פורום פסיכולוגיה קלינית

ליאת,הגיע לך מה ששלחתי? שבת שלום ותודה!

קיבלתי תודה! לא ענית לגבי ההזדהות, אבל אני מניחה שזה נתון לבחירה.מקווה שזה באמת יעבוד. כי אני מחכה לסוף נובמבר

שוב שלום ד' זה אכן עניין של בחירה, אם כי לדעתי הדרך בה את בוחרת עלולה להעמיס עליך קושי מיותר. בהצלחה ליאת

ליאת למה לא השבת לי? זה באמת חשוב לי. אני יודעת שאני כל פעם מביאה את עצמי לנק' קצה...ואותך אני איכשהו דוחקת לפינה.....ופורום זה לא טיפול וכו'...אבל בכל זאת...התסכימי? הפסיכולוגית שלי אגב יצאה לחופש.נדמה לי שזאת פעם ראשונה שזה מזיז לי...גם העיתוי קריטי... זהו. למרות שיש כמה דברים שהתרחשו...

השבתי לך למטה.

שלום, נניח כי הפסיכולוג מגלה ומבהיר למטופל כי הקשיים הנפשיים שלו בהווה מקורם באיזושהי חוויית ילדות.מה זה עוזר בדיוק למטופל להרגיש יותר טוב?

שלום שאול, התגלית לפיה קשיים נפשיים מקורם בחוויית ילדות - אין בה די. בדר"כ העבודה תתמקד בניסיון להבין כיצד התנהגויות או תפיסות בעייתיות בהווה משחזרות משהו מאותן חוויות עבר או מנציחות דפוס התנהגות ישן שהתאים בנסיבות ההן ואינו הולם כלל את נסיבות ההווה. זהו, כמובן, הסבר פשטני וכללי מאד, אך מעביר את רוח הדברים. שבת שלום ליאת

מותר לשלוח מייל?

ליאת שלום, אני יודעת שדיברנו על כך כבר בעבר,אך היום הנושא שוב מציק לי -והפעם מאוד,מדובר על שטות שעשיתי - ששיתפתי את אחי ב'תוכנית' שלי - ב'דבר הגדול' שאמרתי לך שישנה את חיי לטובה ושאני עומדת לעשות,וכעת נוכחתי שוב(בפעם המי יודע כמה...) שזו היתה טעות גדולה לעשות זאת,כיוון שלא רק שהוא לא תומך בי ולא שמח בשבילי,אלא לעיתים אף ממש יוצא נגדי ומנסה לעשות הכל(בניסיונות שיכנוע שלי ושל הוריי וברצון לעשות דברים שידוע לו בפירוש שיכולים לפגוע ו'לשבש-להרוס' את תוכניתי),כדי לא להתחשב בי {הדברים שהוא רוצה לעשות יעזרו אומנם לבית,אך יפגעו בי ישירות אם יעשו בתקופה זו}. למה תמיד אני לבסוף עושה שטות ומשתפת אותו בעיניינים אישיים,יש לי תחושה שהוא לא ראוי לכך שאשתף אותו?! במיוחד לאור העובדה שיש לו 'חיים מסתוריים' משלו שאיננו יודעים עליהם דבר.למה תמיד אני חוזרת ובוטחת בו ואז 'נכווית'!? כנראה שאני מזוכיסטית - אם אני בכל-זאת משתפת אותו וחושבת שיכול להיות קשר כלשבוא בינינו,כי הוא רואה אותי כ'אפס' והוא הבהיר לי זאת כבר מספר פעמים. איני יודעת למה אני כותבת לך זאת,אולי כדי 'לפרוק תסכולים' ממה שעברתי איתו.

ערב טוב משתנה, שניכם כל כך מסתוריים, עד כי קשה להתייחס עניינית לסוגיה שאת מעלה :-) אני שמחה לשמוע שאת עדיין נאבקת על התכנית הסודית שלך, שאמורה להביא לשינוי גדול בחייך. יכול להיות שהשינוי, אף כי מבורך, מעורר בשניכם (בך ובאחיך) גם סוג של חרדה מפני העתיד לבוא. שינויים, בייחוד אצל אנשים חרדתיים, נושאים פוטנציאל להפתעות ותרחישים לא צפויים, ומסיבה זו פעמים רבות אנשים מסכלים ביודעין או שלא ביודעין את המהפך. אם את עדיין בתהליך ורוצה בו, המשיכי בדבקות, מבלי לתת למשהו או מישהו לעצור אותך. ונא לא לשכוח לעדכן אותנו בהגיעך לקו הגמר! שבת שלום ליאת

תודה ליאת, אני עדיין בתהליך- או יותר נכון לפניו -ונכון שזה מרגש ומלחיץ אותי מאוד,אך אני בטוחה ב100% ברצוני לעבור שינוי זה,ולא אתן לאף-אחד ובמיוחד לא לאחי לנסות 'להרוס' אותו או אפילו 'לרדת עליי' על כך,והיום הבהרתי לו זאת,ואמרתי לו שאיני מעוניינת לשמוע את ה'קיטורים' שלו על הרעיון ואת 'קטילתו' את הרעיון,זו החלטתי הבלעדית ואין לו זכות 'לקטול אותה,אפילו אם אינו מסכים איתה,וגם אמרתי לו ששוב טעיתי כששיתפתי אותו בנושא אישי,ושלא אעשה יותר את הטעות הזאת. המיסתוריות היא בעיקר כי אם אכתוב זאת מיד יזהו אותי ואיני רוצה זאת,וגם עד שמשהו לא ודאי עדיף לא לדבר עליו,ובטח שלא בפורום.כשאוכל לכתוב משהו,אני מבטיחה שאעדכן אותך במייל שלך ובהמשך -כשאהיה ממש בטוחה אעדכן את כולם כאן,אך יקח עוד זמן מה עד שזה יקרה. בינתיים, שבת-שלום, משתנה

שלום רב, התנסיתי עם מספר מאמנים ופסיכולוגים ושאלתי היא כזאת: מדוע מאמן אישי יעיז להגיד לקליינט שלו: "תשכח ממה שכולם אומרים עליך,אתה יכול להגיע להשגים שלא חלמת עליהם אפילו" ואילו פסיכולוג לא יעיז? תודה.

ממה שידוע לי, פסיכולוג שעובד בשיטה דינמית איטית ועמוקה, בה חלק בסיסי של הטיפול הוא האמון, משתדל מאד (ובחכמה) לא לומר דברים בביטחון מלא, אלא תמיד משאיר מקום לספק. הוא גם משאיר מקום מלא לבחירה ולעצמיות של המטופל בעולמו הפרטי של המטופל ואינו מתערב או קובע בשבילו, אלא נותן כתף לפי דרכו של המטופל. הוא גם עוזר למטופל שלו לגבש את ה"אני" והעצמי ולקחת אחריות. הוא לא מנסה להרשים אותך באמירות בומבסטיות או להכות בסנוורים וליצור פיתויים לוהטים לסיפוק מיידי ומהיר. ודברים מפתים, ראוי לבחון אותם מעבר להתרשמות הראשונית.

לא יודעת למה החלטת שפסיכולוג לא יואמר זאת. אני משערת שמאמן אישי בקלות יבטא זאת כמעט לכל אחד גם אם הוא לא חושב כך.. כי אחרת מה תפקידו? הוא הרי למד קורס או שניים אחר צהרים במשך שנה שנתיים וצריך לשווק את עצמו(לא כולם) פסיכולוג שלמד 6 שנים וגם התמחה 4 שנים יש לו מה למכור גם בלי לפרגן בלי כיסוי. כשהם חושבים שאתה מסוגל להגיע רחוק הם יבטאו זאת או ידוע איך להעביר את התחושה שלהם, אני ראיתי את זה בטיפול אצל פסיכולוגית, היא מאמינה בי וחושבת שאני מסוגלת הרבה יותר ממה שאני ואיך שאני "תופסת " את עצמי, וזה מתבטא למרות שהיא פסיכולוגית כך שאני לא מבינה מהיכן המסקנה שלך הזו על פסיכולוגים.

שלום יוני, נדמה לי שבעץ הזה נאמרו כמה דברים נכונים מאד, וגם כמה דברים נחרצים מדי על פסיכולוגים ועל מאמנים, שלא בהכרח מקיפים את מלוא רוחב עבודתם. כל מיני אנשים יכולים לומר כל מיני דברים בדרך כזו או אחרת, גם כשהם - בגדול - מתכוונים לדברים דומים. פסיכולוגים ומאמנים מכוונים בדר"כ לאספקטים שונים של הקיום, ובהם גם ממקדים את המטופל. אפילו כפסיכולוגית, אני מאחלת לך שתמריא אל ההישגים שמבטיח לך המאמן. :-)) בהצלחה ליאת

ליאת, אני רואה כאן, בימים האחרונים, כמה נושא ה*פרידה*, הוא תיק משותף להרבה אנשים. כמה אנחנו צריכים הכי קרוב שאפשר, את אותו 'מישהו', שהנוכחות הצמודה שלו אלינו, מקנה לנו איזו יציבות. איזה שקט. ועכשיו, שוב יש לי פרידה. הפעם זאת לא אני שנוסעת. נוסעים ממני... אני רואה כמה מתערערת היציבות הזו שלי, בכמה ימים שלפני. הפעם, אני גם יודעת שיהיה בסדר. ש*יישארו* לי. שהפרידה תיגמר והיציבות תחזור. זה הרבה בשבילי, הידיעה הזאת. היא חדשה לי. כנראה שהשלב הבא, יהיה להשאיר את היציבות גם *בתוך* הפרידה. פרה פרה :- ). סתם, התחשק לי לשתף... ומה שלומך את? יעלה

שלום יעלונת, קצת נעלמת לי, האמת, ותהיתי לאן ... היכולת לקיים את הביחד גם מרחוק היא אחת הנחמות המשמעותיות ביותר בקשר מיטיב. בכל פעם מחדש אני מופתעת מול התגלית הזו, בעיקר כשמדובר במרחקים עצומים (גם מרחקים מן הסוג העצוב ביותר). אין בכך כדי לגרוע מכאב הפרידה, ומן ההתערערות בכל פעם שהשגרה מופרת. נשמח להיות כאן בשבילך כמה שצריך. שבת שלום ליאת

יעלה, שותפה לתחושות, מדברת אליך דרך מילות השיר (רמי קידר, אגב...) היו ימים חמים ימי בצורת פניי יבשו כסדק אדמה שדי קמל ולא נותר לקצור את שאלתי, לחשתי, בשביל מה? החורף שוב היכה בי קור כחרב והמבט כה סגרירי בשתי עיניי ומסדקי קירות ניבט העצב שאלתי, לחשתי, עד מתי? אך לעת ערב עם רוח ערב עלה נושר לו על גג ביתי אני יודעת אני שומעת מישהו הולך תמיד איתי אני זוכר בדידותי זועקת אליט פניי בשתי כפות ידיי את צערי חילקתי עם פת לחם אלתי, האומנם ואם כדאי את תפילתי אשא כך הלאה הלאה עוד לוחשות שפתיי מתוך עוני אני יודעת מישהו למעלה רואה אור עששית בחלוני... יודעת, שבתוך הבדידות והצער, את כבר יודעת שאומנם ושכדאי. ושמישהו הולך תמיד (ת מ י ד !) איתך. הדר

שלום, למיטב הבנתי, כדי לאבחן דיכאון ולהבדיל אותו מסתם מצב של עצבות חייבים להופיע מספר סימפטומים נוספים אצל המתלונן שאחד מהם למשל הוא חוסר תיאבון. שאלתי היא מה הקריטריונים לאבחון כאשר הדבר נוגע לחרדה,אפילו חרדה קלה: איך מאבחנים חרדה ומבדילים אותה ממצבים של מתח או לחץ שאינם חריגים? תודה.

שלום אבי, כדי 'לזכות' באבחנה של חרדה, יש מספר קריטריונים המוגדרים במדריכי הסיווג הפסיכיאטריים, כשבדר"כ יהיו גם הבדלים בין סוגי חרדה ספציפיים. אני מניחה שלא זה מה שאתה שואל. כללי האצבע הפשוטים יתייחסו למשך, לעוצמה, ולמידת אי הנוחות וההפרעה לתפקוד שהחרדה יוצרת. יש אנשים שנוטים, יותר מאחרים, לדאגנות ולחץ, אך הם מתפקדים היטב, ומצליחים לממש את עצמם בצורה טובה ומלאה ללא מחירים כבדים מדי. לעומתם, יש אנשים שבגלל החרדה (ולא חשוב כרגע באיזו עוצמה) מתקשים להתנהל בספונטניות, הופכים נמנעים, חשדנים, מתוחים, עצבניים, חסרי מנוחה, וכיוב'. נדמה לי שכלל היסוד - אם כך - תהיה החוויה האישית, ותחושת המצוקה הסובייקטיבית שיוצרת החרדה לאדם עצמו (ולפעמים גם לסביבתו). שבת שקטה ושלווה ליאת

שלום, אשמח לקבל המלצה על פסיכולוגית מעולה בת"א. המלצות יתקבלו בברכה גם לכתובת המייל [email protected] תודה רבה

שלום מורן, מקווה שיינתנו לך המלצות למייל האישי. אולי תקבלי אחת גם ממני... :-)) בהצלחה ליאת

ערב טוב, לצערי, לא קיבלתי אף המלצה.

