעצמי לא יודעת... ו"כמה מפתיע"בדיוק אתמול עוד בן אדם שאמר שהוא לא כמו כולם עוד אחד שגרם לי לפתח ציפיות.. אמר שאין לו סבלנות בשבילי..הוא ממשיך בחיים כרגיל אבל אני לא אשכח את זה בחיים!!!! נשבר לי כבר מכולםםםםםםםםם מעכשיו אף אחד לא יפיל את החומה המפרידה ביני לבין העולם האכזר הזה אף אחד לא יפגע בי יותרררר!!!!!!!! מרוב שתמיד אני רק מתאכזבת מהניסיונות הכושלים שלי לצאת מהדיכאון זה רק מתסבך אותי יותר...קשה לי להאמין שאני יכולה לעניין מישהו..אני מפחדת לנסות שוב..אני מפחדת להתחיל מהתחלה...אני מפחדת מהכלללל!!!!!! אווףף :'( לאיזה מצב הגעתי..

שלום 'אני', ניתן לחוש במצוקה הגדולה שלך דרך פנייתך, אבל גם - תתפלאי - בכוח שאת משדרת. גם כדי לריב עם כולם צריך כוחות :-) אני מבינה שעיקר הקושי שלך כרגע נובע מיחסים בעייתיים בבית, ומתחושה שההורים שלך לא רואים אותך או מבינים את צרכייך כמו שהיית רוצה. זוהי הרגשה מייאשת, אבל זה לא סוף העולם, ובמידה מסוימת זו חוויה משותפת להרבה מתבגרים ובני נוער. אני חושבת שגיוס לצבא יכול להיות פיתרון טוב, הן מעצם היותו מסגרת מחזיקה עם חוקים ברורים מאד, והן מעצם היותו גוף עם יכולת לתת עזרה נפשית טובה מאד לחיילים הזכאים לכך. כך או כך, עזרה נפשית אפשר לקבל, באמת, דרך מסגרות של משרד הבריאות, ורשימות ההמתנה הארוכות מעידות על ביקוש גדול, למרות כל החששות שאת מעלה. גם מרפאות בריאות הנפש כפופות לחוקי חיסיון, והחשש שמא "כל העולם יידע שאת בטיפול" הוא הגזמה ועיוות של המציאות. אני מעודדת אותך מאד לנסות ולהתעקש על טיפול נפשי, ולקחת אחריות על חייך ועתידך. בהצלחה ליאת

כתבתי פה לפני שבוע בערך... החלפתי כדורים מוונלה לפרוזק... לא קריטי... הבנתי שלוקח לכדורים האלה זמן לפעול... אבל... אני די בטוחה שאני עומדת להשתגע... ואני לא יודעת כבר מה לעשות.. הקירות מתמוטטים עלי... הכל נשבר אני מרגישה שאני עומדת להשבר סופי.. אני כמעט מוכנה להרים ידיים... לאף אחד לא אכפת אין מישהו שמבין אני לחלוטין לבד במקום לחלוטין זר (חול)... זה סיוט בעבודה פשוט סיוט... אני לוקחת דברים יותר מדי קרוב ללב, קשה לי כל כך עם אנשים שמנסים להוכיח לי שהם יותר טובים ממני... אני לא יודעת איך להסביר את זה... זה לא עניין של גאוה או משהו כזה... אני כל כך רוצה להסביר ולא מצליחה לשים את זה במשפטים... אלוהים מה קורה לי.... אני לא יכולה יותר אני לא יכולה... אני לא יודעת מה לעשות... הכל כל כך כואב כל כך נוראי... אין שום נקודות אור אני צריכה לדבר עם מישהו ולא יכולה... אני לא יודעת מה לעשות אני לא רוצה ככה יותר... זה כואב לי מדי... אני לא מסוגלת להמשיך ככה ואני לא יודעת מה לעשות כדי לשנות אין לי את הכוחות לשנות משהו אני רוצה רק לישון... לא רוצה לחזור לעבודה שלי לא רוצה להרגיש שונה... לא רוצה.... לא רוצה כלוםםםםם למה שום דבר לא עוזר.... אני לא מסוגלת.......

שלום לך, פרוזק היא תרופה טובה, ואין לך ברירה אלא להמתין בסבלנות להשפעתה הטובה שתגיע בקרוב. לרוע המזל, התרופה לא ממש יכולה להפיג תחושות של ניכור ובדידות, בעיקר כשאלה נובעות משהות בארץ זרה. לא ציינת כמה זמן את שוהה בחו"ל, וכמה זמן עוד תישארי שם, אך חשוב שתדעי שגם בחו"ל יש אפשרות להיעזר - גם זמנית - בטיפול פסיכולוגי, אפילו ע"י מטפל ישראלי. אם תרצי, תוכלי לכתוב אלי למייל האישי, לציין באיזו מדינה מדובר, ואעזור לך למצוא מטפל ישראלי. בינתיים נסי להחזיק מעמד, להימצא ככל האפשר בחברת חברים, ולהאמין במשאבי ההתמודדות הקיימים בכולנו. חזקי ואמצי ליאת

ליאת, מה שלומך ?אני מקווה שבסדר.. אני כמה ימים עם חום ושיעולים,כאבי בטן,בכללי מרגישה נורא,אין כוח נפשית ופיזית לקום להתחיבויות(עבודה וכו')מרגישה גועל נפש עצמי,שונאת את עצמי,מרגישה מזוהמת,שכמה שאתקלח לא הוריד ממני את הגועל נפש,יש סיוט שתמיד חוזר על עצמו בזמן האחרון,כל פעם בוריאציה אחרת.אני תמיד רואה שם את עצמי,ואותו מעליי,והידיים שלו תמיד מאוד גדולות,אני מנסה להדוף אותן.לא מצליחה.מתיישבת מקופלת בפינת החדר,ואני תמיד צועקת,והצעקה יוצאת לי בלי קול... לאחר מכן קמה בבכי, ונזכרת במה היה שם..כשהייתי קטנה,הלוואי ולא הייתי זוכרת... למה זה צריך להיות חלק מהחיים?ולא משנה כמה אברח מזה זה יחזור אליי...לא מצליחה להשתחרר מכבלי העבר,וכל מה שהוא השאיר בי. מרגישה שכלום לא משתנה,הכל עדיין כואב. השבוע היה טיפול. לא הרגשתי טוב אצלה.עוד כשהייתי בדרך מהעבודה אליה הרגשתי רע, ממש כאבה לי הבטן.התיישבתי אצלה ולא יכולתי לדבר איתה כי כל כמה דקות התקפלתי מכאבים.חוץ מזה שלא ממש יכולתי לדבר בגלל הכאבים גם לא רציתי..רציתי לברוח משם,אז ברחתי רחוק במחשבות, אבל כנראה שלא מספיק רחוק כי אני שוב במקום הזה,שהמערבולת נעשית רק יותר גרועה... לאחר שנפרדנו-שעה אחרי-היא התקשרה לשאול מה שלומי והאם כאבי הבטן נרגעו. הייתי ממוטטת כשדיברתי איתה .היא רצתה שניפגש שוב השבוע ,אבל לא יכולתי כי אני ממש חולה הרופאה אומרת שזה ויראלי...אני חושבת שהגוף שלי מגיב ללחץ שאני נמצאת בו. מחר בבוקר יש לי טיפול רפואי(לא משהו שקשור לוירוס שקיבלתי-זה עוד היה לפני..) ולמרות שאני יודעת שזה לא משהו רציני,זה פשוט מחליץ אותי ומפחיד אותי. ועכשיו לא מצליחה להשקיט את הלחץ.. מחכה כבר להיות אחרי הטיפול מחר,מנסה לא לחשוב על זה,אבל לא מצליחה. אני רק מקווה שהכל יעבור בשלום.. מקווה מאד לשמוע את תגובתך, המון זמן שלא רשמתי לך כאן,ועכשיו כשרושמת עצם הכתיבה של הדברים,והידיעה שזה אלייך, עוזרת לי מעט להירגע... ליאת תודה וכל כך הרבה מעבר. חן

שלום חן, ראשית, אני מאחלת לך שתשובי לאיתנך מבחינה בריאותית. החלק הפחות נעים של הסתו הן המחלות המעצבנות שתוקפות פתאום את כולם. למזלנו זה עובר. בעניין הקושי בטיפול, נראה שאת סובלת מהעצמה זמנית של סימפטומים פוסט-טראומטיים עקב העיסוק בתכנים שעוררו אותם מלכתחילה. כמו שהצעתי לא מזמן לש', אני מציעה מאד גם לך, לבחון אפשרות של טיפול (גם) בשיטת EMDR שיכולה לעזור מאד בהפחתת עוצמת העוררות שמעורר זכר הטראומה. ההישג העיקרי בשיטה זו היא היכולת לדבר על הטראומה ממקום יותר אסוף ונינוח, מבלי להיות מוכרעת ע"י התחושות הפיזיולוגיות הקשות. נסי לבדוק עם המטפלת שלך את האפשרות הזו. בהצלחה ליאת

היי שוב ליאת, אני מכירה את השיטה הטיפולית עליה דיברת וכן ,היא יכולה להתאים לי. מקווה שהמטפלת שלי אכן מטפלת בשיטה הזאת(נדמה לי שכן...) עוד אדבר איתה . את יודעת, מה שלפעמים(רק לפעמים..) מחזיק אותי זו האמונה שבסוף יהיה בסדר . כי חייב להיות... אגב,הטיפול שאתמול כל כך דאגתי בגללו עבר טוב וקל. עוד דאגה נוספת ירדה מליבי. תודה לך ליאת יקרה :)) סופשבוע שקט, חן

אורנה שלום, רק כדי לוודא - האם את פותחת את תיבת המייל שלך גם בימים שאינך 'בתורנות' ? ניתן לשלוח לך מייל מחר או מוחרותיים?

שלום משתנה, אני משתדלת להסתכל בתיבת המייל מדי יום או יומיים. בבקשה לשלוח למייל האישי רק מה שבאמת אי אפשר לדון בו בפורום של כולנו... לילה טוב, אורנה

אורנה שלום, יש לי שאלה 'פסיכולוגית' שאני חשה כי אני חיבת לקבל הסבר ולהבין אותה. במסגרת המרפאה הציבורית קיבלתי להיות בטיפול אצל עו"ס ואינה יודעת ומסוגלת להשיב לי עליה, כמובן שכמו- כן גם נגזר ממנה חוסר יכולתה לדעתי לעזור לי. אני חשה שאחרי ההתמוטטות החריפה שהיתה לי, אני מרגישה בסוג של רגרסיה שמלווה בסוג של דכאון, חרדות, אפיסת כוחות...ולמעשה אני חשה כי בלית ברירה אני צריכה לבנות עצמי הכל שוב מחדש, מרגישה חזרה רגשות (כואבים ) שהיו מדי פעם בילדות. בכל מקרה, אני לא יודעת איך ואם ניתן להאיץ או לשוב לאותם כוחות כמו קודם. היום אני לא יכולה להרשות לעצמי הידרדרות משל זו, אני מעל גיל 30 ברשות עצמי, מתקשה למצוא עבודה בשל המצב הנפשי, רוצה לחזור ללמוד והכל יותר ויותר קשה לי... אני מרגישה מדוללת מכוחות, מאנרגיות, משמחה, מחיות וממרץ. זאת ועוד אני בכל זאת חוששת שמצב זה 'יתקע' באופן כרוני, אני למעלה משלוש שנים סובלת מאז הטיפול שהיה חסר בו כל טיפת אמפטיה והרגעה ובמקרה הפחות טוב, היה לגמרי תוקף, עוין ומאשים. האם לדעתך יש הכרח בטיפול תרופתי? ומהו מצב זה של חזרה כביכול ברגשות של הילדות, באפיסת כוחות, בדכאון וחרדות? תודה

שלום כרמית, כל הכבוד על הפנייה המחודשת לטיפול! לאחר ההתנסות הטיפולית הקשה שעברת, טבעי שתיצרי קשר עם מטפלים חדשים באורח הססני ואיטי, ואולי אפילו תהיי חשדנית וביקורתית. זה בסדר, ואני מקווה שהמטפלת שלך תתייחס לכך בסבלנות ובהבנה. נסי גם את להיות פתוחה אל ההתנסות החדשה ולא להיסגר מהר מדי. למשל, למרות שזו לכאורה סיבה טובה לעזוב, העובדה שלא השיבה לשאלתך בצורה שסיפקה אותך אינה מעידה על יכולתה הטיפולית כלל וכלל. רגרסיה היא תהליך שקיבל המשגות מגוונות בתיאוריות שונות של הנפש ושל טיפול. לעניות דעתי, זה לא כל-כך משנה אם מה שאת חווה מתאים להגדרה של רגרסיה. את חווה כאב עז, ובזה צריך להתגייס לטפל. בכל מקרה, אינני יכולה לאבחן מבלי להכירך, ובוודאי לא להביע דעה בנוגע להכרחיות הטיפול התרופתי. אני כן יכולה להביע את הדעה שהאתגר הגדול ביותר העומד בפנייך הוא - לאט לאט ובזהירות, לגלות שאפשר גם אחרת, להסתכן, להתמסר, לצמוח... חזקי ואמצי, אורנה

אני בת 34 אין לי חרדות ממבחנים כתובים החרדה שלי מתבטאת רק מטסט לנהיגה. ניסיתי הרבה אפשרויות ועדיין לא עברתי את הטסט. למדתי לפני שנים עברו שנתיים ולא הצלחתי. חיכיתי כמה שנים החלפתי מורה וניסיתי שוב וכבר כמה טסטים אני לא עוברת. המורה נהיגה טוען שאני יודעת לנהוג אבל בטסט אני לא מצליחה. אם תוכל להציע לי מה לעשות אודה לך מאוד

שלום דלית, כדאי להתייעץ באופן אישי עם פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי. מדובר בטיפול קצר וממוקד, שיוכל ללמד אותך להתמודד עם החרדה שאת חווה. שיהיה בהצלחה בטסט הבא, אורנה

היי אני בטיפול שנה וחצי. אבל הטיפול היה קשה מאוד, עם הרבה עלויות וירידות, המון התנגדות, המון רגעי שתיקה המון תלות ומעט שינויים והתקדמות. השבוע לקחתי חופש ופתאום אני מרגישה כזו חופשיה, כזו מרוחקת, לא צריכה אותה, אין את הדחף להתקשר אליה, לשאול אותה להתייעץ איתה. וכאילו שהתנתקתי ממנה, למרות שלקחתי לפני זה חופשות ארוכות שהגיעו לפעמים לחודש. למה הייתה ההרגשה הזו? ואני מתלבטת מאוד אם לבטל גם השבוע? כי עדיין מרגישה שאין מה לעשות שם, הרגשה שונה שלא הייתה לי לפני

