פורום פסיכולוגיה קלינית

האם אפשר לנהל חיים נורמאליים עם בת זוג שאובחנה כבעלת הפרעת אישיות גבולית? האם הן יכולות להיות אמהות? איך מטפלים בזה? ולמה אני לא הבנתי שהיא חולה עד עכשיו? איפה היא ואיפה מתחילה ההפרעה? ואיך זה יכול להיות שיש למישהי הפרעת אישיות גבולית והיא כל כך מוצלחת ונראית בריאה? אין לי מושג מה זה אומר, קראתי חומר בנושא אבל לא כך כך ברור לי כי לכל דבר שמוסבר שם פתאום מסבירים גם ההיפך, כלומר אומרים עצובה מול שמחה, תלותית מול עצמאית, מתקרבת מול מתרחקת, בעלת הרס עצמי אבל התנהגויות נורמאליות, אז מה זה אומר על האדם שהוא שני אנשים? היא לאחר נסיון התאבדות שכמעט הצליח ולאף אחד אין מושג למה היא ניסתה להתאבד, אני והמשפחה שלה לא מבינים איך לעזור במשהו כזה. מה שמוזר שהיה נראה שהיא בתקופה הכי טובה שלה - היא נסעה לחו"ל לשבועיים, חזרה מאושרת יוצאת המון עם חברים, אנו מאוד מאושרים. אני כותב לכם בוכה ועדיין לא מאמין שהיא ממש רצתה למות איך אפשר לאכול דבר כזה נכון שלפעמים הייתה עצובה אבל למי מאיתנו אין ימים כאלה?איך אתם יכולים להסביר לנו את זה?

שלום אביתר, ראשית הפרעת אישיות גבולית אינה מחלה, חשוב לזכור זאת גם בשל אופן הטיפול, וגם בשל ההכרה כי המדובר במבנה אישיות, המלווה אותה שנים רבות ולא פרץ לפתע. בעלי הפרעת אישיות גבולית, אכן מתוארים בספרות כבעלי פערים בתוך האישיות, המובילים לתנודות חדות במצב הרוח. עם זאת ישנן רמות שונות של תפקוד, ישנם המתקשים מאוד לתפקד, להתמיד בכל מסגרת שהיא, ויש המסוגלים יותר. אחד הדברים שפחות רואים על פני השטח אך משותף לרבים מהסובלים היא תחושת הריקנות הפנימית, שביחד עם אימפולסיביות הופכת אותם פגיעים למעשים אובדניים ולפגיעה עצמית. ניתן בהחלט לנהל חיים עם הסובלים מהפרעת אישיות גבולית, אני מניח שחייתם עד כה מבלי שידעת והיא לא השתנתה רק בגלל האבחנה. עם זאת חשוב לשים לב לפגיעות ולנסות לפנות לטיפול בהקדם האפשרי. דרור

שוב חזרתי מהטיפול היום, ושוב לא אמרתי לה כמה קשה לי וכמה אני רוצה למות, אני בוכה עכשיו, והבדידות מאיימת לחנוק כל נשימה. למה הולכים לטיפול אם נשארים שוב לבד. למה היא לא רואה שיש בתוכי כאב ועצב, ורוצה לבכות שעות לידה ושרק תשב לידי ותיתן לי יד. כמה קשה לבכות לבד ולצחוק ביחד. הלוואי ויכלה להכנס לשניה לתוכי ולהבין את השחור ואת גודל הכאב. ולמה כולם מאושרים סביבי, ולמה היא חוזרת לחיים המושלמים שלה כשאני נופלת. איך היא לא רואה, למה היא כמו כולם ששומעים מה שהם רוצים ורואים מה שהם מייחלים לו. מתי כבר ארגיש טוב יותר ואפסיק לבכות.

שלום לך, אחד הדברים הקשים ביותר כשמרגישים רע, הוא התחושה שלכולם מסביב טוב, ובוודאי טוב יותר מאיתנו. ישנה הרגשה שלא מבינים עד כמה קשה, או לא רוצים להבין. בין אם זה בטיפול ובין אם לא. אחד האתגרים העומדים בטיפול בפני המטפל אבל גם בפני המטופל הוא לנסות ולחצות את הסף הזה, להצליח לתת אמון במטפל שרואה כמה קשה, גם כשמנסים להסתיר, במיוחד כשמנסים להסתיר. אם תוכלי לאפשר לעצמך לדבר איתה על התחושות האלו, אפילו להתחיל בלדבר על הקושי לדבר עליהן, על ההרגשה שלה טוב אני מניח שעם הזמן תוכלי לשתף אותה ביתר קלות גם בכאב העמוק יותר שלך. דרור

כל הזמן זה אותה תחושה אני לא יכולה לישון בלעדייך למה באת, למה הגעת היה כל כך רגוע כאן לפנייך. והדמעות שאני בוכה לא מכאב, לא משמחה, ולא עצב. רק מזכירות לי את העובדה שאני חיה בעצם.הרגשה משונה כמו לפני נפילה זה הלב שנכנע, על כל הטוב ולרע אין להיות חלשה אוהבת אותה. ואלה הסודות של חייך את לא תגלי לעולם כל עוד תכסי את פנייך איש לא יראה את השריטות המתחבאות מתחת לסודות. תקשיבי טוב פעם אחרונה אני כותבת לך ואת מתעלמת כמה רע עשיתי לך השארת אותי בשדה הקרב מדממת והדמעות שאני בוכה הן מעולם לא נשפכו כאן בעצם אז עד הפעם הבאה להתראות בגן עדן. הרגשה משונה כמו להיות אסירה בתוך הלב שנכנע אל יופייך הנורא שמתקלף כמו קליפה אוהבת אותך. ואלה הסודות של חייך ותמיד אהיה זאת שיודעת את תפילותייך בין שתיקותייך ותמיד אהיה זאת ששומעת את קול שפתייך את סודותייך.

ושוב, אנא, כשאתם מצטטים קטע, או רושמים פרפרזה קטנה עליו, אנא רישמו מי היוצר. גם בשבוע שעבר הובא לכאן קטע של סילברמן מספר פעמים ללא ציון המקור. המקור של ההודעה שלמעלה הוא http://www.mp3music.co.il/lyrics/11297.html הסודות דנה עדיני מילים: דניאל סלומון לחן: דניאל סלומון וכל הזמן זו אותה תחושה, אני לא יכולה לישון בלעדייך למה באת? למה הגעת? היה כל כך רגוע כאן לפנייך. והדמעות שאני בוכה, לא מכאב לא משמחה ולא עצב רק מזכירות לי את העובדה שאני חיה בעצם הרגשה משונה כמו לפני נפילה זה הלב שנכנע על כל הטוב ועל הרע אל להיות חלשה אוהבת אותך ואלה הסודות של חייך את לא תגלי לעולם כל עוד תכסי את פנייך איש לא יראה את השריטות המתחבאות מתחת לסודות תקשיבי טוב פעם אחרונה, אני כותבת לך ואת מתעלמת כמה רע עשיתי לך? השארת אותי בשדה הקרב מדממת, והדמעות שאני בוכה הן מעולם לא נשפכו כאן בעצם אז עד הפעם הבאה להתראות בגן עדן הרגשה משונה כמו להיות אסירה בתוך הלב שנכנע אל יופייך הנורא שמתקלף כמו קליפה אוהבת אותך.. ואלה הסודות של חייך את לא תגלי לעולם כל עוד תכסי את פנייך איש לא יראה את השריטות המתחבאות מתחת לסודות ותמיד אהיה זאת שיודעת את תפילותייך ואת שתיקותייך ותמיד אהיה זאת ששומעת את קול שפתייך את.. סודותייך אלה הסודות של חייך את לא תגלי לעולם כל עוד תכסי את פנייך איש לא יראה את השריטות המתחבאות מתחת לסודות

די כבר להגיד לנו מה לכתוב ומה לצטט. תמצא חיים. וזה מקורי שלי

נעמה שלום, הכאב בדברייך עולה באופן ברור מאוד, את מרגישה שאת צריכה לבכות לדבר לבטא את התחושה שיש בך ילדה שלא נשמעת, שמסתירה, ילדה שנמצאת בך לצידך. את מוזמנת להמשיך ולכתוב כאן ולתת ביטוי לתחושות אלו בכל דרך שתרצי. במקביל אני מקווה גם שתוכלי להיעזר בטיפול אם טרם נעזרת. דרור

מותר לכתוב לך למייל ?

שלום מיה, את מוזמנת לכתוב למייל האישי אם את חשה צורך בכך, דרור

החבר שלי מנהל בלוג באינטרנט. עד עכשיו כיבדתי את הפרטיות שלו ולא קראתי. לאחרונה יצא לי לקרוא כמה דברים שכתב שם. מסתבר שהוא כותב שם קצת על היחסים בינינו ומדי פעם גם תיאורי סקס שלנו. כמובן שהכל שם בעילום שם, אבל זה בכל זאת מפריע לי (עוד לא דיברתי איתו על זה). זה נראה לי כמו פריצת הבועה האינטימית שלנו למרחב קוראי האינטרנט. האם זה נורמלי שזה מפריע לי? האם עלי לכבד את המרחב שלו? איפה עובר הגבול בין הקשר שלנו למרחב הפרטי שלו?

שלום לך, החבר שלך כותב על היחסים שלכם באינטרנט ואת אומרת שזה מפריע לך. בעיני זו הבדיקה היחידה. אין כאן משהו אוביקטיבי, בהחלט ניתן להבין את המקום שלך, כמו שניתן להבין אנשים שזה לא יפריע להם. אבל אם זה מפריע לך נסי לדבר איתו, זה שאחרים לא יודעים מי כותב שם לא משנה לך, את יודעת והיית רוצה שזה ישתנה. הדרך היחידה שזה יקרה היא אם תדברי איתו. ושוב, אל תנסי להשוות את עצמך לאחרים. דרור

תודה על התשובה. אשמח אם תוכל למחוק בבקשה את העץ הזה.

כיצד משתחררים מקשר המשיכה למטפלת. המחשבות לא מרפות, עוצמתן משתנה חליפות. יש תחושה של הדדיות .

שלום לך, ראה את התשובה למטה, ובנוגע להדדיות, ייתכן והתחושה הזו מעצימה את המחשבות. אני מחזק את המלצתי לפתוח את הנושא בטיפול, לא בכדי שיהיה מימוש של המשיכה אלא כדי שניתן יהיה להבין מה קורה לך שם מולה. דרור.

לא בכדי זה לא לחינם

כיצד משתחררים מקשר המשיכה למטפלת. המחשבות עליה לא מרפות, עוצמתן משתנה חליפות.

