פורום פסיכולוגיה קלינית

זה בערך מה שקורה בראש שלי.... הפסיכולוגית שלי התקשרה אליי היום.אחרי שאתמול שלחתי לה הודעה. והיא אמרה שדיברה עם הרופא שלי - ושכדאי שאעלה את המינון של התרופה.חוץ מזה אמרה שאנחנו נתגבר על הגל הזה...היא יקרה.בטח כבר מיואשת ממני. אני מרגישה שאני רעה.היא משתדלת היות בתיאום אתי במחול המטורף הזה, ואני כל הזמן שוכחת את התנועות ודורכת עליה... התרגשתי כשדיברה אתי, ונאלמתי.אבל אני חוששת שאני צריכה להגיד לה שנפסיק את הטיפול. אני צריכה לדעת אם הטיפול מגביר את זה.ולהבין מי אני בכלל.כדי שאוכל להחליט החלטות.לא אוכל למות לפני שאוודא שהמצב הזה בטוח לא מחמיר מהטיפול.ואם אגלה שזה לא קשור לטיפול, ושזה ממשיך גם בלי קשר אליו, אז כבר דברים יהיו ברורים יותר.ואני לא יודעת איך להגיד לה את זה.אני לא רוצה לפגוע בה, למרות שאני מניחה שזה גם יביא לה הקלה להיפטר ממני.אני אוהבת אותה מאד, אבל אני מזהמת את המרחב שלנו בכל נשימה שלי.

אהמ..הכוונה בשטויות זה שתתחילי מלהבין שזה סתם תופעות לוואי.זה לא בעיה שקיימת בך וצריך להתמודד.אלה מחשבות שצריך להתעלם והן יפסיקו. זה בדוק:) נ.ב:זה בהמשך להודעה למעלה.

שלום ויק, שולחת לך עוד כוח לעבור את התקופה הקשה הזו, ומפצירה בך לא להדוף את הדברים הטובים שכן קיימים בחייך. קשר קרוב ומיטיב, מעצם הגדרתו, לא יכול להיות הרסני עבורך. שמרי עליו, ועליך. שבת שלום ליאת

את שומעת ליאת, השעה עכשיו היא 1:36 לפחות בשעוני(של הפורום תמיד לא מדייק). והיום קניתי לי מתנה לא הכי רצויה,אבל בזמן האחרון אני עושה כל כך הרבה טעויות שקטן עליי עוד אחת. וזה משהו שצפיתי שיבוא באלו הנסיבות. בקיצור קניתי משקל ומהצהריים הוא מונח אצלי בחדר, ובכל פעם כשאני נכנסת לחדר אני מסתכלת עליו ואומרת לא עכשיו. אבל כנראה שהגיע הרגע לדעת אחרי כל כך הרבה זמן,וגם להוכיח שאני לא מדמיינת דברים.את לא מאמינה איזה דפיקות לב חזקות יש לי.רגע, שניה אמאאאאאאאאאאאא אני לא מאמינה ידעתי שאסור לי לדעת את לא מבינה אני אפילו מתביישת להגיד לך כמה זהו הרגע שברתי אותו מקומו בפחאיך אעלם עם כל כך הרבה...אני כזאת מטומטמת מתהפכת לי הבטן

הנה לך פורום לפרוש חלומות www.idan-hadli.co.il/forums/topics_list.php?forum_id=12&navid=6 - 77k - עכשיו אפשר להתחיל לחלום!

שלום ד. מעניין שאת פותחת את דברייך, אולי כלל לא במודע, בהבנה שלמספרים שעל הצג יכולות להיות סקאלות שונות מאד, ויתכן שמה שנראה אצל האחד כמציאות, נתפס אצל האחר כשגיאה או תקלה בכלי המדידה או בעיני המתבונן. כאשר משקל המוכנס אל החדר מעורר תגובות אמוציונליות ופיזיולוגיות כה עוצמתיות, יש יסוד להניח שההתייחסות אל משקל הגוף חורגת מהרגיל, ואולי גם מעוותת את תפיסת העצמי שלך. כהרגלי, אני ממליצה בחום לטפל בנושא אצל אנשי מקצוע מיומנים, ויפה שעה אחת קודם. בהצלחה, ושבת קרירה ליאת

היי ליאת מתברר שמצבי רע מאוד עוד מעט שנתיים מאז שזה קרה ואינני מצליח להרגע..... השבוע המטפלת שלי הפסיקה את הטיפול על מנת ליצור מין שיחת סיכום של מה היה עד עכשיו......מן אסיפת הורים כזו רק בלי ההורים........היא טוענת שיש לי תסמינים של טראומה קשה ואני צריך לחשוב איך לעזור לעצמי אם זה אומר לחזור לכדורים שהפסקתי זמן מה........או כל דבר אחר עד אפילו ניסיון מעבר למטפל אחר אני מאוד מוטרד מזה זה מראה שאפילו אשת מקצוע בעצם מרימה ידיים אומרת נואש ואגב אני חושב שהיא מצויינת ואני לא חושב שבמקום אחר טיפול אחר יעזור לי יותר אני מרגיש שאי אפשר כבר לעזור לי שאם אני מתעסק בעניין הזה באובססיביות שנתיים כבר אין מה לעשות........ואם תחושה הזו מלווה אותי שנתיים אין מה לעשות כאשר אפילו שמחה אני לא יכול לחוש יותר....והכל בגלל טעות דבילית בגלל שנאה עצמית ורצון להעניש את עצמי......... מה שעצוב זה שיום אחד ישבתי עם אבא שלי והוא התחיל ללחוץ מה קורה איתך מה קורה איתך איך איבדת את עצמך בלה בלה ספר דבר שתף....בסוף נשבר לי הזין והודיתי ספרתי לו מה קרה באותו לילה ארור והוא התחיל לצחוק כמו מטומטם ושאלתי אותו מה קורה למה הוא צוחק והוא סיפר לי שהוא איבד בתולים לזונה ממש מעשי אבות סימן לבנים אבא שלי הבנאדם שאני הכי אוהב בעולם החבר הכי טוב שלי האיש שגידל אותי להיות בנאדם טוב ובטח ובטח לא ללכת לזונות שזה מעשה נורא הלך בעצמו לזונה ואחכ התחתן עם אמא שלי והביא לעולם ילד ארור ונחות כמוני.......ואז הוא התחיל לספר לי איך במסעותיו כאיש עסקים מוצלח בחול הוא פוגש אנשים שיש להם הכל בחיים וגם הם הולכים לזונות ושזה משהו נורמטיבי שכל גבר חייב לנסות האמת שצחקתי כל כך מכל העניין הזה שנתיים לא צחקתי כמו שצחקתי באותו רגע.......לפחות המעמסה של זה שפגעתי בהורים שלי ירדה ממני .חודשיים אחרי שהייתי אצל הזונה הזו היה לסבא שלי אזכרה חבל שהם באים באותו משפט זה לא מגיע לו.......ולא היה נעים לי לבוא ספרתי לאבא שלי הוא אמר שאני בנאדם דפוק.........אני לא מבין איך אבא שלי שהוא אחד האנשים הכי טובי לב שאני מכיר חושב שללכת לזונה זה דבר רציונלי ........האמת הייתי מעדיף שהוא יצעק עליי ישטוף אותי ייתן לי מה שמגיע לי אבל במקום זה הוא צחק..........אולי בגלל שאני כבר ילד גדול.....מצד שני לאחותי יש חבר ואמא שלי כל הזמן שואלת מאיזה בית הוא הגיע שתחשוב היטב באיזה בית היא גרה עם בעל ובן שהיא עצמה גידלה שהלכו לזונות כל אחד בזמנו הוא......... מייל ארוך פיצוי על הזמן שלא כתבתי ..........גועל נפש....

שלום מיסטר בלו, כיף לראות אותך שוב איתנו. צר לי לשמוע שאתה עדיין מרגיש תקוע. אני כבר יודעת לא לנסות להתווכח עם התחושות שלך, הגם שהפיתוי קיים תמיד :-) התרגשתי לקרוא על רגעי הקרבה עם אבא, בעיקר כשסיפרת על הצחוק המשחרר ביחד. אלה רגעים קטנים שכדאי לשמור ליום סגריר... מקווה שתצליח למצוא עוד נקודות חיבור ביניכם, מלבד העניין ההוא, ולגלות שקיימים בשניכם (כמו בכולנו) חלקים יפים יותר ויפים פחות, ולכולם יש קיום לגיטימי. מקווה שתקופת הבחינות עברה בשלום, ושאתה מצליח להנות מחופשת הקיץ. בינתיים - שבת שלום ליאת

זה שוב שהכל שוקע בי.אני רוצה לכתוב שייצא ממני ויוקל וגם לקבל תשובות אבל מרגישה ככ עייפה כאילו תיכף אפסיק לנשום אני נאבקת אבל התעייפתי רק הילדה האהובה שלי בשבילה אני רוצה/צריכה לחיות אני לא מזייפת איתה - אני בסדר אוהבת מדברת אבל אחכ קורסת מרגישה שאין לי כוחות אפילו לדבר אני כבר לא יודעת עוד מה לעשות יש לי פסיכולוגית טובה וחכמה אבל אני לא מטופלת ככ טובה לא יודעת מה עוד לעשות אני רוצה שישחררו אותי מהעומס שלי לפעמים נדמה לי שאני רוצה להתאבד רק בשביל שישחררו אותי ולא בשביל למות אני לא רוצה למות רק לא להיאבק כל הזמן אין לי עוד כח.

לילה טוב ויק, עצוב לשמוע שאת שוב נאבקת, שוב עייפה, שוב נואשת. אני מזכירה לך שהמוות לא משחרר מכלום, כי המת אינו יכול לחוש בהקלה ובשחרור. הללו הם נחלתם של החיים בלבד. מקווה שתוכלי לכל יום בנפרד, במנות קטנות. עד שתאזרי את הכוחות ליותר מזה. שולחת לך את כל הכוח להמשיך, גם אם זה ייקח עוד זמן. סוף שבוע שקט ליאת

שלום, יש לי בעיה עם בנים. בילדות חוויתי ניצול מיני במשך שנים.... לא שיתפתי, תמיד התרחקתי מכל הבנים, בכתה מעולם לא היה לי חבר וחוץ מהפוגע אף אחד לא נגע בי. אני נראת מאד טוב. בחורים מתחילים איתי רק שאני לא יכולה להסתכל עליהם. מבחינתי כל בחור שמתחיל הוא רוצה ממני מין ואני לא מוכנה לספק את זה מספיק מה שעשו לי מגיל 9 היום אני כבר בת 25 אני רוצה להכיר בחור רציני אני רוצה קשר זוגי כמובן לפי מה שיתאים לי ואני חולמת על ילדים.רק לכל הבליינדטים והדייטים שאני יוצאת אף פעם לא התחברתי לבחור שאיתו יצאתי אני מטופלת ועברתי תהליך לפני 3 שנים נפתחתי יותר לבנים ואני כן יוצאת. רק שלצאת למסיבות זה לא בשבילי אני מהטיפוסים שלא אוהבת את כל ההתפרקות הזו ושכל אחד רק במקרה יגע בי יצאתי ונכוותי. מה עלי לעשות? כולם מסביבי חושבים שאני משונה לא מבינים איך אני לא יוצאת להכיר אנשים למרות שאני מאד רוצה. אני מתה כבר למצוא בן זוג ושיהיה לי את הפינה שלי ופה הקושי שלי. המטפלת שלי מאד מעודדת אותי לצאת למקומות בילוי אבל קשה לי הנוכחות הזאת שלי ושכולם מסתכלים ומתחילים זה משגע אותי אולי לך יהיה פתרון? יש ידידים שמנסים להכיר לי אבל זה לא מתאים. תודה, רוני

שלום רוני, הדברים שלך נוגעים ללב, ומלמדים עד כמה אכזרית וארוכת טווח יכולה להיות פגיעתה של ההתעללות המינית בגיל צעיר. ההשתוקקות לזוגיות טובה ולמשפחה משלך היא בעצם הניצחון הגדול, הגם שמימושו אינו פשוט. אין לי ספק שבטיפול תוכלי להגיע להבנות בנוגע לטיב המגע שלך עם גברים, ולשכלל את היכולת שלך לקיים אינטימיות ללא פחד. יתכן שמסיבות ופאבים, המהווים בגילך סביבה טבעית להיכרויות, מתאפיינים באווירה טעונת מיניות, מה שדווקא מקשה עליך. יכול להיות שזירת ההיכרויות המתאימה לך תהיה דווקא כזו שמתאפיינת בקודים התנהגותיים אחרים (אוניברסיטה, ספרייה, קהילות אינטרנטיות סביב תחומי עניין שונים, חוגים לידיעת הארץ, ערבי שירה, הרצאות, וכד'). זכרי שכדי להנות מאינטימיות בטוחה חייבים לעבור את השלב הבלתי נמנע של ההתגברות על המתח והחששות. אני מאמינה שבסופו של דבר המאמץ משתלם. מחזיקה לך אצבעות ליאת