שלום סמדר, אני מבינה שאת מרגישה משוחררת מעולו של הטיפול הקשה... וזה בסדר, אבל באופן פרדוקסלי גם זה משהו להביא אל הטיפול... משום שזה מבטא אותך ומלמד עלייך - על האופן בו את מרגישה כלואה בתוך (הטיפול? עצמך? קשרים עם דמויות משמעותיות?), ומשוחררת בחוץ (מחוץ לעצמך? מחוץ לקשר?), ועל האופן בו את צריכה לנוח ממאמץ הקשר. אני לא יכולה לדעת במקומך האם נכון להמשיך ולהתאמץ בשביל הטיפול, אבל נראה לי שיש שם עוד דברים ללמוד... לילה טוב, אורנה

עמוק עמוק בתוך הגוף שוכנת לה הנפש. איש עוד לא ראה אותה, אבל כולם יודעים שהיא קיימת. ולא סתם יודדעים שהיא קיימת, יודעים גם מה יש בתוכה. בתוך הפש, במרכזה, עומדת לה על רגל אחת ציפור. ציפור ששמה ציפור הנפש. והיא מרגישה כל מה שאנו מרגישים: כשמישהו פוגע בנו, מתרוצצת לה ציפור הנפש בגופנו אנה ואנה לכל כיוון, סובלת כאבים קשים. כשמישהו אוהב אותנו, מקפצת לה ציפור הנפש בדילוגים קטנים ועליזים, קדימה ואחורה, הלוך ושוב. כשמישהו קורא בשמנו, מקשיבה ציפור הנפש היטב לקולו, על מנת לזהות איזו מין קריאה זו. כשמישהו כועס עלינו, מתכנסת לה ציפור הנפש בתוך עצמה, והיא שקטה ועצובה. וכשמישהו מחבק אותנו, ציפור הנפש, השוכנת עמוק עמוק בתוך גופנו, גדלה וגדלה, עד שהיא ממלאה כמעט את כל המקום שבתוכנו, עד כדי כך טוב לה בחיבוק. בתוך הגוף, עמוק עמוק, שוכנת לה הנפש. איש עוד לא ראה אותה. אבל כולם יודעים שהיא קיימת. ועוד אף פעם, אף פעם לא נולד אדם שלא הייתה לו נפש. כי הנפש נכנסת לתוכנו ברגע בו אנו נולדים ואינה עוזבת אותנו - אף לא פעם אחת - כל עוד אנו חיים. בדומה לאויר, אותו נושם האדם מרגע הולדתו ועד לרגע מותו. ודאי גם תרצו לדעת ממה עשויה ציפור הנפש. אה, דווקא פשוט מאוד: היא עשוייה מגרות מגרות. מגרות אלה אי אפשר לפתוח סתם כך, כי כל מגרה נעולה במפתח המתאים רק לה! וציפור הנפש, היא היחידה היכולה לפתוח את מגרותיה. כיצד? גם זה פשוט מאוד: ברגלה השניה. ציפור הנפש עומדת על רגל אחת, וברגל השניה - המקופלת בשעת מנוחה מתחת לבטנה - היא מסובבת את מפתח המגרה אותה היא רוצה לפתוח, מושכת בידית, וכל מה שנמצא בתוכה יוצא לחפשי אל תוך הגוף. ומכיוון שאין דבר אותו אנו מרגישים שאין לו מגרה, יש המון מגרות לציפור הנפש. יש מגרה לשמחה ויש מגרה לעצב. יש מגרה לקנאה ומגרה לתקוה. יש מגרה לאכזבה ומגרה ליאוש. יש מגרה לסבלנות ויש מגרה לעצבנות. גם מגרה לשינאה יש ומגרה לכעס ומגרה לפינוק. מגרה לעצלנות ומגרה לריקנות. ומגרה לסודות הכי כמוסים, זוהי מגרה שאותה כמעט שלא פותחים. ויש עוד מגרות. אתם יכולים להוסיף בעצמכם כל מה שאתם רוצים. לפעמים יכול האדם לבחור לעצמו ולסמן לציפור אילו מפתחות לסובב ואילו מגרות לפתוח. ולפעמים זוהי הציפור שמחליטה בשבילו. למשל: הוא רוצה לשתוק ומורה לציפור לפתוח את מגרת השתיקה. אבל היא, על דעת עצמה, פותחת לו את מגרת הדיבור, והוא מדבר ומדבר מבלי לרצות. או דוגמה אחרת: הוא מבקש להאזין בסבלנות - ואילו היא פותחת לו את מגרת העצבנות הגורמת לו להתעצבן. וקורה שהוא מקנא בלי להתכוון כלל. וקורה שהוא מקלקל דווקא כשהוא רוצה לעזור. כי ציפור הנפש היא לא תמיד ציפור ממושמעת ועושה לו לפעמים צרות... כאן אפשר כבר להבין, שכל אדם שונה מחברו בגלל ציפור הנפש אשר בתוכו. ציפור שפותחת מדי בוקר את מגרת השמחה, השמחה נשפכת ממנה אל תוך גופו והאדם שלה שמח. ואילו ציפור שפותחת לו את מגרת הכעס, הכעס נשפך ממנה ומשתלט עליו כליל. ועד שהציפור אינה סוגרת את המגרה בחזרה, אין הוא מפסיק לכעוס. יש שציפור שרע לה פותחת מגרות לא נעימות. ציפור שטוב לה בוחרת במגרות שעושות טוב. ומה שהכי חשוב - זה להאזין היטב לציפור. כי קורה שציפור הנפש קוראת לנו, ואנו לא שומעים. חבל. היא רוצה לספר לנו על עצמנו. היא רוצה לספר לנו על הרגשות שנעולות במגרות שבתוכה. יש מי ששומע אותה לעיתים קרובות. יש מי ששומע אותה לעיתים רחוקות. ויש מי ששומע אותה רק פעם אחת בחיים. לכן כדאי, אולי מאוחר בלילה, כששקט סביב, להקשיב לציפור הנפש שבתוכנו, עמוק עמוק בתוך הגוף. _______________________________________________________ אורנה, מעניין האם הגעת עד הסוף. ספר ילדים... העתקתי את כולו... מוקדש לך... הציפור שלי עובדת שעות נוספות (תרתי משמע :-)) ממני... (נחשי...) לילה טוב...

תודה כותבת מסתורית, שהביאה אלינו את מודל הנפש על-פי מיכל סנונית (עוד ציפור...). לילה טוב...

מישהו יודע כמה כדורי שינה של 20 מ"ג צריכים לקחת 75 ק"ג כדי למות, או לפחות לאבד את ההכרה לאיזה זמן? תודה.

ויק, כבר עבר זמן מאז שכתבת, ואני מקווה שאת מרגישה טוב יותר. בכל אופן, אני מבקשת שתצרי קשר ממשי (לא ווירטואלי) עם דמות שאת סומכת עליה. את לא חייבת להיות לבד עם התחושות הקשות. אני כאן הלילה, אורנה

הי אורנה חזרתי לעבודה אחרי העדרות של חודשיים,יש מישהו בעבודה שלי ממחלקה אחרת שהכרנוו לפני חצי שנה ,לפני ההעדרות ניהלנו קצת שיחות נפש(היה ממש נעים לשוחח עימו,הוא יודע להקשיב). בתקופת ההעדרות לא חשבתי עליו והוא לא היה חסר לי,כשחזרתי לעבודה ונפגשנו שמחנו כ"כ לראות אחד את השני התחבקנו בספונטניות חיבוק חברי(יותר מחיבוק אחד) והיתה הרגשה באויר שזה היה נעים לשנינו בלשון המעטה.היות ולא היינו לבד הוא אמר לי שאנחנו צריכים לדבר.(אני מניחה לאן השיחה תוביל). אני נשואה באושר ואני מאוד אוהבת את בעלי וגם הוא נשוי. איך מתמודדים עם התחושה הנעימה הזאת שהחיבוק הותיר אצלי ומה עושים עם זה? שנינו מאיישים תפקידים בכירים בעבודה. כותבת קבועה שהיום בחרה להיות אנונימית והסיבה ברורה לא?!?

היום אנונימית יקרה, תיארת מפגש מחודש מלא חמימות. לפני העדרותך התפתחה בינכם אינטימיות רגשית, ועם החזרה לעבודה נוספה קרבה גופנית שעוררה אצלך מחשבות. אני חושבת שזה בסדר גמור לחוות את הרגשות שהתעוררו בתוכך. אין טעם להתכחש לכך שהעולם הפנימי הוא מורכב ויצירתי, גם אצל נשואים באושר... לצד זאת, הצעה: את יכולה להיות אנונימית איתנו, אבל נסי לא להיות אנונימית-לעצמך... אני מתכוונת לכך שנכון לחשוב על האינטימיות המתפתחת בינך לבין אותו חבר לעבודה, ולנסות להכיר את תפקידה בחייך. למשל, יתכן שמשהו בתחושת הקרבה והאינטימיות שאת חווה עם בעלך השתנה בתקופה האחרונה, והתגובה הרגשית שלך לאותו גבר מסמנת את השינוי. אולי התגנבה לה תחושה של חוסר, חסך, כאב - תחשות שקיימות בנישואים הקרובים ביותר. אם משהו בדבריי מהדהד תחושה מוכרת, אני חושבת שכדאי לטפל בנישואים עצמם... לילה טוב, אורנה

סוף סוף הגיעה שעת הפגישה, שחיכיתי לה כל כך ...אחרי שבוע שהיא הייתה בחופשה. נכנסתי לחדר המוכר העוטף ורציתי שהיו לי מוצרים מוכנים - מוצר החלומות המוזרים שהיו לי, מוצר המחשבות המפחידות,מוצר הרגשות שאיני יכולה לשאת עוד, ומוצר הגעגוע וההיזדקקות שלי אליה - עם ה"מוצרים" הכל כבר יהיה איתנו מבלי שנצטרך לבזבז זמן מבלי שתרחף הסכנה שחלק מהדברים לא יהיו מדוברים ומטופלים בפגישה. נכנסתי והתיישבתי במקום הקבוע על הספה , מולה. אחרי דקה של שקט קמתי וישבתי על השטיח, ליד הכסא שלה, הנחתי את הראש על ברכיה ובכיתי.בכיתי על מה שאין לי, על מה שיש לי ואני לא מספיק מכירה ומוקירה בכך, בכיתי הכל..והיא ליטפה אותי ושאלה מדוע אני בוכה.חיכתה שארגע ואז הכינה תה וישבנו על הספה זו מול זו (בד"כ היא על הכסא ממול) ואז דיברנו, הדברים שלי היו מבולבלים, הוצאתי מהתיק שלי סכין חיתוך שבו רציתי להכאיב לעצמי והנחתי על ידי. היא לא נבהלה, שאלה למה, הסברתי ואז ביקשה שאתן לה את הסכין. ואז עשינו רשימה של מטרות חדשות.מה אני רוצה שיהיה אחרת.ממה אני מפחדת שיהיה אחרת....ואז היא אמרה שהיא תחשוב איך אנחנו משיגות את זה.והיא אמרה שעל אף שלעולם לא תהיה אמא שלי..היא רואה את עצמה כדמות משמעותית בחיי - והיא רוצה להיות בהם ושאני אדע שהיא איתי תמיד.סיכמנו גם שמדי כמה פגישות היא תתן לי, לפי בקשתי, להביע מה שאני מרגישה באופן חופשי, בציור או בבכי או בהשתוללות, והיא רק תשמור.כשנפרדנו היא אמרה שבשבועות הקרובים אני יכולה להתקשר אליה בשעה מסוימת ולדבר כמה דקות רק כדי להתחזק. אכן תרחיש אוטופי - אך כזה שלא התקיים מעולם....רק ככה רציתי שיהיה.ככה אני צריכה שיהיה.מה שהיה במציאות היה שונה מאד.ובסופו נותרתי אני.באותו מצב.רק יותר אשמה,מתוסכלת,מטופשת וריקה ריקה ריקה ומיואשת.ועכשיו אני מתפוצצת מבפנים.בא לי לצרוח ולהרוס.להרוג מישהו.

ויק יקרה, כמו קוראים אחרים, אני בטוחה, הלכתי איתך את כל הדרך - עם התקווה, וההתרגשות, עד האכזבה הנוראה. אני רוצה לכתוב לך, שגם בטיפול בדיבור אפשר להרגיש קרוב ומוחזק ושלם וביחד. אפשר. הדרך מסובכת, רצופת מכשולים וסכנות, ובכל זאת אפשר. הלוואי שהתקווה שלי מגיעה עד אלייך, אורנה

שלום, אני בחורה בסוף שנות העשרים, בקשר עם אישה מזה מספר שנים, לפני הקשר הנוכחי הייתי בקשר ארוך שנים עם גבר, כיום הזוגיות הנוכחית נמצאת במשבר, על סף פרידה, בת הזוג נמצאת במקום אחר משלי, אני בתוך הארון, לא מקבלת את עצמי בתוך קשר כזה (אחרי מספר שנים ביחד), יודעת בתוך תוכי כי קשר עם גבר מבחינתי הוא רק מיני, נמשכת מאוד לגברים (אולי לא ניסיתי מספיק), בת הזוג רוצה לקחת קדימה, אני לא מרגישה שאני יכולה לספק זאת, למרות הידיעה שהקשר טוב, מכיל, אוהב. האם זו תופעה מוכרת? האם יש מה לעשות בנדון? יש לציין שהייתי בטיפול פסיכולוגי ממושך, אך לא הגעתי לתובנה האמיתי של מי אני.