אנונימוס שלום, האם אתה עדיין בטיפול? אם כן, הרי שלמחשבות על המטפלת יש חשיבות טיפולית. הן מתערבות בקשר שלכם וצובעות את הפגישות באור מסויים. לא ברור האם היא יודעת על מחשבות אלו או לא. אבל נראה לי שאתה יכול, למרות המבוכה לנסות ולהביא את המחשבות הללו אל הטיפול. שם בעזרת עיבודן והבנה מהיכן הן מגיעות, מהיכן העוצמה שיש להן, תוכל להרגיש שהן תופשות פחות ופחות מקום בטיפול, ומאפשרות לך להתמקד בטיפול ובסיבה שבגללה הגעת לטיפול מלכתחילה. דרור

אני בטיפול 11 חודש ועדיין לא מרגישה נוח מול המטפלת שלי, חברים שהיו בטיפול אומרים שתחושה של נוחות ואמון מתבססות יחסית די מהיר אפילו בפגישות הראשונות. אבל אצלי עדיין משהו תקוע מסרב להשתחרר. דיברתי איתה על זה אלף פעם, היא מאוד מקשיבה ונחמדה, אבל משהו בה אולי גורם לי להסגר, מה שעוד יותר מפריעה לי היא העובדה שהיא לא מרגישה אותי אם אני עצובה או שמחה אם אני אמיתית או פשוט לא משתחררת. ואני עדיין נשארת עם אותם בלמים שהיו בי תמיד אני לפעמים אפילו מרגישה בחדר שהיא לא מתייחסת לנושאים חשובים או לדברים שקשים לי, כאילו פוסחת מעליהם, במקום שהיא תביא אותי למקום הבטוח היא נשאבת איתי למקום הסגור והקשה שלי, היא לא מעזה לגעת במקומות כואבים ואני כל הזמן מרגישה שאם היא לא תיגע ואני לא אגע אז אני אשאר בזכוכית הזו לנצח. שקלתי ללכת לבדוק פגישה או שתיים אצל מטפל אחר לראות אם הוא מרגיש אותי או שאולי יצליח לגרום לי להרגיש שאני במקום בטוח ומחזיק ואולי בכלל לחפש מטפל ממין זכר ואולי היא פשוט רגישה אבל חסרה את הכלים להגיע אל המעבר לעצמי. מה לעשות? באמת שבדקתי עם עצמי איך אני יכולה לעזור לה כדי שיעזרו לי אבל זה לא עובד היא פשוט לא קולטת אותי, את הכאב שלי, את הפחדים שלי, את הגרסא המבויימת של עצמי. יכול להיות שבאמת יש מטפלים שלא יכולים לעזור?

רציתי להרגיע אותך - אנחנו לא צריכים להאכיל את המטפלים בכפית. אם את מרגישה שאת צריכה כל הזמן להסביר לה ולעזור לה כדי שיהיה לה האומץ לגעת במקומות כואבים, כנראה שהיא לא מספקת את הסחורה. זה שהיא נחמדה ורגישה זה מעניין את הסבתא גם חברות שלי רגישות ונחמדות ועדיין את הכאב, הבכי, והדברים הלא גלויים אני חווה בחדר הטיפולי. לכי תנסי מטפל אחר מנסיון אני אומרת לך שכבר בפגישות הראשונות את כבר יכולה לדעת אם זה הולך להיות מסע משותף או עבודה שחורה חד צדדית. בהצלחה ובמקום "לא לפגוע באף אחד" אל תפגעי בעצמך

רעות שלום, ראשית ייתכן בהחלט שמשהו שקורה ביניכן לא מאפשר לך לבטא את הקשיים שלך. ניתן לדבר על מה שקורה ולנסות לפתור זאת, וניתן לנסות להחליף מטפל. לעיתים ניתן להרגיש בתחילת טיפול שזה המטפל הנכון. אבל הדבר משתנה לא רק ממטפל למטפל אלא גם ממטופל למטופל. עבור חלק מהאנשים כניסה לטיפול ומתן אמון היא סוגייה רגישה וקשה ביותר הלוקחת זמן רב. ישנם מטפלים הבוחרים "לתקוף" ישירות את הקושי לתת אמון. ויש הבוחרים לתת את הזמן, לכבד את החששות של המטופל. לעיתים קרובות ישנו פירוש, שגוי לדעתי, שהמטפל לא שם לב שהמטופל "מציג" חזות שמחה או חזקה. אני חושב שייתכן והמטפלת שלך שמה לב אבל בוחרת ללכת בקצב שלך. אם את מרגישה שזה לא מתאים לך ולאחר שדיברת איתה לא נעשה שינוי, את יכולה לבדוק אצל מטפל עם סגנון טיפול אחר. דרור

"גברים המשתמשים באלימות כנגד בנות זוגם: תיאוריות, סיווג וטיפול" http://www.zivsoffer.co.il/images/stories/ziv_images/Violent_men.htm אשמח לתגובותיכם/ן תודה, זיו

מצאתי משהו אחד שמתאים לבעלי כשהוא מרגיש מבוייש או מושפל אז הוא ישפיל אותי יתקיף אותי

לא בטיפול אבל עם המטפל - יצאתי עם חברים בשישי ובמקום להתקשר לחברה לחצתי send בטעות לנייד של המטפל (זה היה שתיים לפנות בוקר) הוא ענה לי מבוהל ואמרתי לו סליחה בטעות. הוא התעקש לשאול מה קרה, לקח לי 10 דקות להסביר שהכל בסדר פשוט בטעות הגעתי אליו. בפגישה שלאחר מכן הוא עסק בפרשנות מטורפת על הצורך הלא מודע שלי לעזרה ושאל שוב ושוב אם יש משהו שאני רוצה לשתף. בקיצור תזהרו לא להתקשר למטפל שלכם בטעות כי זה עולה בפגישה טיפולית שלמה.....

לא ממש מביך,או מוזר אבל בהחלט היה עוצמתי. פעם לפני הרבה שנים הייתי בטיפול וכל השיחות היו דום שתיקה,שלום בכניסה ושלום ביציאה. בשיחה אחת אחרי אולי רבע שעה השקט היה מעיק כל כך,כל הזמן חיפשתי על מה להביט העיקר לא בעיניו,ופתאום ברקע בתוך כל השקט המפחיד הזה התנגן שיר ברקע,לתת-של בועז שרעבי,שכל מילה בו הייתה כל כך חזקה באותם רגעים.ואיך לא התפרצתי בבכי מה ששיחה קשה לא הייתה מוציאה ממני,ואז ברחתי מהחדר כי לא הייתי מסוגלת להיות שם יותר.

יש לי הרבה סיפורים. נתחיל עם סיפור אחד ברוח קלה. אנחנו מדברים על זה שחוש הריח שלי מאד רגיש. תוך כדי זה מתפשט בחדר ריח של נפיחה שגם תתרן יריח. זה לא הייתי אני. לא דיברנו על זה מאז.

מגעיל......אבל חמוד

כל פעם שאני אצל המטפלת ואני הולכת עם המון כאב, אני יושבת ובוכה וממש קשה לי. הלכתי לטיפול בעקבות פרידה מחבר שלי אני בת 33 והיינו שנתיים ביחד. אני בטיפול כבר חצי שנה ועדיין לא מרגישה שמשהו זז אצלי. אין לי חבר חדש , המטפלת מדהימה, נותנת לי יד כשאני בוכה, תמיד בשבילי ואפילו התחלנו לפני חודש פגישות בתדירות של פעמיים בשבוע. ועדיין אני נורא חושבת על הבחור ההוא. אני כותבת ובוכה עכשיו, מה עוד אני יכולה לעשות, אפלו חשבתי על התאבדות אבל אני פחדנית מדי.הייתה לי ילדות מדהימה ויש לי הורים מאוד תומכים אבל אני תקועה. בעצם לא יודעת מה לשאול. הצילו.....

סימה שלום, קצת קשה מכאן לדעת מה קורה בטיפול. נשמע לי שטוב לך שם, שאת מרגישה מוכלת, והמטפלת מבינה את הקשיים שלך ואף מגיבה בהתאם. אני משער שהפרידה כואבת במיוחד עבורך. ייתכן והסיבה היא שהפרידה נגעה במשהו קשה מעברך, חווית נטישה שלא עובדה עדיין. משום כך היא מקבלת עוצמה גבוהה יותר. נראה לי שהדבר הטוב ביותר שאת יכולה לעשות כרגע הוא תיאום ציפיות, לתת לעצמך זמן להתגבר על הפרידה ולעבד את העוצמות הקשורות בה. מבלי לחשוב מתי יהיה לך חבר. ומתי לא תחשבי עליו. אני מניח שברגע שתרשי לעצמך להירגע בטיפול מבלי להסתכל האם ישנה התקדמות, תוכלי לשים לב לפתע שישנה התקדמות. דרור

מה אתם עושים כשאתם בוכים בטיפול ונגמרת השעה? יותר נכון מה עושה המטפל?

לוקח כסף אולי?

האם זה נכון שלדבר עם המטפלת שלי זה נקרא שהיא מעודד את זה

לא ברורה השאלה שלך

שלום לך, אני לא בטוח שהבנתי את השאלה לגמרי, את מה הוא מעודד? אם תרחיבי את השאלה אשמח לענות, דרור

שלום אפשר לשלוח לך מייל אישי ו

שלום לך אהובית, את מוזמנת לכתוב גם בפורום וגם לשלוח למייל האישי, דרור

איחולים לכל המטופלים שמתרגשים לחזרה שאחרי החופש, ומכינים עצמם ליפול ולהתרסק היישר לתוך הידיים ההן... עכשיו אפשר להרגיש לבד ביחד... 10, 9, 8, 7, 6, 5, 4, 3, 2, 1 Lift off

שלום לך, שבוע טוב גם לך, בתקווה שהטיפול יהיה יותר ממקום להתרסקות בתוכו. דרור

אל הלילה/משאלת שבת: אלוהיי, חיי הם בידיך קח אותם. מן הלילה באתי בשעריך-ילד מיותם. לא אבכה לא אדבר הצער לא ייתם. פתח את הדלת, תן לי לשכב דומם. דרך בזוי'ה חיי תלאות באתי מנחל הדמעות רב המשא-כבד מנשוא האומנם רחוק הסוף מפה?! אלוהיי ארור מכל בניך בן אומלל. קח אותי אליך ילד מקולל. לא אוסיף לא אשא הרוע לא יחדל. באתי אליך תן לי לפול חלל(בבקשה!!!) דרך בזוי'ה חיי תלעות... משאלה? תקווה? חלום?... העיקר שתתגשם ועוד היום! .

