פורום פסיכולוגיה קלינית

אוף דרור, כבר עוד מעט בוקר וצריך לקום מוקדם אבל הראש לא מפסיק לפטפט לי... מעייף נורא. יהיה ממש לא טוב אם לא אקום בבוקר... סוער לי קצת לאחרונה ואני ממש צריכה שמישהו יעזור לי לפרק את זה קצת, או לשאת בזה לא לבד, אבל אני בסוף הטיפול ולא רוצה לפתוח דברים חדשים איתה יותר. עד כמה אתה חושב שזה לא יפה להיפרד בפגישה אחת, בלי להודיע מראש שזה שלום הפעם? לבוא ולהיפרד בפגישה. לא מאמינה שכך זה נגמר. פשוט לא מאמינה. וגם- אתה חושב שאפשר לקפוץ למים העמוקים מיד עם מטפל חדש, או שצריך שוב לאט לאט ומהתחלה? אני לא יכולה לחכות.. כבד לי עם זה לבד. אני צריכה עוד זוג ידיים. אבל לא את אלה שלה.. מצב מעצבן... מה לעשות? ובבקשה, אין לי כוח לעץ ענק עם אלף תגובות שלא קשורות, אז אני מבקשת- לא קשור או לא תורם- לא כותבים. (תודה)

לילך יקרה אני ניסיתי להיפרד מהמטפל הקודם בפגישה אחת ואח"כ מיד התחלתי אצל מטפלת חדשה. אני יכולה להגיד לך שזה היה מאוד קשה ונזקקתי בעידודה של המטפלת החדשה לעוד שתי פגישות סיכום. אז מנסיוני פגישה אחת לא מספיקה בהחלט. לגבי מעבר מיד לטיפול חדש זה מאוד תלוי בך רצוי לעשות הפסקה קלה,אני לא יכולתי להרשות לעצמי בגלל המצ"ב העדין בו הייתי. אני יכולה להגיד לך שהגעתי לטיפול החדש עם גישה שבטיפול החדש אני לא אתן מעצמי כדי לא להיפגע שוב,אבל למזלי יש לי מטפלת מקסימה עם הרבה סבלנות ואהבה ואיכפתיות מה שלא היה כ"כ אצל הקודם. בהצלחה איריס

איריס, תודה... ניסיתי להשיב לך כמה פעמים היום, במהלך היום, אבל אני קצת בבלאגן עם עצמי... יודעת שגם את. ובכל זאת מצאת לך רגע להשיב לי. תודה איריס. לילך.

רציתי לדעת (מקווה שזה הפורום הנכון) האם אבחנות או התנהלות של טיפול פסיכולוגי יכול להגיע למבקשים אותו? באופן ספציפי יותר, אני מתחיל באוקטובר הקרוב לימודי פסיכולוגיה באונברסיטה, המטרה הוא להמשיך להיות בתחום טיפולי. השאלה המטרידה אותי היא בהתייחס לשנה האחרונה בה אני בטיפול, האם דברים או תכנים שעלו שם יכולים להגיע או להיות בסיס להמשך תואר שני, יותר נכון האם הטיפול יופיע אי פעם בתיק רפואי שלי. דבר נוסף ברשותכם, האם מטפלים חייבים להיות בעלי רקורד נפשי "נקי"? תודה מראש ירון

ירון,בדיוק להפך. חשוב שיהיה לך רקע ושתעבור טיפול פסיכולוגי. זה נחשב ליתרון ענק לקראת תואר שני. זה מראה שעברת תהליך של התבגרות נפשית ואתה בשל (זו מילה שתשמע רבות לקראת התואר) לטפל באנשים אחרים. תכנים מהטיפול לעולם לא יצאו מהחדר הטיפולי ללא הסכמתך בהצלחה בתואר

דרור היקר http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-783,xFT-686283,xFP-686283,m-Doctors,a-Forums.html ולחשוב שבעוד עשרה ימים יש את האזכרה של אחותי,הפרש של 3 שנים ועשרה ימים בניהם,אחי לפני 19 שנה ואחותי לפני 22 שנה(אחות נוספת לפני שנה וחצי). הלב מסרב להכיל את הכאב איריס

נא קראי את הודעת הניחומים שלי שם וקבלי עוד חיבוק גדול כאן מקווה שהחוסן הנפשי שלך מספיק על מנת לעמוד בהתקפות משולחות הרסן כאן בפורום על לא עוול בכפך אהבה רבה

איריס שלום, קשה לאבד שלוש מאחייך, זה דורש יכולות התמודדות עם המוות והמחשבה עליו. אני משתתף איתך במחשבותייך בימים אלו על אחייך, ומקווה שתצליחי להכיל את הכאב ככל האפשר. דרור

שלום. אשתדל לקצר בדבריי. ובכן, אני בת 29, רווקה, עם מטען כבד. יש לי אח שגדול ממני בשלוש שנים, אמא ואבא. בגיל צעיר האמנתי לכל בני האדם, וכנראה שנוצלתי בעקבות כך. בגיל 7 לערך ישנתי עם אחי באותו החדר כי היה לנו בית קטן. אחי אהב לבצע עליי כל מיני ניסויים, כמו נשיקות צרפתיות, לגעת לי בחזה, לגעת לי באיבר המין. אני מאמינה שזה היה מתוך סקרנות, ואם אנסה לנתח את האופי שלו, אז באמת שזה היה מתוך סקרנות. עד גיל 13 עשינו שטויות, בלי חדירה כמובן. ההורים עבדו ולא היו בבית כדי לעקוב אחרינו. מאותו הזמן הבנתי שאפשר לא לספר כל דבר להורים. בגיל 14 לערך הבנתי שאפשר לקחת מההורים כסף מבלי שירגישו, וכך עשיתי עד שאחרי שנתיים הבנתי שאפשר לקחת מהם יותר, כמו לפברק קורס בבית הספר שעלותו כך וכך ואת הכסף לקחת לעצמי, למשוך מהכספומט ולרשום במכולת, וכל זה מבלי שירגישו. כך חשבתי, מבלי שירגישו, עד שיום אחד צלצלו מהבנק בגלל המינוס. רבתי עם הוריי, לא דיברתי עם אבא שלי חצי שנה. אמא שלי כעסה מאוד וויתרה. באותה תקופה (גיל 16) הבנתי שאפשר להיות בחברת גברים ואף פופלארית, וכל זאת בתנאי לקיום יחסי מין. פחדתי מזה, אבל גיליתי שאפשר לתת להם מין אוראלי ואנאלי מבלי להכנס להריון. התגייסתי לצבא. השתדלתי להיות בסדר, אבל הבדידות הרגה אותי ושוב חזרתי להתנהג כבעבר והייתי למזרון צבאי. כדי להרגיש "מתח" באוויר ענגתי כמה חיילים ובעיקר קצינים בבסיס. ושוב, מבלי לקיים יחסי מין. שמרתי על בתוליי כי חשבתי שאולי אתחתן אחרי השחרור. לא התחנתי, ובגיל 20 וחצי התאהבתי בגבר בן 25 שהוא בכלל לא התכוון לצאת איתי ברצינות. גם אותו ענגתי בדרך לא דרך עד שהחלטתי שהוא יהיה הראשון שלי. לא היה איכפת לי. העיקר שמישהו יפתח את הפקק. וכן כך קרה, כעבור חצי שנה, ואחרי שכמה וכמה ניצלו אותי כשאמרו לי שאני יפה, ויש לי חיוך יפה, ואני סקסית. הייתי רעבה למילים שכאלה, ובתמורה התמסרתי. מאסתי בכל זה, והתחלתי להתעסק בזנות. את האומץ להתעסק בזה צברתי כשטיילתי לי בערב בים ומישהו עצר לידי ושאל אותי אם בא לי לעשות איתו סיבוב באוטו. הסכמתי והוא לקח אותי למקום מבודד ונגע בי וכל זה בהסכמה. אמרתי לו שאני גובה כסף תמורת מין אוראלי, והוא שילם. מאז אותו הרגע הבנתי שבמקום לשבור לעצמי את הלב, אוכל לעשות מזה כסף. עבדתי בזנות במשך חצי שנה. הרווחתי יפה מאוד, וכמובן שאת הכל בזבזתי לבלי הכר. על לימודים אין מה לדבר, לא למדתי כלום. אחרי חצי שנה עזבתי את הזנות והתחלתי לעבוד בעבודה יותר מכובדת. וכמובן, גברים באו והלכו, ליבי נשבר ברוב הפעמים. בכיתי, ואפילו עמדתי על ברכיי והתחננתי לאחד מהם שלא יעזוב אותי. לא עזר לי כלום. אני מספרת את כל זה כי אני מנסה להבין מה לא בסדר איתי. האם זוהי תופעה נורמאלית? האם זה קורה? אודה לכל תשובה שתתקבל. ושוב סליחה על אריכות ההודעה.

שבוע טוב לך אנונימית! קראתי את מכתבך ממש מרגש וכואב, זה מאוד לגיטימי אצל בחורות שבאות מרקע כזה, וזה שיא הנורמלי להמשיך את הדרך הקלה והכיפית לקבל כסף בצורה קלה, אבל זה לא דרך חיים לחיות כך, עצתי לך יקירה, לשכוח מהעבר, להתרחק מן המקום שבו את נמצאת, לא לספר לאף אחד מן העבר, ולא נראה שיהיה לך בעיה להכיר בחור טוב אם את נראת טוב, ובחורה עם לב טוב, אפילו לצאת לחו"ל ולהתחיל חיים חדשים זה גם רעיון, וללמוד מקצוע מכובד ושאת אוהבת, ולעבוד ולהרוויח כסף היושר ובצורה הוגנת, מקווה מאד שעזרתי לך, ומאחלת לך המון הצלחה ושנה טובה , תמי.

תשובה לעניין, אבל למה הכותרת היא "בעיות במשפחה" את מבינה???

בדף הקודם התכתבתי בשרשור ארוך ומעמיק עם מקסימות כמו" כרמית,ניקי,אפרת המתעניינת... מהודעה להודה חשפתי יותר ויותר.. ממש עד הסוף. עד שהגעתי להודעה החושפת ביותר- בנושא הפגיעה המינית בילדות,הבריחה מן הבית שבאה בעקבותיה וכו'. וכל זה תוך תמיכה ואמפתיה מן המקסימות שאיתן התכתבתי. תודה- לכן יקרות מלאכיות מקסימות!!! אבל, בסוף השרשור פתאום הופיעה הודעה מאכזבת מסקפטי אחד שהגיב להודעה החושפת ביותר שלי- עם הפגיעה המינית ועוד. וכתב בציניות : "נו... באמת!". תראה דרור, כשכתבתי בפורום זה ידעתי למה אני נכנסת שיש דעות שונות לאנשים ועוד.. אבל אני רוצה לפות לאותו סקפטי ולומר לו- שזה אכזרי ביותר לכתוב ככה על וידוי סודי ועמוק ביותר של אדם! נו...באמת!. רק מחמת הספק שאולי הוא לא ממציא הייתי בולעת את המילים גם אם אני חושבת כך בלב. לא ודעת איזה סוג של אדם צריך להיות כדי לכתוב ככה על וידוי של אחר שנכתב מהלב. איזה אינטרס יש לי להמציא עליי זוועות כאלה? מי היה רוצה להודות שקרו לו כאלה דברים. באמת דרור..מוכנה להישבע במכונת אמת.. באמת!

לבת בלי שם יקרה בשבת המחשב היה אצלי סגור ,כשהדלקתי אותו הזדעזעתי מההודעה חסרת האחריות של אותו סקפטי. אני חושבת שגם אם הוא אינו מאמין עליו לנצור את פיו. אני בהחלט מאמינה לך,מהסיבה הפשוטה שספורים מהסוג הזה לא ממציאים ,גם לא בשביל תשומב לב. אני כאן בשבילך תמיד ושוב מחבקת אפרת

אני המצאתי פעם שאבא שלי אנס אותי ויש כמה שעדיין חושבים שזה נכון

תודה לך- נבונה שלי! תודה לך על האמון! ב זה בסה"כ פורום תמיכה לא חקירה משטרתית! אין לי כל רצון להאשים אף אחד בסה"כ התכתבנו וסיפרתי על ילדותי. אין לי שום אינטרס לעשות עם זה משהו או להוכיח משהו. לא חשבתי שיצלבו אותי על זה. והאמת- מה אכפת מה אנשים אחרים חושבים? האם זה ישנה משהו? האם זה ימחק? מי שרוצה לחשוב שזה שקר וכזב-שיבושם לו!

האם לא הזדעזעת גם מההתקפה המשתלחת עלי בשרשור הזה ובאחרים?? משום מה ההודעות נמחקות בצורה סלקטיבית, בשרשור למעלה (דיון על חוסר אתיקה בקבלת גולשים לטיפול) ניתן למצוא חלק מהתשובה.....

אני יודעת ששבת,אבל...אני יכולה לשלוח מייל דחוף?

אמרו שליאת תהיה כאן רק בשבוע הבא.

שמירת שבת יכולה לעזור בעניין של התגבות על מצבים כפייתיים גם מי שאינו כפייתי אובססביבי סול מהתמכוריות, ניקוטין קופאין וסוכר הן ההתמכרויות הכי בולטות היום, חוץ מאינטרנט, שבת עוזרת רק לחלק מהדברים שמניתי, אבל ממולץ לנסות!!! כבר לא שומרת בעצמי

תמי שלום, את יכולה לכתוב ישירות למייל האישי שלי. דרור

שלום, אני בטיפול כבר די זמן, הבעיה שיש לי חרדה נוראית ופחד להתקרב ולהתמסר. אבל מצד שני נמאס לי כבר מהקצב האיטי זל איך העניינים זזים. אני רוצה להתקדם, וכשאני מבקשת ממנה (מהמטפלת) זאת, אניחנו מנסים, ולפעמים יש לי תגובות חדות, אז היא כנראה מפחדת בתגובה ומאיטה את הקצב בחזרה. אני מרגישה כאילו שאינה יכולה להכיל את הכאב שלי, את הפחד, ואת הצורך העז שלי בה ובתמיכה שלה. אז היא חוזרת לקצב שהיא קובעת. אני נורא רוצה להתקדם, אבל היא לא מצליחה להבין אותי. יכול להיות שהיא לא מבינה אותי? או לא יכולה להתמודד עם התגובות שלי? עם התלות שלי בה?

לילי שלום, אני לא יכול לומר מכאן בדיוק מה קורה שם. אבל אני יכול לשער שהנושא המרכזי, זה העוסק בקרבה ובתלות מקבל מקום בתוך הטיפול בדרכים שונות. ביניהן גם החוויה שלך שהיא זו המפחדת מהעוצמות שלך. בעצם את רואה בה את מה שאת רואה בעצמך - פחד להיות בקשר. אני לא יודע אם זה שלה, שלך או שלכן. מה שבטוח שזה שם וזה צריך להיות מדובר. תהליך של יצירת אמון לוקח לעיתים זמן, המשאלה שלך שזה יקרה כבר,אינה סותרת את האפשרות שעדיין לא הגיע הזמן, ויש צורך בהדרגתיות. או בשני צעדים קדימה ואחד אחורה. דרור

תקרא בבקשה ותגיב לי .. זה חשוב לי .. תודה , ש'

מקנאה בך על היכולת לראות דברים בכזו קלות , פשטות ..:-) לפרק את הדברים לגורמים ולהסתכל עליהם ..כפחות מאיימים .. שלי הכל נראה ..בצבע אחד מאיים ... המון כח ואופטימיות יש בך.. ואתה מצליח להעביר את זה גם דרך המסך..:-.)))) תודה לך , שהצלחת לעלות חיוך על פני .. נתת לי את האפשרות גם אם הרגעית ..להרגיש שאפשר לראות דברים אחרת .. ולמרות הקושי הצפוי ...בהמשך ובימים האלה שעוברים עליי ... אולי אצליח ליישם אותם .. אעדכן אותך ..בהמשך.. תודה שהיית כאן .. ש'

ש' שלום, אשמח לשמוע ממך בהמשך בכל מה שתרצי לעדכן, דרור

שלום דרור אתה יכול בבקשה להסביר לי מה זה פאסיב אגרסיב. זאת הפרעה? יש קשר בין בית עם תוקפנות ואלימות לילד שהוא פאסיב אגסיב? ואיך מרגיש מי שנמצא מול אדם שהוא כזה? תודה חגית

חגית שלום, פאסיב אגרסיב אינה הפרעה, אלא היא סוג של הגנה. כאשר אדם אינו יכול לבטא תוקפנות באופן גלוי, חושש ממנה, או מהתוצאות שלה, הוא מבטא אותה באופן פאסיבי. למשל מנמיך את הקול כך שיצטרכו להתאמץ כדי לשמוע אותו, אינו מתעמת ישירות מתחמק מעימות אך אינו מאפשר שיתוף פעולה ועוד. הקשר שיכול להיות לכך עם בית תוקפני ואלים, הוא הפחד שמתעורר מפני תוקפנות, כמו גם התחושה שכשצועקים לא שומעים, וצריך דרכים חלופיות ומעצבנות יותר להתבטא. לרוב אדם הנמצא מול אדם כזה חווה כעס, תוקפנות, ומרגיש שהוא התוקפן. בדיוק משום כך לא קל להתמודד עם ההתנהגות הזו, כי היא שם אבל היא לא שם -לא ניתן לדבר עליה. דרור

אהלן. יש לי אח בן 29, גר בארה"ב כבר 7-8 שנים. עצמאי, היו לו עגלות, לא ממש הצליח כלכלית. הוא חי "חיים טובים" - מאמן אישי בחדר כושר, כרגע 2 מכוניות (לא הצליח עדיין למכור את האוטו שהלווה לעובד שלו שנפטר), נשוי לאמריקאית (אבל לא גרים ביחד). הוא כל הזמן מבקש כסף מההורים שלי, וזה מטריף אותי. במקום שיעבוד בעבודה נורמלית, ההורים שלי שעובדים מאוד קשה צריכים לפרנס אותו. אני כל הזמן מסביר להם שלטווח הארוך זה רק יעזור לו אם לא יביאו לו כסף, שידאג לעצמו. מה דעתכם?

