פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
הכל מבולגן לי, כלום לא מסתדר לי במחשבות. ויש את השקט הזה, עכשיו של הלילה.. שעושה לי עוד יותר רעש. זה מסוג הימים האלו, שאני לא יודעת איפה לשים אותי. עכשיו.....אני פשוט מפחדת להיות לבד. אין לי שאלה מיוחדת... סתם... הלב כואב והיד רושמת.. סתם...ימים מגעילים וקשים.
מקווה שהיום את מרגישה טוב יותר .. מקווה שאת מוקפת אנשים שאוהבים אותך ... והרגשת הלבד ..חלפה .. מחבקת אותך , אני כאן מתי שתרצי ... שלך , ש'
מקווה שאת מרגישה יותר טוב עכשיו,אם זה עוזר במשהו,אני שולחת לך את תמיכתי. ובניגוד לעבר,אני אומנם מנסה להבין אותך,אך לא להיכנס ממש לאווירה בה את נמצאת, כדי לא 'להישאב' חזרה לדכדוך,אז אני שולחת לך את תמיכתי 'מרחוק' בלבד. חשוב לי היה לציין זאת,כדי שתדעי שלא נהפכתי לאדישה וחסרת-רגשות.
שלום חן, אני מקווה שאווירת החג הגיעה אלייך, והביאה איתה נעימות. אנחנו כאן, כך שאת לא ממש לבד, אורנה
אורנה, התעייפת? מחכים לך כאן... לילה טוב...
"השקר גדל וצמח בינהם כסלע, ואילץ גם אותם לצמוח באופן מוזר, כעצים המתפתלים סביב סלע גדול".
נכון!!!
רשת רשת, את כותבת על סודות ושקרים, על האופן בו הם גורמים לנו לגדול בפיתול מייסר. אני חושבת על דברים שכתבת בעבר, מקווה שאת מחזיקה מעמד בדרך שלך להיזכר ולחיות עם הזכרונות. שולחת לך ברכת חג ואת הביטחון שלי בזכות להצמיח ענפים, ובני ענפים, ופרחים ופירות לרוב. אורנה
אורנה אורנה, המשפט שהבאתי אתמול לקוח מספר חדש שאני קוראת עכשיו שנקרא "בתו של שומר הזכרון". משהו בכריכה שלו ובשם שלו משך אותי ומאז אני שקועה בו. באופן מדהים, כל משפט בספר מפגיש אותי עם עצמי ועם דברים מהעבר. הספר הזה עוסק בהשפעות שיש לסוד על החיים ועל הנזק שהסוד הזה, שנולד מתוך כוונות טובות להגן על חיי המשפחה, עושה למשפחה כולה. ואני ממשיכה במסע, שלפעמים נראה כנצחי, בתקווה שיום אחד אוכל לחיות אחרת... לחיות במלוא מובן המילה ולפתוח את הפיתול המייסר. צמחתי בין הסלעים.
אני מרגישה ....שרוקנו לי את האויר ואנרגיות....אני עייפה מידי בשביל לעשות פעולות פשוטות ...אני עצובה מאוד הכלב שלי מת לפני שבוע ו3 ימים ...ומאז אני בדאון אני יודעת שאני מרגישה יחסית בסדר לאיך שהרגשתי בשבוע שעבר...פחות היסטרית פחות בוכה אבל עכשיו אני עצובה אני גרה לבד והוא היה בשבילי כל החלל שלא היה לי הוא היה הדבר המדהים וטוהר ביותר שהיה לי בחיים ממש כמו בן בשבילי...אני בטיפול המון שנים ומה לא עברתי בשנים הללו אבל תמיד היה לי את הטיפול כעוגן ומקום ששומר ומחזיק כך גם הרגשתי בשבוע שעבר ...בכיתי התפרקתי ובעיקר הרגשתי את הביחד שלה הרגשתי אהובה ...והשבוע הכל התהפך אני עצובה מתוסכלת היא אומרת שאני כועסת אבל אני מאוכזבת היא רוצה שנשקול לחזור לקחת כדורים שהפסקתי בדיוק לפני חודש ....זה עומד ביננו כבר המון זמן מאכזב לדעת שזה הפיתרון הקל מבחינתה ...נכון באמת שאני לא יודעת מאיפה לקחת כוחות והשבוע הרגשתי שהטיפול לקח לי כוחות לפעמים אני מרגישה שדי הרמתי ידיים אין לי טעם להמשיך בטיפול ולא בחיים אין לי בשביל מה, הכל רע, אני מרימה את הראש ובום ,היא אומרת שהיא רואה את הסבל שלי ומאמינה שהכדורים יעזרו לי לסבול פחות ...ואני, הכדורים נתפסים כאויב מס 1 שלי,אני רוצה להצליח בכוחות עצמי .....אני לא מבינה איך בשבוע שעבר רק רציתי להיות והיום אני במקום שלא ...לא בא לי אין לי חשק ויותר מזה הפסדתי את הביחד ...ואת החום,אני כבר לא יודעת מה עובר עליי הכל באי שקט רוצה להיות רק בבית וכשאני בבית חייבת לצאת לברוח ...לא מוסגל להיות לבד אבל אין לי סבלנות לאף אחד ....הכל סוגר עליי לא מוצאת את עצמי בשום מקום ..אני יודעת שגם היא וגם כולם רוצים שיהיה לי טוב ...אבל אני כבר מיואשת שמשהו טוב יכול לקרות לי ...קשה לי שאנשים סביבי עומדים לי עם סטופר על היד ורוצים שאני אחזור לשיגרה ....אין לי כוח אני באמת שמנסה אבל לא מצליח לי ....אני לא יודעת לשחק אותה כשטוב לי אני עם המון אנרגיות וכשרע לי אני עצובה שקופה לא יודעת לשים את המסכה הזו של בכאילו .....די הם לא מבינים שהבדידות מנצחת לא הרחמיים אלא הלהיות לבד ...אני רוצה לאוהב ולהיות אהובה להקים משפחה כולם סביבי מלאים באנרגיות מלאים עם עצמם יש להם משפחה ילדים בעל....ולי גם הכלב האהוב שלי כבר לא נמצא איתי ...איך אפשר להמשיך מפה איך ?
אני יקרה, דברייך נוגעים ללב, מזכירים לי כמה קשה להיעזר, להתמסר אל האחר, כשיש בפנים מקום שבור ודואב. אני מבינה שה'אחר', בין אם זו המטפלת שלך או האנשים סביבך, נחווה עכשיו זר ורחוק מאוד. רק את לבדך. אני מקווה שעוד זמן מה, כפי שהיה בשבוע שעבר, תרגישי גם ידיים מושטות. אני שולחת לך מכאן ברכת חג והבנה, אורנה
אורנה, בשביל מה להמשיך ללכת לשם? זה גם ככה לא ממש עוזר. ואני צריכה חופש... לא מהטיפול, משם אני לא מסוגלת לקחת חופש ככה סתם. אני כנראה מכורה. אני רוצה חופש מהחיים. כמה ימים בלי עבודה ובלי לימודים. ואי אפשר עכשיו. סתם להשאר בבית בלי לעשות שום דבר יום שלם. אני לא יכולה להרשות את זה לעצמי... אז למה לא להפסיק את הטיפול הזה שגם ככה לא עוזר? אני אוכל להרשות לעצמי את החופש הזה שאני כל כך צריכה. אני רק צריכה להיגמל... אורנה, מה זה שוה אם אין לי אוויר? יש לי פתרון זמני... תחזיקי לי אצבעות למחר? ואז אולי יהיה לי קצת חופש... כי נמאס לי מהכל... לא ממנה... וגם לא ממך ;-) מכל השאר... את מחזיקה? חג שמח... יופי שאת כאן, התגעגעתי... שלך, ד'
אורנה יקרה, מעניין אם את יודעת שעוד מעט כבר צריך להחזיק :-) בוקר טוב... מ-ד'
ד' יקרה, אני מחזיקה חזק. לא בטוחה שהבנתי הכל כפי שהתכוונת, אבל מוכנה להחזיק חזק בכל מקרה. שני נושאים שונים: לגבי העייפות הזו מהכל - למה שלא תקחי לעצמך חופש קטן? זה הלא מותר. ולגבי הטיפול - את יודעת שאני מאמינה גדולה בטיפול, אז תחזיקי חזק גם את... אורנה שלך
אורנה יקרה, אני נוטה יותר לכיוון של חופש ענק לתמיד... חופש גם מהטיפול. סתם כי נמאס לי. מה את אומרת? וודאי לא תשיבי... הכי הייתי רוצה שתפסיקי לכתוב... אבל את יודעת את זה... לילה... ד'
שלום יש לי שאלה. אני בטיפול שנה וחצי, ובכל פעם שאני הולכת לפגישה, יש לי שלשלולים יום לפני, ובתוך הפגישה אני עצבנית נורא (רוב הפגישות), אני לא מפסיקה לרעוד, כאב בטן, התכווצויות, שתיקה, בריחה....כל מיני. חוסר נוחות כללי. היה לי עליות וירידות בטיפול, היה לי גם הפסקות. אני בקשר טוב עם המטפל... אבל לא יודעת מה קורה בתוך הפגישה. האם זה קשור לתכנים מסוימים? לחדר עצמו? למטפל? תודה
וואללה.ממש מוכר. למרות שבפגישות עצמן אני כן מצליחה להיות רגועה יחסית.
שלום א.א., רמת המתח שתיארת לפני ובמהלך פגישה טיפולית נשמעת לי גבוהה מאוד. אינני יכולה לדעת ממרחק ומבלי להכירך מה מעורר את התגובה הקשה, אבל אני רוצה לוודא שהמטפל שלך יודע את הדברים, ושאתם מנסים ביחד להבין אותם. העבודה על תחושות אלה נשמעת לי חלק קריטי מהעבודה הטיפולית. חג שמח, אורנה
רציתי לשאול ..אותך, אם מה שקורה לי הגיוני .. קרה לי ביומים האחרונים..שהגוף השתתק לי ..כשאני נזכרת בדברים שקרו לי בפגיעה .. פתאום ..יש לי כאבים חדים במפשעות..כאבי תופת , שרק דמעות יורדות מהעיניים ..ואין לי כח אפילו לדבר ..זה מגיע עד למצב של מעיין קפיאה של כל החלק התחתון .. ממש לא יכולה להזיז כלום ..הרגלים לא זזות .. ואני ..נלחצת מהמצב ונכנסת להתקף חרדה ..בנשימות .. לא אני לא חולמת ...:-( לוקח זמן עד שזה נרגע , מרפה ..לא יודעת אפילו איך ..וואז אני חוזרת לתפקד.. זה התחיל לי לפני יומיים בטיפול ..שהעלנו לרגע תוכן קשה ..שהכניס אותי לסטרס בשנייה והגעתי למצב שלא יכולתי להזיז את כל החלק התחתון .. הידיים רעדו ..והגוף מעיין ננעל ..השתתק ... עד ש..אפילו הפגישה הסתיימה ואני עדיין תקועה על הספה (כמעט ..עוד רבע שעה ..) כי הגוף קפוא .. זה קרה לי שוב היום...כשעלו לי פלאשבקים מהפגיעה .. זה מפחיד אותי ... הרי ..אז בפגיעה למרות כל הכאב ..של הגוף ..הצלחתי לקום ולחזור הבייתה .. ו..איך היום , אני משתתקת לרגעים מסוימים (שנראים כמו נצח) ואני ולא מצליחה לקום .להתעשת .. . זה אמיתי לחלוטין ... תוכלי בבקשה להסביר לי מה עובר עליי ... למה הגוף לא מצליח לשכוח את הכאב ..והוא מחזיר אותי לשם ..שוב ?????? והאם זה קשור שדרך מילים אני לא מצליחה להביע את הכאב ..ולכן הגוף משדר מצוקה ?? האם זה יעבור לי ...?? מחר יש לי שוב טיפול ואני ככ מפחדת שזה יקרה לי שוב מול הפסיכולוג .. שבא לי פשוט להפסיק להגיע .. מה עושים?... תודה שקראת , ש'
שלום ש', טראומה רגשית נחרטת בנו בעוצמה רבה. חוקרי מוח העובדים עם נבדקים שעברו טראומה יכולים להראות בתמונות הדמייה פעילות מוגברת באיזור הרגשי של המוח (האמיגדלה), בשילוב עם איזור הקורטקס הוויזואלי (כאילו הנבדק 'רואה' שוב את האירוע הטראומטי), ומעין 'ניטרול' של האיזור בקליפת המוח האחראי על הדיבור (כאילו הפחד 'ניתק' את הדיבור). אני חושבת שמשהו מעין זה קרה לך. לרגע חיית שוב את האירוע הטראומטי, ומוחך וגופך הגיבו לכך. זוהי ללא ספק חוויה קשה, וממרחק אינני יכולה לדעת מהו הקצב הנכון עבורך של מגע עם הדברים. נסי להיות במגע עם התכנים הקשים שעולים בעדינות ובזהירות, וכמובן בעזרת המטפל שלך. חזקי ואמצי, אורנה
אני נמצאת בטיפול קצת יותר משנה , שום דבר לא השתנה אצלי , ואין לי תחושה כיאלו הולך להשתנות (עדיין רע לי..) , איך יודעים אם יש טעם להמשיך בטיפול או שאני סתם מזבזבת את זמני וכספי .. ?!
שלום מישהי, טיפול פסיכולוגי אינו לוקח מאיתנו את מה שקשה ומכאיב. הוא מאפשר לנו להתבונן בכאב, לחשוב עליו, להעמיק להכיר את עצמנו. בטווח הארוך, היכרות טובה יותר עם עצמנו - על ההיבטים והחלקים השונים שלנו, מאפשרת להתנהל באורח קל וזורם יותר. אנשים מדווחים אז על תחושה שהם השתנו, שהם נאמנים יותר לעצמם, שהם יודעים טוב יותר לזהות את הקולות הפנימיים שלהם, שמה שהכאיב כואב פחות... אני מאחלת לך את כל זה ועוד. לגבי הטיפול הספציפי שלך, נסי לחשוב על הדברים כך: אם קשה לך בחייך וביחסים שאת מקיימת הקושי הזה יגיע גם לתוך הטיפול. זה חייב להיות כך. לכן קושי בקשר הטיפולי אינו אינדיקציה לכך שהטיפול אינו 'עובד'. מה שחשוב הוא האופן בו את והמטפל/ת יוצרים דיבור על הקשיים, על האכזבה שלך, על תחושת הייאוש. נסי לבדוק עם עצמך האם יש בדיבור שלכם משהו אותנטי, משהו 'נכון' עבורך, האם מבעד לכל הקשיים בקשר את חשה שיש שם מישהי/ו 'נכונים'. חג שמח, אורנה
הלוואי שהיא הייתה שומעת... לא חשוב, גם ככה לא היה לה מענה...
שלום נורית, אני שומעת מכאן... ואשמח לקרוא עוד במה מדובר. אורנה
היי אורנה, מה שלומך? זאת אני... מצחיקונת... את זוכרת את ההודעה שלך משבוע שעבר? עצרתי לרגע וחשבתי על כל השנה האחרונה. עשיתי בה כמה וכמה דברים. אבל עכשיו זאת תקופה כזאת קשה. והטיפול לא מספיק, פשוט לא מספיק. וכן, עלינו לפעמיים בשבוע. וחוץ מזה שהיא גם עיצבנה אותי בפגישה האחרונה. כך שבגדול (לא בקטן, בקטן יש לי חברות מקסימות, שומעות?) אני מרגישה לבד. זהו, בערך. חג שמח לך, אורנה יקרה. נורית
אני בת 36 , רווקה ללא ילדים לאחר פרידה מבן זוג - מחשבות על הבאת ילד לעולם לבד בבירור הורמונלי התברר לי ,לזוועתי , שהרזרבה השחלתית שלי נמוכה והסיכוי שלי ללהביא ילד היא מתרומת ביצית בלבד את הבשורה הזו , הקשה מבחינתי , קיבלתי לפני יומיים ומאז אני לא מפסיקה לבכות.... בעבודה אני חייבת , כלכלית , לתפקד אז לא ניכרת פגיעה בתפקוד יש לציין שבאופן כללי אני בחורה נורמלית , בעלת סיפוק מקצועי ומרוצה מעבודה קבועה , אך עשיתי טעויות קשות בבחירת בן זוג וכעת הגעתי לגיל 36 ללא יכולת להביא ילד ביולוגי לעולם תחושות של דכאון , התפרצויות בכי .... בעיקר ביומיים האחרונים מאז קבלת "בשורת האיוב " מהגינקולוג ..... מה אתנ מציע לעשות ?