כשהלב בוכה-רק אלוהים שומע הכאב עולה מתוך הנשמה. אדם נופל-לפני שהוא שוקע בתפילה קטנה-חותך את הדממה. שמע ישראל אלוהי-אתה הכל יכול נתת לי את חיי-נתת לי הכל בעיני דמעה הלב בוכה בשקט וכשהלב שותק-הנשמה זועקת! שמע ישראל אלוהי- עכשיו אני לבד חזק אותי אלוהי- עשה שלא אפחד. הכאב גדול ואין לאן לברוח עשה שיגמר-כי לא נותר בי כח! כשהלב בוכה-הזמן עומד מלכת האדם רואה את כל חייו פתאום אל הלא נודע-הוא כן רוצה ללכת לאלוהיו קורא על סף תהום. שמע ישראל אלוהי-אתה הכל יכול נתת לי את חיי- נתת לי הכל בעיני דמעה הלב בוכה בשקט, וכשהלב שותק- הנשמה זועקת. שמע ישראל אלוהי- עכשיו אני לבד חזק אותי אלוהי- עשה שלא אפחד. הכאב גדול ואין לאן לברוח עשה שיגמר כי לא נותר בי כח!!!

כשאתם מצטטים שירים, בבקשה רשמו של מי הם לכבוד יוצריהם שבזכותם ובאדיבותם הראויה והמכובדת יש לנו את הזכות להזדהות אל הלילה יהודה פוליקר מילים: עמנואל לואזו לחן: אלפטריוס פאפאדופולוס גרסה עברית: יעקב גלעד

כתבתי לך לפני כמה זמן שאלתי אם כל עניין ה"חיים שלי" וכו' מעיד על אובר וענית לי שיש נורות "צהובות". החלטתי שלא להתמודד עם זה ונפרדנו. ועכשיו אני כל כך מתגעגעת. אני מרגישה ויודעת שאף פעם לפניו לא התייחסו אליי כל כך טוב ואני שואלת את עצמי האם זה חייב לבוא עם ההתייחסות הרעה, ההתפרצויות בזמן כעס, הקנאה כל הזמן. חשוב לציין שההתנהגות הטובה לא היתה רק כשהוא התנצל או משהו אלא רב הזמן ואני לא חושבת שלמישהו אחר תהיה כל כך הרבה סבלנות אליי ולסיפורים שלי ויזכור כל פרט מהלימודים ויעזור לי ותמיד יהיה שם בשבילי. את חושבת שאצל מישהו שאין לו קיצוניות לרע יכולה כן להיות קיצוניות לטוב? תודה ושבת שלום

ההודעה הקודמת בעמוד הזה "מניעה ולא תרופה" שוב תודה רבה

את כרגע עוברת תהליך של פרידה. בכל פרידה יש אבדנים ותהליך אבל שצריך לעבור כדי לעבד את האבדנים ולארגן את החיים מחדש בלעדי אותו אדם שממנו נפרדים. חלק מהתהליך כולל אידאליזציה- הווה אומר , הפחתה או ביטול של השלילי והעצמה של מה שהיה חיובי, מתוך המשקפיים האידאליות הללו קל לשכוח את הסיבה בגללה החלטת להיפרד וקשה להאמין שתמצאי מישהו כה טוב ומעניק.. את מתגעגעת, כיוון שהקשר היה משמעותי, וזה קשה. אבל ככל הנראה שבתוך תוכך ידעת כי מסוכן לך להישאר שם. אני מאמינה שעוד תחווי קשר טוב, אולי לא אידאלי ומושלם, אבל מגיע לך להנות מזוגיות בטוחה וטובה מבלי לשלם את מחיר האלימות.

נכון מאד, זה בדיוק מה שקורה תודה רבה :)

כמעט חודשיים אחרי, הכאב כל כך גדול. הייתי כל כך קרובה לבית, למשפחה, לזוגיות שכביכול רציתי, לאהבה שהיתה שם אבל היה לה צד כל כך קשה. חתכתי באופן אכזרי, פתאומי ואני בלי כל זה עכשיו. חופשיה מתחושת הסכנה והפחד, אבל לבד כל כך. אני חיה את כל הדברים שהוא אמר עלי - גם הטובים וגם הרעים. אבל הספק, אם פעלתי נכון, אם ראיתי נכון, אם היה מגיע לו שאברח ממנו- זה אוכל אותי. אני בוכה הרבה והאומץ עוזב אותי הרבה, ואני לא בטוחה בעצמי. זוכרת את הצד המעניק שלו, את רגעי החום. ורק אח"כ מזכירה לעצמי שהיה לו גם צד נורא, משפיל, מקנא, מתפרץ. מזכירה לעצמי שהרגשתי בכלוב איתו, מצוקה של דרך ללא מוצא, חוסר אמון בו שלא ידעתי לתת לו שם עד שהוא התפרץ כנגד התינוק שברחם ואמר דברים איומים שאין מהם חזרה. רק אז הבנתי שנחצה קו אדום. את ההשפלות עלי ספגתי בלי לחשוב ללכת משם בכלל. אבל זה כל כך קשה , הגעגועים קשים. געגועים כביכול אליו אבל אולי בעצם לבית שכמעט ונבנה, לזוגיות, למשהו שכמעט ניתן היה לחוש אותו. קיים בי ספק איום אם פעלתי נכון והאשמה כלפי זה שלא נולד, כי רציתי שייחסך ממנו הסבל, כאילו ידעתי באיזשהו מקום שיהיה רע, שהוא לא יניח לי אם יוולד הילד, שהוא ינסה לקחת אותו ממני ולהוכיח שאני לא שפויה כפי שאיים, שילחם בי בבתי משפט כפי שכבר אמר. יש בי צד שלא נתן לי להיות שם, אולי זה הצד הבריא, ויש בי צד שגורר אותי חזרה אליו, לפחות במחשבה, ואולי זה הצד החולה. מקווה שפני לאור, בינתיים קשה

אני בטח לא שמחה לשמוע, והאמת היא שאני עוקבת אחרי הסיפור הכואב שלך והכל כך אמיץ מההתחלה (שאני יודעת לפחות) ומההתחלה הערצתי את החוסן הנפשי ואת הרציונאל ששלט אצלך. עשית מעשה כל כך גדול שאני לא יודעת אם יש בכלל עוד נשים כמוך שחותכות קשר וחוות את הטראומה הזאת מתוך ידיעה של מה הן עומדות לעבור. גם אני מזכירה לעצמי כל הזמן את תחושת הבדידות שב"ביחד" איתו, את הלבד כי לא רוצים שהמשפחה והחברים יכירו אותו כאדם "רע", את הקללות הכל כך מכאיבות בשעת ריב... את צודקת שזה לא מגיע לילד שלך אבל אנחנו גם ילדות של מישהו וגם ההורים שלנו לא היו רוצים לחשוב שזה מה שאנחנו עוברות. את יודעת, לפעמים כשהייתי איתו ולא היתה לי בעיה עם איך שהוא דיבר ליי יותר כאב לי בשביל ההורים שלי (שכמובן עד היום לא יודעים דבר) שמישהו מתייחס כך אל ביתם, אחרי כל מה שהם עשו כדי שאני אהיה מאושרת ואמצה את החיים עד תום. אני רוצה שתדעי שבטוח יש כמוני עוד רבות, שלא מגיבות אבל כן עוקבות אחרי מה שקורה איתך, ודואגות ומקוות וחושבות עלייך אפילו ביום יום... אני מקווה שקראתי את מה שכתבת באיחור עד כדי כך שזה כבר לא רלוונטי... כבר עבר שבוע וחצי מאז שכתבת את זה (ומי כמוני יודע עד כמה שזה נצח לפעמים...) אני גם רוצה לשאול אותך משהו- היום מישהו התחיל איתי (מוכר בחנות ככה שלא נתתי לו את הטלפון אלא היה לו מהקבלה של הויזה) וזה היה לי כל כך מוזר להגיד לו שאין לי חבר - האם גם את מרגישה בוגדנית למרות כל מה שקרה, אולי בגלל הצד הכל כך קנאי שלו או שפשוט עד כדי כך האמנתי שאסיים איתו את חיי שלא חשבתי בכלל על שאצא יום אחד עם מישהו אחר, בקיצור אני מרגישה כל כך בוגדנית!!! (לא כאילו מה שהוא אמר עליי נכון, אלא יותר פשוט שאני לא הייתי אמורה לקבוע עם הבחור החדש לקפה..), מה את מרגישה בעניין? מחכה לתשובתך, אני

שלום לכם, שמתי לב שעצם כתיבת שאלות כאן יש בהן משהו מהפחתת הלחץ. וברצוני לציין גם שבאתר זה יש יחס ממש חם, אוהד וכל כל לבבי מצד הרופאים. מהשוה בלתי רגיל. לו הרופאים שלנו היו כמוכם היינו מזמן מרגישים טוב יותר. תודה רבה!! אשרינו !!!

הפחתת הלחץ מעצם כתיבת השאלות? בספק! אבל אכן כן הפסיכולוגים כאן שלושתם עונים בצורה חמה אוהדת ולבבית מאוד(אה שכחתי מקצועית).ו...כנראה שדווקא הטובים נשארים רק וירטואלים! מצתרפת לתודה רבה.

