פורום פסיכולוגיה קלינית

אני בטיפול פרטני וקבוצתי ושום דבר לא עוזר הדברים הופכים לפחות ברורים המטפל שלי ניסה כבר הכל אני פשוט בלתי אפשרית. אני במצב נוראי איך אפשר לעזור לי?

שני שלום, את מרגישה שאת בלתי אפשרית ושום דבר לא עוזר, ייתכן שאפילו המטפל שלך חש כך לעיתים, אבל זהו מצב הקורה בטיפול, כשיש מפגש עם חוסר האונים עם הייאוש. היכולת שלך ושלו להיות ביחד עם התחושות הללו, לעבור את התקופה הזו היא שיכולה להיות כל כך טיפולית עבורך. שניכם ביחד בזה, תפקידו הוא להרגיש את זה איתך, להיות בייאוש איתך, אך מדי פעם להרגיש את זה גם מבחוץ, להתבונן לאן אתם הולכים, ובהדרגה לנתב אתכם לשם. דרור

הזמן עובר מהר מידי,עוד לא הספקתי לנשום וכבר השנה הזאת עברה, הכל ממשיך כאילו כלום,ואני נמצאת באותה נקודה,לא זזה סנטימטר,שוב שנה חדשה..וחגים..אבל היא לא תהיה שונה מזאת שלפניה,ומכל אלה שיהיו אחריה.ככה זה ימשיך? גם מחר אני אקום בבכי,אלך לישון בבכי,וגם בימים שאחרי? כבר רגילה...ורק מתנהגת כאילו אני מתמודדת, ובפנים צורחת,מנסה לאחוז במקום הזה שנותן לי שלווה, חיה באשליות שזה יעבור, שזה מצב זמני.... אבל אין דרך בכלל לצאת מהמעגל הזה. לא לשים לב אליי. סליחה. חודשיים בלי טיפול,בלי מטפלת. ומאוד קשה

חן שלום, את מתארת מצב בו את לא מוצאת מנוחה לעצמך, לא מוצאת שלווה. לא מוצאת את האמצע. נעה מקיצוניות לקיצוניות, נדרשת להעמיד פנים כלפי חוץ. הדרך לנסות ולהרגיש טוב יותר היא למצוא את האמצע הזה, לראות את הגוונים הקיימים בתוכך, ואם הם לא קיימים אז להמציא אותם, לאפשר לעצמך להראות מה שקורה בתוכך מבלי לפחד שזה יפרק אותך ואת האחרים. הדרך לעשות את זה היא לנסות ולהיות בקשר טיפולי כמו זה שעזבת. לשרוד אותו, להישאר גם כשקשה וכשחשים שאין טעם. או כשמרגישים שאת רק פוגעת בה. רק כך, בצעדים קטנים תרגישי טוב יותר במהלך השנה. אני מאחל לך זאת מכל הלב. דרור

שלום לכולם. האם מישהו יכול להסביר לי מה המונח ילד אינדיגו אומר?

מי הם "ילדי האינדיגו": ילדי האינדיגו מהווים קבוצה מיוחדת , אשר הגיעה לכדור הארץ כדי לשנות את המערכות הפוליטיות , החינוכיות , התזונתיות , המשפחתיות ועוד למען עולם טוב יותר. ילדי האינדיגו מסווגים פעמים רבות כמי שסובלים מהפרעות קשב או הפרעות קשב היפראקטיביות. הם ה- א-נורמטיבי הנוכחי אשר מבשר את הנורמה אשר תהיה נחלת הכלל בעולמנו, בזמן זה של שינוי אבולוציוני (פיזי ורוחני) שעובר כדור הארץ ועוברת האנושות כולה. למה הם נקראים כך? ילדי האינדיגו, נקראים כך מפני שאישה בשם ננסי אן - טאפ הייתה הראשונה להבחין כי לילדים מסוימים יש צבע חיים חדש בגוון אינדיגו ( סגול כחול - כהה ) בשדות ההילה שלהם. מאפיינים בספרם " ילדי האינדיגו " ( הוצאת אור - עם ) , מביאים לי קרול וג`אן טובר הסברים על מהות ילדי האינדיגו ודרכי התמודדות עימם. לפי הספר , התכונות הנפוצות ביותר של ילדי האינדיגו הינם : תחושה ש "מגיע להם להיות כאן " ולעיתים קרובות הם מופתעים כאשר אחרים אינם שותפים לתחושה זו, ערך עצמי גבוה המכיל בתוכו ידיעה ברורה של "מי הם " , יש להם קשיים עם סמכות אשר אינה מסבירה את התנהגותה או לא מאפשרת בחירה, ישנם דברים שהם פשוט לא יעשו (למשל לעמוד בתור) , הם חשים תסכול בתגובה למערכות שממוקדות בטקסים ושלא דורשת מחשבה יצירתית , בד"כ , הם מוצאים דרכים טובות יותר לעשות דברים, גם בבית הספר, שגורמות להם להיראות " כמכסחי מערכות " ( מסרבים להסתגל למערכת כלשהי ) , הם לא מגיבים להטלת משמעת שמבוססת על אשמה ( " חכה עד שאבא שלך יגיע . . . " ) : הם לא מתביישים להודיע לנו מה הם צריכים. ילדי האינדיגו אינם מסוגלים לשקר לעצמם. הם מאוד טלפתיים ויש בהם יותר מדי יושר אישי מכדי שיבגדו בעצמם. הם בעלי רמת מישכל גבוהה , יצירתיות ונטייה ליטול סיכונים. לפי ד"ר דורין וירטו , מומחים אומרים שההבדל היחיד בין ילד מחונן לבין ילד עם הפרעות קשב היפראקטיביות , הוא שהראשון מסיים את המיזמים שהוא מתחיל בהם , בעוד האחרון משאיר מיזמים לא גמורים. לילדים אלו נטייה לקבוע לעצמם כללים משלהם והם חיים על פי נטיות ליבם. ילדי אינדיגו ניחנו בקליטה על חושית. רבים מהם ניחנו בכישרון אומנותי ועומק רגשי. הם מודעים מאוד למחשבותיהם ולרגשותיהם של אחרים. הם סומכים על אנשים כשהם חשים שהם ראויים לכך, ולא בשל מעמדם החברתי או המשרה שהם מחזיקים בה. רוב ילדי האינדיגו אינם אוהבים בדים סינתטיים, משום שהם נוטים לדחות כל דבר שהוא אינו טבעי. בספרה "דרכי טיפול ומזון בריא לילדי אינדיגו" (הוצאת אור-עם ע"מ 31) , מביאה ד"ר דורין וירטו כ- 17 מאפיינים של ילדי אינדיגו בהם: רצון חזק , יצירתי , עם נטייה לעסוק במוסיקה , בייצור תכשיטים , בשירה וכו`, נוטה להתמכרות , בעל "נשמה בוגרת" , אינטואיטיבי או בעל קליטה על חושית , לא אחת מספר על כך שראה מלאכים או רוחות של אנשים שמתו, נוטה לבודד עצמו, בין אם באמצעות פעילות תוקפנית או על ידי התכנסות פנימה , בעל רצון עז לשפר את מצב העולם , משתעמם בקלות , ועוד. עולמם של " ילדי האינדיגו " פעמים רבות ההורים , המורים , ואפילו החברים מענישים את ילדי האינדיגו ונוזפים בהם על התנהגויותיהם. ילדי האינדיגו לומדים להתבייש במי שהם , ותחושת הבושה מונעת מהם מלבטא את כישוריהם. רבות מבעיות ההתנהגות שלהם נובעות מהטראומה שגרמו הבושה וההתעללות הרגשית ולא מהפרעת הקשב המיוחסת להם. ילדי האינדיגו יודעים שהם שונים מרוב האחרים. וללא התמיכה החברתית מידידים או מבני משפחה , ילדי האינדיגו הרגישים עלולים לחשוב שמשהו לא בסדר איתם , והדבר עלול להוביל להשתוללות או להתכנסות פנימה. ילדי האינדיגו חשים זקנים כשהם נולדים. מבחינות מסוימות , הם יודעים הרבה יותר מהמבוגרים , אך מספר ההזדמנויות שניתנות להם לבטא את כישוריהם מוגבלות בשל מחסור בזמן ובכסף במערכת החינוך. כפי שכבר כתבתי , ילדי האינדיגו הם ילדים רגישים מאוד. רגישותם מתבטאת בשני תחומים עיקריים: 1. אמת ויושר- הם רגישים מאוד לשקרים או לחוסר יושר אצל אחרים. 2. רעלים סביבתיים- הם ילדים טבעיים החיים בעולם לא טבעי ופעמים רבות קשה להם לספוג את הרעלים הסובבים אותנו. מדענים גילו קשר הדוק בין הפרעות קשב היפראקטיביות לבין רעלים סביבתיים. ילדים רבים המאובחנים כסובלים מהפרעות קשב היפראקטיביות לוקחים "ריטלין " או כדורים כימיים אחרים. עבור ילדי האינדיגו , נטילת תרופות אלו היא "עליה וקוץ בה". מצד אחד , היא מאפשרת להם "להשתלב" בחברת הילדים ולרצות את ההורים והמורים שלהם. התרופה עשויה גם להעניק להם תחושת "היי" שתעזור להם להימלט מהכאב שבהיותם שונים או מתחושת הריקנות , שממלאת אותם כשאינם ממלאים את ייעודם , אבל המחיר גבוה: התרופה מונעת מהם מלהביא לידי ביטוי את כישוריהם הרוחניים. הילדים מאבדים את הקשר עם האינטואיציה שלהם , עם היכולת הרוחנית שלהם ועם אישיות הלוחם שלהם. הם שוכחים את ייעודם וכמבוגרים , לאחר שהם מפסיקים לקחת את אותם תרופות הם חשים ריקים ולכן חוזרים לתרופות אחרות (פרוזאק למשל) אשר מאפשרות להם לחיות בתחושת "היי" מזויפת ולהתמודד עם החיים שלהם.

טל שלום, אני רואה שקיבלת תשובה נרחבת מאחת ממשתתפות הפורום, אין לי מה להוסיף משום שזהו לא תחום שאני בקיא בו. דרור