שלום איילת, אני יכולה לשער את תחושת התדהמה והבהלה שאת מרגישה. לעת עתה, נסי להרשות לעצמך להרגיש את מה שאת מרגישה, להסכים להיות בתוך הכאב מבלי לברוח ממנו. אם תרשי לעצמך לחוות את רגשותייך במלואם, תגלי שבעוד זמן מה עוצמת הכאב תרד, ואז תוכלי לחשוב על הדברים. אני חושבת שיהיה נכון מצידך אז לשוחח עם נשים שעברו/עוברות תהליך של הפרייה באמצעות תרומת ביצית. אני בטוחה שתגלי דברים חשובים על התהליך, ובעיקר - לא תהיי לבד כל-כך עם החששות מפני הלא-ידוע. מאחר ובפנייך דרך רגשית לא פשוטה, אני רוצה להציע לך ליווי, בדמות טיפול פסיכולוגי. חזקי ואמצי, אורנה
ד"ר גילי גולדצוויג שלום, האם ידוע לך על מאמר אקדמי (גם באנגלית) שעוסק בהצבת גבולות לילדים. אני מחפשת מאמר כזה להשוואה עם ניהול בארגונים. תודה, גלי
שלום גלי, יתכן שהתכוונת לשלוח את ההודעה לפורום אחר? לד"ר גולדצוויג? כך או כך, אינני זוכרת כרגע מאמר ספציפי, אך אני בטוחה שיש רבים וטובים כאלה. כדאי להיכנס למאגר מידע של אחת האוניברסיטאות, ולבצע שם חיפוש על-פי מילות הקוד שציינת (הצבת גבולות, ילדים, ארגונים). אגב, נשמע מעניין להשוות הצבת גבולות במשפחה ובארגונים אחרים. בהצלחה, אורנה
שלום, אני בת 22. לפני שנתיים נפרדתי מחבר שלי אחרי שהיינו 4 שנים יחד. בשנתיים שחלפו- שנה אחת הייתי לבד (בהמון דייטים) ושנה אחת היה לי חבר (עד לפני 5 ימים). בחודשים האחרונים התחלתי לחוש צורך עז לדבר עם החבר הקודם (זה שהייתי איתו 4 שנים). אנחנו היינו בקשר מידי פעם, אבל רק בהתכתבות במסנג'ר, לא יותר מזה. כתבתי לו מעין מייל שמספר את כל מה שאני מרגישה כלפיו: אני מתגעגעת אליו, ואני יודעת שהוא אוהב אותי ברמות מאוד גבוהות (הוא תמיד אומר לי את זה), ואולי אנחנו צריכים להיות יחד כל החיים (את כל הדברים האלה גם הוא אומר לי בחזרה). בזמן שהתחלנו לדבר על כל זה (לפני כמה חודשים) גם לי וגם לו היו בני זוג תקופה של מעל חצי שנה, אבל בכל זאת, הרשינו לעצמנו להיות פתוחים עד הסוף ולהודות שהיה לנו משהו מיוחד, ושאולי אנחנו ה"אחד" וה"אחת" אחד של השניה. מאז אותן שיחות, אני לא מפסיקה לחשוב על אולי לחזור. הנסיבות הן כאלה: הוא בן 28, אני בת 22. בקרוב אני אמורה להתחיל לימודים בטכניון ואני עוזבת את המרכז, והוא עובד פה במרכז בתור מהנדס. מה שאומר שאם נחליט לחזור, הדבר כרוך בהמון סיכונים. הוא צריך לוותר על החברה שלו שהוא נמצא איתה היום שנה ואין לו סיבה אמיתי להפרד ממנה, טוב לו איתה, אבל אני ה"אחת" מבחינתו, הוא צריך לעזוב את העבודה ולעבור לגור איתי בחיפה (מהלך לא פשוט). הוא מוכן לעשות הכל, אבל רק בתנאי שאני אהיה משוכנעת שאני רוצה לחיות איתו את כל החיים או לפחות להלחם כדי שהקשר הזה יצליח. אני רוצה לנסות שוב, אבל אני לא מספיר משוכנעת. אני לא מספיק משוכנעת כדי להפוך ככה את כל העולם, ומצד שני, אני פוחדת לאבד אותו לתמיד, הוא בן 28, הוא בקשר כבר שנה ואם אני אחכה עוד איזה שנה יכול להיות שהוא כבר יהיה נשוי (הוא גם אומר את זה בעצמו), אז מצד אחד אני רוצה לקחת את הזמן ולהחליט רק כשאהיה משוכנעת, ומצד שני יש איזה שעון שמתקתק שמלחיץ אותי. המחשבות לא עוזבות אותי כבר חודשיים, ומפריעות לי ממש לאורח החיים, אני לא מצליחה להחליט, הלוואי שמישהו יוכל לעזור לי.. תודה, נועה
האם הבנתי נכון שאהובך מחכה בעצם להחלטה מצידך?? האם הבנתי נכון שהוא נמצא עם אשה שהוא אוהב פחות ממך בגלל שאת לא מסוגלת להגיע להחלטה מחייבת לגביו?? האם הבנתי נכון שאת אוהבת אותו?? אז על מה את צריכה להילחם על מנת להיות איתו?? האם מדובר על התנגדות של המשפחה?? את לא מפרטת מה היתה הסיבה לפרידה ומהי הסיבה לחוסר החיכולת שלך להתחייב לקשר אהבה. אני אישית מאמינה ששוה להילחם על משהו שאת באמת רוצה
שלום נועה, אני מבינה את החיפוש שלך אחר תשובה פנימית סופית, חד-משמעית, חזקה... אני לא בטוחה שהחיים (או אנחנו...) תמיד כאלה. לפעמים מרגישים חזק בפנים את התשובה, לפעמים מתלבטים זמן רב ולומדים לחיות עם השאלות הפנימיות. כך או כך, על-מנת לדעת יותר על עצמך המבט צריך להיות מופנה פנימה - אל העולם הפנימי שלך, ופחות לעצות מבחוץ, שתמיד תהיינה מוגבלות וחלקיות (גם שלי...). לכן, אני רוצה להציע לך להתחיל תהליך טיפולי (הוא יכול להיות ממוקד סביב נושא ספציפי ומוגבל בזמן), שבו תתחילי לגלות מיהו הבחור הזה עבורך ומה זה אומר מבחינתך להתמסר אליו, או לוותר עליו. אורנה
איזה דיכאון יורד גשםםםםםםםםםםם.
איפה? איפה? איפה?? :-)) (סתם, יודעת שלא תעני/ה) אני מעבידה את האף שעות נוספות היום..מחכה בכיליון אף לריח הגשם, אבל אצלי רק עננים ורוח תתרמי כמה טיפות לכאן, מה אכפת לך.. הלוואי שמחר בבוקר תזרח שמש צלולה וטובה, והאויר יהיה קריר ונקי, וכל המרצפות והעצים רחוצים מגשם לילי קל... והלוואי שזה יעשה (גם) לך מצב רוח חדש וטוב :-)
למה לא אענה לך? באיזור המרכז,אל תאמצי את האף הוא יגיע יש פקקים!
הי למדיקה אהובה, איזה כייף לראות אותך כאן... חוסי על האף - הגשם יבוא בסוף. גם אני מחכה... נויה
אצלי יש גשם! (ורצתי מהר מהר להוריד את הכביסה מהחבל...) את מוזמנת לבקר, נשב לנו בגינה ונריח גשם... (הסנפתי את הריח עמוק עמוק לריאות...) (ומצטערת שהוספתי ליובש הלילי שלך היום... מבטיחה לפצות מחר...)
באמת היה אתמול גשם ברכה קטנטנן, סביב חצות. הרטיב את הכביסות. אני שייכת לאלה שמחכים בצמא לעוד...
כתבתי לך תגובת המשך לתשובתך, וחשבתי לתומי שתוכל לענות עליה. נו טוב, נגלגל אותה הלאה.... מי הפסיכאטר התורן מחר?!
לפחות הוא ענה על השאלה שלך, ולא התעלם מהן כמו מהשלוש שלא נענו לתשובה..הייתה קפיצה ישירה לדולפין, נקווה שאחד המנהלים האחרים כן יטרח להגיב...
אשמח אם תוכל/י לענות על השאלה שכתבתי בהמשך העמוד "פגיעות נרקיסיסטית והרס עצמי"....
דולפין שלום, לפני מספר שבועות הוחלט בפורום כי במהלך השבת הפורום לא יהיה פעיל. שאלות שיישאלו החל מהשעה 10 במוצאי שבת יקבלו תשובה ביום ראשון. אתה מוזמן לצרף את הודעתך הקודמת לכאן ואשמח להתייחס אליה. דרור
שלום רב, מהי "פגיעות נרקיסיסטית"? והאם זה יכול להופיע יחד עם שנאה עצמית והרס עצמי? (האם זה סותר אחד את השני?) אודה על תשובתך/ם.
קרה לי משהו בחיים- משהו באמת קשה. מרגישה כאילו נפלטתי מהרחם לפני הזמן. כאילו, חתכו לי את חבל הטבור בברוטליות, חבל הטבור שהיה מחובר למרכז היקום, למרכז החיים, למרכז ההוויה. נותרתי לבד בעולם. נדמה לי גם אם יהיו סביבי חברים ומליון אנשים ארגיש כל כך לבד. וזה כואב ובעיקר מעצבן- מעצבן על שזה לא היה צריך לקרות! ועכשיו , נהייתי לגמרי בנאדם אחר. כמו כל הנשים האלו...שמגדלות חתולים לבדן...אבל בלי החתולים. נפער חלל כה גדול בתוכי שברור לי שאם לא הצליח להתמלא עד עכשיו....שנים אחרי המשבר, הוא לעולם לא יתמלא מחדש. מדי פעם אני על סף בכי, לא מרשה לעצמי ללכת עם התחושה עד הסוף. מבכה את כל השנים המבוזבזות שלעולם לא יחזרו, וגם השנים לפני לא בדיוק מוארות. כה מפחיד ומבהיל היה אז, כה מפחיד שהעולם המשיך כמנהגו, ואני נבלתי, דעכתי, גוועתי, בלי שיהיה אכפת לאף אחד.
יובל..לאף אחד לא מגיע לארגיש ככה, לא לקבל אפילו תשעה חודשים של תמימות מוחלטת - לבד אבל לא לבד, אף פעם לא לבד..אני ממש מקווה בשבילך שתמצאי יום אחד מישהו שכן יצליח למלא את החלל..גם לי היה כזה, לעולם לא חשבתי שיתמלא..אבל הוא כן, מישהו הצליח להגיע עד השורש, ועם כל הטכנולוגיה של היום, את יודעת..(: הוא הצמיח לי חבל טבור חדש עם המון סבלנות, והזין אותי בהמון דברים טובים שאיכשהו נשארים שם והופכים אותך לחזק. אני יודעת שתמצאי גם מישהו כזה, כי את רוצה, וזה אומר שלא הפסקת להאמין..כל מה שכתבת, אני כל כך מבינה אותך שזה כואב. הלוואי שלעולם לא יכאב לך יותר - שולחת המון כוחות.
תודה לך ... חבל שאין שם שאני יכולה לקרוא בשמו. כמה כיף היה לקבל את תגובתך, חיממה במשהו את הלב. שמחה בשבילך שמצאת מקור נתינה וקבלה. סיקרנת אותי לגבי הדרך שעשית אשר הצלחת להשיג זאת. חג שמח
דרור, הי.. אני מרגישה חוסר נוחות. אתמול קיבלתי מהפסיכולוג שלי כל מה שתמיד רציתי ממנו - הכרה..אז למה חוסר נוחות? כי במשך רבע שעה הוא חזר במונוטוניות כמו בשלוש השנים האחרונות שהמשאלה הזו עלתה, על כל הסיבות שהוא לא יכול לתת לי את ההכרה הזו, ואני כמו תמיד התפרקתי ונכנסתי לתוך עצמי, ופתאום, משום מקום, הוא שתק ונתן לי מה שרציתי. וזה היה...זה היה הכל, אבל בכל זאת הפתאומיות הזו והמעבר שהייתי צריכה לעשות מכעס נוראי ( אמרתי לו שאני שונאת אותו ): ) לקרבה מאוד גדולה הייתה לי ממש קשה, והעובדה שאחרי שלוש שנים, הוא יצר קרבה כזו פעמיים בחמש דקות מאוד מאוד בלבלה אותי..לא חשבתי שהוא עובד בכל כך אימפולסיביות, וזה לא היה מתאים לו..אולי הוא היה במצב אי שפיות זמני? (: סתם..את האמת לא אכפת לי, אבל הייתי רוצה להרגיש שלא שנינו מאוד מבולבלים, שלפחות אחד מאיתנו יודע מה הוא עושה.
שלום לך, לא ברור במה רצית הכרה. אבל ברור שקרה משהו בחדר שלמרות שרצית אותו וקיבלת אותו הוא בלבל ויותר מכך הבהיל אותך. הקרבה לה את כל כך מייחלת הגיעה והבהילה. ייתכן והרגשת שאת גרמת לו לאבד שיווי משקל ולכן הרגשת שכעת אין לך על מי להישען. כי את מטלטלת אותו. בכל מקרה, קרה משהו מאוד משמעותי בטיפול, מפתיע ככל הנראה, וכמו בהרבה מקרים המשאלה לקבל משהו נוחה ונעימה הרבה יותר מלקבל את הדבר עצמו. דרור
את האמת, זה היה ברור לי שתענה ככה. זה כל כך לא המצב, עצם הקבלה הייתה מאוד נעימה ולא מטלטלת וגרמה לי להרגיש מאוד בטוחה, כמו שאמרתי היה פשוט מעבר חד מאוד בתגובה - רגע אחד הוא אמר משהו אחד ורגע שני שפוט סתר את עצמו ועשה מה שהוא אמר שהוא לא יכול לעשות - וזה! מה שהיה מבלבל...אתם תמיד מושכים למקום הזה, להבין מה שאתם מפוקסים עליו כל כך - שהמטופל לא באמת יודע מה הוא רוצה, שהוא חי בעולם של פנטזיות..אבל לא, זה לא היה מקור הבלבול, ידעתי טוב מאוד מה רציתי, הרגשתי שהוא לא עושה מה שהוא עושה מתוך מחשבה וביטחון, בגלל השינוי הכל כך פתאומי...
לדעתי- אדם שמרחם על עצמו הוא אדם שבוכה בלי שום סיבה. ויש הרבה כאלה שבוכים כי לאחרים יש יותר ולהם לא.. אבל ישנם אנשים שעברו בחיים טראומות קשות כגון אונס וכו'. ומתפללים שהבכי יפסיק אבל זה חזק מהם.. אז לא מדובר כאן בפתטיות. מדובר פה במשהו שחזק ממך... וחוץ מזה- מותר גם לבכות לפעמים, לא? האם אתה אדם שלא מראה רגשות בד"כ? שלועג לזה שנשבר וקשה לו? נסה להבין- לכולם יש נק' שבירה בחיים. כולנו בני אדם.