ו?ד?ו?י אלכסנדר פן מ?ע?יל?י ה?פ??ש?ו?ט ו?פ?נ?ס ע?ל ה?ג??ש??ר, ל?יל ה?ס??ת?ו ו?ש??פ?ת?י ה?ל??חו?ת מ?נ??י ג??ש??ם - כ??ך? ר?א?ית? או?ת?י ר?אש?ו?נ?ה, ה?ת?ז?כ??ר? ו?ה?י?ה ל?י ב??רו?ר כ??מו? ש??ת??י?ם ו?ש??ת??י?ם, כ??י א?ה?י?ה ב??ש??ב?יל?ך? כ??מו? ל?ח?ם ו?מ?י?ם ו?כ?א?ל ל?ח?ם ו?מ?י?ם א?ל?י ת??ח?ז?ר. ב??ע?נ?י?נו? ה?מ??ר, ב??ע?ב?ר או?ת?ך? ז?ע?ם, ג??ם ל?מ??ו?ת א?ת??ה ק?ל??ל?ת??נ?י ל?א פ??ע?ם, ו?כ?ת?פ?י ה?ק??רו?ת ר?ע?דו? מ?ש???מ?ח?ה; כ??י ה?י?ה ל?י ב??רו?ר כ??מו? ש??ת??י?ם ו?ש??ת??י?ם ש??י?ו?ב?ילו? או?ת?ך? ב??ג?ל?ל?י ב??נ?ח?ש??ת??י?ם ו?ג?ם א?ז ל?ב?ב?י ל?א י?סו?ר מ?ע?מ??ך?. כ??ן, ה?י?ה ז?ה ל?א טו?ב, ה?י?ה ר?ע ל?ת?פ?א?ר?ת, א?ב?ל ז?כ?ר א?יך? נ?פ?ג??ש??נו? ב??ל?יל מ?ל??ילו?ת; א?ם י?ה?י?ה ז?ה ש??נ?ית - א?ל י?ה?י?ה ז?ה א?ח?ר?ת, ר?ק או?ת?ה? א?ה?ב?ה ע?נ?י??ה ו?סו?ר?ר?ת, ב??או?תו? מ?ע?ילו?ן ע?ם או?תו? צ?יץ ה?ו??ר?ד, ב??או?ת?ה? ה?ש???מ?ל?ה ה?פ??ש?ו?ט?ה מ?ש???מ?לו?ת. א?ם י?ה?י?ה ז?ה ש??נ?ית א?ל י?ה?י?ה ז?ה א?ח?ר?ת, י?ה?י?ה כ??ך?, כ??ך? י?ה?י?ה או?ת ב??או?ת. ו?ק?נ??את?י ל?ך? ו?ב?ח?ש?ך? א?ר?ב?ת??י ו?ש??נ?את?י ל?ך? ו?ע?ד ד??מ?ע א?ה?ב?ת??י ו?ב?ית?נו? ש??מ?ם מ?ח?י?ו?ך? ו?מ?צ??חו?ק. ו?ב?ש?ו?ב?ך? א?ל ה?ב??י?ת, מ?רו?ד כ??מו? כ??ל?ב, ע?ל?ב?ו?נו?ת ש??ל ז?ר?ים ב??י נ?ק?מ?ת?? פ??י א?ל?ף ו?א?ד?ע כ??י ח?ש??ב?ת?? ע?ל?י מ?ר?חו?ק. ו?ב?ל??י?ל?ה ה?הו?א, ע?ת ה?ט??ח?ת?? ב??ד??ל?ת ו?ה?ל?כ?ת?? ל?ע?ד ו?א?נ?י נו?ש??את י?ל?ד, ר?ק ח?ש??ך? או?ר ע?ינ?י א?ך? ל?ב??י ל?א נ?ש??ב??ר; כ??י ה?י?ה ל?י ב??רו?ר כ??מו? ש??ת??י?ם ו?ש??ת??י?ם ש??ת??ש?ו?ב עו?ד א?ל?י ו?ת?פ??ל ע?ל ב??ר?כ??י?ם ו?א?נ?י ב??פ?נ?יך? א?ב??יט ו?א?מ?ר: כ??ן, ה?י?ה ז?ה ל?א טו?ב, ה?י?ה ר?ע ל?ת?פ?א?ר?ת א?ב?ל טו?ב ש??נ??פ?ג??ש??נו? ב??ל?יל מ?ל??ילו?ת; א?ם י?ה?י?ה ז?ה ש??נ?ית - א?ל י?ה?י?ה ז?ה א?ח?ר?ת, ר?ק או?ת?ה? א?ה?ב?ה ע?נ?י??ה ו?סו?ר?ר?ת, ב??או?תו? מ?ע?ילו?ן ע?ם או?תו? צ?יץ ה?ו??ר?ד, ב??או?ת?ה? ה?ש???מ?ל?ה ה?פ??ש?ו?ט?ה מ?ש???מ?לו?ת. א?ם י?ה?י?ה ז?ה ש??נ?ית א?ל י?ה?י?ה ז?ה א?ח?ר?ת, י?ה?י?ה כ??ך?, כ??ך? י?ה?י?ה או?ת ב??או?ת. ה?ן י?ד?ע?ת??י ש??א?ין ל?י או?ה?ב מ?ל??ב?ד??ך? ו?י?ד?ע?ת??י: ה?מ??ו?ת י?בו?א מ?י??ד?יך? ו?א?נ?י מ?ח?כ??ה ו?מ?צ?פ??ה ל?ז?יוו?; הו?א י?בו?א פ??ת?או?מ?י כ??ג?ר?ז?ן ע?ל ע?ץ י?ע?ר, או? י?ק?ר?ב ל?א?ט?ו?, ב??ע?נ?ו?י ו?ב?צ?ע?ר, א?ב?ל ל?א מ?יד?י ז?ר - מ?י??ד?יך? י?בו?א. ו?ג?ם א?ז ל?ב?ית?ך?, ב??ל?יל ש??כו?ל ו?ל?יל ע?נ?י, ב??ח?לו?ם עו?ד א?ש?ו?ב?ה, כ??ס?יל?ה ש??כ??מו?נ?י, ו?א?מ?ר: ה?נ??ה ב??את?י מ?נ??דו?ד ב??ש??ב?יל?י; כ??י ה?י?ה ל?י ב??רו?ר כ??מו? ש??ת??י?ם ו?ש??ת??י?ם ש??א?בו?א ל?ב?ית?ך? ב??ע?צ?מ?ך? ע?ינ?י?ם ע?ד א?ש??ר י?ש???או?ך? ב??ד??ר?ך? א?ל?י. כ??ן, ה?י?ה ז?ה ל?א טו?ב, ה?י?ה ר?ע ל?ת?פ?א?ר?ת, א?ב?ל ע?ד ל?י ה?א?ל ה?חו?ר?ץ ג?ו?ר?לו?ת: א?ם י?ה?י?ה ז?ה ש??נ?ית - א?ל י?ה?י?ה ז?ה א?ח?ר?ת, ר?ק או?ת?ה? א?ה?ב?ה ע?נ?י??ה ו?סו?ר?ר?ת, ב??או?תו? מ?ע?ילו?ן ע?ם או?תו? צ?יץ ה?ו??ר?ד, ב??או?ת?ה? ה?ש???מ?ל?ה ה?פ??ש?ו?ט?ה מ?ש???מ?לו?ת. א?ם י?ה?י?ה ז?ה ש??נ?ית - א?ל י?ה?י?ה ז?ה א?ח?ר?ת, י?ה?י?ה כ??ך?, כ??ך? י?ה?י?ה או?ת ב??או?ת. 1941

תודה על ה-ים סבלנות שיש לך,ושתיהיה לך אחלה שבת.

יש לי חברים משפחה עבודה .. ולכאורה הכול טוב .. אבל רע לי .. אני כבר שנה בטיפול .. ואני רק נהיית עצובה יותר , ופחות רוצה להיות בעולם .. אני לכאורה מתפקדת באופן תקין לחלוטין .. אבל רק משהו תקוע .. ואני כבר מאוד פסימית לגבי שינוי .. אני חושבת שהטיפול רק גורם לי להרגיש שמשהו "דפוק" אצלי .. וכנראה יש דברים שלא יכולים להשתנות.. מה עוד אפשר לעשות ?

שלום מישהי, כאב יכול להיות צורב במיוחד, כשהוא מופיע בהיעדר סיבה נראית לעין. הכל נראה מבחוץ טוב ונכון, אך החוויה הפנימית היא של חסר, של תסכול, של ייאוש. טיפול אכן יכול להציף בתחושת אי נחת, בעיקר כי בטיפול - בניגוד לחיים - אי אפשר להציג. שם מתעוררות התחושות האמיתיות, חפות משיקולים של ניראו?ת, מזכירות לנו את אי-ההלימה שבין החוץ לפנים. אני מעודדת אותך להמשיך ולהתעקש על החיפוש, ומאמינה שיימצא גם האומץ לשינוי. אל תוותרי. ליאת

אחרי חיפוס דומה,ארוך וקשה,מצאתי את עצמי לפני דילמה:מה עלי לשנות את ה"חוץ" או את ה"פנים".לא הכל ניתן לשנות בשני המישורים,בישביל זה היה צריך לדעת איך נולדים מחדש.פעם חשבתי שזה כן אפשרי עד שאשליה התנפצה כמו בועת סבון,הרבה מיים היה מסביב,הרבה סבון צורב...יש דברים שאיתם צריך להשלים ולהמשיך הלאה.וזה גם סוג של שינוי...ושאילה של אומץ היא זות שבמירכז...שלום,ליאת,את כמו תמיד מקסימה.

ליאת יקרה, הייתה לי פגישה טובה. אני מרגישה מוחזקת ומתודלקת. היא משהו הפסיכולוגית הזאת שלי... :-) אז אני רוצה לכתוב לך רק ד"ש ונשיקות. נורית

נוריתי, כייף לשמוע אותך ככה. מקווה שהכרת התודה מקבלת ביטוי כלשהו גם שם, אצלה. חיבוק חזק בחזרה :-) ליאת

ליאת, אמרתי לה שאני אוהבת אותה, זה נחשב? :-) האמת, עכשיו כשאני חושבת על זה, שבוע שעבר את הוספת "לאהוב", זוכרת? http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-758,xFT-666265,xFP-666385,m-Doctors,a-Forums.html שתהיי לך שבת שלווה עם מנוחה נכונה. מקווה ששלומך טוב. נורית

ליאת,הגיע לך מה ששלחתי? שבת שלום ותודה!

קיבלתי תודה! לא ענית לגבי ההזדהות, אבל אני מניחה שזה נתון לבחירה.מקווה שזה באמת יעבוד. כי אני מחכה לסוף נובמבר

שוב שלום ד' זה אכן עניין של בחירה, אם כי לדעתי הדרך בה את בוחרת עלולה להעמיס עליך קושי מיותר. בהצלחה ליאת

ליאת למה לא השבת לי? זה באמת חשוב לי. אני יודעת שאני כל פעם מביאה את עצמי לנק' קצה...ואותך אני איכשהו דוחקת לפינה.....ופורום זה לא טיפול וכו'...אבל בכל זאת...התסכימי? הפסיכולוגית שלי אגב יצאה לחופש.נדמה לי שזאת פעם ראשונה שזה מזיז לי...גם העיתוי קריטי... זהו. למרות שיש כמה דברים שהתרחשו...

השבתי לך למטה.

שלום, נניח כי הפסיכולוג מגלה ומבהיר למטופל כי הקשיים הנפשיים שלו בהווה מקורם באיזושהי חוויית ילדות.מה זה עוזר בדיוק למטופל להרגיש יותר טוב?

שלום שאול, התגלית לפיה קשיים נפשיים מקורם בחוויית ילדות - אין בה די. בדר"כ העבודה תתמקד בניסיון להבין כיצד התנהגויות או תפיסות בעייתיות בהווה משחזרות משהו מאותן חוויות עבר או מנציחות דפוס התנהגות ישן שהתאים בנסיבות ההן ואינו הולם כלל את נסיבות ההווה. זהו, כמובן, הסבר פשטני וכללי מאד, אך מעביר את רוח הדברים. שבת שלום ליאת

מותר לשלוח מייל?