לב הטיפול / בועז שביט מטפל: "אם היה לך מכשיר שמודד את רמת או איכות הקשר בינינו, מן 'מונה קשר' שכזה עם סקאלה מאחד עד עשר, מה אתה חושב שהיה מראה כרגע המחוג לגבי הקשר שלנו?" מטופל: "חמש או חמש וחצי". מטפל: "ולמה אתה חושב שהמחוג מראה חמש ולא שמונה למשל?" מטופל: "כי משהו מפריע פה" מטפל: "מה מפריע?, אתה יכול לשים לב?" השורות הללו הן התחלה אפשרית של דיאלוג בין שני אנשים היושבים בחדר, שבמקרה זה הם מחולקים לתפקידים של מטפל ומטופל. דיאלוג שמטרתו חקירה עמוקה של הקשר, באופן ישיר וממוקד בכאן ועכשיו. המטפל מזמין את המטופל ואת עצמו לבחון באופן חוויתי את התחושה של הקשר, כפי שהוא מתקיים כרגע בחדר. המטופל מצליח לזהות שיש משהו שמפריע לקשר להתממש במלא הפוטנציאל, ולכן ה"מחוג" של "מד הקשר" עומד רק על חמש וחצי. אם החקירה תמשך בהצלחה, עשוי המטופל (וגם המטפל) לגלות דברים משמעותיים ביותר על האופן שבו הוא מביא את עצמו לקשר הנוכחי, ומתוך זה ללמוד רבות גם על קשרים אחרים. אם הוא יקשיב לעצמו בעקבות השאלה האחרונה של המטפל (הקשבה שהיא כלל לא פשוטה ופעמים רבות דורשת הכוונה ותמיכה מצד המטפל) הוא עשוי לראות, למשל, איך העובדה שהוא יושב מול גבר יוצרת תחושת תחרות תמידית שמגבילה את הקשר או; שהוא חווה מהמטפל נימה של ביקורת שסוגרת אותו או; שהוא פוחד לאבד שליטה במידה והוא יתחיל לבטא רגש או; שהוא מרגיש שהמטפל מרוחק ולא קשוב וזה מרתיע אותו; וכל אלה הן רק מספר דוגמאות מתוך רבות אחרות. ואז, תתארו לעצמכן, שבהמשך הדיאלוג (אולי בפגישה הזו ואולי בפגישות עתידיות) מצליח המטופל לא רק לזהות את החוויות הללו אלא גם לתקשר אותן למטפל. במקרה כזה נפתחת הזדמנות למטפל להגיב, לספר למטופל על התחושה שלו בתוך המפגש. למשל: "כן, גם אני חש סוג של תחרותיות גברית" או; "באמת הרגשת ביקורת? חשוב לי שתגיד לי בדיוק איפה בדברים שלי הרגשת את זה"; וכן הלאה. והדיאלוג הזה ממשיך להתפתח, עד שברגע מסוים ניתן שוב לשאול מה קורה כרגע עם "מד הקשר"? יש סבירות גדולה מאוד שיחול בו שינוי משמעותי – בדרך כלל תחושה של קרבה גדולה יותר, חוויה של קשר עמוק יותר. בשלב זה לא רק שקיימת תובנה לגבי המגבלות של הקשר והאפשרות להתמודד איתן, אלא שיש חוויה אמיתית של שינוי, תחושה ששינוי כזה הוא אפשרי ושהדיאלוג, מפחיד ככל שיהיה, משתלם באופן הכי ברור במציאות שבחדר. רגעים כאלה הם, לדעתי, מן הרגעים המועילים ביותר לתהליך הטיפולי, ומרגישים גם ככאלה, בדרך כלל, לשני הצדדים. ואני לא אומר שזה דבר פשוט. הדיאלוג שמוצג למעלה הוא כמובן קצר ופשטני. בפועל נדרשת בדרך כלל עבודה קשה והרבה סבלנות כדי להגיע בכלל אל האפשרות לדיאלוג שכזה. הקשר הוא הלב של הטיפול. לא משנה מה היא הגישה, השיטה או הסגנון הטיפולי, איכות הקשר תקבע במידה רבה את הצלחת הטיפול או כישלונו. הדבר נכון גם לגבי גישות, שבשונה מגישתו של מחבר שורות אלה, אינן שמות דגש רב על הקשר. גם שם, כדי שיתרחש תהליך מרפא, דרוש קשר אשר מאפשר למטופל לחוש ביטחון פיסי ורגשי – וזה כלל לא מובן מאיליו. אפילו כדי לספק את המינימום הזה, צריך המטפל להיות קשוב לצרכים של המטופל, לדברים שמאיימים עליו ואלה שמרגיעים אותו, למקומות בהם הוא רגיש לביקורת, לצורך שלו בפרטיות ודיסקרטיות, וכמובן ליצור איתו תקשורת שבתוכה שינהם מבינם אחד את השני. אם המטופל מרגיש שבאמת מתעניינים בו, שמכבדים אותו כאדם, שקשובים לצרכיו ומשאלותיו ושהוא מוגן במידת האפשר, הרי שנסללת הדרך לכל תהליך טיפולי באשר הוא לגעת ולחלחל. מה גם שלמצב זה כשלעצמו יש אפקט תרפויטי משמעותי, הן במישור הפיסי והן במישור הרגשי, עוד לפני שכל פרוצדורה טיפולית יצרה אפקט כלשהו. לעומת זאת, כאשר המטופל מרגיש בלתי מוגן, מתוקף ומבוקר, לא מובן וכדומה, הרי שהאפקט השלילי של מצב כזה לכשעצמו עלול לפגום או אף לבטל כליל כל השפעה טיפולית מיטיבה אפשרית, אפילו אם זו ניתנת בידי טכנאי מיומן ומנוסה. אני מניח שהדברים הכתובים בפסקה הנוכחית מוסכמים פחות או יותר על מרבית הקוראים, אבל השאלה שלנו כאן הולכת, כאמור, מעבר לזה – אל האזור שבו לעצם התהליך של יצירת הקשר, העמקתו וחקירתו יש השפעה תרפויטית ומאפשרת צמיחה בפני עצמו. תהליך שבמקרים רבים הוא הלב האמיתי של הטיפול, כאשר כל האמצעים האחרים משרתים אותו ולא להיפך. הבה נבדוק מה הם חלק מהמאפיינים של קשר טיפולי אשר עשוי להוות את הקרקע לתהליכים כאלה וננסה להבין כיצד הם פועלים. הכרה ביחסים דו צדיים בכל רגע נתון בטיפול מתקיימת מערכת יחסים דו צדדית בין שני האנשים היושבים בחדר. זו נשמעת אולי קביעה מובנת מאיליה ולכן מיותרת, אבל לא כך הוא. פעמים רבות עוסקים אחד מהצדדים או שניהם בתהליך של הכחשה וטשטוש העובדה הזו, או לפחות צמצום משמעותה במישורים מהותיים. מצדו של המטפל הכחשה כזו עשויה להתבטא בהסתתרות יתר מאחורי "החלוק הלבן" של התפקיד. העמדה הסמכותית, הכוח והשליטה, ההזדהות עם התפקיד – כל אלה וגורמים נוספים עשויים לאפשר למטפל לספר לעצמו סיפור סטרילי למדי על יחסיו עם המטופל. סיפור שבו למטופל יש עולם שלם של רגשות, התקשרויות, פנטסיות לא מודעות, יחסי העברה וכולי, בעוד הוא, המטפל, יחסית נקי מכל אלה ומצליח לספק למטופל סביבה נקייה ומכילה שבה עולמו הפנימי (של המטפל) לא חודר ולא מתערב. לטעמי האישי, כל עמדה כזו מבוססת רציונאליזציה נוקשה ושקר עצמי בוטה, אשר לא רק שאינם מפנים מרחב אמיתי עבור המטופל, אלא אף מכשירים את הקרקע למיני התנהגויות שמקורן לא מודע ושעלולות לגרום נזק רב. אין לי ספק שאחד מהגורמים (הלא תמיד מודעים) של מטפלים רבים לבחור בכלל במקצוע טיפולי, היא האפשרות לנהל מספר רב של מערכות-יחסים-ללא-יחסים מהסוג הזה; כלומר יחסים שבהם אני מוגן מאוד מבחינה רגשית ובו בזמן נהנה מהאפשרות לקשר (קשרים רבים למעשה) עם מישהו הרבה פחות מוגן ממני בתוך הסיטואציה. האמת היא שהמטפל לא יכול לברוח מהעובדה שגם לו יש כמיהות, אכזבות, פנטסיות מודעות ולא מודעות, משיכות ודחיות, תקוות ואכזבות – ובקיצור, את כל המגוון האפשרי של חוויות הקשורות בקשר בין-אישי קרוב. יתכן שבמקרים רבים התפקיד הטיפולי אכן מקנה כוח כלשהו, ואני מניח שזה בסדר גמור, אבל אפילו זה לא תמיד נכון, ולא מעט פעמים המטפל מגיב בתגובות רגשיות אינטנסיביות מסוגים שונים. גם מצידו של המטופל עשוי המצב והתפקידים לשמש תרוץ לטשטוש האמת בקשר. למטופלים רבים נראה שבגלל הסיטואציה המלאכותית, שכוללת גבולות כה ברורים ואף תשלום, אין אפשרות להתפתחות של רגשות אמיתיים. אבל האמת היא פעמים רבות הפוכה – אם יש לי קשיים לפתח רגשות אמיתיים בקשר, אם בתוך קשרים אני תמיד חש בעיקר את המרכיב האינטרסנטי של שני הצדדים, אז כמובן שסביר שזה מה שארגיש גם כמטופל. כלומר, העובדה שאין רגשות אמיתיים בטיפול איננה התוצאה של הסטינג הטיפולי, אלא הסיבה החשובה ביותר לעצם קיומו של הטיפול. ויש עוד סיבות רבות לניסיון של המטופל "לעקר" את המערכת מקשר אמיתי. למשל, בשביל אנשים מסוימים המחשבה שגם למטפל יש חלק אותנטי בקשר היא מאיימת, ולפעמים אפילו בלתי נסבלת. הרי אולי מלכתחילה הם הגיעו לטיפול מתוך תקווה ששם הם יפגשו סוף-סוף מישהו שאין לו שום תביעות, תקוות, ציפיות, ביקורת.....וכו'... כלפיהם. כלומר מישהו סטרילי לחלוטין, שלא מאיים עליהם בשום צורה, שניתן לצייר אותו באופן אידיאלי, אם זה מה שרוצים, שאפשר לנהל איתו קשר ללא קשר. אז הנה לנו מצב מעניין: שני אנשים נפגשים בחדר, לכל אחד יש תפקיד, והם מנסים ליצור קשר. עמוק בפנים הם משוועים לקשר אמיתי, לתחושת קרבה וחיבור, לתחושת ביטחון שנובעת מחשיפה והקטנת ההגנות בסביבה מקבלת, לאהבה – אבל שניהם מצוידים במגוון משוכלל של אמצעי הכחשה, רציונליזציה וטשטוש, אשר מחזיקים אותם במצבם ה"מוגן" והמבודד. ומה שהופך את זה למעניין במיוחד היא העובדה, שכחלק אינטגראלי מתפקידו, על המטפל לזכור את כל זה ולהציע דרכים לשנות את המצב הזה, מבלי שהוא בעצמו יכול לחמוק ממנו. איך עושים את זה? מה מאפשר את זה? ההנחה שלי שהכמיהה העמוקה של שני הצדדים היא לקשר אמיתי, מובילה אותנו אל שאלת האותנטיות. האותנטיות של המטפל אם המטפל מעוניין בהיווצרות של קשר אמיתי עם מטופליו הוא חייב להסכים להיות אמיתי בעצמו. בלהיות אמיתי, או אותנטי, אני מתכוון, ראשית, למוכנות שלו לאפשר לעצמו להרגיש את כל הרגשות הנובעים מהקשר עם המטופל; ושנית, למוכנות לחשוף בפני המטופל את חווית הקשר כפי שהיא נראית מצידו. החשיפה הזו הכרחית גם כדי לאפשר את הדו-צדדיות של הקשר וגם כמודל של תקשורת, שממנו יוכל המטופל ללמוד לתקשר את עצמו. כמובן שיש שאלות נכבדות מאוד לגבי האופן, העיתוי והמידה שבה נכון לעשות זאת. אינני מתכוון להיכנס כאן לפרוט של השיקולים הללו, אבל נזכיר כמה מהם באופן כללי למטרת המחשה. למשל, ברור שלתהליך של חשיפה הדדית יש קצב טבעי שחשוב מאוד להקשיב לו. אין הרבה היגיון בחשיפת יתר כבר בפגישות הראשונות – דבר כזה יאיים על מרבית המטופלים. חשוב מאוד גם לחוש את היכולת האישית של המטופל להכיל סוג כזה של תקשורת. יש אנשים שהנוכחות האותנטית של המטפל עלולה להיות קשה ומאיימת עבורם והם יהיו מסוגלים לכך רק לאחר תהליך אורך של רכישת ביטחון, אם בכלל. וכמובן שבכל מקרה על המטפל לזכור שגם במידה והוא נחשף ונהיה אמיתי בתוך הקשר, הרי שמי שנמצא כאן במרכז, מי שהזמן והמקום מוקדשים לו זהו המטופל והתהליך שהוא עובר – ולא המטפל! מזה גם משתמע שהחשיפה של המטפל אמורה להתמקד בחוויית הקשר המתרחש בחדר ולא בחשיפת חייו האישיים – אלא אם כן מדובר בחשיפה ממוקדת של עניין שיש לו רלבנטיות ברורה למתרחש בחדר. ובכלל, אותנטיות אין פרושה אימפולסיביות. כלומר, המשמעות של היות אמיתי איננה לבטא באופן אוטומטי את כל מה שאני מרגיש בכל רגע נתון, אלא המוכנות להיכנס לתהליך סבלני של הקשבה לעצמי ולזולת, וחיפוש הדרך לחשיפה הדדית באופן שהוא נכון לשני הצדדים. גבולות לסימון ברור של הגבולות הקשר יש משמעות עצומה בכל קשר וכמובן שגם בטיפול. הגבולות של הקשר הטיפולי הם מחד התנאים המעשיים, קרי הזמן, המקום, כללי המפגש והתשלום; ומאידך יש את הגבול של הגדרת התפקידים, ואמירה ברורה שההגדרה הזו תיוותר ללא שינוי. לשמירה המעשית על הגבולות יש כמובן חשיבות עצומה מהצד האתי, המוסרי והחוקי. לצערי אפילו ברמה פשוטה זו לא לכל המטפלים ברורה משמעות הגבולות, אבל לא בנושא זה אנו עוסקים כרגע. אני רוצה למנות מספר זוויות להבנת משמעות הגבולות בקשר הטיפולי. ראשית כדאי לזכור את האופן הפרדדוכסאלי שבו עשויים הגבולות לפעול ביחסים: ככל שהם (הגבולות) ברורים יותר כך הקשר חופשי יותר להתפתח. כלומר, לא רק שגבולות ברורים אינם מצמצמים ומגבילים את הקשר, נהפוך הוא, הם דווקא משחררים ומצמחים אותו. למשל, כשמטופל חש בטוח לחלוטין שהגדרת התפקידים בקשר תיוותר תמיד ובכל מקרה ללא שינוי, כלומר שלא תתרחש בשום מקרה תנועה לכיוון של יחסי חברות, יחסים עסקיים או יחסים רומנטיים (או כל יחסים אחרים), כן הוא יכול לאפשר לעצמו טווח רחב יותר של רגשות כלפי המטפל, מבלי לחרוד (במודע או שלא במודע) שרגשות אלו יובילו לשינוי קונקרטי ביחסים. כך הכמיהה שלו לחברות, לאהבה או לפרטנריות יכולה לעלות במלא עוצמתה, להיבחן על כל דקויותיה ולעבור טרנספורמציה, אשר עשויה להקרין על תהליכי יצירת היחסים מחוץ לטיפול. אם המטפל נופל במלכודת ומוכן להקריב את הטיפול כדי לספק כביכול למטופל את צרכי הקשר שלו באופן קונקרטי (כשלמעשה הוא מספק כאן את הצרכים שלו עצמו!) עלול הדבר להרוס, במקרה הטוב, את האפשרות של המטופל להתקדם באפשרויות הבין-אישיות שלו מחוץ לקליניקה. במקרה הרע הוא ישחזר ויחווה חוויה קשה של ניצול ובגידה. פרוט יתר על העניין הזה בהקשר המיני ניתן לקרוא במאמר "על ניצול מיני בטיפול". עניין שני ומרכזי הוא היותם של הגבולות כלי מרכזי להבנת המטופל. כל אחד מאיתנו (כולל המטפלים, לא לשכוח!) "משליך" על הגבולות את עולמו הסובייקטיבי, וכאשר יודעים לזהות ולפענח את ההשלכה הזו אנו מקבלים מקור אינפורמציה בלתי נדלה. למשל, קחו מצב של מטופל שמביע תרעומת קבועה, גלויה וסמויה, על עניין התשלום – בלי ספק אחד הגבולות המורכבים ביחסים האלה, כי "יחסים עבור כסף" אינם דבר שתמיד קל לעכלו (לא ממש נעים להזכיר את המקצוע המתחרה בעניין הזה של יחסים בתשלום...). אבל העובדה היא שלא לכל המטופלים יש בכלל עניין עם התשלום – אז מה מספר לנו ידידנו המתלונן? אולי הוא חווה חווית השפלה על שהוא צריך "לקנות" יחסים? אולי על היותו של המרכיב האינטרסנטי שבקשר כה בוטה עד שהוא פוגם ומקלקל את הקשר כולו? אולי כל מצב של תשלום נוגע אצלו בפחדים הישרדותיים? ....ואפשר להמשיך את הרשימה הזו עוד ועוד. אם נצליח, בתהליך אמפטי ועדין, לאפשר לידידנו לזהות את העניין שמתחת לנירגנותו התשלומית, ואם נצליח להביא את זה לדיאלוג אמיתי בתוך הקשר, הרי שגם קיבלנו מידע רב חשיבות וגם אפשרנו תהליך רב משמעות. נקודה שלישית וחשובה בעניין הגבולות היא היותם מגינים על המטפל. מטפל שאינו מקפיד על שמירת הגבולות באופן שנכון לו יקלע בהכרח למצבים שבהם מצטבר אצלו מירמור וכעס. אם הוא אינו מקבל את התשלום שמרגיש לו מתאים, אם לא נותר לו זמן למנוחה, אם יש איום על פרטיותו בחיי היום-יום וכן הלאה, יצטברו הרגשות שליליים כלפי המטופל עד כדי פגיעה קשה בקשר ואף הפסקתו. לכל אחד מאיתנו יש נקודות שבהן קשה לנו יותר, כבני אדם ומתוך כך גם כמטפלים, לשמור על גבולותינו – ודווקא בנקודות הללו אנחנו צריכים ללמוד להיות קשובים לעצמנו כדי למנוע מצבים שבהם הקשר יפגע בגלל הקושי שלנו להגן על עצמנו. המקום הכי בעייתי שניתן להיקלע אליו בהקשר הזה הוא המחשבה שגמישות הגבולות שלנו מקורה ברצון להתחשב בצרכיו של המטופל, בעוד שלמעשה אנו יוצרים רציונליזציה למחיקה העצמית שלנו. אין זה אומר כמובן שלא יתכנו מקרים שאנו מגמישים את הגבולות כדי להתחשב במטופל, כמובן שישנם כאלה, אבל יש צורך לפתח קשב מדויק מאוד למידה שבה ההגמשה הזו יוצרת אפקט רגשי אצלנו. קבלה במשך שנות המפגשים שלי עם אנשים רבים התגבשה אצלי ההכרה שאת רוב רובם של הקשיים הרגשיים והנפשיים או הבעיות הפסיכולוגיות ניתן לראות כנובעות מצורה כזו או אחרת של חוסר קבלה עצמית. ישנם מצבים שדבר זה ברור וזועק: כמו המקרה של אדם דיכאוני הרווי בשנאה ותיעוב עצמי עמוק, עד כדי המחשבה שאין הוא זכאי להתקיים; או המקרים של בעלי הערכה עצמית נמוכה מאוד אשר שופטים את עצמם ככישלון בכל דבר ועניין, ללא שום קשר אל המציאות; או אלה ספוגי תחושות האשמה והצורך להעמיד תמיד את האחרים וצרכיהם לפניהם עצמם. מקרים אלה ודומיהם קלים הם לזיהוי. אבל חוסר הקבלה העצמית מקננת לה עמוק גם בצורה נסתרת יותר. ניתן לראות אותה אצל כל מטופל/ת (ומטפל/ת) בכל עניין או קושי שהם מעלים, וביטוייה העיקרי הוא הקושי להסכים להרגיש את מה שאנחנו מרגישים בכל רגע נתון. עוד לא פגשתי אדם שאינו לוקה במידה כזו או אחרת בניסיון לחמוק מרגשות קשים או כאלה שאינם מתיישבים עם הדימוי שיש לו על עצמו. הדרכים לחמוק הן רבות ומגוונות: להכחיש, להחניק, לעבור הלאה, לנסות לפתור, לחשוב חיובי, להתחבר לשמחה, לזרום, לשאול מה אפשר לעשות עם זה, להיות "רק המתבונן", להדליק סיגריה, לעבור נושא.....היצירתיות כאן היא אין-סופית. גם אחרי שנים רבות של התבוננות ומאבק בנטייה הכלל-אנושית הזו, אני מזהה פעמים רבות את אחד המנגנונים האלו בתוכי וצריך להזכיר לעצמי ש"מותר לי להרגיש ככה", או ש"גם זה חלק ממני", כדי לאפשר לעצמי את הלגיטימציה של פשוט להרגיש את מה שאני מרגיש, מבלי להתערב. אני יכול גם לומר, שאם באמת קיים תהליך כלשהו של צמיחה והתפתחות האפשרי לנו כבני-אדם, הרי שהלגיטימציה הזו, הרשות להיות ולהרגיש את המציאות של עצמי בקבלה מלאה, היא לב ליבו של התהליך הזה. חשוב לי להדגיש ביתר דיוק למה אני מתכוון ב"קבלה עצמית". אינני מדבר על תהליך סנטימנטלי שבו "סוף-סןף למדתי לאהוב את מי שאני" או משהו כזה. אני מדבר על עניין פונקציונאלי, הסכמה פשוטה ובלתי דרמטית להיות מה שאני בכל רגע, להסכים לזה להיות – מבלי אפילו להתפעל ולהתרגש מזה יותר מדי; זו היכולת הטבעית להרגיש מה שאני מרגיש ולהסכים לזרימה הטבעית של החוויה בתוכי להתקיים. זה נשמע מאוד פשוט, וזה אכן מאוד פשוט – ואולי דווקא בגלל זה כה קל לפקשש את האפשרות הטבעית הזו, שעלולה להראות כה קלושה, חסרת כיוון ומשמעות אמיתית. ואם זאת, אני חוזר על עצמי, רק מהנקודה הזו אפשרית לדעתי צמיחה אמיתית. אז איך כל זה מתקשר ליחסים הטיפוליים? בשני אופנים מרכזיים. ראשית, וזה עניין שאין לו תחליף, על המטפלת להיות מישהי שמכירה היטב את המחווה הפנימית של קבלה פשוטה. אינני מתכוון כלל שעליה לקבל את עצמה באופן מושלם, זוהי שטות, אלא שכתוצאה מעבודה ממושכת עם עצמה היא תהיה מסוגלת לזהות את התנועה הזו של חוסר הקבלה, ומתוך כך לאפשר לקבלה להופיע. רק מישהי כזו יכולה להיות דוגמה חייה ואמיתית של קבלה. ושנית, רק מישהי בעלת היכולת הזו תשדר באופן אותנטי קבלה אל המטופל. היא תהיה מסוגלת להכיל בפשטות, מבלי להילחץ ומבלי להפוך לביקורתית את החלקים הקשים והלא נעימים של המטופל. ושוב, אין מדובר פה על קבלה מושלמת אלא על היכולת לזהות את חוסר הקבלה כשהיא מתרחשת, להבין איך היא מתקשרת אל הקשיים שלה בעצמה כאדם, ובכך לאפשר לתהליך של קבלה להתקיים. הקבלה הזו שבין המטפלת למטופל היא בעיני אחד הגורמים המרפאים המרכזיים שבמפגש הטיפולי. בתהליך עדין והדרגתי, שלעיתים לוקח זמן רב, מחלחלת הקבלה הזו לדיאלוג התוך-אישי של המטופל ומאפשרת לו לצמוח.

נמרוד שלום, מאמר מעניין המציג גישה טיפולית אחת. עם זאת ולמרות שמרבית הגישות חולקות חלק גדול מהמרכיבים המוצגים במאמר ישנן גישות שונות שלכל אחת יש יתרונות וחסרונות. אבל בבסיס מסכימות כל הגישות שמהות הטיפול, הדבר המאפשר אותו הוא הקשר הנוצר. איך יוצרים אותו ומה קורה אחר כך כאן הדעות שונות. דרור

כולם מדברים על אהבתם למטפל אז למה אני שונא את המטפל שלי עד למצב של כעס מטורף לפני כל פגישה אני מבטיח לעצמי שאני לא חוזר אליו ולא שהוא עשה משהו קיצוני הוא פשוט רגיש ואמפטי כמו מלפפון חמוץ נמאס לי כבר לשמוע סיפורים על מטפלים רגישים אוהבים אמפטיים מתקשרים דואגים וכו' למה אני נפלתי על סטאלין הוא נראה בחדר שגם אם ירד קטיושות על תל אביב הוא עדיין יגי "אני מבין" מה אתה מבין אתה נראה כאילו אתה עוד רגע נרדם מה אני משעמם אותך. איך אני עוזב את הטיפול המסוייט הזה ועובר למטפל שיודע גם להביע רגש ולא רק לצפות שירגישו? איך אני יכול להיפתח ולהרגיש כשהאדם שיושב מולי נראה עצור ומאופק כאילו אסרו עליו בלימודי הפסיכולוגיה להביע סוג של רגש וגם כשאני שואל אותו שאלות אישיות הוא טרחני ומעצבן מה יש אם אני אדע מעט עליו הרי אני אמור לספר לו על חיי אז לדעת דבר או שניים רק תורמים לקרבה לא ביקשתי לדעת מה הוא עושה עם אשתו רק דברים המופיעים אני מניח בת"ז שלו. הוא יושב מולי אני מדבר ומבטיח לעצמי שלעולם לא אוכל לבכות מול האדם העייף והאטום הזה, רוצה לעזוב אותו היום כבר נתתי מספיק זמן לעצמי ולו ונמאס לי לחשוב שכך אמורים להתנהג פסיכולוגים, זה לא נכון לפסיכולוגים יש לב ונשמה וכאב ותחושות ואלף ואחד רגעים של אהבות וזה הצנונית שמולי נראה קטטוני מבחינה רגשית. סליחה אם הגזמתי פשוט נמאס לי ממנו ושלא יבלבל לי את המוח וישליך עלי הכל זה לא פייר מטפלים צריכים לדעת מתי הדברים מופנים באמת אליהם ולא לאמא אבא וסבא אברהם שלי. תודה גידי

אתה יודע ,גם לי נמאס לשמוע על מטופלים המתלוננים ללא הפסק על המטפלים שלהם,ולא עושים מעשה .פשוט לקום וללכת.להחליף מטפל ,או כל דבר אחר ,רק לא להשאר שם... אני מקווה שבנתיים עשית זאת . בידידות

מה הייתה שאלת המחקר ? אילו מאפיינים של הקשר הטיפולי יבלטו ברגעים משמעותיים בטיפול ? כיצד חקרנו ? ראיינו עשרים מטופלים שסיימו או הפסיקו טיפול וביקשנו מהם לתאר שתי אינטרקציות שהיו להם משמעותיות במהלך הטיפול. אינטרקציות אלה נותחו בעזרת ניתוח תוכן איכותני, המתייחס למלים ולתיאורים בהם משתמשים הנחקרים כמשקפים את המחשבות, הרגשות, האמונות והידע בו הם מחזיקים. מה מצאנו ? למטופלים יש צורך רב לחוות את המטפל כאדם, גם אם לעיתים ביטוי רגשי אנושי שלו (כגון בכי) עשויים להחוות כמפחידים. למטופלים יש צורך לא פעם במטפל אקטיבי הן במובן של חיזוקים והן במובן של עצות קונקרטיות, דבר שלעיתים קרובות המטפלים, במיוחד אלה מביניהם שהם בעלי הכשרה דינמית, מתקשים או נמנעים מלתת. לעומת זאת כאשר הזכירו מטופלים את פירושי המטפל כחלק מהאקטיביות שלו, לעיתים קרובות הייתה ההתייחסות לפירושים שלילית והמטופלים ראו בהם משהו נכפה עליהם מבחוץ וביטאו קושי לזהות את עצמם ואת החוויה שלהם בפירוש. לצד הצורך במטפל אקטיבי חלק מן המטופלים הדגישו במיוחד את הסביבה המחזיקה שיוצר המטפל כחשובה יותר מן ההתערבויות האקטיביות שלו. סיפורי המטופלים שיקפו את חשיבותה של חווית הקרבה בין המטפל והמטופל, חוויה שהתבטאה בתחושות של חוסר שיפוטיות וקבלה, לצד תחושה שהמטפל מרגיש וחושב על המטופל באופן מיוחד. תמה מרכזית נוספת שעלתה מתוך הרגעים המשמעותיים הייתה קשורה בחוויה של שליטה\היעדר שליטה בתחומים שונים של הטיפול. תמה זו מכסה טווח רחב יחסית של נושאים ממוקדים יותר כגון שליטה במסגרת הטיפולית, ביכולת להיעזר ולבטא חולשה, וביכולת לבטא רגש. מטופלים התייחסו לנושא השליטה מכיוונים שונים ולעיתים מנוגדים - ישנם מטופלים שהביעו משאלה לחוות חוויה של שחרור משליטה וישנם מטופלים שהרעיון שיאבדו שליטה איים עליהם והוביל לקונפליקטים עם המטפל.

הי גידי היקר, כתבת ממש נוגע. עצב וכעס אבל מהולים בהומור... קבל תיקון קליל. לא כולם נורא אוהבים את המטפלים שלהם תמיד ועד לשמיים, וגם אלה שאוהבים, לפעמים לא סובלים אותם ברמות בחלק מהזמן. גם אני, כמוך, מקנאה נורא באלה שמתארים קשר אחר עם המטפל שלהם. והאמת, בדיעבד, הקשר האחר ההוא כנראה היה מתאים לי פחות, עד כדי כך שהטיפול לא היה שורד. אז בקצרה, אתה לא היחיד שמתלונן... ככל שהמטפל שלך דוגל בשיטה "אנליטית" יותר, כך קל לחוות אותו יותר כ"קר ומרוחק". העובדה שאינו מנדב דבר, כולל אינפורמציה טכנית טריוויאלית כביכול (גיל, תאריך לידה, מצב משפחתי, מספר ילדים וכד'), ו/או כולל חשיפה גלויה מידי של רגשותיו, נועדה להימנע ככל האפשר מלהכניס רעשים מיותרים לטיפול (מה שקוראים "לוח חלק"). הדברים הקטנים האלה, על פניו יכולים להראות בלתי משמעותיים ו"נו יאללה כבר תן לי", אבל זה לא בדיוק נכון. למעשה, לומדים בטיפול (דינמי / אנליטי) עד כמה רבה המשמעות של "פרטים קטנים ולא חשובים". חלק מהטיפול היא להחזיר אליו (שוב ושוב) את ההרגשה שתיארת במלוא עוצמתה. אפילו עם התיאורים שלך כאן, שעל אף הכעס יש בהם משהו חמוד מאד. אם אתה נשאר שם, אז כנראה בכל זאת אתה מקבל שם משהו מעבר לכל הדברים שרק מביאים ת'סעיף. נסה לחשוב עם עצמך ועם הטיפול. אולי יסתבר שאינו מתאים לך, ואולי דווקא כן.

קשר הוא לב לבו של הטיפול. מעבר לגישה, שיטה או סגנון טיפולי, איכות הקשר תקבע במידה רבה את הצלחת הטיפול או כישלונו. הדבר נכון גם לגבי גישות שאינן שמות דגש רב על הקשר, או גישות טיפוליות גופניות שונות. גם שם, כדי שיתרחש תהליך מרפא, דרוש קשר אשר מאפשר למטופל לחוש ביטחון פיסי ורגשי, להיפתח, להרפות מן המחסומים והפחדים שכל מטפל פוגש בדרך להבראה. לשם כך אנחנו, המטפלים, נדרשים להיות קשובים לצרכים של המטופל, ללמוד לשמוע ולראות אותם, את הדברים שמאיימים עליו ואלו שמרגיעים אותו, למקומות בהם הוא רגיש לביקורת, לצורך שלו בפרטיות ודיסקרטיות. מטופל שמרגיש שבאמת מתעניינים בו, שמכבדים אותו כאדם, שקשובים לצרכיו ומשאלותיו ושהוא מוגן במידת האפשר, תיפתח בתוכו האפשרות לכל תהליך טיפולי באשר הוא לגעת ולחלחל. מה גם שלמצב זה כשלעצמו יש אפקט תרפויטי משמעותי, הן במישור הפיסי והן במישור הרגשי, עוד לפני שכל פרוצדורה טיפולית יצרה אפקט כלשהו. לעומת זאת, כאשר המטופל מרגיש בלתי מוגן, מתוקף ומבוקר, לא מובן וכדומה, הרי שהאפקט השלילי של מצב כזה לכשעצמו עלול לפגום או אף לבטל כליל כל השפעה טיפולית מיטיבה אפשרית, אפילו אם זו ניתנת בידי טכנאי מיומן ומנוסה. לא להסתתר מאחורי החלוק הלבן בכל רגע נתון בטיפול מתקיימת מערכת יחסים דו צדדית בין שני האנשים היושבים בחדר. לעתים אנחנו, כמטפלים, לא יודעים איך להיות נוכחים בקשר הזה, ומצויים בהכחשה וטשטוש העובדה הזו. הכחשה כזו עשויה להתבטא בהסתתרות יתר מאחורי "החלוק הלבן" של התפקיד. העמדה הסמכותית, הכוח והשליטה, ההזדהות עם התפקיד – כל אלה וגורמים נוספים עשויים לאפשר למטפל לספר לעצמו סיפור סטרילי למדי על יחסיו עם המטופל. סיפור שבו למטופל יש עולם שלם של רגשות, התקשרויות, פנטסיות לא מודעות, יחסי העברה וכולי, בעוד הוא, המטפל, יחסית משוחרר מכל אלה ומצליח לספק למטופל סביבה נקייה ומכילה שבה עולמו הפנימי (של המטפל) לא חודר ולא מתערב. עמדה כזו, לא רק שאינה מפנה מרחב אמיתי עבור המטופל, אלא אף מכשירה את הקרקע להתנהגויות שמקורן לא מודע ושעלולות לגרום נזק רב. התנאי הראשון להבנה של הקשר הטיפולי וטיפוחו הוא היכולת לראות ולהבין את עצמנו בתוך הקשר הזה.