ליאת, החלטתי שאני עוזבת את הטיפול שלי , הייתי שלמה עם ההחלטה הזו במשך חודש וחצי.. פתאום אני כמו לפני שלוש וחצי שנים בעיות של שינה לא יכולה לישון יותר משעה ביממה הולכת לישון סחוטה קמה אחרי שעה וחצי כאלו ישנתי 8 שעות... מגרנה שתוקפת בעוצמה לאחר כמה שנים טובות שנעלמה מתכסת בעבודה עם כל אדם שזז.. ולא חסר דוגמאות בקצור אדם ממוטט שנראה שפוי לסביבה לחלוטין. מה שמוזר בסיפור הזה שאני יצאתי מתהקופה הזו לחלוטין ופתאום חזרה אחורה למצב הכי גרוע שהייתי בו בחיי(בעבודה לא הבינו מה פתאום אני מדברת על התפטרות אבל זה בדיוק מה שהיה פעם שהתעופפתי לחלוטין.. הם אומרים הכל בסדר, כולם מתקשרים לוודא למה , מה לא בסדר, וחושבים שהם "אשמים" שאולי הם פגעו בי ולכן אני רוצה ללכת או לפחות בתקופה זו אני רוצה חדר לבד בעבודה בלי אנשים, הם אומרים טוב נדבר נסכם בינינו מה לא בסדר נתקן וכד' ולי אין ענין לדבר עם אף אחד או לשתף אף אחד זה הכול אני ) היא חוזרת עוד שבוע מחופש חשבתי לומר לה שלום ולא להתראות ועכשיו אולי אני שוב ישאר אצלה, אני לא מאמינה שאני במצב כזה, בשונה מהעבר היום אני יודעת לא לסמוך רק עליה הלכתי . לרופאת המשפחה שלי היא הביאה לי כדור נגד שינה זה מה שביקשתי כדי לא להתמוטט ולחזור ליכולת לתפקד תקין היא גם אמרה לי כמו שכולם אומרים את נראית בסדר גמור אני מאמינה לתיאור שלך אבל לא הייתי מזהה משהו חריג בלי זה. התקשרתי לפסיכיאטר הוא יכל רק עוד שבועיים שאלתי אין משהו קרוב יותר אמר שבוע הבא, אמרתי טוב לא תודה זה לא מתאים לאדם שמתמוטט לחכות שבועיים אני צריכה עכשיו אז הוא קבע להיום (נס, אני בדרך אליו עוד מעט) 3 פעמים הייתי אצל הפסיכיאטר וטענתי לדכאון והוא התנגד לתת תרופות וטען שאני בסדר גמור והלוואי שכל המטופלים שלו היו כמוני, עכשיו מענין מה הוא יחליט תאמת יש משהו טוב בהתנגדות הזו לתרופות מצידו (למרות שלא אופייני לפסיכיאטר) כי אני תמיד יוצאת מהשיחות איתו מחוזקת ... גם בלי תרופה. הפגישות איתו מלוות אותי הרבה יותר מהפגישות עם הפסיכולוגית אליה אני קשורה יותר ברגש של חיבה/אהבה ,אבל ממנו אני מרגישה תמיד שהוא מבין את מציאות חיי טוב יותר ואין לו מושג כמה המשפטים שלו קולעים (כמו שלי אין מושג פעם הוא אמר לי שההתלבטות שלי בדיוק מזכירה לו התלבטות שלו בנושא מסוים וכד' ואני הופתעתי כי דווקא חשבתי שזה משהו שולי, ועוד כמה דוגמאות) חשבתי ללכת אליו בגלל שהוא מבין אותי טוב יותר אבל לפסיכולוגית שלי יש משהו יותר מסור ממנו, היא מתגמשת יותר יכולה יותר (עמוסה לא פחות ממנו) וזה מה שמשאיר אותי אצלה...... ואני חשבתי שאני עוזבת אותה ואת התחום הזה לשלום ופתאום אני בקריסה טוטלאלית שלא ניתן לתאר, עכשיו אני חושבת לעצמי אולי , מי יודע אולי זה פשוט חוסר רצון קושי שלי לעזוב אותה, אבל האם יכול להיות מצב שאני לא רוצה לעזוב אותה ולכן אני עד כדי כך מפתחת מגרנות, הפרעות שינה וכד'???????

זהו גם הוא לא עזר... חושב שהחיים שלי נראים בסדר ואני מסתדרת יופי בחיים עם החיים המורכבים שלי (כך הוא חושב שהם מורכבים) אני לא רואה את זה ככה!! אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף לאף אחד בעצם אין יכולת אמיתית לעזור.

שלום רחל, לקראת סיום טיפול אפשר לראות לפעמים מעין נסיגה במצב הנפשי, שתתבטא בחזרה זמנית של הסימפטומים שקדמו לטיפול. ברוב המקרים זה אכן משקף את החשש והדאגה נוכח הפרידה הקרובה. נסי לתת לעצמך עוד זמן כדי להבין מה קורה לך. איכשהו, יותר מדי מטפלים יוצרים בעיקר בלבול והשוואה. זה לא תמיד בריא או תורם לשקט ושלווה. ולכן, אני לא משוכנעת שאת צריכה גם את דעתי, שתבלבל אותך אף יותר... :-)) מה שאפשר לחוש ללא קושי מדברייך, זה שעדיין לא הסתיימה העבודה, ויש עדיין על מה להמשיך ולדבר, עם או בלי תרופות. בהצלחה ליאת

רציתי לשאול איך מטפל רואה או מסביר התנהגות של מטופל שמבטל הרבה פגישות, שלוקח המון הפסקות מכל מיני סיבות.... איך מתייחסים למטופל כזה ואיך "מפתים" אתו להתמיד

שלום שלמה, בדרך כלל ביטולים רבים, איחורים והפסקות מייצגים את החלק שמתנגד לשינוי או חרד מפניו. אני מניחה שכל מטפל יפעל בדרך משלו כדי לנסות לשכך את החרדה. אישית, אינני מאמינה בחיזור או "פיתוי", ומעדיפה לשקף למטופל את התנהגותו, כדי שיוכל גם הוא להבינה, ולקחת אחריות על התהליך. בברכה ליאת

למה???????????????לא חשבתי לכתוב פה היום, אבל ארועי היום גרמו לי לעשות זאת בכל זאת.אני יודעת על כך שהיא נידבה מידע עליי,ואני ממש לא מצליחה להבין אותה, למה בעצם?! זה כל כך לא במקום, כל כך לא רצוי ובעיקר לא הוגן! אפילו מואשם ברצח הוא בחזקת חף מפשע עש שלא הוכח אחרת. זה הרבה מעבר לזה שהיא אולי חושבת שאני רואה את הדברים בצורה מעוותת,זה חוסר אמון מחריד! לפעמים ורק לפעמים אפשר לתת אמון במטופל, גם כשהוא רק *מטופל* אלא אם משהו באמון נשבר, מה שלא קרה מולה ועוד בכל כך מעט זמן.האם באמת כל כך קשה לפסיכולוג להבין ולהאמין-שמטופל כן מודע למה שבאמת נחשב דחוף? אני לא בסכנת חיים -לפחות לא גופנית אז למה?. אני מניחה שאני צריכה ל"הודות" לה,על כך שבמילה אחת ובשבריר של שניה,היא גרמה לי לשיתוק מוחלט. לחזור לגיל 15 לשתיקה, ולהזכירה להוציא מתוכי הייתה המטרה בלבד.מסתבר שגם לזה אני לא ראויה. אני לא יכולה לדבר איתה כך שאני מקווה שדרך פה זה יגיע אליה. שתדע שהידיעה הזו לא הוסיפה כלום לכמה מפגשים, אבל היא בהחלט הרסה ופגעה. וכנראה שאמון זה לא משהו שבאמת באמת קיים, בדיוק כמו כנות ויושר. ומסתבר שדווקא העדר שלהם הופך הכל לפשוט יותר. אני אפילו לא כועסת, אני פגועה ומאוד!!! יש מעט מאוד דברים שאני יכולה להאחז בהם בתקופה הזו,ולא בקלות ובסוף הם מתנפצים לי בפרצוף אחד אחרי השני.כן ואין לי ספק שהיא מבחינתה חושבת רק על טובתי.... וזהו שלא התוצאות של זה רחוקות מלהיות טובות, אבל זה בטח לא ממש משנה לה. ואת הנעשה אין להשיב! חבל שכך... דנה

דנה, אני לא ממש בטוחה שאני מבינה עד הסוף מה קרה לך היום, אבל צר לי לשמוע שאת חשה פגועה. איני יודעת מהי המילה האחת שגרמה לך לשיתוק כזה, אבל אני מאחלת לך מכל לבי שתצליחי להתגבר עליו ולעזור לעצמך. אם תפרטי מעט יותר, אולי אצליח להבין ולעזור יותר. סוף שבוע רגוע ליאת

אם את לא מבינה, אני לא רואה למה היא תבין. מה שבטוח שמהתשובה שלך אני זו שלא מבינה כלום. מילא זה כבר אבוד.אני אמשיך לנסות ולהתגבר בדרכים המוכרות לי לפחות עד ש... ובכל זאת תודה על התשובה. לילה טוב דנה

שלום ליאת. שלחתי לך לפני כמה שבועות. סיפרתי לך אז שעזבתי טיפול, אבל הרגשות הפיזיות שעלו בעת השיחה על ההתעללות שעברתי חוזרים אלי בכל רגע שאני חושבת על הטיפול. אמרתי לי שכנראה ישנם עדיין דברים שאינם מעובדים מספיק ויש לטפל בהם. ובכל זאת התקשרתי השבוע למטפלת בכדי לבשר לה את החלטתי הסופית שאני לא חוזרת, אחרי הרבה התלבטויות, וקבעתי לקפוץ שבוע הבא לכמה דקות בכדי לשלם לה. מאז שהתקשרתי אליה וסיפרתי לה על החלטתי (שהיא לא ממש אהבה), יש לי כאבים בגוף, לא מרגישה טוב, כל הזכרונות מציפים אותי.... כנראה שאני לא שלמה עם ההחלטה. אני מאוד רוצה להיות שם, אבל לא יודעת למה אני מנסה להתרחק ממנה, ונמאס לי מתקיעת הטיפול מה אני אמורה לעשות?

ערב טוב, אני מציעה לך להקדיש עוד מחשבה לנושא. לפעמים, כדי להימנע מאי הנוחות שמסבים לנו מצבים אמביוולנטיים, אנחנו מעדיפים לקבל החלטות ו"לחתוך" מהר. יש לי הרגשה שאם תצליחי לשאת קצת יותר את הרגשות הסותרים המתעוררים בך בטיפול (תלות, הזדקקות, חרדה, אימה, כעס, זעם, בושה, חוסר אמון, רצון להימלט, ועוד), תוכלי לקטוף את הפירות בסופו של דבר. האם תצליחי להחליף את ה"מס' דקות" לשעה שלמה של מחשבה משותפת נוספת? ספרי מה החלטת. סוף שבוע נעים ליאת

האם אפשר לשאול בפורום הזה על הבנת חלום? האם יש פורום מיוחד שבו דנים בפתרון בעיות העולות בחלום? תוד מראש

אני לא מנהלת הפורום פה אבל תמיד אפשר לשאול כאן ונענים לגבי חלומות זה משהו מאוד סוביקטיבי שתמיד מתקשר גם לעוד דברים ואירועים מהחיים, כך שאף אחד לא יכול לתת לך הסבר לחלום בלי להכיר אותך או את מציאות חייך.

שלום אורית, לפחות ככל הנוגע לפסיכולוגים, הנטייה היא שלא לפרש חלום במנותק מן האסוציאציות שמעלה החלום בחולם עצמו או במנותק מהרקע הכללי של חייו. אפשר יהיה- אולי - לתת כיווני מחשבה אפשריים, אך ערכם מוטל בספק שכן הם יישענו על עולם האסוציאציות שלי, ולא בטוח שהוא בהכרח דומה לשלך. לא ידוע לי על קיומו של פורום לניתוח חלומות, אבל אשמח לשמוע על כזה, אם תמצאי. ועד אז- * נסי להעלות במחשבתך כל אסוציאציה אפשרית לתכנים שבחלום. * נסי לחשוב על הדמויות בחלום ועל משמעותן עבורך. * חשבי על התחושות שהיו לך ברגע היקיצה. פחד? בהלה? הקלה? שמחה? עצב? * נסי, כתרגיל, להתייחס אל כל אחת מהדמויות בחלום כמייצגת משהו ממך. * מה היה תפקידך בחלום? האם היית פעילה? פסיבית? * חשבי מה בחלום קשור לאירועי הימים האחרונים, ומה לא. כל הנקודות האלה (ועוד) יכולות להוות קווים מנחים לחשיבה ועבודה עצמית ממנה ניתן ללמוד משהו עליך ועל מה שמעסיק אותך בימים אלה. בהצלחה וחלומות פז ליאת

ביתי בת השש עשרה לא יוצאת מהבית אלא רק לבית הספר ובחזרה. יש לציין שהיא תלמידה מצטיינת אבל חוץ מזה היא כל היום במחשב גולשת באינטרנט- במטבח- כך שאני רואה מה היא עושה במחשב. לרוב היא מדברת עם אנשים מחו"ל ומורידה סרטים. מה אפשר לעשות כדי להוציא אותה מהבית? כל נסיון שלי נתקל בתשובה "לא בא לי" או "לא רוצה"...בשיחה שהייתה לי איתה היא טוענת שהיא מענישה אותי- כי רבתי עם סבתא שלה... תודה אמא מודאגת.

שלום אור, אני תוהה מדוע בחרת לשאלתך את הכותרת "דיכאון"? בני נוער רבים בוחרים לבלות את שעות הפנאי שלהם על המחשב, עליו הם מנהלים גם חיי חברה ענפים וחובקי עולם. בהחלט יתכן שמגעיה עם החברים שמעבר למקלדת מספקים את צרכיה החברתיים, ועולים בקנה אחד עם הנטייה העצלנית של גיל ההתבגרות. אני מביאה בחשבון שאם בחרת במילה "דיכאון", אפשר שאת רומזת לקיומם של אספקטים מדאיגים נוספים בחייה, ואם אכן כך הדבר, כדאי להתייעץ לגביהם (תוכלי להמשיך ולכתוב לכאן). בכל מקרה, אם היא נשארת בבית כדי להעניש אותך, היא מזהה אצלך התעניינות או דאגה מיוחדת סביב זה, ומשתמשת בכך. לכן, אם אתרוצה לראות אותה יוצאת יותר, נסי להפחית לחץ בנושא. מעבר לכל זאת, כדאי להקדיש מחשבה ליחסים שלכן, לטיב התקשורת ביניכן, ולאופן בו אתן מתמודדות עם קונפליקט. כרגע, כך נדמה לי, זו הבעיה העיקרית. בהצלחה ליאת

תודה ליאת על התשובה המהירה, החשש שלי הוא כזה מפני שהיא כרגע כועסת על כל העולם אוליבגלל חוסר התקשורת שיש לי עם אמא שלי- סבתא שלה (אימי בגיל 65 הכירה בחור (זקן) וחיה איתוכרגע וניתקה איתנו- ילדיה קשר בגלל שלא אהבנו אותו במיוחד, בלשון המעטה- הבת שלי הבכורה הייתה קשורה אליה מאוד והיא רואה ושומעת כל מה שקורה ולוקחת את זה קשה. גם המרחק הפיזי שבו אימי בחרה לגור מקשה על הפגישות שלה איתה) אני מקווה שאת צודקת שזה רק גיל ההתבגרות וזה יחלוף. שוב תודה מקרב לב על תשומת הלב וההתייחסות המהירה... אור.

בס"ד שלום וברכה תודה רבה שמצאתי פורום בו אוכל לקבל אולי פתרון לבעיה שלי. אני בת 32 מאז שאני זוכרת את עצמי אני קמה בלילה למקרר ולמעשה כמו עכבר שמחפש רק לזלול ולא חשוב מה , כמובן עם יש משהו מתוק אז נחסל את כל המתוק, ניסיתי כל מיני שיטות להיגמל מהתופעה הנוראה הזאת בחיי יום יום שלי אני בכלל לא בן אדם זלזל או גרגרן אני יכולה לראות מולי מכל סוג של אוכל או קינוח ואני לא יתגרע או יאכל בחזירות, בלילה אני פשוט יכולה לאכול שקית שלמה של וופלים או חפיסת שוקלד שלמה זה טירוף מה קורה פה אני כבר לא יודעת מה לעשות, דרך אגב זה אצלי הגיע בתורשה מאבא שלי וגם אחותי סובלת מזה. אשמח לקבל עצה מה עליי לעשות ואיך אוכל להתגבר על המחלה הנוראה הזו. תודה רבה

שלום אדל, זלילת לילה היא תופעה מוכרת, בעלת היבטים פסיכולוגים ופיזיולוגיים. אני חושבת שהכתובת הטובה ביותר לאבחון וטיפול היא מרפאה (או מטפל/ת) שעניינם הפרעות אכילה. בגלל המרכיב הפיזיולוגי הדומיננטי בהפרעה מסוג זה, חשוב לשלול קודם הפרעות גופניות אפשריות (למשל - הפרעת שינה, חוסר איזון ברמות אדרנלין או שינויים ברמת הסוכר בדם) ורק אח"כ להתמקד באספקטים הפסיכולוגיים. תוכלי להתחיל את ההתייעצות בנושא זה אצל רופא המשפחה. בהצלחה ליאת

טוב לראות את השם שלך על המסך ברוכה השבה! :-)

למה קל לי לכתוב חוויות קשות מהילדות ולא לדבר עליהם? ומה עושים פסיכולוגים כשהמטופל שלהם לא זוכר חוויות ובעיקר טראומות ילדות?