אסף שלום, על פניו אתה צודק, חשוב לו לדעת לכלכל את עצמו. אבל לא קל לומר להורים תנו לבן שלכם ליפול כי רק כך הוא יוכל להתמודד. ייתכן ויש גם סיבות ספציפיות שלא מאפשרות את זה (חוסנו הנפשי למשל). חשבתי גם מדוע אתה תופס מקום כה מרכזי בהבנת יחסי הכוחות בין הוריך לאחיך. זהו תפדים של ההורים ולא שלך לחשוב מה נכון להם. אתה יכול להביע את דעתך, ובעיקר לנסות להצליח להתמודד כפי שאתה רוצה, ללא עזרת ההורים. דרור

אני בטיפול פסיכולוגי וכל פעם שאני מסיימת את הטיפול אני מסרבת במשך רבע שעה בערך לעזוב את הקליניקה. המטפל מאוד נחמד ומדבר עד שאני משתכנעת שאם אצטרך אותו הוא זמין בנייד ואומר לי באילו שעות. איך שאני יוצאת מהטיפול בדרך הבייתה אני מתקשרת אליו ואומרת לו שאני שונאת אותו וכועסת אליו וחוזר חלילה. האם הוא יעזוב אותי כי ימאס לו ממני ולמה זה קורה לי?

שיר שלום, נשמע שקשה לך עם הפרידה ממנו כל פעם מחדש. היא נחווית כאילו הוא נוטש אותך ואת מגיבה לכך בכעס ובשנאה. במידה מסויימת את גם מנסה לפגוע בו, שירגיש משהו ממה שאת מרגישה, מחכה שקצת יימאס לו, ומפחדת מזה בו זמנית. מה עושים? ככל שתראי שהוא לא דוחה אותך, מקבל אותך למרות הכל, תוכלי לבטוח בו יותר שהוא לא "זורק" אותך מהחדר. ותוכלי להפסיק לבחון אותו ואותך בנוגע לטיב הקשר ביניכם. עד אז יהיו עוד מהמורות וקשיים, אבל אם תשרדו אותם לטיפול יהיה משמעות. דרור

אני בת 28 ואני עצלנית והייתי עצלנית כל חיי....הדבר מתבטא בכל המישורים והתחומים שבחיי, גם באילו שאני אוהבת לעסוק. אינני סובלת משום בעיה רפואית, אני לא פרפקציוניסטית(להיפך הוא הנכון) ואני לא מתחילה בכלל להבין את עצמי ולראות מאיפה תבוא הישועה. התכונה האיומה הזו, כמובן, תוקעת את חיי.. יש לי הרגשה שאם אמא שלי לא היתה מכריחה אותי, גם לא הייתי יודעת קרוא וכתוב ואת לוח הכפל. ישנן המון מטלות בהן אני צריכה לעמוד ואיכשהו, חומק לו הזמן מבין אצבעותיי מבלי שהספקתי לעשות אף אחת מהן. למישהו יש טיפ? מה עושים במצב כזה? אני מתעצלת לפנות לטיפול ובעיקר-אין לי כסף לכך. אודה לכל תגובה בענין.

שלום לך, את מקבקשת טיפ להתמודד עם בעיה שמשפיעה על כל תחומי החיים שלך. יש בכך כאילו מן העצלנות, הרצון לפתור בעיה קשה באופן קל ומהיר. אבל אני לא בטוח שאת עצלנית סתם. את רוצה להפסיק להיות, אבל יש לכך מחיר עבורך. ראשית זה אומר לך שאת כבר לא ילדה, שאת לא עושה דברים בשביל אחרים אלא בשביל עצמך. זה מחיר לא פשוט ומפחיד. כדי להצליח להתמודד עם המחיר הזה, ולראות שהוא פחות מאיים, ושיש חלופה טובה למצב שלך, את צריכה להיכנס לטיפול, לא כי מצפים ממך. אלא כי את רוצה, וזה אומר להשקיע כסף וזמן בשביל עצמך. קל לומר אני עצלנית, אבל זה לא העניין. את מפחדת משינוי, וזה בסדר, אבל אסור שזה ימנע ממך לנסות ולחוות את החיים אחרת. דרור

הכל מסובך אצלי כרגע... בעקבות טיפול נוצר טריגר למשהו בילדותי. במהלך הטיפול (משך שנתיים)מעולם לא העלתי נושא זה שכן לא היו לי כלפיו שום רגשות!וכמעט שום זיכרון ובכלל לא היה אכפת לי! אבל, באחת השיחות הנושא עלה כסיפור הזוי שהייתי עדה לו בשכונה שלי וגם היה חשוב לי להזמין משטרה ולהוקיע את זה. ועדיין גם כשסיפרתי על כך לא היה אכפת לי מעצמי בכלל! זה הרי קרה למישהי אחרת- היא המסכנה ואני עזרתי לה והצלתי אותה בכך שהזמנתי משטרה וזהו. בעקבות השתלשלות עניינים בלתי נעימה בטיפול(פעם ראשונה שזה קרה)- בא לי טריגר בצורת חלום בלהות. שם הופיעו רגשות קשים ביותר והתעוררתי ממנו בצעקות. ואז התחלתי לחשוב למה חלמתי כזה חלום ולחטט בעברי ומפה לשם עשיתי קישורים ו..נפל לי האסימון. ואז נעשתי גמורה מבחינה רגשית וכן כועסת מאוד על המטפלת שגרמה לטריגר. עכשיו אני כבר לא יכולה לחזור לאחור ולהדחיק בחזרה הכל. והמטפלת לא קולטת את שדרי המצוקה ממני. מעניין, האם היא זוכרת את הסיפור ההוא שסיפרתי לה כביכול לא עליי ומקשרת? או שהיא כבר יודעת מזמן (מלפני שנה) את מה שאני לא ידעתי בזמן שסיפרתי- שהסיפור הזה בעצם עליי? לא יכולה לפתוח את הנושא הזה בעצמי. אני רוצה שהיא תראה לבד את מצוקתי ותושיט לי עזרה זה יהיה גדול! לא כמו שאף אחד לא ראה אותי ולא הושיט לי שום יד. מה עושים? כל-כך מסובך! ובלתי פתיר!

תראה או תראי- זה נורא מעניין.וגם למנהלים- אני כתבתי את ההודעה הזאת בפורום פסיכותרפיה לפני שבועיים אני חושבת. והמטפל ד"ר גידי ענה לי:שלום לך, זו פנטזיה של כולנו שהזולת יהיה מספיק רגיש אלינו, יקרא את מצוקותינו גם בלי שנדבר אליהן, יתחשב בנו וכו', אך אפילו למטפלת שלך את צריכה להושיט יד כדי שהיא תושיט לך יד חזרה ותעזור לך. לא הייתי מציע לך להעמיד אותה במבחן ולראות האם היא תרגיש לבד, אלא במקומך הייתי מגייס את כל האמצעים (אם זה מכתב בין הפגישות, מייל, טלפון או כל אמצעי אחר) לשדר לה שאת במצוקה. חבל שתשלמי לה כדי להעמיד אותה במבחן ולעשות לה חידון על מצוקתך. קחי יוזמה ואחריות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com בלבול- אז למה העתקת אותה לכאן? מזל שלא מסרתי את הניק שלי בפורום פסיכותרפיה אחרת זאת הייתה פאדיחה!

מישהו בשם "בלבול" העתיק הנה הודעה שאני(לא מזדהה) חיברתי בקשר למצוקה אמיתית שלי ורשם אותה על שמו!!!!! את ההודעה הזו שיגרתי בפורום פסיכותרפיה ללא שם. עוד לפני שבכלל הכרתי את הפורום הזה. לא יודעת איך זה הגיע לפה ועל שם "בלבול". ממש מעניין- אולי מישהו רוצה ללעוג לי?

הכרתי בחור נחמד ומשעשע בגיל 31 מבית מסורתי, אשר טוען שעד היום לא קיים יחסי מין מלאים, וטענה זו לא מתיישבת לי עם טבעו הייצרי והתנהגותו המינית.. הוא גם עדיין גר בבית ההורים. מה זה מעיד על הבחור?מה חוסר ההתאמה בין הטענה להתנהגות מראות על יחסו אליי?

שלום לך, אם אני מבין נכון את דברייך הרי שברור לך שהוא משקר ואת חשה שהוא מזלזל בך, או משטה בך. השאלה היא מהיכן הביטחון שדווקא הטענה היא השקרית וההתנהגות מייצגת? לעיתים קרובות החזות אינה מייצגת את מה שבפנים. וגם אם הוא אכן אדם ייצרי, אין זה אומר שאין לו מעצורים מסיבות שונות (דת למשל). נסי להבין מה בדיוק חשוב לך בשאלה והתשובה שסביב יחסי המין. אם תרצי לפרט יותר ולהתייעץ עוד את מוזמנת. דרור

אני בת 29. אמא שלי תמיד אומרת לי איך להתנהג עם בחורים ועבודות, ואני מנסה להשתיק אותה ולהתנהג כראות עיניי, ולפי חוש השיפוט שלי . לאחרונה התקבלתי לעבודה חדשה וכעבור זמן קצר של חפיפה פיטרו אותי וזה גרם לי לחשוב כאילו היא צדקה בכל פעם שהכניסה ת'אף שלה לחיים שלי(היא אמרה לי איך להתנהג גם שם) . וכאילו אני באמת לא יודעת איך להתנהג. כל המצב הזה מתסכל ופוגע בי. גם זה שהיא מתערבת וגם זה שכאילו אם אני לא שומעת לה זה מתנקם בי בחיים והמסקנה שיוצאת מזה שאני לא מבינה כלום מהחיים שלי.זה שהיא מתערבת ככה כל הזמן זה בכלל ניראה לי בזמן האחרון שהיא כניראה חרדה והתנהגות שניראית כאילו היא בעצם לא סומכת עליי. זה שזה אח"כ מתבטא לי גם בחיים - זה מדכא וגורם להרגיש כמו סתם ילדה מטומטמת - וילדה שצריכה עדיין לשמוע בקול אמא

רותי שלום, נשמע שהמעורבות של אמא בחיים שלך היא אכן מוגזמת. כיום את כבר מרגישה שהיא לא צריכה לומר לך את הדברים הללו. כאילו קול פנימי אומר לך את מה שהתרגלת לשמוע ממנה - שאת לא שווה כלום בלעדיה, שלא תסתדרי בלעדיה. עם תחושה כזו קשה מאוד באמת להצליח וזה יוצר מעגל קסמים של דימוי עצמי שהולך ומדרדר. עצתי היא לפנות לטיפול, ובהדרגה להפחית את ההשפעה החיצונית ובעיקר הפנימית שיש לאמא על הדימוי העצמי שלך. דרור

דרור ..אורנה .. למה אין כאן אף אחד היום!!!! זקוקה לכם ..

אני יודעת שאני האחרונה שהיית רוצה לשמוע ממנה אבל חייבת לומר לך ששמעתי מד"ר אורנה מגריל שהיא תהיה בחמישי-שישי במקום ליאת. אז כך שדרור יהיה פה ביום ראשון אני חושבת ואת ליאת נפגוש שוב ביום חמישי הבא. אלא אם כן הם שוב יחליפו. מקווה שאת לא כועסת עליי מהשרשור הקודם. סתם לא יודעת מה קרה לי וקשקשתי שטויות כאלה ילדותיות. מקווה שאת מבינה אותי-זה קורה לי לפעמים. אני יכולה להיות מאוד ילדותית בלי לשים לב.. אז - שולחת לך חיבוק... ואם תצטרכי משהו- תני קריאה..

בת לא ?...זו את ?... זה בסדר אני לא כועסת על השירשור האחרון ... ממש לא .. קצת לא הבנתי אותו ..אבל זה קורה לכולנו , ה"תירגומים" הילדותיים למצב שלנו ..לא ?... תודה על החיבוק , תודה ... ככ צריכה אותו ברגעים אלה ... עצוב לי ככ .. רע לי ואני מאבדת שליטה .. שלחתי סמס בשעה 4 למטפל ...הוא אפילו לא ענה לי ..:-( ממש ביזיון ... איך אפשר להתעלם ממישהו ולא לענות לו.. גבולות ..אוקי ... אף פעם לא אצליח לתפוס את הדבר הזה ..כשמישהו מעבר לקו נמצא במצוקה איומה .. כנראה זה לא מזיז לו .. טוב בטח נמאס לו ..מתוסכל ממני לחלוטין ... אפשר להבין ...אותו ... ואם לו נמאס איך לי לא ימאססססס?....

שלום אני בת 29. היו לי הרבה בני זוג אך תמיד זה נגמר ולא מיוזמתי. רוב הקשרים היו קצרים. אני מרגישה שאף אחד לא מתאהב בי ולא מבינה למה. אני מרגישה שאני ממש זקוקה לקשר זוגי וכאשר אני לבד אני ממש נכנסת ללחץ. כשמישהו נפרד ממני אני לא מרפה ואפילו קצת משפילה את עצמי. אני לא מסוגלת להיות לבד בדירתי - תמיד מחפשת עם מי לצאת ומה לעשות. יש בי פחד עצום מלהיות לבד. לפעמים אני מרגישה שזה קשור לכך שלא קיבלתי את הביטחון הנחוץ מהורי. כיום אני גרה לבד. כל יום אני מבקרת את אימי. נראה לי שזה מוגזם אך קשה לי להימנע מכך - בשבילי ובשבילה.האם הביקורים התכופים מוגזמים? איך מתגברים על הפחד להיות לבד? למה לא הולך לי במערכות יחסים? אשמח לקבל עצה...

נעמה שלום, את מתארת מצב בו קשה לך להיות לבד. מצב בו כאשר נפרדים ממך את מרגישה כי שוב את עומדת להיות לבד ולא יודעת מה לעשות עם זה. ללא יכולת בסיסית להיות לבד, קשה להיות בקשר. אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל הפחד החשש להינטש לא מאפשרים לך להינות מקשר ולהעמיק אותו. הוא נשאר ברמה מסוימת כתחליף ללא להיות לבד ולא כדבר בפני עצמו. גם הקשר הצמוד לאמא מעיד על כך. עצתי היא לפנות לטיפול ולנסות להתמודד שם עם הפחד מלהיות לבד. לעבד את הפחדים שיש בתוכך, ולאפשר לך את התחושה שיש מישהו שמאמין שאת מסוגלת להיות לבד ולא לקרוס. דרור

שלום לך, יש לי שאלה האם יש למטופל זכות לדעת מה קורה בפגישת המטפל שלו עם המדריך בקשר למקרה שלו? אני אסביר את עצמי יותר, אם המטפל אומר למטופל שהוא מרגיש תקוע איתו והוא צריך לקבל הדרכה בשביל לבדוק מה גורם לתקיעות, האם שכותו של המטופל לדעת מה היה שם?

