פורום פסיכולוגיה קלינית

אוי ליאת,כמה כל מילה מיותרת עכשיו,אסורה וחסרת משמעות בעיקר. איך כל התשובות לשאלות חרוטות בדם על גופי,ואני- כעיוורת מסרבת לראות ולהאמין. קרסתי,התחברתי למיטה,אין לי כח "לסחוב את עצמי" תרתי משמע. בקיצור ליאת, אפשר? מותר? לבקש לנסות לשאוב עוד קצת כוח מכאן.

ד. שבת שלום, כמה קשה ועצוב לשמוע אותך ככה. כנראה שלפעמים צריך פשוט לנוח, להתחבר למיטה, להחזיר כוחות. הלוואי שתוכלי לכוחות ההרס, מבלי להעמיס על עצמך מה שלא הכרחי. שולחת לך מכאן את מגען המנחם של המילים, מקווה שתתני להן לגעת בך, מלב אל לב. שמרי על עצמך. בבקשה. שלך ליאת

תודה ליאת,הלואי והן יצליחו לגעת בי באמת,עכשיו יותר מכל זמן אחר-טיפ טיפה לא יותר. כמה טוב לדעת שאת כאן!שבת שלום.

לכל הבנות היקרות והטובות משם, כתבתי לכן על 'סוף' בראשית השבוע, ונתבקשתי כל-כך לעדכן ולא יכולתי. פשוט לא יכולתי. נהיה קשה הרבה יותר, אבל אם יהיה משהו קצת אחר ואוכל לשוב לכאן, אולי ארשום. לו ידעתן מה כל כך רציתי לאחל לכן, מה פוספס. כמה קרוב ואמיתי רציתי להיות. כמה ברחתי. הכל נותר בפנים. כפוית טובה יצאתי. מתנצלת שלא שרשרתי לעץ הוותיק ההוא, איני יודעת אם היו מעלים את ההודעה מאחור, גם איני בטוחה באשר לתקינותה. אז ממש סליחה שאני חורגת. אבל זה מה שתמיד. * (זהו ניסיון ראשון להעלות הודעה במתכונת הנוכחית של הפורום, וגם זה הרבה יותר מידי בשבילי) ותודה על האווירה שכאן עכשיו. המון המון תודה... (א.ה.)

הי אשת יקרה, אין לי דרך לבטא להעביר לך כמה אני שמחה לקרוא אותך כאן שוב.....דאגתי באמת דאגתי לך בתוך כל הבלגאן והאיכס הפרטי שלי, תהיתי מדי פעם מה קורה איתך. אני לא יודעת איך אצלך עכשיו, אני מקווה שיותר טוב ושהצלחת למצוא לעצמך את התקוות האבודות, שאת פחות קורסת... איתך פה

א.ה. יקרה, חשבתי עלייך, דאגתי קצת וכל כמה ימים שבתי להציץ שם.. 'קשה הרבה יותר', את אומרת,... לא פשוט..לא פשוט בכלל.. תודה שניסיתי לספר, להיות קצת כאן איתנו, ועוד פה למעלה "מקדימה".. לגמרי לא עניין של מה בכך! אני שמחה שהצצת לתת סימן חיים! שמחה שיש סימן חיים לתת. תני לעצמך זמן, החזיקי חזק באמונה ובתקווה.. אחכה עד שתוכלי לשתף קצת, אם תוכלי ואם תרצי.. (ואם לא זה גם מותר, אבל אשמח לקרוא מה שלומך) בימים קשים אני אוהבת סתם להיות כאן. גם בלי להגיד שום דבר בעל ערך... רק כדי להיות פה קצת. רק להיות. גם לך מותר (זה לא מסוג ההודעות שלא יועלו כאן). אז תהיי כאן, או בכל מקום אחר, במינון שטוב לך בו, בעוצמה שמרגישה לך נכונה לעכשיו. לא צריך להפעיל כוח מיותר כשאין אותו עדיין.. "כפוית טובה?"... מכירה מאוד את הסיף הפנימי האלים הזה.. אבל תשמרי אותו לאחר כך, כשתוכלי לעשות איתו משהו מועיל, בבקשה :-) גברתיקה יקרה, את כאן! :-) את כאן במלוא הנוכחות שאת מסוגלת לה עכשיו, ועדיין הצבעים שלך יפים וממלאים את הלב! גם אם את אולי נחווית לעצמך בגוון דהוי מעט.. זה מה שאת יכולה עכשיו ו(גם) ככה בדיוק אני אוהבת :-) (לא שאני מדד, אבל אני שמחה לראות אותך בכל דרך בה תרצי). 'לו ידעתן מה כל כך רציתי לאחל לכן, מה פוספס. כמה קרוב ואמיתי רציתי להיות. כמה ברחתי. הכל נותר בפנים'. ... את זה אני הכי אוהבת.. כי יש לי למה לחכות ;-) אבל יותר חשוב- יש *לך* למה לחכות, וכמעט-כמעט שנגעת בזה..רק ליטוף בקצות האצבעות ומיד ברחת. הבריחה המתסכלת, לשמור הכל בפנים (שוב!), לתת לכעס שבעקבותיה, או ליאוש (וכאן אני מוסיפה לך מילים משלי..) לכלות את הבפנים באש או בדממה מצמיתה ונוראית, כשבחוץ אין לזה סימן..הכי מתסכל ומייאש בעולם. אבל תראי איזה יופי- כמה קרובה הגעת.. הפעם זה היה ממש כמעט, ואת עצמך כבר מצליחה להריח שיש הרבה. שיש בך הרבה שלא מצליח לצאת, אבל הוא שם. תראי איזה יופי- יש בך הרבה! וגם רצית! (עוד מילה שהשתרבבה לך פנימה כאילו היא שום דבר.. *כל כך* לא מובנת מאליה!) אני יודעת,.. אני מסתכנת בלהיות נורא מעצבנת, שדווקא מתוך הקושי בחרתי לראות את הטוב. אבל גם הוא שם. תני לעצמך זמן... זה זמן לגזום את ענפי הורדים, לקראת החורף, ובמקביל להטמין את פקעות פרחי החורף והאביב.. אל תוותרי, חברה ותיקה שלי.. (ותיקה באמת, עוד מעט יש לנו שנה :-) קחי את זה בקצב שלך, one step at a time, תהיי כמה שאת יכולה להיות כרגע..לא יותר. גם ככה את יפה :-) (ותהיי איתנו קצת,.. או כמה שאת יכולה ורוצה) מאחלת לך מעומק ליבי שיוקל לך קצת, שולחת חיבוק חזק ורך, וגם חיוך :-) אולי ידבק גם בך.. לילך.

ללילך ולאשת אני לא כל כך בטוחה שכדאי לגזום עכשיו ורדים. גיזום ורדים נעשה בינואר פברואר. נזעקתי כי אני חרדה לורדים שלכן (על קוציהם), אבל פקעות, כן, כן, זה הזמן! טל

אשת יקרה, הנה, ניסיון ראשון שעלה יפה. שמחה שגם את מצאת דרך להיות כאן, בסוף השבוע הזה. גם לי המתכונת החדשה לא נעימה. ביומיים האחרונים היא הרבה יותר מנסבלת. בעיקר ניכר שלמישהו פה אכפת. צר לי על מה שפוספס ונשאר בתוכך. קראתי את ההודעה ההיא, אבל בימים ההם התקשיתי לכתוב כאן, אז נותרתי שקטה. מרגישים אותך קרוב *עכשיו*. זה לא מאוחר :- ) שבת מנוחה יעלה

ערב טוב אשת גם אני דאגתי לך, בעיקר מתוך ההבנה שערוץ התקשורת בינך לבין "הבנות" שינה את פניו, ומאפשר פחות ספונטניות בהיותו תלוי באצבעו של מנהל הפורום התורן. צר לי שכך. מקווה שמה שפוספס ביניכן יצליח להיות קרוב ואמיתי, כמו שרצית, בעת הזאת. שולחת לך שתי זרועות פתוחות, כהזמנה, וקוראת לך להישאר איתנו גם כאן, מלפנים. ערב נעים ורגוע ליאת

תודה על הכל... קראתי כל מילה ומילה של כל אחת ואחת מכן. עכשיו וגם קודם ובכלל. מילה ומשפט וכינוי ומה שביניהם. פרט לפרט. הקשבתי כל-כך. הו, הלוואי ויכולתי לכתוב יותר. הממ.. יותר מכל אני צריכה לדבר את זה. ממש לדבר מול אדם חי בשר ודם. ממש ממש. לדבר ממש, ולא רק בחדר אחד... וגם לגעת... נראה... (אשת ה.)

קראתי את מה שכתבת לרשת למעלה ו.... אני לא יודעת איך להגיד את זה. מה שהמילים שלך עושות לי. אני חושבת שאת מאוד אמיצה וחזקה, הרבה יותר ממה שאת מנסה לשדר. כבר כתבתי לך את זה פעם, אני חושבת. לא יודעת, אולי לא אלה המילים שדרושות לך עכשיו. אבל מה שכתבת מקרין עלייך המון(!!!), המון חוכמה ורגישות. ויש גם הרבה עצב במילים שלך, אבל אני איכשהו רואה שיש שם תקווה בשבילך, היא עדיין שם, היא כבר שם והיא מחכה לך. אני בטוחה שפיתחת המון זימים עם הניסיונות שלך, אבל אני רוצה לחשוב בשבילך שאולי גם יגיע יום שלא תצטרכי לפתח את הזימים האלה כי זה כבר לא יטביע אותך. אולי עדיין יהיו שם מים, אבל את תדעי לשחות בהם. בהתחלה עם מצופים, ולאט לאט גם בלי.... (ושלא תביני לא נכון, אני אלופה בבריחות והכחשות אז אין לי זכות בכלל להגיד לך דברים כאלה). המילים שלך, תמיד, אשת, עם כל הכאב שבהם, מצליחות להרגיע אותי, את יודעת? אני קוראת אותך ומרגישה שיש מישהו שיכול להבין אותי.... אני אעצור כאן, לפני שאפצח פה בנאום יותר מדי דרמטי, לילה טוב לך, א.

אני מצטערת שאני מתעקשת.אבל לא דיברתי על ציפיות של הורים המתנגשות עם רצונות הילדים.זו רק הייתה דוגמא כדי להגיד לך שככה זה בעולם האמיתי.ורציתי להמחיש לך למה כוונתי כשהפניתי את הדוגמא אלייך.כי את מבחינתי מייצגת את "אלה" הנחשבים למוצלחים ומצליחים .ואת ודאי יודעת זאת וחושבת כך בעצמך.האם אף פעם לא חשבת על מישהו או אמרת על מישהו שהוא מאד מצליח? שתינו יודעות שכן.ואני לא יודעת למה העברת את זה למטופלים שלך והרחקת אותי ממה שאת האמיתית חושבת.אף שאני מניחה שזה מה שפסיכולוגים עושים גם בטיפול.שמים את עצמם על "מיוט" ונכנסים לתפקיד המתאים לצורכי הטיפול/מטופל. (אמא מניקה,אבא תובעני,בן זוג נצלן,ועוד ועוד...). אני מקוה שאת עדיין יכולה לחבק אותי.זה נחוץ לי. מה שכתבתי כאן, וקודם ,אינו סותר את העובדה שאני מעריכה את נוכחותך תמיכתך ודעתך וזקוקה להן.להיפך.... לצערי אני באמת מחפשת רק בחוץ.אין לי בפנים.

יקירה, החיבוק עדיין בתוקף :-)) בעולם הפוסט מודרניסטי, כבר אין הרבה נכון ולא נכון, אין הרבה "ככה זה", ואין אמת אחת. כבני אדם (בעלי חיים חברתיים מובהקים) אנחנו מתקיימים *לעולם* בתוך הקשר חברתי, ומתנהלים עפ"י חוקים כתובים ולא כתובים. כמו שרחל כתבה לך נכון, יש אנשים "מצליחים" שלא ביקרו מעולם באוניברסיטה, ולעומתם יש רבים אחרים, משכילים עם תואר והדר, שאומללותם זועקת לשמיים. בוודאי שגם אני מסתכלת לפעמים בקנאה על אחרים, אבל נדמה לי שהצלחתי לאלף את הנטייה הזו, ולשמוח ביש. דברי כולם מכוונים, אגב, אל הבפנים שלך, אולי בגלל חיבתי היתרה לקסמו של הלא-מושלם. שלך ליאת

ליאת, רק רציתי לומר לך שכל פעם שאני קוראת את התשובות שלך לפונים אני נדהמת מחדש מיוכלת ההבנה ומהתשובות שלך זה הרבה מעבר לזה אני לא ידועת איך לבטא זאת אז זו הזדמנות לומר תודה

היי ליאת :-) אני ככה מגלגלת בראשי אחורה לאותו הרגע בו פניתי "ליעוץ" באינטרנט. זה היה כאשר הכל סגר עלי מכל הכיוונים בחוץ, עזיבת מקום עבודה שהיה הפסגה מבחינת יכולת לבטא כישורים ויכולות, הטיפול שהכביד, לא תמך, תקף והאשים, ועוד מספר גורמים שגרמו לתחושת שנדחקתי לפינה, בדחק בלתי נסבל, שהרגשתי שמשהו עכשיו, במיידי- חייב להשתנות. איבדתי אורך רוח וסבלנות, וכל התסכול פרץ החוצה. לכן, כנראה והיה משהו כמעט 'מיסטי' באופן שבו ידיי גיששו לעבר המקום שבו - קולי ישמע באופן בולט. עד כדאי כך הרגשתי למשך תקופה ארוכה שהרגש שהצטבר הוא, שאני לא ניראית. ולמרבה האירונייה, ההודעה שלי בדבר בקשה לחוות דת לקבל הטיפול, התפתח, נחשפתי והותקפתי בהודעות עויונות ומכוערות...מה שגרם לי איכשהו להשתבלל פנימה, לפתח חרדה (אולי חברתית), ובעיקר תחושה שקיימת עדיין של לא ממש שייכת וקיימת, מלווה באותה פגיעה שגדלה. חשתי כי הכל סוגר עלי, ובייחוד שהטיפול נגמר בצורה מכוערת, ללא יכולת של המטפלת להחזיק, להתמודד, לדעת מה לעשות...אני הלכתי לאיבוד בדרך האבודה שנטוותה לנו. משהו עדיין ובאופן חזק וגורף, חסר בי...כאילו שאני 70% מהקיבולת שלי בפנים, וכמובן שדי עצובה מזה זמן רב. החששות שלי (ע"פ רוב מה שקראתי), שיכולים להשאר מצבים בהם הנזקים הפסיכולוגים הם כרונים, כל הזמן ישנה מחשבה שמנקרת לי בראש, לגבי נזק בלתי- הפיך. בייחוד שיש משהו (כך נראה לי לפחות, תקני אותי אם אני טועה), בהסתגלות והרגלים ודפוסים חדשים שמשפיעים לאורך זמן על אישיותינו. יש לי כרגע 'עיוותי חשיבה' בגלל הפחד שליבה בתוכי בעקבות קריאה של חומרים והפרעות. וגם אולי בעיקר, שבזמנו הגעתי למצב שבו היה לי נתק (דיסוציאציה), לאורך זמן רב עם מחשבות חשדניות, ספק פראנואידיות. הזכרון מאותה תקופה- לא נעימה לי, והורידה לי הרבה מהבטחון העצמי. אני לא יודעת, ליאת..אם למעשה יש לי משהו עיקרי לומר לך, אלא כללי יותר. תודה ליאת, נכוחותך כאן נעימה ביותר (אם תרשי לי לומר:-) שבת שלום כרמית

בשביל לא 'להטריח' אותך ...אחסוך לך את שאלתי זו (אלא אם כן, את מאוד מתעקשת:-), מכיוון ששאלה ששאלתי אותךבהמשך להודעה של תמי- חשובה לי פי כמה מידות. see you כרמית

כרמית, את ממשיכה ושואלת האם המשבר שפקד אותך ישאיר אותך חסרה לתמיד. האם אותם שלושים אחוזים שנעלמו ישובו יום אחד למקומם ויאפשרו לך קיום מלא ועשיר. נדמה לי, כרמית, שאת התשובות לזה לא תוכלי למצוא כאן, וגם לא במאמרים או ספרים. התשובה האמיתית תתגלה בפניך מתוך החיים עצמם. איני מכירה הרבה אנשים שהצליחו להתחמק ממשבר או אובדן. לתפיסתי, מאת האחוזים שלנו הם לעולם תוצאה מאוזנת שבין האובדנים לרווחים. משהו כמו התחדשות תאי עור. הישנים - מתים ונושרים, והחדשים - נולדים מתוך האין, ממלאים את החסר. אל תנסי להשיב לתחיה את מה שהומת באותו משבר. נסי להצמיח בתוכך את החדש, הירוק והרענן. שבת שלווה ורגועה ליאת

חשתי צורך לחזור לכאן רק בשביל לומר לך, שבמעט שכתבתי - את הצלחת לראות ולקרוא מבין השורות, לעשות חיבורים ולהגיע להערות נכונות מאוד...כאילו, שחשת אותי דרך המחשב :) אם אני מוצאת שאני מחמיאה למשהו זה בגלל שבאמת מגיע לו! ולהודות לך ולשאר המנהלים על האופן שבו אתם דואגים להחזקת הפרום ולכותבים בו.