שלום נורית, הדיבור על חוויות קשות בנוכחות אדם נוסף מחייב אמון ואינטימיות - וזה קשה ולוקח זמן... הכתיבה לעומת זאת יכולה להיחוות כאקט אישי-פנימי ופחות בין-אישי. לגבי קושי להיזכר, תלוי באיזה טיפול מדובר (באנליזה המטפל יציע אסוציאציות חופשיות ניתוח חלומות וכד', בטיפול נרטיבי המטפל יציע שילוב של מקטעים שונים בתוך ניסוח כולל של סיפור החיים וכן הלאה). באופן כללי ביותר - מחכים לחומרים החשובים שיעלו, מתוך אמונה שמה שמשמעותי עולה... בברכה, אורנה

איך אפשר לטפל בתחושת ריקנות נוראית שמלווה אותי מאז שאני נערה, אני בת 36 ונמאס לי ממצבי הרוח ומהריקנות, כשטוב לי אני יודעת שהרקנות תגיע וכשאני עצובה אני מחכה לימים השמחים. איך אפשר לחיות כך?

שלום מיה, תחושת הריקנות שתיארת מהווה נושא מצויין לעבודה טיפולית. אני משערת שפנית לפורום פסיכולוגיה קלינית משום שיש לך הרהורים מסוימים סביב האפשרות לפנות לטיפול, ואני רוצה לחזק אותך בבחירה בדרך זו. תחשבי על כך? אורנה

בימים אלו עומדת הצעת חוק לגבות מס בריאות וביטוח לאומי מעקרות הבית וקולן של ארגוני הנשים בנושא לא נשמע. בכנסת יושבים גברים אטומים ומושחתים שרק חושבים מאיפה להוציא עוד כסף לכיסם הפרטי. מה דעתך בעניין? וכיצד יהיה אפשר למחות כנגד הצעה זו?

עדן האם ידועים פרטים נוספים לגבי הידיעה המקוממת הזו?, מי הציע חוק זה, היכן זה עומד, מה הטיעונים? דעתי היא כי דובר בעוד אמצעי שמטרתו לדחוק את אוכלוסית הנשים לשולי החברה, אך לא ברור לי מה המשמועויות לשו, מי תוגדר "עקרת בית", מהיכן אשה שאינה מועסקת אמורה לשם, וכו.. וכו. אפשרויות המחאה הן רבות ומגוונות. ראשית יש לאסוף נתונים ואחר כך , אפשר להעביר עצומה באינטרנט, לשלוח מכתבים לארגוני הנשים, לחברי כנסת, לפרסם מאמרי דעה בעיתונות (בזה אני יכולה לסייע פירסמתי כבר כמה כאלו בנושא נשים) אשמח אם תחזרי לכאן, עם יותר נתונים עדכניים !!

מצרפת לך לינק בנושא http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3425033,00.html למיטב ידיעתי, הייתה הצבעה בנושא והיא עברה ברוב קולות. שווה לבדוק זאת. אני מוכנה להרתם למאבק נגד מחאה מקוממת זאת. מקווה שביחד נצליח למנוע את רוע הגזירה. תודה לך על שתוף הפעולה.

שלום האם כחלק מההסמכה שלכם כפסיכולוגים קלינים כוללת לימודים על סוגי התרופות השונות? האם אתם כחלק מתפקידכם צריכים או יכולים להמליץ על תרופות? (ידוע לי שאנכם מורשים לתת מרשם לתרופות.). תודה

שלום מ., הכשרה של פסיכולוג קליני אינה כוללת פרמקולוגיה, ופסיכולוג קליני אינו מוסמך לתת ייעוץ תרופתי. עם זאת, מאחר וההכשרה כוללת גם תקופה במסגרת אישפוזית, אין פסיכולוג קליני שלא נחשף בצורה מקיפה לאינפורמציה על טיפול תרופתי, ופסיכולוגים רבים אף ממשיכים להתעדכן בתחום המשיק לעיסוקם. בברכה, אורנה

אורנה יקרה, אתמול היה לי יום טוב, אחרי שנים. נסעתי לים עם חברות ואחר כך ישבנו במסעדה. כבר המון זמן לא יצאתי מהבית והן גם לא אמרו לי שנוסעים- כי לא הייתי באה. פשוט אספו אותי לקנות משהו קטן באיזור ביתי ואז "חטפו אותי" לים שהוא מרחק נסיעה של כשעה וחצי מביתי. דווקא ברגע שהיה לי הכי כייף, בים בין הגלים, בו לא הייתי יותרמ- 15 שנים (אני בת 28), הרגשתי פתאום ריקנות נוראית וחוסר תכלית ביחד עם אושר. זה היה כואב ביותר. אני מרגישה שגם רגעיי ההנאה הגדולים, עד שמגיעים הופכים לכואבים. אין אושר בלי סבל. לא בטוח שתהיה לך תשובה על זה - אך רציתי לדעת מדוע תחושת העצבות מתגברת דווקא כשטוב.. פרח

פרח יקרה, מזמן לא שמעתי ממך, לפחות לא בכינוייך הפרחוני. טוב שיצאת מהבית. טוב שיש חברות. טוב שיש ים... התיאור של אושר נוגע בסבל, הנאה צרופה עם יגון קודר, הוא כל-כך כל-כך נכון. מהות החיים, אני חושבת... ואיכשהו, היכולת לראות זאת מעידה בעיני על בגרות, ועל כוחות, ולמרות הכל - גם על חיות. צאי שוב... אורנה

תודה אורנה, לא כתבתי בעוד כינויים מלבד הפרחוני - ריחני שלי. התרחקתי קצת מהפורום לתקופה. נעים שזכרת למרות שלא כתבתי מספר חודשים. פרח

אני מנסה לחפש מילים שיבטאו מה קורה איתי... מה עובר לי בראש .. אני מנסה למצוא היגיון בשטף כל המחשבות שמתרוצצות לי .. ואני ..לא מוצאת רצף הגיוני של מילים ..!!! שיכולות להסביר את מה שעובר עליי ..!!! הכל מבולבל מידיי .. שוב כואב .. שוב מחזיר לאותו המקום ..הנוראי הזה .. אל האונס שעברתי.. שבכל דרך אני מנסה לברוח ממנו .. אז תגידו לי.., איך ממשיכים מנקודה בה.. אפילו למילים אין את היכולת להמשיך??... איך כל מחשבה שאלייה אני מנסה להגיע.. מגיעה בסופו של דבר למבוי סתום ?.. איך כל פיתרון שעולה בראש נתקע אצלי בקיר של התנגדות ?... איך אפשר לדעת הכל .. אבל בעצם מצד שני לא לדעת כלום ??? איך אפשר להראות כלפי חוץ ככ חזקה ? כשבפנים..הכל שבור והרוס..?? איך אפשר להרגיש ככ לבד .. כשבעצם אני מוקפת בהמון אנשים ?? איך אפשר לרצות למות ..!!!!?... ובמקביל להאחז ככ חזק בחיים??? איך ?... ! ..? איך ממשיכים מנקודה בה הכל ברור , אבל ממבט לרחוק .. הכל נראה ככ עמוםםםם ..?? ואולי גם במילים האלה השארתי את עצמי ואתכם בבילבול נוראי??.. ואולי אני את עצמי כבר לא מצליחה להבין יותר ... אז לאן ממשיכים מנקודה בה .. המילים לא יכולות להמשיך...??? עצוב לי נורא ... מתמוטטת ..

ש' כאובה, ממשיכים, אבל לא לבד. נותנים ליד טובה להרים אותך כשאת נופלת, ללטף את המקום השורף. בבקשה פני כבר מחר ל'מקום' וקבלי מהם הכוונה לטיפול אצל אדם המתמחה בכך. חזקי ואמצי, אורנה

אני בטיפול ..:-( טיפול אינטנסיבי כבר שנה ו 3 חודשים אצל פסיכולוג קליני ..לאו דווקא שמתמחה בפגיעה ..אבל עד שהתחלתי לבנות איתו מערכת אמון ..אני לא יעבור למישהו אחר .. הטיפול קשה ..עמוק ..חודר ..לתוך הדחקה של שנים.. אבל הוא מראה לי שהוא שם בשבילי ..למרות כל תחושת הלבד שאני מרגישה יש לי ימים טובים יותר והחודשיים האחרונים לוקחים ממני כל כח אפשרי .. מרגיש לי כאילו חזרתי לתקופה של ההתחלה ..חסרת כוחות.. אמונה.. מיואשת .. יש לי תור לפסיכאטרית היום.. אני ככ מפחדת שבסוף אסכים לקחת כדורים.. ככ מפחדת .. מפחדת מהמצב הזה שלי.. כאילו שישאר ככה תמיד .. תודה על התגובה שלך, מקווה שיהיו ימים קלים יותר.. ש'

אני ארבעה חודשים אחרי הפלה, כבר התחלתי להרגיש טוב, חשבתי שהתגברתי אבל יום אחד נסענו לחברים, ראינו שם קלטת חתונה שלהם(בחתונה הזאת היתי בהריון והייתי מאושרת) אח"כ נכנסה אשה בהריון שצריכה אוטו טו ללדת. נשברתי, היה לי מאוד רע, המצב של אושר מול המצב כיום שתיתי 2 מרטיני , אני ובעלי מנסים להרות שוב כשקיבלתי מחזור בכיתי חצי לילה אני מרגישה שכאילו מתתי, אין לי עדיין הרגשה שחיים מממשיכים, אין לי תאבון, כל הזמן שינויים במצב רוח, עייפות אני בטיפול, אבל זה עדיין לא עוזר רק רוצה עוד פעם להרגיש טוב, ולחזור לחיים, לשגרה מה עושים?

כמוך גם אני עברתי הפלה טיבעית והייתי בדיכאון נוראי. כ"כ רציתי את התינוק וחיכיתי להריון הזה. כשאמרו לי בקופת חולים שאין לי תינוק לא ידעתי את עצמי מרוב צער. אבל אחרי חודשים נכנסתי שוב להריון, כמו שבטוח שגם את תיכנסי. בתנאי שלא תהיי בלחץ או בחרדה מכך. ותיראי שזה יצליח לך כמו שלי זה הצליח. ברור, שהפעם לא סיפרתי לאף אחד. מי שראה ראה ומי שלא סיפרתי לו רק לקראת סוף ההריון. היום, אחרי מספר שנים אני שמחה שככה זה קרה. לא בגלל ההפלה אלא בגלל שקיבלתי ילדה ניפלאה ונהדרת במקום אותו התינוק. היום בדיוק דיברתי עם ביתי על ההפלה שהייתה לי. היא שאלה אם אני מצטערת שהיתה לי הפלה. סיפרתי לה על הכאב שחויתי אבל אמרתי לה שאני שמחה כי ככה קיבלתי אותה והיא מתנה הקב"ה. אז ממני אליך, תהיי חזקה ואל תשברי. אני יודעת זה מאוד קשה אבל תדעי שאת שוב תיכנסי להריון (בעזרת השם) ותאמיני לי, ההריון החדש יהיה מבחינתך מתנה נהדרת ואת תהני ממנו בכל יום מחדש. בינתיים תמשיכי להיות חזקה ותדעי שזה עוד יבוא. בהצלחה

אלמונית יקרה, אם אינני טועה, אני זוכרת אותך מתארת כאן את תחושותייך הקשות זמן קצר לאחר ההפלה. צר לי לקרוא שההתמודדות הרגשית עדיין קשה ומאתגרת. האמת היא שזה באמת כך - ההפלה תהיה כל חייך סמן פנימי של קו שבר מסוים. לצד זאת, כפי שתיארה ורד - החיים מובילים אותנו הלאה ובאמתחתם הפתעות... אני מקווה שאת מושקעת בטיפול, ומשתמשת בו על-מנת לעבד את האבל על ההריון הראשון. לצד זאת, נסי להגדיר לעצמך מטרות ויעדים שאים כרוכים רק בהריון נוסף או בהתגברות על ההריון הקודם.נסי לקבל את רגשותייך כחלק טבעי מההתמודדות שלך, גם אם עבר זמן. באיחולים לטוב, אורנה

נטע! אני יודעת שאת בעיקר קוראת כאן (מקווה שעדיין...) ופחות כותבת, למרות שכשמדי פעם, את מתפתה וכותבת, מתגל?ה פה בחורה מקסימה ורגישה. והיום, כאמור, יום הולדת. מקווה שאת מאלה שיודעים לחגוג בגדול. שמקבלים באהבה את היום החגיגי הזה שהוא שלך ובשבילך. אני יוצאת מתוך הנחה שאנשים שמסתובבים בפורום מסוג הפורום הזה, הם אנשים, שמנסים לפחות, להסתכל פנימה לתוכם. שמנסים ללמוד איך אפשר להתנהל בחיים האלה מתוך איזושהי מודעות פנימית, למה שתלוי בנו וגם למה שפחות. למה שאנחנו יכולים לנסות ולשנות בכוחות מאומצים וגם למה שאנחנו צריכים ללמוד ולקבל, פשוט כי אין ברירה. אני יודעת כמה המסע הזה הוא ארוך, כואב, מתיש, אבל גם מתגמל. רוצה לקוות, שאת, כבר נמצאת בשלב, בו הגמול עולה על הקשיים. אז נטע, תמשיכי להקשיב פה ברגישות שלך, ותכתבי יותר, כדי שכולנו נרוויח. מזל טוב מכל הלב, יעלה

מזל טוב לנטע!!! ברכות. ברכות. ברכות. ברכות. בריאות, אושר, הגשמה ועוד מיליון דברים! http://www.riversongs.com/flas1/age.html תספרי לנו מה שלומך? נורית

מדוע פסיכיאטרים לא ממש מוכנים לקבל קיום DID-MPD ומעדיפים להלעיט את הקורבן בתרופות אנטי פסיכוטיות "לסילוק ההזיות"?