נטשה שלום, מבחינה פורמלית רשאי המטופל לדעת כל דבר הקשור בתיקו הרפואי ואינו בעל פוטנציאל לפגוע בו. אבל אני לא בטוח שהשאלה כאן היא פורמלית. בפגישות הדרכה נעשה ניסיון להבין מה קורה בתוך הטיפול, מדוע יש תקיעות, מה קורה אצל המטפל, מה קורה בקשר בינו לבין המטופל, והאם למדריך יש דרך נוספת לראות מה קורה אצל המטופל. וכך להתיר את התקיעות. השאיפה לדעת מה קורה שם ברורה. וניתן לדבר על כך כמו גם על המחשבות על מה נאמר שם. לאלו יכולה להיות משמעות טיפולית. לחשיפת התוכן עצמו לא רק שלא תמיד אפשרית, אלא שלעיתים יכולה לפגוע ביכולת של הטיפול להתקדם. לכן המלצתי היא לדבר על זה עם המטפל. דרור

שלום ד"ר אני בן 25 ובגיל 15 עברתי תקיפה אלימה בה היכו אותי בני נוער ומאז יש לי חרדות רק מהמחשבה על אלימות. החרדות מגיעות כאשר אני שומע צעקות או קללות,כאשר אני שומע טון דיבור גבוה צעקני או כאשר אני רואה או אפילו שומע על תיגרה שלא קשורה בכלל אליי. זה גורם לי לתחושת פחד,חום בגוף ותחושת חוסר אונים. האם ניתן להתגבר על הבעיה בעזרת טיפול פסיכולוגי של מספר חודשים? או שהדרך היחידה היא תרופות מירשם נגד חרדה?

שלום לך, ראשית תיקון קל, אני איני ד"ר. לשאלתך, בהחלט ניתן לטפל במצבך גם בטיפול פסיכולוגי. לעיתים ישנו צורך בשילוב טיפול תרופתי לשיקול דעתו של המטפל. מדבריך נשמע שאתה סובל מהפרעה פוסט טראומטית. ישנן מספר מקומות המתמחים בטיפול בהפרעות מעין אלו. בכל מקרה גם אם יציעו לך טיפול תרופתי במקביל, נסה לחשוב על כך כמשהו שיכול לשפר את איכות חייך באופן משמעותי, ולאפשר טיפול פסיכולוגי יעיל יותר. דרור

שלום רב , אני סובלת מדיכאון עמוק ומומשך – כבר שנים ( מהילדות) , נסיתי כמה פעמים להתאבד אבל לא הצלחתי , ומפעם לפעם אני מזיקה לעצמי כי כך אני נרגעת ! לפני כעשרה ימים החלטתי ללכת לפסיכיאטר – שלא חשבתי שיהיה כך . מהפגישה הראשונה הוא נתן לי שני כדורים אחד בבוקר ( סירוקוול 100 )וכדור בערב ( מירו 30 ) שלא מסוגלת לקחת אותם , כן אני ממש מפחדת מהתרופות . פגישה אחרי פגישה הוא נסה לשכנע אותי בלקיחת הכדורים ללא שום אוזן קשבת לו ... אתמול בפגישה הוא הבחין שחתכתי את ידי ( חתך די עמוק ) הוא טפל בזה – תפר - ... ונתן לי " זריקת הרגעה או ..." שקיבלתי אותה רק מתוך חולשה , ונתן לי להחליט , כן נתן שלושה אופציות ובקש לבחור : או שאקבל את הכדורים שנתן לי או שיחליף אותם לכדורים אחרים , טיפות , זריקות או לאשפז אותי ... שאלותי הן האם כן הוא יכול להכריח אותי לטיפול או אפילו לאשפז אותי בכוח ( רוב הגוף שלי מלא צלקות ) ? ושאלה שנייה האם נתן לטפל בדיכאון עמוק ומומשך (כבר מהילדות) בפגישות ובשיחות ללא הסמים האלא ? תודה מראש

שלום לך, לפני שאני אענה על השאלות שלך אני רוצה להעלות שאלה נוספת. מדוע, אם ממליצים לך על דרך טיפול מסויימת את כה חוששת ממנה? לגבי שאלתך, כאשר מדובר בדכאון עמוק - מאג'ורי, ההמלצה המקצועית היא לשלב טיפול תרופתי עם שיחות. ייתכן ואת לא סובלת מדיכאון מאג'ורי ואת זה צריך לאבחן בפגישה פנים אל פנים. גם במקרים אחרים טיפול תרופתי יכול להקל מאוד על הסימפטומים ולאפשר טיפול פסיכולוגי יעיל יותר. בנוגע לשאלתך השנייה. ישנם מקרים בהם יכול המטפל לכפות טיפול מרפאתי, או אשפוזי בהתאם לצורך. דכאון עמוק המלווה בניסיונות התאבדות חוזרים יכול להוות קריטריון אחד. אבל, אני משוכנע שהוא מעוניין שזה יבוא מרצונך. שאת תרצי להיעזר. נסי לבדוק ממה את חוששת כל כך, לא בגלל האיום שבאשפוז, אלא משום שזו הדרך המומלצת לעזור לך להרגיש טוב יותר. דרור ד

יונית שלום, ליאת תהיה פה ביום חמישי הבא. בינתיים את מוזמנת לפנות גם אליי ואשמח לעזור, דרור

אני אחרי נסיון התאבדות שכפי ששמתם לב לא הצליח כל כך. אני בהפסקה מטיפול כבר חודש מעצם הנסיבות. לא מסוגלת לחזור לטיפול אחרי שהמטפל לא ראה את הכאב שלי. הוא אכזב אותי שראה את הכאב ועדיין הגעתי למצב כזה, איך חוזרים למקום שאתה כבר לא מרגיש שרואים אותך בו?

רונית שלום, אני מצטער שהגעת למצב בו הרגשת שאין ברירה אחרת מלבד המוות כי לא ראו את הכאב שלך. אבל לא הבנתי האם הוא ראה ולא עשה שום דבר או לא הצליח לראות. בכל מקרה נשמע לי שצד אחד בך רוצה לחזור לטיפול, רוצה להיראות, אך מתקשה לסמוך שזה יקרה. אולי הפעם תוכלי לעזור לו לראות ישירות ובעוד מועד. אני יודע שלעיתים זה נראה לא שווה אם אומרים. אבל בעיניי אין שווה מזה, כי זה אומר שאת עושה משהו למען עצמך. יכולה לראות שהאדם מולך אינו מושלם, טועה לעיתים, ומסוגלת להכיר בכך. רק אז את תוכלי להיעזר בו באמת. ובוודאי יותר מאשר אם תחכי שיבין אותך ללא מילים. דרור

חברה שלי בטיפול ואני מוצא עצמי מקנא לו בכך שהיא משתפת אותו ולא מדברת איתי כלל על כלום כמעט. אני עוד מוצא עצמי מגחך עליו מולה ו"יורד" על הפסיכולוגיה על היבטיה והשלכותיה. התחלתי אפילו לקורא חומר בתחום (עלי לציין שמשעמם באופן יוצא דופן) כדי לתת לעצמי "קלפים" בדיונים מולה על יעילות הפסיכולוגיה. אני אדם רציונאלי ומבין שטיפול אינו זוגיות לא מהסוג המוכר לי בכל אופן. אך עדיין כל פעם שהיא נוסעת אליו אני מרגיש כאילו היא בוגדת בי עם מישהו אחר. וכשהיא חוזרת (בדרך כלל עצובה) אני מתנהג באופן ילדי ומשליך בה משפטים כמו "מה אמר הפעם הגאון" או "הוא יודע לדבר או שרק מהנהן בראשו". אפילו התחלתי לכותב פה לאחרונה, זה הפך לאבסורד שאני נכנס לפורום שנמצא בכלל במועדפים שלה. אני נכנס למחשב שלה ובודק מה היא קוראת והאם היא מתכתבת עם גברים אחרים. הפכתי לפרנואיד אם היא תדע זאת היא בטח תצחק נורא. לאחרונה אני כועס עליה על שטויות ושמתי לב שזה ביום שהיא אמורה ליסוע ל...השד יודע איך קוראים לו. איך זה ייתכן שמישהו שלא ראיתי מעולם יוצר בי התנהגויות ביזאריות שכאלו, ואיך בכלל אני מאויים מ"אינטימיות" וירטואלית גרידא? מה עוד שאני מתחיל לחשוב באופן ביזארי משהו שהיחסי המין בינינו או יותר נכון חוסר יחסי המין הם תוצר של ה"טיפול". שאלה אחרונה בהחלט - למה אהובתי היקרה אינה משתפת אותי אפילו בפרטים בסיסיים לגבי המטפל שלה כמו מי הוא, אפילו שם היה עוזר ולמה היא אומרת שקבלות על הטיפול ניתנות בסוף שנה. זה לא מאפיין קצת התנהגות של בגידה אם לא בגוף לפחות בחשיבה?

תן לה את הזמן בסוף היא תפתח גם בפניך.

רק לעדכן אותך שתדע שקבלות מקבלים בזמן התשלום תלוי מתי היא משלמת לו את זה אתה יודע?

שלום לך, יש משהו לא קל בהרגשה שחברה שלך מעדיפה לדבר עם מישהו אחר ולא איתך. כאילו אתה לא רלוונטי. אבל בהחלט יכול להיות שכרגע חשוב לה מסיבותיה היא, לשמור מקום אחד שהוא שלה. אולי עד שהיא תרגיש שזה פחות מבולבל עבורה ואולי עד שתרגיש שהיא יכולה להיפתח גם במקומות נוספים. מעבר לכך, מאחר ואתה לא יודע מה קורה בפגישות, מהיכן אתה יודע שבטיפול היא מדברת ומשתפת יותר ממה שהיא משתפת אותך. בכל מקרה המלצתי היא לא ללחוץ יותר מדי, כן לנסות ולהיות עבורה כשהיא צריכה, להציע את עצמך, לומר לה כשאתה רואה שעובר עליה משהו ואתה שם אם היא מוכנה לשתף (לרוב זה יעיל יותר מלשאול מה קרה, או מה קורה). תן לה את הזמן ותראה מה קורה. יכול להיות שהיא מסתירה ממך, אבל אולי זה צורך שלה ולא מכוון נגדך. דרור

עזבתי טיפול לפני חודשיים והחלפתי מטפל. אני אמורה להתחיל את הטיפול החדש שבוע הבא מה עושים מתחילים הכל מהתחלה את כל סיפור החיים. זה פשוט בלתי אפשרי להתחיל הכל מהתחלה. את המטפל הקודם עזבתי בגלל התאהבות מטורפת שהשפיעה באופן טוטאלי על החיים שלי לכן אני עוברת למטפלת. אבל המטפל הקודם יודע עלי הכל ומכיר אותי כל כך טוב להתחיל שוב מאפס או איך בדיוק זה עובד?

גלית שלום, במובנים מסויימים את מתחילה מחדש, ובמובנים אחרים לא. את מתחילה קשר עם מישהי חדשה, קשר שיהיו לו מאפיינים משלו. אבל את גם מביאה לקשר הזה את עצמך, ואת ההשפעה שהייתה לטיפול האחרון עלייך, ההתקדמויות והקשיים שהיו בו. אני מבין את הקושי, אבל לקחת לעצמך חופשה קצרה בין הטיפולים וזה חשוב. מעבר לכך אני מציע שגם נושא הטיפול הקודם ומה שקרה שם ידובר בינך לבין המטפלת. ועם הזמן היא תדע עלייך לא פחות. זה מפחיד וקשה, אבל יכול להיות גם הזדמנות חיובית למשהו חדש. דרור

דרור שלום, אני מתמודדת כעת עם נושא שקצת מעיק עליי,שקשור ל'פרוייקט' שהתחלתי וכעת אני במהלכו,ותוצאות ראשונות של הפרוייקט אדע רק עוד כעשרה ימים,והכי קשה לי להתמודד עם חוסר-הוודאות,וכולם אומרים לי שאנסה לא לחשוב על כך,אך נושא ה'פרוייקט' 'קופץ' לי רבות 'מול העיניים',וברור שככל שמנסים לא לחשוב על נושא כלשהוא,הוא מופיע יותר ויותר. שאלתי היא אם יש לך עיצה כלשהיא איך להתמודד עם זמן קשה זה ומה עושים כשרוצים לא לחשוב על משהו (כיוון שהוא מלחיץ) והמחשבות 'לא מרפות'? בתודה מראש, משתנה

משתנה שלום, אחת הדרכים להתמודד עם מחשבות היא לא להיאבק בהן. לאפשר להן להיות אם הן מציקות לנסות ולחשוב על אותו נושא אבל לערב גם אפשרויות חיוביות, ולא רק מלחיצות. מעבר לכך אפשר להיות בלחץ, אם זה מלחיץ זה מלחיץ. הייתי ממליץ להמשיך בגרת חיים ככל האפשר, לא לעצור הכל, ובין לבין אם עולות מחשבות לתת להן להיות עד שיעברו מעצמן. מעבר לכך, אם את בטיפול, לנסות ו"לשמר" את המחשבות לשעת הטיפול. גם זה יכול לעזור. בהצלחה בכל מקרה, דרור

עיניין נוסף שאומנם לא קשור לבעיה העיקרית,שרשמתי בהודעה למעלה, הוא: עד כמה זה פוגע כאשר למרות שכבר שנים אני נוהגת ולוקחת את הוריי כמעט לכל מקום בארץ,כאשר הם צריכים ואני יכולה,ובכל שעה ביום- בלי קשר ליעד,והוכחתי את עצמי כבר כנהגת מנוסה, עם ניסיון של כ-18 שנה,עדיין הוריי כנראה לא סומכים עליי מספיק,ובקרוב אנחנו צריכים ליסוע לאירוע כלשהו במקום רחוק,והם כבר הודיעו לי מראש שהם רוצים שאחי ינהג ולא אני - "כי זה מקום רחוק,מסוכן" וכו',וזה ממש פוגע בי ומעליב אותי,לא כי אני כ"כ רוצה לנהוג לשם, אלא עקב העובדה שלא משנה מה אני אעשה הם לא יסמכו עליי ויסמכו יותר על אחי הגדול,אך כשהוא לא יכול והם צריכים "סידורים" אז הם זוכרים אותי וסומכים עליי,וזה פשוט מרגיז אותי,וזה כואב לי,ואיני יודעת מה אעשה עוד כדי להוכיח את עצמי,תמיד אחי יהיה בעמדת עדיפות על-פניי. מה דעתך? להתעמת איתם על כך שאינם סומכים עליי? לעשות להם "סנקציות" כשיבקשו שאקח אותם לכל מיני מקומות (כי הרי הם לא סומכים עליי? או לא לומר כלום(כפי שאני עכשיו עושה)? - אך זה פוגע בי מאוד.

משתנה יקרה, הייתי רוצה לשתף אותך בכמה מחשבות שעלו לי כשקראתי את הודעתך. תראי, אני חושבת שההורים שלך החליטו שאח שלך נוהג למקום המרוחק, לא כי הם לא סומכים על משתנה. הם חושבים שלמקום מסוכן עדיף שינהג גבר. ככה זה, זה מה שמושרש בחברה שלנו, שנשים לא יודעות לנהוג. כשמישהו מעצבן אותי על הכביש, אני ישר בטוחה שזו אישה, למרות שאני חושבת שאני נהגת מצויינת, למרות היותי אישה. את לא צריכה להעלב או לעשות להם סנקציות. פשוט להבין שזו לא את, זו אישה שהם לא סומכים עליה. אם זה מנחם אותך, גם אצלי זה כך. אח שלי "זוכה" לנהוג למקומות המרוחקים, למרות שאני מחזיקה ברשיון פי 2 זמן ממנו... שתהיה לכם נסיעה נעימה, סתם אחת

