פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום שמעתי מרפא סיני אומר להיות בריא להתנהג " תנשמת " ראשי תיבות : תזונה נשימה שינה מודעות? מבין מה לאכול . לישון , וכו וכו . האם אפשר לקבל הסבר מדויק וברור לכל נפש ללא מילים סביב סביב . "גבוהות". מה זה המודעות הזו ואיך מתנהגים? בענין זה?. שאפשר גם ,במודעות ,להשלים ענין הבריאות אולי דוגמאות מציאותיות תודה מראש

שלום דניאל, שאלה חביבה לפתוח איתה שנה חדשה. מודעות עצמית, ברמה הפשוטה ביותר, היא התשובה לשאלה "מי אני?" או יותר נכון "האם אני יודע שאני זה אני". פעם נהגו לייחס את תכונת המודעות העצמית לבני אדם בלבד, וראו בזה את אחד הסממנים של "מותר האדם" על פני שאר היצורים החיים בטבע. אלא שחוקרים סקרנים הצליחו להפריך השערה זו, ולמצוא כי גם לקופים מסוימים סוג של מודעות עצמית או לפחות תודעה עצמית. במושג מודעות עצמית, כמו שאולי מתכוונים המרפאים הסיניים, הכוונה ליכולת לראות את עצמך מבחוץ, וכך ללמוד להכיר את עצמך טוב יותר. זוהי יכולת המתפתחת בתהליך למידה מתמשך, הנעשה לעולם בנוכחותם של אנשים אחרים המשמשים לנו 'מראה', באמצעותה אפשר ללמוד עוד ועוד על עצמנו. הזולת הוא מרכיב קריטי, מאחר והמשוב שהוא נותן לנו על התנהגותנו ועל תכונות האופי שלנו מלמד אותנו משהו חשוב על הציפיות החברתיות מאיתנו ועל המידה בה אנו מתאימים להן. ככל שאנו מודעים יותר למיקום שלנו ביחס לציפיות הסביבה החברתית שלנו, כך תפיסת העצמי שלנו מדויקת יותר. אם ראית, למשל, את האודישנים לכוכב נולד, יכולת לראות שם אנשים חסרי כישרון, שעמדו וזייפו ללא בושה מול השופטים, וגם כאשר הסבירו להם במפורש שאינם מתאימים, הם המשיכו להאמין שנעשה להם עוול. אלה אנשים שהמודעות שלהם לעצמם נמוכה, כי הם אינם ערים לפער בין הציפייה לבין מה שהם מביאים לשם. אילו היו בעלי מודעות, ויכולים לראות את עצמם מעט מבחוץ, היו נשארים בבית ונמנעים מהפאדיחה. בברכת שנה טובה, עם "תנשמת" על כל סעיפיה ליאת

ראיתי רק פעמיים: את השלב הסופי של בחירת המועמדים ואת מופע הסיום אהבתי את מרינה מהרגע הראשון שהיא עלתה ללוות חברה שלה בפסנתר והציעו לה גם כן להגיש מועמדות ואהבתי אותה עם שני הטון המקסימים שלה מפזזת על הבמה כמו ילדת רחוב, ושרה בכל האוקטבות שלה שירים של לאה גולדברג אמנית מדהימה המון בטחון ומודעות עצמית, אדם ואמן מפותח איך יודעים שיש לה מודעות עצמית?? לדעתי היא מודעת היטב לבעית "עודף המשקל" שלה, ולמדה לעשות מזה יתרון, זה דורש הרבה עבודה ושליטה עצמיים. והעיקר, היא אוהבת את עצמה ונהנתה מכל רגע, אםילו מהרגע שבו, למרות ציפיותיה הגבוהות, היא הבינה שלא זכתה. התגובה שלה היתה ספונטנית: היא עברה תוך שניה מאכזבה לשמחה בשביל הזוכה כל הכבוד למרינה!!

מה זה אומר שבן אדם נהנה במיטה רק בתנוחה מסויימת? ורק עם פנטזיה מסויימת? מה זה אומר אם הפנטזיה שלי היא שאני גבר ותמיד עם אישה? האם יש חומר קריאה על הנושא?

שלום תמר, כל מה שזה אומר הוא שיש נושאים סביב המיניות שלך שברצונך לברר. עשי זאת, אבל לא בפורום אינטרנטי (שלא יכול לרדת לשורש העניין) אלא בשיחה אישית עם פסיכולוג קליני. בברכה, אורנה

רשת שנה (הכי!) טובה יעלה

הכי הכי הכי!!!

יעלה . ראיתי את שמך ונכנסתי.. אז מה לאחל לך לשנה החדשה? בקשת ניסים קטנים. מצרפת לך (בחיבה )גם את הגדולים. ובעצם, שיתגשמו כל חלומותייך .(אני מקוה שהם רבים וטובים..) ובראש ובראשונה בריאות ו ה מ ו ן. חג שמח ! נטע.

רשת רשת, היי בטוב, הטוב שלך... תמיד מחזיקה לך אצבעות מכאן, אורנה

אורנה יקרה, אחרי שני ניתוחים והמון המון (המון) פחדים מצידי, הגיעה בשורה משמחת (עדיין לא סופית, אז לא אכריז בקול גדול..רק בסוגריים, בשקט- הכל בסדר. הגידולים היו התחלתיים שניהם ולא צריך כימותרפיה...) :-))) איזה מזל!!! איזה כיף!! ("אבל אמרנו בשקט, לילך?.." "אבל אני נורא שמחה.." :-) ודווקא עכשיו הפקק משתחרר, ובשריקה, כמו של קומקום, אני קצת מתפרקת, והשגרה מנסה להתנחל מחדש בחורים שהשאיר המשבר (וזה לא תמיד קל); לפעמים זה מפל-בכי, לפעמים סתם טפטוף מקומי, לפעמים חיוך ... הפחד עוד כאן..לא עובר לי, העקשן.. מחלחל לחלומות שלי כל הזמן.. (אבל הכל בסדר) תמונות הילדות שלי, שחשבתי שאתבונן בהן בקרוב מאוד בערגה, געגוע וצער, מציפות-מטביעות אותי עכשיו בחמימות, מהולה בצער, פחד, שמחה והקלה- הכל יחד. תמונות שלה מחבקת אותי, כילדה, גורמות לי לבכות ברגע.. אמא שלי התחילה להבחין בהתפרקות הזו שלי, ערה יותר לקושי עכשיו. עכשיו כשאפשר. השנה החדשה הגיעה בדיוק בזמן! איך תמיד היא יודעת מתי לבוא? מספיק כבר עם השנה הקודמת.. קניתי לה (לאמא, לא לשנה :-) זר פרחים גדול-גדול, בצבעים שזכרתי שהיא אוהבת (כשהייתי ילדה). זר אביבי בסתיו. בחיוך ביישני אמרתי לעיניים המאירות ולפנים הזורחות שלה (לקראתי) שזה כי אני כל כך כל כך שמחה שהיא בסדר. היא תפסה אותי לחיבוק גדול וחזק, כמו שאני אוהבת. כמו שכבר חודשים אני מתאפקת לא לתת לה.. לא להכאיב באזורי הניתוח, לא להדאיג שאני דואגת. לא לפרוץ בבכי. כמה חיכיתי לחיבוק כזה...! עצמתי עיניים בעונג, החנקתי דמעה ונשמתי.. אמא שלי כאן. שנה טובה! (הפעם באמת) שמחה מאוד שדווקא את כאן היום, אורנה. נעים לי לכתוב לך, את יודעת? מוקדם לאחל שנה טובה גם לך, או שכבר מותר? שנה טובה, אורנה יקרה! מלילך.

לילך יקרה, בדיוק *ככה*, מתחילים שנה חדשה :- ) !!! שימחת אותי מאוד. גם ריגשת. מרשה לי בהזדמנות הזאת, לאחל הקלה מהירה, לכל החולים ולכל אלה שמלווים אותם צמוד צמוד? שנה טובה, לילך. שנה טובה גם לאורנה :- ) הרבה בריאות יעלה

יעלה יקרה מאוד גם, איזה כיף שענית :-) (תודה..) את תמיד מרגישה לי מכל הלב.. אני מצטרפת בכל לב לאיחולי ההקלה לחולים ולמלווים הדואגים! את יודעת.. (כך מתחיל סיפור..): במשרד שאני עובדת בו, בקומה לצערי קצת חשוכה, גדל צמח קצת מוזנח בעציץ גדול וכבד, מלוכלך בבדלי סיגריות וקליפות גרעינים..ממש לא נעים ממנו, מהצמח. יש לי קצת חולשה לצמחים ואני מקפידה להשקות את המסכן.. ואת יודעת מה גיליתי? :-) בשבוע האחרון נבטו שם כל מיני נבטים ירקרקים חדשים של צמח חדש.. קצת מפליא.. במקום סגור? בלי אור?.. אבל כשהתקרבתי קצת ראיתי שקליפות הגרעינים הן לא קליפות, אלא גרעיני מלון(!)... נס קטן וירוק נובט לו במקום הכי לא צפוי.. אז זה מה שאני מאחלת לך לשנה החדשה- גרעיני מלון בעציצי המשרד! :-) (סתם..) אני מאחלת לך הרבה ניסים קטנים ובשורות טובות במקומות לא צפויים. (כי ככה הכי כיף לקבל אותם...)- ובכלל, שנה טובה! לילך.

יעלה, נעמת לנו כל-כך גם השנה... תודה על אורך הרוח שהשפעת על כולנו, אורנה

לילך יקירתי, כל האמהות והבנות שבעולם, בשרשרת ארוכה, הבינו מהבטן מה שכתבת... כמה טוב שיש זמן - לקשר, למגע, לחיבוק, למאור פנים. "עצמתי עיניים בעונג, החנקתי דמעה ונשמתי" גם אני... בחמימות אין קץ, ובתקווה למלונים, אורנה

אורנה יקרה, חשבתי שהלכת לישון (אני מניחה שאת מצידך קיוית שתלכי לישון..) אבל אני שמחה שאת כאן ושהצצתי בכל זאת.. פתאום נזכרתי שלפני שהצלחתי לומר מילים כמו 'גידול' ו'סרטן', אפילו רק לעצמי (אי שם במאי), הצלחתי לרשום אותן פה. לך. (זוכרת?) וגם אז זה היה בשקט-בשקט.. תודה.. לילך.

שלום לכולם, מסיבות אישיות אענה בשעת ליל מאוחרת, אנא התאזרו בסבלנות... בנוסף, ליאת תשיב במקומי ביום רביעי. להתראות בקרוב, אורנה

אורנה, שתיהיה לך שנה מצויינת וחג שמח!!! מחכה לך בסבלנות :-) אוהבת ומתגעגעת, שלך, ד' (מהמחלקה הסגורה :-)

אורנה, שלחתי לך מייל.... מקווה שתקראי... לילה טוב, ד'

אורנה יקרה, מקוים מכאן שהכל בסדר. שיהיה בסדר.

כולם מברכים לשנה חדשה...כשאני חושבת מה הייתי הכי רוצה שיקרה בשנה הזו, זה נשמע המון אבל בעצם זה מעט. רוצה שבשנה זו לא אסבול מסיוטים, לא לשמוע לראות ולהרגיש.לא לכאוב בכאלה עוצמות- בעצם לא להיות, זו המשאלה היחידה שרוצה לא להתחיל את השנה.להעלם עוד ליפני בואה. ובכל זאת לברך זו מסורת לכן לא אשבור אותה אז לכם אורנה,ליאת ודרור היקרים ולחברי הפורום כמובן, מאחלת אני שתהיה זו שנה מוצלחת הרבה יותר משעברה, שנת בריאת, אושר, שקט וים של שלווה. שנה בה יתגשמו כל משאלות לבכם. ובקיצור שנה בה תראו רק אור ותדעו טוב והרבה מזה. ומשאלה אחת קטנה אך ענקית- מי ייתן ובשנה זו ישובו החטופים לביתם בריאים ושלמים.אז חג שמח ושנה טובה מכל הלב דנה.

דנה יקרה קוראת אותך המון ,ומאוד מתחברת לסבלך. מקוה שמשאלתך להעלם לנו לא תתגשם ...אני אישית רוצה אותך פה בנינו. כל כך הרבה אחולים לבביים שלחת לכולנו ,ולעצמך השארת כה מעט. לא פייר ! למרות הסקפטיות ,מאחלת לך שנה נהדרת ,המון בריאות ,המון שלוה, ובעיקר תקוה לעתיד טוב יותר. תחזיקי מעמד!

נ. אין דבר כזה פייר-בעולם כה אכזר. למרות שמשאלה היא משהו שרוצים שתתגשם,תודה לך על האיחולים לשנה הבאה. וכמה שאני מנסה להחזיק מעמד...וכמובן וכמובן שמאחלת לך את אותו הדבר ויותר תודה דנה.

דנה יקרה קוראת אותך המון ,ומאוד מתחברת לסבלך. מקוה שמשאלתך להעלם לנו לא תתגשם ...אני אישית רוצה אותך פה בנינו. כל כך הרבה אחולים לבביים שלחת לכולנו ,ולעצמך השארת כה מעט. לא פייר ! למרות הסקפטיות ,מאחלת לך שנה נהדרת ,המון בריאות ,המון שלוה, ובעיקר תקוה לעתיד טוב יותר. תחזיקי מעמד!

דנה יקרה קוראת אותך המון ,ומאוד מתחברת לסבלך. מקוה שמשאלתך להעלם לנו לא תתגשם ...אני אישית רוצה אותך פה בנינו. כל כך הרבה אחולים לבביים שלחת לכולנו ,ולעצמך השארת כה מעט. לא פייר ! למרות הסקפטיות ,מאחלת לך שנה נהדרת ,המון בריאות ,המון שלוה, ובעיקר תקוה לעתיד טוב יותר. תחזיקי מעמד!

שנה טובה ד., שנה טובה נ., הלוואי שיהיה קל יותר, אורנה

בני בן 5. נבון, חכם וסקרן מאוד. מתעניין ושואל שאלות. ילד פעיל, חברותי, שמח וחייכן ואהוב על כל מי שמכיר אותו. בעת האחרונה מדבר על מוות. אם שואל שאלות - אנחנו כמובן עונים ומסבירים (הסברים שמתאימים לגיל). אבל בנוסף לשאלות, מידי פעם, הוא "זורק" משפטים כמו "אני רוצה למות" או "אני מאחל לי לשנה החדשה שאני אמות". מהמשפטים האלה אנחנו מתעלמים, אך השאלה היא אם זה "נורמלי", האם התגובה שלנו "נכונה", ואם צריך בכלל לעשות משהו בעניין. תודה רבה ושנה טובה ומאושרת

מתעלמים??? אולי הילד מנסה להגיד לכם משהו??? אולי חסר לו משהו בעולמו הרגשי??? אתה חושב שאם אתה היית אומר למישהו שקצת בהחייך והוא היה מתעלם, היית מרגיש נוח מזה??? היית מרגיש שלמישהו הזה אכפת ממך??? ילד זה בנאדם קטן בוא נתחיל מזה.....

שלום בובל, התעניינות במוות אופיינית לגיל הילדות (ואילך...), והיא אינה בהכרח מעידה על חרדה. טוב שאתם מדברים על ילדיכם בכנות, זהו הדבר החשוב ביותר שנוכל ללמד את ילדינו - לחיות עם תחושות קשות ומורכבות, לא להימנע מהן ולא לברוח מהן. לצד זאת, אני ממליצה לא להתעלם מהמשפטים המתייחסים למוות שלו. אני מניחה שהוא חש דאגה מיוחדת סביב מותו שלו, ושהוא בודק את תגובתכם ומנסה ללמוד ממנה עד כמה דאגתו 'מוצדקת'. נסו למצוא דרך להתייחס לדאגה המיוחדת הזו, משהו כמו: המוות שלך מטריד אותך, ולכן אתה מאחל לעצמך למות בשנה הבאה. אבל אנחנו המבוגרים עושים כל מה שאנחנו יכולים כדי שלא תמות בשנה הבאה, אלא רק כשתהיה זקן מאוד...". אפשר להגיד משהו כזה ולהניח, לא בהכרח להמשיך להתעסק עם הדברים, אבל הם לבטח יחלחלו. בברכה, אורנה

למה לא פשוט לשאול את הילד למה הוא אומר את זה, במקום להכניס לו רעיונות?? אולי הוא לא תופס מוות כמו המבוגרים?? אולי הוא חושב שזה משהו טוב?? אולי הוא כן נחשף בסביבתו הקרובה למוות של אנשים צעירים?? האם תשובה בנוסח "לך זה לא יקרה עד שתהיה זקן" תניח את דעתו???