ליאת שלום, אני יודעת שדיברנו על כך כבר בעבר,אך היום הנושא שוב מציק לי -והפעם מאוד,מדובר על שטות שעשיתי - ששיתפתי את אחי ב'תוכנית' שלי - ב'דבר הגדול' שאמרתי לך שישנה את חיי לטובה ושאני עומדת לעשות,וכעת נוכחתי שוב(בפעם המי יודע כמה...) שזו היתה טעות גדולה לעשות זאת,כיוון שלא רק שהוא לא תומך בי ולא שמח בשבילי,אלא לעיתים אף ממש יוצא נגדי ומנסה לעשות הכל(בניסיונות שיכנוע שלי ושל הוריי וברצון לעשות דברים שידוע לו בפירוש שיכולים לפגוע ו'לשבש-להרוס' את תוכניתי),כדי לא להתחשב בי {הדברים שהוא רוצה לעשות יעזרו אומנם לבית,אך יפגעו בי ישירות אם יעשו בתקופה זו}. למה תמיד אני לבסוף עושה שטות ומשתפת אותו בעיניינים אישיים,יש לי תחושה שהוא לא ראוי לכך שאשתף אותו?! במיוחד לאור העובדה שיש לו 'חיים מסתוריים' משלו שאיננו יודעים עליהם דבר.למה תמיד אני חוזרת ובוטחת בו ואז 'נכווית'!? כנראה שאני מזוכיסטית - אם אני בכל-זאת משתפת אותו וחושבת שיכול להיות קשר כלשבוא בינינו,כי הוא רואה אותי כ'אפס' והוא הבהיר לי זאת כבר מספר פעמים. איני יודעת למה אני כותבת לך זאת,אולי כדי 'לפרוק תסכולים' ממה שעברתי איתו.

ערב טוב משתנה, שניכם כל כך מסתוריים, עד כי קשה להתייחס עניינית לסוגיה שאת מעלה :-) אני שמחה לשמוע שאת עדיין נאבקת על התכנית הסודית שלך, שאמורה להביא לשינוי גדול בחייך. יכול להיות שהשינוי, אף כי מבורך, מעורר בשניכם (בך ובאחיך) גם סוג של חרדה מפני העתיד לבוא. שינויים, בייחוד אצל אנשים חרדתיים, נושאים פוטנציאל להפתעות ותרחישים לא צפויים, ומסיבה זו פעמים רבות אנשים מסכלים ביודעין או שלא ביודעין את המהפך. אם את עדיין בתהליך ורוצה בו, המשיכי בדבקות, מבלי לתת למשהו או מישהו לעצור אותך. ונא לא לשכוח לעדכן אותנו בהגיעך לקו הגמר! שבת שלום ליאת

תודה ליאת, אני עדיין בתהליך- או יותר נכון לפניו -ונכון שזה מרגש ומלחיץ אותי מאוד,אך אני בטוחה ב100% ברצוני לעבור שינוי זה,ולא אתן לאף-אחד ובמיוחד לא לאחי לנסות 'להרוס' אותו או אפילו 'לרדת עליי' על כך,והיום הבהרתי לו זאת,ואמרתי לו שאיני מעוניינת לשמוע את ה'קיטורים' שלו על הרעיון ואת 'קטילתו' את הרעיון,זו החלטתי הבלעדית ואין לו זכות 'לקטול אותה,אפילו אם אינו מסכים איתה,וגם אמרתי לו ששוב טעיתי כששיתפתי אותו בנושא אישי,ושלא אעשה יותר את הטעות הזאת. המיסתוריות היא בעיקר כי אם אכתוב זאת מיד יזהו אותי ואיני רוצה זאת,וגם עד שמשהו לא ודאי עדיף לא לדבר עליו,ובטח שלא בפורום.כשאוכל לכתוב משהו,אני מבטיחה שאעדכן אותך במייל שלך ובהמשך -כשאהיה ממש בטוחה אעדכן את כולם כאן,אך יקח עוד זמן מה עד שזה יקרה. בינתיים, שבת-שלום, משתנה

שלום רב, התנסיתי עם מספר מאמנים ופסיכולוגים ושאלתי היא כזאת: מדוע מאמן אישי יעיז להגיד לקליינט שלו: "תשכח ממה שכולם אומרים עליך,אתה יכול להגיע להשגים שלא חלמת עליהם אפילו" ואילו פסיכולוג לא יעיז? תודה.

ממה שידוע לי, פסיכולוג שעובד בשיטה דינמית איטית ועמוקה, בה חלק בסיסי של הטיפול הוא האמון, משתדל מאד (ובחכמה) לא לומר דברים בביטחון מלא, אלא תמיד משאיר מקום לספק. הוא גם משאיר מקום מלא לבחירה ולעצמיות של המטופל בעולמו הפרטי של המטופל ואינו מתערב או קובע בשבילו, אלא נותן כתף לפי דרכו של המטופל. הוא גם עוזר למטופל שלו לגבש את ה"אני" והעצמי ולקחת אחריות. הוא לא מנסה להרשים אותך באמירות בומבסטיות או להכות בסנוורים וליצור פיתויים לוהטים לסיפוק מיידי ומהיר. ודברים מפתים, ראוי לבחון אותם מעבר להתרשמות הראשונית.

לא יודעת למה החלטת שפסיכולוג לא יואמר זאת. אני משערת שמאמן אישי בקלות יבטא זאת כמעט לכל אחד גם אם הוא לא חושב כך.. כי אחרת מה תפקידו? הוא הרי למד קורס או שניים אחר צהרים במשך שנה שנתיים וצריך לשווק את עצמו(לא כולם) פסיכולוג שלמד 6 שנים וגם התמחה 4 שנים יש לו מה למכור גם בלי לפרגן בלי כיסוי. כשהם חושבים שאתה מסוגל להגיע רחוק הם יבטאו זאת או ידוע איך להעביר את התחושה שלהם, אני ראיתי את זה בטיפול אצל פסיכולוגית, היא מאמינה בי וחושבת שאני מסוגלת הרבה יותר ממה שאני ואיך שאני "תופסת " את עצמי, וזה מתבטא למרות שהיא פסיכולוגית כך שאני לא מבינה מהיכן המסקנה שלך הזו על פסיכולוגים.

שלום יוני, נדמה לי שבעץ הזה נאמרו כמה דברים נכונים מאד, וגם כמה דברים נחרצים מדי על פסיכולוגים ועל מאמנים, שלא בהכרח מקיפים את מלוא רוחב עבודתם. כל מיני אנשים יכולים לומר כל מיני דברים בדרך כזו או אחרת, גם כשהם - בגדול - מתכוונים לדברים דומים. פסיכולוגים ומאמנים מכוונים בדר"כ לאספקטים שונים של הקיום, ובהם גם ממקדים את המטופל. אפילו כפסיכולוגית, אני מאחלת לך שתמריא אל ההישגים שמבטיח לך המאמן. :-)) בהצלחה ליאת

ליאת, אני רואה כאן, בימים האחרונים, כמה נושא ה*פרידה*, הוא תיק משותף להרבה אנשים. כמה אנחנו צריכים הכי קרוב שאפשר, את אותו 'מישהו', שהנוכחות הצמודה שלו אלינו, מקנה לנו איזו יציבות. איזה שקט. ועכשיו, שוב יש לי פרידה. הפעם זאת לא אני שנוסעת. נוסעים ממני... אני רואה כמה מתערערת היציבות הזו שלי, בכמה ימים שלפני. הפעם, אני גם יודעת שיהיה בסדר. ש*יישארו* לי. שהפרידה תיגמר והיציבות תחזור. זה הרבה בשבילי, הידיעה הזאת. היא חדשה לי. כנראה שהשלב הבא, יהיה להשאיר את היציבות גם *בתוך* הפרידה. פרה פרה :- ). סתם, התחשק לי לשתף... ומה שלומך את? יעלה

שלום יעלונת, קצת נעלמת לי, האמת, ותהיתי לאן ... היכולת לקיים את הביחד גם מרחוק היא אחת הנחמות המשמעותיות ביותר בקשר מיטיב. בכל פעם מחדש אני מופתעת מול התגלית הזו, בעיקר כשמדובר במרחקים עצומים (גם מרחקים מן הסוג העצוב ביותר). אין בכך כדי לגרוע מכאב הפרידה, ומן ההתערערות בכל פעם שהשגרה מופרת. נשמח להיות כאן בשבילך כמה שצריך. שבת שלום ליאת

יעלה, שותפה לתחושות, מדברת אליך דרך מילות השיר (רמי קידר, אגב...) היו ימים חמים ימי בצורת פניי יבשו כסדק אדמה שדי קמל ולא נותר לקצור את שאלתי, לחשתי, בשביל מה? החורף שוב היכה בי קור כחרב והמבט כה סגרירי בשתי עיניי ומסדקי קירות ניבט העצב שאלתי, לחשתי, עד מתי? אך לעת ערב עם רוח ערב עלה נושר לו על גג ביתי אני יודעת אני שומעת מישהו הולך תמיד איתי אני זוכר בדידותי זועקת אליט פניי בשתי כפות ידיי את צערי חילקתי עם פת לחם אלתי, האומנם ואם כדאי את תפילתי אשא כך הלאה הלאה עוד לוחשות שפתיי מתוך עוני אני יודעת מישהו למעלה רואה אור עששית בחלוני... יודעת, שבתוך הבדידות והצער, את כבר יודעת שאומנם ושכדאי. ושמישהו הולך תמיד (ת מ י ד !) איתך. הדר

שלום, למיטב הבנתי, כדי לאבחן דיכאון ולהבדיל אותו מסתם מצב של עצבות חייבים להופיע מספר סימפטומים נוספים אצל המתלונן שאחד מהם למשל הוא חוסר תיאבון. שאלתי היא מה הקריטריונים לאבחון כאשר הדבר נוגע לחרדה,אפילו חרדה קלה: איך מאבחנים חרדה ומבדילים אותה ממצבים של מתח או לחץ שאינם חריגים? תודה.

שלום אבי, כדי 'לזכות' באבחנה של חרדה, יש מספר קריטריונים המוגדרים במדריכי הסיווג הפסיכיאטריים, כשבדר"כ יהיו גם הבדלים בין סוגי חרדה ספציפיים. אני מניחה שלא זה מה שאתה שואל. כללי האצבע הפשוטים יתייחסו למשך, לעוצמה, ולמידת אי הנוחות וההפרעה לתפקוד שהחרדה יוצרת. יש אנשים שנוטים, יותר מאחרים, לדאגנות ולחץ, אך הם מתפקדים היטב, ומצליחים לממש את עצמם בצורה טובה ומלאה ללא מחירים כבדים מדי. לעומתם, יש אנשים שבגלל החרדה (ולא חשוב כרגע באיזו עוצמה) מתקשים להתנהל בספונטניות, הופכים נמנעים, חשדנים, מתוחים, עצבניים, חסרי מנוחה, וכיוב'. נדמה לי שכלל היסוד - אם כך - תהיה החוויה האישית, ותחושת המצוקה הסובייקטיבית שיוצרת החרדה לאדם עצמו (ולפעמים גם לסביבתו). שבת שקטה ושלווה ליאת

שלום, אשמח לקבל המלצה על פסיכולוגית מעולה בת"א. המלצות יתקבלו בברכה גם לכתובת המייל [email protected] תודה רבה

שלום מורן, מקווה שיינתנו לך המלצות למייל האישי. אולי תקבלי אחת גם ממני... :-)) בהצלחה ליאת

ערב טוב, לצערי, לא קיבלתי אף המלצה.