את יודעת היטב שזה לא ככה בעולם המציאותי.זה לא ככה."השאר" כן חשוב. הרי גם לך.ואת יודעת היטב שיש אנשים "מוצלחים" ואנשים לא מוצלחים.בינוניים.אני בטוחה שאם לא השתמשת במושגים האלה פעם , לפחות חשבת בהם. למשל, דוגמא קטנה - אני בטוחה שעוד לפני שהכרת את ילדייך,לפני שנולדו, חשבת לעצמך שכשיהיו לך ילדים תעודדי אותם ללמוד ולהתפתח כדי שעתידם יהיה "מובטח" - שכל האפשרויות יהיו פתוחות בפניהם.ובבוא העת אני בספק אם תקבלי את זה שאחד מהם יחליט לא לרכוש השכלה אקדמאית...וזו רק דוגמא אחת!!! אני מתפקעת מתסכול.בימים האחרונים שאני כותבת כאן לא שומעים אותי.לא אורנה ועכשיו לא את. את לא שומעת אותי.אפילו שאת מאד מאד קשובה. ולי אין לאן לברוח עוד.

ויק יקרה, עניתי לך למטה, כי הייתי צריכה להישען על ההיסטוריה הכתובה. ראי שם. שבת שלום ליאת

ליאת שלום, ניתן לשלוח לך שוב הודעה במייל האישי שלך?

מישהו יודע או מכיר לאן צריך לפנות על מנת לקבל טיפול כגון זה? כל מה שמצאתי אלו הם אנשים וחברות פרטיות שנותנות שרות זה בסכומים גבוהים. תודה

במידה ואת גרה בירושלים או במרכז (תוכלי למצוא מספר באינטרנט). טיפולים פרטניים הם גובים לפי תלוש משכורת, אבל אני לא בטוחה לגבי קבוצתי שם נראה לי שיש סכום אחד ודיי זול (בסביבות 70 ש"ח לפגישה).

נועה שלום, באוניברסיטת ת"א מתקיימות באופן שוטף קבוצות טיפוליות, ואולי גם באוניברסיטאות האחרות. אם את סטודנטית המחיר יהיה מסובסד, וגם אם לא - הוא לא בשמים. נסי לברר במשרדי השירות הפסיכולוגי - 03-6408505 בהצלחה ליאת

שלום, אני בת 25, הייתי בטיפול פסיכולוגי במשך 8 חודשים. יצרתי קשר חזק עם המטפלת ומאוד האמנתי בה ובטיפול. קצת אחרי תחילת הטיפול, אחרי שהתחלנו להיכנס לדברים הכי עמוקים וקשים, היא התבלבלה ואמרה שפרט מסויים משנה את ההערכה שלה עלי. מאותה פגישה הטיפול היה רדוד והפסקנו לדבר על אותם דברים קשים, ונסגרתי. מאותו זמן היה לי קשה להיות אצלה והמצב שלי הלך והתדרדר (דיכאון). כשהעלתי בפניה את העניין שהפסקנו לדבר על הדבר הכואב, כאילו הוא לא קרה, היא אמרה לי שפשוט קשה לי להיות בטיפול ושזו הסיבה שקשה לי להיות אצלה. כאילו לא קרה כלום. אחרי 8 חודשים גיליתי שהיא שיקרה לי וכשהעליתי את זה בפניה היא הסמיקה והכחישה ואמרה שהיא לא זוכרת. לאחר שיקול רב אזרתי אומץ והפסקתי את הטיפול, כשהבנתי שהוא רק עושה לי רע. ההחלטה היתה קשה עבורי משום שהייתי לבד לגמרי וגם הקשרים המעטים שהיו לי התרופפו במהלך הטיפול. מאז, כשנה, אני לבד ומאוד קשה לי. ניסיתי לפנות לפסיכולוגים אחרים אך אף אחד לא היה נראה לי כמוה ואני יודעת שיש פה סתירה, פשוט מאוד התחברתי אליה ולשיטת הטפול שלה. אני אובדת עצות וקשה לי להתחיל טיפול מהתחלה שוב ולקוות שלא להיפגע. אני יודעת שלהמשיך להיות לבד גם לא הדבר הנכון כי אני הולכת ומאבדת תקווה. אני לא יודעת מה לעשות, אני סובלת. מן מבוך שקשה לי לצאת ממנו. לא יודעת למי לפנות, לא שיתפתי אף אחד בכל זה ורק מתרחקת ומסתגרת. אין לי למי לפנות.

שלום תמי, את מתארת סוג של כשל אמפתי מצד המטפלת שלך, שפגע בך ונתן לך תחושה שאינך יכולה להיחשף בביטחה. מה שמעניין יותר, הוא החיבור שלך דווקא למי שנחווה בעיניך כפוגעני ולא מאפשר. לדעתי, כדאי לבחון מקרוב את הנטייה הזאת, דווקא בהקשר של טיפול מקצועי ובטוח. נסי להילחם בדחף לברוח מקשר מיטיב. יש דברים שקשה לעשות לבד או בשלט-רחוק. מגיע לך טיפול טוב. בהצלחה ליאת

בהקשר לדבריה של תמי, שמאוד נגעו לליבי. מה קורה או איך קורה שמתהפכות היוצרות, ומה הכוונה: כאשר באתי מס' פעמים למטפלת בבקשה לעזוב כי ככה וככה...אני הותקפתי לכל המשתמע מכך- היא האשימה אותי, שזה לא קשור אליה בכלל, והכל אלו הם השלכות שלי מחסכי העבר. והוסיפה ושירבבה שיש לי מחשבות יחס...(?) בכל מקרה, הטווסיט הזה, עשה לי בלאגן שלם בראש! כבר לא הבנתי מה מתוך דברי, מחשבותי ורגשותי הוא אמיתי (כאשר פעמים רבות הייתי מוכנה להישבע לך ליאת, כי הביקורת שלי היתה אובייקטיבית לחלוטין),או שמא הכל למעשה 'פרי דמיוני', בגלל השלכות, חסכים וכל שאר מיני ירקות... תודה לתמי, אני יכולה לשאול את ה השאלה שבגללה, גורמת לי לליקויים קוגניטבים ורגשיים. אני כל העת חשבתי שחוויתי סוג של גלישה (פסיכוטית), שבו בזמן היחסים ביני לבין הפסיכולוגית (דאז), היו פסיכוטים. ואני מרגישה שיש בי עכשיו סוג של ליקוי רגשי (ואולי גם קוגניטיבי), שמקשה עלי לראות את הדברים מתוך עולמי שלי, מתוך הזהות שלי, מתוך רצף החוויות שהיו לי עד אז...ולכן, גם דברי נשמעים ע"פ הרגשתי לא אותנטים. ליאת- האם זהו סוג של דיסוציאציה? ומה אם עכשיו , כאשר הטרואמה עברה (לפני שלוש שנים), עדיין יש סממנים ושאריות של דיסוציאציות...מה היה איתי עכשיו? אני מבינה כי אם הם לא עברו עד כה, סביר להניח כי ישארו כנזק פסיכולוגי בלתי- הפיך??? אודה לך מאוד על התיחסותך המלומדת ואם זאת האמפטית :-) שבת שלום כרמית

היי תמי, ראשית קבלי את בירכתי על האומץ היכולת והנחישות שלך בעזיבתך אותה- קבלי ח"ח. את חשת אותה אולי כלא אמינה ודבר זה החל ליצור משבר אמון, ושכנראה הדרך בה נגמר, היה בלתי נמנע. לי לקח שנתיים ושלושה חודשים לעזוב, כאשר אני צופה בהדרדרות שלי ובניבול שלי לאט לאט "ובזהירות", וזאת על אף שחשתי באי התאמה ובחוסר אמינותה לאחר 3 חודשים ראשונים. אני מצדיעה לך שהצלחת לקום (די מהר), ולא נכנסת אם הראש בקיר. יכול להיות שיהיו פסיכולוגים או מטופלים אשר היו אומרים לך בזמנו, להמשיך ולדבר עד שיעלה עשן. לדעתי, על אף ששכלית הרגשת את אימפוטניותה, רגשית נקשר אליה כמו שנקשרים לכל קשר אינטימי, לכן אולי את עוד מתאבלת עליה (לפחות כך אני מרגישה לגבי). אל תוותרי והמשיכי למצוא משהו אחר כשעכשיו את יותר 'חכמה', ויודעת מה את מחפשת. בהצלחה

איך מתחילים הכל מהתחלה? ואם גם זה לא ילך? איך אהיה בטוחה מהו טיפול טוב בשבילי? ואיך אחרי הכל מוצאים מטפל שטוב עבורי ?? תמי

ליאת! מצטרפת לברכות ולשמחת המפגש המחודש. ימים לא פשוטים. אבא נלחם בגבורה. אנחנו איתו. אוהבת לעבור פה. לראות שנרגע.ו שאף אחד לא נטש.(: רציתי להגיד שגם אני לא. ברקע מתנגנת הסלסה, איזה יופי סופשבוע רגוע! הדר

הדר! יצא לי לחשוב עליך לא מעט, על מלחמתו של אבא, ועל העמידה המכובדת של שניכם מול הלא נודע. גם אותי הסלסה חיבקה הבוקר, ומרחה לי חיוך גדול. החזיקי מעמד איתך ליאת

תודה שאת כאן .. מחבקת במילים ונותנת כח להמשיך הלאה .. הייתי אתמול בערב בשעה מאוחרת בטיפול , והיה איכשהו טוב ..יש דבר כזה טיפול טוב ?!..חחח אני מצליחה להרגיש משום מה את המטפל ..יותר נינוח מולי , (נו..אחרי שנה וחצי כמעט, הגיע הזמן לא ? :-)) ).. הכוונה ..שהוא היה הרבה שותק , ועצם השתיקה שלו .. חיזקה את השתיקה הבסיסית שאצלי .. בפגישות האחרונות , הצלחתי לומר לו את זה (מתפלאה על עצמי ).. הוא יותר מעורב , שואל , אומר ..מצליח להגיע אליי הייתכן?!!... היתכן והקשר נבנה טוב יותר ?! או שזו אני שמצליחה לקרב אותו אליי יותר ..לחדור אליי מבעד לכל חומות ההגנה שבניתי לעצמי 11 שנה .. הצלחתי לומר לו גם על השעון שבחדר ..יש שעון מולי ..וזה תמיד הפריע לי .. שמרגע שנכנסתי אלייו ..הייתי מסתכלת על השעון , ובודקת לעצמי בשקט כל רגע .. עוד כמה זמן נותר ואז במקום להתעסק בלדבר .. הייתי שותקת ..מהלחצ של הזמן ..וחושבת מה יקרה עם דברים קשים יעלו .. ומשתיקה את עצמי ..ואחכ יוצאת בתחושת של תיסכול ...של ..שוב לא דיברתי ..ואז הגוף היה מדבר בעד עצמו ..:-( משום מה .. אני שמחה שאמרתי לו ..מה מרגיש לי .. הזזתי את השעון מהשולחן ..והיה לי יותר קל לדבר ..שריטה אה ?!... בוקר טוב ליאתי .. מחבקת אותך .. באמת שהיית חסרה, כל השבוע הזה !! העיקר שאת שוב כאן.. הנוכחות שלך עושה טוב בנשמה .. שרית

שלום שוב שרית, יופי לשמוע שאת מצליחה, יותר ויותר, להביא את עצמך בצורה יותר מלאה אל החדר, ואפילו לסלק גורמים עוינים (השעון! השעון!) שמפריעים לך. האפשרות לאותת לסביבה מה נכון לי, מעבר לתועלת המיידית שהיא מביאה, מעצימה בעקיפין גם את תחושת הביטחון והשליטה שיש לנו על חיינו. יופי. שבת שלום ליאת

היי לך, כרגע חזרתי הביתה. לא הייתי כמה ימים. התגעגעתי אליך! מאוד!!! יש לי דמעות בעיניים. אני גם נורא עייפה. לילה טוב. כל כך טוב שאת פה. נורית

אני כאן. לכי לנוח לך. מקווה שהדמעות הן רק מעייפות. אהיה פה גם מחר, לשמוע מה שלומך. שלך ליאת

ה?י! גם אלייך התגעגעתי. תספרי מחר חוויות? ליל מנוחה יעלה

ליאת, יעלונת כתבה לי: "הדמעות אתמול היו מהתרגשות על זה שליאת חזרה, נכון?" בול!!! בגדול אני ממש בסדר. עבר עלי שבוע של עשייה ואני מאוד מרוצה. עם גברת פסיכולוגית אני עוברת תקופה לא פשוטה (היא אומרת קשה). סוג של משבר בינינו. את יודעת, יש לי וידוי קטן... שמתי לב שתמיד כשיש לי "אקשן" עם הפסיכולוגית שלי, אני אוטומטית "נצמדת" אליך. כאילו שאני חייבת לשמור שמישהו יהיה "בצד שלי". יודעת שיהיה איתה בסדר. לא דואגת. יעלונת יקירתי שלי, גם אני התגעגעתי. אתמול בגלל הדמעות לא יכולתי להמשיך לכתוב... ליאת אשמה... ;-) סיפרתי לך קצת חוויות שם... אוהבת את שתיכן. נורית

ליאת רק רציתי לומר שנפלא פה בפורום... ריח של נקיון באויר... הלואי וימשך כך ! ועוד משהו קטן.. נפלא שאת כאן. שיהיה לילה טוב או בקר טוב אני כבר לא יודעת..

תודה לך, באשר את. :-)) סוף שבוע נעים ורגוע לכולנו ליאת

שוב הדמעותתת :'( : '( שוב התפרצות של בכי...ואני לבד לגמריי לבד! אין מי שיעזור ..אין מי שיחבק.. נמאססססססססס ליייייייייייייייייייייי בא לי לצעוקקקקקקקק בא לי להגיד לכל אחד ואחד מה אני חושבת עליו ואיך הוא תרםםםםם לזה שהחיים שלי הרוסיםםםםם!!!!!!! אני מריגשה רעעע מאודדדד כל כך עצוב לי... מה יהיה איתי מה...