שלום רב, בני, כיום בן 14, באופיו ילד תלותי ודי חסר ביטחון. תלמיד מעולה, חכם אהוב על חבריו ומוריו. יש לי דילמה בענין שיעורים פרטיים. לפני כשנה כשנכנס לחטיבה, היו ציוניו במתמטיקה מאוד נמוכים (36 והסביבה), דבר שמאוד הכביד עליו כיוון שהוא אינו אוהב להיכשל ורוצה להצליח. לקחנו לו מורה פרטי וציוניו נסקו מעבר לשמונים וחמש מה שהביא כמובן לעליה במצב רוחו, בבטחון שלו בכיתה ופריחה אישית כללית. הוא מחכה ומצפה לשיעורים (פעם בשבוע) ומאוד אוהב את המורה. לא מחסיר אפילו שיעור אחד (שיעור נמשך שעה וחצי). עכשיו בחופשה, אני רואה שהוא ממש מחכה כבר שהשנה תתחיל כדי לחדש את השיעורים הפרטיים. שאלתי היא כזאת, מבחינה כלכלית אין לי שום בעיה לאפשר לו שיעורים פרטיים, גם עד סוף התיכון והלאה עם ירצה. אני מתייחסת לשיעורים כאל שיעור, חוג, העשרה, סתם דמות להעריץ ולנהל עימה שיחה (כיוון שאין לו חברים קרובים שעימם הוא ניפגש מפאת סגירותו), ובכלל , זה מבחינתי משהו חיובי. דמות חיובית וכל מה שמסביב. אך האם הוא לא מפתח תלות באותו מורה?, האם ציוניו הגבוהים בזכות(הוא עבר משלוש יחידות לארבע יחידות בהצלחה רבה) השיעורים לא יגרמו לו בעתיד להצליח "רק" בעזרת מורה פרטי?. (ובעצם , מה רע אם יצליח בעזרת מורה פרטי ? אם יש אפשרות? אז למה לא? זו הדילמה שלי). תודה על הסבלנות.

שלום ענת, השינוי הדרמטי שאת מתארת (שמאד ריגש אותי) מקורו, כך נראה, לא רק באסטרטגיות הלמידה החדשות שרכש, אלא גם בסוג חדש של קרבה ופתיחות שנוצרו בקשר עם אותו מורה. את עצמך אומרת שמדובר בנער סגור ובודד, ולכן נדמה לי שהוא הרוויח פעמיים, ובגדול! אנשים רבים זוכרים לטובה דמויות מפתח משמעותיות שהופיעו, ככה פתאום, בחייהם, והביאו למהפך גדול ומבורך. לפעמים זה מורה, לפעמים מאמן כדורסל או ג'ודו, לפעמים מדריך בצופים. דמויות אלה הופכות עם השנים לזיכרון יקר, נכס של ממש, ודמות מופת שאפשר להפנים כמודל או אובייקט מיטיב. לא תמיד קל לנו - כהורים - לקבל את העובדה שאדם מבחוץ הופך יקר כל כך עבור הילד שלנו, ומצליח איפה שאנחנו הצלחנו קצת פחות. נסי להתגבר על הדאגה הזו, לשמוח עם המהפך שלו, ולברך על ההתקדמות המרגשת שהוא עובר. שבת שלום ליאת

ושלמה עם החלטתי להמשיך את השיעורים הפרטיים ככל שירצה בני וללא חשש שהוא הופך תלותי בו. להפך , אני מרוצה מאוד מהיחסים שיש בניהם, מכיון שבני כ"כ סגור וחששן , אני רואה שעם המורה הוא פתוח ונהנה מכל רגע עימו ואפילו שומעת (השיעורים מתקיימים אצלי בבית ) הרבה צחוקים (מסתבר שלמורה חוש הומור מפותח ביותר וזה גם אחת הסיבות שבני "מת" על השיעורים שלו ומצפה להם בכיליון עיניים ומשקיע הרבה בשיעורים במקצוע.) . שווה לא? תודה.

איך,איך עוצרים מחשבות הרסניות?איך גורמים להם להתמתן ולא להציף?איך ככל שאני דועכת יותר הן רק מתעצמות,הופכות לעיסה,לאבן סלע מתגלגלת שמאיימת להפיל. ואני כבר נפלתי,נחבלתי,השתתקתי.מרגישה את כובד הסלע מוחץ אותי.קשה לי להדוף אותו מעליי-הוא כבד כל כך.אז הרפתי לא הודפת-אבל גם לא מצליחה לנשום.והמחשבות...כאילו כלום ממשיכות לא מרפות.עד לאן? עד מתי?

שלום ד. מחשבות הרסניות מתקשרות אצל אנשים מסוימים כפיתרון הטבעי לקושי העצום בו הם נמצאים. זה לא לגמרי חסר היגיון: הרי אם כל כך קשה לנו עכשיו בנפש, בנשמה, מה פשוט יותר מליטול מעצמנו את אותה נשמה ממש, את רוח החיים? למרבה המזל, ליצר החיים יש מנגנונים יעילים של שימור עצמי, הפועלים בשירות ההישרדות שלנו, כאילו מזכירים לנו שחיים הם עניין מורכב ורב פנים, שלקיום שלנו יש משמעות וטעם למרות הסבל, ושעלינו לחשוב על פתרונות אחרים, דרסטיים פחות, להפחתת המצוקה. שולחת לך איחולים לשבת שקטה ונעימה ליאת

החופשה עשתה את שלה הפסיכולוגית שלי בחופשה של חודש וחצי בעוד כשבועיים כשתחזור אני יפרד ממנה למרות הקושי (אני מאוד מחבבת אותה) אני יודעת שתחושת התיסכול נבעה מכך שהרגשתי החמצה שבזבזתי את הזמן לאחרונה תוך כדי טיפול לא הצלחתי לחוש בכך... כשאני חושבת מה כן אני יכולה לקבל מטיפול היום , יש בי מלחמה פנימית כמו שני אנשים שמדברים, חלק שמאוד רוצה ללכת למקום שנאנסתי בגיל 10 וחלק שפשוט מתנגד וכאלו אומר : הצלחת תקופה ארוכה מידי לא להגיע לאזור אז את לא צריכה מה אכפת לך שאת לא יכולה להתקרב והחלק השני אצלי שכן רוצה אומר: כדאי לסגור מעגל.. את הרי לא תמותי מזה. כשאני חושבת ללכת לשם אני חושבת עם מי, לא הייתי רוצה לחלוק זאת עם שום חברה אני חושבת שהם לא ידעו איך להגיב או להתנהג.. לבד משום מה גם לא מתחשק לי ופתאום כמו ילדה קטנה אני חושבת שהייתי רוצה ללכת איתה לשם .. אני חושבת שזה כנראה לא מקובל אז אני מתלבטת אם בכלל לעלות את זה למרות שמהכרות איתה יש די הרבה סיכויים שתסכים.. ליאת, האם זה מוגזם לבקש כזה דבר? לא מקובל בכלל? הכל צריך להשאר ברמת שיחה במקום הרגיל? אולי זה נשמע ילדותי מידי? (למרות שאני אדם יחסית בוגר) לא יודעת מבחינתי גם אם לא זה הסוף וגם אם כן הליכה לשם ואולי עוד פגישה לאחר מכן וזה גם יהיה סוף אולי סיגרת מעגל. למה אני כותבת את זה לא יודעת אולי כי זה מעסיק אותי כמו שהמחשבה להיפרד מאדם האהוב די מציקה לי (אבל לדעתי צריך) תודה על ההקשבה הוירטואלית

שלום רחל, ללא קשר לתשובתה, אני חושבת שאת יכולה להביע בפניה את המשאלה שלך. אני מניחה שיש משמעות גדולה עבורך למקום האומלל ההוא, ואפשר לזהות את הצורך שלך לבחון מה תרגישי שם עכשיו, דווקא בסוף הטיפול שלך, כשאת חזקה הרבה יותר. אני יכולה לספר לך, בנימה אישית, שאני מרגישה נוכחת מאד בכל מיני מקומות קרובים ורחוקים אליהם הגיעו מטופלים שלי, גם בלי שדרכתי בהם פיזית. ברוב המקרים זה מספיק. ולפעמים לא. אשמח אם תעדכני אותנו בהמשך, מה החלטת לעשות. סוף שבוע נעים. ליאת

ליאת, תודה! רק בעוד שבועיים היא תחזור מחופש ואני חושבת שאני יעלה את הענין (ואם יהי לי אומץ אני יואמר לה שהייתי רוצהמאוד שתהיה שם, גם כי אני מפחדת לחטוף סוג של דיסוציאציה לאחר מכן, או שאולי כדאי שאני ילך לשם לבד ואחר כך יגיע לפגישה לא יודעת, מענין מה את חושבת על כך.) למרות שאני לא יודעת כמה היא תתיחס לנושא מפני שאני גם מתכוונת לומר לה בפגישה ההראשונה לאחר החופשה ש בעוד שבועיים שמבחינתי די מיציתי ואני חושבת על פרידה ונדמה לי (יותר נכון אני יודעת) למרות שזה נשמע מוזר, שלה קשה להיפרד לא פחות ממני. רחל

שלום, אני כבר חצי שנה או יותר בטיפול דינמי ואני עדיין מפקפק ביעילותו.מה זה עוזר שפעם בשבוע אני בא לקטר על כל הדברים שכואבים לי, אפילו שמקשיבים לי בתשומת לב?על פניו כל הטיפול נראה כמו מטחנת מים.אוסף של הרבה שיחות שלא מובילות לשום מקום.ולא שאני שומע שם איזה דברי חוכמה שלא שמעתי מימיי.חוץ מזה,כמה אנשים באמת הצליחו לתקן את המגרעות שלהם בטיפולים האלה ולהשתנות? כמובן שהעלתי את הטענות האלה בפני המטפלת. יחד עם זאת,האם יש בכל זאת משהו שהטיפול משנה לאט לאט בתת-מודע שלי מבלי שאני מרגיש?

שלום אלי, אוכל לספר לך, שהגעתי לטיפול עם גישה של ביטחון של קרוב למאה אחוז שלא אוכל להיעזר בו. וכמה שהזדקקתי לסיוע... התייחסתי בביטול גדול ולא נראה היה שהטיפול מחדש לי דבר משך תקופה ארוכה. אבל לאט לאט, באמת לאט, למדתי כי הצד הגאוותן הזה שבי מתייחס בבוז ובהשפלה ליכולתה ולכליה של הדמות המטפלת. לקח זמן ולמדתי מהו טיפול. גם למדתי כמה הטיפול הזה טוב, כמה ידע היה שם וכמה לא היה לי צל של מושג. כמה חולשה יש בי עצמי, כמה לא הכרתי אותי על באמת, ושאפילו לכוח ההתנגדות שלי יש היכן שהוא גבול. כמה כאב היה שם. בלראות. בלא להיות עיוור לעצמך. ואיך הצלחנו לשרוד את זה. המגרעות, המגבלות, הן לא משהו שצריך "לתקן" בהכרח. הן שם. לפעמים שם וזה מה יש. אבל, הן משהו שצריך להכיר בנוכחותו ולדעת איך להתייחס אליו וכיצד לעבד. אז כך שאם הטיפול הוא טוב, כן קורים שם דברים לא מודעים מתחת לפני השטח. ועכשיו אפשר לחזור לשאלה הגדולה הזו "איך יודעים אם הטיפול טוב"... ובכל זאת, לפי הרגש... לפעמים מריחים איזה ניחוח של משהו שבכל זאת קיים שם, מבלי לזהות ככה בדיוק, מה שאולי משאיר אותנו עם איזו תקווה קטנה, ועוזר לנסות להמשיך.

אז למה אתה נשאר שם?? בטח יש לך סיבה הרי חצי שנה זה כבר הרבה זמן והרבה כסף. טיפול דינמי הוא אכן איטי יותר שורשי ומעמיק. אבל לא בטוח שמתאים לכל אחד, מה אתה רוצה להשיג מהטיפול שלך? ועל איזה שינוי אתה חושב בלי להרגיש אם אתה חושב על שינוי אז מן הסתם יש כיוון...

שלום אלי, טיפול הוא לא מחוייב המציאות, ולא לכל אחד זה מתאים. יש אנשים שהעיסוק בעולמם הפנימי או ברגשותיהם נתפס כבזבוז זמן וטחינת מים, ויש מי שהופכים זאת ל"כתב היד" האישי שלהם ולא יכולים בלי... לא בטוח שטיפול נועד לתקן מגרעות, לפחות לא באופן ישיר. טיפול טוב אמור להביא חלקים פחות מודעים אל המודע, ובכך לשחרר אנרגיה נפשית לרווחת המטופל. זהו תהליך איטי, לעיתים מכאיב, ששכרו בצידו. טיפול דינמי מעמיק, בניגוד לטיפול שורש אצל רופא השיניים - אי אפשר לעשות בהרדמה כללית או מקומית. אני חושבת ששינוי אמיתי חייבים להרגיש בשלב זה או אחר, ויש הטוענים שגם לכאוב. עניין של בחירה. בהצלחה ליאת

היא חוסר ביטחון עצמי עוד מהילדות,והטיפול לדברייך לא נועד לתקן את חוסר הביטחון העצמי,איזו תועלת בדיוק תצמח למטופל ועל אילו "עיבודים" בדיוק מדובר פה?הלא בלי הבטחון העצמי הוא לעולם לא ירגיש באמת חופשי ולעולם לא יגיע להישגים שהם מעבר לבינוניים.

