פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, יש לי בעיה שמציקה לי מאז מאז שאני מכירה את עצמי. הורי הם זוג מאד אוהב , אך מידי כמה ימים לפעמים שבועות הם נכנסים למצב של 'מריבה' שהוא מאד קשה. זה מתחיל בויכוח על נושא לא משמעותי וממשיך לאלימות מילולית וגם פיזית. אמי סובלת מלחץ דם גבוהה ובזמן של מריבה היא נכנסת למין טירוף של צעקות וקללות (גם זריקת חפצים באה בחשבון). בזמן כזה אבי יכול להתנהג כמו ילד קטן ולצחוק ולעצבן עוד יותר או לשתוק או להשתתף בחגיגה. אני ואחיותי ניסינו לגרום להם לפנות ליעוץ אך הם מסרבים. כשזה מתחיל אי אפשר לעצור את אמי ואנחנו כבר מיואשות. אני חייבת לציין שהיחסים האלה בינהם היו ככה מאז ומתמיד. מה אפשר לעשות? כיצד אפשר לעזור להם ובכך גם לעזור לנו? אשמח לתשובה.

שלום אלמונית, כמו שאת מצליחה להעביר אלינו במילים, ילדים הנמצאים בחזית המאבק של הוריהם סובלים סבל ממשי ומשלמים מחיר רגשי גבוה. הבית הופך - פתאום - לזירת התגוששות, וכל מה שהיה בטוח ויציב מתערער בבת אחת והופך לעיסה גדולה של אמוציות. פנייה לייעוץ זוגי היא אכן הדרך המועדפת במקרים כאלה. מעניין שדווקא הילדים מצליחים לחשוב על הפיתרון הבוגר והאחראי... עם זאת, קיימת לעיתים נטייה אצל ילדים להיבהל - יותר ממה שמוכרחים - ממריבות ההורים. זוגיות היא עבודה קשה ומעייפת, ומשברים (לפעמים גם עם 'רעמים וברקים') הם חלק מהדיל. כילדים, לא כדאי להיכנס לעמדה של אחריות לקשר בין הורים, או להפוך בבלי דעת לבוררים או מגשרים. זהו עניין פרטי מאד של בני הזוג, ועליהם גם האחריות לשינוי. אני מציעה לך להדפיס את פנייתך אלינו, ולהשאיר אותה (עם התשובה) במקום גלוי לעיני ההורים. מי יודע, אולי תהיה כאן מחשבה שניה בעניין הפנייה לגורם מקצועי? לפעמים הורים מוכנים להתאמץ מעט יותר, כשהם מבינים את גודל המצוקה של ילדיהם. בינתיים, מאחלת לך שבת של שקט ושלווה ליאת

ליאת האלמונית למעלה נשמעת בוגרת אמנם, אבל אמירה "יותר ממה שמוכרחים", גם לבוגרים, היא הרבה פעמים בלתי אפשרית כאשר גדלים במשפחה אמוציונלית. כאשר מעורבים אלימות מילולית וגם פיסית כמו שנכתב, פחד מות עשוי להיות תלוי באויר, תרתי משמע. אני התנחמתי מכך שאלמונית כתבה שהם אוהבים. רק מלקרוא את התיאור נחרדתי, למרות שעברו כשלושים שנה מאז המריבה האחרונה של ההורים שלי.

היי אתם יכולים להמליץ על כדורי הרגעה??

שלום מישהו, כדורי הרגעה נמצאים בתחום אחריותו של פסיכיאטר. בברכה ליאת

לפני זמן רב שאלתי שאלה בפורום פסיכולוגיה כלשהו ויצרתי קשר עם מנהל הפורום בפורום ולאחר מכן נוצרה תקשורת באמצעות האימייל (על מנת לשאול אותו שאלה לגבי הטיפול בו אני נמצא). משאלה תמימה במייל התקשורת בינינו הפכה להיות אינטנסיבית. יש לציין שהוא ענה על כך מייל ומייל בחמימות ונחמדות רבה, הוא אף עודד את התקשורת ואמר שתמיד ישמש כאוזן קשבת הן במייל והן בפורום. לעיתים היו בינינו גם שיחות טלפון. המיילים היו סביב נושא הפסיכולוגיה, הטיפול וכד' אם כי זה גלש מעט לנושאים אישיים אצל אותו פסיכולוג וכמובן שגם אצלי. לכאורה היה נדמה שגם הוא נהנה מסוג הקשר הזה. הוא תמיד ענה בסבלנות וחמימות לכל פנייה שלי. הוא כל הזמן אמר שאין בעיה והוא ימשיך לתת לי מענה הן בפורום והן במייל, ויהיה אוזן קשבת וכד'. בתקופה שהייתי שרוי בדיכאון, הוא קיבל המון מיילים ממני . עד שבשלב כלשהו, כרעם ביום בהיר הוא החליט שהוא לא רוצה לקבל ממני מיילים. הוא החליט להפסיק את התקשורת בינינו. אני יודע שזה לא מתפקידו לתת לי מענה. אני זוכר את אותו היום בו הוא שלח לי את המייל- זה היה מכאיב. עם זאת, המשכתי לרשום לו. בהתחלה הוא לא השיב על המיילים ולאחר מכן השיב.הוא כנראה לא עמד בגבולות שהציב לעצמו והשיב לעיתים. למעשה, שוב חודשה התקשורת במייל. באותה העת הייתי בתקופה מאד לא טובה בחיי. ואיכשהו המיילים שלו סייעו לי. אחרי זמן מה רציתי להודות לו על היחס האדיב והזמן שהוא מקדיש לי (המון שאלות שלחתי לו למייל). רציתי להביע את תודתי בדרך כלשהי והוא הציע שניפגש, ואכן נפגשנו. לאחר זמן מה התחלתי טיפול, שבו הזכרתי את אותו הפסיכולוג,דיברתי על התקשורת שהייתה בינינו וכיוב'. הפסיכולוג שלי פירש את זה כמשיכה שלי לאותן דמויות שמבלבלות אותי. כפי שקורה לי עם דמויות אחרות. המשכתי לאחר מכן לרשום לו בפורום (מאחר ולמייל הוא לא השיב). לעיתים הרגשתי שהוא עושה טובה שהוא רושם לי (מכיוון שהוא לא הסכים להשיב למיילים שלי). לעיתים, הרגשתי שהוא עונה לי כדי לצאת מדי חובה. בסך הכל אני מבין שהיו לו כוונות טובות, אך התקשורת רק פגעה בי. לא מזמן פניתי אליו למייל. הוא הסכים שארשום לו. הוא השיב לפניה שלי ואף הוסיף משהו מחייו האישיים. שוב זה אותו מצב מבלבל החוזר על עצמו. הלא הוא אמר שלא ישיב להבא לפניות שלי. הקשר איתו די מבלבל. הוא לא תמיד ברור. מדוע הוא מתנהג ככה? האם זה בכוונה? אני חש רגשות מעורבים כלפי אותו פסיכולוג והגעתי למסקנה שלא כדאי להמשיך את התקשורת איתו, למרות שקשה לי. למעשה אין לי כלל שאלה, אלא ברצוני לקבל חוות דעת. תודה מראש

שלום לך, כמנהלת פורום אני מכירה מקרוב את המצב שאתה מתאר. אני חושדת שאילו היינו שואלים את מנהל הפורום, הדברים היו מוצגים מעט אחרת. מנהלי פורום מופצצים בפניות למייל הפרטי שלהם. הם משתדלים לסייע כמיטב יכולתם, ולהיענות במידת האפשר לפניות הללו. ברוב המכריע של המקרים הפונים מסתפקים בתשובה שניתנה להם ויודעים לכבד את גבולות הזמן והמקום, מתוך הערכה למחווה יוצאת הדופן. הצרה מתחילה כאשר אנשים מפרשים בטעות את הנימוס והאדיבות של מנהל הפורום ואת רצונו הטוב כסוג של מחוייבות טיפולית. במצבים אלה יש סיכוי רב יותר לאכזבה ופגיעה, בעיקר כאשר המנהל מציב את הגבול בצורה חד משמעית. אתה עצמך מתאר כיצד המשכת לכתוב אליו, למרות שהתבקשת שלא לעשות זאת. אני חושבת שטוב עשית כשהבאת את הסוגיה לטיפול שלך, שכן שם המקום לטפל בנטייה לתקוף את הגבולות שוב ושוב. בנוסף, אני מסכימה עם ההחלטה להימנע מהמשך הקשר המוזר הזה, שכן נראה בעליל ששניכם מעניקים לו משמעות שונה לגמרי. בהצלחה ליאת

איזו משמעות לדעתך מעניק המנהל לסוג הקשר הזה? מדוע אם כן הוא יזם את הפגישה עמי? האם עם כל גולש בפורום הוא עלול להתנהג כך? אני מודה שלא הקפדתי על גבולות בקשר אך לטעמי גם הוא לא תמיד...

את אומרת שהקשר מוזר. את חושבת שגם לא רצוי לרשום לו בפורום?

התקשורת ברשת יכולה להיות כר נרחב להשלכות, מאחר וחסר בה מבט העיניים, טון הדיבור והניגון, האדם השלם. הפרסונה האינטרנטית היא חלקית מאד, עמומה מאד, ומאפשרת אין סוף ייחוסים וכוונות שאינם תמיד עולים בקנה אחד עם המציאות. אם אתה מרגיש שסוג כזה של תקשורת הוא בעל פוטנציאל מזיק עבורך, נסה לצמצם. בכל מקרה, אני מניחה שתצטרך ללמוד לחיות עם מה שיש, ולקבל ממנהל הפורום *רק* את מה שהוא מסוגל לתת, תהיה החלטתך אשר תהיה. לילה טוב ליאת

התחלתי טיפול ונורא קשה לי, כשקשה לי במיוחד אני שולחת מייל למטפלת שלי, אני מרגישה כרגע זוועה איך היא תגיב אם אני אתקשר אליה? פשוט לא נעים לי להפריע לה בחיים שלה, אני פשוט עוברת תקופה נוראית, אבל לא רוצה לשגע אותה, כשאני שולחת לה מייל היא תמיד בשבילי השאלה איפה זה כבר נודניקיות?

שלום נועה, ככלל, היכולת לכבד את גבולות הטיפול היא יכולת מבורכת. שיחות טלפון 'טיפוליות' יוצרות 'רעש' מיותר, ומחלישות את המפגש הטיפולי, בהיותן 'בנות חורגות'. אני חושבת שאם היא מאפשרת לך שליחת מיילים כשקשה לך (אמצעי נפלא, לא חודרני ויכול לקדם טיפול), אין צורך גם בשיחות הטלפון. אם את מרגישה שאת חייבת את נוכחותה לעיתים קרובות יותר, יהיה הוגן ומכובד יותר לעלות את המפגשים לפעמיים בשבוע. מטופל שמכבד הסכמים וגבולות הוא מטופל אהוד, ויש סיכוי קטן יותר שיוכרז כניג'וס. לילה טוב ליאת

שלום.האם מבחינה אתית יש חוק שמונע ממטפל לנהל פגישה טיפולית עם המטופל וחברתו לחיים, (צעירים שאינם נשואים) אפילו שהדבר נעשה בהסכמתו ורצונו של המטופל? האם לפסיכולוג מותר מבחינה אתית לשלב בפגישה טיפולית רק בני משפחה של המטופל? תודה

בהנחה שלא מדובר בקטין אין שום בעיה אתית. אין גם שום בעיה אתית לשלב בפגישה את הסבתא של שכנתו אם המטופל מסכים. האם זה נכון מבחינה מקצועית ? זו כבר שאלה אחרת, שהמטפל צריך לדון בה בכל מקרה לגופו.

שלום למטופל, אני נוטה להסכים עם ים 3, וסבורה שכל חדירה של גורם שלישי אל תוך המרחב הטיפולי היא משמעותית, ויש לבחון היטב את מטרת הדבר ואת תוצאותיו. זה נכון שגם אם נכנס אל החדר האדם הנוסף בהסכמתו של המטופל, על המטפל להיות זהיר, ולהימנע ככל האפשר מחשיפת תכנים מתוך הטיפול. בברכה ליאת

ליאת היקרה, נראה לי שהתכוונת לכתוב: "על המטפל להיות זהיר" ולא "על המטופל..."

נכון מאד. תודה. אתקן בגוף הטכסט שלי (מנפלאות הפרוטקציה של מנהל פורום...)

מקווה שלא יהיה מאוחר מידי ......................................................................

טוב מאוחר מבכלל לא... :-) ליאת

אני מרגישה שהכל מסתחרר מסביבי שלא אפול האדמה תחתיי רועדת נפערת ואני נעלמת בה מרגישה כי אינני עוד אני כל כך אינני עד צעקה ואין איש ששומע את הדמעות שבפנים כבר אין בי רגש כואב לי עד פחד עד עילפון הכל מסתחרר מסביבי אין במה להחזיק אין משהו בטוח שום משענת בתוך התהום החשוכה

שלום רב, עלי להופיע בפני בית דין רבני בעצמי ויש לי פחד קהל אדיר. נשימתי הולכת וגוברת, חוט מחשבותי נקטע, כביכול אני משקיפה על עצמי מלמעלה, רואה אותי בחרפתי ועוד יותר נסערת, מגמגמת וממש לא מוסיפה לעצמי כבוד. ובעצם אני צריכה לייצג את עצמי וזו הזדמנות חיי! אשמח מאד לקבל עצות מועילות או הפניה לכתבות בנושא. תודה מראש

שלום עינת, יש די הרבה מידע באינטרנט על פחד קהל (או חרדה חברתית), ובכלליות רבה גם על הדרכים לטפל בזה. חיפוש בגוגל מחזיר די הרבה קישורים. בדר"כ, העצה הטובה ביותר שהייתי נותנת לך בנושא היא "לפעול למרות החרדה, ולהבין שמבחוץ חויים אותך לגמרי אחרת מן האופן בו את חווה את עצמך". עם זאת, אם בבית הדין הרבני את אמורה לטעון טענות שעלולות להיות גורליות וקריטיות עבור עתידך, מוטב להכין מראש עו"ד מלומד הבקי בפרטי הדברים, ולא לסמוך על המזל. לאחר שיושגו היעדים המשפטיים שלך, תוכלי להתמסר לתהליך הטיפולי באופן מסודר, ולתרגל באופן מעשי טכניקות שונות להפחתת החרדה. בשמחות ליאת

באי בודד אפשר לחלות בשפעת אבל לא במחלת נפש-אין שם איש לשפוט אותך.....