שלום אני (שעדיין לא הגיעה לתובנה האמיתית מי אני...), חוויה של זהות עצמית, ובכללה גם זהות מינית, היא חוויה מורכבת, רבת שכבות ורבדים, וגם דינמית - כלומר משתנה עם הזמן. אני מבינה שהתנסית בקשרים עם בני שני המינים, ושיש לך מחשבות לגבי המשמעות של קשרים אלה עבורך. אני משערת שמחשבות אלה מתחדדות בתקופה של סיום קשר, אבל כדאי לנסות להפריד בין הדברים. וודאי שיש מה לעשות בנוגע לתהיות הפנימיות שלך - לחשוב אותן, להרגיש אותן במלואן, לחפש את הדרך באומץ... ולמרות שכבר היית בטיפול, כדאי לשקול תהליך נוסף בשלב בו את נמצאת. באיחולים לאושר, אורנה

אני בטיפול מזה ארבעה חודשים. בשבוע האחרון הודעתי למטפל שלי שאני צריכה לחשוב על המשך הטיפול לכאן או לכאן. מצאתי את עצמי שבטיפול אני הופכת לעצובה יותר, כואבת יותר, מבולבלת יותר, התחלתי לחשוב על המוות באופן תכוף. זאת ועוד פשוט הפסקתי לתפקד, הטיפול, התכנים והמטפל החלו להעסיק את מחשבותי ולא להרפות. עברתי ילדות לא פשוטה, ואמנם הגעתי לטיפול בבלבול ויאוש נוראי, אך ביקשתי מהמטפל זמן להתרחק כדי לחזק את עצמי ולנסות לבדוק מה יותר קשה להתמודד עם הקשיים או להיות בטיפול. המטפל אדם נחמד, אך לי באופן כללי למרות האמונה בטיפול בכלל, קשה להתקרב או לדון בחומרים קשים. התחלתי לחשוב שעדיף להתחזק ולהמשיך הלאה שאין צורך לעשות את המסע לילדות. אני בת 29 והנה שבוע ראשון בלי טיפול, אני עושה לעצמי אוטוסוגסטיה ומנטרות של -את יכולה לעבור את זה לבד, אל תפתחי תלות באף אחד, הטיפול מחליש אותך, המטפל גם עובר קשיים ועדיין מתמודד וכאלה וכאלה. אורנה יקרה בשורה התחתונה האם אני יכולה להתמודד לבד ולעבור תקופה קשה שליוותה אותי בלי הסבר ברור לעין או שתגדירי זאת כפחד משינוי או מתלות או מאי יכולת להניח עצמי בידיו של מישהו אחר. עד זאת ולמרות הכל מאז שהונחה בראשי הידיעה שאני מפסיקה את הטיפול אני מרגישה טוב יותר. הייתכן?

שלום יפעת, ראשית, אני נוטה להאמין שאנשים יכולים להתמודד גם ללא הטיפול שלהם (הם עשו זאת קודם, והם יעשו זאת גם לאחריו). השאלה המשמעותית בעיני היא מעט אחרת: לא האם תוכלי להתמודד לבד, אלא מדוע כה הכרחי עבורך להתמודד לבד, מה קורה לך בתוך ה'ביחד', ומהם התכנים המכאיבים שעולים בטיפול וגורמים לך רצון לברוח הרחק... התכנים האלה נמצאים בתוכך (כלומר, הטיפול אינו "ממציא" אותם אלא מציף אותם כלפי מעלה), ולכן כדאי להבין את התהליך שאת עוברת בתוך הקשר הטיפולי (וממנו ללמוד גם על מה שקרה וקורה לך בקשרים נוספים). כדאי שתדעי שנושאים של תלות, התמזגות, אובדן עצמי בתוך קשר ומציאת עצמי מחדש - כל אלה הם מהחשובים והמשמעותיים ביותר שאפשר לעבד בטיפול דינמי. את מוזמנת להתלבט איתנו עוד, אורנה

אורנה, שלחתי לך מייל. מקווה שתמצאי זמן לקרוא... תודה, ד'

ד' יקירתי, קראתי ה-כ-ל. נכון יותר שנדבר, וזאת נעשה... שלך, אורנה

רציתי לדעת איך ניתן לפתור בעיית חרדה של בעלי חיים. יש לי חברה שהיא חולה בזה, כל פעם שהיא רואה בעל חיים היא בורחת מאותו מצב, הלב שלה דופק במהירות, כל פעם שהיא הולכת ברחוב היא סורקת אותו לפני שהיא עוברת. היינו בחופשה כרגע והיא לא יצאה למרכז העיר עקב כך שהיא פוחדת.. היא נסעה פעם אחת ראתה כלב מרחוק תפסה את המונית הראשונה שראתה וטסה למלון האם ניתן לפתור את החרדה הזו על ידי תרופות? כרגע נמצאת בטיפול פסיכולוג אבל לא רואה שום התקדמות.. תודה מראש טל

שלום טל, בהחלט אפשר לעזור לחברתך. הדרך המקובלת ביותר לעשות זאת היא בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, ולעיתים בשילוב טיפול תרופתי נוגד-חרדה. כדאי לבדוק האם המטפל/ת של חברתך מיומן בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, ולשקול איתו/ה את דרכי הפעולה האפשריות. בהצלחה, אורנה

היי אורנה, בימים האחרונים אני עסוקה בתחום המקצועי. אני עובדת בתחום המשרדי כ-10 שנים. אני נתפסת כמקצועית,אחראית,ובעלת ראש גדול,ומוטלים עלי תפקידים נוספים,מעבר לתפקידי המוגדר שלעיתים מוסיפים אקשן ועניין, ולמרות זאת, אני לא מרגישה סיפוק מעבודתי. התחלתי בעבר תואר בתחום החינוך והפסיכולוגיה, זה היה מאוד מעניין, אך לא הצלחתי לסיים אותו (כלכלית היה לי מאוד קשה לממן ולשלב עם עבודה במשרה מלאה,הקושי הזה הלחיץ מבחינה נפשית... והתייאשתי.) אני מרגישה שאני טובה בתחום הייעוץ,ההדרכה/הוראה, אני חושבת שאהנה מלעזור לילדים עם קשיים מצד אחד,אך חוששת לקחת ללב יותר מדי. בשנים האחרונות נהייתי מאוד רגישה(אני נחנקת מדמעות כאשר אני רואה את האחיין שלי בוכה,או כשאני מקריאה לו סיפור ועוד.. ) הבעיה היא שלכל התחומים הנ"ל (שהכי מעניינים אותי וגורמים לי סיפוק) נדרש תואר, ואני מוצאת את עצמי בת 34,מבוזבזת ,עובדת בתחום מחוסר ברירה ומשתכרת נמוך יחסית. האם את מכירה לימודי תעודה שיכולים להכשיר לאחד מהתחומים הנ"ל? אני לא מצליחה למצוא איזה כיוון מחשבה, משהו שיוכל לעזור לי לפרוץ לתחום מעניין יותר. נראה לי שהפחד מהסבה מקצועית וערעור היציבות הכלכלית מוסיפים לכך, ובכל זאת... הייתי בטיפול כשנתיים,(אך לא דיברנו כל כך על התחום הזה), ואני תוהה אם לחזור לכמה פגישות ממוקדות בתחום הזה, האם זה יכול להאיר את עיניי, מה דעתך?? תודה.

שלום טל, כשקראתי את דברייך נזכרתי בתחושה שמקצועות טיפוליים, קצת כמו מקצועות בתחום האומנות, קוראים לנו לבוא... לפעמים כמעט כנגד כל הסיכויים... אני מאמינה שמאוד כדאי לחזור ולבדוק את הדברים. ישנן אינספור תוכניות ייחודיות להשלמה והסבה מקצועית, אבל לפני כן - תצטרכי לשקול ולהרגיש, לחשוב ולהחליט... בדרך כלל אפשרי בהחלט לחזור לטיפול להתייעצות ממוקדת. דרך נוספת שכדאי לשקול היא פנייה לתהליך ממוקד אצל פסיכולוג קליני עם ניסיון בתחום הייעוצי-תעסוקתי, שיוכל לסייע לך הן באבחון כישורייך ונטיותייך והן בתהליך קבלת ההחלטה ויישומה. מחזיקה אצבעות, ומחכה לשמוע דיווחים מהשטח, אורנה

בדומה לכותבות הקודמות כאן אני גם מנסה להבין איך בדיוק טיפול פסיכולוגי עוזר, אני נמצאת בטיפול כבר שנה , ורק יותר רע לי וריקני לי אני לא חושבת שזאת רגרסיה טובה שתשפר את המצב , אני חושבת שפשוט ממש קשה לי לסמוך על המטפלת שלי , לא משהו אישי נגדה פשוט קשה לי להיות על תקן "המטופלת " , ולדעת שהיא נמצאת שם כי אני העבודה שלה.. (איך אפשר מצד אחד להתקרב מאוד למישהו מצד שני לדעת שהוא "יגרש" אותך אחרי 50 ?!) האמת יש טעם להמשיך ?! כי מצד אחד אני ממש מרגישה שאני זקוקה לעזרה נפשית , מצד שני אני לא באמת מצליחה להיעזר בה...

יעל שלום, בטיפול יש לעיתים מספר שלבים. את מציינת נכון שקשה לך לסמוך עליה באמת, להאמין שאכפת לה ממך למרות שהטיפול מסתיים אחרי חמישים דקות. בעיני, כרגע המוקד של הטיפול צריך להיות הקושי הזה. את מן הסתם תבדקי עד כמה היא בשבילך למרות שזו העבודה שלה, ולמרות עוד כל מיני דברים. אבל רק כשתוכלי להרגיש שהיא באמת שם בשבילך, שזו לא רק העבודה שלה, תוכלי להתחיל להיעזר בה. עצם ההישג הזה יהיה הישג טיפולי חשוב עבורך גם מחוץ לחדר הטיפול. בינתיים, למרות הקושי, ותחושת הריקנות וחוסר הטעם, המטרה היא לשרוד. זו המטרה של שתיכן, לשרוד את השלב הזה. דרור

דרור היקר ,. .. חשבתי הרבה אם לכתוב על זה .. ועכשיו בעצם מוצאת את עצמי , כותבת מה עובר עליי למרות הקושי הגדול . . ביום שבת חלמתי חלום ..שהתעוררתי ממנו בבהלה .. אני רוצה לשתף אותך .. אני לא מצליחה להתמודד עם מה שעלה שם לבד.. ואפילו מתביישת.. אז ככה , אני בת 10 , יושבת על מישהו , על הברכיים , ברקע מוזיקה מוכרת , האוירה רגועה , המקום מוכר לי ..עדיין לא מזהה .. קולות ברקע מוכרים ..אני נמצאת במקום מוכר .. לא מצליחה עדין לראות איפה ..לא מצליחה לדעת מי הן הדמויות שמסביבי .. מי שאני יושבת עלייו ..נוגע בי , מלטף ..לוחש לי שאני יפה ..מיוחדת ואהייה תמיד כזו בשבילו .. הוא מחדיר לי אצבעות למקום ..אסור ..כואב לי בטירוף .. אני מנסה להבין מי זה ? כואב לי ..אני בוכה בשקט ..בלי קול ..רק הדמעות יורדות .. הצללים ..מתבהרים ..אנ י שואלת למה ?..למה את/ה מכאיבים לי ? הוא עונה לי את יודעת שהכל מאהבה .. פתאום ..אני רואה את הפנים .. אני יושבת על אבא שלי ..זה אבא שלי ...יכול להיות דבר כזה ???.... פתאום נכנסת אישה - שהיא בעצם חברה טובה של ההורים שלי ... ושואלת אותו ..מה אתה עושה לה ?...אתה נורמלי ?... מפה אני ואתה סיימנו את הקשר שלנו ..(לא מבינה , מה הכוונה ..רק בוכה ).. החלום נצבע לי באדום ..אני לא מצליחה לראות כלום .. אני קמה ממנו בהיסטריה ובוכה ...בורחת ומתעוררת עכשיו למציאות, .. הייתי חייבת לברר ..אם החלקים היו נכונים בחלום .. הגעתי לאמא שלי אתמול ..לא סיפרתי לה על החלק של הפגיעה בי אלא רק אם יש קשר בין אבא שלי לאחת מהחברים הישנים שלהם .. היא אמרה לי שכן..שאבא שלי ניהל רומן איתה במשך עשר שנים בזמן הנישואים שלהם.. וואו ..הייתי בהלם ..אבא שלי ?...יכול להיות דבר כזה ?... אבא שאני אוהבת , אבא שנראה ש..הוא הכי הכי מקסים ..לא יכול להיות .. ואז אני חושבת לעצמי רגע ..איך הגיע לי חלום כזה ..ואם כל החלקים שם נכונים ..איך אדע אם אבא שלי ניצל אותי מינית בילדות ?... איך מתמודדים עם חיה כזו ?... שעדיין לא הצלחתי להתמודד בטיפולים עם האונס שעברתי לפני עשר שנים ?.. מה קורה לי ?... אני איוב?... איך אצליח להסתכל לאבא שלי בפנים ..כשאני לא יודעת / יותר נכון לא זוכרת על הילדות שלי כלום ?.. ואם הוא פגע בי ?..איך הוא עשה דבר כזה ולא זכרתי .. דרור .... מה עושים .. האם יכול להיות שאחרי עשרים שנה ..עולה דבר כזה ?...בלי שום התראה מוקדמת ?.. איך מתמודדים עם זה ?איך אספר דבר כזה ?.. זה אבא שלי ..הדבר שאני הכי אוהבת בעולם .. ועכשיו , חוצ מלבכות בשקט ..אני לא מצליחה לעשות כלום .. נמאס לי מהחיים שלי .. הלוואי והיה לי אומץ לסיים אותם . סליחה..

ש' שלום, החלום שאת מתארת הו אבאמת חלום מאוד מבהיל, מבהילה עוד יותר התחושה שאת לא יודעת אם זה רק חלום או מציאות. ובאמת קשה לדעת, ייתכן וזהו רק חלום שחלמת. אבל יכול להיות גם שזהו ביטוי למשהו שהדחקת שנים ארוכות ושיכל לבוא לידי ביטוי רק בחלום. ההסבר לכך יכול להיות קשור לכוחות שלך כילדה, כוחת שלא היו חזקים דיים להתמודד עם אירוע כזה, ולכן נאלצת להדחיק אותו - כמעט למחוק אותו מהזיכרון. כעת בשל חלום, או סיבה אחרת הם שבו וצפו. כך או כך נשמע שזה זעזע אותך, גרם לך לבלבול מול רגשות האהבה כלפי אבא, ולקשיים להמשיך ולתפקד כרגיל. עולה כאן השאלה מה עושים עם זה. לדעתי חשוב להתמודד עם זה בטיפול, תוך שמירה במחשבה שייתכן וזה באמת קרה. אבל להדגיש את החוויה שלך כעת מה קורה לך עכשיו, אלו מחשבות וקשיים עולים בך עכשיו דרור

אני נאבקת זמן רב.אין לי כח לפרט, כבר בילבלתי פה את המח פעמים רבות.כלום לא השתנה באופן מהותי ולאורך זמן.בגדול הגעתי לטיפול בגלל הפרעת חרדה (gad) ובמהלך הטיפול בשלוש השנים האחרונות היו הרבה טלטלות, ובשלב מסוים אובחנתי גם כגבולית.לא יודעת אם זה נכון וזה כבר לא מעניין אותי...אני מטופלת גם בתרופות. יש לי פסיכולוגית חכמה,טובה ואהובה, אבל אני חושבת שאנחנו לא מצליחות לפתור את הבעיה המרכזית.הרקבון האמיתי - תחושה של חוסר ערך, ריקנות, וחוסר יכולת לסבול את נפרדות המטפלת ממני ואת מיגבלות מערכת היחסים המעוותת הזו. אל תשלח אותי לדבר איתה כי אנחנו טוחנות את זה כל הזמן.ועדין אין לי תשובות.... אולי תוכל להגיד לי מה אתה היית עושה? מה עוד אפשר לעשות? האם אפשר לעזור לי בכלל? כי אם לא אני לא מתכוונת להמשיך לחיות ככה. אני יודעת שזה נוגד את עקרונות המקצוע אבל אנא נסה לענות ברור, ובצורה חד-משמעית.אני צריכה תשובות אמיתיות.