שלום, כל דבר מלחץ אותי. אני סטודנט. אם זה להגיש עבודה - אני דוחה ואז בלחץ. וחושב מידי על איך ומה- ותמיד לא מספיק בסדר אני יודע שאני יכול לעשות טוב יורת .ולא מרוכזץ .אז מה עושים....???

ערב טוב, כסטודנט, הדרך הפשוטה ביותר היא להגיע לשירותי הייעוץ במסגרת הדיקנאט, לבקש פגישת אבחון ראשונית, ולהיעזר במגוון הטיפולים שיש למקום להציע לך. באוניברסיטת ת"א, למשל, ההיצע כולל: טיפול דינמי, טיפול התנהגותי, טיפול בחרדת בחינות וגם טיפול בדחיינות. בהתאם להתרשמות יוכלו להמליץ לך על הטיפול היעיל ביותר עבורך. אני מניחה שגם ביתר האוניברסיטאות יש מגוון דומה. לך על זה. בהצלחה ליאת

האם לבעיות פרפקציוניזם/"חולה שליטה" דרוש מטפל קוגנטיבי התנהגותי? ואם לא אז איזה סוג יכול לטפל בכך? הכי חשוב לי לדעת (כדי לפנות לטיפול) דרך אילו מסגרות אפשר למצוא מטפלים כאלו? כאשר אני פונה לחיפוש מטפל האם רשום איפשהו שהוא מסוג זה או אחר(קוגנטיבי-התנהגותי וכד') או שאני צריכה לשאול אחד-אחד? ידוע לך האם יש כתובת מסודרת לכך? סליחה אם הצפתי בשאלות טכניות, אך באמת מעוניינת כבר להתחיל בחיים נורמליים, ללא הטירוף שחיה בו.. מחכה לתשובה, מירב

שלום מירב, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי בהחלט יכול להתאים לסוג הבעיה שאת מתארת. נסי לחפש קצת באתר זה- http://www.itacbt.co.il/ ספרי אם מצאת. בהצלחה ליאת

אני נמצא בטיפול מזה 5 שנים עם צמיחה והתחזקות לאורך השנים. אני מאוד קשור למטפל מחבב ומעריץ אותו אבל כאילו לא יכול להתקיים בלעדיו. בפגישה האחרונה הוא שאל אותי בעדינות אם אני לא מחקה אותו במקרה ורוצה להידמות לו.הרגשתי שהוא כאילו מנסה לעקוץ אותי ואולי לומר לי שאני חי באשליות ומפתח תקוות שווא.כל זאת לאחר שכתבתי לו עד כמה אני אוהב אותו ועד כמה הטיפול אצלו עושה לי טוב.אפילו העזתי לומר שלדעתי גם הוא קשור אליי קצת יותר מידי.נסחפתי??? בכל אופן השבוע הוא בחופשה ומה שמטריד אותי זה היכן הוא ,עם מי הוא מבלה ,קשה לי לקבל את זה שגם לו טוב עם אנשים שאיתם הוא חי את חייו. מה עובר עליי???? (כל המחשבות עליו אינן בקטע זוגי-אני נשוי ויש לי 4 ילדים וגם הוא נשוי עם ילדים).

שלום גדי, מגוון הרגשות המתעוררים בטיפול אומרים לנו משהו חשוב גם על היחסים שמחוצה לו, ומבחינה זו יש חשיבות לדיאלוג שהתפתח ביניכם בחדר, כמו גם לדיאלוג שהתנהל בתוכך ולפירוש הלא מחמיא שנתת לדבריו. הסקרנות כלפי חייו הפרטיים ובני משפחתו של המטפל, מייצגת את המשאלה למוסס את הגבולות הבלתי נמנעים המוכתבים מן הסיטואציה הטיפולית, וגם כאן כדאי לבחון איזה חלק מן המציאות שלך משתקף במשאלה הזו. מסתבר שגם אחרי חמש שנות טיפול, עוד יש מה לעשות שם... בהצלחה ליאת

תשובתך בלבלה אותי.מה זה אומר עליי בהיבט המציאותי? אודה לך באם תוכלי לפשט את התשובה. תודה גדי.

רציתי לשאול מה הכוונה אם אני פועלת מתוך רחמים עצמיים ותחושת קורבנות? אמרו לי שיש בזה איזשהו פרס שאני מרגישה שאני מקבלת כשאני משתמשת בכך, אבל לא כל-כך הבנתי. ואם כן איך זה מתבטא למשל? אשמח לתשובה מ

שלום מ', התנהלות מתוך עמדה קורבנית אינה נוחה לסביבה, כי איפה שיש קורבן יש בדר"כ גם 'מקרבן'. זוהי עמדה המטילה את האחריות לסבל ולמצוקה על האחר, לעיתים קרובות תוך ניסיון להפעיל אצלו אשמה ורצון לפצות. ה"רווחים" הם כנראה אותם ניסיונות של הסביבה לפצות את הקורבן על סבלו. זה יכול להתבטא בכל אותם צ'ופרים קטנים שמקבל ה'קורבן' בגלל 'מסכנותו'. כמו למשל שירותים *מיותרים* של הסעה, סיוע כספי, עזרה עם הילדים, או כל דבר אחר שניתן לו רק בגלל שהוא נתפס כמסכן ולא מתוך צורך ממשי. אם את מזהה משהו מכל זה אצלך, כדאי לנסות לפעול לשינוי, וללקיחת אחריות רבה יותר לגורלך ולכעתידך. בהצלחה ליאת

האמת שזה די ברור שגם את וגם היא תגידו, בואי נברר למה את מרגישה מאוכזבת ...אני יודעת בדיוק למה אני מרגישה מאוכזבת וגם כתבתי זאת ארוכות בהודעה הקודמת ...בשורה התחתונה באמת שאני לא צריכה לצפות , כי זה מאכזב זה גורם לי לחשוב הרבה ולהבין לצערי שהכל נעשה רק במקום אחד בחדר.האמת נשבר לי מכל הניתוחים והחפירות הללו היא אכזבה אותי וזהו הרי ברור שנמשיך הלאה, אבל בעיניים שלי היא כבר לא כזאת אנושית כמו שהרגשתי אותה כל כך הרבה שנים לא האהבתי את התשובה שלה זאת תשובה מתחמקת והרי היא לימדה אותי לא להתחמק אלא להתמודד והיא בעצמה לא עושה זאת וזה לא קשור לרגישות שאני נמצאת בה עכשיו .....אני יודעת לשים את הרגשות הללו בצד...אני

הי, כדי להקל ולחסוך חיפוש, מנסה לעזור ולהביא את הפניות הקודמות שלך שהיו בימים של אורנה ומקווה שלא טעיתי בזיהוי http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-756,xFT-665505,xFP-665505,m-Doctors,a-Forums.html http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-760,xFT-667735,xFP-667735,m-Doctors,a-Forums.html תרגישי טוב

שלום אני, לטעמי יש לך את כל הזכות בעולם לכעוס ולהרגיש מאוכזבת. זה אכן מאכזב ופוגע. גם אם היא לא חשבה שלבוא אלייך זה רעיון מוצלח כל כך, וגם אם היא רצתה לחשוב על זה עוד יום יומיים- רק הוגן לצפות שתתייחס לבקשה. שלא תשאיר אותך תלויה באויר.. זה הרי לא משהו שקל לבקש. לכל הפחות יכלה לומר 'קראתי את מה שביקשת ואני חושבת על זה', או להתקשר ולשאול אם הכל בסדר.. כן, זו בקשה חריגה וכנראה שהמצב קצת חריג. אני נפגעת בשמך.. אחרי 7 שנים, גם אני הייתי מצפה לתקשורת יותר ישרה ושקופה. אבל זה לא סוף פסוק.. אפשר לתקן. אפשר לתקן אם תעמדי על שלך ולא תשימי את זה מאחורייך כל כך מהר.. נפגעת. אבל זו לא סיבה להפסיק לצפות.. מאחלת לך להכריז על הציפיות שלך, ולא לסגת מהן.. (לך וגם לי). ואת צודקת, לדעתי, גם ב'נשבר לי מכל הניתוחים והחפירות'. לא צריך כל כך מהר לעבור ל'התבוננות משותפת' בציפיות שלך בכל הזמנים ולקשור את זה למצב הספציפי הזה. את מאוכזבת ממנה באופן אישי מסיטואציה ספציפית וזה דורש התייחסות ספציפית. כך לפחות אני חושבת. אני רק מקווה שאת זוכרת שעוד לא נתת לה הזדמנות להגיב את תגובתה היא, ולא את זו שאת מייחסת לה.. תני לה צ'אנס לתקן- אולי עוד תפתיע לטובה. אם לא בניסיון הראשון, אז אולי בשני.. (אני לארג'ית בשמך :-) מקווה שתצליחי לעמוד על שלך, בדרכך שלך (וגם לעמוד על רגלייך ללא כאבים), הרגישי טוב!

אחרי שקראתי שוב את הודעותייך, באדיבות החברה עם הסיטרואן מלמעלה, אני חייבת להציע שאולי הכל נובע מאי הבנה.. SMS זה אחלה להודעות שאין בהן המון ציפיות.. זה מוגבל לכך-וכך תווים ולא תמיד זה מעביר את התחושה בעת הכתיבה. אני תלויה בכתיבה בהרבה צורות, אבל לאחרונה אני חושבת שכשיש לי משהו חשוב באמת לבקש ולומר- מוטב שזה יעשה בדרך ה'סטנדרטית'- בדיבור. רק כדי לחסוך לעצמי כאבי לב אחר כך.. סתם, נקודה למחשבה שאולי תרכך את האכזבה קצת.. וזהו. אפסיק להציק :-)

שלום לך 'אני', אחת התגליות החשובות בחייו של אדם היא הידיעה שגם אנחנו עצמנו וגם האחרים המשמעותיים יכולים לפגוע ולאכזב, ואין בכך כדי להרוס את כל מה שהיה שם קודם. היכולת לתחקר את מה שהיה, לעבד את הפגיעה, התסכול והאכזבה, הם לב ליבה של כל מערכת יחסים, ומערכת יחסים טיפולית - על אחת כמה וכמה. עוד אבן דרך התפתחותית חשובה היא התגלית שהורינו (ומטפלינו) אינם מושלמים, ובעיני, זה עושה אותם דווקא אנושיים מאד. מאחלת לך שתוכלי לאכזבה. ליאת

האמת שזה די ברור שגם את וגם היא תגידו, בואי נברר למה את מרגישה מאוכזבת ...אני יודעת בדיוק למה אני מרגישה מאוכזבת וגם כתבתי זאת ארוכות בהודעה הקודמת ...בשורה התחתונה באמת שאני לא צריכה לצפות , כי זה מאכזב זה גורם לי לחשוב הרבה ולהבין לצערי שהכל נעשה רק במקום אחד בחדר.האמת נשבר לי מכל הניתוחים והחפירות הללו היא אכזבה אותי וזהו הרי ברור שנמשיך הלאה, אבל בעיניים שלי היא כבר לא כזאת אנושית כמו שהרגשתי אותה כל כך הרבה שנים לא האהבתי את התשובה שלה זאת תשובה מתחמקת והרי היא לימדה אותי לא להתחמק אלא להתמודד והיא בעצמה לא עושה זאת וזה לא קשור לרגישות שאני נמצאת בה עכשיו .....אני יודעת לשים את הרגשות הללו בצד...אני

שלום לך, יש לי הרגשה שאת שולחת הודעת המשך לתכתובת עם אורנה או דרור. אנא הפני אותי לפנייה אליה את מתייחסת. תודה ליאת

אני יכולה בבקשה לשלוח לך משהו דחוף למייל?!!!(ולא זה לא עוד נסיון...).

בסך הכל רציתי לכתוב על התלבטות קטנה שלי, אך לאחר שראיתי את ים הכאב השרוע לאורכו ולרוחבו של המסך, אני לא מעז להטריד אתכם בקטנות. ולכולכם יקירי לילה טוב יאוש ובוקר טוב תקווה

מי הבא בתור ומי בתור הבא?!

להיפך, להיפך. הייתי רוצה כל-כך לראות פה גם התלבטויות "קטנות" מעולם האור ומעולם האוויר והחיים...

שלום יוני, הפורום שלנו פתוח לכל פונה, ולא רק ל"טיפול נמרץ". נשמח להתרענן עם התלבטות קטנה (התלבטויות יכולות להיות מטרידות מאד לפעמים). אז אתה מוזמן בברכה :-) ליאת

יש לי מטפלת רגישה ונחמדה היא בתקופת ההתמחות שלה האחרונה.(שאין לי מושג דרך אגב מה זה אומר ואשמח להסבר קצר מה זה אומר על המקצועיות שלה) מאיזו שהיא סיבה אני לא סומך עליה, אני מעסיק את עצמי בשאלות כמו - האם אני המטופל היחיד שלה, למה היא נראית חסרת אונים מולי כאילו מבולבלת, האם אם יכולה לעזור לי, למה הלכתי למטפלת צעירה אולי זה לא נכון לי, כל כך הרבה שאלות לגבי היכולות שלה, שאני מוצא את עצמי סגור ובקושי מסגל לדבר על כאב אמיתי מולה. איך אפשר באמת להתמסר בטיפול? והאם מטפלים בשנת התמחות אחרונה מספיק "משופשפים" לטפל?