170 נשים וגברים שסבלו בילדותם פגיעה מינית ממתינים חודשים רבים לטיפול נפשי אך היחידה לנפגעי טראומה מינית בילדות של איכילוב קורסת: המדינה לא מעבירה תקציב והתור הולך ומתארך מנהלת היחידה: "אני נאלצת לעמוד מול אנשים שסבלו מטראומה ולהגיד להם להמתין" השבוע הבטיחה המדינה להעביר תקציב נוסף לנושא [ עמיר קורץ ] הם חוו בילדותם את אחת הטראומות הקשות ביותר: בן משפחתם או אדם קרוב התעלל בהם מינית והותיר בהם צלקות קשות. לאחר שהסתירו את המעשה - לעיתים מחמת הבושה, לעיתים בגלל הקושי להתמודד - החליטו לטפל בבעיות הנפשיות. אבל אז גילו כי התור ארוך: 170 נשים וגברים מתל אביב והמרכז ממתינים כיום לטיפול פסיכולוגי הניתן ביחידה לנפגעי טראומה מינית בילדות של המרכז הרפואי תל אביב (איכילוב). חלקם מחכים שנה ואף יותר. איכילוב דווקא רוצה לטפל במצוקות של הנפגעים אולם מוצא עצמו חסר אונים - ביחידה עובדים בסך הכל שמונה מטפלים, חלקם בהתנדבות, והם אינם מצליחים לעמוד בעומס הפניות. הפתרון לבעיה, לדבריהם, תלוי בתקציבי המדינה שיאפשרו להם לתגבר את מספר המטפלים. והמטופלים? מי שיכול להרשות לעצמו פונה למגזר הפרטי. מי שלא, מחכה בתור או נשאר ללא סיוע. מנהלת היחידה, ד"ר ציביה זליגמן, פנתה לחברי הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת וביקשה מהם עזרה. "המצב הזה לא יכול להימשך יותר", אמרה בנחרצות. חברי הוועדה הבטיחו לעזור. היחידה לטיפול בנפגעי טראומה מינית בילדות הוקמה באיכילוב לפני תשע שנים. היא היחידה מסוגה באזור המרכז ויחידה דומה נוספת קיימת רק בבית החולים בני ציון בחיפה. 60 המטופלים באיכילוב הם צעירים ומבוגרים שחוו בילדותם גילוי עריות או התעללות מינית אחרת מצד אנשים שעליהם סמכו. הצעירים ביניהם בני 20, המבוגרים בסביבות גיל 60, רובם נשים. מאחר שאיכילוב הוא המקום היחיד מסוגו באזור המרכז פונים ליחידה גם תושבים מדרום הארץ ומצפונה. כל מטופל מגיע ליחידה פעם בשבוע והטיפול נמשך לפעמים גם מספר שנים. לדברי גורמים באיכילוב, בזכות המודעות הציבורית הגוברת לנושא הפגיעה המינית מתארך תור הפונים משנה לשנה, וכיום הוא מסתכם בחודשים רבים, למרות שמדובר במצוקה המחייבת טיפול מהיר ומעמיק. "אם מחר תפנה אלי צעירה שזקוקה לטיפול, אגיד לה שאני מודעת לעובדה כי הקושי גרם לה להגיע לכאן באיחור ולבקש עזרה, אבל היא תיאלץ להמתין מספר חודשים עד שנה או לפנות לטיפול פרטי", אומרת ד"ר זליגמן בכאב. ד"ר זליגמן ד"ר זליגמן "מי שאין לו כסף, נתקע. אנחנו תמיד לוקחים את פרטי הפונים וחוזרים אליהם כשמתפנה מקום. לפעמים הם אומרים 'סוף סוף הגעתם אלי', לפעמים יש כאלה שמוותרים. מספר הממתינים כיום הוא פי שלושה ממספר המטופלים ביחידה". אחת הממתינות לטיפול ביחידה היא תל אביבית בת 35 שבמשך שנים התקשתה לדבר. התקיפה המינית הראשונה שחוותה היתה בגיל שש, כאשר אביה פגע בה בזמן ששהתה באמבטיה. התקיפות, סיפרה, נמשכו לאורך הילדות והנעורים עד שהתגייסה לצבא. אמה ידעה ושתקה. "אני סובלת מחוסר ביטחון עצום ומאז לא מצליחה לקשור קשרים. בגלל זה אני רווקה", היא מספרת בשקט. "אני לא מחזיקה מעמד במקומות עבודה, יש לי פחד ממגע עם אנשים ואני מבינה מהיכן הקושי. אני מרגישה חסרת ערך. אדם שלא אוהב את עצמו לא יכול לקבל אהבה. "הייתי שנים בטיפולים פסיכולוגיים שרק בלבלו אותי יותר. חברה הפנתה אותי לאיכילוב אבל אני נאלצת להמתין. ההמתנה הזו קשה מאוד למי שמשווע לעזרה". ד"ר זליגמן שומעת את דברי הצעירה, דוגמה אחת מיני רבות, ומתכווצת בכיסאה. "אני נאלצת לעמוד מול אנשים שסבלו מהטראומה לפני 30-20 שנה ואין לי מה להגיד להם אחרי שנים ששמרו את הדבר בסוד", היא אומרת. "הם פורצים בבכי ואני אומרת להם 'תמתינו'. קשה לי עם זה. אין אצלנו תקנים, אין שעות טיפול ואין עוד מרכזים כאלה בסביבה. "לא ייתכן שטיפול כזה ייעשה מתרומות ובהתנדבות. המדינה חייבת לקחת אחריות על נפגעי טראומה מינית. אם היא לא תעשה זאת זה יעלה לה יותר. נפגעים שלא מקבלים טיפול הופכים לעיתים לנטל על המדינה. חלקם הופכים למובטלים או שנזקקים לאשפוז פסיכיאטרי. מי שעבר טראומת ילדות עשוי לפגוע בעתיד בילדים שלו. המדינה חייבת להפנות תקציב לנושא החשוב הזה". מנהלת הרשות לקידום מעמד האישה במשרד ראש הממשלה, מרית דנון, בתגובה: "ראש הממשלה, אהוד אולמרט, הכריז על העברת תקציב של 15 מיליון שקל לטיפול בנפגעי תקיפה מינית. בתוך זה נכנס גם איכילוב. כמו כן, תוקם ועדה בין משרדית שתבחן את הבעיות שמעלה איכילוב. אנו מודעים לפעילות החשובה שנעשית בבית החולים ולחשיבות שבהקצאת משאבים נוספים"

חומות של שתיקה מעשה ההתאבדות של אפרת, סטודנטית לפסיכולוגיה מהאוניברסיטה העברית, בחודש שעבר הוא גם סיפור של חוסר אחריות מצד המוסדות האחראים: המשטרה סגרה את תיק התלונה על התעללות מינית, רק משום שלא מסרה את שמות התוקפים, הקיבוץ ידע ולא עשה דבר, האוניברסיטה הפסיקה את הטיפול הפסיכולוגי אף שהייתה מודעת למצבה. האם, אחרי הכול, אנחנו רק מספר? מי שלא היה עסוק מדי בתקופת הבחינות ודאי שמע על אפרת, סטודנטית לפסיכולוגיה ויחב"ל באוניברסיטה העברית, בת 27, שתלתה את עצמה במעונות האוניברסיטה ב-25 בינואר, ושמה קץ לחייה. האינסטינקט הראשוני של החברה שלנו הוא לתייג את המתאבדים שבתוכנו כחלשי אופי, אינטרסנטיים, אנשים החושבים רק על הסבל שלהם וחסרי עמוד שדרה. אבל אפרת לא הייתה כזו, ותיאורים אלו מתהפכים לגמרי לשמע ספור החיים שלה, סיפור החיים והמוות. בעיתונות הארצית דווח שהגורם להתאבדות היה גילוי עריות ואונס קבוצתי שחוותה בנעוריה בקיבוץ שבו נולדה- עין דור. אך האשמים בסיפור זה אינם רק הגורמים הישירים לסבלה, התוקפים, אלא גם מוסדות החברה- שלא היו שם כדי לעזור. אפרת, 'אפי' בפי חבריה, נולדה בקיבוץ עין דור שבצפון, למדה בפנימייה האזורית ובגיל 15 עזבה את הקיבוץ. יותר מדי זיכרונות רעים מהמקום, ודווקא מהאנשים שהיו אמורים להיות הכי קרובים אליה. היא עברה לירושלים והחלה ללמוד בתיכון למדעים ואמנויות בעיר, והייתה לתלמידה מצטיינת. את שנת השירות שלפני הצבא עשתה בקיבוץ מעברות- ליוותה נוער מכמה קיבוצים וטיפלה בבעיות דומות לאלו שחוותה בנעוריה. בצבא הכירו בה כחיילת בודדה. היא שירתה בצבא בתפקיד מורה חיילת במקום "הכי קשה בארץ", כפי שמתארת אחת מחברותיה הקרובות: "הייתה לה מסירות אין- סופית לחניכים שלה, היא אף פעם לא שידרה שאין לה זמן, תמיד הייתה 100% שלך". לא פעם הוזעקה אפרת לפנות ילד מביתו, והעידה במשטרה על ילדים שידעה כי הם סובלים מהתעללות משפחתם בהם. נדמה היה שהיא מנסה לתת עזרה במקומות שבהם היא לא קיבלה אותה. "אני זוכרת איך היא התקשרה אליי וסיפרה בהתרגשות שהגיעה לראיון בפר"ח כדי לשמש חונכת רגילה, אך הצצה בקורות החיים שלה הפכה אותה להיות 'רכזת חינוך מיוחד', תפקיד שמקבלים תלמידי תואר שני בפסיכולוגיה, ובטח לא סטודנטית שנה ראשונה", מספרת החברה. לא פלא שהכינוי שלה היה "אפי ראש ממשלה". היא שכנעה את כולם שהיא עוד תהיה ראש ממשלה, ותצליח לשנות במעט ולהפוך את העולם הזה לקצת יותר טוב. מעטים ידעו מה עובר עליה בחייה האישיים. לפעמים הפלשבקים מהעבר היו חוזרים. אפרת ידעה שאינה יכולה להתמודד לבד עם הפוסט- טראומה שלה, ופנתה למרכז לנפגעות תקיפה מינית. "מרכז הסיוע מטפל בעזרה ראשונית בלבד, ואסור שייווצר קשר ארוך עם מטופל, אבל לכל אחת שטפלה באפי היה לה קשר מיוחד איתה. היא שובת לב, יש לה עיניים אמיתיות וכנות, רואים את הילדה הזו ומעריצים אותה אוטומטית", מספרת דניאלה טופור, 28, מתנדבת זה 5 שנים במרכז הסיוע באזור השרון. טופור התחברה עמה ולמדה להכירה: "דרך עיניה יכלו לראות בדיוק מה עובר עליה, ושהיא סובלת אפילו כשהיא מנסה לעזור לעצמה, ואף אחד לא יכול או מוכן לעזור לה....". טופור מתכוונת לכך שבישראל לא קיים שום מקום המטפל בפוסט- טראומה לנפגעות תקיפה מינית. הילה קרנר סולימן, מנהלת איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, מסבירה: "יש את מרכזי הסיוע מעניקים ליווי ותמיכה, ויש טיפול פסיכולוגי, אך חסרה מסגרת סגורה פסיכיאטרית המותאמת לנפגעות גילוי עריות ותקיפה מינית, שבמצב אובדני יוכלו לשהות שם כמה שצריך, פעם בכמה זמן, עד שהן מתאזנות". באין מסגרת ראויה, ברגעים קשים אשפזה אפרת את עצמה במחלקות פסיכיאטריות רגילות, המערבות בנים ובנות, ונתקלה במראות קשים. קרנר – סולימן ביקשה ממנה לתאר את מצבה ואת רגשותיה, כדי להציגם בוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, ועדה שהתכנסה ביום שבו התאבדה, במטרה לשכנע בחשיבות שיש להקמת מסגרת מתאימה. אפרת כתבה: "המחלקה הפתוחה היא מעורבת, והרוב בנים, ואני לא יכולה לישון בלילה ולהפחית פלשבקים במקום שיש בו בנים. הרופא הכונן גבר. קשה לי מאוד לדבר איתו. הוא אומר שהמקרה שלי עצוב נורא אבל שאין לו כלים לעזור לי... שהמחלקה הסגורה היא רק לפסיכוטים ושהפתוחה היא מעורבת, מזל שהרופא הוא גבר ואני מפחדת, אחרת היו נוזלות לי דמעות..". אפרת טופלה בשירות הפסיכולוגי באוניברסיטה העברית במשך כמה חודים, אך גם שם נאלצו להפסיק את הטיפול בה, משום שלא היו להם הכלים לכך, זאת על אף שידעו כי אין לה מסגרת חלופית. "בשירות הפסיכולוגי באוניברסיטה אמרו לה שהיא צריכה טיפול יותר אינטנסיבי, ושהם לא יכולים להמשיך לטפל בה. אבל מצד שני היא לא קיבלה מקום אחר המתאים לה, כי אין מקום כזה. וכך הפסיקו לה את הטיפול הפסיכולוגי, למרות שהתחננו אליהם שישאירו אותו בינתיים, והיא נפלה בין הכיסאות..." מתארת טופור.

איזה אובדן של אישה מקסימה שכל מה שהיא היתה זקוקה לו זה מסגרת מתאימה לשיקום, מחריד.....

מדהים שאנו לא יכולים לדעת מי בסביבתנו סובל כל כך מפחיד!!

כל שנה ביחד יותר קשה מזו שכבר הייתה עוד שנה - עדיין לא עבר הפחד שמשהו בנו השתנה. זה טוב ורע ביחד אתה מכיר אותי הרבה יותר מדי אין דבר כזה "הארץ המובטחת" ו"אהבה ללא כל תנאי". אל תקח אותי כאילו זה ברור אל תקח אותי כאילו הסיפור סגור מה חשבת?! שתמיד יהיה לנו קל ונוכל לתקן את מה שנשבר לפני שהלילה נגמר עברנו כבר ביחד את כל הזכרונות של כל אחד לחוד ואם אני הלילה קצת ממך בורחת אז אל תלך לי לאיבוד.

מאיה שלום, אני שומע את החוויה שלך שהכל קשה, קשה מדי. ואני מזמין אותך לשתף קצת יותר ממה שעובר עלייך. דרור