שלום 'אני', בפורום שלנו תמיד שמחים לחבק ולתת כתף ואוזן. אשמח לשתף אותך מניסיוני ולומר שחיפוש האשמים במצבנו הוא עניין מייגע במיוחד, ודי חסר תועלת. לעומת זאת, לקיחת אחריות ויוזמה יכולה להזיז הרים. תני לעצמך זמן, ונסי לפעול בכוחותיך שלך. הם ישנם בך, מחכים לאות. שולחת לך עידוד וחיוך ליאת

אני סטודנטית לפסיכולוגיה בת 24 וכבר הרבה זמן שאני רוצה לפנות לשירות הפסיכולוגי באוניברסיטה בה אני לומדת. הבעיה היא שכעבדתי לסירוגין במשרד באוניברסיטה בו מקבלים תחילה את הסטודנטים המבקשים טיפול, ראיתי את המזכירה מתייקת כל מיני מסמכים אישיים על מצוקות הסטודנטים ומעלעלת בהם. קרה כבר פעם שסטודנט אחר שעבד במשרד פנה פעם לטיפול ואז שמעתי על כך ריכול קטן מעוד שתי מזכירות. בקיצור-אני רוצה טיפול מסובסד, אבל רוב הסיכויים שיחטטו ויפשפשו לי אנשים לא רצויים בנבכי נשמתי! מה עושים??

שלום לסטודנטית, כאשר פונים לטיפול במרפאה ציבורית, קיים באופן בלתי נמנע גם "מעקב בירוקרטי" ורשומת מסודרת בענייני תשלום. לפיכך, חוקי החסיון חלים גם על המזכירה. איני יודעת מהו אותו "ריכול קטן" ששמעת, אך אם הוא נגע לחומר טיפולי או אנמנסטי שמקורו בתיק יש כאן הפרת חיסיון. מאחר ולכל מרפאה יש מנהל המכתיב נהלים, תוכלי להסב את תשומת לבו למה שראית. מהיכרות אישית ממושכת עם שירות פסיכולוגי אוניברסיטאי, אני יכולה להעיד על הקפדה יתרה וכיבוד כל הסטנדרטים המקצועיים והאתיים, לרווחת המטופלים. בהצלחה ליאת

אוף! :-( אני כל כך כועסת... אבל זה לא כעס, זה תסכול ועצבים! למה אני כמו שאני? בא לי לשבור דברים ולהרוס.. האגרופים קפוצים באופן קבוע והלסת נעולה.. ושום דבר לא ישתנה. אני ארגע וזה יעבור לי ו..אוף.. זאת לא ממש הודעה שראוי לפרסם כאן, כי לא כתוב בה שום דבר. אבל אני כל כך כועסת... גגגרררר לא יודעת אפילו על מה! עליי! שצריך כבר לגדול! שאי אפשר ככה- להתחבא לתמיד.. הגנות מפני דברים של פעם, הפכו להיות הרגל שהוא כבר כל כך אני.. דרכי התמודדות שפעם התגאיתי בהן, פתאום מכעיסות אותי כל כך, שככה צמצמתי את עצמי, שככה הסתפקתי, השבתתי רצונות, שככה כיביתי את עצמי. הרגלתי את עצמי לכבות כשבלתי נסבל היה ליזום, להביע עניין, להתקרב.. אוף! :-( אני כבר לא יודעת אחרת, זה כבר כל כך טבוע בי.. מכעיס ומתסכל! וכל כך התרגלתי להסתיר עלבון ורצון, ולהתרחק מסיטואציות שעשויות לזמן דחייה.. כלואה בבית (אוף! צרות של עשירים! בכיינית!) לעשות כאילו שזה לא ממש משנה לי- כך או כך, זה היינו הך.. (אבל זה לא! ואני לא יודעת כבר איך מודים בזה בלי להלקות את עצמי ולשבור לעצמי את העצמות בדרך.. והאפשרות להודות בזה בפני מישהו מביאה אותי לרתיחה!להיראות.. אוחח.. על הפנים אני! ולמה תמיד הכל בתוך סוגריים?! אוף...!!) בא לי לכסח לעצמי את הצורה!! להראות לי מה זה! קצת פורקן לתסכול הזה לא יכולה לסבול שיראו שאני ככה.. (שאני כל כך...) "מה שלומך, לילך?" "הכל בסדר :-)), תודה:-), ואצלך?" :-) בכתיבה זה נראה גרוע מבאמת.. הנה, כבר נרגע לי ושוב מחייכים והכל בסדר. באמת בסדר. :-) (לעזאזל)

אוי לילך לילך, אני בוחרת לקדם בברכה את נחשולון הזעם הקטן שזקף את גוו בראשית דברייך, מתוך תקווה ש(כמו במבוך) הוא יזוז מהנתיב המכוון אליך פנימה, ויגיע אל יעדו הטבעי עם מה שפחות אבידות בגוף וברכוש :-) אני דווקא אוהבת סוגריים. שלך ליאת

אל דאגה, יצאתי מזה ללא פגע, וגם לבית שלום :-) מיד כשסיימתי לכתוב זה עבר נפלאות הכתיבה... אולי אעבור לנהל את חיי בכתב ואוותר על כל היתר... (וכאן אני מוסיפה חיוך עקום) אני ממש בדרך הנכונה (עוד אחד כזה) (אמרת שאת אוהבת סוגריים, אז אני עושה כמיטב יכולתי) חוץ מזה, לא יאמן איך ברגע הפורום צבעוני שוב..."ממש כמו בראשונה" אני טורפת ברעבתנות את ההודעות הכחולות שלך! מחכה כבר שנעבור דף ושוב הן תהיינה כחולות מהתחלה :-)) כן, כן, זה מגוחך קצת..אז מה.. אסתכן בתגובות נאצה ואומר שחסרת על באמת, גברת קוסם שלומיאל יקרה שולחת מילים חמות שמביך לרשום, לילך :-)

לילך יקירתי, מכירה גם מכירה את התחושה הזאת. כאילו יש תגובה אוטומטית שעובדת בלי לשאול אותך אם את בכלל מוכנה לזה עכשיו, אם יש לך משהו להגיד בעניין ואולי באל לך להתנהג אחרת לשם שינוי בפעם הזאת. היא, התגובה, פשוט פועלת, כי ככה, כי ככה היא רגילה וככה זה היה תמיד. זה מאוד מתסכל, אני יודעת... כאילו מישהו אחר מפעיל בשבילך את התגובות וההבעות והשפת גוף.... אבל יש בזה גם נקודה של אור, את יודעת? כי עכשיו את מודעת לכך שזה מה שאת עושה, ואת יודעת למה את עושה את זה. זה עדיין לא מסלק את הבעיה, אבל אני מבטיחה לך שעם הזמן את תראי את זה יותר ויותר וגם יגיע רגע שתראי בזמן אמת שזה מה שאת עושה, ואז...אולי... יהיה לך גם אומץ להגיד שעכשיו *את* מחליטה, ולא האוטומט שלך. זה לא קל, אבל זה אפשרי. זה יהפוך להיות *בשליטה* שלך עם הזמן. ואל תכסחי לעצמך את הצורה בבקשה... כי אז מי יכתוב לנו כל כך יפה כאן? שלך

העלת בי חיוך :-) תודה רבה.. על מילים חמות וחכמות.. את צודקת. זה פשוט יקח קצת זמן עד שאצליח, ועל הדרך יש גם כעס ותסכול ו'נמאס' אחד גדול.. אני חושבת שזו השנה הכי כועסת שהייתה לי.. ואולי זה לטובה.. ברירת המחדל שלי הייתה תמיד בושה. כעס זה יותר מגניב :-) קצת יותר "כמו כולם" ולפעמים זה דווקא טוב.. רוצה להיות יותר אקטיבית, וכעס זה יותר בכיוון מבושה.. רק חבל שזה סוחט כל כך.. כנראה שאצטרך להתאמן עוד בכעס הזה, עד שיצא לי טוב.. או לפרק לעצמי את צורה על ה"שיצא לי טוב" הזה העקשן.. יהיה בסדר :-) היום כבר טוב יותר.. תודה! לילך. (לא מצליחה לגלות מי את.. מסכימה לתת רמז?)

כן, אני יודעת שזה יום שבת ולא יענו לי יותר טוב ככה. אני מרגישה צורך להזיק לעצמי, להעניש את עצמי, על הניסיון .. לא להזיק גופנית, אל דאגה. להתגדר חזק בדפוסים ישנים ונוקשים, לעשות לעצמי דווקא ולקצר לעצמי את החבל. זה נשמע נקי ומסודר, אבל זה כרוך בהרבה הלקאה ואלימות פנימית. שונאת לכתוב ככה! בא לי פעם אחת לכתוב עם אלף אותיות בתוך כל מילה, לא להרים את האצבע מהאאאאאלף. ככה! כדי להפגין משהו. לתת ביטוי חיצוני למשהו, לא חשוב כמה הוא טפשי ועלוב. ופעם אחת לכתוב עם אלף סימני קריאה ואלף סימני שאלה, למרות שאני יכולה גם לא. להפגין איזה משהו. אבל תמיד יוצא לי מונוטוני, מסודר, נקי. (שוב רסיסי זעם ניתזים לי בבפנים). ומה יקרה בפגישה הבאה? גועש בי משהו, ובאותה נשימה אני צינית כלפי זה ומבטלת את זה ומרגישה שאני סתם עושה כאילו כי אני צריכה תשומת לב, וכמה זה נלעג מצידי וכמה זה מעורר חיוך עליי. אני פשוט לא יודעת לדבר. לא יודעת לחבר את המילים להבעות הפנים המתאימות, לגובה ועוצמת הקול הנכונים, לטון המתאים. הכל בנפרד. וכשכן יוצא לי "טוב" אני מיד מרגישה שעשיתי כאילו, שזה היה מתוכנן ומבויים ושזה גלוי כמה זה כך. ששוב עשיתי מעצמי צחוק. מרוב שיש מה ואין מה לספר, אשב מול הגברת שלי ואחייך. כי ככה אני רגילה. כי בסוף הכל מתאזן לי לחיוך. ואז תבוא נעיצת סכין נוספת, על שאני כזאת. או יותר גרוע- טפיחה על השכם על שהצלחתי לשמור הכל פנימה- כי ככה זה חזק. איזה יופי שהצלחת. "חזק" אני ב??זה לי, ששוב נפלתי למלכודת ה"חזק".. אני מגוחכת. אז ככה אני רוצה- הצלפות ונעיצות. כי ככה מגיע לי על שסמכתי. אני רוצה להרחיק את עצמי ולהתבדל ולהיות לגמרי לבד. (העיניים נפערות בפחד מטורף מהלבד "ההוא", אבל אז מגיעה הצלפה נוספת וחריקת שיניים ובזה זה נגמר! שקט!). דוחסת את עצמי בחזרה לכלוב ההוא, העיניים רושפות-פחד והפה מחייך, הלב כבד והיד מצליפה. ביזארית קצת היום. ככה זה בימי שבת- עשיתם בשכל שסגרתם את הפורום..

היי ליאת מה שלומך? אני גמורה אחרי העבודה. אולי אשוב בהמשך. רק רציתי לומר שאני ME המקורית...(אם כי היו זמנים בצעירותי שגם אני רקדתי סלסה:) ועדיין לא ראיתי את הפסיכולוגית... דאגתי לך...מקווה שאצלך הכל בסדר...

היי ME, קצת קלקלת לי עכשיו. דמיינתי אותך רוקדת סלסה, נהנית מהמגע ומהרשות לשחרר. אצלי משתפר, תודה. זהו, נגמרו החגים, נגמרו התירוצים. חוזרים לקליניקה לעבוד, עד שיהיו שוב סיבות לרקוד. המשיכי לעדכן ליאת

ליאת יופי שמשתפר. אכן נגמרו החגים לצערי. התרגלנו לעבוד שלוש פעמים בשבוע...ולחזור לעבוד שבוע שלם ממש דיכאון. כל כך צריכה חופש. נדמה כאילו החגים היו מזמן... אני על סף קריסה בעבודה...נראה לי שביום ראשון אתפטר. זהו , באמת נשבר לי ה*** אולי אגור פה על ספסל בחוץ אבל לפחות לא אקרוס לגמרי... עכשיו דמייני אותי על ספסל ברחוב... מה לעשות, החיים מחורבנים... לילה טוב

האמת שגם אני הייתי כותבת בפורום, אבל לפני שנה-שנתיים (אני ** המקורית, עכשיו ראיתי שיש עוד כוכביות אז שיניתי כינוי). בכל מקרה צריך לחשוב על ניק אחר...

אני מרגישה לא שווה.יכולתי להיות יותר.רוב האנשים שמכירים אותי מילדותי (הייתי טובה ומוצלחת...) כולל אני עצמי, היו מצפים ממני ליותר. אני יודעת שבהרבה מובנים נכשלתי - הייתי צריכה ויכולה ללמוד יותר (למדתי הרבה דווקא,אבל לא הצלחתי להגיע לסיום אף תואר).הייתי צריכה לעבוד בעבודה יותר "נחשבת", עם משכורת יותר גבוהה...(אף כי עבודתי משמעותית, ואני חושבת שאני טובה בה, רק שאין בה יוקרה וכסף..). בתחום האישי והמשפחתי דווקא הצלחתי.רק שם.זכיתי. האנשים שמקיפים אותי כולם בעלי תארים (ראשון ושני..),מרוויחים יותר ממני, ועובדים בעבודות נחשבות יותר.ולמרות העובדה שאני עובדת בתחום שמתאים לי,ואני יודעת שעבודתי משמעותית,זה גורם לי להרגיש לא טוב,נחותה,פגומה,מוחמצת,ותרנית ומפסידנית.הייתי צריכה באותו תחום להגיע ל"דרגה" גבוהה יותר. כי כולנו יצאנו מאותה נקודה לריצה ארוכה, ואני כל הזמן עצרתי,נפלתי,נשארתי,התפשרתי.אני אומרת לעצמי שלמעשה אני לוחמת וששרדתי.ושזה בסדר וכל הבולשיט הזה....אבל בפנים יש משהו רקוב.אני לא יודעת מה האמת.האם ויתרתי לעצמי? האם נכנעתי?האם לחמתי? האם עשיתי את הכי טוב שא-נ-י יכולה? ואני ממשיכה להרגיש לא שווה.עכשיו ספציפית שנאה גדולה-שבא לי לנעוץ סכין ולחרוט עונש על הידיים.בא לי להאמין למישהו, שיבוא ויסדר לי את המחשבות. הוא עומד שם ומסריח מעין גרעין רקוב כזה של תחושת אפסיות וחוסר משמעות לאחר שהוסרו כל מיני קליפות...ויש עוד כמה גרעינים כאלה. אני מכירה חלק מהם. ואני עייפה לא יכולה להישאר מולם לבד. ובעצם הכל לבד.הפסיכולוגיה הזו, והטיפול הזה, והדיבור הלאה והמתבכיין הזה, וההעברה והתלות,והקשר,והאהבה,וההחזקה וכל ה"שיט" הזה...הכל אויר.אין בזה כלום..על אף שהאמנתי וניסיתי.שוב ושוב.אז למה אני כאן ?...כי המילים שלכם מלטפות.ואני רוצה שידאגו לי וישמרו עליי ושיצילו אותי.אני יודעת שלא ניתן.

ויק יקרה, הדברים שלך העלו בי אסוציאציה של סרגל קנה-מידה, זה עם שש הסקאלות שמשמש אדריכלים. או אולי משקל דיגיטלי, שאפשר לכוון אותו לקילוגרמים ולליברות (או השד יודע מה, שלי מכוון על קילו...). איכשהו, אני לא בטוחה מהו הסרגל או הסטנדרט שמכוון אותך, אבל יש לי הרגשה שהוא לא באמת זה שלך (או שזה שכיוון אותך עד היום לא היה שלך). סלחי לי שאני מתרגמת את הכאב הנורא שלך למונחים אנלוגים ודגיטליים (כל אחד וההגנות שלו:-). חיפשת מילים מלטפות, ויצא לי קצת מתכתי. יש לי הרגשה שאת יודעת למה התכוונתי. הלוואי שתצליחי למצוא את הסרגל הפנימי שלך, להתקדם בקצב שלך, בגודל הצעד הנכון לך, ליעדים שחשובים בעינייך. כל השאר כל כך לא חשוב. אז גם חיבוק. ליאת

את יודעת היטב שזה לא ככה בעולם המציאותי.זה לא ככה."השאר" כן חשוב. הרי גם לך.ואת יודעת היטב שיש אנשים "מוצלחים" ואנשים לא מוצלחים.בינוניים.אני בטוחה שאם לא השתמשת במושגים האלה פעם , לפחות חשבת בהם. למשל, דוגמא קטנה - אני בטוחה שעוד לפני שהכרת את ילדייך,לפני שנולדו, חשבת לעצמך שכשיהיו לך ילדים תעודדי אותם ללמוד ולהתפתח כדי שעתידם יהיה "מובטח" - שכל האפשרויות יהיו פתוחות בפניהם.ובבוא העת אני בספק אם תקבלי את זה שאחד מהם יחליט לא לרכוש השכלה אקדמאית...וזו רק דוגמא אחת!!! אני מתפקעת מתסכול.בימים האחרונים שאני כותבת כאן לא שומעים אותי.לא אורנה ועכשיו לא את. את לא שומעת אותי.אפילו שאת מאד מאד קשובה. ולי אין לאן לברוח עוד.