שלום רב, בני, כיום בן 14, באופיו ילד תלותי ודי חסר ביטחון. תלמיד מעולה, חכם אהוב על חבריו ומוריו. יש לי דילמה בענין שיעורים פרטיים. לפני כשנה כשנכנס לחטיבה, היו ציוניו במתמטיקה מאוד נמוכים (36 והסביבה), דבר שמאוד הכביד עליו כיוון שהוא אינו אוהב להיכשל ורוצה להצליח. לקחנו לו מורה פרטי וציוניו נסקו מעבר לשמונים וחמש מה שהביא כמובן לעליה במצב רוחו, בבטחון שלו בכיתה ופריחה אישית כללית. הוא מחכה ומצפה לשיעורים (פעם בשבוע) ומאוד אוהב את המורה. לא מחסיר אפילו שיעור אחד (שיעור נמשך שעה וחצי). עכשיו בחופשה, אני רואה שהוא ממש מחכה כבר שהשנה תתחיל כדי לחדש את השיעורים הפרטיים. שאלתי היא כזאת, מבחינה כלכלית אין לי שום בעיה לאפשר לו שיעורים פרטיים, גם עד סוף התיכון והלאה עם ירצה. אני מתייחסת לשיעורים כאל שיעור, חוג, העשרה, סתם דמות להעריץ ולנהל עימה שיחה (כיוון שאין לו חברים קרובים שעימם הוא ניפגש מפאת סגירותו), ובכלל , זה מבחינתי משהו חיובי. דמות חיובית וכל מה שמסביב. אך האם הוא לא מפתח תלות באותו מורה?, האם ציוניו הגבוהים בזכות(הוא עבר משלוש יחידות לארבע יחידות בהצלחה רבה) השיעורים לא יגרמו לו בעתיד להצליח "רק" בעזרת מורה פרטי?. (ובעצם , מה רע אם יצליח בעזרת מורה פרטי ? אם יש אפשרות? אז למה לא? זו הדילמה שלי). תודה על הסבלנות.

שלום ענת, השינוי הדרמטי שאת מתארת (שמאד ריגש אותי) מקורו, כך נראה, לא רק באסטרטגיות הלמידה החדשות שרכש, אלא גם בסוג חדש של קרבה ופתיחות שנוצרו בקשר עם אותו מורה. את עצמך אומרת שמדובר בנער סגור ובודד, ולכן נדמה לי שהוא הרוויח פעמיים, ובגדול! אנשים רבים זוכרים לטובה דמויות מפתח משמעותיות שהופיעו, ככה פתאום, בחייהם, והביאו למהפך גדול ומבורך. לפעמים זה מורה, לפעמים מאמן כדורסל או ג'ודו, לפעמים מדריך בצופים. דמויות אלה הופכות עם השנים לזיכרון יקר, נכס של ממש, ודמות מופת שאפשר להפנים כמודל או אובייקט מיטיב. לא תמיד קל לנו - כהורים - לקבל את העובדה שאדם מבחוץ הופך יקר כל כך עבור הילד שלנו, ומצליח איפה שאנחנו הצלחנו קצת פחות. נסי להתגבר על הדאגה הזו, לשמוח עם המהפך שלו, ולברך על ההתקדמות המרגשת שהוא עובר. שבת שלום ליאת

ושלמה עם החלטתי להמשיך את השיעורים הפרטיים ככל שירצה בני וללא חשש שהוא הופך תלותי בו. להפך , אני מרוצה מאוד מהיחסים שיש בניהם, מכיון שבני כ"כ סגור וחששן , אני רואה שעם המורה הוא פתוח ונהנה מכל רגע עימו ואפילו שומעת (השיעורים מתקיימים אצלי בבית ) הרבה צחוקים (מסתבר שלמורה חוש הומור מפותח ביותר וזה גם אחת הסיבות שבני "מת" על השיעורים שלו ומצפה להם בכיליון עיניים ומשקיע הרבה בשיעורים במקצוע.) . שווה לא? תודה.

איך,איך עוצרים מחשבות הרסניות?איך גורמים להם להתמתן ולא להציף?איך ככל שאני דועכת יותר הן רק מתעצמות,הופכות לעיסה,לאבן סלע מתגלגלת שמאיימת להפיל. ואני כבר נפלתי,נחבלתי,השתתקתי.מרגישה את כובד הסלע מוחץ אותי.קשה לי להדוף אותו מעליי-הוא כבד כל כך.אז הרפתי לא הודפת-אבל גם לא מצליחה לנשום.והמחשבות...כאילו כלום ממשיכות לא מרפות.עד לאן? עד מתי?

שלום ד. מחשבות הרסניות מתקשרות אצל אנשים מסוימים כפיתרון הטבעי לקושי העצום בו הם נמצאים. זה לא לגמרי חסר היגיון: הרי אם כל כך קשה לנו עכשיו בנפש, בנשמה, מה פשוט יותר מליטול מעצמנו את אותה נשמה ממש, את רוח החיים? למרבה המזל, ליצר החיים יש מנגנונים יעילים של שימור עצמי, הפועלים בשירות ההישרדות שלנו, כאילו מזכירים לנו שחיים הם עניין מורכב ורב פנים, שלקיום שלנו יש משמעות וטעם למרות הסבל, ושעלינו לחשוב על פתרונות אחרים, דרסטיים פחות, להפחתת המצוקה. שולחת לך איחולים לשבת שקטה ונעימה ליאת

החופשה עשתה את שלה הפסיכולוגית שלי בחופשה של חודש וחצי בעוד כשבועיים כשתחזור אני יפרד ממנה למרות הקושי (אני מאוד מחבבת אותה) אני יודעת שתחושת התיסכול נבעה מכך שהרגשתי החמצה שבזבזתי את הזמן לאחרונה תוך כדי טיפול לא הצלחתי לחוש בכך... כשאני חושבת מה כן אני יכולה לקבל מטיפול היום , יש בי מלחמה פנימית כמו שני אנשים שמדברים, חלק שמאוד רוצה ללכת למקום שנאנסתי בגיל 10 וחלק שפשוט מתנגד וכאלו אומר : הצלחת תקופה ארוכה מידי לא להגיע לאזור אז את לא צריכה מה אכפת לך שאת לא יכולה להתקרב והחלק השני אצלי שכן רוצה אומר: כדאי לסגור מעגל.. את הרי לא תמותי מזה. כשאני חושבת ללכת לשם אני חושבת עם מי, לא הייתי רוצה לחלוק זאת עם שום חברה אני חושבת שהם לא ידעו איך להגיב או להתנהג.. לבד משום מה גם לא מתחשק לי ופתאום כמו ילדה קטנה אני חושבת שהייתי רוצה ללכת איתה לשם .. אני חושבת שזה כנראה לא מקובל אז אני מתלבטת אם בכלל לעלות את זה למרות שמהכרות איתה יש די הרבה סיכויים שתסכים.. ליאת, האם זה מוגזם לבקש כזה דבר? לא מקובל בכלל? הכל צריך להשאר ברמת שיחה במקום הרגיל? אולי זה נשמע ילדותי מידי? (למרות שאני אדם יחסית בוגר) לא יודעת מבחינתי גם אם לא זה הסוף וגם אם כן הליכה לשם ואולי עוד פגישה לאחר מכן וזה גם יהיה סוף אולי סיגרת מעגל. למה אני כותבת את זה לא יודעת אולי כי זה מעסיק אותי כמו שהמחשבה להיפרד מאדם האהוב די מציקה לי (אבל לדעתי צריך) תודה על ההקשבה הוירטואלית

שלום רחל, ללא קשר לתשובתה, אני חושבת שאת יכולה להביע בפניה את המשאלה שלך. אני מניחה שיש משמעות גדולה עבורך למקום האומלל ההוא, ואפשר לזהות את הצורך שלך לבחון מה תרגישי שם עכשיו, דווקא בסוף הטיפול שלך, כשאת חזקה הרבה יותר. אני יכולה לספר לך, בנימה אישית, שאני מרגישה נוכחת מאד בכל מיני מקומות קרובים ורחוקים אליהם הגיעו מטופלים שלי, גם בלי שדרכתי בהם פיזית. ברוב המקרים זה מספיק. ולפעמים לא. אשמח אם תעדכני אותנו בהמשך, מה החלטת לעשות. סוף שבוע נעים. ליאת

ליאת, תודה! רק בעוד שבועיים היא תחזור מחופש ואני חושבת שאני יעלה את הענין (ואם יהי לי אומץ אני יואמר לה שהייתי רוצהמאוד שתהיה שם, גם כי אני מפחדת לחטוף סוג של דיסוציאציה לאחר מכן, או שאולי כדאי שאני ילך לשם לבד ואחר כך יגיע לפגישה לא יודעת, מענין מה את חושבת על כך.) למרות שאני לא יודעת כמה היא תתיחס לנושא מפני שאני גם מתכוונת לומר לה בפגישה ההראשונה לאחר החופשה ש בעוד שבועיים שמבחינתי די מיציתי ואני חושבת על פרידה ונדמה לי (יותר נכון אני יודעת) למרות שזה נשמע מוזר, שלה קשה להיפרד לא פחות ממני. רחל

שלום, אני כבר חצי שנה או יותר בטיפול דינמי ואני עדיין מפקפק ביעילותו.מה זה עוזר שפעם בשבוע אני בא לקטר על כל הדברים שכואבים לי, אפילו שמקשיבים לי בתשומת לב?על פניו כל הטיפול נראה כמו מטחנת מים.אוסף של הרבה שיחות שלא מובילות לשום מקום.ולא שאני שומע שם איזה דברי חוכמה שלא שמעתי מימיי.חוץ מזה,כמה אנשים באמת הצליחו לתקן את המגרעות שלהם בטיפולים האלה ולהשתנות? כמובן שהעלתי את הטענות האלה בפני המטפלת. יחד עם זאת,האם יש בכל זאת משהו שהטיפול משנה לאט לאט בתת-מודע שלי מבלי שאני מרגיש?

שלום אלי, אוכל לספר לך, שהגעתי לטיפול עם גישה של ביטחון של קרוב למאה אחוז שלא אוכל להיעזר בו. וכמה שהזדקקתי לסיוע... התייחסתי בביטול גדול ולא נראה היה שהטיפול מחדש לי דבר משך תקופה ארוכה. אבל לאט לאט, באמת לאט, למדתי כי הצד הגאוותן הזה שבי מתייחס בבוז ובהשפלה ליכולתה ולכליה של הדמות המטפלת. לקח זמן ולמדתי מהו טיפול. גם למדתי כמה הטיפול הזה טוב, כמה ידע היה שם וכמה לא היה לי צל של מושג. כמה חולשה יש בי עצמי, כמה לא הכרתי אותי על באמת, ושאפילו לכוח ההתנגדות שלי יש היכן שהוא גבול. כמה כאב היה שם. בלראות. בלא להיות עיוור לעצמך. ואיך הצלחנו לשרוד את זה. המגרעות, המגבלות, הן לא משהו שצריך "לתקן" בהכרח. הן שם. לפעמים שם וזה מה יש. אבל, הן משהו שצריך להכיר בנוכחותו ולדעת איך להתייחס אליו וכיצד לעבד. אז כך שאם הטיפול הוא טוב, כן קורים שם דברים לא מודעים מתחת לפני השטח. ועכשיו אפשר לחזור לשאלה הגדולה הזו "איך יודעים אם הטיפול טוב"... ובכל זאת, לפי הרגש... לפעמים מריחים איזה ניחוח של משהו שבכל זאת קיים שם, מבלי לזהות ככה בדיוק, מה שאולי משאיר אותנו עם איזו תקווה קטנה, ועוזר לנסות להמשיך.