אני בטיפול שמונה חודשים, כבר עזבתי שלוש פעמים את הטיפול ולאחר שבועיים חזרתי. נורא קשה לי להיות בטיפול. לפני שבוע הודעתי למטפלת שלי שוב שאני עוזבת ואני שוב מרגישה שאני רוצה לחזור פשוט לא נעים לי לשגע אותה שלא תחשוב שזה סוג של משחק, פשוט מאוד קשה לי. יש לי מטפלת מדהימה רגישה ובאמת תמיד בשבילי, אבל כל פעם שמגיעים למקום קשה אני עוזבת מחזירה לעצמי כוחות וחוזרת גם בפעמים שעזבתי היא עמדה איתי בקשר טלפוני הפעם לא נעים לי להגיד לה שאני חוזרת רציתי לדעת איך מטפלים מרגישים עם מטופלים שעוזבים וחוזרים וחוזר חלילה האם אתם המטפלים מבינים את הקושי או רואים בזה סוג של מאבק כוחות מטופש מה לדעתכם היא תחשוב אם ארצה לחזור ואיך אוכל לחזור אם אני לא בטוחה שלא אעזוב שוב?אני מודה שהטיפול שלה בי מהתחלה לא היה פשוט,שיגעתי אותה ועשיתי לה מבחנים קשים היא עמדה בכולם בגבורה ואף פעם לא אכזבה או הפנתה את גבה גם כשבהתחלה דיברתי אליה מגעיל והייתי ביקורתית ונלחמתי בה, כשהושטתי לה "סכין" היא הושיטה יד לא יודעת איך היא עומדת בכל זה מה היא מרוויחה בזה לא נראה לי שהכסף שווה את מה שאני מעבירה אותה אתמול היא התקשרה לעדכן אותי באילו ימים היא פנויה בתקופת החגים במידה וארצה להגיע לפגישת חירום ואמרתי לה תחסכי ממני את הלו"ז שלך. לא ישנתי כל הלילה כי התקופה שאני עוברת כל כך קשה וככל שאני מתקרבת אליה אני לוקחת שלושה צעדים אחורה פוחדת להשען עליה באופן מוחלט למרות שברור לי שאיתה זה הכי קל שאפשר. אני רוצה לחזור לטיפול והפעם להישאר גם כשקשה מה עושים? משתגעת הדס

הדס שלום, את מתארת במדויק את מה שעובר עלייך, את הרצון להישען אבל הפחד לעשות את זה. את הבחינות שאת מעבירה אותה כדי לבדוק האם היא מספיק חזקה כדי להישען עליה, האם היא לא תנטוש אותך. העזיבות שלך משקפות את הקושי שלך להישאר בטיפול כשנוגעים בנקודות כואבות. את קמה ועושהנ מעשה. אני חושב שהמטפלת שלך מבינה את זה ולכן מאפשרת לך את הקשר הטלפוני, אבל לדעתי אם תצליחי לחזור לטיפול ולהצליח להישאר ולדבר על הקושי כשהוא יגיע, להחליף את המעשה בדיבור תהיה לכך חשיבות רבה עבורך. אני חושב שזה אפשרי אבל זה דורש מאמץ רב מצד שתיכן. דרור

בתקופה האחרונה אני מרגישה כאילו כולי מלאה בקנאה. הקנאה מכרסמת בי, ממש אוכלת אותי, לפעמים אני מרגישה איך נהיה לי חם מרוב קנאה לאנשים שמצליחים קצת יותר ממני. אני עובדת בתחום שמאוד קשה להצליח בו, שנים שאני מנסה להצליח וזה הצליח במינונים נמוכים יחסית לתקופות קצרות ואח"כ קצת נעלם. ועכשיו אני רואה את כל האנשים בני גילי שמצליח להם, לעתים הפ אפילו צעירים ממני, רק התחילו וכבר הולך להם, בגדול. לאו דווקא כי הם מוכשרים יותר (אם כי הם בהחלט מוכשרים) אלא כי פשוט נפל בחלקם כנראה, מזל גדול יותר. זה לא שאני לא מפרגנת להם, להיפך אני ממש שמחה בשבילם, אבל אני מרגישה את המרמור שבי, את האכזבה שזו לא אני והקנאה... הו הקנאה... אני פשוט מקנאה לכל אדם שמצליח יותר. לא סיימתי ללמוד (לימודים גבוהים) מבעיות שונות וכל חבר שלי שמסיים ללמוד עכשיו או מתחיל תואר שני אני כולי אכולת קנאה שגם אני יכולתי להיות שם במקומם, כי הלימודים בסופו של דבר חשובים יותר מכל אבל אני פשוט לא מסוגלת לוותר כרגע על כל העבודה הקשה שעשיתי כדי להתחיל מחדש. זה פשוט לא עובד ביחד - עבודה ולימודים, אני צריכה גם קצת להתפרנס ואם אלו לימודים אז יש להשקיע בהם. מצד שני איך אשקיע בלימודים אם גם צריך לפתח קריירה כלשהי? בכל זאת אני כבר יחסית מבוגרת בשביל להתחיל שוב מהתחלה ואני לא יכולה עכשיו לחתוך את הכל ולהתחיל מאפס כאילו לא עשיתי כלום לפני כן. צריך לעשות בחירות ואיך אוותר עכשיו על הכל? מצד שני בלי לימודים אני אפס, ה"רציניים" מסתכלים עלי פחות, אני מרגישה גם פחותת ערך, אני יודעת שאף אחד לא יכול להסתכל עלי בעין רצינית אם אין לי ברזומה תואר אחד לפחות. השיא היה כשנשברתי לחלוטין ופרצתי בבכי במשך שעתיים אחרי שמישהי שאני מכירה מאוד הצליחה, היה לי קשה מאוד גם מהקנאה שאכלה אותי, הרגשתי כמו מכשפה שאני מקנאה לה, האם עצם העובדה שאני מקנאה בה מרמזת על כך שאני לא מפרגנת לה? ואני רוצה לציין שזה לא שרציתי שהיא תכשל, להפך, רציתי בהצלחתה. האם זה נשמע כמו שקר? איך אפשר להשתחרר מכל הקנאה הזו? אני פשוט מוצאת את עצמי מקנאה לכל אדם שיש לו את כל מה שיש לרוב האנשים בגילי - תואר, התחלה של קריירה... זה לא הוגן, אני מרגישה לפעמים כאילו בזבזתי שנים שלמות מחיי על שטויות ואלו לא היו שטויות, זה פשוט שזה לוקח יותר מידי זמן ואני לא יודעת איך אצליח להתגבר על זה

שלום לך, הקנאה היא אחת הרגשות הקיימים בנו באופן טבעי. אנחנו לא אוהבים אותה אצלנו, ולעיתים גם לא אוהבים /שמקנאים בנו, אבל היא שם ואי אפשר להתעלם ממנה. במובנים רבים היא זו שמניעה אותנו קדימה לנסות להשיג עוד. וגם את יכולה לנסות ולהשיג. את אומרת שכל הקושי נובע מכך שאין לך תואר. ניתן לנסות להבין מדוע זה כל כך חשוב לך. אבל ניתן גם לנסות בעיקר בעידן שלנו לשלב בין לימודים ועבודה. למשל לימודי ערב, מכללה וכו'. זה קשה, נכון, אבל אם זה כל כך מציק לך אין סיבה לא לנסות. יחד עם זאת חשוב לזכור שהיחס משתנה רק במעט כשיש תואר. הרבה מהיחס של אחרים קשור לאיך את תרגישי עם עצמך. אם התואר ייתן לך להרגיש טוב יותר עם עצמך, שווה יותר, אז זהו הפיתרון בשבילך, בהצלחה, דרור

מהדיבורים בסגנון הפסיכולוגי. מילים בסגנון של "מכילה", מילה שבאופן מיוחד אני לא סובלת... או משהו כמו "אני לא מדברת איתך ממקום של כעס" והכול בגלל שבדיוק למטה נכתב "יהיה יותר מאפשר" לא יודעת, לפעמים נוח לי יותר לדבר סתם עברית רגילה ומשוחררת עמכם הסליחה בטיפול שלי אין דברים כאלה, אבל דיברנו על זה ...

שלום לך, את מעלה כאן משהו שמאוד מפריע לך, אבל את לא כותבת מה מפריע לך בזה בדיוק. אני לא יודע אם דיברת על זה, אם את רוצה לשתף כאן במחשבות שלך, אבל אני כן הייתי מזמין אותך לחשוב לפחות עם עצמך מה בדיוק במילים הללו, בסגנון הדיבור הזה מרגיז אותך כל כך. דרור

בן 9 התלונן במשטרה על אביו המכה יום ראשון, 2 בספטמבר 2007, 15:40 מאת: מערכת וואלה! תושב צפת נעצר הבוקר בחשד שהכה את בנו בן התשע. החשוד נעצר לאחר שבנו הגיע הבוקר בכוחות עצמו לתחנת המשטרה בצפת והתלונן על מעשי אביו. בגלי צה"ל דווח, כי האב נלקח לחקירה, ואילו הבן יועבר למשפחה אומנת.

למה אני לא פניתי למשטרה כשאבא הכה אותי, אולי היום הייתי נורמאלי יותר ולא הייתי צריך לבזבז זמן וכסף על טיפול חסר תועלת עצוב.

בי פגעו הרבה יותר מזה ולקח לי כמה עשרות שנים רק להבין ולהתחיל קצת לדבר על זה. יש עליך איום ואתה כזה קטן ואתה לא יודע, או כן יודע, מה זה משנה. מערכת סגורה ואתה גם מגן על הפוגע. לא הצילו ולא לקחו למשפחה אומנת. והאמת, אף אחד לא יודע ולא יידע האם הניתוק היה יכול להציל או להחריף. הרבה פעמים חשבתי שהיה טוב אילו ה"תאונות" שקרו לי, היו קצת יותר מוצלחות. לא נותר ממני הרבה היום.

שלום לך, המקרה שמובא כאן אכן אינו המקרה השכיח. לרוב ילדים אינם מתלוננים בזמן אמת, לבדם על התעללות. זה מאוד קשה להתלונן על מישהו הנתפש כחזק יותר וככל יכול. לעיתים גם לא ברור מה נכון לעשות ומה לא. ולכן זהו תפקידם של המבוגרים בסביבה לנסות ולשים לב ולהתערב בעת הצורך. כאב לי לשמוע את מה שכתבתם, את ההתעללות שעברתם ואת ההשפעות שלה עליכם עד היום. אני מקווה שלמרות הכל, למרות הקושי והאכזבות תוכלו עם הזמן להרגיש שהכאב פוחת גם אם לא נעלם, ושהיכולת לתפקד עולה. דרור

גילי שלום, ייתכן והחגים הם אכן הסיבה לקושי שעולה כאן. בתקופת החגים ישנה הזדמנות לעצור להסתכל פנימה ואחורה וזה לא פשוט. גם המפגש עם בני משפחה עלול להעצים את הקושי. לבסוף בחגים מרגישים לפעמים בודדים יותר מהרגיל ואז זה עוד יותר קשה. דרור

הי דרור, אני לא יודעת אם אתה זוכר את הסיפור שלי,אבל אני חבה לך בגדול. בזכות עצותיך המלומדות והניתוח הכ"כ מדויק שלך ולמרות שלא המלצת מפורשות היה ניתן להבין בין השורות שכדי לי להישאר אצל הפסיכולוגית החדשה ולא לחזור לקודם. (כתבת לי "אולי את לא רוצה שהיא תבין אותך כי אז זה אומר לסמוך עליה ב-100% ולוותר על הקודם"). אז דרור, באמת נשארתי אצלה ואני מודה על זה יום יום,עוברים עלי ימים לא קלים כמעט איבדתי את בעלי בניתוח לב לפני שבוע וחצי מאוד ארוך ומסובך(9 שעות)הוא עדיין מאושפז וללא תמיכתה המסיבית יום יום בטלפון למרות שהיא בחופשה לא הייתי שורדת. אז דרור שוב תודה מכל הלב (-: שלך איריס.

איריס, אולי בגלל שגם אני מבלה לאחרונה הרבה בבתי חולים, קשה לי להישאר אדישה.. רוצה לאחל לכם רק בריאות, והרבה ממנה! מרגישה הקלה גדולה על ה'כמעט' הזה ואיזה מזל שהוא בסדר!! רפואה שלמה (ומצאי לך זמן להניח רגע את הראש ולנוח קצת.. אולי לא עכשיו, אם עוד צריך להחזיק חזק, אבל אחר כך..) שולחת הרבה כוחות ואמונה, ומאחלת שבוע קל יותר, לילך.

איריס שלום, אני שמח לשמוע שאת מוצאת את מקומך בטיפול החדש, מרגישה שהיאעוזרת ותומכת בך. אני גם שמח שהניתוח של בעלך, למרות הקושי, הסתיים בהצלחה, ומאחל לך רק טוב בהמשך, וגם אם וכאשר יבואו רגעים פחות טובים תדעי להתמודד עמם, דרור

שלום לך, אני כאן, ותמיד מגיע בסוף גם אם זה לוקח זמן וקשה בדרך. דרור

התחלתי טיפול לפני שבועיים האם בתקופת החגים יש טיפול? אם לא אז איך שורדים לבד? בעיקר שהמצב כל כך שחור?

סתיו שלום, מטפלים רבים מעדיפים שלא להתחיל טיפול ממש לפני חופשה, בדיוק מהסיבה שמנית. התחלת טיפול היא תקופה רגישה מאוד. כך שאני מניח שאם בכל זאת התחלת טיפול המטפל שלך אינו מתכוון לקחת חופשה במהלך החגים. ואם כן אני מניח שהוא ידאג שיהיה לך מענה כלשהו בתקופה זו. דרור

לכל אלו בנות מזל בתולה שחוגגות יום הולדת החודש, מזל טוב יקרות שלי לפרפקציוניסטיות החכמות הכל כך פרקטיות מבפנים וכל כך רומנטיות ורגישות מבפנים. יום הולדת שמח לנו.

גלית שלום, אני מצטרף לברכותייך ומאחל גם לך שיהיה הרבה מזל טוב, דרור

המטפל שלי מדבר בכל חלש ומונוטוני, שום דבר בגוון הקול שלו לא משתנה לא משנה על מה אני מדבר הוא נשאר באותו טון זה נראה כאילו הצורך בלשלוט בקול שלו כבר אבסורד הייתי רוצה לדעת דרך הקול שלו (כי זה מה שנשאר בחדר קולות לא?) שהוא מבין מתחשב כואב או משהו אבל המונוטוניות הזו גורמת לי לא לרצות לחשוף רגשות מולו ואני נשבע לכם שזה לא קשור למשהו מוכר בעבר שלי או בכלל זה פשוט אמיתי. אודה לכם על תשובתכם אלון

אלון שלום, ייתכן והקול שלו חלש ואפילו מונוטוני, אבל האם אתה לא מזהה שום סימן אחר לרגש, להקשבה להבנה שלו אותך? האם דיברת איתו על זה? על מה שקורה ביניכם? אלו העיצות שלי. מעבר לכך אם דיברת איתו ואם אכן אתה לא מרגיש שאתה נוגע בו כבר תקופה ארוכה אתה יכול לבחור האם לנסות ולראות מה קורה לך אל מול חוויה שכזו. או לעזוב את הטיפול. יחד עם זאת אני עדיין ממליץ בחום שתנסה לבדוק איתו מה קורה שם. דרור

היי אני בת 25 נשואה לבן 38 עזבתי את הבית עקב סכסוך בענין חוסר יחס מצידו כולל חוסר סקס כשלוש שבועות.....יש מתחים בבית בגלל אחד מהוריו שהוא חולה ובעלי לא עובד עקב חוסר מציאת עבודה שמתאימה לו.....הוא טוען שרוב הסיבות שהוא לא מתייחס אליי קשורות למתחים בבית כעת אני יודעת שהגזמתי אך יותר מדי התלוננתי בפני אימי על המצב ובעלי ציתת לנו לטשיחות והתעצבן אני מעוניינת לתקן את המצב אך כשסיפרתי לאימי שכדאי באמת שנעצור את השיחות האלה היא לא הסכימה וטענה שזה בגלל שהיא רוצה לעזור ולתמוך אך אני בהחלט מבינה את זכותו של בעלי לא לדבר עם אחרים על בעיותנו......הוא שלח לי מכתב ובו פירוט מה מפריע לו אצלי והוא אומר שדברים אלה הורגים לו את החשק ואני שואלת איך אפשר להית כ"כ רגיש? אני מבינה חלק מהדברים. חלק מהטענת: שאני קונה דברים לבית מבלי לבדוק אם באמת צריך. שאני לא תמיד מצחצחת שיניים בבוקר. שאני אומרת אהלן במקום שלום שאני אוכלת יוגורט ובגלל זה כואב לי הבטן(אין לי שום רגישות ליוגורט וכאבי הבטן שלי היו קשורים למחזור) שאני קצת משחקת עם הסכו"ם בזמן אוכל כשלא מתחשק לי כ"כ לאכול קצת מזיזה חלק מהאוכל הצידה במזלג. שאם משהו מפריע לי אגיד לו ולא לאף אחד אחר (אני כן אומרת לו רק שאם אני אומרת לו זה נרא לו כמו ניסיון להשתלטות כנראה וסתם אומר שאני צריכה להתרגל למצב בצורה אדישה או שזה ישתנה ולא מקבלת ממנו שום עידוד או תמיכה לא פיזית כמו חיבוק אוהב ולא מילים תומכות). דרשתי ממנו שיהיה לי מטבח לבד כי יש לי מטבח עם חמותי והיא תמיד טוענת למה חלהכין פעמיים אוכל ואני רוצה ללמוד לבשל הוא אמר לי אם אני אצטרך לחכות לך אני אמות מרעב אבל אני רוצה ללמוד לבשל ומאודג אוהבת להשקיע באוכל(הוא יותר מדי מחמיא לאוכל של אימא שלו בצורה תינוקית שהורגת לי חשק ללמוד לבשל בכלל) הוא ביקש שאתייפיף בשבילו מבחינת ביגוד ואיפור עוד לפני שהתחתנו הפריע לו שיש לי צלקת בפנים בעקבות פצעי בגרות אבל בחודש ראשון אחרי חתונה כשרציתי ללבש פיגמה נ יפה בלילה הוא אמר לי לא צריך כל יום להתייפיף וגם פעם שאלתי אותו אם ימצא חן בעיניו אם אצבע שערי ואמר בשביל מה מי רואה? (אני עם מטפחת על הראש).הייתי עם מטפחת זו עוד לפני חתונה מסיבה דתית. מה אתם אומרים על זה? האם יש מצב להסתדר.....הוא אומר שבגלל דברים אלו בשום פים ואופן לא יכול להסתדר עם זה הכי מפריע לי שהוא מנסה לשלוט בי מאוד מדבר אליי כמו מלך ושאני עבד של אם לי יש טענה תמיד מפריך אותה ולא מוכן לשנות משהו בהקשר לטענה...גם בנושא סקס טוען שיודע מה לעשות ברוך השם אך הוא אוהב מין חפוז ולדעתי אם אנו עושים רק פעם בחודש רוצה קצת משחק מקדים והוא משקיע בזה מקיסום דקה או 2 דקות.....דיברתי איתו על זה הרבה כלום לא השתנה.....מה לעשות.לכאורה התחתנו מרצון והוא זה שהכי רצה להתחתן וקבע מהר מועד לחתונה ......התחתנו אחרי חצי שנת היכרות.

אני שונאת אותו בלי להכיר אותו אפילו. שתלטן סדיסט, תברחי כל עוד את יכולה לפני שיגיעו הילדים ואז תביני מהו גיהנום, מנסיון השתלטנים האלה שיתחתנו עם האמא "המושלמת" שלהם שסירסה להם את הגבריות והם באים אלינו כדי לסרס לנו את האישיות. ההתנהגויות שלו שאת מתארת הן חולות וכך הכל מתחיל עד שזה מגיע לנשים מוכות ואז לילדים מוכים בבקשה אל תחזרי אליו.