אני יודעת שזה לא מיועד אלי וסליחה על זה. לא ציינת בת כמה את.. אבל תמיד אפשר אולי לנסות לחזור לכוון שרצינו בהתחלה בצורה מסוימת. חיים עם משפחה לעניין ותומכת זה כבר פלוס ראשון ענק ענק שיש לך שאין להרבה אנשים. לגבי תעוסקה וקריירה תחום חשוב שבו אנו מעבירים את רוב זמן חיינו וזה דבר חשוב מאוד .. יש חשיבות לתעודות אקדמאיות שאת מחשיבה מאוד אבל הם לא חובה להצלחה. ביל גייטס לא סיים תואר ראשון באוניברסיטה, וגם איש העסקים הישראלי מוטי זיסר לא סיים את תואר הראשון בכלכלה שהתחיל. (ואם הם היו מסיימים הם כנראה לא היו היכן שהם היום) לא כולנו יצאנו מאותה נקודת פתיחה נודלתנו שונים, ואחר כך בשנות העשרים זה לא הזמן להאשים אנשים אבל כל אחד הגיע ממקום אחר ושוב נקודת הפתיחה לא שווה.... אז הסביבה ומה שהיא חושבת חשובה אבל יותר חשוב מה את אוהבת לעשות (ואולי גם קצת להרויח יותר) יש סיכוי אולי למשהו בתחום?? אולי לא חייבים תואר? אולי אפשר להשלים תואר? אולי אפשר משהו באמצע? אני בטוחה שבטח חשבת על הדברים האלה ואני סתם מקשקשת אבל באמת לפעמים בזמנים הקשים לא רואים איך המצב יכול להשתנות .. אבל זה אפשרי. אם מה שכתבתי לא לעניין אז פשוט אל תתיחסי אולי אני ממש לא מבינה את המצב.. ודרך אגב בלי להתלונן על הארץ, האקדמיה בארץ ותנאי הקבלה שלה מקשיים מאוד מאוד איןשוויון הזדמנויות ואנשים עם פוטנציאל מעולה נושרים בין הכוסאות מה שבחו"ל לא היה קורה. (ויש לי הרבה דוגמאות להמחשה לכך) למרות שהרמה האקדמית במערב ארופה לא נופלת מהרמה בארץ...

היי ליאת, מה שלומך? אצלי זה מעורבב..הפסיכולוגית שלי אמרה לי לפני יומים "יש לי מקום בשבילך כמו ליתר המטופלים ו י ו ת ר..." היית מאמינה? עד היום לא ידעתי בכלל מה היא מרגישה כלפי. תמיד זה להרגיש כאילו אני מפריעה לה, כאילו אין לה מקום בשבילי.. שאלתי אותה.. וזה מה שהיא ענתה. מרגש כמובן , וכמובן שאמרתי בצורה הכי אוטומטית שיש "אל תגידי ככה.." שוב לא יודעת איך לבלוע דברים / תגובות ממנה. בכל אופן זה חיזק אותי שיש לי מקום אצלה, ומדבריה נשמע שהמקום לא קטן.. עשה לי טוב.. אני בדילמה לגבי הטיפול בנוגע לפגישות של פעמיים בשבוע, זה טוב בשבילי אבל זה לא מעט כסף.. הבעל שלי כועס על העניין ... לא פשוט כי אני לא חיה רק בשביל עצמי... יש מערכת לתוכה אני משתייכת וקשה לאותה ' מערכת ' לראות אותי עסוקה כל כך רק בעצמי, גם מהבחינה של ההשקעה הכלכלית... אז אני תוהה מה לעשות.. למרות שפעמיים בשבוע זה טוב בשיבילי, במיוחד להפחתת החרדה.. סתם מעדכנת, העזתי גם לספר לה על הנושא ' ההוא' , זה ממש לא פשוט, כי אני מפחדת לראות מה יצא ממני שם... טוב, לילה טוב ניבה

ניבונת, שמחה על המרחב החדש שנפתח אצלך. אני רוצה להזכיר לך - ללא קשר להחלטה שלך אם לעבור לפעמיים בשבוע או לא - שמרחב של קבלה והכלה מתקיים גם מחוץ לשעה הטיפולית, ולא בהכרח חייב להיות לו ביטוי קונקרטי של עוד פגישה. נסי להנות מהטוב המתעצם שנולד בך, ולבחון האם יש בו כדי להשביעך ולו לזמן מה גם ככה. אל תפחדי ממה "שיוצא ממך" בטיפול. גם החלקים האלה הם ניבה, וגם הם ראויים לאהבה. לא תדעי אם לא תנסי :-) שלך ליאת

היי ליאת, סליחה שאני "תופסת טרמפ" בעץ הזה. את מציינת שמרחב של קבלה והכלה מתקיים גם מחוץ לשעה הטיפולית כמטופלת אני יכולה להבין זאת אכן יש רגעים אחרי הפגישה שניזכרים ומרגישים תחושה של הכלה מסוימת.., סתם מעניין אותי איך זה מהצד של המטפל האם מעבר לשעה הטיפולית של אדם מסוים אתם גם מרגישים את תחושת הקבלה שאתם משדרים בשעה מסוימת כלפי המטופל שלכם? הרי בתחומים טכניים של הנדסה וכד' בדרך כלל אם אין בעיה מאוד רצינית שצריך לפתור העבודה לא ממלאה מקום מבחינת מחשבה או הרגשה מעבר לשעות התעסוקה בפועל. (ואם כן במובן מסוים מי שבחר במקצוע של פסיכולוג אז כמעט כל החיים עוברים אצלו ברצף של טיפול גם מעבר לשעות עבודה)

הי ליאת, האם לכל מילה בטיפול מהפסיכולוגית בהכרח יש כוונה? האם היא משמיעה לי מילים שאני צריכה לשמוע? למה המילה האחת הזאת שהיא אמרה , מוציאה אותי מדעתי.. אני עצבנית וכועסת עליה. מאיזה מקור באות המילים? האם בהכרח היא חייבת להתכוון אליהן? אולי קל לה להגיד דברים שאני צריכה לשמוע? תודה, ניבה

ליאת, אני מרגישה כל כך דחויה ולא רצויה. התחלתי לחשוב שהיא בכלל לא התכוונה למילותיה באותה הכוונה שאני הבנתי אותה. אולי היא התכוונה שיש לה אפשרות ליותר פגישות , כאשר היא אומרת " יש לי מקום בשבילך כמו לכל המטופלים ויותר". אני לא מבינה למה כשאני הולכת לכיוון שאותי היא מעדיפה על יתר מטופליה (לא שאני מאמינה בזה), אז אני כועסת ורוגזת. וכשאני הולכת לכיוון השני, אני מרגישה עלובה, דחויה. אני מרגישה שלעולם לא אצליח להשיג אותה, להיות כמוהה. להידמות לה. אני מרגישה כל כך נחותה לעומתה. ואני יודעת שלא פשוט לה, אבל הייתי כל כך רוצה להיות כמוהה. החלטית, חופשיה, מחליטה מה שאני רוצה, עצמאית, מובילה את עצמי...אני מרגישה כל כך מנותקת ודחויה. מחר אראה אותה ולא יודעת מה אגיד לה.שהמילים שלה הרסניות, שהיא לא שוקלת אותן לפני שהיא מדברת, למה היא מתכוונת כשהיא מדברת... אני מרגישה טיפשה שחשבתי שאותי היא מעדיפה על יתר המטופלים, הרי בטיפול זה לא יעשה. אין סיכוי שלזה היא התכוונה,רק אני פרשתי אותה לא נכון. זהו, אני נמצאת עם עצמי במקום כל כך ירוד , דחוי, חסר ערך אבל גם חסר תקווה, כי ככל שאתאמץ לעולם לא אהיה כמוהה, היא תתרחק ממני יותר ויותר. כאילו אני במרוץ סוסים עמה, והיא מובילה אותי בעשרים סיבובים, אין לי סיכוי להיות כמוהה, אז למה שהיא תסתכל עלי בגובה עיניים, למה שתראה אותי שווה? למה אני כל כך רוצה להיות כמוהה וכואב לי מאד לדעת שלעולם לא אהיה כמוהה? ניבה

תודה מקרב לב. כיף לחזור. :-) ליאת

אני בבעיה אמיתית, בעיה שממנה אני לא רואה דרך מוצא ואני רוצה לציין שזה לראשונה בחיי. אני יודעת שזה גם לא המקום...אבל אני לא יודעת מה אני מחפשת כאן... אני בת 35 וכל חיי באופן שלדעתי ראוי להערכה הצלחתי מגיל גן ועד לרגע שבו קרה הדבר טרגדי במחינתי, סוג של שחזור בטיפול (שהרס את חיי), רגרסיה והסלמה עד לכדי היוצרות מצב של פגיעה על פגיעה. מאז שאני זוכרת עצמי, כנראה והיה בי יכולת ומסוגלת לזהות בברור ולראות מהיכן מגיעים רגשותיה של אימי והצלחתי לעשות הפרדה באופן ברור ונחרץ, מה שלי ומה שלה. ידעתי לשמור על עצמי, אם הרגשתי שאני מתחילה להיפגע או להיכוות, נחלצתי מהמצב ודאגתי לעצמי. משום מה, עם כל מיני לחצים סביבתים נוספים, לא נראתי בטיפול כלל וכלל, ובמקום לקום ממנו, התעקשתי להיראות ובעצם אצלה בטיפול, זה היה להיכנס עם הראש בקיר. מאון לאון, הרגשתי שאני לא אצליח להמשיך ולהתקיים ללא "התחפרות במצב", נותרתי לפתע ללא הגנות מועילות, והסלמתי את המצב דרך משאלה שלי לקבל אישור לעזוב אותה באחד מהפורומים....more of the same רק שתפס נפחים נוספים, של האשמות התקפות, מיני קללות בשמות של הפרעות יוחסו אלי וכו'... איבדתי עצמי לחלוטין, כאילו כרתו לי איבר והתחלתי לפעול בניגוד לרצוני ולאופיי. מקרה זה היה גדול עלי, עברו מאז כבר כמה שנים ואני עדיין נשארתי באותה נקודה כמו אז, בגלל שכל מה שקרה לי בהמשך בפורום, נחווה אצלי כטראומה של ממש, איום על נפשי ומאז אני פשוט לא מצליחה להרגיש שאני בסדר ומבחינתי כיום, כל האנשים הם מלאכים וצדיקים ואילו אני חרא. מעולם לא היתה לי הפרעה נפשית ואילו עכשיו, ע"פ על הקרטריונים אני עומדת בהם בהצלחה בקטגוריה של הפרעת אישיות גבולית, על אף שעדיין לא אובחנתי ככזו, כך אני מבינה שיכולה להתפרץ הפרעה כזו לאחר או בזמן טראומה קשה. אני לא מצליחה להיות אותנטית, כל מה שיאמרו תמיד ישמע לי כיום כמתקפה וכהאשמות, לכן גם טיפול לא יעזור לי. ע"ס ידיעתך, האם אכן, יש מצב להיוצרות הפרעה זו אחרי טראומה? ומה בעצם ניתן לעשות? אני לא מאמינה כי הגלגל יחזור אחורה לאותם יכולות וכוחות שהיו לי, עם דרכי התמודדות בריאות. הייתי בפירוש חזקה כל חיי, מעצם היכולות לא להגיע למצב של פירוק כפי שקרה בטיפול. ועכשיו, כמה פרדוקסלי, דווקא אחרי הטיפול וההתנסות של איבוד השליטה ואיתה הפירוק וחוסר האונים, איבדתי את יכולותי להאמין בכוחי. עכשיו, מצב זה תקוע לי כמו קוץ ב...מזה מספר שנים, וחיי נעצרו, אני לא מצליחה למצוא את העניין והרצון והחשק, והשמחה וההתלהבות שהיו לי בלבנות את חיי. וכמובן, שזה בפני עצמו נהיה לי לרועץ, ומצטייר מעגל קסמים שלילי. אני כועסת על עצמי, כיוון שלא אחרת מלבדי גרמה לזה. מבלי להיות דרמטית, זה פשוט הרס אותי ואת חיי. הפגיעה, החוויה הטראומטית רודפת אותי ומלווה אותי מרגע קימתי ועד הלכי לישון..... ושוב, קמה לאותו היום... וכל האבסורד הוא, ליאת, שבמשך 32 שנה תיפקדתי נהדר ובאיכות חיים גבוהה. אני גם לא מאמינה על עצמי, שלרגעים אני ממש רוצה למות, כי אני לא רואה דרך מוצא. רק בגלל שהיכולת שהיתה לי פשוט נכחדה. אני נעלמתי. להת' כרמית

ליאת, תוכלי להסביר לי את אפשרי הדבר, שכל מה שבניתיי עד היום, התפתחתי...נמחק, איננו. כאילו לא היה מעולם אחרת, וחיי התחילו עם הטיפול... אני לא מצליחה להבין איך יכול להיכחד הכל. שנים שאני לא מצליחה למצוא עבודה ולהתמיד בה מאז. כל ההסטוריה המקצועית שלי וכל הידע והנסיון שצברתי, נעלמו. ואני לא טיפוס ותרן, אבל אני לא מצליחה לקום בחזרה בגלל שנוצר דבר חדש- פחד מהפחד, בגלל שחוויתי עוצמות גדולות של חרדות , איבוד שליטה, חשדנות. חוויה זו נחרטה עמוק ומרגע שאני קמה בבוקר, אני בפחד מהפחד. כדורים לא עזרו לי, לכן אני מעדיפה להיות בלי.