שלום לכם, נראה לי שכאן, כמו גם בשרשורים קודמים, עולה שאלה של איך מתמודדים עם קושי, של עצמנו ושל אחרים. מתעלמים? מדחיקים, בוכים? לעיתים יש חשיבות בדברים שאחרים אומרים לנו שאנו לא מצליחים לראות, בגלל הנקודות העיוורות שלנו. אבל כדי שהדברים יוכלו להישמע, ולהתעכל, חשוב שייאמרו בדרך מכבדת ואמפתית לקושי. דרור
נמאס לי מהמטפלת שלי כבר כמעט שנה ועדיין לא קרה כלום לא הגענו לכלום, נמאס מהכאב המזוייף שלה חוץ ממילים לא יוצא מזה כלום אולי מטפלים יבינו שלפעמים אנו לא רוצים לשנות כלום בעצמנו אתם מדברים על קבלה אותנו ואיך לא קיבלו אותנו בחיים אך מצד שני אתם עוסקים כל כך בכן לנסות לשנות איך זה מסתדר. אם גם אתם חושבים שההתנהגות החשיבה והיתר לוקים אז איפה אתם שונים מדמויות אחרות בחיינו. המסר הכפול הזה עם יומרנות להגיד שזה גורם לזה נראה כמו אישור לעשות באנשים ניתוחים פלסטיים. נמאס לי מהמטפלת וכל הפסיכולוגיה זב בולשיט אחד גדול במקום להפוך אותנו למאושרים לחיות עם עצמנו בשלום אתם גורמים לנו להרגיש יותר דפוקים מציגים את הורינו כאילו מינימום הכו אותנו או אנסו אותנו והם בסך הכל עשו מספר טעויות טיפשיות אבל מי לא עושה אין הורים מושלמים. מילא אם הורי היו פוגעים בי פיזית נפשית או מינית הייתי מבין אבל לעמוד על כל שטות ולהאשים אותם איפה האחריות שלנו כבוגרים. אז די עם הבולשיט תנסו לטפל בהווה ולא לנסות לשנות את העבר, לא על זה משלמים לכם שלוש מאות שקל לשעה. (ים כסף אה בשביל כמה מילים..) אני חושב אבא שלי ואמא שלי אחלה אני בסדר המטפלת לי היא זו עם הבעיות מעניין אם ההורים שלה כאלה מושלמים.
לפסיכולוג - אבל יש אנשים שעברו אונס, גילוי עריות אלימות, טראומות קשות ועוד.. וגם ישנם אנשים שלוקים בנפשם ללא כל קשר לדברים שהזכרתי.. אז תאר לך אם לא היו פסיכולוגים מה היה גורלם של אותם אנשים אומללים? פסיכולוגים הם בסה"כ אנשים שמוסמכים לדבר. מומחים למקצועות בריאות הנפש.. ומי שזקוק לזה זקוק.
יונתן שלום, אני שומע את האכזבה שאתה מרגיש מהטיפול. נכנסת עם תקווה להרגיש מאושר ושלם עם עצמך ושנה אחרי אתה מרגיש שאתה דפוק וההורים שלך מואשמים במה שקורה. אתה נשמע כמי שמרגיש מותקף, ואולי גם נחות מול המטפלת, הגובה כסף בשביל לעזור לך, וגורמת לך להרגיש שאתה וההורים שלך לא בסדר והיא כן. הרגשות הללו שאתה מדבר עליהם יכולים וצריכים להיות חלק מרכזי בטיפול, של ההווה. אבל כדי לטפל בהווה, של מה קורה בינך ובין המטפלת שלך. האם זה דומה למה שקורה לך בעוד מקומות. הסיבה שנוגעים בעבר ובהורים, היא לאו דווקא כדי לתקן את העבר, אלא מתוך ניסיון להסתכל עליך כעל אדם שלם, המורכב מעבר והווה שלא ניתן להפריד ביניהם. לא ניתן להפריד את הדרך בה אתה רואה את העולם כיום, מהעבר שלך. דרור
"עוולות ילדות" הוא עיסוק אובססיבי בעבר, טעות של פרויד הוא עלה על משהו חשוב - שאדם הוא תבנית נוף מולדתו והדינמיקה המשפחתי מעצבת את מבנה האישיות שלו אבל עד כאן לא צריך להאשים אף אחד בגורל שנתן לנו בורא עולם לצורך תיקון הנפש שלנו כל סיטואציה היא מנוף לגדילה וצריך להסתכל קדימה אם כבר לחטט עדיף לחטט בטעויות שאנחנו עשיתנו כפי עצמנו וכלפי אחרים ומי שיש לו נטייה להאשמות עצמיות אני אומרת פה בפה מלא: זה עיסוק אובסביבי נרקיססיטי אם הוא לא משולב בצעדים אמיתיים לשינוי הפגיעה באחרים!!
אז למה אתה נשאר שם???
אז למה אתה נשאר שם???
מנסה לשפוך אור על כל הפחדים והבילבול שנמשכים אצלי ..ולא מרפים... מנסה להתגבר על חוסר האונים .. ועל כל השליטה .. שהתרופפה ממני .. מנסה להפסיק לברוח ..מכולם ..ולעצמי.. מנסה להתקל במישהו ככ חזק ומקווה לראות שהוא לא ייפול .. מנסה להתקל במישהו ככ חזק ..כדי שאני לא ייפול??!! מנסה לענות על שאלות הגיוניות וחכמות .. שאין לי עליהן תשובות... מנסה להשלים עם ההבנה שהמצב הזה שלי .. תמיד ישאר ככה!!!! מנסה .. באמת.. לפעמים מצליחה .. אבל זה רק לשבריר שנייה ! היום הייתי בטיפול פסיכולוגי ...טיפול שהפך בשנייה לקשה מידיי .. התחלתי לדבר על הבחור שאנס אותי וזה הצליח להכניס אות לסטרט בשנייה .. הרגליים קפאו ..הידיים רעדו ..חוסר אויר כבר עלה במעלה הגרון.. הפסיכולוג פתח חלון, הביא לי שמיכה , שתיה ממותקת ..אפילו שוקולד.. ואני .. עדין לא מצליחה לזוז ..לא מצליחה להוציא מילה ..פשוט מאובנת.. יש עוד חצי שעה לטיפול, אני רוצה לזוז , לברוח ..מכסה את עצמי עם שמיכה ..מבושה .. כדי שהוא לא יסתכל .."תצא מהחדר "..אני מבקשת ממנו ..בבקשה אל תראה אותי ככה .. לא מסוגלת להיות במצב חשוף כזה , מצב פגיע כזה מולו .. רוצה שהאדמה תבלע אותי .. לא מצליחה לקום, מתחילה לצחוק ולבכות ביחד.. אומרת לעצמי "בבקשה רק שזה יעבור .." וזה לא מרפה .. השעה הסתיימה ..ואני עדיין יושבת ככה ..כאבים חדים במפשעות .. כאבים שאי אפשר לסבול .. מרגישה מושפלת ..יושבת, מנסה לקום .. מבקשת ממנו "צא רגע החוצה , אני כבר אגיע ..." הוא יוצא ..יושבת ובוכה ..בוכה בוכה ..בכי מלא כאב .. מצליחה לקום .., מורידה את הראש ..גוררת את עצמי החוצה .. מגיעה בכוחות אחרונים לאוטו ..הכל כואב ..רדום .. יושבת ככה שעה וחצי ... התקשרתי אלייו ..אבל בעצם מה כבר יש להגיד ..לא יודעת למה התקשרתי בכלל ..אולי רציתי לשמוע את הקול שלו , לא להרגיש ככ לבד ..בטח מה הוא חושב עליי.. התקשרתי למרכז סיוע תקיפה מינית , הם באמת הרגהצליחו למצוא את המילים הנכונות שיגעו בי שירגיעו ..איתם לא הרגשתי את הלא נעים הזה ..שסגר עליי עוד מהפגישה איתו.. הצלחתי באיזשהו שלב לאסוף את עצמי ולנסוע .. אני בבית ... הלב ככ כואב .. רוצה לאפשר לעצמי לקום .. לקום מרשת המוות הזו ..שטמונה לרגליי .. אבל הזכרונות , הפלאשבקים שחוזרים ובאים .. פשוט מפילים אותי .. הכאב הזה של האונס .. כאב ככ חד .. הכל נראה ככ אמיתי .. הפחדים האלה מסביב.. שעוטפים אותי ולא נותנים לי אפשרות להתקדם התמונות של אז .. של מה שהוא עשה לי לגוף .. בלי טיפת רגש .. איך שהוא אנס אותי ..באכזריות ... הרביץ לי , השפיל , נהנה מהגוף שלי ..הגוף שלי ..רק שלי .. וזה ..זה כואב לי מידיי ..ואני לא מצליחה להתעלות על זה .. אני מודה .. לא מצליחה .. אז אני בן אדם חלש .. כן..עברתי אז את האונס ..והמוזר שהיום אני לא מצליחה להתמודד איתו .. אבל אני לא מצליחה .. להרפות מהכאב הזה שמתשלט עליי .. אני מרגישה איך הגוף נרדם לי ..אפילו לו אין כח להתמודדות הזו .. הוא עייף ממני ..והכאב הזה .. מישהו בכלל יכול להבין בכלל ?? או שהכל נשמע רק כמילים ..מילים .. הכל חלול , ריק .. הכאב הזה .. נוראי כאב שיושב לי הלב וגומר אותי ..נפשית .. למה אני לא מרגישה את הגוף?? למה אני חושבת כל הזמן על איך לפגוע בו ?? למה אני לא מצליחה לקבל את עצמי כפי שאני ?? למה אני לא מקבלת את זה שאוהבים אותי .. למרות כל מה שהוא עשה.. הכל מרגיש לי מגעיל מידיי .. וגל הבחילה כבר משתלט עליי .. נראה לי שהגעתי להחלטה ..החלטה חשובה בחיי.. עוד אחת מההחלטות האימפולסיביות שלי .. אבל רק הן שומרות עליי ...מפגיעה נוספת ... אולי הההחלטה מוטעית ..אולי לא .. אבל כרגע אני לא מנסה לערער עלייה .. החלטה לוותר ..כי אין לי כח .. אין לי מאיפה לצבור כח חדש ..אי אפשר להחליף אותו כבר באחר.. אז כרגע אני לא מוותרת על החיים ..למרות שבמחשבותיי כבר חולפות התמונות שאולי שם..היה הרבה יותר קל וטוב לעומת מה שאני עוברת עכשיו .. אז אני כרגע אמשיך לחיות יותר נכון לשרוד .. אבל על האושר ..על הטוב ..אני מרגישה שהגיע הזמן לוותר .. די , הגיע הזמן להפסיק להלחם .. אין לי כח יותר .. אז כן ..אני כבר לא בצבא ..ואין לי כלים ממש אמיתיים למלחמה .. אבל כרגע גם לא מוצאת את הנשק המתאים כדי לנצח את האויב שבתוכי .. כן ..האויב הזה .. הוא אני ..הילדה שבתוכי .. ואני כבר לא מצליחה לנצח .. אני מודה .. כי לנצח זה להביס "אותה" באותה המידה .. ואני לא מסוגלת .. אולי אנסה לחיות עם הכאב .. אולי אנסה לקבל את גזר הדין שלי ..אפילו בתום לב.. אני לא רוצה לנסות אפילו לערער עלייו ..ברגעים אלו .. אני פשוט רוצה ללמוד לחיות איתו .. עד שהוא ינצח אותי ...!!!!!!!!!!!!!
עצוב לי שיש אנשים שמסוגלים להגיב בצורה פוגעת כזו .. הבנו ..כן הבנו .. שאנשים חולים במחלת הדחקה .. כן ..אז קשה לקרוא את מה שכתבתי ... אבל זו האמת .. וזה יכל להיות מאונס, מבגידה , מגירושים , מטראומה אחרת .. אבל זה המצב ..שלי .. והפורום כאן נועד ..לתת מענה לשאלות ..תהיות , פחדים ..וכו' לא מאנשים חסרי שכל לחלוטין ... מי שלא יכול שלא יכנס ..שלא יכנס !!!!!! לידע כללי , יש אדם שם מאחורי המחשב ..עם רגשות .. לא מכונה .. ומי שלא מבין את זה ..מקומו לא בפורום כזה .. עצוב לי , ברמות .. שאנשים מסוגלים לכתוב ככה מבלי לחשוב שיש מישהו מעבר ..שזה יכול לעשות לו רק יותר גרוע .. אני לא רוצה להגיד .. תזהר/י הגלגל מסתובב..העולם עגול.. היום אתה למעלה ..מחר את למטה .. אבל זה פשוט נשלף ..לי ..
היי ש' זו בת בלי שם, כל כך קשה! ש' קבלי את הצעתי ועברי עוד היום לפורום נפגעות תקיפה מינית. העתיקי לשם הודעה זו שכתבת ותראי איזה תמיכה תקבלי. שם זה בדיוק המקום שייתן לך תמיכה ולא ישאל שאלות. לדעתי בפורום פסיכולוגיה זה פחות מתאים... יש שם את אידה שהיא מומחית לטיפול בנפגעות ויש לה קליניקה בראשון. ש'- אל תעלבי פה מהתגובות הלא אוהדות פשוט יש כאן אנשים עם קשיים אחרים שזקוקים בעצמם לתמיכה וזה מכביד עליהם והם נבוכים ולא יודעים כיצד לתמוך. כדאי לך לנסות את הפורום לנפגעות תקיפה מינית משום שלכך הוא מיועד. שלך, באהבה וקבלה ואני תמיד אבין אותך.. בת בלי שם- סמויה מן העין (ויש לי עוד כינויים אם תכירי אותי אבל זה לא בא ממקום של רמאות אלא.. מקווה שאת מבינה אותי בקטע הזה... יש לי משום מה צורך בכמה וכמה זהויות..)
כתבתי כאן ..כי כאן מרגיש לי בפורום הזה בטוח .. הייתי קוראת סמויה כאן הרבה מאוד זמן, וזה נתן לי הרבה כח בתהליך הקשה שאני עוברת מול הפסיכולוג , הייתי מבינה הרבה דברים שקורים לי וזה בלי קשר לאונס ..אלא לקשר הטיפולי שהתפתח לי שם ..בקושי רב.. הימים האחרונים, השבועות האחרונים , באמת קשים לי מידיי .. הצפתי רגשית ..אני מודעת ..:-( אבל לא הייתה כאן כוונה להציף את הקוראים , אלא כוונת עזרה מאנשי המקצוע המקסימים שכאן .. כתבתי כאן כי זה עוטף אותי איכשהו ונותן לי כח להתקדם הלאה . ליאת , נתנה לי כח כאן בימים קשים..גם האחרים .. אז לא מעניין אותי ..אנשים חסרי שכל שמנסים לפגוע באחרים כי רע להם בחיים והם לא מצליחים לעזור לעצמם .. מוזר , שאני אחרי כל מה שעברתי , לא הפכתי לאדם מוזר ..רע , נשארתי אמפתית לסביבה , תמיד מושיטה יד לאחר , לא משנה הסיבה ... ,אז כן ..זה לא פורום תקיפה מינית .. אבל אנשי המקצוע שכאן לא מחלקים את ה בעיות לקטגוריות וזה מה שעשה לי טוב ..הרגשתי כמו כולם ..לא שונה מהסביבה .. הרי לא חשובה הסיבה ..אלא הדרך ,ההבנה , וזה בכלל לא קשור לאונס שעברתי ! תודה לך , על ההבנה והאכפתיות .. כן ירבו אנשים כמוך.. מקווה שהאנשים הנכונים ..אנשי המקצוע שכאן הם אלה שיתנו מענה ברגעים הקשים האלה .. ולא אנשים שמשחקים אותם חכמים על חשבון כאב לב של אחרים .. ש'
שלום ש, הכאב שלך עובר בצורה חזקה מדברייך. אני לא בטוח האם השאלה היא אם מישהו יכול להבין אותך, אלא אם את יכולה להרשות לעצמך, לגמרי, שמישהו יבין, ירגיש, ובכך את אולי תרגישי חשופה כפי שהרגשת בפגישה. מעבר לכך, אני שמעתי שישנו קושי להיחשף דווקא בפניו, למרות היחס שלו. אולי בגלל שהוא גבר, אולי מסיבות אחרות. אני מניח שזה דובר או ידובר אבל שווה לתת לזה מקום לעיבוד בפגישה. דרור
עוד מעט טיפול. הבטן מתהפכת לפני..קשה לי לעצור בפנים את הדמעות. בכי זה חולשה. ואסור פה להיות חלשה.. מוצאת את עצמי נשברת.לא מצליחה לצאת מהבועה הזאת,למה היא לא מתפוצצת, לא מצליחה לזרוק הכל ממני והלאה,וזה שוב בפנים,וזה כואב ומכאיב,כמה אפשר לכאוב? כמה אפשר לעבור ואולי זאת אשמתי.כמו שאני תמיד מוצאת את עצמי אשמה. הכאב נובע מתוכי, ורק מתוכי אני אוכל לשים לזה סוף, הלוואי וזה היה פשוט .אני לא עומדת בזה יותר, מנסה(באמת באמת מנסה) להיכנס פנימה למקום עמוק שבו נמצאת התקווה.כי יש בי כזאת. יש בי שמחה. ויש בי אופטימיות. לא מוצאת אותם עכשיו. רוצה להאמין ש"יהיה בסדר" אבל המשפט הזה נשמע לי כמו בדיחה. המטפלת לא אמרה לי ,אבל אני מרגישה שהיא חושבת שיש משהו בי שמביא להכשלה עצמית, למצבים לא בריאים, לרחמים עצמיים ,לרגשות אשמה. מפחדת לשלוח את ההודעה הזאת, מפחדת לאכזב ,שונאת להיות במצב הזה אני לא יודעת למה אני כותבת בכלל,כאילו שמילים יכולות לתאר, כאילו שמישהו יכול להבין נמאס לי להילחם .אני רוצה להניח את הכלים. ולנוח. אני רק רוצה לנוח...