ויק שלום, נשמע לי שאת מרגישה כעוסה, מתוסכלת מכך ששום דבר לא משתנה, לפחות לא שום דבר מהותי מבחינתך, התחושה שלך כלפי עצמך. זו גם הסיבה שהייתי מנסה לברר איתך מדוע כל כך קשה לך לקבל את מה שמוצע לך את מה שהמטפלת מציעה ככיוון טיפולי. ברור לי שזה לוקח זמן, מתסכל, ולעיתים גם בלתי נסבל. אבל היא באה ואומרת לך במילים כאלו או אחרות - הקושי שלך הוא עם נפרדות, ממני, פה בחדר, ובכלל מדמויות משמעותיות בחייך. את מרגישה עצמך לא שווה שום דבר, והדרך להתמודד עם זה היא לדבר על זה ולהבין מה קורה לך. את, אולי מתוך קושי להרגיש שמשהו בכלל יכול להשתנןת מממאנת להסתמך עליה ולראות לאן זה מוביל. זו המלצתי, למצוא דרך הטיפול את היכולת להסתמך עליה. באמת להסתמך מבלי לבדוק כל הזמן האם זה עוזר. זה לא קל, כי זו, כך נשמע לי, בדיוק הנקודה שקשה לך בה - להסתמך, אבל זה אפשרי. דרור

זה לא היא אומרת.זה אני אומרת! (לגבי הנפרדות וכו')אתה יודע גם לי יש קצת שכל אפילו שלא למדתי פסיכולוגיה....ולגבי הכיוון הטיפולי זה בדיוק העניין - שאני לא חושבת שיש כיוון.זה מה שאני שואלת אותך היום.

שלום דרור, מה שלומך? אני רואה שיותר ויותר אני מתקשה לצאת מהמעגל הזה. חווה לעיתים תכופות חרדה מציפה, חושבת ופוחדת מאיבוד השליטה ומתחושה שאני משתגעת, ואז נכנסת לבאמת חרדה. כשברקע, עצבנות, תחושות פיסיות ופחד מהן: בחילות, כאבי ראש, זרמים בראש. אני שוקלת שוב להתחיל טיפול תרופתי אבל הדבר שמרתיע אותי זה שכאשר אני ללא תרופות, אני מרגישה כביכול יותר בשליטה וביכולת לעבוד על הנפש. אם תרופות אני אדישה וסתם מעבירה את החיים. אני חרדה שאולי אני סובלת מהפרעה פוסט טראומטית ואם כך לא אפטר ממנה לעולם (ע"פ תורת הפסיכיאטריה) וחרדה גם מזה. אני נמנעת לעשות דברים- כי פוחדת שלא אתפקד ואחוש בחרדה. ברקע ואולי בבסיס החרדות, היה פגיעה חזקה ומקיפה את כל כולי וחיי. הגורם הנוסף, שמכניס אותי חרדה- זה מה יקרה בחוסר אונים שכזה- אסור לי להיות חלשה בדעה של ההורים ועל כך אני מרגישה שאין מי שיבין אותי ואוכל לסמוך עליו שלא יבקר ויתקיף אותי (בדיוק כמו שארע בטיפול שממנו התפרקתי). אני שואלת אותך מהו הטיפול התרופתי הטוב ביותר לחרדות? ולסוג של דכאון (יותר איבוד האמונה בעצמי ובכל מה שחשבתי אודות עצמי). אני גם לא יודעת אם נכון לי טיפול דינמי עכשיו, למרות שיש בתוכי המון כאב שמחפש מקום חם ותומך, יחד עם זאת בגלל שעד כה נמנעתי מלראות שבעצם ההמנעות שלי נובעת מחרדות, אז אולי כדאי בעצם טיפול קוגניטיבי התנהגותי? ד"ר שמגר- עצם המחשבה שאיבדתי שליטה גורמת לי לחרדות מפני העתיד...אני ציפיתי להוציא ממני ולתפקד ברמה גבוהה ובהצלחה. אני אמורה להתחיל את לימודי לתואר שני- ואני עדיין לא בטוחה ויודעת אם לעשות כן, זה ידרוש ממני בהמשך לעבור עיר וגם שאני חוששת כי לאחר שארכוש את התואר והמקצוע, לא אוכל לתפקד ובזאת להחזיר להורי על ההשקעה הכספית ולהוכיח שהיה כדאי. אני לא מוכנה להשלים ולקבל שהתפרקתי ובייחוד שזה כרוני ע"פ כל מה שקראתי והתרשמתי מידי כותבים אחרים. אני נעה בין מחשבה להעיז וללכת על הלימודים, אוליבהמשך לעבור לעיר אחרת וללכת על מקצוע שמבחינה בטחון במציאת עבודה הוא לא קל. לבין המחשבה והרצון (אולי רגרסיה), להתאשפז אישפוז מלא, כדי לחזור להרגיש שמטפלים בי, להרגיש ילדה, ללא מחויבות וכו'... אני לא מסוגלת למצוא את שביל האמצע- בתוכי גבר התיאבון לקבל משהו (לא מוגדר) ועד שלא אקבל ממנו ביד גדושה אני לא אהיה מוכנה להמשיך הלאה ולתפקד. כאילו כל העת היה בי רצון חזק אולי סוג של הרס פנימי, להדרדר ולהביא עצמי למצב זה על מנת שאוכל לקבל את מה שאני צריכה, אבל הפרדוקס הוא, שאין מי במשפחה שמסוגל לתת לי את אשר אני צריכה- וזה רק מגביר את התחושות והחרדות והרצון העיקש שלי- לא לזוז עד שלא אקבל זאת (מה גם שמעולם לא הבעתי מחשבות אלו בפני משפחתי, כי אין עם מי לדבר). וכך אני נשארתי לבד, כאשר הידיד/ חבר היחידי שהיה לי בעולם ואתו נהנתי, נשאר הרחק מהשיג יד. מה עושים? מה אני עושה ל? אני פשוט לא מוכנה להמשיך את חיי ככה.

שאשפוז פסיכיאטרי מרצון (רק תקחי בחשבון שזה יגזול כשלושה חודשים מחייך, ולא תוכלי לעזוב כשתרצי) יכול להיות פתרון יעיל למצוקות הנפש שלך ומהסיבה היחידה שאחרי שתעברי את הגהנום הפסיכיאטרי מקרוב, ותספקי את הרצון/צורך שלך שיטפלו בך בלי שתצטרכי לקחת כל אחריות - זה יגמול אותך לחלוטין מכל התסבוכים שאת מתארת - את תסתכלי על הבעיות שלך באופן הרבה פחות רומנטי, ותביני הרבה יותר טוב איך לעזור לעצמך על מנת להימנע בעתיד מאשפוזים נוספים זאת, אם יש בך עוד שמץ של בריאות נפשית שאם לא כן, את עשויה להתמוטט שם באופן סופני (נפשית אני מתכוונתף לא גופנית)

כרמית יקרה, נתמכתי על-ידך כאן בעבר... מודה לך על כך מאוד! הצטערתי לשמוע על מה שעובר עלייך. קשה לך להתמודד כרגע.. אולי תקחי לך פסק זמן,מנוחה,חופשה לבדך בצימר קסום,איזה טיול במקום אחר שיוציא אותך מהשגרה? הייתי ממליצה לך בשום אופן לא להתאשפז.. נכון, זה נשמע כל-כך רגוע,טובל בירוק,שקט,את כמו ילדה מטפלים בך. אבל מפחיד אותי צעקות החולים בלילה, מכות החשמל,חוסר הפרטיות (לא מקבלים שם חדר פרטי..אני מניחה). בעיני זה לא פשוט. מה גם שזמן ההחלמה שם הוא ארוך וקשה אח"כ לחזור לחיים רגילים. תראי, אימי עובדת כאם בית בהוסטל לנפגעי נפש. הסיפורים- מצמררים. כמה אומללות יש שם שלא תדעי! לפי איך שאת נשמעת את בחורה עם שיקול דעת וראש על הכתפיים.- ועם תואר ראשון! לדעתי יש לך את השכל וכוחות הנפש להתמודד. החליפי מטפלת, תחליפי עיר לא יודעת מה חבל אל- תשברי! ואם קשה לך להמשיך ללמוד כרגע אז עזבי את זה- אל תלחיצי את עצמך בשביל להוכיח את עצמך. עבודה נחמדה וקצת כסף לבזבוז- זה מספיק.. חיי את חייך בשביל עצמך. שכרי לך דירה הרחק מההורים תהני לך לבד. זה הכי כיף בעולם. בזמן האחרון למדתי להנות מחברתעצמי בלי שום רצון מיוחד וכמיהה לחברתם של אחרים. הכמיהה הזו לחברתם של אחרים והתלות ריסקו אותי לגורמים בעבר. וכיום (זה נשמע מגלומני) -טוב לי בחברת עצמי. ו..שיקפצו לי כולם! אז שיהיה לך טוב!

כרמית שלום, את מתארת תחושות של בדידות לצד כמיהה עזה שמישהו יטפל בך, ישביע את הרעב שלך. את נעה הין צורך להיענות להורים, או למה שאת חושבת שהם יאמרו, לבין רצון לא לעשות שום דבר, לוותר. התנודתיות הזו מכאיבה מאוד, לא קל לחיות איתה, וגם לא קל לקבל משהו ממישהו אחר - כשמנסים לעודד אותך זה מתסכל כי מכריחים אותך לנסות. כשמאפשרים לך לוותר את מרגישה שלא מבינים אותך ושלא אכפת ממך. בשל המורכבות, המערבת גם הרס עצמי כדברייך, אני מציע דווקא להיעזר בטיפול דינמי. לגבי טיפול תרופתי, הוא לרוב רק משפר את היכולת להיעזר בטיפול ומגברי את השליטה, ולא את אשליית השליטה. לגבי סוג הטיפול, ישנו מגוון רחב של תרופות יעילות, וכדאי להתייעץ ספציפית עם פסיכיאטר. אלו המלצותיי, דרור

תודה לכל המשיבים. ולנתמכת בעבר (נדמה לי שאני יודעת במי מדובר :-) תודה לך בחזרה על התמיכה אלי. כרמית

להוסיף ולספר, שמתחילת 'הטיפול' אצל הפולניה הזאת, היא תמיד סיפרה לי על כך שהיא רואה את הפער אצל אנשים בין מי שהם,משלותיהם (או חושבים על עצמם), לבין 'התוצאה' במציאות. כאילו שזה היה מוקד תשומת הלב שלה, בעוינות ובחוסר אמפטיות נהגה לדכא, ואף לא לשמוח וליהנות בהנאותי. ניסיתי ללכת לטיפול חדש אחרי שהייתי אצל הפולניה במשך שנתיים +, החזרה לטיפול לקח לי בקירוב 3 שנים אחרי...ולרות ניסיונותי אינה מצליחה. אני לא מצליחה לגשר על הפער בעמדות שנחוו אצלי. הייתי אצל מטפלת כה נחמדה, סבלנית וקשובה ואילו אני לא יכולתי לקבל זאת ממנה (מה שלולא הטיפול ההוא הייתי מצליחה), אני חושבת לעצמי מחשבות עויינות כלפי עצמי וחושבת כמה שאני לא בסדר! ולא שווה! המטפלת ההיא האפילה ותאפיל על כל מטפלת אחרת או כל מחשבה חיובית אחרת אודות עצמי. אני יוצאת מנקודת הנחה שהיה לי שגעון גדולת (אם להשתמש במונח של ההיא), והכל היה אצלי שקרי, פאסדה שבעצם אני כלל לא מי שאני חושבת או חשבתי את עצמי. לעיתים, כל מה שנזקקתי לו בטיפול ההוא, זה לרגע אמפטיה, חיוך, הבנה, הקשבה- ללא כל הזמן מיד להטיח בי האשמות וביקורות. יום טוב

כרמית שלום, רציתי לשתף אותך בכמה מחשבות / שאלות שעלו בי. ראשית מדוע אותה מטפלת כל כך השפיעה עלייך. האם ובמה היא נגעה שם שכל כך מכאיב לך. את אומרת שנזקקת לאמפטיה, חיוך והבנה, אך משאלו הגיעו, הגם שממטפלת אחרת, לא היית מסוגלת לקבלם, האם את מצליחה להבין למה? שוב, אני לא יודע מדוע הגעת לטיפול, אבל הגעת מסיבה כלשהי, וייתכן שהגעת למטפלת שלא התאימה לך. אבל התחושה שלך שהיא אדם רע, שכל מטרתו הייתה להנמיך אותך פוגעת בעיקר בך כיום. המלצתי היא לנסות ולעבד קודם כל את השאלה הזו בטיפול, לפני שתוכלי להיכנס לטיפול ולהרגיש שאת נתרמת ממנו. דרור