כרמית שלום, הפרעת אישיות גבולית, ככל הפרעת אישיות אחרת, אינה מתפרצת פתאום. זהו ארגון נפשי הנבנה בתוכנו בהדרגה, ומתעצב למבנה קבוע ויציב למדי בהגיענו לבגרות, בערך בגיל 18. למרות שסיפרת את הסיפור שלך כאן גם בעבר, אני מרגישה שאיני יודעת באמת מה קרה שם, ולמה. ברור שהיה משבר נורא, וברור שהוא ממשיך לכאוב עד עכשיו. המצוקה והסבל זועקים מכל מילה, והלב יוצא אליך. למרות זאת, אני משוכנעת שמגיע לך הרבה יותר מעידוד אינטרנטי. מגיעה לך כתף אמיתית, משענת ממשית, מישהו שיראה אותך מקרוב, ילווה אותך בשיקום האיטי מהשבר. את יודעת, אנשים רבים שחוו (או חווים) משבר נוטים להתבונן אחורנית, אל עברם, דרך משקפיים מעוותים, כשהם מתרפקים על מה שנראה בעינים כשלמות מאושרת. אני נוהגת להזכיר למטופלים כאלה, שמה שהיה כל כך איתן ומושלם בכל זאת הצליח להתפרק, ולכן מוטב להטיל ספק באידיליה הזו. לאמונתי, דווקא אחרי שהכל מתמוטט, אפשר לבנות מחדש נכון יותר, יציב יותר, גמיש יותר. ברוב המקרים הבנייה המחודשת דורשת יותר מזוג ידיים אחד, ולכן אני שבה ומפצירה בך למצוא לעצמך טיפול מיטיב מחוץ למסך המחשב. כך או כך, אנחנו כאן, שמחים ללוות אותך בדרך האמיצה חזרה אל החיים. זה אפשרי. ליאת

שלום רב, יש לי אחיין מדהים מכל הבחינות (לא אכביר בתאורים כדודה גאה) כבן שנתיים וחצי. אתמול עת משחקו עם אביו (אחי), אחייני ביקש ממנו כי ישכב לישון על שטיח המשחקים שלו, כדי לכסות אותו. אחי נשכב על גבו ואז אחייני הורה לו "לא!לא! התהפך ושכב על הבטן!"- כמובן שאחי נשמע להוראות בנו ונשכב על בטנו כשראשו מופנה הצידה (לחיו על השטיח) ואז אחייני אמר "לא ככה! תסובב את הראש!"- אחי סובב את ראשו ללחיו השניה ואז אחייני לקח את ראש אחי וסובב אותו כך שפניו מופנות לרצפה (אף לכיוון השטיח) ואז הוא כיסה אותו בשמיכתו- בתחילה צחקתי מה"בוסיות" של הקטנטן המתוק כלפי אביו, אך אחי היה יותר ערני ממני וביקש ממנו לדעת מי מורה לו לישון כך. אחייני בתחילה התחמק ואז אחי ניסה לדובב אותו בצורה רגועה ואמר לו שזה נורא מצחיק ושאל אותו בשנית- באופן הצגת הדברים בדרך זו אחי זכה למענה כי אחת הגננות (אחייני נקב בשמה) מורה לו לישון כך בשנת הצהריים. נבהלנו נורא ואחי אמר לי שהוא ילך לדבר איתה על העניין. שאלתי הינה האם את סבורה שכשילד בן שנתיים וחצי נוהג כפי שציינתי יש דברים בגו והרקע הוא חוויתי? או שיכול להיות שזו היתה סתם גחמה של ילד תוך כדי משחק? כיצד עלינו לנהוג? אני נחרדת מהמחשבה שהילד המדהים והאהוב הזה חווה דברים מסוג זה והרי אני בטוחה שאם הורו להם לישון כך בגן זה לא הושג ב"דרכי נועם"... על תשובך המלומדת אודה עד מאוד!!! דנה

שלום דנה, אין ספק שיש מקום לעשות ברור עם הגננות, ולו כדי להירגע. ילדים צעירים בהחלט יכולים ללמד אותנו על החוויה שלהם דרך המשחק החופשי שלהם. יחד עם זה, כדאי לזכור עוד, כי ילדים בגיל זה מאד קונקרטיים בחשיבתם ובהבנתם, ומשפטים "תמימים" יכולים להתפרש בעיניהם כפשוטם, באופן פלסטי מדי. בנוסף, יש הרבה משחקים חשובים הכרוכים בכיסוי הפנים והראש לצורך חידוד החושים, בהם יש חשיבות לכך שהילד לא 'יציץ'. ("מי אני ומה שמי" או "זהה את החפץ שאני מסתירה"). יכול להיות שזו הייתה וריאציה גם על זה. לא יודעת. שווה בדיקה! אשמח אם תעדכני אותנו מה גיליתם ליאת

אני מביטה למעלה בשמיים ומחפשת שוב את הכוכבים... הכוכבים היפים שהאירו לי בלב תמיד את שמחת החיים ... נזכרת איך באותו היום של הפגיעה איך פתאום הכל השתנה הכוכבים נעלמו , השמיים שתקו ואת מקומם במהירות תפסו חבריהם העננים .. עננים שחורים , שמליבי היום לא יוצאים ... נזכרת איך ילדה קטנה הלכה לה לבדה , מאושרת בליבה ושמחה .. ואז פתאום משהו נורא קרה , השמיים שתקו ולא האמינו ..והביאו איתם את העננים , האור כבה , הזמן לא זז, והכל פתאום קפא.. נזכרת ביום בו היא נעלמה בו נעלמה אותה ילדה קטנה נזכרת איך נעלמו להם כל השמחה והצחוק .. מנסה להביט בעיניה של הילדה , רואה עכשיו רק את העצב הגולש מלבה ואני ככ רוצה לעזור לה , ולקחת אותו ממנה , רוצה שהיא תחזור שוב להיות הילדה השמחה ... אבל אז נזכרת ביום שבו היא שכבה על האדמה, מחוסרת נשימה , מחפשת שוב את הכוכבים שנעלמו לה.. ושקועה במותה...מותה הלא כואב... נזכרת איך היא הצליחה להתנתק מהכל , היא הביטה מבין הקירות הריקים המנותקים מכאב שהשתקפו מול אותם עננים, עננים ששותקים , עננים שחורים .. ואז היא פשוט לא חשה את עוצמת הכאב , רוצה להגיד לה , תמשיכי בזה גם עכשיו , תשכחי מהכל , כאילו כלום לא קרה , אבל פשוט אי אפשר ... הכאב כבר חזר והוא כבר רוצה להיות שוב כאן , הוא לא רוצה להתנתק ולברוח מכאן, הוא רוצה להלחם מולה ... והיום היא במלחמה ... במלחמה מול עצמה ... זוכרת אותה את אותה הילדה קטנה איך הוא פגע בלבה איך הוא פגע בנשמתה נזכרת ביום שהבטתי לנדנדה וראיתי איך מתנדנדת מעצמה ממש כמוני עכשיו ... שככ רוצה להיות לבד... נזכרת ביום בו נעלמה הילדה קטנה כשהכוכבים נעלמו.. העננים שתקו והשחירו את נשמתה נזכרת ביום שהכל קפא כאילו החורף אצלה כבר בא זוכרת את אותה ילדה קטנה שליבה פעם בחוזקה והפחד ניתק אותה ... זוכרת את הכוכבים, העננים , החושך המפחיד ... והכל מבעד להשתקפות של הקיר ... ושואלת את עצמי שוב , האם כדאי להתנתק מהכל??? לשכוח הכל כאילו לא היה ??? או פשוט להלחם במלחמה קשה ??? ומאיפה , מאיפה לקחת את הכוחות שנעלמו ... איך להביא אותם שוב בחזרה??? זוכרת אותה אותה ילדה קטנה מביטה למעלה מחפשת את הכוכבים אולי הם יהיו שם שוב בין העננים ואז נזכרת איך שתקו המלאכים איך ילדה קטנה הלכה כשליבה פעם פעימה אחרונה. והילדה הזו היא בעצם אני .... ליאת .. האם אני אצליח להחזיר אותה , ???... להוציא אותה מהניתוק הנוראי הזה שאליו היא התרגלה... ??? הלוואי , והייתי מצליחה לגרום לה להיות שוב ילדה , ילדה מאושרת ושמחה . כי זה בעצם מה שאני ככ רוצה !!! ליאת ..ככ כואב לי בנשמה .. מצטערת .. ככ כואב .. וזה לא מרפה .. ואני מפחדת .. מאבדת שליטה .. אוףףף איתי ..ממש ילדה קטנה ..ילדה בת 30 שעדיין תקועה ..תקועה בעבר הנורא. דייייייייייייייייייייייי.......אין לי כח............. יותר אני חלשה..

לילדה הקטנה ש' רוצה להאמין שהכוכבים שהסתתרו מפניך ביום ההוא, מתביישים בחוסר האונים שלהם, ישובו להאיר לך כבראשונה. מתפללת איתך שהעננים השחורים שכיסו את השמיים שלך, יתפזרו להם או ישובו אל האופל ממנו באו. שהקירות ששתקו, יעטפו אותך מעתה כחומת ביטחון, ולא יאפשרו לרוע להביט בך דרכם. מאחלת לך שתוכלי למפלצות העבר שלך. שתצליחי להיישיר מבט אליהן, ולומר: די. מקווה מאד שתתני לעצמך להיעזר, עד שתוכלי לבד. שולחת לך שמיים בהירים ואור כוכבים ליאת

ברוכה השבה, ליאת! שמחה שאת כאן חסרת.. (מקווה שאת בסדר וששלומך טוב..) http://jpbutler.com/images/sadie-flowers-4-21-07.jpg

כיף שאת פה, ליאת. תחושת הבית הפתוח חזרה קצת. 'געגעתי :- ) יעלה

מצטרפת לכל האחולים, מקווה שהכל בסדר אצלך. ותודה על התגובה למטה.. רחל

יקירותי, תודה על קבלת הפנים החמה. גם אני התגעגעתי, מודה. פרחי פקעת מהלכים עלי קסם מיוחד. עושים חורף שמח. תודה שאתן כאן ליאת

הדיבור על פקעות, עשה לי געגוע לצבעונים. עוד אין כמובן. בוקי מהמשתלה אמר שיקח עוד שלושה חודשים. אז חזרתי עם ורדים. הן אף פעם לא מאכזבות. אז הנה לבינתיים. צבעונים. עמוק באדמה. היש יותר חורף מזה? http://www.youcanlearnseries.com/Landscape/Images/tulips.jpg סופשבוע נעים במיוחד יעלה

ליאת שלום, הרגשתי בחסרונך בשבוע שעבר,כפי שכבר ציינו זאת אחרים לפניי,אני מקווה שזה רק עקב סיבות נעימות ומהנות. אני כעת בחשש נוראי,כיוון שאני חוששת שאולי חלילה לא הצלחתי ב'פרוייקט',כי יש 'סימן כלשהוא' שמפחיד אותי שהוא מרמז אולי על חוסר הצלחה,אך הוא יכול להתפרש גם במובנים שונים,ולעומת-זאת יש 'סימנים ' רבים אחרים שמרמזים על כך שכן הצלחתי בפרוייקט. אני רוצה לחשוב רק חיובית,ואני מודעת לחשיבות החשיבה החיובית,אך 'המחשבות הרעות והמפחידות' 'קופצות' הרבה. אשמח לתגובתך בעיניין זה.

ערב טוב משתנה, את יודעת, לצרות יש מן נטייה מעצבנת, להגיע - בלי תכנון - פשוט ברגע שמתאים *להן*. אין שום דבר ממשי שאנחנו יכולים לעשות כדי למנוע את בואן (כבוגרת טיפול קוגניטיבי-התנהגותי את וודאי יודעת זאת טוב מכולנו). אחד המשאות היותר מיותרים שאנו נושאים על גבנו הוא משא ה"מה יהיה א?ם..." זהו משא מיותר ומכביד, המכלה את כוחותינו לשווא. אני מודעת לכך שקיימים אצלך חרדה ומתח לקראת מימושו של הפרוייקט, ואין טעם לנסות לדרוש ממך להפסיק לדאוג. ובכל זאת, נסי לא להזמין צרות לפני שהן מתבררות כצרות אמיתיות. כרגע יש המון סימנים לכל מיני דברים, אז למה ללכת על האפשרות המדאיגה? מחזיקה לך אצבעות חזק חזק ומתפללת לטוב ליאת

תודה ליאת, תמיכתך חשובה לי, במהלך היום וכשקראתי את תשובתך קלטתי שאני באמת רוב הזמן חושבת יותר 'שלילי' מאשר 'חיובי',פשוט כי ככה אני רגילה,ונראה לי שזה גם משפיע על החלטותיי ומעשיי- או יותר נכון - אי מעשיי - שמתבססים על המחשבות השליליות שלרוב ממש 'טבועות בי'; והיום קצת התחלתי לשנות זאת. באמת שמתי-לב שאני ממש 'מחפשת את הצרות מתחת לאדמה',אך אני 'לומדת' להימנע מכך,בדרכים שונות; הרי האמת היא שיש יותר 'סימנים' שמראים ש'הפרוייקט' יצליח מאשר יכשל,אז למה יש לי לדאוג.מה שיקרה יקרה... . הבעיה היא שאני לא באמת כזו 'קולית' שזה 'לא מזיז לה...',יש זמנים שהלחץ 'גואה' ואז בעיקר קשה לי להתמודד עם ההמתנה והציפיה לתשובה,וגם אפילו אם איני ממש מתוחה, אני חסרת-שקט,ונבהלת ו'קופצת' מכל דבר (רעש) קטן {כמובן שכעת אני קצת מקצינה זאת, כדי שיובן עד כמה העיניין מעסיק אותי,אני באמת נבהלת אם אני מרוכזת במשהו(אפילו בכתיבה זו למשל),ומישהו מדבר פתאום בקול רם או קורא לי בקול רם,וזה קורה לי רק בזמנים שאני מתוחה תמידית,כמו בהמשתנה לתשובות וכו'. הבעיה העיקרית,היא שתמיד בתחילת תקופת ההמתנה הרבה יותר קל מבימים האחרונים להמתנה,שהם לרוב כאילו 'זוחלים',ואז כל יום נראה כמו 'נצח'.

ה-O.C.D 'לא מקל עלי' בזמנים מתוחים אילו,כיוון שעקב החשש הרב אני מעדיפה לחזור על פעולות מסויימות,העיקר לא להתמודד עם המחשבות הנוראיות ש'אם לא אעשה משהו אז הפרוייק חלילה לא יצליח' וכו',ואם איני 'נכנעת' לאובססיות ולקומפולסיות שבעיקבותיהן,החרדה 'גואה'.

אני כבר שנתיים אחרי הצבא, שנתיים אחרי התקפי החרדה + שחוויתי בתקופה הזו. והנה פתאום, דווקא עכשיו, אוטוטו לפני התחלת לימודים באוניברסיטה, זה התחיל שוב.. המחשבות הטורדניות, שאולי אני חולה באיידס, ה"דאון" הכללי שאופף את היום שלי, הפחד מפני ללכת לישון - כי אני לא יודע אם אני אצליח או לא - להירדם, החשדנות באנשים, ובמיוחד בקרובים אלי - ואפילו היה איזה יום שלא רציתי לעשות כלום, רק לשבת בבית כמו מצורע. למה, גד דמט, למה? דווקא בגיל שאני צריך להיות בשיא השמחה, הפריחה, סקס סמים ורוקנרול.. גלי הדיכאון - חרדה האלה הורסים לי את החיים פשוט ככה. יכול להיות שכמה שעות אני אהיה במצב רוח מצוין - והופ - הכל חוזר.. ז"א רוב היום אני במצב רוח מבואס. גם דפיקות לב יש לי. וחוסר אמפתיה כללי לאנשים. הרופאה רשמה לי לוריבן (לא סיפרתי לה את כל זה) אבל אני מפחד לקחת אותו אחרי שקראתי את העלון המצורף.. יש דרך אחרת?