אף אחד גם לא יגיש לך תה עם לימון... :-)

מה בא קודם, האמון או הפחד? הספירלה הטיפולית המפורסמת, גורסת שכל פעם נחזור לאותם נושאים, לאותן נקודות מהותיות, אבל כל פעם ממקום קצת אחר. כל פעם עם תובנות קצת אחרות, עם נקודות מבט שונות... וספירלות הרי יכולות להיות אינסופיות... האם זה בהכרח אומר שלעולם אני אתחבט בשאלות האמון, לעולם אני אפחד מלתת למטפלת להתקרב ואמשיך ואשחזר את התגובות שלי, אמנם קצת אחרת כל פעם, אבל במין מעגל חזרה אינסופי שכזה? האם זה לא סותר במשהו את מהות הטיפול? מה צריך לקרות (או מה אני צריכה לעשות) כדי שהפחד יפסיק, כדי שהתחושה הפנימית תשתנה מחשש מתמיד אל אמון ובטחון? האם זה בהכרח קשור אליה, או שזה משהו אצלי שתקוע? היא אומרת ספירלה, אני מרגישה מעגל ללא מוצא... וכמו שמישהי חכמה אמרה לי אתמול, 'זו עבודה קשה להיות מטופלת'... ומה שלומך, ליאת? נועם

נועם, לי נדמה שנגזר עלינו לנוע באופן תמידי בתוך המעגלים או הספירלות או השמונה (8), אלא אם כן נבחר להחליט אחרת. אם למשל, נשנה את המסלול בצורה החלטית ונמשוך עצמנו מתוך היקף המעגל אל עבר מרכזו, דרך הרדיוס... לא לגמרי להתפרע ולהפוך עורנו, זה עדיין קרוב להיקף המעגל, תמיד אפשר לחזור אליו, הוא ימשיך להסתובב לעד, אבל זה מין ניסיון שכזה למרוד קצת בדפוסים האוטומטים. או לחילופין, אפשר לבנות, בתוך המעגל הנצחי, מרובע, או משולש, ולהתחיל לשוטט קצת שם, אולי נמצא שם אפשרויות מפתיעות? סתם הגיגים שבאים לי תוך כדי שאני כותבת לך, אני עצמי לא בטוחה שזה רעיון כל כך טוב, או אפשרי, סתם נקודות למחשבה. שיהיה לנו טוב, א.

אבישג יקרה, שמחה ממש לראות אותך! מה שלומך? תגידי, (רק אם מתאים לך כמובן), לך יצא ככה למרוד במעגל? אני חושבת שהיו לי כמה נסיונות "גבורה" כאלה. אני מרגישה שבמידה כלשהי גם זה חלק מהלמידה. מין ניסוי וטעיה שכזה... אבל זה מרגיש לי כאילו זה היה יותר טעיה. אולי כי לא הייתי מוכנה, אולי כי ניסיתי למרוד בעצמי מוקדם מדי. אולי עוד לא היו לי מספיק כלים להתמודד, אולי לא היה שם מצע רך מספיק בשביל ההתרסקות. כי ככה זה הרגיש.. כאילו הוטחתי בחזרה למעגל, שומעת ברקע צחוק לועג לתמימות שלי. איך חשבתי שככה אני אוכל פשוט לשנות דברים. למה נראה לי שאני יכולה להפוך עיגול למשולש... קצת מרגיש כאילו משהו מושרש שם כל כך עמוק, ושזה בכלל לא בשליטתי. או שאולי פשוט עוד לא הגיע הזמן... יותר מדי שאלות פתוחות. למה זה לא יכול להיות כמו מבחן אמריקאי? תודה שאת פה איתי, נועם

שיחה על מעגלים וספירלות.. מותר לצרף את עצמי כצלע? :-) הצלע הראשונה במעגל! צריך להתקשר לגינס.. (לא הבירה, השיאים) רק קמתי (כמו שאולי ניכר..)- אז בנתיים רק בקצרה.. זו שאלה טובה, מה בא קודם..(וקשה) אני חושבת שכן. כן- זה תמיד ישוב וישתחזר.. נדמה לי שתמיד יגיע הרגע שהאמון שלי יפנה את תותחיו לא רק כלפי הפחד והריחוק וההגנות הישנות, אלא גם כלפי עצמו, ושוב אאלץ להתחיל מחדש. ויהיו תקופות של אמון מלא, (או שקט?..), או קירבה ואני ארגיש שנגאלתי, אבל תקופות אחרות יבואו ושוב אהיה מנותקת, זרה לעצמי, מרוחקת וספקנית. ארגיש שהתקופה הטובה, האחרת כל כך והמפתיעה, הייתה רק יציר הדמיון שלי ולא יותר. אבל אני גם חושבת שאולי אולי, אם מתמידים מספיק זמן ואם הצורך בשינוי עדיין חי ובועט שם למטה, ואם מספיק אמיצים לעצום/לפקוח עיניים לפעמים- אז בסיבוב הבא נהיה רמה קטנה מעל הסיבוב הקודם שלנו. עדיין הכל יפול לאותם דפוסים מרגיזים, אבל טיפטיפה אחרת. ממש טיפה. וכל פעם קצת יותר. בפעם הראשונה תחושות הקירבה הטובות יכו אותנו בהלם, בפעם השלישית נרגיש שמשהו פה מרגיש מוכר, ובפעם השביעית הספקן הקטן שבנו יציע בלחש שאולי-אולי אנחנו יכולים להיות גם רכים וחלשים ולא מפחדים לתת אמון. לאט לאט משהו חדש ירגיש כאילו הוא יושב עלינו יפה דווקא..בניגוד לכל הציפיות. ואז אולי שוב יבוא הספקן הגדול ויערבל ויפרק הכל. אבל לא באמת הכל..כי לא את הכל אפשר יהיה כבר לפרק.. ואולי אולי, באיזשהו שלב, יכולת חדשה תהפוך לתכונה. למשהו שהוא ממש שלנו. (אחח.. אחרית הימים :-) אני אולי תמיד אפחד קצת וכנראה שתמיד יקח לי זמן להאמין. כך נדמה לי עכשיו. אבל אולי מה שמשנה בסוף זה מה בוחרים לעשות עם הפחד הזה או הספקות, או הקושי לתת אמון. וזה אולי תלוי במה אנחנו כבר מכירים.. (שוב הביצה והתרנגולת).. אני מרגישה שיש יותר מאפשרות אחת טובה.. 'אבל איך מנסים כשמפחדים לתת אמון, ומפחדים לנסות..?' :-) הכותרת שלך באמת מתאימה, נועם.. אני מניחה שגם ל'איך מנסים' יש יותר מפתרון טוב אחד.. לא התעוררתי כל כך אופטימית! נשבעת! משהו השתבש לי באמצע כנראה.. :-) נתראה, ל.

את כבר יודעת שאת מעלה לי חיוך רחב עם המילים שלך, נכון? (ושוב אני מגלה כמה אנחנו דומות...) כי כל המילים שלך כל כך מדוייקות לי... אני יודעת שזה ככה, ואולי לפעמים אני גם מצליחה להרגיש את זה לרגע.. אבל את בטח יודעת איך זה, שהרגעים הנעימים האלה, שמשהו מרגיש כאילו סוף סוף זז לו קצת שם בפנים, התקבע, הם הרגעים שנעלמים הכי מהר כשיש איזשהו ספק, או כשהפחד שב ומרים ראש. אני כן חושבת שאני מרשה לעצמי לפקוח עיניים יותר, במיוחד בסיבובים החדים. לפעמים זה שווה כי בעיניים פקוחות זה נראה פחות מפחיד, ולפעמים זה שווה סתם כי בעיניים עצומות אני מפספסת את החיוכים שלה... אהבתי שכתבת שיש יותר מאפשרות אחת טובה.. איכשהו אם אני הייתי כותבת את זה, יש לי הרגשה שהייתי כותבת שיש כמה אפשרויות רעות, וצריך ללכת על הרע במיעוטו. לא יודעת.. נתת לי נקודה למחשבה, מאיזה כיוון בכלל להסתכל על הדברים. אולי שווה קודם כל לעמוד על הראש ואז להסתכל על הדברים.. את חושבת שזה יעבוד? :-)) (מקסימום אני אקח אדויל בשביל הכאב ראש... :-)) מאחלת לך עוד הרבה שיבושים כאלה, שיציפו באופטימיות... :-) כיף לי שיש לי אותך נועם

שלום נועם, בנות, איכשהו, תמיד הייתה שם קודם הביצה. תיאוריות התפתחותיות שבות ומדגישות את היחסים המוקדמים עם הדמויות ההוריות (בעיקר אמא) כמסדירות איזשהי מהות פסיכולוגית שנקראת 'אמון בסיסי'. כאשר התינוק לומד שיש מי שמגיב ונענה לקריאות המצוקה שלו, ועושה זאת באופן נכון, עקבי ומיטיב - יתפתח אותו אמון בסיסי, שעליו תישען בעתיד תפיסת עולם, תפיסת עצמי ותפיסת האובייקט. לפעמים משהו משתבש בדרך (כולנו כבר יודעים שאין אמהות מושלמות!), ותחושת האמון (גם אם הושגה) נסדקת או מתערערת. במצב עניינים כזה, תופיע חשדנות במגעים הבינאישיים, וקושי גדול מהרגיל להתמסר ולבטוח. איני יודעת אם אפשר בכלל לחיות מתוך תחושת אמון עיוור. בעיני, בתהליך הספירלי אנחנו לומדים - בכל פעם קצת יותר - לקחת סיכונים, לאפשר לעצמנו קרבה רבה יותר, ולמתן את תחושות החרדה מפני הבאות. למה זה סותר את מהות הטיפול? זהו, הרי, לב ליבו. לפחות כל עוד אנו מתייחסים אל הטיפול כאל מעבדה קטנה, זירת לימוד והתנסות, ופחות כאל 'פותר בעיות' ליניארי. תנועה ספירלית יכולה להיות נעימה ומערסלת, מטלטלת ומסחררת, אבל גם "גם וגם". אולי במקום לרצות להחלים, עדיף לרצות לגדול קצת, לצמוח, ולראות מה יהיה. שלומי טוב, אבל עייף עד מוות. יש ימים כאלה. ליל מנוחה ליאת

כי לא קמתי בבוקר יום אחד, ואמרתי לעצמי שאני רוצה ללמוד על עצמי יותר. הגעתי לטיפול עם נושאים מוגדרים - זה מה שמפריע לי, זה מה שתקוע. עכשיו צריך לבדוק למה זה ככה ולתקן את זה. המטרה הסופית, לפחות מבחינתי, היא השינוי. הלמידה וההתנסות היא הדרך שאמורה להוביל אותי לפתרון הקונפליקטים והתקיעויות, אבל אני לא רוצה לשבת ולחפור בילדות שלי עד אין סוף... רוצה להבין מה היה שם שתקע, אבל רוצה גם לשנות, רוצה שיהיה אחרת... אז אני כבר יודעת שכנראה משהו באמת התפספס לי שם, בשלב האמון הבסיסי. אני אפילו יודעת מה זה היה. וכן, אני גם קצת פחות כועסת על עצמי על כל פעם שאני נרתעת אחורה ונבהלת. גם למדתי בנתיים לשים את האצבע ולתת שם לאירועים שעיצבו את מי שאני היום. מה עוד? למדתי להישאר נוכחת, (רוב הזמן..) גם כשהאינסטינקטים הכי בסיסיים שלי צורחים לברוח. למדתי לתת לה להיות איתי, לא רק במובן הפיזי, כשאני הכי רוצה להסתגר ולהיות לבד. אין ספק שמתרחשת למידה... לא חושבת שאני אי פעם אוכל להגיע למצב של אמון עיוור, אבל אני גם לא חושבת שאני רוצה. זה נראה לי מסוכן, וזה גם לא ממש הוכיח את עצמו בעבר. אני קצת מפחדת, ליאת, להתייחס לטיפול בעיקר כאל מקום של למידה. אני מרגישה שאני חייבת להציב לעצמי את מטרת ההחלמה, כי אני חייבת לשאוף למשהו מוחשי, לשאוף למקום טוב יותר בשביל עצמי. אני מרגישה שללא מטרות ויעדים מוגדרים, אני עלולה רק לשקוע יותר לתוך העבר, לתוך הניתוחים האינסופיים ולתוך דברים שאין בכוחי לשנות, אבל שמשפיעים עלי כל הזמן, ושמנהלים אותי, תוקעים אותי ולא מאפשרים לגדול ולצמוח. אולי זה קצת כמו עמוד האש לפני המחנה... או הארץ המובטחת... המטרה הסופית, המקום אליו אני שואפת נותן לי כוח לעבור את התקופות הקשות. נותן כוח לדבר על מה שאני הייתי מעדיפה להמשיך ולשתוק, עוזר להאמין שאפשר לצאת מהמצב המסוייט, שאפשר להתגבר גם אחרי שנבגדת בצורה הכי נוראית על ידי מי שהיה אמור לשמור. אני קוראת את מה שכתבתי, וקצת מרגישה כאילו אני חושבת כמוך והפוך ממך באותו זמן. או שאולי אני רואה את הטיפול בדרך מאוד מסויימת. אולי אני מאדירה את כוחו ומצפה ליותר מדי. אולי, אבל לא נראה לי. פשוט כי כבר קורים דברים, דברים משתנים בי, משתחררים... לא משנה.. אני כנראה עוד צריכה לחשוב על הדברים.. שבת שלום בנתיים, נועם ועוד שאלונת, (לא ממש קשורה) אם אפשר... האם לך כמטפלת, מפריע שמטופלים קוראים חומר מקצועי רב הנוגע לבעייתם? האם את חושבת שזה פוגע בטיפול בדרך כלשהי? האם את מעודדת? מעדיפה שלא? תודה...