הי דרור , אני רוצה לשתף אותך במה שעובר עליי .. אני צריכה את עזרתך .. ימים מסובכים עוברים עליי ..במיוחד בשלושה ימים האחרונים .. אני עוברת בשנה האחרונה טיפול פסיכולוגי פעמיים ..בשבוע .. דווקא בחגים לא הייתה לי בעייה בפגישות המטפל התאמץ לפגוש אותי .. גם לפני חגים הוא בעצם שמר על המסגרת הבטוחה הזו במיוחד כל החודש האחרון .. בשתי פגישות האחרונות ..אפילו הרגשתי קצת טוב אצלו ..הרגשתי שהו "מתפקד" פחות שותק איתי ביחד ..מעט יותר מעורב ..זה עשה לי טוב ...אחרי טיפולים לא קלים שעברתי בתקופות האחרונות ..אחרי שתיקות מרובות .. אז..ביום רביעי בבוקר , יצאתי ממנו מטיפול ..במצב מאוזן סופסופ.. ובדרך הבייתה , הייתי בטוחה שראיתי את האוטו של הבחור שפגע בי .. נכנסתי להתקף חרדה ..לסרטים עם עצמי ... הייתי לא רגועה כל החג ..וזה השפיע על הבית .. בערב , אחרי שכל הזמן הייתי עצבנית , צעקתי בלי שום סיבה ..כעסתי ...שכל הכאב הזה נמצא אצלי ואין לי למי לספר .. אז התחרפנתי ..במילה עדינה !!!! נכנסתי למיטה ..לא הסכמתי לצאת ..וזה ערב חג !!! יש לי ילד קטן בבית ..בן 4 ..ובן זוג שכבר מאס נראה לי בתקופה הקשה הזו שלי .. ניסיתי להתעלות על עצמי ...וזה היה ממש כבר בשעה מאוחרת, לא הלכנו להורים היה מתח וכעס בבית .. והענינים לא נרגעו .. בשעת ערב מאוחרת ..קמתי , התחלתי לסדר את המטבח ..ופתאום עלה עליי גו'ק .. נכנסתי לסרט , צרחתי ..כולי צמרמורת מטורפת ..כן כולה גו'ק ..אבל ..הפגיעה שעברתי הייתה בחדר אשפה ..ויש לי בעיה מחרקים מיותרים ...שבסביבתי ..בעלי עמד לידי נדהם ..ניסה לחבק ..למרות הכל ..אבל הרחקתי אותו ... הלכתי לחדר ..ניסיתי להרדם .. לא הצלחתי , בעלי נכנס לחדר אחרי איזה שעה .. הוא ניסה לגעת בי ..ולא הגבתי ..הוא התחיל להיות יותר תוקפני .. וזה בחיים!!!!!!!! לא קרה .. אנחנו 11 שנים ביחד .. הוא התחיל ללטף אותי ..לגעת ...לנשק ..ואמרתי לא שאני לא רוצה ... הוא לא הקשיב לי המשיך במין אטרף כזה ..ווזה הפך להיות אלים יותר .. הוא אמר לי "די ..נמאס לי ..אני רוצה אותך ..התגעגעתי אלייך..מספיק כבר לחשוב על זה שפגע בך..זה אני ..אני רוצה אותך ולא מעניין אותי מה תגידי !!!!!.. כאילו הלוווווו..תרגע ..!!!! אני לא רוצה שתגע בי ..אני לא רוצה כלום ...והוא ממשיך לא שואל אותי ואני בוכה , צועקת , וזה לא מעניין אותו ...הרגשתי מושפלת ... כאילו אני חווה אונס מחדש ..הזוי.. כן זה בעלי , האדם הכי מתחשב ועדין שיש .. התחלנו להאבק אחד בשני ..ולא בצחוק ..!!!! הפכתי להיות אלימה ..!!! העפתי אותו ממני ..בעטתי , שרטתי , הרגשתי כאילו הוא משהו אחר ...התחרפנתי ... והוא המשיך ... עד ש..בעטתי בו חזק , העפתי אותו בחוזקה מהמיטה , והמשכתי להכאיב לו בטירוף... הוא התחיל לבכות ..גם אני ... והמשיך להגיד ..בסהכ רציתי להרגיש אותך , התגעגעתי אלייך .. נמאס לי שאת רחוקה ממני.. נמאס לי מכל התקופה הזו .. אבל, זו לא סיבה להתנהג ככה ..בכוח ..:-((( כעסתי עלייו ככ .. אני עדיין כועסת.. איך אפשר לעבור הלאה ולהסתכל לו בפנים ..אחרי מה שהוא עשה ..???!!!! אתמול - יום חמישי ..היה מתח איום ביננו ...הוא לא יישן לידי בלילה . .זו פעם ראשונה שקורה דבר כזה נוראי ביננו .. איבדתי שליטה , רציתי לבלוע כדורים ..ולגמור לי את החיים .. לא יודעת מה מנע ממני..לא יודעת .. חשבתי על המטפל שלי ..עד כמה הוא שם בשבילי ... מנסה לעזור שלחתי לו סמס שאני צריכה אותו..ואם הוא יכול לפגוש אותי ... הוא ענה לי שכן ..אבל כבר בתשובה שלו הרגשתי .. שדי כבר נשבר לו ממני ..הרי ראה אותי בשני ורביעי ..ועכשיו שוב בחמישי וזה חג.. ..כאילו די..!!! עזבי אותי יש לי גם חייים ... אבל זה לא עניין אותי , פחדתי ממה שאני מסוגלת לעשות לעצמי ..והעדפתי לספוג את הבושה רק להרגיש מעט במקום בטוח אחרי כל מה שעברתי עם בעלי .. הגעתי למטפל ..כל הדרך בכיתי ..השעה הייתה מאוחרת ...ויש הסכם ביננו שבשעות הערב ..הוא מחכה לי למטה ..והוא לא חיכה ..!!!!!!.. וזו פעם ראשונה אצלו אחרי שנה ו..שאני בטיפול אצלו ... התעלתי על עצמי ..ראיתי שאחרי 5 דקות הוא לא נמצא ..צילצלתי באינטרקום ..והוא פתח לי ..כעסתי בטירוף בתוכי ...על זה שהוא נתן לי לחכות למטה ..ואפילו לא אמר מילה על זה ..שעליתי .. הרגשתי כאילו מזה לא בא לו לשמוע אותי ..וזה פגע בי .. התיישבתי , הסתכלתי עלייו ..והייתי עצבנית בתוך תוכי שלא הוצאתי מילה מהפה איזה עשר דקות ..הוא ניסה לדבר איתי ..ולא עניתי לו , פתאום קמתי מהספה ויצאתי מהחדר ..הוא קרא לי ..לא עניתי ..יצאתי וירדתי למטה ..פעם ראשונה שאני עושה דבר כזה בטיפול ..אף פעם לא העזתי לקום למרות שבתוכי ממש רציתי..הרבה פעמיים .. שעת לילה , הכל חשוך, מטבעי אני אדם פחדן..ירדתי מהמעלית והתחלתי לבכות ..חשבתי לעצמי במהירות .. מה קורה איתך..הגעת עד לכאן ..ואת הולכת שאת הכי צריכה אותו בעולם .. שלחתי לו אחרי כמה רגעים סמס כשהייתי במדרגות .."אני מצטערת, אפשר לעלות?" הוא ענה שכן.. עליתי , התפדחתי , שעשיתי דבר כזה ..אבל אמרתי לעצמי שמכאן אני יכולה רק להרוס את כל מה שנבנה במשך שנה שלמה ..ישבתי שם על הספה , בוכה ולא מדברת ..המטפל ניסה לשם שינוי ..להבין מה קורה איתי ..בדכ הוא הרבה שותק ..יותר מנסה לתת לי לדבר ...הוא אמר לי "אני מבין את כל המאמצים שאת עושה בכדי להגיע אליי , אבל אני לא אוכל להבין אותך אם לא תשתפי אותי ..אפילו מעט ..." נו רבאק זה ברור ... אבל אני ככ עצבנית שאני לא מצליחה אפילו להגיד לו את זה .. אני שואלת אותו שוב .."אתה רוצה שאלך"??? "אני מעדיף שתשארי, ..גם אם לא תצילחי לדבר ..עצם זה שאת כאן ..זה יותר טוב מאשר שתלכי ותשארי אם התסכול של גם שהלכת וגם שלא דיברת !....", "אולי את רוצה שאשאל אותך שאלות ואז יהיה לך קל יותר לדבר, "... לא אני לא רוצה ...אומרת לעצמי .. הוא הרגיש את התסכול והכעס ..אבל לא הצלחתי לקרב אותו אליי .. שנאתי אותו באותו הרגע ..על זה שהוא לא מצליח להגיע אליי , על זה שהרגשתי שהוא עושה לי טובה שאני שם.. על כל הכעס של מה שבעלי עשה לי .. על כל החרא הזה שאני עוברת ומתמודדת על זה שהתעייפתי נפשית מכל התהליך הזה ...!!!!! הגיעה .. סוף הפגישה ..ממילא כל הםגישה רק שתיקה ... פתאום זרקתי לו "אתה יודע למה לא הצלחתי לדבר ?... כעסתי שלא חיכיתי לי למטה , הרגשתי שאתה עושה לי טובה שאני כאן , נתת לי הרגשה ..רחוקה ממך, הכעס לא אפשר לי להתקרב אלייך ...גם שהייתי הכי צריכה "... עכשיו טוב לך שאמרתי לך את זה ?!!!!!..."הוא אמר כן..אני באמת מתנצל שלא חיכיתי לך למטה ...באמת שכחתי ...(כן ממש...)ואני שמח שאת אומרת לי את זה ...רק , את יכולה לנסות להבין למה רק עכשיו לקראת הסוף את הצלחת להגיד לי את זה .. אמרתי ..כן..שאלת אותי מה פשר השתיקה הקשה הזו.. למה אני לא מצליחה לדבר אלייך אז ..עניתי ..אם לא היית שואל ..לא הייתי אומרת לך , ועכשיו הפגישה הסתיימה , יש לך כח ללוות אותי למטה ?...הוא ענה ..ברור ..ואני ..לא הסתכלתי עלייו אפילו .. אמרתי לו תודה ..למטה ..על זה שהוא ליווה אותי ..והמשכתי ללכת .. הוא אמר לי ביי ולא עניתי לו אפילו ... נכנסתי לאוטו ..הנעתי ..אחרי כמה מטרים עצרתי ..הקאתי תנשמה ..בכיתי בטירוף.. לא מספיק לא שיתפתי אותו בכלל בכל מה שמלכתחילה הגעתי אלייו ..חבל על הזמן בכלל שהגעתי .. לא מספיק כל התחושות האיומות האלה שאיתי .. גם כעסתי עלייו בטירוף.. הפגישה שלנו הבאה אמורה להיות ביום שני ..ואני שואלת את עצמי .. למה ללכת?..????? .אני ככ מאוכזבת מעצמי , ממנו ..ציפיתי שהוא יצור איתי קשר ..ינסה להרגיע .. אבל זה לא עובד אצל פסיכולוגים ..:-(( ..האכפתיות רק במסגרת הטיפולית אה?... נשבר לי מכל התהליך הזה ..מהשתיקות הנוראיות האלה בחדר הטיפולים .. מכל החיים שלי .. שבא לי פשוט להעלם ..לברוח מכל הטיפולים ..לנתק איתו קשר וזהו ..מבלי להודיע לו .. לברוח לכולם .. והכאב הזה .. רק הפך להיות ככ כואב יותרררררר מאתמול ... בבית עם הבעל אני לא מדברת.. ההרגשה הזו שנוצרה בטיפול ..מול המטפל היא קשה בטירוף בשבילי ... מוסיף לי לעומס הרגשי ... ולי ..דרור ..אין לי כח כבר לכלום... בא לי פשוט ..לישון ..לא לקום יותר. מעניין אם יהיה לי את הכח לעשות לעצמי את זה בכלל . מצטערת

ש' יקרה, גם אני רוצה לשלוח לך חיבוק. את מצליחה להעביר בצורה נורא חזקה את מה שעובר עלייך. בטוחה שאת עושה את זה נכון גם בטיפול, אם הוא מוכן להיפגש איתך במוצאי החג, ללא תיאום מוקדם. זה דווקא נשמע כמו מטפל שאכפת לו מאוד. אחד כזה שכן מסוגל לראות אותך גם מעבר למסגרת הטיפולית. מאחלת לך למצוא את השקט. בבית ובחוץ. בעיקר מאחלת לך למצוא קצת שקט בתוכך. אל תוותרי. סופשבוע שקט יעלה

מחבקת אותך בחזרה המון המון .. תודה על העידוד ועל זה שאת כאן .. פשוט תודה .. ריגשת אותי :-)... יום נפלא.. ש'

ש' כל כך מצטערת בשבילך! זה שנדמה לך שראית את האוטו של המנוול שפגע בך (שונאת אותו בשבילך!) זה נקרא-טריגר. חווית טריגר איום מתוקה והוא הציף אותך.. לכן התנהגת כמו שהתנהגת.. מתוקה- זה טבעי לחוש את התחושות האיומות הללו נוכח הטריגר. לא עשית שום דבר רע אל תרגשי בושה. והמטפל שלך-כן היה שם בשבילך. הוא יכול היה שלא לענות לך...אם הוא לא היה רוצה. וזה שנתן לך לעלות אליו זה אומר שהוא רצה לראות עד כמה את מוכנה לבוא ולבקש עזרה כי הפעם את זו שצריכה אותו. והוא רצה שתעשי את הצעד הזה למרות הקשיים הידועים שלך. רצה שתתאמצי הפעם! בכל מקרה מתוקה! אני שולחת לך חיבוקים אוהבים ואת כל התמיכה שבעולם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! שלך באהבה- &&& בת בלי שם (עד שאני אחליט מי אני.)

המסע המשותף של טיפול נפשי ורפואה סינית בדרך להחלמה מטראומה מינית יתרונות הטיפול המשולב ד"ר עפרית שפירא-ברמן PhD ויעל כהנא (ארנסט) Dipl. Ac הרפואה הסינית הינה תורה עתיקה, בת אלפי שנים, המבוססת על פילוסופיה הוליסטית הרואה את הגוף והנפש ביחידה אחת. עפ"י הפילוסופיה הסינית, ובאופן התואם את הראייה של הפסיכולוגיה המערבית- האדם הוא תוצר סך כל מרכיביו- הגנטיים, הביולוגים, הסביבתיים ותלויי- אירועי חיים שונים. ככל שהפגיעה מוקדמת יותר כך השלכותיה קשות ועיקשות יותר. פגיעה מינית בילדות בכלל, וגילוי עריות בפרט, נחשבת כיום לאחת הפגיעות הקשות ביותר בילדות. השלכותיה עשויות להיות עמוקות וקשות ביותר ולהתפרש על פני תחומי חיים שונים. המחקרים העדכניים מצביעים על כך כי כ- 25% מהילדים עוברים, במהלך ילדותם, פגיעה מינית מסוגים שונים, החל ממעשים מגונים וכלה באונס ובגילוי עריות ( Finkelhor, 1994 ; Resnick, Acierno, Holmes, Dammeyer, & Kilpatrick, 2000 ; Russell, 1983) תקיפה מינית, בילדות או בבגרות, ידועה כגורם סיכון להפרעות פסיכולוגיות, פיזיולוגיות ותפקודיות רבות, הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך (Flaming et al, 1999). בגלל התדמית החברתית, ורגשות האשמה והבושה האופייניים לקורבנות מסוג זה, רבות מהנפגעות מסתירות את הפגיעה במשך שנים רבות ואינן מקבלות טיפול הולם (Ullman, 1996). שמירת הפגיעה בסוד מונעת, מנפגעות רבות, קבלת סיוע, והן ממשיכות לסבול מהשלכות פוסט-טראומתיות במשך שנים רבות. לרב, הפניה לגורמי טיפול וסיוע, מטרתה, מבחינת הנפגעות, חיפוש אחר הקלה לתסמינים הפסיכו-סומטיים השונים, שהם, כאמור, תולדה של התקיפה המינית. עם זאת, רבות מהנפגעות עצמן, ואנשי המקצוע אליהם הן פונות, אינם מקשרים בין הטראומה להשלכותיה ( Gibbons, 1996). Courtois (1988) ו- Nayak (2000) מצאו כי על אף היקף התופעה והעלייה במודעות אליה, בשנים האחרונות, רבים מאנשי מקצועות הטיפול נעדרים את הידע הדרוש עמ"נ לקשר בין התסמינים המתוארים על ידי הפונות, לטראומה המינית ולפיכך - אינם מתייחסים במהלך תהליך האבחון לאפשרות קיומה. השילוב בין אבחון לקוי ובין קשייה של הנפגעת לחשוף את עובדת הפגיעה (באותם מקרים בהם היא עצמה מודעת וזוכרת אותה, או עושה בעצמה את הקישור האפשרי בין הפגיעה ובין התסמינים מהם היא סובלת) גורמים לטיפול להיות לא-ממוקד ולפיכך – פחות יעיל. (Courtois, 1988 ; Ullman, 1996). שכיחות: תקיפה מינית היא אירוע הטראומה, אשר נשים מהוות את קבוצת הסיכון העיקרית שלו. בשני מחקרים שונים נמצא שכ - 50% מהנשים באוכלוסיה הכללית, בארה"ב, חוו לפחות אירוע טראומטי אחד במהלך חייהן, ושכ - 33% מהנשים תחוונה תקיפה, או תקיפה מינית, לפחות פעם אחת במהלך חייהן הסיכוי של אישה ליפול קורבן לתקיפה מינית גבוה פי עשרה מסיכויו של גבר. תקיפה מינית בילדות ובבגרות זוהתה כבעיה חברתית בארה"ב רק בשנות ה- 80 של המאה העשרים. מאז נעשים מאמצים לאסוף נתונים על שכיחות התופעה ועל השלכותיה. השלכות פיזיות ופסיכו-סומטיות: לתקיפה מינית השלכות מרחיקות לכת על התפקוד הנפשי, החברתי והבין-אישי של הקורבנות (Flaming, Mullen, Sibthorpe, & Bammer, 1999). טראומה בעקבות תקיפה מינית שונה מסוגים אחרים של אירועים מחוללי טראומה ( Draucker, 1999). גלינס (Gelinas,1983)) הבחין בין אירוע מחוללי טראומה הנגרם במכוון על ידי אדם ובין אירוע מחולל טראומה שנגרם מכוח עליון. על פי גלינס, טראומה הנגרמת ממעשה אדם שנעשה במזיד, כמו במקרה של תקיפה מינית, היא מורכבת וקשה יותר והשלכותיה קשות יותר. הנזק הנגרם בגין תקיפה מינית מושפע ממספר גורמים: גיל תחילת וסיום הפגיעה, משך ותכיפות ההתעללות, מידת האלימות או האיומים באלימות, הפרש הגיל בין המתעלל לקורבן, מספר התוקפים, העדר דמויות תומכות (בעיקר כשמדובר בתקיפה מינית בילדות), מידת הקרבה המשפחתית או ההכרות, מידת הסודיות, תגובת הסביבה אם וכאשר נחשף הסוד, האשמה עצמית ותחושת הבושה הכרוכה בכך ( Beichman, Zuker, Hood,; McMillen & Zuravin, 1997 ; DaCosta, Akman, & Cassavia, 1992 Kellogg & Hoffman, 1997 ; טילמאן, 1995 ). בהיבט הפיזיולוגי אנו עדות לתסמינים פסיכוסומטיים רבים- קשיי שינה, כאבים כרונים שונים (ראש, גב), בעיות הורמונליות במחזור החודשי, דלקות חוזרות ונשנות בדרכי השתן, הפרעות בעיכול ועוד. בהיבט הנפשי מנטלי- קשיי ריכוז ערב עוררות יתר ו/או דיס-אסוציאציה (ניתוק), דיכאון, חרדה ועוד. בהיבט הבינאישי- קשיים במערכות יחסים (בעיקר אינטימיות זוגית אבל לא רק), קושי בוויסות רגשי (התפרצויות זעם ו/או ניתוק קשי- קושי ליהנות מדברים ועוד). רבים מהתסמינים הגופניים מהווים, למעשה, ייצוג מוסווה של הפגיעה הרגשית/מינית. מסיבות שונות, אשר חלקן המכריע קשורות לצורך, שהרגישה הנפגעת, לשמור את הפגיעה בסוד – ומשום שבמקרים רבים מתחוללת הפגיעה בשלב בו אין לנפגעת את המילים לתאר את שעבר עליה – מיוצג סיפור הטראומה על ידי מגוון תסמינים פסיכו-סומטיים, המספרים, בצורה עקיפה, את סיפור הטראומה. ולכן, עמ"נ שאיש המקצוע ידע לפענח את התסמינים הללו – עליו לדעת מספיק על טראומה מינית ועל האופן בו היא מביאה את עצמה לכדי ביטוי על גבי הגוף. על אף התמונה הברורה העולה מתוך ניסיון קליני רב שנים, בכל זאת חשוב לומר כי הן הפסיכולוגיה המערבית והן הרפואה הסינית רואות כל אדם כעומד בפני עצמו ולפיכך, טווח התגובות הצפויות, גם לאירוע טראומטי כמו פגיעה מינית, הוא רחב ואינדיבידואלי ביותר. משום כך, הרפואה הסינית מבססת את תהליך ההתערבות על תשאול מקיף, במטרה לאסוף מידע ככל שניתן, כאשר הנחת היסוד היא כי הסימפטומים השונים קשורים זה לזה במכנה משותף, אותו חשוב וניתן לגלות. רפואה סינית, בהיותה רפואה הוליסטית, מטפלת בגוף ובנפש באמצעות מחטים, צמחי מרפא ואם ניתן- גם באמצעות מגע. המטפל/ת מתייחס/ת לשינה, למחזור, לתזונה ולתסמינים הפיזיים האקוטיים (כגון כאבי ראש וכו'). לצורך תהליך האבחון, המטפל/ת נעזר/ת באבחנות דופק, לשון וגוף, בשאיפה לערוך אינטגרציה בין התופעות השונות שהוא/היא מזהה, והתייחסות לבעיה "השורשית" אותה זיהה/זיהתה. על אף שרפואה סינית אינה מהווה תחליף לטיפול פסיכולוגי, היא יכולה להוות חלק מסייע בתהליך הטיפול וההחלמה מטראומה מינית. נפגעות טראומה מינית חוששות לעיתים קרובות מטיפול פסיכולוגי, בין היתר משום הצורך לתת אמון באדם הנמצא בעמדת סמכות (המטפל/ת), קשיים ביצירת אינטימיות וכמובן הצורך לתמלל את החוויה הטראומתית, לעתים בפעם הראשונה בחייהן. טיפול ברפואה סינית, שכמו מקלף שכבות, יכול לסייע בהכנת המטופלת לטיפול הפסיכולוגי. הרפואה הסינית יכולה להקל על התסמינים הפסיכוסומטיים השונים ובכך להוות מעין גשר-של-אמון למיליה של הטיפול הפסיכולוגי. דיקור סיני יכול לסייע בהעלאת תמונות (images) ורגשות שונים אצל המטופלת. אלו יכולים להוות בסיס לנושאי שיחה בטיפול הפסיכולוגי ודרך נוספת, עבור המטופלת, להתבונן ולהתמקד בגופה ובמתרחש בתוכו. התבוננות פנימה והתמקדות בגוף, משום עוררות היתר והדיס-אסוציאציה שבאה בעקבותיה, הן מהדברים הקשים ביותר עבור נפגעות רבות. הקלת הדיס-אסוציאציה והרחבת מגוון דרכי ההתמודדות וההתנהלות, הרגשית והבינאישית, הן מהמטרות החשובות ביותר של טיפול בטראומה. הרפואה הסינית מגוונת מבחינת טכניקות הטיפול. לפיכך היא מציעה למטופלת "סל" מתוכו היא יכולה לבחור את הטכניקה המתאימה לה ביותר. עיקרון זה, הקיים גם בתפיסת הטיפול הפמיניסטי, מהווה עקרון של העצמה המבוסס על בחירה, ומתבסס על הבנה בסיסית בדבר חשיבות "החזרת" השליטה לנפגעות- שליטה, חוסר אונים, העצמה ובחירה הם מושגים מרכזיים בטיפול בנפגעי טראומה בכלל ובנפגעי טראומה מינית בפרט. קריטי כי המטפלים בטראומה מינית (הן מתחום הפסיכולוגיה והם מתחום הרפואה המשלימה), יבינו את חשיבותן של הסוגיות הנ"ל, ידעו לקשר אותן לסיפור הטראומה ולמטופלת הספציפית, וכן ידעו ליישם את ההבנות הנ"ל, מבחינת דרכי ההתערבות שלהם. החלמה: הפסיכולוגיה המערבית והרפואה הסינית שותפות לרעיון כי המטופלת היא מחוללת ההחלמה שלה (Herman, 1992). אין בכוחם של אף מטפל/ת או טיפול, טוב ככל שיהא, לחולל את תהליך ההחלמה במקומה של המטופלת. בהעדר רצון, מוטיבציה ועיקשות מצידה של המטופלת, מהווה התהליך הטיפולי מסגרת אשר בכוחה להקל על תסמינים כאלו או אחרים ולא יותר. ריפוי עמוק יותר, של עולמות התוכן הרגשיים, כרוך בעבודה משותפת של המטפלת והמטופלת. הטיפול המערבי והרפואה הסינית יכולים לחבור יחדיו כדי ליצור מסע משותף- בין המטפלת והמטופלת, בין הגוף והנפש, בין עבר, הווה ועתיד, בין "פנים" ו"חוץ". אינטגרציה בין כל היבטי חיים אלו היא שמהווה את מטרת המסע הטיפולי ואולי אפילו את מטרת החיים בכללותו.