שלום אביתר, פסיכולוג בהתמחות קלינית רואה הרבה מאד מטופלים הן במסגרת הפרקטיקום (עוד בזמן הלימודים לתואר שני) והן במסגרת ההתמחות הקלינית שלו שאורכת ארבע שנים, מהן שנה אחת לפחות במסגרת אשפוזית. מסיבה זו ממש, מורשים פסיכולוגים החל משנת ההתמחות השלישית שלהם לעבוד גם בקליניקה הפרטית שלהם, בכיסוי של הדרכה. אין ספק שכל שנת ניסיון מעניקה יתרון לכל מטפל, אולם מטפלים צעירים יכולים לפצות על חוסר הניסיון היחסי ברעננות מחשבה, התלהבות ומסירות רבה מאד. במסגרות ציבוריות רבות, המתמחים הם כוח העבודה העיקרי, ואין זה עניין של מה בכך. אם תדפדף מעט בפורום שלנו, תגלה שהקושי להתמסר ולבטוח משותף למטופלים רבים, ואינו בהכרח קשור לניסיון ולוותק של המטפל. כך או כך, אני ממליצה בחום לדבר על כך עם המטפלת שלך, ולבדוק יחד איתה מה *באמת* מקור הקושי. בהצלחה רבה ליאת.

היי קיבלתי הצעת עבודה בתחום בו אני רוצה לעסוק, עם שכר נמוך ממה שאני מקבל היום ועם אופציה להתקדם. בעבודה הנוכחית אין לי אפשרות להתקדם בתפקיד. מהי דעתכם? תודה רבה תמיר

לדעתי התבלבלת .. פה זה פורום בריאות.

תחשוב לטווח ארוך... בן כמה אתה??? זה משנה אם אתה עדין צעיר (בשנות השלושים אז בכלל על מה להתלבט תעשה את השינוי) בסך הכול לפעמים כדאי לרדת כדי לעלות "ירידה לצורך עליה" תחום שאתה רוצה לעסוק בו ויש לך אופציה לקידום בשכר ובתחום רוב הסיכויים שתצליח בו.. ותתקדם. אז אולי יהיה קשה כלכלית בטווח הקצר אבל משתלם מאוד בעתיד..

שלום תמיר, אם הייתה לך פעם התנסות קודמת עם פסיכולוגים, ודאי נוכחת שהם אינם אוהבים לתת עצות ברמה כזו. איכשהו, בכל צומת החלטה, יש לשקול את כל האספקטים האפשריים, תוך לקיחה בחשבון של שיקולים לטווח הארוך ולטווח הקצר. גם בסיפור הקטן שלך, יש ודאי כל כך הרבה נתונים שאינם בידינו, כמו גודל הפער בשכר, כמו הצרכים העכשויים שלך, כמו מצבך המשפחתי, גילך, וכד'. בקיצור - יש עבודה, תמיר :-) בהצלחה, ליאת

שלום, אני בת 26 לאחרונה רכשתי פרוזק (פריזמה) מקופ"ח כי אמרו לי שזה יותר זול דרך הקופה. כששאלתי את הרופאה שם אם זה יפריע לי במשהו בחיים שרשום לי בתיק הרפואי שאני מטופלת בפורזק (עקב בולימיה) ... היא ענתה "תלוי בתחומים מסויימים" רציתי לדעת מה התחומים שבהם פרט רפואי כזה עלול להפריע לי? האם אפשר להיות פסיכולוגית או לעסוק בטיפול או שזה יפריע? אני חוששת להתחרט שפניתי לקופת חולים כי תכלס יכלתי להמשיך לרכוש את התרופה באופן עצמי וזה מעולם לא היה מתועד בתיק. קצת אבסורד לא? אודה לך על תשובתך

ערב טוב, אני מניחה שבתפקידים רגישים כמו בתחומי הביטחון או בשירות המדינה, יש חשיבות לסטטוס הבריאותי שלך ויש מצב שתהיה התעניינות בתיקך הרפואי. ככל הידוע לי, פסיכולוגים ואנשי טיפול אינם מנועים מלעסוק בעבודתם גם אם הם נוטלים נוגדי חרדה או דיכאון מן הסוג שהזכרת. לפיכך, נראה לי שאפשר לעבור לנו?ח. הרבה בריאות ליאת

שלום אמי תמיד אומרת שאני לא יודעת להתמודד עם רע בחיים. היא אומרת שלא יהיה לי רע כי אני לא יודעת איך להתמודד עם זה, והיא אומרת שהיא לא עשתה טוב שלא לימדה אותי את זה. גם אנשים מסביב אומרים שאני תמימה. אני בת 33. מישהו יכול להסביר לי את העניין הזה מנסיון החיים שלו?

אין שום אוניברסיטה שתלמד אותך להתמודד עם רע בחיים! החיים עצמם מלמדים,יש מי שמצליח ויש מי שלא. והלואי וכל מי שלא יודע להתמודד עם רע,לא יהיה לו רע! אבל זה לא עובד כך.מי שלא יודע להתמודד או מאוד סובל או שלא שורד.

שלום שמרית, האמת היא, שאינני מכירה את המשוואה הזו, שאמך הזכירה. אני מכירה את האמרה האומרת שכל אחד מקבל "חבילת צרות" כגודל יכולתו לשאת. אולי אמא התכוונה לכך. יתכן שהתברכת ביכולת לחוות אירועי חיים שונים בסוג של שלוות נפש, מה שיכול בהחלט להיות מוזר למתבונן מן הצד, אבל סוג של ברכה בשבילך. לא נותר לי אלא להצטרף למשאלה של אמא, ולקוות שלא תצטרכי להתמודד עם "רע" בחיים. איכשהו, לא חסרות לנו התמודדויות גם כשטוב... בשמחות ליאת

אני סובל מפוביה חברתית שנקראת פרורסיס, פחד מהשתנה במקומות ציבוריים או בסביבת אנשים, כבר כמה שנים. לאחר הצבא התחלתי לטפל בבעיה אצל אנשי מקצוע, עברתי טיפולי היפנוזה, ביופידבק ופסיכולוגית(שלא ידעה בדיוק איך לעזור לי) אבל שום דבר לא עזר, המצב בקושי השתפר. ניסיתי גם ללכת לאורולוג כדי ללמוד קטטר עצמי אבל הוא לא הסכים לעזור. אני בדיכאון מהמצב שלי, אני לא יכול להתרחק מהבית לכמה ימים ואני רוצה לטייל בדרום אמריקה בעוד כמה חודשים עם חברים אבל כפי שזה נראה אני לא יכול. מה לעשות? האם אתם מכירים בבעיה? האם יש פסיכולוג מסויים שיכול לעזור? אשמח לכל עזרה או עצה שהיא.

שלום ארז, אתה סובל מבעיה בהחלט מוכרת, ולפי הסטטיסטיקות אתה לגמרי לא לבד. "שלפוחית ביישנית" יכולה להעיק מאד על הסובלים ממנה, הן במישור הפסיכולוגי והן מבעיות רפואיות נלוות, הקשורות למערכת הכליות והשתן. כדי שאפשר יהיה לעזור לך, עליך לפנות לפסיכיאטר שיוכל להעריך את עוצמת החרדה ולבנות תכנית טיפולית שתתאים לך. על אף שניסית די הרבה טיפולים, לא שמעתי שהזכרת תרופות נוגדות חרדה או עבודה קוגניטיבית-התנהגותית אינטנסיבית. קטטר עצמי הוא פיתרון למקרים בהם שום דבר אחר באמת לא עזר. אני מקווה שעד שיירגעו שם, בדרום אמריקה, מרעידות האדמה, תוכל לנצל את הזמן להתמודדות עם החרדה. :-)) בהצלחה ליאת

לפני יומיים סיפרתי לפסיכולוגית שלי במייל את מה שהמון זמן לא הצלחתי לספר. היא ביקשה ואמרה שאנחנו חייבות לגעת בזה. סיפרתי לה על דברים שהיו עם אבא. ומאז תחושת גועל נוראית מציפה אותי. לא יכולה בכלל לתאר... מרגישה בוגדת, דוחה, כפויית טובה. הכי מגעילה בעולם. לא יודעת איך אצליח לפגוש אותה שוב. ביקשתי ממנה שתניח לי שתלך. אני לא מסוגלת להתמודד עם זה. מרגישה ערומה. בא לי למות.

רשת יקרה, מישהי יקרה, אמרה לי פעם, שלא סתם מוכרי השטיחים, בשוק הפשפשים, פורשים את הסחורה בחוץ על המדרכה. הם יודעים שאור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר. בשביל זה את ש?ם, רשת. הולכת אליה שבוע אחרי שבוע, כל כך הרבה זמן. כדי לאוורר באור השמש, את מה שנחנק בך מבפנים. את מה שמאיים לחנוק אותך. זה בחוץ עכשיו. את תראי כמה יוקל לך, עכשיו, כשתוכלו להסתכל על זה ביחד. לא רק דרך העיניים המפוחדות שלך, אלא גם דרך העיניים שלה. אלה שמכירות אותך טוב כל כך. המשא יהיה עכשיו קל יותר. את לא בוגדת, רשת. כל הרבה זמן שמרת. כנראה שהגיע הזמן להרפות מהאחיזה הזאת. לפחות אצלה. חיבוק אמיץ לילדה אמיצה :- ) יעלה

רשת רשת, לא הסתבכת. צעדת עוד צעד בדרך. היא לא תלך, ואת לא תמותי. לאט לאט תלבשי מחדש בגדים משלך, בכל צבעי הקשת. אני מבטיחה לך שאני כאן, כדי לשמוע. אורנה

יעלה ואורנה, תודה על המילים שלכן... אני לא ממש מצליחה להתאושש מזה, אבל זה היה צפוי. ידענו שכשזה יצא זה יכאב... עכשיו צריך לחכות שזה יעבור. כתבתי לה היום שאני לא יכולה לבוא ביום ראשון כי אני מרגישה ערומה. היא אמרה שזה לא בא בחשבון ושצריך להתאמץ. אני בעיקר מותשת מהכל... רוצה לשים את הראש ולישון.

שלום. עכשיו אני צריכה כבר לעשות עבודת גמר גדולה וקשה לי. כל הזמן חוששת שלא טוב . ורואה לנגד עיני את דרישות המרצה. הדבר ממש ממש מפריע לי להתרכז , להתמקד ולאסוף כולי לעבודה. מה עושים עם זה?

שלום סטודנטית, הלחץ שאת מרגישה טבעי ומובן. בטווח הקצר, כדאי להשקיע בארגון טוב, שיכול להפיג חלק מהלחץ (מאיסוף מקיף של החומר ועד התארגנות לקבלת עזרה מחברים ללימודים). בטווח הארוך, תוכלי לשקול הצטרפות לסדנה לטיפול בחרדת בחינות, שמתקיימת בשירות הפסיכולוגי של מגוון אוניברסיטאות. בהצלחה, אורנה

אתם מכירים את זה שלפעמים מאוד טוב אחרי תקופה מאוד מאכזבת וקשה ואז נורא פוחדים שהיא תחזור?. אני מאוד מפחדת מעין הרע בגלל שטוב לי אני מאד מנסה להתרחק מאנרגיות ומאנשים שלילים אבל לא תמיד מצליחה אם כן,אני חייבת לספ משהו שמעיק לי,הכנסתי חברה טובה לעסק של חבר שלי ופתאום מרוב כול השאלות שלה אם זה יציק לי וכו ואמרתי שלא כי רציתי לעזור שתימצא עבודה אחרי המון זמן שהיא לא והיא קשורה לתחום והיא יכולה להתפתח שם ועכשיו זה נורא מציק לי ואני מרגישה שהא נכנסת לי יותר מידי ופתאום אני לא יכולה לדבר איתה על דברים שהייתי רגילה להתייעץ איתה כי לא מרגיש לי טוב ובסך הכול אני מאוד אוהבת אותה אבל זה מרגיז אותי אם כן,מה עושים??? איך מתמודדים????

שלום ניקול, אני לא בטוחה שאני יכולה לעזור בנושאי אנרגיות שליליות, אבל אני כן רוצה להציע לדבר עם חברתך בכנות על רגשותייך. בדרך-כלל, שיחה כנה מובילה להתפתחויות חשובות בקשר. בהצלחה, אורנה

אני מתקשה להתאפק מלחשוב שיש כאן נישה פרוצה שרק מחכה למענה: טיפול פסיכולוגי למטופלים נטושים לרגל חופשה שנתית. הפסיכולוג שירים את הכפפה (ויצא לחופשה נניח בינואר), יהיה בעל קליניקה מכובדת. טיפול קצר מועד בנטושים. וואו! ודרך אגב גם אני מהנטושים... _ _ " " .I. /---\

מצחיקה! לא יכולה שלא לחייך בעצמי :-) יומיים של דכאוניים כאן בפורום. אפשר להכריז שהיומיים הבאים שייכים לחרדתיים ואז..מי הבא בתור בסבב? כל אחד ומה שההפסקה בטיפול מוציאה ממנו.. למרות שבינינו, אני מודה שהריחוק וההפסקה הניבו נזקקות שיכולתי/יכולנו רק לחלום עליה אם הייתה נשארת. לרגע אני חושדת (בחיוך ממזרי) שזה אולי מכוון.. אם היא לא הייתה יוצאת לחופשה, אני חושבת שהייתי מציעה לה לצאת לכזו. כך הפכתי אילוצים למשהו עם רציונל.. תודה על החיוך, מתחזה נחמדה

LOL איזה סוג של ניצול D-: ואם יותר לי לרשום, גם אני מהאנשים שבחופש, חופש גדול... (מפסידה יותר מעשרים פגישות!), ואף על פי כן ולמרות הכל, לא מתקשרת, לא שולחת SMS-ים, בוודאי שלא מחפשת מטפל אחר, Never Ever, וגם לא שואלת ומבקשת אפילו עזרה מזערית משום פורום וכד'. שם זה המקום היחיד שנבנה לי כל-כך לאט. שם המקום היחיד שעוד איכשהו מדייק קצת יותר.