דרור שלום, אני מוכן בבקשה להסביר לי מה ההגיון והתועלת שעומדים מאחורי טיפול כושל שעברתי? במשך התקופה שהייתי אצצלה, הרגשתי איך שאני נחלשת ולא מתומדדת טוב כפי שעשיתי זאת קודם. לקראת הסוף, מצבי הדרדר, ונחלשתי באופן כזה שאני איבדתי את כוחותי וכישורי החיים שלי בפני התמודדויות. חוויתי בעוצמות גבוהות רגשות קשים ומפחידים שלא הרגשתי בעוצמה שלהם כך. עצם, השחזור ותחושות קשות שגדלו וגדלו והעמיקו, השאירו אותי באפיסת כוחות, עם כאבי ראש, חרדות ו'זרמים בראש'. הזכרון של סערת הנפש הכבירה שחוויתי אינם מאפשרים, לנוע קדימה ביתר שאת, הם מחלישים ומדכאים בכל פעם מחדש, בכל מצב בין יחסים שמזכיר ונחווה מחדש. כאילו אם הייתי על סקאלה, אז קודם איכות חיי הו על מספר 8-9 וכיום הם ירדו ל- 4-5 כאשר די ברור שהם לא יכולים לחזור בחזרה ל-8 עצם החוויה הקשה והמפחידה שחוויתי. אש תאמר לי דרור, מה התועלת בטיפול פסיכולוגי, אם הוא רק מחזיר אחורה לרגרסיה בלתי- הפיכה? אני היום פחות עמידה מול אימי למשל, שקודם נהגתי בתבונה ובנכונה וידעתי איך להתמודד מולה מבלי שהדבר יפגע בי. היום, אני ניצבת בפניה כעלה נידף שרק ממשיך ומתנדנד. זאת ועוד, יחסי עם הורי ואחיי הדרדרו מאוד בשל הטיפול, עד למצב של חוסר איזון בריחוק לבין הקירוב שמעורר בי חרדות ופאניקות הסטריות. למעשה, במשפט אחד- אני יכולה לומר לך, שמאז אותו 'הטיפול' אני חווה את משפחתי כמזיקה, כהרסנית ומקלקלת. חווה אותם כהאוייב הכי גדול שלי ופוחדת מהם כמו מאש. שפועל, התמונה התעוותה במציאות ומשפחתי אינה 'רודפת' אותי. נו, אז מה התועלת? תודה

כרמית שלום, אני לא יכול לדעת מכאן מה בדיוק קרה בטיפול שלך. אבל אני יכול לנסות ולענות לך על השאלה באופן כללי יותר. רגרסיה, בחלק גדול מהגישות הטיפוליות, היא חלק בלתי נפרד מהטיפול. עולים תכנים קשים ותחושות קשות, ולעיתים יש גם נסיגה התנהגותית. אבל על ידי תמיכה, בירור והבנה של המוקד לקשיים כפי שהתפתחו על ידי חווית הרגרסיה בטיפול , ניתן לשוב ולנוע קדימה עם פחות התנגדות מבעבר. לכן רגרסיה היא חלק מהתהליך. השאלה מה קרה כאן שלא אפשר להשתמש ברגרסיה, ולסיים את הטיפול לפני שהגיע אל סופו. אני גם חשבתי על דבריים שכאשר הגעת לטיפול, איכות חייך הייתה 8- 9. זו איכות חיים גבוהה למדי - מדוע בכל זאת הגעת לטיפול. מה הפריע לך. מה שאני מנסה לומר הוא שהגעת לטיפול מסיבה כלשהי. יכול להיות שהרגשת שדברים קורים מהר מדי, מציפים מדי והרגשת שהטיפול פוגע בך. בנוגע לקשר עם בני המשפחה, לעיתים בטיפול עולה קשר בין הדרך בה גדלת וגידלו אותך לחוויות קשות כיום. זה יכול לעורר כעס ורגשות אחרים שאותם את מתארת. אבל שוב, בעזרת טיפול המטרה היא להגיע לכדי תמונה שלמה הרואה אותם גם על המעלות וגם על החסרונות שלהם. דרור

אנחנו גרים בקליפורניה. בני בן ה 5 החל גן חובה, זו כבר נחשבת כיתה עם שיעורי בית וכו'. מבחינה אקדמית וחברתית אין לו שום בעיות. כך נראה לי וגם הצוות טוען כך. למרות זאת הוא חזר להרטיב לפעמים בלילה, בוחן גבולות בבית, ומאד מקשה על עצמו. מנסה ששעורי הבית יהיו מושלמים וממש מלחיץ את עצמו. האם כדאי לפנות לטיפול?

גלי שלום, הכניסה למסגרת חדשה ומלחיצה כמו כיתה א' בארץ, או גן חובה במסגרת עליה את מדברת, יכולה להיות חוויה לא פשוטה בכלל. ישנם ילדים שמגיבים על כך בניסיון לא מודע לחזור אחורה, לא להתבגר. זה יכול להתבטא בהרטבות לילה ובבחינת גבולות מולכם. עצתי היא לא להתרגש יותר מדי. כן להעמיד גבולות בפניו אבל גם להבין שזהו שלב חולף ושאתם צריכים לאפשר לו את הזמן להסתגל. בנוגע לכך שהוא מלחיץ את עצמו, נסו ביחד איתו להבין מה קורה. האם הוא חש בצורה כלשהי שזה מה שאתם מצפים ממנו, האם מישהו אחר מצפה ממנו, ובכל מקרה, דרך מסרים לאו דווקא מילוליים לשדר לו ששום דבר מהותי לא השתנה, לא בציפיות שלכם, ובוודאי לא באהבה שלכם. ושוב לסיום לא להתרגש, ואני לא רואה צורך בשלב זה לגשת לטיפול. לפחות לפי מה שאתם כותבים. דרור

תודה

איריס שלום, את יכולה כמובן לשלוח למייל האישי שלי, אבל את יכולה גם להיעזר פה דרך הפורום - לבחירתך. דרור

שלום לך, בשל החלטה שהתקבלה לפני מספר שבועות, הדורשת הסתגלות עדיין, שאלות שיישאלו בשבת עד מוצאי שבת בשעה 10 לא יקבלו מענה. שאלות שיישאלו לאחר שעה זו יקבלו מענה על ידי ביום ראשון. אם ברצונך לקבל תשובה לשאלה את מוזמנת לשאול אותה שוב והיא תקבל התייחסות. דרור

קפצתי אחרי יום ארוך ומתיש להגיד היי ולשתף, טוב שהיה וטוב שנגמר. לילה שקט לכולכם ולי גם.

שרה שלום, טוב לשמוע ממך, לילה טוב גם לך, דרור

דרור, רוצה לשאול אותך שאלה. יש לי אח צעיר שנולד קצת אחרת, (אם אפשר לקרוא לזה כך..) מעבר לכל מיני מאפיינים ויכולות וקשיים, הוא מאוד מאוד לא בוגר. הוא בן 18 היום, אבל הוא עדיין תמים וחמוד וילד, כמו בן 14. חסר לו ידע כללי, או ידע עולם, בכל כך הרבה תחומים שאני לא יודעת מאיפה להתחיל.. דברים שרובנו קולטים איכשהו 'מהאויר' הוא לא. ולא מסיבות של אינטלגנציה, פשוט מתקדם בקצב משלו... קשורות בזה כל מיני דאגות שלי ביחס לעתידו, אבל נשאיר את זה לפעם אחרת. רציתי לשאול משהו אחר: בהתכתבות שהייתה לו עם נערה בת 14, היא רשמה לו שהוא לא מספיק בוגר בשבילה. הוא התבלבל מאוד ופנה בוכה לאימי, שהסבירה לו שהוא אכן ילדותי יותר מאחרים, ושונה קצת באספקט הזה, כמו שהוא שונה קצת גם באספקטים נוספים בחייו. הוא פנה אליי לאחר מכן, לשאול משהו שקשור לכך ואני יודעת שהוא עוד יפנה פעמים רבות בעניין הזה, כיוון שזה מטריד אותו. וגם כי הוא נוטה לא להרפות לפעמים.. ולשאול שוב ושוב את אותן שאלות בדיוק.. מה נכון להסביר? איך להסביר? אותי זה היה מפרק לגמרי אם מישהו היה אומר לי פתאום שאני אחרת. מה גם שאין לו שליטה על כך.. בשבילו אמנם זה לא פתאום, אבל עדיין זה קשה לעיכול.. ובכלל- אתה חושב שאפשר 'לבגר' מישהו, או שמוטב להניח לו? תודה.

שלום לך, אני לא יודע ממה בדיוק אחיך סובל ולכן אני לא יודע אם ועד כמה הוא יכול להתבגר. לרוב כאשר מדובר בפגיעות אורגניות, הדבר קשה יותר, אך הוא אפשרי לפחות במידה מסויימת, כמובן בעזרת טיפול. אני שומע אותך אומרת עד כמה קשה לך לראות אותו פגוע, מבולבל, ולהיות זו שאומרת לו את זה. אני בכלל לא בטוח שזה תפקידך. את מעורבת רגשית, משפחתית, גם מבחינתך וגם מבחינתו. כך שקשה לומר וקשה לשמוע. לכן עצתי היא לפנות איתו לטיפול שיעזור לו גם להתבגר ולהבין דברים אחרת, וגם להבין טוב יותר את מצבו מבלי שאת תהפכי ל"רעה". דרור

לא, לא... לא הבנת אותי נכון.. אני תמיד הייתי האחות הטובה :-) פער הגילאים בינינו הוא כזה שמאפשר לי להיות בעמדת הטובה ביחס אליו. הוא מתייעץ בי הרבה ויש בינינו קשר מאוד קרוב וחם. הוא הכי מקסים בעולם :-) ולמה שלא אהיה מעורבת רגשית ומשפחתית?..זה נשמע רע בפיך- הוא אחי הקטן.. הוא מתייעץ בהמון המון נושאים, ולא רק בי.. הוא מטופל מגיל הגן, אבל לאחרונה החליט שהוא קצת רווי ולקח הפסקה. אני מבינה מתגובתך שהבנה כזו לעולם תהיה באחריותו הבלעדית של הפסיכולוג, ואני רוצה להציע לשים שם סימן שאלה בסוף... :-) אולי אין לכך תשובה, באמת, ולא פניתי למקום הנכון..אינני יודעת. לא תשובה פשוטה של פורום בכל מקרה. אולי ביקשתי 'סתם' הגיגים... אני מנסה להסביר לעצמי מה זה נקרא להיות 'בוגר', ומה בו לא בוגר, וקשה לי להגדיר את זה לעצמי. אתה לא מכיר את החמוד הזה, אבל אולי יש לך רעיונות משלך למה זה ילד בוגר בעינייך.. אשמח לשמוע, אם מתחשק לך.. (מקריאה חוזרת של הודעתי אני רואה שיש לי ולמשפחה חלק לא מבוטל בהתיילדות שלו, של 'החמוד הזה' :-).. אבל בכל זאת..אם תוכל..) נ.ב.- כן, זו פגיעה אורגנית (שיתוק מוחי ברמה מינימלית).. האם זה אומר שהוא עשוי להישאר 'ילד' עוד הרבה הרבה שנים? בכל מקרה, תודה.

איני יכולה להסביר כאן למה,אך אני שוב ניצבת בפני משהו שדורש ממני המתנה ארוכה ומורטת-עצבים,ואולי מילת עידוד ממך תעזור לי לעבור זאת בקלות. אין לי כוח לרמזים,אך הפורום זה לא מקום שאני יכולה בצורה חופשית לדבר על כך.

משתנה שלום, עבור רבים תקופות המתנה המערבות אי וודאות הן התקופות הקשות ביותר. הן קשות כי הכל אפשרי בהן, והדמיון משחק תפקיד מרכזי בהן לטוב ולרע. החשוב בתקופות אלו לזכור שלצד הפשרויות הפחות טובות קיימות גם אפשרויות טובות. אז לא להילחם בדמיון, לנסות להמשיך בשגרת החיים, ורק, כאשר עולות אפשרויות לא טובות, לנסות ולאזן אותן עם אפשרויות אחרות. דרור

תודה על תשובתך,ותודה שהזכרת לי את עיניין החשיבה החיובית,שאני 'נוטה לשכוח' בקלות,כי זה באמת הדבר שהכי עוזר,אך הכי קשה ליישם.

אני בדכאון *אמיתי* מרגע שמלאו לי שלושים. אני לא מצליחה להשלים עם ההתבגרות לקראת הזקנה, אני בת 34.5 הלב כבד כמו אשה זקנה ואילו הראש עדיין של ילדה. לא רוצה להתבגר... לא הספקתי לנצל את הנעורים, ולעשות כיף ושטויות. לא יכולה כל כך הרבה זמן להשאר "עצמאית", לבד, ללא הגנה של הורים. רוצה לחזור להיות ילדה, קטנה, ללא דאגות קיומיות, כספיות. רוצה את הקלות, הקלילות, החופש, הריחות והטעמים של הילדות, מוסיקה של שנות ה-80 שיעצרו את הרגע, והזמן יקפא מלכת. רואה את כל הבנות היום בנות ה- 18 ומקנאה. הן כל כך, חיות, בעניינים של המבוגרים, מספיקות הרבה, עושות מה שבראש שלהן- יודעות היום יותר משאנו ידענו, על שהן מרכז היקום, צובעות שערן בצבעים שונים ומשונים, לא משתייכות לשום צו אופנה, בעצם הם המציאו אופנה משלהם. לאן הצלחה בקרב הבנים, גם 'הגדולים' שבניהם...שיכולים להתאים לי אבל מעדיפים את הרעננות שבגילן. לא יעזור שאני ניראית טוב, אני כבר זקנה, מתחילים לראות את הגיל, נסיון החיים, המשברים עלי. לא רוצה להמשיך עוד ולגדול, כל יומלדת זה דכאון. פיטר פן רוצה

שלום לך, אני חושב שאת מזהה נכון מה קורה לך. את מרגישה שהחמצת משהו. שיש לך חסכים מגיל ההתבגרות, תחושה שאת רוצה לחזור ולהיות ילדה שלא צריכה לדאוג ורק להרגיש מרכז העולם. מנגד, הגיל, המציאות היומיומית גורמים לך להרגיש שמאוחר מדי, שמה שחסר לא יושלם לעולם והתוצאה מהפער הזה הוא הדכאון עליו את מדברת. המלצתי היא כניסה לטיפול, ניסיון לעבד את תחושות החסך שיש בך, וניסיון למצוא דרך בה תוכלי לפשר בין המשאלות שלך, הפנטזיות, לדרישות המציאות היומיומית. זה לא קל אבל בהחלט אפשרי. דרור

אני חשבתי שאת החצאים מפסיקים לספור היכן שהוא בגיל העשרה..... השאיפה לחירות אישית היא מוטיב חשוב בנפש האנושית הצורך להגשים את עצמך אינו רק להגשים את הציפיות של החברה ממך, למרות שכדאי לפעמים לאזן, כי גם להשגים כלכליים/חברתיים יש ערך אבל תחושת ההגשמה באה דווקא מאותם דברים שנחשבים פחות בחברה כמומ ביטוי אישי, גילוי העולם (הגאוגרפי והאנושי) ועוד אבל קשה לי להבין מה מפריע לבחורה בת 34.5, ולעניין זה גם בת 54.3 או כל גיל אחר להחליט שהיא פורצת את המסגרות שכובלות אותה, ולהתחיל לחיות!!