אז לפי מה שאת כותבת כל אשה שניה צריכה טיפול???

ש יקרה, קראתי בנשימה עצורה. ליבי כאב על כל מילה, כמה קשה שבעלך- שאמור להבין אותך,לדאוג לך- דווקא הוא זה שפוגע בך. טוב עשית שהלכת למטפל. שלא נשארת עם זה לבד. וצר לי לשמוע שגם שם התאכזבת. כנראה שהוא שכח . (קורה.....) אני בטוחה בטוחה שהוא מאוד דואג לך ואכפת לו ואת חשובה לו. ש' יקרה החזיקי מעמד, יש בך את הכוחות הדרושים, מאחלת לך רק רגעי שלווה, וסופשבוע נעים וחמים. אני כאן ........

תודה על האכפתיות .. תודה שקראת ואת כאן.. ככ כואב לי שדווקא מהאנשים שמרגיש לי הכי קרוב ..נאלצתי להתאכזב ברמות ...:-((( מקווה שאצליח לשים את הכעס בצד .. ולהגיע לפגישה ביום שני ..ולא ל"מחוק" את כל התקופה הזו שבניתי לעצמי מחדש .. ככ מקווה .. יודעת עד כמה הצעדים שלי אימפולסיבים ויכולים להרוס.. בגלל זה אני כאן ..כותבת ..מקבלת כוחות..אולי פרספקטיבה אחרת להסתכל על הדברים .. מחבקת אותך המון , תודה חברה יקרה .. ש'

הפסקתי טיפול לפני שבועיים אמרתי למטפל שאני צריך הפסקה. אבל האמת היא שפשוט אין לי כסף יותר אני סטודנט וממש נקלעתי למצב כספי קשה. אבל עזבתי את הטיפול וקשה פתאום יותר מכשהגעתי אליו. המטפל מתקשר מדי פעם לשאול לשלומי ובודק מתי אני חוזר אני אומר לו אחרי הבחינה הזו אחרי זה וכו'. מה לעשות? לא רוצה להחליף מטפל אני אוהב אותו והכי קרוב אליו הוא תמיד היה בשבילי כשבהייתי צריך אפילו כשהטרדתי אותו טלפונית בקטנות אף פעם לא נתן לי תחושה רעה ואחרי שמונה חודשים פתאום ההפסקה הפתאומית הזו גורמת לי להרגיש רע נורא אני בטוח שהוא לא יכול לטפל בחינם הרי זו לא בעיה שלו אבל עדיין. אני בן 28 עובד ומשלם לימודים בעצמי וההורים לא מוכנים לעזור לי בתשלום לפסיכולוג הם אומרים שזה שטויות ושאני יכול להתמודד עם חרדת בחינות ועם פרידה מחברה שלי בעצמי כך שאין מי שיסייע. תודה

ולא שלא תספר לו את האמת? (אולי אתה מתבייש בזה?) אני אמרתי זאת לפסיכולוגית שלי וכבר שנה אני משלמת לה רק 100 ש"ח לפגישה. (היא אמרה שאני לא יעזוב בגלל כסף) אני לא בטוחה שזה יהיה הפתרון שלו אבל שווה לפחות להציג את האמת אולי יהיה לו פתרון.

רן שלום, נשמע לי שניהלת דיאלוג עם עצמך בנוגע לאיך אתה מתמודד עם המצב הכספי, וחבל. לא רק שנשארת לבד עם זה ונאלצת לשקר, אלא שגם לא שמעת אילו הצעות יש לו בנושא. כיצד הוא חושב שאתם יכולים להתמודד עם הבעיה הזו. עצתי היא שלמרות הקושי הטמון בכך תיצור קשר איתו, טלפוני, או עדיף בפגישה, ותדבר איתו על כך. כמובן שמעבר לכך ישנן אפשרויות לקבל טיפול מוזל או אפילו בחינם במסגרות של קופות חולים, או דרך השירות הפסיכולוגי באוניברסיטה בה אתה לומד. דרור דרור

איך מספרים למטפלת שאני פוצעת עצמי ושגופי צלקות האם יש טעם בזה ואיך זה יכול לסייע לי. ולמה היא לא גילתה עד עכשיו אני יודעת שלא רואים זאת מאחר וזה ברגליים ובמפשעות אבל היא מעולם אפילו לא שאלה האם יש טעם לספר או שזה יראה כמו נסיון לתשומת לב. פעם אחת אפילו הוצאתי את הסכין מהתיק ושיחקתי איתה כל הטיפול היא לא דיברה על זה כאילו לא ראתה כלום למה היא עושה זאת האם זה סוג של משחק?

כנראה שהיא יודעת ושמה לב ומחכה שאת תעלי את הנושא.... ולכן כדאי לך לעלות את הנושא. לעניות דעתי הלא מקצועית, לספר לה זה לא יראה כמו רצון רק לתשומת לב צפני שזו בעייה הקיימת אצלך ולא סתם.

שלום לך, נשמע לי שאת מאוד רוצה שהיא תגלה משהו שאת לא מספרת לה, בלי מילים. אז יהיה בכך טעם. אם את תספרי לה את תרגישי שהיא לא באמת רואה אותך. אבל מה שקורה בפועל הוא שאת כרגע מאוכזבת, מרגישה שיש משהו מזוייף בטיפול, ואולי משחזרת חויה של תסכול. עצתי לך היא למרות כל הקושי והמשאלות, לנסות ולהעלות בפניה גם את הנושא עצמו וגם את הרגשות שלך כלפי זה שהיא לא ראתה. אולי תופתעי. מה שבטוח הוא שתצאי מהמבוי הסתום שבו את שרויה כרגע. דרור

מה דעתכם על הסרט "הסוד" שמופץ כבר זמן מה ועל הרעיון העומד מאחוריו?

מה הרעיון?

שלום לך, לא ראיתי את הסרט, אבל שמעתי מעט על הנושא המרכזי בו. אם הבנתי את הרעיון, הרי שכל עוד ממשיכים להתאמץ להשיג את המטרות שמעוניינים בהם, ולא רק מחכים שהן פשוט יקרו, אין בכך כל רע ובמקרים מסוימים זה אפילו יכול לתת תחושה חיובית. דרור

אני בטיפול לאחר אירוע מסויים שעברתי. המטפל משוחח איתי על הילדות שלי אני בן 56 והוא מדבר איתי על דברים לפני 48 שנה לא ברור לי מה הטעם או הצורך אני לא ילד בן 20 או 30 שהילדות הייתה לפני עשור או שניים עבר כבר יובל. ההורים כבר אינם בחיים ולדבר עליהם זה כמו חילול המת מבחינתי. האם המטפל שלי נוהג כשורה או שהוא פועל בדרך ייחודית אך שאינה יעילה. תודה, גדעון. סליחה על השעה המאוחרת.

בפסיכוטרפיה הקלסית מקובל לשוחח ולפתוח נושאים הקשוריםן לילדות וליחסים עם ההורים. זאת במטרה להבין ארועים משמעותיים בחיי המטופל והאם השפיעו על מצבו הנפשי הנוכחי. לא תמיד נעים לשוחח על זה לאחר שנים רבות ולפתוח "פצעים ישנים". דרך טיפול זו איננה יחודית ומקובלת מאוןד בטיפול. אם קשה לך עם זה אתה יכול לדבר על זה עם הפסיכולוג.

גדעון שלום, אני בהחלט יכול להבין את הקושי לדבר על ההורים, בכל גיל ואולי במיוחד כאשר הם אינם בחיים עוד. לעיתים מצטרפת לכך תחושה של בגידה/השמצה ללא צורך או ללא יכולת שלהם להגן על עצמם. אבל פתיחת יחסיך עם ההורים באה מתוך השקפה טיפולית שהדרך בה אתה מתנהל מול העולם כיום הושפעה רבות מיחסיך עם הדמויות הראשונות בחייך - ההורים. אין כאן ניסיון לסגור חשבון איתם, אלא להבין כיצד דרכים בהם אתה נוהג כיום מושפעות מאותה תקופה והן ברות שינוי מעצם ההכרה בכך. בכל מקרה הייתי ממליץ להעלות נושא זה בטיפול. דרור

אני מטופלת כבר שנה אצל מטפל מצויין הגענו כבר מזמן לנושא הפגיעה המינית שלי אבל לא נוח לי מולו כגבר אולי נכון לי לעבור למטפלת שתוכל גם לחבק כשצריך? אני לא מרגישה נוח בלדבר על פרטים מהפגיעה וחשבתי אולי עם אישה זה "ישתחרר". אודה על תשובה. תודה

חנית שלום, אין כלל ברור בנושא. אבל ישנן מטופלות שחוו פגיעה מינית שמרגישות נוח יותר מול אישה, ופחות מאויימות. אבל גם לעבודה עם מטפל במקרה כזה יכולה להיות השפעה ייחודית, על ידי התמודדות בחדר עם רגשות מול גברים למשל. אני לא יודע האם בחרת מטפל גבר או לא. אבל אם כן שווה לחשוב למה, ומדוע סיבה זו לא תקפה עכשיו. דרור

בת 39 ללא בן זוג האם נכון מחמת הגיל להביא ילד לעולם מתרומת זרע או להמתין לזוגוית ואז אולי לפספס את הסיכוי לאימהות?

יהודית שלום, את שואלת שאלה שלא קל לענות עליה. אבל אולי הדבר המרכזי ששווה לבדוק הוא האם את מעוניינת להביא ילד בשלב הנוכחי, גם אם הדבר אומר לגדל אותו ללא מסגרת זוגית? זו נקודה למחשבה, ובכל מקרה בעיני הנושא הזה ראוי לבדיקה מעמיקה עם עצמך, אפילו בעזרת איש מקצוע. בסך הכל זו החלטה שתלווה אותך בהמשך. לא הייתי מיייעץ להחליט החלטה חשובה שכזו מתוך לחץ, ובוודאי ללא שאת שלמה עמה ככל האפשר. דרור

יהודית שלום אני אחת הכותבות הקבועות פה ,אבל הפעם בחרתי לא להשתמש בניק הקבוע שלי בגלל הנושא,זה נושא שעדיין איני מוכנה להעלות כאן בניק הקבוע(כרגע הוא מועלה רק אצל המטפלת שלי).ו תראי אני בת 37 עם ילדה בת 7 שנולדה אחרי חצי שנה של נסיונות ולכן הסקתי שלא תהיה לנו שוב בעיה להיכנס להריון. לדאבוני הרב נוכחתי שטעיתי מאז שהיא בת 4 אנחנו מנסים ,אבל לשוא . אני אחרי 7 IVF(הפריות מבחנה) מלאים. הפרופיל ההורמונלי שלי הוא כמו של מישהי בת 42 וכבר מהטיפול השני מדברים איתי על תרומת ביצית. לכן עצתי לך אם את רוצה ילדים אל תחכי או לפחות גשי לרופא פוריות ותעשי בדיקה של פרופיל הורמונלי(מה שלא מבטיח שגם אם הוא תקין לא יצוצו בעיות אחרות). בכל מקרה בהצלחה.

עד כאן אני. שלושה ימים לא קלים עברו עלינו ביחד... מחר יהיה כאן דרור. הפורום לא בסכנת סגירה (למי ששאל/ה), רק נמשיך לחפש את הדרך. להתראות, אורנה

מה שלום ליאת? מקווה שהפורום לא עשה אותה חולה.

ואני חשבתי שאראה אותך כאן גם מחר, אורנתה?... לילה טוב, ד' (דריה:)

מקווה שראית מה שלחתי... לילה טוב ולהתראות בשבוע הבא...

אורנה יקרה מחר יש הזכרה לאחי שנהרג ומן הסתם יהיה גם ביקור בקברים של אחיותיי. כולם קבורים באותו בית עלמין אחי ושתי אחיותיי(הוא בחלקה הצבאית והן ברגילה במקומות שונים). כבר חשבתי שאצליח לחיות עם זה ואז בה המוות של אחותי לפני שנה וחצי אחרי מחלה איומה וטרף שוב את כל הקלפים. איך אשרוד את מחר אין לי מושג. ואני יודעת שהיא זמינה לי בטלפון ובמייל וזה עדיין כ"כ קשה רק המחשבה מעבירה בי רעד.