שלום, אני סופג די הרבה דחיות מהבחורות בהן אני מעוניין ואינני יודע איך לבחור בת זוג.קראתי בתגובות בפורומים על מחקרים שנעשו בדבר "חילופי נכסים" במערכת יחסים הוגנת-גבר נאה עם אישה נאה,מכוער עם מכוערת,גבר עשיר עם אישה נאה וכו'.....אבל מה בדיוק עליי לעשות עם המחקרים הנכבדים הללו? להתחיל למיין? זאת יפה ועשירה מדי בשבילי אז חבל על הזמן,זאת מכוערת מדי אבל לעומת זאת ממשפחה מיוחסת אז אולי כדאי,זאת יפה ממני אבל טיפשה כמו נעל יחסית אליי כך שיש סיכוי,ואילו ההיא נראית ממוצע אבל ענייה ולא חכמה אז הדירוג שלה נמוך מדי..... או שמא אין בכך צורך ויש רק לשכלל את שיטות החיזור?

מענין, אתם הגברים מרשים לעצמכם לתהות בקול על בחירת בת זוג,על פי אמות המידה הראויות לכם, כאילו היינו הנשים ' מטבע עובר לסוחר' ונניח שמצאת את האשה המתאימה ..לא בטוח שזו תהיה גם בהכרח הבחירה שלה... אהבה זה לא מתימטיקה.

אלא רק להבין איך לבחור את זוגתי בצורה מושכלת שלא סותרת, רחמנא ליצלן, שום סטטיסטיקה או תיאוריה פסיכולוגית.

ככה היא באמצע ביצוע: כוורת מילים: אלון אולארצ'יק, דני סנדרסון ומנחם זילברמן לחן: אפרים שמיר ויצחק קלפטר ליד התחנה לבדה עמדה וכשעברתי הושיטה ידה את הרכב עצרתי חיש על המקום חוץ מזה היה אדום דגים עפים ציפורים שוחות היא בלבלה לי את המחשבות אמא, הייתי מופתע אמרה שלום לך והתיישבה נסענו בכיוון כמו כוכב שביט וכל הדרך בראש דינמיט פס לבן ותמרור איבדו כל משמעות זזתי מהמציאות דגים עפים ציפורים שוחות חוקי הטבע אובדי עצות אמא, תביני אותי ישר הרגשתי שהיא בשבילי כי היא... לא צעירה מדי, לא גבוהה מדי, לא נמוכה מדי, ככה היא באמצע לא חכמה מדי, לא טיפשה מדי היא כל מה שרציתי לפי המידה חשוב לנהוג יציב, לדבר ברור אבל איתה זה קרה באיחור כשבצומת ביקשה לרדת אם אפשר לא ידעתי מה לומר דגים עפים, ציפורים שוחות נמר צוחק וחוטף מכות אמא, עשיתי טעות שלא ניצלתי את ההזדמנות לא צעירה מדי, לא גבוהה מדי, לא נמוכה מדי, ככה היא באמצע לא חכמה מדי, לא טיפשה מדי היא כל מה שרציתי לפי המידה הטלפון צלצל, בוקר יום ראשון הרמתי כך שאשמע את אדון וגברת ענתה לי איזו הפתעה זאתי מהתחנה דגים עפים ציפורים שוחות דבר כזה לא יכול להיות אמא, תגידי מילה היא נעימה לי פנומנאלית אני פשוט אוהב אותה... *** הפיזמון קצת הזכיר לי את רעיונות המיון שכתבת.. כנראה שאין מתכון פלא.. היא לא צריכה להיות שום דבר מלבד מיוחדת בעינייך. המחקרים הם סטטיסטיקה בלבד ולא הייתי מציעה לך לנהל את חייך בהתאם לסטטיסטיקה. המחקרים מראים מגמות כלליות מאוד, אך משאירים מרחב רחב של שונות בינאישית. סמוך על תחושת הבטן שלך. זה בדרך כלל לא מעט.. לא קל למצוא בת/בן זוג. לא קל בכלל בכלל. לפעמים זה עניין של מזל, לפעמים צריך גם קצת תעוזה, בעיקר חשוב להמשיך לנסות. אני חושבת שלאורנה יהיו דברים ראויים יותר לומר, אז נחכה. בנתיים בהצלחה! ל.

שלום מתן, אני נוטה להסכים עם הבנות... בחר עם הלב, ולא עם מחקר זה או אחר. לצד שכלול שיטות חיזור, כדאי להכיר את עצמך טוב יותר, לזהות מה נכון ומתאים לך, ובעיקר - להינות גם מהדרך אל הזוגיות... בהצלחה, אורנה

שלום אורנה, אז ככה ...לפני שבוע לערך פניתי אליך בשאלה לגביי ביקור בית של המטפלת בבית המטופל ,כאשר המטופל נעדר זמן מסויים בעקבות בעיה בריאותית...אני חייבת לציין שעזרתי אומץ עוד באותו היום בעקבות תשובתך כאן בפורום ,והשארתי לה smsהאם היא יכולה לבוא לבקר אותי ...הפתעתי קצת את עצמי מעצם הבקשה הזו, אפשר לומר שזו היתה בקשה לעזרה (אני עוברת תק איומה אחרי שהרמתי כבר תראש אני שוב מנוטרלת ),אחרי 3 ימים היא שלחה לי sms האם יש שיפור במצב ומה שלומי והאם אני מגיעה לטיפול הקרוב,רשמתי לה שאני באותו מצב ואין באפשרותי לנהוג ולהגיע. אפשר לומר שכעסתי עליה הרגשתי שזה מה שחשוב לה האם אני מגיעה או לא, השתדלתי לא לבזבז אנרגיות מיותרות ....ביום א יצרנו קשר שוב, בהתחלה שיתפתי אותה במה שעובר עליי,ולבסוף שאלתי אותה האם היא קיבלה את ההודעה שלי לגביי ביקור בביתי היא אמרה שכן (הופתעתי חשבתי שאולי היא לא קבלה את ההודעה ולכן היא מתעלמת ) ושהיא עדיין חושבת על זה האם זה יעשה לי טוב או לא, ושרק עכשיו היא ממש קולטת את מצבי הבריאותי,מיותר לציין שנפגעתי ממנה אני משתדלת לא לתת לזה להשתלט לי על המחשבות אבל אני בתוכי כועסת אני תופסת ממנה אדם כל כך אנושי.הייתי מקבלת את הלא כי זה די ברור לי עניין הגבולות אבל עצם התעלמות הרי הבקשה הזו באה רק מימקום של מצוקה אני גרה לבד ובעבר נפלתי כבר למשכב, והחברה והמשפחה מאוד תומכים ,אבל הפעם לא רציתי לשתף נמאס לי שאני חשופה ונזזקקת לעזרה כל פעם מחדש.פניתי אליה כי סמכתי עליה ידעתי שזה פשוט יחמם לי את הלב הרגשתי סוף כל סוף קרובה . זה לא היה ממקום של פנטזיה שהיא תבוא ותראה את הבית שלי ,זה ממש לא מעניין אותי .אני במשבר ותמיד לאורך כל ה7 שנים היא היתה איתי בכל התהפוכות שלי והיה לי נוח , אבל הפעם היא פשוט אכזבה אותי ....אנחנו מדברות המון על דחייה בקשר, עכשיו אני פחות מרגישה את הדחייה, אלא את זה שהיא פשוט לא מסוגלת להסתכל קצת מעבר למה שיש בחדר אני חושבת שאם רק היינו מדברות על זה, או שהיא היתה שולחת לי הודעה שלצערה אין באפשרותה להגיע בכל סיבה שהיא ,הייתי מקבלת את זה ....אבל עכשיו אני רק מרגישה את החולשה שלה וזה מוריד לי ממנה(תאמיני לי שכואב לי לרשום את זה אני מאוד אוהבת ומעריכה אותה) חוץ מזה מה שהכי חשוב לי לשתף.....שאני סוף סוף הצלחתי לקום וללכת אחרי שבועיים שרק שכבתי ...לילה טוב אני.

אני יקרה, אני שמחה לקרוא שקמת וצעדת צעדים ראשונים... הצעדים האלה ממחישים עד כמה היית חסרת אונים, חשופה ופגיעה בתקופה האחרונה. פגיעות כזו ממש 'מזמינה' רגישות מיוחדת לאכזבה מהסביבה, ואני מבקשת שתנסי לקחת את זה בחשבון כשתחשבי על התקופה הזו בחייך. את האכזבה שאת חשה כלפי הפסיכולוגית שלך חשוב לברר, מבלי להשאיר אבן לא הפוכה... אני בטוחה שהקשר החם וארוך השנים שלכן יאפשר התבוננות מעמיקה במה שקרה ביניכן, ובדרך כלל משברים כאלה הנבדקים לעומקם מובילים לצמיחה ולהתפתחות. ובינתיים, רפואה שלמה, אורנה

די למחול השדים שלא מרפים, די לסרט האימה שלא נגמר. די בבקשה די הפסקה קטנה(פרסומות)!!! די לחצי הכאב ישירות ללב הוא פצוע כל כך ומדמם די! מרגישה את דפיקות הלב מהירות כל כך, הנשימה לא סדירה אין אויר מחנק די תעצור תפסיק לפעום בבקשה פעם אחת ולתמיד_________ נדם הלב ואיתו הסבל והכאב הצורך לשרוד המלחמות! לא רוצה להתעורר ולגלות שזה רק חלום. ואתה שוב דופק,מדמם,ונפצע די עד מתי? האם באמת "לפעמים חלומות מתגשמים". או לפחות להצתמצם להיות רואה ולא נראת,שלא יראה אותי כאב ולא יוכל לגעת. די זה בלתי נסבלללללללללללל די די ועוד פעם די!

ד. יקרה, כאבך כה חי וסוער, מאיים 'לקפוץ' החוצה ממסך המחשב... אני מקווה שאינך לגמרי לבד שם, שאפשר להגיע עד אלייך, שאינך חייבת לצלול 'עד הסוף'. שולחת לך כוח, אורנה

בת 34. רווקה. רוב הגברים לא רצו בי לקשר רציני. לא יודעת מה זה קשר רציני כבר עשר שנים ואולי יותר. קשה לי כל כך. מרגישה חסך גדול באהבה, בחברות, בהקשבה של גבר. אין לי כוח לאתרים כבר, ניסיתי אותם שנים. השבוע ניסיתי להרשם למשרד שידוכים, אך ברגע האחרון ביטלתי. קניתי דירה אבל אני לא מרוצה ממנה ומרגישה בדידות קשה. חברות כמעט שאין לי (למעשה אין לי בכלל אם חושבים על זה). אני מרגישה מצוקה נפשית נוראית, ולא יודעת לאן לפנות. פוחדת ומאמינה שאשאר לבד עד סוף חיי - כי אני וגברים זה משהו לא מחייב. ואני זקוקה לבנזוג - נפשית וכלכלית. אבל משהו שם לא דופק כמו שצריך - כבר שנים. בקיצור. אולי עדיף לגמור עם זה... אולי אני לא מתאימה לעולם הזה.

שיר יקרה, תיארת תחושת בדידות, כמיהה שאינה זוכה זמן רב למימוש, יאוש... אני יכולה להבין כיצד ברגעי המצוקה את נוטה לפתרונות קיצוניים, אבל אנא - חכי... אני רוצה לבקש ממך לשקול דרכים שדורשות מחויבות והשקעה מעמיקה, אך במקביל יכולות ליצור שינויים משמעותיים בתפיסתך העצמית ובדפוסי יצירת הקשר שלך. אני מתכוונת לטיפול דינמי פרטני, בשילוב של תמיכה נוספת דרך טיפול קבוצתי ויתכן שגם טיפול תרופתי נוגד דיכאון. כדאי לנסות, ואפשר להתייעץ עימנו עוד. החזיקי מעמד, אורנה

האם אתם מרגישים איזה חלל שמטופל עוזב? או שמייד אתם עוברים לסדר היום? הרי אתם לא פיתחתם תלות בטפול? סתם רציתי לדעת, מה מרגיש מטפל שיש לו 40 מטופלים בשבוע שפתאום אחד מהם כועס ועוזב- זה משאיר משקע? זה עובר מהר? האם אתם חושבים לפעמים על מטופל שעזב אותכם לפני שנה? לפני חודש? או שרק אנחנו נסתובבים עם הדמות שלכם מופנמת כל כך חזק? לא שזה ינחם אותי על המטפל שלי בדיוק כי אני יודעת שכל מקרה לגופו. אבל בכל זאת. והוא כל כך עסוק שאני חושבת שהוא אפילו לא שם לב....