שלום סטודנט, כמי שעבדה מספר שנים בשירות הפסיכולוגי האוניברסיטאי, אני יכולה להרגיע אותך ולומר שחייהם של הסטודנטים לא תמיד נראים כחגיגה מתמשכת, ויש בהם לא מעט מצוקה ומכאוב. השתמשתי במילים "להרגיע אותך", כדי שלא תחשוב שאצל כולם שמח ורק אצלך מעונן. מסתבר ש'שיא הפריחה' לא מופיע אצל כולנו באותו הזמן או באותו הגיל, ויש בהחלט אנשים המאחרים לפרוח, לא לפני שטיפלו בעצמם והשתחררו ממועקות ישנות/חדשות. לוריו?ן הוא דרך אחת להיפטר ממצוקה מקומית. לטעמי, מוטב להיעזר בטיפול פסיכולוגי דינמי המשולב עם טיפול תרופתי ממשפחת הSSRI (נוגדי דיכאון וחרדה), שכן השפעתו רחבה והוא אינו ממכר (כמו הלוריון). אני ממליצה בחום לפנות ללא דיחוי (בגלל רשימת ההמתנה הארוכה, לא בגלל שאתה במצב חירום) לשירות הפסיכולוגי באוניברסיטה, שם תוכל לקבל טיפול מצוין במחיר מסובסד. בהצלחה בלימודים ובכלל ליאת

שלום רב, בני בן השבע התחיל השנה כיתה א' (נשאר שנה נוספת בגן חובה). בשבוע האחרון, לאחר החזרה ללימודים אחרי החגים, החל אצלו משבר קשה המלווה בחוסר רצון ללכת לבית הספר "אני רוצה לחזור לגן", "המורה מפחידה אותי", "אני לא אלמד אף פעם לקרוא" וכו'. אנו, הוריו, מבינים שהוא נתון במשבר ושיתפנו אף את מורתו. אנחנו קשובים לו ומנסים לעודד אותו ולהקל עליו אך עם זאת בימים האחרונים הוא מפחד לישון לבד. אומר שיש לו סיוטים שחוזרים על עצמם בכל לילה. בסיוטים שלו הוא מת ואנחנו לא מצליחים להציל אותו. כואב לי מאוד לשמוע אותו מדבר כך. כתוצאה מכך ישנתי איתו אתמול לילה שלם כשהוא מתעורר מדי פעם רועד ומזיע ואומר שהיה לו עוד חלום רע ואני מנחמת אותו ומדברת איתו ומנסה לעודד אותו להמציא סוף אחר לסיוט שזה לא יגמר כל כך רע ומבטיחה לו שאנחנו אוהבים אותו ותמיד נעזור לו. הצעתי לו שנכתוב ביחד (כמו סיפור) את החלום שחוזר על עצמו או לחילופין שהוא יצייר אותו. הוא לא מפסיק לדבר על כך שיש לו "תחושה רעה" להגדרתו כל יום בדרך לבית הספר. עכשיו המורה שלו התקשרה ואמרה שהוא לא מפסיק לבכות, מתלונן על כאב בטן וביקשה שאדבר איתו בטלפון להרגיע אותו. איך עוזרים לו? נ.ב. הוא אח תאום. תאומו לומד בכיתה המקבילה. בחלום שלו הוא מציין שהוא מציל את אחיו התאום מטביעה אך בסופו של דבר טובע בעצמו וכרישים טורפים אותו.

שלום נועה, מאד מפתה אותי לשאול מדוע החלטתם להשאיר אותו שנה נוספת בגן (אבל רק אם בא לך...). יש משהו בסיפור שלך שגורם לי להרגיש שאיני יודעת מספיק. את מתארת תגובה "חדה" הן כלפי ביה"ס והן בתמונת הלילה שלו. אינטואיטיבית, יש לי הרגשה שהסביבה שלו (אתם, המורה בביה"ס) נמצאים בהזדהות-יתר עם החרדה, מה שלא ממש עוזר לתחושת הביטחון. מצד שני, אני לא יודעת מספיק על הרקע ההתפתחותי שלו. לאור הנתונים האלה, המלצתי היא לפנות לשתיים שלוש פגישות ייעוץ עם פסיכולוג ילדים, שיוכל להנחות אתכם לגבי ההמשך. תוכלי, כמובן, להרחיב מעט יותר כאן, ואולי אוכל לעזור יותר. בברכה ליאת

התגעגעתי.. אוףףףףףף...די !!! הכל כואב מידיי .. כואב, כואב , כואב .. בחיים לא חשבתי שיכול להיות דבר כזה (((((כאב בלי הסבר :-(((( ))))) ליאתתתת....את חסרה לי כל השבוע הזה .. מאוד ... שרית

שלום שרית, הנה חזרתי. צר לי שכאבת כל כך. האמת שגם אני התגעגעתי אל הפורום. מקווה שקצת יוקל. ליאת

מה אתם אומרים? העולם שייך לאנשים יפים וצעירים? כל הזמן מפמפמים לנו כמה המראה החיצוני חשוב, ואכן נראה שאנשים כאלו יותר מאושרים, משיגים זוגיות ועבודה ביתר קלות. זה קצת מתסכל, הדבר הזה תלוי בנו באופן חלקי בלבד-כל אחד נולד עם מה שהוא נולד. פשוט נמאס לי להרגיש כך כל הזמן...מישהו איתי??

היי שיר ! אני אתך לגמרי ... ואני מאמינה שהשדר הזה עובר לכולם בראש.אבל לא בטוח שזו האמת לאמיתה נכון שיפים/ות לא צריכים להתאמץ במיוחד לגבי זוגיות ועבודה .אבל מאושרים יותר ? לא הייתי אומרת. לדעתי. האושר תלוי בבית הגידול שלנו. אם נעשתה שם עבודה כהלכה .התוצאות ייראו בשטח. יום נעים לך

גם יפים/ות צריכים להתאמץ לגבי זוגיות ועבודה

שלום שיר, העולם שייך לצעירים והיפים, לפחות אם אנו מתייחסים אל העולם דרך שערי המגזינים ומדורי האופנה. למרבה המזל, יש עולם שלם, רוחש ומלא חיים, שבו מקבלות ערך גם סגולות נוספות, כמו השכלה, חמלה, נדיבות, סקרנות, יצירתיות, וכו'. למראה החיצוני - בואו לא ניתמם - יש מקום חשוב וכוח לפתוח דלתות, אבל כדי להישאר במשחק לאורך זמן צריך, תודה לאל, יותר מזה. אז לא - לא הבל היופי, אבל הוא גם לא חזות הכל. ליאת

תודה לך, ליאת. לא ראיתי אותך, אבל אני בטוחה לפחות שיש לך יופי פנימי.

היום הגשתי אישזהוא טופס (אחרי שחיכיתי שעה בתור), ומשהו השתבש. פתאום התחלתי לבכות שם כמו אני לא יודעת מה... בסה"כ על טופסיאדה, ודווקא חשבתי הבוקר שאני מרגישה מצויין. אבל אז זה התפרץ, דווקא שם, בתור, ליד כל האנשים...

שלום ME, המפגש עם ה"טופסיאדה", גם אם נראה לך שולי מכדי לעורר את מה שעורר, ידוע ביכולתו להוציא מהדעת, בין השאר בהיותו מעורר תימות של עמידה מול סמכות, שליטה מול חוסר אונים, תלות בזולת, עמידה בתסכולים, ועוד. זוהי דוגמא טובה לאירוע קטן שיכול לעורר דיון חשוב בחדר הטיפול, אם רק נותנים לו להיכנס. מקווה שהעניינים הבירוקרטיים באו על פתרונם הטוב :-) ליאת

היי, כמה צריך לתת צאנס לטיפול אחרי "כאסח" שארע בין מטפל למטופל?? הפסיכולוגית לא חושבת שאני צריכה לעזוב.. (היא כמעט איבדה שליטה כמעט שאמרתי לה שאניי כנראה עוזבת ממש צעקה עלי) אני יודעת שמה שארע בינינו עלול לחזור על עצמו (פעם בשנה) כי פשוט יש שוני ענק ביני לבין הפסיכולוגית באישיות שלנו. (היא טיפוס יחסית אימפולסיבי , אני לעומת זאת אמנם לא אדם מרובע או קשוח דוקא אדם זורם אבל הרבה יותר מחושבת ושקולה) אני לפעמים חושבת על זה כמו קשר בין שני אנשים לקשר כזה הרי אין סיכוי ממשי זה משהו טיפולי אז למה כל כך הרבה להשקיע, מה גם שזה לא ילמד אותי לחיים(לא נראה לי שאנשים קרובים כמו בני זוג יהיו עם אופי כזה ולכן אין לי מה ללמוד מזה) זה לא רק העניין אני חושבת האם אני אוכל לסמוך עליה בעתיד לאחר הפשלות השונות, אני חושבת שלצערי זה תמיד יעיב במקום מסוים ויגרום לי לא לבטוח בה. אז גם אם הטיפול יתקדם זה יקרה הרבה הרבה יותר לאט ממה שהיה אמור להיות. אני עדין מרגישה שארוע אחר לפני שנה וחצי גם לקפאון של שנה אחריו .. כי למרות שהמשכתי היה לי קשה.. (ולצערי למרות שנתתי צאנס אני רואה שצדקתי) רק רציתי מאוד לספר לה מה מפריע לי היא דוחה לשבוע הבא "אין לה זמן.." אני חושבת לעצמי גם האנשים הכי עסוקים בעולם 10 דקות יכולים למצוא אם הם רוצים אז למה אין לי אפשרות רק לנסות להסביר לפחות מה כל כך פגע בי... רק לומר לה את זה אני לא בטוחה שהיא מבינה זאת. אז המסקנה שלי שהיא פשוט מחכה שאולי אני ארגע , וגם היא כנראה רוצה לחשוב צריכה להתייעץ איך להגיב להודעת העזיבה שלי... ( במשבר הקודם לפני שנה וחצי היא אמרה לי שאני גרמתי לה ללכת לייעוץ מה שתקופה ארוכה היא לא הייתה צריכה, ואני ניזכרת שגם פעם קודמת פתאום היא התחמקה כל הזמן במשך שבועיים נעלמה ולא רצתה גם פגישה , כי היא פשוט לא ידעה איך להגיב לפני שהיא שאלה עוד משהו.. זה קצת מצחיק אותי ההתחמקות) קצת מפריע לי ההתחמקות הזו.. בקצור, אין לי מושג מה אני צריכה לעשות זה מוזר לי אני מריגשה שאני צריכה ללכת לייעוץ אצל מטפל אחר מה לעשות(וזה מוגזם ללכת למטפל אחר עקב מטפל שלך) לפחות היום אחרי שלוש ימים שהייתי בקריסה חזרתי לעצמי והצלחתי לחזור למסלול חיים שגרתי וזה לא מטריד אותי ביומיים הארחרונים כל הזמן הייתי עם דמעות בעיניים (הלכתי לבחינה לאחר לילה ללא שינה) היום אני יכולה לדבר על זה בלי להרגיש שדמעות "חונקות" אותי. בקצור לא יודעת מה לעשות עם הסיפור הזה.

אחרי השיחה היום עם הפסיכולוגית שלי חשבתי שחבל שכתבתי כאן את מה שכתבתי אתמול (את הודעה זו) ולכן אם אפשר לא להתייחס להודעתי.. לא יודעת למה לקחתי אותה רחוק מידי........ מסתבר שקרה משהו לפסיכולוגית שלי שפשוט היא לא יכלה לומר כלום. אחד הדברים שמפריעים לי בטיפול זה העוצמות שעולות כגון: פגיעה, תלות וכד' עד כדי כך שאני לפעמים מרגישה כאלו הפכתי לאדם עם הפרעת אישיות גבולית וכך גם התנהגתי במקרה זה. למרות שבחיי היום יום אני האדם מאוד שונה ורחוק מזה.. שקול, זורם, לא תלותי, מאוד עצמאית ותמיד רגילה להיות בצד של המנהל ופחות בצד השני. וזה מפריע לי כי כשאני חושבת על כל מה שקרה אני אומרת לעצמי אם את עוזבת בלי קשר למי היה צודק בסיפור, כדי להיות אדם נורמטיבי כי אם אני נשארת פתאום עולים וצצים צדדים באישיות שלא נראים בחיי היום יום.. ולא ידעתי על קיומם(ומשברים שונים גורמים לי לסבול לאורך הדרך הזו..) אני יודעת שיש שיגידו שאם זה עולה אז כדאי להתייחס גם לצדדים שפחות נראים בחיים הרגילים, אך אני לא בטוחה שיש צורך לתת להם מקום הם לא מפריעים ולא מתבטאים סתם כך (אני חושבת שכמעט כל אדם יכול לפתח רגשות של תלות וכד' שלא היו מתפתחים סתם במרחב הרגיל ולכן אולי הכוח הטוב והרע שיש למטפל לא מחויב מציאות)

רחל יקרה, שמחתי לקרוא שהעניינים הסתדרו להם קצת. תמיד, מסתבר, חשוב לדבר. להקשיב. ובכל זאת הסערות והטלטלות הן דיירות משנה בחדר הטיפול, ועלינו ללמוד לקיים איתן יחסי שכנות טובה (או לפחות לכבד את קיומן). הפער בין מה שאת "בחיי היומיום" לבין מה שנחשף בחדר הטיפול - מטריד ככל שיהיה - מעיד על כך שנעשית עבודה בזירת חיי הנפש שלך. אל תיבהלי מזה כל כך. שלך ליאת

זהו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

בפורומים אחרים (לדוגמא אצל גדי רובנשטיין) מעלים כל שעה או שעתיים הודעות אפילו שהמנהל לא עונה באותו רגע אלא רק פעם ביום

שלום אור, תודה על המידע. גידי מנהל את הפורום שלו כראות עיניו, ואנחנו מחפשים (ונראה שעוד נמשיך לחפש) את הדרך שלנו... לילה טוב, אורנה

הי טיפה פרטים יבשים... בת 26 גרה בחול לוקחת כבר שנתיים בערך וונלה ולפני זה סרוקסט... בכל אופן לא הייתי בארץ מספר חודשים ולקראת אזילת הכדורים החלטתי לעבור... ניגשתי לרופא פה (לא פסיכולוגית/פסיכיאטרית) אבל נשמעת מ-א-ו-ד מקצועית והיא הציעה לי לעבור לפרוזק... מה שלא כל כך רציתי הא לא משנה באמת למה. בכל אופן מה שהיא רשמה לי זה - FLUOXETINE 20MG שני כדורים בבוקר לפי מה שאני מבינה זה סוג של פרוזק שמיוצר על ידי חברה אחרת ולמקרה "חירום" נתנה לי ALPRAZOLAM (מי ממציאה את השמות האלה) כדור אחד במקרה הצורך. את ה"פרוזק" אני לוקחת כבר 5 ימים ולקחתי רק כדור אחד של השני ביום הראשון של המעבר. שאלותי הן: 1. לא אמרנו שפרוזק זה בוסטר? למה לכל הרוחות אני ממשיכה לישון 13 שעות ללא יכולת להתעורר? יוצא שאני עובדת חוזרת ישנה ועובדת. 2. האם אני אמורה להרגיש יותר טוב אחרי כל כך מעט זמן (לכאורה) שאני לוקחת אותם או שלוקח יותר זמן עד שהם מתחילים להשפיע? ההרגשה שלי נוראית! אני באמת לא יכולה למצוא מילים עד כמה נוראית! וזה לא חרדה זה דיכאון. בהתחשב בעובדה שאני שונאת את העובדה שאני לוקחת כדורים באמת ציפיתי למעבר הזה בתקווה כל כך גדולה שאולי זה מה שיעזור ויציל אותי שעכשיו אני באמת לא יודעת מה לעשות. 3. לא, אני לא יכולה לגשת לפסיכולוג/פסיכיאטר/יועץ/... מסיבות שלא אפרט פה... בכל אופן המצב שלי נוראי אני סובלת נורא... מתעוררת והולכת לישון עם אותה מחשבה שמלווה אותי במהלך כל היום. אני על הסף כבר... כמעט מוכנה להרים ידיים... לא יודעת מה לעשות ומאוד מבולבלת... ובעיקר בודדה ומפוחדת. אשמח -מאוד- אם תוכלו לענות על שאלותיי ואולי לכוון אותי לכדור אחר או לפתרון כלשהו... חוץ מהברור מאליו... באמת שאני לא יכולה יותר, נמאס לי מהחיים האלה... משהו חייב להשתנות... מחכה...