נתקלתי בשאלתך גם בפורום פסיכיאטריה מבינה את דאגתך לבנך בן החמש אבל האם אתה באמת שוקל לתת לו תרופות אנטי דכאוניות ולתייג אותו בגיל 5 כחולה נפש?? למה, לא יותר פשוט להתמודד עם רגש של ילד בן חמש???

שלום רב, אני מאיזור ת"א ואני רוצה את עזרתכם. אני נשואה מזה 5 שנים באושר אך ישנה בעיה שאנחנו מעוניינים לטפל בה (לא הכל מושלם). לבעלי יש התקפי כעס שקורים ליד הילדים וזה דיי מלחיץ ומפריע. דבר זה מלווה בצעקות עליי על ידם. לאחר שאנו מתפייסים הוא מבין את הבעייה ומאוד מצטער שזה קרה וטוען שזה מחוסר שליטה. ברצוננו לטפל בבעיה על"מ שהמריבות בינינו יהיו יותר שקטות ורגועות. האם יש המלצות למטפלים מסוג זה באזור ת"א? (בעבר היינו בטיפול זוגי עמ"נ לפתור את הבעייה אך זה לא פתר את בעיית ההתפרצויות) תודה על העזרה שירה

שלום שירה, באופן כללי, כל פסיכולוג שבן-זוגך ירגיש רצון לעבוד איתו באופן מעמיק על קשייו יוכל לעזור. אני הייתי שוקלת מטפל קוגניטיבי-התנהגותי, שיוכל להציע גם דרכי התמודדות פרקטיות בקשיי הוויסות העצמי. בברכה, אורנה

שלום, אני יכול לסייע במציאת מטפל קוגנטיבי התנהגותי. ליאור

שלום, יש לי דילמה שאני רוצה להתייעץ לגביה. אני בן 24 , לא עשיתי שירות מלא ,בדיעבד היום אני מבין שזה נבע מחוסר בגרות,פינוק...באותו גיל , שלא נבע בגלל הצבא אלא פשוט כי זה מי שהייתי. מאז שהשתחררתי ,ממש באופן מידי האישיות וצורת המחשבה שלי השתנו באופן מאוד דרסטי(לחיוב). אני עבדתי במשך שלוש שנים במקום עבודה מאוד רציני עם הרבה מאוד אחריות(הייתי אחראי משמרת) והתפטרתי לרגל תחילת לימודים כי היה לי חשוב מאוד להשקיע בלימודים,וחסכתי מספיק כסף במהלך העבודה כדי לאפשר לי לא לעבוד במהלך הלימודים. עכשיו סיימתי את השנה הראשונה באונ' ונודע לי משהו לפני מס' חודשים: הקדמה-מאז שהתשחררתי אני חושב הרבה על העובדה שלא סיימתי את שירותי לא בגלל פחד ממה שאנשים חושבים על זה או מציאת מקום עבודה(אפילו שאי אפשר להתעלם מנושאים האלה),אלה בגלל שאני כן חושב שזה דבר מאוד חשוב לתרום למדינה ואני יודע שלא התסדרתי בצבא בגללי ולא בגלל הצבא , ובגדול אפשר להגיד שזה לא מתיישב עם מי שאני היום והמצפון שלי מפריע לי מאוד בגלל העובדה שלא סיימתי את השירות. מה שנודע לי הוא - שיש אפשרות בגילי להתגייס לתקופה של שנה , שנה וחצי כאשר באופן מידי משובצים באיזו יחידה בתפקיד כללי כלשהו שלא מצריך קורס(בדקתי האם יש אפשרות למלא תפקיד משמעותי,רציני אולי בתחום שאני לומד ,אבל בגלל זמן השירות הקצר הצבא לא "מבזבז" זמן על קורסים),ולאחר השיחרור (שיחרור עקב סיום תקופת שירות) מתברגים במערך המילואים. כמובן שהתפקיד לא יותר מדי מלהיב אבל אין לי בעיה להתמודד עם כל דבר. הדילמה שלי היא האם כדי לי לעשות הפסקה של 2-3 סימסטרים בשביל לעשות משהו שהוא באמת חשוב לי אבל יש איתו גם כמה בעיות מאחר וזה גם כרוך בהפסקה זמנית של התואר (זה לא יפגע בי לאחר מכן כאשר אני ישוב ללימודים),ובנוסף עכשיו התחלתי לחפש עבודה בתחום שאותו אני לומד שזה משהו שאני מאוד אוהב וממש רוצה כבר להתחיל לעסוק בו. בנוסף נודע לי על האפש' הזאת לפני מס' חודשים ואז החלטתי שאני באמת ילך על המהלך הזה בסוף שנת הלימודים ובסוף בגלל הסיבות שציינתי החלטתי לוותר אבל עכשיו שוב עולות לי המחשבות לעשות את זה(והמצפון שלי מציק יותר על זה שלא סיימתי את השירות) מה שלפי דעתי מראה על כך שלהתגייס יותר חשוב מהסיבות שלא להתגייס. אני רוצה לציין שאין לי אפשר' להתגייס לאחר התואר מאחר ונאמר לי שעושים בעיות למי שמעוניין בכך לאחר גיל 26. אשמח לחוות דעת, תודה מראש.

לדעתי הבעיה שאתה מתחבט בה ,לא כל כך קשורה לתחום הפסכולוגיה . אבל יתכן גם שאני טועה . בהצלחה.

שלום רועי, אתה מתאר התלבטות מורכבת. מחד, אתה מאמין שאם תחזור לצבא תיצור 'תיקון' ותזכה לחוויה עצמית שלמה יותר. מאידך, הדברים אינם בטוחים, ויתכן שהתקדמותך באזרחות תיפגע. אני חושבת שזוהי התלבטות מעמיקה מכדי לתת לה מענה מספק בפורום אינטרנטי, ולכן אני רוצה להציע לך להגדיר מספר מסויים של פגישות התייעצות עם פסיכולוג קליני סביב נושא זה. בייעוץ תוכל לבחון את חווית התיקון והשלמות שאתה שואף אליה. אני מאמינה שזהו נושא חשוב לבירור בטיפול. בהצלחה, בכל דרך בה תבחר, אורנה

קודם כל תודה על התשובה. יש לי קצת בעיה לממש את מה שהצעת בגלל מגבלות זמן,נירשמתי לאונ' וביטול קורסים וקבלת החזר כספי זה אפשרי עד לכמה ימים לאחר תחילת הלימודים שזה אומר שתוך חודש וחצי אני צריך תשובה סופית מהצבא(אם אני יחליט להתגייס)אם הם רוצים להחזיר אותי או לא וזה אומר שאני צריך כבר עכשיו להתחיל בתהליך של פניה לצבא. רציתי לדעת אולי את יכולה לחדד לי את המחשבות ולהגיד לי במה כדי לי להתמקד כדי להגיע להחלטה? אני רוצה לציין שאיך שאני חושב על זה(ואולי זאת מחשבה מוטעת),זה אומנם ויתור על מס' דברים שכן אני אוהב אותם והם חשובים לי אבל מצד שני אני עדיין צעיר וזה "רק" לשנה ,שנה וחצי ולפי דעתי התמורה שהיא בדיוק מה שתארת היא הרבה יותר גדולה וחשובה,וגם זה מן סוג של אתגר ולהראות לעצמי שאני מסוגל להתמודד עם משהו שניכשלתי בו בעבר. בנוסף זה נושא שלא מפסיק להטריד אותי(לא שזה מדכא אותי או משהו פשוט מכעיס אותי מי שהייתי והבחירות שבחרתי) ואפילו על בסיס יומי ולפי דעתי אני צריך כבר להכריע לכאן או לכאן,או להיות שלם עם עצמי או לעשות משהו בנידון. גם בנוסף ניסיתי להתקבל למקום עבודה מסויים(תחום ההייטק) ועברתי את שלב הראיון המקצועי+האישי ואז הודיעו לי שהחליטו לסיים את המשך ההתקשרות ולא אמרו לי באופן ישיר שזאת הסיבה אלא שהמנהל מחלקה בסוף לא מעוניין שאני יעבוד אצלו שזה דבר מאוד חריג לאחר שראשי הצוותים והמראיינים האישיים העבירו אותי,וזה אומנם כמו שאמרתי לא השיקול המרכזי אבל זה גם שיקול כי זאת היתה משרה שרציתי אותה וזה מכעיס קצת ששפטו אותי היום על סמך הבן אדם שהייתי פעם. אשמח אם תגידי לי את דעתך ותעזרי לי להגיע להחלטה גם אם זה לא התנאים של מפגש אישי מול פסיכולוג(ניסיתי לפרט ב 2 ההודעות את כל השיקולים והמחשבות שלי) תודה מראש ושנה טובה, רועי

היי לפני שנה בערך חבר שלי אמר לי שלפעמים יש לי מבטים חודרנים כהילו כועסים כמו מבט של אדם מופתע........אני אדם פחדן ולקחתי את זה ללב......מאז יש לי אובססיה שבאה והולכת ואני רוב הזמן לא מרגיש נוח.....ואני חושב שמשהו לא בסדר אצלי......שאני בחברת אנשים או אפילו חבר אחד אני בחרדה שאולי אני נועץ מבט או משהו אצלי לא בסדר.....זה הפף למטרד.......יש לי עוד אובססיה כבר כמה שנים פחד מעיוורון(זה מפחיד להיות עיוור)כתוצאה משני האובססיות אני מרגיש כהילו שאני מאמץ את העיניים.....ואני פוחד שכל הדברים הללו יגרמו לנזק בראיה או לעיוורון......האם כל זה פסיכולוגי והנזק לא מתקבל על הדעת האם יכול להיות נזק בעיניים ואפילו עיוורון מי מצב פסיכולוגי כמו שתיארתי שאני עובר???......תודה מראש זוהר מקווה שתעזרו לי.

שלום זוהר, על בסיס המידע המועט שיש בידי, אני נוטה לחשוב שהבעיה ממנה אתה סובל היא פסיכולוגית ולא רפואית. על-מנת לשלול בעיה רפואית, פנה קודם כל לבדיקה אצל רופא העיניים, ואחר-כך לפסיכולוג קליני שיוכל להעריך את ההיבטים החברתיים והאובססיביים של חרדותיך. בברכה, אורנה

היי אני נשואה שנה בעלי בן35 אני 22 אני דתייה והתחתנו מרצון כרגע לבעלי יש קצת קשיים בעבודה גם אביו חולה אך מאז החתונה התנהגותו המינית מאוד מדאיגה אותי דבר ראשון הוא רצה שנעשה מין אנאלי כבר בלילה הראשון עד עכשי כל פעם שאנו שוכבים מבקש זאת.ולצערי כן שכנע אותי פעמיים או שלוש והוא ממש נהנה מזה (אני עם יסורי מצפון) ידוע לי שהיו לו חברות לפניי אך זה לא כל כך מונע ממני מלחשוב שהוא אולי הומו.....הוא לא מחבק אותי לא מנשק אותי בפה בקושי סקס פעם בחודש.....ועוד טען בתחילת נישואים שירדוף אחרי תמיד. גםן בסקס אני יכולה לספור על יד אחת כמה פעמים הוא היה מתלהב בשאר פעמים אפשר להגיד שהוא די מתמזג עם המיטה ורוצה שאני אהיה למעלה או ארד לו ולא משמיע כמעט קולות הנאה. לא שמעתי מאף אחד שהוא הומו וגם לפעמים אנו רואים סרטים כחולים בהם מופיעות בחורות עירומות האם הוא הומו? איך יודעים??

קצת חיטטתי לו בפלאפון וראיתי שחבר שלו שאיתו יש לו כימיה ממש קורא לו בשם חיבה זין אבל הדיבור בינהם די רגיל ללא רמזים מיניים אחרים.בנוסף בעלי טוען שהוא לא שוכב איתי בגלל המחים עכשיו בחייו ושסקס צריך לעשות בראש רגוע...לפעמים אומר שזה בגלל האופי שלי (אבל הוא מתלונן על שטויות כמו שאני קנה דברים שלא צריך לבית מדובר בדברים קטנים....שאני לא מטפחת את עצמי בשבילו אבל הכוונה להתגנדר ממש כי אני לא מרושלת במראי סך הכל וכו... וכו...)

שלום יעל, את מתארת הבדלים בדחף המיני ובנטייה לפעילויות מיניות מסוימות. הבדלים כאלה בין בני הזוג בהחלט יכולים להתקיים בזוגיות תקינה, וחשוב לטפל בהם בפני עצמם, מבלי לייחס אותם באופן מיידי לנטייה המינית. אני מציעה לפנות לייעוץ סקסולוגי, ולבחון שם אפשרויות לשיפור התקשורת המינית ביניכם. בברכה, אורנה

היי אני התחתנתי לפני שנה עברתי לכפר של בעלי שאני לא מכירה בו אף אחד לצערי יש מתחים ביני ובעלי בגלל הבדלי השקפות עולם ואופי וגם בבית ההורים היו המון מתחים כגון מחלה נפשית של האם שאיתו אני התמודדתי בעיקר והצקות והתעללויות בבית הספר.מאז החתונה בעיקר כשאני בבית עם בעלי אני בדכאון בדרך כלל עם פרצוף חמוץ בוכה הרבה וכשבעלי רואה אותי ככה הוא שואל למה אני בוכה ולא תמיד יש לי תשובה (אני בשנות העשרים המוקדמות לחיי) גם בעלי לא יודע לתמוך בי ויש לו מספיק קשיים ואני בהחלט לא רוצה להמאיס עצמי עליו ושיצטער שהתחתן איתי....אני לומדת לתואר ראשון ובתקופת למודים גרה אצל הוריי...אך כשאני עם בעלי בבית אני תמיד תמיד בוכה ומיואשת.....הוא טוען שאין לי ביטחון עצמי ובאמת נור קשה לי להכיר אנשים חדשים אני יודעת שזה נשמע ילדותי שאני בוכה הרבה אבל פשוט הייאוש והדכאון משתלטים עליי אני רואה פסיכולוגית פעם בשבוע אני קצת נרגעת אחרי פגישה איתה אבל בגדול מצבי הנפשי לא משהו. מה עושים.....? רוצה לשמוח בשביל עצמי ובעלי ??.

שלום מריאן, אנחנו מלווים אותך בפורום מעת לעת, ואני מבינה שהקשיים בזוגיות אינם חולפים. טוב שאת נעזרת בטיפול פסיכולוגי. כדאי להתייעץ עם הפסיכולוגית בנוגע לאפשרויות נוספות, כמו הגברת תדירות הפגישות לפעמיים בשבוע, והתייעצות פסיכיאטרית. אני שולחת לך מכאן תקווה לשנה טובה ולהקלה, אורנה

איזה שנה או אפילו איזה לילה בדיוק ? לילה של סבל וכאב?! או שנה של בכה על משעבר ?!

