פורום פסיכולוגיה קלינית

אולי שמישהו יגיד לי איך להפסיק למות ולהתחיל לחיות? הטיפול לא עוזר והכל נורא קשה.....

שלום לך, אין כמובן תשובה פשוטה לבקשה שלך. במיוחד שאני לא יודע עלייך ממש. אבל באופן כללי, אני מניח שעבורך תחושת המוות, העיסוק בו, אפילו במידה מסויימת הרצון להרגיש לא חיה, נותן לך משהו. מה זה המשהו הזה, למה הוא עדיף עבורך על תחושת החיים, זה משהו שבטיפול צריך לתת לו מקום. שתפסיקי לרצות להיות מיואשת. דרור

האם אפשר לפנות למייל שלך? או לטלפון המופיע בכרטיס?

ר. שלום, את בהחלט מוזמנת לפנות אליי או למייל האישי, או לטלפון המופיע בכרטיס אם את מעדיפה. דרור

איך מסבירים לילד בן 9 שלגעת באופן מיני מדי באחותו בת ה 7 זה אסור בלי לפגוע בו. כבר דיברנו על זה הוא פשוט נוגע בה באופן מיני עד כדי כך שאני ובעלי חוששים אם הם משחקים יחדיו בחדר. כשאני אומרת באופן מיני הכוונה היא לכך שהוא מציע לה להתפשט ומציע לה מתנות במידה והיא תענה לבקשות שלו, הוא מציע לה לגעת בו ושהוא יגע בה במקומות מוצנעים. אלו דברים שהיא שהיא סיפרה לנו בדרכה. אנו חוששים לה ולו. עזרה בבקשה. תודה נורית ואלדד

חלק מן הילדים הצעירים שפוגעים מינית היו חשופים בעצמם לפגיעה מינית. טווח הגיל של הילדים הפוגעים הוא רחב, החל בגיל הגן וכלה במתבגרים. לכו לעזרה דחוף

אקטינג אאוט לאביוז!!!!

לכל ההמומים המודאגים והדוחפים - שתו בבקשה כוס מים אם זכרוני אינו בוגד בי גם אנחנו שיחקנו ברופא ואחות וכו' וכיו"ב. זה לא נבע מהתעללות קודמת בנו. סתם סקרנות טבעית ובריאה, מהולה ברצון לעשות דוקא את מה שאסור וכו' וכו'.. מצד שני לא הייתי ממליץ להתעלם. השיטה הישנה והטובה של "קלפים על השולחן" תעבוד גם כאן. כמובן בעדינות המתחיבת (התרשמתי מנוסח ההודעה שהיא ישנה בשפע.).

אם זכרוני אינו בוגד בי שיחקנו רופא וחולה בגיל הגן לא? ולא בגיל המדובר

הי נורית. גם אני הייתי מודאגת במקומך, אבל מצד שני זה שהוא לא דואג להסתיר את התנהגותו מראה כי אין הוא פוחד/ מבין שזה לא מתאים. אני הייתי בודקת יותר את נושא הגבולות בבית בכלל. אם גבול כזה אינו נתפס אצלו כגבול, איזה עוד גבולות לא ברורים / מוגדרים בביתכם שלא בהכרח מתמקדים בנושא המיני . כמו כן, האם יכול להיות שהם עדים לכל מני פעולות מניות במקומות אחרים כמו: אינטרנט (ששם כמו פה, הכל די פרוץ וזו הסיבה שהוצאנו את המחשב למרחב משותף בבית). לא הצלחתי להבין מדבריך האם בנך יכול להסביר התנהגות זו ? (האם מישהו נגע בו באותו האופן? האם ראה את זה?...) צריך לזכור שנראה כאילו גם בתך "משתפת" פעולה ...החשש מצודק...אני במקומך הייתי פונה להתייעצות עמוקה ומקיפה יותר ולא דרך האינטרנט אלא בעזרת איש מקצוע שאפשר לשבת ולנהל שיחה כמו שצריך.. מקווה שתמצאי דרך להפסיק ולהבין התנהגות זו ניבה

נורית שלום, התנהגות של סקרנות מינית, גם בין אחים היא טבעית. אולם בגיל אותו את מתארת היא אינה תואמת, לפחות לא כאשר נעשית בגלוי. אני לא יודע מה הסיבה לכך, והייתי ממליץ להיזהר עם השערות בנוגע למקור ההתנהגות הזו. אבל גם לא הייתי מאפשר לה להימשך. ראשית נסו לדבר איתו. להבין מדוע אחרי שהבהרתם לו שזה אסור הוא ממשיך. בכל מקרה הייתי ממליץ גם על פנייה לפסיכולוג קליני של הילד, למספר מפגשים והתייעצות. גם עבור הבן ואולי בהמשך גם עבור הבת, לבדוק האם היא נפגעה באיזושהי צורה הדורשת התייחסות. טוב שאתם עירניים לכך, אל תזניחו. דרור

חיים שלמים שמרתי הכל בבטן ונמאס לי כבר אני לא יכולה יותר אני רוצה שיהיה בנאדם אחד אפילו בעולם הזה שיהיה אכפת לו ממני ושאני אוכל לדבר איתו אבל אין אחד כזה מה חטאתי שנגזרו עליי חיים מגעילים כאלה..שנים אני זועקת לעזרה ואף אחד לא שומע כולם מתעלמים כאילו אני אוויר! ואני לא יכולה ללכת לפסיכולוג מכמה סיבות ההורים שלי בחיים לא יבינו את זה ולא יתנו לי לפני זה הם יזרקו אותי מהבית דבר שני אין לי כסף דבר שלישי מרוב שנסגרתי בתוך עצמי לא נראה לי שאני יצליח להיפתח למישהו... בחים לא דאגו לי בחים לא היה למישהו אכפת ממני ואני לא עשיתי רע לאף אחד וכל מה שעברתי ואני עדיין עוברת זה הורס אותי לגמריי לא מספיק כל זה עוד אין לי את מי לשתף וממי לקבל קצת חום ואהבה..חיבוק אוהב..משהוווו אתם לא חייבים להגיב...אני כבר רגילה ללבד הזה ...סתם התפרקתי(לא שזה עוזר לי במשהו) פשוט הייתי חייבת...נמאס לי מההרגשה הזאת..נמאס לי לבכות..נמאס לי להיות במצב כזה...אני רוצה להיות מאושרתתתתתת וזה כל כך בלתי אפשרי... ):

בת כמה את אם אפשר לשאול?

אני בת 17..וזה אמור להיות הגיל הכי יפה כמו שכולם אומרים כולם נהנים שמחים ואני מסתכלת על עצמי אני רק בתוך הדיכאונות האלה הצרות האלה למה כל זה מגיע לי למההההההה ...ויש כאב שגם הזמן לא מרפא..קשה לשכוח דברים וללמוד לחיות איתם גם אי אפשר...למה אין תחנת בניים למה זה או חיים או מוות..למה כל זה היה צריך לקרות דווקא לי :-( אני מרגישה אבודה כבר...כל כך לבד בעולם הזה...אין לי סיבה אחת אפילו לחייך...

השיבה אל הילדות כיצד תחזיר לעצמך את הילד הפנימי ותגונן עליו מאת: ג'ון בראדשו על הספר "שלושה דברים מזדקרים מיד לעין בבואנו לדון בילד הפנימי", אומר ג'ון בראדשו, מחבר הספר 'השיבה אל הילדות'. "המהירות בה משתנים האנשים ברגע שהם מתחילים לעבד את התחושות של הילד הפנימי; עומק השינוי; והכוח הנפשי והיצירתיות שהם תוצאה ישירה של ריפוי הפצעים מן העבר. תחילה אנו רואים את העולם בעיניים של ילד קטן. ילד פנימי זה נשאר בתוכנו כל חיינו ואין זה משנה כמה 'התבגרנו'. אם הילד הפגיע שבנו ננטש, נפגע או נזנח, הרי שהכאב, הצער והכעס ממשיכים לחיות בקרבנו. אני מאמין שהילד הפנימי שנזנח ונפגע בעבר הוא המקור העיקרי לכל האומללות האנושית." המשתתפים בסדנאות של בראדשו בארצות-הברית סובלים מבעיות חוזרות ונשנות - התמכרות, דיכאון, יחסי אנוש פגומים, חוסר שביעות רצון כרוני - למרות מאמציהם הנחושים לפותרן. הסדנה, שעיקריה מובאים בספר זה, מציעה התנסות מתקנת, מתחקה על מקורן של הבעיות הללו ומציעה הזדמנות, תרתי משמע, לגדול ולהתגבר שנית. ג'ון בראדשו התנסה אישית בכל מה שהוא מתאר בספר זה. הוא נולד ביוסטון, טקסס, למשפחה הרוסה. אביו האלכוהוליסט נטש את המשפחה בהיותו ילד קטן. בראדשו עצמו הפך לסיפור הצלחה אקדמי. הוא השלים את לימודיו בקנדה והוא בעל שלושה תארים מאוניברסיטת טורונטו. בעשרים השנים האחרונות עבד בראדשו כיועץ פסיכולוגי, תיאולוגי, יועץ ניהולי ואיש ציבור. הוא אחת מן הדמויות המובילות בתחום השיקום של משפחות הרוסות. עם סיום ספרו זה החל להפיק סדרת טלוויזיה בנושא הילד הפנימי. בסדרת הטלוויזיה שלו ובספרו רב-המכר "המשפחה והבושה הכובלת", הרעיד ג'ון בראדשו מיתר בלבם של המונים ושינה את חייהם. עכשיו בספרו "השיבה אל הילדות", הוא מציג תמצית עבודתו רבת-העוצמה בנושא הילד הפנימי. ספר זה נכתב על מנת לעזור לנו להשתחרר מכבלי השעבוד ההרסניים של העבר ולעורר את פוטנציאל הריפוי החבוי עמוק בנשמתנו.

שלום, תודה על ההמלצה. ישנם דרכים רבות לחזור אל הילדות. ויש חשיבות בזה, כל עוד ישנו קישור לחוויות הכאן ועכשיו. בחלק גדול מהטיפולים ישנו הניסיון לשלב ולהביא לשינוי דרך כך. דרור

אני בת 46 גרושה עם שני ילדים (12 ו9) הכרתי לפני חצי שנה בחור צעיר בן 33 רווק התאהבנו. הוא בא אלי הבייתה והילדים מתייחסים אליו כמו אל אח גדול ואני מרגישה כמו אמא לשלושה אך אני מאוד אוהבת אותו האם אפשר לגשר על פער הגילאים או פשוט למצוא איש בגילי? מעבר לזה ישנם גם פערים בחשיבה ובהתנהלות הוא עדיין מחפש בילויים האופיינים לגילו ואני לא מסתדרת עם החברה הצעירים שלו ואף נמנעת לעיתים מלהצטרף אליו לפאבים שהם נפגשים.

לאהבה אין גיל, לצורך ונסיון לעומת זה יש.....

רותי שלום, שאלת הגיל בעיני היא הפחות משמעותית במקרה שלך, למרות שיש לה משקל. ישנם אנשים בגילאים שונים המוצאים שפה משותפת ומייסדים קשר ביניהם. לא ברור לי מדברייך האם מצאתם שפה שכזו. האם הפערים שביניכם רבים יותר מהחלקים המשותפים. נשמע שהוא מספק עבורך משהו ואת עבורו, למשל מישהו לטפל בו, ולהיפך. אבל האם אתם מצליחים ליצור גם משהו זוגי לצד זה? זו השאלה המרכזית בעיני ולא שאלת הגיל. עליה ניתן להתגבר. דרור

עברתי תקיפה מינית כשהייתי נערה. יש לי עד היום בעיות מיניות בזוגיות מעולם לא הייתי בטיפול פסיכולוגי אני שוקלת ללכת לטיפול בסרוגייט האם שמעתם על יעילות הטיפול במקרים של טראומות מיניות האם זה יכול "לשחרר" את הכאב?

הסכנה הגדולה ביותר במצבי לחץ טראומטיים היא תחושת חוסר האונים מול האיום, העלולה להפוך לתחושה פנימית כרונית של שרירותיות וחוסר אונים שחוזרת ומציפה את האדם. במהלך ההחלמה הטבעי האדם נאבק בהשתלטות של תחושת חוסר האונים הכרונית כאשר הוא חש את עצמו מתמודד ושולט על גורלו ועל עצמו. הוא משקם את פיסת החוקיות בחייו ובעולם והוא משקם את יכולתו להעניק להם משמעות גם לאחר הטראומה. ההתמודדות מונעת את ההרס הפנימי הבא בגלל הטראומה. הטיפול נועד לסייע לתהליך ההחלמה הטבעי: שמירה על שיווי משקל, סדר פנימי, יציבות ובניית זהות אישית מאוחדת. המטפל מתמקד באמצעים לתיקון החלקים שבהם ההתמודדות נכשלת או אינה מספקת, כשהוא נשען על החלקים המתפקדים ועידודם. המטפל מסייע בשמירה על חוקיות ואף יצירת חוקיות חדשה שתסייע בתכנון התמודדות פעילה וביצועה.

מרכז הסיוע לנפגעות אונס ותקיפה מינית ירושלים 'הצגה חוזרת' - חוויה מחודשת של הטראומה בתוך יחסי הטיפול בנפגעות גילוי עריות, יעלה לבבי מתקציר ההרצאה הושמטו התאורים הקלינים על מנת להגן על פרטיות המטופלות, דבר שיצר קטיעות בגוף הטקסט, ועל כך התנצלותי.. בסיום הוספתי חלק שעוסק בשחזור הטראומה בתוך הקשר ותפקידו הבונה בתוך הטיפול. היום אני באה לדבר על זעם ורוע. לא הרוע שהתקיים במציאות של כל ילדה נפגעת גילוי עריות שגילויי הרוע והתוקפנות של המתעלל נצרבו בגופה ונפשה. אני באה לדבר על האופן בו קולו של הזעם מתקיים בחדר הטיפול. על שחזור חווית החודרנות והתוקפנות, ועל האופן בו היא נצרבת בתוכנו- המטפלים - ומכריחה אותנו לחוות את הרוע בתוכנו הן כקורבן והן כמתעלל. התוקפנות היא בעצם שחזור של היחסים המוקדמים. זו הדרך בה המטופלת מספרת לנו את מה שעברה. זו הדרך היחידה בה התחושות הקשות הלא מדוברות מתגלמות מחדש בחדר ועוברות המללה , הכרה ועיבוד באמצעות תהליך הטיפול. עבור נפגעות טראומה מינית בילדות ההתפתחות של קשר טיפולי הנה תהליך מרכזי בריפוי. המטופלת מגיעה לקשר עם חוסר אמון עמוק, חווית ניצול, כעס, בדידות גדולה ומשאלה לתיקון. היא מגלה רגישות מוגברת לכל סימן שיכול להתפרש כנטישה או ניצול מצד המטפלת. ההזמנה ליצירת קשר של אמון ואינטימיות משחזרים את תחושת הסכנה ביחסים המוקדמים עם האובייקט הפוגע. הטיפול, לפחות בתחילתו, לא נחווה כעוזר אלא כהתקפה על העצמי. כמערכת ציפיות שרק מדגישה את תחושת "חוסר המותאמות" ואת היותה של המטופלת יוצאת דופן וחריגה בתוך המין האנושי. בשל כך, שלב הכרחי מהותי בטיפול הינו יצירת אמון ומקום בטוח. פריצת גבולות הטיפול והניסיון לחדור אל המטפל מאפיין במידה מסוימת כל טיפול, אך נחווים בטיפולים בנפגעות גילוי עריות כציר מרכזי. כמטפלת אני חווה לעיתים מאבק קיומי לשרוד טיפול שכזה. קיים צורך מתמיד לא להיבלע בתוכו ולשמור על הגבולות: גבולות הטיפול, גבולות המטופלת וגבולות המטפלת. הטיפול מעמיד אתגרים קשים באופן בלתי פוסק. בנוסף לבדיקה הבלתי פוסקת של הסטינג כמו גם לפריצתו כל הזמן ( טלפונים הביתה, מצבי חרדה ומשבר שדורשים את התגייסותי במגוון שיטות, חובות כספיים קשים לניהול ועוד), אני חווה תחושות רגשיות שלא מאפיינות טיפולים אחרים כגון: תחושה שהמטופלות קוראות את מחשבותיי או לחלופין יודעות עלי דברים (למטופלות אלו יכולת מדהימה לאסוף פרטים על חיי, לפגוש אנשים שמכירים אותי ולטפטף רמזים במפגשים על כך שהן יודעות יותר ממה שהן אומרות), הזדהות חזקה עם הסיפורים הקשים ולחלופין תחושות קשות של חוסר אונים - חוויה שלי כמטפלת לא יודעת וחסרת כישורים. אני רוצה להציג את האופן שבו החוויה הטראומטית משתחזרת בתוך יחסי הטיפול באמצעות הטיפול בד' שעברה התעללות מינית על ידי אביה. בהמשך אתייחס יותר למושגים חודרנות, צמצום המרחב הפנימי ותחושת הרוע שהופכים ממרכיבים בחווית הפגיעה לחוויה מרכזית בחדר הטיפול Enactment של הטראומה בתוך המרחב הטיפולי – הפרק לא כלול בתקציר זה דיון במושגים חודרנות, צמצום המרחב הפנימי ורוע בעבודה על החומרים זיהיתי אינטואיטיבית את החוויה של החודרנות, צמצום המרחב – או אם תרצו תחושת השיתוק וחוסר האונים וחווית הרוע. רק מאוחר יותר, כמו חיבור פרגמנטים לאחר עיבוד זיהיתי את ההקבלה לתהליך ההתעללות: החודרנות למרחב האישי, לגוף והנפש, תהליך ההצטמצמות בתוך העצמי, והתוצאה – תחושת ההכתמה, העיוות והרוע. (בחלק הבא אני רוצה להרחיב מעט על כל אחד מהמושגים. חודרנות תיאור הטיפול הדגים את חווית החודרנות המציפה שמלווה את הטיפול בנפגעות גילוי עריות, לה שותפות המטופלת והמטפלת כאחת. המטופלת חווה אותי חודרת לחייה, גונבת ממנה, ומשנה את חייה, ובמקביל גם אני חווה אותה חודרת אלי – יודעת עלי דברים, מטרידה את מחשבותיי ופורצת לחלומותיי. החדירה מקבלת אופי פוגעני של גנבה, לכלוך הרס וזיהום. הניסיון "לדעת אותי מבפנים" נעשה תוך חוויה של אובדן גבולות, שיתוק וחרדה (צמצום המרחב) ממש באופן בו האב המתעלל "ידע אותה". החודרנות הופכת אמצעי סדיסטי באמצעותו משחזרות מטופלות את הקשר המתעלל. הן מתקיפות את גבולות הטיפול ואת גבולות המרחב הפרטי של המטפלת באופנים שונים: התעלמות מסיום הפגישה, טלפונים רבים בין הפגישות, הערות חודרניות על לבוש והופעת המטפלת, יכולת לאסוף פרטים על חיי המטפלת וכו'. מצב זה מעורר חווית רדיפה ואיום המתבטאת בתחושות של אי נוחות, חרדה מהיחשפות ומתח המלווה את המפגש. צמצום המרחב הפנימי טראומת גילוי העריות מתרחשת בתוך המרחב הפנימי של הנפש ובמרחב הפנטזיה של הילדה עם אביה. אקט גילוי העריות החודרני גורם לצמצום המרחב הפנימי, לתחושה של שיתוק וחוסר אונים. כפי שתואר בטיפול בדנה אחת החוויות הדומיננטיות הנה חוסר יכולת בחירה, חוסר אופציות ואפשרויות פעולה כתוצאה של הטראומה. תחושת הצמצום וחוסר המרחב לפעול ( space of action ) מקבלת ביטוי גם בתחושות חזקות שלי כמטפלת של 'ידיים קשורות' וחוסר אונים מחד, ומאידך, חוויה שגם בחדר אין לי מרחב, כפי שיודגם בהמשך. בטיפול בנפגעות טראומה משתחזרים לאורך תקופות ארוכות נסיונות לחדור את גבולות המרחב החיצוני והפנימי של המטפלת. ניתן לראות פעולות של המטופלות שמטרתן טשטוש הגבולות הפיזיים (למשל, משאלה או ניסיון לשבת קרוב יותר, בקשת חיבוק בסוף פגישה), ניסיון לבטא את הדמיון למטפלת בצורות שונות, למשל בלבוש או תסרוקת דומה, או באמצעות בחירות אישיות שנתפסות כדומות, טלפונים בין הפגישות ויוזמות למפגשים "שונים". לחלופין – קיימת הזדקקות לנוכחות מלאה של המטפלת בקשר. שתיקות, שניות של חוסר קשב או לחלופין אובדן פגישה נחוות כנטישה ומעוררות זעם גדול או חרדה מציפה. . חווית צמצום המרחב של המטפלת הנה תגובה לחודרנות המתממשת בתוך יחסי הטיפול, ומקבלת ביטוי בעיקר בתחושות הפיזיות והנפשיות במהלך הפגישות ולאחריהן: תחושת רעב בסוף פגישות, חוויות של חוסר קומפטנטיות ושיתוק , חוויה שאני לא מובנת למטופלת ו 'קושי למצוא את המילים המתאימות'. בולאס מתאר את חוסר המרחב הפנימי של המטפל כשהוא מתייחס לייאוש שלו כמטפל בנפגעת גילוי עריות סביב אובדן יכולתו למחשבה רפלקטיבית, שנחוית כ - "חללים במוח המטפל". לטענתו, הניצול לא מאפשר/ לא משאיר מקום לעבודה אנאליטית. כשם, שכשהאב חודר לילדה, היא לא יכולה יותר לשחק עם האב בדמיונה, ובכך נפגעה יכולתה לדמיין, כך, הוידוי הכבד של המטופלת על מה שקרה לה לא מאפשר למטפל לדמיין אותה בכל מיני צורות בדמיונו, לשקף הרבה נושאים, להיאבד בהרבה מרחבים, לשחק עם ייצוגים … הוא צריך להיצמד לעובדה! לאירוע הממשי. "במובן מסוים הקורבן מעביר את האקט אל המטפל שעשוי להרגיש שהוא איבד את זכותו לפרש ממש באותו אופן בו הקורבן איבדה את זכותה לחלום, לשחק ולרצות". העבודה על המרחב הפנימי שנפרץ בתוך הטיפול מאפשרת בנייה מחודשת של מרחב אישי ומרחב בתוך היחסים. המטופלת משחזרת בתוך הטיפול את הקונפליקט הפנימי בין ידיעה לאי ידיעה, מציאות ודמיון, תוך שהיא מבססת את תחושת הבעלות המחודשת על גופה מחשבותיה ותחושותיה שנפרצו. החלומות של המטופלת על המטפלת הינם כמו חישנים הנשלחים בעקבות תחושות פנימיות שעדיין אין להם מילים. אישור התחושות הפנימיות עשוי להפוך לכלי רב משמעות בהחזרת הביטחון של המטופלת בתחושותיה וביכולתה לזהות את המציאות כהוויתה. התעללות ורוע תחושת הרוע היא התוצר בקרב אלו שהוזרקה לתוכן מידה כל כך גדולה של תוקפנות ורוע. העצמי של קורבנות גילוי העריות מזוהה לחילופין עם הקורבן או המתעלל. דיוויס ופראולי (1991) מתארות רצף שבו המטופלת לוקחת את תפקיד המתעלל הסדיסטי בשל צורך שעולה בה לפיצוי על מה שעברה. התביעה הקיצונית שלה לפיצוי גורמת לה להיות תובענית באופן סדיסטי ולמטפלת להפוך קורבן חסר אונים. ניתן לראות זאת בטיפולים בהערות מעליבות המופנות כלפי המטפלת שנוגעות ליכולותיה כמטפלת, אופייה ולעיתים להופעתה החיצונית, הערות על טיב הטיפול ("הטיפול הרס לי את החיים"), או לחלופין ביטויי כוחנות כגון התעלמות מסיום פגישה או מהצורך לשלם על הטיפול. היחסים היותר סמויים ופחות נגישים לחוויתה המודעת של המטופלת הם אלו בהם היא מזוהה עם המתעלל והאחר הוא הקורבן. דיויס ופראולי טוענות כי יכולת המטפלת לעמת/ להכיר למטופלת את האינטרויקט הסדיסטי הינה בעלת הערך הריפויי הרב ביותר. לטענתן האינטריקט המתעלל שבתוך הקורבן, הוא החלק שבתוך הילדה היה נחוש לשרוד, וששאל מההורה המתעלל דרכים להגן על החלקים היותר פגיעים של עצמו. התייחסות שונה מופיעה אצל בולאס במאמר " Dead mother, dead child " (1999).בולאס מתאר את האופן בו ההורה "מזריק" לתוכו של הילד (במאמר, האם מזריקה את הדכאון). ההזרקה שמקורה בהזדהות השלכתית הורית או טראומה "מזהמת" את העצמי. או במילים אחרות, הכאב שנגרם על ידי הטראומה גורם לשינוי בעצמי. המטופלת מרגישה "מזוהמת", מוכתמת על ידי ארועים/קשרים בעברה. חווית הרוע מופיעה גם אצלי המטפלת במקומות בהם אני חשה לא קשובה, לא אמפטית, לפעמים לאחר מתקפה לא נעימה מייחלת לסיום הפגישה או לשבוע ההפסקה בין הפגישות. לעיתים אני מרגישה שאני משקיעה, מתאמצת, אמפטית וקשובה, אך שום דבר לא מספק את המטופלת. התסכול, הכעס וחוסר האונים שמתעוררים במצבים אלו גורמים למטפלת לרצות לנטוש פיזית או רגשית את המטופלת. מחשבות מסכמות על שחזור הטראומה בתוך הקשר ותפקידו הבונה בתוך הטיפול קסורלה מתייחס ל enactment כמשאב בעל ערך רב לטיפול. לטענתו, זהו כוח בעל ערך טיפולי מהרגע בו המטפל מבין את משמעותו, ובאמצעותו ניתן לחשוף אזורים שהמטפל והמטופל עיוורים לגביהם. קסורלה מדגיש את הצורך "להרוויח מהזוגיות" על מנת להבין מה קורה ו"לפצח" את הנקודות העוורות בתהליך ( Cassorla, 2001 ). מיטשל מתייחס לטיפול כאל היחלצות ממלכודת של קונפיגורציות יחסים בתוכה נלכדו המטפל והמטופל לטענתו: "המאפיין המרכזי של הפעולה התרפויטית הפסיכואנליטית הוא הצמיחה של משהו חדש ממשהו ישן". בלב העבודה המטפל מוצא את עצמו לכוד בתוך הדינאמיקה של המטופל שתמיד מעורבבת עם מאפיינים משלימים של דינאמיקת המטפל. על מנת להיחלץ מהמלכודת, המטפל והמטופל חייבים להיאבק יחד כדי למצוא סוג חדש של קשר רגשי. בנג'מין (1990) כותבת כי חלק ניכר מהעבודה בטיפול מושקע במאמץ להפוך את זרם ה- enactment וההשלכה הבלתי פוסקים למרחב של אינטרסוביקטיביות, מרחב של הכרה הדדית. גם דיוויס ופראולי (1991) וגרנד(1991,2000) מחזקות את העמדה לפיה השחזור של הקונפיגורציות ההתיחסותיות ביחסים הטיפוליים והפרוש שלהם הם הגורמים ה"ריפויים". בצד הצורך לשרוד את השחזורים הטראומטיים בתוך המרחב הטיפולי, טוענים תאורטיקנים שונים שהאפשרות לחקור ולגלות את המטפל הנה חלק הכרחי באפשרות המטופלת לגדול מהמקום הטראומטי, לפתח יחסי אמון, ומנוף להחלמה ויצירת אינטגרציה פנימית. החודרנות לתוך המטפל מהווה בו זמנית גם אמצעי גדילה והתפתחות. המטופלת שעולמה נפרץ לומדת מחדש את העולם כמו תינוק הלומד את האובייקט באמצעות חדירה לגופו ולימוד פנימיותו. מלצר ( Meltzer, 1992 ) בהתבסס על עבודתה של מלאני קליין דן באספקט החודרני של הזדהות השלכתית. הוא מבחין בין הזדהות השלכתית "נורמאלית" ובין הזדהות חודרנית אומניפוטנטית עם אלמנטים של אלפא. הוא מתאר את האופן בו התינוק נכנס לתוך האובייקט, גופו, ופרטיותו כדרך ללמוד את העולם. החודרנות אל האחר הינה דרך לזהות את המקום של המטופלת מול האחר ובכך לבנות מחדש את גבולות הנפרדות, ככל שהפגיעה במרחב הפנימי גדולה יותר כך אולי ניתן לראות יותר ביטויי חודרנות לתוך המטפל. החדירה לתוך המטפל, והחקירה שלו מאפשרת הרחבה מחדש של המרחב הפנימי שהצטמצם. מכיוון שהטראומה האינצסטואלית מתרחשת במהותה בתוך קונטקסט התייחסותי, המרחב הטיפולי מהווה הזדמנות לחוויה מתקנת ומעצימה. כך, יש משמעות טיפולית עמוקה, בהזמנה מצד המטפלת, להעניק מקום ותיקוף לרגשות ולמחשבות של המטופלת בנוגע לסובייקטיביות של המטפלת, כרגשות ומחשבות קבילות ומתקבלות על הדעת ולא רק מעוותות, כפי שהן מתפרשות בטיפול פסיכואנליטי קלאסי. תפקיד הטיפול הוא להחזיר לגוף את הביטחון שהחוויות שהוא חווה הן נכונות. העדר הכרה ביכולת של המטופלת לחוות את המציאות בתוך חדר הטיפולים כמציאות אמיתית, עלול להוות שחזור של הכוח המניפולטיבי שהופעל עליה בהתעללות. לעומת זאת, ההכרה בסובייקטיביות של המטפלת, מהווה הצהרה משמעותית ביותר בחייהן של מי שנכפתה עליהן הוויה של אובייקט(זיו, 2001). לסיכום, בבואנו לטפל בנפגעות טראומת גילוי עריות אנו נכנסים איתן לעולם של בלבול, חוסר גבולות, טשטוש העצמי והאחר ושחזורים אין סופיים של האקט הטראומטי והשלכותיו. השחזורים, מחד, משאירים אותנו כל הזמן במרחב הטראומה ומכאן הפוטנציאל להרס המטפל והטיפול, ומאידך, מספקים לנו תכנים חיוניים לעבודה הטיפולית. האפשרות שלנו כמטפלים להתייחס לביטויי הטראומה – החודרנות, צמצום המרחב וחווית הרוע בתוך הטיפול מאפשרת להכניס את הרוע והזעם לתוך השיח הטיפולי. לא ניתן לדבר על רוע מבלי לחשוף חלקים שלא פשוט להיות במגע איתם, לא ניתן להשתתף בחווית רוע מבלי שזה יחתים אותנו. טיפול שאינו נותן מקום לרוע בתוך היחסים משאיר את המטופל נטוש עם החלק הזה בתוכו. האפשרות לתת לזעם קול, הכרה ולקיחת חזקה באופן שעושה עיבוד והפרדה בין שלי – שלך - ושל התוקף נותן אפשרות לחוות קשר בין אישי שלא משחזר את הקשר הפוגע מהעבר. רק אם נסכים להכנס עם המטופלות למציאות הטראומטית (באמצעות השתתפותנו ב - Enactment ) נוכל לחלץ אותן משם. הצלחת הטיפול היא ביכולת לצלוח את הטראומה בתוך הקשר מבלי להרוס את המטפל ומבלי שהמטופלת תהרוס את עצמה, ומכאן נוצרת האפשרות להוליד דבר מה חדש.