שלום שוקעת, אני מזדהה עם כאבך ומודאגת מאי יכולתך לפנות לקבלת עזרה מפסיכולוג/ית (עזרה שנשמעת לי נחוצה ביותר). לצד זאת, אינני יכולה להשיב על שאלות תרופתיות. שאלות אלה נמצאות בתחום התמחותם של רופאים פסיכיאטרים, ובאפשרותך להתייעץ בעמם בפורום פסיכיאטריה. בתקווה להקלה, אורנה

את לא מבינה כמה פעמים עשיתי רענן לדפדפן בתקווה לראות איזשהי תשובה... כתבתי בפורום נוסף פה וקיבלתי תשובה מד"ר רובינשטיין. אולי קיוויתי לתשובה שונה בתת מודע... חחח אני בטוחה לצערי שהוא צודק בתשובתו לכן לא אפנה לעוד פורום. תודה לך על תשובתך. והבנתך... אני

היי חבר שלי נפרד ממני לפני שבוע אחרי שנה וחצי והיינו אמורים להתחתן... הוא נפרד ממני בכזה קלות... כ"כ היה לו קל לשכוח אותי בזמן שאני שקועה בדיכאון ולא מפסיקה לבכות וזה פוגע לי בעבודה ובלימודים כי אני לא מצליחה להתרכז... אני כל הזמן מאשימה את עצמי... שבגללי כל זה קרה... אני מפחדת שלא אמצא מישהו כמוהו יותר... שאשאר לבד... אני מפחדת מזה.... אני אוכלת את הלב שהוא כ"כ שמח שנפרד ממני ובטוח ימצא יותר טובות ממני.... איך אני יכולה לצאת מזה אני לא אוכלת כלום... כל הזמן בוכה... לא יושנת בלילה... ממש רע לי... אני יותר מדי רגישה נשבר לי מזה אני כ"כ אוהבת אותו... כ"כ מתגעגעת אליו... הוא לא מוכן לשמוע אותי ושום דבר... תעזרו לי

לירז יקרה, את נמצאת עכשיו בשיאו של כאב, כאב 'נכון' ומתאים שחשוב לעבור דרכו. את מרגישה שבן-זוגך לשעבר מתנהל בקלות בלתי נסבלת, ואני מבינה את הכאב שהתנהגותו מסבה לך. נסי לזכור שקיימת גם האפשרות שהוא מתמודד לבד ואינו מראה לך את רגשותיו האמיתיים. אם הוא באמת כה שמח ורגוע, כדאי להרהר בשני נושאים: הראשון - קרוב לוודאי שהוא נמנע מהתמודדות רגשית עם הדברים. כשאת תסיימי את ההתמודדות שלך, הוא עלול למצוא את עצמו בשלבים די מוקדמים של התהליך... והשני - האם באמת היית רוצה לבלות את חייך עם בחור שאינו מסוגל לשמוע ולהתייחס? תני לעצמך להרגיש את הכאב. הוא לא יישאר באותה העוצמה, אני מבטיחה לך. אורנה

אורנה, אומרים שנגיע לגשר נעבור אותו.ואני הייתי עליו אוחזת במעקה,הפנים לכביש שומעת את הדף המכוניות מתחת לרגלי בכביש המהיר,מטה את הגוף קדימה ומסתחררת (פחד גבהים),יש סביבי אנשים ולא רואה אף אחד.מדמיינת את אותה השניה וחוץ מים של דמעות אין לי כלום.עד שמישהו אומר לי מה את עושה?! אמרתי כלום וברחתי. אז לא, לא רק שלא קפצתי גם לא עברתי אותו.חזרתי בדיוק כמו שבאתי.ורע לי-אבל מה חדש? וזה הדי של אתמול רק לא ברור לי כבר למה די?! וכמה מדרגות עוד ארד עד לסוף באמת?

ד. יקרה, טוב שחזרת אלינו. ולא חייבים לעבור גשרים מפחידים לבד. מוכנה? לפעמים מפחיד יותר להושיט יד באמת באמת. מפחיד, אבל לשם שינוי כדאי. ממשיכה להקשיב מכאן, אורנה

מחשבות נודדות בי בחצי הכרה אני לא מצליחה לראות כלום אין לי כבר כח העיניים הזויות בוהות בתקרה אני קפואה לא רוצה לזוז לא יכולה לזוז מי מחזיק אותי ???????? מי?????????? החדר מסתחרר לי אין לי כבר אויר אבל החלון פתוח עוד פעם המחנק הזה בגרון ועדיין... לא זזה "קומי" ...נו כבר ..."קומי" צועק הקול הזה שוב בתוכי לקום!!!!!!!!! לפני שלא אוכל עוד אבל אין בי כוחות לבד בחצי הכרה בחוסר אויר של מי הידיים שנוגעות בי???? של מי ??? והן לא כאן בכלל הן אצלי בראש הכל אצלי בראש משוגעת בטירוף לא יודעת לא ברור לי עד מתי אשכב פה בלי יכולת לזוז ש ו ק ע ת !!!!!!!!!!!!!!!!!!! סליחה..... ככ עצוב לי ..ו..הפורום ..שקיבלתי ממנו ככ הרבה תמיכה ..נראה ככ שומם .. כאילו גם הוא נטש אותי ...דווקא שהכי קשה לי .. אורנה ..מישהו ...אתם עדיין כאן ..בשבילי ?.. שרית

שלום שרית, אנחנו בהחלט כאן, רק עם עיכוב קטן... עיכוב המחייב את כולנו להאמין ולקוות, מבלי לדעת מה מתחולל מאחורי הקלעים. שולחת לך נגיעה עדינה, אורנה

מאז שנכנסתי לקרוא מתוך חקירה וחיפוש שלי, בכל מיני מצבים נפשים, דכאונות, חרדות, הפרעות...דרך פורומים, דרך מאמרים פסיכאטרים וכו... אני מוכרחה להודות, שנהיה לי כבד יותר. טווח החשיבה הדפרסיבית, המיואשת, חסרת התקווה העמיקה והתרחבה, מה שמעכב ומאריך את הסבל. אני נוכחתי לגלות ואולי בעצם גם לא הבנתי נכון...שהפסיכאטריה 'המדע', נותן תוקף לתחזיות, ולנבואות. כלומר: אם דכאון למשל, אורך יותר משנה ולא חולף מעצמו (כפי שקורה בהרבה מצבים), אזי הדכאון יהא כרוני לכל החיים. 2. אם אדם נוטה לדכאונות, אז למעשה ניתן בעצם כבר לראות את 'העתיד', שלא משנה מה קורה במציאות חייו בפועל, הוא יטה לדכאונות מפעם לפעם עד סוף חיו. מן נבואה שחיבת להגשים עצמה לבסוף, ללא קשר להשפעות או מאמצים שיבואו. אני חושבת שזה מאוד מייאש, וגורם לאדם בכלל לא לרצות לשנות, להשתפר ולשפר. האם זה עד כדי כך דטרמיניסטי? נבואה שמגשימה עצמה? שיהיה לך המשך שבוע נעים כרמית

שלום כרמית, אבחנות פסיכיאטריות מנסות לתפוס את המאפיינים המרכזיים של הפרעות נפשיות. אבחנה היא מעצם הגדרתה הכללה מבוססת על ידע שנצבר ומחקר, ותפקיד המאבחן הוא לבדוק בזהירות וברגישות הראוייה היכן ממוקם האדם העומד בפניו. כלומר, באיזו מידה תמונת הסימפטומים של האדם הספציפי הזה תואמת להכללה. כל אדם שעוסק באבחון ובטיפול יודע שאנשים הם תמיד הרבה יותר מורכבים ומעניינים מהאבחנה שלהם... והרשות תמיד נתונה! בהצלחה בחיפוש הזכות האישית שלך לא להתאים לאבחנה, אורנה

לאחר מפגשים דו שבועיים עם המטפל חשה משיכה רגשית המלווה אותי מחוץ למרחב הטיפולי, ובפגישה האחרונה קיבלתי פידבק שמשתמע ממנו שקיימת הדדיות. מה בעצם צריך להיות ההמשך? האם לתת לצונאמי לחלוף? לנטוש? או להישאר בדילמה?

אנונימוס יקרה, עצתי המרכזית והחד-משמעית היא לבדוק את הדברים איתו. אני לא יכולה לדעת ממרחק מה מתהווה בקשר הטיפולי שלך, אך אני יכולה להבטיח לך שזהו ה-נושא להתבוננות בטיפול. לילה טוב, אורנה

אני גובהי 1.51 ושוקלת 44.4 . BMI שלי -19.5, כלומר אני לא נורא פחות מהמשקל, שאני צריכה( 45-46 )אבל בגלל שאני מתעסקת הרבה עם מה לאכול ומה לא לאכול ומפחדת להשמין, הוריי לקחו אותי דרך הקופת חולים למרפאה להפרעות אכילה, שכוללת טיפול פסיכולוגי, תזונאית ובקורת פסיכיאטר, אבל אני לא מקבלת תרופות .,אז אני שואלת, האם אני חייבת לציין בשאלון הרפואי, שאני מטופלת אצל פסיכולוג בגלל הפרעת האכילה? האם זה יכול להשפיע על קבלתי לצבא ועל שיבוצי בעתיד בצבא בתפקידים מיוחדים? האםי משקל מינימום שבחורה חייבת להיות בו ,כדי שיגייסו אותה.הרבה תודה על הסבלנות.נ.ב לא אושפזתי אף פעם.

שלום זוקי, אני לא בטוחה שאנחנו הכתובת המתאימה לבירור עקרונות הדיווח לצה"ל. למיטב ידיעתי ישנה חובת דיווח על טיפול פסיכולוגי, אבל במקרה שלך לא נראה לי שתקבלי אבחנה של הפרעת אכילה, כך שלא אמורה להיות לכך כל השפעה על השיבוץ. בכל מקרה, חשוב שתדעי שאנשי בריאות הנפש בצה"ל הם אנשי מקצוע מהשורה הראשונה, ואין צורך לחשוש ממפגש עמם. בהצלחה בשירות, אורנה

אתמול הודעתי למטפלת לאחר לבטים ארוכים ועמוקים, שהגיע זמננו להפרד. הפרידה הגיעה אחרי משבר אבל לא בגללו. התובנות מהמשבר הובילו את הדרך לסיום (אני חושבת שגם מבחינתה). אוי אורנה, לעזוב טיפול זה מ-פ-חי-ד !!! האם אני אסתדר בלעדיה? איך החיים בחוץ נראים בלי השעה השבועית שלנו (כבר שכחתי איך זה, והרי ככה חייתי רוב חיי), אולי אני עושה טעות? אולי אני אשלם מחיר כבד? אולי *השם ישמור* זה בכלל לא ישנה לי?? לא ארגיש כל שינוי? הטיפול הוא כמו קרקע לנחות עליה. אומנם מעולם לא התקשרתי ובקשתי אותה מעבר לשעה הטיפולית אבל רק הידיעה שהיא שם הייתה מספיקה, ועכשיו הקרקע כבר לא תהיה. האם כבר הספקתי לזרוע קרקע משלי?? אני כבר מוכנה?? מצד אחד אני בטוחה ובוטחת ויודעת שזה מה שנכון, ומצד שני מפחיד!!!

דנה יקרה, סיום טיפול בהחלט יכול (וצריך!) לעורר שאלות ישנות וחדשות. טוב לשאול אותן בתוך הטיפול, כלומר לתת לעצמך את המרחב הדרוש על-מנת להיפרד-ביחד. ההודעה שכתבת העלתה בי את התהייה האם את מאפשרת לעצמך את הזמן והמרחב האלה, ואשמח לשמוע שכן... חזקי ואמצי, אורנה

עמדתי עם בעלי באולם אירועים. גבר אחד שמכיר אותנו ניגש אלינו, עומד מולי כמטר ומביט לעיני כאילו מביט לאיזה נוף יפה ומעט חייך. אותי משום מה הצליח למגנט, אני הבטתי בו כפני פוקר, לאחר כדקה נשברתי וחייכתי אולי מתוך מבוכה. ואיך שחייכתי הוא הלך לדרכו וחיפש את אשתו באולם. וכל זה מתוך התעלמות מבעלי שעומד לידי. הצטערתי שלא שאלתי אותו: "מדוע אתה מסתכל" או "כן, מה רצית", הירגשתי כו אינפנטילית. האם טוב עשיתי ששתקתי, פשוט מתוך שוק, בעלי לא אמר מאומה. מה לדעתך אומרת התנהגותו, והאם טוב עשיתי שלא אמרתי מילה ??? תודה לך.

שלום דנה, נדמה לי שהוא פלירטט איתך (לכל הפחות, זוהי אחת האופציות). אני מבינה שהפלירטוט עורר בך אי נוחות רבה, ואם תרצי תוכלי להעיר משהו על כך בפעם הבאה בה תיפגשו. בינתיים, אני מציעה להרהר בינך לבין עצמך מדוע הפלירטוט מטריד אותך ומה משמעותו בעיניך. לילה טוב, אורנה

אפשר לשלוח מייל? (הנושא אישי מידי מכדי שארשום כאן) חן

שלום חן, אפשר לשלוח מייל אישי, אך זוהי הזדמנות טובה להזכיר שלפורום יש קדימות ברורה לגבי נושאים שאפשר לדון בהם תוך כדי הסתרת פרטים מזהים. מעבר לכך, עקב נסיעה לא אוכל להשיב בימים הקרובים (לתשומת לבם של כותבים נוספים שישלחו שאלות המשך - לצערי לא אוכל להשיב עליהן השבוע). אורנה

ליאת שלום, אני פונה ישירות אלייך מכיוון שענית בעבר (18.5.07) בנוגע להכנה לקראת כניסה לגן וכן להולדת אחות לבני הבכור. להלן העדכון: בני בן שנה ושמונה חודשים. לפני כחודשיים נולדה לנו בת. בסך הכל הוא ילד מקסים, חכם, מאד נח, מעסיק את עצמו באופן מופלא, ילד מלא שמחת חיים, בעל אינטראקציה מצויינת עם ילדים ומבוגרים כאחד. בתחילת אוקטובר הכנסנו אותו לגן (חיכינו חודשיים אחרי הלידה וגם על מנת לפסוח על תקופת החגים שמקוטעת ממילא). עד היום הוא היה בגן כ-5 פעמים. כל פעם לכמה שעות (ללא יותר מ-3 שעות) וכל פעם קראו לנו לקחת אותו כי נראה ש"קשה לו מאד". ביומיים הראשונים אני חייבת לציין שהוא שעט בהתלהבות לתוך הגן והשאיר אותי מאחור.... רק כשבאתי לקחת אותו ירד לו האסימון והוא פרץ בבכי. בפעמים שלאחר מכן הוא כבר בכה כשהשארנו אותו. אני חייבת לציין שעד היום הוא היה בבית עם מטפלת מאד מסורה שהעניקה לו המון חום, אהבה, יחס וגם לימדה אותו המון דברים. אני מרגישה שהמעבר מאד מאד קשה לו! בגן הם לא בעד שנישאר איתו כי זה "מפריע לילדים האחרים שגם להם קשה שההורים שלהם לא נמצאים". אני חושבת על זה שהוא לא מכיר שם אף אחד, בטח לא בשם שלהם ואנחנו גם נעלמים לו והוא בטח מרגיש חרדה אמיתית. בסה"כ בזמן שהותו בגן אומרים לנו שהוא בוכה לסירוגין ורב הזמן הוא רגוע. הוא כמעט לא מדבר עדיין ולכן הוא גם לא יכול להביע מילולית אם קשה לו. הדבר מתבטא רק בהתנהגות שלו שהפכה אותו למאד "דבק" אליי ואל בעלי כשאנחנו בבית (אני כרגע בחופשת לידה ובעלי עובד מהבית). מעבר לזה התחילו התפרצויות בכי ואפילו אם אני מזהה נכון התפרצויות זעם - דבר שמאד לא אופייני לו). אני יודעת שחלק מההתנהגויות האלה הן חלק מהגיל שלו שבו הוא מגלה את האני העצמי שלו ואת העצמאות שלו ובודק יותר גבולות. אבל מעבר לכך אני מרגישה שעובר עליו משהו. אני לא יודעת אם היה נכון להשאיר אותו בבית עם המטפלת לעוד כמה חודשים או שבכל מקרה רצוי שהוא יעבור את טבילת האש הזו אחת ולתמיד. בסה"כ הייתי משוכנעת שהגן יכול לתרום לו, כי הוא ילד מאד חברותי וסקרן ונראה לי בגדול שלטווח הרחוק התוצאה תהיה חיובית. יש לי אפשרות להחזיר אותו הביתה מכיוון שהמטפלת שלנו תטפל גם בתינוקת החדשה ולכן אין לי בעיה להחזיר אותו הביתה לכמה חודשים. שאלותיי הן: 1. האם לדעתך עוד מספר חודשים בבית יקלו על הכניסה לגן בעתיד? 2. כיצד ניתן להקל עליו את הכניסה לגן כמה שאפשר? 3. האם להתעקש עם הגן ללוות אותו בימים הראשונים? 4. כיצד ניתן להתמודד עם ההתנהגויות ה"חריגות" שהופיעו פתאום? (אגב, בהתחלה הוא קיבל את אחותו ממש באבירות, אם אפשר להגיד. אין ספק שהוא קלט שמשהו השתנה אבל לא היו התנהגויות ספציפיות שהביעו קנאה. עכשיו כמובן הכל השתנה ונראה שהקנאה עולה על פני השטח....) ובכלל, כל תובנה ועזרה בנוגע לכניסה לגן תתקבל בברכה. סליחה על אריכות הדברים.... המון תודה! הולה