שלום רננה, למעשה את שואלת אותי האם המטופלים שלנו קיימים בתוכנו, מתקיימים בנפשנו גם לאחר לכתם. התשובה היא כן. בוודאי. לא יכול להתקיים טיפול טוב ללא זאת. האם תוכלי לדבר עם המטפל שלך על התחושה שהוא עסוק מכדי לשים לב? לילה טוב, אורנה

שום דבר ממה שאני כותבת או מרגישה לא מבטל את הידיעה שלי שעכשיו טוב בהרבה מבימים ההם........אז למה אני בכל זאת כאן ? ככה? לא יודעת..יש מעברים חדים קיצוניים ואני עייפה.גם מפחדת - כאילו חור גדול מחכה לשאוב הכל. סוף היום קשה יותר - כשילדתי נרדמת בשלווה, ואני נשארת איתי בשקט הרועש שלי, זה מאיים לבלוע אוותי.ואני מחפשת את הברכיים להניח עליהם את הראש.ואני עייפה כי אני שוב לא ישנה בלילות ואני מרגישה כמתרוצצת.אני לא כל כך יודעת מה אני.איזה מן יצור.. היום היה לי יום של כיף עם בתי הקטנה והקסומה.זמן איכות של אם ובת.והרגשתי אמא כל כך..זה היה נעים.עשיתי לה כיף, וגם לי היה כיף.העיניים שלה נוצצות, והיא נותנת לי נשיקות מיוזמתה..נשיקות מתוקות מכל.אבל עכשיו ריק ריק ריק..ואני רוצה אותה,ואותך ואת אמא.ונמאס ממני זו האמת.

את יודעת, ויק, את לא לבד שם בבלבול שאחרי, בתהיות, על סיפו של הבור המאיים. שנתיים אחרי אני עוד סופרת את הזמן שעבר. אני זוכרת כל זיז ואבן בבור. אני מתבטאת ב"לפני ואחרי", אני פוחדת מהדרך חזרה, אני לעיתים עוד מבולבלת, לעיתים עייפה. הכוחות שנשאבו ממך הם עצומים, אנרגיה שאינה יכולה להמדד בשום מדד מוכר. לוקח לא מעט זמן להחזיר את עצמך לאיזון, להחזיר את עצמך למוכר. ותמיד יהיה שם הבור, לא סטטי, לא דומם, לא זניח, אלה רוחש - רק שאת תהיי חזקה יותר.

ויק, לא לבד, מילים חכמות ורכות כתבתן, על הבור שנפער בנפש, ועל האופן בו הוא מתמלא-מתרוקן מתמלא-מתרוקן מתמלא... האין זה מה שכתבת, ויק? - על המעבר המכאיב מנשיקות מתוקות, מהאימהות שלך הנוכחת, אל הריק? מתמלא-מתרוקן-מתמלא... תני לעצמך להתמלא! והברכיים שלנו תמיד כאן (טוב, חוץ משבת), אורנה

שלום...אני נמצא בדילמה ואני לא יודע מה לעשות מקווה שתוכלו לעזור לי להחליט. אני בחור צעיר בשנות העשרים.בכל תקופת גיל ההתבגרות סבלתי מדימוי עצמי נמוך ומחוסר ביטחון (ובצדק,לא נכנס לפרטים כרגע)...התחושות האלה מלוות אותי עד היום אולי לא כמו פעם אבל הם בהחלט קיימות בתוכי. הבעיה היא שהתחלתי לעבוד לא מזמן ומתוקף תפקידי אני נותן שירות לאנשים במקום העבודה (ושוב... לא נכנס לפרטים) למרות חוסר הביטחון שלי, כלפי חוץ אני מנסה לשדר ביטחון ואני משתדל להיות חיובי ונחמד לאנשים. לצערי אני לא זוכה לקבל יחס דומה מהם מרובם בכל אופן. כל יום אני צריך להתמודד עם כל מיני הערות מעצבנות ועלבונות, בהתחלה התעלמתי ולקחתי הכל ברוח טובה ובצחוק אבל עם הזמן זה הפך כבר לבלתי נסבל... אני מרגיש מושפל ושלא לוקחים אותי ברצינות. אני מנסה להתמודד איתם אבל קשה לי מאוד, בחלק מהמקרים אני אפילו לא מצליח להוציא מילים מהפה כדי להגן על עצמי. התחלתי לחשוב כבר על לעזוב את העבודה...מצד שני, מי אמר שבמקום אחר אני ייקבל יחס יותר טוב חוץ מיזה אני גם צריך ת'כסף...מה לעשות??? להמשיך לסבול בשקט או לעזוב עם מעט הכבוד העצמי שנשאר לי???

נותני שירות תמיד יהיו בחזית מול הלקוחות שהרבה פעמים מפגינים יחס מזלזל. אם הבנתי נכון הבעיה שלך היא מולם ולא מול המעסיקים שלך, אם כך, עליך לפתור עם עצמך את נושא הקבלה שלך את עצמך. לדעת לעבוד מול קהל זה לא דבר פשוט. זה דורשני, זה מתיש. אל תלקה את עצמך ואל תעזוב. תשתמש בעבודה כמעבדה לתיקון עצמי אולי בעזרת בעל מקצוע? דרך אגב המשפט הזה : "כל תקופת גיל ההתבגרות סבלתי מדימוי עצמי נמוך ומחוסר ביטחון (ובצדק...", מעורר אצלי הבהוב של מנורות אדומות שאומר שעליך ל"עבוד" עדיין על הדימוי העצמי שלך.

שלום יהיה טוב, בחרת בעבודה שמפגישה אותך באופן יומיומי עם הקונפליקט שלך סביב ביטחון עצמי. זאת משום ששירות לקוחות מן הסתם מפגיש אותנו עם הלקוחות הבלתי-מרוצים, שעלולים לבטא עוינות, דרשנות, ואי-סבלנות... קשה לעמוד מולם, וקשה שבעתיים כאשר תגובות אלה נתפסות כביקורת אישית, ומהדהדות את הביקורת העצמית שלך. אפשר להחליט שזה אינו התפקיד המתאים בשלב זה, ואפשר לנסות לעבוד על הדברים. למשל, כדאי לנסות להפריד בין התחושות שלך, ובין הדברים שמובאים מבחוץ ואינם בהכרח התקפה אישית עליך. הפרדה כזו (מה "שלי" ומה "שייך" לאחרים) היא כלי מאד מועיל בכל סוג של קשר שתקיים. אני רוצה להציע לך לא לעשות את העבודה העצמית הזו (רק) לבד, אלא להיעזר בליווי של טיפול פרטני או קבוצתי. חשוב על כך, ואתה מוזמן לחזור אלינו עם תהיות נוספות. בהצלחה, אורנה

אני מרגישה די מטומטמת. בת 34 ,המטפל שלי לקח בסכ"ה שבוע חופש ואני מתפרקת לי לחתיכות כמו תינוקת.אני בכלל לא יודעת אם הטיפול הזה כ"כ עוזר לי נראה לי בנתיים שהוא רק מחרפן אותי והופך אותי לתלותית מאוד- אנחנו מתכתבים באימייל על בסיס די קבוע ,מיוזמתו כלומר הוא מאוד נחמד ותומך אבל אני לא יודעת אם זה לא מה שמאפשר לי להגיע למצב כזה נמוך(נראה לי שזה אפילו יוכל להקרא דיכאון, לצערי אבל לדעתו... )בקיצור- מרוקנת וחסרת כוח...ל-ג-מ-ר-י.מה קורה לי???????????

הבהרה-כל החופש שלו אני מתאפקת ולא שולחת לו כלום-בגלל שלא סיכמנו על זה מראש והוא רק אמר שהוא בחופש. נראה לי הגיוני שזה חופש מכל הכיוונים. נכון?

נקודה יקרה, אני רוצה להפנות אותך לתשובה שכתבתי לפני מספר דקות, בעץ של השטיחים והשמיכות... אני חושבת שתמצאי עניין בעץ הזה באופן כללי. ומעבר לכך, אינני רואה כל טמטום בגעגוע. טיפול יכול בהחלט לגעת בנו באופנים כאלה. כשתחזרו מהחופשה, כדאי לדבר על תחושת התלות, וגם על אי-הבהירות שהרגשת סביב סוג החופשה (חופשה מפגישות, חופשה ממיילים או גם וגם). אי-בהירות היא אמם של הרבה מאוד ילדים-תסבוכים... בינתיים, נסי לקחת אוויר ולהיות עסוקה ושמחה ככל שתוכלי, אורנה

האם מותר להתקשר למטפלת בחופשה? אני אף פעם לא מתקשרת והיא תמיד שואלת למה לא ומעודדת להיעזר בה. אני לא אוהבת, ותמיד מרגישה ששום דבר לא מספיק קריטי ולא יכול לחכות עוד יום-יומיים אבל היא בחופשה ופתאום חסרה לי יותר מתמיד (אחרי חודש ומשהו של כעס ופגיעה..לא יאמן..) יותר מדיי שינויים בבת אחת.. אני מרגישה מפורקת. זה יותר מדיי בשבילי ואולי אני צריכה להירגע. אולי אני סתם עצלנית ומחפשת תירוצים.. אני ישנה כל היום ולא הולכת לעבודה אוף.. עוד שבוע שלם לחכות...? בא לי להיכנס למיטה ולחכות שם שיעבור הזמן אני פשוט מפורקת.. חייבת להפסיק לכתוב כאן כל כך הרבה.. (אני לא כל הזמן ככה, זה בא בגלים..כרגע אני בעיקר בולעת מים)

שטיח אהובה שלי, לא יודעת לגבי הטלפון, בשביל זה נחכה לאורנה.. אבל בנתיים, מקדישה לך פה שיר שאני מאוד אוהבת, ושעוזר לי כשהים סוער מדי... (ועכשיו כשאני קוראת אותו, הוא נורא מזכיר לי אותך, עם החיבה לעצים ופרחים... :-) ) ע?ץ א?ג??ס/רחל י?ד א?ב?יב ב??ק??ש??ר ה?ז??ה... א?ד?ם מ?ק?יץ מ?ש???נ?ה ו?רו?א?ה: מו?ל ח?ל?ו?נו? ע?ץ א?ג??ס מ?ל?ב?ל?ב. ו?ב?ן-ר?ג?ע: ה?ה?ר ז?ה ר?ב?ץ ע?ל ה?ל??ב ה?ת?פ?ו?ר?ר ו?א?ינו?. ה?ן ת??ב?ין: ל?א יו?כ?ל ה?א?ד?ם ב??א?ב?לו? ה?ת?ע?ק??ש? ע?ל פ??ר?חו? ה?א?ח?ד ש??כ??מ?ש? ב??נ?ש??יב?ת ה?ס??ת?ו ה?א?כ?ז?ר – א?ם א?ב?יב מ?פ?י??סו? ו?מ?ג??יש? לו?, ח?י??ך? ו?ה?ג??ש? ז?ר פ??ר?ח?ים ע?נ?ק?י ל?מו? ח?ל?ו?נו? מ?מ??ש?! חושבת עליך מוכנה לעטוף, אם רק תרצי נ.

ובא סוריקט קט, והתיישב קצת בצד וליד... חברה מתייסרת ויקרה, תראי כמה שו?נו?ת יש בעולם הזה... איך מחד יש אנשים שיכבשו עצמם במצבים הקריטיים ביותר, ואיך, איך יש אנשים שבקלות כזו יודעים לפתוח דלתות, כל-כך נטולי עכבות בתחום הזה. ויש בולדוזרים. ויש מידי לכאן ולכאן. עצורים וכבושים ומנגד אלה עם הזרימה החופשית והשוטפת. ווקטור אחד לפנים ווקטור אחד לחוץ. תשובה לי - א?ין... אני מניחה שזו אמורה להיות החלטה של בינך לבין עצמך, עד כמה תהיי מוכנה לוותר לך, לדאוג לך, להתיר, להרפות, לנסות. עד כמה תוכלי להתגבר על עולם שלם של חששות, לא להירתע לגמרי מפחד. כנראה שמה שתבחרי - יהיה הכי שיכולת באותו מצב. החמצות או אכזבות, איך נזכור ונאמין שתהיינה לנו הזדמנות חוזרות? החופשים של כולם יבואו לקיצם. אז... בתקווה לעוד קצת ולשרוד, והנה יש לנו המון חומר לדבר עליו בטיפול ;-)

סוריקטה אהובה, כמה נעים שאת כאן.. לא התקשרתי. אני חושבת שגם לא אתקשר. נחמד לי לחשוב עליה בחופשה.. לא יודעת עליה דבר מלבד שמה, אבל אני מדמיינת שיש לה משפחה להימצא בחיקה.. מדמיינת אותה בשמש, נחה- ונעים לי לדמיין אותה כך. אני יודעת שהיא תדע להיפרד בנימוס אם אתקשר בזמן לא מתאים, נדמה לי גם שהיא קצת תשמח אם אתקשר, אחרי תקופת שידולים ארוכה מצידה. ובכל זאת... הגל הזה קצת פחות גבוה אז אחכה בסבלנות שתחזור. (אם ישוב הגל בעוצמה כזו.. אז כבר נראה- החמצות או אכזבות זו שאלה טובה..) מפליא איך אחרי תקופת כעס ואכזבה ארוכה כל כך, היא פתאום חסרה לי יותר מתמיד.. אני מרגישה על סף צלילה למטה. לא בכל רגע ביום, אבל בחלקים גדולים ממנו אני סתם מוטלת בחדרי, בלי אנרגיות ובלי חשק. בוהה ולא זזה. ממעטת לאכול לאחרונה וזה מחליש אותי קצת. אני עדיין במקום שהבחירה היא בידיי, אם להרים ידיים ולשקוע ולשקוע ולשקוע, או לתת לעצמי שתי סטירות, להזעיק את ה'קשוח שבי', שיבנה לי לו"ז טיפשי ויקפיד שאעמוד בהתחייבויות. לא תמיד יודעת במה לבחור.. משהו בי זקוק למנוחה שבשקיעה.. ומאידך, דבריה של אורנה לד. שבקומה מתחתיי מרגישים לי נכונים.. כשמתחילים לצלול למטה לא תמיד תימצא צומת נוספת שנוכל להיאחז בה ולהחליט שמעבר לה אנחנו בוחרים לא לצלול.. מנקודה מסוימת כבר אין בחירות- זו צלילה ארוכה למטה, ואז ריחוף ובהייה חסרת רצון במרחבי עצב, הלקאה עצמית וניתוק. האם לשם אני באמת רוצה להגיע??.. ואולי זה בכלל משהו אחר שאני רוצה ויש דרך אחרת להגיע לשם.. (חשבתי בקול..) אולי אתחיל בלתרגל את 'לקום מהמיטה כשמתעוררים'.. גם זה משהו. תודה סוריקטה, ותודה שוב נ. שלי ...