חן שלום, את מניחה שבכי זה חולשה, מניחה שבטיפול אסור להיות חלשים. האם את יודעת מאיפוא הנחות היסוד הללו. האם את יכולה לתת למטפלת שלך לראות את החולשה, להכיר בה, וביחד איתך לצאת לדרך לחיפוש התקווה והשינוי? אמרת שהיא רומזת לכך שזו הכשלה עצמית, האם את חושבת כך? ואם כן אז למה? מה מניע אותך להכשיל את עצמך? כשקראתי את דברייך, הרגשתי לצד הכאב שלך גם את התחושה שאין תקווה, והשאלות הללו עלו בי. דרור
אני בת 32, רווקה וללא זוגיות אמיתית כבר 10 שנים! היו לי 2 מערכות יחסים במשך 10 שנים אבל אף פעם זה לא היה זוגיות של ממש. אף פעם לא הגדרתי את עצמי חברה של... כי לא הייתי מעוניינת בזוגיות הזאת, נשארתי שם כי היה לי נוח או שפחדתי להיות לבד וכו'. אני באה מרקע של הורים גרושים (התגרשו כשהייתי בת שנה) ואני יודעת שיש לי בעיה שמצריכה טיפול, שהרי לא יתכן שבחורה בגילי שבאמת נראית טוב, עם ראש על הכתפיים וכו' לא תהיה בזוגיות כבר 10 שנים. לאן אוכל לפנות על מנת לטפל בבעיה ספיציפית זאת? אני מרגישה שהזמן הולך ואוזל לי, אני נורא רוצה להתמסד ולהקים משפחה ובקצב הזה נראה לי שזה לא יקרה. אני חייבת לציין שאני מאוד מחוזרת אבל הבעיה היא אצלי, אני לא מוכנה להתפשר על מישהו שלא "עושה לי את זה", רק כדי להגיד שאני בזוגיות - ומה לעשות, אף אחד לא באמת מעניין או מושך אותי. אני חייבת לצאת מהמצב הזה, לאן פונים??? תודה מראש, אני
שלום לך, את מכירה בכך שישנה בעיה אצלך, בעיה ביצירת קשר אינטימי. אני לא יכול לומר מכאן מה מקור הבעיה, או מה מהותה. אבל נשמע שישנו קושי בדרך בו את חווה זוגיות, ובפער הקיים בין מה שאת מרגישה שאת רוצה לבין מה שאת מרגישה שיש לעולם להציע, ולכן את נוותרת. הבעיה היא לא הגיל שלך, אלא החוויה שלך שאת לא רואה שינוי באופק. אם זה באמת מפריע לך, ואת רוצה לנסות ולבדוק מה קורה לך, עצתי היא שתפני לטיפול פסיכולוגי. בהצלחה, דרור
דרור שלום, כבר זמן רב לא כתבתי,כי אני בשלב בחיי בו אני עוברת תהליך מסובך,של משהו שיגרום לי לבסוף להגעה למטרה ולחלום הכי חשוב בחיי(או לפחות העיקרי); אני מצטערת אך כעת עדיין איני יכולה לפרט על מה מדובר,מה שאני כן יכולה לומר זה שתהליך זה 'שואב ממני' את כל מרצי - בעיקר נפשית,ולמרות שפרקטית אני מקדישה לתהליך עצמו רק מספר שעות מצומצם בשבוע,הוא נמשך הרבה מעבר לשעות המוקדשות לו ו'תופס את כל כולי' בכל שעות היום - ויותר גרוע - בכל דקה ובכל שניה מזמני,ולכן כעת איני מסוגלת אפילו לחשוב על חיפוש עבודה,ובטח שלא להתמודד גם עם הלחץ של ראיונות-עבודה וכו',אך מצד-שני אני זקוקה בדחיפות למקור הכנסה ואיני יודעת מה אעשה במצב כזה. אמרו לי שכדי שאצליח ב'פרוייקט' שלקחתי על עצמי,אני חייבת להיות רגועה עד כמה שאפשר,אך דווקא דיבורים על רגיעה גורמים להגברת הלחץ שלי. אשמח אם יש לך עיצות מועילות כלשהן בשבילי. בתודה מראש, משתנה
בהצלחה .מחזיקה לך אצבעות
תודה על תמיכתך,האמת היא שהתגעגעתי אליה.
היי משתנה אני אומרת - חפשי עבודה ממש ממש קלה ופשוטה. שלא תדרוש ממך הרבה אנרגיה,רצוי עבודה עם אנשים. (קופאית,מוכרת בחנות,עבודת יצור,פקידת קבלה) גם ראיונות העבודה הם ממש קלים, קל להתקבל למשרות כאלה,וגם אם לא התקבלת,תמשיכי ,בטוח שתתקבלי למשהו.הדרישות ממש נמוכות. אני חושבת שתרויחי שני דברים - גם הכנסה (עדיף משהו קטן על שום דבר, לא?) וגם תעסוקה, שתסיח את דעתך חצי יום מלהתעסק באותו שינוי.... מניסיוני , בעבודה הזמן עובר יותר מהר,פוגשים אנשים/מדברים עם אנשים וזה תורם הרבה,גם מבחינת הסחת הדעת מעצמינו, וגם לומדים מהתקשורת הזו הרבה!! לדעתי, אין לך מה להפסיד, רק להרוויח. בתקופות קשות שלי,אני ממש לא מסוגלת להגיע לעבודה. אני מחסירה המון. אבל באיזה שהוא שלב אני חייבת פרנסה,ואני נאלצת להגיע לעבודה.. וגיליתי שהחובה הזו לעבוד ממש עוזרת לשמור על שפיות.זה מסיח קצת את הדעת,ומכניס כסף.... מה את אומרת? תנסי???
טל תודה על תגובתך, אומנם זה רעיון טוב לחפש עבודה קלה יותר,אך כעת אני במצב כזה שאין לי את החשק אפילו לפתוח את העיתון 'דרושים' או להסתכל באינטרנט,ופשוט 'אין לי ראש לזה' עכשיו, כי איני מצליחה להתרכז בשום-דבר,חוץ מקריאת חומר על ה'פרוייקט' שניגשתי אליו,ודברים קלילים,כמו: משחקי מחשב וכו',וכל הזמן אני רק מחכה שהימים יעברו ושהדברים יתקדמו, אז איך אוכל בכלל להציג את עצמי כ'נכס' בפני מישהו במצב כזה,אם בכלל אגיע למציאת מקום עבודה כלשהוא,הרי איני מחפשת. זה שזה מה שיציל אותי כלכלית זה נכון,וזה מה ש'אוכל לי את הלב' שאיני עושה זאת,אך פשוט איני מסוגלת נפשית לעשות זאת כרגע,לפחות לא עד שתהיה לי ודאות כלשהיא לגבי ה'פרוייקט' שבחרתי לי,ואז קצת אהיה רגועה להתעסק גם בעיניינים אחרים כמו חיפוש עבודה.
סתם לא מצליחה להרדם הכל כואב מדי שונאת את החורף והכל אפור בחוץ משקף את הבפנים אף לא הבנת את אלה שמחכים לחורף, סתם אין שאלה כואב יש כאן מישהו
כי בחורף יש קרמבו כי בחורף מגיע הגשם שמרווה את האדמה שכבר משוועת למים, ושוטף את כל הג'יפה והאבק שנערם בקיץ, ותפוזים כתומים עסיסיים וקשת בענן ומעיל לעטוף בו ומרק מהביל ושלוליות כי החורף בסוף נגמר ומגיע האביב והקיץ וחוזר חלילה (ובארצנו הקטנטונת החורף לא אפור כל-כך) כי בחורף... "ואז נהיה חורף, הביא לי כמה מחשבות על אהבה על אנשים ועל שמחה כמה שחשוב לזכור שהימים עוברים איזה יופי,יושבים מול החלון הענקי, זה כמו מראה, אל תוך המחשבות שלי" (עברי לידר)
נועם שלום, להרבה אנשים קשה עם חורף, מפחדים מהחורף המתקרב, מהאפרוריות שבחוץ שמחזקת את השחור שבפנים. את תחושות הפסימיות והלבד. מעבר לכך יש גם מה שמכונה דכאון חורף, הנגרם מהיעדר שעות אור. ניתן לטפל בסוג כזה של דכאון, ורצוי להתייעץ עם פסיכיאטר לשם כך. ברמה הנפשית, נראה שהרבה דברים מציקים לך, לא נותנים לך מנוחה גם, ובעיקר לא בלילה. את מחפשת מישהו שיהיה איתך, שיבין אותך. אני לא יודע אם את בטיפול או לא, אבל אם לא אולי זה זמן נכון לבדוק האם ומה את עושה כדי לא להרגיש כל כך רע. דרור
קרה לי משהו נורא...שעות שאני מנסה להרגיע את עצמי, ולשכנע שזה סתם עוד מחשבה רעה שלא מרפה. שהדמיון שלי פשוט ממריא אל על,שאני חולמת בהקיץ,שאני הוזה,שאיבדתי שפיות, הכל רק לא באמת שמשהו קרה.ככל שעוברות השעות מחלחלת בי הידיעה,שאני לא הוזה לא מדמיינת לא חולמת ואפילו עוד קצת שפויה. זה פשוט היה מציאותי לגמרי ומוחשי ביותר. ואיך קרה ואני בכלל לא בוכה. ואיך אני כל כך קפואה ואין לי בכלל לאן ליפול יותר,אני בתחתית כבר תקופה כל כך ארוכה.ובכל זאת מנסה לעצום עיניים ולפקוח לאט לאט ולהגיד לעצמי רואה זה סתם חלום רע.זה רע אבל לא חלום,מדהים כמה הייתי רוצה להתמודד עכשיו רק עם מחשבה הכי רעה.מתהפכת לי הבטן רע ליבנשמה לא טוב לי ויש לי בחילה,אני כותבת ועוד דקה אראה את שכתבתי וזה כמו הוכחה שקרה ועוד איך קרה.ואם אקום בבוקר והיא עוד כאן...ודרור אולי תמחוק אותה אולי אצליח להאמין שבאמת רק חלמתי שהייתי בסרט רע אבל רק סרט.כמה טוב שהתחילה שנה חדשה...
ד. שלום, ברור שקרה לך משהו שמאוד הסעיר אותך, לא ברור מהו, אבל זו חוויה שהיית רוצה להעלים. אני מאוד מבין את ההרגשה הזו, היא מוכרת גם מחוויות פחות קשות. אבל לא תמיד זו הדרך הטובה ביותר להתמודד. כי להעלים ממש אי אפשר. אפשר לנסות ולשים את זה במקום שמחוץ לא מודע, מחוץ למחשבה. אבל במוקדם או במאוחר זה מתבטא ובעוצמות גבוהות הרבה יותר. לכן רצוי לטפל בזה בהקדם. דרור
ילדתי היקרה והבכורה עלתה השנה לכתה א ילדה מבריקה יצירתית ומקסימה ילדה טובה (כדברי הגננת) במקביל לעליתה לכתה א חזרתי גם אני לעבודה לאחר שביליתי בבית ב4 השנים האחרונות והייתי "אמא טוטאלית" מיום ליום הילדה מגלה סימני דכאון בכי חוסר תאבון "כאבים בלב" לדבריה רצון לישון ואני עומדת חסרת אונים ליבי נשבר חוץ משיחות וחיבוקים אני מרגישה שזה ממש לא המענה לקשיים שלה אשמח לכל תובנה או עצה בברכה
אמלי שלום, הכניסה לכיתה א' היא כניסה מורכבת עבור חלק מהילדים. יהא מעלה שאלות של נפרדות, צורך להתמודד עם מטלות ועוד. נשמע שעבור הילדה שלך הכניסה קשה במיוחד. אולי באמת בשל הכניסה שלך לעבודה במקביל. בכל מקרה עצתי היא לנסות ולבקש עזרה מיועצת בית הספר, או הפסיכולוגית העובדת עם בית הספר. לבקש שתראה את הילדה, תעזור לה להתמודד ואולי גם תדריך אותך כיצד להתנהג. חשוב לא להילחץ, אבל גם לא להזניח. דרור
שלום, זוכרת אותי?? אז קראתי הודעה שלך בקשר להכחשה בה ייעצת שההכחשה היא דבר לא נכון במקרה שלנו כי יכול לבוא טריגר ולפוצץ את הבועה. ורציתי להתייעץ איתך - יש לי מטפלת מדהימה שאנחנו אצלה בטיפול משפחתי. חלק מהטיפול נעשה באופן פרטני מולי. מעולם לא העזתי לחשוף מולה את הדבר. למרות שהייתי רוצה! אבל לא יכולה! לא יכולה! מחכה לאור ירוק ממנה לדבר על זה, משדרת לה אותות מצוקה כגון: פעם אחת באתי לפגישה בלבוש צבאי טוטאלי- דגמ"ח,גופייה צבאית ותיק תואם..סתם רציתי להראות שאני לוחמת..מן מצב רוח כזה עקב המשבר העמוק.. השריטות על ידיי נראות לעין. בפגישה אחרת סירבתי ליצור איתה קשר עין. אבל היא לא שמה לב אליי!! בדיוק כפי שאימי לא שמה לב וגם איש בסביבה. לכן אני כל כך כועסת עליה! אולי כדאי בכלל לעזוב את זה אחת ולתמיד כי זה היה מזמן ובטח לא מעניין אף אחד . ואני סתם טוחנת את הנושא ומחפשת ישועה בפורומים. אין תקווה. ייאוש. רק אנחנו שעברנו את זה מבינות...
לחוות דעה על בעייתי. האם אני הולכת ונעשית גבולית??? כל כך מנסה לשמור על שפיות...