אני ניסיתי להתאבד כמה פעמים ולצערי או לטובתי לא הצלחתי ,לא יודעת למה , אולי התכנון לא נכון ?! אולי עדיין נשאר סבל לסבול ?! אולי... ואולי ...???!!!? גם כן ,אני פשוט עדיין חושבת ומדמיינת את עצמי מתאבדת , מרגישה שהמוות רודף אותי בכל מקום – לא מפחדת מהמוות עצמו אלה מחפשת אותו בכל מקום אפשרי ובאיזה זמן- העיקר לשים קץ "לחיים" , אלא החיים מה הם שווים ??? מה ערכם ? בשביל מה לחיות ? -*- אז כך , לפני כשלוש שנים היה הניסיון הראשון בהתאבדות : הלכתי לשכנה שלי כדי לקחת ממנה אופטלגין אבל הכוונה שלי "לקחת" כדורים אחרים ( אני לא זוכרת את שמם אבל מה שהבנתי שאם השכנה תשכח לקחת כדור אחד היא תצא בכבישים בקיצור תשתגע ) ולכן בלעתי ארבעה כדורים ואחרי כמה דקות התעלפתי עם בעיות בנשימה , לחץ דם ירד ... בקיצור אושפזתי בטיפול נמרץ כמה ימים ואח"כ בכירורגיה - בהתחלה חשבו הרופאים שנסיתי להתאבד אבל אני שוללתי את זה ואמרתי שאני לקחתי רק שני כדורים נגד כאבים , הם הזמינו פסיכיאטר שאמר שכנראה היא צודקת ואין שום בעיה או מחשבה להתאבדות . -*- ונסיון אחר זה היה אחרי הנסיון הראשון בכמה חודשים , חשבתי על תאונת דרכים קטלנית ביום גשום (לפחות שלא יגידו שהתאבדתי) בקיצור נסעתי ישר במקום לעשות סיבוב חד ואז הנה אני בתוך האוטו שלי מתגלגלים יחד יותר מעשרה מטרים , ולמרות כל זה יצאתי מזה בשלום ובחקירה התאונה נגרמה בגלל מזג אוויר וכביש רטוב ... והרבה הרבה ניסיונות שניסיתי ועד עכשיו לא הצלחתי .ואפילו לא מיואשת מזה מחפשת ומחפשת דרכים שונות ואולי אצליח בזה !!! אוקי , אז כך , אני יודעת שההמלצה שלך תהיה שצריך לפגוש פסיכיאטר בדחיפות או אפילו נראה לי שצריך אישפוז מידי ופגישות עם מומחיים ולספר להם את האמת ולקחת תרופות ו- ... וו-... , בזה אתה צודק , אבל אני לא יכולה לעמוד בזה , תאמין לי שאני מעדיפה למות ולא להיות שם ולא לקחת שום תרופה – ולפעמים אני כן חושבת על זה ואזזזזז אני מתעצבנת ומזרזת את המחשבות להתאבדות . וחוץ מזה אני פגשתי לא מעט פסיכיאטריים ופסיכולוגים במחלקה ( כמעט כל אישפוז בבה"ח הרופאים מזמינים פסיכיאטר – כי שם אני נמצאת בדיכאון , חדר רוב הזמן חשוך , מעט דיבור , לא אוכלת , לא זזה מהמטה ,לא משטפת פעולה עם הצוות , ... וכשנפגשת עם הפסיכיאטר הכל משתנה , הכל ההפך ממה שעושה – שוחחת איתו ומחייכת וכולי תקווה ואימון באולהים , אופטימית , כמה אני נותנת ערך לחיים והמחלה שלי היא תקופה קצרה ותעבור , ... בקיצור שקרים וזיוף עד אין סוף . אז בו אסכם את זה כך : איך הפסיכיאטרים לא מזהים אם בנהאדם שיושב ומדבר איתם לא משקר למרות שהוא כן נמצא בדיכאון ובמצוקה ? מה קצת שקר וחיוך מוחקים הכל !!! אני לצערי אושפזתי בכמה מחלקות שונות ואפילו ב"ח שונים , וכן נפגשתי עם פסיכיאטרים , אבל כולם כתבו בדוחות שהחולה נורמלית לחלוטין , בחורה סבלינית , חזקה , אופטימית , היא לומדת באונ' , מוצלחת בחיים , ... וגם כן היה כתוב שהיא לא נראה לי שהיא סובלת מדיכאון או חרדה , דווקה היא מודעת למצבה ומתמודדת עם זה ... אז יש משהו שאני יכולה לעשות בקשר למצבי הקריטי ? או עדיף לחפש דרך נוספת לחיים שלי ? ותודה מראש

האם את מאמינה בחיים שלאחר המוות כגון גיהנום וגן עדן? את באמת מאמינה שיש אנשים שנולדו יפים ועשירים יותר ואנשים מכוערים וענים וזה הצדק שיש בעולם?אין תמורה למעשים טובים ומעשי עוול שאנשים עושים??

רק שאלה קטנה לינדה: איך זה קשור???

שלום לך, את אומרת שניסית להתאבד לראשונה לפני שלוש שנים. אבל לא ברור מה הוביל אותך לזה אז. את גם מדברת על אשפוזים שונים במחלקות בשל מחלה, ואני תוהה האם יש קשר בין השניים. בכל מקרה נראה שאת יודעת מה את צריכה, שאת צריכה עזרה, אבל את גם מאוד חוששת ממנה. חוששת להיות מאושפזת לקחת כדורים. אולי בגלל הפחד לאבד שליטה על עצמך, אולי מסיבות אחרות. בכל מקרה חשוב לך מאוד שיצליחו לראות את הכאב שלך, גם כשאת מסתירה. כאילו את אומרת לא באמת אכפת להם אם הם לא רואים מתחת למסכת השמחה. יכול להיות שלפעמים זה נכון, אבל אולי גם את מצליחה להסתיר את זה יותר מדי טוב, והשאלה היא למה להסתיר כל כך? את צודקת, חוות דעתי המקצועית היא שתפגשי איש מקצוע לטיפול, אבל הפעם ממקום האומר שקשה לו. מאותו רגע ייתכן ותשובי ללבוש את המסכה לפעמים. והמטפל לא ימנע את זה ממך, אלא יאפשר לך בזמנך ועם התקדמות הטיפול להרגיש בטוחה יותר ולחשוף יותר ויותר מעצמך. גם אם הוא יעודד אותך להשתמש בתרופות, עדיין זה יהיה נתון לשיקול דעתך. אבל, ואת זה חשוב לי לומר, תרופות לא גורמות לאובדן שליטה, הן לא גורמות לשיפור חד במצב הרוח, אבל הן כן מקילות על הכאב ומאפשרות עבודה טיפולית יעילה יותר. דרור

בהתחלה תודה על תשובתך המהירה , באמת זה מה שצפיתי ממך פחות או יותר , אבל האם אתה חושב שאני כןיכולה לעמוד בזה ? האם יש אומץ להוצי מפי מילה אחת על זה,לא משנה למי (אבל לא נורא לי) ? ניסיתי הרבה אבל לא הצלחתי! תמיד יש משהו שעוצר אותי ומיד נדלק אור ירוק לשקר . אני יודעת שאין לי בעיה לשוחח עם אדם מסוים(מכירה או לא מכירה אותו) שעות ארוכות על כל דבר לא משנה מה אבל לא על עצמי , ואם אני אדבר על עצמי אז מיד אשקר . ובכל אופן , לא נורה אני יודעת שנסית לעזור ... החיים כך, לא !!! ומיכיוון שאתה תוהה שאם יש קשר בין האישפוזים הרבים ובין מצבי , אז התשובה היא כך: לפעמים כן ולפעמים לא ,ז"א פעם עברתי ניתוח לריסוק אבנים על הכליה ופעם דלקת תוספתן אבל גם כן פעם שבכתי שמן רותח על גופי העליון ... אז לא נורה , ותודה

אובדנית יקרה סליחה שאני מכנה אותך כך, אבל זה מה שעולה מתאורך מצד אחד את מתפקדת, לומדת, פעילה, אבל הכל מסכה, לטענתך את מזדהה רק עם הדכאונית שבך, ואת מדברת רק בשמה מה יש ל"אחרת" לומר??? האם היא באמת רק מסיכה??? האם לא ייתכן שאת רוב הזמן כן שמחה ולא רק מעמידה פנים, אלא שמחשבות הריקנות והחוסר טעם משתלטות??? למה את חוששת מטיפול?? האם זה פחד מחשיפה אישית?? האם זה חוסר אמון??? למה את מצפה מהמטפל, אם את בכלל רוצה טיפול. אולי אם יש בך את הכוחות לתפקד היטב גם בדיכאון יש לך גם כוחות לצאת מהבלבול??? שנה טובה!!!

המטפלת שלי היא מתמחה, האם זה נופל בהרבה במקצועיות מפסיכולוג קליני מומחה? עד כמה עדיף פסיכולוג קליני מומחה על מישהי שעדיין בהמחות? מה פערי המקצועיות והידע?

היי אביתר, אני מאמינה שזה בעיקר תלוי במטפלת ואולי גם במצבך. מטפלים בהתמחות יכולים להיות פחות מנוסים, אבל חדורי מוטיבציה וצמאים ללמידה, לעומת מטפלים ותיקים ומנוסים שיכולים להיות גם שחוקים... מטפלים ויתיקים הם מנסוים יותר, אבל זה לא בהכרח אומר שהם טובים יותר. אם אתה כבר נמצא בטיפול אני חושבת שכדאי לתת לזה זמן ולבדוק איך זה מרגיש לך. בהצלחה רשת

אביתר שלום, מתמחה היא פסיכולוגית בשלבי הכשרה מתקדמים. היא מלווה במסגרת הדרכה מקיפה ואינטנסיבית, כך שיש לה ידע רב והכשרה. כמובן שגם לניסיון יש משקל שאי אפשר לפסול אותו. אבל השאלה היא כיצד אתה מרגיש בטיפול, איזה סוג של קשר נוצר ביניכם. האם אתה מרגיש אותה בטוחה במקום שלה. אם התשובה היא כן, הרי שזו התשובה שצריכה לעניין אותך. בהצלחה, דרור

אני בטיפול כבר שנה , המטפלת שלי בחורה מקסימה נחמדה ואמפטית בזמן הפגישות , אבל מאוד קשה לי להיפתח אליה , אני ממש בספק כבר שהיא תוכל לעזור לי לפתור את הבעיות שבגללן הגעתי לטיפול , מאוד מטרידה אותי העובדה שהיא יודעת שקשה לי לדבר , ואז פתאום שאני מגייסת כוחות ומצליחה להגיד משהו בדיוק ניגמר הזמן ולא חורגים בדקה מהלו"ז , אני מבינה את הגבולות בטיפול אני לא מעיזה להתקשר או ליצור איתה קשר בין הפגישות גם אם יש לי צורך בכך , זה מטריד אותי שגם היא יודעת שבועיים שלושה לא ניפגש מסיבות טכניות היא תסגור את זה ככה שאני עם החצי משפט שאמרתי ..ואני נישארת עם התחושה הנוראית הזאת איתי , איך אפשר לסמוך על מישהו שאתה יודע שאתה העבודה שלו , מאוד הייתי רוצה להיפתח אליה יותר אבל אני צריכה איזשהו פידבק קטן שאכפת לה (ולא שהיא חושבת טוב עוד שתי ניגמר הזמן ..).. אני שוקלת לעזוב , אבל ניקשרתי ופתחתי שם תלות .. ואני לא יודעת אך אני אתמודד עם זה ..מה עושים במצב שכזה?

שלום לך, את אומרת שהמטפלת שלך היא מטפלת טובה בזמן הפגישות, אבל את לא בטוחה שבאמת אכפת לה ממך. שאת לא רק עבודה בשבילה. ונשמע לי שהיית רוצה שזו בכלל לא תהיה העבודה שלה, כדי שתוכלי להיפתח בפניה. אני מבין את הקושי להיפתח, אבל אולי שווה לבדוק מדווע את מצליחה לדבר ממש לקראת סיום הפגישה. מה קורה שם? האם יש שם בדיקה האם היא תישאר איתך? האם יש שם רצון לא להישאר בחדר אחרי שהדברים נאמרים? אני לא יודע אבל שווה לדבר על זה. בכל מקרה את היית רוצה הוכחות לכך שאכפת לה ממך, אני מקווה שתוכלי למצוא את ההוכחות לכך בתוך המסגרת שניתנה לך ולא רק על ידי פריצת המסגרת. למשל אם תצליחי להרגיש שהיא זוכרת דברים שדיברת עליהם. או בכל דרך אחרת, זה צריך להיות גם מאמץ שלה אבל גם שלך. דרור

גב' פרידה שלום רב ! הנני בן 29, רווק, יש לי גמגום קל ולפעמים חוסר ביטחון עצמי בדיבור אשר בעקבותיו יש גמגום. הנני אמור לעשות הרצאה בתקפוה הקרובה בפני הכיתה במשך כ- 20 דקות, וזה לפי בקשת החונך כי לכל אחד חייב לעשות את ההרצאה, והודעתי לו שאני מגמגם, אבל אני חושב על זה כל הזמן מפני הבושה מזה. מה אתה יכול לייעץ לי במקרה הנ"ל, ליטול תרופה להרגעה ו/או לפני שמתחיל בהרצאה להגיד לאנשים בכיתה שאני מגמגם וכו' ... . אם יש לך עצה אחרת אשמח מאד לשמוע על זה. ותודה מראש.

מוני שלום, אני מניח שהמטרה של החונך היא שהחשיפה מול מצב מלחיץ תעזור לך להתמודד מול מצבים כאלו. אני יודע עד כה זה מלחיץ ולא קל, וכן, האפשרויות שאתה מעלה הן יעילות, אם כי בשלב ראשון הייתי ממליץ להמנע מכדור הרגעה. וזאת כדי שלא תייחס את ההצלחה שלך בהתמודדות לכדור. נסה לראות בזה הזדמנות, להעביר דעה למרות המגבלה שלך. ולזכור שהרבה פעמים מה שמפריע לנו לא מפריע לאחרים כמו שאנו חושבים. לסיום, אני חושב שהתוחושות שלך כלפי עצמך אינן חיוביות מעבר למגבלה ומעבר ללחץ, ואני מציע שתנסה לפנות לקבלת עזרה, כי ייתכן וזה משפיע עליך גם בעוד תחומים בחיים. דרור

אני מתגעגעת למטפלת...אני רוצה להגיד לה כל כך הרבה... ויש לי עדיין אפשרות לחזור...אבל להיות בטיפול דורש ממני המון כוחות ,לדבר על הדברים הכואבים, לדבר על הכל,להסיר מסיכות-אחרת הטיפול לא יעזור אם אסתתר מאחוריהן,לא? ואני לא רוצה להסיר מסיכות,הן מגינות עליי,טוב לי איתן, והיא לא תעמוד בזה....היא אולי תדאג,או שיכאב לה... אני מתגעגעת אליה...וזה כואב להרגיש.להיקשר.לאהוב.ואני לא נקשרת.אין בי רגש.רק כאב וחושך. לא ניקשרתי לא יכולה להגיד שאני אוהבת אותה.או צריכה אותה. אני לא צריכה אף אחד!! אני יכולה הכל לבד.... אבל אני שונאת את הלבד....את הפחד הזה...והוא מוכר כל כך ועוטף כל כך.לא יכולה לבד אבל אני כן לבד.אין לי שליטה על זה. או שיש לי ...פתאום לכל הלבד הזה יש סיבה,ויותר מסיבה,יש אחריות והאחריות היא שלי ורק שלי.ואני לא יודעת מה עושים עם זה. הכל חשוך.הכל הכל הכל הכל הכל הכל,כבר אין דמעות .רק חושך.רק...קשה לי לבטא במילים את ההרגשה,כי אני כבר לא בנאדם שמרגיש.אין בי כלום עכשיו.

חן שלום, אני מבין את הפחד שלך מהסרת המסיכות שמגינות עלייך. אבל מטרת הטיפול היא לא הסרת מסיכות, אלא הגמשת הצורך ללבוש אותן כל הזמן בכל מצב מבלי שיש שליטה על כך. אני שומע אותך אומרת שאין לך רגש, שאת יכולה לבד ולא רוצה לבד. והמפגש הטיפולי אכן נוגע בנקודות הללו, אבל הוא עושה את זה באופן הדרגתי, בהתאם לכוחות שלך, למסוגלות שלך. ובסופו של דבר תוכלי להרגיש כלפיה יותר ויותר, ולבטוח בה שלא תנטוש אותך. המלצתי היא לחזור לטיפול. לא בכל מחיר ולא אם את מרגישה שעכשיו זה לא נכון לך אבל כן לחזור בשלב כלשהו. ועדיף מוקדם ממאוחר. דרור

שלום, אני נמצאת בטיפול כבר שנה וחצי ויש דברים שאני מרגישה פער גדול מול המטפלת שלי. אני לסבית וחיה בזוגיות עם אישה. המטפלת שלי מתיחסת לזה מאד בטבעיות ואין עם זה בעיה. אבל יש דברים שקשורים לעצם זה שאני לסבית, דברים שקיימים בקהילה הלסבית שאני מרגישה שהמטפלת שלי לא מבינה בהם, מופתעת מהם בכל פעם מחדש (לפעמים היא ממש מרימה גבה) ולפעמים אני ממש מרגישה שאני צריכה ללמד אותה דברים. אני מרגישה שיש לה תפיסה שמרנית ויש דברים שאני מרגישה לא נוח להעלות בפניה בגלל זה. בזמן האחרון מעסיקות אותי שאלות שקשורות בזהות המינית שלי, בדרך שבה אני מרגישה ביחסים אינטימיים, בפנטזיות שלי וכו'. אני יודעת מחברות שלי (גם הן לסביות) שאלה דברים שקיימים גם אצלהן אבל אני חוששת מהתגובה של המטפלת שלי אם אני אספר לה. גם ככה זה נושא שמביך אותי מאד לדבר עליו - בכל זאת זה משהו מאד אינטימי. אני מתלבטת אם להחליף מטפלת ולפנות לטיפול אצל מישהי שמכירה יותר את הקהילה הלסבית ואת האיפיונים אצלה. אשמח לשמוע מה דעת האנשים פה וגם את דעתו של דרור תודה

תמר שלום, את שואלת שאלה בכלל לא פשוטה, שאלה שניתן לשאול אותה על מגוון תחומים. שהמשותף להם הוא האם המטפל חייב לחיות בדרך מסויימת/ לעבור אירוע מסויים, בכדי שיוכל להבין את המטופל ולטפל בו. אני מניח שיש תשובות לכאן ולכאן. דעתי האישית היא שברוב המקרים, אין משמעות אמיתית לכך. החשיבות היא האם הוא מקצועי מספיק ויודע לעבוד עם מה שעולה. למשל מה שאת מתארת, לא במפורש, אבל במרומז את אומרת שיש לך פנטזיות לא על נשים. זה מפחיד אותך ואת חושששת להעלות את זה בפניה. אולי מתוך תחושה שלך שהיא תראה בכך סימן שאת נמשכת לגברים ותעודד אותך לכך. חשש שכזה יכול להיות מאוד מובן אבל הוא יכול להיות גם טיפולי במפגש מולה. את יכולה לדבר איתה על אי הנוחות שלך, על השמרנות שלה, אולי אפילו על התחושה שהיא רוצה ממך משהו, ולנסות להבין האם ואיך זה יכול לעזור לך להתמודד עם מצבים ודמויות דומות בחייך. דרור

אם הייתם יכולים לתאר את המטפל האידיאלי עבורכם ללא קשר למה אפשרי, לגבולות וכדומה. אילו תכונות , אפיונים, התייחסויות הייתם רוצים לראות במטפל שלכם?