אם לדוגמא מישהו רוצה להתאבד, מה המינון ואילו כדורים צריכים לקחת כדי שלא יהי תקלות אני פשוט עושה עבודה בנושא. אשמח למידע אמין ולא בערך.

אם לא רוצים תקלות,אז עדיף דרכים שונות לפרט? כי בכדורים שזה יהיה ודאי צריך מעל 100 ושיהיו כולם כדורי שינה! והמידע מאוד אמין מתוך מחקר פרטי שלי. בהצלחה!

אילו כדורי שינה?

את בטח כותבת מהקבר....

ליאת אני לא יודעת מה לעשות, אני נורא עצובה, אין לי חשק לכלום אני לא עונה לטלפונים, אני מתה מפחד, המטפלת שלי התקשרה לשאול לשלומי אחרי שביטלתי שתי פגישות, אמרתי לה שהכל בסדר, כל כך רוצה להתקשר אליה ולהגיד לה שכלום לא בסדר, כל כך רוצה לבכות ולא יכולה, אני לא יודעת אפילו מה לכתוב, או מה לשאול, הכל בלאגן אצלי בראש.

שלום אבודה, בעיני, חבל לבזבז בלאגן בראש מחוץ לחדר הטיפול. :-) הנטייה לשמור על פסאדה חיצונית נינוחה כשבפנים הכל רועש ורוגש, יכולה להיות תוצאה של חוויות מוקדמות, בהן אי אפשר היה לבכות, להישען, להיעזר, אולי כי לא היה עם מי, אולי כי מי שהיה נתפס לא חזק מספיק כדי להכיל. מקווה שתצליחי לגייס בתוכך את הכוח לשנות הרגלים ישנים, ולהיווכח שאפשר אחרת. שולחת לך מלוא חופניים אומץ ליאת

ליאת את חושבת שאם אני אבכה בטיפול המטפלת תצחק בתוכה?

ד"ר שלום, אומרים שרוב האנשים סובלים מחרדה בשלב כלשהו של חייהם. האם זה נכון?

שלום גיל, חרדה היא חלק מהחיים הבריאים. יש לה ערך הסתגלותי חשוב, בהיותה מעודדת זהירות ותשומת לב לסכנות פוטנציאליות. בהקשר זה, מרבית בני האדם חשים חרדה כעניין שבשגרה. אני מניחה שאתה מכוון אל אותם מצבים בהם החרדה מוגזמת, והופכת מגורם מקדם הסתגלות לגורם לחץ מעכב. זה קורה, בדר"כ, כאשר מופיעה תגובת חרדה בהיעדר סכנה ממשית תואמת. מצבים אלה, גם אם שכיחים, אינם מחוייבי המציאות, ויש אנשים שמצליחים לפסוח עליהם. למה אתה שואל? :-)) ליאת

לכבוד דר' אורנה ראובן מגריל שלום רב אני רווקה בת 45 . אני מנסה למצוא זוגיות ואהבה. אני נפגשת עם גברים רווקים וגרושים. תופעה מאוד שכיחה בפגישות היא שכבר בפגישה הראשונה או השניה הגברים שולחים ידיים. לי זה נותן את הרושם של חוסר רצינות, מכיון שלאחר מכן הם נעלמים. לעיתים קוראים לי פרימיטיבית,או שאומרים שזה מרתיע ברגע שאני מגלה התנגדות או מציבה גבולות. האם אני באמת מרחיקה ממני את הגברים ומקטינה את סיכויי למצוא בן זוג? מה לעשות? תודה א.

שלום א'. אורנה תשוב לענות ביום שלישי הבא. בינתיים אציע לך את מחשבותי בנושא. פגישות עיוורות, מעצם הגדרתן, טומנות בחובן מרכיב בלתי נמנע של חוסר וודאות. את יכולה 'להגריל' כל מיני מפגשים, בהם כאלה שיתאימו לך, וכאלה שלא. בהחלט יתכן שבהתנהגותך את מרחיקה מעליך גברים מסוימים, אך נדמה לי שגברים אלה ממילא אינם אלה שאת מחפשת. אחד המנבאים הטובים להצלחת קשר הוא דמיון בדעות, אמונות, ותפיסת עולם. הצורך שלך בקרבה רגשית לפני הקרבה הגופנית הוא צורך לגיטימי, ואין לי ספק שיש לא מעט גברים שיעריכו תכונה זו. אם, לעומת זאת, את מרגישה שקיים אצלך קושי בסיסי ביצירת אינטימיות באופן כללי, כדאי לברר אותו במסגרת טיפול פסיכולוגי (שהוא, כשלעצמו, מהווה הזדמנות לקשר קרוב ומשמעותי). בהצלחה ליאת

אני רוצה להוסיף שלי קורה אותו הדבר ואני בת 26. חלק מהגברים דווקא בסדר עם העיניין וממשיכים גם לדייט שלישי ורביעי עד שאני אסגר על עצמי. אני תמיד מבהירה שהסיבה היא שאני מתקרבת לאחר שאני מרגישה קרבה גם בראש וזה לא שחס וחילילה יש לי משהו נגד האדם ומי שנורמלי גם מבין אפילו אם לא רגיל... בהצלחה:)

אמא האם כדאי לי לצאת לאויר העולם אמא איך הוא יהיה לי, העולם האם הוא יהיה טוב אלי, האם יהיה קרוב אלי האם הוא יהיה חם ורך כמו בתוך הגוף שלך האם הוא יפתח כמו היירכים שלך ואולי הוא יהיה רע אלי אדיש קשה וזר ואולי הוא יהיה רע אלי קר ולא מוכר פזמון: והחיים, האם יהיו טובים אלי או שיהיו רעים האם יהיו טובים איתי האנשים האם הם יאהבו אותי או ישנאו או לא ישימו לב אלי בכלל אמא האם כדאי לי באמת להיוולד אמא האם יתנו לי להיות מה שאני רוצה ירצו לדעת מי אני, האם בכלל ירצו אותי או שירצו להשתמש בי ואחר כך יזרקו אותי פזמון: אל החיים, האם יהיו טובים אלי או שיהיו רעים האם יהיו טובים איתי האנשים האם הם יאהבו אותי או ישנאו או לא ישימו לב אלי בכלל וכשיבוא הזמן להיפרד האם יהיה קשה לצאת מהעולם האם יהיה פשוט או שיהיה קשה למות קשה יהיה להפרד שלא כדאי להיוולד פזמון: אל החיים, האם יהיו טובים אלי או שיהיו רעים האם יהיו טובים איתי האנשים האם הם יאהבו אותי או ישנאו או לא ישימו לב אלי בכלל.

ויק, מאחלת לך שתמצאי את החיים ראויים, שכדאי לחיותם. ושיהיו טובים אליך, ככל שאפשר לצפות. מעצם זה שהשיר מנוסח כשאלה, אין לו, כנראה, תשובה אחת. החזיקי מעמד עוד. אני יודעת שקשה לך בימים אלה ליאת

אני מחורה נקיה כ7 חודשים השתמשתי בסמים 20 שנה בלי יום נקי היום אני בטיפול מאוד קשה לי יש לי חשק עז לבעוט בהכול מה שמחזיק אותי זה הידעה שאני לא רוצה להחזב את הבת שלי אבל אני מרגישה שזה עומד להתפוצץ לי פניים קשה לי ואני לא יודעת לבקש עזרה אני חושבת שאף אחד לא יכול לעזור לי באמת בבקשה תנסו לעזורלי

שלום נטע, כל מי שפעם היה מכור למשהו, יודע אילו מאמצי-על נדרשים כדי להיגמל. להיות נקייה אחרי 20 שנות התמכרות זו גבורה של ממש, ואת ראויה לכל שבח. עם זאת, מדובר במלחמה יומיומית ועיקשת, שאסור להפסיד בה אפילו קרב אחד. את צודקת - זוהי מלחמה של לוחמים בודדים. התחושה היא של קרב 'אחד על אחד', כשהאויב תוקף מבפנים. היכולת לסרב לדחף המוכר כל כך לעוד מנת סם עולה בדמים. אני מקווה שהמסגרת הטיפולית שלך טובה ומחזיקה, ובמקביל, אולי כדאי למצוא פורום תמיכה לנגמלים. אני מאמינה שחיפוש קצר בגוגל יניב תשובות. בינתיים, נשמח להיות אוזן קשבת, ולעודד מכאן ככל שיידרש. כל הכבוד, והחזיקי מעמד בכל הכוח. ליאת

חשבתי עליך השבוע...

מה הקטע עם הד"שים האלה?! את מטופלת של אורנה?

רשת, תודה על מחשבותייך. תודה שביטאת אותן. מקווה שאת בטוב... לירז, את בוודאי מבינה שאי אפשר להתייחס לשאלתך. טיפול הוא עניין פרטי, ופורום הוא הלא עניין ציבורי. לילך, מלאת אכפתיות, מלאת טיפים, מלאת התנצלויות (בזמן האחרון אני קוראת אותך מרבה להצטער על תפיסת מקום. מותר לתפוס. חשוב אפילו). לילה טוב!

שלום, אני בן 24,סטודנט להנדסה בתום שנתי השלישית ללימודים.עד לסיום לימודיי נותרה לי שנה אחת אחרונה . מזה שלוש שנים אני נמנע מללכת ולחפש לעצמי בת זוג משום שהלימודים חשובים לי ודורשים ריכוז רב,לכן החלטתי שאינני רוצה הסחות דעת.מחד אני לא רוצה להתאהב כרגע כי אדם מאוהב נוטה לפעמים לאבד את הראש ולהזניח דברים שהיו חשובים לו(אני לפחות...),ומאידך אני גם מרגיש שהחוסר בזוגיות יוצר חלל ריק בנשמה שמונע ממני מלהגיע למיצוי מקסימלי של כל יכולותיי.אני מנסה לפתור כרגע את הבעיה עם פסיכולוגית אך בינתיים ללא הצלחה. אני שואל את עצמי האם להמשיך לסבול עוד שנה לבד או לא? מה הפיתרון הטוב ביותר לדילמה הזאת? דורון.

שלום דורון, הפתרון המתאים עבורך מסתתר כמובן אצלך, לא אצלי... אבל אנסה לעזור להבהיר דבר מה. אתה מתאר ניסיון להימנע מהסחות הדעת שיש באהבה. ואני שומעת אותך אומר: אם רק אצליח לחיות מבלי שהחיים יבלבלו אותי... אבל הם כל-כך מבלבלים, ומסעירים, ולא צפויים, והשליטה שלנו במהלכם ממילא חלקית כל-כך... והנה אתה מגלה שדווקא השליטה הגבוהה שניסית להגיע אליה, היא המסיחה את דעתך. מעניין, נכון? כיצד דווקא הניסיון להיות בשליטה מלאה מפריע לנו לחיות... המשך עבודה פוריה - באוניברסיטה, בטיפול ובחיים, אורנה

לראשונה בחיי העזתי ואמרתי שאתגעגע. לא טיפול ראשון, לא פרדה ראשונה, אני כבר מזמן לא ילדה. אמא כבר שנים. היא נסעה לשבועיים ותהיה בחופשה עד תחילת ספטמבר. היא בקשה שאצור איתה קשר כשתחזור, ולפני שנפגש, כדי שתדע מה קורה איתי. יש עוד שבועיים והגעגוע כבר צורב אותי. כואב. פיזי. ורק אתמול נפגשנו. כאילו אני צריכה רק לדעת שהיא בסביבה. מוזר לי. זר לי. אני כמעט מתמכרת לגעגוע. לא מתנגדת. לא נלחמת. טבלת היאוש אומרת 15 אולי 16. אני עוד אעדכן.

מרגש לקרוא! נשמע כמו געגוע טוב.. אולי לא קל (זה טיבו של געגוע), אבל מבשר טוב.. כמו גשם ראשון.. (מעניין אלו פטריות תצמחנה אחרי הגשם :-) מחזיקה אצבעות.. לילך.