שלום לך, ראשית תיקון קטן, אני לא דוקטור. לשאלתך, אני מניח שאת מתכוונת להפרעת אישיות גבולית. ובכן לא הופכים להפרעת אישיות גבולית, אלא זה משהו שמלווה הרבה שנים, ומתפתח אי שם בגיל ההתבגרות, ולעיתים קצת לפניו. אבל אם נשים את האבחנה בצד, מה שאני שומע זה שאת מאוד רוצה שהמטפלת שלך תגשש, תראה שהיא רואה אותך, שלא תהיה כמו הדמויות בעבר. את מרגישה שהתיקון יכול לבוא רק ממנה. אבל אולי הוא יכול לבוא גם ממך? אם את תוכלי בהדרגה לומר לה כמה קשה לך, כמה את צריכה אותה שם בשבילך. זה לא יפחית מהערך שבהיענות שלה לאמירות האלו. מה שזה כן יעשה, זה לתת לך להרגיש מוכלת יותר, נראית יותר. דרור
היי .בוקר טוב , בוודאי שזוכרת אותך ( האיכפתיות , הדאגה ..איך אפשר שלא ?!... :-) ) תראי, גם אני בטיפול כבר מעל שנה ..מעט מאוד חשפתי את הפגיעה עצמה .. לפרטי פרטים ..הכל מדובר מסביב ולא על ... גם אני לא יכולה עדין ..אני קופאת , משתתקת ..קר לי מאוד עד לרמה שהפסיכולוג מביא לי שמיכה ...אני עדין בוכה ...כך שבעצם הגוף מדבר ולא אני ..(עדין)... מכירה את האותות מצוקה האלה ..ויחד עם זאת אני בטוחה שהיא שמה לב .. כן ..כן ..היא שם בשבילך.. אני יודעת שבין ההרגשה למציאות יש פער עצום .. ואת חייבת לתת צאנס לעצמך , להאמין , לקבל , שהיא באמת מוכנה לעזור לך .. ואת יכולה ללמוד מזה המון גם על עצמך.. אני תוהה, אם את לא נותנת לה להתקרב מידיי .. כי אני מרחיקה ..כל פעם שהקשר מתחיל להיות קרוב יותר .. זה מפחיד אותי ..התלות הזו ..החשיפה הזו.., הרבה תלוי בנו ..את יודעת את זה נכון?.... גם אני אומרת ..לעצמי ..אפילו עכשיו שאני לפני טיפול .. בטח הוא יגיד " עוד פעם ..היא טוחנת שרע לה וקשה וכו' ..." בתכלס הוא לא אומר את זה , והוא מאוד שם בשבילי ..אבל ..שוב , בין ההרגשה למציאות יש פער שחייבים לצמצם ,,וזה תהליך , עבודה קשה .. ולעזוב ..זה יהיה הדבר הכי גרוע לעצמינו ..אחרי כל מה שעברנו .. אסור לך ..אסור לך , לעזוב ..!!!! היא שם בשבילך ..כן קשה לקבל את זה .. כי עד היום אף אחד , לא היה ממש שם ..כמוהם .. קבלי את זה ..אל תלחמי בזה.. שתפי אותה בזה , תגידי לה מה את חושבת , תשמעי מה יהיה לה לומר, זו דרך חשובה ..בינכם , דרך משותפת ..שאת חייבת לשמוע אותה אומרת את המילים ..הנכונות ..האמיתיות ..זה יקל עלייך, יעשה את כל ההבדל ..בין להשאר ללעזוב ברור שאני הכי מבינה אותך ..אבל גם היא .. תאמיני לי .. מגיע לך לקבל את הכי טוב עבורך.. ומסתבר שכדי להגיע ל"גן עדן" יש לעבור את הגיהנום..:-( כולי תקווה שתמצאי את האיזון .. תמשיכי להגיע לטיפולים , תשתפי , תתמכי דרך פורום ולא תרגישי לבד.. אני כאן , גם בשבילך .. במידה ותרצי את האי מייל שלי ..נבקש מליאת/דרור/אורנה היקרים!!! , .. שיחברו ביננו ..אוקי ?... יש לי טיפול עוד חצי שעה , והבטן כבר כואבת לי .. נדבר אחכ ..אשתדל לשתף שאחזור .. מחבקת אותך , המון , ש'
ש' היקרה מה שלומך צהריים טובים! מקווה שהטיפול עזר לך הבוקר ועבר בשלום.. את צודקת- זה טוב ללכת לטיפול ולעבד את הנושאים הכואבים הללו. אבל זה כל כך קשה! אצלי זה סיפור כל כך ישן נושן שחי בתוכי ורק לאחרונה התעורר. וזה קרה בשל השתלשלות עניינים בלתי נעימה בטיפול. רציתי לעזוב אחרי שנתיים של טיפול והמטפלת כעסה וסיפרה זאת לבעלי. לפגישה האחרונה שקבענו היא לא הופיעה הדלת הייתה נעולה ומשם הכל הדרדר כמו כדור שלג שנגמר בחלום בלהות שאנס רודף אחריי בחושך ואז ניסיתי להתעמק בחלום וגיליתי שבילדותי נפלתי קורבן לפדופיל.אמנם לא מדובר באונס אלים וברוטלי אבל יותר נכנס לקטגוריה של גילוי עריות בהסכמה מצידי. תחושת האשמה רודפת אותי עד היום! למרות שמפאת גילי הצעיר אז- מה בכלל הבנתי מהחיים שלי? הייתי רק תלמידת כיתה א'. ואיש בסביבה לא שם לב לכלום! המורה הייתה שולחת מכתבים על זה שאני כל היום בוהה בתקרה וחולמת.. ואיש לא טרח לבדוק במה העניין... כל כך שכחתי מזה! ועכשיו אני כועסת על הפסיכולוגית הזאת!!!!!!!!!!!!!!!!!! אין לך מושג. למה זה היה צריך להתעורר. בשביל מה אני אם לשני ילדים. חשבתי בהתחלה שהיא רוצה להרוס אותי ולהתנקם בי על זה שרציתי לעזוב והכעסתי אותה. אני עוד אתעמת איתה על זה אם הנושא ייפתח בחדר הטיפולים. כן ואני אגיד לה שנגרם לי נזק נפשי מהטיפול שלה שבעקבותיו בא הגילוי.. כתבתי את האי-מייל שלי אם את רוצה לשלוח לי משהו באופן פרטי.. כל כך מבינה אותך. הפחד הכי גדול של אישה הוא...
שלום דרור אני העתקתי את אחת מהודעותך שנראתה לי רלוונטית, ורציתי להבין טוב יותר למה אתה מתכוון שבמקרים חמורים יכולים להיות השפעות קשות יותר (מלבד הדכאון)? תוכל בבקשה, להרחיב בנושא- מהם ההשפעות הקשות יותר? במה זזה מתבטא? והחשוב ביותר- האם השפעות לו ברות תיקון? ומהי הדרך הטובה ביותר לטפל בהם? ליאורה הפרעת אישיות נרקסיסטית, לעיתים קרובות אינה מפריעה לאדם עצמו אלא לסביבה שלו. כאשר יש משבר בשל סיבה מסויימת למשל פיטורין, או לחלופין פגיעה בתחושת הערך העצמי כפי שתיארת בדוגמא שלך. האדם יכול, בהתאם לכוחותיו, ליפול למשבר דכאוני. במקרים חמורים יותר יכולות להיות לכך השפעות קשות יותר. לכן חשוב שחשיפות כאלו, אם ייעשו, ייעשו בהדרגה, במסגרת תומכת כפי שאת מציינת הלוקחת בחשבון גם את כוחותיו של האדם. טיפול הוא אחד מממסגרות אלו. דרור
ו.... רציתי להוסיף (מצטערת מראש שיצא טיפ'לה ארוך) אני עברתי טראומה קשה ומיותרת, כל כך מיותרת שבא פשוט באמת למות. שגרמה לי לפגיעה נרקסיסטית חמורה ועמוקה מאוד שהובילה למשבר סוער בעקבותיו. הפגיעה העצומה באיכות חיי בשל כך בלתי נתפסת למח האנושי. איך פגיעה נרסיסטית- תהא החמורה מכל, יכולה לגרום לנזק שכזה, שלכרואה נראה בלתי- הפיך. זה שנים מאז המקרה ואני עדיין לא חזרתי לנפח שלי, למלוא התהודה והעוצמה שהיו קודם לכן. סובלת ממעין דכאון בלתי פתור וכמו- כן, גם בלתי פתיר! אני ולא הסביבה הקרובה אלי , לא חשבה שהייתי בעלת אישיות נרקסיסיטית- האם פגיעה חמורה שכזו יכולה להגרם לאוו דווקא לבעלי הפרעת אישיות נרקסיסיטית? ושאלה שנייה- האם יש סיכוי ולו הקטן ביותר , שביום מן הימים, אחזור לחוש את עצמי ברמה כמו של קודם? זה פשוט נראה לי אידיוטי לחלוטין שאינני מצליחה להתגבר על כל העלבונות והפגיעה המשמעותית בהערכה העצמית שעברתי...ונראה אידיוטי יותר, שאסחוב מפגעים ונזקים אלו לשארית חיי. יש בי כעס עצום על שאני במו ידי - הרסתי לעצמי את איכות חיי, שהיתה כ"כ זורמת, חופשיה עם מלא שמחת חיים...ונהפכתי לדבר שחבל להשתהות עליו ולבזבז אפילו רגע אחד עליו. אני מרגישה כאילו אני מדברת וחשה כמו ילדה קטנה, בהודעתי זו, שלמעשה אני במחצית השלושים לחיי. אז מה, אני לא מוכנה לחיות את חיי בגווני האפור עם תחושת פספוס והחצמה שיכל ויכול היה להיות אחרת לי בחיים. תאמר לי, דרור- זה לא מטופש להרוס ככה לעצמך את החיים, בידיעה שיכולת בזמנו למנוע להגיע למצב זה אם ולו היית שומר אמונים לעצמך. ואפילו בזמנו, ידעת והיית מודע לגמרי לאופן שבו אתה נכנע ומוותר. פשוט לקרוא ולבכות.... דרור- איך ניתן להתגבר על פגיעה נרקסיסטית כה קשה ולא להמשיך ולהיסחב אתה בכל מקום? האם זה ניתן בכלל? אודה לך לתשובה כנה וישירה!
ליאורה שלום, ראשית אני לא יודע מה האבחנה שלך, והאם הפרעת אישיות נרקסיסטית היא אכן האבחנה. אבל אני גם לא בטוח עד כמה זה חשוב. התוצאות הקשות יותר עליהן דיברתי הן משבר פסיכוטי, חולף או מתמשך. ניתן לטפל במשבר הפסיכוטי בטיפול תרופתי ובעיקר פסיכותרפיה. מה שאני שומע אצלך זה את החוויה שעכשיו את כלי ריק אין בך כלום, לא שווה, בעוד שפעם הכל היה טוב, היית מאושרת, חופשייה, זורמת. הפיצול הזה, הפער העצום הזה מכאיב לך מאוד. דרך עבודה טיפולית ניתן להקטין את הפער. את בעצמך נתת את התשובה - למצוא את האפור, אבל לא לחיות עם תחושת החמצה, אלא עם תחושה של יכולת לשלב בין מה שיש וניתן להשיג תוך השלמה אמיתית עם מה שלא ניתן. דרור
חברה שלי בטיפול מזה כמה חודשים מאז הטיפול היא נראית לי גרוע יותר מבולבלת יותר כועסת יותר ומרוחקת יותר איך אני גורם לה לעזוב את הטיפול? היא הולכת לשם ולא מספרת לי כלום מהפגישות היא ממש נהייתה מוזרה יותר מהרגיל נמאס לי מהתקופה הזו. נגמרה לי הסבלנות להבין אותה ואת מצבי הרוח שלה והכעס שלה והקרירות שלה. לצערי אני דחפתי אותה לטיפול ופתאום אני מצטער שלא השארתי את הדברים כמו שהם. אני מאוד אוהב אותה אבל נגמרו לי האמצעים להגיע אליה. אנו הרבה זמן ביחד ולמדתי לחיות לצד השתיקות והכעס ומצבי הרוח והתקפי השנאה שלה אבל לא יכול לחיות לצד הריחוק המטורף הזה נראה כאילו היא לא קיימת אני לא מבין כלום בפסיכולוגיה והיא מאוד קרובה לנושא. היא לא עובדת ואין לי מושג אף פעם איפה היא נמצאת או מה היא מרגישה היא תמיד הייתה אינדיבידואליסטית ומאוד חזקה, אבל הבחורה הזו מוציאה אותי מדעתי איך עוזבים אהבה כל כך גדולה או איך שומרים עליה כשהצד השני נראה כמו לא אכפת לו אם אתה שם או לא?
נשמעת מתוסבכת החברה שלך, מה השתגעת להוציא אותה מטיפול היא צריכה אולי אשפוז לא טיפול
שלום לך, לפי הדברים שאתה מתאר העידוד שלך בדרך שלה לפנות לטיפול היה צעד נכון. כרגע אתה סופג את מרבית האש, הכעס והכאב העולים בטיפול, פשוט כי אתה הכי קרוב, כי אתה שם. אולי יש שם גם כעס עליך על שהפנית אותה לטיפול, וכעס שאתה לא נזקק לטיפול. המצב כרגע מאוד לא נוח לך, לא ברור איך הוא יהיה אם היא לא תהיה בטיפול, אבל אם חשוב לך ממנה, וגם מהקשר שלכם לטווח הרחוק, חשוב שהיא תישאר בטיפול. זה קצת כמו שמנקים פצע, זה נורא כואב, יותר כואב מקודם, אבל אחרת הפצע לא היה מתרפא. סבלנות זה דבר חשוב, אבל חשוב עוד יותר להבין מה עובר עליה, למה היא כועסת ושונאת, ונראית כמו מי שלא אכפת לה? למה כל כך חשוב לה להראות לך את זה שלא אכפת לה אם אתה שם או לא? אולי כי יותר מדי אכפת לה? אני לא יודע אבל זו נקודה למחשבה. דרור
יש לי בת בגיל 28 וחצי, היא גרה עם חבר שלה, היא הבת הקטנה מתוך שלושה אחים. היא לומדת יש לה חבר שהוא בחור נחמד, הבעיה היא שהיא נראית לי נורא נורא עצובה ואפילו שמעתי אותה השבוע (היא באה לחג עם החבר) בדרכי לישון בוכה בחדר האמבטיה. כמובן שלא שאלתי באותו רגע אלא רק למחרת היא ענתה שלא קרה כלום אבא אתה סתם דואג. היא עוזרת לכולם והיא ילדה יפיפיה ומבריקה. דיברתי עם חבר שלה לא נראה לי שהוא יודע מה קורה שם אבל אני רואה ממש עצב שממלא אותה כאילו משהו גדול יושב עליה. אני לא יודע איך לפנות אליה בלי להכביד או להיות אבא פולני נודניק אבל הצעירים של היום ועם כמות ההתאבדויות שיש אני נורא דואג שאם אני אתעלם אני אאבד אותה. איך אפשר להתקרב בלי לפלוש לפרטיות שלה, איך אני יכול לדבר איתה בלי להכאיב לה ואיך אפשר לאהוב בלי לחנוק? תודה רבה על זמנכם אבא אלישע ושנה טובה לכל הצעירים והמבוגרים הנחמדים בפורום החשוב הזה
אם כל האבות היו כמוך,הרבה דברים היו נראים אחרת.