קטיה שלום, את מתארת מצב מאוד מורכב ביניכם. לדעתי רשימת התלונות שהצגת אכן מפריעה לו אבל היא מייצגת משהו אחר עמוק יותר תחושה של ריחוק בינכם וכשהוא מתבונן בך זה מה שהוא רואה. בעצם אני שומע קושי שלכם לתקשר. הוא לא מוכן להקשיב לך, רוצה שהדברים יהיו כפי שהוא רוצה. אבל גם את מתקשה לתקשר איתו ומעדיפה לדבר עם אמא. כפי שאני רואה את זה יש כמה דברים שניתן לעשות לפני שתשקלו פרידה. ראשית עליכם לנסות ולהפוך לזוג, למשל להפסיק לגור עם הוריו ולצמצם במעט את השיחות שלך עם אמך. כלומר שהנאמנות שלכם תהיה קודם כל אחד לשנייה. שנית לשפר את התקשורת ביניכם. את שתי המשימות הללו לא קל לעשות ועצתי היא לפנות לטיפול זוגי. עם הזמן ככל שהתקשורת תשתפר יעלה גם נושא יחסי המין. גם בטיפול. דרור

רעות שלום, אכן יש כאן לא מעט כאב וגם רגעים של ייאוש. אבל בדיוק בשביל הרגעים הללו יש גם את הפורום הזה, בו ניתן לשתף לשאול ולהיעזר. דרור

יש לי בעיה אשמח אם תעזרו לי:יש לי בן זוג כבר שנתיים אני בת 29 והוא בן חמישים ושלוש, אנו מאוד אוהבים אחד את השניה הבעיה היא ביחסי המין אני לא מצליחה להגיע לידי סיפוק, לפעמים כשאני עם חברה מהאונברסיטה אני מתקנא בבנות שמספרות לי על יחסי מין מספקים. הבעיה היא שאני לא נמשכת מינית לצעירים בגילי, בן הזוג שלי מפנק ותומך ואוהב נורא הילדים שלו שמבוגרים ממני בקשר מצויין איתי ולפעמים אנו אפילו יוצאים לפאבים ביחד. חשבתי ללכת ליעוץ מיני אצל סקסולוג אך אני מתביישת לשתף אנשים בפרטים כל כך אישיים. אני לא רוצה לפגוע בו הוא באמת נורא משתדל לספק אותי אבל כנראה שמשהו אצלי לא עובד, משהו מונע ממני להגיע לסיפוק. רק כשאני מענגת את עצמי אני מגיעה לפורקן מלא הוא כמובן לא יודע זאת. אני נורא מבולבלת ונבוכה אבל מאוד אוהבת אותו.

אחותי מה עניינים איתך, חסרים בחורים בגילך, איך את מסוגלת בכלל לגעת בו. אחותי דחוף דחוף טיפול ולא יועץ מיני. אומרת לך זאת באמת באהבה תחשבי על זה. וחוץ מזה מה אבא ואמא שלך אומרים על זה? או שהם לא יודעים?

תודה על "מילות האהבה שלך"אני לא צריכה טיפול תודה על הדאגה, לאהבה אין גיל, ולגבי מה שההורים שלי חושבים בנושא - אנחנו לא בקשר, אני גרה בקיבוץ מאז גיל 17 והם גרים בבית בעיר. את החבר שלי הכרתי פה בקיבוץ, ונכון לא חסרים בחורים בגילי אבל הם ילדים מטומטמים שמחפשים את עצמם ואני צריכה מישהו שאוכל להישען עליו ולא מישהו שיבלבל לי את המוח בנושאי גיל ההתבגרות. שלך דנה

שמתי לב שהפסיכולוגים הקליניים רגישים יותר ונוטים הרבה פחות לדרוך לאנשים על היבלות ולעצבן אותם,זאת בניגוד לפסיכולוגים ויועצים זוגיים/חברתיים שלא עושים שום חשבון בקטעים האלה(הכל מנסיון).מעניין האם זה נובע מהבדלים באינטליגנציה הרגשית או שזה נובע מהבדלים בין מה שלומדים בהכשרה?

לדעתי קשור באישיות של המטפל ובחוויה הנתפסת של המטופל, לטעמי לא נכון לעשות הבחנה גורפת. מקווה שתיצור לעצמך חוויה מתקנת...

ולי דווקא יש נסיון ממש גרוע עם הקלינים. הם תמיד מגעילים ועושים את עצמם כאלו מתוקים סכרין שבא להקיא. אותם שאת אומרת שהם דורכים לאחרים - תסלחי לי - הם פשוט לא מעמידים פנים ולא סכרינים - אז הם אומרים לפעמים אמת בפרצוף. מה עדיף???

החומר למטה בנוגע לפגיעה מינית נכתב על ידי, אני רואה בו חומר חשוב עבורכן בנות יקרות. אני בת 26 הייתי בטיפול בעקבות תקיפה מינית שעברתי, והטיפול היה נוראי והשאיר בי את חותמו. אני הרוסה ורציתי להעביר אליכן מידע חשוב בו תמצאו א עצמכן ושתדעו מה לחפש במטפל שלכן, ולמי שעברה זאת גם מקווה שלא נפגעתן לא הייתה כמובן כוונה כזו. מקווה שאף אחת מכן לא תלך לטיפול בלי ידע קודם בנושא מה אמור לקרות בחדר ומה אנו עוברות. בוכה בשבילי ולא רוצה שתבכו בשבילכן.

הפרעות ניתוק פוסט-טראומטיות הן הפרעות הנובעות מחוויות מציפות. טיפולים כושלים רבים בהפרעות אלה הסתיימו בנטישה של מטופלת שלא יכלה לשאת עוד פגישות "דם וקרביים" שבהן היו בעיקר שיחזורים אבריאקטיביים של חוויות טראומטיות. אי לכך, טיפול מוצלח חייב להפחית למינימום טראומטיזציה-מחדש של המטופלת ולמנוע יצירת חוויות סוביקטיביות של נטישה העלולת להתפתח לאחר היזכרויות שיחזוריות קשות בטיפול. "חוק השלישים של קלאפט" (Kluft,1993) אומר ביחס לזה כי אם המטפל אינו מספיק להגיע אל החומר שתיכנן לגעת בו בשליש הראשון של הפגישה, על מנת לעבוד עליו עד לתום השליש השני של הפגישה ולעבד את מה שנחשף ולייצב את המטופלת בשליש השלישי של הפגישה, מוטב להימנע מלגעת בחומר כדי למנוע מצב בו המטופלת עוזבת את הפגישה הטיפולית כשהיא מוצפת באופן רגשי. בתקופות טיפוליות שבהן מתרשם המטפל כי נפרץ אחד מסכרי המידור והמטופלת נחשפת לחומר טראומטי, יש מקום לשקול הגברה של תדירות הפגישות וגם תכנון של פגישות טיפוליות מיוחדות שתהינה ארוכות יותר.

מירב, כל הכבוד לאומץ שלך. ואני הייתי בטפול שנתיים אצל מטפל ממין זכר ואני עברתי אצלו תקיפה נפשית יותר חמורה מהאונס הפיזי. רק שתדעי. ומה שהעלית פה לפורם הכאיב לי מאוד כי הוא הזכיר לי חזק מה לא קיבלתי מהמטפל שלי. הוא שלח אותי הביתה מדממת נפשית פעם. ופעם אחרת סיפרתי לו משהו בשמחה אז הוא הזכיר לי את התקיפה האונס ואני לגמרי קפאתי - ואני לא מבינה איך הוא עשה את זה. כאילו הוא לא יכול היה לסבול שאני שמחה על משהו. ויש לי עוד מלא ספורים על טפול כושל של שנתיים. כואב לי לדעת כמה שהוא רחוק מהתאורים שאת הבאת מירב.אבל אני הייתי כבר בעומק הטפול ולא יכולתי לסגת. זה כואב כואב כואב עד שלפעמים אני רוצה ללכת לטפול על הטפול שעברתי. אבל אז אני מחזיקה את עצמי ולא הולכת. אבל זה פצע נוראי. וההוא ממשיך הלאה ואפילו אין לו מושג. וממשיך לטפל ולעבוד על אנשים - זהו. צר לי

תודה רבה ששיתפת אותנו .. חומר מאוד חשוב ..העברת ..למי שעוברת טיפול לאחר תקיפה מינית .. הרבה מהחומר עזר לי להסתכל על הדברים שקורים לי שם בחדר הזה .. שנראים לי לעיתים הזויים ... גם אני עברתי אונס ..והטיפול הזה מול מטפל פסיכולוג .. היא חוויה נוספת קשה .. לבנות אמון בסיסי שנהרס ..ולהתגבר על החויה הנוראית שעברנו ... זה לא כמובן מאלייו . .והמטרה הברורה היא .. באמת, אכן להגיע למקום טוב יותר . מאחלת לך המון טוב .. ומצטערת לשמוע שהטיפול היה כושל .. מקווה שתמצאי את האיזון ..להמשיך לטפל בעצמך מחדש במקום טוב יותר .. אשמח אם תמשיכי לשתף אותנו .. שרית

שלום דרור, לי נמאס מהמטפלת ומהטיפול. אני מטופלת אצלה כבר שנתיים וקודם הייתי אצל מטפלת אחרת גם כמעט שנתיים. אני רוצה למות, למות, למות. לא להיות יותר קיימת פשוט נמאס לי מכולם . הכוחות שלי אזלו.. אני לא מעיזה לומר לה את זה. בעבר היא ניסתה למנוע ממני לעשות צעד זה והפעם החלטתי שהיא לא תצליח. לא יודעת למה אני כותבת את הדברים אבל אני רוצה לעשות את זה. אני אלך לים אכנס למים ולא אצא. זהו, הסבל יגמר לעולם.........................................

רוני שלום, אני שומע את התחושה שלך שהכל כואב מדי, שאין טעם בכלום וכלום לא עוזר, אולי אפילו את התחושה שלאף אחד לא אכפת והרצון לסיים את זה. אני מבין את התחושות הללו, ובכל זאת למרות הקושי מציע שתדברי על זה עם המטפלת. תספרי לה על מה שאת רוצה לעשות, גם על העזיבה את הטיפול וגם על הרצון לפגוע בעצמך. ואולי תוכלי לתת לעצמך גם להרגיש שהיא שם בשבילך ושבאמת אכפת לה. דרור

מעניין אותי לדעת מאיזה גיל אנו מתחילים לזכור, עד כמה אנו אמורים לזכור מהילדות שלנו האם הזכרונות הם רצופים, איך יודעים מה אמיתי ומה זה הדמיון שלנו, והאם אנשים אמורים לזכור הרבה זכורנות מהילדות שלהם או כל אחד זוכר מספר זכרונות שונה, ולמה חלק מהאנשים זוכרים יותר תקופה מסויימת ואחרים פחות. ובכלל זכרונות ילדות מהם?

אסף שלום, אתה שואל שאלות מורכבות שהשתשובות על חלקן מורכבות, ועל חלקן קיים ויכוח. ככלל, האדם זוכר מסביבות גיל שלוש. יש הזוכרים מגיל מוקדם יותר אך זהו הגיל המוסכם בספרות. ישנה ספרות רחבה על מה שמכונה זכרון מובנה, כלומר על עצם העובדה שזכרון אינו צילום וידאו של אירוע אלא עיבוד קוגנטיבי ורגשי שלו. כך, ניתן לעצב זיכרון בדרכים רבות, מה שגורם לעיתים לתהיות האם הזכרון שלי או של אחר, ואף האם אמיתי או לא. אנשים נבדלים זה מזה במידת היכולת שלהם לזכור, מהילדות ובכלל, שוב בשל סיבות רגשיות וקוגנטיביות. למשל מידת החשיבות שאנשים נותנים לעבר, לאירועים. מקווה שעניתי על מרבית השאלות, דרור

שלום, אני כותבת מתוך כאב וייאוש על אמי..בתקווה לקבל ייעוץ או כיוון לגבי אופן טיפול... אמי בת 55 חיה לבד. לפני יותר מ-15 שנה הוריי התגרשו ומאז היא ממאנת להמשיך הלאה..למרות שהיו לה 2 מערכות יחסים מאז אך הם לא החזיקו מעמד... כל עולמה מסתכם בדירת חדר וחצי ו2 בנות, שזו אני ואחותי שכל אחת כבר בנתה לעצמה תא משפחתי. אבי גם המשיך בחייו והקים עוד משפחה ואנחנו בקשר מצויין. לפני כ10 שנים החלה ההתדרדרות אצל אמי והמצב רק הולך ומחמיר. אנסה להסביר במה זה מתבטא - היא לא עובדת, כל היום שולחת הודעות טקסט לי ולאחותי, היא לא מפסיקה לדבר על העבר...איפה טעתה, מה היינו צריכים לעשות, איפה היינו יכולים להיות היום, שהיא רוצה את המשפחה חזרה, מבקרת אותנו בלי סוף , לא מפרגנת, תמיד תמיד יש לה משהו רע להגיד, רואה רק שחור, שלילית , אנטי , כל שיחת טלפון נגמרת בצעקות וריבים, היא לא מודעת ממש למצבה, ניסינו לדבר איתה על טיפול והיא לא רוצה. זה הגיע למצב שאין כבוד הדדי, אני מוצאת את עצמי אומרת לה דברים איומים ואחר כך טובעת בייסורי מצפון. אנחנו מביאות לה מדי פעם קצת מוצרים מהמכולת ולפעמים גם כסף... זה הגיע למצב שמצד אחד הכאב הוא עצום, הכעס עוד יותר שעם הזמן הפך לשינאה... היא פשוט בודדה את עצמה מהעולם ורוצה רק אותנו . אני מרגישה שאני נושאת נטל ותפקיד שהוא לא שלי...ועל זה אני הכי כועסת עליה. אנחנו לא מצליחות לתקשר, אני לא סומכת עליה, לא מאמינה למה שהיא אומרת והיא מנסה לקשור אותנו אליה בכל דרך אפשרית. היא גורמת לסכסוכים וריבים עם בני הזוג שהם הפכו כבר לשק איגרוף עבורינו... מאחר והמצב בלתי נסבל החלטנו אני ואחותי להציב לה אולטימטום... היא עושה שינוי בחייה..מחפשת דירה חלופית, מוצאת עבודה והולכת לטיפול אחרת מנתקות איתה כל קשר. מבחינתי , אני לא מאמינה שמשהו ישתנה, אני לא מצליחה להתנתק רגשית ואני כבר עייפה ומותשת מהמצב. ואני כבר לא יודעת מה לעשות... אולי אוכל לפחות לקבל טיפים או ייעוץ לגבי ההתמודדות שלי מולה...ומה אפשר לעשות כדי שתקבל טיפול בכל זאת?? אשמח לשמוע חוות דעת. בברכה וחג שמח המיואשת...

למיואשת שלום, נשמע לי שאמא שלך לא באמת רוצה לצאת מהמצב שלה אחרת הייתה מנסה כבר מזמן. אבל אין לי ספק שאתן חשובות לה. יייתכן והאולטימטום יעבוד אבל ייתכן גם ולא. ייתכן והיא אינה יכולה לוותר על המצב שלה, או להשלים עם ההתרחקות הטבעית שלכן. את מנסה לשנות את המציאות, להפוך את אמא לקלה יותר להתמודדות. והלוואי וזה יצליח, אבל דרך אחרת היא ללמוד להתמודד עם המציאות בדרך אחרת. לראות את אמא בצורה אחרת, להבין מה קורה לה ולבחור האם לקבל את זה או לא, או באיזו צורה לקבל את זה. זה מאוד לא קל ולכן במקרים כאלו עזרה עבורך מאיש מקצוע יכולה לעזור מאוד. דרור

אני חושבת על המטפל שלי 24 שעות ביממה מה אני אומרת לו מה הוא אומר לי, מה הוא עושה עכשיו וכו', אני לא מתפקדת לא בבית ולא בעבודה אני חושבת שהשתגעתי אולי כדאי להפסיק את הטיפול כי זה כבר הפך לאובססיה כל פעם לפני פגישה אני מתרגשת כמו ילדה קטנה ובוכה לפני כשהיא מסתיימת, אני לא מתייחסת לבעלי או לילדי ורק מחפשת סיבות טיפשיות להתקשר אליו והוא כמובן סבלני ונחמד האם אני משוגעת?

יונה שלום, את מתארת תחושות שעולות בך כלפי המטפל ושמפריעות לך בחיי היומיום. זוהי תופעה מוכרת בטיפולים הקורית מדי פעם. חשוב לא להתעלם ממנה, לדבר עליה בטיפול עם המטפל, למרות הקושי הטמון בכך. רק על ידי העיבוד של מה שקורה לך תוכלי להתחיל לחשוב פחות עליו ולהתפנות לקשיים שהביאו אותך לטיפול. דרור

זה נראה כאילו טריגר הוציא שלדים נוראים מן הארון. וכל ההסברים על התעללות מינית בילדות למה? יש כאלה שמעדיפות לא לדעת את השם של מה שהן מרגישות. תפסיקו כבר!!!!!!!

משתנה שלום, אני מבין את תחושותייך וכבר הבעתי את דעתי למטה. יש מקום גם להבאת קטעים כאלו אך אני מקווה שיקבלו את המלצתי לגבי הודעה בנושא על תוכן ההודעה כך שאלו שלא מעוניינים לקרוא לא יקראו. דרור

אני בטיפול מזה חצי שנה עברתי התעללות פיזית ומינית בילדות, אני מטופלת שלוש פעמים בשבוע בגלל מצבי הקשה, אבי נפטר לפני שלושה שבועות, ואני לא מסוגלת לחזור לטיפול ולדבר על מה שאבא עשה לי, הוא מת ואני עכשיו מכתימה את שמו. שוחחתי עם המטפל שלי והוא מתעקש בכל תוקף שלא אפסיק את הטיפול. הוא טוען שעם המוות של אבי ובמצבי כאשר רק התחלנו ממש לדבר על החוויות זו תהיה החלטה הרסנית להפסיק את הטיפול. הוא מבקש להגיע ולדבר על מה שאני רוצה ושנעשה זאת בקצב שלי ושלא נדבר על אבא אם אני לא רוצה. אני מאוד קרובה למטפל שלי, הוא הדבר הכי קרוב אלי בעולם, אבל אני מרגישה שאולי בגלל שדיברתי על אבא אז בגללי הוא מת, מרגישה אשמה נוראית, המטפל שלי לא יודע שאני חותכת את עצמי אבל זה הדבר היחיד שמחליש את הכאב, אני מרגישה שהלכתי לאיבוד. אני בת 28 נפרדתי מהחבר שלי מהפחד שהוא יעזוב אותי לא מסוגלת לעמוד בעוד פרידה ולפחות הידיעה שאני עזבתי מנחמת אותי. כל פעם שאני חשובת על אבא אני נזכרת בחדר ובמטפל, אני חולמתכל לילה שאבא הורג את המטפל ולוקח את מקומו בכיסא מולי ואבא ערום לגמרי עם סכין ביד, למה הלכתי לטיפול מלכתחילה החיים שלי היו אולי כואבים אבל לפחות לא ידעתי למה כואב, למה המטפל גרם לי להיזכר לפחות אז עוד ידעתי שאני אוהבת את אבא. היום את הריקנות והבדידות החליף כעס נוראי שכרגיל מקבל ביטוי על הגוף החרוט שלי. הייתי רוצה ללכת לטיפול שמוחק זכרונות אני חושבת ששמעתי על משהו כזה. המטפל מתקשר פעם ביומיים בערך לשאול לשלומי ומגשש מתי אני מגיעה לפגישה, לא יודעת איך להרחיק אותו הוא כל מה שנשאר לי אני מצטערת שאני כותבת המון פשוט הדמעות לא מפסיקות לשטוף את פני אני כאן בחדר מול המחשב בחושך והצללים בחדר מאיימים לטרוף אותי איזו ילדה מפגרת אני מי עושה דבר כזה לאבא שלה שפתאום מת מדום לב מעניין אם כאב לו מקווה שכן סליחה אבא.

כל כל היה לי קשה לקרוא את מה שאת עוברת מרגישה ובוכה, אין מילים לנחם הכאב כה גדול. שולחת לך חיבוק חזק חזק מקווה שתחזרי לטיפול אני בטוחה שאת נמצאת בידיים מהימנות, תני לו לעזור לך ואלוהים רק יודע כמה את זקוקה לזה. בבקשה אל תשארי לבד אפילו שאני לא מכירה אותך מפחיד אותי לחשוב שאת יושבת לך שם בחושך ובוכה. תמשיכי לכתוב פה אולי אפילו תכתבי למטפל שלך במייל זה משהו שאני עושה בשנה האחרונה עם המטפלת שלי כמעט כל יום שולחת לה מן עדכונים על היום שעבר כמובן שמצבי הוא טפשי שאפילו לא נעים לי לספר לך למה הלכתי לטיפול. את כל כך צעירה כל החיים עוד לפנייך אני כמעט כפול מגילך, אני בטוחה למרות שזה ישמע לך לא אפשרי, שממרחק הזמן בעוד כמה שנים תהיי חזקה יותר נאהבת ואוהבת והחיים יחייכו לך יותר אני פוחדת להפסיק לכתוב לך כאילו שאם אפסיק אז אני משאירה אותך לבד. אם תרגישי נוח תוכלי לצרף את המייל ואשמח להיות בשבילך בדרכך הכה קשה. חבוקים ושוב חיבוקים, חנה

דחוף דחוף דחוף דחוף חזרי לטיפול,, ואיפה אמא ואחים בכל הסיפור? מי רואה את כאבך? מי מוחה את דמעותייך? שולחת לך ים של כח ואהבה. בריאות ואושר, נועה

את חייבת להיות חזקה ולא להתייאש .. אני מבינה אותך ככ ... אני בת 30 , עברתי אונס אכזרי לפני 11 שנים .. והיום אני מוציאה את כל ההדחקה הקשה הזו בטיפול ..:-(((((( אז כן..אני ממש לא נהנית להגיע למטפל שלי .. למרות שהוא אדם מקסים .. שהצליח לגרום לי להאמין שנשארו עוד אנשים טובים והוא שם בשבילי .. למרות כל הקושי ..הרעידות בגוף..החולשה ..ההקאות שלי אחרי ... הכאבי בטן כבר לפני .. האינטנסיביות של הפגישות לפעמיים גם 3 בשבוע .. אני נאבקת בלהמשיך להגיע אלייו ..הוא העוגן הכי חזק שלי שאסור לי לוותר עליו .. הטיפול הזה ..שומר עליי ..מגן ..אני ממשיכה להאחז..בו גם כשנגמר לי הכח .. כי ברגע הראשון שאוותר ..אני יודעת ..שזה כבר יהיה קל ..ליפול נמוךךךך נמוךךךךך..אל התחתית מחדש ..שמשם המוצא ..הוא אפסי .. ובתוך תוכי אני ממש לא רוצה ... למרות שזה נראה שכן.. יקרה שלי , מצטערת על אביך .. מצטערת על מה שעברת בגללו.. את לא אשמה!!!!!! אל תפסיקי את הטיפול ..זה הרגע שאת הכי זקוקה למישהו שם שיהיה בשבילך .. תלכי ..תבכי ..תוציאי ..כן ..אפילו 3 פעמיים בשבוע .. בסוף זה יתאזן ..ויהיה קל יותר ... אני מבינה אותך ..ככ ..שדמעות מציפות את עיניי .. אם היית לידיי הייתי מחבקת אותך חזק חזק ...ולא נותנת לך לוותר.. היי גאה שאת בידיים טובות ..אצל מטפל שדואג לשלומך ..שאכפת לו ..אין הרבה כאלה הריקנות הזו ..שאת כותבת ..פשוט מוכרת .. הכאב הזה שנראה שלא יגמר .. זה רק אומר עד כמה עד זקוקה לטיפול הזה ..פשוט זקוקה .. אל תוותרי ..בבקשה .. פשוט אל .. ש'

ספיר שלום, הכאב בדברייך עובר בצורה חזקה מאוד. אני מבין עד כמה קשה לך עם הכעס על אבא שהתעורר לאחרונה ושעכשיו נראה לא לגיטימי. אבל אני חושב שבדיוק בגלל הקושי הזה את צריכה להישאר בטיפול, לדבר על כל הדברים שמפחידים אותך, אפילו בקשר עם המטפל. הפחד שהוא יפגע בך, ינטוש אותך. לדבר על הרצון שלך לעזוב כדי לא להפגע, אבל לדבר על זה. לא לשחזר שוב ושוב את חווית הבדידות. בהצלחה, דרור

רציתי להתייעץ לגבי משהו קטן, אבל אחרי שקראתי את מה שקורה כאן לא נעים להטריד אתכם בקטנות. ולכן לכל הבנות היקרות והכואבות שכאן, חיזקו ואימצו מקווה שיכאב פחות. ובהזדמנות זו שנה טובה לכולכן.