המטפל האידיאלי הוא אדם רגיש קשוב לצרכים ולפחדים שלנו, תומך, לא שיפוטי שידע איפה לגעת ומתי, שלא פוחד לחרוג מגבולות הזמן כשצריך להחזיק אותנו עוד קצת, שידע מתי אנו על סף התהום ומתי אנו רוצים לקפוץ ממנו, ואז שידע להושיט יד, שלא יפחד להגיד את האמת שלו ושלא יפקפק לעולם באמת שלנו, שיאהב את מה שהוא עושה, שידע להרים טלפון אחרי פגישות קשות כשדברים מאיימים לצאת החוצה. שיהיה בן אדם, שלא יסתתר מאחורי מילים גדולות שיזכור כל מה שחשפנו בפניו, שיאהב את מטופליו שילמד אותם לאהב את עצמם, לדעת שאם הוא אמר שחשוב שידבר על משהו אש שלא ישכח שזה חשוב, שקולו יהיה נעים ומבטיו מנחמים, שידע שטיפול הוא דבר קשה ושהכאב קשה יותר. שירצה שנרגיש טוב אך שידע להבחין מתי זו בריחה ולא טוב אמיתי. שיזכור אירועים קשים וישמח על אירועים טובים, שיעזור לנו להימנע מטעויות ושלא יתן לאף אחד לפגוע בנו. שיחבק בנוכחותו ולא יאיים בקרבתו. שיהיה הקשר מיטיב ויפה, אבהי ומטפח שלא יעכב פשוט שיאפשר לצמוח. שיגיד שנה טובה ויתכוון לכך בכל ליבו פשוט שיהיה...

שלום לכן, שאלה מעניינת ותשובה מעניינת לא פחות. אבל חשבתי להוסיף עוד שאלה באותו תחום, מה צריך לקרות בתוך הקשר בין מטפל למטופל בתוך החדר שיתרום לטיפול? דרור

אני בכלל חושבת שמטפל לא צריך להיות אידאלי... מהטיפול שלי למדתי שאם הקשר הוא טוב אז אפשר לצמוח גם מהפאקים של המטפל. המטפלת שלי מאוד טובה לי, אבל היא לא מושלמת... ואני לא רוצה אותה מושלמת. ומה צריך לקרות בתוך החדר שיוסיף לטיפול? אני חושבת שקודם כל צריכה להיות איזושהי כימיה ראשונית בין המטפל למטופל- משהו שלא ממש אפשר להסביר במילים... צריך שתהיה סבלנות וסובלנות, סקרנות, הרבה אמונה ביכולת הפריחה של המטופל ובקצב שלו, אמון, וזמן, ותנאים, ואומץ, והתמדה, עבודה קשה וגם חדווה בהתפתחות ובשותפות לתהליך אמיתי...

אמפתיה, אמפתיה, אמפתיה ודי חוץ מזה שאני מאמינה שלכל אדם יש כלים ל"טפל" בעצמו, אם יש רצון

שלום לך, נשמע שמשהו מתסכל אותך מאוד. את מוזמנת לחלוק את מה שעובר עלייך פה בפורום. דרור

אז ככה, כבר המון זמן שאין לי "אנרגיות" לעשות דברים, אני מניחה להם ש"יסתדרו" מעצמם. פעם הייתי מוצאת את עצמי, קרוב לזמן בו הייתי צריכה להשלים את המטלות לחוצה- והלחץ הזה דרבן אותי לעשות אותן, אך תמיד הרגשתי תחושה של החמצה ו"מה היה קורה אילו...", מפיקחה לקחים לעתיד, מנסה לעמוד בהם ולא מצליחה- מתייאשת כבר בהתחלה (ולא הצבתי לעצמי מטרות ממש גדולות בהן אני לא יכולה לעמוד), וחוזר חלילה. אני גם מרגישה עייפות- אם כבר אני עושה משהו, זה מעייף אותי לאחר זמן לא רב. כמו כן, תחביבים כגון- ריקוד- אמנם גורמים לי "להחיות" את עצמי לאותו פרק זמן, אך הרבה פחות מבעבר, יש לי פחות "אנרגיות",ובנוסף אני מתעייפת יותר בקלות (יש לציין כי בדיקות רפואיות שללו כי מדובר במשהו פיסי, הכל תקין). מה עושים? איך "מפיחים רוח חיים" שוב?

שכחתי לסיים את המשפט הראשון- פעם הייתי מוצאת את עצמי לחוצה מכך, היום כבר לא. אין לי לחץ שמדרבן אותי (למרות שיש לי המון דברים לעשות, ובכוונה בחצי שנה האחרונה לקחתי על עצמי הרבה דברים, כי ראיתי שכשאני לוקחת מעט/פחות- אני פשוט לא עושה כלום, אז אולי ריבוי המטלות יעזרו לי "להזיז" את עצמי).

שלום לך, בעבר הלחץ הנובע מהזמן ההולך ומתקצר הניע אותך לפעול. היום את לא מצליחה להגיע לאותן רמות של לחץ, לא משנה מה את עושה. את צודקת כשאת אומרת שללא רמה מסויימת של לחץ אי אפשר לעשות שום דבר. השאלה היא מה גורם לך לעייפות הזו, לתחושה ששום דבר לא מספיק חשוב כדי להתאמץ מולו. מה גרם לשינוי. אלו שאלות שצריך לבחון אותן לעומק כדי לדעת מה הסיבה למה שקורה לך ובעיקר כיצד להתמודד עם זה. מהמעט שאת מספרת יש סימנים יש סימנים לדכאון ולאובדן תחושה של טעם, הנאה מהחיים. עצתי היא לנסות לברר את השאלות שהצגתי, עדיף בטיפול ולחפש שם מה יגרום לך להרגיש חיה יותר מזמן קצר. דרור

אני בן 30 ויש לי בעיה. אין לי בטחון עצמי כפי שנדרש בחברה של היום. קשה לי מאוד להתמודד עם אנשים. זה כולל בעבודה כשהבוס מעיר על זה ונמשך בארוחות משפחתיות שאני לא מצליח להוציא הגה מהפה מסתגר בעצמי והופך לחיוור. יש לי הצלחה עם בנות ואני נראה יחסית סביר למרות שיש לי את התסבוכות שאני מכוער והייתי משלם הכל ע"מ להראות אחרת. אני מרגיש שאני חי באיזה תסריט הזוי שרשמתי לעצמי.. אני לא חי ועכשיו שהחורף בדרך אני מרגיש שהפעם אני לא אצא מזה

יוני שלום, מדבריך נשמע לי שאתה סובל בטווח רחב של מצבים בחייך. קשה לך עם אנשים, אני מבין שאתה גם סובל מסוג מסויים של דכאון. והשאלה היא האם אתה הולך לטיפול. לדעתי אם לא, חשוב שתלך. שיהיה שם מישהו בשבילך בתקופות הקשות, ובעיקר כדי שתוכל לשנות את התסריט הקשה שאתה חי בו. דרור

היי אנינשואה שנה בת 25 ובעלי ואנינפרדנו ולא יודעת מה יהיה ההמשך.היחס של בעלי אליי מאז ומתמיד קר רצח (לפני חתונה לא היה סקס אני מסורתית)אנחנו שוכבים בקושי פעם בחודש וגם אז לא מרגישה חשק גדול מצידו או התלהבות.היו כמה מתחים בבית שלא נבעו מהקשר ביננו כי אנו גרים עם הוריו לפני שנפרדנו קצת חשדתי שהוא מדבר באינטרנט עם חברתו לשעבר (שאני לא בטוחה שהיא חברתו בכלל וחיטטתי קצת בחפציו) וגיליתי ששלחה לו משהו באימייל וגם התקשרתי לאימי ואמרתי לה שהוא בוגד בי ומאז הוא ממש כועס. כל החשדות נובעות מהיחס הקר שלו כלפיי הוא גם טוען שזה מוריד לו את החשק בגלל שאני קונה דברים בחנות לפעמים שלא צריך אותם שלא אספר כלום לאימא שלו מה הבעיות שלנו (אבל הבעיה שגם הא בכלל לא יודע לתמוך או אפילו כועס אם רואה אותי עצובה לא רוצה שארכיב משקפים אומר שזה נראה רע שאין לי ביטחון עצמי במקום לנסות לעודד האם שטוות שכאלה יכולים להוריד חשק?? דרך אגב לי אסור להתלונן על כלום ואם אני מתלוננת ישר אומר לי ידעת שכך עיהיה או ממציא תירוצים.וגם אני עושה בשבילו הכל שיהנה בסקס והוא אומר אני גבר אני יודע מה לעשות ולא מסכים לעשות מה שבא לי ואם יש משהו שאני מסרבת בסקס אז הוא אומר שאני שלילית ושאני מורידה לו את החשק. כדאי לחזור אליו או לא?? (אני לא זוכרת יום אחד שהיה לי טוב איתו )והכי קטע שלא התחתנו בשידוך אלא מרצון של שנינו

שלום לך, לאחר שקראתי את דברייך הופתעתי מהשאלה בסיום. היה נשמע לי שאת מדברת על כל הדברים שבגללם הוא לא טוב עבורך, ולא על דבר אחד טוב. לכאורה התשובה ברורה, וברורה גם לך אבל את לא מצליחה להבין מה קורה לך שם. מדוע קשה לך להתמיד בפרידה. אני מניח שזה נוגע במקומות פנימיים מורכבים יותר, למשל מדוע התחתנת דווקא איתו. אבל קשה לדעת מכאן. משום כך גם אין לי עצה ברורה לתת לך. את יודעת שלא טוב לך, השאלה שאת צריכה לבדוק היא מדוע את נשארת עם מישהו שלא טוב עבורך. דרור

עם מי אפשר לדבר פה שמספיק אחראי?

תוכל להיעזר בנו בינתיים

הפסיכולוג פריד שחאדה בן 34 הורשע כי ביצע מעשים מגונים לפני ארבע שנים בילד בן שמונה שלמד בבית הספר בצפון הארץ בו הוא עבד. כך דווח בקול ישראל.

חברה שלי סיפרה לי שהיא שכבה עם בחורה אנחנו ביחד שנה וחצי וככל הידוע לי היא לא נמשכת לבנות היא אמרה שהיא מרגישה שהיא מתאהבת בה ושהיא צריכה זמן לחשוב. אני בן 39 + ילד והיא בת 29 עוד חודש אתם חושבים שבגלל פער הגילאים היא פשוט מחפשת מישהו שיספק אותה יותר? היא מאוד מינית ואני פחות אולי זו הסיבה? האם לעזוב אותה או להתחרות על ליבה מול הבחורה שהיא מאוהבת בה? היא טוענת שהיא מבולבלת איך דבר כזה קורה?

בהחלט הבדלי הגיל מהותיים פה, אך עדיין הסיבה יכולות להיות עמוקות יותר, אולי כדאי שתפנו ליעוץ זוגי אם אתה עדיין אוצה בה. בהצלחה

איתן שלום, ראשית דברים כאלו יכולים לקרות. אני לא בטוח שדווקא נושא הגיל מהותי כאן. ייתכן וגורמים אחרים בקשר גורמים לה לרצות ולחפש משהו אחר, מרגש יותר בחוץ. אתה יכול לנסות ולברר איתה האם משהו חסר לה, כיצד היא רואה את ההמשך. האם זו דרכה לסיים קשר או שהיא באמת מבולבלת. אתה יכול להציע לה לפנות לייעוץ זוגי. אבל אתה גם צריך להתכונן לאפשרות שאין מה לעשות ושהיא מעוניינת להתרחק. דרור

אני בת 28 וחצי יש לי חבר שנתיים, גיליתי לפני שבועיים שאני בהריון אני לא רוצה לספר לחבר שלי כי אני בשלבי החלטה לעזוב אותו מצד שני אני נורא פוחדת מהפלה או להתייעץ עם ההורים הפולנים שלי אני מרגישה מבולבלת. מה כדאי לעשות?

עדי שלום, אני יכול להבין את המצב המורכב בו את נמצאת. להפלה אכן יש לעיתים השלכות לא פשוטות, נפשית, כגון עצב, תחושת אובדן, חרטה ועוד. נשמע לי שאת מפחדת גם מההשלכות הפיזיות שבהפלה ואכן יש לשקול גם את זה ברצינות. אבל חשוב שלא תישארי לבד עם ההחלטה הזו, אם את לא יכולה להתייעץ עם החבר ועם ההורים, נסי להתייעץ עם חברות קרובות. אם את מרגישה שזה לא מספיק לך פני לייעוץ ממוקד עם איש מקצוע. מכאן ללא היכרות איתך אני לא יכול להמליץ לך מה לעשות, מה יהיה הדבר הנכון. מה עוד שאני חושב שזו צריכה להיות מחשבה משותפת והחלטה שלך שתתגבש. בכל מקרה אני מאחל לך בהצלחה, דרור

דרור,אני כבר עוד מעט שנה בטיפול אבל טרם הבנתי: איך החיטוט בכל הדברים הכואבים,המציקים,המדכאים והמעצבנים של הנפש אמור להביא לנפש את תחושת ההרמוניה?מה ההגיון? שכנע אותי בבקשה...

חי שלום, אני מניח שמה שלא הצלחת להרגיש שנה שלמה לא תרגיש גם לאחר דברי ובכל זאת אנסה לעזור במקצת. מטרת הטיפול אינה דווקא להביא להרמוניה. אני לא בטוח שהחיים על שלל תסכוליהם והקשיים שבהם יכולים להיות הרמוניים. המטרה בעיני היא להפחית את הסבל ולהעלות את היכולת למצוא ולהרגיש טוב יותר. זה לא אומר שלא יהיה יותר סבל, אבל הוא יקבל מקום אחר. העיסוק במקומות בהם סבלת בעבר מטרתן לנסות ולעמם את הסבל, לעבד אותו, לאפשר לך דרכי התמודדות חדשות שלא פיתחת. וכן טיפול מלווה בהרבה סבל, תסכול ורצון לדלג מעליו אבל כדי להיות באמת מסוגל להתמודד אחרת צריך לעבור מידה מסויימת של סבל ביחד עם מישהו עליו ניתן לסמוך ולהרגיש בטוח ומשם לפתח גם את היכולת להתמודד לבד. דרור

יש לי מטפל שצעיר ממני ב 13 שנה אני מרגישה לא נוח עם זה אני מרגישה שהיה לי יותר נוח עם מישהו מבוגר ממני או לפחות בגילי אבל יחד עם זאת הוא מטפל מצויין ואני מרגישה שהוא הבוגר ואני הילדה אבל עדיין זה גורם לי מבוכה לא מוסברת מה הצעתכם מנהלים יקרים? ובהזדמנות זו שנה טובה לכולכם שנה של שקט אושר ואהבה חנה שוורץ

חנה שלום, האם את יודעת מדוע מפריע לך שהוא צעיר יותר למרות שלדברייך הוא טוב. האם את חשה שהוא לא יכול לעזור לך שהוא לא מבין. האם בשל סיבות אחרות? בכל מקרה לגיל כשלעצמו אין משמעות אובייקטיבית בטיפול. אם את מרגישה שהוא טוב ומקצועי והקושי הוא הגיל תעלי את זה מולו, נסו להבין ביחד מה מפריע לך שם והאם יש לזה משמעות טיפולית. לגבי התחושה שלך כילדה אני מבין את הקושי אבל זה משהו שקורה בטיפול ולו רק בגלל התפקיד והניסיון לגעת ברגשות ובמחשבות אישיות. ייתץכן וכאן הבעיה להרגיש ילדה מול מישהו הצעיר ממך. אבל נסי לחשוב, ואני לא אומר שזה אותו דבר, האם נתקלת פעם ברופא צעיר ממך, כיצד הרגשת מולו. דרור

רציתי לדעת האם מגבלות קיום קשר של מטפל - מטופל קיימות גם לאחר תקופת הטיפול ? אם כן עד מתי?