שלום יולט, כתבת מילים נוגעות, אולי כפי שננגעת... זה בסדר, לפעמים מתעוררים בנו דברים שלא ברור מאיפה באו, ולמה עכשיו, ואיך הסתדרנו קודם בלעדיהם. הטוב ביותר לתת להם להיות. וגם לספר לנו עוד, "כדי שנדע מה קורה אתך"... לילה טוב, אורנה

שלום רב, אני בת 30. אני עוברת משבר מאוד גדול שאני לא יודעת איך לצאת ממנו. אני לא מוצאת את הכוחות לצאת מהדיכאון, מהפאסיבות ומהמרה השחורה. אני לומדת ועובדת. אני מרגישה שהן הלימודים והן העבודה הם משא כבד על כתפיי. אני לא מוצאת אנשים שאיתם אוכל לדבר. חברים בלימודים מתרחקים ממני כשאני דיכאונית ומעיקה (גם אם אני לא אומרת כלום). כששיתפתי חברה מהלימודים (באוניברסיטה) היא נשמעה אכפתית, אבל היא כ"כ עסוקה בלימודיה שהיא די נעלמה.. אני מרגישה בדידות מאוד גדולה, כי גם האנשים שאני כן בקשר, הם בקשר איתי מתוך אינטרס, או שהידידות שטחית. הם לא מבינים אותי, וגם לא רוצים להתעסק ולשמוע על קונפליקטים של אחר. אנשים מאוד עסוקים בעצמם. ניסיתי לפני כמה חודשים להשתמש בפרוזק שהחמיר מאוד את הרגשתי, ואיני מעוניינת בתרופות. אני יודעת שהמשבר שאני חווה עכשיו הוא משבר גדול שיש בו תכנים מאוד מורכבים העוסקים בזהות, תפיסת חיים, אידאולוגיה, בדידות, מהות החיים... כדור הקסם לא יפתור לי את הקונפליקטים הקשים האלה, את האכזבה שאני חשב בקשריי עם אנשים. אני חווה את העולם כמקום קר ומנוכר. אולי הבחירות שלי הביאו אותי עד הלום: בעבודה, בחברים...אני יודעת שאני לא אמורה לצפות שמישהו יציל אותי מעצמי, מהמועקה הנוראה שאני סוחבת איתי כבר כמה זמן. אני לא מצליחה להתרומם..ואני מרגישה שהכל סוגר עלי. אין בי אנרגיה לכלום. איך יוצרים/מביאים לשינוי מנק' פתיחה של כלום? תודה. מישהי

חשבת אולי לפנות לטיפול פסיכולוגי?

שלום ליליה, כשסיימתי לקרוא את הודעתך חשבתי שהמילים שלך, המנוסחות בקפידה, במעין השלמה מיואשת, מסתירות מאחוריהן הר געש של כאב. כל-כך מתחשק לי לכתוב לך בפשטות לא לוותר על הגעש, ולא על התקווה... אני חושבת שבאיזשהו אופן זה מה שאמרה התגובה הקצרה שקבלת. לא לוותר על הדיבור, על האפשרות לבטא את רגשותייך למול אדם שימשיך לה-י-ו-ת שם. האם תכתבי לנו עוד ותספרי האם התנסית בטיפול פסיכולוגי? חזקי ואמצי, אורנה

דוגמא לאנשים עם דיכאון שמתמודדים http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=ympr

כתבתי כאן אני חושבת למטה. אך יש לי עוד שאלות- בילדותי חייתי בצל אלימות די קשה מצד אימי החד-הורית. וכן פגיעה מינית קשה מצד החבר שלה בגיל חמש/שש. כשאימי כבר הייתה בוגרת בת 21 בערך(כבר לא קטינה והייתה אמורה להיות לה אחריות!) כל חיי חונכתי לשתוק על האלימות (על הפגיעה המינית אינה יודעת ומעולם לא ראתה). משום שתמיד נאמר לי שאימי ילדה אותי בגיל 15/16 הייתה ממש תינוקת והיא לא אשמה בכלום ולא אחראית. היום אני בת 32 נשואה עם ילדים בקשר רופף עם משפחתי. דודתי הודיעה לי שאימי מתחילה להתמוטט נפשית כי כל העבר שהיה לה איתנו מתחיל לצוף ולעלות לה והיא מתייסרת על כך מאוד ונפשה לא יודעת מנוח. אני שוב מתחילה להרגיש אשמה כמו בעבר. כי בגללי שוב יש בעיות- תמיד מאשימים אותי. אבל כועסת- כי במי שצריך לתמוך זה בנו- הילדים- אנחנו היינו ה-קורבן! אני מאוד רוצה לתמוך באימי אבל מצד אחד כועסת- בי מעולם לא תמכו ואף פעם לא קיבלו ותמיד נאלצתי לשאת על גבי הכל משום שאימי ומשפחתה האוהבת אותה מאוד תמיד אמרו שאינה אחראית לכל מה שקרה כי הייתה ילדה. ומה איתנו הילדים האומללים לשעבר- איש לא שעה לבכיינו! אנחנו אשמים שבכלל נולדנו ועכשיו אימי גם מתייסרת בגללנו. אני רוצה לנער אותה שתיקח אחריות לדברים פעם אחת ולתמיד שתפסיק לרחם על עצמה שהיא קורבן כי מי שהיה פה קורבן זה אנחנו- שני ילדים קטנים חסרי ישע שהופקדו בידי אם עצבנית ומוטרפת שכאשר הייתה מכה הייתה ממלמלת "תכף תבוא המשטרה.." "זהו היום לוקחים אותי לבת-הסוהר" ובמזל איכשהוא הייתה מפסיקה. אבל אנחנו תמיד חשנו פחד קיומי מפניה כי היא הייתה יכולה להרוג אותנו בקלות בהתקף זעם. ואף פעם לא ידענו מתי היא תתחיל להכות ולמה. נמאס לי שמשפחתי כל הזמן מצדיקה אותה- שהיא הייתה ילדה. עד גיל 4 גדלנו אצל סבתא ולא היו מכות והתעללות ז"א שמגיל 18 שעברנו לדירת עמידר היא כבר הייתה בגירה ואמורה להיות אחראית למעשיה.

נראה כי כולכם, את, אחיך וגם אימך, קורבנות של נסיבות קשות והמצוקה משותפת לכולם. העיסוק בחיפוש אחר אשמים, הוא חסר טעם כיום מאחר והוא דורש אנרגיה. את לכוחות כדי לתפקד וחשוב שתשמרי את כוחותיך מבלי לתת לגורמים חיצוניים לדלדל אותם. לכן אני מייעצת לך להיות קשובה לעצמך, לנסח לעצמך מה את באמת רוצה ולפעול בהתאם לכך.

אני עייפה מאוד ואין לי חשק לכלום.. כל היום אני ישנה, מתחמקת מללמוד מתחמקת מהכל. אין לי חשק לדבר עם אף אחד כמעט.. מבודדת את עצמי.. מתחמקת מחברה, מתחמקת מקולות, מתחמקת ממילים אני עייפה.. ובפגישות עם המטפלת אני מחייכת. לא משמחה, ולא כי אני שמחה במיוחד לראות אותה...זה סתם חיוך כאילו הכל בסדר. אני לא כל כך יודעת מה יש לי. אני גם שוכחת כל הזמן.. מתחילה משפט ולא זוכרת מה רציתי לומר, מגיבה לשאלה אבל באמצע שוכחת על מה אני מדברת ולמה אני עונה. שוכחת לגמרי. אני מנסה לדמיין איך הייתי יכולה להיות עם המטפלת שלי אילו הייתי מצליחה לשתף אותה יותר, אבל מתביישת להיות כך. להיות חלשה כל כך. מפחדת שתנצל את זה איכשהו. שארגיש נמוכה יותר ממה שאני מרגישה ממילא. אני פשוט עייפה.. זה כלום. יעבור לי..

צל יקרה, לא נשמע לי ש'זה כלום'. הלוואי ותרשי לעצמך לבטא מולה את התחושה האותנטית ואת חששותייך האמיתיים. האם תוכלי להבין שנגיעה בכך, בייצוג שיצרת מולה של החוויה הפנימית שלך (חוויה בה אנשים מתאכזרים, נוטשים, משתמשים לרעה, מקטינים), היא הדרך להתמודד ולשנות? שיהיה קל, אורנה

אורנה, אני מרגישה נכה.. אם רק היה קל יותר עם הגברת שלי זה כמו מאבק הלוואי שיום אחד אצליח קצת יותר בנתיים אי אפשר לזרז.. תודה על המילים החמות שלך, גם כאן וגם למעלה את עוזרת לי תודה

ערב טוב, אורנה... "וישנם מטפלים דינמיים המשתמשים באמצעי תקשורת מודרניים על-מנת לאפשר המשכיות של הטיפול בזמנים בהם פגישות פנים אל פנים אינן מתאפשרות." מה דעתך על המשכיות כזו של הפגישות? כתבת גם משהו לגבי הסטינג הטיפולי, שמקום הפגישות הוא קבוע... (הייתי מוסיפה ציטוט אם המחשב שלי היה יותר נחמד אלי היום) האם פגישה חד פעמית בקליניקה אחרת שוברת את הסטינג הטיפולי? מתי זה מותר ומתי עדיף שלא? תודה ולילה טוב, שתיים

והנה הציטוט על הסטינג (עכשיו כשהמחשב נחמד אלי): "בטיפול פסיכולוגי דינמי ישנו דגש על הסטינג הטיפולי (הסטינג מורכב ממקום קבוע, מועד קבוע, משך פגישה ותשלום ידועים מראש וכיוצא באלה). לאור זאת, מקובל לא לשנות את מיקום הטיפול." לילה טוב...

אורנה, אולי אני סתם מחפשת על מה להתלונן... אני כל הזמן מוצאת על מה להתלונן לה... אבל אולי זה באמת גרוע לשנות את המקום... אולי רק מקרה חירום מצדיק שינוי כזה... וזה לא היה משהו כזה... אולי בפעם הבאה היא תרצה להיפגש בבית קפה... אני סתם מגזימה... הגעתי לשם במחשבה שזו פגישה מיותרת, פגישת בית קפה... אני כל הזמן מתלוננת, לא תמיד בפניה, לפעמים אני מתלוננת בפנים... שום דבר לא נוח לי, שונאת את הזמנים של הפגישות. פעם זה לא היה משנה. העיקר להגיע, לא משנה לאן ובאיזו שעה... גם אחרי הפגישות אני מתלוננת... לפעמים גם בפניה... כי הן מרגיזות... לא מספיקות... כנראה ששום דבר כבר לא מספיק... והיא חמודה, משתדלת... כבר לא מסכימה לרצות כמו פעם, אבל משתדלת להיות... וזה אף פעם לא מספיק... מה את חושבת? תודה לך... מאיתנו...

יש לי ילד בן 10 ובן זוג מזה 6 שנים. אביו הביולוגי של הילד ואני נפרדנו כשהיה בן שנה. כשהילד היה בן 4 האב חזר מחו"ל וביקש לחזור עם לקשר עם הילד. הוא בא במשך חודשיים ונעלם (כך קרה גם כשהילד היה בן שנתיים) עד היום בערב הוא התקשר ואמר שהוא רוצה לשוב לחייו של הילד, יש לציין שבאיבחון ציין הפסיכולוג שהילד לא עיבד את חווית הנטישה ועליו להיות בטיפול פרטני. אמרתי לאב שהוא לא יבוא יזעזע את עולמו שוב ואני אאסוף את השברים התחלנו להתווכח כשאני מנסה להגן על שפיותו של ילדי והא מצדיק את זכותו הביולוגית. אני חוששת בגלל אופיו האימפולסבי והילדותי (שנינו רק בני 29) שזה שוב צורך שלו שיחלוף. אמרתי לו שאם ימשיך להרגיש כך עוד כמה חודשים נבחן אפשרויות שוב. בן זוגי ואני עומדים בפני חתונתנו ויש לציין שיש לו ולבני יחסים מדהימים של אב ובן ויציבות שעבדתי עליה בחרון אפי. מצד שני אני לא רוצה לחשוב שמנעתי מילדי את האפשרות להכיר את אביו. בעיקר בגלל העובדה שטראומה זו אינה מעובדת אצלו. מה לעשות והכי חשוב מה נכון לילד?

שלום אמא, את מעלה שאלה חשובה וסבוכה, ואני חוששת שהיא 'גדולה' מדי בשביל פורום אינטרנטי... כל-כך הרבה שאלות מסתעפות ממנה: טובת הילד, טובת ההורה, זכויות ביולוגיות וזכויות שנקנות בעבודה קשה לאורך החיים, זעזועים בעבר ותקוות לעתיד... אני מציעה לפנות לייעוץ אצל מטפל משפחתי, שיוכל לעזור לכולכם ליצור שיח מעמיק בנושא. בהמשך, אולי תרצו לעגן את החלטותיכם במסמך בעל תוקף משפטי, שיוכל לסייע במניעת קשיים עתידיים. ברכות לקראת הנישואים, ובהצלחה, אורנה

שלום, יש לי בעייה : מזה שנים אני עושה שימוש יומיומי באטמי אוזניים – יום ולילה - מכיון שאני סובלת מהפרעה של "שמיעת יתר" – ומכאן הסחות דעת בלתי פוסקות בכל שנייה ושנייה, גם בעבודה, גם בשעות השינה וגם בכלל. מכיון שאני אדם מאוד מאוד מנתח באופיי, כל דבר שאני שומעת עובר פרשנויות ארוכות, ספקולציות והסברים אין קץ – בדברים הכי טריוויאלים – כמו : " למה הוא אמר לה את זה" " למה הוא התכוון " ועד ניתוח כוללני ופרטני של כל מערכות היחסים בין האנשים אותם שמעתי מדברים אחד לשני בעבודה שלהם ( לא שלי ) בעבודה (שלי – ללא כל קשר אליי ) או בנסיבות חברתיות שגם הן כלל אינן קשורות אליי. וכך אני חיה שנים חיים של אחרים .... הדבר "מטרטר " לי במוח וגוזל המון המון אנרגיות נפשיות וגופניות ממני – אנרגיות שאין לי לתת, כך שלא נותר לי כוח לדברים העיקריים בחיים. אני כן שומעת : אדם שמדבר ישירות אלי במרחק של עד מטר או שניים ממני + צפירות בכביש + צעקות במרחק 5 מטר ממני ומטה + "בומים" + רעשים קרובים עד 1/2 מטר כמו, לשם הדוגמא, אנשים שמדברים לידי. אני מסתירה את האטמים היטב כי שיערי מעליהם ובזכותם שומעת רק מה שאני צריכה לשמוע. אני מעריכה באופן הגיוני וכלל לא מוגזם, שע"י השימוש באטמים אני חוסכת לעצמי כשעתיים ביום – אם לא למעלה מכך ! • האם ניתן להתייחס לכך כמו אל שימוש – נניח, לצורך העניין - בתרופה המטפלת בבעיות ריכוז וקשב ולכן לתת לזה "הכשר חברתי/רפואי" ? • האם, בהתחשב בכך שה"טריק" עוזר לי כל כך, יש איזשהוא מקום לגינוי / בחינה כלשהיא / הפסקה של העניין ? • האם אני יכולה לראות עצמי כ"מסודרת" בחיים כי פתרתי לי את הבעייה בצורה כ"כ יצירתית והאם אני יכולה להמשיך לחיות לי בכיף עם העניין ? תודה מראש.