היי יש לי בן דוד בן 40 שחזר מאילת לפני שנה ....הוא לא היה בקשר עם הוריו כי לא הסתדראיתם הוריו גרים בכפר.....הורא חזר לבית הוריו בטענה שביתו נשרף ושהשב"כ לא נותן לו לעבוד.....כרגע אחיו בונה בית מעל בית הוריו והבית ללא חלונות עדיין ללא רצפה אך עם חשמל הוא מסתגר באחד החדרים שם....אימו בת 60 היתה מביאה לו אוכל הוא היה פותח את הדלת....לפני כמה זמן היה עונה כשקוראים לו מעבר לדלת....עכשיו כבר לא עונה....יורד משם לשטוף כלים שהוא לכלך רק בשעות הבוקר המוקדמות ושוב חוזר ....לא מתקלח....לא ידוע אם הוא מתקלח.....מסרב ללכת לרופא בטענה שאין לו כלום הכל בסדר אצלו.....הוא טוען שמתקשרים אליו שיחזור לאילת אך אין לו טלפון בחדר ואין איתו פלאפון....אביו מת לפני חודש משבץ מוחי הוא סרב להשתתף בהלוויה ובאבל ואומר שלא מאמין שאביו מת למרות שכאשר מצבו היה קשה שהה איתו בבית החולים......הבעיה שהוא לא תוקפני כלפי אחרים ולא שמעו אותו שהוא רוצה להתאבד....מה אפשר לעשות??.

לילי שלום, קשה לאבחן במדויק מכאן ממה בן דודך סובל. אבל נשמע שיש שם מרכיבים פסיכוטיים. ייתכן וזהו דכאון אך אני נוטה יותר לחשוב שזהו סוג של תהליך סכיזופרני. לשאלתך מה ניתן לעשות: ניתן לפנות לפסיכיאטר בקופת החולים אליהם אתם שייכים, לדווח על המצב ולבקש ביקור בית. במקרים מסויימים ימליץ הפסיכיאטר על טיפול מרפאתי כפוי או אשפוז כפוי. כמה שזה נשמע קשה, המצב בו בן הדוד שלך נמצא נשמע כקשה יותר, ועתיד רק להדרדר ללא טיפול. דרור

כדאי לטפל בזה, אבל מאד בעדינות בן אדם יכול בהחלט להמוטט מרדיפות, וזה מה שהוא מתאר שקרה לו, ולא בטוח (האם בדקתם??) שטענותיו מדומיינות אולי הוא מסתגר כיוון שאין לו מישהו שיקשיב לו באמת????? אם אין אף אחד בסביבה המשפחתית שמסוגל לתקשר איתו, אפשר למצוא מכר שיודע לדבר עם אנשים, שיש לו חמלה ואמפתיה, כי אנשים במצב רגיש מאד רגישים גם להתנשאות... ואם לא אז כדאי להתייעץ עם עובדת סוציאלית או רופא המשפחה, או כל בעל מקצוע שאינו פסיכיאטר. את ההתערבות הפסיכיאטרית רצוי מאד לדחות למצב של אין ברירה באמת, כגון שהוא כבר עומד על הגג וצועק שהוא רוצה להתאבד....

היי אני בת 25 נשואה שנה דתייה ובעלי הגבר הראשון שלי ולו היו חברות לפניי.הבעיה שאני ובעלי מקיימים יחסים בממוצע פעם בחודש.חמותי טוענת שאני לא יודעת לפנק את הגבר לדבר אליו בצורה מפתה....האם יכול להיות שזו הסיבה זה ממש מוריד לי את הבטחון בעצמי....האם זה משהו שאפשר לשפר? אני משתגעת מתדירות יחזסי המין...בעלי טועכן שזה בגלל בעיות בבית...אביו חולה אלצהיימר במצב קשה מבחינת זכרון ונוהג להשתולל מידי פעם כשלא נותנים לו למשל להסתובב ברחוב הרבה או לירוק איפה שבא לו וכו...(הוא יורק על הרצפה בבית) כנ"ל בעלי לא עבד בשנה הרשונה לנישואינו ועכשיו לפני יומיים התחיל עבודה חדשה..ההורים של שנינו גם מצבם הכלכלי קשה...בקיצור האם לדעתכם בעלי לא רצה אותי בגלל שאני לא יודעת לפתות....אני מרגישה רע עם זה ורציתי לדעת אם בכלל אפשר להשתפר בדבר הזה? נ.ב-אנו גרים עם הוריו אימו בת 70 אביו 80 עם חדר שינה ומקלחת ושרותים נפרדים.

הי סילביה. דרך גבר בעלמה, זה אומר שהוא זה שצריך לפתות אותך.לא את אותו. הוא הגבר הוא היוזם - לפי הרבנות והיהדות שאת מאמינה בהם. לכי בבקשה להתייעץ בנושא עם הרב הכי קרוב אלייך. אל תשמעי לאמא של בעלך- ברור שהיא תצדיק אותו כי הוא בן שלה. את בסדר גמור, אשה יקרה. את רק קרבן של החברה שבה את חיה. הייתי מייעצת לך לפנות לפסיכולולג אבל אני יודעת שלא תעשי את זה אז תלכי לפחות לרע במיעוטו ולכי אל הרב. גם הרב הכי שונא נשים יגיד לך שעל הגבר לספק את האשה שלו. חלה עליו חובה מדאורייתא. עשי עם עצמך חסד ותתחילי להאמין בעצמך ושאת בסדר גמור.את לא אשמה בכלום. בכלום !!!!!

גם על פי ההלכה היהודית,\ שמכירה בטבע האדם היטב, האשה כן אמורה לפתות את בעלה, על ידי לבוש מתאים, יצירת אוירה מתאימה "לעניין" ומילים שמעוררות חשק - והעיקר שלא תדרוש בפה ממש, זה מה שנחשב לחוסר צניעות היהדות נותנת חשיבות רבה לדברים שבינו לבינה זוג צעיר (מההודעה הבנתי שמדובר על זוג בשנת הנישואים הראשונה שלו) אמור להתעסק הרבה עם הדברים האלה, הגבר משוחרר משרות צבאי, ופטור מלצאת אפילו למלחמה!! בשנת נישואיו הראשונה, על מנת שיהיה שם בשביל רעייתו הצעירה וביחד הם ילמדו את הטנגו המקסים הזה של דרך גבר ועלמה במקרה הנוכחי, תנאי המגורים שלהם משפיעים לא קל על המצב, הסיטואציה לא ממש רומנטית, לחיות עם זוג הורים זקנים שאחד מהם חולה באלצהיימר, לא מן הנמנע שהבחור אכן בדכאון אבל מצד שני לא נראה שהוא ממש נלהב "לכבוש את רעייתו" וצריך לשים לב לזה לפני שיהיו ילדים "יותר עדיף"

חוששת שהבעיה לא אצלך,סילביה יש גברים שסקס לא מעניין אותם, או שיש להם בעיה סקסואלית אחרת שהם לא מעיזים לדבר עליה, וזה גורם להם רק ל"קיים מצוות פרו ורבו" על פי ההלכה, כלומר לגמור עם זה ודי זה באמת קשה במגזר הדתי להציג את הבעיה הזאת כעילה לגרושין. אבל לדעתי את יכולה ללא בושה לדבר על זה עם רב (שאת סומכת עליו, ולא של בעלך). האם יש לכם ילדים?. האם היתה תקופה שיחסי המין היו יותר מספקים?? האם יש דרך להסביר לבעלך שאת סובלת מהמצב?. האם את בכלל מדברת איתו על זה??

סילביה שלום, אני יכול להבין את התחושה הקשה שאת מתארת כשאת מרגישה שאולי את עושה משהו לא בסדר, לא מושכת מספיק לא מפתה מספיק. השאלה היא מדוע את לוקחת על עצמך את התחושות הללו. את כותבת שאת חסרת ניסיון קודם, ונשמע שאת מרגישה שכאן הבעיה. שאם היית מנוסה היית יודעת מה לעשות. יש בכך אמת מסויימת, אבל אמת נוספת היא שצריך שניים לטנגו. נשמע שאת מתאמצת, אבל אין לך ממש שותף לזה. מה לעשות עם זה? כאן זו בחירה שלך. את יכולה להמשיך לחיות כך. את יכולה לנסות לפנות לטיפול זוגי ולברר מה בדיוק קורה שם ביניכם. ואת יכולה גם להחליט לנתק את הקשר הזה. ברור לי שהצעות אלו הן פשטניות, בעוד שהמצב שלך מורכב מאוד. לכן אני חושב שההחלטה צריכה להיות שקולה, ואולי אף להיעזר במישהו שאת סומכת עליו. מטפל, רב, חברה טובה, ולהגיע להבנה מה את רוצה. כי גם אם יש בעיה, והוא מוכן לפתור אותה אין סיבה שלא תנסו. דרור

רק להעיר את תשומת לב כל הכותבים כולל דרור: דתיה זה לא אומר יהודיה. הכותבת יכולה להיות מוסלמית, נוצריה או בודהיסטית אדוקה. לפני שאתם שולחים אותה לרב אז אולי כדאי לשים לב לפרטים. ולסילביה: כדאי לך באמת לפנות למישהו שיוכל ליעץ לך, על פי דתך ואמונתך או יועץ מתחום הנפש. ועדיף כמה שיותר מהר. את פונה ופונה לפורום, ומכאן לא תצמח ישועה. את זקוקה ליעוץ פנים מול פנים. עשי זאת במהרה, העזרי, חבל שחייך יתבזבזו ויתסכלו אותך לעד.

ישראלי פליסטיני וגרמני עולים למטוס..... הדיילת ניגשת אליהם ושואלת: תגידו לא נמאס לכם כבר מהבדיחה הזאת??? עם כל הפלורליזם שבעולם לא נראה לי שזוג ערבי צעיר יגור עם הורים זקנים שאחד מהם סובל מאלצהיימר זה אופייני יותר לנו היהודים אצל הבני דודים שלנו יש הרבה יותר מעורבות של המשפחה המורחבת' וכוונתי בזה למעורבות ממשית יומיומית ולא רק באירועים ודיסקוס טלפוני של הבעיות של אחרים.... אז אם סילביה היתה נוצריה או מוסלמית ישראלית, היינו שומעים יותר על אחיות, דודים, גיסות וכו זאת כמובן רק דעתי....

משותף בינהם?.. ז"א.. רציתי לדעת.. הפסיכאטרית שניגשתי אלייה בהמלצת המטפל ..כדי לבחון אופציה של שימוש בכדורים ביקשה שאחתום על טופס ויתור סודיות ..כדי שתוכל ליצור קשר עם המטפל שלי ..?! תאמת, לא אהבתי את הרעיון הזה .. ולא הסכמתי כרגע , היא מנסה ללחוץ ..שאחשוב שוב ..שזה יכול רק להועיל לטיפול ..כששניהם עובדים במקביל ..ומדברים בינהם.. ולי ..זה מרגיש מפחיד מידיי ..איבוד שליטה כזה טוטאלי להיות בהרגשה בידיהם של שניים שמטפלים בי לא פרונטאלי ביחד ..אלא משוחחים עליי מאחורי הגב .. אשמח לשמוע מה דעתכם ..? תודה ,

היי ש' האמת שאותי זה היה מאוד משמח ומרגש, הרצון והאכפתיות להתאמף ולהשקיע את מירב המאמצים יחד על מנת לעזור לך. אני לעומת זאת, הייתי מתרפקת מרוב חיבה אם היו מציאים לי כזו עבודה משותפת. בהצלחה :-)

הי ש' ההרגשה הזאת שמדברים עלייך מאחורי הגב ויכולים למכור אותך בהחלט לגיטימית. מצד שני - את יכולה לדרוש שאם עושים עלייך קונסוליום שתהיי נוכחת בשיחה. זה היום קיים ורצוי ברפואה וצריך להיות קיים ורצוי גם בטפול הנפשי. ברור שמנהלי הפורום ינסו לשכנע אותך לסמוך על הרופאים שלך - אבל זכותך לדעת מה מדברים עלייך. זאת דעתי. מצד שני הפיסיכאטרית יש בה יושר וכבוד כלפייך, רק שתדעי לך, כי הרבה מהם אפילו לא היו שואלים אותך - זה מותר לעשות לפי חוקי האתיקה... סתם לידיעתך. בהצלחה

אני יכולה מאוד להבין אותך!! אבל אני גם חושבת שעמדת הפסיכיאטרית נכונה. אם הייתי במקומך גם לא הייתי מוכנה שהפסיכיאטר והפסיכולוג ידברו בינהם עלי הייתי מרגישה כאלו מרכלים עלי מאחורי הגב. אבל האם זה נכון?! לא זה לא נכון ניתן להפיק יותר אם הם ידברו בינהם. את צריכ להעריך את היושר שלה. הפסיכולוגית שלי בעבר פנתה לייעוץ עלי אצל פסיכולוג אחר בלי לבקש רשות ממני. מאז בלי להכיר אותו אני פשוט שונאת אותו לא אהבתי את העצה שהוא נתן לה בלי לשמוע אותי מה אני חושבת...... והרעיון שדברו עלי, כאלו משהו התערבאו שיתף בשיחה הכי פרטית אדם זר.. אבל כאן לא מדובר בשני אנשים זרים אולי זה יכול לקדם את הטיפול אז אולי כדאי להסכים למרות התחושה.

להיזהר מחתחמה על טופס ויתור סודיות.. הייתה על כך כתבה בחדשוות. אשה אחת שבנותיה נהרגובפיגוע דורשת מהביטח לממן לה טיפולים נפשיים. הביטוח כחלק מן המלחמה מולה גייסה סוכןשהשיג את התיק הרפואי שלה מן הקופה. מאחר והיא חתמה שם על ויתור סודיות נתנו להם את התיק שלה בו מצויים סיכומי שיחות במ. לבריאות הנפש בה בקרה בעבר הרחוק בשל חוויות מיניות ופגיעות שעברה. האשה כמעט התמוטטה מכך- משום שסיכומי השיחות היו מפורטים. ובידי הביטוח! הדברים הכי סודיים וחסויים שעברו עליה בילדותה. וכעת משתמשים בהם נגדה! בויתור זה המידע עלול להגיע בעתיד ל... אני למשל, חתמתי על כך בתמימות במקום בו אני מטופלת יחד עם משפחתי. ומי יודע לאן המידע עלול לדלוף! הרי חתמתי- על טופס ויתור סודיות! חתמתי על כך בנוהל שגרת הקבלה למקום מבלי לשים הרבה לב.. כעת אני מתחרטת..