אור שלום, אם כוונתך לקשר זוגי, הרי שלפי הקוד האתי של הסתדרות הפסיכולוגים לא ייהיו קשרים זוגיים למטפל עם מטופל, גם אם כרגע הם אינם בקשר טיפולי. דרור

הי דרור, יש לי קטע כזה שכל פעם שאני נפגע וכועס בגלל משהו או בגלל מישהו,אינני מעוניין להרגע או לעסוק באיזושהי פעילות שתשכיח ממני את הכעס.אני מעוניין להישאר כועס ולחשוב היטב על הדברים שמרגיזים אותי.בכלל הכעס הפך אצלי מן תחביב....כל דבר בעולם שהוא בעיניי דפוק,מעוות,לא צודק או סתם לא לרוחי(וכמובן נוגע אישית לחיי) -אני מתמרמר עליו ולא מעוניין להפסיק.מה יש בכעס שהוא כל כך ממכר?

שלום לך, אתה מעלה שאלה מעניינת, מה יש בכעס שהוא כל כך ממכר. למה אתה מעדיף להישאר כעוס. יכולות להיות לכך מגוון סיבות ולשם כך צריך להכיר אותך טוב יותר. אבל לפעמים הכעס נותן תחושה של חיים, תחושה שמשהו מתמלא מבפנים, משהו ממריץ. לעיתים זה מתלווה בתחושות של כח או כאילו כח להתמודד, דברים שבזמנים אחרים חסרים. לעיתים גם הכעס מושך תשומת לב שחסרה, לא נותן לאחרים להתעלם ממך. הרבה נכתב על כעס ועל תוקפנות בכלל, אבל מן הסתם זה נותן לך משהו שיותר חזק כרגע ממה שאתה מפסיד בגלל זה, ואני בטוחו שאתה גם מפסיד. לכן עצתי היא לנסות ולברר בטיפול מה הכעס נותן לך והאם אתה יכול למצוא לו תחליף שיפריע לך פחות. דרור

אני סטודנטית לפסיכולוגיה, והמטפל שלי הוא המרצה שלי מהאונברסיטה שנה שעברה שהסתיימה השנה ביקשתי ממנו להיות מטופלת שלו מאחר ואני לא סטודנטית שלו בהתחלה מאוד שמחתי שהוא גם מטפל בי וגם אני רואה אותו ביום יום יש לציין שאני מאוד התעקשתי שיטפל בי ו"חיזרתי" אחריו עד שהסכים הוא מטפל מצויין בסמסטר האחרון הוא חזר ללמד אותנו לאחרונה כשהוא מרצה על נושאים בפסיכולוגיה בקורס פסיכופתלוגיה יש דברים שהוא אומר שאני מוצאת בהם הקבלה לחיי האישיים וכאילו הוא מדבר אלי התחלתי להפסיק לבוא לשיעורים שלו אני מגיעה לטיפול ומאוד נמנעת מלדבר על דברים קשים הוא שם לב שמשהו לא טוב קורה אבל לא רוצה לאבד אותו כמטפל כי אנ מאוד קשורה אליו ומצד שני אני מפסידה נוכחות בקורסים. מה לעשות?

יעל שלום, המצב שאת מצויה בו לא פשוט, למרות שייתכן והיית שומעת דברים שהיו מוכרים לך מחייך האישיים גם אם לא היית המטופלת שלו - זו תופעה מוכרת בקורס פסיכופתולוגיה, המפגש איתו גם כמטפל וגם כמרצה אינו פשוט ומעלה שאלות קשות. עצתי לך היא אחת דברי איתו על כך בפגישות על מה שקורה לך, נסי גם לברר מה דעתו. ייתכן ולא תהיה ברירה אלא לסיים את הטיפול איתו ולפנות למטפל אחר. אבל זה משהו שאת צריכה לעשות, לדעתי זה לא נכון ולא מקדם אותך להמשיך במצב הנוכחי בעיקר אם זה לא מדובר ביניכם. דרור

הבוקר הזה כנראה הוקדש לך,או שמא פספסת את הרבע שעה של גשם (ולא טפטוף) מלווה בריח סתיו. אני שונאת חורף!!!

אני אוהבת רק את החורף

אני כבר שבוע בוכה בלי הפסקה ונמאס לי מהכל אני הולכת לטיפול פעמיים בשבוע וכל פעם שאני יוצאת מהטיפול בא לי להגיד למטפלת שלי אל תיתני לי ללכת לא רוצה להיות לבד פוחדת שאני אפגע בעצמי הייתי רוצה לגור אצלה עד שהכל יעבור לא מסוגלת לחיות מפגישה לפגישה עם הכאב לבד. היא יודעת עד כמה קשה לי ולכן אנו מדברות גם בטלפון ברגעים שאני במצבים מאוד קשים האם יש מקום שיהיו איתי וישגיחו עלי יותר משעתיים בשבוע פשוט רוצה את המטפלת שלי איתי צמודה 24 שעות ביממה היא היחידה שמבינה אותי שדואגת באמת שקולטת את הכאב שלי שמחזיקה את היד כשאני בוכה היא אף פעם לא מסתכלת על חמישם דקות היא תמיד נשארת איתי מעל שעה ופעמיים היא הייתה איתי פגישה כפולה וגם לא ביקשה תשלום עבורה הגעתי אליה דרך המלצות היא מטפלת מעולה אבל אני במצב כל כך קשה ועכשיו החגים והכל נראה כל כך שחור. לא יודעת מה לעשות עם עצמי תעזרו לי האם אני יכולה לאשפז את עצמי אני בת 32 עם ילד בן 3 אם אני אאשפז את עצמי האם יקחו לי אותו ?

יקרה שלי אין לי מה להגיד זו הבעיה בפורום שאי אפשר באמת לחבק למרות הכל נשמע שאת בחורה חזקה שולחת לך חיבוק חזק חזק וחג שמח עד כמה שאפשר.

יפעת שלום, נשמע שיש לך קשר טוב עם המטפלת שלך ולכן לפני ואחרי הכל אני מציע שתביאי את השאלות הללו גם למפגש איתה. ככלל יש מקומות המציעים אשפוז יום או אשפוז במחלקה וניתן להתאשפז בהם מרצון. למיטב ידיעתי אם אין סיבה ממשית, למשל פגיעה בילד, או חוסר תפקוד ממושך ללא שיהיה מישהו אחר שיכול לטפל, לא לוקחים את הילד, אבל שווה לבדוק את זה. השאלה שחשוב שתבררי היא האם את אכן זקוקה לאשפוז. האם זהו הכרח או משאלה שתוכלי לנוח, להיות מטופלת 24 שעות. זה בירור חשוב לעשותו בטיפול ולנסות להתאים את המעשים לפיו. לבסוף האם שקלת טיפול תרופתי כלשהו? הוא יכול להקל על עוצמת הסימפטומים שאת מתארת. דרור

למה?.... ביזבוז זמןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן... הכאב הופך להיות כואב יותר... הרגשתי שהוא מבקר אותי , שופט ...איכשהו ..בנימה שלו.. "הכל תלוי בך...הכל בבחירה שלך" ... הרי אם הגעת אליי היום ..יום שבת ..כחירום ז"א שאת בחרת בזה .. אז את רואה שיש לך שליטה ... נו דיייייי... איך אפשר להסביר שאני נשאבת למקום הנמוך הזה ללא שליטה ... אז כן ניסיתי לבלוע כדורים ..אבל אני כאן לא?.. ועשיתי את זה כי רציתי לישון ולהרגע .. הוא אמר לי "את חוצה קו אדום...ההרס הזה מסוכן..." טוב טוב...חבל שסיפרתי לו בכלל... "את פונה אליי כאיש מקצוע , אני מנסה לעזור לך , להראות לך שיש דברים שיכולים לעזור לך ..כדורים פסיכאטרים..ואת בשלך ..מתנגדת לכל עזרה"... "למה את עושה את זה ? מרחיקה את כל אלה שרוצים לעזור לך "....??? לא יודעת , אמרתי .. אין לי מה לומר.. דייי!!!!!!!!!!!נשבר לי .. גם הוא הפך להיות מאלה ..שמאשימים אותי ?... ישבתי בשקט , בוכה בלי קול , רק הדמעות מראות את הכאב הפנימי הזה .. והדמעות לא נפסקות ... טוב .. זה אני רק אני ... אז הבחור שאנס אותי הרס לי אז ... ואני הורסת לאט לאט ...את החיים שלי היום? אה?.... את הזוגיות , המשפחה שלי ..את הדברים הכי יקרים לי ... ואיך זה שאני מנסה להאחז בחיים אבל רוצה למות? ואיך זה ..שאני מנסה לבלוע כדורים ואני שולחת לפסיכולוג סמס ..שיעזור לי .... וכשאני מגיעה אלייו ..אני שותקת , בוכה , מתנגדת לכל דבר.. כמו ילדה קטנה .. מה קורה לי ..???... כל ההתנגדויות האלה .. הניסיון להרחיק אותו ..את הקרובים אליי דווקא שאני זקוקה להם..ככ אפילו הוא היה נשמע כועס עליי... וזה ככ כואב לי .. הגעתי לטיפול לנסות להרגע..יצאתי יותר כעוסה .. כלום לא מעובד ..הכל מפוזר .. הקונפליקטים האלה שבי ... מה קורה לי ???... בא לי פשוט להפסיק להגיע לכל הטיפולים האלה .. ולא לא בגלל תשומת לב.. בגלל שאין לי כח להתמודד עם זה ...הרי בסוף הוא יעזוב אותי לבד...כן ..אחכ ..מייאוש. מחוסר התמודדות איתי ..עם כל הכאב הזה .. ואני .. רק ..עייפה מהחיים ..?..יש דבר כזה ..

שלום ש, את מתארת את הסתירות הפנימיות הללו שכל כך קשה לך להבין. ובראשן הרצון שיהיה מישהו לידך והניסיון להרחיק אותו. את אומרת בעצם את הסיבה לכך. את בטוחה שהוא יעזוב אותך ואת עושה כל שביכולתך שלא להיכנס למקום בו את בוטחת בו ומתאכזבת בסוף. את שבה ובודקת אותו, ואם תצליחי להישאר בסופו של דבר תוכלי להרגיש בטוחה דייך לבטוח בו. וזה כשלעצמו יהיה הישג טיפולי חשוב. דרור

אני בטיפול חמישה חודשים פניתי לטיפול עקב דיכאון ומחשבות אובדניות, אני בת 46 נשואה ואם לשלושה. בעלי רוצה שאני אפסיק ללכת לטיפול כי הוא רואה בכך הוצאה מיותרת ואומר לי מה שאת אומרת למטפל שלך תחסכי את הכסף ותדברי איתי. אמרתי לו שאני במצב לא טוב ושהטיפול שומר עלי בחיים כרגע, הוא לא מוכן להקשיב ואמר שאם אני לא מפסיקה את הטיפול הוא יתקשר למטפל שלי ויבייש אותי. הוא אומר לי שנמאס לו לראות אותי עצובה ומדוכאת ושאני מווציאה לו את החשק לחיות ואיך אמא לשלושה ילדים יכולה לאפשר לעצמה להיות במצב כזה, הוא צוחק על כך שאני מוכנה לשלם למשיהו רק כדי שישב מולי ויהנהן בראש, הוא אומר לי שעם כל הכבוד למטפל שמדבר על מה קרה לך בגיל 27 לפני 20 שנה יש לך ילדים שצריכים אותך, אני יודעת שאם הייתי מסוגלת נפשית הייתי מפסיקה את הטיפול אבל אני יודעת עד כמה אני במצב רגיש רק שבעלי לא מבין זאת. מה לעשות?

בעלך לא מבין כנראה שצוחק מי שצוחק אחרון.ושאיש לא חסין לתעתועי הנפש-ואז מה? הוא יצחק על עצמו. את לא אמורה להתנצל על זה שכך את מרגישה, ואם את רוצה לחיות וחשוב לך הטיפול הזה בדיוק בשביל שתצליחי להיות לילדים ובעיקר לעצמך, אל תיכנעי לא לצחוק שלו ולא לאיום.אם הוא רוצה אותך פחות עצובה ומדוכאת שייתן לזה יד ואם הוא לא מסוגל סליחה אבל הוא לא שווה אותך בכלל. אם את רוצה לחיות תדאגי לעצמך למרות הכל וכולם.

מיכל שלום, את מתארת תופעה די מוכרת שבה אדם הקרוב למטופל מתנגד להיותו בטיפול מסיבות שונות. לעיתים זה הכסף לעיתים הזמן ולעיתים הילדים. נכון שבהרבה מקרים יש חוסר הבנה למשמעות הטיפול או לחומרת המצב. אבל גם לעיתים קיים גורם נוסף, חשש. ייתכן ובעלך מעבר לכל הסיבות שהוא נותן חושש מכך שמישהו אחר יהפוך לאדם הקרוב אלייך ביותר. שאת תספרי לו את הכל, גם על החיים האישיים שלך. עצתי היא ראשית אל תוותרי על הטיפול גם כדי שתרגישי טוב יותר בשביל הילדים אבל בעיקר כדי שתמצאי שוב את הטעם בחיים לגבי התנגדות בעלך נסי להרגיע אותו לגבי מקומו בחייך. שלא ייפגע גם כאשר את בטיפול. דרור

אני בת 27 יש לי אח קטן בן 12 הוא כל הזמן מספר לחברים שבאים אלי דברים נורא אישיים שאני עושה וכולם צוחקים כי "הוא קטן" ההורים שלי לא מתייחסים ברצינות ורק אומרים לו רועי תפסיק זה לא יפה. אני לא יכולה כבר להזמין חברים הבייתה והוא קורה לי ליד כולם שמנה ואף אחד לא רואה כמה לי זה כואב יש לי עוד אח בן 17 ואח בן 29 ולהם הוא לא מציק רק לי. האחים שלי אומרים לי על מה את מדברת הוא לא עושה לך כלום את סתם ילדותית וכאלה איך אני יכולה לגרום לו להפסיק בלי לזרוק אותו מהחלון מהקומה השביעית.

דגנית יקרה, כתבי כאן כאוות נפשך ומה שתרצי! תחרות ה'בעיות האמיתיות' נפתחת כאן רק אחרי החגים, אז יש לך עוד כמה ימים של חסד יצא לך טוב.. (מישהי, לא לעניין לנזוף בצרות של אחרים..)