קראתי את הודעותייך האחרונות ומעט חששתי. מהצלילה. שלך. לא טוב היות האדם שם. אני שמחה שאת שוב על המרבד ולא *לבד* על המרבד. את מזמינה אורחים ולא עושה פסססס, כך שעדיין יש לפניך צמתים ואני מקוה שתיפני בהם לנתבים נכונים. עוד שבוע זה מעט זמן, ומצד שני עוד שבוע זה הרבה זמן, בעיקר שמרגישים במורד. אולי תמסמסי לה את הרגשתך? מסרון הוא חודרני פחות את יודעת, ויאפשר לה להגיב כשנוח. ט.

תודה ט. את צודקת, בלי לשים לב הזמנתי עוד כמה חברים לשטיח זה מאוד עוזר, אני חייבת לומר מרגישה כאילו אם אחמוק לי מישהו ישים לב ויגיב. גם אם הוא 'רק' וירטואלי.. תודה שאת דואגת לי קצת, זה נעים.. כרגע אני קצת יותר בסדר.. הרמתי את עצמי מהשטיח לאחר יום בטלה נוסף.. מקווה ששלומך טוב, אני

שטיחים, שמיכות, יקרים ויקרות, הקיץ מביא עמו חופשות, ושאלות על פרידות, ששולחות אותי בכל פעם מחדש לחשוב על הזמנים בהם אני נעדרת מהקליניקה. נעדרת פיזית, ומחזיקה בחוזקה את התקווה (והאמונה) שאנחנו נשארים נוכחים וקיימים זה בנפשו של זה, גם ללא התקיימות המפגש הפיזי. בעצם, זו הרי לא רק שאלה של פרידות, אלא שחופשות ופרידות מחדדות אותה לשיאה. לאמיתו של דבר, בכך מתמצים היופי והטרגיות של המפגש הטיפולי - מפגש שעשוי להיות עז מאין כמוהו, ומעצם היותו גם מוגבל בתוך הפרידה הקבועה של סיום השעה. תמה השעה, ועכשיו יהיו מספר ימים (ובחופשה יתכנו גם שבועות ארוכים) ללא מפגש פיזי. האמנם לא יתקיים מפגש? האם איננו ממשיכים "לדבר" זה עם זה בתוך נפשנו? אני חושבת שזהו האתגר הגדול של כל טיפול - לשרוד את המעבר מהמוחשי לנפשי, מהחיצוני לפנימי. מפגש אינו מוגדר רק בתוך שעה ממשית. הוא מוגדר על-ידי הנפגשים... לכן הטלפון, המייל, וגם הודעת הטקסט - כולן דרכים לאשר לעצמנו את התקיימות המפגש במציאות החיצונית. אפשר להשתמש בהן, כל מטפל ממילא יגיב לכך בדרך הנכונה בעיניו. אבל כך או כך, הן לא גורעות מהמאמץ האינסופי לקיים את המפגש המופשט. עוד מעט וחוזרים לשיגרה (עד החגים...), אורנה

אני שוקעת וטובעת ורוצה בזה,כשאין רצון או כח להתמודד דווקא הדכאון יכול לשמש "חבר",אין בו שאלות ולא חקירות ועל אף הכאב העצום אתה צולל לתוך משהו מוכר, הרבה יותר בטוח מכול מקום אחר.אז למה מפריעים להיות בו?לשקוע בו? היום אני יודעת שזה המקום שהכי נכון לי הכי מרגיש לי בטוח.לא רוצה שיתערבו לי בחיים יותר וגם לא שינסו לעזור רק שיעזבו אותי לנפשי! מי קבע שהשפיות טובה יותר? המציאות בה רוצחת בדם קר!ואני רק רוצה מנוחה במקום בטוח זה הרבה לבקש?

ד. יקרה, 'מנוחה במקום בטוח' זה לא יותר מדי לבקש. אם כי אצלי מנקרת השאלה האם זה באמת מה שאת מקבלת כאשר את שוקעת אל הדיכאון. האין זה המקום הבודד והאפל ביותר עלי אדמות? האם זו אינה הצלילה המיואשת ביותר שאפשר להעלות על הדעת? אינני יודעת אם אלה 'המתערבים בחייך ומנסים לעזור' כוללים גם מטפל/ת, ואם לא - הייתי רוצה להושיט לך מכאן יד שתעודד אותך לנסות להיות בקשר טיפולי משמעותי וחי. חזקי ואמצי, אורנה

זה אכן מקום אפל ובודד,וצלילה מיואשת. ובכל זאת כל כך מוכרת!לפעמים עדיפה הבדידות על הביחד האכזרי.ובעיקר שם "בשם הדכאון" הכל חוקי הכל מותר. ולא אני לא בטיפול-והיום אני גם יודעת שאין בו טעם, הרי כל הרגשה היא זמנית(גם בטיפול) ואני רוצה את הקבוע, היו לי יותר מידי זעזועים בהרגשה בתקופה מאוד קצרה, שגרמו לי להבין שאני נמצאת בדיוק במקום בו אני צריכה,לפעמים לא כדאי לנסות משהו אחר הנזק הוא רב יותר מתועלת וכך בדיוק אני מרגישה.לא מרשה לעצמי לטעות יותר! אסור לי שזה יקרה.

אני בטיפול פסיכולוגי, והיו דברים בעבר שעברתי, אבל התגברתי עליהם האם כדאי לספר עליהם לפסיכולוגית? (לדעתי הם לא נוגעים לטיפול)

בוקר אור, בהחלט כדאי ומומלץ לספר כל מה שעולה על דעתך וכל מה שאת יכולה. לעתים מגלים בטיפול שדווקא הדברים שנראים לנו לא נוגעים, אלה שנשמרים בפנים ויוצאים החוצה בשלבים מאוחרים יותר, דווקא הם עשויים להיות קשורים קשר הדוק ולקדם את הטיפול. אם ביכולתך, אז לנסות כדאי. שיהיה יום נעים ונינוח

שלום אלמונית, הטיפול הוא שלך, ואת בוחרת מה להביא אל 'במת' התיאטרון הפרטי המתנהל במרחב בינך ובין המטפלת, וגם כיצד להביא את הדברים ובאיזה עיתוי. נסי לשים לב באיזה אופן את מביאה את עצמך אל הטיפול, כיצד את בוחרת מה להביא ומה לא, ואיזה סוג של קשר נוצר ביניכן - כל אלה, אגב, הם נושאים מצויינים לשיח טיפולי. בהצלחה, אורנה

תודה לדרור שטרנברג על התשובה המהירה. שאלה שמציקה לי - בני בן ה-18 שכתבתי כאן בתאריך 13.8.07 -נפצע ובכה בקופת חולים -דלף לו האף ולא היה אדכפת לו- מה שמאוד מציק לו היא התחבושת שעל האצבע. הוא מסתיר את האצבע. יושב ומחביא מאחורי כרית. ???? בכלל לא רוצה לעשות דברים בגלל התחבושת ,שמאוד מעסיקה אותו. אף דולף לפני אנשים -לא הפריע לו ----- ותחבושת -כן???? מה ההסבר??? מחכה לתשובה תודה למה?

אמא יקרה, אני רוצה לתאר לך את הרגשתי כאשר סיימתי לקרוא את הודעתך, משום שאני מאמינה שמדובר במשוב משמעותי, גם אם מכאיב. כשסיימתי לקרוא את דברייך שאלתי את עצמי האם שכחת לציין שבנך בן 18 חודשים, או שמא הספרה 1 השתרבבה לשם בטעות ומדובר בילד בן 8. התיאור שלך נשמע כל-כך לא מתאים לבחור בן 18, וחשוב להכיר בכך, לתת לו משוב אמיתי על כך, ולעזור לו להשתמש בכאב שמשוב כזה יעורר בו כמנוף לגדילה ולהתפתחות. פני לייעוץ אישי אצל פסיכולוג קליני, ותארי שם את מהלך ההתפתחות של בנך ואת הקשיים המאפיינים את התנהגותו הנוכחית. ביחד תוכלו לחשוב על דרכים לעודד את בנך להגיע בעצמו ליעוץ אישי (אני מבינה שכרגע הוא מסרב לכך). אגב, בייעוץ תוכלו לבחון דרכים לשנות דברים במציאות חייו, גם ללא שיתוף פעולה מיידי מצידו. בהצלחה, אורנה

לדר שלום, תודה על התשובה .

שלום אורנה, היית מקבלת לטיפול מישהו המשתתף בפורום אותו את מנהלת? מה את חושבת על זה? סתם מתעניינת.

כבר היינו בסרט הזה לא?! באמת מספיק זה ממש לא לעניין, מי לא הסכים ולמה!שכל אחד יעשה מה שנראה לו נכון וזהו.

שלום מתעניינת, כאשר אדם פונה אלי לטיפול אני מתייחסת לכך בכובד הראש הראוי בעיני להחלטה כה משמעותית. שיחת הטלפון הראשונה, הפגישה הראשונה, ולעיתים יותר מאחת, מוקדשות לכן להבנת הצרכים והמשאלות, ולבדיקת האפשרות שנעבוד היטב ביחד. זה נכון באשר לכל פנייה, ללא קשר למקורה. לאחר מכן אפשר להתחיל בטיפול, ולקוות לטוב... וזה נכון לגבי כל טיפול, ללא קשר לאופן בו המטופל הגיע אלי. אני בטוחה שדרור וליאת יסכימו איתי. בברכה, אורנה

"קודם ספה, אחר כך איזמל" http://health.walla.co.il/?w=/5012/1152330

למה אני לא מצליחה להעלות אותה?

שלום, אכן כתבה מעניינת וחשובה, לא רק בכל הנוגע לניתוחים פלסטיים אלא ככלל על ה"עיוותים" הנוצרים לעיתים בהסתכלות על העולם ועל עצמנו בשל גורמים פנימיים. דרור

שלום לרופא יש לי בן נבון ואינטליגנטי בן 18, סיים עכשיו תיכון . יש לו אינטליגנציה תקינה +בעיות מוטוריות ולקויי למידה. את התיכון עשה בחינוך מיוחד. יש לו בעיה בהתמודדות במצבי לחץ. הוא נפצע קלות . בקופת חולים בכה מאוד ודלף לו האף וכלל לא היה אכפת לו. לא ידעתי איך להרגיעו. אפילו הכניסו אותו בלי תור בגלל התנהגותו. ממש ממש מעמד לא נעים כלל וכלל.!!!!! מה עושים .איפה אפשר לקבל הנחיה כיצד ללמדו להתמודד במצבי לחץ? הוא בשום פנים לא רוצה ללכת לפסיכולוג.

שלום לך, ראשית תיקון, אני פסיכולוג ולא רופא. ההתנהגות שאת מתארת היא אכן התנהגות חריגה לגילו, בעיקר משום שיש בה היעדר שליטה ומודעות. ייתכן וזו גם הסיבה שהוא לא רוצה ללכת לטיפול, היעדר המודעות לכך שיש לו בעיה. אבל אני משער שעיקר התנגדותו נוגעת לכך שהוא מרגיש שרוצים לשנות אותו, לתקן אותו כך שיתאים לסביבה. זו תחושה אופיינית אצל ילדים שחווים אבחון מוקדם, ואולי קטלוג מוקדם, ללא נסיון להתייחס למצוקה הנגרמת מכך, או למצוקה שהם חשים בכלל. יש כאן שאלה באיזו מידה ניתן לעזור לו להרגיש שהוא הולך לפסיכולוג לא כדי שילמד אותו להתמודד במצבי לחץ, אלא שיוכל לתת לו מקום לבטא את הרגשות שלו. לעבור תהליך התבגרות בקצב שלו, ובעיקר בשביל עצמו ולא בשביל אחרים. זה פתרון היחיד העולה בראשי - פנייה לטיפול פסיכולוגי. דרור

שלום, אני נשואה דיי טרייה – אבל לא מאוד ומתכננת בקרוב גם ילדים. לבעלי ולי המון חילוקי דעות על רקע התנהגויות כפייתיות שאני סובלת מהן, פחד חברתי, דמוי עצמי ועוד המשבשים מאוד את תפקודי המקצועי ובבית. אני חייבת בדחיפות מירבית – נוכח המצב – ולטובת שלום הבית – את עזרת כולכם המאוד מיידית במציאת מטפל פסיכולוגי איכותי לטיפול בעלות נמוכה. (בקופ"ח חיסלתי את הזכאות שלי וביישוב שלנו אין עזרה קהילתית). אני יודעת שזה אולי too much to ask . אבל זה המצב. תודה מראש.