ש' שלום, המחשבה שהפסיכיאטרית והפסיכולוג ידברו מאחורי הגב היא בוודאי לא הרגשה נוחה. אבל האם את יודעת לומר מה נותן לך את התחושה שזה מ"אחורי הגב". מה את חוששת שהם יאמרו זה לזה. לא נשמע לי שקשה לך רק עם זה שהם יחליפו דעות מקצועיות ביניהם. אז האם את יכולה לומר ממה את חוששת? בעיני זו שאלה חשובה שצריך לבדוק אותה גם בטיפול. בכל מקרה אני בעד שילוב הבנה מקצועית ומחשבה טיפולית משותפת. כמו כן האחריות המשותפת שלהם לגבייך היא משהו שיכול לתרום לך רבות בתוך הטיפול ובתחושה שלך בכלל. אין הכוונה שהם הולכים לדבר מדי יום, או אפילו מדי שבוע לשמוע מה קורה איתך (מלבד בעיתות משבר קשות). אז נסי להבין מהיכן החשש, מה הוא מזכיר לך. יכול להיות שאז תרגישי שאת יכולה לוותר על הפחד אל מול התועלת האפשרית. בנוגע לוויתור על סודיות רפואית. ישנם שני סוגי טפסי וויתור סודיות, האחד המתיר למסור מידע, והאחד המתיר לקבל מידע. בשני המקרים המטופל חותם על הטופס, ורצוי למקד כלפי מי מופנה הטופס. למשל לומר אני מתיר למסור כל חומר טיפולי ל - מטפל זה וזה. לא רצוי לחתום על טופס וויתור סודיות פתוח, ולרוב לא מחתימים על טופס מסוג זה. דרור

חשוב שתהיה מודעת לעובדה שטופס ויתור סודיות הוא כל פעם ספציבי למקרה עליו חתמת. התחושה באמת של היחשפות ופגיעות לכל, נחוות כחדירה לפרטיות ואולי נוצרת הרגשה של מעין כדור שלג, שבו הוא ממשיך ומגלגל למיני מקומות ללא ידיעתך וללא שליטתך- אבל הנחה זו מוטעת בעיקרון. טוב לדעת

מנהלים אהובים.תחזירו את הפורום לשבת...........לפחות בערב.סופ"ש הוא תמיד הקשה והבודד משאר הימים.והכי גרוע יום שבת-שמביא בעקבותיו שבוע חדש שלם.עמוס מאבקים בחוסר האנרגיה ובכאב משמים וחונק. הו אז, נחוצות המילים המחבקות והחיבוקים המדברים הדוחפים והמעודדים.שלכם.

עד כמה שאת/ה צודקים...,שבת זהו באמת יום שלרוב מחריף את תחושת הבדידות.קיבלתי זאת מובן-מאליו כשראיתי שהצעד כבר נעשה,אולם כעת כשראיתי הודעה זו,על אף שאיני יודעת ממי היא נשלחה,אני חשה הזדהות איתה - עם הבקשה.

שלום לכן, אנחנו מודעים לצורך בליווי גם ביום שבת, אבל ההחלטה לסגור את הפורום ביום שבת, הגם שלא הייתה קלה, נועדה בין היתר לאפשר הפניית אנרגיות בצורה טובה יותר בשאר ימות השבוע. בכל מקרה אנחנו לוקחים את בקשותיכם לתשומת ליבנו, דרור

שלום ישנם 2 סוגי דיכאון עיקריים שהצלחתי להבחין ביניהם: הראשון--דיכאון שיש לו סיבה. כלומר--אדם שמאוד מאוד רע לו ועצוב לו, אפילו בא לו להתאבד לעיתים קרובות-- כיוון שלא הולך לו איזה משהו בחיים שהוא מאוד רוצה. השני--דיכאון שאין לו סיבה. כלומר-- האדם בדיכאון ואין לו כח לחיות, ואין מסיבה ספציפית. גם בדיכאון זה בא לאדם להתאבד לעיתים. רציתי לשאול האם הפסיכולוגיה או הפסיכיאטריה עושה באמת הבחנה בין 2 סוגי הדיכאון האלו? האם יש הבדל בין הטיפולים לכל אחד מסוגי הדיכאון<? או שהפסיכולוגיה עושה אבחנה אחרת בין סוגי דיכאון, ולא כפי שאיבחנתי? תודה.

דוד שלום, אתה עושה אבחנה מדוייקת למדי בין סוגי דכאון שונים. כאשר הדיכאון הוא בתגובה לאירוע חיצוני, או שישנה סיבה ברורה לעין, הדכאון מכונה דכאון ריאקטיבי (תגובתי). כאשר אין סיבה לדכאון. הוא מופיע כאילו מעצמו, נהוג לראות בו כדכאון בעל גורמים ביולוגיים יותר, הבא מבפנים. כדי לטפל בסוג השני נהוג לרוב לטפל בעזרת טיפול תרופתי או בשילוב של תרופתי עם טיפול פסיכולוגי. הדכאון מהסוג הראשון יכול להגיב טוב לטיפול פסיכולוגי בלבד. אם כי כאן נכנס גם השיקול של עוצמת הדכאון, כשבדכאון מאגורי -חריף, נהוג לטפל בשילוב של טיפול תרופתי ושיחות, דרור

ליאת, תודה שאת מעלה הודעות גם באמצע הלילה.. הלילה פחות עצוב ככה מחר ראשון הארוך, אם אני זוכרת נכון ... שיהיה לילה טוב..

שלום לך, אני בטוח שליאת תקרא את ההודעה במוקדם או במאוחר. בינתיים אני מקווה שהיום לא היה ארוך כל כך, ובוודאי מקווה שהוא היה נסבל יחסית. דרור

אם כך, אאחל לך, גם אני, יום נסבל יחסית :-) מצחיק.. מה קרה ליום טוב, יום נחמד, יום מסעיר, נעים, מרגש.. :-) מכל מילות היחס דווקא ב'נסבל' בחרת :-)) גרמת לי לצחוק :-)) היה יום סביר+ [היום כבר מעט טוב יותר..] 'יום ראשון הארוך' זה לא שלי.. אאחל לשניכם ימים סבירים+ :-) (ל.)

שלום לך, אני מרגיש שרצית לשתף בתחושה הקשה שלך, ואני מזמין אותך, אם תרצי, לשתף עוד בתחושות שלך ובמה שגורם לך להרגיש כך, דרור

למה לא יכול להיות לי "לילה טוב"? כן, ממש טוב, כזה בלי פחדים, בלי עצב. לילה טוב

שלום לך, זה מאוד מתסכל וקשה התחושה שאין שקט שכל לילה הוא לא לילה טוב. אבל האם את יודעת מה מקשה עלייך להרגיש טוב בלילה, מבלי החרדות. מה גורם לך להרגיש כל כך רע. והאם ניסית לטפל בזה עלי ידי היעזרות באיש מקצוע? נסי להיעזר, בין אם לא פנית ובין אם פנית, זה יכול לקחת זמן אבל בסופו של דבר ניתן לשנות את התחושות הללו. דרור

אני חשה שמאז הטיפול שעברתי לפני מס' שנים, אני ברגרסיה. גם בתחושתי כאילו חזרתי להיות נערה וגם בתפקוד. כשמתכוונים לרגרסיה בטיפול, האם הכוונה שזה משהו זמני וחולף, או יתכן רגרסיה אארוכת שנים?

אם תפרסמי את ההודעה שוב אחרי השעה 22:00, תזכי לתגובה. (יש הודעה על כך במשבצת למעלה) שבוע טוב

תודה. אני לא רואה הודעה כזו. כמיטב הבנתי, לא רלוונטי השעה בה כותב ההודעה שולח. מקווה שאני קולעת

אני בדיכאון כבר 3 חודשיים החודש האחרון אני מרגישה שאין לי כוח לישרוד כואב לי כול הגוף ויש לי הרגשה מאוד מוזרה בראש מעין זרמים ודקירות ובנוסף לכול הבלאגן שורף לי כול הגוף כול היום יש לכם מושג אם זה קשור לדיכאון? אין לי כוח לשרוד את המחר אני ממש סובלת אני מרגישה מנותקת מעצמי וכול זאת עקב טראומה שקרתה לי לפני 6 חודשיים

נטלי לילה טוב, לדיכאון יש פנים רבות, ומכאובים גופניים יכולים להיות גם הם חלק מה'דיל'. טראומה לא מעובדת יכולה, לצערנו, לשלוח "דרישות שלום" גם זמן רב אחרי שהתרחשה. הקושי שלך לשרוד את החודש האחרון הוא אולי האות שהגיע הזמן לטפל בזה. אני ממליצה לך בחום להגיע בהקדם לפסיכולוג קליני או לפסיכיאטר, ולבנות יחד איתו תכנית טיפול שתביא בחשבון את כל מרכיבי הדיכאון, כולל החרדות שמעורר (אולי) זכר הטראומה. אשמח אם תעדכני אותנו מה שלומך גם בהמשך. בהצלחה ליאת

על אף שמיצינו באיזשהו אופן את הדיון הקודם..אני חוזרת אלייך על ארבע.לא יודעת איך להגיד..אני פשוט מרגישה כל כך ריקה ומפוזרת ואני רוצה להיאסף.ולא להיות לבד (מבפנים).אני עייפה נורא אבל לא מצליחה לנוח. אני לא רוצה ש"יכבו את האור" ואשאר בתוכי לבד.

ויק ויק, הלוואי ויכולתי לעשות למענך יותר. שולחת לך את כל הכוח והנעימות שאפשר, כדי שתוכלי למלא בהם את החלל הכאוב של הלבד. נסי להירגע, לנשוף מתוכך את הדאגה, ולחשוב טוב. בימים קשים, אני אוהבת לחשוב על כוחות היצירה, שלי, של האחרים, של האנושות. עוד לא מצאתי משהו שעוזר יותר. לי לפחות. נסי לחשוב על משהו חדש שאת יכולה לברוא עבור עצמך, עבור בני ביתך. דיברו פה היום על פרחי פקעת. נסי לטמון פקעות באדמה ולהמתין ליופי ולצבע שיבקעו מהן. יש בהן משהו יפה בפקעות האלה (רשת, תקשיבי גם). במהלך הקיץ, הן נראות כל כך אפורות, מיובשות כאלה, מתביישות בשיממון שהן מהלכות. החכמים באמת, מצליחים לראות מעבר, לחכות לשעה הנכונה באוקטובר, לטמון אותן באדמה, או בעציץ, ולהשקות מעט. ואז, בשיא הקור, כנגד כל הסיכויים, מתרחש הנס (ספוילר!!!) זה פורח פתאום. מזכיר לנו שמה שנראה היה כאבוד, יבש ומשעמם, הצליח להיוולד בתפארת כזו. ליל מנוחה ליאת

הרבה זמן לא הייתי פה....כי אני מת אי אפשר כבר להציל אותי אני מת..............!!!

MR BLUE יקר, איפה היית??? התגעגענו. מבינה שעדיין קשה. גם עלינו, כאן, עברו סערות, ואני מקווה שהבחנת בשינויים. חבל ששמחת המפגש המחודש נצבעת בגוונים קודרים כל כך. כך או כך, טוב שאתה כאן. שולחת לך מגע של אור ותקווה. ליאת

מרגישה שאני לא יכולה יותר. כואב לי כל כך בפנים קשה לי לנשום והמילים קטנות מיידי בשביל לתאר את זה. בימים האחרונים קלטתי שאין לי עתיד בעולם הזה. שום טיפול לא יוכל לעזור. שום טיפול לא יכול להציל איברים שכבר מתו ונימים שנעקרו. רשת תקועה כל כך כל כך חזק. רע לי עכשיו ואני יודעת שלא יהיה יותר טוב. רשת מתה בחיים. רשת מתה מזמן ואין טעם להשאיר אותה מונשמת לא יצא מזה כלום. רק עוד ועוד ועוד כאב. רשת לא תוכל לעשות יותר ממה שהיא עשתה עד עכשיו. יש כנראה אנשים שאי אפשר לעזור להם והם לא יכולים לעזור לעצמם. שנים לא הרגשתי ככה. נראה לי שאני פשוט לא רוצה לחיות. לא עושה שום דבר, אבל הבור הזה כל כך עמוק וזה מפחיד. אין רשת

רשת, יש גם ימים כאלה, בהם הכל נראה רע וכואב ומייאש ואבוד. בימים כאלה, צריך למצוא מישהו שיזכיר לך. יזכיר את הדברים הטובים. בא לי להזכיר לך, רשת, כמה את צעירה. וכמה את אמיצה. וחכמה. ויצירתית. כמה את עקשנית ויודעת להילחם. כמה כבר השגת. לא בקלות. בהמון המון מאמץ. אני רוצה גם להזכיר לך, כמה נעים העירסול שהרגשת רק לא מזמן. רוצה להזכיר לך שיש בתוכך גם רשת, שמוכנה להעזר. שלאט לאט למדה להושיט יד, ל?יד המושטת ממול. מחר יהיה יום חדש, רשת. הלוואי שיהיה קל יותר. שלך יעלה

יעלה יקרה, תודה על המילים שלך... אני מרגישה שאלו לא ימים כאלו, אלא הבנה עמוקה יותר שלא יכול להיות אחרת. ההבנה הזו כואבת נורא. בלילה חשבתי על זה שיכול להיות שרשת נורמלית מיידי. אנשים אחרים במצב דומה יכלו לאבד את שפיותם. אולי אם היא היתה קצת מטורפת אולי הכאב היה פחות מורגש. אולי היה לה איזשהו סיכוי לחיות באי של טרוף. מבחוץ זה נראה שרשת מתפקדת לגמרי. רשת לומדת, היא סטודנטית מצטיינת. רשת עובדת בעבודה רצינית וכולם מרוצים. לרשת יש חברות. אומרים שרשת היא חכמה, רגישה ויצירתית, אבל רשת יודעת שהיא מפחדת מהצל של עצמה. רשת שונאת את עצמה. רשת מפחדת מחצי עולם. רשת מפחדת מגברים. רשת פיצלה את חייה למליוני חלקיקים שלא ניתנים להרכבה. לרשת לא יוכל להיות בית עם משפחה. רשת רוצה משפחה. זה מה שרשת הכי רוצה. מיום ליום היא מבינה שזה לא יכול לקרות. כי הפצע הוא עמוק כל כך. ואז רשת לא רוצה להיות. פשוט לא להיות.