דגנית שלום, מה שאת מתארת הוא לכאורה מקרה פשוט שבו אח קטן מציק לאחות גדולה. אני אומר לכאורה כי זה לא נשמע לי כל כך פשוט. האח הקטן צעיר ממך בחמש עשרה שנה. אתם לא אמורים לריב על משהו משותף, תחומי העניין אמורים להיות שונים, ולכן מפתיע שהוא מציק. לכן אני תוהה מה קורה שם בדיוק, מדוע הוא מציק, ומדוע דווקא לך. האם קשה לך רק איתו בבית? ההשערה שלי היא שקורה משהו במערכת היחסים המשפחתית שהוא מבטא אותו. הוא מרגיש שיש לו מקום מיוחד, אולי בגלל הגיל ואולי בגלל סיבה אחרת ומותר לו לומר הכל. מה שאת יכולה לעשות זה לחשוב האם את יכולה להתרחק? למשל לעזוב את הבית? או לנסות להבין מה יש שם שכל כך מרגיז אותך ושאולי גורם לו להמשיך לעשות את זה. אלו שאלות שחשוב שתנסי לברר עם עצמך. דרור

אני בטיפול שבעה חודשים זו הפעם החמישית שאני עוזבת את הטיפול כל פעם שאני עוזבת אני אומרת למטפלת שאני לא חוזרת. תמיד היא מתקשרת שואלת מה שלומי מנסה להסביר לי את החשיבות של להישאר ואני מאוד אוהבת אותה והיא מסתבר אותי. הפעם עזבתי בצורה נורא מגעילה אמרתי לה שהיא טיפשה ומבזבזת את זמני ושהיא לא באמת יודעת מה אני עוברת. זה קרה לפני שבועיים. שבוע שעבר היא התקשרה ואמרה שהשעה שלי עדיין פנויה ושהיא תשמח אם אגיע לפחות לדבר על הדברים, אני רוצה לחזור אבל כמה היא כבר יכולה לסבול, היא תמיד כל הטיפול הייתה בשבילי והיא הכי קרובה שיש אבל איך היא יכולה עדיין לסבול אותי, למה אני עוזבת וחוזרת כל הזמן ומתי היא כבר תוותר עלי סופית או שאני אוותר על עצמי. אני בת 37 ומתנהגת כמו ילדה קטנה.

סופי שלום, נשמע לי שאת מתקשה מאוד להישאר בקרבה בתוך טיפול. את נוטה להגיב בכעס, אפילו בהעלבת המטפלת כדי שתוכלי לצאת מהמפגש הזה, שלא תחושי את הפחד שבקרבה, הפחד לחוש תלויה. חשוב לך לבדוק האם היא מוכנה לקבל גם את החלקים הכי קשים שלך, ואת שבה ורואה שכן. בעיניי התהליך שקורה לך בטיפול הוא חשוב ומשמעותי. מוקדם לצפות כי תוכלי לבטוח בה לגמרי אבל עם הזמן תוכלי להחליף את היציאה מהטיפול בדיבור על מה שקורה ביניכן ועל מה שקשה לך. בגלל זה היא לא מוותרת, ואני חושב שבגלל זה גם את לא מוותרת. דרור

שלום רב, אני אמא ל 3 ילדים מקסימים,צעירה בגילי אני ממש לא יודעת איפה להתחיל אבל אסכם זאת בקצרה,אני גרושה מזה שנה הוא לא היה בעל אלים פיזית,אלא אלים מילולית ולא היינו מסתדרים בכלל,עוד הרבה לפניי מרוב שכ"כ הרבה דברים קרו לי הפכתי מבחורה שמחה לבחורה מרירה כואבת מאוכזבת מהמזל שיש לי בחיים,והפכתי לבחורה עצבנית,אני מרגישה שאני משדרת זאת לילדי ולא שולטת בעצמי ,ורק אח"כ כמו כל בנאדם שעושה את החשבון נפש שלו אני מתחילה לבכות עם עצמי ולשאול למה זה מגיע לילדיי היקרים אמא כזאת מרירה שמורידה עליהם את כל מה שקורה לי?תבינו אותי אני בחורה שניראת מאוד טוב באמת שלא חסר לי כלום,אני מטפחת את ילדי וקונה להם את הדברים הכי יפים וטובים,הם ילדים נקיים כך שאם אצליח לשנות את הגישה שלי אנחנו נהפוך למשפחה מושלמת,אני מרגישה שלא אוהבים אותי הסובבים אותי היה לי יומולדת לא מזמן וכולם שוכחים אותי אף אחד לא אמר לי מזל טוב,רע לי בנשמה אני לא יכולה לספוג עוד הלב שלי מלא בעצב,כמה עוד אפשר?אני כותבת לכם את אשר על ליבי הכאוב ובוכה אני רוצה לחזור להיות אישה שמחה ורגועה,אני יכולה לקחת ריטלין בגילי?אם כן אז מה הפרוצידורה?אני זקוקה למשהו שירגיע אותי.סליחה שזה היה ארוך מידי אודה לכם אם תצליחו לעזור לי.לילה קסום

אני לא מצליחה להוסיף הודעה מישהו יודע?

הפורום הזה נראה לי גוסס גאולה וזיו נטשתם את הפורום?

בשלב זה , לא אוכל להמשיך ולענות לפניות בפורום זה באופון שוטף ורצוף כבעבר. מזמינה אתכן להמשיך ולהיות כאן אחת עבור השניה. וכאשר יתאפשר לי הדבר אכנס לכאן ואקח חלק.

אני צריכה לדעת מהם הדרכים:(מה מותר/אסור),אפשרויות,תוצאות לכל מהלך שאני עושה עם גרושי שהפעיל אלימות בעבר, ולצערי החל באלימות כנגד הילדים מידע מאוד חשוב לי ולא דרך עורכי דין שמעונינים בתככים ובעוד תיק שייתן להם כסף.. יש גוף כזה נעמת ? אנשים שבקאים בנושאי אלימות בגברים כלפי ילדיהם?

יהיו אשר יהיו התוצאות טובת ילדייך קודמת לכל , ובמידה והוא מפעיל אלימות כלפיהם יש לערב בדחיפות פקידת סעד לחוק הנוער וכן פקידת סעד לסדרי דין, שתיהן נמצאות במחלקה לשרותים חברתיים ברשות המקומית. ייתכן ויהיה צורך בשינוי סדרי הראייה או שהמגשים בין הילדים ואביהם יהיו במסגרת מרכז קשר בפיקוח עובדת סוציאלית

כתבתי אליך בעבר אני לא יודעת אם אתה זוכר לגבי אחותי הקטנה(29)שרציתי לבדוק אם היא עברה התעללות מינית כמו אחותי הגדולה ואמרת לי לחפש בגוגל חיפשתי יש מלא חומר קשה אבל עדיין לא ברור לי מה הסמפטומים האלה אומרים ואיך אני יכולה לדעת אם לאחותי יש אותם אני לא פסיכיאטרית ולא פסיכולוג הכל כתוב בשפה נורא מקצועית והצעת לי לא לחשוף את אחותי הקטנה לזכרונות ללא סביבה טיפולית תומכת אך איך אני יכולה לקחת אותה לטיפול בלי להגיד לה במה מדובר אולי כדאי לדבר עם חבר שלה. אחותי הגדולה כרגע בתקופה שברור שאי אפשר להיעזר בה. התקשרתי לנפגעות תקיפה מינית הן אמרו שחשוב לא לשאול שאלות ישירות ושיש להן מרכז לתמיכה עבור צעירות אבל עדיין איך אני מביאה אותה לשם. למטה הסמפטומים החוזרים על עצמם באינטרנט אולי תוכל להסביר לי במילים פשוטות מה הכוונה ואיך אני יכולה לעזור לה לפני שיהיה מאוחר מדי,דרך אגב להצעתך התחלתי טיפול מיואשת. תודה דורית ילדים נפגעי עבירות מין סובלים בדרך כלל משינויים התנהגותיים: דיספוריה (עצבות, דיכאון קל עד בינוני) מתמדת; מחשבות התאבדות כרונית; חבלה עצמית; זעם מתפרץ או עצור ביותר (עשוי להופיע לסירוגין); מיניות כפייתית או עצורה ביותר (עשויה להופיע לסירוגין). תופעות שכיחות נוספות הן ברמת התודעה: אמנזיה (שכיחה) או היפר-אמנזיה בקשר לאירועים הטראומטיים; אפיזודות דיסוציאטיביות חולפות; נתק מן העצמי ואובדן תחושת המציאות; התנסות חוזרת בחוויות, אם בצורת סימפטומים פולשניים של הפרעת דחק פוסט טראומטית, ואם שקיעה במחשבות. ילדים אלו חווים שינוי בתפיסת העצמי: הרגשת חוסר אונים או שיתוק העצמי; בושה, אשמה, האשמה עצמית; הרגשת טומאה או הכתמה (סטיגמה); הרגשת שונות וזרות משאר בני האדם (עשויה לכלול הרגשות מיוחדות, בדידות מוחלטת, הרגשה שאיש לא יכול להבין, וזהות לא אנושית). מחקרים מלמדים שילדים שנוצלו מינית ע"י בוגר שהם סמכו עליו, בן משפחה אהוב או מדריך, חווים בלבול בקשר ליחסם לתקוף שלהם, מחד-הוא המתעלל בהם אך מאידך הם אוהבים אותו. במצב כזה הם חווים שקיעה במחשבות על היחסים עם המתעלל (כולל מחשבות נקם); ייחוס לא מציאותי של כוח מוחלט למתעלל ; אידיאליזציה או הכרת טובה פרדוקסאלית; הרגשת יחסים מיוחדים או על טבעיים; הפנמת השקפת עולמו של המתעלל ורצון לרצותו. ילדים נפגעי עבירת אלימות מתמשכת סובלים כל חייהם מקשיים חברתיים סבוכים: בידוד והסתגרות; שיבוש ביחסים אינטימיים; חיפוש חוזר ונשנה אחר מושיע; חשדנות מתמידה; כשלון בהגנה עצמית, בעיות משמעת קשות שמקורן באובדן האמונה בתמיכה ובאמון; הרגשת חוסר תוחלת וייאוש. מחקרי מכון תודעה מלמדים כי נפגעי תקיפה מינית רבים סובלים נזק נפשי פתולוגי ממש שהם תוצאת פיתוח מנגנוני הגנה של הילד המותקף: מנגנוני ההגנה הכי תכופים ועקביים הם: פילוג או חצייה במודעות ובזיכרונות, ניתוק מהגוף, דיסוציאציה, אמנזיה (שיכחון), החבאה של הזהות העצמית האמיתית (תכופות עד שהזהות האמיתית מתחילה להיטשטש), דיפרסונליזציה, הכחשה, ועוד.

אם אחותך חיה בשקט למה את צריכה לערער אותה? היא צעירה יש לה חבר ואולי אפילו חיים נחמדים פשוט כואב לי לחשוב שיהרס לה הכל. נכון שהחומר שהבאת הוא מקצועי וקשה אבל עדיין את לא תוכלי לעולם לדעת ומקווה בשבילה שגם היא. אולי את מנסה בעצם לברר לגבי עצמך אם את חווית התעללות מינית?שווה מחשבה...

למרות שזה מיועד לדרור בלבר,אני לא יכולה שלא להגיב. כאחת שעברה התעללות,אני יכולה להבטיח לך-שטוב תעשי אם תרדי מהנושא.אם אכן היא עברה התעללות ואינה זוכרת האמיני לי טוב שכך. ואם את זו שתיגרמי לה לזכור ותדוני אותה לסבל נוראי היא לא תסלח לך על כך לעולם. ואם היא יודעת(גם זו אופציה)ולא משתפת אין לך אלא לכבד זאת. כך או כך את לא באמת יכולה לעזור לה במצב כזה. תשמרי את האנרגיה הזו לאם והיא אכן תצתרך אותך (והלואי ולא) בלהיות איתה נטו ללא שאלות רק הקשבה. מהלב אני אומרת לך עיזבי את זה,יש לה בן זוג ונראה שהיא מנהלת חיים-אל תהרסי זאת! נשבעת שהייתי מאושרת לא לדעת לא לזכור או אפילו להדחיק.רק לא לחיות בגיהנום. אם את אכן אוהבת אותה והיא חשובה לך תני לה להמשיך בחייה ולהיות שם אם תצתרך. סליחה שהגבתי לא רוצה עוד אחת בגהינום צפוף פה!!!!!!!!!!!!

כולכן צודקות אלה שחיות עם הכאב הלא אנושי הזה ואלה שרוצות לבדוק אם הקרובים להם כואבים, גם צודקים אלה שלא זוכרים ואלה שלא רוצים לשכוח, מה שכואב שאין צדק למה שעשו לכן. חיבוק שלכן דבורה

דורית שלום, קיבלת כמה תגובות ממשתתפי הפורום. חלקן חושבות שעלייך לעזוב אותה וחלקן חושבות שעלייך להתערב מיידית. אני חושב שחשוב שתזכרי שאחותך, למרות היותה קטנה ממך, כבר לא ילדה קטנה. היא מתמודדת בדרכה עם חייה. אם את כאחות גדולה רואה היום דברים שמדאיגים אותך, שאת חושבת שמשהו לא מתנהל כשורה בחייה זהו הסימן הטוב ביותר לנסות ולהתערב. לא ממקום של איש מקצוע אלא ממקום של אחות. אבל אם היא למיטב ידיעתך, ואת יכולה לנסות ולהתקרב ולשמוע יותר, מתמודדת עם חייה, ייתכן שלא עברה התעללות מינית. או שמצליחה להתמודד עם ההשלכות שלה כרגע. בכל מקרה הסימפטומים שהבאת מדברים בעיקר על מנגנוני התמודדות, כגון שכחה מאסיבית של תקופות בחיים. התנתקויות זמניות מממה שקורה כאן ועכשיו או התבוננות על הדברים מהצד. כמו כן לעיתים קרובות יש אי יציבות בולטת בחיים האישיים והמקצועיים, ולעיתים גם התפרצויות זעם. אני שמחשפנית לטיפול ואני מציע שתעלי את השאלות שכה מטרידות אותך באשר למקומך גם שם. דרור

היי אנינשואה שנה בת 25 ובעלי ואנינפרדנו ולא יודעת מה יהיה ההמשך.היחס של בעלי אליי מאז ומתמיד קר רצח (לפני חתונה לא היה סקס אני מסורתית)אנחנו שוכבים בקושי פעם בחודש וגם אז לא מרגישה חשק גדול מצידו או התלהבות.היו כמה מתחים בבית שלא נבעו מהקשר ביננו כי אנו גרים עם הוריו לפני שנפרדנו קצת חשדתי שהוא מדבר באינטרנט עם חברתו לשעבר (שאני לא בטוחה שהיא חברתו בכלל וחיטטתי קצת בחפציו) וגיליתי ששלחה לו משהו באימייל וגם התקשרתי לאימי ואמרתי לה שהוא בוגד בי ומאז הוא ממש כועס. כל החשדות נובעות מהיחס הקר שלו כלפיי הוא גם טוען שזה מוריד לו את החשק בגלל שאני קונה דברים בחנות לפעמים שלא צריך אותם שלא אספר כלום לאימא שלו מה הבעיות שלנו (אבל הבעיה שגם הא בכלל לא יודע לתמוך או אפילו כועס אם רואה אותי עצובה לא רוצה שארכיב משקפים אומר שזה נראה רע שאין לי ביטחון עצמי במקום לנסות לעודד האם שטוות שכאלה יכולים להוריד חשק?? דרך אגב לי אסור להתלונן על כלום ואם אני מתלוננת ישר אומר לי ידעת שכך עיהיה או ממציא תירוצים.וגם אני עושה בשבילו הכל שיהנה בסקס והוא אומר אני גבר אני יודע מה לעשות ולא מסכים לעשות מה שבא לי ואם יש משהו שאני מסרבת בסקס אז הוא אומר שאני שלילית ושאני מורידה לו את החשק. כדאי לחזור אליו או לא?? (אני לא זוכרת יום אחד שהיה לי טוב איתו )והכי קטע שלא התחתנו בשידוך אלא מרצון של שנינו

הי תמרה, מנהלי הפורום נחים בשבתות, על כן אינם עונים לשאלות שנשלחות ביום זה, אלא לאלה שנרשמו אחרי השעה 22:00 בלבד. אם את מעונינת בתגובה של אנשי מקצוע שלחי שוב את שאלתך מאוחר יותר בשעה מתאימה.

שלום רב לצורך לימודי ההנדסאים שלי, אני זקוקה מאד למאמר או ספר או כתבה או כל כלי מידע אחר שבו יהיה כתוב "שיש מגמה של עלייה באחוז האנשים ו/או באחוז הפניות לשירותי פסיכולוגיה ופסיכיאטריה", לא משנה באיזה טווח של שנים. א. האם לדעתכם הטענה נכונה? ב. בבקשה כתבו לי שם של אתר או מקור מידע אחר ממנו אני יכולה להשיג מידע זה, שאתם יודעים עליו. זה מאד חשוב לי, ומקורות המידע העומדים לרשותי אינם מספקים את המידע. תודה רבה רבה רבה מראש!!!