נשמע שהמטפלים ממש "מסכנים".. .בגללנו ..לפי הטקטס הזה .. נתת לי להרגיש ממש דחויה ... כאילו המטפל עושה לי טובה שהוא מטפל בי בגלל שעברתי אונס .. לא נכנסתי לסוף דעתך ...מה מטרת הטקסט הזה ???? ש'.

אונס ..הוא פשע אלים ..נכון מאוד אבל .. הוא מאגד בתוכו ..השלכות ..עתידיות ..איומות על החיים התקינים .. אונס ..גורם לבעיות גם !!! בתחום המיני ... ואם לא מטפלים ..בכאב הזה .. שהוביל אותו לשם .. זה רק הופך את הבעיות לקשות יותר ..לטיפול ש'

צר לי לשמוע על מה שעברת.. אני גם עברתי אונס .. בעיות בזוגיות מאז ..(גם לי היו ..) למרות שהיום אני נשואה באושר וחובקת ילד מקסים .. אבל , אני רוצה לומר ...בקטע אישי שלי , אמנם ..אין לי מושג לגבי סרוגייט ולא נראה לי שזה הפתרון .. אבל .. ברגע שהתחלתי טיפול פסיכולוגי .. עצם התהליך הזה ..אמנם קשה בטירוף ... אבל , הוא שינה בי הרבה דברים.. התהליך נותן לי אפשרות להסתכל על בן הזוג , על המערכת הזוגית כולה .. באור אחר ... כך שמבחינת טיפול ...נוצרה רגיעה מעט מהמתח הקבוע שהיה שם .. האפשרות לתת מילים לכאב שהולידו את הבעיות האלה ..נתנה הקלה ..שיחרור קטן מהכאב העצום ..מהפחד ממגע ..מהפחדים שסובבו אותי בשקט 11 שנים .. אני לא אגיד שהכל ורוד ..אבל ..אפשר לראות גם חלקים שצבועים בצבעים נקיים יותר ממה שהיה .. הדרך ארוכה אמנם ..אבל כל עוד היא מלווה בשותפות ..עם עוד מישהו .פסיכולוג קליני , . אני מצליחה לראות אור בקצה המנהרה .. זה מרגיש שאני לא לבד .. אני מציעה לך , ללכת לטיפול פסיכולוגי לתת את המקום הנכון ..למה שקרה לך , לדבר , לשתף , להוציא את הסוד החוצה ... הסוד הזה שמחבק בתוכו המון המון בעיות .. בתוך מכלול האני שבך .. עושה שם סערה ..שמתבטא בבעיות מיניות ... אז כשישתחרר הכאב .. כשהוא יקבל את ההבנה , ההשלמה ..למה שקרה .. יהיה הרבה יותר קל להתמודד .. ולא ..לדעתי ..לא סרוגייט יציל את המצב ... מאחלת לך בהצלחה , הדרך היא קשה .. אבל שווה את המאמץ בלהוציא את האני שכלוא שם בתוכך ולשחרר אותו לחופשי - הוא זה שגורם לך לכל הבעיות האחרות .. המון אור ואהבה , ש'

כדי להבין את המשמעות העמוקה של ניצול מיני בטיפול, צריך לדעת משהו (וכאן זה ממש על קצה קצהו של המזלג) על הדינאמיקה של גילוי-עריות במשפחה. מכיוון שרוב מקרי הניצול המיני הם של אב המנצל את בתו (ובסיטואציה טיפולית מטפל גבר המנצל מטופלת אישה) אתייחס כרגע למקרה הזה. אבל ראוי לזכור שהניצול קיים בכל הוריאציות האפשריות בין הורים לילדיהם וכן בין אחים ואחיות. ובכן, מצבי גילוי-העריות הללו אינם, בדרך-כלל, מצבים של אלימות, כמו שאולי נהוג לחשוב. נהפוך הוא: הילדה המנוצלת מקבלת פעמים רבות מעמד מיוחד, אפילו חדר פרטי משלה, היא מפונקת ע"י האב בדרכים שונות והמסר הוא שיחסי המין ביניהם הוא דבר טבעי, שמבטא את היחסים המיוחדים שלהם – אם כי כמובן שצריך לשמור אותם בסוד. ילדים, לצערנו (וזה באג אמיתי בתכנון), לא נולדים עם חוברת של הוראות הפעלה לחיים. ולכן הילדה המנוצלת איננה יכולה לדעת שלא כך אמור להתנהג אב לבתו, וכלפי חוץ היא מקבלת את המצב כמות שהוא. אין לה ברירה – כדי לשרוד היא חייבת להסתגל לתנאים המעוותים שבהם היא חיה. מובן שמבפנים משהו בתוכה יודע היטב שכל זה מאוד לא בסדר, אבל לחלק הזה אין כלל מקום בעולם שלה והיא חייבת להתנתק ממנו, ובמובנים רבים למות מבפנים. בדרך-כלל יעברו שנים רבות (אם בכלל) עד שהקורבן תוכל להכיר ולהבין את כל מה שהיא עברה ולנסות אולי לשקם את עצמה מבחינה פסיכולוגית. תהליך השיקום הוא קשה מסיבות רבות. למשל, העובדה שפעמים רבות חלק ממנגנון ההישרדות של הילדה כולל ניתוק מכל החוויות והרגשות הקשורות לניצול שעברה (ומכאן ניתוק מעצמה גם במובנים רבים אחרים). קושי גדול אחר הם רגשות האשמה שחוות כמעט כל הקורבנות של ניצול מיני: באופן אבסורדי וכמעט ציני חשה הילדה (ומאוחר יותר האישה הבוגרת) אשמה ואחריות כלפי האירועים שהיו. הדבר נובע ממספר סיבות, למשל מהעובדה שהניצול נעשה במצב של "שיתוף פעולה" ולא באלימות גלויה ומכך שבמובנים מסוימים הילדה הרגישה טוב ונעים מקרבתו הפיסית של האב – הרי תשומת לב הורית היא החמצן של כל ילד! עכשיו, מה לכל זה ולענייננו? הנקודה היא שהמפגש הטיפולי הוא בהרבה מובנים סיטואציה הורית. מצב של טיפול הוא אחד מהמצבים הנדירים בחיים, שבהם אדם מפקיד את עצמו ומתמסר באופן גורף לאדם אחר. לפחות ברמת הפנטסיה, כולנו כמטופלים מקווים שסוף-סוף הגענו למקום בו נוכל לנוח ממאבקי החיים, ושאדם אחר - שהוא יציב, חזק, אחראי ויודע את דרכו – יכיל אותנו, יתמוך בנו ויכוון אותנו. לא לחינם זיהה כבר פרויד קשישא (ובמובן הזה אני חושב שאין כמעט חולקים עליו), שבקשר הטיפולי "משליכים" המטופלים על המטפל את הפנטסיות והתסביכים הנובעים ישירות מהיחסים המוקדמים שלהם עם הוריהם. מתוך האנאלוגיה הזו (שמוצגת כאן בקיצור ובפשטנות בלתי נסבלת כמעט …) אנחנו יכולים לגזור מספר מסקנות לא פשוטות: 1. כל מצב של קשר מיני בין מטפל למטופלת הוא למעשה שיחזור של חווית בגידה שעברה המטופלת בילדותה (אם הייתה כזו), או יצירה של חווית בגידה מהסוג הקשה ביותר. 2. העובדה שברוב המקרים מתרחשים יחסי המין ב"הסכמה" של המנוצלת איננה מצדיקה דבר – למעשה טענה זו זהה מבחינה מהותית לטענה של אב שילדתו בת השמונה קיימה אתו יחסי מין בהסכמה. 3. כתוצאה מניצול מיני בטיפול עלולה הקורבן לחוות את חוויות הניתוק והאשמה האופייניות לנפגעות תקיפה מינית בכלל, ומכאן שלעיתים היא עשויה להכיר במה שעברה כניצול רק שנים רבות לאחר מכן, בדומה לנפגעות גילוי-עריות. 4. באופן כואב וציני, דווקא מטופלות שעברו ניצול מיני בילדותן נוטות יותר מאחרות להיות מנוצלות גם בבגרותן. הדבר נובע ממספר סיבות וביניהן: גבולות מיניים לא ברורים מספיק בגלל ההרס שלהם בילדות; נטייה לניתוק רגשי מעצמן, בעיקר במצבים של ניצול; והעובדה שעמוק בתוכן (שלא באשמתן כמובן) יש חיבור בין המצב של להיות מנוצלת מינית לבין האפשרות להיות בקשר ולקבל יחס ואהבה. מתוך הנקודות הללו (ששוב אני מציין שהן סקירה חלקית בלבד), אני חושב שניתן להבין בברור, שבמצב טיפולי אין שום הצדקה בשום מצב למגע מיני כלשהו בין מטפל למטופלת (או בכל הואריאציות המגדריות האחרות). אינני אומר שעניין המיניות עצמו איננו ראוי לעיבוד וטיפול – זהו בוודאי אחד הנושאים המרכזיים בחייו של כל אדם – אולם הטיפול בו אסור לו לעולם להתרחש באופן שמגע מיני כלשהו הופך לחלק ממערכת היחסים הטיפולית. לצערי שמעתי ממטפלים רבים מדי בתחום האלטרנטיבי את הטענה, שמגע מיני כזה או אחר הוא לגיטימי במסגרת הטיפול, כחלק מתהליך שאמור לעזור למטופלת "להשתחרר" מבחינה מינית, או "לקבל" את עצמה ואת גופה על כל חלקיו. הטענה הזו איננה אלא ראציונאליזציה צינית, המקבילה בערך לטענתו של אב שיחסי המין שלו עם בתו מבטאים את הקרבה שלו אליה ושהם נעשים מרצונה - והאמינו לי שיש יותר אבות כאלה ממה שהייתם מעיזים לחשוב. בטווח הארוך כל אירוע כזה הוא חוויה של בגידה וטראומה עבור המטופלת. ואם המטופלת משתפת פעולה או אולי אפילו יוזמת את המגע המיני ביחסים הטיפוליים, הרי שקרוב לודאי שהמטפל מנצל פה טראומה קודמת ושהפגיעה תהיה חמורה עוד יותר.

קטע נכון מאוד .. לאו דווקא שמתאים רק ..בגילוי עריות אלא גם באונס ..אקראי ...מגורם זר .. משפט ככ נכון ..מניסיון אישי.. "... שבמצב טיפולי אין שום הצדקה !!! בשום מצב למגע מיני כלשהו בין מטפל למטופלת (או בכל הואריאציות המגדריות האחרות). אינני אומר שעניין המיניות עצמו איננו ראוי לעיבוד וטיפול – זהו בוודאי אחד הנושאים המרכזיים בחייו של כל אדם – אולם הטיפול בו אסור לו לעולם להתרחש באופן שמגע מיני כלשהו הופך לחלק ממערכת היחסים הטיפולית." תודה שי , ש'

היי דפנה, גם אני התמודדתי עם השאלה הזו לפני 3 שנים. עברתי התעללות מינית בילדותי. אף פעם לא הייתה לי זוגיות, פשוט לא נתתי לאף אחד להתקרב. כשגיליתי את האופציה של טיפול עם סרוגייט, היה נראה לי שזה הפתרון המושלם לבעיה שלי. חשוב לי להגיד שהטיפול לימד אותי הרבה מאוד דברים על עצמי, אבל הוא לא פתר את הבעיה. אני לא מתחרטת שעשיתי אותו, והוא לחלוטין לא היה טראומטי עבורי. אני חושבת שאם הייתי עומדת היום בפני אותה דילמה, כנראה שלא הייתי עושה את זה. מזה שנתיים אני בטיפול פסיכולוגי שקידם אותי בתחום של הזוגיות והמיניות בדרגות כאלה, שטיפול הסרוגייט לא התקרב אליהן בכלל. הדרך עוד ארוכה, אבל אני מרגישה את ההתקדמות כל הזמן. אני חושבת שצריך להתחיל בטיפול פסיכולוגי, ולתת לעצמך מקום בטוח וחופשי ממימוש המיניות בפועל, כדי להבין טוב יותר את הקשיים ולתת להם מקום, אולי אפילו לחפש מטפל/ת מומחה בתחום של טראומה מינית (שלי כזאת, וזה מאוד מורגש אל מול מטפלים שהיו לי בעבר). אני מקווה שתמצאי את הטיפול שטוב לך, המון בהצלחה, אלינור

שאבתי הרבה כח ..מהתגובה שלך .. לדעת שאת במקום הרבה הרבה יותר טוב ..בעקבות תהליך פסיכולוגי ... זה להבין שאני באמת לא מדמיינת !!!,.. וגם כשהתהליך הזה כואב ברמות .. הוא אולי שווה את זה .. את ההתקדמות האיטית ... שיהיה לך המון הצלחה , אור ואהבה , ש'

אם זה מה שהוציא אותך מהבעיה במניות עקב הטראומה אז כל הכבוד!! אני למשל מעולם לא טיפלתי בזה וכיום בעלי טוען(עוד רק כשהכרנו) שהוא מרגיש אותי מבפנים ואני נרתעת ממנו(השרירים הפנימיים מתכווצים באופן לא רצוני)- קורא לזה פחד. טוען שמנסה להגיע אליי כבר שנים אבל לא מצליח. למרות שניסיתי להעמיד פנים ולהרגיש כאילו אני הכי משוחררת שבעולם בעלי תמיד הרגיש את העכבות שלי במין. כמה שניסיתי לשחק אותה פתוחה כאשר הגיע הדבר האמיתי הוא חש מיד בהבדל ביני לבין בחורות אחרות שהיה איתן. תמיד אמר "לא יודע למה לשייך את זה אבל זא בעיה שקשורה לפסיכולוג- כלומר לדעתו נובעת ממקור רגשי. כי מבחינת הפיסיות והמבנה לא אמורה להיות בעיה. ובכל זאת- הוא אוהב אותי כמו שאני ואת "ההרתעות" הלא רצונית שלי ולא דורש ממני יותר מידי ומבין.