אז למה אתה נשאר שם?? בטח יש לך סיבה הרי חצי שנה זה כבר הרבה זמן והרבה כסף. טיפול דינמי הוא אכן איטי יותר שורשי ומעמיק. אבל לא בטוח שמתאים לכל אחד, מה אתה רוצה להשיג מהטיפול שלך? ועל איזה שינוי אתה חושב בלי להרגיש אם אתה חושב על שינוי אז מן הסתם יש כיוון...

שלום אלי, טיפול הוא לא מחוייב המציאות, ולא לכל אחד זה מתאים. יש אנשים שהעיסוק בעולמם הפנימי או ברגשותיהם נתפס כבזבוז זמן וטחינת מים, ויש מי שהופכים זאת ל"כתב היד" האישי שלהם ולא יכולים בלי... לא בטוח שטיפול נועד לתקן מגרעות, לפחות לא באופן ישיר. טיפול טוב אמור להביא חלקים פחות מודעים אל המודע, ובכך לשחרר אנרגיה נפשית לרווחת המטופל. זהו תהליך איטי, לעיתים מכאיב, ששכרו בצידו. טיפול דינמי מעמיק, בניגוד לטיפול שורש אצל רופא השיניים - אי אפשר לעשות בהרדמה כללית או מקומית. אני חושבת ששינוי אמיתי חייבים להרגיש בשלב זה או אחר, ויש הטוענים שגם לכאוב. עניין של בחירה. בהצלחה ליאת

היא חוסר ביטחון עצמי עוד מהילדות,והטיפול לדברייך לא נועד לתקן את חוסר הביטחון העצמי,איזו תועלת בדיוק תצמח למטופל ועל אילו "עיבודים" בדיוק מדובר פה?הלא בלי הבטחון העצמי הוא לעולם לא ירגיש באמת חופשי ולעולם לא יגיע להישגים שהם מעבר לבינוניים.

שלום, כל דבר מלחץ אותי. אני סטודנט. אם זה להגיש עבודה - אני דוחה ואז בלחץ. וחושב מידי על איך ומה- ותמיד לא מספיק בסדר אני יודע שאני יכול לעשות טוב יורת .ולא מרוכזץ .אז מה עושים....???

ערב טוב, כסטודנט, הדרך הפשוטה ביותר היא להגיע לשירותי הייעוץ במסגרת הדיקנאט, לבקש פגישת אבחון ראשונית, ולהיעזר במגוון הטיפולים שיש למקום להציע לך. באוניברסיטת ת"א, למשל, ההיצע כולל: טיפול דינמי, טיפול התנהגותי, טיפול בחרדת בחינות וגם טיפול בדחיינות. בהתאם להתרשמות יוכלו להמליץ לך על הטיפול היעיל ביותר עבורך. אני מניחה שגם ביתר האוניברסיטאות יש מגוון דומה. לך על זה. בהצלחה ליאת

האם לבעיות פרפקציוניזם/"חולה שליטה" דרוש מטפל קוגנטיבי התנהגותי? ואם לא אז איזה סוג יכול לטפל בכך? הכי חשוב לי לדעת (כדי לפנות לטיפול) דרך אילו מסגרות אפשר למצוא מטפלים כאלו? כאשר אני פונה לחיפוש מטפל האם רשום איפשהו שהוא מסוג זה או אחר(קוגנטיבי-התנהגותי וכד') או שאני צריכה לשאול אחד-אחד? ידוע לך האם יש כתובת מסודרת לכך? סליחה אם הצפתי בשאלות טכניות, אך באמת מעוניינת כבר להתחיל בחיים נורמליים, ללא הטירוף שחיה בו.. מחכה לתשובה, מירב

שלום מירב, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי בהחלט יכול להתאים לסוג הבעיה שאת מתארת. נסי לחפש קצת באתר זה- http://www.itacbt.co.il/ ספרי אם מצאת. בהצלחה ליאת

אני נמצא בטיפול מזה 5 שנים עם צמיחה והתחזקות לאורך השנים. אני מאוד קשור למטפל מחבב ומעריץ אותו אבל כאילו לא יכול להתקיים בלעדיו. בפגישה האחרונה הוא שאל אותי בעדינות אם אני לא מחקה אותו במקרה ורוצה להידמות לו.הרגשתי שהוא כאילו מנסה לעקוץ אותי ואולי לומר לי שאני חי באשליות ומפתח תקוות שווא.כל זאת לאחר שכתבתי לו עד כמה אני אוהב אותו ועד כמה הטיפול אצלו עושה לי טוב.אפילו העזתי לומר שלדעתי גם הוא קשור אליי קצת יותר מידי.נסחפתי??? בכל אופן השבוע הוא בחופשה ומה שמטריד אותי זה היכן הוא ,עם מי הוא מבלה ,קשה לי לקבל את זה שגם לו טוב עם אנשים שאיתם הוא חי את חייו. מה עובר עליי???? (כל המחשבות עליו אינן בקטע זוגי-אני נשוי ויש לי 4 ילדים וגם הוא נשוי עם ילדים).

שלום גדי, מגוון הרגשות המתעוררים בטיפול אומרים לנו משהו חשוב גם על היחסים שמחוצה לו, ומבחינה זו יש חשיבות לדיאלוג שהתפתח ביניכם בחדר, כמו גם לדיאלוג שהתנהל בתוכך ולפירוש הלא מחמיא שנתת לדבריו. הסקרנות כלפי חייו הפרטיים ובני משפחתו של המטפל, מייצגת את המשאלה למוסס את הגבולות הבלתי נמנעים המוכתבים מן הסיטואציה הטיפולית, וגם כאן כדאי לבחון איזה חלק מן המציאות שלך משתקף במשאלה הזו. מסתבר שגם אחרי חמש שנות טיפול, עוד יש מה לעשות שם... בהצלחה ליאת

תשובתך בלבלה אותי.מה זה אומר עליי בהיבט המציאותי? אודה לך באם תוכלי לפשט את התשובה. תודה גדי.

רציתי לשאול מה הכוונה אם אני פועלת מתוך רחמים עצמיים ותחושת קורבנות? אמרו לי שיש בזה איזשהו פרס שאני מרגישה שאני מקבלת כשאני משתמשת בכך, אבל לא כל-כך הבנתי. ואם כן איך זה מתבטא למשל? אשמח לתשובה מ

שלום מ', התנהלות מתוך עמדה קורבנית אינה נוחה לסביבה, כי איפה שיש קורבן יש בדר"כ גם 'מקרבן'. זוהי עמדה המטילה את האחריות לסבל ולמצוקה על האחר, לעיתים קרובות תוך ניסיון להפעיל אצלו אשמה ורצון לפצות. ה"רווחים" הם כנראה אותם ניסיונות של הסביבה לפצות את הקורבן על סבלו. זה יכול להתבטא בכל אותם צ'ופרים קטנים שמקבל ה'קורבן' בגלל 'מסכנותו'. כמו למשל שירותים *מיותרים* של הסעה, סיוע כספי, עזרה עם הילדים, או כל דבר אחר שניתן לו רק בגלל שהוא נתפס כמסכן ולא מתוך צורך ממשי. אם את מזהה משהו מכל זה אצלך, כדאי לנסות לפעול לשינוי, וללקיחת אחריות רבה יותר לגורלך ולכעתידך. בהצלחה ליאת

האמת שזה די ברור שגם את וגם היא תגידו, בואי נברר למה את מרגישה מאוכזבת ...אני יודעת בדיוק למה אני מרגישה מאוכזבת וגם כתבתי זאת ארוכות בהודעה הקודמת ...בשורה התחתונה באמת שאני לא צריכה לצפות , כי זה מאכזב זה גורם לי לחשוב הרבה ולהבין לצערי שהכל נעשה רק במקום אחד בחדר.האמת נשבר לי מכל הניתוחים והחפירות הללו היא אכזבה אותי וזהו הרי ברור שנמשיך הלאה, אבל בעיניים שלי היא כבר לא כזאת אנושית כמו שהרגשתי אותה כל כך הרבה שנים לא האהבתי את התשובה שלה זאת תשובה מתחמקת והרי היא לימדה אותי לא להתחמק אלא להתמודד והיא בעצמה לא עושה זאת וזה לא קשור לרגישות שאני נמצאת בה עכשיו .....אני יודעת לשים את הרגשות הללו בצד...אני

הי, כדי להקל ולחסוך חיפוש, מנסה לעזור ולהביא את הפניות הקודמות שלך שהיו בימים של אורנה ומקווה שלא טעיתי בזיהוי http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-756,xFT-665505,xFP-665505,m-Doctors,a-Forums.html http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-760,xFT-667735,xFP-667735,m-Doctors,a-Forums.html תרגישי טוב

שלום אני, לטעמי יש לך את כל הזכות בעולם לכעוס ולהרגיש מאוכזבת. זה אכן מאכזב ופוגע. גם אם היא לא חשבה שלבוא אלייך זה רעיון מוצלח כל כך, וגם אם היא רצתה לחשוב על זה עוד יום יומיים- רק הוגן לצפות שתתייחס לבקשה. שלא תשאיר אותך תלויה באויר.. זה הרי לא משהו שקל לבקש. לכל הפחות יכלה לומר 'קראתי את מה שביקשת ואני חושבת על זה', או להתקשר ולשאול אם הכל בסדר.. כן, זו בקשה חריגה וכנראה שהמצב קצת חריג. אני נפגעת בשמך.. אחרי 7 שנים, גם אני הייתי מצפה לתקשורת יותר ישרה ושקופה. אבל זה לא סוף פסוק.. אפשר לתקן. אפשר לתקן אם תעמדי על שלך ולא תשימי את זה מאחורייך כל כך מהר.. נפגעת. אבל זו לא סיבה להפסיק לצפות.. מאחלת לך להכריז על הציפיות שלך, ולא לסגת מהן.. (לך וגם לי). ואת צודקת, לדעתי, גם ב'נשבר לי מכל הניתוחים והחפירות'. לא צריך כל כך מהר לעבור ל'התבוננות משותפת' בציפיות שלך בכל הזמנים ולקשור את זה למצב הספציפי הזה. את מאוכזבת ממנה באופן אישי מסיטואציה ספציפית וזה דורש התייחסות ספציפית. כך לפחות אני חושבת. אני רק מקווה שאת זוכרת שעוד לא נתת לה הזדמנות להגיב את תגובתה היא, ולא את זו שאת מייחסת לה.. תני לה צ'אנס לתקן- אולי עוד תפתיע לטובה. אם לא בניסיון הראשון, אז אולי בשני.. (אני לארג'ית בשמך :-) מקווה שתצליחי לעמוד על שלך, בדרכך שלך (וגם לעמוד על רגלייך ללא כאבים), הרגישי טוב!