האמת שכמעט בכל מאמר מסומנת המגמה של עלייה בפונים לשרותי הפסיכולוגיה/פסכיטריהץ בכל אופן תנסי כאן- http://www.hebpsy.net/default.asp יש הרבה מאמרים ובוודאי תוכלי פנות שם אל מישהו במידה ולא מצאת מאמר שיעזור. בהצלחה

חיפוש פשוט בגוגל בעברית של הביטוי : עלייה במספר הפונים לטיפול הניב כבר בתוצאה השנייה את הכתבה הנקודתית (פסי' חנוכית) הקצרה הבאה: http://www.kav-lahinuch.co.il/?CategoryID=410&ArticleID=1693&Page=1 וממש מהעמודים הראשונים של החיפוש קטע נוסף (בנושא נפגעות תקיפה מינית): http://www.macom.org.il/stats-1202.asp קוי חירום נשים מוכות http://www.knesset.gov.il/mmm/data/docs/m00348.rtf עליה במספר ניצולי השואה הפונים לטיפול פסיכולוגי (דווקא במאמר זה משום מה מוזכרת מגמה מנוגדת של כלל האוכלוסייה...) http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=707906&contrassID=1&subContrassID=1&sbSubContrassID=0 עוד אחד אקטואלי "איפה אתה בחגים"... "בחג המצוקה מורגשת יותר" http://www.50plus.co.il/ArticleFull.asp?Sec=2415&level2=140&Banner=5 עלייה דרמטית במספר הפונים לקווים של נטל http://www.natal.org.il/ml/2/HotLineModel.doc עלייה במספר הפונים על רקע ירידה בחשק המיני http://www.tam.co.il/16_2_2007/chdashot4.htm טוב, התלהבתי, את שאר החיפוש תוכלי להמשיך הלאה

הי שוב, הנה עוד אחד מעניין, בעקבות הסדרה "בטיפול", עלייה ניכרת במספר הפונים לפסיכולוגים http://www.ynet.co.il/articles/0%2C7340%2CL-3165822%2C00.html בהצלחה

היי, יש לי אחות שהיא כבר לקראת שנות ה- 30 שלה. מאז שאני זוכרת את עצמי היא לא מצאה את עצמה, התמרדה, והוציאה את האגרסיות שלה לכל מי שסביבה. זה הגיע למצב של אי מודעות או רגישות לאנשים שסביבה ואוהבים אותה, אי מציאותיות ( עדיין סמוכה על שולחנו של אבי) בקשר למה שקורה סביבה וחוסר ארגון ועצמאיות. היא שרויה במתח והעצבים מתפרצים ממנה בכל רגע נתון. היא רואה את כולם כנגדה, שכולם משקרים לה ושונאים אותה ורוצים לרדת עליה - במיוחד האנשים הכי קרובים אליה. היא רואה את המציאות בצורה מאוד שגויה, היא לא מצליחה לפתח את עצמה בגלל (אני משערת) דימוי עצמי נמוך והרס עצמי. שלא כמו אצל אנשים אחרים הדימוי העצמי שלה מופיע ביחס הפוך כלפי חוץ - היא מתנשאת, עצבנית חסרת התחשבות ויהירה. לא נשארו לה הרבה אנשים סביבה אבל היא לא מודעת שהבעיה היא בה. היא ביקרה אצל כמה פסיכולוגים בעבר ועכשיו המצב מתדרדר ומביא לקרע עמוק במשפחה ובמיוחד בין הוריי. ראייתה הפכה למעוותת היא נראית מאוד עדינה אך פיתחה לעצמה עור של זאב. אני לא יודעת למי לפנות שכן היא ביקרה בעבר אצל פסיכולוגים אך אנשים שלא מכירים אותה לא יצליחו למצוא בעייה אצלה שכן כלפי אנשים חדשים היא נראית בסדר לחלוטין.. זה הגיע למצב שאני מפחדת שהיא תעשה לעצמה משהו. ולאן אני צריכה לפנות כדי לעזור לה, המצב ממש דחוף.

ש ראשית - המחשבות שהיא תעשה לעצמה משהו - לפעמים זה פחד שלנו,שלא תמיד הוא מציאותי. טוב שאת עירנית ובכל זאת... קשה לעזור למישהי שחושבת שכולם נגדה. הייתי מציעה שבשלב ראשון תנסי להתקרב אליה. תציעי לה להיפגש לקפה או לארוחה,או סתם לטייל. תגידי לה שאת אוהבת אותה,ודואגת לה ומאוד רוצה את קירבתה. קני לה איזה מתנה קטנה ומרגשת, תכתבי לה משהו מרגש מהלב. תשלחי לה אס אמ אס ,תזמיני אותה מדי פעם לסרט או בילוי. אם היא כועסת תקשיבי לה.תשאלי איך אפשר לעזור.אל תשפטי,אל תעבירי ביקורת. תני לה להרגיש נוח לבטא את עצמה ולהרגיש שאת נמצאת שם בשבילה. גם אם זה יקח זמן,יכול להיות שלאט לאט היא תוריד קצת התנגדות,ואז נסי להבין ממנה למה היא מרגישה כך,האם היא חשבה על משהו שיכול לעזור לה ,נסו לחשוב ביחד על משהו ,אולי סדנא אולי קבוצת תמיכה,אולי טיפול דרך בעלי חיים-המגע מאוד עוזר. ו... היא בסדר למרות הכל. פשוט צריכה קצת עזרה בלהתמודד עם עצמה. אל תהפכו אותה ללא בסדר,למישהי בעייתית. את יודעת,בחדשות הערב דיברו על מקלט קופים.הגיע לשם קוף שרצו להרוג אותו כי טענו שהוא משתולל , "משוגע" והורס. המטפלת באותו מקלט קופים מספרת שהיא לא הבינה את טענותיהם,הוא אחד הקופים הטובים והרגועים. מסתבר שכלאו אותו בכלוב קטן שלא התאים לקוף מהסוג שלו. לא יצרו לו מרחב מחייה שמתאים לו ולכן התנהג כך. וגם אנחנו,בני האדם. כאשר אין לנו מרחב מחייה שמתאים לנו ,אנו מגיבים בעצבנות,יהירות,התפרצות ועוד ..... מה את אומרת?

מאז שאני זוכרת את עצמי זה מה שאני עושה. אני יושבת ושומעת את התיאוריה שלה על ההורים שלנו (ואני משתדלת שלא להעיר) על זה שהם מנסים להרוס אותה ושהיא לא צריכה אותם ושהם לא מבינים אותה. העניין הוא - שעוד לא ראיתי 2 מבוגרים שכל כך מנסים להיכנס לתוך נעליים של מישהו אחר ולתת לה את מה שהיא מבקשת ואומרת שהיא צריכה. יכול להיות שהיא לא יודעת מה היא צריכה. לבקשתה הם קנו לה דירה עסק לימודים וכו'. כדי שתמצא שגרה - שגם זה יכול לעזור. את הלימודים הפסיקה. העסק פשט רגל ובעל הבית פינה אותה.קשה מאוד להימצא סביבה כי היא מרחיקה את כולם ממנה ע"י זה שהיא תוקפת אותם ונכנסת למגננה כי היא חושבת שאנשים נגדה. לפני כמה זמן ישבנו ודיברנו וניסיתי לדבר איתה ולנסות להסביר לה שאני זוכרת אותה בתור האחות העדינה - ובאמת המוכשרת מבינינו, ושאף פעם היא לא ידעה לצעוק ככה או לדבר בצורה כזו. שאנשים לא נגדה ושבסך הכל דואגים לה ואוהבים אותה. אבל היא שאלה אותי אם ההורים שלחו אותי. אני מפחדת שאם אציע לה שתלך לטיפול או מישהו מבחוץ היא תגיד שאני חושבת שהיא כישלון.משוגעת וכו'. שזה סביר להניח מה שהיא תגיד. זה לא מצב חדש אז ניסיתי הרבה מזה, וכך גם ההורים שלי, שהסיבה שאני פונה אלייך זה שהם הרימו ידיים וגם נמצאים בדיכאון קשה. כשאנחנו יוצאות לבלות אני מרגישה שהיא מרחיקה את עצמה ממני והיא לא רוצה שאני יכיר אותה או שמישהו יראה מי היא. היא ישר חושבת שאני לא יבין. אף אחד לא מבין, ולכן היא מסתגרת בתוך עולם שחור משל עצמה. היא לא חיה עם אף אחד ואין לה בן זוג כבר הרבה מאוד זמן. ברור לי שתעזור לה ראייה מבחוץ, אובייקטיבית שאולי תתן לה משקפיים אחרות לראות את הדברים, אבל עוד לא מצאנו אותה.

שלום ש', קשה מאד, אם לא בלתי אפשרי, להביא לטיפול אדם בוגר ואחראי למעשיו בניגוד לרצונו. המצב קשה אף יותר בהיעדר תובנה למצב, ובהשלכת האחריות על הזולת. הדרך היחידה בה אפשר יהיה - אולי - לכפות עליה טיפול, תהיה באמצעות החלטה משפחתית שלא להסכים לאורח החיים הנצלני, והחלטה להמשיך ולתמוך בה רק אם תסכים להתראות עם גורם מקצועי כלשהו מתחום בריאות הנפש. בהצלחה ליאת

בתור האחות שלפעמים לא מובנת אני יכולה להגיד לך שבמצב כפי שהוא משתקף ממה שאת מתארת מאד מלחיץ עבורה. אני רק יכולה להגיד שלקרוא את המכתב שלך כבר הרגיש לי "הצילו" בשבילה ואני כבר מבינה את תחושת הבדידות שלה ואת הבלבול שהיא בוודאי שרויה בו. אני מרגישה ממך חוסר הבנה מוחלט לגבי המצב שלה, את לא מקבלת אותה כלל ולא מנסה להבין אותה אלא לכפות עליה את צורת המחשבה שלך, לפיה היא הורסת לעצמה את החיים וכולי. מי את שתאשימי אותה בריבים בין הורייך?? מי את שתקבעי למה היא בסדר ומה זה עניינך מה וכמה קנו לה ועשו לה? לטענתך היא מרחיקה את כולם בהתנהגות שלה, מה את יודעת בכלל? אולי היא עברה חוויה קשה לאחרונה, אולי היחס של המשפחה הוא זה שגורם לה לא לתת אמון באנשים מבחוץ? מאד מפריעה לי הגישה שלך שלדעתך היא כ"כ לא בסדר, ואין לי ספק שאם אני מרגישה את זה דרך הרשת, היא מרגישה זאת עד מוות פנים אל פנים כשהטענות מופנות כלפיה, אפילו אם במסווה של דאגה ואכפתיות. אני מקווה שאת מבינה שאני מנסה לעזור ולהראות לך את הצד שלה ולא חושבת שאני תוקפת או משהו (כי מין הסתם בי את לא פוגעת:)

חשוב שתביני שאת הדברים האלה לא אמרתי לה בחיים כי אמנם בחוץ כך היא מצטיירת מבפנים היא כעלה נידף. היא מספרת לי הרבה על המצב שלה ואני היחידה שיודעת מה קורה, היחידה גם מבין החברים שלה - מאחר ולא נשארו לה הרבה. וההורים - הם פרודים כרגע בגלל המצב - ואם בנאדם מגיע למקום שמגדל אותו, מקלל אותו יורק עליו (פיזית)ומייחל למותו ומספר לו על שנאתו - זה יצר מצב של רגשות אשם אחד על השני ולבסוף פירוד. ובאשר לקניות - זה לא במטרה לבקר - זה כדי להראות שהיא כן ניסתה לחיות בשגרה מסויימת ושהשתדלו בשבילה- חס וחלילה שאני אתלונן על זה שקונים לה. לא נוצר מצב של חיכוך בינה לבין משפחתי כי היא תמיד דאגה להראות לכולם שלא להתקרב אליה ולא לשאול. אני "החוצפנית" שמעיזה לשאול ולחקור אודותיה. הם מנסים ללטף מרחוק אבל לא שואלים על אודותיה כי היא תראה זאת כחדירה לחיים הפרטיים. והאם משהו עובר/עבר עליה - כן קרה משהו שהופך אותה לשונה יותר מכולם - אבל לא משהו שמישהו חס וחלילה עשה לה. היא פשוט בחרה בדרך חיים שונה מכולם, לא משהו שצריך להתבייש בו, או שימנע ממנה מלהתקדם. חשוב שתביני שזה לא מצב של שנה או שנתיים זה משהו כמו 12 שנים שאנשים מנסים להושיט לה יד אבל היא רואה אותה כיד מזיקה. אני מבינה איך זה יכול להצטייר לך מההודעות שלי, תביני שזה אחרי ייאוש רב הדברים שאני אומרת, אין לי דרך להסביר לך שהגישה שלי היא לא כמו שהבנת, אבל אם הייתי כופה עליה את מחשבותיי או אומרת לה שהחשיבה שלה בעיניי לא נכונה, לא הייתי נשארת אשת הסוד היחידה שלה. במיוחד לא לאדם חשדן כמוה. אני מאוד אוהבת אותה, הלוואי והייתי יכולה להסתכל עליה מחייכת ולדעת שזה חיוך אמיתי ולא מעושה. זה בלבד מדאגה ויאוש, שאני יושבת בחדר עכשיו, ומחוץ לדלת 4 אנשים יושבים בבתים שונים ובוכים על המצב.

איך ןלמה מחזירים את הקשר עם ההורים בטיפול? איך זה עוזר? מה זה מביע? ואיך אז אפשר להיפטר מהתלות במטפל שהיא תוצאה משחזור הקשר עם ההורים?

שלום ירון, טיב הקשר עם הורינו, עליו ניתן ללמוד הרבה דרך האינטראקציות בחדר הטיפול, מכתיב במידה רבה את סגנון ההתקשרות שלנו גם לאנשים משמעותיים אחרים בחיינו. אם חווינו תלות גדולה בהורינו, נשחזר אותה גם מול המטפל. אם חווינו דפוסי קשר אחרים, סביר שהם יהיו דומיננטיים גם בטיפול. דפוסים אלה שהתבססו בילדות המוקדמת אינם הולמים ברוב המקרים את נסיבות החיים של האדם הבוגר, בעיקר כאשר הם נוצרו בצל אירועים קשים או סגנון הורות לא מיטיב. בטיפול מתקיים ניסיון להעריך מחדש את דפוסי האינטראקציה הישנים, להבינם, להציף את הקונפליקטים הלא מודעים שהודחקו בילדות אל התודעה של האדם הבוגר, להחיות חוויות קשות מן העבר ולהיווכח שכיום אפשר להתמודד איתן באופן מסתגל, ועוד. ברוב המקרים, גם אם מתפתחת תלות במטפל, היא מתמתנת עם התקדמות הטיפול, עד שמתאפשרת פרידה שאינה הרסנית עבור המטופל. בברכה ליאת

שלום לך, הלכתי לטיפול לכמה פגישות. בערך 25. הצגתי את הבעיות שלי ומה מציק לי בחיים ומה עבר עלי. דיברנו הרבה אבל יש משהו שאני לא מבינה. אז מה, כאילו אם היא תמשיך כל הזמן להגיד שזה לא היה אשמתי, שהייתי רק ילדה קטנה... ושכל כשלונות בחיי בכל התחומים הם תומאה לאירוע ההוא ושאין לי קשר.... אז מה כך הדברים אמורים להישכח, ואז לעבור לשלב אחר בחיים....ואז הכל יהיה טוב ויפה. כנראה שיש משהו שאני לא מבינה בטיפול הפסיכולוגי. אולי שינה תרופת פלא שאפשר באמצעותה לשכוח את כל הילדות הזאת....

הי, אשתף במה שלמדתי בטיפול שלי, לגביי, אולי תמצאי כאן משהו מתאים. לרע ולטוב, כנראה ששום ילדות לא תישכח ואי אפשר לקחת אותה... . קשה לומר, אבל צריך לזכור שגם הכי רע אינו רע מושלם ויש בו טוב. אפילו קמצוץ. וממילא, על כל מה שהוא חלק מאיתנו יש משהו פנימי שלא נותן לוותר עליו. מה לומדים בטיפול? לומדים באמת שישנם דברים שקרו לא באשמתך. שהיו אנשים שפגעו נורא והכעס שלנו עליהם צודק. ולומדים שמותר לחוש רגשות נקם, ועוד ועוד. בהמשך לומדים ש - כשגדלנו כבר לא היה צריך את האנשים הההם בשביל התהליך, ואיך את בעצמך המשכת לעשות את העבודה במקומם. קרי, לפגוע בעצמך או עתידך. זאת אומרת שכן יש לך קשר. אציין שוב, שלא מדובר באשמתך, אלא משהו שאת נסחפת אליו בקביעות בלי לדעת. אז ייתכן שהכשלונות שלך הם תוצאה של התנהגות שלך בעיקר (שנבעה בגלל העבר הנורא כואב, איך לא). אבל מלמדים אותך היכן האחריות שלך. זאת אומרת איך לא לחזור על צורת ההתנהגות שמובילה אותך כל פעם מחדש לכשלונות. היכן יש חיקוי ושחזור, ואיך לעצור את המעגל הזה. היכן החלק שלך, ומה את עצמך יכולה לעשות.