דפנה, למה לא לחשוב על טיפול??? אימון וסורגייט יעילים , אבל למה לא לטפל בבעיה מהשורש הרי אחרת זה תמיד יכול לצוץ באירועים שונים גם בלי קשר לחוויה המינית... חבל. טיפול בטראומה מינית זה תהליך קשה מאוד מאוד מאוד אבל אם יש תוצאות חיוביות זה שווה הכול. רחל

דפנה שלום, לדעתי המקום לטפל בטראומה מינית, והשלכותיה היא קודם כל בטיפול פסיכולוגי. טיפול שינסה לבדוק איתך את ההשלכות לעומק של האירוע. וינסה לפרק אותו בהדרגה מהטעינות הרגשית שלו. הקושי במגע מיני, הוא נפשי, הוא מעורר בך דברים מהעבר במודע ושלא במודע ולכן טיפול הוא המקום להתחיל בו. אם מאוחר יותר תרגישי שאת מעוניינת להתנסות גם בסוג טיפול אחר, תמיד תוכלי, אבל אני בהחלט לא ממליץ על זה בשלב זה. דרור

תמיד כשאתה בא אני טיפה יותר יודעת שאסור אבל זה לא עוזר לי לא עוזר כשאתה בא אני שומרת מחזיקה עד שהכל עובר אני יודעת למה באת ומה אסור שיאמר תמיד כשאתה בא אני טיפה פחות מרוקנת מעצמי אבל שומרת עוד כוחות כשאתה בא אני נופלת בגללך אני רוצה לבכות אני יודעת למה באת ומה אסור לי לצפות אולי אצליח יום אחד לצאת אולי תראה בי מה שאני באמת אולי אצליח יום אחד לצאת אולי תראה בי מה שאני באמת תמיד כשאתה בא אני כאילו קצת יודעת שאסור אבל כבר לא אכפת לי לא אכפת כשאתה בא אני כאילו מוכנה לקום להיעלם אני יודעת למה באת ומה אסור לי לדמיין אולי אצליח יום אחד לצאת אולי תראה בי מה שאני באמת אולי אצליח יום אחד לצאת אולי תראה בי מה שאני באמת

זה מכתב לכעס ולידיעה שכשהוא בא אז אני הולכת להכאיב לעצמי ולכל מי שאני אוהבת!!!!

דלית יקרה מקווה שאת מטפלת בעצמך ומנסה להפיג את הכעס בדרכים אחרות ולא בפגיעה עצמית. שולחת חיבוק

דלית שלום, נשמע שאת מזדהה עם מילות השיר, רק שה"אתה" בשיר מתחלף אצלך בכעס. כאילו מישהו מוכר, אהוב אך גם שנוא ומפחיד בעת ובעונה אחת. עד כי את מרגישה מוצפת על ידו ומנסה למצוא פורקן להצפה הזו. הדרך לנסות ולהתמודד היא לפרק קצת מהערבוב הזה. להוריד את ההצפה הקיימת בתוכך, וכך ניתן להתמודד ביתר יעילות. דרור

איך מטפלים מתמודדים עם מטופל שהתאבד. האם עצוב להם? האם הייתה להם תחושה שזה מה שיקרה אבל בגלל אטיקה הם לא ניסו למנוע זאת? האם הם ירגישו אשמים או שיבינו שזה חלק מהעבודה "סיכון מקצועי".

יש שני מקרים בהם חובה על הפסיכולוג לדווח והסודיות הרפואית לא חלה במיקרים הללו ואין בעיה של אתיקה מקצועית א.חשש להתעללות ב.חשש לפגיעה עצמית של המטופל ומטפל הוא בן אדם כמוני וכמוך וגם לו זה כואב. הרבה בריאות ומחשבות טובות. חג שמח.

ניר שלום, כשקראתי את שאלתך עלתה בי המחשבה מדוע אתה שואל את זה. מדוע אתה חושב שלמטפל לא אכפת או שהוא לא יעשה מאמצים. האם מדובר בחוויה אישית שלך, או בסקרנות גרידא. אתה כמובן לא חייב לענות ולשתף אבל, אם זה מחוויה אישית אני ממליץ לדבר על כך בטיפול. לגבי השאלה עצמה, אני לא מכיר מטפל שנשאר אדיש לחוויה כזו, או שלא עלו בו תחושות אשמה. יחד עם זאת כאשר מטפל חושב שישנה סכנה אובדנית ממשית, הוא יעשה את כל שביכולתו בכדי שזה לא יקרה. אבל לא תמיד זה מספיק. ולעיתים, כמה שזה קשה צריך להכיר גם בזה. דרור

איך אפשר להרגיש בטוח מול המטפל, עד כמה אתם סומכים עליו ועד כמה באמת אתם מרגישים שאכפת לו? עד כמה אתם מרגישים קרובים אליו? אשמח אם תשתפו אותי לגבי הקרבה הזו שנראית כל כך בלתי אפשרית עבורי.

כשאת שואלת איך אפשר להרגיש בטוח מול המטפל, עולה בראשי השאלה איך אפשר להרגיש בטוח מול עצמך ומול ההורים שלנו....

גילה שלום, את נוגעת באחת השאלות המרכזיות בטיפול. ללא תחושה של אמון בסיסי, שניתן לסמוך על המטפל, קשה מאוד להרגיש בטוחים בטיפול ולאפשר לו להתקיים. נשמע לי שעבורך לא רק שזהו תנאי בסיסי לטיפול, אלא זו יכולה להיות השאלה הטיפולית. כלומר אם תצליחי לפצח את התחושה הזו בטיפול, להבין למ זה קורה לך וחשוב מכך להרגיש בטוחה, תהיה זו התקדמות טיפולית משמעותית מאוד. בהצלחה, כי זה לא קל, אבל אפשרי, דרור

בוקר טוב ושבוע טוב, אני בת 25 ויש לי המון המון בעיות שאני לא הולכת להכביד ולספר עלהן פה רק בראשי פרקים אני נורא דיכאונית אני בולימית עצובה בוכה לפעמיים בלי סיבה מרגישה שמרכלים עלי ולא אוהבים אותי וכו' וכו' וכו' אני יודעת כבר שנים שאני צריכה טיפול פסיכולוגי אבל משום מה שנים אני מזניחה את זה השאלה שלי היא האם קיים בכל העולם הוירטואלי העשיר הזה אתר שבו ניתן לדבר עם פסיכולוג ולקבל טיפול בלי פיסית להגיע ולשבת מול בן אדם אומנם מצבי הכלכלי הוא לא מזהיר אני עובדת אבל גם גרה לבד ומשלמת הכל בעצמי אבל אין בכוונתי שאני מחפשת מעשי נדבה אלה אתר רשמי עם פסיכולוגים מנוסים תודה רבה ושבוע טוב

איזה רעיון מדהים,עזרה וירטואלית.זה יכול להתאים להמון אנשים, אבל לא נראה לי אפשרי או שכן...אשמח לישמוע אם תמצאי.

תבדקי באתר של *****הפסיכולוג. אני חושבת שקראתי שם שהוא נותן עזרה וירטואלית דרך אתר איטרנט אונליין. אבל בתשלום ( לא יודעת כמה) ובתאום מראש עימו טלפונית. המס' שלו מתפרסם שם. ואם לא תוכלי לבקש ממנו דרך הפורום שלו באתר. תקלידי בגוגל ******וזה ייתן לך את הקישור לאתר שלו. שם תוכלי לקרוא איך זה מתבצע. בהצלחה..

לחשוב שאשכרה חשבתי שיש לי את הזכות לקצת שקט.. כן...בטח..

חן, מה שלומך? רוצה לספר מה קרה? מי מרעיש לך? אני כאן.

הי חן גם אני כאן רוצה לשתף?

חן יקרה, אני מצטרפת לאחרות ..כאן ... אשמח, אם תרצי לשתף.. שולחת לך חיבוק, ש'

שולחת לך גם חיבוק גדול. משתנה

אנוכי....פה.

http://musaf.net/search/1120.htm

קראתי בשקיקה וחשכו עיני כאילו כל מילה נכתבה על אהבה. אז אני מאמצת את הכתוב בשתי ידיים והראשונה (סליחה השניה)להתעלם מאהבה. ואני לא אתן לך את ההנאה אני אכתוב בפורום עם התעלמות מתגובותיך.

לכל אחד יש מקום בפורום אינטרנטי והמדיום יכול להכיל גם מגוון רחב של דעות זה פשוט הרבה יותר מעניין!!

אחת מהשיטות להתחמק מאמירת האמת בפורום אינטרנטי היא לקרוא לבר-הפלוגתא שלך "טרול" עכשיו שימו לב במיוחד לפסקה הבאה מתוך הקישור שהגברת "כך ננצח" הביאה לנו " כהשטרולים חשים שמתעלמים מהם, הם הופכים פרועים ומחריפים התגרויות. הם חייבים לקבל תשומת לב. הם מתחילים בהצפות של תגובות או אשכולות פרובקטביות. אם מחקו להם תגובה, הם זועקים לחופש הביטוי. תוקפים את המנהלים ואת האתר במילים הכי מגונות" בניגוד להתנהלות שלי בפורום זה ובאחרים, אלה שרצים למנהל להתלונן לחסום אותי ' משתמשים במילים מגונות, ומתבכיינים שפוגעים להם בחופש הביטוי הם דווקא אלה שטוענים ללא סיבה שאני "אהבה" היא הטרול כי לא נוח להם לומר את האמת

התחלתי לקרוא את הפסקה הראשונה והתחלתי לגחגך ולחייך (מתחת לשפם). תראו לאיזה מצב בחברה הגענו... התיאוריה על הטרולים ושאר חבריה...אכן, נכונה ומתקיימת בפורומים. זה כל כך אבסורד הסיטואציה הזאת שפשוט מלבד לצחוק על העניין אין לי דרך אחרת להסתכל על זה. מקריאה פה ושם, הבנתי שיש איזשהוא מושג הנקרא "טרול" אבל לא ממש הבנתי את מלוא משמעותה ועומקה של ההרס. ראיתי שפעם ליאת הזכירה את המושג הזה ואחרי רפרוף קל במאמר המוצג, זה החל לקבל משנה תוקף. כמה חבל שהאינטרנט מביא איתו דברים שאינם באים לידי ביטוי במציאות באותה עוצמה. תודה רבה רבה...למי שמצא/ה את הכתבה והביא/ה אותו לכאן. לדעתי, מנהלי הפורום צריכים לקחת מאמר זה ולפרסם אותו במכתב הפתיחה :-) ברצינות! קראו והפנימו. ושכל הטרולים יתייבשו להם.

בטיפול הנפשי אתחיל מסיפור ישן כשרצו לתת ליונתן שלי ריטאלין ואני סרבתי, מערכת הבריאות הלכה מאד לקראתי והציעה לי טיפול פסיכולוגי על חשבון המדינה "קיבלתי" תקציב לעשרים טיפולים, והקצו לי את מנהלת המחלקה, לא פחות ולא יותר למרות ש"עילת הטיפול" היתה כביכול "הסירוב הלא רציונלי שלי" לתת לבני תרופה שחשתבי שתזיק לו, שמחתי להזדמנות היצאת דופן הזאת לקבל טיפול מתמשך, יחסית, שמעולם לא הייתי מרשה לעצמי באופן אחר (מבחינה תקציבית גרידא) אחרי עשרה טיפולים התייאשתי ועזבתי את הטיפול.למען האמת אני זאת שהצבתי לעצמי את הקו האדום הזה של עשרה טיפולים ובקושי רב הגעתי לקו המטרה זה התחיל מזה שבטיפול הראשון ביקשתי מהמטפלת שתציב יעדים ושתסביר לי מהי שיטת העבודה שלה כתגובה קיבלתי נזיפה קשה על "חוסר הרצון שלי להתמודד" והצהרה חד משמעית שאין בכוונתה להסביר ל"הדיוטה כמוני" את דרך הטיפול (כמובן מעבר להבנתי, וגם אם אני מקבלת תקציב ממשלתי לטיפול איזו חוצפה ממני עוד לבוא בדרישות, כל זה לא נאמר מפורשות כמובן אבל מי כמוני יודע לקרוא בין המילים וללכת בין הטיפות) בקיצר עברתי עינוי שבועי בצורת שעה שבה אני הופכת והופכת בראשי להמציא נושאי שיחה וכל מה שאני מקבלת מחנה זה הנהונים רבי משמעות ופנים אטומות במכלך עשרה טיפולים לא קיבלתי משפט עידוד או הערכה אחד לרפואה ולא שום כיוון טיפולי שיכולתי לקחת איתי הביתה לצורך "שיעורי בית" בקיצור, בזבוז זמן גמור רק על מנת שלא ארגיש שנכשלתי הגעתי לקו המטרה שהצבתי לעצמי ועזבתי באנחת רווחה (וגועל) ללא שום תרומה כלשהי לעבודת הנפש שלי, על חשבון הציבור כמובן עכשיו תשמעו משהו מעניין: אחרי שנים רבות, התחלתי טיפול "פוסט טראומתי" בעקבות אירוע קשה שקרה במשפחתי, שבו אני הייתי קורבן להתעללות אכזרית המטפל, שרצה לבדוק את הרקע הטיפולי שלי, פנה אל אותה חנה והיא דיווחה לו שאני קיבלתי אצלה.... לא פחות מעשרים טיפולים!! כלומר, האמת הפנימית שלה לא ניזקה כהוא זה מכך שגזלה מהקופה הציבורית את התקציב של עשרת הטיפולים שויתרתי עליהם, והעובדה שסירבתי להמשיך בטיפול לא הביאה את הגברת המקצועית הזאת לשום מסקנות אישיות לגבי ההתייחסות שלה למטופלים אז מה תפקידה של אמירת האמת במהלך טיפול, הרי אנחנו המטופלים נדרשים לחפור בתוך הקישקעס של עצמנו על מנת להגיע לאיזו תובנה על האמת הפנימית בשעה שהמטפל שלנו לא ממש ישר איתנו, מונע מאיתנו מידע וקורא לזה "טיפול" מעבר ליחסי מטפל מטופל, מהי חשיבותה של האמת ביחסים אישיים, ומהן השלכותיה על המצב האנפשי של אלה שאומרים אמת ושל אלה שמסתירים ומשקרים?? את זה אשאיר לכם להחליט לבד אולי אם יהיה עניין כלשהו בהודעתי זאת אחזור עם עוד תובנות בהמשך

ברור- המטפל/ת שלנו תמיד משקרים לנו יותר נכון להגיד- לא אומרים את כל האמת. ומצד שני הם יודעים טוב מאוד מתי אנחנו משקרים. ויודעים להוציא מאיתנו את האמת.. אבל למרות זאת, אני נותנת אמון במטפלת שלי כי אם היא מסתירה ממני מידע מסויים זה רק כדי לא לפגוע בי. אולי משהו שאני לא יכולה להתמודד איתו כמו הורה שמגונן על ילד. לילדים לא מספרים הרבה דברים כדי שיהיו נטולי דאגה. את כאב הראש משאירים להורים... בקיצור אהבה- תני אמון במטפלים שלך. אני מאמינה שהם לא היו רוצים להזיק אלא לעזור.

על פי הבנתי וכישורי שאינם מעטים, וכמובן שגם גישתך לגיטימית בנוגע לחינוך ילדים, גם שם אני מתנגדת עקרונית להעלמת מידע אני כמובן חושבת שצריך להתאים את המידע למידת ההבנה של הילד, עם המון המון כבוד לאינטואיציה שלו ולאינטיליגנציה שלו הגישה הפטרנליסטית גם בחינוך וגם בטיפול , לדעתי גורמת נזק רב

מקובל היום בשיח בציבורי לומר זה לזה "לך לטיפול" לעיתים זה באמת נובע מדרגה לזולת, לרוב זוהי דרך להביע עלבון בצורה "מתוחכמת" כביכול ונשאלת השאלה למה טיפול נפשי נתפש במודעות הציבורית כסוג של עלבון אבל אני רוצה לחזור לנושא המרכזי שלי שהוא מידת אמירת האמת בטיפול מצד המטופל דווקא נתקלתי בפורום זה ובאחרים באנשים (נשים אם לומר את האמת) שפונות לעזרה אבל זה שקוף וברור שהן מטייחות לדוגמא: אם מישהי נזקקת שוב ושוב לציין את גילה בהודעות השונות, מבלי שזה יהיה ממש רלוונטי לנושא השאלה, זה מעורר תמיהה: מהי מנסה להסתיר, את זהותה?? את גילה האמיתי?? למי זה משנה אם היא בת שלושים או חמישים (חוץ מלה עצמה כמובן..) זוהי כמובן דוגמא שולית מכיוון שאיני יכולה להביא במפורש, אלא רק ברמז, דוגמאות יותר בוטות לסוג של העלמת מידע שמשתקף פה בהרבה הודעות: שינוי תכוף של שם המשתמש למשל, תגובות פוגעניות להודעות של מישהו שמנסה לברר איתך ביחד את האמת... לא אכנס כמובן לפרטים וזה מביא אותי לנושא שבאמת מעסיק אותי, ושגם מתקשר לתגובתה של הבת בלי שם מלמעלה, הפטרנליזם הצבוע בתוך המשפחה דווקא למשל במקרה שלי, וזה לא סוד, יש לי עניין עם אחות, שהביאה אותי ל"טיפול" נגד רצוני, תוך מסירת מידע שקרי למטפלים "לטובתי" כמובן על מנת להבטיח טיפול במשך שלוש שנים רצופות ניסיתי להביא אותה להכרה בכך שהיא עשתה משהו לא כל כך אתי וקצת פוגע ולנסות לברר ביחד את מהלך הדברים על מנת להחזיר את היחסים המשפחתיים בחזרה אל כנם, לאחר שלא רק אני אלא גם אימי נפגעה מאד מהמהלך הזה, שהיא השתתפה בו בעל כורחה, מבלי שיובאו לידיעתה ה"עדויות" השקריות שבגללן הובאתי לאשפוז כפוי העובדה שהובאתי לאשפוז, במקרה שלי, ובעוד מקרים רבים שאני מכירה, אינה בכחרי מעידה דבר על מצבי הנפשי אלא על מצבם הנפשי (והאינטרסים) של הסובבים אותי אני לא נכנסת פה לצד המשפטי/אתי של ה"יד הקלה על ההדק" באשפוזים כפויים והעידוד של הלשנות בתחום זה שגורם נזק רב לחברה כולה אני רק רוצה להתמקד בשאלה: למה אחותי עד היום לא מוכנה להודות שהיא עשתה טעות??? ואיזה נזק נפשי נגרם לה עצמה כתוצאה מכך... אשמח לתגובות

יש לי שאלה- אשפוז בכפייה יכול להיווצר רק לאחר החלטת בית משפט? ז"א גם אני יכולה לטעון על אדם זה או אחר שאינם שפויים אבל בטח לא יאשפזו אותם בגלל שאני אמרתי. איך השתלשלו העניינים שאחותך הצליחה להביא לידי אשפוז שלך? צו בית משפט הורה זאת?

הרבה מן הדרכים להדחקת האמת העירומה מקבלות ביטוי (קצת דוחה לדעתי) בפורום הזה מנסיוני הרב בחיים אני יודעת שכמה בנות מסתודדות זה לא סימן מבשר טובות, ולכן לא קראתי את הרכילות שבוודאי מופיעה בהודעות של המסתודדות שם למעלה אני מנסה לפתח פה דיון מעמיק על מהותה של האמת ותפקידה בשיח הציבורי על בריאות הנפש לצורך זה חשפתי כאן סיפור אישי כואב וקשה אני ממש מופתעת מכך שבכל הפורום "התרבותי" כביכול הזה אף אחד לא חשב לשלוח לי תגובת השתתפות בצער!! זה אומר מזהו לא רק על הרמה האישית של "המשתתפות הקבועות" אלא גם על עד כמה הסטיגמה של "מחלת נפש" קשה ומכאיבה עד כדי כך שאנשים שמתלבטים בעצמם בכאבי נפש לא מגלים שןם אמפתיה לאדם כמוטני רק בגלל שעברתי אשפוז פסיכיאטרי (ועוד לא באשמתי בכלל!!) עצם זה שאשפוז פסיכיארי בוא מעין "אשמה" שמוטחת בפניך ומזה מוציאים מסקנות (מופרכות) על מצבך הנפשי, כולל החופש שנשים מסויימים לקחו להם לכתוב לי את דעתם על מצבי הנפשי, במייל האישי שלי!!! מעיד על כך שאין פה רצון ויכולת להתמודדות עם אמיתות כואבות

שבת שלום

ליאת יקרה, מה שלומך? אני מתלבטת אם לכתוב כבר הרבה זמן. זה קצת חופף להתלבטות עד איפה להרגיש ועד איפה "להחזיק". אז כמובן שאני מפשילה שרוולים ברגע האחרון - לפני השעה עשר - וצופה שאצטרך להסתפק בהודעה חלקית (מבחינתי) ואולי לא מספיק משקפת. את זוכרת את סבא? - הוא עכשיו בדכאון... הוא לא זוכר שהוא כמעט מת; הוא אפילו לפרקים לא זוכר שהיה בבית חולים לתקופת מה. יחד עם זאת, נראה שמשהו בו זוכר היטב שהוא היה 'צריך' כבר למות. חל בו מהפך כלשהוא (וכואב כל כך להיות עדה לזה..). הוא שואל על משמעות החיים, "ומה היה הטעם לצאת להליכה במשך שעה ביום כל חיי (כל חיי זה הרבה...), אם לבסוף אצרך למות כך... חולה...". אין לי אלא להסכים.. אני אומרת לו: "סבא, אתה זוכר את קוהלת?" (לא שומע! - מכשיר השמיעה נשאר בבית וגם אתו הוא לא שומע). הוא עושה מאמץ מאולץ להטות אוזן; הוא לא זוכר מה זה קוהלת ("אבל סבא - אתה לימדת אותי לאהוב תנ"ך" - אני צועקת בתוכי). אני רוצה לדבר אתו - להפיק מעצמי משפטים מלאי תוכן, לא מהוססים, מצילים כאלה. אבל אני נבוכה ונטולת מילים, וגם הוא לא שומע ולא מקשיב וחסר סבלנות, וצריך משפטים קצרים וממוקדים, לא סבוכים מדי, בעברית פשוטה - כאלה, לא סיפורים שלמים, כאלה שידברו גם לעולם המושגים שלו (שאיכשהוא, הצטמצם פלאים בחודש האחרון). והכי כואב שהוא מסרב לצאת החוצה, עושה סצינות 'כמו ילד' לדברי סבתא. הוא אומר לי: "את לא מתביישת לצאת אתי לרחוב?; אני מתבייש - לא רוצה שיראו אותי". הווו - בזה אני מבינה, סבא; אתה מחזיר אותי שנים לאחור (אבל אני לא אומרת בקול). ואני רוצה לומר לו שאני מבינה, מבינה באמת, ועם זה כל כך לא מבינה למה ככה? למה ככה בסוף החיים? הרי הוא לא הכיר את זה עד היום. מאז שסבא היה בבית החולים משהו בי נסדק. אני יודעת שנסדק, אבל לא מרשה לזה להתפרץ. אז זה נח לו שם - מדובר עם עצמי, עם אחרים, אבל כאילו מדובר מבחוץ. אני סדוקה אבל מחזיקה - נשארת תקועה בתווך. התווך הזה לא מניב דבר: היו כמה מבחנים מאז שעשיתי בקושי, ובקרוב יהיה ה-מבחן ה-גדול ומשהו בי כבר התייאש, לא נאבק. אני לא לומדת, גם אם אני מתעקשת בכל יום להזכיר לעצמי שוב ושוב שצריך ללמוד ולהשאיר עצמי בהתכוווננות לקראת למידה. אם היית מכירה אותי היית יודעת שהמבחן הזה (המתא"ם) הפוך בדיוק ליכולות שלי, משקף בדיוק היסטרי את מה שאני הכי הכי גרועה בו. גרועה עד "לא יכולה". הייתי נורא רוצה שלא לדבר עם עצמי את הסדיקה שחלה אז, ולהמשיך להפעיל את המוטיבציה והרצון הראויים על מנת לעבור את אבן הדרך הזו. אני לא יודעת איך (לעזאזל, איך באמת??) להכניס את עצמי למודוס הנכון - הלא מוותר - ולתת פוש אחרון. דומה שכל מאמציי לעשות זאת הם מלאכותיים, ולפיכך הם אינם מפיקים ממני עבודה באמת. קרסתי. פשוט עוד לא הסכמתי לספר את זה לעצמי.. הגיעה השעה עשר - אני שולחת, תודה, ליאת נויה