אחרי שקראתי שוב את הודעותייך, באדיבות החברה עם הסיטרואן מלמעלה, אני חייבת להציע שאולי הכל נובע מאי הבנה.. SMS זה אחלה להודעות שאין בהן המון ציפיות.. זה מוגבל לכך-וכך תווים ולא תמיד זה מעביר את התחושה בעת הכתיבה. אני תלויה בכתיבה בהרבה צורות, אבל לאחרונה אני חושבת שכשיש לי משהו חשוב באמת לבקש ולומר- מוטב שזה יעשה בדרך ה'סטנדרטית'- בדיבור. רק כדי לחסוך לעצמי כאבי לב אחר כך.. סתם, נקודה למחשבה שאולי תרכך את האכזבה קצת.. וזהו. אפסיק להציק :-)

שלום לך 'אני', אחת התגליות החשובות בחייו של אדם היא הידיעה שגם אנחנו עצמנו וגם האחרים המשמעותיים יכולים לפגוע ולאכזב, ואין בכך כדי להרוס את כל מה שהיה שם קודם. היכולת לתחקר את מה שהיה, לעבד את הפגיעה, התסכול והאכזבה, הם לב ליבה של כל מערכת יחסים, ומערכת יחסים טיפולית - על אחת כמה וכמה. עוד אבן דרך התפתחותית חשובה היא התגלית שהורינו (ומטפלינו) אינם מושלמים, ובעיני, זה עושה אותם דווקא אנושיים מאד. מאחלת לך שתוכלי לאכזבה. ליאת

האמת שזה די ברור שגם את וגם היא תגידו, בואי נברר למה את מרגישה מאוכזבת ...אני יודעת בדיוק למה אני מרגישה מאוכזבת וגם כתבתי זאת ארוכות בהודעה הקודמת ...בשורה התחתונה באמת שאני לא צריכה לצפות , כי זה מאכזב זה גורם לי לחשוב הרבה ולהבין לצערי שהכל נעשה רק במקום אחד בחדר.האמת נשבר לי מכל הניתוחים והחפירות הללו היא אכזבה אותי וזהו הרי ברור שנמשיך הלאה, אבל בעיניים שלי היא כבר לא כזאת אנושית כמו שהרגשתי אותה כל כך הרבה שנים לא האהבתי את התשובה שלה זאת תשובה מתחמקת והרי היא לימדה אותי לא להתחמק אלא להתמודד והיא בעצמה לא עושה זאת וזה לא קשור לרגישות שאני נמצאת בה עכשיו .....אני יודעת לשים את הרגשות הללו בצד...אני

שלום לך, יש לי הרגשה שאת שולחת הודעת המשך לתכתובת עם אורנה או דרור. אנא הפני אותי לפנייה אליה את מתייחסת. תודה ליאת

אני יכולה בבקשה לשלוח לך משהו דחוף למייל?!!!(ולא זה לא עוד נסיון...).

בסך הכל רציתי לכתוב על התלבטות קטנה שלי, אך לאחר שראיתי את ים הכאב השרוע לאורכו ולרוחבו של המסך, אני לא מעז להטריד אתכם בקטנות. ולכולכם יקירי לילה טוב יאוש ובוקר טוב תקווה

מי הבא בתור ומי בתור הבא?!

להיפך, להיפך. הייתי רוצה כל-כך לראות פה גם התלבטויות "קטנות" מעולם האור ומעולם האוויר והחיים...

שלום יוני, הפורום שלנו פתוח לכל פונה, ולא רק ל"טיפול נמרץ". נשמח להתרענן עם התלבטות קטנה (התלבטויות יכולות להיות מטרידות מאד לפעמים). אז אתה מוזמן בברכה :-) ליאת

יש לי מטפלת רגישה ונחמדה היא בתקופת ההתמחות שלה האחרונה.(שאין לי מושג דרך אגב מה זה אומר ואשמח להסבר קצר מה זה אומר על המקצועיות שלה) מאיזו שהיא סיבה אני לא סומך עליה, אני מעסיק את עצמי בשאלות כמו - האם אני המטופל היחיד שלה, למה היא נראית חסרת אונים מולי כאילו מבולבלת, האם אם יכולה לעזור לי, למה הלכתי למטפלת צעירה אולי זה לא נכון לי, כל כך הרבה שאלות לגבי היכולות שלה, שאני מוצא את עצמי סגור ובקושי מסגל לדבר על כאב אמיתי מולה. איך אפשר באמת להתמסר בטיפול? והאם מטפלים בשנת התמחות אחרונה מספיק "משופשפים" לטפל?

שלום אביתר, פסיכולוג בהתמחות קלינית רואה הרבה מאד מטופלים הן במסגרת הפרקטיקום (עוד בזמן הלימודים לתואר שני) והן במסגרת ההתמחות הקלינית שלו שאורכת ארבע שנים, מהן שנה אחת לפחות במסגרת אשפוזית. מסיבה זו ממש, מורשים פסיכולוגים החל משנת ההתמחות השלישית שלהם לעבוד גם בקליניקה הפרטית שלהם, בכיסוי של הדרכה. אין ספק שכל שנת ניסיון מעניקה יתרון לכל מטפל, אולם מטפלים צעירים יכולים לפצות על חוסר הניסיון היחסי ברעננות מחשבה, התלהבות ומסירות רבה מאד. במסגרות ציבוריות רבות, המתמחים הם כוח העבודה העיקרי, ואין זה עניין של מה בכך. אם תדפדף מעט בפורום שלנו, תגלה שהקושי להתמסר ולבטוח משותף למטופלים רבים, ואינו בהכרח קשור לניסיון ולוותק של המטפל. כך או כך, אני ממליצה בחום לדבר על כך עם המטפלת שלך, ולבדוק יחד איתה מה *באמת* מקור הקושי. בהצלחה רבה ליאת.

היי קיבלתי הצעת עבודה בתחום בו אני רוצה לעסוק, עם שכר נמוך ממה שאני מקבל היום ועם אופציה להתקדם. בעבודה הנוכחית אין לי אפשרות להתקדם בתפקיד. מהי דעתכם? תודה רבה תמיר

לדעתי התבלבלת .. פה זה פורום בריאות.

תחשוב לטווח ארוך... בן כמה אתה??? זה משנה אם אתה עדין צעיר (בשנות השלושים אז בכלל על מה להתלבט תעשה את השינוי) בסך הכול לפעמים כדאי לרדת כדי לעלות "ירידה לצורך עליה" תחום שאתה רוצה לעסוק בו ויש לך אופציה לקידום בשכר ובתחום רוב הסיכויים שתצליח בו.. ותתקדם. אז אולי יהיה קשה כלכלית בטווח הקצר אבל משתלם מאוד בעתיד..

שלום תמיר, אם הייתה לך פעם התנסות קודמת עם פסיכולוגים, ודאי נוכחת שהם אינם אוהבים לתת עצות ברמה כזו. איכשהו, בכל צומת החלטה, יש לשקול את כל האספקטים האפשריים, תוך לקיחה בחשבון של שיקולים לטווח הארוך ולטווח הקצר. גם בסיפור הקטן שלך, יש ודאי כל כך הרבה נתונים שאינם בידינו, כמו גודל הפער בשכר, כמו הצרכים העכשויים שלך, כמו מצבך המשפחתי, גילך, וכד'. בקיצור - יש עבודה, תמיר :-) בהצלחה, ליאת

שלום, אני בת 26 לאחרונה רכשתי פרוזק (פריזמה) מקופ"ח כי אמרו לי שזה יותר זול דרך הקופה. כששאלתי את הרופאה שם אם זה יפריע לי במשהו בחיים שרשום לי בתיק הרפואי שאני מטופלת בפורזק (עקב בולימיה) ... היא ענתה "תלוי בתחומים מסויימים" רציתי לדעת מה התחומים שבהם פרט רפואי כזה עלול להפריע לי? האם אפשר להיות פסיכולוגית או לעסוק בטיפול או שזה יפריע? אני חוששת להתחרט שפניתי לקופת חולים כי תכלס יכלתי להמשיך לרכוש את התרופה באופן עצמי וזה מעולם לא היה מתועד בתיק. קצת אבסורד לא? אודה לך על תשובתך

ערב טוב, אני מניחה שבתפקידים רגישים כמו בתחומי הביטחון או בשירות המדינה, יש חשיבות לסטטוס הבריאותי שלך ויש מצב שתהיה התעניינות בתיקך הרפואי. ככל הידוע לי, פסיכולוגים ואנשי טיפול אינם מנועים מלעסוק בעבודתם גם אם הם נוטלים נוגדי חרדה או דיכאון מן הסוג שהזכרת. לפיכך, נראה לי שאפשר לעבור לנו?ח. הרבה בריאות ליאת

שלום אמי תמיד אומרת שאני לא יודעת להתמודד עם רע בחיים. היא אומרת שלא יהיה לי רע כי אני לא יודעת איך להתמודד עם זה, והיא אומרת שהיא לא עשתה טוב שלא לימדה אותי את זה. גם אנשים מסביב אומרים שאני תמימה. אני בת 33. מישהו יכול להסביר לי את העניין הזה מנסיון החיים שלו?

אין שום אוניברסיטה שתלמד אותך להתמודד עם רע בחיים! החיים עצמם מלמדים,יש מי שמצליח ויש מי שלא. והלואי וכל מי שלא יודע להתמודד עם רע,לא יהיה לו רע! אבל זה לא עובד כך.מי שלא יודע להתמודד או מאוד סובל או שלא שורד.

שלום שמרית, האמת היא, שאינני מכירה את המשוואה הזו, שאמך הזכירה. אני מכירה את האמרה האומרת שכל אחד מקבל "חבילת צרות" כגודל יכולתו לשאת. אולי אמא התכוונה לכך. יתכן שהתברכת ביכולת לחוות אירועי חיים שונים בסוג של שלוות נפש, מה שיכול בהחלט להיות מוזר למתבונן מן הצד, אבל סוג של ברכה בשבילך. לא נותר לי אלא להצטרף למשאלה של אמא, ולקוות שלא תצטרכי להתמודד עם "רע" בחיים. איכשהו, לא חסרות לנו התמודדויות גם כשטוב... בשמחות ליאת