אלישע שלום, אתה נוגע בשאלה מאוד חשובה ומאוד קשה המאפיינת את ההורות למתבגרים, ולמבוגרים צעירים המתחילים להיפרד מהבית - כיצד נשארים אכפתיים בלי להיות חודרניים, קרובים אך לא קרובים מדי. התשובה לכך כמובן אינה פשוטה, אבל עצם ההתלבטות שלך בנושא מעידה על כך שאתה רגיש להשלכות של זה, ובוודאי משפרת את יכולתך לגשת לבתך לא ממקום "פולני" אלא ממקום דואג, כנה. אם אתה באמת רואה עצב אצלה, נסה להזמין אותה להיפגש פעם, לא במסדרון בחג, לומר לה שאתה רואה עצב אצלה, ושאם היא צריכה מישהו לדבר איתו הוא מוזמנת לעשות זאת מתי שתרגיש צורך בכך. דרור
אני בטיפול חצי שנה בגלל שלא הייתי מרוצה מהמטפל לקחתי לפני חודש טיפול במקביל אצל מטפל אחר ושם אני פשוט מרגישה אחרת הכי טוב בעולם ותוך חודש הגעתי איתו לדברים שלא הגעתי בחצי שנה. אני סומכת עליו ומרגישה טוב אצלו. אצל המטפל הראשון לא הרגשתי כך וחשבתי שמשהו אצלי לא בסדר ופתאום התברר שזה לא נכון. הבעיה היא שאני רוצה לעזוב את המטפל הקודם אבל לא נעים לי להגיד לו שיש לי כבר מטפל חדש כי הוא נורא השתדל והיה ממש בסדר ולא נעים לי לסיים דברים בטלפון אבל מצד שני לא בא לי להסביר לו שהטיפול איתו זה לא מה שרציתי. מה לעשות? סיפרתי למטפל הנוכחי והא אמר שהוא היה מרגיש יותר נוח אם הייתי מגיעה אליו לאחר שסיימתי את הטיפול הקודם כדי שהוא לא יהיה מוקד השוואה אלא שנתמקד בטיפול בי ושחשוב שאעשה זאת בהקדם אבל איך אומרים למטפל שזה נגמר ושלמעשה אני כבר מטופלת במקביל אצל מישהו אחר כבר חודש?
אורית שלום, את מתארת מצב לא פשוט שנכנסת אליו. את כרגע נמצאת בטיפול במקביל עם שני מטפלים, רוצה לעזוב את האחד אך לא נעים לך. ברמה הטכנית, אני חושב שצריך לסיים טיפול בתוך פגישה ולא בטלפון וכאן אני מסכים איתך. אבל אני חושב שיש כאן הרבה מעבר לרמה הטכנית, שיש כאן סוגייה שעולה שחשוב שתתיחסי אליה. את יצרת אלמנט של תחרות, השוואה בין שני מטפלים, בעצם תחרות עלייך. השאלה שאני מעלה כאן היא מה גרם לך לעשות את זה? ויותר חשוב האם זה מוכר לך ממקומות אחרים בחייך, מקשרים בינאישיים? דרור
קניתי למטפלת שלי מתנה גדולה לחג והיא לא למה? ממש השקעתי בכרטיס ברכה מתנה שבחרתי והיא רק התקשרה לפני כניסת החג להגיד לי חג שמח וברכה אותי לשנה החדשה ושאלה אותי מה אני מאחלת לעצמי לשנה החדשה. למה היא לא קונה כלום מה זה לא הוצאה מוכרת? נעלבתי נורא
שני שלום, נשמע לי שמאוד התאכזבת מכך שהמטפלת לא קנתה לך משהו לחג. אבל האם קנית לה מתנה לחג בגלל זה? כדי שהיא תקנה לך גם? האם מתנה פיזית היא הדרך היחידה להראות אכפתיות, ולברך בברכת חג שמח? את יכולה להיעלב, אבל אתיכולה גם לבדוק האם זה קורה לך בעוד מקומות בחיים, ומה בדיוק קורה לך. מדוע הטלפון שלה, והברכה שלה, מחוץ לשעת הטיפול, לא היו מספקות עבורך? לדעתי, חשוב שתתני את הדעת על השאלות הללו. דרור
איך לשאול את הפסיכולוגית שלי מה האבחנה שלה? והאם אתם עונים בשפה מקצועית לתיאור האבחנה? וחוץ מזה מתי אפשר כבר לשאול מהי האבחנה זאתומרת אחרי כמה זמן?
דני שלום, אני מניח שהתשובה לשאלה שלך שזה משתנה ממטפל למטפל. אבל מרבית המטפלים ינסו להבין איתך מה אתה מקווה להשיג בידיעת האבחנה שלך. וגם אני תוהה על כך. מה היית רוצה להשיג בכך. מה אבחנה, שהיא לרוב תיאורית, תלמד אותך על עצמך משהו שאתה לא יודע כבר. מה שיכול להיות מועיל זה לברר מה באמת מפריע לך מבפנים, מה החוויה שלך. על זה אבחנות פסיכיאטריות לא עונות. וזה יכול לקדם את הטיפול. דרור
נמאס לי מעצמי נמאס להיות עצובה היאוש שהיה פעם דקות הפך לשעות ועכשיו לימים. מי האמיץ ששם קץ לחייו הלוואי ויכולתי גם אני להגיד שלום עייפתי תסלחו לי ואל תנטרו לי טינה רוצה לנשום אוויר נקי בלי כאב בלי אשמה בלי לחשוב מי אני ומי זה המחר הבטיחו שנה חדשה לבושה בצבעים הבטיחו לנו חיים אבל החיים זה לא מה שהבטיחו די כבר ייאוש צא מעורי חפש לך מישהו אחר מספיק זמן ביקרת בחדרי ליבי ולא נתת לי מנוח וכולם מסביב לא רואים מחייכים ואפילו לא שואלים גם אני כבר לא שואלת התשובות הפכו לריק והחללים בתוכי ריקים יותר אין שום כח גדול מעצמי ולעצמי אין כח גדול ממך רוצה לסלוח לכולם ובעיקר לעצמי על הפגיעות הכאב ועל חיים בצל הפחד והורים יקרים הניחו לילדים לחיות בשקט תשקו אותם בזכרונות מחבקים בנשיקות נעימים ובחיבוקים מלטפים כי מה שתתנו בסל הזה הם ישתתמשו כשיהיו כאן במקומי תנו להם להרגיש בטוחים ונאהבים אהבה טהורה בלי פגיעות בלי ידע שמרו את המפלצות בארונות ותדליקו להם אור קטן כשהם פוחדים לילדה שהייתי לילדה שאיננה סליחה שנרדמתי על המשמר וסליחה לעצמי שלא יודעת מי היא.
אוריאן שלום, אני שומע את הכאב שלך, את תחושת האשמה שאת חשה שלא נותנת לך לנשום. אני תוהה האם את בטיפול, האם עסקת בתחושות אלו. האם ניסית באמת להפסיק להרגיש כך. גם אם ניסית, אני מאמין ששווה לנסות שוב. ההמלצות שאת נותנת, מתוך חווית החסר שלך, הן המלצות נכונות מאוד. אבל את יכולה גם לאמץ חלק מהן גם היום, כמה שזה נראה קשה ולא אפשרי. זה דורש החלטה ומאמץ, אבל זה אפשרי. בינתיים איתך בכאב, דרור
ות. למה פסיכולוגים שיקומיים לא מוודאים שמטופל, בפרט ילד שבא או מובא להשתקם אצלם, לא מקבל שיקום חוץ מטיפול תרופתי, שיחות איתם, והשמה תעסוקתית משפילה?
שלום לך, אני מבין את הכאב שאת מדברת עליו. לראות ילד עם פגיעה שלא מקבל לדעתך את התמיכה הנפשית הראויה. בהכשרתי אני לא פסיכולוג שיקומי, אולם מהמפגש שלי עם חלקם התרשמתי מהנכונות הרבה שלהם לעזור ולתרום את חלקם מעבר לתרופות. יחד עם זאת לעיתים זה לא מצליח מסיבות רבות. בכל זאת הייתי מציע לך לשאול את עצמך האם השיקום משפיל את בנך. האם העבודה המיוחדת משפילה אותו. זה לא אומר שהוא לא צריך לקבל עזרה בהתמודדות עם המצב החדש, אבל מצב כזה דורש גם התמודדות נפשית של עוד בני משפחה בהסתגלות למצב. דרור
זה לא הוגן כלפי הילד. הוא צריך לקבל שיקום שיעזור לו ויקדם אותו.הוא צריך לקבל תמיכה מעשית פארא רפואית וזה יקדם אותו הרבה יותר מתמיכה נפשית. תמיכה נפשית זה רשות, בנוסף, ולא במקום.
סתם מילים חסרות תכלית לחלוטין, כי כזאת אני חסרת תכלית לחלוטין. למה לעזאזל לא ניתנו לי הכוחות לסלוח לעצמי.. לא להאשים רק את עצמי.. על דבר שאפילו לא אני עשיתי... זה הוא שקם בבוקר והחליט שבא לו לאנוס מישהי.. להרוס לה ככה את החיים.. למה לא ניתנו לי הכוחות לעזור לעצמי.. למה לעזאזל שתקתי וויתרתי.. למה לא עזרתי לעצמי.. למה אני לא יכולה להרגיש כעס, אלא רק עליי... איך אני כזאת שיכולה לראות כל אחד כל בנאדם אפילו את זה הפוגע כמדהים ואת עצמי אני רואה פשוט כמיותרת.. ואיך זה שניתנו לי כוחות נפשיים עצומים ובכל זאת לא מצליחה להתמודד עם העבר שחונק? והעבר הזה כ"כ כואב לי יותר מכל דבר אחר.... פשוט קורסת
ככ מבינה תתחושה הזו שלא מרפה .. את האשמה .. ככ מזדהה איתך ..(לצערי ..) נשארתי בלי מילים .. מה נותר להגיד שלא ישמע חסר משמעות .. שולחת לך כוחות ..מרחוק .. דעי שאת לא לבד , גם אם בתחושה זה מרגיש ככה .. מקווה שאת בטיפול , נאחזת במישהו , נשענת .. הלוואי והיו לי מילים לנחם .. אני יודעת עד כמה זה קשה .. מאחלת לך שהתהליך הזה .. ינקה אותך מכל הפגיעה הנוראית הזו ..ויביא אותך למקום שלם ובטוח יותר עם עצמך מאחלת לך חיים טובים יותר .. כי מגיע לך ..!!! פשוט מגיע לך !!!! אל תשכחי את זה לעולם .. הוא זה שאשם ..!! לא את !!! למרות שבין ההרגשה וההבנה יש פער משמעותי ..(ומובן .למי שעברה פגיעה כזו ) . מחבקת אותך המון המון .. שלך , ש'
חן שלום, את מדברת על ההרגשה שאת מיותרת, על הקושי לכעוס על אחרים חוץ מעל עצמך. ועל ההרגשה שהחיים נתקעו באותו רגע. אלו תחושות קשות, וקשה לצאת מהן, אבל חשוב לנסות ולראות האם את יכולה להמשיך, האם יש בך את המשהו הזה שרוצה גם להפסיק לכעוס עלייך או על אחרים. להפסיק לראות בעולם כמאיים כי יש בו מתעללים וקורבנות. זה לא אומר שאין, אבל אולי ניתן לחוות גם חוויות אחרות. אלו כמה מהמחשבות שעלו בי בעקבות דברייך. דרור
הובחנתי כ סובל מהפרכת אישיות מעורבת , בלתי בשלה ורמת אירגון נמוכה. ומצבים חרדתיים חוזרים מלוווים בדיכאון. נקווה לי בביטוח לאומי 50 אחוז נכות ו 75 אחוז אי כושר. מטופל בסירוקסט ונקטרנו לבעיות שינה. הסירוקסט לפעמים עוזר לפעמים גם מכניס אותי למצב מאני שגורם לי להשתכר ולעשות שטויות. הנקטרונו אמור לפתור בעיות שינה אבל הכדורים נגמרים תוך שבוע.
יש לציין שאני כרגע בשום טיפול. חוץ מטיפול בקרה שפעם בחודשיים את הפיסאיטרית. אני בגיל 31 ו חי אצל הורי , לא עובד. פעם נסיתי לעזור לעצמי והלכתי ללמוד אבל כשלתי. וגם אף פעם לא הייתה לי בת זוג.(מין מזדמן פה ושם כן היה)
שלום לך, אני לא ממש יכול לומר לך מכאן ממה אתה סובל. אתה סובל מהפרעת אישיות, ומטופל תרופתית כנגד חרדה ודיכאון. המושגים שתיארת כאן הם מושגים רחבים, וייתכן וטיפול תרופתי הוא טיפול נכון עבורך. כאשר מדובר על ארגון אישיות נמוך, מדובר לרוב כפי שתיארת על משאבים נמוכים להתמודדות. קושי ביצירת קשרים. קושי להתבגר בעצם. טיפול פסיכולוגי תמיכתי שיעזור לך להתארגן יכול לעזור לך. אני ממליץ שבפעם הבאה שתפגוש את הפסיכיאטרית תעלה בפניה את האפשרות הזו ותתיעץ איתה. בהצלחה, דרור
בני בן 38 רווק. הוא כנראה מתבייש בגופו בגלל מחלת הפסוריאזיס והבעייה הזו הפכה אותו לבעייתי ביצירת קשר חברתי לזמן ממושך עם נשים.. בשנה האחרונה נוספה בעייה כשהוא משתתף ברגשות של ילד שבוכה או סיטוצאיה מרגשת אחרת הוא עושה בפניו מין הבעה שמהצד נראית כמו של ילד שלא מקבל את רצונו. בני בן אדם משכיל ונושא משרה בכירה ואני רק מתארת לי איך בחורה שיוצאת איתו ומצפה ממנו להיות גבר בוגר תראה אותו פתאום מעלה הבעה כזו על פניו... האם טיפול פסיכולוגי יכול לעזור ? האם לי כאם מותר לומר לו שזה קורה לו? אני לא בטוחה שהוא מודע לכך. אני לא מפסיקה לדאוג אני פשוט רואה איך נהרסים לא הסיכויים למצוא בת זוג .אני כמובן לא אומרת לו דבר ולא משתפת אותו בדאגתי.
לאה שלום, אני שומע את הדאגה שלך לבנך, דאגה מובנת לגמרי. את אומרת שהוא כנראה מתבייש, ושכנראה זו הסיבה שהוא לא בקשר זוגי. אבל אני מבין שאת חוששת לשאול אותו את לא רוצה להיראות חודרנית. אבל יש קו מפריד בין חודרנות לאכפתיות. ברור שאכפת לך אבל את לא יודעת איך להראות את זה מבלי שתראי "נדחפת". עצתי היא לנסות לפעול בשני מישורים. האחד, בקשר ביניכם לנסות ולדבר איתו, בהדרגה ולראות מה הקצב שמתאים לו. ניתן לומר לו גם מה שאת רואה, אבל חשוב שזה יבוא ממקום אכפתי למצב שלו, ולאו דווקא לכך שהוא לא מצליח להשיג בחורה בגלל זה. כלומר מה גורם לו להרגיש ולהתנהג כך. שנית, אם בתוך השיחה תרגישי שהוא זקוק לעזרה מקצועית, ייתכן ושווה לעודד אותו לפנות. בהצלחה, דרור
תודה על התשובה. בני נותן לי כל הזמן את ההרגשה שאין מקום להתערבות ולשאלות "חודרניות" לכן אני מהססת ונמנעת מליזום שיחות בענין. תודה שוב על האמפטיה בתשובה.