שלום לך, תרופת פלא למחיקת הילדות עוד לא המציאו, ויש לי הרגשה שאם הייתה אחת כזו, מעטים מאיתנו היו מתפתים לסידור הזה, למרות אירועי עבר קשים. אנשים שעברם נמחק להם, חשים חסרי אונים, תלושים, לא שייכים, ותחושת הזהות שלהם נפגעת מאד. מטרת הטיפול היא לעבד (כן, דרך דיבור שוב ושוב) את אותם אירועים קשים, לדון בכל האספקטים שלהם, ולהבין כיצד הם מפעילים אותנו (בדרך כלל באופן לא מסתגל) גם כיום. זוהי דרך קשה וארוכה, ונדרשים לשם כך הרבה אומץ וסבלנות. כאמור, המטרה אינה למחוק את עברך, אלא ללמוד לצמוח ממנו, ולהעניק לחייך משמעות למרות אירועי העבר, ואולי בגללם. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, התקשרתי אליה בעקבות המלצתך. היא קיבלה אותי בחום ודיברה המון על ההפסקה, על איך החלטתי לקחת אותה, על "הטעויות" שהיא עשתה בטיפול, על הצורך בלתת לעצמנו עוד הזדמנות, על כמה שהיא חשבה עליי אבל העדיפה לתת לי קצת מרחב....וכו' שאלתי היא האם עם כל הכנות שלה, האם יש מקום לספק שאולי היא כן אמרה כל הדברים כי היא לא רוצה "לאבד" עוד לקוח??? אני יודעת שזה נשמע אכזרי, אבל אני לא מצליחה לראות בקשר הזה חוץ מקשר של מטפל ולקוח.... השאלה השניה: כמה הזדמנויות יש לתת למטפל? והאם לא כדאי לבדוק דיעה שניה אפילו אם יש קשר טוב של מטפל-מטופל? הרי יכול להיות שכל אחד רואה את הבעיות מזווית אחרת, ומה שתקוע כאן, יכול להיפתר במהירות במקום אחר??? אשמח אם תעזרי ל ישוב. סופ"ש נעים

שלום אירית, טיפול פסיכולוגי, בניגוד לשליפת אפנדציט, אינו נעשה במהירות 'וגמרנו'. יש חשיבות רבה מאד לקשר שנוצר בין המטפל למטופל, וחשיבות זו עולה עשרת מונים על חשיבותה של דעה או נקודת מבט נוספת. זה נכון שלכל מטפל חדש יהיו הבנות חדשות, זוויות מבט אחרות, ותרומה ייחודית נוספת, ובכל זאת, מרבית המטופלים נשארים עם מטפל אחד, ומגיעים איתו לתובנות אלה ואחרות - במוקדם או במאוחר. ולא, איני סבורה שהיא רואה בך עוד לקוח. זכרי שבכל שלב היא כיבדה את החלטותיך ולא דחקה בך. נסי להתגבר על ההתנגדות הזו, או לדבר עליה בטיפול. בהצלחה מחודשת ליאת

שלום ליאת, התחלתי טיפול אצל פסיכולוגית שנחשבת ל-מאוד טובה! אבל מה... וזה אבל גדול. אני לא מצליחה בשום דרך להתחבר לא אליה, ולא למקום ואני אסביר- בפעם הראשונה שנכנסתי לחדר, עברה בי צמרמורת -החדר- נראה קר,מרוחק,ומנוכר...כמעט מפחיד לשהות בו. ואותה הרגשה כמעט לגביה, יש בה משהו מאיים,( בלי להעליב-קצת כמו הזאב מכיפה אדומה). אז נכון שאני *רק* הולכת לטיפול ולא לחפש חתן, ובכל זאת האין קליק הזה מפריע לי מאוד. עד כי אני מוצאת עצמי כל השעה בוהה בחדר ובמראהו , ואליה אני בכלל לא להרים את עיניי. אני מנסה לומר לעצמי שאני מתעסקת בשטויות בזמן שישנם דברים הרבה יותר חשובים-שהביאו אותי אליה, וזה לא ממש עוזר. מן הסתם לא החדר ולא החזות שלה( או מה שהיא משדרת)תשתנה,והשאלה שלי היא-אם לא חבל על הזמן שאני מעבירה שם רק בגלל שהיא נחשבת טובה,ובידיעה שאין מצב שאתחבר כך. (בטוח לא אומר לה מילה על כך א. זה מעליב ב. מי אני בכלל) או שאני פשוט צריכה למצוא מקום שיהיה לי קצת יותר נעים ללכת איליו, ועם הדברים הכ"כ קשים שאמורים לעלות שם נראה לי שלפחות חיצונית יהיה קצת יותר קל. זה מוזר להרגיש כך או שזה נורמלי?

רציתי לומר לך שאני הלכתי למישהי שנראתה קרה ומנוכרת עם זאת החדר שלה היה חם ונעים, ולאחר זמן מה עזבתי את הטיפול והתחלתי ללכת למישהי שמאד חמה עם זאת החדר שלה היה קר ואליה יותר התחברתי. לאחר זמן מה היא ערכה שינוי בקליניקה. לדעתי, חפשי מישהי שתוכלי להתחבר אליה, אלא אם כן יש לך בעיה כלשהי להתחבר לאנשים ואז תצטרכי לטפל אצלה בבעיה.

ברוב המקרים אין לי בעיה להתחבר לאנשים, ואני גם לא מייחסת חשיבות למראה חיצוני אם זה לא מישהו שאני רוצה בתור אהוב.אבל פה זה מאוד מפריע לי.

שואלת, אני רוצה לספר לך מניסיוני .. הגעתי לטיפול פסיכולוגי מחוסר ברירה (לא אלאה אותך כרגע בפרטים...),עשיתי את מה שאף פעם לא העזתי, ופניתי למטפלת דרך קופ"ח. בפגישה הראשונה(הייתי במצב נפשי לא טוב)ראיתי אותה ואמרתי - איזו מכוערת. איך אסתכל עליה חמישים דקות כל שבוע? לא היה לי נוח על הכסא,כל הזמן זזתי וניסיתי למצוא את המקום "הנכון",יצאתי מהחדר ולא הבנתי איך כסא שנראה כל כך נוח,יכול להיות כזה לא נוח!!! את שאר הפגישות עשינו בחדר אחר עם כסא אחר. ולאחר כמה חודשים נאלצנו לחזור לאותו חדר. להפתעתי הרבה,הכסא היה ממש נוח. ואז הבנתי, שהכסא לא היה לי נוח, כי פשוט לא היה לי נוח,ולא רציתי את הטיפול,היה לי קשה וכואב ולא רציתי לשתף מישהו זר,ולא משנה כמה מקצועי וחכם הוא! אבל אחרי שגיליתי כמה היא מקסימה ונהדרת,ותומכת. תחושתי השתנתה. הכסא הפך לנוח, החדר הפך לנעים . והיא - כבר לא מכוערת. מה שאני מנסה להגיד, זה שאולי משהו פנימי,השייך לעולמך גורם לך להרגיש כך. אולי זה שהיא מטפלת שנחשבת לכזו טובה גורם לך להרגיש משהו ולרצות לא להיות שם (ואז כל התירוצים צפים...), אולי גם בך יש איזו התנגדות לטיפול ואז אם החדר מרגיש קר ומנוכר אז אי אפשר לקיים בו טיפול??? הקליק הוא לא עם החדר עצמו. אלא בקשר בינכן. ואם הקשר בינכן יהיה טוב, התפאורה מסביב לא תפריע לך. מה את אומרת?

זה נכון שיש בי חלק מאוד גדול שמתנגד לטיפול, לא יודעת אם אני חוששת מהעובדה שהיא טובה מה גם שטוב זה עניין יחסי, רק אני כל פעם אומרת לעצמי אולי היום אצליח להרגיש שונה וזה לא קורה(אומנם לא היו הרבה מפגשים) ואם הקליק הזה יכול להיות בהמשך...אפילו אם אני כבר רוצה לומר משהו אני מיד נעצרת לא יודעת להסביר זאת אבל אין שום חיבור, ומצד שני הרי אי אפשר ללכת כל יום למישהו אחר ולראות אם קיים הקליק הזה. לא יודעת נראה לי נורא מוזר שאפילו לשאלה פשוטה אני לא יכולה לענות לה ועוד להסתכל לה בעניים מה כך אני אמורה לעבור טיפול שלם? (אני לא חושבת שזה תירוצים למרות שלא חסרים לי כאלה.)

לא אחדש הרבה מעבר ממה שנאמר אבל נסי נסי נסי לדבר איתה על זה. בדיוק זה. למרות שאמרת שבטוח לא תאמרי, אבל זה מה שאמורים לעשות בטיפול (לפחות בטיפול דינמי). אחרי זמן שנמצאים בטיפול לומדים שזה בעצם החומר ממנו הוא בנוי. מן הניסיון, חשוב לדבר על החוויה של החדר התוקפני, עליה כעל זאב בולע טורף עם שיניים, על הפחד לספר, למה פחד. כל זה בהקשר עם דברים שקרו לך פעם. האם יש בחוויה שלך אותה משהו שמזכיר לך איזה עבר? בקיצור, זה לחם של הטיפול. לדעתי, לא זו בלבד שהיא לא תיעלב או תבטל אותך, היא אפילו תחייך (עם שיניים של זאב, זה יהיה מעניין... נאמר בהומור, כמובן). דבר מפחיד כשלעצמו. שום דבר לא שטויות, כל מה שמפריע הוא דבר שיש לו משמעות בטיפול, ומה שתיארת לא נשמע לי מוזר בכלל. אם תצליחי לדבר על כך, זו יכולה להיות קפיצת מדרגה בטיפול. על פי רוב, ואמרו זאת לפניי, זה לא באמת החדר חדר ומה שיש בו... הסיבות לחוויה הזו יכולות להיות מגוונות ועולם שלם מאחוריהן. עדיין יכול להיות שאין התאמה בינכן. גם זו אפשרות, אבל צריך לבדוק קצת יותר לעומק לפני שקובעים ממש. חתן, מטפלת... קשר משמעותי... לא ממש שונה...

שלום לשואלת, מדברים הרבה על ה'קליק' המפורסם, שנוצר או לא נוצר בחדר הטיפול. אני מסכימה עם מה שנאמר כאן ע"י קודמותי, ויודעת שדברים יכולים בהחלט להשתנות בהמשך. עם זאת, יש לא מעט מטופלים שבוחרים לבדוק מספר מטפלים (שניים או שלושה), ולמצוא את מי שיהיה הכי מאפשר ונוח עבורם. אם מתעוררת בך תגובה כל כך עוצמתית, אולי שווה לבדוק עוד מישהו. אם יימצאו זאבים נוספים, אפשר יהיה להניח שההתנגדות שלך היא זו שמצמיחה את השיניים המפחידות. בהצלחה ליאת

היי ליאת מה דעתך על ילד בן שלוש וחצי שמרביץ לאמא שלו? שמתי לב,שכשהוא כועס על אביו הוא "מחטיף" לו כמה מכות. לאמו,הוא מרביץ הרבה יותר (כנראה מאוד כועס עליה??). בפעם האחרונה למשל,הרביץ לה כאשר היא באה לקחת אותו מהגן. האם אפשר יהיה להסיק בזהירות כי יתכן והילד מקבל מכות ולמד שזו הדרך לפרק כעסים? או שמכות הן "שפה" שילדים מכירים מהגן וכו' והם משתמשים בה כאשר הם לא יודעים לבטא את כעסם בצורה טובה יותר? וכשאני חושבת על זה, אז "השפה" הזו של מכות מדוברת אצל הילד גם בקרב אנשים שהוא אוהב,כמו הדודים והדודות. שאלתי אותו משהו,והוא בעט בי תוך כדי שענה וביקש שאלך (העדיף את הסבתא על פני). האב,וגם אני אומרים לו שזה לא נעים לנו ולא מרשים להרביץ. כיצד היית מציעה לנהוג במקרה שהילד מכה? תודה רבה.

שלום דודה, בשום גיל אין לאפשר לילד להרים יד על הוריו. זוהי פגיעה קשה בסמכותם, והיא משדרת לילד שהוא אדון הבית. ילד כזה מועד לסבול בהמשך מחרדה וקשיים נוספים כמעט בכל תחומי התפקוד שלו. ילד יכול להתפתח בצורה תקינה רק כאשר הוא יודע שיש מבוגר, עליו אפשר לסמוך, ואשר יעצור אותו וישמור עליו מפני תוצאותיה של התוקפנות שלו. כדאי לזכור שילדים צעירים חוששים גם מפני תוצאות האגרסיה שלהם, כשהפחד הגדול ביותר הוא להרוס את ההורה האהוב בחמת זעם. לכן, בכל פעם שהילד מנסה להרביץ, יש לרסן אותו באחיזה נחושה, ולומר בשקט אך בתקיפות: "אני לא מרשה לך להרביץ לי". יש להימנע בכל מחיר מתגובה משועשעת, גם אם המכות שלו אינן כואבות, תגובות כאלה הן מבלבלות ומשדרות מסר כפול. במקרה שהוא ממשיך לנסות יש להרחיקו, או לנתק מגע פיזי עמו עד שיירגע. אין טעם ב'שיחות' והסברים, אלא רק בפעולה תקיפה ואסרטיבית. ולשאלתך על המקור האפשרי להתנהגות זו - יתכן שהוא חשוף לאלימות פיזית או מילולית בבית או מחוצה לו, אך כמו שזה נראה מכאן, הבעיה המרכזית היא היעדר גבולות והיעדר סמכות הורית. תוכלי להדפיס עבור אמו של הילד את תשובתי, ולהציע לה לפנות ולהיעזר בפסיכולוג ילדים למספר פגישות הדרכה. בהצלחה ליאת

היי ליאת מה שלומך?(אז איפה את בחג?לא נמאס מהשאלה הזו...?) רציתי לספר משהו. אני נמצאת בקליניקה מול הפסיכולוגית...מדברות...כשלפתע הפסיכולוגית קמה מהכיסא ומזנקת לכיוון הדלת. לא הבנתי מה קרה....ואז היא אומרת: "ג'וק" :-). (ליאת, הוא היה ענקי...) הוא היה מעליי (אני גם פחדנית לא קטנה...:). הוא טייל לו על הוילון. אני גם קמתי מהכיסא לכיוון הדלת.זה היה לקראת סוף הפגישה...וכך נגמרה לה הפגישה בעמידה ליד הדלת...הוצאנו את החפצים לאט לאט...והיא לא הסכימה לסגור את החלון בחדר...היה קצת מוזר...בקיצור שתי פחדניות:) אבל היא יותר ממני.... ולא ידעת אם קראת משהו שרשמתי לך לא מזמן... שתהיה לך שבת שלום ושנה נפלאה!

הצחקת אותי, מזל שזה לא היה ג'וק עף.

שלום ME, אכן סיפור משעשע, שמדגיש עד כמה כולנו עשויים (או שמא עשויות) מאותם חומרים ממש. המחשב שלי עלה באש כתוצאה מקצר חשמלי, ואני כותבת ממקום נידח ומחשב זר. לא זכור לי שקראתי משהו בשבוע האחרון. מקווה שבשבוע הבא כבר יהיה לי מחשב, ושהדיסק הקשיח ישוחזר בהצלחה (זה עולה הון) בברכת "תעשו גיבויים, דיר באלאק!" ליאת

ליאת, את כותבת ממקום נידח? איה את? כאשר ה -HARD DISK נהרס זה באמת מעצבן. גם לי זה קרה.למזלך אצלך אפשר לשחזר. אצלי לא היה ניתן...ואני מודעת למחיר השחזור...ולא תמיד ניתן לשחזר הכל. אם את לא צריכה את כל החומר בכונן, אל תשחזרי הכל ואז תהיה לך הנחה... את יודעת שניתן לגבות גם את הOUTLOOK? למי נתת לשחזר לטכנאי ההוא? כתבתי לך לך בעץ נידח...כנראה שלא ראית בגלל המחשב... אגב, הפסיכולוגית ציינה שאינה מפחדת מנעכברים ונחשים טוב, אני רצה לעשות גיבויים...