שלום summertime, תיארת בפירוט את הפתרון היצירתי שהגעת אליו, אך נראה כי עדיין אינך בטוחה לגמרי. החיפוש אחר הכשר חברתי/רפואי, או לחילופין גינוי, או לחילופין מקום לשביעות רצון עצמית, קשור (לעניות דעתי, ועל סמך המידע שנתת) לנושא שכדאי לטפל בו, בין אם תבחרי להמשיך להשתמש באטמים ובין אם לאו. התחושה שלי היא שהנושא האמיתי אינו אטמים כן או לא, אלא האופן בו את מתמודדת עם מחשבות מטרידות. ה'טרטור במוח' שתיארת בכאב וביאוש הוא משהו שאפשר וכדאי לטפל בו. אני מציעה להתייעץ עם פסיכולוג קליני שמתמחה בעבודה קוגניטיבית עם מחשבות אובססיביות (אינני אומרת בכך שאת סובלת מ- OCD, אלא שהניסיון שנצבר בטיפול באובססיות יכול להועיל). את מוזמנת לשאול עוד. בהצלחה, אורנה

אורנה יקרה מאד, מתנצלת על דברים שאמרתי שבוע שעבר,הייתי מוצפת,כעסתי על המטפלת, לא התכוונתי לומר שכל הפסיכולוגים הם כאלה, גם המטפלת שלי לא כזאת.. אני רק כעסתי עליה שלא בצדק בכלל. כמו שגם עלייך,ולא היה לי על מה ולמה. אני שונאת אותי שאני ככה . שונאת את הרעל שמדבר מתוכי,גורם לי לומר את הדברים המעצבנים שאני אומרת . אבין אם לא תרצי להשיב לפניות שלי. ובסדר.אלך. אני חייבת לפרוק איפשהו.. אתמול דיברתי... בטיפול... הצלחתי סוף סוף לנקות מתוכי את כל הרעלים . סיפרתי לה דברים שהיא לא ידעה . והיא לא ידעה שהיו 3 פוגעים... היא ידעה רק על 1 ... אין לי מושג איך הצלחתי לדבר על זה ,לספר הכל להיכנס לפרטים..של כל מה שאני זוכרת(ואני לצערי זוכרת את הרוב) ותיארתי לה בתארים מפורטים מה עברתי ,מה הם עשו לי הפוגעים.. והיא הקשיבה לי..והיא הסתכלה עליי והמבט שלה... כאילו יש משהו שרק היא מבינה.. ויש לה מבט כזה, אךךךך, שאי אפשר להבחין מה היא חושבת ,אבל דרכו אפשר להבין שהיא מנסה להגיד כל כך הרבה דברים. ומידי פעם היא עצרה אותי ושאלה אותי כל מיני, לא יודעת אם השאלות שלה רלוונטיות לטיפול או סתם מסקרנות, ולא ידעתי מה לענות לה. אני כזאת דפוקה. לגמרי. למה כשאמרתי די תפסיק הוא בכל זאת המשיך? למה כשבכיתי אחרי זה לא עניין אותו בכלל? ולמה המשכתי לדבר איתו אחרי זה? ולמה הוא עשה לי את זה אינספור פעמים? ולמה שתקתי על זה? למה אני עוד זוכרת את זה? ולמה זה כואב עדיין? כואב לי. כל כך כואב לי. אין לי מושג אם אוכל לחזור לטיפול. אחרי הזוועות שסיפרתי לה. ראיתי על התגובוות שלה שהיה גם לה מאוד קשה לשמוע.והיה לה עצוב. ואני דואגת לה... אני לא אוכל לספר לה יותר... אורנה,שוב פעם סליחה... באמת. אוף כואב לי הלב

חן יקרה,את זוכרת את זה כי- את חיה את זה,זה עדיין כואב-וזה יכאב לעולם! הסיוט והזוועה, ששום מילה לא יכולה באמת לתאר אותה,גם אם תספרי לה זאת יום ולילה. "החויה"הזוועתית הזו בזמן מעשה היא משהו שנדבק בגוף,בנשמה,מרגישה את הכאב בכל רמ"ח אברי.לא שואלת למה? כי מה זה באמת משנה?! לא סופרת כמה? כי דין פרוטה כדין מאה. אבל העוצמה,דפיקות הלב,הפחד שמשתק,המבט בעניים,והריח... אם פעם שתקתי מפחד,אז גם היום אבל פחד אחר לעמוד מול עצמי ולגלות,שאני הייתי שם רוצה או לא.וזה בלתי נסלח! אל תחפשי תשובות כי אין כאלה.זה רק עניין של השלמה והפנמה שזה היה נקודה.ופה לא כל אחת מסוגלת ויכולה.מרגישה שמסתובבת עם אות קין שנצרבה באכזריות ,וכמו שאי אפשר למחוק אותה כך אי אפשר להתעלם. וזה שוב או לחיות ולשתוק,או למות ולשתוק לתמיד,אבל גם להרגיש סוף סוף נקיה!!!!!!!!!

לך... בואי נפזר את מסך הערפל בוא נעמוד באור ולא בצל עד מתי נמשיך לברוח אל משחקים של כוח מותר גם לך לבכות לפעמים כשמשהו נשבר בך בפנים ספרי לי קצת על רגעי הפחד קל הרבה יותר לפחד ביחד וכשרוחות קרות יסערו בחוץ אשלח בך אש חמה יום אחד אולי נפסיק לרוץ בין הצללים בנשמה חברה,מבינה את גודל הכאב. שולחת לך כוחות , איתך.

שלום חן, ראשית, בנוגע לתגובתך בשבוע שעבר - את כעסת על אי הבהירות שליוותה את השינוי בכללים, וזה לגמרי טבעי. אין כל צורך להימנע מכתיבה. אבל חשוב מכך - בנוגע לטיפול. התיאור שלך עורר בי את התחושה שהקשר הטיפולי שאת נמצאת בו צעד צעדים חשובים וגדולים קדימה. טוב שאת מרגישה בטוחה מספיק על-מנת לדבר על כאבך. אל תהססי לדבר גם על התחושות שתגובותיה מעוררות בך, למשל - הרעיון שאת צריכה לשמור עליה. כל זה חשוב מאוד להמשך התקדמות הקשר הטיפולי. אני מקווה שבקרוב תחושי הקלה, אורנה

שלום, יש לי בעייה : מזה שנים אני עושה שימוש יומיומי באטמי אוזניים – יום ולילה - מכיון שאני סובלת מהפרעה של "שמיעת יתר" – ומכאן הסחות דעת בלתי פוסקות בכל שנייה ושנייה, גם בעבודה, גם בשעות השינה וגם בכלל. מכיון שאני אדם מאוד מאוד מנתח באופיי, כל דבר שאני שומעת עובר פרשנויות ארוכות, ספקולציות והסברים אין קץ – בדברים הכי טריוויאלים – כמו : " למה הוא אמר לה את זה" " למה הוא התכוון " ועד ניתוח כוללני ופרטני של כל מערכות היחסים בין האנשים אותם שמעתי מדברים אחד לשני בעבודה שלהם ( לא שלי ) בעבודה (שלי – ללא כל קשר אליי ) או בנסיבות חברתיות שגם הן כלל אינן קשורות אליי. וכך אני חיה שנים חיים של אחרים .... הדבר "מטרטר " לי במוח וגוזל המון המון אנרגיות נפשיות וגופניות ממני – אנרגיות שאין לי לתת, כך שלא נותר לי כוח לדברים העיקריים בחיים. אני מעריכה באופן הגיוני וכלל לא מוגזם, שע"י השימוש באטמים אני חוסכת לעצמי כשעתיים ביום – אם לא למעלה מכך ! א. האם, בהתחשב בכך שה"טריק" עוזר לי כל כך, יש איזשהוא מקום לגינוי / בחינה כלשהיא / הפסקה של העניין ? ב. האם ניתן להתייחס לכך כמו אל שימוש – נניח, לצורך העניין - בתרופה המטפלת בבעיות ריכוז וקשב ולכן לתת לזה "הכשר חברתי/רפואי" ? ג. אני כן שומעת : אדם שמדבר ישירות אלי + צפירות בכביש + צעקות + "בומים" + רעשים קרובים כמו, לשם הדוגמא, מאוורר קרוב לאוזן. האם בהנחה שאני מסתירה את האטמים היטב כי שיערי מעליהם ובזכותם שומעת רק מה שאני צריכה לשמוע והוא חשוב אך ורק לי ולחיי שלי אני "מסודרת" בחיים ופתרתי לי את הבעייה כלומר אני יכולה להמשיך לחיות לי בכיף עם העניין ? תודה מראש.

למה לא?

אני נפגעת תקיפה מינית וקוראת קבועה בפורום לעיתים מעלים כאן חלק מהמשתתפות תכנים קשים שקשורים להתעללות מינית, עם כל ההבנה שלי לכאב ולמצוקה של המשתתפות האלה אני מבקשת שתרשמו בכותרת 'טריגר', אני רוצה להמשיך ולקרוא בפורום זה אך תכנים אלו מקשים עליי... מבינה מה אתן מרגישות ,מה עברתן ומה עובר עליכן היום ,ויודעת שמאוד קשה,ומבינה את הצורך לפרוק , המשיכו לכתוב רק בבקשה תציינו בכותרת שזה טריגר. בתודה,מישהי מכאן

רוב ההודעות פה יכולות להיות נורא נורא טריגריות. התגובה שלי למשל מאד קשה לחלק מההודעות. לפעמים מספיקה רק האווירה הכללית או הכותרות של ההודעות או הסגנון או משהו שעובר בין המילים ומזכיר לי תכונות אופי של אנשים שפגעו בי. אפילו המילה טריגר יכולה להפחיד בפני עצמה אם מישהו נמצא בחרדות. אני חושבת שכל הודעה יכולה להיות טריגר למישהו, כי זה פורום כזה שיש בו תכנים קשים, וגם אנשים מאד רגישים וטעונים שנמצאים כאן ומזדהים. בקיצור, מראש החלטתי כאילו רשום על כל הפורום טריגר ושיש סיכון.

שלום מישהי מכאן, שלום מוזרה, צר לי לקרוא על הקלות הבלתי נסבלת בה הכאב מתעורר לחיים. אני מקווה שכאבכן מטופל, מעובד, ושהזמן והחיים ימתנו אותו. בנוגע להצעה של מישהי מכאן, אני לא בטוחה עד כמה היא ישימה. אין לדעת אם כל הנוגעים/ות בדבר ראו אותה היום, וקשה לדעת אם כל אחד ואחת מהם ירצו להתחייב לאזהרה (אזהרה אחת ראיתי בהמשך הדרך...). לכן, אני מציעה להתמקד בעבודה הפנימית, שתאפשר בהדרגה להתמודד עם הטריגרים שהחיים מזמנים לנו. מחזיקה אצבעות להקלה, אורנה

היי! אני בת 39 מקיימת קשר של 7 חודשים עם בחור בן גילי.כשהכירו לי אותו ממש לא היה נראה שיהיה לזה המשך מטעמי פערי מנטליות, הוא שומר שבת ואני חילונית ובכלל המקומות שמהם באנו שונים מאוד.אחרי כמה ימים שיצאנו אמרתי לו שלא מתאים לי ואיכשהו חזרנו לקשר עד עצם היום הזה.לאורך כל הקשר אני בספקות ולמרות זאת התאהבתי בו וראיתי בו המון דברים טובים.לאחר חודשיים שהקשר התחיל התחילה אצלי בעיה של דלקת בנרתיק ושגרמה לכאבים בקיום יחסי מין,הדלקת טופלה ועכשיו מבחינה פיזיולוגית הכל בסדר אבל הכאבים ממשיכים.אני בטיפול פסיכולוגי שאמור לתת לי מענה לגבי הבחירה שלי ונשלחתי ע"י רופא הנשים לסקסולוג.עלי לציין גם כי אני סובלת מהפרעת אכילה ולאחר 3.5 שנים של גמילה מאכילה כפייתית חזרתי לאכול וזה נורא בעיני.עשיתי דרך מאוד יפה מבחינה נפשית והייתי מאושרת כשהכרתי את בן זוגי וחשבתי לעצמי שאחרי הרבה שנים שלמערכות יחסים שלא הביאו לכלום מצאתי את בעלי ומי שיהיה אבא של הילדים שלי והיום אני חשה פחד מאוד גדול!פחד להתחתן ופחד שאם אוותר על בן זוגי בגלל חוסר התאמה לא אמצא אף אחד ואשאר רווקה מתבגרת!אני מבולבלת למרות שאני עושה למען עצמי הרבה והולכת לטיפול אבל מטריד אותי הכאב ביחסי מין!זה מדכא!בעבר נהניתי מאוד מיחסי מין ופתאום היום הפכתי להיות קרה כי אני פוחדת מהכאב!יכול להיות שהכאב במין הוא השיקוף של התקשורת הלקויה ביננו!יכול להיות שהגוף שלי דוחה את בן זוגי ומאותת לי שזה לא בן הזוג שאיתו אני צריכה לחיות?? אנא עיזרו לי!