טוב, השעון *שלי* הוא כנראה זה שלא מכוון. ההודעה הזו אכן נראית כמי שנכתבה מהר מהר מהר. מצטערת... ושכחתי חג שמח וחיוך מתגעגע :-)

נויה'לה ל?כ??ל, ז?מ?ן; ו?ע?ת ל?כ?ל-ח?פ?ץ, ת??ח?ת ה?ש???מ?י?ם. ע?ת ל?ל?ד?ת, ו?ע?ת ל?מו?ת; ע?ת ל?ט?ע?ת, ו?ע?ת ל?ע?קו?ר נ?טו?ע?. ע?ת ל?ה?רו?ג ו?ע?ת ל?ר?פ?ו?א, ע?ת ל?פ?רו?ץ ו?ע?ת ל?ב?נו?ת. ע?ת ל?ב?כ?ו?ת ו?ע?ת ל?ש??חו?ק, ע?ת ס?פו?ד ו?ע?ת ר?קו?ד. ע?ת ל?ה?ש??ל?יך? א?ב?נ?ים, ו?ע?ת כ??נו?ס א?ב?נ?ים; ע?ת ל?ח?בו?ק, ו?ע?ת ל?ר?ח?ק מ?ח?ב??ק. ע?ת ל?ב?ק??ש? ו?ע?ת ל?א?ב??ד, ע?ת ל?ש??מו?ר ו?ע?ת ל?ה?ש??ל?יך?. ע?ת ל?ק?רו?ע? ו?ע?ת ל?ת?פ?ו?ר, ע?ת ל?ח?ש?ו?ת ו?ע?ת ל?ד?ב??ר. ע?ת ל?א?ה?ב ו?ע?ת ל?ש??נ?א, ע?ת מ?ל?ח?מ?ה ו?ע?ת ש??לו?ם. מהו ה-מבחן ה-גדול, אם לא מבחן האהבה, החמלה, השלווה מול התרחקותו הדועכת של אהוב נפש. זהו מבחן קשה, לעיתים לא הוגן, שיכול לפעור בנו סדקים. אני יודעת (לא חושבת, יודעת) שמי שעובר אותו בשלום, יכול גם לכל המבחנים האחרים. אין לי בכלל ספק בך, נויה'לה. את עושה את זה כמו גדולה. יש לי הרגשה שעוד נדבר על זה, אולי לא כאן. שמרי כוחות. איתך, ליאת

ליאת יקרה, את לא יודעת מה עשית לי.. אחרי ששלחתי את הודעתי קראתי קצת למטה. שתי קומות מתחתיי הופיעו כאבים גדולים הרבה יותר, חורטים יותר. כאלה שלא ידעתי. שאלתי את עצמי איך תתחברי *את* לזוטות שלי, ונזכרתי לרגע באיזו מחשבה חמקמקה שעברה בי לאחר ששלחתי את הודעתי על סבא לפני חודש. עכשיו נזכרתי. נזכרתי למה לא כתבתי לך על כך עד עכשיו... לא ידעתי איך תעני לי ומה תכתבי. חששתי. קהלת? - לזה לא ציפיתי בכלל. ומייד נפרץ הסדק ובכיתי. את ידעת לפני מה הייתי צריכה... גם לגבי הסדק וגם לגבי קהלת. תודה גדולה, נויה

נויה שלי, אהובת-ליבי. אני לא חושבת שכתבי למישהו ככה מעולם 'אהובת ליבי'. לא תאמיני... במסנג'ר של אחי מהבהבת חלונית כתומה עם השם "נוי", וברקע, מתנגן השיר של מאיה רוטמן "ליפול", ואני קוראת את דברייך לאט.. לאט ובשקט, מנסה לתת לדברים לחלחל אליי פנימה.. דמעות עומדות בעיניי, יקרה שלי. השיר נשמע לי קצת אחרת עכשיו, אז אצרף לך אותו הנה.. (לא מתאים בול, אבל קצת..) ליפול הייתי עושה, לפחות מנסה את הדרך אלייך לגמריי ערה בעיניים פקוחות ובחושך מוחלט זה לא יהיה קל אבל בא לי לראות מה שהיינו אתמול כבר עבר ומה שרצינו להיות עוד נשאר חלום מיותם, היטב מכוסה ואיך נתעורר אם לא ננסה ליפול עד התהום ולטפס משם הכי גבוה לא לשקוע, לא לטבוע, לא למעוד הייתי רוצה, לטוב ולרע להגיע אלייך וחזרה אל עצמי שם עומדת, בין כל האורות כל כך מפוחדת עיניים סגורות מה שהיינו אתמול כבר עבר ומה שרצינו להיות עוד נשאר חלום מיותם, היטב מכוסה ואיך נתעורר אם לא ננסה ליפול עד התהום ולטפס משם הכי גבוה לא לשקוע, לא לטבוע, לא לשאול ליפול, להישבר להבנות מהשדים שבנו לא לברוח, לא לשכוח, לא למעוד ה"למה ככה?" מהדהד לי באזניים... כל כך לא הוגן! וכואב. שדווקא הוא. ודווקא ככה.. אני כל כך עצובה. בלי רישיון ובלי אוטו- בא לי לנסוע עכשיו עד אלייך- לחבק אותך כמה שאני יכולה. שלא תשארי לבד. שלא תקרסי. המשפטים של סבא נחקקים אצלי עמוק- למה דווקא הוא? למה ככה?... את כל כך צודקת.. וחוסר האונים הזה- להתבונן מהצד-.. אני מנענעת בראש מצד לצד.. אין לי מילים להציע. אוףףףף... ארוך ונאנח... את מתמודדת עם כל כך הרבה בשקט.. עם כל כך הרבה. אל תקרסי, נויה יקרה שלי, אל תקרסי.. תני לעצמך מרווח נשימה, אל תאשימי את עצמך מהר מדיי. את באמת מתמודדת עם לא מעט.. עשי את כל מה שאת יכולה עכשיו, בלי להרוג את עצמך בדרך. את ממשיכה להפתיע אותי בכמה את לא רואה שאת ייחודית. שאת באמת מיוחדת- בכל כך הרבה דרכים. אני מאמינה בך באמונה שלמה! (מה שאני לא יכולה להגיד אפילו על המשיח בכבודו ובעצמו..), אז תני לעצמך... תני את הפוש, עד כמה שאת יכולה. ואם זה לא יהיה השנה אז זה יהיה בשנה הבאה. לא הספקתי לספר לך, אבל היום כשחיכיתי למונית פתאום חשבתי עלייך ודמיינתי אותך מאושרת. מאושרת ומסופקת נורא במה שאת עושה. וברור לי שזה יהיה טיפול. ברור לי כל כך- פשוט לא יכול להיות אחרת.לא יכול להיות אחרת (את שומעת?) ואת עובדת *כל כך* קשה, אני יודעת כמה קשה את עובדת. לא קל עכשיו..כבר הרבה זמן. אני יודעת. לא תמיד יודעת מה להגיד. נויה... סבא האהוב. תני לעצמך זמן איתו כמה שאת צריכה, כמה שאת רוצה. המבחן מאוד חשוב ועבדת קשה בשבילו, אבל את יותר חשובה. את יותר חשובה. ואל תדאגי- את תזכי לראות את ליאת, אורנה ודרור בכנסים ולספר לכולנו סוף סוף איך הם נראים ונשמעים :-)) הלוואי שגם את מחייכת קצת עכשיו.. אוהבת אותך מדיי :-) לילך.

אין לי שום יכולת להתחרות עם המילים של לילך. אבל אני בכל זאת אנסה... את קקה של בן-אדם! ;-) נורית

נויה יקרה, כתבת מרגש כל כך. מותר גם לקרוס קצת לפעמים. בעיקר כשיש מי שתופס. מי שאוחז. אותך ובמקומך. ויש לך. אני יודעת. שולחת לך כוח. וחיבוק. בעצם חיזבוק :- ). שלך יעלה

תודה יעלונת, חיזבוקים אני לא שוכחת. יודעת שגם את שם. אולי בקרוב... העץ הזה מכיל כבר יותר מדי 'נויה'. רק אשלח חיבוק גם אני, וזהו. :-) נויה

נויה יקירתי (הנה עוד נויה אחד בעץ הזה...) "ע?ת ל?פ?רו?ץ" אל העץ הזה ו"ו?ע?ת ל?ד?ב??ר" קצת את עצמי.. נגעת בי כל כך. ההודעה שלך תפסה אותי כשאני מול המסך, מתמודדת עם נסיונות נואשים לכתוב עבודה שאני צריכה או טו טו להגיש. נואשים אמרתי. כבר שעתיים, וכל מה שיצא אל תוך העבודה זה משפט חכם אחד. לא מוצאת מילים. כל כך לא *אני*. ואצלי זה כבר לא סבא, אלא אבא שלי, אהוב נפשי, שנמצא במיקצה האחרון של חייו. והוא לא שואל כבר "למה". או שאולי הוא שואל בתוכו, אבל קולו לא נשמע. ואנחנו, שלושת הילדים שלו (לעולם נהיה "הילדים" שלו...), מנחשים את השאלות שלו, את התשובות ש*הוא* היה רוצה להשיב. לנו, לרופאים, לעצמו. וכל הזמן, גם בשאלות הרות וחורצות גורל, אנחנו מקווים שאנו משיבים נכון. במקומו. ותוהים, ומנסים להתאים את ה"ע?ת" אל המצב הנתון. (ל?ב?ק??ש?? ל?ש??מו?ר? ל?ר?פ?ו?א? להילחם?לא?ב??ד? לס?פו?ד?....) זה לא קל. זה עצוב. זה כואב.אין יום שעובר בלי שאני בוכה עליו, עלי. ולמרות הכל, יש בי שקט מבורך (זוכרת שכתבתי כאן, שאין לי הרבה מילים, אבל יש בי שקט?) אולי זה הגיל, בטוח שזה הטיפול, שלימדו אותי, שלא הכל ניתן לשליטה ולשינוי על ידי. אני עושה הכי טוב שאני יודעת ויכולה עבורו. באהבה אין קץ וללא תנאי. כמו שמגיע לו. ,ל?כ??ל, ז?מ?ן; ו?ע?ת ל?כ?ל-ח?פ?ץ, ת??ח?ת ה?ש???מ?י?ם, מצטטת ליאת את קהלת. כ?? ה מ? ה חוכמה, כ?? ה מ? ה תובנה יש במשפט הזה. ובכל אלה שאחריו. פשוט, כל כך (לא?) פשוט. מרגישה שעכשיו ה"ע?ת ל?ח?בו?ק". שולחת לך חיבוק גדול. ועכשיו "ע?ת ל?ח?ש?ו?ת" ולחזור אל העבודה... הדר

הדר יקרה, קראתי אותך בצהריים ולא ידעתי מה לכתוב. כל כך נוגע כתבת. כל כך עצוב לי לשמוע על אבא. אוףףף.. (שוב זה הארוך והנאנח)... קשה כל כך. עדיין לא מוצאת בי את המילים שיהיו נכונות לך. שיהיו נכונות לי. כי מה אפשר לכתוב כשכל כך כואב? "המיקצה האחרון של חייו"... אוףףף... (כן, שוב זה).. אם רק היו לי עצות טובות לתת.. רק יכולה לשמוח (קצת) על השקט הברוך שמצאת בך. על הכוחות שיש בך למצוא את האיזון הנכון לך, בין להתקרב ללהתרחק.. ממך, מאבא, מהסיטואציה, מהנוסטלגיה.. למצוא מקום טוב באמצע שמאפשר להרגיש בלי ללכת יותר מדיי לאיבוד.. חושבת עלייך היום, לילך.

הדרי, אני רק קופצת לבקר ולכתוב. אסור להסחף לכאן... בעיקר לא כשיוצא משפט חכם אחד בשעתיים (ואני בקיאה במצב הזה). כתבת יפה כל כך... נשמע שאת ואחייך מקדישים לאבא ליווי מלא מסירות ואהבה. אני בטוחה למדי שהשקט הנפשי שנלווה לכך משרה עליו נועם, גם אם אין באפשרותו להביע זאת. ה'פשוט' הזה שלך - ה'פשוט' המאד לא פשוט - מאד יקר בעיניי: יש בו ענווה ויופי ומלוא חפניים רוך. הלוואי שאוכל להנחיל חלקים ממנו גם לעצמי... מאחלת לך רק טוב- הדר יקרה, תודה, נויה

נויה, הדר יקרות נאלמת מול הודעות כאלה. נותרת חסרת אוויר... להיאנח להקשיב לשקט להיות שם-כאן רק לתת להרגיש מבפנים לתת לזה ביטוי בשפת גוף בהבעות פנים קרוב רחוק איך שתרצו החזקנה מעמד יקרות http://www.youtube.com/watch?v=DejUPN4SksU שלכן (אשת ה)

תודה אשת תודה שאת (גם) כאן הביצוע מקסים מקסים. (ומתאים מתאים). turn turn turn :-) נויה

אשת יקרה תודה, הדר

אין לי באמת שאלה :-) סתם מציצה לאחל שבת שלום וחג שמח... ורוצה גם לספר לך בשקט בשקט, שמשהו חדש קורה בנינו מאז אותה פגישה של הבכי. משהו בי סוף סוף הרפה מהפחד מהקרבה. אני מתמסרת לה, כל כולי... והיא מצידה, עוטפת בשתי ידיים בוטחות. כמה אני אוהבת אותה... ושמחה שאת מלווה אותי מכאן. שמחה מאוד אפילו :-))) אני נעלמת מכאן לזמן מה, בריחה אחרונה אפשרית לפני שנת הלימודים החדשה. I'll be back... נועם

לנועם אינטרנשיונל... כל הזמן את נוסעת! מה יהיה? תברחי לך כמה שאת רוצה. מגיע לך ליהנות לפני שנת הלימודים. כשיש תחושה של כ??ן שיגור יציב ובטוח, השמיים הם הגבול. אני מאושרת בשבילך. אל תשכחי להביא אלינו רשמים, חוויות וניחוחות חו"ל. כבר מתגעגעים BON VOYAGE ליאת

נועם יקרה, נסיעה טובה. תעשי חיים. תביאי ריב?ו?ק... יעלה

רוצה משהו ספציפי, או סתם נוסטלגיה? (אפשר את הנעליים הגבוהות, עם שני הסקוצ'ים למעלה. אבל רק בתנאי שאת מבטיחה לעשות גם קוקו בלוף... :-))))

ליאת יקרה, במהלך הלילה האחרון סבתו של גיסי נפטרה בעקבות מחלה קשה. הבוקר הייתה ההלוויה. נתבקשתי לשמור על האחיינים, לכן לא הלכתי. באירועים משפחתיים במהלך השנים פגשתי בסבתא שהייתה אישה טובה, מעבר לכך לא היה לי שום קשר מיוחד איתה. למרות זאת, אני מוצאת את עצמי עצובה מאוד, חושבת עליה כל הזמן ( ובמשך החודש האחרון, מאז אושפזה), אני מרגישה כאילו אני מתאבלת על אדם כ"כ כ"כ קרוב, בעוד שלא היינו קרובות... המצב של להתאבל בצורה חסרת פרופורציה על אדם לא קרוב במיוחד, כמו שכן, מכר רחוק חוזר שוב ושוב....אני לא מצליחה להבין איך אנשים אחרים מצליחים "לחזור לחיים" במהירות, אחרי ששומעים על פטירתו של אדם שהכירו. אצלי זה כרוך באבל ובעצבות רבה. לפעמים אני מרגישה שעל אבי היקר שנפטר לפני 3.5 שנים בפתאומיות לא הצלחתי להתאבל כמו על אחרים. התחושה היא כאילו קל יותר להתאבל מבחוץ וכשזה היה הכי קרוב והכי הכי כואב לא הצלחתי להתאבל כמו שרציתי, אולי אפילו לא סיימתי..... אולי באמצעות אבל של אחר אני בעצם עדיין כואבת את מותו של אבי...?? למה כ"כ כ"כ קשה לי כשאני שומעת על כל אדם שהכרתי, אפילו הכרות שטחית ביותר, שהוא אינו בחיים, איך אפשר להקל ? תודה ושבת שלום

ערב טוב שיר, המוות הוא נושא מורכב עבור כולנו. כאשר אנחנו שומעים על מקרה מוות, בעיקר של אדם מוכר, מופעלות אצלנו סכמות די קבועות של מחשבה ותגובה. אני מכירה אנשים ששולפים משפטים קבועים במצבים כאלה (די טפשיים, אפילו), כדי לחוש משהו הדומה לשליטה, מול הפתאומיות וחוסר המו?ב?נו?ת של המוות. גם אני מרגישה שמאז ביקר אצלי המוות, ההתייחסות שלי למקרי מוות חדשים השתנתה למדי. ההיכרות איתו, עם החור הפעור שהוא מותיר בחיינו, עם האין הגדול, הגעגוע, הופכת אותנו רגישים יותר. קשובים לביקוריו החטופים בבתים אחרים, בודקים אם זה "כמו אצלנו" או אולי אחרת, יודעים שבעצם זה תמיד נראה די דומה. לא יודעת היכן עומד האבל שלך על אבא, אבל נדמה לי שמותו של הורה אהוב, יכול לפעמים להביא איתו גם סוג של קרבה מיוחדת, דיאלוג פנימי נעים, שאינו נגמר. לפעמים, מבחוץ, זה יכול להיראות משונה קצת. נפלאות דרכי האהבה. מקווה שתוכלי לצער ולאובדן. ליאת

את חייבת לגלות לי מאיפה הכוחות האלה שלך. אני מקנאה! נורית

גם אני שואלת כל פעם מחדש ..:-) ורק מזה... שואבת את הכוחות ... ליאת את מדהימה !.. מאיפה היציבות הזו, האהבה האינסופית ...הנתינה ...העברת השלווה .... פשוט מחמם את הלב .....!!!!!! שבת שלום, וסופש רגוע ... ש'

חלק משמעותי מהכוחות בא מכן. תודה :-) ליאת

יש מקום לעוד חיוך בשרשור? :-))) סופשבוע רגוע לכולם יעלה

כולכם עושים עבודה נפלאה

תודה ענקית .. לאורנה , ליאת ודרור היקרים .. המשיכו בעבודתכם הנפלאה .. מי ייתן ותמיד יהיה לכם הכח לתת ולהעניק מעצמכם..

ותודה ענקית גם לכולנו. מ-ד-ה-י-מ-י-ם שכמונו. לי, לך ולו ולה וכן, גם חיבוק יהיה. ע-נ-ק-י, כמקובל. המשיכו כך, שפשוף קל ונעים ועלייה מהירה בסולם הדרגות...

היי ליאת, אני שוב כאן, עצובה, ירודה , בודדה ונטושה...אני נמצאת בפאזה שחשבתי שעברתי אותה/ התגברתי עליה/ השתחררתי ממנה. אני לא נפגשת איתה מזה שבועיים , בגלל החגים שנופלים על ימי הפגישות. היא לא הצליחה למצא לי שעה פנויה שתתאים לי. עצוב לי. אני מרגישה שאין לי מקום אצלה ווששאר מטופליה הרבה יותר חשובים לה ממני. כאילו אין לה מקום בשבילי. זה עצוב, חשבתי שעברתי את הפאזה הזאת. יש פער עצום בין הגיון והבנה לבין הרגש הקשה שעולה מולה ושאני חווה אותו כנטישה ודחיה. חשבתי שזו פאזה שעברתי. ועכשיו אני מאד מאד מאוכזבת ממנה ומעצמי. שכן כאילו "התקדמתי" בטיפול, מולה, בנושא של אמון ותלות, ועכשיו כאילו יש נסיגה ומחשבתו של לעזוב את הטיפול שוב עולות בי. שוב עולה המון כעס כלפיה וכלפי זה שהיא לא שם בשבילי בצורה שאני הייתי רוצה: כמו אמא, מחבקת, נוגעת, סימביוטית ואני כמהה להיות ילדה מטופלת שלה ולא מצליחה להפנים רגשית את המגבלות, את התפקיד שלה, את המקום שלי אצלה (אם יש דבר כזה..(. אתמול שוב "קיבלתי" מידע שלא היה לי אודותיה, ושוב הדחיה והנטישה שחשתי ממנה הם עצומים, איומים... ביליתי לצערי את רוב החג במיון,,, ואני בוכה יותר על הקשר הבלתי אפשרי, על הרצון שלי להיות כל כך מחוברת אליה ושאי אפשר לממשו. אני בוכה על זה הרבה יותר מהכאב האמיתי, הפיזי אותו אני חשה... אני לא מבינה למה אני לא יכולה להתגבר, ולהתבגר, להבין מה זה קשר טיפולי, להבין את זה שיש לה חיים משלה. אני מבינה את זה אך מבחינה רגשית אני חווה נטישה איומה... אני כמהה למשהו שהיה כשהייתי יילדה קטנה ומשתחזר מולה ולא עובר, הכאב הזה בלב עמוק עמוק, כמו לצלול עמוק ... אז אכזבתי גם אותך? כי סיפרתי לך על הטיפול דברים אחרים... ועכשיו כאילו כלום לא התקדם, אני באותה נקודה... עצוב לי נורא ניבה

קראתי והתרגשתי. בי נגעת.