שלום, יש לכם אולי המלצה על פסיכולוגים בבאר שבע? קצת קשה למצוא לבד.. תודה
שלום לך תמנונה, את מוזמנת לצרף מייל עדכני, ואני מקווה שחברי הפורום היכולים להמליץ לך על פסיכולוג יעשו זאת. דרור
רוצה את מספר הרשיון שלו ? חיפוש קצר בפנקס הפסיכולוגים באינטרנט והרי המספר לפנייך: 7438
דודי שלום, זהו אכן מספר הרשיון שלי, דרור
שלום לך, הפרסומות הקיימות באתר זה הן אלו המאפשרות את קיומו. כך שכמו בהרבה דברים צריך לקבל את הטוב עם הפחות טוב. בכל מקרה אם את מוצאת שפרסומת אחת סרת טעם בעינייך, או מפריעה לך את יכולה לנסות ולכתוב למנהלי האתר. דרור
ליאורה שלום, לפני מספר שבועות התקבלה החלטה בפורום לפיה ביום שבת הפורום לא יהיה פעיל. הוא יחדש את הפעילות ביום ראשון ושאלות שיקבלו מענה יהיו אלו שיישאלו לאחר העה 10 ביום שבת. בכל מקרה את מוזמנת להעלות את שאלתך בראש הפורום ואני אשמח להתייחס אליה. דרור
הפסיכולוגית אמרה לי שהיא מטפלת בשיטת DBT(הגעתי אליה דרך הפניה של פסיכיאטר) מה זה אומר לא כל כך הבנתי אותה. ומה זה אומר עלי האם זה טפול קליני ? תודה דפנה
הפרעות אישיות בכלל והפרעת אישיות גבולית בפרט מהווים אתגר למאבחן, לתיאורטיקן ולמטפל. מאפיינים של אימפולסיביות, אי יציבות אפקטיבית, העדר אמון, acting out, יחסים בינאישיים שבירים, בלבול בזהות, שימוש מסיבי בפיצול ובהזדהות השלכתית גורמים לסטימולציה בלתי פוסקת של תגובות העברת נגד. טיפול דיאלקטי התנהגותי (DBT) הוא אפליקציה של אסטרטגיות טיפוליות מגוונות לבעיות של הפרעת אישיות גבולית. בגישה טיפולית זאת קיימת היררכיה של נושאי התייחסות בטיפול שהראשון בהם הוא מניעת התנהגות אובדנית. בשיטת טיפול אינטגרטיבית זאת יש שימוש באלמנטים של טיפול קוגניטיבי, התנהגותי, תמיכתי, דינאמי בגישת העצמי ובגישת יחסי האובייקט וכן אלמנטים של גישה אינטרסובייקטיבית ואלמנטים תיאורטיים בעיקר מתוך תורת הזן-בודהיזם.
תעני לי בבקשה בכנות אם לא אכפת לך.... האם הרגשת נוח בתשובה שניתנה לך ע"י נוני ו********* ביקשת והפנת את שאלתך למנהלי הפורום כמדומני, האם לא הפריע לך שאנונימים עונים לשאלתך? סתם אחת שסקרנית להבין למעשה את הכותבים האחרים שבפרוש כתבת- "למנהלים שאלה"
DBT הוא טיפול שמשלב פגישות טיפוליות עם מפגשי למידה קבוצתיים. הטיפול מתמקד בזהוי והפחתה בהתנהגויות הרסניות בחיים ובטיפול, ומפגשי הלמידה מתמקדים בהתמודדות עם דחפים חזקים, בלמידה של התמודדות נכונה עם מצבים רגשיים ויכולת הכלה, ויסות רגשי, למידת שליטה והרגעה של הרגשות, למידה של דרכים ליצור ולנהל מערכות יחסים, ולדחות סיפוקים.. אם הרשימה שלעיל מדברת אליך, אולי זה הכוון. את הדברים הללו , אגב, אפשר ללמוד גם במסגרות אחרות, אך מסגרת הטיפול מאפשרת מקום שאפשר להישאר בו ובאמת לעשות את העבודה, שאיננה קלה כלל וכלל... אך יכולה להביא להקלה גדולה. עוד פרטים תוכלי ודאי למצוא באינטרנט על Dialectical Behavior Therapy (DBT) אינני יודעת אם יש בארץ מטפלים שעובדים בגישה הזו, אך נדמה לי שנקודת פתיחה טובה תהיה דוקא בקהילה או במרפאות של בתי חולים. אני מאחלת הצלחה,
שלום דפנה, התשובות שקיבלת נראות כדי ממצות את התשובה לשאלה מה זה בדיוק DBT. אבל אם להוסיף ולפשט, זוהי שיטה לטיפול המתמקדת בשינוי דפוסים התנהגותיים הרסניים של המטופל. דרך הטיפול היא התנהגותית בעיקרה, ומחקרים רבים מצביעים עליה כדרך יעילה לטיפול בקושי לווסת את ההתנהגות. כמובן שטיפול מסווג זה הוא טיפול קליני ומתבצע על ידי מטפלים מוסמכים. לגבי מה זה אומר עלייך, כנראה שהפסיכיאטר חשב שיש לך קושי לשלוט בהתנהגות שלך, אולי את אף מסכנת את עצמך ומכאיבה לעצמך בכך. בכל מקרה נסי לדבר עם המטפלת שלך עוד על זה. דרור
האם פסיכולוג/ית קליני/ת יכול לטפל בוגיניסמוס?
כן, יכול. יש כמובן המלצות טיפול נוספות, שלא סותרות טיפול דינמי, כמו עבודה עצמית או עם בן הזוג באמצעות החדרת מרחיבים (דילטורים) באופן מדורג, שנעשית מול סקסולוג או רופא נשים אשר יכול לספק גם סוג של ייעוץ. יש גם קבוצות טיפוליות ותמיד משלבים עבודות הרגעה ואימון שרירי רצפת האגן. במקרה שלי, הטיפול הפסיכולוגי הדינמי היה הגורם המרכזי שעזר. אבל רק שתדעי, עובדים בקושי על הוגיניסמוס עצמו, אלא יותר על הפחדים ואופני החשיבה שעומדים מאחוריו ועל ההשלכות הרגשיות שלו. סביר להניח שרוב הזמן תרגישי שלא מטפלים בוגיניסמוס בכלל. צפי לטיפול ארוך וכואב ותתמידי גם כשזה נראה לגמרי אחר ממה שאת צריכה. בהצלחה!
שלום אלה, וגיניסמוס היא הפרעה הנגרמת לרוב בשל גורמים פסיכולוגיים המתבטאים באופן פיזי. משום כך טיפול פסיכולוגי על ידי פסיכולוג קליני בהחלט יכול לעזור. זאת מתוך המחשבה שהוגיניסמוס הוא סימפטום המחביא מאחוריו בעיה כלשהי, למשל קושי בחיבור בין מיניות ותוקפנות. לעיתים נעשה שילוב בין פסיכולוג קליני לסקסולוג בטיפול בהפרעה. דרור
היי, בשל האפשרות לבלבול עם הפרעות דומות אחרות (למשל וסטיבוליטיס), מומלץ לעבור אבחון ראשוני במרפאה מסודרת (יש באיכילוב ובתל השומר), ורק לאחר האבחון הסופי אפשר לבחור להתמקד בהיבטים הנפשיים. בריאות ליאת
שלום רב, מהי "פגיעות נרקיסיסטית"? והאם זה יכול להופיע יחד עם שנאה עצמית והרס עצמי? (האם זה סותר אחד את השני?) גמר חתימה טובה לכולם.
וואו איזו שאלה ליום כיפור הי דולפין (אחלה כינוי) ובוקר טוב, התשובה שהייתי נותנת לעצמי כמטופלת לגבי שאלה אדירה כזו היא להחזיר אותה לטיפול... עד כמה שזה נשמע "מה שתמיד אומרים"... אבל באמת, לדעתי, אם את/ה בטיפול, זאת שאלה נהדרת להביא לתוכו, כי מאד מעניין מה ומי עומד מאחוריה ומה משמעותה בעיני השואל. מה הביא אותו לשאול ולהסתקרן (נגיד משהו מבחוץ שמדבר למשהו מבפנים), מה הוא חושב לגבי זה. גם העיתוי של השאלה. מה קרה לו פעם. מה מתבטא כלפי חוץ. רגשות, עוצמות, נפחים ומימדים, דרך התנהגות ועוד ועוד. אפילו אם זה נראה מעצבן וטריוויאלי וחוזר על עצמו. כי זה נושא רחב רחב רחב. אבל ככה בקטן, חיפשתי "פגיעה נרציסטית" בגוגל, והנה לדוגמא אחד הקישורים http://forums.nana10.co.il/Forum_1933/3/2/4190023.html ויש מלא חומר ואפשר לחפש עוד. בעניין ההרס עצמי, וממה שלמדתי בקטן בהקשר לעולם שלי (ולמיטב הבנתי), אפשר למצוא חלק נרציסטי חזק מאד אצל הומלסים, למשל. לא כולם, אבל יותר אלה שהגיעו לשם מתוך הקטע של ההשמדה העצמית. זו הסיבה שבעטייה גם קשה מאד לטפל בהם. אבל אפשר, וקודם כל צריך להביא אותם לידי הכרה שיש בהם, כן, האנשים הרמוסים והמושפלים עד עפר, חלק כזה. אולי לא דייקתי במילים, אבל ניסיתי לעזור קצת מהכיוון של המטופל... כבד יום כיפור. כבד כבד היום. וגמר חתימה טובה
שלום דרור אני העתקתי את אחת מהודעותך שנראתה לי רלוונטית, ורציתי להבין טוב יותר למה אתה מתכוון שבמקרים חמורים יכולים להיות השפעות קשות יותר (מלבד הדכאון)? תוכל בבקשה, להרחיב בנושא- מהם ההשפעות הקשות יותר? במה זזה מתבטא? והחשוב ביותר- האם השפעות לו ברות תיקון? ומהי הדרך הטובה ביותר לטפל בהם? ליאורה הפרעת אישיות נרקסיסטית, לעיתים קרובות אינה מפריעה לאדם עצמו אלא לסביבה שלו. כאשר יש משבר בשל סיבה מסויימת למשל פיטורין, או לחלופין פגיעה בתחושת הערך העצמי כפי שתיארת בדוגמא שלך. האדם יכול, בהתאם לכוחותיו, ליפול למשבר דכאוני. במקרים חמורים יותר יכולות להיות לכך השפעות קשות יותר. לכן חשוב שחשיפות כאלו, אם ייעשו, ייעשו בהדרגה, במסגרת תומכת כפי שאת מציינת הלוקחת בחשבון גם את כוחותיו של האדם. טיפול הוא אחד מממסגרות אלו. דרור
אני עברתי טראומה קשה ומיותרת, כל כך מיותרת שבא פשוט באמת למות. שגרמה לי לפגיעה נרקסיסטית חמורה ועמוקה מאוד שהובילה למשבר סוער בעקבותיו. הפגיעה העצומה באיכות חיי בשל כך בלתי נתפסת למח האנושי. איך פגיעה נרסיסטית- תהא החמורה מכל, יכולה לגרום לנזק שכזה, שלכרואה נראה בלתי- הפיך. זה שנים מאז המקרה ואני עדיין לא חזרתי לנפח שלי, למלוא התהודה והעוצמה שהיו קודם לכן. סובלת ממעין דכאון בלתי פתור וכמו- כן, גם בלתי פתיר! אני ולא הסביבה הקרובה אלי , לא חשבה שהייתי בעלת אישיות נרקסיסיטית- האם פגיעה חמורה שכזו יכולה להגרם לאוו דווקא לבעלי הפרעת אישיות נרקסיסיטית? ושאלה שנייה- האם יש סיכוי ולו הקטן ביותר , שביום מן הימים, אחזור לחוש את עצמי ברמה כמו של קודם? זה פשוט נראה לי אידיוטי לחלוטין שאינני מצליחה להתגבר על כל העלבונות והפגיעה המשמעותית בהערכה העצמית שעברתי...ונראה אידיוטי יותר, שאסחוב מפגעים ונזקים אלו לשארית חיי. יש בי כעס עצום על שאני במו ידי - הרסתי לעצמי את איכות חיי, שהיתה כ"כ זורמת, חופשיה עם מלא שמחת חיים...ונהפכתי לדבר שחבל להשתהות עליו ולבזבז אפילו רגע אחד עליו. אני מרגישה כאילו אני מדברת וחשה כמו ילדה קטנה, בהודעתי זו, שלמעשה אני במחצית השלושים לחיי. אז מה, אני לא מוכנה לחיות את חיי בגווני האפור עם תחושת פספוס והחצמה שיכל ויכול היה להיות אחרת לי בחיים. תאמר לי, דרור- זה לא מטופש להרוס ככה לעצמך את החיים, בידיעה שיכולת בזמנו למנוע להגיע למצב זה אם ולו היית שומר אמונים לעצמך. ואפילו בזמנו, ידעת והיית מודע לגמרי לאופן שבו אתה נכנע ומוותר. פשוט לקרוא ולבכות.... דרור- איך ניתן להתגבר על פגיעה נרקסיסטית כה קשה ולא להמשיך ולהיסחב אתה בכל מקום? האם זה ניתן בכלל? אודה לך לתשובה כנה וישירה!
משתתפי הפורום היקרים, שולחת לכולכם ברכת שנה טובה וגמר חתימה טובה. מתפללת שכל הסערות והמכאובים יפנו מקום לשלווה ונחת, ולבריאות טובה לנו וליקירינו. הפורום יחזור לתפקד ביום ראשון לאחר החג, עם בואו של דרור. אני בוחרת לסיים בתפילתו של רבי אלימלך, שהיה מתפלל כך- "...תשמרנו מן הפניו?ת והגאוו?ת, מן הכעס והקפדנות והעצבות והרכילות ושאר מידות רעות. ותצילנו מקנאת איש מרעהו, ולא תעלה קנאת אדם על לבנו ולא קנאתם על אחרים. אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה שום שנאה מאחד על חברו, חלילה, ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך, שיהא הכול נחת רוח אליך... אמן כן יהי רצון." ליאת
ליאת יקרה מנהג מקובלים וחסידים ללבוש לבן ביום הכיפורים, כדי להעיד על כל העם שלנו שכולנו צדיקים. ביום הזה, ורק ביום הזה מותר. בימים אחרים צריך להילחם ברוע ובשחיתות אם אתה נתקל בם. כי לשבת על הגדר זה לשתף פעולה. שמעתי משכנה שלי היום, בשם הרבנית שולמית פישר שאומרת ככה: מה לכן ללבוש לבן?? תלבשו את הבגדים הצואים! לפני מי אתן עומדות?? לפני בורא עולם!! מה מסתירו ממנו?? הרי הוא מבטיח לכן היום שיעשה לכם כביסה בחינם!! את הכביסה במלוכלכת שאתן מסתירות בארון הוא לא יכבס לכן. תישארו איתה לעוד שנה, הזדמנות אחרונה ..... אבל הקורבנות, אלה שנעשו להם עוול, ומעיזות/ים לחשוף את "הבושה" הן צריכות לבקש מיחלה בעיקר מעצמן, על זה שלא אהבו את עצמן מספיק, על זה שלא כיבדו את עצמן מספיק, על זה שלא עמדו מספיק על שלהן אם מאיימים על מישהו בסכין הוא יפעל כפי שיפעל, ואף אחד לא יכול לשפוט אותו במצב כזה רק ריבון עולם יודע למה העמיד אותה/ו במצב הזה הקורבנות פטורים היום מעבודה אנחנו השעיר לעזאזל כל השנה היום לנו מנוחה שאלה שהכביסה המלוכלכת גודשת להם את הארון, יעשו היום קצת עבודה גם הם!!!