שלום רונצ'י, אני שומעת את מצוקתך, ואת הבלבול שאת חשה. אני חושבת שבשלב הראשון כדאי לנסות להפריד: לבחון את שאלת ההתאהבות בבן-זוגך וההתאמה שלכם לחיים משותפים, בנפרד משאלת הפרעת האכילה, בנפרד משאלת הסיבות לכאבים בנרתיק. ולא בגלל שהדברים בהכרח בלתי קשורים, אלא משום שנדמה לי שכרגע הבלבול גדול מדי. טוב שיש טיפול פסיכולוגי, וטוב שיהיה ייעוץ סקסולוגי - בעזרתם אפשר יהיה גם לחבר. בינתיים, נסי לשים לב לתפקידים שבן-זוגך ממלא בשיח שלך בשני הטיפולים ובדיבור הפנימי הפרטי שלך. האם הוא תומך, סבלני, אוהד? אלה יכולים להיות סימנים טובים לאופן בו ילווה אותך במשברים שהם חלק מכל סיפור חיים. בברכה, אורנה

לא מצליח להרדם בלילה למרות שאני מרגיש עיפות,ביום קל לי יותרץ כל זה החל בזמן מלחמת לבנון 2 (הבן בצנחנים ותודה לאל חזר בריא) למרות שלכאורה הכל נראה שחזר לשיגרה,,,,,בנו

שלום בנו, אני מציעה לפעול בשני כיוונים: האחד הוא רפואי והשני פסיכולוגי. בכיוון הרפואי, כדאי להתייעץ עם רופא המשפחה ולוודא שמצבך הבריאותי תקין. בכיוון הפסיכולוגי, חשוב להעריך באופן מקצועי האם אתה נמצא ברמת מתח (stress) גבוהה, מהן הסיבות לכך ואיזה כלים טיפוליים יכולים לסייע. המחשבה שלך שהדבר קשור למלחמת לבנון השנייה היא תובנה חשובה, שיש לפתח אותה. לילה קל, אורנה

שלום רב, בתי בת 3 וחצי כמעט,ועדין עם מוצץ..לא התחלנו את תהליך הגמילה כיון שאני קראתי מאמר שזה מזיק לילד לקחת ממנו מוצץ,כיון שהילד קשור למוצץ.. אך כעת היא כבר ילדה מאד גדולה יחסית כמובן,והיא עדין קשורה למוצץ בקשר חזק ואינני יודעת מה לעשות?כיון שזה גם מתחיל לפגוע בשיניים בשלב מסויים!

שלום אולגה, שימוש במוצץ בגיל שלוש נשמע לי סביר ביותר, ועל-מנת להיות רגועה סביב הנושא האורתודונטי כדאי להתייעץ עם רופא השיניים. בנוגע להיבטים הרגשיים, אני מניחה שהמאמר שקראת התייחס למוצץ כאל 'אובייקט מעבר', כלומר חפץ שהילד מייחס לו משמעות רגשית מיוחדת.נכון שילד יכול לפתח קשר רגשי עז אל המוצץ שלו, ובמקרה כזה כדאי להעלות את נושא הגמילה באופן הדרגתי, ולהיות רגישים למידת המוכנות, ההבנה והמוטיבציה מצידו לביצוע השינוי. אחת האינדיקציות החשובות לכך היא האופן בו התבצעו תהליכי גמילה אחרים, למשל הגמילה מחיתולים. לתחושתי, יש לך זמן רב להרהר בנושא, ואם תרצי תוכלי להתייעץ עם הקו להורה של אוניברסיטת ת"א (חפשי בפורום או במנוע חיפוש). בהצלחה, אורנה

היי, האם מקובל שהפסיכולוגית תגיע לביקור בבית המטופל? אני בטיפול קרוב ל7 שנים ..לאחרונה נפלתי למשכב (פריצת דיסק) רציתי להציע שהיא תבוא אליי מכיוון שאיני יכולה לעמוד בשלב הזה על הרגליים רק לשכב ...והשיחות איתה חסרות לי מאוד ....הייתי שמחה אם היא היתה מציעה זאת לא יודעת אם כדאי לעלות זאת בשיחת הטלפון....אני

שלום אני, ראשית - תקוותי להחלמה מהירה. בטיפול פסיכולוגי דינמי ישנו דגש על הסטינג הטיפולי (הסטינג מורכב ממקום קבוע, מועד קבוע, משך פגישה ותשלום ידועים מראש וכיוצא באלה). לאור זאת, מקובל לא לשנות את מיקום הטיפול. אבל, כפי שיודעים היטב משתתפי הפורום הזה, כללים נועדו להישבר, וישנם מצבים ספציפיים המחייבים שיקול דעת ובחינה מחודשת. אינני אומרת בכך שהמטפלת שלך תמצא לנכון להיפגש בביתך, אלא שחשוב שתביעי את הרצון ושתדונו בדברים ביחד. שתי נקודות למחשבה בהקשר זה - בטיפול פסיכולוגי התנהגותי, במיוחד בשלב התרגול, יש לא מעט יציאות מהסטינג, וזה נושא מעניין שאולי תרצו להתייחס אליו. גם בהקשר הדינמי, לא מעט מים זרמו בברזים מאז ימיו של פרויד, וישנם מטפלים דינמיים המשתמשים באמצעי קשורת מודרניים על-מנת לאפשר המשכיות של הטיפול בזמנים בהם פגישות פנים אל פנים אינן מתאפשרות. הם עדיין בבחינת יוצאים מהכלל, אבל גם זה קיים, ואולי המטפלת שלך מתעניינת בנושא. בברכה, אורנה

רגל אחת הולכת קדימה והשנייה מדדה מאחור פוחדת לעזוב את הקרקע, אז הכל נופל על חברתה.וזו האחרונה אומרת להתייאש- ולהישמע לזו המדדה...ולחזור לאחור.לוותר.להיפרד מהדרך. ואני עייפה עייפה מהצעידה המוזרה והלא יעילה הזו.אני עייפהההההה..... ואני רוצה שיטפלו בי ויעטפו אותי.ואני שונאת את עצמי על זה.מה השתנה?

ויק-ויק, זה העניין עם שינוי... במתינות, בטנגו מבלבל קדימה-אחורה, יום טוב ואחריו יום רע, ויום טוב שבעתיים. אני מאמינה שהסוד מסתתר בנכונות לקבל - לקבל את הרגשות והמחשבות שלנו (גם אלה שנראה שהרחיקו לכת) כחלק סביר והגיוני של המסע. שולחת לך את כל הכוחות שאני יכולה לדמיין, אורנה

בשל בעיה טכנית, אשוב ואתייחס לשאלות שנכתבו עד השעה 22:00 מחר, במהלך היום. עמכם הסליחה דרור

איך יוצאים מקשר הרסני. אני בזוגיות של 15 שנה. אני יודעת שהזוגיות הזו מזיקה לי מאוד ובכל זאת אינני מצליחה להתנתק. מה כובל אותי לגבר שגורם לי סבל? למה אינני מצליחה להשתחרר ממנו וכל היום אני רק חושבת עליו - האם היום יהיה בסדר או לא? האם היום הוא יתנהג יפה או לא?. אני כבר אובססבית בנושא של הגבר הזה - בעלי. האם ככה נראים נישואין?

ליאת שלום, מן הסתם לא ניתן לענות על שאלה כזו במסגרת כזו ובכל זאת. לעיתים יש בנו משיכה למשהו לא צפוי, שונה מאיתנו, הממלא חלקים ריקים בנו. ואז גם כאשר יש הבנה שהאדם לא טוב עבורנו, פוגע בדרך כלשהי, עדיין קשה מאוד להתנתק ממה שמקבלים מהקשר הזה. לעיתים מצטרפת גם התחושה שלא ניתן להסתדר לבד. על מנת לשנות זאת, הדרך היא לבחון מהו הדבר שאת מקבלת בקשר, מהו התחליף האפשרי לו, ומדוע כל כך קשה לוותר. משום שבדיקה כזו היא קשה, והיא דורשת התמודדות עם "נקודות עיוורות" אני מציע לעשותה בטיפול. דרור

יש לי חברה כבר שנה וחודשיים אתמול היא סיפרה לי משהו נורא קשה על עצמה, פתאום ככה אחרי שנה, אני כל כך כועס, לא יודע מה לעשות, לכו תדעו מה עוד אני לא יודע עליה, למה היא הסתירה ממני? כדאי להיפרד ממנה? אני לצערי מאוד אוהב את הבחורה המתוסבכת הזו, תמיד יהרגשתי שיש דברים בה שאני לא יודע למרות הפוזה המושלמת שלה אבל חשבתי שאני סתם פרנואיד, ועוד בחוצפתה היא אומרת לי "מה זה משנה אני עדיין אותו אדם" שאלתי אותה "מי את בכלל", מה אני עושה עכשיו, קשה לי עם מה שהיא סיפרה אבל יותר קשה לי שלא סיפרה עד עכשיו, ועם מה עוד שאני עלול לגלות. עזרה דחוף תודה בן

בן שלום, קשה לגלות שמישהי שאתה אוהב ובוטח בה העלימה ממך משהו חשוב, ואולי מעלימה ממך עוד. אבל הרבה פעמים אנו נושאים איתנו דברים מאוד קשים, שלעיתים אנו מתביישים בהם, חוששים שלא ירצו בנו בגללם ועוד. כמו כל דבר שלא מספרים בהתחלה, ככל שעובר הזמן יותר קשה לספר על האמת, כי כעת בנוסף לסוד עצמו שבגללו אנו יכולים לחוש דחייה, יש כעת גם את ההסתרה שעלולה לעורר כעס כפי שקרה אצלך. אבל אתה יכול להסתכל על זה גם אחרת, להבין שאחרי מאמצים רבים היא נתנה בך מספיק אמון שתישאר איתה למרות הכל, שתקבל אותה כמו שהיא. שתסלח לה. היא בעצם אומרת לך משהו מאוד חשוב על הקשר ביניכם כיום לעומת ההתחלה שלו. כעת נותר לך לבחור האם אתה יכול לחיות עם זה או לא. זו בחירה שלך. דרור

ערב טוב, ביקשתי חודש חופש מהמטפלת שלי כי היה לי נורא שה בתקופה האחרונה בטיפול. היא הסכימה אבל ביקשה שנשאר בקשר בתקופה זו. החודש עבר, היא לא התקשרה אפילו פעם אחת לבדוק מה קורה איתי, ועכשיו ממש לא בא לי לחזור. בפגישות היא נראית חמה, אבל ברגע שאני יוצאת מהחדר (אפילו אם אני במצב הכי רע שבעולם) היא אף פעם לא מתקשרת לבדוק מה שלומי. היא רק מתקשרת בכדי לשנות שעת פגישה. אשמח לדעת מה דעתך בעניין.

פשוט נשמעת מטפלת מגעילה, לא נשמע כאילו באמת איכפת לה ממך, חבל לי עלייך.

פשוט נשמעת מטפלת מגעילה, לא נשמע כאילו באמת איכפת לה ממך, חבל לי עלייך.

שלום לך, נשמע לי שכאשר עשיתן הפסקה בטיפול והיא ביקשה שתישארו בקשר במהלך החודש הזה היא התכוונה שאת תצרי קשר איתה. שזה יבוא ממך. אני מאוד יכול להבין את הרצון לדעת שלמטפל אכפת לא רק בתוך הפגישות אלא גם ביניהן. אבל ניתן להגיע להרגשה כזו בדרכים אחרות ולא רק דרך הוכחות קונקרטיות. זה שהיא לא מתקשרת לא אומר שלא אכפת לה ממך, אלא שהיא בוחרת לכבד את המקום שלך, למשל הקושי להיות קרובה אליה, הרצון לשמר את הטיפול בתוך החדר, או אפילו הרצון שלא יפריעו לך. אם היא תתקשר כאשר יבוא לה יהיה בכך משהו שעלול להיות חודרני לפרטיות שלך. היא מניחה שאם את תזדקקי לכך תתקשרי. הדבר דומה לתחילת פגישה כאשר לא היא מכתיבה על מה לדבר, אלא נותנת לך את המקום להביא את עצמך ואת מה שמעסיק אותך באותו רגע. דרור

יש לי שכנים שאני בחברות טובה עם האמא, אני יודעת שהאב מכה אותם, הילדים נראים מתפקדים אבל אני שומעת את הבכי שלהם מחלוני. אני גם חושדת ושאלוהים יסלח לי שהילדה עוברת התעללות מינית, הבן שלי שבחברות איתה אמר שהיא אמרה לו ש"אבא עושה לה דברים שלא נעימים לה ושלא יספר כי ישימו את אבא בכלא ואמא תבכה" אני לא יודעת מה לעשות אני מרחמת על האמא פוחדת שאם אני אדווח יקחו לה את הילדים ומצד שני אני לא יכולה לשתוק, מה אפשר לעשות לאן פונים, למשטרה? לעובד סוציאלי?