צחי שלום, אתה בהחלט מוזמן להתייעץ כאן לגבי כל דבר, קטן כגדול. אני בטוח ששאר משתתפי הפורום חשים כמוני והיו שמחים לעזור לך ולייעץ לך, דרור

המטפלת פשוט מדהימה, אחרי חודש של חיפושים ובירורים לגבי כל מיני מטפלות משהו באינטואציה שלי כשפגשתי אותה במקרה מכיוון שאנחנו מתעסקות באותו תחום אמר לי שהיא המתאימה. אפילו כשהלכתי לא הרגשתי כל כך פרפרים של פחד בבטן כמו שכולם ציפו ידעתי שאני הולכת מרצוני ובתקווה שמהנקודה הזאת אני עושה בירורים אמיתיים וכנים עם עצמי לגבי כל מה שקרה לי וכל מה שאני באמת מרגישה, מבלי להסתיר ומבלי לשתוק.. שאני יעשה מה שצריך למען עצמי ובשביל עצמי כדי לשפר את החיים שלי כדי לנסות ולתקן ולברר את הדברים שמפריעים לי ועדיין נשארו כסימני שאלה בתוכי.. אחרי הפגישה הרגשתי ממש טוב, קצת נבהלתי מעצמי כמה שפכתי שם בשעה שהייתי אבל אני מניחה שזה בגלל שהעבר שלי הוא כזה "עמוס" היה גם הרבה מה לספר.. אני יודעת שזה לא יהיה קל ושיהיו רגעים קשים וגם נפילות אבל אני מרגישה ממש טוב עכשיו, אני תמיד נלחמת ומשתדלת לעשות בשביל כולם בכל תחום בחיים שלי, וזה באמת עושה לי טוב.. אבל נראה לי ששכחתי את עצמי.. וזאת הפעם הראשונה שאני מרגישה שאני עושה משהו בשביל לעזור לעצמי. אני באמת מקווה שזה יצליח.

שלומית שלום, אני משתתף בשמחתך על שמצאת מקום בו את מרגישה טוב ונותנת לעצמך סוף סוף את המקום ומאחל לך בהצלחה בהמשך הטיפול, גם כשיהיו עליות וירידות כדברייך בדרך. דרור

עברתי אונס קשה בתקופת הצבא והיום עשר שנים אחרי, חשבתי שעברתי זאת ושהחיים יחזרו לסדרם, התבדיתי והחיים הם קרוסלה ששכחה לעצור, החיוך על פני הפך לריק מתוכן, בפנים תחושות מעורפלות של כאב ובדידות. החלטתי לפנות לטיפול ולנסות לחיות באמת. ההתלבטות שלי נוגעת לגבי מין המטפל, יש וטוענים שהמרחב הטיפולי יהיה מכיל יותר מול אישה בגלל רגישות רבה יותר, בגלל מגע שלא מאיים ושתוכל לתת לי את הרגישות והאמפטיה הדרושה, עם זאת מטפל ממין זכר אולי יאפשר לי להתמודד מול גבר בלי פחדים ואולי לחוש בטוחה מולו בחדר. לא יודעת מה לעשות והאם מטפלים גברים יכולים להיות רגישים אמפטיים ואף לתת יד כשצריך, או שבאמת נשים רגישות יותר?

מנסיון מאחת שהייתה גם אצל מטפלים גברים וגם אצל נשים. החיים הרבה יותר נעימים בטיפול אצל אישה.קשה אבל פחות לספר פרטים קשים לאישה מאשר לגבר. מטפלות גם לא חוששת לתת יד כשאנו בוכות גברים פוחדים כי הם חושבים שזה פוגע בעיבוד של הטרואמה(בולשיט לא?) ועדיןן יקרה יש מטפלים גברים מעולים אבל בכל הנוגע לפגיעה מינית הם יודעים לעבוד באיך לתת הבנה ותאוריות. ואני מבטיחה לך שיש בזמן קשה הוא מאוד חשוב אחרת מרגישים את הלבד קשה יותר בהצלחה בדרך הלא פשוטה ובמה שתבחרי אני מקווה שחיייך יתפסו גוון צבעוני יותר שלך דלית

ניסיתי גם וגם... והיה לי טיפול משמעותי וטוב אצל מטפל גבר, ועדיין לא הצלחתי להתקרב ממש ולדבר על הפגיעה המינית. כיום אני בטיפול אצל מטפלת אישה, כבר כמעט שנתייים. רק אצלה אני מצליחה להתקרב לנושא ולדבר על זה. אני חושבת שגם חשוב להגיע למטפל/ת שמומחה בטיפול בטראומה מינית. הנוכחית מומחית, וזה מאוד מורגש בטיפול. אני מרגישה מאוד בטוחה אצלה. ועדיין, אני חושבת שההחלטה היא עניין מאוד אישי. תנסי אולי לחשוב על עצמך בסיטואציה של טיפול, בסיטואציה של לדבר על הפגיעה. כשאני חשבתי על זה (בנסיון להחליט למי לפנות לפני שהתחלתי את הטיפול הנוכחי) היה לי ברור שזו חייבת להיות אישה. היה לי ברור שאני אוכל לפתוח את סיפור הפגיעה שלי רק מול אישה, שאני בחיים לא ארגיש נוח מספיק לעשות את זה מול גבר. ואני רואה שצדקתי... למרות שאני עדיין לא נכנסת לפרטים, אלא רק מדברת על המסביב. זה קשה, אבל משתלם. גם אני נפגעתי לפני הרבה שנים, והחלטתי שהגיע הזמן לטפל במה שזה עושה לי היום. זו החלטה חשובה וטובה, לפנות לטיפול. שיהיה לך הרבה בהצלחה, בכל מה שתבחרי... קרן

לטעמי מין המטופל אינו משנה ,בטיפול בפגיעה מינית והשלכותיה לטווח הרחוק,חשוב שהמטפל/ת תהיה (או יהיה-מה שתבחרי) רגיש/ה , ורצוי מאוד שתהיה לה או לו התמחות ונסיון בעבודה עם נפגעות תקיפה מינית...

איך אני יכולה לדעת שהמטפל הוא מומחה לטיפול בנפגעות תקיפה מינית? האם זה לא משהו שכל הפסיכולוגים הקליניים מומחים לו? ובמה בא לידי ביטוי ההבדל? וחוץ מזה תודה בנות שאתן מתייחסות לקריאתי

כאחת שעברה אונס אכזרי ..באופן אקראי ברחוב .. ואיבדה אמון טוטאלי כבר בטיפול נפשי בצבא אצל פסיכאטר ..(שהיה פסיכי ..והעביר אותי "אונס " נפשי מחדש ..), וגרם לי להפסיק לטפל בעצמי ...ככ הרבה שנים אני יכולה להבין את מה שכתבת , ו..מאיפה השאלה הזו באה .. הרבה זמן הרהרתי עם עצמי ..מה לעשות .. החלטתי ..אחרי שנפלתי בשנה האחרונה לתהום עמוקה של כאב בעקבות מפגש אקראי ברחוב עם הבחור שאנס אותי ..ולא ..לא הכרתי אותו לפני ... שכחוויה מתקנת ..זה כמובן אישי אליי ..אני חייבת טיפול נפשי ... ואני .. דווקא אטופל אצל גבר !!! שאני אצליח להוכיח לעצמי שאני מסוגלת לשבת מול גבר ..להתמודד.. ולנצח ... שאני אצליח לא לפחד ...מהנוכחות הזו ... מבחינתי זו מלחמה שלמה שלי י עם עצמי .. עדיין ..בכל התהליך הזה ... והישג אדיר שכן הצלחתי לנסות לסמוך ולתת לגבר להיות שותף לתהליך ככ עמוק וקשה שלי ..אני כבר שנה ו 3 בטיפול אינטנסיבי מאודדדד מאודדדד קשה .. שטומן בתוכו המון עליות וירידות .. אז כן ..אני היום נמצאת בטיפול פסיכולוגי אצל גבר !!!!!... ולקח לי המון המון זמן ..11 שנים .. לתת את האפשרות הזו לעצמי אחרי הפגיעה הקשה שעברתי .. אז כן ..גם גבר יכול להיות רגיש ואמפטי ..כן יש גם כאלה .. הפסיכולוג שלי הוא דוגמא לכך..מתנה משמיים ..שמוכיחה שלא כולם חראאאא... הוא מצליח לחבק במילים, להרגיע ,להכיל , לגרום לי לצחוק ולבכות , לכעוס ולאהוב .. גם שאני מתייאשת והכל נראה כבר שאין דרך מוצא ... עצם הבטחון שהוא משרה בי .. עצם זה ..שהוא באמת רגיש , מכבד ומתחשב .. זו החוויה המתקנת הכי חשובה בבסיס האמון שלי לאחר האונס ... דעי , שבהתחלה הפסיכולוג אפילו ניסה לשאול אותי אם הייתי מעדיפה אישה שתטפל בי .. ולא !!!...בשבילי זה היה ממש לא!!! מה שתבחרי יהיה נכון לגבייך ... מה שאת מרגישה בתוכך ..יהיה הכי חשוב ... אבל , דעי ...שכמו שיש הרבה אנשים רעים .. יש עוד כאלה שטובים ... תני צאנס .. אל תאבדי תקווה .. ותטפלי בעצמך... יודעת עד כמה הכאב הזה ..מחולל מוות נפשי ..שמחייב אבל מחייב טיפול !!!!!! המון אור ואהבה , ש'

הפסיכולוג שלי הוא פסיכולוג קליני אבל.. לא אחד שמומחה בטראומה של תקיפה מינית .. לדעתי , זה פחות חשוב .. האמון באדם שנמצא מולי ..הרגישות שלו ..עצם זה ..שהוא מצליח להבין אותי לאזן אותי ..מספק אותי .. לא תמיד חייבים התמחות ..בכדי להבין ..לעזור .. אז נכון שאני עדיין לא מדברת ככ על הפגיעה עצמה ..הרבה מסביב .. אבל ..זה לא אומר שהוא הבעייה ..בגלל שהוא גבר לי עדיין מאוד קשה ... גם ככה הטיפול שואב ממני ככ הרבה כוחות ... אני מקווה שבסוף אצליח לשחרר ממני את המסע הכבד הזה .. שיהיה המון הצלחה ... אל תתיאשי .. יש פיתרון .. זה רק להושיט יד..ולהבין שהתהליך הזה לא פשוט ודורש הרבה אנרגיות .. ש'

הפורום משמש במה למסע הפחדה מוזר ומגמתי. למה צריך לתת יד לזה? משתתפת קבועה

מאיה ריד- "השבויה"[1],[2] החוויה הטראומטית והתגובות הפוסט-טראומטיות של נפגעת גילוי עריות נעמה בר-שדה [3] , 2004 כשנולד?ת?, ילדה- הפכה אותך יד גדולה רגליך הזעירות למעלה ראשך למטה יד שנייה חבטה באחוריך טלטלה גופך, עד שהשמעת צרחה ראשונה- אות חיים. והרופא אמר: תינוקת טובה. כשגדלת קצת, ילדה- השכיבה אותך יד גדולה גבך משותק ל?מיטה עיניך לתקרה יד שנייה חסמה את פיך הקפיאה נשמתך, עד שחנק?ת? צעקה אחרונה- אות אין חיים. ואביך אמר: ילדה טובה...עמ' 133. מאיה ריד, עובדת סוציאלית במקצועה, עברה התעללות נפשית על ידי אמה והתעללות פיזית ומינית על ידי אביה. בנוסף, היא נוצלה מינית על-ידי מפקדה האהוב בצבא, וגם על ידי המדריך שלה בעבודה, שהפך עצמו לפסיכותרפיסט שלה ולאחר מכן למאהבה. למרות עברה או שמא בגינו, הפכה מאיה לאדם רגיש ויצירתי. סיפורה, הנוגע בקצות העצבים עד כדי כאב בלתי נסבל, מאפשר לקורא להיות לרגעים בנעליה של הילדה המותקפת והפגועה. להיות אתה בזמנים הנוראיים והבלתי אפשריים, בהם הדמויות המיטיבות הופכות לשטניות, ברגעים של נבגדות, ושל הרס סדרי- עולם. לרגעים הקורא נוסק איתה למרומי הניתוק (דיסוציאציה)[4], כדי לקחת פסק-זמן ולנשום, ולאזור כוחות לקראת הטלטלה הבאה, בה הוא כמותה מוכנס שוב ברגל גסה לטראומה נוספת. סיפורה של מאיה, הוא סיפורה של ילדה, אשר השאול אילץ אותה לפתח הגנות שיאפשרו לה לנהל את חייה כאילו היו אלה חיים נורמאליים. ילדה אשר למרות ההתעללות, הפגיעה, הבלתי אנושיות וההרסנות, יצרה לעצמה עולם פנימי, שאפשר לה להתחבר לרגעים הספורים הטובים של חייה. ילדה שליקטה את רגעי האושר היקרים מפז, נאחזה בהם ושימרה אותם כדי לשרוד. אני מזמינה את הקורא לפגוש מקצת מעולמה של ילדה-אישה, שעברה גילוי עריות, חוזר ונשנה על ידי דמויות הוריות שונות. עולמה של מי שלא יכלה שלא לפתח תגובת לחץ פוסט-טראומטית מורכבת[5]. העימות ומשמעותו עבור מאיה מאיה פותחת את ספרה בהחלטתה לצאת לעימות עם המטפל נון, שנכשל והפך ממדריך למטפל ואחר כך למנצל (abuser). היא מתעמתת בספרה לא רק איתו, אלא עם כל המתעלמים, המתעללים והמנצלים בעברה. בעבר קנתה לעצמה מאיה תחושת העצמה אישית (empowerment) באמצעות הדיסוציאציה שהייתה 'חברתה הטובה' . עתה היא זקוקה לעימות עם נון לצורך רכישת תחושת ההעצמה האישית דרך ההכרה שתזכה לה מהאחר (וועדת האתיקה). ...אבל אני מכירה את עצמי: אם הוועדה תשתכנע שנון לא עשה לי כל רע, לא אהיה בטוחה עוד מה נכון ומה לא, מה האמת ומה פרי הראש הדפוק שלי, בלשונו של נון. עמ' 10. היא חרדה מפני האפשרות שבעימות זה תצא מובסת, אולם הצורך בקניית שליטה על חייה בוער בה יותר מן הפחד. הנחישות להתגבר על הפחד מלווה בחרדה ובתחושת בדידות עמוקה. מאיה שואלת את עצמה איך תוכל להסביר את הבלתי ניתן להסבר והבלתי ניתן לעיכול: כיצד האוהבים הופכים ברגעים מסוימים לשונאים, וכיצד החלשים נכנעים כדי לזכות באהבתם של המתעללים. אבל איך אסביר להם שאישה בוגרת הופכת להיות ילדה קטנה ומאוימת? איך אפשר להסביר את זה למי שלא היה שם? עמ' 11. מאיה חוותה את וועדת האתיקה כ??הורים המ?ג?נים, שמעולם לא היו לה, אשר תמיכתם אפשרה לה לתבוע את עלבונה ולזנוח, גם אם לא באופן מוחלט, את תחושות האשם הכבדות. היא מסכמת לעצמה את משמעות העימות: ניתנה לי הזדמנות ומצאתי בעצמי את הכוחות והיכולת לדבר אל נון מגובה העיניים ומבלי להתקפל, בנוכחות אנשים שכפו עליו להקשיב לי ומנעו ממנו את האפשרות לנפנף אותי בביטול- וזה בעצם העיקר. עמ' 154. התחושות המתעוררות נוכח הטראומה החוזרת ונשנית מאיה פורשת בפנינו בספרה סיפור קשה של ניצול על ידי ההורים ודמויות הוריות אחרות, ומתארת בצורה חיה ומרגשת את דרכי ההתמודדות שלה ואופן הישרדותה. היא עונה על חלק מן החידתיות הכרוכה באינטראקציה הקשה. על חלק בלבד, מכיוון שיש בנו חלק המסרב להאמין ומסרב להבין. חלק אשר רוצה בכל מאודו לשלול היתכנות של פגיעה כל כך קשה בחלשים ובאהובים. חלק שנאבק בנטיות האינצסטואליות הקיימות בנו והנידחות על ידינו שוב ושוב בבהלה רבה, תוך הישענות על הידיעה המופנמת של הטאבו. היא נוגעת בפחד הנוראי, שהיה חבר צמוד וקבוע שנים רבות, ובמידה רבה גם היום. בנוסף לו, מלווים את מאיה לאורך חייה הסוד, האשמה, ההשפלה והנחיתות. הסודות החשוכים שנאלצה לשמור, הכבידו על חייה והפכו לחלק בלתי מנותק מהם. חלק מן המציאות, המזינה את כוחו של המתעלל על הקורבן. המתעלל, כידוע, מזהיר מפני גילוי הסוד והקורבן חרד לפגוע ולהיפגע על ידי חשיפתו. בכך משיג המתעלל מארג קשרים נוקשה ובלתי ניתן לשינוי, אשר מבטיח את שימור הקשר כמו שהוא, ומזין את הפרברסיה שלו. אבא שלנו... הטיל סוד נוסף לשק הסודות שלנו, שהלך והתמלא ונעשה יותר ויותר כבד. נשאתי את השק הזה על ג?ב??י כל חיי ובכל שהלכתי, עד כי דבק לגופי כמעטפת עור בלתי חדירה, עד כי הפך חלק ממני ומהתנהלותי בצילו. עמ' 75. מאיה מתקשה להשתחרר מהתחושה על אפסותה, אשר מתבטאת גם בתחושה שכל הטוב שבתוכה הוא כוזב. כמו נפגעות אחרות, היא אינה יכולה לחוש בעלת ערך עצמי, כשבחוויתה לא הצליחה להגן על עצמה, ויתרה על עצמיותה, רצונה החופשי, וכבודה. מה שאתה רואה, וכל העולם, זו לא אני האמיתית אלא משהו חיצוני. אני סתם יצור עלוב ומטומטם. אני מנסה להיות בסדר ולהצדיק את קיומי, אבל בסוף זה עובד נגדי, וככל שמחמיאים לי יותר, אני מרגישה רע יותר, כי אני יודעת שלא מגיע לי. עמ' 91. היא מרגישה אשמה על כל דבר בעולם, וכדי להילחם בה, היא מנסה לאלץ עצמה להיזכר במציאות כפי שהייתה ולא כפי שנתפסה אצלה באופן מעוות. האשמה כל-כך מעוותת את תפיסתה, עד אשר כשם שריחמה על אביה, כאשר זכרה לו את רגעיהם הטובים ואפשרה לו בכמיהתה לרגעים אלה לפגוע בה ככל שנפשו המעוותת תחפוץ, כך היא מאוימת על ידי אותם רגשות אשם, בתהליך העימות עם המטפל נון: וכמו משום מקום תוקפים אותי הרהורי חרטה ומחשבות כפירה פולשות לראשי, מתערבבות ב??מראות משובבי הנפש: אני לא יכולה לעשות לו את זה. אני לא מסוגלת לראותו מושפל ככה. חלק ממני עדיין זוכר את ההזדקקות שלי וממשיך להיות מונע על ידי תחושת נאמנות ואשמה על מה שאני עתידה להביא עליו. עמ' 50. מאיה מספרת לקורא, כי הפחד להינטש, הוא הנורא שבפחדים. זהו פחד משתק, אשר בצרוף לאשמה, לצורך הנואש באהבה, לצורך הכפייתי בהענשה עצמית ובהשפלה, ולהיצמדות למוכר תרם לקיומה של הפגיעה החוזרת והנשנית, אשר הקשתה על הפסקתו של מעגל האימה. ...אני לא מעזה לכעוס אף פעם ולא לבקש לעצמי, ואני חיה בפחד מתמיד שמא אנשים ודברים ייגמרו לי. עמ' 124... (נון, נ.ב.ש.) היה אומר :" נו, לא באתי עד לכאן כדי לשבת ולשתוק", או בתרגום מאיה לחסרי חוט שדרה:" את לא בסדר ואני עוזב אותך ומסתלק מכאן". די היה בכך כדי לחסל לי לגמרי את אפשרות הבחירה. עמ' 79. ההגנות שמאיה נאלצת להפעיל נראה, שאם מאיה הייתה מאפשרת לעצמה להמשיך ולהיות מוצפת באימה או להיות משותקת, לא הייתה לה אפשרות לנהל חיים תקינים כלשהם. ניתן להניח, שהייתה מאבדת את שפיותה. כדי להתמודד עם המצב הבלתי אפשרי, היא גייסה לעזרתה את ההגנות היחידות, לבד מן השיגעון, אשר בעזרתן יכלה ליצור לעצמה מציאות אחרת מן המציאות הממשית הבלתי נסבלת. ההגנות הדיסוציאטיביות אפשרו למאיה איים של חיים נורמאליים בתוך ים הכאב והסבל. מאיה פיתחה בהדרגה את היכולת לנתק את עצמה מההתרחשות הטראומטית, עד לניתוק מוחלט. באמצעות הגנות אלה התמודדה באופן חלקי עם תחושות האשם, ההשפלה והנחיתות הנלווים. כשההכחשה לא הספיקה, מאיה אשר נבגדה על ידי אביה, נאלצה לגייס לעזרתה את האמנזיה הפסיכוגנית[6], כהגנה מפני המודעות וההכרה בניצול המיני שעברה על ידי אביה. במשך שנים הייתה מודעת רק להתעללותו הפיזית. מעטה האמנזיה הוסר רק במהלך הטיפול. אז חשפה בפני עצמה גם את ההתעללות המינית. כדי להתמודד עם העובדה שאביה האהוב פוגע בה כל-כך, היא גייסה את תחושת הזרות בקשר בינה לבינו, ובאמצעות שימוש בדהראליזציה (אובדן תחושת המציאות)[7], היא הצליחה לנתק עצמה מהמצב הבלתי אפשרי. ניסיתי להתחבא ממנו, אבל לא הצלחתי, התקפלתי לגמרי ושמתי את הידיים על הראש, ואת הראש בין הברכיים, ופתאום עטפו אותי מן קולות רכים כאלה, אוהבים ומלטפים- ניגוד מוחלט לצרחותיו ההיסטריות של אבי. זה היה גדול. פשוט גדול. הצצתי וראיתי אותו חובט ומצליף במישהי, ולא הרגשתי כלום. הפסקתי לצעוק, וגם הדמעות חדלו, וצ?פיתי על ילדה בת תשע שאביה מכה אותה. עמ' 93. חזרתי כשכבר היה אחר?י הכול, ומאז הייתי ונעלמתי חליפות. עמ' 113. הניתוק שימש אותה גם כנקמה באביה, בכך שדאגה שלא יצפה בכאבה. מבלי דעת, היא חיזקה ככל הנראה את התנהגותו הפתולוגית. הוא יכול היה לגייס את פרשנותו לתגובותיה אלה (היא לא סבלה ...היא נהנתה...אפילו חייכה) לטובת התהליך הדיסוציאטיבי שהוא עצמו הפעיל, ואשר אפשר לו לפגוע כל-כך קשה בבתו האהובה (על נושא מורכב זה, במאמר אחר). מצאתי שיטות איך לא להרגיש את הכאב, ובעזרתן יכולתי להישיר אליו את מבטי בזמן שהשתולל ולחייך במקום לצרוח. זו הייתה נקמתי המתוקה בו, וכך הפכה השגרה המסויטת ההיא לנסבלת