שלום לך, אנו לא נוהגים להמליץ על גבי הפורום על מטפלים. אך אני בטוח שחברי הפורום ישמחו לשלוח לך למייל האישי המלצות על מטפלים. בנוסף את יכולה לפנות לאחד ממנהלי הפורום לקבלת המלצה או חוות דעת אישית, דרור

שלום, אני נשואה דיי טרייה – אבל לא מאוד ומתכננת בקרוב גם ילדים. לבעלי ולי המון חילוקי דעות על רקע התנהגויות כפייתיות שאני סובלת מהן, פחד חברתי, דמוי עצמי ועוד המשבשים מאוד את תפקודי המקצועי ובבית. אני חייבת בדחיפות מירבית – נוכח המצב – ולטובת שלום הבית – את עזרת כולכם המאוד מיידית במציאת מטפל פסיכולוגי איכותי לטיפול בעלות נמוכה. (במכבי חיסלתי את הזכאות שלי וביישוב שאנו גרים זה לא אפשרי). אני יודעת שזה אולי too much to ask . אבל זה המצב. תודה מראש.

בדקי במכונים להכשרה של פסיכותרפיסטים או מטפלים משפחתיים וזוגיים, הם מעניקים טיפולים מוזלים על ידי מתמחים

אני שוקעת בשום דבר. מכבה מנועים. לא רוח, לא מפרשים, לא משוטים ובטח לא כוח או חשק לחתור לחתור לאן? המאבק בפסימיות, בפסיביות, בהרמת הידיים ובתחושת חוסר הטעם הוא מאבק מתמיד. אני שוקעת בעצמי. אין לי חשק לומר מילים יותר. מחשש שאם ישאלו מה נשמע אענה יותר ממה ששאלו, אני נמנעת מחברה. אין לי עניין ואין לי חשק. העתיד לא מרגש או מסקרן במיוחד, הוא מעייף, ואני לא מצליחה לדמיין את עצמי בו. לא חושבת לרגע על למות, אבל חיים של חוסר טעם והמתנה שיעבור..זה לא משהו. התחושות האלה באות והולכות, אבל לאחרונה הן כאן רוב הזמן.. והאמת, אני לא מתנגדת כל כך. כמעט מרגישה שבא לי לשקוע בזה. בדכדוך הזה. בשיח הפנימי ובשתיקה הבלתי פוסקת. לפעמים בא לי להתמסר לאיזה דכאון, שיפטור אותי מהצורך להילחם בו ולחיות את חיי במלואם. לא יודעת.. איזו הודעה משעממת. יש אלף כמותה. לפעמים קשה לי להאמין שאני כותבת בפורום.. כאילו שאני צריכה משהו. מילא. נשלח ודי. (מניחה ששוב זיהיתן.. אבל אני מעדיפה לא לדבר על זה בכלל).

לא. אין אלף. ולא מאה ולא עשר. יש בדיוק הודעה אחת ויחידה כזו עם חיבור המילים המיוחד הזה שנשלחה בשעה הזו עם הנושא הזה לפורום הזה בעולם הזה. רק מישהי אחת ויחידה שהקלידה את ההודעה הזו. את ורק את. אני חושבת שאת צריכה המון. המון המון המון. להיות את. תחומה ומיוחדת כמו שרק את. גם כשבא לך לוותר כל-כך על האחיזה, אני מאמינה שיש מישהו ששולח לך גלגל הצלה ומחזיק ומאמין שישוב הכוח. ולא כוח הכבידה שגורם לשקוע.

נגעת בליבי תודה.. סליחה שאני מקמצת במילים חמות, זה קשה לי היום- הדיבור אבל אני מתכוונת ליותר ממה שאני יכולה לכתוב כרגע. תודה..באמת

קראי נא עד הסוף. ב ב ק ש ה. יש כה המון יופי בחוץ. כמה יפה הוא העולם. צאי וחייכי אל אנשים וראי איך הם משיבים לך בחיוך. לא פעם אני הולכת ברחוב ואנשים מחייכים אלי. שמתי לב שלפעמים יש לי כמן חיוך קטן על השפתיים .אנשים חושבים שאני מתכוונת אליהם. וכך בלי כוונה רק עם חיוך קטן קטן הלב מתרחב בהרגשה טובה. ודבר יוביל לדבר .וכך מתחילה שרשרת של תחושה נעימה. צאי למסעדה שם המצלרים מחייכים וכה אדיבים. עני להם בחויך. לכי למקומות שאנשים אדיבים בהם ( אז מה אם זה בגלל התפקיד. אז ,מה ?) מאור פנים למישהו והעולם נצבע כולו באור. חיוכון קטן מצטרף לעוד חיוכון קטן ולאט לאט הרגשה טובה אופפת, ולא עוד תחושת שיממון וריק. ואחרי זה -- אחרי החיוכים יבואו המעשים. ב ה צ ל ח ה ! יום טוב ! : ) כתבתי לך על דברים טובים- יש לי עכשיו הרגשה נעימה יותר.

קוראת יקרה, תודה שנחלצת והזדעקת כך לעזרתי.. אני מהמחייכים האנונימיים ברחוב, לפעמים גם סתם לעצמי, ברחוב ריק (אני מקווה ריק) וגם מאלה שנרגשים מכל עלה, פרפר או גשם.. ובכל זאת רע לי וקשה. יהיה בסדר.

רק מקברי לילות, על משכבי לפעמים ראיתי מרחוק אילן שחור באור הכוכבים, ויש שהזכירני לבבי כי עם עלות השחר הוא ירוק. (לאה גולדברג)

חשבתי שתצטטי את 'שיר בלי שם' אבל איזה יופי של שיר!! תודה.. (כתמיד..)

כתיבתך נוגעת בי באופן בלתי מוסבר.. עצוב לי לשמוע שאת עוברת ימים לא קלים ,קראתי אותך גם בהודעה קודמת שלך ,וכך התרשמתי גם אז. קשה לא לזהות אותך וקשה גם לפספס אותך עם כתיבה נהדרת כמו שלך. לא מתימרת לתת לך הוראות איך להרגיש טוב יותר ,כי אין כאלה באמתחתי ,והלואי והיו לי. מה שכן, לא הייתי מציעה לך לשקוע לתוך הדכדוך הזה ,תני לגל הזה לעבור לשקוע מאליו מכל הלב מאחלת לך ימים שלוים יותר.

תודה רבה קוראת נוספת.. להיום זה קצת נרגע לי.. תמיד מפתיע אותי מחדש לקרוא שאני כותבת בסדר, שאפשר להתחבר לסגנון ולמילים. אז תודה.. (ועוד יותר מפתיע לקרוא שכל כך בקלות מזהים אותי.. ) זה גל מובן לי.. זו תקופה קצת מורכבת לי. אבל אני מרגישה צורך לא ברור לשקוע בתוכו, לתת לעצמי לצלול קצת. לא יודעת אם זו עייפות וצורך במנוחה שמניעים אותי להפסיק לשחות, או שזו באמת החלטה טובה. אני חוששת קצת.. יש איזו נקודת אל חזור לא מסומנת, כך נדמה לי, שמרגע שעברת אותה והחלטת להמשיך להתגלגל למטה, לא תמ?צ?א לך צומת נוספת של בחירה. מכאן ואילך כבר אין בחירות ואין צמתים להחליט בהם לחזור לפני הים. it's all down hill אני לא שם, אבל זו מחשבה מטרידה.. בעיקר כשהגברת לא שם איתי. *עדיין* לא שם..עוד לא איבדתי תקווה.. ועם המילה תקווה אלך לישון.. תודה לכל הנחמדות; על שנרתמתן והתגייסתן כך לטובתי..זה מחמם את הלב.. (נחמדות ונחמד, סליחה דרור ..) לילה טוב, ל.

נפרדתי לפני 5 חדשים מגבר שהתעלל בי נפשית. העיר הערות מעליבות, התרחק, התנתק, נטש חזר -שחק לי ברגשות וכל הזמן התלונן שאני לא מספיק נותנת מעצמי. הוא טפוס דכאוני שניסה להתאבד 3 פעמים בעבר. היתה לי תקוה שעכשיו,עם טפול נאות ישתנה. התבדיתי. הוא ראה בי כלי לצרכים הנפשיים והגופניים והכלכליים שלו. נשארתי שם בגלל חרדת נטישה, לא יודעת להיות לבד. עדיין קשה לי, אני מקנאה כי הוא מיד מצא מישהי אחרת, אשה מכוערת מאוד שהכיר לפני שהכיר אותי, וזה הוציא אותי מדעתי איך כל כך מהר פנה לאיזה קופה. מצבי יותר טוב אבל לא יודעת איך להוציא אותו מהראש , כי הוא הרי כלומניק בסוף העניין. הפגיעות שלי מאוד גבוהה. מה דעתך תודה

שלום לך, מדברייך נשמע לי כי עיקר הכאב שלך כיום קשור בכך שהוא התגבר עלייך מהר, מהר מדי. את רואה בזה עדות לכך שלא היה אכפת לו ממך, וזה מייסר אותך כי את שלושה חודשים אחרי עדיין עסוקה בו. אבל האם את אכן עסוקה בו, או שכדברייך את רגישה משום שקשה לך עם פרידות. פרידות שלא משנה כיצד מסתיימות הן נוגעות בחרדת הנטישה שלך. ברגע שתוכלי לעשות את ההפרדה הזו תוכלי להתמודד טוב יותר עם הפרידה ועם העובדה שהוא הלך לדרכו, ואת לדרכך. בסופו של דבר מבחירה שלך, ולפנות לבחירה הבאה שלך, שאני מקווה שתוכלי להינות ממנה יותר. דרור

אני ובעלי נשואים מס' שנים. לא רציתי ילדים בהתחלה בגלל שרציתי ללמוד ולהיות אשת קריירה. אכן למדתי והוצאתי תעודות ועבדתי כשכירה ואף ניסיתי את מזלי גם כעצמאית. אך לצערי בשנה שהייתי בהיריון היקף העבודה כעצמאית ירד מאוד וייאש אותי והרג לי את המוטיבציה. בנוסף, בתחילת היריוני אמא של בעלי נפטרה ועכשיו לקראת סוף ההיריון אבי חולה. אני מרגישה רע מאוד זה לא מה שציפיתי שיקרה בזמן הזה. חוץ מזה אני מרגישה כל כך בודדה, למרות שיש לי בעל מקסים שנותן לי הרבה אהבה. לא אוהבת את החיים האילו יותר. אני מרגישה שהכל קורה לי בכוונה שאני בהיריון בגלל שדחיתי את זה די הרבה. די נמאס לי כברררררררררררררררררררררררררררר מהרגשות האילו עם עצמי שמחלישים אותי וגורמים לי רק למכאוב נפשי

יש לי הצעה שנשמעת ממש ממש טפשית... ניסית לעשות ספורט? התעמלות מול הטלויזיה או הליכה קלה שעה ביום יכולות מאד לעזור לך לנקות את הראש, מבחינה הורמונלית (כלומר פיסיולוגית נטו) מאד מומלץ, משתחררים הורמונים נוגדי דיכאון שלפחות יחזירו לך את האהבה לחיים למספר שעות ביום. אולי זה נשמע טיפשי אבל מה אכפת לך לנסות?- חצי שעה-שעה ביום כולל המקלחת. ועוד משהו קטן- אל תשכחי לחבק ולאהוב את הבעל גם בימים קשים משהו בסגנון "הכל בעסה אבל חשוב לי שתדע שאני אוהבת אותך כל זמן"... ואנחנו כאן שמוע אך הולך ולהציע דברים אחרים אם לא עוזר.. בהצלחה

נטע יקרה כמדומני , פנית בעבר לפורום ושיתפת בחששותייך, ואם מדובר במשיהי אחרת, זה רק מראה שאינך היחידה. בצד הציפיה לתינוק, הריון היא תקופה לא קלה של מוגבלות פיזית ונפשית, מלאה במתח וחששות, יחד עם זאת ועם העובדה כי כלל לא רצית בילדים, ושאיפתך לקרירה שלא מומשה. זוהי המציאות! אני מניחה שלמרות הכל זו גם היתה בחירתך, וחשוב שתנסי להתחבר גם לחלך בך שבחר בהריון. זיכרי שההריון הוא מצב זמני, שמסתיים בלידה שאחריך חייך ישתנו שוב, לכוון של לקיחת אחריות מלאה על חייו של התינוק! ואת תידרשי לכוחות רבים כדי למלא משימה זו, במידה ואת חשה שאינך מצליחה להתמודד בכוחות עצמך, אני ממליצה לך מאוד לפנות לטיפול, רצוי אצל מישהו שמתמחה בתחום של טיפול בנשים ובתחום הדיכאון לאחר לידה, אפשר לברר בקופות החולים או בתחנות "טיפת חלב" לגבי קורסי הכנה ללידה הכוללים גם היבטים נפשיים של הריון ולידה וכן קבוצות של אימהות לתינוק ראשון. ככל שתרחיבי את מעגל הנשים הנמצאות בשלב דומה לשלך תמצאי שלא רק את מרגישה את אותן תחושות וחווה את אותן התלבטויות וכך תרגישי פחות בודדה . בהצלחה.

אני לא בדכאון ולא חושבת שאני צריכה ללכת לטיפול. ציפיתי שתתני לי כלים איך להתמודד עם המצב שאני נמצאת בו בהיריון. בכל אופן תודה