עכשיו אפשר להבין למה ילדים שמגיעים לגיל בוגר אומרים כולם ראו ושתקו. לעזעזל איתך ועם הפחדים שלך את יודעת מה הילדים האלה עוברים. כשהם יגיעו לגיל ארבעים ויטופלו במחלקות פסיכיאטריות תדעי שיכולת לעצור את הגיהנום הזה שהם חיים בו. ולגבי הילדה ברור שהידלה לא רוצה שאמא תבכה ושאבא יכנס לכלא היא ילדה לא? אך כשתגדל ותנסה לשים קץ לחייה ואולי גם תצליח תסבירי לה שרצית לשמור על חברות עם אמא שלה, הרי לא הורסים סתם בלי סיבה חברות לא?! אלוהים איפה את חיה? את יודעת כמה פעמים הילדים האלה מתים בשבוע בגלל הלא נעים שלך?

וכמו תמיד את כל כך צודקת!!!גם אני כמו אותה ילדה לא רציתי שאמא תבכה(ובכל זאת בכתה).הילדים האלה מתים גם כל יום,ולא אין באמת טיפול שיכול להוציא אותנו מהגהנום!אין חיה כזו שנקראת חיים אחרי דבר כזה וכן המוות הוא הפיצוי והמתנה הכי גדולה שיכולה להיות אחרי זוועת אלוהים שכזאת! אז תדברי!!!!!!!!!!!! גם מבלי להזדהות תצילי אם עוד אפשר מה שלא בטוח בכלל!

שלום שכנה, גם במקרה של חשד לעברה בה מעורבים ילדים (אלימות במשפחה, התעללות מינית וכד') חשוב מאוד לפנות לגורמים המוסמכים. הדרך הכי טובה בה את יכולה לפעול היא לפנות ללשכת הרווחה באזור המגורים שלך, ולבקש לדבר עם פקידת הסעד. ספרי לה מה את חושבת שקורה במשפחה, מה ששמעת מבנך. את יכולה לבקש ממנה לדווח בעילום שם, כך שתוכלי לשמור על האנונימיות שלך, אם החשיפה היא מה שמדאיג אותך. על פי חוק, פקידת הסעד מחוייבת להודיע למשטרה ולבדוק איתם את החשדות. אם אכן יתברר שהחשדות מוצדקים, הטיפול יהיה באחריות המשטרה ושירותי הרווחה. אין ספק שהילדה מפחדת משינויים במבנה המשפחתי, אבל אם אכן יש אמת בחשדות, כל מה שיקרה למשפחה הזו (גם אם בהתחלה זה ייתפס כשינוי קשה ע"י הילדים) זה יותר טוב מהמצב הקיים. ככל שההתעללות (פיזית או מינית) תיפסק מוקדם יותר, והילדים וההורים יקבלו טיפול מתאים, כך יגדלו הסיכויים להחלים מההשפעות הנפשיות הקשות הכרוכות במצב זה. הדיווח הוא המעשה הנכון במקרים כאלה, ואני מקווה שאכן תבחרי לדווח... ומילה קטנה לחברה קבועה ולגם חברה קבועה - יש דרך להגיב לאנשים. השתלחות ותקיפה בדרך כלל ישיגו את המטרה ההפוכה. אני מניחה שהשאלה נגעה כאן בעצב רגיש שלכן, אבל לטעמי עדיין חשוב לעצור רגע ולחשוב לפני שמגיבים בתוקפנות למצוקה של מישהו אחר, גם כאשר היא נראית לכן לא חשובה מספיק.

את טולי צודקת,אך זה נעשה ברגע של סערת רגשות.

איך קוראים לתכונה/כישור שנדרש מהפסיכולוג להיות מסוגל לקלוט תוך כדי ההתרחשות הבינאישית את מה שבעצם מתחולל? משהו כמו "מצלמת רחף" שקולטת את מה שמתחולל באמת בחדר בכאן ועכשיו..? אני מנסה למצוא מה המונח המקצועי לזה.. אשמח אם תעזרו לי תודה.

עמית שלום, למיטב ידיעתי אין מושג המתייחס ישירות לאופן הקשבה זה. אם כי זהו חלק חשוב בכל טיפולל, הניסיון להקשיב למה שקורה אצל המטופל, מה שקורה אצל המטפל ומה שקורה ביניהם ולעשות אינטגרציה ביניהם. אם אזכר במושג ספציפי יותר אחזור אלייך, דרור

עמית שלום, יאלום, בספר: מתנת התראפיה, קורא לזה: "אוזני ארנבת". ישנו גם הביטוי: "לשמוע באוזן השלישית". אורי

פרויד קרא לזה "קשב קבוע מרחף"

תודה לכולכם.. אני אנסה לברר על המושגים שנתתם וללמוד עליהם עוד, אם למישהו יש עוד רעיון איך לנסח את זה אשמח...

אני 3 שנים בטיפול פסיכולוג קליני. יש לי כעס אובססיבי ובילתי נשלט בהורי (אני בן 30) על ילדותי העגומה. מאשים אותם במר גורלי וכו. אני מאד עצבני ועם התקפות זעם.וחברי זונחים אותי. האם תמליץ על פסיכיאטר לטיפול תרופתי?? המליצו לי פסיכולוג קוגניטיבי. מה פרוש???

דן שלום, לגבי טיפול תרופתי אני ממליץ להתייעץ עם המטפל המכיר אותך. טיפול קוגנטיבי התנהגותי משלב ניסיון לשנות דרכי חשיבה ביחד עם ניסיון לשנות דרכי התנהגות. ייתכן והוא יכול לעזור לך בהתמודדות עם התפרצויות זעם, או בחשיבה אחרת על הוריך, אבל המלצתי היא לברר זאת בטיפול שלך ולנסות להגיע לשינוי דרך הבנה טובה יותר של המקור לרגשות אלו. דרור

רציתי לדעת עד כמה לילדות שלנו יש השפעה עלינו כבוגרים ואיך אנו יודעים שהחיים הבוגרים זה בחירות שלנו ולא השפעות של הילדות. אני בת 46 אדם מאוד תלותי ובוכה מכל שטות אפילו מסרט מצוייר עם ילדי הקטנים, צוחקים עלי שאני מאוד רגישה, האם זה משהו שקשור לילדות או משהו שהוא חלק מהאישיות שלי? כשהייתי צעירה ויפה בגיל 31הלכתי לטיפול וכל פגישה הייתי בוכה עד שנמאס לי ועזבתי, מה אפר לעשות?

יקירתי גם גיל 46 הוא גיל צעיר ויפה. ודווקא לדעתי בשנות ה20 והשלושים הצעירים עדיין עם בלגנים אחרים כך שקשה להם להתמסר לתחושות והם עדיין קשורים להורים כך שקשה להם לבחון את העבר. גילך הוא גיל אידיאלי לטיפול, לכי על זה. בהצלחה

אלנה שלום, לילדות שלנו, לזכרונות החוויות ובעיקר הדמויות הראשונות שחווינו בחיינו יש השפעה על חיינו הבוגרים. הבחירות שאנו עושים כבוגרים תלויות במידה רבה ברמת העיבוד של חוויות העבר שלנו. מדברייך נשמע לי שחלקים רבים בך אינם מעובדים, לא מודעים לך. מפריע לך שאת בוכה בלי סיבה נראית לעין, ללא יכולת לשלוט בזה. עצתי היא לפנות לטיפול, להתמודד עם מה שעולה שם, גם אם זה אומר לבכות כל פגישה. הבעיה היא לא בבכי אלא בחוויה של חוסר שליטה, וחוסר הבנה שאת מרגישה. בהצלחה, דרור

בואו אל תסתתרו מאחורי שירים תגידו מה אתם מרגישים. תשלחו את השירים למטפלים שלכם פה לא רואים אתכם אז לא צריך לפחד לכתוב באמת.

יקירה זה כל כך יפה שאנשים מוצאים את כאבם במילים של מישהו אחר, אנשים לא מסתתרים הם חושפים מקומות מאוד כואבים, בואי תני יד למקום הזה, שלחי שיר בו את מוצאת את עצמך ואת כאבייך. הפחד וכל מה שהשתמשת בו לגנאי הוא חשוב במילים.

http://www.angelfire.com/pa5/pat_pat10/leteindien.html

יש דברים שרציתי לומר ואינם נענים לי המילים שבחרתי אינן הטובות מכולן עמוקים מן הים הסודות שאינם מובנים לי שאולי לא אבין לא אבין לעולם. לא בכל הדרכים שרציתי ללכת הלכתי בדרכים שהלכתי טעיתי וודאי לא פעם אחת ועצבות מהלה כל שמחה כל שמחה ששמחתי כמו ביקשתי דבר דבר שאבד. חלומות שחלמתי והם מקיצים בי עדיין שבריהם בעיני נשטפים מפני בדימעה ולילות ייסורים לא ספורים שהטבעתי ביין כאובד בדרכי בדרכי הרעה.

שלום לך, אני מבין את הקושי שלך, כפי שמתבטא ממילות השיר. ומזמין אותך לנסות להרחיב ולשתף. דרור

אני רוצה להתחיל טיפול, אבל לצערי שמעתי שפסיכולוגים לא אוהבים לקבל אנשים שהובחנו כבעלי הפרעת אישיות גבולית. שהם דוחים אותם ופוחדים לטפל בהם בגלל הסמפטומים שלהם, ושהם מעבירים אותם כמו חבילה מאחד לשני. האם זה נכון האם אתם לא מתמודדים עם זה וזורקים אותנו? אשמח לתשובה

סופי יקרה, את צודקת לגמרי, הם נוטשים כי הם לא יכולים להתמודד עם טיפול שדורש דאגה ולעמוד עם היד על הדופק, רוב המטפלים מעדיפים לגמור עם החמישים דקות עד לפגישה הבאה, באישיות גבולית זה דורש גם קשר טלפוני דאגה,, הפחד של המטפלים מפגיעות עצמיות והמון בלאגן, יש מעט פסיכולוגים דגולים שמסוגלים להתמודד עם זה ואלה שכן הם נהדרים ורואים את יעדם כאמיתי ולא רק בהקשבה. אל תתיאשי יש לאן לפנות ותלכי לטיפול תספרי לו ותראי איך הוא או היא מתמודדים עם זה. הפרעת אישיות גבולית זה לא עונש לאף אחד, זה פשוט דורש מן המטפלים להיות יותר בני אדם. (תקראי את הספר "סערת נפש") בהצלחה

מה זה השטויות האלה, אני מטופלת אצל מטפל מדהים כבר שנה, הוא היה איתי בכל הרגעים הכי קשים, הוא היה תמיד זמין טלפונית, ואף פעם לא נתן לי תחושה שהוא רוצה להתפטר ממני. ואני שולחת לכן איחולים שתמצאו מקום מבטחים כמו שאני מצאתי. נכון שההתחלה היתה קשה ועשיתי לו את המוות, אבל הוא לימד אותי שהמוות הוא לא פיתרון.

סופי שלום, מדברייך אני מבין כי את חושבת שאת סובלת מהפרעת אישיות גבולית. איני יודע האם אובחנת על ידי גורם מקצועי, או מקריאה עצמית. אבל בכל מקרה האבחנה של הפרעת אישיות גבולית מתייחסת לסימפטומים ודרכי התנהלות המשותפות לאנשים הסובלים מהפרעה זו. עדיין, קיימת שונות רבה בין אותם אנשים ויהיה זה לא נכון להתייחס אליהם כאל אותו אדם. לשאלתך, בשל הסימפטומים המאפיינים הפרעת אישיות גבולית, כגון תנודות רגשיות, קושי בשמירת גבולות ומרחק, פגיעה עצמית ועוד ישנו איתגור בלתי פוסק של הטיפול. אחד החששות הבולטים בהפרעה זו הוא להינטש. כך שלצד כמיהה לתת אמון יש חוסר רצון בולט לתת אמון דבר שמקשה על הטיפול, ומוביל ל"מבחנים" רבים כפי שכבר כתבו לך. אבל, מכאן ועד לומר שככלל מטפלים אינם מוכנים לטפל באנשים הסובלים מהפרעת אישיות גבולית, רחוקה הדרך. זהו מאבק המשותף לשני המשתתפים בחדר. ועצם ההתמודדות איתו היא חלק חשוב בטיפול, בהצלחה בטיפול, דרור

שלום דרור, מדוע אם כן מוסיף יורם יובל בספרו סערת הנפש. משפט שנאמר בחצי הומור, נדמה לי, שעל המטפל לדאוג שיהיה לו מטופל גבולי אחד(ולא יותר...).תודה

שלום דרור, מדוע אם כן מוסיף יורם יובל בספרו סערת הנפש. משפט שנאמר בחצי הומור, נדמה לי, שעל המטפל לדאוג שיהיה לו מטופל גבולי אחד(ולא יותר...).תודה

שוב מזוודות קטנות פתוחות על המיטה שלי אורזת את כל השקרים שכבר סיפרת לי והסיפור אותו סיפור של מוות ופרידה שלום געגועים להתראות לאהבה הזכרונות מאחורי ישארו קפואים חנות של מזכרות אקנה לי כמה חדשים... ובטיסה אל תוך שמיים שצבועים שחור אני נשבעת אף פעם לא להביט אחור אתה וודאי ישן אז בטח לא תשמע אותי אנ'לא בוכה צועקת ולא נשברת, לא חוזרת בי החברים מאחורי ישארו שלך במילא הם היו תמיד שם ורק בשבילך... רבות הדרכים לאהוב אותך ארוכה ביותר הדרך לשכוח אהבנו עמוק אהבנו פתוח אבל הכי בטוח זה מרחוק... בכל סיום יש התחלה של משהו חדש ומרחוק אפשר לראות את זה לא מטושטש האהבה שלך אלי היתה לאזיקים סגורה בתוך קופסא נשארת תלויה כמו בובת חוטים הכאבים מאחורי ישאירו בי סימן רבות הן הדרכים וארוכות...אבל לאן?