שלום rob_roy, הפרעת הזהות הדיסוציאטיבית והפרעת האישיות המרובה אמנם זוכות לעדנה בספרות ובקולנוע, אך במציאות הן נחשבות נדירות למדי. למיטב זכרוני, ישנם אנשי מקצוע הסבורים כי ניתן להחליף אבחנות אלה בצורה טובה ע"י אבחנות מהספקטרום הפסיכוטי, ומכאן הטיפול התרופתי. אני לא בטוחה שדעות קדומות מהוות הסבר לכך. בברכה, אורנה

הילד שלי בן 9 חברותי וחכם (בן בכור) בחודש האחרון מגלה סימני חרדה קשים כלפי סביבתו הקרובה ומדבר איתי על כך שבוא מפחד שיקרה לי או למי ממשפחתו הקרובה והרחוקה משהו רע והם ימותו הוא מדבר על זה וממש מתחיל לפרוץ בבכי היסטרי. בשיחה איתי התברר שכאשר הוא נחשף לחדשות רעות על תאונות וכו' הדבר מטריד אותו והוא מתחיל להיות חרד. אגב זו לא הפעם הראשונה שהוא מגלה סימני חרדה וזה קורה לו אחת לשנה או יותר שהמחשבות הטורדניות לא מרפות ממנו. אנו מדברים אליו בצורה הגיונית ומנסים להרגיעו ולעיתים הדבר עוזר אך אותי מאוד מטריד מה הרקע לזה וכיצד ניתן לסייע לו שכן הדבר פוגע רבות באיכות חייו והוא הופך לדכאוני ומוטרד ומאבד את הילדות התמימה מהר מאוד. לתשובתך הדחופה אודה.

סיגל יקרה, ילדים מודעים לסכנות ולמוות יותר ממה שאנו כהורים רוצים להאמין... כשהם מבטאים חרדה כדאי לדבר איתם על נושאים אלה בפתיחות ובכנות הרבה ביותר. זוהי דרכנו ללמד אותם שדברים רעים אכן יכולים לקרות, ושהשליטה שלנו בכך מוגבלת. לכן, אנחנו (כל בני האדם - וחשוב שידע זאת) לומדים לחיות עם הסכנה ועם ידיעת המוות, ומשתדלים ליהנות מחיינו ככל שנוכל... לפעמים קשה להורים לדבר על נושאים אלה מבלי לשדר חרדה בעצמם. במקרים כאלה כדאי מאוד להיעזר בפסיכולוג/ית קליני/ת, במיוחד במטפל בעל נסיון בטיפול בחרדה. מטפל קוגניטיבי מיומן יוכל ללמד את בנך להתמודד בצורה רגועה עם המחשבות המטרידות, ומדובר בטיפול קצר ויעיל ביותר. בהצלחה, אורנה

לאורנה שלום רב, ראשית תודה רבה על תשובתך המהירה. כחברת קופ"ח מכבי האם ידוע לך על שם ספציפי של פסיכולוג/ית בעל נסיון בטיפול בחרדות שאליו אוכל לפנות בכדי למנוע מצב של פניה לפסיכולוג שאל עונה על קריטריון חשוב זה וזמן הטיפול יהיה ממושך ולא אפקטיבי? תודה רבה

מאוהבת בגבר יותר מבוגר ממני ב 25 שנה,רוצה כל הזמן להיות איתו. ניהיתי אובססיבית כלפיו,מקבלת ממנו יחס אך אינני מבינה מה מטרתו.מבולבלת לגמרי. אני מרגישה ממש מאוהבת אין לי חשק לאף אחד אחר מעוניינת רק בו. הוא נשוי ואשתו מתחילה לחשוד. למה זה קרה לי? למה אני מעוניינת דווקא בגבר שלא יכול להיות שלי?

http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/763/xFT/669668/xFP/669

מאוהבת בגבר יותר מבוגר ממני ב 25 שנה,רוצה כל הזמן להיות איתו. ניהיתי אובססיבית כלפיו,מקבלת ממנו יחס אך אינני מבינה מה מטרתו.מבולבלת לגמרי. אני מרגישה ממש מאוהבת אין לי חשק לאף אחד אחר מעוניינת רק בו. הוא נשוי ואשתו מתחילה לחשוד. למה זה קרה לי? למה אני מעוניינת דווקא בגבר שלא יכול להיות שלי?

שלום, רציתי לדעת למי ניתן לפנות לאבחון אספרגרס אצל מבוגר (31). בנוסף, למי ניתן לפנות ליעוץ לגבי תמיכה בסובלים מאספרגרס כאשר אותו אדם אינו מודע למצבו (לא מכיר בכך שהבעיה היא שלו אלא מאשים את הסביבה). תודה!!

שלום לי, תיקון קטן - לא אספרגרס אלא תסמונת אספרגר. תסמונת אספרגר משתייכת לקבוצת ה- PDD (הפרעה התפתחותית נרחבת), המתאפיינת בליקויים בתפקוד החברתי, קשיים בתקשורת, ליקויים במשחק ובדמיון והתנהגויות כפייתיות/חזרתיות. על-מנת לדעת יותר, ואף להגיע למגוון גופים העוסקים באבחון ובטיפול, הקלידי את הצירוף 'תסמונת אספרגר' בכל מנוע חיפוש אינטרנטי. בהצלחה, אורנה

היי אורנה, הסיבה שבגללה פניתי לפורום זה היא שאין הרבה חומר לגבי אספרגר אצל מבוגרים. יש הרבה מכוני אבחון וטיפול לילדים ומתבגרים אך לא מצאתי עדיין אף מאבחן למבוגרים. אשמח אם תוכלי לעזור. תודה.

שלום , כשהייתי ילדה קטנה הוטרדתי מינית ,אני אפילו לא יודעת אם זה ההגדרה הנכונה כי לפי מה שאני זוכרת הוא לא נגע בי רק ביקש ממני להראות לו את התחתונים ואני חושבת שגם חשף עצמו אבל אני לא בטוחה שהסתכלתי ,בגלל גילי (אולי כיתה א) לא הבנתי כ"כ מה קרה וגם לא סיפרתי ,כעבור 3 שנים התחלתי לבכות בלילות כי נזכרתי , ניסיתי להסתיר אך אחותי שמה לב וסיפרתי לה ... אח"כ במשך השנים נתקלתי בעוד כמה חולי נפש ,אחד ניסה לגעת בי ואח"כ בפעם אחרת עוד אחד ניסה לגעת בי וקיבלתי מאיש ברחוב אולי בכיתה ח' הצעה מגונה , אנשים שחשפו את עצמם בפני , כשהייתי ילדה אפילו סיפרתי לחברות שלי על כל ההטרדות כאילו זה מה בכך (אולי כסוג של תרפיה)היום אני בחורה בת 20+ לא יצרתי מעולם קשר עם בנים ועד לא מזמן אולי כשנה אפילו נמנעתי כמה שיותר ,אני לא בטוחה שזה קשור להטרדות ,גם גדלתי בבית גרוע , אם הורים בעלי לקות רגשית (הורי גינו אותי לא פעם) היום אני ממש מרגישה קושי לנהל את חיי ,וכל הזמן במאבק להרגיש לא חרדתית ולהעלות לי את הבטחון. האם זה שהוטרדתי מינית כשהייתי קטנה גרם לחרדות ולחוסר בטחון או הצורה שבה גדלתי? לפעמים יש לי תחושה שאני רוצה ללכת להיפנוזה לראות מה קרה שם שוב ,,, כי אני מרגישה שזה מעורפל לי עד כדי כך שבבגרותי התחלתי לחשוב שאולי זה היה חלום רע שהיה נראה לי מציאותי.... זה מצב מוכר? תודה מראש

שמתי לב שיש פה עוד עדן אז אני אחרת....

שלום עדן אחרת, פגיעה מינית בגיל הילדות נושאת לעיתים קרובות אופי עמום ומבלבל, וההיזכרות בה יכולה להיות הדרגתית ומבלבלת בפני עצמה. כדאי להיעזר בליווי של מטפל/ת המתמחה בטיפול באנשים שעברו פגיעה מינית. אחד המרכזים שיכול לעזור נקרא 'מקום', ותוכלי לאתר אותו בקלות באמצעות מנוע חיפוש אינטרנטי. בינתיים, נסי להרשות לעצמך לחוות את העירפול והמורכבות, אורנה

תודה רבה על המענה

שלום, אח שלי בן 30+ הוא במצב של דיכאון ככל הנראה הוא אינו עובד ויש לו קושי לתפקד במקרה שהוא עובד הוא מחזיק גג חודש חודשיים . יש לו קושי לתפקד הוא חולם הרבה לפעמים נראה כ"כ מנותק עד כדי כך שנראה שהוא לא שומע אותנו . הוא אוכל בצורה מזיקה ולא בריאה ומעשן הרבה, מכיוון שחשבתי שיכול להיות שחסרים לו ויטמינים במיוחד מקבוצת b כי הוא מעשן בכמויות , קנינו לו והוא מסרב לקחת .בנוסף יש לו בעיות בריאותיות אחרות והוא מסרב לטפל בעצמו וללכת לרופא משפחה, דיברנו איתו המון ניסנו לעזור לו אבל שום דבר לו עוזר , הוא רוב היום ב"עולם שלו" המצב הזה נמשך יותר משנתיים , בנוסף אין אף אחד שיכול לעזור לו בתשלומים לפסיכולוג וגם שהצענו לו הוא מתנגד. בקיצור האם יש איזושהי אפשרות אחרת לעזור לו ?

שלום עדן, נשמע לי שאחיך זקוק לעזרה אינטנסיבית ומקיפה יותר מזו שויטמינים יכולים לתת. כדאי לללוות אותו להתייעצות עם פסיכיאטר ופסיכולוג קליני במרפאה ממשלתית באיזור מגוריכם. הטיפול לא תשלום אך התורים ארוכים, וכדאי לתאם את התור כבר מחר. עד שיגיע מועד התור, תוכלו לעמת אותו עם מצבו ולהסביר את חשיבות ההתייעצות. אני מקווה שהוא יראה שהצדק עמכם, אורנה

אורנה שלום אני מודה לך מאוד על תשובתך בהחלט ננסה !

שלום לכולם! אמא שלי בת 56 וכבר כמה שנים טובות היא לא מרוצה מחייה...כל הזמן מקטרת ומתלוננת.תמיד רק תלונות.אני לא יודע אם לשייך את מצבה לגיל כי נראה לי שגם בצעירותה היא הייתה ככה...דיי אופי. בבית יש לנו(האחים ואבא) המון וויכוחים איתה על דרך החשיבה הדכאונית שלה(למרות שיש לנו הכל ולא חסר לנו כלום ואבא שלי הוא בעל נהדר),על החיפוש מה לא בסדר בהוא ובהיא ועל הביקורתיות... היא תמיד מדברת שטויות בכמויות,יש לה המון דעות קדומות שגובולות בגזענות קלה(סטיגמות) שאותי אישית זה מרתיח ואני לא מסוגל להעלים אז אני מתחיל לריב איתה!!! המצב ככה כבר כמה שנים וההורים שלי לא אנשים מאושרים המון שנים!הם די חיים ביחד בשביל הילדים למרות שאנחנו ילדים גדולים.הם היו בטיפול זוגי ולא עזר... מה גם שהיא די מציקה ולא נותנת חופש פעולה בבית.תמיד דברים חייבים להיות איך שהיא חושבת ועד שמישהו לא יעשה מה שהיא רוצה היא "תחפור" לו עד שהוא יעשה...כמו למשל היא רוצה שאני אכנס להתקלח בזמן מסויים שלדעתה הוא נכון או לאכול למרות שאני לא רוצה ודברים כאלו שמאוד מרגיזים אותי כי אני בן 24 סטודנט,עובד,מאוד עצמאי ועדיין היא מתייחסת אלייי כילד קטן! אני יודע שהצפתי כאן המון בעיות אבל אשמח לתגובה כללית על הבעיה למה היא כזו? נ.ב אין לה מסגרת חברתית וכל ניסיון שלי לדבר איתה על זה עלה בתוהו..היא בטוחה שהיא חיה נכון אבל היא לא!!!לא ניתן לשכנע אותה והיא גם לא מאמינה לדברים שלנו היא חושבת שאנחנו מוסתים ע"י אבא...לא מוכנה ללכת לפסיכולוג!!! מה עושים?

שלום לסטודנט, אולי לא משנה למה *היא* כזאת, אלא קודם כל משנה מה *אתה* יכול לעשות כדי להקל על עצמך. אותה כנראה אי אפשר לשנות, וכנראה גם שצריך להפסיק להילחם בה (גם אם הצדק הוא שלך, זה לא חשוב) כי כולם יוצאים מופסדים מהמריבות בסופו של דבר. אם מפריע עד כדי כך ואתה יכול, רצוי גם ליצור מרחק גיאוגרפי ולחיות חיים עוד יותר עצמאיים ובלתי תלויים במקום משלך. זה עשוי לפתור הרבה בעיות. אלא אם כן, אתה אוהב את הריגושים שבמריבות ולא מוותר עליהן...

חושבת בדיוק כמו הקודמת. אתה הרי לא רוצה להיות כמו אמא שלך, אז תניח לה לחיות כמו שהיא מבינה... :)

חושבת בדיוק כמו הקודמת. אתה הרי לא רוצה להיות כמו אמא שלך, אז תניח לה לחיות כמו שהיא מבינה... :)

שלום סטודנט, אימא שלך אכן נשמעת לא מרוצה מחייה. מאחר והיא אדם מבוגר ועצמאי, אני מציעה להבחין בין נושאים הקשורים לחייה, לבין נושאים שיש להם נגיעה ישירה לחייך. בכל הקשור לחייה - וודאי שתוכל לדבר איתה ולהציע לה הצעות לשיפור (טיפול פרטני וייעוץ זוגי למשל נשמעים לי רעיון נהדר), אך אם אינה נענית כדאי להניח. בכל הקשור לחייך - מותר ואף חשוב להציב גבולות ברורים. למשל, התערבות בזמני המקלחת שלך הולמים את גיל 4, אך לא את גיל 24. לא קל להציב גבולות, אך זוהי התנסות חיים חשובה מאין כמוה. בברכה, אורנה

שלום רב, אני סטודנט בן 24.לפני כחצי שנה התחלתי בטיפול דינמי עקב כמות גדולה של דחיות שצברתי מצד בחורות שחשקתי בהן.תכופות אני שואל את עצמי אם הייתי צריך לפנות לאימון אישי,מכיוון שמידת הפרגון והאמונה בענייני הזוגיות שאני מקבל בטיפול נראית לי בינונית למדי.כאשר שאלתי בפורום "זוגיות,חברה ותעסוקה" על ההשוואה בין טיפוח הציפיות בטיפול לבין טיפוח הציפיות באימון ניתנה לי התשובה המלומדת הבאה: "כל הפסיכולוגים, ללא יוצא מהכלל, הינם בעלי תואר שני, ומכאן משתמע, ללא פשרות, שהם מיומנים בגישות מדעיות שמחיבות להסתמך על עובדות, תאוריות מקובלות, ונתונים עדכניים ככל האפשר. התאוריה של 'העלאת ציפיות', (ששמה המדעי: הציפיה מגשימה את עצמה) מבוססת על ידיעה מפורטת של הפרט (או כל אחד מקבוצה), והפוטנציאל הגלום בו/בם, לאור מחקרים ואומדנים מדעיים. הגישה אינה מזמינה דיבורים בעלמא והפרחת סיסמאות או הבטחת אשליות. המאמן המצוי הינו בעל השכלה של כמה חודשים, ערב או שניים בשבוע, במקרה הטוב. הם לומדים פרקים יישומיים בתחום מדעי ההתנהגות, ובד"כ ניזונים ממטען גבוה של ביטחון עצמי." תארי לעצמך שהייתי בוחר במסלול של אימון אישי.אזי המאמן חסר ההשכלה היה מפריח באוזניי ססמאות בעלמא,כגון: "אם תאמין בעצמך,אולי תשיג גם את הבחורה הכי שווה באוניברסיטה,אין סיבה שלא", אך הכסיל הלא-מלומד הזה אינו יודע שטענתו כלל לא הוכחה מבחינה מדעית,ושהיא אינה עולה בקנה אחד עם התיאוריות המדעיות המקובלות.אולם החמור מכל,הוא שהיא מטפחת אצלי ציפיות להישגים שהם,רחמנא ליצלן,מעבר לאומדנים והמחקרים המדעיים העדכניים ביותר! אז מדוע בכל זאת אני תוהה אם הטיפול הפסיכולוגי היה הבחירה הנכונה?