רשת יקרה יקרה, רק דבר קטן לומר לך... משהו מן העת האחרונה לי - האיש שמנסה לעזור לי אמר, שהוא מעודו לא ראה מישהו כמוני עם התנגדות חזקה כזו לשינוי ורגישות כזו חזקה לקצב של שינויים. הוא לא פגש מישהו שעד כדי כך קשה לטפל בו, או לגרום לו להיות מוכן להיעזר (כן, אני מתרברבת במשבצת העלובה הזו שתפסתי). ואולי, אולי, כאן תביני אותי קצת - תארנו זאת אצלי, כך, שכל ניסיון נחווה כאילו הטביעו אותי במים בכוח, ודרשו ממני לפתח זימים... וה-דבר שמאד קורה - ככל שיש קרבה, שמתחיל להיווצר איזה משהו בכיוון, קופצות החרדות לשמיים וכך אני עפה הכי רחוק שאפשר. הכי רחוק שאפשר. פחד מוות להרגיש חשובה (וכנראה שה"חשובה" שאני מכוונת אליה לא תתממש לעולם...). אז... תמיד בזוגות. מרגיש קרוב לרגע - מעיף היישר להיאחזות במוות. אולי זה בן צמד להתערסלות שדיברת עליה ממש לא מזמן? אבל אבל אבל רוצה להזכיר דבר נוסף הוא גם אמר לי שאילו הייתי מגיעה בגיל עשרים לטיפול כזה, כזאת חולה ובועטת, ואפילו שגם זה לא היה מוקדם דיו, היום, שנים מאוחר יותר, הייתי בריאה, והיום, היו יכולים להיות לי אולי חלק ניכר מהדברים שהוחמצו ופוספסו. הוא מאמין שטיפול יכול לעזור אפילו לכל מיני שכאלה... (כל עוד לא ממש העלינו באש את הקליניקה...) זה מפחיד.. נורא מפחיד... וכואב סיוט... את צודקת... איתך (אשת ה)

הפסיכולוגית שלי גם כל הזמן אומרת שהיא מאמינה שאין אדם שאי אפשר לעזור. היא אומרת שעשיתי שינויים ענקיים בחיים שלי ושהיא לגמרי מאמינה שאני מסוגלת ויכולה. אבל, אבל, אבל, היא לא יודעת איך זה לחיות עם כל מה שאני סוחבת עלי. היא לא מבינה שאין שום קשר בין מה שרשת בחוץ לבין מה שרשת מרגישה מבפנים. הגעתי אליה בגיל מאוד צעיר, מבוגרת לגמרי בגוף של מתבגרת. היא גם אומרת שאני צעירה, אבל זה לא מעודד אותי. אני מרגישה שאני לא מסוגלת לעשות את השינויים שאני צריכה לעשות בשביל לחיות את החיים. שונאת את עצמי ומרגישה מזוהמת ומלוכלכת.

רשת יקרה, לא מצליחה לחשוב על שום דבר שישווה לדברים הנפלאים שאמרו לך הבנות. כל כך מדויק, כל כך נוגע, כל כך זוכר אותך, לפרטייך. יודעת כמה חשוך אצלך עכשיו, וכמה מפחיד להיות לבד בחושך. מצטרפת-מצטופפת לצד יעלה ואשת האדמה, למעגל קטן של אהבה ותמיכה, בניסיון לעזור לך לצלוח את הלילה הזה, ואת מה שיבוא אחריו. החזיקי מעמד בכל הכוח ליאת

אם החלטתם ללכתעל פורום בסגנון של גידי אז לפחות תשימו תמונה לא?:) את יודעת, זה קצת מעצבן...אם רוצים לרשום באותו העץ לא ניתן...

ME יקרה, בטח שאפשר לכתוב באותו העץ (הרי פיתחנו אחד כזה פה למטה, לא?) ובעניין התמונות - אנחנו מעדיפים את האלמוניות, ומכבדים את הבחירה של מנהלי הפורומים האחרים. אולי פעם... ליאת

ליאת, אפשר לרשום בץ רק לאחר שעלה...(שכחת?) וכשרשמתי את ההודעה הזו כאן למעלה העץ למטה לא היה... ואני מכירה את המדיניות שלכם בעניין התמונות...

ראשית ברוכה השבה,מקווה שחזרת עם כוחות מחודשים.(-: אני נמצאת בתקופה לא קלה,אני נפגשת עם המטפלת פעמיים בשבוע והשבוע היה לי מאוד קשה אני נמצאת בין שתי אזכרות וביקשתי פגישה נוספת ולא היה לה מקום)-: (היא קיבלה אותי לטיפול חד שבועי למרות שהיא מלאה ולא מקבלת מטופלים חדשים ואח"כ הוספנו פגישה נוספת שהיא גם ככה מעבר לשעות העבודה שלה). אז אני מבינה שאין מקום ,אבל אין מקרה חרום? כ"כ כעסתי עליה ,מאוד מקווה שלא הרסתי היא אומרת שהיא מבינה ואין לה בעיה עם הכעס להיפך.(היא תמיד כ"כ נינוחה אף פעם לא יוצאת משלוותה שזה לפעמים מוציא אותי משלוותי). העניין הוא שאני מתעמלת ושוחה ובגלל שלא הרגשתי טוב אז פחדתי לבצע פעילות כולשהי ,מה שבדיעבד לא תרם אלא ההיפך. בקיצור מכל הסיפור הרגשתי מאוד רע השבוע עם סימפטומים של התקף לב ,לשמחתי כל הבדיקות יצאו תקינות אז אין לי התקף לב ,אלא כפי שהרופא הסביר יש לי תעוקת לב. ליאת האם תעוקת לב יכולה לגרום לסימפטומיים פיזיים כאלה? שבת שלום איריס.

שלום איריס, לצערי לא אוכל לעזור לך בעניין תעוקת הלב, שכן איני רופאה. בעניינים אלה מוטב להסתמך על חוות דעתם של מומחים. הניסיון מלמד שבמצבים מעוררי חרדה פעילות גופנית דווקא ממתנת ומרגיעה, אך גם על זה התייעצי עם רופאך. ובעניין האחר - המשאלה להיאסף אל חיקו החמים של חדר הטיפול טבעית ומובנת, במיוחד בימים קשים של התמודדות רגשית אינטנסיבית. למרבה המזל (או הצער - תלוי במתבונן) השבוע של הפסיכולוגים מורכב, גם הוא, רק משבעה ימים, וגם שעות העבודה שלהם לא נמתחות מעבר לגבולות האפשר. זהו עוד ממד של המציאות שעלינו ללמוד לקבל. המטפלת שלך יודעת להציב את הגבולות בשלווה, ויש לי הרגשה שזכית. מקווה שהימים העצובים האלה יחלפו, ויפנו מקום להתאוששות ושגרה ברוכה. שלא תדעי יותר צער ליאת

ליאת, שאלה 'אחרונה' (מרגישה שעלי להתנצל משום מה...), שדי מטרידה אותי כשאני בכל טיפול שלא אהיה, לאחר אותו מקרה כושל. אלו מחשבות ו/ רגשות מעורר בך מטופל שמגיע אליך לטיפול לאחר סיפור טיפולי כושל קודם, שנחווה כפוגעני ומאכזב. האם יש בך חשדות מסויומות כלפי המטופל? תחושה קלה של אנטגוניזם? התלבטות וחשש לקבל אותו לטיפול? תחושה שיש להלך בין 'הטיפות'? תחושות של מגננה? וכו'יב.. תודה ולהת' כרמית

כרמית, מטופל שמגיע אחרי טיפול קודם הוא קודם כל מטופל שמכיר את השפה. מבחינה זו יש כאן דווקא נוחות מסוימת. אם הטיפול הקודם נכשל, אנסה מאד ברצינות להבין מדוע, ולתאם ציפיות. לפעמים אני מציינת באזני המטופל שכך יהיה גם כאן, ולפעמים אני יודעת שיהיה אחרת. ככלל, כל מיני מטופלים מעוררים כל מיני רגשות בתחילת טיפול (ללא קשר לעברם הטיפולי), ורגשות אלה אני משתדלת להבין ביני לביני או עם עזרה. בדר"כ טיפול חדש מעורר אצלי התרגשות, סקרנות וציפייה. בברכה ליאת

ליאת נראה לי שגיבשתי החלטה ואני הולכת לעזוב את העבודה השבוע(למרות שאין לי משהו אחר ביד). באמת שאני לא יכולה להישאר שם. זה מתחיל לעלות לי בבריאות נפשית...(המכנסיים שהיו לי בתקופת הדיכאון עולים עלי...) הבוס אמר לי השבוע שהוא לא מבין אותי, שאני לא מספרת לו למה אני בוכה, לא מצליח להגיע אלי וכד'...נתקלת פעם בפסיכולוג שמשלם לך? נדמה לי שזו עבודה ראשונה שהחזקתי בה כמעט שנה(גבולית או לא?:) אם לא יהיה לי כסף לשכ"ד אבוא לישון אצלך בקליניקה... שתהיה לך שבת שלום.את מקסימה:)

ME שוב שלום, בוס טוב ומתחשב הוא מצרך נדיר במחוזותינו. אל תרחיקי את מי שטובים אליך. נסי לזהות את האויב האמיתי. עלי על הגל וקבלי במשקל... :-( נתראה בשבוע הבא ליאת

העבודה היא האויב האמיתי. סוג העבודה... באמת שלא נתקלתי קודם בבוס כזה אבל באמת שאזלו לי הכוחות מה עושים?

טוב, חייבץ לזוז. רק אוסיף שגם לא יהיה לי כסף להמשיך בטיפול(ממילא דבר לא זז שם...) בקיצור, יש לי תואר מחורבן וחיים מחורבנים גם

שלום , אני בת 25 אני נמצאת בטיפול למעלה משנה , ואני רק מרגישה כמו מכונית שמנסה לסוע בתוך החולות ומחפרת עמוק עמוק בפנים , במקום לצאת החוצה ולהמשיך לסוע . יש לי חברים עבודה (גם תואר ראשון שבאמת לא משנה כלום בחיים) , אבל הכול מרגיש ריקני , ואני רק מחכה כל יום שיגמר , כדי שיתחיל אחד אחר שוב לחכות שיגמר , אני ממש מיואשת , אני לא ממש רואה ומבינה איך הטיפול יוכל לעזור למרות שהמטפלת שלי מאוד נחמדה , אני עדיין לא הצלחתי להבין איפה מגיע הרגע שזה גורם לי להרגיש טוב יותר , כי בנתיים אני רק נכנסת יותר לדיכאון ופחות מבינה כבר את הכול .. יש איזשהי דרך החוצה?!

שלום מישהי, אם את מבקרת כאן לעיתים מזומנות, ודאי נתקלת באנשים שחשים כמוך, אך גם במי שהצליחו - לא בלי מאמץ - ללמוד על עצמם ולהביא לשינוי בתפיסת העצמי שלהם ובדרך ההתנהלות שלהם בזירות חייהם השונות. אחד מחסרונותיו של הטיפול הפסיכולוגי הוא הקצב האיטי של השינוי. בעשורים האחרונים התרגלנו להאצה כללית בקצב החיים, ולחילוף מהיר של ערוצים בלחיצת כפתור. אנו מפעילים מכשירי חשמל פלאיים, שולטים בטמפרטורה של הבית והאוטו, מפשירים גוש בשר גדול בכמה שניות ומדלגים בין יבשות באמצעות מסך ומקלדת. כשמדובר בחיי הנפש שלנו, החוקים משתנים, ההליכה איטית ומגששת, על בהונות, כמו בתוך שמורה. אלו אזורים רגישים, המגיבים בעוצמה רבה לנגיעה לא זהירה, ולכן מטפל רגיש ואחראי (המודע לסכנה) יודע להתאים את עצמו למה שהמטופל מאפשר. אני מעודדת אותך להמשיך לטייל בשמורת הנפש שלך, לרדת מהשבילים המסומנים, ולאפשר לעצמך לוותר לזמן מה על המשאלה להרגיש טוב. מאמינה בכל לבי שהימים הקשים יפנו מקומם להקלה ותקווה בהצלחה ליאת

ליאת תודה אני באמת מעריכה את התשובה , אבל אני באמת מרגישה שהעזרה שאני זקוקה לה היא יותר ממה שטיפול דינמי יכול להציע לי , אני באמת מנסה , אבל משהו שם תקוע זה לא שניהיה קשה יותר כי מדברים על דברים קשים כבר שנה אני רק מתעסקת עם עצם הטיפול עצמו .. בכול אופן תודה רבה הלוואי ואני טועה ויום אחד אני אראה את זה.. (למרות שכרגע אני מאוד סקפטית).

האם באומרך מטפל "(המודע לסכנה)", את מתכוונת ליכולת של המטפל לאבחן הפרעות כאלו ואחרות במטופל, כמו למשל: הפרעת אישיות גבולית, שאז המטפל צריך להיות אולי זהיר ורגיש כפליים? או סתם למטפל לא רגיש מספיק באופן כללי? כי די ברור, שהסכנות בטיפול אצל מטופל הסובל מהפרעת אישיות גבולית, היא כפולה ומכופלת ולשם כך, יש צורך במודעות למצבו ולמצבים שיווצרו. לאיזה "מודע לסכנה" התכוונת?

אורנה יקרה, אני יודעת שאת לא קוראת היום. אני גם יודעת שאת רחוקה. והמרחק קשה לי, את זה את יודעת... מתגעגעת... המון... לא מצליחה להתאפק, חייבת לכתוב לך... לשלוח הודעה לאויר. אפילו אם לא יעלו אותה, כי זה לא היום שלך, וכי ההודעה מיועדת לך בלבד. וכי לא ממש אוהבים אותי כאן :-) מקווה שאולי תראי כשתחזרי. ואם לא, אני וודאי אספר לך. גיליתי היום את הדרך... לא בטוחה שאת תאהבי אותה... בשבילי זו הצלה... תודה לך, אורנה בזכותך מצאתי... שלך, ד'