מה שווה אדם עם כול חייו סבל בווירוס בתוכנה שגרמה לו לדיכאון ויאוש והיום הוא זקן בן 35. מה שווה אדם שמתפרנס מקצבת עליבות של 2000 שקל ונתפס כפרזיט על חשבון משלם המיסים. מה שווה אדם שחיי בבבית הוריו בגיל 35.(טוב שיש הורים) מה שווה אדם ללא פרנסה וכבוד ואין גם סיכוי למצוא. מה שווה אדם שאין רשיון נהיגה. מה שווה אדם שאפשר לספור על כף יד אחת את הנשים שהוא שכב איתן. מה שווה אדם שאף פעם לא הייתה ולא תהייה לו זוגיות.(איזה בחורה צריכה אפס.) אז מה נשאר לאותו אדם לעשות. להתאבד בשקט , להתאבד ותוך כדי התאבדות לגרום נזק רב ככול יוכלתו לסביבה.(בסגנון של מתאבדים ערבים.) מילא החברה הישראלית - יהודית בארץ לא סובלת אנשים יחסית חלשים או חסרי מזל וקוראים לכול מי שלא שירת בצבא או חי מקצבת העליבות של 2000 שקל כפרזיט. אז אולי הגיע הזמן לאמץ את חוק המתת החסד שהייתה נהוגה בגרמניה בשנים 1939-1945 שם המיתו את כול אלא שחייהם בלתי ראויים לקיום - וכך אני מרגיש. להתאבד למרות כול המחשבות וניסיונות חלקיים צריך הרבה אומץ לחצות את הקו הזה. אז כאשר אדם כמוני שאין לו אומץ להתאבד יבוא למוסד פסכיאטרי ויעזרו על ידי מתן ציאניד בקפה. מוות הומני ב 30 שניות.(אפשר יהיה לנצל את האברים לצורך השתלה)
שלום אדם, אני רוצה להפנות אותך אל הפסוק "ויברא אלוהים את האדם בצלמו בצלם אלוהים ברא אותו" (בראשית א' 27). חכמים רבים ניסו להתעמק במשמעויותיו של הפסוק, ולהבין מהו אותו 'צלם אלוהים'. אלי מדברת מאד פרשנותו של ר' שמחה מאיר הכהן מדווינסק שטען כי הצלם האלוהי אינו אלא הבחירה החופשית. ש"השם יתברך מניח מקום לברואיו לעשות כפי מה שיבחרו". העולם הפנימי של האדם, לפי פרשנות זו, כפוף להכרעותיו של האדם עצמו, והוא חופשי לחלוטין לרצות בטוב או ברע, כשהחלטותיו נעשות ללא התערבותו של גורם חיצוני כלשהו, אפילו לא של אלוהים...נסיבות חיים שונות אכן יכולות להתערב ולהשפיע על האפשרויות הניתנות לו "לבצע את כוונתו ולקיים את רצונו" אך הן אינן יכולות להשפיע על כוונתו ועל רצונו כשלעצמם. מקווה שמשהו מדברים של האיש החכם הזה יצליחו לדבר אליך דווקא ביום מיוחד וחגיגי זה. שנה טובה וחתימה טובה ליאת
"ויברא אלוהים את האדם בצלמו בצלם אלוהים ברא אותו" אלוהים אני מעדיל לא להאמין בו במתוכנת של הדתתו הפרמיטביות(יהדות , נצרות ואיסלם) אלוהים של הדתות הללו אם הוא קיים ונוח יותר לא להאמין בו הוא בעצם שטן. ההיסטוריה האנושית רק מוכחיכה גם סבל גרמו הדתות הללו. היהודות פחות כי הייתה החלשה מהשלושה. אבל לחיי היום הפסוק לא מביא שום נחמה. מהיום שנולדים אנחנו חולים במחלה שסופה היא מוות.(אף אחד לא מצליח לברוח) עכשיו מה נשאר - מה הערך של אותם לחיים. חיים ללא מזל , כסף דפיקות בגוף ובנפש החיים קשים מלאים סבל. לכן הם אינם ראויים לקיום - מילא היה מוצא מהמצב אבל אין ושאר אילו ששקרים כדי להחזיק את פרטים לאמץ מחשבות שמתחילות להרוס את המרקם החברתי. לנשים מהסוג שלי אין אינטרס שהמרקם החברתי ישאר על כנו. לכן הייתי מעדיף עכשיו מלחמה עם סוריה ואירן. ובא נובס או נוכה קשות. אז יהיה אפשר לשנות. כי לי עצמי אין עתיד אז מצידי שהכול יעלה כבר באש. אני במילא לא אכפת לי מאנשים שימתו אולי גם אני יהיה בניהם. כי כך חיים בישראל אם יש לך כסף ורכוש אתה חי טוב ואם אין לך ואתה לא יודע ליצר כסף אז אתה משול למת וחי חיים ללא ערך והנה.
פתרון המתת החסר יחסוך למדינה הקאפיטליסית משאבים. ויחסוך לנפגעי הנפש חיים ללא תוכן וערך. גם לממסד הרפואי יהיה שפע של אברים להשתלה.
שוב שלום, נדמה לי שאני מצליחה לחוש, תחת מעטה הזעם והציניות, את הכאב והתבוסה מול החיים. שולחת לך, למרות הכל, נגיעה רכה של תקווה. שנה טובה ליאת
ההתעסקות הזו לזכור ולשכוח, להרגיש את הכאב בכל הגוף ואחכ ריקנות סופיתתתתתתתת, אשמה , השפלה ואז את כאב הפגיעה , זה כואבבבבב, פשוט כואבבבבבבבב, וכן ..כבר אמרתי ..מיליון פעם?!...שאין לי כח בהתמודדות הזו .. אני ככ עייפה!!!!!!!!!!!! ובמה אני אשמה??????? וואו... אני פשוט אשמה.!!!!!.. בהבנה השפויה לרגע ..אולי לא ..בהרגשה הפנימית שלי כן... מנסה לכתוב המוןןןןן, רק כדי להוציא את זה ממני , וזה לא בדיוק עוזר , צורחת מפנים המוןןןןןן, מנסה לדבר אפילו מעט .. יושבת ובוכה , רוצה שזה יצא ממני...... שמישהו ייקח את זה ממני ... וזה לא יוצא !!!!! זה לא רוצה ללכת לשום מקום !!!! מעט מאוד יודעים מה קרה, ולמרות שאנשים טובים ומעטים נמצאים בסביבתי כדי לעזור אני עדיין מרגישה ככ לבד ... מנסה להסתכל מהצד על כל מה שהיה כאילו היה סרט .. סרט אימה ... אולי ככה שאצפה מהצד .. אולי אוכל להבין איך זה קרה ... אולי אוכל לנקות את עצמי מהאשמה הנוראיתתתתתת הזווווווווו!!!!!!!!!!!!!!! הייתי בטיפול פסיכולוגי השבוע כבר פעמיים .., זה הדבר היחיד שאני מבינה שכרגע עוזר מיידית !! (לאזן אותי ..) שנותן לי תקווה לקום ולהמשיך לטפל בעצמי .. למרות הכאב האיום שבתוכי , זה מאפשר לי לחשוב בהיגיון ולא לפגוע בעצמי כמו שהייתי רוצה !!! - כדי שהכאב הזה יעלם .. ההתמדה שלי בטיפול מראה לי שאסור לי לוותר לעצמי ...אסור !!! ולמרות שבימים האחרונים אני על סף התמוטטות ... כוללת .. של הגוף והנפש .. אני חייבת לשמור על שפיות זמנית שאני מקבלת מהטיפולים ... כי אני מקבלת.. ואני צריכה להמשיך להאמין שהדרך הנוראית הזו , תהייה קלה יותר .. צריכה ..להאמין .. רוצה להאמין ...מאמינה .. רק שעייפה מלהבין את זה ברגע של כאב ...נוראיי , ועכשיו , העיניים יבשות כבר מדמעות שירדו ללא הרף ..אחרי..(לילה קשה).. הכאב שהיה בי אמנם קצת נרגע .. .. אך העצב הסופיי הזה שנמצא עמוק עמוק בתוכי עודנו חיי וקיים .. מרגישה שאני באיזה בור , עמוקק ,שחפרתי לעצמי ... לבדדדדדד, לבדדדדדדד, לבדדדדדדד ומי יצליח לעזור לי להתרומם??? , בטח אני בשלבים של ...להמאס על כולם .. אם אני מרגישה שנמאסתי לעצמי כבר... סליחה , על כל ההצפה הרגשית הזו שאני מעבירה אליכם כאן :-(((((((.. ((((ליאת ))) אני ככ מצטערת ... אבל , אני מרגישה ככ לבדדדדדד... הנפש שלי רוצה לקום ולברוח למקום טוב יותר , מקום שקט , מאושר , אבל הגוף שלי פשוט ממשיך להיות משותק לרצפה... קול חלש בתוכי מבקש מעצמי סליחה ... והקול מתגבר ומתגבר ואני כבר לא יכולה..... מבקשת מעצמי סליחה , סליחה ששתקתי, סליחה שקפאתי , סליחה שעייפתי , סליחה על שהרבה זמן לא נתתי לזה מקום חשוב אפילו כשהיה צריך לבכות , סליחה שהתביישתי .. סליחה , סליחה, סליחה, סליחה , סליחה על כל ההרס העצמי הזה .. שעשיתי לעצמי .. סליחה שלא יכולתי ...לעשות כלום .. סליחה ....שנראה שאני חזקה פשוט סליחה !!!!!!!! סליחה , על כל ההודעות הקשות שלי ... ליאת.. את כאן..?
ואיזו הקלה לדעת זאת ולחזור ולשנן לעצמך אני לא אשמה ואני לא צריכה להוכיח את זה לאף אחד, אפילו לא לעצמי זוהי מחילתו של הקרבן אוהבת אהבה
ש' שוב שלום "אם היו עינויים - הם הפליגו אליך מפרשי הלבן אל האופל שלך תנני ללכת תנני ללכת לכרוע על חוף הסליחה". (לאה גולדברג) מאחלת לך היאספות נכונה אל חופי הסליחה. נסי להירגע ולנוח בחג החשוב הזה, אולי גם להניח בצד את מחשבות החולין, ולקדם מחשבות רעננות על התחדשות ותקווה. שלך ליאת
"אתמול בכיתי"- איינלה ונזנט. ספר מדהים על אישה יותר מדהימה שעברה זוועות בחיים בניהם אונס אכזרי והרימה את עצמה להכי גבוה שאפשר, והיום חייה מוקדשים לעזרה לאחרים. זה ספר שבו היא מספרת את סיפורה מתוך מחשבה שלספר את הסיפור מרפא אותה ובעיקר עוזר לרפא אחרים. היא מספרת את הזוועות שעברה ולאחר מכן את הלקח אותו למדה בזמנו בתור ילדה, נערה, אישה. בקריאה בו את פשוט תרגישי כאלו מישהו מדבר מהגרון שלך. מקווה שקצת יותר טוב עכשיו דנה
שלום רב שאלתי היא כדלהלן: יש לי ידיד טוב בן 23.5 אשר חי עדיין עם אביו. שניהם נמצאים רוב הזמן יחד בבית, העניין הוא, שהאב לא נותן לבנו שום טיפת פרטיות וחופש. הוא ממש יושב לו על הוורידים ולא נותן לו לנשום רוצה לדעת כל דבר, לאן הוא הולך עם מי הוא מדבר מה הוא עושה וכו' וכו'. טענתו היא שכל עוד הבן חי על חשבונו זו זכותו. התחושה היא שהעובדה שהבן עדיין בבית משגעת את האב, שהיה רוצה לראותו כבר מסודר ומחוץ לבית. השאלה היא, כיצד מסבירים לאב שלבן מגיעה זכות פרטיות וחופש, גם במצב כזה. יצויין שמדובר במשפחה דתית. כמו כן אציין כי ההצעה כי האב יפנה לפסיכולוגית לייעוץ נדחתה על ידו על הסף. אנא סייעו בעצה טובה. בברכה, טלי.
שלום טלי, לא ברור מנין נולדה המחשבה לשלוח את האב לטיפול. את מתארת בחור צעיר ובריא, המעדיף לחיות בחסות אביו למרות מחירים של אובדן פרטיות והתערבות בוטה באורח חייו. טיפול פסיכולוגי הוא בהחלט כיוון טוב עבור הבן, שיוכל לברר מהם הגורמים המעכבים אותו מלצאת אל העולם ולעמוד בזכות עצמו, והמותירים אותו תלוי וסמוך על שולחנו של אביו. בהצלחה ושנה טובה ליאת
אציין כי לא דובר על שליחת האב לטיפול, אלא לייעוץ. אפילו חד פעמי, כדי להסביר לו כי גם לילדו מגיעה זכות לפרטיות ולחופש. טיפול הינו עניין יקר, לא כל משפחה מסוגלת לעמוד בה.
אנשים יקרים, ההודעות כאן היום נורא נורא כואבות. מכבידות... אני רוצה לספר לכם ש- גם אם בשתיקה (שלי) - חלקכם הולכים אתי במחשבותיי, לפעמים הולכים אתי לישון וקמים אתי בבוקר. אני בטוחה שזה כך גם לגבי רבים מהקוראים האחרים. רוצה לאחל לכם שנה טובה ומלאת ברכה, ולשלוח אמונה שאפשר (באמת) לעבד את כל אותם דברים שעכשיו מחוללים סופות פנימיות בלתי נשלטות, ולהפוך אותם לקפסולה דחוסה שאמנם נטועה עמוק עמוק בגוף (לא אובדת), אבל משהו בה מושקט ומשתולל הרבה פחות. כואב פחות. אוחז בנו פחות. חיבוק רחב, ותודה, ליאת, שאת אתנו - מפזרת חמימות וחכמה, ומטפסת כך במעלה העצים מבלי להראות סימני התנשפות. ורד
ורד אהובה :-) הצצתי רק לרגע הבוקר, לפני שהמחשב מוכנס לתיק לקראת הנסיעה לבית ההורים. רוצה לשלוח לך המון דברים טובים..מכאן ועד אוסטרליה (ובחזרה), יחד עם חיבוק גדול אבל צריכה לרוץ ואין זמן לכתוב מילים עגולות ויפות יותר... :-)) (אבל הם כאן!) אולי א?ת הסיפתח של ערב יום הכיפורים, בשקט שלך, בנועם, בענווה, בחכמה.. תודה יקרה (וסליחה- שיהיה..אף פעם לא מזיק :-) נדבר, לילך.
שנה טובה גם לך, ורד יקרה. הלוואי... הלוואי שישקטו הסופות, שיפחת הכאב, שיהיה טוב יותר. אפילו קצת. חיבוק יעלה יעלה
ורד יקרה, את מצביעה על משהו שאולי אנחנו לא מרבים לומר אותו בקול - שנוצרה כאן מעין קהילה, אוסף של אנשים, שנוגעים בדרך כל כך מיוחדת זה בנפשו של זה, באמצעות מילים, מחשבות, רגשות, ציפיות ותקוות. דובר כאן לא מעט על מהותו של הפורום, על צביונו, על סגנונו, על דרכים אפשריות לנהל אותו. והוא - הפורום - ממשיך לקיים את עצמו, לובש ופושט צורה, מוליד את עצמו מחדש שוב ושוב, ואנשים באים ויוצאים, נעלמים ושוב חוזרים, כמו אל בית. נעים תמיד כשאת באה. מאחלת לך טוב באשר את, וכמובן גם לכן, לילך ויעלה. שתהיה שנה של הרבה טוב. ליאת
ורד, (וגם לילך, יעלה, ליאת...) רגע לפני החג, מצטרפת לאיחולים. דיבר אלי הדימוי של הקפסולה. מגיעה אל החג הזה, כשבעולם החיצוני שלי משתוללות סופות. ובעולם הפנימי אני מזהה את השקט המבורך. מפוייסת, סולחת, מוותרת על רגשות האשמה. נותנת לו (וגם לך, אחות) לתמוך. לא משאירה את עצמי לבד. שנה טובה גמר חתימה טובה הדר
והחגים האהובים ותקופות השנה הנפלאות, עם אוצר הריחות, הפרחים, הפרי, העלים והרוחות, ועם הערפל והמטר, השלג הפתאומי והטל, תלויים על חוט הכמיהה. (זלדה)
ורד ורד יקרה מאד, איזו ברכה חמימה, רכה, נעימה, נוגעת... לקחתי לי את הרעיון של הקפסולה, איך לא... ואת יודעת, במונחים שלי זה יותר כוכב נויטרונים... P: גמר חתימה טובה לכולכן ולכל יקירנו שלכן בשכנות :-)
היייי... ציפיתי להשאר הודעה חצי מיותמת. סתם כתבתי כי הדברים שהתרחשו בפורום נשאו אתם הרבה מאד כאב. הרגשתי צורך פשוט *להיות* כאן. אני והשם שלי. והנה, נגמר יום כיפור (שבו - אצלי - המחשב מושבת), וכל אחת מכן - לילכי (ראשונה), ויעלה, והדר השוקטת, וא. (תודה על זלדה), ואינדיאנית (חיממת את לבי!, תמיד מחממת) וליאת... - זרעה לי אור (והפתעה) בעיניים בתגובתה. תודה שאתן כאן :-) ליאת צדקה - אתן נוגעות בי, ורד