ושלא תדעו עוד צער! ותהיי חזקה! שולחת לך כוחות איריס יקרה.

איריס, זה נשמע קשה מנשוא! אח ושתי אחיות... ילדות משותפת, נעורים ובגרות שנותרו רק בזכרונותייך... אני שולחת כוח לחוות את מה שעולה ויעלה בתוכך, אורנה

צר לי יקרה , אני שולחת לך מכאן כוחות ..:-( שלא תדעו צער... ומקווה שהתחושות הקשות .. לא יפילו אותך יותר מידיי .. היי חזקה .. מחבקת אותך , ש'

מזעזע אותי לחשוב שאת שכלת את אחיך ואחיותיך , זה נשמע לי שמשפחתך הוכתה באופן נורא כפי שאת רואה, יחסים בין אחים ואחיות יכולים להיות מאד לא פשוטים, אבל כל זמן שהם חיים ניתן עוד לתקן ניחומים ובריאות ואהבה!!

החלק הכי קשה היה לשמוע את אבא שלי אומר קדיש,אם עד אז הדמעות רק מילאו את עיניי אז ברגע שהוא התחיל בקדיש ושמעתי את הרעד בקולו,לא יכולתי לדמעות. איריס

עצוב.וחסר.ואני לא יודעת אם הבנתי מה מקובל/לא מקובל מעתה. אתמול בערב, נערמו להם בשטנה מחשבות איומות.כל הדברים הנוראיים שעלולים לקרות לאהובים שלי הפכו במוחי היגע לתרחישים ממשיים.שראיתי לנגד עיני.עד כדי שהרגשתי שעליי לזוז, כדי להתנער ולהפסיק אותם. אולי זה כמו תכסיס עלוב ומיושן..שכשפחדנו מכאב של זריקה או טיפול שיניים היינו צובטים את היד כדי לא להרגיש את הכאב המפחיד הצפוי... וחיכיתי לבוא הנה שאוכל להגיד את זה ולהשאיר אותם כאן.את התרחישים...הייתי צריכה לכלוא אותם שלא יפלשו אל כולי,ולהמשיך לתפקד ולהיות נוכחת..ואז באתי וראיתי את הודעתך הטובה מאתמול על כך שתהיי כאן...ורווח לי.הרגשתי שאני יכולה להרפות וללכת לישון.אז היום חזרתי לספר.על אף שהתרחישים והמחשבות הרפו ממני היום.לא חזרו.ואני עדיין מאד עייפה.אני מרגישה כאילו אני כל הזמן "עובדת" כדי להיות. אין לי שאלה עכשיו.אבל אתמול בלילה רציתי לשאול למה עולות המחשבות האלה בלי שליטה? ואיך אפשר שלא יבואו? .....אם יש לך תשובה, וכח...זכיתי. אני מקוה שהשינוי כאן לא יהיה עצוב מדי.אתבונן בו.תודתי ואהבתי לך......איזרי כוחות כאן....

ויק ויק, אין צורך לפחד מהשינוי. אנחנו עצמנו עוד חושבים עליו, ורוצים שיהיה כאן חם ונעים, אבל גם שלם ומוחזק ומציאותי. שמחתי לקרוא שהמחשבות לא שבו היום. קרוב לוודאי שהן הניחו לך דווקא משום שאתמול הינחת להן להיות. מחשבות מטרידות הן קצת כמו המטאטאים של שוליית הקוסם... אם לא מוכנים לתת להן מקום 'וכבוד' הן מתחילות להתרבות, מארגנות 'אסיפה' בירכתי המוח, ושם מתחרות זו בזו מי תרים את הקול... 'סוד מדינה' שמור, שמגלים בטיפול קוגניטיבי, הוא שדווקא אם אומרים להן: "הו שלום, ברוכות הבאות, גם אתן מחשבות ש-ל-י, גם אתן תוצרים של מוחי... בואו נשב ביחד ותספרו לי מה קורה..." הן מתפלאות, מתרגשות מהמחווה, נשארות קצת והולכות להן לקיים אסיפה במקום אחר... אני מקווה שתמצאי נחמה בהסבר הקוגניטיבי (גירסת ראובן-מגריל) למחשבות מטרידות. הלוואי שתתני להן ולעצמך 'פשוט' ל-ה-י-ו-ת... לילה קל, אורנה

- למה בן אדם נהיה למופנם? - מה הבעיה בהפנמה? למה היא מצריכה טיפול? - ואם כן יש צורך, אז איך שוברים את השקט בחדר הטיפול? איך גורמים למטופל להעיז לשתף, ולהתקרב? - המטפלת שלי נשברה ולא מצליחה לסבול את השקט שלי, אז הטיפול הופך למין חקירה, שכל הזמן היא שואלת ואני עונה בכן ולא, דבר שאיני מחבבת אבל לא מצליחה לשנות או לשים את ידי בתוך היד המושטת ולהרגיש את החום, לא מצליחה בכלל למרות שעברו בערך שנתיים (גם היא התחילה להתיאש)!!!

שלום אנה, אני מניחה שבני-אדם נולדים עם מידה שונה של הנטייה למופנמות וביישנות, ואחר-כך באים החיים ומלמדים אותנו (במידה כזו או אחרת של אכזריות) כיצד נכון או אפשרי להתנהג... כדאי לטפל במופנמות אם היא גורמת סבל ומצוקה. אם את מופנמת מאוד מחוץ לחדר הטיפול אין כל סיבה הגיונית לצפות שתהיי אחרת בתוך חדר הטיפול. במובן זה, הטיפול שלך אותנטי, וזו התחלה טובה. אני מבינה שאת מרגישה את 'מדיניות החקירות' כפוגמת באותנטיות שלך, ועל זה כדאי להתאמץ ולדבר. אני בטוחה שאת מדברת מתוך שתיקתך, ואני מאמינה שתמצאי את הדרך. אורנה

שאלה- מהו מוות רגשי? ובעקבות מה הוא קורה?

שלום בלי ניק, הביטוי 'מוות רגשי' אינו מושג אבחנתי שניתן להתייחס אליו באופן כללי. זוהי תחושה פנימית אישית, סובייקטיבית, מעט אחרת אצל כל אחד מאיתנו. האם את/ה חווה כעת תחושה של 'מוות רגשי'? מוזמן/ת לכתוב עוד. אורנה

היי אורנה, יש לי כמה שאלות: 1. אני לא מצליחה להרפות בטיפול. אני נורא מפחדת שם, נראה לי שאני נורא מפחדת שהיא תגיע לנושא של ההתעללות, ואז אני נלחצת לפני הפגישה ומאבדת כל עניין בה. 2. מה הבעיה בלבדוק מטפלת אחרת בחפיפה עם המטפלת הנוכחית? מה הנזק שיכול להיגרם? האם חייבים להודיע לה? אני פשוט רוצה לבדוק אם הבעיה זה בקשר איתה או בכלל בי וביחס שלי לטיפול. 3. מה הנזק שיכול להיגרם מהפסקת טיפול פתאומית ע"י המטופל עצמו? מה הכי רע שיכול לקרות אם אני מחליטה פשוט להיעלם לה? 4. למה מטופל לפעמים נוטה "לרצות" את המטפל, ולא לדאוג לעצמו בתוך הטיפול עצמו? תודה לך וחג שמח

שלום -----, 1. דברי איתה על זה: על הקושי להרפות, על הפחד להינגע, על ההגנה של איבוד העניין. היי סמוכה ובטוחה - זהו הטיפול עצמו, ולא ביטול זמן. 2. מטופל יכול לפגוש את כל המטפלים בעיר, אם רצונו בכך, אבל כדאי לדבר על כך עם המטפל הנוכחי. זוהי עדות לכך שמשהו אינו מוחזק בצורה טובה בתוך הטיפול, וכדאי לנסות להבין מהו הדבר. גם זה יכול להיות ה-טיפול עצמו (במובן שתוכלי ללמוד על עצמך שיעורים חשובים לעין ערוך). 3. פסיכולוגים נוטים לחשוב שבמקום בו ישנן התנהגויות (היעלמות, התעלמות, איחור וכו') כדאי לשים מילים. מילים שיאפשרו לנו להבין וללמוד על עצמנו. אני לא יודעת מהי ההיסטוריה שלך עם היעלמות (שלך? של אחרים משמעותיים?), אבל אני מציעה להשתמש בטיפול כדי לחשוב על התשוקה הזו לברוח. 4. בטיפול פסיכודינמי נוטים לחשוב שהמטופל מחייה עם המטפל דרמה מפונטזת ששייכת במקור למקום אחר. האם את מכירה את החלק המרצה מקשרים משמעותיים אחרים? האם את רוצה להבין את זה לעומק באמצעות התשוקה לרצות את המטפלת שלך? בשמחה, אורנה

אורנה, מנסה לגשש בזהירות.. לשלוח יונה ולראות אם תם המבול, לעת עתה.. מה שלומך? רציתי לשאול אותך משהו. את חושבת שבפגישות בטיפול מתקיים מעין אבחון מתמיד..? לא מתכוונת לזה במובן שמדובר כאן לאחרונה..(של תיוגים, אבחנות וכו'), לא במובן של אבחנות בכלל למעשה, אלא יותר איסוף פרטים, ניסיון לחבר אותם לתמונה רחבה יותר, ניסיון להבין איך הצד השני חושב, איפה הוא תקוע קצת, איפה הוא אולי מפספס דברים... יותר לכיוון הזה. אני לא מצליחה לחשוב על טיפול כעל משהו נינוח, יומיומי קצת באופי שלו. אני מרגישה מחוייבת (כן, ממש מחוייבת) לספק את כל הפרטים שאני יכולה למטפלת כדי שתצליח לראות את התמונה כולה. לא לגרום לעיכוב שיהיה באשמתי.. לי זה נחווה כמו אבחון מתמיד... לא באספקט המלחיץ של העניין, אלא במחוייבות שלי לומר ולהראות כמה שאני יכולה, מבלי לתת לדברים כמו אגו, מבוכה, פחד, או אפילו סתם רצון שלי לעשות מה שבא לי, לעכב את העניין. מה אני *רוצה* לומר/לא לומר זו גם שאלה שאני מתייחסת אליה לפני שאני מדברת, כמובן, אבל בשורה התחתונה תחושת המחוייבות לוקחת. כאילו זה תפקידי בכח- לדבר, לספר, לספק פרטים. מרגישה שאני עסוקה מדיי ב"מה נכון לעשות", במה יקדם יותר/פחות..שזה מקבל מקום חשוב מדיי בשיקולים שלי.. בטוח אפשר להסתכל על זה גם אחרת... מה את אומרת, אורנה? אפשר? :-) מקווה שהחג עובר בנעימים, לילך.

אורנה, במסך שלי את נשמעת עייפה קצת, ועוד יש דרך עד ללילה טוב שלמעלה.. אני מוכנה לוותר על תשובה, אם אין לך כוח ליל מנוחה (ממש עוד קצת) ל.

צדיקה שכמותך!

לילך יקירתי, עייפה? אני?? פעם מזמן, כשהייתי סטודנטית לפסיכולוגיה קלינית, קראתי מאמר קצר ומקסים שדיבר על פגישה טיפולית בתור שיחה. 'סתם' שיחה. הייתי מופתעת. 'סתם' שיחה? בלי לחשוב כל הזמן על הסבר פסיכודינמי, לשלול אותו ולהמציא אחר במקומו? בלי לדעת לאן הולכים? בלי להרגיש בטוחה? ובכן כן. לומדים הרבה מאוד מחשבות סדורות, על-מנת לוותר עליהן, לסמוך על כך שאני זוכרת אותן מתוך שכחה. אני חושבת שזה אפשרי, בוודאי שזו זכותה המלאה של המטופלת להניח את ההגה בידים אחרות. אבל חשוב מזה, כרגע כך את מתקשרת - מתוך חשיבה מאומצת וזהירה. לכן כך הוא הטיפול שלך, נכון לעכשיו, וזה בסדר... הלא לא היינו רוצות שלטיפול שלך תבוא מישהי אחרת, מישהי שבינתיים אינה את... לילה טוב ורך, אורנה

שולחת חיוך קצת סמוק.. (תודה שענית :-) תשובה יפה כתבת לי.. מעוררת מחשבה תודה גם עליה :-) לילך

כמה מחשבות שגיבשנו ביחד: מטרת הפורום היא לייעץ ולענות לשאלות הקשורות בפסיכולוגיה קלינית ובטיפול פסיכולוגי. לאחרונה התמעטו שאלות אלה, ומרבית העיסוק של מנהלי הפורום מופנה להתמודדות עם יחסים פנימיים בפורום (בין חברי הפורום לבין עצמם ובין חברי הפורום למנהלים). בעוד הקשר והיחסים הפנימיים מהווים נושא מרכזי בטיפול פסיכולוגי, בפורום אינטרנטי קשה מאוד לעסוק בכך בצורה מספקת. זה המקום להזכיר שהפורום אינו מעניק טיפול פסיכולוגי ואינו יכול לתת מענה טיפולי או תחליף לטיפול. בוודאי שאינו מקום המגיש שירות חירום. לצערנו, בשבועות האחרונים נפגעה מאוד יכולתנו לתת מענה לשאלות התואמות את אופיו המקורי של הפורום. אנחנו שוקלים אפשרויות טכניות שונות ברצינות רבה, ומתוך הבנת השלכותיהן השונות. לעת עתה, נתייחס רק לשאלות הקשורות לתחום עיסוקו המקורי של הפורום, ואנו ממליצים גם לכם להימנע מהערות אישיות (בוודאי עוינות). אורנה, דרור וליאת

שלום אורנה, כאחת שחוותה פגיעה כה רצינית פעם מפורום (לא זה הנוכחי), ובהמשך לפגיעה משום מה היה בי הצורך להבין יותר את מקור הפגיעה, מדוע, היכן ולמה, התחלתי להתעניין, להתבונן,לחקור, לקרוא (ממש כמו סוציולוג), לתת תמיכה אמפטית, הכוונה מתוך נסיון חיים שלי והכל, והכל רק מתוך כוונה טובה גרידא. מאז הפגיעה שלי בפורום, היה בי רצון להזיז משהו, לשנות משהו בטרנד החדש שעלה חדשות לבקרים, בדבר מתן יעוץ והכוון דרך האינטרנט. אני שאלתי את עצמי שאלות רבות (שעדיין אין תשובה לכולן), מהם הגבולות שצריך להציב במתכונת הזו שעלתה בעידן החדש והטכנולוגי. היכן זה מתחיל והיכן נגמר, מהם הקווים הברורים, העמדה העקבית והנחושה שצריכה להיות כעמוד תווך שבאים, הן כמשתתף(כמבקשה השרות) והן, כעמדתה, וגישתה של ניהול הפורום. כל זמן כל שעידן עזרה ומתן תמיכה אינטרנטית נמצא עדיין בחיתולה, כך אנחנו יחד אתכם בשיטת ניסוי וטעייה לומדים ומגששים את דרכינו, במינימום נזקים. זה ממש לא קל, בלשון המעטה, בייחוד שמדובר בעיסוק רגיש מאוד שמנהלים אותו אנשי בריאות הנפש. ואני תוהה בכלל אם כל המלחמה הזו שווה את זה...כלומר: לא כל מלחמה (וזו מלחמה בעיני), צריכים לנצח, ולעיתים אולי כדאי "להיכנע", להניח לדבר, שלא נראה כי הציפיות יהיו לעולם מתואמות, ולו מהסיבה הפשוטה שהאינטרנט אינו יכול לספק את מה שניתן לקבל במציאות. וזאת כבר כולנו יודעים ואינני מחדשת בכך דבר. אבל אנשים מטבעם שוכחים, קל ונוח לשים את זה בצד ולגשת לזמינות ולנוחות ולמהירות האינפורמציה שהאינטרנט מספק. אני חושבת שכל מה שקשור בעזרה נפשית/ ייעוץ או בכלל כל מה שנוגע בנפש שלנו, מצריך סבלנות, אורך רוח ואיפוק, הבניית תהליכים והפנמתם וכו'...כל אלו עומדים בסתירה מוחלטת לערכי האינטרנט. לכן, גם לדעתי לעולם לא תהיה הלימה כזו שתספק את כל הצדדים ואת כולם. הרצון אולי הסמוי, לאפשר מעין דו- שיח קבוצתי אינו ריאלי לכאן. לא ניתן לעולם למנוע אי- אילו בקשות ולענות למצבי חירום, מצבים בהם זקוק הפרט למשהו יותר מכיל ומקיף...עולה פה הרבה חוסר אונים, ייאוש בנסיון לעזור "ולא" לעזור, איך לתת בלי למשוך את המשוכה יותר מדי..וואו..מצב מורכב מאוד, רק התעייפתי מלחשוב על זה, אני מתארת לעצמי את התסכול ו/הלבטים שלכם. אין לי מושג מה אני הייתי עושה במקומכם, אולי הייתי סוגרת את הפורום לשאלות ותשובות בלבד, אשר עובר את סינונכם קודם. אני משערת כי זה אולי יצריך יותר עבודה מצידכם (אני לא יודעת) אבל לדעתי זו תהא מתכונת יותר בריאה בעסוק מצבים שלא תמיד "בריאים" "ונורמלים". בהצלחה