הוא חלק ממצב שנכפה עליהם.. והסיפור הזה הוא בעצם המציאות הנוראית וכואבת .. (אני אחת כזו..שעברה אונס אכזרי ..) הסיפור הזה הוא אכן עצוב .. וכנפגעת מחזיר אותי למקומות הכאובים.. הפתוחים ..שלא עובדו עדיין .. אממ..לכן יש לשים לב שיש כאן קוראות שעברו אונס ..ודבר זה מעורר שדים.. אפשר לפחות לציין בכותרת הכתיבה שזה טריגר .... כי זה מציף בכאב מידיי .. ומטרת הפורום הזה ..הוא להקל ולא לעשות רע יותר... להבא .. מעט יותר התחשבות לא תזיק ..

שלום לכן, זוהי ההודעה השלישית ברציפות בה יש קטע על התעללות מינית. אני יכול להבין את האמירות לפיהן זה עלול לעורר שדים ממרבצם ושדים אלו אם מתעוררים רצוי שילוו בתמיכה. אולם זהו פורום המאפשר ביטוי כל עוד שומרים על דרך ביטוי הולמת ועיסוק בתכנים רלוונטיים. התעללות מינית היא בוודאי נושא רלוונטי. יחד עם זאת כפי שכתבתי כבר למטה, רצוי להוסיף נימה אישית, או אפילו לנסות ולספר על מה שכתוב במקום להביא את הקטע עצמו. בעיניי זה יהיה יותר מאפשר. דרור

מגוון רב של הגנות נפשיות חוסמות את דרכה של הטראומה אל התודעה והזיכרון. האדם כמו שומר את ההתעללות בסוד בפני עצמו. גם במקרים רבים בהם לא היתה דרישה ישירה לשמירה על הסוד, יש הבנה שנעשה משהו אסור ורע . בספרה 'המלך עירום' כותבת דורית אברמוביץ' על חוויתה כילדה שעברה גילוי עריות ' לא היה שום צורך לאיים עלי שמא אגלה את הסוד. שנאתי כלפי עצמי היתה כה עזה שהאפשרות להיזכר ולהכיר בקיומה (של הפגיעה) היה בלתי אפשרי..' דיסוציאציה הנה תהליך שבו יש הפרדה של מחשבות, רגשות וחוויות, שבדרך כלל עוברות אינטגרציה והופכות להיות חלק מהמודע והזיכרון [DSM-IV]. שקיעה בעולם הדמיון או בעולם הפנימי, הן דוגמאות למצבים דיסוציאטיבים נורמטיבים. לעומת זאת איבוד הזיכרון של חוויה טראומטית, ולעיתים של פרקי חיים שלמים הוא תהליך פתולוגי. בתהליך זה מורחקים הזיכרונות הטראומטיים מהתודעה, ורק פיסות זיכרון עולות בצורה של זיכרונות פולשניים, לא מוזמנים. במצב דיסוציאטיבי מסוגל האדם שלא לחוש כאב עז, כמו 'להיות במקום אחר', יש שינוי בתחושת הזמן, המקום והסיטואציה. נמצא שבתנאים חמורים של התעללות מוקדמת, ואצל ילדים שנולדו עם היכולת להשתמש במנגנון זה, נעשה שימוש מאסיבי במנגנון זה. מנגנון זה יכול להיות מקיף וליצור אישיות נפרדת, המתפקדת אל מול החוויה הטראומטית, ואישיות אחרת שלא מודעת לטראומה וממשיכה לתפקד את היומיום Dissociative Identity Disorder ) ( [Kluft R, 1985]. יש קלינאים רבים שלא מקבלים את האבחנות של ההפרעות הדיסוציאטיביות, ולכן לא יאבחנו זאת בקליניקה (אי אפשר לאבחן דבר שאתה לא מאמין בקיומו...), ולכן מטופלים עם הפרעה דיסוציאטיבית יקבלו לעיתים אבחנות שונות ממטפלים שונים...וגם טיפולים שונים. דיסוציאציה יכולה להסביר גם את הדרך שבה הופך הנפגע לפוגע ומנצל חלשים ממנו כפי שנוצל בעצמו. בדרך זו חוזרת ונשנית טראומה שלא עברה עיבוד פנימי וממשיכה לתת את ביטוייה ההרסני. אדם במצב דיסוציאטיבי יכול לשחזר רגע קשה מזמן אחר. ילד שהיה מוכה על ידי האם, כשזו הייתה במצב דיסוציאטיבי, מתאר: "בכל פעם שניסיתי להמציא שיטת התמודדות, החוקים היו משתנים. הוכיתי כמעט יום יום, במברשת או בחגורה מסומרת. בזמן שהייתה מכה, הייתי מתכווץ בפינה בברכיים מורמות, השתנו פניה, כאילו לא אותי הכתה, אלא מישהו אחר. כאשר הייתה נרגעת הייתי מראה לה את סימני המכות הגדולים, האדומים, והיא הייתה אומרת 'מאיפה קיבלת את זה?' " [הרמן ג', 1992]. ויכוח נוסף בין העוסקים בנושא הינו לגבי השאלה האם מדובר בספקטרום דיסוציאטיבי, עם טווח נורמלי, (ובו לדוגמא חלימה בהקיץ, שקיעה לעולם הדמיון -absorption , מצב שיכול להיות נעים למדי... ) ועד שימוש קיצוני ופתולוגי. להבדיל מהגורסים שדיסוציאציה היא מצב פתולוגי חד משמעי , ובו 2 סוגים עיקריים – העדר אינטגרציה של חויות, הבנות ותיפקודי האגו (מידור- compartmentalization), ומצב שונה של המודע (נתק - detachment) . במידור, הידע על חויה מסוימת ממודר ונשמר בזיכרון בהקשר הספציפי שבו נרכש או קודד ולא היה זמין למודעות בהקשר סביבתי אחר, אף אם חלפו מספר שניות מאז נשמר בזיכרון. (כדוגמא אפשר לתת כשמחליטים לעשות משהו בבית אך כשמגיעים לחדר השני, שוכחים מה רצינו לעשות שם). בהשלכה על מצב של פגיעה מינית בילדות, ילדה נפגעת יכולה להיות נאיבית לגמרי בכל הנוגע למין בעת שיחה עם חברות, אך לגלות בקיאות וניסיון מיני נרחבים בעת החשיפה לגירוי מיני המפעיל את החומר הממודר. מידור הגנתי כזה מאפשר לילדה לשמור בנפרד שתי מערכות ידע, זהות ורגש שעלולות לעורר קונפליקט בלתי נסבל אם המודעות אליהן היא בו זמנית. מבחינה קלינית המידור מתבטא באמנזיה דיסוציאטיבית, כלומר לא זוכרים חויות מסוימות. 'דליפות' מהמדורים הטראומטים תתבטאנה בפלאשבקים של הטראומה או בסימפטומים אחרים, לדוגמא סימפטומים קונברסיבים. ילדה כזאת תכחיש פגיעה מינית באמונה שלמה. כמובן שיש ילדות שלא ממדרות ומגלות ידע מיני עשיר ומודע. ב- detachment מדובר על חויה סוביקטיבית שונה של המודע, עפי"ר עם השטחה של חויות רגשיות, לדוגמא מצבי דראליזציה (בה המציאות מרגישה מוזרה 'כמו בסרט') ודפרסונליזציה (בה לדוגמא הגוף מרגיש מוזר, 'לא הגוף שלי'). לציין שמדובר בשני מצבים עם פרופיל נוירולופיזיולוגי שונה, שהיום מנסים להתחקות על מקורותיו [מאמרים עדכניים בנושא - Holmes EA,2005; Spitzer C, 2006 ] . כמה מילים לגבי הפרעת אישיות גבולית (Borderline personality disorder) [DSM-IV], הפרעה שאובחנה בשיעור גבוה יותר במבוגרים שעברו פגיעה מינית בילדות. הפרעת אישיות זו מאופיינת בדפוסי התנהגות בלתי יציבים. קיימים מאפיינים קליניים מגוונים הכוללים: חוסר יציבות של הקשר הבין-אישי, חשש רב מנטישה, הפרעה בזהות ותחושת ריקנות פנימית. קיימים אי-יציבות אפקטיבית, התקפי זעם ואימפולסיביות המתבטאת בפגיעה עצמית נשנית. הנטייה לפגיעה עצמית יכולה לנבוע מתחושת ריקנות, מכאב נפשי עצום או כמחווה אובדנית. נפגעת גילוי עריות מספרת על ילדותה : "הייתי לוקחת אופניים ודוהרת בצורה מאוד מאוד מסוכנת כדי שאפגע בכוונה תחילה. הייתי קופצת עם הבנים ממקומות גבוהים, הם היו קופצים בצורה שלא תסכן אותם לתוך ערימה של חול ואני הייתי קופצת לתוך מקום שבו יכולתי באמת לקבל מכה קשה, או להיהרג" [לבבי י', 1997 ]. האבחנה של הפרעת אישיות גבולית מעוררת הסתייגות אצל רבים מאנשי המקצוע העוסקים בתחום, שרואים בכל התסמינים הללו את ההשלכות של טראומה ממושכת לאורך הילדות ולכן חולקים על תיוג של הפרעת אישיות וקוראים להכרה בכך שמדובר בהפרעה פוסט טראומטית. ג'ודית הרמן מתארת הפרעה, לה קראה Complex PTSD, המאפיינת אנשים שעברו התעללות ממושכת. בהפרעה זו היא כוללת שינויים בויסות (של מצב הרוח, פגיעה עצמית, של המיניות ועוד), שינויים בתודעה, בתפיסה העצמית וביחסים עם אחרים (האבחנה לא נכנסה לסיווג הפסיכיאטרי DSM, אך הפכה שגורה בקרב אנשי המקצוע בתחום, אולי בגלל שהיא 'כל כך קיימת בשטח'). השלכה נפשית נוספת שתוארה היא הפרעות אכילה [HernandezJ, 1995]. במקרים מסוימים תוארה הפרעת אכילה כשהנפגעת רצתה לשנות את צורת גופה, כך שהתוקף לא יחשוק בה עוד. לעיתים לרזות מאד, לאבד את המבנה הנשי, ל'הצטמק' לגוף ילדי צנום ושלדי, ולעיתים להשמין מאד, שוב מתוך מיאוס בגוף הנשי 'אם לא אהיה יפה, אולי הוא יעזוב אותי בשקט'. אולם בהשוואה של מחקרים שונים שבהם נבדק שיעור הפרעות האכילה בקרב נפגעות ((meta analysis, נמצא שיעור גבוה אך במעט בהשוואה לאוכלוסייה הכללית, של בולמוס האכילה [1995,Evrill JT]. לסיכום, אציין שהעדר אבחנה פסיכיאטרית סגולית אינו שולל קיום של התעללות או פגיעה מינית, כפי שקיום הפגיעה אינו מחייב הפרעה נפשית. נמצא, שרוב הנפגעים ממשיכים בתפקוד תקין למרות הטראומה שעברו. עם זאת גם בעידן הנוכחי, שבו הנושא לא עוזב את הכותרות, יש להיות רגיש וקשוב לקולות השונים - יהיו קולות רמים שלא יהססו למחות על העוול שנעשה ולדרוש צדק, לצד קולות מבוישים, הססניים או חלשים מאד שלא בטוחים מהו הצדק. ואסיים במשפט יפה של אמנון שמוש, שכאילו 'ידע' את הקליניקה - 'הזיכרון פעם מנפה, פעם מייפה ופעם מחפה' ?

מזדהה עם מה שכתוב .. הניתוק ..הקבוע הזה ..הרצון להרס ..הפרעות האכילה ..בעקבות האונס .. ככ מוכר ..וזה לא חדש .. אין לי מה להוסיף.. מלבד מקווה לטוב .. מקווה שאפשר לצאת מההרס הזה של הדבר הזה שנקרא "אונססססס"

החומר שהבאת מרתק השאלה אם את מנסה להגיד משהו אישי בזה או פשוט ליידע את הגולשים במידע חשוב ללא ספק, אך רלוונטי למה??? האם עברת התעללות בילדותך? האם את סובלת מן התסמינים הנ"ל ומנסה לברר לעצמך אם עברת התעללות מינית שמודחקת אצלך?? האם את מנסה לעורר דיון בנושא??

שלום לך, הקטע שהבאת מעניין לקריאה. אני מניח שכמו הקטע הקודם הוא נוגע בחלק ממשתתפי הפורום ומעורר בהם רגשות שונים. הנעים מהזדהות ועד לכעס וחרדה. יחד עם זאת לדעתי הדיון יכול להיות יעיל יותר אם תובא גם אמירה אישית מצד הכותב. כך יוכלו אחרים לבוא ולהשתתף עם תחושת בטחון גדולה יותר. דרור

האווירה בחדר הטיפול של נפגעי טראומה מינית נעמה בר-שדה, פסיכולוגית קלינית ומדריכה מתוך הרצאה במכון סאמיט, ספטמבר 2006 העבודה עם נפגעי תקיפה מינית מפגישה את המטפל עם מחוזות שמצויים בהם רגשות מעורבים של כאב וזעם, בדידות מהולה בייאוש, גועל, אשמה, ובושה. רב בהם הבלבול הכאוטי, ההצפה הרגשית ואי-ההבנה. יש קושי בעיכול וב??יכולת להכיל. הפחד וחוסר האונים-משתקים. השנאה העצמית חוסמת כל אפשרות של הנאה. תחושת הפרת הפרטיות והחודרנות היא בלתי נסבלת. המטפל נפגש ב??ידיעה של הקורבן את שהוא לא אמור לדעת. ידיעה הרסנית שנחתה עליו מבלי שיכול היה להתגונן בפניה. ידיעת הרוע והנבזות. ההתעללות, הניצול והבגידה. האגוצנטריות והעדר האמפתיה. ידיעה שהופכת סדרי עולם פנימיים וחיצוניים כאחת, אשר מוטבעת בה הנחייה לעתיד: אין לבטוח באחר, גם לא במי שנחשב הקרוב ביותר. המטפל מיטלטל נוכח השו?ק וההפתעה, הזעקה שאינה נשמעת או נראית ובוודאי שאינה נענית. הוא מתעמת עם האמביוולנציה, האומניפוטנציה והאימפוטנציה ונקלע למציאות סדיסטית, או סאדו-מזוכיסטית קשה, אשר נראית כמו לקוחה מעולם אחר. המפגש עם הפגיעה המינית מעמת אותנו עם מציאות שעולה לעיתים על כל דמיון, כאשר קצות העצבים חשופים, עד שאי- אפשר לשאת. לכן המטפל אינו יכול להיות 'מסך חלק' (או 'ראי אטום'- opaque mirror), שפרויד הטיף לו (אם כי לא נהג כך בפועל). נהפוך הוא. סגירת המרחב הפנימי להעברה נגדית שלו, על ידי החלפתו בניטרליות או בריחוק מדעי, תקשה על יצירת מרחב, אשר מאפשר ביטוי שלם וברור יותר של ההעברה. המטפל עסוק לעיתים במציאת המינון הנכון בין ריחוק ואובייקטיביות סבירים- אשר לא י?חוו כניכור ואדישות לבין רגישות, חמלה, הזדהות ואנושיות, שכל כך מתבקשים בעבודה עם מטופלים אלו. הוא בו-זמנית צופה ניטראלי ושותף אמוציונאלי. כשנדמה לו שהמטופל זקוק להארכת זמן הפגישה, הוא ישאל את עצמו עד כמה הפרת ה-setting מחוברת לצרכים של המטופל, מספקת לו לראשונה ה?ענות אמיתית לצרכיו, או שמא היא נובעת מן הצרכים האומניפוטנטיים שלו להיות המושיע, ונחווית כפולשנות או אפילו פתיינות מסוכנת בעיני המטופל. העיסוק בשאלת הגבולות בטיפול והפרתם נחווה לעיתים כעיסוק טורדני. ראשיתו כמובן, בחוויה הטראומטית עצמה. המשכו- בחייו של המטופל שאינו יכול לסמוך יותר על השיפוט שלו, כי הנכון הוכח כמוטעה, האהבה הפכה במפתיע להתעללות, ההורות הפכה לזוגיות, והיציב והבטוח הפך למאיים ולמפתיע. המטופל כמ?ה? לאהבתו של המטפל, אבל פוחד משחזור החוויה הטראומטית של הפרת האמון. לכן, הוא עסוק באופן מתמיד בבדיקת הגבולות של המטפל ושל עצמו. הוא משתוקק, כמו רבים ממטופלינו, להיות האחד והיחיד. אולם הוא מרכיב משקפיים אחרים, מעוותים. משקפיים של אבא שאמר "את האחת ויחידה, רק איתך אני עושה את הדברים המיוחדים האלה, אני בטוח שיהיה לך טוב ונעים ומיוחד...נכון שזה נעים"?...אבל זה כואב ומשפיל! המטופל שואל את עצמו האם הוא אוהב או אדיש, מסור או מנותק. רגיש ומבין, או אטום ולא רואה. "איך אוכל, הוא שואל בתוכו, "לגעת ב??כ??מוס מכל ולהיות בטוח שהוא לא ילעג, יגע?ל, ישפיל וידחה. איך אדע שהוא מספיק חזק כדי להכיל אותי. איך אהיה בטוח שלא אהרוס אותו. איך לא אגרום לו שינטוש אותי. אני הרי מומחה בזה..." הוא בודק מידי פעם את יכולת המטפל להעמיד ולכונן גבולות. מזמין אותו לשחזור חווית הפגיעה. מנסה להפעיל אותו ולחלץ ממנו כניעה כהוכחה לאכפתיות. כשהוא בטוח שהמטפל לא נכנע למשאלת השחזור, לא נהרס על ידי דרישות שאין להשביען ולא נוקם בו בשל כך, רק אז הוא יכול להירגע, ולבטוח בתהליך הטיפולי. הבושה והאשמה הבושה והאשמה מתבלים את האווירה מתחילתו של הטיפול. יש בהם עוצמות חוסמות ומשתקות. תחושות הבושה והאשמה מעוותות את ביקורת המציאות של הנפגע, ומאפשרות בנייתה של תפיסת מציאות אידיוסינקרטית, בה מי שהותקף ונפגע הוא האשם והאחראי על הפגיעה. לפעמים המטפל שואל את עצמו איך מאפשרים "עיבוד לעומק" מבלי לעודד את אשמת הקורבן. מתלבט לגבי הצורך לעבוד על קורב??נותו, כהכנה לחיים בחוץ. באינטראקציה הטיפולית, המטופל עושה מאמצים כדי שהמטפל לא יחשוב עליו כעל מישהו פגוע, אשר לא ניתן לאהוב אותו. כתוצאה מתלווים אל האשמה והבושה הפחד מפני נטישה. אווירה מעודדת ומקבלת בחדר, תאפשר לו לזנוח את ההגנות ההמנעותיות, ולהעיז להיות במגע עם מגוון התחושות המכאיבות והמבישות שחו?וה בעת הפגיעה. כך יוכל לצמצם באופן הדרגתי את תחושות האשם והבושה, אשר כה חיבלו באני שלו וביכולתו ליצור אינטראקציה בריאה עם האחר.