קישור שאולי יעניין אותך... http://www.telem.org.il/article_distinctions.html

שלום יוני, בשאלתך שלובים זה בזה שני נושאים שונים, ואנסה להתייחס אליהם בנפרד. הנושא הראשון, והחשוב בעיני, הוא תחושתך שאינך מקבל הד רגשי מספק בטיפול. באת לטיפול עם תחושות דחייה מכאיבות, והנה אתה לבדך גם בטיפול עצמו, או בלשונך - "מידת הפרגון והאמונה בענייני הזוגיות שאני מקבל בטיפול נראית לי בינונית למדי". מכאן נפרשת צומת: מחד, יתכן שהמטפל אינו מתאים עבורך או ששיטת הטיפול אינה מיטיבה איתך. זוהי אפשרות שחשוב שתשקול לעומקה, הן בינך לבין עצמך והן עם המטפל. מאידך, יתכן שחוויה רגשית של ריחוק ודחייה משתחזרת בטיפול, ואז הטיפול הפסיכולוגי הוא אופציה מצויינת להתבונן בשחזור, ללמוד ממנו ולהשתנות באמצעותו. אני חייבת לציין שבכך הטיפול הפסיכולוגי הוא במיטבו. וזה כבר מוביל אותנו לנושא השני, שאינני רואה צורך להרבות במילים לגביו - הקונפליקט שאתה סבור שקיים בין הטיפול הפסיכולוגי והאימון האישי. מדובר בטכניקות שונות, עם מטרות וכלים אחרים, ולכל אדם הזכות (והחובה) לבחור טכניקה טיפולית ההולמת היטב את צרכיו ואת נטיות אישיותו. בהצלחה, אורנה

הי, יש לי בעיה עם אימי. הסיפור די ארוך אז אנסה ככל האפשר לקצרו. אז ככה, אני לא יודעת בדיוק מה הבעיה אצל אימי. היא מאוד שתלטנית ומניפולטיבית אבל זה לא הכל. אני ממש מרגישה לפעמים (ולפעמים די קרובות) שהיא כל הזמן נגדי ובתחרות איתי וכל הזמן מנסה להוכיח שהיא יותר טובה ממני. היום גם אני אמא וכל הזמן היא יוצאת נגדי ליד בעלי והילדים שלי. אם היא מחליטה משהו שזה נגד רצונותי היא יורדת עלי ועושה ממני אמא גרועה וכאילו היא האמא הכי טובה בעולם. לא רק זה, יש לי הרגשה שהיא לא רוצה שאצליח, כמו שהיא לא הצליחה. אז ככה, אחרי הצבא רציתי ללכת ללמוד באוניברסיטה. במקום שתשמח שזה מה שאני רוצה היא שיכנעה אותי שכדאי לי ללמוד בסמינר למורים, כי אני אוהבת ילדים. אחרי שסירבתי להקשיב לה ורציתי לתקן את הבגרות שלי היא לא נתנה לי ואמרה לי שזה יהיה בזבוז זמן. ברור שהלכתי ללמוד משהו שלא רציתי ולא היה נותן לי כלום. אחרי שנה שהבנתי שאני עושה טעות החלטתי לשנות את החוג ללימודים שכן יקנו לי מקצוע. ברור, שהיא ירדה עלי איך עזבתי את החוג הקודם וכל הזמן ירדה עלי על שלא הלכתי ללמוד בסמינר. לא רק זה, אח"כ המשכתי לתואר שני. ברור, שלא שמעתי ממנה כל מילה וכל מחמאה. במהלך כתיבתי את התזה, במקום לעודד אותי ולתמוך בי היא רק ירדה עלי שאני לא אסיים ולא אגיע לכלום. אחרי שסיימתי את התואר השני ובהצטיינות במקום לשמוח ו/או להחמיא היא לא הוציאה מילה, אבל שום מילה. גם בעבודה כשהראתי לה מה אני עושה ואיך מחמיאים לי היא לא אומרת על כך דבר. כמו שאמרתי קודם גם בפני ילדי היא יוצאת נגדי ויורדת עלי ועוד מראה להם שאני רוצה ברעתם. לדוגמא, לביתי יש שיער ארוך שהיא מאוד אוהבת אותו. אימי כל הזמן מנסה לשכנע אותה להסתפר, לה היא אומרת שיותר יפה יהיה לה ככה אבל לי היא זרקה שככה יהיה לה יותר קל לחפוף לה את הראש כשביתי באה לשון אצלה (שזה פעמיים בשנה). ברור, שלביתי היא לא אמרה מה הסיבה האמיתית. כשביתי שאלה אותי מה לעשות אמרתי לה שהיא צריכה להחליט כי זה השיער שלה בתגובה לכך אימי אמרה לה שלא תקשיב לי כי אני לא רוצה בטובתה ואני רק רוצה שלה יהיה שיער ארוך. עוד דוגמאות, כשהייתי ביחד עם אימי ואחותי וביתה. האחיינית שלי ביקשה מאימי שתקנה לה ממתק. אימי, משום מה, הלכה בשקט עם האחיינית שלי ורק לה קנתה ואת ביתי אפילו לא שאלה אם היא רוצה. כשביתי אמרה שגם היא רוצה אותו הממתק אימי לא אמרה כלום. אימי ואחותי אפילו לא ביקשו שאחייניתי שתכבד את ביתי. לכן אני ביקשתי זאת ואחיינתי סירבה. הייתי פשוט המומה. אימי ואחותי לא אמרו כלום. אבל ככה אצלי החיים אני פשוט לא יודעת איך להסביר את ההתנהגות הזאת של אימי. אני חייבת להוסיף כאן עוד דוגמא, כשבני היה קטן יותר הוא היה פצוע וחבוש בתחבושת ברגלו. הורי אז חזרו מחו"ל ורציתי לפגשם אבל הם קבעו להפגש עם אחותי בבית קפה שנמצא על החוף. ביקשתי מהם שנפגש כולנו יחד בבית קפה אחר ולא על חוף הים בגלל בני. התחבושת היתה ברגליו ואסור היה לו ללכת בחול. הן סירבו לבקשתי. מאוד קשה לי להיות איתה בקשר. בכל שיחת טלפון היא יורדת עלי ומוכיחה עד כמה אני לא בסדר. ברור, שאם אני לא מתקשרת אליה אז אני לא בסדר. גם שהייתי חולה ולא התקשרתי היא מיד יצאה נגדי ואפילו לא ביררה למה לא התקשרתי אליה. גם כשאני מנסה לתנק ממנה את הקשר היא יורדת עלי על כך שאני לא מתעניינת בשלומה. עכשיו היא כל הזמן מתלוננת כמה היא לא מרגישה טוב. אפילו כשביתי הייתה חולה ולא יכלה כלום לאכול. היא אמרה שהכינה לה מרק שאבוא לקחת. אז כשבאתי במיוחד לקחת את המרק ובאתי מרחוק במקום שאקבל ממנה את המרק לביתי היא כיבדה את אחותי ומשפחתה ואתנו במרק. כששאלתי אותה למה היא ביקשה שנבוא לקחת אותו אז היא האשימה אותי שאני לא בסדר שאני לא מכינה לביתי מרק. למרות שהיא בפנסיה ואני עובדת ויש לי ילדים קטנים בבית. במקום לעזור אפילו את המרק שהבטיחה לתת לי היא לא יכלה לתת. כל שיחה איתה אני נכנסת לדיכאון ברור שכשאני צריכה ללכת אליה כל הזמן אני חוזרת מרוגזת ואז תמיד אני ובעלי נכנסים לויכוחים בגלל דבריה. אני אובדת עיצות ולא יודעת מה לעשות. אנא עזרו לי. אני שונאת את החיים בגללה. אח"כ היא עוד שואלת אותי למה אני לא אוהבת אותה ולמה אני כ"כ מרוחקת ממנה. מה אני אמורה לאמר ? את האמת ? כל פעם שאני אצלה היא מפארת את עצמה בפני בעלי וילדי ומוכיחה להם כמה אני אמא לא טובה כמוה. ברור, שילדי לא אוהבים אותה כמו שהם אוהבים אותי אבל היא לא מבינה את זה וחושבת שכולם אוהבים רק אותה. מצטערת על אורך דברי אבל זה רק על קצה המזלג. תודה על סבלנותכם ואודה לתגובתכם

שלום שירי, אני מבינה את כאבך - כאב של בת שמרגישה לא די אהובה ולא די מוערכת. הכאב מודגש ומתחדד כשאת רואה את הקשר בין אימך ואחותך, שנשמע קרוב וזורם יותר. אני רוצה להציע לך להתמקד ביצירת שינויים מסוימים בהתנהגות שלך ובחוויה הפנימית שלך, ולהשקיע פחות מאמץ בתקוות לשינוי אצל אימא. אני מציעה זאת משום שאנחנו יכולים להיות אחראיים רק לעצמנו, אבל לשמחתנו - לפעמים שינויים בנו זוכים להכרה מהסביבה (ולעיתים אז מגיע גם השינוי המיוחל אצל האחר). העבודה העצמית שחשבתי עליה יכולה להתנהל במספר כיוונים. אחד מהם, למשל, יכול להיות קשור למציאת דרכים להישמר רגשית מפני הפגיעה של אימא (ללמוד לא לתת לכל דבר להיכנס לתוכנו וליצור שם חורבן). כיוון אחר קשור לשמחה ולביטחון העצמי שלך. ככל שתרגישי בטוחה ושלמה יותר עם עצמך ועם דרכך בחיים, כך פחות תזדקקי לאישורה ופחות תיפגעי מהחיצים שהיא שולחת. אני יכולה לחשוב על כיוונים נוספים, אבל הדבר החשב ביותר שיש לי לומר הוא שכדאי לעשות את העבודה הזו בליווי של פסיכולוג/ית קליני/ת, שיוכלו לסייע לך להבין את עצמך ואת מערכת היחסים שלך עם אימך, הן בהווה והן בעבר. אני באמת חושבת שזוהי אפשרות טובה מאוד עבורך. בינתיים, חזקי ואמצי, ונסי לשמוח מתוך עצמך בהישגייך היפים והמכובדים, אורנה

תודה מקרב לב על התייחסותך ועידודך. את צודקת בכל דבריך. כיום יותר מבעבר אני מנסה פחות להפגע ולכן אני גם עונה לה ולא מאפשרת לה לדבר / להתייחס אלי בזילזול. אז ככה, אחותי בניגוד אלי הייתה הבת המרדנית ותמיד רבה עם אימי ואילו אני הייתי הבת הטובה שתמיד הקשבתי לדבריה. אי לכך, עם אחותי היא מאוד נזהרת ומשתדלת לעשות כרצונה של אחותי ומנסה לא להעביר עליה ביקורת. אותי מאידך, היא קיבלה כמובן מאליו לכן היא הרשתה לעצמה לאמר לי כל מה שעל ליבה מבלי לעשות חשבון. דווקא הקשר איתי, יותר מאשר עם אחותי חשוב לה. בגלל שאיתי קל לה יותר לדבר, אני יותר מבינה אותה ויותר מקשיבה לה. אחותי בניגוד אלי אין לה זמן / סבלנות אליה. לכן היא דורשת ממני יותר מאשר מאחותי שאהיה איתה בקשר ויותר רוצה את אישורי שהיא אמא טובה. יותר מכך, ילדי מאוד אוהבים אותי וקשורים אלי (גם האחיינים שלי קשורים מאוד אלי) נראה לי שקצת כואב לה שיש כזה קשר הדוק ביני ובין ילדי מה שאין ביני ובינה ולכן היא חייבת להוכיח לכולם שהיא אמא טובה ממני. אני גם מבינה שההתנהגות שלה היא כתוצאה של חוסר ביטחון עצמי אחרת היא לא הייתה מתנהגת בצורה הזאת. לא רק זה, יש לי הרגשה שמפריע לה שאני די שונה ממנה היא ציפתה שאני אהיה כמוה ובכך אחזק את ההתנהגויות שלה. משמע, שכמו שאותה לא דחפו ללמוד ולכן לא למדה שגם אני אהיה כזאת. אולם, אני בניגוד אליה דחפתי את עצמי ונילחמתי. אולי זה מפריע לה, כי זה מוכיח לה שגם היא יכולה לעשות כך ולא עשתה ואז האשמה נופלת עליה ולא על אחרים שלא דחפו אותה (כמו שהיא נוהגת לאמר ולהאשים). היא דווקא ציפתה מאחותי שתלחם ותהיה שאפתנית ולא ממני ואולי זה מה שמפריע לה שאני לא כ"כ מתאימה לתיאוריה שהיא בנתה לגבי. האם זאת יכולה להיות הסיבה לירידות, לאשמות ולתחרותיות? אשמח לשמוע את דעתך ? תודה מראש על התייחסותך

אני מכירה ילד בין שנתיים והוא מאונן,האם זה נורמלי!?

שלום Y1, ילדים, בכל הגילאים, נהנים להסתכל ולגעת באיברי המין שלהם. כך שכן, זה נורמלי. אורנה

דוקא לא התכוונתי לכתוב היום.אבל לא ניגשתי למבחן היום (מועד ב') ואני מרגישה שאין לי כוחות.אני לא יודעת אם הלימודים הם הסיבה או התוצאה, אבל אני מרגישה שהם לוחצים אותי בצורה לא סבירה.זה חונק אותי.אני לא ישנה ויש לי התקפי אכילה מוזרים שלאחריהם אני לוקחת כדור שינה כדי לישון. המחשבה שלי היא שאם אפסיק ללמוד לא אוכל לחיות עם זה,תהיה לי עוד סיבה לשנוא את עצמי, ושאם אמשיך לא אוכל לחיות חיי שלוה ואהרוס את עצמי באוכל כדורים ואלימות.אולי אאבד את דעתי.אופציה טובה יחסית לשאר. הייתי רוצה להיתקל במישהו בסמטה חשוכה שיכה אותי וירוקן אותי מעצמי.