ניבונת, כמה יפה את כותבת, מזכירה לנו את הילד הקטן והתובעני שמתגורר לו בתוכנו, רוקע ברגל הקטנה שלו בכל פעם שנדמה לו ששכחו אותו. מרגש לקרוא אותך, מרשה לעצמך לקרוא לדברים בשמם, להציף אותם - כמו שהם - ולהניחם לפנינו בשבת של חג. אין כאן כל אכזבה. להפך. זוהי התקדמות חשובה, הכנות הזאת, היכולת לאותת מה אני צריכה ורוצה, ולמחות את מפח הנפש בקול רם. הדבר היחיד שהעציב אותי מאד, זו העובדה שהיית בבית חולים וכאב לך. מקווה שאת בסדר, ומטופלת טוב. אל תוותרי, ניבה. המשיכי לבוא אל הטיפול, ולדבר את הכאב, את העלבון, את הננטשות. איתך ליאת

תודה ליאת, את שוב מצליחה להראות לי כיוונים חיוביים של חשיבה ועל כך אני מודה לך. גם הכינוי 'ניבונת' עשה לי טוב. לצערי אני שוב רצה למיון, אבל הפעם אחרת וזה גם בזכורתך... תודה ניבה

בתקופה הארחרונה הראש שלי חושב 24 שעות ביממה לא מצליחה לישון, מחשבות אין סופיות על הטיפול על מציאת עבודה על החיים אפילו לא באופן רצוני פשוט מחשבות ממלאות את ראשי ללא הפסקה גם כשאני רוצה לישון הראש לא מפסיק לעבוד נמאס לי רוצה קצת שקט מה לעשות?

ערב טוב קארין, הניסיון מלמד כי המאמצים לסלק מחשבות טורדניות מביאים לפעמים דווקא את התוצאה ההפוכה. לכן, במקום לדחוק בהן, אני ממליצה לך להקדיש זמן כלשהו במשך היום, ולקדם בברכה כל מחשבה שתגיע. בנוסף, ראי את תגובתי ל'משתנה', ונסי לאמץ לעצמך אחת מטכניקות ההרפייה, בהן תוכלי לנוח קצת מטרדות הקיום. בברכת "אני חושב משמע אני קיים". וחג שמח ליאת

שלום ביתי בת שנתיים ושלוש לאחרונה היא מבקשת ממני או בעלי שיאכילו אותה או יהיו אתה בעת צחצוח שיניים או פיפי בשרותים ופתאום היא מבקשת את ההורה השני מתעקשת בוכה וצועקת לא מוכנה להמשיך בפועלה עד שההורה מתחלף בעלי נמצא רק בסופי שבוע אז זה קורה רק אז אני רוב השבוע לפעמים הוא בא לאפטר ואז קורה שאני עובדת לילה והיא איתו היא לא עושה בעיות בדרך כלל אבל ששנינו ביחד איתה מתחיל פה פינוק אמיתי גם התפקי זעם רבים מה אפשר לעשות איזה צורת ענישה יש לתינוקות תודה מראש

לילדה בת שנתיים לדרוש קצת תשומת לב תינוקי?? אולי היא מפחדת ממשהו?? את אומרת שאת עובדת לילה ובעלך מגיע rק לסופי שבוע, מי שומר עליה?? אולי היא לא מקבלת מספיק תשומת לב או אהבה?? אולי מי שמטפל בה מפנק אותה ומרגיל אותה להתנהגות תלותית?? היא בודאי לא ראויה לעונש אלא לבירור המצב ולהבנה זה לא קל לגדל פעוט כשטרודים כל כך עם עבודה מתישה חד שמח וברכה

ערב טוב עינת, מול ילדים כה צעירים (לדעתי גם מול בוגרים יותר) יש להימנע ככל האפשר מענישה, שכן מדובר בפעולה שרירותית שלא תמיד הילד יכול לקשור הגיונית להתנהגות שגרמה לה. במקום עונשים, מוטב לבסס סדר-יום הגיוני, הנשען על חוקים וגבולות עקביים, ועל הורות סמכותית וחמה. אם אבא מגיע רק בסופי שבוע, הגיוני שהיא תרצה בקרבתו, והיא מבטאת זאת בדרכה הלא-מווסתת (כדרכם של בני שנתיים). תוכלו להחליט שאתם נענים לבקשתה, או שלא, אך בכל מקרה יש לעשות זאת בתקיפות שקטה, ובעיקר בעקביות. אם מתחילות צרחות, כדאי למהר ולסיים את הפעולה (צחצוח השיניים או המקלחת) ללא מילים מיותרות, ולא לאפשר לה להשיג דברים בדרך זו. אפשר להגיד פעם אחת: "אבא עסוק כרגע, אני ארחץ אותך, גם אם את רוצה את אבא". נסי להישאר רגועה ככל יכולתך, ולא לאפשר לצעקות לערער את השקט שלך. זכרי שילד שמנהל את הבית הוא ילד מפוחד. גבולות כדאי לבסס בשקט ובשלווה, ולא באמצעות עונשים. מעבר לכל זה, כדאי לבחון מחדש את האפשרות להכניס את אבא למעורבות רבה יותר, דווקא על רקע נוכחותו המעטה בבית. (אגב, ראיתי שנפתח פורום חדש בדוקטורס שעניינו פסיכולוגיה של ילדים.) מועדים לשמחה ליאת

קלעת פה לגמרי לדעתי במילים של סבתא, ולא של מטפלת, אמרתי פחות או יותר את אותם הדברים הכותרת היתה רצת פרובוקטיבית, אבל הפקובוקציה לא נועדה לעינת, שאני מאד מכבדת את ההתמודדות שלה עם גידול פעוטה בתנאים כל כך קשים אלא לאלה פה בפורום שלא ממש מבינים מהי מצוקה אמיתית: (מצוקה אמיתית קיומית על רקע כלכלי!!!!) אלא יש להן זמן וכסף להתחבט ביסורי נפש מאד ולשלם הון עתק למטפלים לאורך שנים...... והפרובוקציה עבדה, אחת מאלה שאני מתכוונת אליהן, שטוענת שהיא לא אחותי, פנתה אלי בשמי הפרטי, ואף חשפה מספר עובדות אישיות מחיי, הידועות רק לאנשים שמכירים אותי אישית. אז זאת חייבת להיות אחותי נוגה, את לא מסכימה איתי???

ליאת שלום, השארתי לך גם הודעה נוספת במייל האישי שלך אתמול,אך היום יש עיניין שמציק לי מאוד, משהו שמרגש אותי מאוד ומשמח,אך גם מפחיד ומעורר חשש רב וחרדה; העיניין הוא ששבוע הבא,בעזה"ש,עומד להתבצע שלב עיקרי ב"פרוייקט" שדיברתי עליו,שהוא השלב שהכי חשוב להצלחת ה"פרוייקט",ואומנם ידוע לי שחלילה אם 'אכשל' בשלב זה אוכל לחזור עליו שוב,אך החזרה תדרוש ממני המון משאבים - נפשיים,פיזיים וכספיים "משאבים" שלא קל להשיג; לכן חשוב לי מאוד להצליח כעת; הבעיה היא שאני יותר מידי לחוצה,ומרוב לחץ התחלתי להרגיש זאת גם מבחינה פיזית - כמו: לחץ בלתי-פוסק על שלפוחית השתן וכו', ואני יודעת שלחץ רק יהרוס לי הכל, מה אעשה,איך אפשר לא להילחץ מדבר שכ"כ חשוב עבורי? חג-שמח, משתנה

ערב טוב משתנה, לחץ הוא לא עניין מומלץ בדר"כ, אבל נדמה לי שיש נטייה להפריז בכל הנוגע לכוח ההרס שלו. יש, כמובן, דרגות ועוצמות, ובכל זאת, לחץ הוא חלק מההתנהלות שלנו בעולם המודרני, ומרביתנו מצליחים לחיות, לעבוד, ללמוד, לגדל ילדים ולהזדקן למרות הלחץ. אנשים שונים מוצאים לעצמם דרכים שונות להתמודדות עם לחץ. נסי למצוא את זו המתאימה לך (הרפייה, יוגה, מדיטציה, הליכה, מקלחת חמה/קרה, שירה, ריקוד, ציור, וכו), וקחי לך ממנה מלוא חופניים בימים אלו. זכרי שפרוייקטים גדולים, יהיו אשר יהיו, הם גזלני אנרגיה גדולים, ויכולים להיות כרוכים ברמות אלה ואחרות של לחץ. אי אפשר לדרוש מאיתנו לוותר עליו, כי אנחנו רק בני אדם. יש גבול! :-))) מחזיקה לך אצבעות בכל הכוח ומכל הלב ליאת

אני בעיקר כעת זקוקה לתמיכה מכל אחד ומכל סוג שהוא.

ליאת/אורנה /דרור היקרים אני פותחת פה עצומה לסינון הודעותיה של אהבה המשתלחות בכל באי הפורום. כל מי שחשה כמוני מוזמנת להוסיף את חתימתה. עד שלא תינקט עמדה מצד מנהלי הפורום אני לא מתכוונת לכתוב כאן יותר. חג שמח

שלום איריס, שלום למשתתפי הפורום היקרים, הפורום שלנו וצביונו העסיק אותנו לא מעט במהלך שנותיו. כמנהלים, אנחנו מתלבטים לא פעם האם להפוך אותו לפורום מוו?ס?ת, העובר סינון ראשוני של המנהלים, או להשאירו כפורום פתוח, דמוקרטי, המאפשר הידברות חופשית גם בין המשתתפים. לכל אחת מן האפשרויות יש, כמובן, יתרונות וחסרונות, ובשיקלול האחרון שעשינו, הוחלט על המתכונת הנוכחית, הנגישה לכלל הציבור, ללא כל סינון מראש. ההחלטה שלנו משקפת עמדה פלורליסטית, פתוחה, כמו גם נכונות להתמודד עם הפרות אלה ואחרות של ההרמוניה בפורום. היא משקפת גם אמון בסיסי וביטחון ביכולתם של אנשים בוגרים להתנהל ברוח מכבדת, מאופקת וסלחנית. אנו לוקחים בחשבון הבדלים בינאישיים במאפייני אישיות, בהשכלה, וביציבות הנפשית של המשתתפים. עד היום, להרגשתי, הגישה שלנו הוכיחה את עצמה, ונדרשנו מעט יחסית להתערבויות חד צדדיות מצד המנהלים. אנו ערים לכך שייתכנו הפרעות זמניות למהלך הנינוח של הפורום, הן ע"י טרולים, הן ע"י גורמים לא מקצועיים המתחזים ככאלה, והן ע"י גורמים שונים בעלי אינטרס ועניין (בדר"כ גורמים אנטי-פסיכיאטרים או אנטי-ממסדיים), אך סומכים על השכל הישר ועל הבגרות של המשתתפים, שיוכלו לזהות זאת ולהתעלם עד יעבור זעם. למרות שאנו משתדלים למחוק הודעות בעלות אופי פוגעני ומעליב, יש מצבים בהם משחק ה"חתול ועכבר" רק מלבה את האש. גם כאן אנו קוראים להבלגה ואיפוק. אני קוראת לך, איריס, להישאר איתנו כי נוכחותך יקרה לי. אני מאחלת לכולנו חג שמח ונעים ליאת

שתדעי לך ליאת, שההצפה בזמן האחרון של המשתתפת "אהבה" הרחיקה אותי אלפי שנות אור מהפורום הזה. מפחיד להסתובב כאן בגללה. כל אחד הופך לנאשם ואשם בעיניה. אני הפסקתי לכתוב כאן, ולא אחזור עד שינקטו צעדים שירחיקו אותה מכאן. ***

לך ליאת אני בעד פלורליזם וזכות הבעת דעה בכבוד ומשתדלת לעמוד בזה אשתדל עוד יותר להבא תודה

ליאת שלום קצת קשה לבוא ולשתף ולשאול במצבי ולקוות שאף אחת לא תחשוב שאני אולי אחותה ותרצה לתקוף אותי,אין לי הכוחות להתנצח. היינו 9 אחים ואחיות נותרנו 6 ולא בא לי לאמץ אחות אחרת. אז עם כל האהבה שיש לי אליכם מנהלים יקרים ורוב המשתתפים ,אני בכל זאת ידיר רגלי לעת עתה מהפורום. חג שמח איריס.

ראו איזה יופי הפורום כמוח אנושי שיש בו חלקים שקשה לנו לסבול שאיננו יכולים לגדום להיפך הם שם לחלקים הללו יש נפח לכאורה מוגדר בהחלט אבל הם נוטים להתעצם ולתפוס את כל החלל והנה לנו הומוגניזציה של הכל עם הכל טוב ורע מנסים ללמדנו שאחרת ששם בחוץ כבר לא מלחמה שהיא רק בתוכנו אנו מנסים ללמדנו שניתן לארוז בקופסא נוחה לפחות לחלק גדול מהזמן להגיע למצב מבוקר יותר לתת מקום אבל לא לחסום תהא זו קופסא עם אוויר ומזון הקופסא לא תהיה מבודדת נזכור אותה בשום אופן לא נשכח ניתן לה את מקומה הראוי לא יותר לא פחות סינון ההודעות כמוהו כהגנות עושה עבודה מסוימת אך מגביל גם אותנו לתוך מן סוג של מקלט אטומי והמלחמה כבר חלפה אפשר לפשוט את החליפה אפשר? ובלילה - חלום העלמת ההודעות מן העין בלילה כמוהו כחלום פעם ביממה עושים סדר לא. לא עומדים על המשמר כל היום לא מתנהלים על פי החוקים שמכתיבות החרדות ועורכים מרדף שאין כמוהו כשיתוף פעולה כמה תקווה בהודעה אחת של אור מנצח " אמון בסיסי וביטחון ביכולתם של אנשים בוגרים..." וואו. נגע מאד לליבי משחררת תגובות מאוחר כתמיד מה לעשות נשיקות

בשרשור קודם אני ממקווה שתהליך החתימות ייעשה בצורה מכובדת ועל פי נהלים ואם יהיו פה מספיק חתימות (כמה צריך בשביל שזה יהיה רציני??) אז אפרוש בשמחה מרצוני חג שמח

שלום לך, אני בטיפול 11 חודשים, אבל יש לי קושי בלתת אימון במטפלת שלי ולהתמסר לה לגמרי כפי שהיא רוצה. האם העובדה שההורים שלנו מכירים, אבל אנחנו אף פעם לא נפגשנו, יכול להיות שזה משפיע (הקשר של ההורים נגמר בגלל מוות של חלק מהם)? סופ"ש נעים

שלום שירה, אין ספק שהמצב האידיאלי לטיפול הוא כזה בו אין כל קשר קודם בין המטופל למטפל, ואין השקה גם של מעגלים חברתיים ומשפחתיים. אם את מעלה את השאלה, אפשר להניח שיש דברים בגו, ולכן כדאי מאד לפתוח את זה מולה, ולחשוב האם וכיצד אפשר להתגבר על כך. כפי שוודאי ראית, יש לא מעט מקרים של קושי להתמסר גם בתנאים האידיאליים, וגם על כך יש לדון בחדר הטיפול, ולנסות להבין יחד את מוקד הקושי. בהצלחה וחג סוכות ירקרק ונעים ליאת

כתבתי לאורנה לפני יומיים לגבי הפחד והמתח שאני שרויה בו לפני ובעת הפגישה הטיפולית והיא המליצה לי לדבר על זה בטיפול, ולנסות להבין עם המטפלת מה גורם לזה. הבעיה שאני אומרת לה את זה כבר כמה פעמים בתחילת הפגישה, אבל משום מה היא לא מתייחסת לזה ברצינות, ועוברת לנושא הבא, למרות שבאמצע הפגישה היא מרגישה את אי השקט שלי ואת העצבנות ואי הסבלנות.... היא מעירה על זה אבל בכל זאת מנסה להמשיך בנושא שנראה לה "יותר חשוב". ואז אני פחות מרוכזת, אני בקושי מקשיבה לה... ובקושי משפתפת איתה פעולה. מה שגם מעניין מאוד שברגע שאני יוצאת מהחדר אני לוקחת אוויר נקי וזהו, כל מה שהיה לי שם עוזב אותי, אני יותר שקטה, פחות עצבנית.... מה אני אמורה לעשות?

שלום א.א וחג שמח, גם אני, כמו אורנה, לא אוכל להגיד לך מכאן מה הסיבה לתגובת החרדה מול חדר הטיפול, אבל אפשר לשער שהיא קשורה לתכנים רגשיים מכאיבים או מעוררי חרדה, שדוברו בחדר או שעומדים מאחורי הפנייה שלך לטיפול. למעשה, עומדים לרשותנו שני כלים יעילים למדי להתמודדות עם חרדה. האחד, טיפול תרופתי בנוגדי חרדה, שיכול למתן מאד את התגובה החרדתית ולאפשר התנהלות נינוחה יותר במפגש הטיפולי. דרך אחרת (שאולי המטפלת שלך כבר מיישמת) היא ה"חשיפה" לגירוי המפחיד שוב ושוב, מתוך נכונות להתמודד עם תגובת החרדה, עד להכחדתה. בהנחה שהתגובה שלך מתעוררת רק בחדר הטיפול, יש להניח שמפגישה לפגישה רמת החרדה תרד, בעיקר אם תחליטי לא להימנע ולא לוותר. שולחת לך כוחות וסבלנות, וכמובן איחולים חמים לחג שמח ליאת

אני נשואה פלוס כעשרים שנה, ומיום ליום אני חשה גועל (יסלח לי אלוהים) מבעלי, אין לי רצון להתקרב אליו פיזית, גם כשאני מכניסה את הבגדים שלו למכונת הכביסה אני עושה זאת בקצות האצבעות, הצחוק שלו מעצבן אותי, הדרך שבה הוא אוכל וכו'. הייתי ביעוץ ואני לא סגורה עם עצמי, יש לציין שגם בעלי מתחיל לפתח סימני יאוש. איך מגיעים להחלטות או שרק הזמן יחליט עבורינו. ממה נובע הפחד?

שלום אורנית, סיימת את פנייתך בשאלה "ממה נובע הפחד?", אבל לא כתבת דבר על פחד. פחד ממה? דיברת על תחושות גועל ודחייה, ואני מנחשת שאולי במקביל קיים גם הפחד, שמשאיר אותך, למרות הגועל, נשואה לו. קשה מאד - אולי בלתי אפשרי - לחיות בקרבה אינטימית עם אדם המעורר סלידה כזו. לא תארת כמה זמן את חשה את התחושות הללו, והאם את יכולה להצביע על אירוע כלשהו שהביא לכך. יש חשיבות לכל אלה בהבנת הדינמיקה ביניכם. לא ברור באיזה ייעוץ היית, האם זה היה טיפול פסיכולוגי? האם טיפול זוגי? כך או כך, אני מזמינה אותך להתבונן שוב, יחד עם איש מקצוע מומחה בזוגיות שלך, ובאפשרות שהגועל והדחייה שאת חשה משרתים אותך בדרך כלשהי, ומאפשרים לך "להיות ולא להיות" בתוך הקשר. טיפול הוא גם המקום המתאים לברר ממה נובע הפחד. בהצלחה, ליאת

שלום ליאת, אחרי הרבה התלבטות ועזרה ממך ומאורנה חזרתי לטיפול (אחרי שהחופש הפך להיות להפסקה -זוכרת?). כתבתי לה כל מה שהיה לי קשה להביע מילולית, והייתי בפגישה אחת שדיברנו בה על המכתב, על ההפקה ועל מה נעשה הלאה, וסיכמנו גם שאני אתן את המקסימום וגם היא בניסיון לצאת מהתקיעות. חזרתי השבוע לעוד פגישה שהייתה יותר ממוקדת בנושא מסוים, ופתאום אני שכחתי וגם היא כל ההסכמים שהיו בינינו. חזרתי לשתיקה שלי, לפחד, לעצבנות.... וגם היא התעצבנה שאני לא משתפת... היא לא הייתה חמה ומזמינה ומכילה כפי שסיכמנו, ועוד פעם יצאתי לפני שהשעה נגמרה. מה יהיה? רע לי מאוד עכשיו! אני לא מצליחה להתפטר מהפחד שוהחרדה שמשתלטים עלי מעצם העובדה שאני הולכת לחשוף את עצמי, לשתף אחרים (זרים).... אם אחרי שנה ומשהו, המצב הוא כזה, האם זה לא אומר שבכל מערכת ובכל קשה זה מה שיהיה? אז מה התועלת בכלל מטיפול (כלומר גם לעבור למישהו אחר זה לא יעבוד) אשמח לתגובה ממך

שלום לך, יש להניח שכאשר סיכמת שתתני את המכסימום, הכוונה הייתה למכסימום שתוכלי לתת ברגע נתון. כשמדובר בחשיפה של תכנים קשים, יש משמעות לזמן, לאמון וליכולת לסמוך. עצם ההחלטה לחזור לטיפול חשובה, ולא הייתי נבהלת מהעצמה זמנית של הקושי. אני רוצה להאמין שהתגובות שלה, אותן את מפרשת כהתעצבנות וקרירות כלפייך, משקפות משהו מהחוויה שלך והחרדה שלך, ופחות את המציאות. תוכלי לחזור ולהזכיר לה כמה קשה לך, וכמה את זקוקה לעידוד ולזמן. במידה ותמשיכי לחוש קוצר רוח מצידה, ותרגישי שגם הדיבור איתה לא יוצר אקלים חדש בחדר, אפשר לשקול ניסיון עם מטפל/ת אחר/ת. כמו שזה נראה כרגע, אני נוטה לחשוב שאתן זקוקות לעוד זמן. מחזיקה אצבעות ליאת

הייתי מצפה שאחרי 10 חודשים של טיפול והון העתק שאני משקיע בו הייתי לומד על עצמי משהו שלא ידעתי עוד קודם או מצליח להשתנות.מה חבל שזה לא המצב....

טיפול עמוק ולא ממוקד למה לא לנסות טיפול התנהגותי-קוגניטיבי, או ללכת ללמוד על נפש האדם עלמ פי תורת הרקבלה???