מסובב ת'ראש אל הכיוון הלא נכון נתפס לי הצוואר בפעם המיליון פתאום אנו תקועים כשמבטי במבטך עכשיו כשאת כבר כאן לאן בדיוק אלך אז מה - מה כבר אעשה אהבה כמוך לא מתאפשרת זה מה שאני רוצה אז מה - מה כבר אעשה אהבה כמוך רק מייסרת אהבה על הקצה את כל כך יפה הייתכן - שאהבת אותי כבר פעם עשית אותי מסכן את כל כך יפה הייתכן - שהיינו כבר ביחד בגלגול קודם מסובב ת'אוזן ומקשיב לכל מילה למרות שאת שותקת זה נשמע כמו צעקה שם את כף ידך כל כך עמוק בכך ידי תהיי פחות שלו - תהיי יותר שלי אז מה - מה כבר אעשה אהבה כמוך לא מדברת זה מה שאני רוצה אז מה - מה כבר אעשה אהבה כמוך תמיד נגמרת אהבה על הקצה

ולם אומרים לי תיזהר אבל אני נמשך אליה כולם אומרים לי תיזהר אבל אני נמשך אליה כולם אומרים לי תתרחק אבל אני נצמד אליה כולם אומרים לי תתנתק אני אבוד בין חומותיה אני אומר זה יסתדר כשאת לאט תוקעת מחט את מרחפת באוויר אבל אני שוכב מתחת כולם אומרים לי תזדקף אבל אני נשען עליה אני הולך ומתעייף מסע אל תוך הזיותיה כולם אומרים לי תיזהר אבל אני נצמד אליה אני הולך ומתנתק אני אבוד בין חומותיה

שלום. אני סובלת מאיזושהיא דילמה : יש משהוא בהתנהגות שלי שלעיתים "מתפלק" לי להעביר – שלא מרצוני – תשדורת של סקס. או כאילו בא לי בדיוק עכשיו סקס או אני חושבת על סקס – תשדורת שאני באופן אישי חווה אותה כמשהוא שנחווה על ידי האחר ומפדח אותו או הורס את הסיטואצייה. העניין שזה תופס אותי גם ברגעים הכי הכי רשמיים. מה עושים ? איך מתמודדים ? ברור לי שכולנו רק בני אדם, אבל מצד שני אנו חיים בעולם שכן מאוד מסתיר את עניין המין עצמו והופך אותו למשהוא שלא מדברים / חושבים / עושים בגלוי.... אז איך מתמודדים עם דבר כזה ? לעיתים זה גורם לי לחשוב שהרסתי סיטואציה שלמה כי נפלתי במאזן אימה הזה של "מי יחשוב על סקס קודם" כי הרי כולנו משדרים איזה פאסון ביומיום ועושים מאמצים להסתיר שזה עובר בראש.... אז מה דעתכם ? איך להסתיר "יותר טוב" ומה עושים כדי להקדים תרופה ?

שירית שלום, מיניות היא חלק בלתי נפרד מחיינו. ובכל זאת בחברה בה אנו חיים ישנם ביטויים הולמים ולא הולמים למיניות. למרות שהמצב שונה מזה של וינה בסוף המאה ה - 19, עדיין ישנן נורמות מסוימות. את כותבת שלך קשה לעמוד בנורמות לעיתים, מה שמעלה את השאלה מדוע, האם זהו דחף שאת לא מצליחה לשלוט בו, סוג של דרך למרוד או למשוך תשומת לב, או חוסר הבנה של כללים חברתיים. אני לא יודע את התשובה, אבל ברור שזה מפריע לך. לכן עצתי היא שתנסי לברר מהי התשובה ומכאן גם מה הדרך להתמודד עם תופעה זו. את כללי העולם קשה לשנות ניתן לבחור ללכת בשוליים שלהן, אבל על כך יש מחיר. מחיר זה מפריע לך ולכן אני ממליץ שתנסי לבדוק את המקור להתנהגות בתוכך. דרור

כזכור, החל מהשבוע שאלות שייכתבו בשבת עד השעה 10 בערב לא יקבלו מענה. אלו שלא שמו לב עדיין לשינוי מוזמנים לכתוב את השאלה שלהם היום והיא תקבל התייחסות., ערב טוב, דרור

לפחות תסגרו את הפורום בשבת אם אתם לא נותנים מענה.

שלום, זו אכן אפשרות שנשקלה, אך כרגע מסיבות שונות חלקן טכניות וחלקן לא, הוחלט להשאיר את הפורום פתוח בשבת ולאפשר תמיכה הדדית בין משתתפי הפורום. דרור

שלום לך, אני מראה קשיחות ונוקשות בפגישות. למרות שבפנים אני ממש רוצה להתרכך ולתת לה לעזור לי, אבל אני לא מצליחה להרשות לעצמי. לא מרשה לעצמי לבכות, לדבר, לגעת, לשתף, להעזר, לאהוב, להביע אהבתי, רגשותי....כלום. אני שם כבר שנה ו-8 חודשים. אני עייפה ונראה לי גם היא למרות שהיא מתעקשת עלי למרות הכל..

נעמה שלום, ראשית חשוב לי לדעת האם זה קורה לך רק בפגישות ורק איתה. ייתכן ומשהו במפגש עמה גורם לך, כנגד רצונך המודע, להתנגד, לפחד להישען ולהיפתח. חשוב לנסות, למרות שאני מניח שזה כבר נוסה, לברר מה זה, מה גורם לקושי הזה, מה היא מזכירה לך, מה הדמיון שלך אומר לך שיקרה אם תפתחי ותשתחררי מה המפגש ביניכן מעורר בך. אלו שאלות חשובות וקשות אבל נשמע לי שלמרות העייפות שלך ושלה שתיכן רוצות שמשהו שם ישתחרר, דרור

דרור יקר שלום, שבוע שעבר שאלתי אותך לגביי טיפול במבוגרים ע"י מסגרת תומכת מאתגרת ומאוד נוקשה. http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-752,xFT-662608,xFP-663254,m-Doctors,a-Forums.html רציתי לדעת האם הצלחת לברר לי האם קיימות קבוצות שכאלו בארץ? אם לא, אז איפה אני יכולה לנסות ולברר בעצמי? כמו כן, לגביי טיפול dbt אותו הזכרת, איפה אני יכולה למצוא מטפלים שמטפלים בשיטה זו בצפון? (דרך פסיכולוגיה עברית לא הצלחתי למצוא.). תודה ושבוע טוב

שלומפי שלום, מהבירורים שעשיתי עד כה עלה כי אין מסגרת כזו בארץ כיום. זה לא אומר שבוודאות אין אלא שבסביבתי לא יודעים על מסגרת כזו. לגבי טיפול בשיטת DBT את יכולה לברר דרך גוגל (פשוט להקליד את ראשי התיבות הללו), ולקבל מידע רב, כולל מטפלים המתמחים בשיטה זו. בהצלחה, דרור

שלום, מדברים כל הזמן על חשיבותו של הביטחון העצמי ושאנו צריכים להאמין בעצמנו.לעיתים אדם מרגיש חוסר ביטחון עצמי בחברה מסוימת של בני אדם כי הוא מרגיש לא מספיק יפה,לא מספיק חכם,לא מספיק מעניין וכו'.... ראשית יש לציין כי מבחינתו של האדם הלא בטוח בעצמו,חוסר הביטחון יייתפס תמיד כמוצדק,שכן אחרת האדם כן היה בטוח בעצמו. אבל מה אם נניח לרגע,רק לרגע, כי אותו אדם אכן צודק בתחושת חוסר הביטחון שלו?אז הוא הולך לפסיכולוג או מטפל כלשהו ומדבר איתו על זה....איש המקצוע הרי לא יגיד לו-טוב,שמע-צר לי להגיד לך,אבל הרגשת הנחיתות שלך מוצדקת כי אתה באמת די מכוער,טיפש או משעמם..... אז איך הבן אדם ידע אם חוסר הביטחון שלו באמת מוצדק או לא? הראל.

הי הראל למה לא אומרים? בטיפול שלי אומרים לי ישר בפרצוף כאשר משהו מגעיל בי או בלתי נסבל או דוחה, וגם איפה טעיתי והתנהגתי בצורה הכי מטופשת בעולם ומה דפוק בתפיסה שלי, ועוד כל מיני דברים לא נעימים. למה לא? אבל זה לא רק להגיד מה מכוער, אומרים גם מה נחמד ויפה. מוצאים איפה אתה מוכשר וכדאי לנסות וגם איפה אתה אפס ולא מתאים לך, וגם לאיזה ח?ב?רה / קשרים אתה מתאים יותר ולאילו קשרים פחות. הרי אנחנו לא טובים בהכול הכול ומתאימים לכל מצב. ההסבר הזה הולך גם הפוך - אף אחד מאיתנו גם לא גרוע בהכול. מה פסול בלומר זאת? זה כואב מאד לשמוע על עצמך דברים לא נעימים, אבל אין כמו אמת. יש דברים מכוערים בכל אחד ויש גם דברים יפים. את שניהם מכירים בטיפול, ומוצאים את האיזון. כשמכירים במגבלות או החולשות יכולים להתקדם. נכון, פסיכולוג לא יאמר לך מייד בראשית הדרך מה לא נעים בך, זה יישמע כמו הטחה יותר מכל דבר אחר. השלב שבו אומרים לך אמיתות בפרצוף הוא שלב מתקדם יותר בטיפול כאשר כבר נוצר קשר טיפולי וניתן בהדרגה לספוג אותן מבלי להתפוצץ לגמרי.

הראל שלום, אתה שואל שאלה חשובה, הנוגעת גם באיך מתמודדים בטיפול עם בעיות בעלות אחיזה במציאות, וגם באיזו מידה יש אמינות בטיפול מצד המטפלים המעיזים או לא מעיזים להתמודד עם האמת. לגבי החלק הראשון, הטיפול בא לעזור לאדם המבקש עזרה בהתמודדות עם משהו המפריע לו. לא כל אדם היה פונה בשל אותה סיבה לטיפול, כלומר המוקד יהיה לנסות ולהבין מדוע זה תופש כל כך הרבה מקום בחוויה של האדם. מתוך מחשבה שכאשר זה תופש כל כך הרבה מקום זה מקרין ישירות ובעקיפין על הסביבה וכך האדם נמצא כל הזמן בסביבה הרואה אותו בדרך בה הוא רואה את עצמו. הטיפול ינסה לשנות את המעגל הזה. לגבי האמינות בטיפול, שוב העיסוק הוא לא בבחינת מהי האמת המוחלטת, אלא מה המשמעות שלה עבור המטופל. דרור

אני ובעלי רבים המון. ואז אנחנו מפסיקים לדבר. אחרי כמה ימים אני שוכחת את הכעס שלי, ורק רוצה להתפייס איתו. אני פתאום לא זוכרת את הדברים הרעים אלא רק את הטובים ומוכנה למחול על כבודי כדי להתפייס עד הפעם הבאה. לאחרונה הוא נסע לחול במסגרת עבודתו למשך מספר חודשים. בחודש הראשון נהניתי מאוד מהחופש שזכיתי לו ומהשחרור של כל הלחצים. אבל פתאום אני מתגעגעת אליו. והוא חסר לי ואני מרגישה עצב גדול.ואני סופרת את הימים עד לחזרתו. איך זה יתכן שאני מרגישה ככה למרות היחסים העכורים ביננו?. שאלתי - למה אני נוטה לשכוח כל כך מהר את העלבונות שהטיח בי, את הכעסים וכל מה שאני רוצה זה שיחזור ארצה.? . למה אני שוכחת הכל? ומוכנה לעשות הכל כדי להשלים?

שירלי את מתארת כי את חיה במעגל שבו יש פאזות של רגיעה, כעס, "פיצוץ" , ואז חרטה ו"ירח דבש" , ושוב רגיעה.. כעס וחוזר חלילה. מדברייך עולה כי את חשה עייפות מהתנודות במערכת היחסים ובעיקר לא מרוצה מעצמך על כי ניחנת ביכולת לשכוח ולסלוח.. השאלה האם בין מריבה לפיוס אתם מסוגלים לתקשר בינכם ולדבר על הדברים שבגינם רבתם בצורה רגועה ושקולה, האם אתם מסוגלים לנהל מו"מ על כל אותם דברים שמעוררים את הכעס? נראה כי המריבות חוזרות על עצמן כיוון שאינכם מקדישים זמן ואנרגיה לפתור את הבעיות, כך שלאחר המריבה הן נרגעות אך עד מהרה הן שוב צצות מפריעות וגורמות לעוד מריבות.. עצתי לך, במקום להיות עסוקה בשאלה "למה אני סולחת", הקדישי אנרגיה לשאלה "איך אנו ניגשים לפתור את המצב" , איך מבטאים כעסים בלי להעליב ולפגוע, איך מנהלים קונפליקט ומריבה בצורה לא הרסנית (שהרי אי אפשר ללא מריבות בכלל..) וכו.. וכו.. בהצלחה, גאולה

אני רוצה להוסיף לדבריה של גאולה: הרצון להשלים ושיכחת ה"דברים הרעים" אופיינית לרבות מהנשים והגברים החיים במעגל בו את חייה (אותו גאולה תיארה). במנגנון הרגשי האוטומטי רוצה לשמר את הזוגיות מכיוון שישנם גם חלקים טובים. כאשר מתרחשת מריבה קשה, אנו נמצאים במצב של דיסוננס קוגניטיבי (מצב פסיכולוגי של קונפליקט בבחירה מתוך מספר אפשרויות מנוגדות) מצד אחד רע לך ובן זוגך פוגע בך ומצד שני, את גם אוהבת אותו וגם יש דברים טובים בזוגיות. המנגנון שפותר את הדיסונאס הוא ה"שיכחה" או ההתעלמות מהדברים הרעים.