להתקל במישהו בסמטה חשוכה ושיכו או ירוקנו אותך מעצמך.. תאמיני לי , כאחת שעברה אונס אכזרי בסמטה חשוכה ..!!!לא היית רוצה !!!!

ויק יקרה, את יודעת, אני לא חושבת שהלימודים כן/לא הם העניין. אני מרגישה שהעניין הוא ללמוד להתבונן ברגשותינו, לקבל אותם כחלק טבעי מהתודעה שלנו, מעצמנו, לתת לרגשות ולמחשבות לחלוף ולהשתנות מעצמם. באופן פרדוקסלי, אם נוכל ללמוד לחיות עם הרעב, חוסר השינה, הכאב הנפשי, הגעגוע, מתוך הבנה שהם חלק מאיתנו ומבלי להתאמץ לגרש אותם, הרי עוצמתם תשכך. מקווה עבורך (גם כשאת מתייאשת), אורנה נ.ב. ש, צר לי לקרוא על האירוע הנורא שעברת.

מקווה שיהיו ימים קלים יותר .. הטיפולים מוציאים ממני כל טיפת כח אפשרית ... אבל מקווה שהעבודה תשתלם בסוף ואחזיר לחיי את השליטה מחדש.. בינתיים , מנסה לקבל מכאן כוחות דרך קריאה סמויה ... ובכדי לא להרגיש לבד מידיי עם מה שעובר עליי ... תודה על התמיכה שאתם נותנים כאן בפורום זה .. כן ירבו אנשים כמוכם... לילטוב ש

שלום, אני חושבת שאני צריכה עזרה, כי אני לא מצליחה להסתדר לבד. גילי קרוב ל-30. אני חייה עם הורים. יש לי עבודה קבועה טובה ותחביב רציני שאני מאוד אוהבת. לאחרונה אני מאוד עצבנית וכועסת על כל שטוט קטנה, אני פתאום מתפרצת וצועקת או מדברת ממש לא יפה עם אנשים. למרות שאני מבינה שאין סיבה לעשות זאת ומצטערת על כך אחר כך, אני פשוט ממשיכה להתנהג כך. יש לי קושי להירדם ולקום בבוקר. לאחרונה אני כל הזמן מאחרת לעבודה בכמה שעות. הם סובלים אותי עדיין כי אני עובדת טוב. זה לא שאני לא אוהבת את עבודתי, אני אוהבת אותה מאודואת האנשים שעובדים איתי גם. כל יום אני נלחמת בעצמי כדי להכריח את עצמי לצאת מהבית. יש לי כאבים בכל הגוף ואין לי כוח לזוזת אני לא רוצה כלום, כי שום דבר לא מעניין אותי, כולל התחביב שאני מאוד אוהבת. אני גם לא מתחברת יותר לאנשים, למרות שפעם הייתי מאוד חברומנית. אנשים מתקשרים אלי ורוצים את חברתי, אבל אין לי כוח אליהם ולא חשק. לאחרונה יצאתי עם גבר לפני 4 שנים. נפרדנו ומאז לא יצאתי עם אף אחד. אני לא קשורה אליו ואין לי שום חשק וכוונה לצאת עם אחרים גם.זה פשוט לא מעניין, מיציתי. ניסיתי ללמוד, אבל אני לא מצליחה במבחנים, למרות שאני יודעת את החומר ב 100%. אז הפסקתי. אין לי חשק לשום דבר. מצב רוח שלי כל הזמן רע. אני מרגישה שאינני מצליחה לתקשר עם עצמי ושגילי הוא כשל בת 80 לפחות. עשיתי בדיקות דם - תקין, ניסיתי רפואה אלטרנטיבית - הייתה הקלה זמנית קלושה. פשוט רע לי. תעזרו בבקשה.

שלום ניקי, חלק גדול מהסימפטומים שתיארת, כמו הירידה במצב הרוח וברמת האנרגיה ואובדן העניין בפעילויות שעניינו אותך בעבר, יכולים להצביע על דיכאון. מאחר ואי אפשר לאבחן אותך מבעד לאינטרנט, אני מציעה לקבוע פגישה אישית עם פסיכולוג/ית קליני/ת. בפגישה ניתן יהיה לאבחן את מצבך, ולהציע לך את מגוון שיטות הטיפול המתאימות. אל תהססי לפנות לייעוץ, משום שניתן לעזור לך בצורה טובה הן באמצעים של טיפול פסיכולוגי, והן - במידת הצורך והרצון - גם באמצעים תרופתיים. בתקווה להקלה קרובה, אורנה

היי אורנה, תודה על תשובתך. רק רציתי לשאול איך זה מתנהל, כלומר - אין לי כסף כרגע ללכת למטפל פרטי, אז איך אפשר לקבל את הטיפול דרך קופת חולים? וגם אני נורא מפחדת אם פותחים תיק וכדומה... את בטח מבינה את כוונתי, מה בנוגע לזה? שוב פעם תודה.

לא יודעת מה מכאיב יותר? הכאב שהחיים מזמנים לי, או דווקא זה שאני מזמינה לעצמי? אבל ברו לי לגמרי ששלי הוא התרופה הטובה ביותר,לכאבי "החיים". נכון הוא אומנם יעיל זמנית ונקודתית ועם לא מעט תופעות לואי. כאב עז,שורף,מגעיל ומאוד מאוד מבייש.אבל עם כל הכאב שיש בי כעט ועם ים הדמעות של בושה,סלידה ודחיה מעצמי ברמות,אין בי רגע חרטה! כי הצלחתי גם אם לא בדרכים שפויות, לשרוד עוד לילה אחד ארור ומקולל. סוף סוף לא חושבת על כלום, מח ריק כל מה שיש ביעכשיו הוא נטו כאב. אוהבת את תוצאות הפגיע ושונאת את עצמי שנעצרה ולא צעדה עוד קצת, ולהזכיר לי שוב ושוב שיש גם מחר.כמה עוד מחר? עד מתי? וזה סתם מה שעולה לי עכשיו: הכניסיני תחת כנפך והיי לי אם ואחות ויהי חיקך מקלט ראשי קן תפילותי הנידחות ובעת רחמים בין השמשות שחי ואגל לך סוד יסורי אומרים יש בעולם נעורים היכן נעורי? הכניסיני תחת כנפך... ועוד רז אחד לך אתוודה נפשי נשרפה בלהבה אומרים אהבה יש בעולם מה זאת אהבה הכניסיני תחת כנפך... הכוכבים רימו אותי היה חלום אך גם הוא עבר עתה אין לי כלום בעולם אין לי דבר הכניסיני תחת כנפך...

שלום חסוי, כתבת על הכאב שהחיים מזמנים לך, למול כאב הפגיעה הגופנית (אני מקווה שהבנתי נכון את דברייך) שאת מסבה לעצמך במו ידייך. נכון, פגיעה-עצמית משככת ומשכיחה את הכאב הנפשי, אך היא מצליחה לעשות זאת לזמן קצר בלבד. מאחר והכאב הנפשי חוזר אחר-כך במלוא 'הדרו', זה אינו פתרון טוב לטווח הארוך. אפשר ללמוד לשאת את הדחף לפצוע את עצמך, אפשר ללמוד לשאת את החוויה הרגשית שממנה את מנסה לברוח באמצעות הפציעה הגופנית. אם תסכימי להניח את ראשך תחת כנפי טיפול פסיכולוגי מיטיב, אפשר למצוא מקלט... מחזיקה אצבעות, אורנה

שלום רב אני בת 24 נמאס לי מהחיים שלי אני בדיכאון עמוק יותר משנה אני נורא סובלת... והסבל שלי נובע מכך שכל בחור שאני רוצה הוא לא רוצה אותי וזה נורא מתסכל אותי....אני נורא מתוסכלת.... חשבתי ללכת לפסיכולוג אבל אני לא מאמינה שהוא יוכל לעזור לי אני נורא פסימית, כל הזמן בוכה... ממש רע לי... בבקשה תעזרו לי

חמודה מקווה שאת לא לבד... שולחת לך כח מכאן ומקווה שאת נעזרת במישהו.

לינה שלום, כאשר ישנו משהו שהוא הדבר שאנחנו הכי רוצים ודווקא אותו לא משיגים זה קשה, אפילו בלתי נסבל. זה יוצר גלגל קסמים בו ככל שאנו לא מקבלים את הדבר שאנו רוצים כך הוא נראה חשוב יותר עבורינו להשגה, והתסכול גובר. לכן, אני מאוד מבין את העצב שלך ואת המצוקה בה מצויה. בעיני לא קל לצאת מהלגל הזה לבד, צריך עזרה. עזרה שאת מתקשה לבקש, כאילו את אומרת רע לי, שום דבר לא מקדם אותי, ובכל זאת לא אלך לפסיכולוג שגם אם את לא בטוחה שיעזור לך הרי שבוודאי זהו משהו שעוד לא ניסית כדי להתמודד עם המצב, אז למה לא? זו המלצתי עבורך, לפנות לטיפול, גם אם את פסימית כרגע שהוא יוכל לעזור, אולי הפסימיות הזו עצמה קשורה לקושי שאת מתארת. דרור

שלום כמה אנו משלים את עצמינו,תבינו,המטפלים אדישים לרגשותינו סביב תחושות האהבה שלנו כלפיהם,הם חווים את הנושא עם כל מטופל ומטופלת. מאכזב,

קשר דרך שנאה גם הוא קשר, דרך "שלילית" אבל לפחות מרגיש קשר. עם עוצמה. לפעמים קל לבחור בקשר כואב כזה, על פני חרדה מנטישה בדיוק כשאתה אוהב ומתמסר. בגידה. באנו עם זה מהבית. עם האכזבה המזינה הזאת. להתרגש עליה. :-(

מיקי שלום, אני לא חושב שאני כמטפל, או מטפלים אחרים שאני מכיר, אדישים לרגשות של המטופל בכלל, רגשות כלפינו או רגשות אהבה כלפינו. זה נכון שאין מימוש לרגשות אלו, אבל זה לא אומר שישנה אדישות. יש הרבה קשיים ביצירת קשר טוב בתוך טיפול, אבל מדברייך נשמע כי הדבר המרכזי בטיפול, כל טיפול הוא אהבת המטופל למטפל. במובן זה אני חושב שיש משמעות רבה בבדיקהשל התחושות שלך, מדוע את חשה שהצד השני אדיש אלייך, כמעט מצפה לזה. וכמו שכתבו לך, מדוע האכזבה היא אחד המקומות הראשונים אליו את הולכת. דרור

אני בת כמעט 16 ואף פעם לא היה לי קשר עם בן (הכוונה לחברות), בטח שלא רציני. לפני כמה שנים הייתי חושבת לעצמי חצי בציניות חצי ברצינות אולי אני לסבית כי יש לי חברה מכיתה ז' חברה טובה.. שאני מאוד מאוד מאוד אוהבת, ושבמהלך השנים האלה ממש הערצתי אותה, ממש סגדתי לה עד שאנשים כבר העירו לי וגם היא בעצמה שאני לוחצת יותר מידי (ואגב זה לא היה כזה הדדי כאילו היא ראתה בי סתם ידידה ואני ראיתי בה חברה הכי טובה, אבל היא הייתה מאוד מאוד חשובה לי ולא רציתי לאבד אותה אז לא היה אכפת לי, הסתפקתי בזה). לאחרונה אני מתחילה להרגיש בפעם הראשונה בחיים משיכה, ואני נמשכת לבנים אז הבנתי לגמרי שאני הכי סטרייטית שאפשר.אבל יש שני דברים שבכל זאת מפריעים לי בכל הסיפור.. אני לא נמשכת כמעט בכלל לבנים בכיתה או בשכבה שלי ואפילו כמעט ולא בגיל שלי, אלא רק בגילים 17-25, אני הולכת ברחוב או שסתם נמצאת באיזשהו מקום ואם אני רואה מישהו שמוצא חן בעיניי מבחינת המראה חיצוני אני מתרגשת כזה ומסתכלת עליו כל הזמן ואומרת לחברות או מי שלידי "איזה חמוד איזה חתיך" כאילו אני מאוהבת בו ואני בכלל לא מכירה אותו.. אני כאילו מעריצה מרחוק, ואני יכולה להרגיש ככה לגבי כל מיני זמרים או אומנים שאני אוהבת ומעריצה, או כל מיני בחורים שאני רואה סתם במקרה והכי גבוה שזה יכול להגיע לי זה שעכשיו אני מרגישה משיכה לידיד שאני מכירה מהאינטרנט, הוא לא מהעיר שלי הוא בן 17 אנחנו מדברים במסנג'ר כבר כמה חודשים ואני מרגישה כאילו אני מכירה אותו שנים אנחנו יחסית קרובים ידידים טובים הוא שלח לי תמונות שלו ואני שלחתי לו תמונות שלי.. ואני מרגישה אליו מידי פעם (זה בא בגלים) משיכה ממש חזקה כאילו אני מתאהבת בו והוא בכלל אין לו מושג מכלום ואני גם לא מתכוונת להגיד כלום, כי טוב לי ככה, א' כי יש מצב שאני קצת מפחדת שזה יתפתח, אני מפחדת להיפגש איתו או לדבר איתו בטלפון (יש לי פחד/חרדה חברתית) דיברתי איתו פעם אחת בטלפון והשתדלתי להתנהג ולדבר רגועה, למרות שהלב שלי דפק מהר וחזק וממש התרגשתי (לא ממנו, אלא בגלל החרדה שלי, רציתי שיתרשם ממני כמו שהוא התרשם מול מסך המחשב כשהיה לי נוח לדבר איתו שם והייתי טבעית) ובטלפון דיברתי הרבה אפילו סתם שטויות העיקר שלא תהיה שתיקה מביכה כזאת (למרות שגם אם לא הייתי מדברת אני בטוחה שלא הייתה קורית שתיקה כי הוא גם דברן) בקיצור נוח לי ככה, איך שאנחנו, במצב שאנחנו עכשיו, ידידים, לדבר איתו הרבה ו"לפנטז מרחוק", ולמרות שאני נמשכת אליו אני לא מרגישה צורך שהוא יידע או שזה יתפתח. אגב זה יכול לקרות לי עם כמה במקביל ה"משיכה" הזאת. ועוד משהו שמפריע לי זה ששמתי לב שאני נמשכת בעיקר להומואים או לבנים שמתנהגים כמו הומואים ושיש עליהם שמועות או משהו כזה, כי אני אוהבת בנים רגישים כאלה תמימים מתוקים ולא מזיקים. לכן אני שמה לב שאני אוהבת בעיקר את הבנים ה"הומואים". גם הומואים באמת, מוצהרים כאילו, וגם סתם כאלה שיש שאומרים שהם הומואים. זה מלחיץ קצת כשאני חושבת על זה, זה אמור להאיר אצלי נורה אדומה? בקיצור ה"קשרים" (יותר נכון קשרים דמיוניים, כאלה שאני מפנטזת עליהם) שלי הם לא בריאים כל כך ובמקום לחוות אהבה אמיתית והדדית עם מישהו אני "מעריצה מרחוק" מישהו עד כדי כאב (למרות שיש לציין שזה גורם לי הנאה רבה ולי אישית זה לא מפריע כל כך, הסיבה היחידה שפניתי עם זה לפה היא כי זה נראה לי קצת מוזר ולא בריא אולי משהו לא בסדר) ובנוסף אוהבת הומואים.. מה לא בסדר איתי? :( סליחה על האורך!!!! מסתבר שהיה לי הרבה מה להגיד כנראה.. אשמח לתשובה מפורטת ותודה על הסבלנות!! ל'