עכשיו אני מבינה מדוע אנשים כותבים לא לקבל תגובות!!! את לא יודעת מה הבעיה שהאדם פנה איתה אז איך את מחליטה צורת טיפול??? לא כל דבר מתאים לטיפול ממוקד ולא כל בעיה מתאימה לטיפול דינאמי. אנשי מקצוע מכירים מגוון שיטות ויודעים להתאים זאת. אבל ברגע שכתבת קבלה הבנתי את הכיוון שלך, תגידי מה את מציעה אולי פנייה למקובל כמו בבא??? (מי יודע איזה "תיקון ימצא לנשמתה") בקשר לכותב המוקרי: אני מבינה את המצב שאתה נמצא בו לשלום 300 ש"ח בסיום פגישה שאתה לא מבין למה זה מתסכל מאוד לא לראות תוצאות, האם העלית זאת בטיפול? מה המטפל מגיב לתחושות אלו? מה משאיר אותך שם בכל זאת? כדאי לך להעלות את הענין בטיפול כך תוכל לקבל תשובה ולבהין גם אותך טוב יותר ולהחליט לאן לזוו, בטיפו ל צריך גם התאמה מסוימת (כך מחקרים מראים) חג שמח

שלום י', אתה צודק. זה די מתסכל להיווכח ששינוי נפשי ותובנות משמעותיות אינם מושגים בקצב ובזמן להם ציפינו. טיפול פסיכולוגי הוא הוויה די יוצאת דופן בעולם הקליפי והרינגטוני שלנו. בטיפול, בניגוד לקיום שלנו בעולם שמחוצה לו, ההתנהלות איטית ומדודה יותר, והתוצאות מגיעות לאחר מאמץ ויגע. חלק מאותו מאמץ קשור בנכונות לוותר על תפיסות ואמונות ישנות, או באומץ לטפס (או לצלול) לעמדת מבט חדשה, שתאפשר התבוננות רעננה על דברים שחשבנו שאנו יודעים. אני מאמינה שלמטפל ולמטופל יש אחריות משותפת במשימה זו, וקוראת לך לגייס עוד אומץ וסבלנות. בעיקר אומץ. מועדים לשמחה ליאת

עכשיו ראיתי שהודעתי נמחקה! מדוע ולמה? נפגעתי עמוקות!!!! לא היה דבר תוקפני בהודעה מלבד דברי תמיכה ורחל. בבקשה הסבר....

ליאת, רוצה לשאול אותך משהו, בסדר? (כן..פעמיים ביום..סליחה.. :-) אני קוראת כאן בפורום, כמו תמיד, הרבה הודעות שקשורות בהתחבטויות וקשת סבוכה של רגשות כלפי המטפלת- מאהבה אדירה וללא גבולות, ועד כעס, תסכול..הכל בעוצמות, הכל מלווה במן תלות כזו. זה מוכר לי גם ממני. אני מרגישה את עצמי עם רגל אחת בחוץ כבר, ומכאן, מהגדר, כל זה נראה מאוד מוזר.. סוג של "זר לא יבין". למה זה קורה, את חושבת? (אפשר שזה לא יקרה?) זה הכרחי לטיפול..? גם את מרגישה לפעמים שמערכת היחסים הזו קצת משונה בסך הכל..? את חושבת שאני צריכה לרצות להיסחף למערכת יחסים כזאת כדי שזה יקרה, או שזה פשוט קורה? זה ממש גוזל מלא משאבים.. לא בטוחה שיש לי כוחות לזה.. למה זה קורה? מקווה שיהיה לך חשק לענות, ושאת יושבת עם המחשב בסוכה מוארת וירוקה :-) לילך. (ששוב מעדיפה לא להיענות על ידי מגיבי פורום.. סליחה..)

לבקשתך איני מגיבה בפרוט אבל הודעותי שמפוזרות פה בפורום מביעות את הגיגי ודעותי לגבי פסיכותרפיה אל תצפי מאנשים מהמקצוע שידברו איתך על הבעייתיות של המקצוע שלהם זה מתנגש עם האתיקה המקצועית שלהם... יש המון טיפולים הרבה יותר מועילים, לדעתי

שוב שלום לילך, (סליחה על ההמתנה. מקווה שהסקרנות שלך נותרה בעינה). נכתב כאן המון על הקשר הטיפולי, באמת כמעט מכל זווית אפשרית. זהו באמת קשר ייחודי ושונה, הכולל את המרכיבים שציינת ועוד נוספים. את שואלת אם זה הכרחי. מחקרים שביקשו לבחון את השפעותיהן של טכניקות טיפוליות שונות הנגזרות מהשקפות תיאורטיות שונות, מצאו כי המנבא החזק ביותר להצלחת הטיפול הוא דווקא טיב הקשר הטיפולי, ולאו דווקא המתודה הטיפולית. מניסיוני, לא כל טיפול כרוך בעוצמות רגשיות יוצאות דופן. וויניקוט (סתם כי זה מה שאני קוראת היום:-)הקביל את הטיפול למצב של "תלות יחסית" שבין התינוק לאמו. הוא הבחין אותו ממצב של התלות המוחלטת והקיצונית של התינוק בראשית ימיו. בתלות היחסית, התינוק תלוי ובלתי תלוי בו בזמן. כך גם בטיפול - חשוב לאפשר קרבה, הבנה והתגלות, זאת - מבלי שהמטופל ירגיש שהוא מוותר על עצמו ומאבד את עצמו בקשר. אני מתלבטת בקשר לשאלתך - "האם צריך לרצות להיסחף לזה?". יש בי חלק שחושב שאם בכלל צריך לחשוב על זה, משהו כנראה לא עובד. אבל יש גם חלק שמכיר בהתנגדות (מושג שויניקוט לא מאד אהב) ובצורך להישמר, בעיקר אצל מי שחווה בעבר כשלים במגע הבינאישי. לא יודעת. בטח עוד נדבר בזה. חג שמח ושבת שלום ליאת

תודה ליאת, ענית לי תשובה מעניינת :-) היא מעלה בי שברירים של שאלות נוספות, אבל אצטרך עוד לחשוב על זה.. תודה. לילך. מעניין :-) התעכבתי קצת על המילים "הצלחת הטיפול" וניסיתי לחשוב מה זה "טיפול מוצלח". איך יודעים שהוא הצליח? הצליח במה? איך יודעים שההצלחה לא הייתה מתרחשת ממילא.. ואז כשעניתי לך את שתי השורות פה למעלה, הצלחתי לענות לי תשובה מסוימת.. כמו שתגובה מוצלחת היא כזו שמספקת משהו אחד ומוסיפה שאלות, או נתיבים נוספים לחקירה בהמשך, כך אולי גם בטיפול מוצלח...

התעייפתי. אני עייפה מהטיפול, עייפה מהמרדף אחרי עצמי. עייפה מלנסות לגלות חלקים בי, עייפה מלגלות מה יש שם בתוך השק הכל כך כבד שרובץ לי על הגב. עייפה. שלוש שנים. עם השגים אני מודה, אפילו גדולים ומשמעותיים ובכל זאת רחוקה להיות במקום מספק. מה שמדאיג אותי הוא שאני לא נעשית צעירה מיום ליום והנושאים של הפרק רלוונטים לגילי (למשל זוגיות, משפחה). עלתה לי המחשבה שאולי אני לא צריכה לנבור בתוך השק. אולי יש דברים שאני לא אדע אף פעם ואולי הגיע הזמן שאני אלמד לחיות עם זה. אולי הההבנה שיש דברים שפשוט צריך להניח להם, שלא נועדו להחשף היא זזאת שתשחרר אותי. אולי כדי להשתחרר אני צריכה לשחרר.

שלום דנה, את נוגעת בשאלה מעניינת בנוגע למיקומו של הטיפול ביחס לאירועי חיים שוטפים. האם ה'חיטוט' הפסיכולוגי בנבכי הנשמה כובל אותנו או דווקא מצמיח ומאפשר. אני נוטה להאמין שהטיפול אינו מטיל עלינו כבלים או עיכובים, והראייה היא שחווית שינויים והישגים בשלוש השנים האחרונות, למרות, ואולי אפילו בזכות, הטיפול. יחד עם זאת, גם טיפול טוב יכול להגיע לרוויה ומיצוי. את לבדך תוכלי להחליט האם הגעת לנקודה זו. לתחושתי, אם משא כבד עדיין מעיק על גבך, יש טעם רב לשיקול דעת זהיר במיוחד. אמנם לא כל שק קשור חייב להיפתח, אך יש באמירה הזו כדי לייצג גם את ההתנגדות והחרדה שמעורר המפגש עם תכנים קשים. מקווה שתחליטי נכון, ושתזכי ליהנות מפירות ההחלטה, לכאן או לכאן. חג שמח ושבת שלום ליאת

ליאת יקרה, חושבת מה לכתוב כדי להעביר את התחושה, מנסה למצוא מילים כדי להעביר את ההרגשה, משהו שלא ישתמע לשני פנים, משהו שלא ילחיץ או יבהיל או יעביר רעיונות, אבל בשבועות האחרונים אני מרגישה ככ נורא , מין הצפה רגשית ..טיפולים קשים , והתמודדות ומודעות כואבת .. אני ..מסתובבת עם חזות של הכל בסדר מבחוץ..כאילו וטוב לי ואני שמחה, אבל כל מילה, כל מבט, כל שאלה, מוציאים אותי מדעתי, מרגישה בפנים כלום גדול וסערה אחת גדולה שמתחוללת בתוכי , , רגע אחד אני רוצה לצעוק, לבעוט, להשתולל ולבכות, רגע אחר מן שקט כזה מבהיל, חוסר תחושה , חוסר קיום, אני כן..חושבת על העתיד (י לי בן זוג מדהים וילד בן 4 מקסים ).. אבל כרגע לא מצליחה לראות כלום .., רק את הכאב .. מרגיש לי שאני עדיין כאן למרות שאני ממש לא רוצה להיות, עדיין מנסה להאחז למרות שרוצה לשחרר ולעזוב, עדיין נלחמת למרות שנראה שכבר אין למה, מרגישה שאני נלחמת ..בשביל למצוא את האמת שלי, בשביל למצוא את עצמי, אבל לא בטוחה שיש מה למצוא ומה לחפש, אני יודעת שאין כבר מה לומר ... (((((ליאת))))) תביני אותי .., ברמת ההבנה אני באמת מבינה הכל, ברמת ההרגשה אני לא מרגישה כלום, אני לא כותבת בשביל לקבל תשומת לב , אני כותבת כדי לפרוק, או פשוט כדי להיות, אני יוודעת אפילו מה תגידי , אבל אולי משהו בי מסרב לקבל, אני לא מסוגלת לאכול, רוצה רק לישון, לברוח, לא להיות, אולי אני ...רק רוצה שיתנו לי את האישור פשוט לעזוב הכל, כותבת עכשיו מתוך כלום אחד גדול שמרגישה בפנים, זה לא שכואב לי, לא עצוב לי, לא כלום לי, פשוט לא כלום, (זה עוד יותר גרוע ..הרגשת הריקנות הזו) לא רוצה רחמים , אולי רק חיבוק ...אנרגיות חיוביות ... לא יודעת , רוצה שההרגשה הזו תעלם .. רוצה להפסיק להרגיש שאני לבד .. רוצה רק לקבל כח ..כשלי כבר נגמר .. האם החיים כל כך מסובכים???..., או שאני מסבכת אותם והם יכולים להיות פשוטים, ליאת, עבר לי שבוע מאוד קשה , הטיפולים .התופעות של אחרי ... הכל מייאש .. מבחוץ ניראה שהכל פשוט בסדר , באמת..אני נראית טוב , מחייכת , ..אבל בפנים ..הכל שורף.. נראה לי ששוב אני מנסה לברוח ולא להתמודד, ואז אני ממרחיקה את כולם וממשיכה להתבודד. מנסה לבדוק את מה שכתבתי וההגיון שלי אומר אל תשלחי, אבל משהו אחר בי דוחף לשלוח, אולי כי בעצם אני כן רוצה חיבוק ..אני כן רוצה להרגיש מחוברת או שאולי זה מתוך הרס עצמי, בדיוק כמו שקורה לי עם המטפל שלי, הניסיון להרחיק בדיוק שאני הכי צריכה .. הראש כבר מבולבל .. לא יודעת מה אני מנסה להגיד בדברים שכתבתי, אוףףף, ליאת , את כאן??? התגעגעתי .. אני צריכה אותך ..:-( אני ..מודה , אני ברגעים אלה ..פשוט חלשה . שלך, ש'

הרבה זמן לא התחברתי.. לא הייתי בקרבת אינטרנט. גםלי יש הכל בחיים. ילדים מקסימים, בן זוג חבל על הזמן..בית יפה.... בעיקרון יש לי כל מה שרציתי פחות או יותר.. וגם השגתי עבודה טובה.. נראית טוב. ובכל זאת, הדבר הזה מפריע לי.. איך אפטר ממנו? יש לי הכל כדי להיות מאושרת. הצלחתי להגיע להישגים בחיי. כל השאר- שייך לעבר. תת-רמה. לא תואם בכלל את הרמה בה אני חיה כיום. אז מהיום- אני מעיפה הכל לכל הרוחות! למה מה קרה שאני אתאבל על זה ואהרוס לעצמי את מה שיש לי? להיפך- אני אצחק ואהיה מאושרת דווקא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! לא מספיק מה שקרה אני גם צריכה לבכות על זה?????????????? נו א מה אם זה קרה- זה לא סוף העולם. אני צעירה כל החיים לפניי..

שלום ש', סליחה על כך שהודעתך נשארה ללא מענה מאתמול. אני מקווה שכמו אצל רחל, גם אצלך משהו התבהר מעט היום. את נמצאת, באמת, בעין הסערה, מיטלטלת בעוצמה רבה בטיפול ומחוץ לו, חווה מחדש את הטראומה ואת כל קשת התחושות שנלוו לה. אני חושבת שהניסיון להבין את המנגנון המפעיל אותך (ציר התקרבות-התרחקות) חייב להיעשות במסגרת הטיפול, יחד עם המטפל, בין השאר גם כדי להחזיר לעצמך את תחושת השליטה במצבים בינאישיים (ודווקא בנוכחות גברית). אני שמחה שאת מצליחה למצוא בקיום האינטרנטי שלנו, כאן, חיזוק ונחמה. ובכל זאת, הזירה החשובה עבורך כרגע יותר מכל היא ספת הפסיכולוג שלך, ושם גם ההבנות והתובנות. אני מחזקת אותך בכל לבי, ומתפעלת מהיכולת שלך לא לוותר, למרות מכאובי הגוף והנפש שאת עוברת שם. מחזיקה לך אצבעות ושולחת חיבוק חם ליאת

תודה על מה שכתבת .. תודה שאת כאן .. מעודדת ומחבקת ..גם אם זה מרחוק .. זה המון עבורי ..:-) כן ..אנסה לפתוח את עיקר הדברים בטיפול .. אני יודעת ששם זו "הזירה" הכי חשובה אצלי , אין ספק שאני שואבת המון כוח גם מהקיום האינטרנט .. הוא עושה עבורי את השלב הראשון שחסר לי בהתקרבות מול המטפל .. כנראה שהתהליך הזה ..באמת ....באמת ...קשה , ושואב ממני המון כוחות .. שזר לא יבין ... תודה על הכל , פשוט תודה .. חיבוק ממני באהבה ענקית , חג שמח ש'

ש' יקרה עצוב לקרוא אותך ככה..מחפשת מילים שינחמו, יחבקו. אולי כל מה שאגיד יישמע בנאלי. יודעת שלא קל,אבל נסי להאמין בזה שיכול להיות עולם יפה יותר,עולם בריא יותר,עולם שקט יותר,טוב יותר(נסי להיזכר אפילו בימים הטובים יותר שהיו לך,או בתקופות טובות יותר,ואני בטוחה שהיו לך כאלה..) תמיד מפחיד יותר לצעוד קדימה, לוותר על התחושות האלה זה גם קצת קשה אולי,אבל הרבה יותר מפחיד להישאר לכודה בהן, יקירתי. גם את זה אני יודעת. הלוואי ותילחמי עלייך,יש לך על מה,על עצמך, הבת שלך,על חיים(יותר טובים-מגיע לך).אל תוותרי.אני יודעת שאת יכולה. הלוואי ותאמיני בך,רק קמצוץ ממה שאני מאמינה בך. מקווה שאת עכשיו קצת יותר טוב. חן

תודה שאת כאן .. גם אם אין מילים .. זה המון ..עבורי , לא להרגיש לבד .. מחבקת אותך , המון , ש'

אופס... על הבן שלך... קראתי מהר מידי.. כשקראתי אותך חשבתי על חברה שלי שכתבה רשומה דומה בסגנון דומה, ויש לה בת. סורי....

אוף נפלה עלי תחושת הדכדוך בשעתיים האחרונות זה מפתיע כל פעם מחדש אני מרגישה טוב ואז אופס תחושה שמתחילה בעצבנות וחוסר שקט והופכת לדכדוך..... וזה ממש לא מה שאדם רגיל מכנה "חוסר מצב רוח" זה חזק וקשה הרבה יותר תחושה שלא ניתנת לתיאור , משהו בלתי נסבל. אני לא בדיכאון זה לא הסיפטומים במשך השבועיים האחרונים הרגשתי מצוין ואז פתאום נפילה, הפסיכולוגית שלי טוענת שאלו רגעים דיסציאטיביים.....( או שכן או שלא.) נמאס לי מזה !! אני כאלו חיה על רצף מסוים של טוב לפעמים טוב מאוד עם נפילות ...... אלו חיי בשלוש וחצי שנים האחרונות אין לי כבר רעין מה יעזור לי. חג שמח

רחל יקרה אני מקווה שאת אינך מאלה ששולחים הודעה לפורום ומצפים שלא יגיבו על הודעותיהם בדחילו וברחימו אני רוצה להביע את רגשי השתתפותי והצעה קטנה חשוב להתחבר לנקודת השמחה אם הרגשת טוב במשך שבועיים אז בודאי היו לך רגעי שמחה רק את יודעת איפה נמצאת הנקודה החמקמקה הזאת בתוך עצמך ואיך למצוא דרכים להתחבר אליה ולשאוב ממנה כוחות ועוד משהו אם היה ארוכ לפני שלוש וחצי שנים שעורר את בעיותיך והציף אותן זה יכול להיות כיוון נאות לטפל באופן ממוקד באותו אירוע, על מנת להפיק ממנו תובנות לגבי התנהלותך בחיים ומה גורם לך לדיכאון המון ברכה והצלחה

ליאת, היום בינתיים אני בסדר ההתקפה של אתמול עברה לי(למזלי כי אם משהו אמיתי מרגיז מצטרף לתחושה הסוביקטיבית הזו אז זה הופך למשהו אבוד.. הפעם היה קצר) איך יוצאים מזה...אחת ולתמיד. מכאן ולא מחייב קריאה חבל על הזמן בשבועיים האחרונים הלכתי עם הפסיכולגית שלי למקום מסוים ששם עברתי אורע טראומטי מאוד בגיל 10 אני רציתי ללכת והיא הציע להצטרף (אני מאוד מעריכה את הגמישות שלה, זה די מענין אותי לפעמים האם זה סטנדרטי לללכת עם מטופל ? כמובן למטרה טיפולית) המטרה שלי הייתה כאלו לסגור מעגל לראות שהכל בסדר ולומר לה שלום .. פשוט להיפרד. היא כמובן חשבה אחרת כמו תמיד היא צודקת, אני חטפתי מייד בדרך לשם ושם תחושות גופניות ממש מבלבלות בעוצמתם שליוו אותי גם יומיים לאחר מכן. חזרתי למקום התקוע בטיפול אני לא רוצה לדבר על זה(אני מרגישה שזה כמו להכניס אותה לתוך חלק אישי בי שאני לא יכולה לתאר וזה מגעיל אותי) ולהגיע למקום עוד כמה פעמים. לי אין חשק וגם אני לא רואה את הקשר היחיד בין מה שקרה לבין מה שקורה לי היום. היא מתעקשת שצריך לטפל בזה ואני לא רוצה, כך שאני במצב תקוע. וזהו אני לא יודעת איך לשנות את המציאות הזו שלי לא חלמתי שכך אני יעבור את השנים האחרונות .... שלי נמאס לי הלוואי שהיה לי רעיון איך לצאת מזה.(בצורה נורמלית)

שלום רחל, בכל פעם מחדש, אני אוהבת לגלות (אצלי או אצל האחרים) שמה שנראה היה שחור ומייאש אמש, התבהר והתפוגג מול אורו של יום חדש. אז יופי שזה עבר. את שואלת "איך יוצאים מזה אחת ולתמיד", ולי יש הרגשה ש- א. אם הייתי יודעת, בטח הייתי נורא עשירה ב. גם אם היינו יכולים, לא בטוח שהיינו רוצים לוותר על המנעד הרגשי ולהסתפק בעמימותה של הזחיחות. יש אנשים שהאמפליטודה הרגשית שלהם גבוהה יותר, ולכן הם חווים את השינויים הרגשיים בעוצמות גבוהות. כנראה שהנחמה היא, באמת, בידיעה שמדובר בגרף עולה ויורד, ובנקודות האור. אני מצטרפת בכל פה למטפלת שלך, וקוראת לך להתעקש על הטיפול ועל ההבנות שהוא יכול לספק לך. למרבה הצער, לא תמיד אפשר "לסגור מעגל, לראות שהכל בסדר ולומר שלום". גם כאן אין קסמים, ונדרשת השקעה רגשית ממושכת, ונכונות לצעוד בשדה המוקשים של נשמתנו. אני מאחלת לך את האומץ הדרוש, ואת אורך הרוח והנחישות. חג שמח ושבת שלום ליאת

מבינה את המצב שבו את נמצאת .. תאמת, לא מוצאת מילים נכונות להגיד כרגע .. מלבד לחבק אותך מרחוק , ..ולקוות שתהיה רגיעה בתחושות הקשות האלה .. כי אסור לך להתייאש !!!!, מגיע לך להיות מאושרת ..אל תשכחי את זה .. (ובואי נגיד , שקל לי יותר לעודד אותך , מאשר את עצמי ).. המשיכי לטפל בעצמך, למרות היאוש והקשיים .. נסי לדבר על זה עם המטפלת בטיפול ולהבין איך אפשר לעבור את המשוכה הזו.. ומפה..אני שולחת לך ..חיבוק ענקי, ש'

אפשר בהחלט

שלחתי לך הודעה במייל ואשמח לקרוא את תגובתך.

עם כל האהדה וההתחשבות שהצלחתי לגייס מועדים לשמחה

נדרתי לי שתיקה ואני חנוקה.

שלום ד' אני כאן מפעם לפעם, משתדלת לא לצבור המתנות ממושכות. נדרים של שתיקה, יהיה ההגיון מאחריהם אשר יהיה, אכן מחניקים ומעכבים. נסי לא להעיק על עצמך עם קשיים מיותרים. מספיק קשה גם ככה, לא? חושבת עליך לעיתים, מקווה שאת דואגת לעצמך. אם תרצי, אהיה כאן, לסירוגין, עד מחר בערב. חזקי ואמצי ליאת

ליאת,ליפני הכל תודה. נעים לדעת שאת חושבת עליי לעיתים, ברור לך שזה הדדי?! הדאגה לעצמי משתנה משעה לשעה, אני בעיקר עסוקה בלשרוד כל יום את היום, ואת השעות הקשות שבו בעיקר. וכן בהחלט מספיק קשה גם ככה(יותר מידי)במיוחד שהחלטתי להתרחק גם מהאדם היחיד שניסה בכל דרך להושיט לי יד בכל השנה האחרונה. מרגישה קצת כמו הילדים-לא משחקים שברו את הכלים- רק שזה רחוק ממשחק. אני יודעת ומרגישה כמה נדר של שתיקה מחניק,כמו שיודעת כמה רע ואכזר יכול להיות הדיבור. אבל משהו רעעעעעעעעע קרה לי ואני בעיקר רוצה ומנסה בכל הכח להאמין, שזה לא אמיתי שזה רק מחשבה רעה(ואוף כמה זה אמיתי),לכן נדרתי שתיקה. אבל זה תופס רק כלפי חוץ,בפנים השקט הזה רועש כל כך. שכנעי אותי גם את שלא קרה דבר שאני הוזה יכולה? וטוב שאת כאן.חג שמח דנה.