זה אכן נראה כשיעור פסיכולוגיה .. אבל זה שיעור חשוב .. אני התחברתי מאוד למה שכתוב .. בעקבות תהליך עמוק וקשה שאני עוברת מול המטפל ...וכנפגעת תקיפה מינית .. לפעמיים לקרוא את זה ..זה להבין שהכל בסדר אצלנו .. להזכר .. שהמקום שאנחנו נמצאים בו הוא אכן חשוף, פגיע .. בעיית הגבולות האלו ככ נכונה ..מוכרת ..וככ קשה לטיפול בעקבות הפגיעה הנוראית שחווינו .. מציאת האיזון ..בתהליך הזה בין המטפל למטופל ..ככ קשה .. אבל ..עצם המקום המוגן שהמטפל נותן למטופל..השמירה ..ההגנה ..ההכלה .. מצמצים את גודל האשמה אפילו במעט ונותנים כח להתקדם הלאה.. ש'

שלום לך, הקטע שהבאת נראה כמנסה לשלב את זווית הראייה של המטפל ושל המטופל. היה מעניין לקרוא מהצד שלי כמטפל. דרור

שמנה וחשדנית? לפסיכיאטרים יש את הפיתרון בשבילך סיפורה של חברת העמותה "מיכל תגמרי להתקלח, מישהו מחכה לך" אמרה אימי במתיקות בצהריי ה-16.11.1993, יום חורפי ואפור. כשיצאתי ראיתי מולי אדם לבוש בחליפה, מבט לגלגני בעיניו. "זה דר' חייט" הציגה אותו אימי. מיד היה ברור לי שמתכוונים לאשפז אותי בכפיה. מדוע לא התקשרת לתאם איתי פגישה? "אני באתי וההורים שלך נתנו לי להיכנס", הוא התחיל לשאול אותי, בטון לגלגני ופוגע, סדרת שאלות משפילות וגסות. –"למה אני מסתגרת, למה אני לא פונה לטיפול, למה אני לא עובדת". הרגשתי שהוא חודר לפרטים אינטימיים בחיי, הוא מבטיח ש"יעזור לי" ולאחר כ-20 דקות שנראו כנצח הוא מתפלא שאיני מוכנה ללחוץ את ידו לשלום ומבטיח להורי ש"יהיה בסדר" והוא יסדר את אשפוזי. כשדרשתי את דו"ח הפגישה צחק וענה שקופ"ח לא מוסרת מידע רפואי. השבתי לו שאם לא ימסור אמצא דרך לקבל את הדו"ח. אני לא רוצה לדבר ברשימה זו על בעיותיי האישיות. מספיק יהיה לומר שאני בת 29 וגרה עם הורי בביתם. אני עובדת לפעמים ורוב הזמן אני מסתגרת בחדרי. ביני לבין הורי יש חיכוכים רבים. הרי פשוט אינם מוכנים לקבל שאני שמנה מטבעי ולפעמים נראה לי שהם יהיו מוכנים 'לפתור את הבעיה' הזו אפילו אם נבוט בראשי. ברשימה זו אני רוצה לספר על ההשפלות, על הפגיעה בכבודי ועל החדירה לפרטיותי, שעברתי מידי הפסיכיאטר המחוזי והמרפאה לבריאות הנפש. בדו"ח על הפגישה הנ"ל מ- 22.11.93 שכתב דר' משה חייט ממרפאה לבריאות הנפש ברחוב הרא"ה 8 ר"ג לדר' משה זהר, הפסיכיאטר המחוזי של ת"א, מתוארת כך תגובתי לחדירתו זו לפרטיותי. "הייתה חשדנית בגישתה. שאלה שאלות על זהות המבקר. על מטרות הביקור. הוסבר לה שהמטרה לשמוע על מצבה ולהציע לה עזרה. דחתה את זה מיד. הביעה חשש שמתכוונים לאשפזה. בהופעה חיצונית מאוד שמנה, מבט חשדן, מדברת בלחץ עד לתוקפנות ואיומים מילוליים. למשל לא תיתן למבקר לצאת ללא חוות דעת בכתב על הביקור". "לרוב לא הייתה מוכנה לספר וכך אי אפשר היה לקבל מידע מפורט יותר על מחשבותיה ורגשותיה". "סובלת ממצב פסיכוטי ממושך מסוג פרנוידלי. תיפקודה אשר פוגע בבריאותה וגם מהווה מיטרד קבוע לבני משפחתה". באותו ערב שמעתי מחדרי את הורי משוחחים ביניהם בחדרם: מסתבר שדר' חייט הסביר להם, טלפונית, שהוא אכן ביקש מהפסיכיאטר המחוזי לכלוא אותי אך זה הסכים רק לזמן אותי לטיפול מרפאתי כפוי, והחוק מאפשר לי, לאחר קבלת הצו, משך זמן של 24 שעות שבהן אני יכולה לערור לוועדה הפסיכיאטרית ולעכב בכך את ביצוע גזר הדין. אימי אמרה שחייבים להסתיר מידיעתי את צו הזימון כשזה יגיע לבית כך שלא אוכל לערור (אדם שאינו נענה לצוו טיפול מרפאתי כפוי נחטף מיידית לבית חולים פסיכיאטרי ל"בדיקה כפויה", דבר שמבטיח את כליאתו). אבי הזכיר לאימי שיש לי תא דואר משלי ושניהם תכננו "לאלתר משהו" כדי להוציא את המכתב מצא הדואר. בימים הבאים ממש 'שמתי מצור' על תיבת הדואר בבית אך למזלי צו הזימון שנשלח לביתי, כשבועיים לאחר מכן, הועבר ע"י הדוור ישירות לתא הדואר שלי. רצתי מיד עם המכתב לעו"ד דן יקיר מהאגודה לזכויות האזרח ת"א. בשנת 1993 עדיין ייצגה האגודה לזכויות האזרח נפגעי טרור פסיכיאטרי. כיום היא הפסיקה לחלוטין לייצגם. עו"ד יקיר פנה מיד לפסיכיאטר המחוזי בדרישה לקבלת חומר 'הראיות לכאורה' המצדיק, לפי החוק, את זימוני לטיפול כפוי ואת דו"ח הבדיקה הנ"ל. עו"ד יקיר גם דאג להזהיר אותי, לטובתי, שמאחר והוצאה נגדי הוראת טיפול מרפאתי פסיכיאטרי כפוי הרי שאי התייצבותי במרפאה תשמש את הפסיכיאטרים כעילה לכליאתי. ולכן הלכתי – לא מרצוני כמובן, לשיחה אחת במרפאת הרא"ה ברמת גן. במהלך השיחה הכפויה עם דר' בר-הלפרין הצהרתי כי אדבר רק בנוכחות עו"ד וכי מימשתי את זכותי לערור לוועדה הפסיכיאטרית, עובדות שתוארו ע"י דר' בר-הלפרין במכתבו מ-27.12.93 לפסיכיאטר המחוזי דר' זהר, בדרך הפסיכיאטרית האופיינית, כסימנים למחלתי: "לא שיתפה פעולה בבדיקה הפסיכיאטרית אך הרושם שמדובר בבחורה חשדנית מאוד, יתכן ברמה פרנוידית, נגטביסטית מאוד". מכיוון והוכחתי לדר' בר-הלפרין כי אני יודעת את זכויותיי החוקיות להגנה ומאחר והצהרתי כי אדבר רק בנוכחות עו"ד הוא חזר ופנה (במכתב מ-9.4.95) לפסיכיאטר המחוזי של ת"א דר' מרגולין, בהצעה לכלוא אותי המנומקת כך: "טענה שתדבר רק בנוכחות עו"ד. התרשמתי מהתנהגות פרנוידית עם נגטביזים וחוסר תובנה ושיתוף פעולה...הנני מונה לשיקולך באם יש מקום להוצאת הוראת בדיקה בחדר מיון בבית חולים פסיכיאטרי בכדי לשקול אשפוז כפוי". כלומר דר' בר-הלפרין מציע ש'בדיקתי' הבאה תעשה רק לאחר חטיפתי מביתי ובתוך חדר מיון של בית חולים פסיכיאטרי, מה שימנע ממני לבקש עזרה מיידית מעו"ד ושלפי ניסיונו של דר' בר-הלפרין כנראה יבטיח את כליאתי. פנייתו של עו"ד יקיר לעזרתי הצילה אותי. הוועדה שהיתה אמורה לדון בערר כלל לא התכנסה. תוקפו של צו הטיפול המרפאתי הפסיכיאטרי הכפוי פג לאחר חצי שנה ולא נעשה כל ניסיון פסיכיאטרי לחטוף אותי. רק שנתיים לאחר מכן, כשהורי ניסו שוב לכלוא אותי ופנו למערכת הפסיכיאטרית בטענות דומות, קיבלתי לידי את המסמכים מהם אני מצטטת ונודעו לי הנימוקים 'הרפואיים' לניסיון כליאתי בשנת 93'. העברתי אותם לידיעתו של עו"ד יקיר שהעיר לפסיכיאטר המחוזי כי חומר זה מעלה בו תמיהות לא מעטות: "לא הבחנתי כי היא בעלת משקל או כי היא סובלת מכך" כתב והוסיף כי הוא אינו מוצא טעם לפליאה בהצהרתי כי "אשיב לשאלות רק בנוכחות עו"ד". לאחר התערבותו של עו"ד יקיר לעזרתי השתנתה מקצה לקצה זווית הראיה הפסיכיאטרית. התנגדותי לכפייה הפסיכיאטרית שעד כה העידה, לדעתם של דר' חייט ודר' בר-הלפרין על עובדת היותי חולת נפש מסוכנת שרק כליאתי תבטיח את שלום הציבור, קיבלה לפתע פירוש שונה לגמרי. כך כותב לאבי, שביקש ב-2.10.96 שוב את עזרת הפסיכיאטרים כדי לכלוא אותי, דר' א. ברוך, מנהל המרפאה לבריאות הנפש הרא"ה 8 ר"ג: "מעיון מדוקדק בתיק הרפואי וקריאת מכתבך, אינני רואה אפשרות לפעול לאור הסירוב של בתך לכל שיתוף פעולה מרצונה". וכך עונה דר' ש. ליטמן, פסיכיאטר ארצי ראשי למכתב תלונה שהפנה אליו אבי ב- 3.2.97 בנוגע לסירוב הפסיכיאטרים לכלוא אותי: "...אין עילה להתערב בכפייה, בהתחשב שלא מדובר במחלת נפש עם המרכיבים השונים בחוק לטיפול בחולי נפש 1991 – כלומר שאין פגיעה בכושר השיפוט או ביקורת המציאות לא ניתן לחייב את מיכל לטיפול כפוי". וכך הוחלט בוועדה הפסיכיאטרית ששוב דנה – ודחתה – ב- 18.12.96 בבקשתו של אבי לאשפז אותי: "החומר שהיה לפני הפסיכיאטר המחוזי אינו מצביע על מחלת נפש במובן החוק ופגימה בכושר השיפוט במידה ניכרת, או בכשרה לביקורת המציאות". מבחינה מסוימת אני בת מזל. לא נכלאתי, לא סוממתי ולא עוניתי במכות חשמל. אמנם אני יודעת את זכויותיי אך מי יערוב לי שבתקיפה הפסיכיאטרית הבאה אמצא עו"ד שיחלץ לעזרתי. אני עדיין חיה מחדש, כל יום ויום, את הסיוט, את הרגשת חוסר האונים והפחד מהתקיפה הפסיכיאטרית שעברתי. האיום מרחף תמידית מעל לראשי, כמו מעל לראשי אלפי קורבנות תקיפה פסיכיאטרית. העובדה שהיחסים ביני לבין הורי בעייתיים היא ענייני הפרטי, והיא לא מצדיקה כליאה ועינויים בבית חולים פסיכיאטרי. זה לא 'הפתרון' אותו אני רוצה. זה לא פתרון בכלל. אתמול החליטו הפסיכיאטרים כי כליאתי הכרחית ומוצדקת היות ואני "שמנה וחשדנית" ומחר יחליטו שהיא מוצדקת היות ואני "גרומה ורגזנית". אני מחפשת עו"ד שיעזור לי להגיש תביעת נזיקין על הסבל הגופני והעינוי הנפשי שעברתי, על ההתעללות, על הפגיעה בפרטיותי. כתבו אלי. פורסם ב'כפיה' מס. 3, עיתון עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (ע"ר) אפריל 98

מזעזע!!! אני לא מבינה למה את נשארת בבית כשאת נמצאת כל הזמן מאויימת! גם אני כל הזמן חיה בפחד מאשפוז כפוי ולא לא עברתי משהו דומה לשלך, אני הייתי מאושפזת ולא תופתעי לשמוע שלא רק "חולה נפש" מאשפזים, ואני אחת מהם. תברחי מהבית כל עוד נפשך בכדי שלא תעמדי מול ניסיון נוסף. אם את כל כך מפריעה להם שם והם מנסים בכל מחיר להרחיקך אל תשתפי עם זה פעולה. האמיני לי אשפוז( למרות שלא קיבלתי מכות חשמל ואפילו לא כדורים) זה "תענוג שאני לא מאחלת לאף אחד, ואת תמיד אבל תמיד חיה עם הידיעה הזו שיש תקופה אפלה בחייך-כאילו שלא חסרות אחרות). בהצלחה.

היה לי מאוד קשה לקרוא את המקרה המזעזע שלך, למרות שכבר קראתי ושמעתי לא פעם על דברים כאלו. כל הכבוד לך על החשיפה ועל הבאת המקרה שלך לידיעת הציבור, זה חשוב מאוד. דבר נוסף, ההתנהגות של הורייך היא הנוראית ביותר כאן, מה את עוד מחפשת אצלם? הורים שמעוללים דבר כזה לביתם לא ראויים בכלל ליחס ולכבוד ממך, תתרחקי מהם, אולי לגור אצל אח או חברה יכול להיות פיתרון זמני... מה שהכי כואב בסיפור שלך הוא שההורים שלך עוללו את כל זה...מזעזע. מקווה שתתחזקי ותתגברי כמה שאפשר על הטראומה.

שלום, אני כותבת מתוך כאב וייאוש על אמי..בתקווה לקבל ייעוץ או כיוון לגבי אופן טיפול... אמי בת 55 חיה לבד. לפני יותר מ-15 שנה הוריי התגרשו ומאז היא ממאנת להמשיך הלאה..למרות שהיו לה 2 מערכות יחסים מאז אך הם לא החזיקו מעמד... כל עולמה מסתכם בדירת חדר וחצי ו2 בנות, שזו אני ואחותי שכל אחת כבר בנתה לעצמה תא משפחתי. אבי גם המשיך בחייו והקים עוד משפחה ואנחנו בקשר מצויין. לפני כ10 שנים החלה ההתדרדרות אצל אמי והמצב רק הולך ומחמיר. אנסה להסביר במה זה מתבטא - היא לא עובדת, כל היום שולחת הודעות טקסט לי ולאחותי, היא לא מפסיקה לדבר על העבר...איפה טעתה, מה היינו צריכים לעשות, איפה היינו יכולים להיות היום, שהיא רוצה את המשפחה חזרה, מבקרת אותנו בלי סוף , לא מפרגנת, תמיד תמיד יש לה משהו רע להגיד, רואה רק שחור, שלילית , אנטי , כל שיחת טלפון נגמרת בצעקות וריבים, היא לא מודעת ממש למצבה, ניסינו לדבר איתה על טיפול והיא לא רוצה. זה הגיע למצב שאין כבוד הדדי, אני מוצאת את עצמי אומרת לה דברים איומים ואחר כך טובעת בייסורי מצפון. אנחנו מביאות לה מדי פעם קצת מוצרים מהמכולת ולפעמים גם כסף... זה הגיע למצב שמצד אחד הכאב הוא עצום, הכעס עוד יותר שעם הזמן הפך לשינאה... היא פשוט בודדה את עצמה מהעולם ורוצה רק אותנו . אני מרגישה שאני נושאת נטל ותפקיד שהוא לא שלי...ועל זה אני הכי כועסת עליה. אנחנו לא מצליחות לתקשר, אני לא סומכת עליה, לא מאמינה למה שהיא אומרת והיא מנסה לקשור אותנו אליה בכל דרך אפשרית. היא גורמת לסכסוכים וריבים עם בני הזוג שהם הפכו כבר לשק איגרוף עבורינו... מאחר והמצב בלתי נסבל החלטנו אני ואחותי להציב לה אולטימטום... היא עושה שינוי בחייה..מחפשת דירה חלופית, מוצאת עבודה והולכת לטיפול אחרת מנתקות איתה כל קשר. מבחינתי , אני לא מאמינה שמשהו ישתנה, אני לא מצליחה להתנתק רגשית ואני כבר עייפה ומותשת מהמצב. ואני כבר לא יודעת מה לעשות... אולי אוכל לפחות לקבל טיפים או ייעוץ לגבי ההתמודדות שלי מולה...ומה אפשר לעשות כדי שתקבל טיפול בכל זאת?? אשמח לשמוע חוות דעת. בברכה וחג שמח המיואשת...

מיואשת, אכן נשמע סיפור קשה. היום הפורום סגור והפניות אינן מקבלות מענה. תוכלי להעתיק את הודעתך ולשלוח אותה בשנית, כהודעה חדשה, היום לאחר השעה עשר. הודעות שנכתבות אחרי עשר (או מחר) ייענו מחר (בלילה בדרך כלל).

שלום אני נמצאית בתקופה די ארוכה מבלי לעשות הרבה הזחתי את הלימודים שלי,אני לא עובד ,היית מאוד מרחפת ולא על הקרקע דחיתי דברים הכחשתי,הדחקתי,וכולם פתאום מעבירים עליי ביקורת אח שלי,אמא שלי,"בן זוגי" שטוען שאני לא רצינית ושלא נוכל לקדם כלום אם זה לא יישתפר הוא בכלל טוען שאני לא עושה למענו דברים אנחנו גרים ביחד והוא הכי תומך ונותן מה שאני צריכה ואני מבחינתו לא תורמת הוא משלם שכר דירה ולמעשה הכול ואני לטענתו אפילו להזמין מישהו לתקן את הדי וי די לא עושה הוא מרגיש שאנחנו יותר כמו חברים טובים שאין זוגיות אנחנו גם לא שוכבים כבר המון זמן אני מרגישה מאוד עצובה וחסרת תועלת ורוצה להרים את עצמי למעלה אני גם רוצה לעזוב את הדירה איתו כי לא מרגיש לי נעים למרטות שאני מאוד אוהבת אותו וכואב לי מאוד זה די לא נתן לי כוח כול ההעברות ביקורת הזאת ומצד שני הם כולם עזרו לי כספית וכו,אני מרגישה בפרשת דרכים יודעת מה לעשות אבל זה כול קשה אני חייבת להשלים מטלות של הלימודים זה גם נורא חשוב לי אני לא רוצה לוותר על זה עזרו לי כמה עצות איך ממשיכים איך דוחפים קדימה וחוזרים למסלול מה אני אעשה עם החבר הוא לא יבין את זה שאני רוצה לעזוב את הדירה ולא מדובר בלוותר על היחסים שלנו למרות שעייפתי מאוד מכול מה שקורה בינינו ואני גם לא מגיעה להחלטות כי די נאחזתי כלכלית

ירין יקירה, מנהלי הפורום אינם עונים לשאלות שנשלחות לפורום בשבת (בין יום שישי ב - 22:00 לבין שבת בשעה זו). אם את מעוניינת בתשובה מקצועית העלי את שאלתך שוב בלילה או מחר. לו ידעתי מה לכתוב יותר הייתי מנסה לעזור לך בינתיים. החזיקי מעמד

אני סובלת מחרדה ודכאון ללא טיפול. לאחרונה בשל הרעה החלטתי לפנות לטיפול אך איני מכירה מומחים לנושא. אני מבקשת בפורמים שונים המלצות למומחים ולצערי איני מקבלת שמות. מנהלי הפורום אינם ממליצים והמשתתפים גם הם אינם מנדבים איפורמציה. אם כך כיצד אמצא רופא מטפל? קופ"ח לאומית בה אני חברה אינה מתעסקת בכלל בנושא, לתחנה לבריאות הנפש איני רוצה להגיע, כך שאני נשארת במצבי הרע ואין מושיע. האם אפשר לקבל המלצה לפסיכיאטר מומחה באיזור נתניה? בתודה

נסי לפנות לקומונה בתפוז "פסיכיאטריה לכל". יש שם כמה חברים טובים שאולי יוכלו לעזור לך. http://communa.tapuz.co.il/psychiatry

ליאת מנהלת הפורופ עובדת בנתניה תנסי לפנות אליה והיא בטוח תעזור לך.

רק רציתי לציין שאני לפעמים כותבת כאן עם הניק של "רחל" ולא מדובר בי....

האם גם דרור וליאת פסיכולוגים קליניים, לא כל כך הבנתי מהכרטיס ביקור שלהם מה הם סליחה על הבורות.

יש להם הכשרה קלינית, אך הם עדיין בהתמחות. לכן הם עדיין לא יכולים לכתוב שהם פסיכולוגים קליניים

סליחה.., כאן מאחלים לילה טוב? :-) ליל מנוחה למומחים שבינינו, למתמחים וגם לסתם קוראים (ל.)