שלום הולה, כפי שמציינת ההודעה בראש הפורום, ליאת תהיה כאן רק מחר, ואת מוזמנת להפנות את תשומת ליבה לשאלותיך. בינתיים תשובתי. ההתנהגות של בנך, הן בגן והן בבית, נשמעת לי תואמת לחלוטין את גילו ואת ההתמודדויות העומדות בפניו. הוא מגיב כילד נבון שמפנים בהדרגה את החדשות "הרעות", הן לגבי חלוקת תשומת לבכם עם אחותו, והן לגבי העובדה שהוא הולך לגן אבל כל השאר נשארים בבית... לאור זאת, תוכלו להחליט מעתה החלטות שמתאימות ונכונות למשפחה שלכם, מבלי בהכרח לדאוג למצוקה הנפשית בה הוא מצוי (הוא באמת נשמע בסדר גמור). בנוגע לשאלותייך הספציפיות: אפשר לתת לו עוד זמן בבית, אך אפשר גם לתת צ'אנס אמיתי לגן (אל תשכחי שהוא 'קורא' את תחושותיכם כספר פתוח...). בהחלט כדאי לדבר עם צוות הגן ולבנות דרך פעולה משותפת. בהתנהגויות חריגות שמבטאות קנאה יש לטפל כמו בכל התנהגות חריגה אחרת: גבולות, גבולות ועוד גבולות. בהצלחה, אורנה

א. האם לפי כל התאוריות הפסיכולוגיות מותר יהיה למטפל\ת לגעת במטופל (בצורה נטראלית ללחלוטין או במילים אחרות=תמיכה)?? מהם השיטות למיניהן?? מה ?? מה נכון??? ב. אני כרגע בטפול ואני מאוד מרוצה מהמטפלת ומהתהליך למרות שקשה לי מאוד לחשוף את עצמי לכ"כ הרבה דברים שהיו חבויים בתוך עצמי כל חיי אבל כאן יש לי בעיה שמאוד מפריעה לי: כנראה מאז ה'גדלתי' מגיל הינקות אני לא נחשפתי למגע. הורי לא היו מסוגלים לגעת בי כנראה מבעיות אישיות שיש להם בחייהם (קשה לי מאוד לדמיין אותם בינם לבין עצמם מרוב שהם נראים לי כ"כ קרים חסרי חום ואהבה פנימית אמיתית...)וכתוצאה מכאך אני היום מתנזרת כמעט לחלוטין ממגע. אני לא מאפשרת לאף אחד להתקרב אלי במיוחד כשמדובר באדם שמכיר אותי היטיב. הפחד מהמגע מרקיע שחקים. הפחד שמשהוא יתקרב אלי ו-י-ר-ג-י-ש אותי, ידע אותי באמת. אז זהו שאם המטפלת תנסה להניח יד על הכתף שלי בתור תמיכה אני אברח אחורה ואחוש צמרמורת למרות שבזמן אמת אני כמהה בכל נפשי למגע אמיתי ותומך... שלא לדבר על חבר: אין לי חבר. איזה גבר ירצה לצאת עם משהיא שלא מרשה לו לנשק אותה... וכשהוא כן יתן לה חבוק היא לא תרגיש אותו כדי לברוח מעצמה ומסערת הרגשות שלה... ומה איתו בכל העסק הזה?? הוא לא צריך חום ואהבה? בטוח שהוא גם כן צריך. איך אוכל לתת זאת למשהוא אחר עם אני לא יכולה לתת זאת לעצמי?? ואיך אלמד אם לא אשתחרר מהכלא שסגרתי על עצמי??????? אני כואבת כל כך אין לעולם מושג כמה... אני קפואה כמו קרח או אולי איזו אכזרית מבפנים בזמן שאני כמהה לאהבה אמיתית, לחבוק תומך כמו חמצן לנשימה, אני כמהה ולא מוצאת את עצמי בתוך כל הרגשות הללו עצוב לי כל כך :( די כבר אני לא יכולה יותר... דיייייי.........

שלום חושך, בטיפול פסיכולוגי מתמקדים בדיבור, ומדברים גם על כמיהה למגע וגם על דחייה ממנו. כך שאם את חוששת מנגיעה פיזית מצד המטפלת, סביר שקודם תצטרכי להיות 'מוטרדת' סביב מגע רגשי. האין זה העניין שמכאיב לך כל-כך? התחושה העצובה והבודדה שאינך יכולה להיות במגע קרוב עם אדם אחר. טיפול פסיכולוגי הוא מקום מצויין לבחון בו נושאים של אינטימיות רגשית. סביר שהעיסוק בכך יעלה תחושות קשות סביב הקשר שלך עם המטפלת, ואז חשוב לנסות לשאת זאת בסבלנות ומתוך התבוננות פתוחה. שיהיה אור, אורנה

עצה (נא לא לצחוק): לרקוד סלסה! כן, לא קשה ללמוד את הריקוד, מלמדים אותו כמעט בכל מקום בארץ, וזו הדרך האישית שלי לקבל מגע "בלי התחייבות"... גם לי יש את הבעיה הזו, אך מאז שהתחלתי לרקוד זה ממש עזר לי, וחוץ מזה- נורא כיף לרקוד, עם המוסיקה וכו'... :)

לאורנה שלום רב, שמחתי שענית ובעיקר על העידוד/ חיזוק. 1 ) לא ירדתי לסוף דעתך כשכתבת : "יש לי תחושה שאם תתבטאי כפי שכתבת, הם יבינו שלא חשבו עליכם מספיק בעת האחרונה ". אשמח אם תבהירי לי. 2 ) רעיון פגישה משפחתית בנושא זה ,עלי מקובל לחלוטין. אך............בעלי בין היתר כבן יחיד לאם דומיננטית ולאב עדין ונשלט על ידה, לא ראה מודל של אב מנהיג, וזה + תכונות אישיות מביאות למצב בו הוא מפחד לומר דברו באסרטיביות. 3 ) על פניו, לא בטוח לפי בעלי שילדינו אכן בשלים לקלוט המיידע, לעבדו, ולהפיק פלט אנטיליגנטי ברמת התודעה והמעש. ( 2 הגדולים סטודנטים בסיום תואר ראשון ואחד מהם כבר בתחילת שני ) *****אני מוכנה להתמודד עם האתגר, הוא לא ברור שכן. **** ***לגבי דידי , מצדדת לחלוטין בהצעתך. כיצד נתקדם כרגע ? הזקוקה לעידוד אנוכי

שלום חגיגה, התכוונתי לכך שאני בטוחה שילדיכם הבוגרים יבינו את ההגיון בדבריכם, ואולי יהרהרו בינם לבין עצמם בכך שהיה עליהם לשים לב לדברים בעצמם. אני מבינה את החשש שמבטא בעלך, ולמעשה ההתקדמות מכאן תלויה ביכולתכם להסכים על דרך פעולה משותפת, או להסכים (וגם זו החלטה משותפת) על כך שאת תובילי. בכל מקרה, סכמו ביניכם מהם הרעיונות המרכזיים שחשוב לכם לבטא. אי משוכנעת שהדברים ייראו רגועים יותר לאחר מכן. בהצלחה, אורנה

אני שולחת לך מרחוק את אהבתי ותודתי.אבל גם את בדידותי...נוכח הדלת הנסגרת.(אף שאני מבינה...). איני מנהלת אף מלחמה - המלחמה היא שמנהלת אותי. ואף אחד לא יכול באמת להיות אתי שם. אני לא יכולה להיות בבית.באה והולכת.בורחת בריחות קטנות. מתכננת בריחה גדולה. עייפה.עייפה.

ויק ויק, מבינה. ושומרת על לוח ליבי. ואיתך ממרחק. אורנה

אהלן אורנה, נורא שקט אז אני אומרת שלום.. סתם, כדי שיהיה משהו אם הייתי אנתרופולוגית (או פסיכולוגית) הייתי כותבת אלף מאמרים על הפורום הזה... (מעניין פה..גם אם קצת מת..) היום הייתה לי פגישה מבלבלת עם הגברת שלי.. פגישת פרידה מספר 1. חשבתי שתהיה רק אחת, אבל חזרתי בי- אני רוצה כמה שאני רוצה :-) היום חשבתי על זה שיכול להיות מעניין לעבור טיפול שכל פגישה בו מוגדרת בתחילת הפגישה כפגישה אחרונה, ובסופה קובעים עוד אחת. וככה למשוך את זה שנים... קובעים אחת ודי ועוד אחת ודי ועוד אחת ודי. זה מזכיר לי את זורבה היווני שקראתי לא מזמן (וכמובן, לא סיימתי). זורבה סיפר שם שעבר ליד בית, שבגינה שלו עמד איש זקן מאוד ונטע עץ. זורבה צחק עליו ושאל אותו למה הוא טורח לנטוע עץ כשברור שלא יזכה לקטוף את פירותיו. אז הזקן הזדקף, עד כמה שהצליח, חייך חיוך גאה וענה לזורבה שהוא חי את חייו כאילו הוא בן-אלמוות. זורבה צחק ואמר שהוא חי את חייו כאילו ימות מחר. זה אותו דבר ולא אותו דבר... קשה לי להחליט... מה את חושבת? זה אותו דבר? מעניין מה קורה בטיפול של זורבה ומה בטיפול של הקשיש (אם הוא עדיין איתנו..) אני חושבת שאסיים כאן :-) עשיתי את שלי ומילאתי את האויר במילים .. את חושבת שזה חוקי לשאול לשלומך רק בסוף? :-) לילך.

יקירתי לילך, להיפגש בכל פגישה כאילו היא האחרונה... הממ... נפלא וכמעט בלתי נסבל כאחד. כדי להפוך את הדברים לניתנים לנשיאה, ועדיין מועילים וחזקים, התפתח הרעיון של טיפול ממוקד קצר-טווח. בטיפול שהציע מאן, כדוגמה, נקבעות מראש 12 פגישות בלבד, וציר מרכזי סביבו הן חגות. 12 פגישות בלבד, ואפילו לא אחת יותר, גם אם מתחשק נורא... בדרך-כלל מתקבל בטיפול נוסח מאן מעגל חיים שלם, מלידה ועד מוות, עם עיסוק אינטנסיבי במשמעות החיים לאור (בצל?) המוות. מעניין ומומלץ להתנסות (גם לזורבה וגם לקשיש...). שלומי בסדר. (תודה). אורנה

........

נימאס לי. נימאס לי נימאס לי נימאס לי. לא מצליחה לזוז. לא מצליחה להתקדם. לא מצליחה לחבר את הפאזל של החיים שלי. לא מצליחה לעשות את שיעורי הבית שהיא נותנת לי. לא מצליחה להסתכל לכאב בעיניים. לא מצליחה להשאיר את העבר מאחור. לא מצליחה מצליחה לגעת בו בהווה. לא מצליחה למנוע ממנו להשפיע על העתיד. כל נגיעה מציפה אותי בחרדה לא מובנת. מרגישה שא אחד לא מבין. גם לא אני. והיא אומרת שהגיע הזמן לצאת מהכלוב. אבל לרשת אין כנפיים. הכלוב פתוח והיא לא מצליחה לעוף. רשת צריכה אמא אבל לא תהיה לה. רשת צריכה להתחיל את הכל מהתחלה. רשת שונאת שינויים וגם שונאת את השינויים כאן בפורום. לרשת בא לבעוט בהכלללללללללללללל. רשת עייפה. רשת לא מבינה.

רשתית יקרה, רואה הכל, לא סולחת לעצמה על דבר... אז עכשיו תבעטי, תתעייפי, תשנאי, תכשלי, תמאסי - מה יש? האם אפשר שתהיי אהובה בדיוק כך, כפי שאת, עם ההיסטוריה שלך של ענפים מתפתלים? אפשר.

מה אני אמורה לעשות במצב שכבר אין לי חשק לחיות ואני כן רוצה לקבל עזרה אבל אין לי אפשרות ללכת לטיפול?? המצב הזה בלתי נסבל אני לא מסוגלת להמשיך ככה...חיים שלמים של סבל ועכשיו הגיעה ההתמוטטות הגדולה שכבר דייי אני לא יכולה לשרוד יותר לבד.. ואף אחד לא מעוניין לעזור לי..ואני לא ידועת איך לעזור לעצמי אין לי את הכלים למרות הרצון העז לעזור לעצמי... מה לעשות? כי לא נראה לי שלהמשיך לבכות זה יעזור לי... :'(

שלום אני, צר לי לקרוא על הסבל והלבד. אם יש בך רצון אמיתי להיעזר, חשוב שתדעי שאפשר - את כן יכולה ללכת לטיפול, ויש אנשים שיכולים לעזור. פני למרפאה הממשלתית לבריאות הנפש באיזור מגורייך, ובקשי ראיון קבלה דחוף. אנחנו נמשיך להיות כאן, אורנה

אני לא חיה...אני נושמת אבל בפנים אני מתה מזמן..אין לי שום דבר טוב בחיים האלה ואפילו סיבה אחת לחיות אין.. כל כך הייתי רוצה שיהיו לי חיים אחרים...יותר נורמליים.. לא מבינה למה זה מגיע לי שנולדתי לחיים כאלה..חיים שהם בעצם לא חיים רק סבלללל שאני אמורה לשרוד..אני לא נהנית מכלום..אני לא יודעת מה זה לשמוח..אני מכירה רק את הדיכאון ,את העצב ..הייתי רוצה להכיר משהו אחר..אבל אי אפשר..לפעמים בא לי להעלם מפה ולא להמשיך לסבול ככה..אני יודעת שזה לא הפיתרון המושלם לברוח מהצרות כי צריך להתמודד אבל אין שום פיתרון אני מקרה אבוד אני לא רוצה להיות אומללה כל החיים שלי אני כבר מגיעה למצבים של רחמים עצמיים לצערי ..הכל כל כך דפוק..אני לא מבינה את החיים האלה הדבר היחיד שעוד איכשהו מחזיק אותי חיה זה תקווה קטנה שאולי משהו יקרה ..משהו טוב...ומיום ליום אני נוכחת לדעת שהכל בגדר חלום..כי להיות מאושרת זה רחוק שנות אור ממני.. בקשר לטיפול זה כל כך מסובך מכל מיני סיבות שמונעות ממני את זה..ובמקרה הטוב גם אם אני יהיה בטיפול..אני תוהה..האם זה באמת יכול לעזור לי? הרי לא באמת אכפת להם ממני..אז בטיפול יהיה לי עם מי לדבר..ומה אחר כך?אני שוב חוזרת ללבד הזה..לדיכאון הזה...למחשבות...לדברים שקרו ושהרסו לי את החיים ואי אפשר לשנות..אחרי הטיפול בעצם חוזרים למציאות..שבמציאות הכואבת שלי אין מישהו תומך..מישהו אוהב...אז למה זה טוב טיפול?!?!!?

אני בחור בן 27 והסיפור שלך כמו שלי בדיוק .כאילו אני רשמתי את זה .אני גם לא יודע מה לעשות.רוצה אולי לדבר

אני אשמח לדבר איתך..תשאיר מייל או משהו.