ליאת, מה שלומך? רק רציתי לומר שהשבוע היה אצלי אינסטלטור, לקח 250 שקל והלך...ממש כמו טיפול אה? (רק שבמקרה הזה יש לי החזר על הכסף...). הפסיכולוגית שלי חולה...אז היתה לי פגישה עם האינסטלטור במקום... ואיך את מבלה בחופש?

חג שמח ME ההשוואה בין טיפול ל"פתיחת צינורות" או "ניקוי ארובות" שרירה וקיימת מאז ימיו של פרויד ועד ימינו. יש יסוד סביר להניח שאינסטלטורים (לפחות) לא נתקלים בהתנגדות, ולכן היחסים איתם מורכבים פחות. מקווה שהמטפלת תשוב לאיתנה במהרה. ושמחת בחגך... :-) ליאת

האמת שאני לא סגורה על זה אם את רצינית או שזה היה בצחוק... העניין הוא שהוא בםגישה אחת תיקן את הנזילה...ובנפש זה לא עובד ככה אה? שיהיה גם לך חג שמח

אני מרגישה כעת כמו לפני קפיצה מהר גבוה מאוד,מאחר וקרובי משפחה צפויים בקרוב להגיע לבקר,וידוע לי שמתוך סקרנות הם יתחילו לשאול שאלות על חיי ומה אני עושה,וכשם שאיני 'מפרסמת' כאן על השינוי הגדול בחיי,איני מתכוונת לשתף גם אותם,ואני בחרדה מאיך אענה להם כאשר אשאל מה אני עושה- אם אני כבר עובדת,ולמה עדיין איני עובדת; אומנם אומר להם שאני מתכננת 'פרוייקט' כלשהוא,אך מה אם ילחצו ו'יחקרו' או שיעלבו מכך שאיני משתפת אותם בחיי-בתור בני-משפחה מדרגה ראשונה?! כבר חודשים אני מתחמקת משיחות איתם,וכעת 'אין לי לאן לברוח',כי הם 'הזמינו את עצמם לביקור',ואיני רוצה סתם להתובב ברחובות כשיגיעו. יש לך עיצה מועילה עבורי?

הבעיה הנוכחית הסתדרה, כיוון ש'צימצמתי נוכחות' בחוץ ולכן גם בזמן הקצר שהיתי בחוץ לא דיברנו 'שיחות מעמיקות'.

משתנה חג שמח, אם את בעיצומן של הכנות לפרוייקט גדול ומשמעותי, אז למה בעצם להתעסק בזוטות? מה אמרת להם בפעמים הקודמות שהם היו? אחרי הכל, חייך הם עניינך בלבד, וכך גם סדרי העדיפויות וההחלטות שאת מקבלת בנוגע למהלכם. כאשר את מתמלאת מתח סביב שאלות חטטניות, את - מבלי משים - מעודדת אותם לחקור עוד. אם את שקטה ובוטחת, משהו מזה עובר החוצה. אם מאד ילחצו, תוכלי לומר שאת שוקלת כרגע כל מיני כיוונים, וכשיהיה משהו מעניין הם יהיו הראשונים לדעת...ומה אצלכם? :-)) ליאת

תודה ליאת, לא אמרתי להם כלום בפעמים הקודמות,כיוון שלא ראיתי אותם במשך מס' חודשים וכך גם התחמקתי משיחות טלפון איתם במשך מס' חודשים. אך 'יצאתי מזה בזול' כפי שכתבתי למעלה,בכך ש'צימצמתי נוכחות' בחוץ. אך בלי קשר לזה איני מבינה למה אני מרגישה כעת תחושת דכדוך וחוסר חשק כמעט לכלום, ואני יודעת שאחי הגדול אמור לחזור הביתה היום(לאחר מס' ימים שלא היה) ואני כבר חוששת מה'מאבק הצפוי' איתו,ברגע שיתחיל 'לבלגן' את הבית ולרצות את המכונית. אולי הדכדוך לא קשור לזה דווקא,אך כעת הוא משפיע עליי ואף עצוב לי קצת. חג-שמח, משתנה

לעזור אשמח צייני לא בפרוט מי כן יוכל לעזור להן למצוא את שביל הזהב כי המטפלת הזו הצילה אותה ועשתה המון כדי שידידתי תתקדם ותראה דברים אחרת אבל מכיוון שהיא אמרה שהיא לא מטפלת בנושא אז קשה לידידה שלי לחזור אליה מובן לא? אז אנא עיזרי באופן כללי אם תוכלי בבקשה תודה רבה וחג שמח

והיא כמטפלת לא יכולה להפנות אותה לגורם מתאים?

אור, תוכל להעביר לחברתך את כתובת המייל שלי, ואוכל לשלוח לה המלצות ישירות. לצערי, איני רואה דרך אחרת שאוכל לעזור לה באמצעותך מכאן. בברכה ליאת

את צודקת במאה אחוז אבל אל תגידי את זה לידידה שלי היא סוחבת המון טראומה לא מטופלת כבר הרבה זמן האמת נמאס שצריך להיות קורבן שלה אבל אני מעריך אותה שהיא יודעת לבקש עזרה וגם כאן היא נעזרה המון .

איזו מן עזרה נפשית אתה נותן לידידה שלך אם אתה לא מנסה להסביר לה את האמת בעדינות?? ומנסה להגן עליה מפני רעיונות כפירה כאלה אני לא מבינה

מדובר במרכז הארץ הסיפור הוא שהבחורה מפחדת ללכת לטיפול היא לא מרגישה טוב כבר שבוע מאז שעזבה את המטפלת שלה היא בטיפול כבר אחד עשר חודש אין לי דרך לתקשר איתך רק בתוך הפורום אשמח אם תוכלי לעזור למטפלת של הידידה שלי קוראים לה **** היא נמצאת ברחוב *******היא מפחדת לחזור אליה כי היא אמרה לה בפרוש שהיא לא מטפלת בנושא הידידה שלי ניסתה לקבל טיפול הולם אבל נכשלה וחזרה אל *****שהתקשרה ל1202 לקבל יעוץ אבל זה לא זה בשיחה האחרונה שלהן היא נשארה מדממת פגועה ועצבנית אי אפשר לסבול אותה במצב הזה אנשי ער"ן תפסו אותה בחיים אבל הודיעו לה שכך אי אפשר ושהיא זקוקה לעזרה תודה עכשיו יהיה פדיחה כי אני מכיר אותה זהו הפחד עולה והיא לא תזוז לקבל עזרה ולכן אני מבקש אם תוכלי לעזור לעמי לעזור לידידה שלי תודה רבה אור

אור, תוכל לשלוח למייל שלי ([email protected]) את כתובת המייל שלך, ואז אוכל לשלוח לך לשם שמות של מטפלים שישמחו לעזור. אנא, הימנע מפרסום שמות וכתובות בפורום. תודה ליאת

זה נשמע כאילו אין בעיר XXXXX אף מטפל אחר..... יש מהון קבוצות תמיכה לקורבנות אונס, אולי שם היא תוכל לקבל הפנייה למטפל טוב שעוזר

ידידה שלי הולכת לטיפול אבל היא שבורה לגמרי היא בוכה דיכאונית כל הזמן ואין לה רצון לזוז אוכלת הרבה מעל מה שצריך . המטפלת שלה אמרה לה בפרוש שהיא לא מטפלת בנושא אונס ידידתי הלכה לקבל עזרה במקום אחר ואז החזירו אותה למטפלת שלה הקודמת שלא מטפלת בנושא אונס הגברת התקשרה ל1202 כדי לקבל עזרה אבל זה לא זה מה עלינו לעשות כדי שהגברת תוכל לטפל בידידתי בצורה טובה יותר מה עלינו לעשות ? ידידה שלי החלה לפחד זה אומר לגביה לשבת ולא לעשות כלום מרוב פחד מהטיפול המטפלת שלה יודעת מהמהצב שלה אניי כבר משתגע לא יכול להחזיק אותה בחיים יותר אבל לוותר עליה זה לא . מה עושים לאן פונים ? אם יש מה שהוא להמליץ ? בתודה אור שדואג

אבל ברור כשמש שאסור לה לחזור למטפל שדחה אותה כבר מאיזו שהיא סיבה וממש להתרחק ממנה כי קורבן אונס הכי חשוב שתעבוד על קבלה עצמית ומטפלת שמבלבלת אותה עם מסרים מניפולטיבבים דוחה ביד אחת וכביכול "מטפלת" (אז למה היא קבלה אותה בסוף???) יש חשש שהיא פועלת מאינטרסים שאינם טובת המטופל

שלום אור, כל הכבוד על החברות והדאגה. עצם העובדה שאתה מתעקש עליה כל כך מחממת את הלב. יש מטפלים רבים שיודעים ויכולים להתמודד עם טיפול בנפגעי טראומה. תוכל לכתוב לי למייל האישי, לציין באיזה אזור בארץ מדובר, ואשמח לעזור במציאת מטפל/ת מתאים/ה. ליאת

אתמול בלילה עברתי כאן סרט עם עצמי. קשה קצת להסביר אבל הראש שלי רץ כאן בהמון אסוציאציות כמובן בהקשר לכאב שלי. כאילו בשעתיים כאן הכל הואר לי עד לכדי שנבהלתי ממש ... חשבתי שאני פסיכוטית ובהמשך סובלת מפיצול אישיות כאשר אתם כאן המנהלים מנסים לחבר בין בין שתי עמדות שאני מחזיקה המנוגדות אצלי, בהמשך גם חשבתי שאולי התפצלו לעוד תתי- דמויות "וקולות". לפתע מצאתי עצמי כותבת הודעה "לאהבה" כשיוצא ממני קול תוקפני משהו שהיה שייך למטפלת ההיא. רציתי כביכול "לטפל" "באהבה" כאשר בהמשך חשבתי אותה כמתחזה. חשבתי ש"אהבה" היא למעשה אורנה (או ליאת), במטרה ובכוונה טובה לעזור, אם כי בדרך לא דרך, בצורה מניפוליטיבית. לרגע חשתי כי הרגישות שלי כל כך גבוהה שאני מסוגלת אולי לקרוא בין השורות, לראות את הסתירות הפנימיות של הכותבים, ושאולי אתן חשות בזה, אני נבוכה לומר אבל סוג של רגישות שרואה מעבר. מאד נבהלתי אם כי היו זה יותר כנראה השלכות או מחשבות יחס אבל לא נראה לי שהיו לי מחשבות שווא, מוזרות, לא הגיוניות ובעיקר שהכל היה בספק- לא הייתי משוכנעת באמיתות מחשבותי. כמו- כן, חשבתי "שקבועה" וגם חברה קבועה", אלה הן אורנה וליאת, או אורנה בינה לבין עצמה המשחקות משחק תפקידים. אני יודת שהפורום אינו מקום טיפולי! אלה יעוצי בלבד אבל זה לא גורע מהעובדה ש"הצלחתי" להגיע למעין מחשבות אלו. בינהם כמובן, היו כמה תובנות (לא יודעת אן חדשות), אבל שבהחלט רעננו את זכרוני. כמו-כן, חשבתי שמיכל ולילך הן גם דמויות ששתלתן. הדימיון שלי השתולל בכל הודעה. כמובן, שהייתי מוצפת, חרדה ועיפה מאוד ובכלל עכשיו אני מותשת. והיו עוד כמה תחשות ומחשבות שעלו והייתי שמחה לעלותן אם מוחי היה עכשיו בכושרו. מה שכן, היה לי פעם נסיון דומה לזה באתר אחר...נסיון רע, חוויה קשה ומבהילה ביותר שנמשכה לא לילה אלא, מספר חודשים רצופים ואינטנסיבים. ובהודעה אחת שהצלחתי לשרבב פנימה בצילולות או אולי בבדיקה ישירה- את אחת מנהלות האתר, אם הן אלו שכתבו לי?! והיא השיבה בחיוב וזו היתה הפעם היחידה בעשותה כן, כיוון שראתה כי אני קופצת מאמונה לאמונה ושהיא רוצה שאחליט ואבחר באחת. לכן, גם כאן, על אף שהיותי וזה רק רק בגדר חשד- תרשי לי לשאול אותך באופן ישיר- האם את/ן כתבתן כאן הודעות בשמות בדויים? אני משערת שאם תשיבי לי בחיוב- ירווח ויוקל לי מה. ואם תשיבי בשלילה- סביר להניח שיהיה לי יותר קשה עם עצמי, אמשיך לחוות את החוויה שאני דפוקה ופגומה ואולי מופרעת משהו. ובכל זאת, אשמח לשמוע את תשובתך...האם אני על גבול הפסיכוטית אם לא פסיכוזה שלמה< תודה.

שכל חיי מאז שאני זוכרת עצמי קטנה ועד למעשה הטיפול שלא צלח, ידעתי לעשות הפרדה מלאה בין מה ששלי לבין מה ששייך לאמי. ודאגתי בחרדת קודש לעולם לא להפר איזון עדין זה. תמיד ידעתי שאם רק לרגע קט לא אעמוד על המשמר, אני אאבד את עצמי ושפיותי. חשתי בזה כה חזק אינטואיטיבית ותמיד ידעתי לשמור מרחק מאמי, ואפילו הרחקתי עד העתקת מקום מגורים לעיר אחרת. השלמתי בכאב, בתחשות החמצה שהיא לעולם לא תהיה בשבילי, לא בשום מצב, כי היא פשוט איננה, לא חשה בצרכיי וכו'יב... העדפתי לשלם מחיר יקר בדבר ילדה "יתומה" ולו רק לאבד את עצמי ואולי אף להיות כמוה. כל חיי שרדתי יפה מאוד, אולי יותר מלשרוד. מצאתי עצמי בעיר עם המון הזדמנויות עבודה רציניות ועבדתי כמנהלת... הצלחתי לחיות לצד זה בשמחת חיים נהדרת, בעשייה, בחופש, בזרימה וכו'... במשך 30 השנים לחיי. עד לאותה הטעות המרה, ש"נפלתי" על אותה פסיכולוגית שלמעשה, מה שהתרחש שם היה שחזור אחד לאחד של הכאב האולי טראומטי משהו. היא היתה חסרת אמפטיות כאימי, מרוחקת, מתנשאת, קרירה, ביקורתית, לא משתפת בתחושותיה וברגשותיה...זורקת לחלל מילים מפחידות (שגעון גדלות, השלכות, מחשבות יחס), שהחרדה תופסת לה מקום אצלי בהדרגה מבלי שיכולתי להתנתק, ומשם להדרדרות בלתי נמנעת. כבר כתבתי בהודעתי הראשונה לאורנה על נטישת הטיפול במצב קריטי, הן מצידי והן מצידה לדעתי. היא לא הבחינה וחשה כלל מה עובר עלי, במצבי הדרדר נורא ואיום, ולא חשה צורך להתקשר לשאול לשלומי, נהפוך הוא...כשאני נסיתי מספר פעמים להתקשר אליה על מנת ללבן את היחסים בינינו...קיבלתי פרץ של דברי תוקפנות, חוסר הבנה משוועת ודברים חצופים ביותר שאמרה- כמו למשל: "עכשיו את יותר מחוברת לעצמך" "אני לא ראיתי את הדברים בצורה כמו שאת אומרת" והיו חילופי דברים קשים בינינו...כל אחת תקפה את השנייה באומרה שהיא לא אלוהים ותפסיק להתנהג כאחת. הייתי אצלה שנתיים +. מאז נסיתי עוד שתי נסיונות בטיפול חדש, אבל זה לא זה. כל מה שבנתי במשך 30 ומשהו שנות חיי, הגבולות שהצבתי לאימי בשביל לשמור על עצמי...וכל זה כאשר לא הייתי בטיפול פסיכולוגי מעולם קודם לכן. הכל קרס, נהרס, חיי תפסו נפחים שלא שלי, כעסים, כאבים. ולאולם לא אסלח לעצמי...על הפרת האמונים שעשיתי ביני לבין עצמי, בהיותי מטופלת שלה שנתיים וחצי, ועל התוצאות ההרסניות מהטיפול. גם- כן, טיפול... באחת מהשיחות שהיו לי בסיבוב השני- ה השאלה הטיפולית שעלתה לאוויר היתה- מדוע לא קמתי ועזבתי. אין תשובה וגם לא תהיה, כיוון שאני כרמית שונה היום, כרמית שאני פחות אוהבת.

שאני לא אורנה או ליאת.

אבל מתאפקת על פי בקשתך אני רק יכולה להגיד לך שנשמעים דברי אמת....

שלום לך כרמית, מנהלי הפורום אינם כותבים בו בשמות בדויים. בוודאי שאינם 'שותלים' בו דמויות. אני חושבת שמה שקורה לך כאן, הוא משהו דומה למה שקורה, למשל, מול מבחנים השלכתיים, כאשר מול תוכן עמום או מעורפל, אנו משליכים מחשבות, רעיונות ופחדים מתוך עולמנו הפנימי. יכול להיות שהעמימות סביב זהותם של משתתפי הפורום מאפשרת השלכות ודמיונות מבית היוצר הפרטי שלך, אשר בו הטוב יכול להיות מתעתע, והרוע יכול להסתתר מאחורי מסכות. אני חושבת, גם על רקע ניסיון העבר שלך בפורומים דומים, שמוטב להיעזר בטיפול ממשי, עם מטפל "בשר ודם" כדי לברר סוגיות תוך נפשיות קריטיות, ו"לצרוך" את הפורומים האינטרנטיים בתבונה ובמינונים שלא יערערו אותך. זכרי שהמרחב הוירטואלי הוא כמעט אינסופי, והמוטיבציות של האנשים שונות ומגוונות. הישמרי, והפעילי הרבה שיקול דעת לפני שאת מאפשרת לתכנים מן הרשת "להיכנס לך לריאות". אני יכולה להבטיחך נאמנה ששלושת מנהלי הפורום מופיעים לעולם בשמם, ואין להם כוונות לבלבל או לחפש ערוצי תקשורת נסתרים עם מי ממשתתפי הפורום. חג שמח ליאת

ליאת, רציתי להוסיף ולומר לך משהו לגבי הפורום, השימוש, אחריות הניהול וכו'...ושכחתי, כנראה שהחלטתי שאולי לא ימצא חן בעיניכם , אז ויתרתי. אני לא מאלו שחברות הפורום- מה שנקרא, כותבת קבועה או אפילו קוראת. מה שכן ליאת, הבנתי מה את אומרת- זה לא ממש חדש לי, על יחוס מחשבות(במחשב כומבן), השלכות אינטרנטיות ואי אלו סוגיות שכל כותב נתקל בהם, לרוב הוא לא ער ומודע להם, בבואו לכתוב, לקרוא להשיב ואצטרה אצטרה. ליאת, היתה חסרה לי לאוזן, לשמוע מנגינה פחות לקונית אלא יותר אמפטית לכשלון הטיפול, לסבל הממושכך מהנטישה שלה ו... נישמע שאת נקטת משנה זהירות ולו בכדי. אם זאת היית מאוד קורקטית ועניינית אך לא הפגעת לרגע את החשש שמא השתגעתי. אבל- אל דאגה! מעולם לא חוויתי פסיכוזה. כך שאין לך מה להיבהל ממני. ליאת- אני נמצאת כאן מאחורי המחשב, חבל שאת לא רואה אותי פנים אל פנים. אבל כואבת וסובלת והיה נעים לי אולי לקבל תגובה אמפטית כפי שאת כתבת למשל, ועכשיו אני סתם זורקת שם, ללילך. (ראי, את ההודעה של אורנה אלי שהצליחה לרגע לגרום לי לחשוב על לפנות לטיפול אחר לאחר טראומה של ממש מהטיפול הקודם). חג שמח ושנה טובה לכולנו

ליאתי, נמאס לי וקשה לי ורע לי. וגם נמאס לי שאני כזאת בכיינית. אני מעייפת... גם את עצמי... אתמול כתבתי לאורנה והמענה שלה פיספס אותי. זה שלי, אני יודעת... למה אני ככה, תגידי? את בטח גם תפספסי אותי. זאת לא את! זאת אני!!! אוף של ממש. נורית

נורית, עד שתגיע ליאת עם המילים המחבקות שלה, קבלי חיבוק גדול ממני, ללילה טוב. יעלה

חיבוק גם ממני, ואני מאחלת לך שתמצאי את שמחת החג הפנימית אני כותבת בשם בדוי כיוון שראיתי שתוקפים פה (בשמות בדויים) אנשים שמנסים לתת תמיכה עניינית ולא רק חיבוקים הפורום הזה בנוי בצורה מאד מעניינית, מצד אחד הוא מאפשר התנגחויות בין המשתמשים הקבועים, ומצד שני המנהלים מפגינים "אובייקטיביות מזהרת" כפי שהם גם עושים בטיפולים, ונותנים רק תשובות דיפלומטיות, או מתעלמים ממטרידים מצד שני יש אנשים ששולחים לכאן זעקות מצוקה כבר כמה שבועות ולא מקבלים ממש תשובות מספקות אולי בגלל שכבר נתנו להם את התשובות אבל הם לא רוצים להפנים אולי בגלל שמזהים אותם בלי קושי על פי ההתנהלות והסגנון וקצת נמאס מהאגרסיביות שלהם אולי בגלל שזה לא את באמת, אולי בגלל שאת לא "לא אני" וכדומה תשמעי, זה מבלבל, מי יכול להתמודד עם היצירתיות שלך?? שהיא נהדרת אבל לא ממוקדת למשהו חיובי?? מבקשת שתתקפי אותי בלי ניבולי פה, זה שיש לך בעיות לא אומר שזכותך האוטומטית להשפיל ולבזות אותי

נוריתי, את לא בכיינית. אולי החוויה הזו ("אני כזאת בכיינית") נולדת מול פרצופו הדואג של המבוגר האחראי, שמתכופף בתורו ושואל: מה קרה חמוד? למה אתה בוכה? לפעמים זאת באמת לא השאלה הנכונה, גם אם היא יוצאת מעומק הלב. כי לפעמים ה"קשה לי ורע לי" לא יכול להיתרגם למשהו שהמבוגר האחראי יבין, כי זה רק של ילדים, או כי זה מפושט ועמום ומחניק מדי. מצרפת גם את זרועותי שלי, לאלה של המטפלת ושל אורנה, בתקווה שלאט לאט זה יעבור. אני יודעת כמה קשה לך עכשיו. את צודקת. שולחת לך סתו ליאת

תארו לכם לרגע, נסו לדמיין...קטע הזוי לגמרי... שהמנהלים שכאן מחליטים לפתוח עץ בניק ניים עם תיאור של מצב מסויים. המחשבות שלי מתחילות להשמע לי פראנואידיות משהו... לא? אולי כדאי שהתאשפז, מה אתם אומרים?