הודעתי היתה במקום והתפרצתי לדלת פתוחה, בכל זאת ביקשת לעלות הודעות שעוסקות בעיסוק המקורי של הפורום (טיפול נפשי/ פסיכולוגיה), וייתכן כי התבלבלתי. מה נכלל בעיסוק המקורי של הפורום, ואם לנו יש יד ורגל בדבר שיתוף וקבלת החלטות ניהוליות/ טכניות יחד אתכם. אם לא, אז סליחה מראש, טעיתי, קורה. ואגב, אני אישית חושבת שמיציתי את המתכונת הנוכחית של פורום פתוח לכל מאין דבעי. תודה

כמובן שהמדיום האינטרנטי מוגבל מחד, כיוון של"פציינט" אין פנים, ואפילו לא מקפידים על שם משתמש קבוע, שזה דבר מאד מאד בעייתי פה בפורום הזה, מצד שני, האינטרנט מאפשר ואנשים לחשוף את סודותיהם הכמוסים ביותר "בחשכה" הזאת הבעיה היא אם יש מישהו שמחזיק פנס ולוקח אחריות על התהליך המסוכן הזה כי אנשים פה יכולים להיפגע עד עומק נשמתם, דווקא בגלל שהאמינו ב"אנונימיות" של האינטרנט במקביל, וזה לא סוד, יש תופעה של טרוליות שמופיעה בכל מיני צורות. היא יכולה גם להיות מצידו של משתתף "נכבד בפורום" עם כוונות סמויות את כל האינפורמציה הזאת מנהלי הפורום בודאי ידעו והכירו היטב לפני שהחליטו על מבנה הפורום הזה, ואתם בעצמכם כתבתם שהיו פה הרבה דיונים בנושא ואם הם לא הצליחו למנוע מה שקרה פה זה לגמרי באחריותם איריס ניסתה לעשות גישור. גישור זה תמיד א ב בכל פורום, אינרנטי או לא אאבל זה דורש גישה לא שיפוטית ולא אינטרסנטית, אשר כנראה חסרה בפורום הזה

לדעתי הפורום הזה נותן חופש ביטוי רחב. צר לי שנמחקו הודעות מסויימות אבל אם לדעת המנהלים הן פגעו למשל- פרסום פרטים אישיים של אחת המשתתפות אז אוקיי (גם בעיניי זה עבר את הטעם הטוב אבל מדובר פה במקרה מיוחד של מישהי שמעבירה כאן אנשים על דעתם ולצערי הרב היא הביאה זאת על עצמה). מכל מקום זה נתון לשיקול דעתם של מנהלי הפורום. ניתן אולי לצנזר דברים מסויימים בתוכן ההודעה ולא למחוק לגמרי. ראיתי פורומים מסויימים שעושים את זה ואז מנהלי הפורום נמנעים מלמחוק עצים שלמים עם הודעות שלא ראויות למחיקה. בכל אופן- אני אוהבת את הפורום הזה ואת התומכים כאן. ו..........לא משעמם פה!

אם היא "העבירה אנשים על דעתם" אז "היא הביאה על עצמה את זה" האם אני אחראית למצבה הנפשי, או יותר חשוב, האם היא זו שאחראית על ""זה" שלי?? הרי היא זאת שמתלוננת כל הזמן על זה ש"אני" מדומיינת!!! שאני לא רוצה ללכת לטיפול!!!! הקיצר, חברה, הגברת עוד לא גמרה לזמום. היא עוד משוכנעת ש"צדקתה" עוד לא יצאה לאור. ו"צדקתה" תוכח רק כשאהיה שוב מאושפזת. אז הפרום הזה לךא עמד בשום אתגר, לא גייס את כוחותיו לדיונים מעמיקים בשעת מעשה, אלא רק אחר כך, ושתינו יצאנו מאד מאד מאד נפגעות. האם יש להם איזשהי אחריות מקצועית על "החמרת המצב"??? הרי הם הפיגנו "ריחוק קליני" שכמעט שכנע אותי שהם באמת מטפלים!.. אם היו מרסנים אותה קצת ומעדים פה דברים על עומדם עם קצת טעם טוב, אולי היו עוזרים לה, והייתי יוצאת מפה בשקט. עכשיו שתינו צועקות!!!

לדעתי הפורום הזה נותן חופש ביטוי רחב. צר לי שנמחקו הודעות מסויימות אבל אם לדעת המנהלים הן פגעו למשל- פרסום פרטים אישיים של אחת המשתתפות אז אוקיי (גם בעיניי זה עבר את הטעם הטוב אבל מדובר פה במקרה מיוחד של מישהי שמעבירה כאן אנשים על דעתם ולצערי הרב היא הביאה זאת על עצמה). מכל מקום זה נתון לשיקול דעתם של מנהלי הפורום. ניתן אולי לצנזר דברים מסויימים בתוכן ההודעה ולא למחוק לגמרי. ראיתי פורומים מסויימים שעושים את זה ואז מנהלי הפורום נמנעים מלמחוק עצים שלמים עם הודעות שלא ראויות למחיקה. בכל אופן- אני אוהבת את הפורום הזה ואת התומכים כאן. ו..........לא משעמם פה!

חופש ביטוי זה טוב ויפה אבל הוא לא צריך לבוא לפני אתיות ומוסר. היא אפשר לבוא ולומר כל מה שעולה על רוחנו ולירות מהמותן דברים לכל עבר. אני לא מנסה להזיז את משב הרוח לפה או לשם, אבל פורום שו"ת מאפשר סינון וצנזורה לכיוון היותר נכון. לא אישית זה לא משנה מה יוחלט בסוף, ניתן לומר שעברתי ביה"ס שלם בפורום ונוכחתי לגלות שעם ההזדמנות שמקנה העידן הטכנולוגי ועל כל יתרונותיו, הוא יוצר פתח "לצרות" נוספות וחדשות שלא היו מתקיימות אילולא, הפורומים. ייתכן כי אני אקומם כאן את מנהלי הפורום, אבל מה עשינו לפני עידן האינטרנט?! לא הסתדנו?! אני שואלת לעיתים, לטובת מי זה עובד יותר? עבור המטופלים, השואלים או מנהלי הפורום. את מי זה משרת טוב יותר?! אני יודעת שבזמנו שניגשתי לראשונה להתייעצות פורומית, הייתי "בתולה" פורומים ולא ידעתי את הסכנות הכרוכות בזה. ואני משערת גם כי אילולא היה מתאפשר לי לפנות בדרך הזו, בדרך האינטרנטית, ייתכן והייתי מוצאת משאבים וכוחות להתמודד עם התלבטות/ בעיה/ שאלה בדרך אולי יותר נכונה ובריאה וחוזרת למקורות, או שבמקרה הטוב (אצלי), ריבוי התגובות והדיעות אינם היו מבלבלים אותי יותר והייתי חוזרת לשמוע את קולי הפרטי והאישי שלי. הלוואי שכולנו נגדל, נשכיל ללמוד את השיעור ואולי נפיק מכך תועלת להבא, בדרך ההתמודדות של כל אחד ואחת.

למנהלים- האם נשקלת גם האפשרות לסגור את הפורום? מאחת שפורומים הם חייה

/

אורנה/דרור /ליאת היקרים זה מה שביקשתי שתעשו כבר מראש השנה כשהתחילה פה המהומה, ביקשתי שתהיה מין מסננת ראשונית על מה שמפורסם בפורום. אבל אתם מנהלים יקרים רציתם לתת דרור לחופש הביטוי,אז זאת התוצאה. אז אני שמחה על המהלך,ישר כח. איריס.

נו, אז מתי הפורום ייסגר?

רעיון מעולה, אל תשברו יש הרבה חברי פורום מאחוריכם. ובבקשה תשמרו על הגבול הזה בעקשות גם אחרי שהסופה הזאת תעבור בתקווה שהפורום יחזור להיות מה שהיה פעם- חם, תומך ובית נעים להכנס ולשהות בו. דנה

מה קורה כשנוצר קשר רגשי למטפל, פותחים את הנושא מדברים עליו, מלבנים אותו , האם הוא מסתיים? או גווע מאליו? תודה.

שלום רעיה, קשר רגשי עם המטפל הוא חלק בלתי נפרד מטיפול פסיכולוגי (למעשה, אפשר לחשוב עליו בתור מרכז הטיפול), אך אני מבינה שאת מתכוונת לאיכות רגשית הנחווית בעיניך בלתי מתאימה. בוודאי שפותחים את הנושא, בוודאי שמדברים עליו עם המטפל. הרשי לעצמך ללמוד על עצמך דרך האופן בו הקשר הטיפולי יתפתח בעקבות זאת. אורנה

היי אני בת 35. עובדת בקלדנות. השעון הביולוגי שלי מתקתק. אני רוצה דירה קטנה כדי שתהיה לי משענת אם לא אצליח בנישואיי. השאלה היא האם לעבוד כשנתיים-שלוש ולקנות דירה או ללכת ללמוד מקצוע מעניין שגם הוא שנתיים-שלוש, ואז אני אהיה כבר בת 38! מה דעתכם?

מירב, את חושבת שמלעבוד שנתיים שלוש אפשר לקנות דירה??? אני לא בטוחה. אני הייתי משקיעה במקצוע מעניין, שייתן סיפוק וכיף להתעורר בבוקר, ורצוי גם מכניס כסף..., אז תהיי בת 38,אבל יהיה לך כיף לקום בבוקר, ותחסכי כמה כסף שתוכלי, דירה אפשר לקנות גם בגיל 45, ואז מרווחים גם מקצוע ,וסיפוק וגם דירה. אבל ללמוד בגיל 45 זה קצת יותר קשה,ולהתקבל לעבודות בגיל כזה זה גם לא כל כך פשוט. , דירה זה לא פיתרון אם לא מצליחים בזוגיות. ואם את נשואה,אז אפשר לקנות ביחד,ואחר כך נשאר לך חצי. כמובן שעדיף לבחור בן זוג שנראה לך שאיתו תוכלי להנות ולבנות בית ביחד. אני חושבת,שמה שעוזר לנו כשהנישואין מתגלים כלא טובים, זה העובדה שיש לנו מקצוע,ואנו לא תלויים באף אחד שיממן אותנו ויפרנס אותנו. זה עוזר לביטחון העצמי,והכלכלי. תחשבי על זה.

שלום מירב, החיים של כולנו... הם חיפוש הדרך שלנו להרגיש מאושרים, אותנטיים, חיים... ולכל אחד הדרך שלו - יש המתמקדים בהשגת ביטחון כלכלי, יש המוכנים לוויתורים כלכליים על-מנת להתרגש (אלו הן רק שתי דוגמאות העולות מדברייך), וכמובן שיש עוד גירסאות ווריאציות כמספר בני-האדם שאת רואה סביבך... כך שאת בוודאי מבינה שאני לא יכולה לדעת בשבילך האם חשובה יותר הדירה או המקצוע - את תצטרכי לגלות זאת בעצמך. ואם תוכלי לפרגן את זה לעצמך - אולי לא לבד אלא בליווי של טיפול בהצלחה בכל (הלוואי שיהיו לך דירה, נישואים ומקצוע מלהיבים!), אורנה

לא מחובר לעצמי כאילו לא מכיר את עצמי.וגם הדכאון.התרופות.והחיים המהירים.מה עושים כבר .אשמח להיות אם מישהו פה בקשר.שירשום לי אימל ואני יחזור

שלום מני, צר לי לשמוע שיום ההולדת היה עצוב. אני מקווה שתמצא אצלנו קרבה ואהדה, אך אם אתה חושק בחברים לעט כדאי שתוסיף גם כתובת דוא"ל פעילה. שנה נהדרת עד יום ההולדת הבא, אורנה

בוקר טוב, אורנתה?... מה לעשות, זה צובט... מה יהיה, אורנה? חייבת להיגמל... אף אחד לא מבין? נפלא... SEE YOU... סתם אני...

מה צובט אותך ואיזה גמילה .אולי אנו באותו מצב

הי דני, לא חושבת שאנחנו נמצאים באותו מצב. לפחות מקווה שלא... :-) רק טיפש היה נכנס למצב אליו אני נקלעתי... זה היה סתם מצב רוח של בוקר אחרי לילה רע. כלום לא צובט עכשיו. ואורנה, מתנצלת על מקודם. זה בסדר אם תמחקי... יום נפלא, דריה

ליאת, ממך דווקא התרשמתי שאת מקצועית, אמפתית והגונה לכן אני פונה בעיקר אליך, אם כי אני מבקשת גם מאורנה תגובה הפורום נותן במה להשתלחות בי שבהחלט מפרה את כל התנאים המופיעים בחוק של הטרדה מאיימת ברשת, שאני משוכנעת שיש לכם טיפה מידע עליו, אם לא אעביר לכם קישור לא זאת אף זאת, שהדבר נעשה מזה למעלה משבועיים, בצורה שיטתית ו ב מ ו ד ע פחות ופחות משתמשים קבועים בפורום מאמינים לגרסה ה"אובייקטיבית" שאתם מציגים, ומבקשים תשובות אני יודעת שהתשובות אינן קלות, אבל יפה שעה אחת קודם כי הנזק מצטבר הילה

לחזור בתשובה מן המהלך המזיק הזה ולצאת עם מכתב התנצלות בהיר, שמביע עמדה התואמת את החוק שהזכרתי לעיל ואת חוק "כבוד האדם וחירותו", כי על זה בעצם מדובר כל המאמצים שהגברת המדוברת עושה כאן בפורום זה ובפורומים רבים אחרים, מכוונים למטרה אחת להוקיע אותי ב ת ו ך ה מ ש פ ח ה ש ל י כ"חולת נפש" על מנת להביא לאשפוזי הנוסף אני נגד אשפוזים כפויים ולא מייחלת זאת אפילו לאשה שרודפת אותי עד חורמה ידוע לכם היטב שמדובר באשה עם הפרעה אובססיבית קשה ונטיה לפגיעה עצמית שהיא איכשהו עושה לה "טרנספורמציה" או "סובלימציה" על ידי רדיפתי ופגיעות חוזרות ונשנות בזכותי לפרטיות, לקשר נורמלי עם אימי אוחי, ולחיות את חיי כקצוני. עם זה אתם משתפים פעולה???

עצובה כל כך לא יודעת לאן לנתב את העצב, נעה מעצב תהומי לכעס חייתי, אני בטיפול ובימים האחרונים חושבת על המטפל המון ולעיתים ברגעים כאלה פשוט בא לי להתקשר אליו רק כדי לדעת שעוד מישהו מלבדי יודע עד כמה רוצה לברוח מעצמי. הייתי רוצה למות אבל לא מתאבדת בגלל רגשות אשם כבדים של מה יהיה עם אלו שיבכו את מותי. רוצה כל כך להרגיש מאושרת מנסה להפוך את חוסר האונים לאונים אך כלו כוחותי ואין מי שיצליח לגבור על תחושות אלו, די למילים פשוט עייפה.

אולי נרדמת כבר ואת נחה בחלומך והוא לוקח אותך למחוזות השלום והשלווה אני כאן

שלום דנה, העצב שלך בהחלט עובר... וגם הייאוש והעייפות. את יודעת, אני חושבת שטוב שחשבת על המטפל שלך ברגעים קשים. זהו ביטוי לכך שלקשר הטיפולי יש נוכחות בתוך נפשך. זה חשוב, משום שזה אומר שאי שם מתחת לייאוש ולעייפות, מתנהל תהליך של חיפוש. חיפוש הדרך האישית שלך להיות גדולה וחזקה, ושמחה... אז חזקי ואמצי, וסבלנות - בסדר? אורנה

האם קושי בקבלת החלטות, אי שקט תמידי, וחוסר שביעות רצון מכל היבט בחיים, מצריך לשקול שימוש בתרופות פסיכיאטריות?

שלום שירי, זוהי שאלה שאין עליה תשובה כללית. היא תלויה במגוון משתנים אישיים, כמו מידת המצוקה הסובייקטיבית שאת חשה, האם סוג ורמת הסימפטומים תואמים לאבחנה פסיכיאטרית וכן הלאה. נושאים אלה יוכלו להתברר בשיחה עם פסיכיאטר. בנוסף, חשוב לי להזכיר את האפשרות להיעזר בטיפול פסיכולוגי. הבעיות שתיארת מעוררות מחשבה שהן טיפול דינמי והן טיפול קוגניטיבי ייוכלו לסייע. בהצלחה, אורנה