לילה טוב ושבת שלום לכל התוהים, הדברים די פשוטים, ורשומים בבירור בכרטיסי המידע האישי אודותינו. כולנו למדנו פסיכולוגיה קלינית, ליאת ודרור נמצאים בשלהי תהליך ההתמחות, ו... הגיע זמן ללכת לישון... להתראות בשלישי, אורנה

היי אורנה, אני מאוד פגועה מהסובבים אותי ! בעבודה - אני מגלה כמה אנשים מסביבי לא נחמדים ,ואפילו מנסים לחבל לי. במשפחה - שניים מתוך שלושה אחים אגואיסטיים ולא איכפת להם ממני באמת. במסגרת החברות - חברות טובות איכזבו אותי. אחת מסבר שיקרה לי לאורך כל השנים שאני מכירה אותה וסיפרה סיפורים לא אמיתיים. בהתחלה האמנתי בכנות שלה אבל הסתבר שזה שקר, השניה - בקשר אגואיסטי איתי. מספרת לי ,מתייעצת,מבקשת עזרה. ואני מתאמצת,עוזרת משתדלת ובסוף כשאני מספרת משהו, זה נראה שהיא מגיבה מתוך נימוס,אבל עסוקה רק בעיניינים שלה. גם כשהיא שואלת לשלומי זה נשמע מתוך נימוס. אני תמיד עוזרת לקרובים לי,גם אם אני במצב לא טוב,לא מבקשת עזרה מאף אחד. ובסוף, מתנהגים אלי בצורה כזו. אז החלטתי שאני לא מתאמצת יותר למען אחרים, ואני מתחילה לשקול אם כדאי לנתק את כל החברויות הצבועות האלה. זה לא פשוט,אבל אולי עדיף להיות לבד או בקשרים קצרים ולא משמעותיים ???הקשרים המשמעותיים שלי מתגלים בסופו של דבר כלא טובים ולא נעימים לי. מה את אומרת?? עזבתי את הטיפול שלי לפני כארבעה חודשים (מסיבות אחרות),ותוך כדי כתיבת ההודעה אני שואלת את עצמי למה אני ממשיכה לחשוב עליה כל התקופה,ולרצות לחזור לטיפול אבל גם לא לרצות. הקשר איתה היה ממש נהדר,הרגשתי שאני חשובה לה ואיכפת לה ממני, ועכשיו אני תוהה אם גם הקשר הזה הוא סתמי. והרי הוא מסתיים באיזה שהוא שלב. הדמעות חונקות אותי. שבת שלום טל

טל יקרה, כתבת על אכזבה ויאוש, על רצון למיין את ה'אמיתי' מתוך ה'לא-אמיתי' ולהישאר עם המעט שאפשר לבטוח בו. ואולי גם המעט הזה יכזיב... אלו הן תחושות קשות ומייאשות. ופתאום, בין מילותייך - פרח ענוג... "הקשר איתה היה ממש נהדר, הרגשתי שאני חשובה לה ואיכפת לה ממני". ברור לי שפרח ענוג שכזה עלול להיות בסכנה תמידית של קלקול, או במילים שלך: "ועכשיו אני תוהה אם גם הקשר הזה הוא סתמי. והרי הוא מסתיים באיזה שהוא שלב". טל, זה לא דבר קטן שמתוך הכאב פורח פרח ענוג. אני חושבת שצריך לאחוז בו חזק, לצמוח דרכו, ללמוד להאמין דרכו. מה דעתך לחזור ולבדוק את האפשרות הזו? (ואל תדאגי עכשיו לגבי הסיום. יש דרך ללכת בה עד לשם...). אורנה

שלום, אימי מתמודדת כיום עם מחלת הסרטן. לצערי, מצב רוחה וחוסנה המנטלי מדרדר בצורה מהירה ככל שעובר הזמן. אני מחפשת באופן דחוף ובהול פסיכולוג שיוכל לסייע לנו ולה בהתמודדות עם המחלה. חשוב מאד שהפסיכולוג יכיר את צורת ההתמודדות עם תופעות הלוואי של הטיפולים (נשירת שיער, חולשה וכו'), ושיהיה מאיזור הרצליה שכן הניידות שלה מאד מאד מוגבלת. תודה רבה, קרן

קרן יקרה, צר לי לשמוע על מצבה של אימך. אני חושבת שהדבר הנכון ביותר יהיה לפנות לאיגודים התומכים בחולי סרטן ובבני משפחותיהם, דוגמת האגודה למלחמה בסרטן, ולבקש את הכוונתם במציאת מטפל. בנוסף, כדאי לברר אצל העובד/ת הסוציאלי/ת במחלקה בבית-החולים. בתקווה להקלה, אורנה

****** ***** *** ** ***** ******* **** ** ******** ****** ***** ***** **** **** ****** ***** **** *** *** **** ***** ** ** ***** ** ***** **** ****** ****** **** ****** ***

אורנה יקרה, סתם התגעגעתי... שיהיה לילה טוב... ד' (דחיינית:)

ד' יקרה, אני מבינה וזוכרת. מקווה שמחר תרשי לעצמך ללמוד בכיף ובזמן, כי מגיע לך... לילה טוב, אורנה

אני שוקל לפנות לטיפול, המטפלים שמנהלים את הפורום "נראים" נחמדים ורגישים. האם מישהו מהפורום מטופל אצל אחד מהם לא מבקש פרטים עליכם חלילה רק כנות, ועל מי אתם ממליצים?

מיכאל לבחור מטפל, מזכיר לי פגישה עיוורת.... צריך לראות כדי להתרשם ובעיקר לנהל שיחה כדי להבין עם קצת מתחברים. היתרון של לבחור מטפל שהוא מנהל הפורום זה שאם אתה מתחבר לתשובות שלו, אולי זה יכול להעיד על איזו כימיה קטנה שיכולה להיווצר בטיפול. אני רוצה להזכיר לך,שכל מטופל מגיע עם "הסיפור" שלו, ולכן מטופל מסוים יכול להמליץ מאוד,והשני יכול להשמיץ מאוד(ואני בכוונה קיצונית) מסיבותיו האישיות. זה לא מעיד על הקשר שיהיה לך בטיפול עם אותו מטפל . הייתי מציעה לך לשקול, אם מתאים לך שהמטפל שלך יהיה "מפורסם". יש כאלה שזה מפריע להם ולאחרים זה בסדר. בכל מקרה - בהצלחה כמובן.

למה מחקת???? למה??

שלום מיכאל, אם אתה שוקל ברצינות לפנות לטיפול, אני מציעה להתייחס אל מנהלי הפורום באופן דומה לפסיכולוגים שתפגוש בדרכים אחרות. אני מתכוונת לכך שמקיימים שיחה קצרה בטלפון, מתאמים פגישה ראשונה, יושבים ומדברים, מתרשמים, מרגישים, חושבים, לפעמים לוקחים עוד פגישה-שתיים על-מנת לגבש החלטה וזהו - יוצאים לדרך... כשתהיה בטיפול תוכל לחוש עד כמה התהליך הטיפולי הוא אישי ופרטי, מתנהל בחדרי חדרים ולא מעל 'גלי האתר'. לאור זאת, לא יתקיים כאן דיון בין מטופלים של מנהלי הפורום, וטוב שכך... בהצלחה, אורנה

נראה לי שההודעה הזו רלוונטית לאור מה שקורה כאן לאחרונה. ואולי לא. אבל משהו מרגיז אותי. http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-666,xFT-603669,xFP-604073,m-Doctors,a-Forums.html סליחה

שלום חיוך עצוב, תצטרכי להסביר לי יותר, במה את רואה את הרלוונטיות של הודעתי מהזמנים ההם, מה מרגיז אותך, ועל מה את מתנצלת... בינתיים לילה טוב, אורנה

הי, כשחולה פונה לרופא,לעתים הרופא מסתמך על נסיונו ואומר:"אני יודע בדיוק מה האבחנה,כבר ראיתי הרבה מקרים כמו שלך".החולה עשוי להתווכח,אך ללא הועיל,מכיוון שהרופא כבר מנוסה מספיק בשביל לקבוע אבחנה מדויקת.האם גם בטיפול פסיכולוגי המטפל "יודע הכי טוב" כמו שאומרים,אם כי לא ממהר לתת אבחנה? האם הפסיכולוג מעוניין להכתיב למטופל דרך חשיבה מסוימת(בעקיפין כמובן)? האם הפסיכולוג משאיר מקום לספק,שמא המטופל הוא לא כמו במקרים דומים? אשמח לקבל את תשובותיך.

מעולם הטיפול שלי למדתי שכל מטופל מורכב אחרת והוא מקרה מיוחד בפני עצמו. הוא גם נמצא במקום אחר ובזמן אחר. חווה חוויות ייחודיות לו. מתקדם בקצב שלו. זה אף פעם לא בדיוק אותו דבר. הפסיכולוגים לוקחים משהו שהם יודעים ממקרים דומים אחרים ומנסים. צריך להתחיל מאיפשהו. אבל הדרך תהיה הדרך שלך. אינדיבידואלית עבורך. אבחנה זאת כותרת שמחפשת להכניס אותך לאותו סל עם אחרים. היא לא מגדירה *אותך*. נכון שיש דימיון בין אנשים, ואיפשהו אנחנו רוצים גם להיות דומים, אבל יש גם שוני רב. אתה נשאר תמיד אתה. החרדות מובנות, אבל בוא נאמין שאין כאן באמת שטיפת מוח סמויה.

שלום שושי, את מעלה סוגיות חשובות הנוגעות לסמכות ולידיעה, ומצביעה על-כך שבמקצוע הרפואה הדברים יחסית ברורים: החלוק הלבן מכתיב סמכות, והידיעה מונחת בביטחה אצל בעל החלוק... בתחילת דרכה של הפסיכואנליזה (וינה, שלהי המאה ה- 19) הדברים דומים: הפסיכואנליטיקאי (אגב, באותם ימים הוא גם רופא) מחזיק בתיאוריה שמסבירה את מבנה הנפש של המטופל, ובידיו הפתרון ל'קלקול' בנפש. מאז אותם ימים השתנה העולם, השתנתה הפסיכולוגיה, ואני מאמינה שגם החינוך שמקבלים רופאים בימינו הולך ומשתנה... השתנה העולם משום שזרם המחשבה המשפיע והמעצב ביותר בעשרות השנים האחרונות גורס שאין אמת אחת, אלא שלל אמיתות ונקודות מבט, ומכאן שאין אמת ברורה וחד-משמעית המונחת בביטחה בידיו של הפסיכולוג. הפסיכולוגיה היא כיום שם כולל למגוון עצום של טכניקות וגישות, ברובן העמדה של המטפל איננה עמדה של גורו יודע-כל, אלא עמדה של שותף לדרך שיש לו מיומנויות יחודיות לקיים שיח טיפולי. בעיני זוהי עמדה פתוחה ומאפשרת, ומודל לא רע לחיים... בברכה, אורנה

היכן ניתן לקבל המלצה על פסיכולוג מהשרון המתמחה בחרדות ועובד עם קופ"ח ?

שלום ערן, על-מנת לקבל המלצות ממשתתפי הפורום יהיה עליך לצרף כתובת מייל פעילה. בנוסף, באפשרותך לכתוב אל המייל האישי של מנהלי הפורום. בהצלחה, אורנה

האם קרה לכם/ן מצב שלפני משהו מאוד חשוב בחייכם שעומד לקרות חשתם תחושה מעורבת של : שמחה וציפיה ובאותו זמן גם כעס וחשש רב,ולא הבנתם בדיוק מה אתם מרגישים? איך התמודדתם עם תחושה מוזרה זו,שלא זכור לי שחשתי אי-פעם?

אני מנסה לברר לעצמי מה באירוע הקרב גורם לי לשמוח ומה גורם לי לחשש ובגדול תחושות מעורבות הן עבורי סימן לשינוי....

נכון,תחושות מעורבות הן באמת סימן לשינוי,אך למה במקרה של דבר חיובי מרגישים גם אי-שקט נוראי - תחושה של 'קוצים'? גם לך זה קרה בעת שינוי?

הי משתנה יקרה, אשתף אותך קצת במשהו שלמדתי באופן חלקי בטיפול. ניסיונות בתחומים חדשים שלא נגענו בהם קודם מובילים אותנו לעתים למצוא בנו רגשות לא מוכרים לנו, או רגשות ששכחנו מקיומם. ויתרנו על ההימנעות שהגנה עלינו מחוויה של רגשות לא מוכרים, והנה הם כאן. מרגשים, מבלבלים ומפחידים כאחד. מן סוג של גילוי. מקסים, בעיניי. שינוי הוא דבר מעורר חרדות לכולם, משום שאנו מתייצבים בפני משהו חדש לנו. דבר שלא התמודדנו איתו עד כה. אז יש המון ציפיות, ומובן שיש חשש משום שתמיד ישנו איזה פער לא ידוע מראש בין הציפייה לתוצאה. לאחר מעשה, לפעמים נצטרך למצוא את עצמנו מוותרים ומתפשרים ומתמודדים רגשית עם המצב החדש. האם שווה יהיה לעבור לפאזה החדשה? בגדול, כנראה שכן ומאוד, אפילו אם נשלם איזה מחיר, הרווחנו. טוב שאת לא לבד ויש לך תמיכה והמון בהצלחה

תודה לך, באמת יש לי תמיכה,אך לצערי הרב היא חלקית,אך למרות זאת אני יודעת בפירוש שהמעבר לפאזה החדשה יהיה שווה הכל.

אענה לך באופן הכי פשוט: שינוי זה דבר מפחיד קשה לנו להיפרד מהמוכר והנוח כמה שלעיתים הוא אפילו בלתי נסבל הוא לפחות ברור וידוע. הפחד המהול בטוב רק מוכיח על הקושי שבשינוי. אני בטוחה שיש בך את הכוח והרצון לקבל את השינוי ולכן קוראים לך משתנה לא?......

שלום משתנה, התחושה המוזרה הזו, עירבוביה של שמחה וציפיה עם כעס וחשש, נקראת החיים... החיים לקראת בחירה חשובה ומכוננת לא יכולים להיות שלווים ובוטחים, זוהי ציפיה לא מציאותית. נסי לתת לעצמך לחוות את החיים, את העירבוביה הזו, מתוך קבלה ותקווה. אורנה

אורנה תודה, אני באמת מנסה לחוות את החלק החיובי של החיים בשלב זה של חיי {ולהנות מהשלבים שאני עוברת להשגת מטרתי},שזו "משימה חדשה" עבורי (כי עד עכשיו ידעתי בעיקר איך להרגיש דכדוך וייאוש),ובאמת קלטתי היום שלרוב אני מייחסת חשיבות רבה למחשבותיי ולרגשותיי,ו'חוקרת' כל מחשבה ו/או רגש-לעומק,דבר המקשה עליי כמובן,ומעתה אשתדל להרגיש יותר מאשר לחשוב לעומק ו'לנתח' את רגשותיי ומשמעותן. שבת-שלום, משתנה

אני בת 29 התחלתי טיפול לפני מספר חודשים, עברתי התעללות פיזית ונפשית בילדות, אני לא זוכרת את רוב אירועי הילדות שלי. האם יתכן שעברתי גם התעללות מינית ואני לא זוכרת. איך אני יכולה כן לזכור, מנסה ושום דבר לא עולה. מפחיד אותי לחשוב שפתאום יעלו זכרונות שלא אוכל להתמודד איתם. רוב חיי אני סובלת ממצבי רוח קיצוניים וריקנות נוראית לכן פניתי לטיפול, פתאום התחלתי לחשוב שאם אני לא זוכרת את ההתעללות הפיזית אולי יש עוד דברים וזה מפחיד אותי. מה לעשות?

שלום נעמי, זה באמת מפחיד להיות במגע עם חלקים של הנפש שעד כה היו נסתרים מאיתנו. עם זאת, אני חושבת שהתחושה הקטסטרופלית שעלתה בך, כאילו מעתה צפויים לך עוד ועוד גילויים מחרידים אינה בהכרח נכונה. זו דרכה של נפשך לאותת שעכשיו זמן עיכול והתמודדות עם מה שעלה. וזו התמודדות מספיק קשה כפי שהיא... חזקי ואמצי, אורנה

שלום אורנה, מדברים הרבה על חשיבות האמון בקשר דינמי ועל הצורך מצד המטופל להיות גלוי ככל האפשר עם הפסיכולוג.יחד עם זאת,יש בטח דבר או שניים שהפסיכולוג בוחר להסתיר מן המטופל,לטובת המטרה טיפולית כמובן.ולמרות שההסתרה היא רק לטובה, משום מה מסקרן אותי לדעת איזו אינפורמציה עסיסית הייתי יכול למצוא על עצמי אם רק היתה ניתנת לי האפשרות להציץ ביומן הטיפולים.....

אחלה שאלה לדבר עליה בטיפול. אם תחזיר את השאלה הזו לטיפול, מסוגננת כמו שהיא, עם התכנים הללו, תוכל לגלות עולם ומלואו מאחוריה, ובעיקר מאחורי התשובות שאתה נותן לעצמך בהקשר לשאלה הזו והאסוציאציות שבאות בעקבותיהן. כך תמצא את המשאלות, את החרדות וכד' ותוכלו לדבר עליהן בהקשר להיסטוריה שלך.

אליהו יקר, שאלתך העלתה בי שני הרהורים: הראשון מתייחס לתחושתך שעולם שלם מתרחש 'מאחורי הקלעים' של הטיפול, ושהחלק הזה נסתר וסודי (קצת כמו שהורים סוגרים את דלת חדרם בלילה, וסוד מסקרן מתרחש שם מחוץ להישג ידו של הילד). ובכן, מובן שלמטפל יש מחשבות משלו על ההתרחשות הטיפולית, וחלקן באמת פרטיות, אבל מאוד כדאי לדבר בטיפול על חוויית 'מאחורי הקלעים' הזו, ולחפש את הקשר שלה להיבטים מסוימים בחייך ובאישיותך. הרהור נוסף קשור לאופן בו שאלתך נוגעת ומתכתבת עם שאלות עליהן השבתי ביום שני, אודות הפסיכולוג שנראה קשוב אבל בעצם משתין על המטופל בקשת... בשאלה שלך הדגשת חזור והדגש את ההנחה שאי-אותנטיות מצד המטפל מונעת על-ידי מטרה טובה, ואולי יעניין אותך לקרוא תחושות של מטופלים שאינם כה בטוחים בכך (אם תרצה לחפש את הדיאלוג ההוא, נדמה לי שכותרתו הייתה 'אותנטיות בטיפול'). בחיוך, ובכנות, אני רוצה להוסיף שלו הייתם רואים את מחברותינו, אני חוששת שהייתם מוצאים אותן משעממות למדי... טיפול הוא עבודה שקטה איטית ויסודית, הנעשית בחדרי חדרים, וכך גם כלי העבודה... בברכה, אורנה

הי, הבנתי כבר כי בטיפול פסיכולוגי מייחסים משמעות רבה לדרך שבה המטופל רואה את העולם,וחשיבות מועטה בלבד לדרך שבה העולם רואה את המטופל.כאשר אנשים מגיעים בחיים להישגים שאינם משביעי רצון,אומרים להם שזו בעיה של דימוי עצמי,או בלשון העם-הכל בראש.אך למען הדיוק,זה חצי-חצי: חצי בראש,וחצי תלוי בגורמים אחרים. אז הפסיכולוג יטפל בחצי שבראש,אבל מי יטפל בחצי השני?

אין לך שליטה על החצי השני. אתה יכול לקחת אחריות רק על החצי שלך וזה אומר, בין השאר, שאתה לומד איך מוטיבים מסוימים משתחזרים במערכות היחסים שלך, ואיך כל פעם אתה נכנס לאותו מעגל. כדי לשבור את המעגל תוכל, למשל, * לבחור לך סביבה חדשה בעלת אופי שונה מהסביבה שאתה נמשך אליה בדרך כלל (מה הכיוון - זה דבר שלומדים רק בטיפול וזמן ההפנמה לא קצר) * להכיר את התגובות האוטומטיות שלך, אבל בתכלס להגיב רק אחרי שיקול דעת, ולא ליצור כביכול שוב את הסביבה המוכרת (ושוב זה דבר שלוקח זמן ללמוד אותו בטיפול) הדברים הללו יכולים לשפר את מערכות היחסים שלך עם הסביבה. אין ערובה לכך שתמיד דרכך תעבוד, אפילו תשתמש בכלים הטובים שיהיו בידייך, אבל, לפחות אתה יודע שאתה מנסה בדרכים חדשות, ובאופן כללי, משתפר הקשר שלך עם הסביבה. שאלה מצוינת להחזיר לטיפול.

מה זה אומר לבחור סביבה בעלת אופי שונה מזו שנמשכים אליה בדרך כלל? ולמה זה טוב בדיוק?

שלום איילה, את מעלה את התהייה מי 'יטפל' במציאות החיצונית של המטופל, כאשר הטיפול הפסיכולוגי מוקדש לשינוי המציאות הפנימית. האמת היא שפסיכולוגים נוטים לחשוב שהמציאות החיצונית אינה כה נפרדת מהמציאות הפנימית, ולכן כאשר מטפלים במרחב הפנימי נוצרים בהדרגה שינויים בתפיסה שלנו את החוץ ובהתנהלות שלנו בחוץ. כך שנכון הדבר שלמטפל אין 'שליחים' בעולם ש'מתקנים' עוולות ופותרים קשיים, אבל ככל שמטופל לומד להכיר את עצמו ולהתנהל בנינוחות עם חלקיו השונים, כך יקל עליו לשנות את חייו בכוחות עצמו. לילה טוב, אורנה

כמו חץ בלי כיוון, הולכת, אבל לא יודעת לאן מתקדמת, רק לא בטוח שבכיוון הנכון ממשיכה, אבל לא בטוחה שיש תכלית מובילה, אבל יש סיכוי שלמבוי סתום מכוונת, אבל אולי לתחתית מתכוונת, אבל הכל יוצא עקום צועדת, אבל אולי במעגלים לא נשברת, אבל לא בטוחה שזה חכם יוצאת מדעתי, אבל בשקט

חץ יקרה, אני מבינה שאת הולכת, מתקדמת, ממשיכה, מובילה, מכוונת, מתכוונת, צועדת, לא נשברת... קצת כמו בטיפול, אני מרשה לעצמי להשהות לרגע את ידיעת הכיוון והתכלית, ולכתוב לך שהתנועה הזו חשובה בפני עצמה. הכיוון והתכלית יצטרפו, אני בטוחה, ובינתיים ואת מוזמנת לצאת מהדעת איתנו... אורנה