שלום ריקי, את מתארת מצב לכאורה הזוי, שמבטא (אולי) את התהיה, האם גם פסיכולוגים בודדים וזקוקים לפעמים, האם הם יכולים להיות חלשים, חסרי אונים, מבקשים עזרה. התשובה היא כמובן: כן. חג שמח ליאת

גרושה מזה שנתיים ערב חג ומרגישה כל כך לבד. הנסיון שלי מהגירושים הוא המפגש האכזרי עם הסביבה . התחושה מתחדדת בחג. החברים שכל כך בטחת בהם ושאת צריכה אותם אינם. הם עם המשפחות שלהם. לא חושבים איך להקל ולו במעט את תחושת הבדידות בערב שכזה. אפשר להסיק מכך שהם לא חברי אמת ומסקנה זו מעצימה את הבדידות. הילדים אינם מבינים הם רואים שאמא עליזה אך בפנים אני כל כך בוכה.

יגעת ומצאת תאמין זה לוקח זמן ליצור מעגלי תמיכה חדשים אבל אם הולכים באמת ובאמונה - מוצאים

"כבר ערב, העיר אורותיה הדליקה, צמרות אשליה הסמיקה, כן, חג יש בעיר ואני כאן מחכה לצעדך." שלום מיכל, תרצה אתר, שידעה צער ובדידות מהם, כתבה את השיר העצוב הזה, שמדבר בדיוק על הפער בין הציבוריות החוגגת, לעצבונו וכאבו של היחיד. איכשהו, יצא לי לחשוב אתמול, מול אורותיה של עיר, שכל חלון מואר הוא ניסיון קטן לגרש את העצבת, את הבדידות, את החולין. אני חושבת שמה שאני מנסה להגיד, זה שהחוויה שלך משותפת לאנשים רבים, ושהחגיגה שם בחוץ, נראית - כנראה - חגיגית במיוחד בעיקר כשמביטים בה מן הצד. הלוואי שהחג הבא יהיה רך יותר אליך. ליאת

ליאת, אתמול, במשך כל הערב, התנגן לי השיר הזה בראש. הוא מזדמזם אצלי בכל ערב חג, גם כי הוא מושמע אז המון, אבל כמובן שלא רק... :- ). איזה שיר יפה... מניחה שאת יודעת שהיא כתבה אותו לאבא שלה. חג שמח לך. וגם לך מיכל. הלוואי שזה יהיה החג האחרון בו תרגישי בדידות. יעלה

(מתקשה להיזכר איזה יום היום, אז אומר ערב טוב לשתיכן-אורנה וליאת) אני חושבת שזה נגמר ביני לבין הגברת. ... אוף, אני כותבת ומוחקת ושוב כותבת..לא יודעת מה אני רוצה להגיד. מרגישה הרבה דברים יחד. מנסה לעבד לבד בנתיים. התנתקות חד-צדדית, עם כל הרגישות והנחישות שהיו שם, הייתה תמיד שנויה במחלוקת. מרגעיה הראשונים ועד ההתיישבות הזמנית/לא-זמנית בקרוואנים. אולי כך גם יהיה אצלי... היום בצהריים הרגשתי הקלה ביחס לפרידה הזו. הרגשתי שיהיה לי אמנם קשה לדבר עליה, אבל שזה מה שנכון לי לעשות. הרגשתי "משוחררת" קצת לעסוק שוב "בעיקר". להיות שוב מכוונת מטרה ולא מכוונת פנימה. כאילו השתחררו לי משאבים פנימיים, שהיו עסוקים בה ובי, לנתב אותם עכשיו לדברים תכליתיים. הרגשתי גם שאני צריכה קצת לבד- בלי טיפול. לעמוד לבד על הרגליים, לסלול שוב את דרכי, להתעקש על מטרות ולא על להיות מובנת. אני עייפה מהמאבק הזה להיות מובנת. הוא נמשך זמן רב מדיי. עייפה מאוד. היא עושה לאחרונה את הרוב לא נכון, או שאני נאטמת בפניה כל כך שאני לא מצליחה לראות מה היא בכל זאת עושה טוב. היא לא מגיעה אליי וכנראה שמכאן גם לא תגיע. התגובות שלה נדמות לי שבלוניות פתאום, העניין האינטלקטואלי שלה בי משעמם ומרחיק אותי. כל כך מרוחקת בעיניי, למה כל כך קשה לה להביע רגשות, או לספר לי מה היא מרגישה? (חשבתי שזה התפקיד שלי..). זה אבסורד ממש... הערב יש בי איזו כבדות/עצבות/חוסר סבלנות. מנסה לחשוב מה עשיתי לא נכון..איפה טעיתי בדרך שזו התחושה איתה ניפרד?.. לא כך חשבתי שיהיה. כל כך ניסיתי להיות מטופלת טובה- לא כלפיה בהכרח- כלפי התהליך, כלפי עצמי. עבדתי קשה כדי לדבר על מה שהרגשתי, לא לעבור הלאה, לא לפספס פגישות- גם כשכעסתי ונפגעתי מאוד- לא לוותר על להיות מובנת. וכשלא הבינה דמיינתי שהיא בכל זאת הבינה קצת, והשלמתי אלף פרטים בדמיון, רק כדי שיהיה לי משהו להיאחז בו לפני שאסתער שוב. אי אפשר להישען רק על דמיון, מסתבר. לא לאורך זמן בכל אופן.. הדמיון שלי עייף, כמו שריר שנמתח יתר על המידה. זה גומר אותי שהיא לא הבינה. גומר אותי. כי אם אל הדבר היחיד בחיי, אולי, שאותו אני לא מכנה בתואר הכבוד "טיפשי" (הסרטן), היא לא הצליחה להתחבר ולהיות שם איתי. דואגת וחמה. וגם כשאמרתי, לגמרי לא בקלות, ש*זה* מה שאני *צריכה* שתהיה כרגע; חמה ולא אנליטית, היא עדיין לא הייתה. אז מה לגבי כל יתר הנושאים ה"טיפשיים" שלי..? זה גומר אותי שלא הצלחנו. גומר אותי. מתקשה להבין איך זה יכול להיות..אני כל כך ניסיתי, באמת שניסיתי. ולא יודעת מה הייתי צריכה לעשות שונה, רק מרגישה שעכשיו מאוחר מדיי. אעלה את נושא הפרידה במפגש הבא, אבל האמת היא שגם שם אני לא בונה על הבנה או עיבוד משותף שיצליח לגעת בי, או להגיע אליי. זה מכאיב ומייאש ומתסכל.. ובעיקר חבל. נורא חבל. כי באתי כל כך "מוכנה" לטיפול הזה.. אני צריכה הפסקה מטיפולים בכלל, כדי לאגור כוחות לזה שיבוא. צריכה לשוב ולהישען על מקורות הכוח הקודמים כדי להתחזק קצת. משהו פה לא נשמע לי הגיוני.. אני פשוט לא מבינה איך זה קרה- כל כך רציתי שזה יצליח. כל כך רציתי לקרב אותה, לאהוב אותה. מרגישה ששום דבר לא זע בה נוכח המאמצים שלי..או שפשוט היא בחרה לא לתת לזה ביטוי. אני כמעט צריכה לשים מילים בפה שלה, כך אני מרגישה, כדי שאוכל להמשיך להאמין שהיא איתי. היא מנסה, אבל משהו שם לא מצליח.. אני נזכרת בשרשרת שנפלה מהאופניים ומרגישה שעל אף נסיונות רבים מצידי, הגלגלים שלנו מסתובבים זה לצד זה. מקבילים כמעט. הסיבובים שלה לא מניעים את שלי ושלי לא נרשמים אצלה. אני חוששת שלא נותרה ברירה..אני אטומה עכשיו מכדי לתת לה סדק להיכנס דרכו בחזרה. ובכל זאת, קשה להיפרד. סליחה שיצא כזה ארוך.. זה בעיקר בשבילי, זה בסדר אם אין ממש מה לכתוב בחזרה.. אני נזכרת פתאום שיום רביעי היום, וכבר לילה- אז כנראה שלליאת כתבתי (אהלן ליאת :-).. לילה טוב, לילך. נ.ב.- התגובות בפורום מקשות עליי מאוד ומכאיבות לאחרונה. אשמח לא לזכות לתגובות..

חג שמח

ככ כואב מה שכתבת ... שכרגע אני מוצאת את עצמי רק מחבקת אותך המון המון מרחוק ... ומקווה שהתחושות הקשות קצת דעכו ... את לא אטומה , אפשר להבין את הכאב מדברייך ככ טוב ..:-( כולי תקווה , שתצליחי לומר למטפלת בדיוק את מה שכתבת כאן .. ושתצליחו ביחד להבין וללבן את מה שקרה ..כי זה מאוד חשוב .. באמת , מקווה שאת מרגישה מעט טוב יותר , היי חזקה .. איתך, ש' .

אוי לילך, כבר יום, צהריים, מעניין אם לדברים יש תוקף ומשמעות גם עכשיו. אני שומעת את הבקשה שלך שלא לשלוח תגובות, כדי שלא יכאב. (ככה זה כשהכל פעור, לא מצליח להיסגר ולהיאסף לאיזו החלמה זמנית). אלך גם אני בזהירות מסביב, ואמתין - איתך - עד שיוקל לך, עד שיהיה פחות צורב. עד שתדעי. אם תרצי, אני כאן ליאת

ליאת יקרה, תודה על תגובה רגישה ונמצאת-איתי כל כך יהיה בסדר.. לא נעים לבשר על פרידה, אבל אין מה לעשות. לא בטוחה שבא לי לעבד איתה את העניין, אז נוותר על תהליך פרידה ארוך. יש כמה דברים שהייתי רוצה לומר לה ואז ניפרד. הפרידה הזו תהיה בכלל לא כמו שדמיינתי אותה תמיד..מוזר.. (דמיינתי משהו חם וקרוב ועצוב בצער הפרידה). אני מקווה שאתנהג יפה, שלא אפ?גע, ושאם ארגיש משהו קרוב או ממורמר, אבחין בזה בזמן ואוכל גם לתת לזה ביטוי.. מרגישה שאני עלולה לתת לה תחושת כשלון איתי ולא נעים לי. מצליחה כבר לנבא את התגובה של טל "את לא אמורה לדאוג למטפלת שלך", אבל זה לא הגיוני שלא. גם אם לא הרגשתי אותה כמו שהייתי צריכה, ברור לי שזה היה פקשוש ושהיא מצידה ניסתה. גם היא חוותה קשר במשך שנה ולא הייתי רוצה להדביק אותה במרמור שלי. טוב, יהיה בסדר. אני טוחנת את זה ביני לביני יותר מדיי זמן כבר. צריך לחכות בסבלנות שדברים יתאזנו מחדש.. פה ושם מחשבות קדם-טיפול על עצמי שבות ועולות בי ואז אני נוטה לוותר על טיפול נוסף בכלל. כי זה לא אני, זה לא בשבילי, "זה של בנות" :-), זה לנפח דברים מעבר למקום שלהם בתוכי ואז לעורר דברים שלא היו שם קודם, זה לוותר לעצמי ולהיות ממוקדת פנימה ולא ממוקדת מטרה, כמו שמצופה. וכי אין לי כוח למהתחלה שוב..אני מפחדת ממהתחלה.. אין לי כוח להאבק שוב. אם כשבאתי כל כך מוכנה ונכונה זה לא הצליח, אז עכשיו..? אולי אנסה להגיע חסרת חשק ומוטיבציה, ודווקא זה יעשה את הטריק.. מי יודע... אולי אלמד מהטיפול להיות לא נחמדה.. אין לי מושג. אולי יש לך טיפים ל'היערכות מחודשת'? :-) טוב. יהיה בסדר. צריך לתת לדברים זמן. יהיה בסדר :-) תודה שענית, (וחג שמח) לילך. (נ.ב.- ש' ואהבה, לא רוצה לפגוע, אבל אני בכל זאת מעדיפה שלא תגבנה. גם לא תגובה לנ.ב...).

מתוך סקרנות , כשאתם באים לקרוא את הודעת הפניה של הכותב, מלבד כמובן ההודעה הראשונה שפתחה לשאר הודעות של כותבים אחרים, האם אתם קוראים את כל התגובות לפני תגובתיכם או שמספיקה לכם ההודעה המקורית? לפעמים אני תוהה מאיפה באות לי השאלות שכל כך לא חשובות ושעסוקות בתפל ולא בעיקר. כנראה שהראש נדפק.

שלום סקרנית, אני קוראת את כל העץ, אני מאמינה שגם עמיתיי היקרים נוהגים כך. וזה לא כל-כך טיפשי לשאול... לילה טוב, אורנה

שלום! ראשית, אני מתנצלת מראש שההודעה ארוכה משהו, ניסיתי לקצר ולכתוב עניינית. נכנס לי לראש מעין גו'ק אובססיבי שגוזל את כל האנרגיות הטובות שלי ומשאיר אותי מרוקנת כרונית. כשהתקרבתי לשנות השלושים לחיי, התחלתי להילחץ קצת שהשנים חולפות לי מהר בתחושת החמצה קלה. לשם כך, פניתי לטיפול פסיכולוגי, אבל לרוע מזלי "נפלתי" על מטפלת מוגבלת, ביקורתית ולא אמפטית. בשנתיים + שהייתי אצלה, החל הדימוי העצמי שלי להיפגע, כאשר האמונות החיוביות (שבאו לידי ביטוי בפועל), החלו להתחלף באמונות שליליות. לבסוף היה זה בלתי נמנע, כשהגעתי למצב נפשי מצוקתי וסוער, מתקפה שלילית ביני לבין עצמי. המטפלת נהגה לזרוק לי כל מיני קללות ועלבונות במעטה של אבחנות פסיכולוגית, בלי להסביר או לנמק מה עומד מאחורי זה. את המשך העבודה השלילית שלה, עשיתי לבד מול האינטרנט, בפורומים, שאני מבטלת את עצמי, נשרכת לפתע אחרי דעות ומידע של אחרים עלי. בכל סיטואציה חיובית שקרתה לי בחיים, היתה מבטלת מיד, היתה זורקת לעברי שיש לי שגעון גדלות וכו'יב... והכי קשה היה שאמרה לי שהכל, הכל אלו השלכות שלי כאשר אני מנסה להוכיח לך אחרת ושהיא לא מבינה. בכל מקרה, אני כבר מזמן לא אצלה, אבל אני לא מסוגלת לנתח את עצמי באופן שלילי על כל דבר, על צורת החשיבה שלי. הבעיה שזה כבר עלה על גדותיו, כלומר: כל רגש ומחשבה שלי הומרו מאמונה קודמת שלי על עצמי לאמונה שאני דפוקה. קשה לתת דוגמאות, כי בכל שנייה ושנייה, יש דוגמא חדשה...זה כאילו אני חגה במעגלים. למשל, עד שהגעתי אליה לטיפול, אחת התכונות שידעתי שיש לי הוא כושר מנהיגות, יכולת להשפיע. ולמעשה אפילו בזמנו (בתקופת הטיפול), נבחנתי לתוכנית הטלויזיה "המנהיג", התקבלתי והייתי אמורה להתחיל את השתתפותי בתוכנית. אבל היא הצליחה להוריד אותי מזה, הבטחון שלי כבר התערער ולא ראיתי עצמי כמועמדת ראויה. בכל אופן, מאז אני מדכא כל מחשבה אם עולה ולו לרגע, שיש לי כח או יכולת כזו או אחרת. אני מבטלת אותה במחשבה רציפה שניה אחרי במעין קול פנימי שאומר: לא , לא זה לא את, אין לך יכולת מנהיגות או כח באמת, את רק חושבת ככה, הרי יש לך שגעון גדלות. וכך הלאה והלאה...אין סוף. זה כבר נהיה כאוטומט, ובכל מחשבה אפילו על דברים שלא נאמרו אצלה אבל מקריאה שלי על הפרעות נפש, הצלחתי להטמיע בזכרון מהם הקריטריונים לכל הפרעה והפרעה ולנכס לי אותם ועקב כך לבטל למשה את מהותי. כי זה לא ממש אני באמת כשלמעשה זו ההפרעה. טוב, פחות או יותר זאת הדוגמא. אני גם מתקשה לחשוב בצלילות ובבהירות מאז, הראש עמוס לעייפה, במחשבות, בכבדות כך שגם פה אני מתקשה אולי לתאר את כל התמונה בצורה יותר מדוייקת לעין. מה שכן, אין ספק שזו ההפרעה האמיתית! מרוב שחשבתי עצמי לדפוקה ולחולה (כך גרמה לי להרגיש),נהייתי ככזו...ממש נבואה המגשימה עצמה. ייתכן ואני משתמשת בזה כהגנה בפני משהו. כל החשיבה המעגלית האובססיבית, חרדתית משהו אינם מאפשרים לי לראות ולקחת אוויר, על מנת לקבל כוחות מחודשים. אני תקועה מזה זמן רב, ניסיתי טיפול דינמי חדש. אבל דיבורים לא עושים לי את זה....כלומר: ככל שיש דיבורים, והידיעה שאני בטיפול, אני מחטטת ונוברת יותר כשאני מפתחת תאוריות עד אין סוף. אבל ברור, שלבסוף אני חוזרת לאותה נקודת מוצא. מה עושים במצב זה? לא באמת...זה כבר מוטרף, 3 שנים. אני רוצה לציין שעד היום אני לא מצליחה להתגבר על נטישתי/ה ברגע הקשה והמצוקתי שנכנסתי אליו וכך נגמר הטיפול, בכעס מצידי, בהתקפות מצידה, באינספור הכחשות, תוקפנות, עויונות, התעלמות , ללא לקיחת אחריות או לעצור לרגע ולהיות איתי, אולי להתנצל במשהו על שפגע בי וכו'... קשה לי גם לשכוח את דבריה בשיחות הטלפון כשניסיתי לגשר ולנסות להבהיר את העניין בינינו. אני מתמלאת בכל כך כעס עצום רק מעצם הדברים שנאמרו מצידה (חוצפנית לשמה). אני כבר עייפתי מטיפולים, מלא יודעת מה...אני רק רוצה בחזרה את השקט והשלווה הנפשית שלי ואיתה השמחה. הגעתי אף לטיפול פסיכאטרי, אך שום כדור אנטי דכאוני לא שיפר את המצב (וניסיתי מס' אפשרויות). תודה רבה

זה אלמנט טיפולי חשוב היחסים עם המטפלת היו קשים, זה לא ממש חשוב מי אשם במה חשוב להתבונן בזה ש"נתקעת" שלוש שנים עם מערכת יחסים מעיקה ועוד המשכת לחשוב שזה טיפול טיפול נפשי לדעתי זה משהו שמקדם מטרות חיוביות באדם בטחון עצמי וכושר מנהיגות הם דבר חיובי, במידה כי שום דבר לא צריך לבוא על חשבון אחרים ולא על חשבון בריאות הנפש של האדם עצמו התפקיד של המטפלת היה להנחות אותך למקום שבו תרגישי טוב עם עצמך בין אם את מנהיגה או בין אם את סתם אדם כי העיקר זה לא מה שחושבים האחרים!!! חג שמח ובהצלחה עם מטפל/ת יותר מוצלח/ת

תודה אהבה

את נשמעת לי בחורה חכמה מאוד וחדת עין שמבינה עניין. לכן ברשותך אם אפשר לשאול אותך, איך ניתן לדעת מתי הבטחון העצמי הוא במידה, וככזה שלא בא על חשבון אחרים?איך יודעים? ואיך יודעים גם שהוא לא בא על חשבון בריאותי הנפשי שלי? אגב, אני לא חושבת שהמטפלת ידעה מה היא עושה, זה לא היה כחלק מכוון בטיפול, כמו שציינת, אלמנט בטיפול. חג שמח

שלום כרמית, תיארת תהליך מכאיב של ירידה בדימוי העצמי. את קושרת את הפגיעה לטיפול הפסיכולוגי שעברת, בו הרגשת שהמטפלת שמה לעצמה למטרה לפגוע בך. אני יכולה רק לקוות שהקלקול הזה בקשר הטיפולי דובר ועובד בצורה מספקת, ושלפניו חווית בטיפול גם דברים נוספים. אינני יודעת אם את מעוניינת בכך, אך נדמה לי כי התנסות טיפולית אחרת, טובה ומספקת, עשויה להיות רעיון טוב. אשמח לסייע לך בדרך לשם. בהצלחה, אורנה

קמתי בוקר והופתעתי לגלות ששתי הודעות מתנצחות נמחקו ובמקומן הופיעו שתי הודעות עם תקשורת אישית הגונה אין לי מושג איך זה קרה באמצע הלילה אבל תודה להבנה קצת יותר כללית בנושא אני מצרפת פה קישור (בתקווה שאצליח)http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/forumpage.asp?forum=319

אורנה שלום היום היתה לי פגישה ממש קשה ,כל הטיפול לא הוצאתי הגה מהפה ורק בכיתי.(כן כן בכיתי כמעט 50 דקות),היא ניסתה לדובב אותי אבל זה לא עזר. קדם לזה הודעה שהשארתי למטפלת אתמול שביקשתי לבטל את הפגישה היום היות ואני במצב לא קל ולא אוכל לשתף אותה.(הצעתי לשלם עבור הפגישה בגלל ההתראה הקצרה). היא חזרה אלי ואמרה שהיא רוצה שהגיע גם אם אשתוק כל הפגישה והיא לא מוכנה לקבל ביטול.(לדבריה השתיקה היא חלק מהטיפול). בסוף הפגישה היא אמרה שהיא שמחה שבאתי . אורנה מה אתם(הפסיכולוגים) חושבים כשקורה כזה דבר כשמטופל בוכה כל הפגישה ולא משתף,האם זה נוגע בכם ,האם זה כואב גם לכם או שאתם רוצים שהטיפול יסתיים,,האם מבחינתכם זה הצלחה לגרום למטופל לבכות .

שלום א, אתחיל מהסוף - לא, בכי בחדר הטיפול אינו נחשב ל'הישג' טיפולי. היכולת לבטא את עצמך באופן אותנטי - וזה אומר משהו אחר לכל מטופל ומטופלת - היא בהחלט הישג. אני חושבת שלכך התכוונה המטפלת שלך - שהיית עצובה ומיואשת מאוד, ובכל זאת יכולת לבוא ולהיות ביחד. גם אם היית 'לבד ביחד'. אני מקווה שאת פחות עצובה עכשיו, ומאחלת לך חג שמח, אורנה