חח יש לי כמה טעויות.. א' הוא לא בן 17 סליחה הוא עוד חודשיים בן 18 כבר. וב' אנחנו מדברים במסנג'ר לא כמה חודשים אלא משהו כמו שנה, אולי פחות אולי יותר. נראה לי ששנה כי אני זוכרת שבפעם האחרונה שדיברנו אני זוכרת שהוא עוד לא היה בן 17.. חח אז תיקון טעות :)

ל שלום, חלק ממה שעובר עלייך מאפיין את גיל ההתבגרות. ההתאהבויות החזקות, הלא מוסברות לעיתים. ההערצה מרחוק, ההתלהבות, וגם ההתאהבות בבנים שמעל לגילך. אבל, ישנו רובד עמוק יותר במה שאת כותבת. נשמע שלא נוח לך בקשרים זוגיים, קרבה מאיימת עלייך, מפחידה אותך. את מעדיפה לשמור על מרחק בו לא תפגעי. חלק מזה קשור אולי לחרדה החברתית ולפחד שיראו אותה, אבל חלק נוסף קשור לקושי שאת מסמנת עליו. בנים רגישים, הומוסקסואלים, או בעלי התנהגות נשית, לא מאיימים עלייך, ומשום כך את מעדיפה להיות איתם. אין כאן שאלה של נורמלי או לא נורמלי, אני מניח שזה מפריע לך ברמה כלשהי, ובמידה ותרצי לטפל בזה, נושא הקרבה והאינטימיות יהיה נושא מרכזי לדעתי. דרור

שלום רב! המטפלת שלי יצאה לחופשה ואני עכשיו חזרתי מחופשה לפני שיצאתי הייתי במצב נפשי מאד לא טוב. (עברתי התעללות קשה בילדות לפי ההגדרה של המטפלת) יש תקופות שאני ממש במצב אפטי ששום דבר בעולם כבר לא מענין אותי ובמצב שלגמור עם החיים האלו זה הפתרון הכי אופטימלי. אני רוצה לציין שאני מטופלת פעמיים בשבוע אצל פסיכולוגית קלינית. עכשיו אני מרגישה יותר טוב אבל קשה לי בלי הפגישות בפרט שאני לא במיטבי אני מנסה לא לחשוב על כל הדברים שמציפים אותי אבל אין לי למי לספר עד החודש הבא וזה מאד מאד קשה!! המטפלת שלי הציעה לי שאלך לקולגה שלה אך אני לא יכולה לדבר ולהפתח למישהו חדש עם המטפלת הנוכחית זה לקח שנה וחצי עד שבניתי אמון בה. לכתוב לה זה לא הפתרון בשבילי מאד קשה לי לבטא את עצמי בכתב ואני חוששת שאנשים נוספים יקראו את מה שכתבתי. מה עלי לעשות???? מאד קשה לי. תודה מירב

אממ.. ככ מבינה אותך .. אולי חברה ..מישהו ...שאת בוטחת בו ... מישהו שיכול לתמוך בך .. את חייבת את העזרה ..התמיכה הזו ... למרות הקושי ..אולי כדאי בכל זאת לחשוב כאופציה על הקולגה שהופנית אלייה ..? אל תבטלי ... מבינה את הקושי .. אבל זה עדיף מאשר להשאר לבד .. חוצמזה ..תכתבי , תוציאי ..יש פה הרבה אנשים שידמחו לתמוך בך.. אני בטוחה .. במקביל , תעזרי במוקד ערן אם צריך .. העיקר אל תשארי לבד .. מחבקת אותך , ש

מירב שלום, את מעלה שאלה לא פשוטה, איך מתמודדים עם חופשה של מטפל. המטפלת שלך השאירה לך אפשרות לפנות לקולגה, אך את מעדיפה שלא וזה מובן. אני חושב שזה מעיד גם על כך שאת אולי לא מרגישה לגמרי טוב, אבל יש בך עדיין כוחות מסוימים להתמודד. את כותבת שאת לא מתבטאת היטב, ובכל זאת התבטאת באופן יפה מאוד בדברייך, כך שייתכן וכתיבה, כאן בפורום, אליה, ואולי גם אליה מבלי לשלוח יכולה לעזור. לבסוף, נסי לחשוב, כאשר קשה לך, מה היא הייתה אומרת. כיצד היא הייתה מגיבה. ברגע שתוכלי להרגיש שיש לך יכולת כלשהי להתמודד, תרגישי את חסרונה אבל פחות, הזמן עד לחזרתה יעבור מהר יותר. דרור

גאולה שלום, לא מצאתי שום דרך אחרת לפנות אליך, אם את כתבת את המאמר בנושא "סיפורי פוגים" בדה מרקר אני רוצה לספר לך משהו שקשור אליו אשמח אם תוכלי ליצור איתי קשר במייל תודה ליאת

היי ליאת, אכן זו אני, שלחתי לך מייל, אשמח לתגובתך, גאולה

היי גאולה, תוכלי בבקשה לשלוח אלי מייל ל: [email protected] קיבלתי את הודעתך דרך הפורום אבל המייל שלך לא מופיע בה, ולא קיבלתי ממך מייל תודה ליאת

היי.. אני רוצה להתייעץ איתכן.. אני כבר שנה ו 3 חודשים בטיפול אינטנסיבי ..ללא תרופות .. תמיד הייתי אנטי אנטי אנטי ...כדורים מטבעי אני לא אדם שלוקח כדורים ..גם אקמול .. ואפרט בהמשך למה ... אני מעלה את השאלה הזו .. האם כדאי לקחת כדורים .. כי אני מרגישה שאני נמצאת תקועה ..עם עצמי .. במבוי סתום ללא יכולת יציאה ..!!!!!!!!!!!!!!!! שפויה והגיונית.. אממ.. עברתי אונס לפני 11 שנים ..אונס אכזרי ..!!!! לא טיפלתי בעצמי , בעצם ניסיתי בתקופת הצבא ..אבל נפלתי על פסיכאטר שהיה פסיכי בעצמו ..מסתבר .. ואמר לי .. שהוא לא מאמין לי למה שעברתי .. שאחת "כוסית" כמוני יכולה רק להנות ממה שעברתי ..ושיש 3 אופציות בכדי לעזור לי : 1.שאני אדגים לו מה הבחור עשה לי ..ונעשה עלאק.. " חוויה מתקנת" . 2. שאני אקח כדורים פסיכאטרים ..כי אני משתגעת (זו הסיבה שאני לא מעיזה לקחת עד היום). .. 3.שאם השיחה הזו שהתנהלה ביננו תצא מהחדר ..הוא ידאג לאשפז אותי ..(חחח באמת האמנתי לו).. עד היום יש בי פחד שמישהו יאשפז אותי בגלל כל מה שאני עוברת.. אחרי שעברתי את הסרט הזה מולו ..החלטתי שאני וטיפול כבר לא חברים .. עברו השנים .. הדחקתי , למדתי להסתיר את הפגיעה מעולה ..תפקדתי ..עבדתי ..אבל בפנים הייתי שבר כלי , אף אחד לא ידע ..ואני המשכתי "כאילו" בחיים ..אפילו התחתנתי ..ילדתי .. עד ש..!!!!!! ש..פגשתי את הבחור שפגע בי ברחוב לפני שנה וחצי ... ואז, כן..התמוטטתי ..נפלתי לבור עמוק שחפרתי לעצמי במשך כל אותם השנים עם ההדחקה ..העצומה אממ..הפרעות אכילה תמיד היוו אצלי קשר לפגיעה .. רק הוחמרו לחלוטין מאז המפגש מולו .. ההזכרויות במה שהוא עשה לי ..ומה שהוא הכריח אותי לעשות התקשרו למאבקים מבחינתי באוכל ..סוג של שליטה עבורי ...לא יודעת מה הקשר אבל זה אמיתי אצלי לחלוטין .. מבחינתי היה לאכול ..זה להזכר בדברים נוראיים שהוכרחתי לעשות ואז הייתי מקיאה ..בעצם אוכלת ומקיאה .. בנוסף , פלאשבקים, סיוטים ...חוסר רצון לחיות ..לעיתים אפילו בליעת כדורים מיאוש טוטאלי (לפעמיים עדין ..רק שמנסה למצוא פתרונות אחרים כמו להגיע ישר לטיפול ולא לקחת את הסיכון של מה שאני יכולה לעשות לעצמי ) .. בקיצור ...כל זה אפף אותי כל הזמן ...הזה התחלתי טיפול פסיכולוגי ..כי לא היה ברירה ...!!! למרות שמאוד נרתעתי בעקבות הטיפול שזכיתי לקבל בצבא.. הגעתי לפסיכולוג מדהים..אדם מיוחד ..שלאט לאט ..עם הזמן ..הצליח לבנות איתי מערכת אמון בתהליך ככ עמוק וקשה .. הטיפול שאני עוברת קשה מאודדדד כואב ..כן עד היום .. לא מצליחה לדבר הרבה על הפגיעה הנוראית אלא רק על הכל מעבר ולא ממש על זה ..ויש הרבה הרס .. עדיין יש טיפולים שקר לי נורא ..הגוף מדבר בעד עצמו ..שותקת הרבה ..מפחדת להתעסק בכאב הנוראי הזה .. אפילו מקבלת כאבי בטן נוראים כבר בדרך למטפל.. בוכה , עייפה , תשושה , מתוסכלת .. במשך כל ה שנה ו3 חודשיים אני בטיפולים אינטנסיביים של פעמיים בשבוע ובחודשים האחרונים מרגישה שחזרתי לתקופות של ההתחלה ואפילו מגיעה ל 3 טיפולים בשבוע ... אני מרגישה מיואשת ..למרות שאני יודדעת שהטיפולים מהווים לי מסגרת בטוחה , שומרים עליי..נותנים לי הגנה לכאב ..אני היום מבינה שהמטפל שם בשבילי ..אחרי הרבה קשיים שהוא עבר איתי ביחד ..הוא לא מוותר ..וזה מאוד חשוב עבורי בבניית האמון שנפגע לי ..והיכולת לחדש את זה אצלו בטיפולים .. הטיפול מאוד חשוב לי היום ..גם אם אני לא תמיד מודה .. בנוסף , התחלתי בתקופה האחרונה לעשות טיפולי רייקי ..שמוצאים ממני כל טיפת כח אפשרית שנשארת למקרה חירום .. בעצם מתמוטטת עם ריאקציות או בלי ..ריאקציות ..של אחרי טיפול .. הפכתי לאחת כזו ש.."מטופלת" באופן אינטנסיבי ונראה לי שזה כבר טו מאצ...עבורי !!! אחרי חצי שנה הפסיכולוג ניסה לשכנע אותי לקחת כדורים ..ואני עדיין בשלי לא !!!... מפחדת מהתלות הזו ..מההתמכרות אליהם..מהמינונים ..מזה שאף פעם לא אוכל להפסיק איתם .. שהמצב הזה ימשך ככה לתמיד.. לא שהמצב היום טוב יותר ..מבחינת תלות בדברים אחרים ..בגלל שאני לא מסוגלת לתפקד כמו אדם נורמלי .. אני ..מנסה להתחמק ..מעניין הכדורים .. אמנם שואלת , מתעניינית ..אפילו בעבר הגעתי פעם אחת לפסיכאר נחשב ..שהחליט לתת לי פרוזק .. אבל אני בשלי לא!!! לא הסכמתי לקחת .. ממשיכה לפחד מנטילת כדורים .. ממשיכה לדבוק שכדורים זו אופציה שלא באה בחשבון למרות שהסבל שאני עוברת גדול .. אני לא יודעת ..אולי אני באמת טועה .. אולי אני נמנעת ממשהו שהיה יכול להקל , לעזור ..לתת לי להתקדם יותר ..בטיפול ..בחיים .. אני לא יודעת .. אני לא יודעת מכאן מה לעשות .. אני מפחדת .. מפחדת מהמצב הזה שלי עכשיו .. מפחדת מהמצב שאני יכניס את עצמי .. מפחדת מהתלות הקבועה הזו היום אצל הפסיכולוג ..כאילו שזה לא יעלם לעולם .. מפחדת להוסיף עוד תלות של כדורים .. ומה יקרה אם הם לא יעזרו ?..אז יגיע אשפוז כפוי?...!!!! מהצד אולי נראה שאני נהנית להתעלל בעצמי ..(..לא ממש לא .. כי הרי מי לא ייקח לעצמו כדור אם הוא יודע שזה יפתור את בעיותיו .. ואולי ההתעלות הזו בעצמי ...ההרס ..הלעבור דרך הכאב .. זה משהו שמשאיר אותי להרגיש ..להרגיש שאני חייה .. כי ברגע שאין לי תחושות , והרגשות ..כאילו שאני בהיי טוטאלי ..אני בעצם מנותקת מעצמי .. אולי אני מפחדת מזה שפתאום אני לא אצליח להתחבר לעצמי .. כאילו שרק דרך הכאב הזה ..אני מרגישה שאני לא מתה .. אולי אני מפחדת להרגיש טוב ..כאילו אסור לי .. לא יודעת .. הפחד העיקרי שלי שבאיבוד שליטה ..בנפילות אני אבלע יותר מידיי כדורים .. בעיקר בגלל זה מפחדת שיהיו בסביבה שלי כדורים ..באופן קבוע .. לא יודעת מבולבלת מידיי .. מצטערת עם הצפתי רגשית , אשמח לשמוע ..תגובות תודה רבה .. על ההבנה ..והקריאה .. ש'

http://www.doctors.co.il/xID-5025,xCT-105,m-Doctors,a-Article.html

ש שלום, את מתארת את מצבך באופן מוחשי ביותר, את נוגעת במגוון רחב של נושאים ושאלות אך מאחר וביקשת להתמקד בנושא התרופות אתייחס לנושא זה. תרופות פסיכיאטריות, בוודאי אלו מהדור החדש יותר כגון הפרוזאק ודומיו אינן ממכרות. הן אינן מעלימות את הכאב לגמרי, אלא ממתנות אותו. מאפשרות לשלב עבודה פסיכותרפויטית ביחד עם טיפול תרופתי באופן יעיל יותר. אבל נראה לי שאת יודעת את זה וכבר שמעת את זה. אצלך, כך נראה, ההתנגדות לתרופות היא עמוקה יותר. היא קשורה לעבר, לחשש להיות חולה, להכיר בעצמך כחולה. מנגד ישנו חשש לאבד את תחושת החיבור לחיים על ידי הכאב. בנוגע לראשון, חלק גדול מאוד מהנוטלים תרופות פסיכאטריות אינם חולים. הם נעזרים בתרופות הללו. כך גם לא סביר כל כך שתגיעי לאשפוז כפוי הדורש קריטריונים מאוד מחמירים. לגבי השני, נראה שכאן ישנו קושי עליו ניתן לעבוד בטיפול, ביחד עם הפחד מתלות שיש בך. נסי להביא לטיפול את ההתלבטויות שלך על כל המעורב בהן. לדעתי תרופות יכולות להקל עלייך, הן לא ייפתרו את הכל ובאותה מידה גם לא יגרמו לנזק כלשהו. אם כבר תחושת השליטה תחזור קצת יותר לידיים שלך. דרור

מניסיוני, רצוי להחזיר את התהיות הללו כפי שהצגת פה בצורה מפורטת ויפה אל תוך הטיפול שלך ולהחליט מתוכו - האם כדאי להמשיך באינטנסיביות ובמינון הפגישות הנוכחי, האם כדאי לנסות תרופות ומה הפחדים וכו'. לדעתי, כדאי שגם מידע שאת מקבלת מבחוץ בהקשרים ששאלת, יחזרו לטיפול ויעובדו בו. מתוך הטיפול יש סיכוי טוב שתמצאי את התשובה האינדיבידואלית המתאימה לך באופן מיוחד. תוכלו לגשש יחד, בקצב שלך, היכן נמצאת הנקודה שבה תרגישי נתרמת יותר מניזוקה. לעתים מנסים פעולות שונות כדי לדעת אם הן מתאימות יותר או פחות. לאט ובסבלנות. לפעמים מצליחים יותר. לפעמים פחות, אבל ניתן לתקן. ההחלטות אינן חתומות וגמורות - ניתן לשנות את אותן בדרך ואין איזה משהו שאת חייבת להתקבע עליו. תרגישי טוב, ומקווה שאפילו השיתוף לבדו עזר לך במעט

תודה רבה על התגובות ... עזרתם לי להרגע מעט , ולקבל פרופורציות ... תודה רבה :-)

לטיפולכם

זה לא באגים, זה סתם איזה נג'אס שמנסה נסיונות.. מכירים את זה כבר פה לא מתרגשים יותר מדיי מרגיז, אבל חפיף

לא באג?

דרור שלום, אני נמצא בטיפול דינמי מספר חודשים.מאוד מרגיזה אותי העובדה שפסיכולוגים מודדים את יכולתו של המטופל להגיע להישגים בעיקר עפ"י מחקרים וסטטיסטיקות יבשות ומייחסים חשיבות כמעט אפסית לתכונות מפתח כמו עקשנות,נחישות,כח רצון וכושר התמדה. מדוע זה כך אצלכם?מדוע מתייחסים בחרדת קודש למחקרים מדעיים ובספקנות רבה כל כך לרוח האדם ויכולתו להתעלות על עצמו כשהוא רוצה?

יובל שלום, נשמע לי שמשהו מרגיז אותך בטיפול, אתה מרגיש כאילו קבעו את עתידך באיזשהו מחקר ולך, ולתכונות האופי שלך אין מה לומר בנושא. זו חוויה מרגיזה, אולם לא ברור מהיכן קיבלת אותה. שכן, טיפול דינמי עוסק בבחינה משותפת עם המטופל, במסע משותף לתוך הנפש והבנה טובה יותר של המתרחש בתוכו. חלק מהגישות אף חרטו על דגלן את שאיפתו של האדם לשינוי וצמיחה. כך שייתכן וקורה משהו בינך ובין המטפל שראוי שייבדק שם, בתוך הטיפול. דרור

My boyfriend lost his dad in a very unexpected way two AND a half monthes ago. he's so sad AND i can hardly take it. i already told him to go see someone that could help him cope AND he went to a psychologist through the Klalit but didn't like him. i gave him two names of other ones that my own psychologist recommended, but i cannot keep telling him to call AND make the appointment, i feel like im bothering him. he's not working, every job he found since he left for defferent reasons he found, he won't sleep with me AND all likes to do is to sit in front of the TV. can you give me any suggestions about how can i handle the situation? is there a list of "do"s AND "don't"s?? please answer in hebrew. appriciate you help AND quick response. Jia

jia שלום, נשמע לי שאת מאוד מודאגת מהמצב של החבר שלך, קשה לך לראות אותו ככה. אבל מה שלא הבנתי מדברייך זה מה הוא אומר, האם הוא חש שהוא זקוק לעזרה, מה מעורר בו המוות ועוד. הדבר החשוב ביותר לדעת הוא שתהליך אבל עלול לקחת זמן ממושך. עם זאת ישנו אבל היכול להתפתח לאבל פתלוגי, לדכאון שלא חולף. לרוב זה קורה כאשר המוות של האדם הקרוב "מתיישב" על מקומות לא פתורים, למשל סביב המוות בכלל, או סביב היחסים עם האבא. עצתי לך היא קודם כל לנסות לדבר איתו. לשמוע ממנו כל מה שירצה לומר. לא לפחד. ואולי בהדרגה הוא יהיה מוכן לפנות לקבלת עזרה, ולחזור למסלול חיים רגיל. דרור

הי דרור, נניח כי גבר מסוים סובל מהצלחה מועטה עם נשים פשוט מן הסיבה שהוא לא נראה טוב. בייאושו הוא פונה לפסיכולוג.כיצד הפסיכולוג יעזור במקרה זה לתקן את המצב?

ליאת מתוקה, זו לא התנהגות מזמינה. מותר לו לשאול כמה שהוא רוצה. הנושא מטריד אותו. אולי הוא מעוניין גם בחוות דעת מפסיכולוג גבר? שיהיה לך יום טוב

ולא זכור לי שביקשתי את רשותך בשביל לשאול שאלות פה בפורום.

יוסי שלום, ברור שנושא המראה החיצוני שלך מטריד אותך מאוד, אתה מרגיש משהו, ונשמע שלא מאמין שיש בך משהו שניתן להימשך אליו. לרצות אותו. על זה ניתן לעבוד בתוך טיפול. כך גם תסבול פחות וגם לא תציב עבור עצמך וגם מול הנשים שאתה פוגש , את התחושה שאתה לא מאמין. כאשר תרגיש שווה יותר מבפנים, תופתע לגלות שזה מקבל גם ביטוי חיצוני. דרור

ליאת, אני לא מבינה מדוע את מוחקת פה הודעות בימים של דרור או של אורנה! בימים שלך, ליאת, לא נכתוב, אם ההודעות שלנו מפריעות לך. אבל למה לא לתת לדרור ואורנה להחליט מה ראוי להיכתב ומה לא ראוי- בימים שלהם?! נקודה למחשבה. בברכה, גילה

בפגישה האחרונה צעקתי בכעס על המטפלת שלי, דיברתי אליה לא יפה, העלבתי אותה, והיא לא פגעה בי בחזרה היא הייתה שם בשבילי אמרה שאלו דברים קשים שאני אומר והתחילה לנסות להרגיע ועוד התקשרה אלי למחרת לשאול איך אני. אני מתבייש לחזור אליה, מה אני יכול לעשות אני במצב מאוד רגיש ומה יקרה אם אני שוב יתפרץ?

מיכה שלום, מה שקרה לך יכול וקורה בטיפולים. כעת אתה מבוהל וחש בושה על התנהגותך, למרות שלפי תיאורך שום דבר לא קרה למטפלת, היא אפילו התקשרה אליך למחרת. מה שאני אומר הוא שאם הצלחת לבטא כעס מולה, והייתה לכך חשיבות רבה לדעתי, תוכל לבטא גם את רגשות הבושה שיש לך כעת ולהבין מה קורה שם מולה, וכיצד זה קשור לטיפול. דרור

שלום דרור וגם לעמיתך, הפורום הפך להיות לאחרונה כמקום למפגש חברתי ולהתכתבויות אישיות. לפני שהגעת לכאן דרור, החליטו לחסל את התופעה. ולטעמי, עכשיו היא חוזרת וחבל. חומר למחשבה

שלום לי, גם אני שמתי לב לתופעה זו, ודעתי כדעתך. בכל מקרה לקחתי את דברייך לתשומת לבי. דרור

במשך ילדותי ראיתי (כדבר שבשיגרה) משהו בעל אופי מיני שאבי נהג לעשות בבית מול הטלויויזיה, בסלון וכו' -זה תמיד דחה אותי מאד, לפעמים עד שהייתי הולכת משם, וחשה גועל כלפיו.אבל זה לא נעשה מתוך כוונה לפגוע.הוא אבא אהוב ומקסים עדין ומפנק.האם בכל זאת יש לזה השלכות? אני מאופיין כגבולי האם זה יכול להיות קשור? לאחרונה זה עלה בזכרוני..ולא מש משם.

שלום לך, כפי שכתבתי בשבוע שעבר, חשיפה מוקדמת לאקט מיני כלשהו בהחלט יכולה לפגוע בהמשך בעיקר אם היא הודחקה ולא עובדה במהלך השנים כאשר היו כוחות לעבד אותה. אבל לרוב היא באה בתוך קונטקסט של מקום שאפשר חשיפה לאקט כזה, מקום שלא הקפיד על הגבולות ושיכיל לתרום להתפתחות של היעדר החזקה מתאימה ולבסוף גם להפרעת אישיות גבולית בחלק מהמקרים. דרור

שלום, מטופלים שונים, כמו אנשים שונים שאנו פוגשים, מעוררים בנו תחושות שונות. אבל בניגוד לרגשות העולים מול אנשים שאנו פוגשים מחוץ לחדר הטיפול, בתוך חדר הטיפול אנו מנסים לבדוק עם עצמנו מה המשמעות של רגשות אלו וכיצד הם יכולים לתרום לתהליך הטיפולי. דרור

האם אפשר לנהל חיים נורמאליים עם בת זוג שאובחנה כבעלת הפרעת אישיות גבולית? האם הן יכולות להיות אמהות? איך מטפלים בזה? ולמה אני לא הבנתי שהיא חולה עד עכשיו? איפה היא ואיפה מתחילה ההפרעה? ואיך זה יכול להיות שיש למישהי הפרעת אישיות גבולית והיא כל כך מוצלחת ונראית בריאה? אין לי מושג מה זה אומר, קראתי חומר בנושא אבל לא כך כך ברור לי כי לכל דבר שמוסבר שם פתאום מסבירים גם ההיפך, כלומר אומרים עצובה מול שמחה, תלותית מול עצמאית, מתקרבת מול מתרחקת, בעלת הרס עצמי אבל התנהגויות נורמאליות, אז מה זה אומר על האדם שהוא שני אנשים? היא לאחר נסיון התאבדות שכמעט הצליח ולאף אחד אין מושג למה היא ניסתה להתאבד, אני והמשפחה שלה לא מבינים איך לעזור במשהו כזה. מה שמוזר שהיה נראה שהיא בתקופה הכי טובה שלה - היא נסעה לחו"ל לשבועיים, חזרה מאושרת יוצאת המון עם חברים, אנו מאוד מאושרים. אני כותב לכם בוכה ועדיין לא מאמין שהיא ממש רצתה למות איך אפשר לאכול דבר כזה נכון שלפעמים הייתה עצובה אבל למי מאיתנו אין ימים כאלה?איך אתם יכולים להסביר לנו את זה?

שלום אביתר, ראשית הפרעת אישיות גבולית אינה מחלה, חשוב לזכור זאת גם בשל אופן הטיפול, וגם בשל ההכרה כי המדובר במבנה אישיות, המלווה אותה שנים רבות ולא פרץ לפתע. בעלי הפרעת אישיות גבולית, אכן מתוארים בספרות כבעלי פערים בתוך האישיות, המובילים לתנודות חדות במצב הרוח. עם זאת ישנן רמות שונות של תפקוד, ישנם המתקשים מאוד לתפקד, להתמיד בכל מסגרת שהיא, ויש המסוגלים יותר. אחד הדברים שפחות רואים על פני השטח אך משותף לרבים מהסובלים היא תחושת הריקנות הפנימית, שביחד עם אימפולסיביות הופכת אותם פגיעים למעשים אובדניים ולפגיעה עצמית. ניתן בהחלט לנהל חיים עם הסובלים מהפרעת אישיות גבולית, אני מניח שחייתם עד כה מבלי שידעת והיא לא השתנתה רק בגלל האבחנה. עם זאת חשוב לשים לב לפגיעות ולנסות לפנות לטיפול בהקדם האפשרי. דרור

שוב חזרתי מהטיפול היום, ושוב לא אמרתי לה כמה קשה לי וכמה אני רוצה למות, אני בוכה עכשיו, והבדידות מאיימת לחנוק כל נשימה. למה הולכים לטיפול אם נשארים שוב לבד. למה היא לא רואה שיש בתוכי כאב ועצב, ורוצה לבכות שעות לידה ושרק תשב לידי ותיתן לי יד. כמה קשה לבכות לבד ולצחוק ביחד. הלוואי ויכלה להכנס לשניה לתוכי ולהבין את השחור ואת גודל הכאב. ולמה כולם מאושרים סביבי, ולמה היא חוזרת לחיים המושלמים שלה כשאני נופלת. איך היא לא רואה, למה היא כמו כולם ששומעים מה שהם רוצים ורואים מה שהם מייחלים לו. מתי כבר ארגיש טוב יותר ואפסיק לבכות.

שלום לך, אחד הדברים הקשים ביותר כשמרגישים רע, הוא התחושה שלכולם מסביב טוב, ובוודאי טוב יותר מאיתנו. ישנה הרגשה שלא מבינים עד כמה קשה, או לא רוצים להבין. בין אם זה בטיפול ובין אם לא. אחד האתגרים העומדים בטיפול בפני המטפל אבל גם בפני המטופל הוא לנסות ולחצות את הסף הזה, להצליח לתת אמון במטפל שרואה כמה קשה, גם כשמנסים להסתיר, במיוחד כשמנסים להסתיר. אם תוכלי לאפשר לעצמך לדבר איתה על התחושות האלו, אפילו להתחיל בלדבר על הקושי לדבר עליהן, על ההרגשה שלה טוב אני מניח שעם הזמן תוכלי לשתף אותה ביתר קלות גם בכאב העמוק יותר שלך. דרור